פעם הייתה החצר שלנו הומה יונים. על כל הגגות, על כל הדשאים, על הברזים והממטרות, גרגרו יונים: שחורות, צחורות, מנומרות, ולאור השמש – לפעמים גם ירוקות, כתמתמות, כחלחלות, בקצות הנוצות. וכולם היו בונים שובכים: סבים לנכדיהם, אבות לילדיהם, אחים גדולים – לאחיהם הקטנים.
אפילו חבר אחד, זקן למדי, שאין לו בכלל אשה וילדים, גם הוא בנה שובך באותו זמן.
כל מיני דוגמאות היו לשובכים: בני קומות אחדות, שפתחיהם פונים רק לצד מזרח, לשמרם מפני הגשם;
כאלה שתאיהם פתוחים סביב־סביב, לכל רוח;
מהם שטוחים ורחבים, מהם – צרים וגבוהים;
מהם היו נמוכים כהישג יד, מהם גבוהים וסולם ניצב אליהם;
כולם צבועים בצבעים עליזים ותקועים בתוך ערוגות פרחים.
גם לשאול ונחום, פרחחים שובבים מכיתה ד', שעלילותיהם יכולים לספר יומם וליל, התחשק לבנות שובך גם להם וכשהם חושקים במשהו, אין דבר העומד בדרכם.
חומרים? מה הבעיה? על־יד הנגרייה יש אולי מיליון קרשים. מסמרים? לא בעיה: כיסיהם מלאים אותם! ואם אתם אומרים סולם? יקחו אצל אריה החשמלאי בבוקר השכם, כשילך לעבודה, ואחרי הצהריים, לפני שובו, יחזירוהו למקום ודי!
אלא מה, אתם אומרים בוודאי: עמוּד? והלא בדיוק לפני שבוע, כרתו עצי אקליפטוס בחורשה, שבצידי הכביש, ויש שם עמודים, ככל אוות נפשם.
נשאר עוד לחשוב על מישהו שינסר להם את הקרשים? זו אולי קצת בעיה, אבל הם יתגברו גם עליה, סמכו עליהם…
למשל כך: אבא של נחמן, גדליה, עובד בנגרייה, והם יכולים להבטיח לנחמן שגם הוא “ישתתף” בשובך שלהם והוא יבקש זאת מאבא שלו. למה לא?
וכך, תוך ימים עשרה, התנוסס שובך גבוה לתפארת, בגינת הוריו של נחום, ובשובך שישה־עשר תאים, והייתה לו גם מרפסת שסבבה אותו מכל עבריו, והיו לו גג אדום וקירות ירוקים, והעמוד שעליו התנשא השובך, היה כתום, כחלמון ביצה טרייה.
ומה עכשיו? – יונים – אתם אומרים? נכון! חוכמה להגיד.
אך מניין יקחו אותן?
והלא כל חבר שיגשו אליו לבקש ממנו יונים יגיד: אה ויגיד: בה, ולתת לא ירצה…
ומי הם, אתם חושבים, שיתחננו ויבקשו נדבות? אל תדאגו.
הם כבר יסתדרו בסדר גמור.
היונים היפות ביותר בחצר היו של יחיאל הסנדלר.
גוונים שלהן – לא היו להם מתחרים בין גוני יונים אחרות.
אבל לא רק זה: הן היו גם הכי גדולות ומפוטמות מכל היונים האחרות. נוצות החזה שלהן דמו לכדור נוצץ ולראשן עטרה כרבולת מגונדרת.
בקיצור יפהפיות!
נפשם של גיבורינו, שאול ונחום, שבני תשע היו אותה שנה, יצאה כמובן דווקא אל יוניו של יחיאל הסנדלר.
אותו יחיאל ידע טיבן של יוניו ושמר עליהן מכל משמר.
מה עשה? עמד ומתח חוט חשמל ממנורה שמעל פתח דלתו,
עד לראש השובך, ושם, התקין פנס רוח ובתוכו נורה עזה.
משאך ירד הליל, מייד הלך האור מראש השובך והאיר על כל סביבותיו.
ושאול ונחום מה יעשו? לאור היום, לא יעזו לגשת אל שום שובך, מה גם אל זה של יחיאל.
ובלילה, הרי אור כאור היום! כל הלילה!
אותה שנה האריך מאוד הסתיו את ימיו על־פני הארץ.
לא היה עדיין אף סימן קל שבקלים ליורה.
אפילו בת־ענן ככף יד לא נראתה בשמים.
וכך התקרבו ובאו ימי החנוכה.
בקיבוץ שלנו יש טקס הדלקת נרות כללי, בערב נר ראשון של חנוכה.
עם חשיכה, גורמים בכוונה להפסקת חשמל מרכזית וכולם, בוגרים וילדים, צועדים מפתחי חדריהם, אל עבר גבעת היער, כשלמפיונים דלוקים בידיהם.
במעלה “שביל החלב” (כך קוראים לשביל המוליך לבתי־הילדים) מתלכדת תהלוכת לפידים עצומה, המטפסת ועולה, כשירת אש, עד ליער. שם נדלקת כתובת־ענקית, המספרת על גבורת המכבים וגבורות ישראל.
ילדים מציגים הצגות וריקודי אש וכל הציבור שר שירי חנוכה.
ליבם של שאול ונחום שלנו לא היה נתון כלל וכלל באותם הימים, לכל נפלאות החנוכה. אבל – בהפסקת החשמל1 שבערב נר ראשון של חנוכה, הו!
בה דווקא התעניינו מאוד מאוד.
וכזאת הייתה תכניתם: הם יסתתרו בוואדי שעל־יד השובך של יחיאל הסנדלר, וברגע שיכבה החשמל, ויחיאל וילדיו יתחילו לצעוד עם הלפידים, לעבר הכיכר, שבה נערכת המסיבה,
יתקרב שאול ויעמוד על־יד השובך, נחום יעלה על כתפיו, ויכניס חת־שתיים יונים מספר אל פי השק שבידו, וזהו זה.
אתם מכירים את שאול שהוא לוקש? נכון, שאז לא היה עדיין לוקש כזה כמו היום, אבל אז הספיק הגובה של שניהם יחד, זה על כתפי זה, להגיע בדיוק לפתח השובך של יחיאל, שלא היה גבוה במיוחד,לא הוא ולא השובך שלו.
נס חנוכה לא קרה לגיבורינו. החשמל אמנם כבה, יחיאל וילדיו צעדו ולמפיונים בידיהם, שאול באמת עמד על־יד השובך ונחום באמת טיפס על כתפיו.
אבל ליתר נוחיות, נשען לרגע במרפקיו על מרפסת השובך ולפני שהספיק לאחוז אף בזנבה של יונה אחת, חרק השובך ו–ענן של יונים התעופף למרומים… האור נדלק.
שאול לחש לנחום: – שמע, קפוץ מהר ונסתלק לוואדי! נחום לחש לו בחזרה: – לך לכל הרוחות!
– טוב – אמר שאול, חלץ כתפיו מתחת ישבנו של נחום וקפץ לוואדי.
נחום נשאר תלוי בשתי ידיו בדופן השובך ומלמטה, עמד והביט בו בעניין רב, יחיאל הסנדלר, ושתי ידיו תומכות את מותניו…
-
“אבל – בהפסקת החשמל” במקור מופיע פעמים ברציפות – הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.