רקע
תקוה שריג
סוף שחור מסלכלא אדום

“מספר” יוסף

– או אני, או המכשפה הלבנה הזו! ברור? –

– בלשון זו הפתיע הדוד יוס’קה את דודתי ציפי,

כשחזר סופית מצבא־קבע הביתה.

– מי זו המכשפה הלבנה? – נדהמה ציפי –

איזו מכשפה לבנה על ראשך, השתגעת לגמרי?!

כשנכנסה ציפי לחדר, שמתוכו דיבר אליה יוס’קה,

ראתה אותו מלקק בלשונו ומוצץ בשפתיו שריטה קטנה

כשריטת מחט בגב כף־ידו.

– מה, שלגית שרטה אותך? – התפלאה.

– מה זה שרטה אותי! תראי כמה דם נוזל ממני! –

והראה לציפי על כף ידו טיפת דם כגודל ראש סיכה.

– אוהו! כמה דם! ממש שטף־דם איום ונורא! –

התבדחה דודתי ציפי.

– לא מספיק לך, אה! ציפי, אני אומר לך, באמת,

או אני או היא בבית!

ציפי היכירה היטב את החתולה שלגית,

שֶרַכָּה ונוחה היתה לכל אדם שאהב אותה,

והחליק מידי־פעם על פרוותה הלבנה כשלג,

אך גם שנאה שנאת־נפש את מי שהתנכר אליה, והתעללה בו

ואפילו אם עשה זאת פעם אחת בלבד.

בוודאי התנהג אליה יוס’קה בגסות – הרהרה ציפי בליבה,

לכן שרטה אותו הבוקר!

ציפי אהבה את שלגית כאהוב בת. ציפי לא ילדה ילדים משלה.

לכן אהבה מאד ילדי־אחרים וגם בעלי חיים…

ויוס’קה בעלה, מאותה סיבה בדיוק, לא אהב אנשים,

לא אהב ילדים ושנא בעלי־חיים, וחתולים – מעל לכול.


כן, שונים הם אנשים זה מזה, אפילו אם הם איש ואשה האוהבים זה את זה…


אותו יום, כתבה ציפי מכתבים לשני אחיה ואחותה האחת,

בהם ביקשה מאוד, מכל אחד מהם לחוד, לקבל את שלגית,

אם לזמן־מה ואם לתמיד,

והסבירה להם, שסכסוך נפל בין שלגית לבין בעלה יוס’קה,

שחזר זה עתה הביתה מצבא־קבע,

והיא מוכרחה להוציא את שלגית מהבית.

אין לה כל ברירה.


אמא שלי, היא אחותה של דודתי ציפי, קיבלה את המכתב.

היא קראה בו את הדברים הכתובים וגם השתוקים,

שנשמעו היטב, כאילו נאמרו בקול רם, בין השורות:

– אתם יודעים בוודאי מה היא לי שלגית,

במי אטפל, את מי אלטף, למי אדאג?

עשו עימי חסד ושימרו לי על שלגית!

אולי יישכך פעם רוגזו של יוס’קה ויסכים להשיבה הביתה,

ביום מן הימים…

כשקראה אמא שלי דברים אלה, החליטה בליבה לקבל את שלגית לביתה.

בערב קיבלה את פני אבא ואת פנינו, הילדים, במאור פנים מיוחד במינו, ובעוגת צימוקים, שאהבנו יותר מכל העוגות מאפה־ידיה.

– אמא, איזה חג היום?! – בלשון זו,

היבענו כולנו את הפתעתנו על ה“חג” בסתם־יום־של־חול.

– מה פתאום חגיגה? – חייכה אמא חיוך מסתורי

ועוד הגדילה בנו את המתח.

אמא מזגה לנו את הקפה בספלי הקרמיקה

השמורים עימה לארון למעלה, לאורחים, ואינם ניתנים לעולם לידינו,

ועוד סתם ככה, ב“ארוחת־ארבע רגילה”, כדבריה.

כשישבנו כולנו מסביב לשולחן,

לקחה אמא מידי אבא את העיתון שפרש מול פניו,

והסתיר אותם מפנינו, דרך קבע, כשהיינו יושבים לשולחן.

הוא הזעים פניו לרגע, אך מיד נתפס גם הוא למתח הכללי,

גם הוא זקף גבות עיניו כנגד אמי.

עכשיו הוציאה אמא מכיסה מכתב וקראה באוזנינו את דבריה של ציפי.

כולנו, הילדים, אהבנו מאד את דודה ציפי, אחות אמא,

וריחמנו עליה על שאין לה ילדים,

ועל שבעלה, הדוד יוס’קה, איש קשה הוא וקפדן,

הרגשנו גם זאת, ששלגית היא לדודה ציפי,

יותר מאשר סתם כלב, או חתול,

שמגדלים להם אנשים בביתם…

– מה הבעיה – אמר רן, הבכור – ניקח אותה אלינו!

– כן, אמא, נקבל את שלגית! – התרגשה, אחותי, רותי.

– כן, אמא, ניקח אותה, היא יפהפייה ונורא חכמה! –

אמר השני, אחי הקטן, צחקי.

רק אחי איל לא היה, אבל הוא אהב בעלי־חיים.

– ומה יהיה אם פאן יתנגד? – נזכרתי אני.

– מה פתאום פאן יתנגד?

– היא תהיה הכלה שלו ויהיו להם גורים פנטאס־טאסטיים! –

התלהבה אחותי רותי.

– מי שואל אותו בכלל?

– צרח אחי איל, שנכנס הביתה ותפס במה מדובר.

– יש משהו בדבריו של יוסף – אמר אבא –

לפעמים בעל־חיים ותיק בבית, מסרב לקבל בעל־חיים נוסף לבית ואז – – – וקטע דבריו.

– ואז? – שאלה אמא.

– ואז, אחד משניהם, הוותיק או החדש, מפנה את הבית…

– מזת’ומרת מפנה? הוא מת? הוא בורח? – נבהלה אמא.

– כן, או כך, או כך… – אמר אבא ופניו חתומים.


אבל מיהו פאן?

ובכן, פאן היה החתול הסיאמי שלנו.

בעל פרווה עמוקה וחלקה שצבעיה ענוגים, מכל גווני החוּם.

מלבד זנבו וגרביותיו השחורים־כמעט על רגליו,

ועד לפרצופו החום־כהה־עד־שחור.

שתי עיניו היפות היו האחת – כחולה כדגנייה

והשנייה – ירקרקת כשמים בשעת ערב, איזמרגד.

באפלת־לילה זהרו שתי עיניו בזוהר הזרחן.

וכן היה פאן טוב לבריות, ובכל מקום שרבץ,

שם היו השלווה והפנאי מקיפים אותו כהילה של אור וחום.

אני הוא, שכיניתי בשם “פאן” את הסיאמי

שקיבלנו במתנה בשנה שעברה, מידידי ההורים שלנו בחוץ־לארץ.

למדתי אז בכיתה ו', על יוון ואליליה.

פאן היה ליוונים סמל היופי וכמוהו היה הסיאמי הזה לנו.


רגעים מספר שתקנו כולנו והתבוננו בפאן

שרבץ על הכורסה, שהייתה מושב הקבע שלו,

וליקלק את פרוותו בחריצות מיוחדת,

אינו יודע כלל את המפנה הצפוי בגורלו.

פתאום הרגיש בכל זוגות העיניים הנעוצות בו,

הפטיר יללה דקיקה של עצבנות,

דילג ממקומו וקפץ לחיקה של אמא,

הוא המקום האהוב עליו ביותר,

כמי שמוצא לו מפלט מפני רודף מסתורי.

– מוכרחים לקבל את שלגית – סיכמה אמא – יהיה מה שיהיה –

וליטפה את פאן, אך למרבית הפלא ראינו כולנו,

איך סמרו שערותיו, כאות לאי־שביעות־רצון.

שוב הפטיר יללה דקיקה, קפץ גם מחיקה ויצא החוצה,

כאילו שב אותו רודף מסתורי ורץ בעקבותיו.


בשבת בצהריים, היגיעו הדוד יוס’קה והדודה ציפי במכוניתם.

ציפי נשאה עימה סל פלאסטיק אדום,

סלכלא, שפיתחו חסום בחבל, ובתוכו הבריקה החתולה שלגית

בזוהר השמש, כתלולית של שלג.

פאן שנא אורחים, שנא מהומות,

זנח את האוכל ואת המשקה, את הכורסה הנוחה

ואת לטיפות בני המשפחה ונעלם.

וכך, עוד בטרם נכנסו הדודים הביתה עם הסלכלא הגורלי,

כבר לא היה זכר לפאן.

כולנו נאספנו פנימה, סגרנו את כל הפתחים בדירתנו

ובאנו לראות בטקס שחרורה של שלגית מן הסלכלא האדום.

ציפי היתירה בחגיגיות את קישורי החבל, מוקפת בנו, הילדים,

ואילו הדוד יוס’קה ואבא יצאו להם לחדר השני,

לדון בענייני ביטחון ופוליטיקה, כפי שעשו תמיד כשנפגשו.

צלחתו של פאן וספלו הובאו לפינת החדר

ומולאו בפירורי ביצה קשה, פתותי פילה־דג.

לקערית שלו נמזג חלב פושר.

ושלגית, כל שערה בפרוותה סומרת, זנבה העבה מקופל אחורנית בין רגליה, אוזניה זקופות כיתדות, ישבה מכווצת, מתחת לכסאה של הדודה ציפי, כאילו סומרה שם במסמרות.

אני הגשתי לה את הצלחת ואת הקערית,

אך היא אפילו לא זיכתה אותם במבט מזווית עיניה,

שהיו מכווצות, בסדקים.

־ צאו החוצה, כולכם, היציעה ציפי.

אולי כשתהיה רק איתי, תתפייס –

פניה היו מלאות צער ועיניה לחות.

יצאנו כולנו.

כעבור שעות מספר, נסעו להם הדוד יוס’קה והדודה ציפי לדרכם, ושלגית נשארה בביתנו.


עד הערב לא נראה פאן לא בבית ולא בגינה,

אף לא על המדשאה הגדולה שלנו.

חיפשתי אותו בין ענפי התות הענף שלנו,

שלפעמים היה נוהג לטפס בענפיו, לצוד אפרוחי ציפורים.

הוא לא היה גם שם.

חיפשתי אותו על־יד בריכת הנוי של השכנים,

שלפעמים היה מסתתר בקרבתה, לארוב לדגי הזהב.

גם שם לא היה.

בלילה הכנתי לו את צלחתו וספלו,

רחוצים וטהורים מריחה של האורחת הלבנה,

בחוץ, על המרפסת, והלכתי לישון.

אחי ואחותי, הקטנים ממני, כבר ישנו. אחי הגדול לא היה.

הורי הלכו לבקר את ידידיהם ושלגית,

שאליה הצצתי דרך החלון, לא נראתה בשום מקום.

ציפי הורתה לנו להשאיר אותה לבדה בחדר,

עם מזון ומשקה, עד שתתביית.


לא יצאו שלושה ימים ושלגית הייתה מלכת הבית וגבירתו.

יום אחד בילתה ברחרוחים חשאיים בתוך הדירה, באין רואה;

ביום השני הואילה לטעום ביצה מוקצפת

ומעט פתיתי פילה־דג שרויים בתוכה;

ביום השלישי טיפסה על הארון, על הכוננית, רחרחה ו“מדדה” את המיטות, הספות, הכסאות והכורסות.

מעניין, את כורסתו הקבועה של פאן החרימה,

אולי היה קבוע בה ריחו יותר מבכל מקום אחר?

(צריך להגיד שהכורסה הגדולה הנוחה ביותר, הייתה שייכת כמובן לפאן?).

בפינת המרפסת הסגורה עמד ארגז חול, כמצוות דודתי ציפי עלינו, ובה הייתה שלגית עושה את צרכיה ומצניעה אותם היטב בציפורניה.

ביום הרביעי לבואה, לפנות ערב, אחזה בשלגית רוח תזזית, והיא החלה לקפץ וכמו לברוח ממשהו בלתי נראה,

גלגלה כדור ושיחקה ב“חתול ועכבר” עם בובתה של רותי אחותי.

כשראתה אמא כך, פתחה את הדלת,

נשמה לרווחה והכריזה:

־ זהו זה. שלגית “אזרחית” בבית!

ופאן?

איפה היה הוא בכל אותם ימים?

על היום הראשון, יום בואה של שלגית כבר סיפרתי.

בשלושת הימים הבאים היה בא, מגיח לפעמים, מרחרח,

טועם מעט מן המזון שהוכן לו במרפסת ומסתלק.

ה’פס־פס־פס’ים הלוחשים והרמים שלנו, יצאו לריק.

פאן לא נענה לנו.

בערב היום החמישי להיעלמו, יצאנו לסריקת הסביבה.

לא היה שיח, מצבור־פסולת, עץ ומבנה, שלא פישפשנו בו.

הכל לשווא.


כעבור שבוע בערך, כשהיו הורי בעבודה, היה לי שיעור חופשי

וישבתי לי להנאתי על כורסתו של פאן,

מעלעל בשבועון ומקשיב לגל־הקל.

מן המרפסת עלתה איוושה קלה.

חשבתי שזו שלגית וקראתי לה בעליזות, פותח את הדלת מבלי משים.

זו לא הייתה שלגית, זה היה פאן:

פרוותו דהויה וקירחת, תלויה ברפיון על גוף צנום ככף־יד.

עיניים כבויות. פאן זחל על ארבע ברכיו.

ניגש אלי והניח את ראשו על כף רגלי היחפה.

ליטפתי אותו ביד מהססת. היגשתי לו קערית חלב.

פאן אף לא רחרח בתקרובת.

כשם שזחל ובא, כך זחל והלך.

ממש כך. על ארבע ברכיו.

אותה שעה ישבה

שלגית על הארון שבמרפסת,

ואף לא העיפה עפעף בפאן.

כן, פאן פינה את ביתו־ביתנו ליריבתו, שלגית הגאוותנית

ולא שבנו לראותו לעולם.


פעם אמרה לי אמא:

־ לפעמים, קורה דבר כזה בדיוק,

גם בין בניאדם…


רק כשגדלתי ושוב לא הייתי ילד, הבנתי דבריה.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות