“מובידיק” היה הרפר שהובא לבית־השיטה ישר מאמריקה. הרפר, מובידיק, היה הפר הראשון שלנו בעדר הבקר. הוא היה לבן, ענק, שקט, טוב לב, צוחק, כבר לא צעיר.

ומי קרא לו בשם מובידיק ולמה?

יוסף.

כשהיה יוסף בן שתיים־עשרה, היה רועה את עדר־הבקר בגבעות, בשדות השלף. וביחוד ובעיקר בוואדי־יששכר.

כך עשה כל יום אחרי הלימודים, מהצהרים ועד שקיעת החמה.

כך יום יום, שבוע שבוע, חודש חודש, שנתיים תמימות.

יוסף אהב מאד את הספר מובידיק, הספר על הלוויתן הלבן ועל רב־החובל בעל רגל העץ,

וקרא בספר הזה פעם אחר פעם, חזור וקרוא, קרוא וחזור.

יום אחד, יום קיץ יום חום, רבץ לו יוסף בצל מובידיק, שרבץ גם הוא ונמנם בטוב־לב.

ואז נצנץ בראשו של יוסף לקרוא להרפר מובידיק,

השם שאהב, לפר שאהב. הרועים הבוגרים הסכימו בחפץ־לב.

יוסף היה רוכב על מובידיק, כשם שהיה רוכב על סוסים וסוסות, והיה מחבר לו בראש שירים ופזמונות.

מעולם לא ראו הרועים, אפילו לא יוסף,

שמובידיק מרביע פרה.

הם כבר חשבו, שהוא “לא שווה כלום”,

לא יודע בכלל, מה שהוא צריך לעשות.

אבל כשהתחילו הפרות להמליט ולדות בוואדי, ראו,

שרוב העגלות והעגלים דומים דווקא למובידיק, דומים לו להפליא.

אז הבינו, שמובידיק הוא הרפר צנוע,

שאוהב את פרותיו רק בלילה, באין רואה…

העדר גדל, נוספו בו עגלות שגדלו והיו לפרות,

ופרות שקנו מארצות רחוקות,

ויום אחד – היגיעו לוואדי שני פרים חדשים,

פרים יפים, צעירים, ענקים.

כשהיגיעו אותם פרים לוואדי וראו את הרפר מובידיק,

שמרו מרחק ממנו, מרחק רב, פוחדים מפניו.

הרפר מובידיק, גם הוא התרחק מהאורחים הזרים,

אבל הם היו צעירים וחזקים והוא כבר זקן ועייף,

ולאט לאט תפסו ממובידיק את הפרות, אחת אחת.

יום אחד עמד מובידיק על צוק בראש ההר,

והביט בוואדי־יששכר שהשתרע לרגליו.

יוסף שראה במחזה מרחוק, נשבע שהפר היה עצוב, מיואש.

פתאום, התדרדר מובידיק ונפל ממרום ההר, נפל והתגלגל למטה,

אל הוואדי, וואדי־יששכר.

הוא נחבל. הוא נפצע, הוא געה בכאב ועצם עיניו. מת.

כך ירד הרפר מובידיק ממלכותו,

ואחרים ירשו את מקומו בממלכתו.

אבל אף לא פר אחד ירש את מקומו בלב יוסף.

וכשהיה מספר את סיפורי מובידיק לבנו, אסף,

היו דמעות מציפות את עיניו היפות.

כיום, אחרות הפרות, אחרים הפרים, אחרים הרועים.

ואדי־יששכר משתרע לו היום, כאז, בחורף – ירוק, בקיץ – זהוב,

תחת אותם שמים, שפעמים הם כחולים, פעמים כתומים, פעמים אפורים:

משיחי ההרדוף ופרחי הבר נישא ריח דבש כבד,

ציפורים מעופפות, פרפרים מרפרפים, דבורים מזמזמות,

הצבאים יורדים היום כאז, לשתות מים בנחל, מתחת לתמר,

הפרות רועות בנחת, לועסות את העשב הטוב,

רק הרועה הקטן, יוסף איננו.

הוא גדל, בגר, ניגן ושר, הוליד בנים, נלחם, נפל.

ואולי אי־שם, בין השיזף לתמר, בין קוצים לטרשים

נשמרים עקבות רגליו וזכרונות ארץ אהבותיו.