לחברי היקרים

זיוה ויצחק (“קוקו”) קרונזון

שעמדו לצדי בשעות קשות

מוקדש התרגום

באהבה ובתודה

ד.מ.

 

ארבע הערות בפתח    🔗

א    🔗

תרגום זה של טביה החולב הוא תרגומה המלא החמישי של היצירה לעברית. טביה נחשב לפסגת יצירתו של שלום עליכם ולאחד מן הטקסטים הקלאסיים, המכוננים, הן של ספרות יידיש החדשה והן של כלל הקומפלקס הספרותי היהודי הרב-לשוני של הזמנים המודרניים. בעובדה שטקסט בעל מעמד כזה זוכה לתרגומים אחדים אין שום רבותא. כל יצירת מופת שחייה הספרותיים אינם כלים בחלוף התקופה ההסטורית שבה נוצרה זקוקה לפחות לתרגום חדש אחד מדי דור לערך; ויצירה כמו טביה החולב, שהיא שיאה של ספרות שהיתה בעיקרה ספרות של דיבור כתוב (דיבור אידיאלי, כמובן, ולא העתק מדויק של הדיבור החוץ-ספרותי), כשהיא מיתרגמת לשפה שהעמידה בשעתה ספרות של לשון מקורות ונוסחאות סופרים – על אחת כמה וכמה שהיא זקוקה לתרגומים מחודשים במהלך המואץ של התפתחות העברית המודרנית בכללה ושל התפתחות העברית הישראלית המדוברת בפרט.

למעשה, מספר התרגומים של טביה אינו גדול ביחס למאה שנות קיומה של היצירה. הסיבה לכך נעוצה הן במעמד הקלאסי שלו זכה התרגום המלא הראשון – מעשה ידיו של י.ד. ברקוביץ (1911) – שאולי הטיל מורא מסוים על הקהילה הספרותית שהתרגלה לראות בשלום עליכם העברי “רכוש” רוחני בלעדי של ברקוביץ, הן בעובדה הפחות מכובדת, שברקוביץ היה בעל הזכויות על תרגום כתבי שלום עליכם בעברית, ושהוא הגן על זכויותיו אלה בקנאות וחסם בעקשנות את הגישה לכתבי הסופר הגדול בפני כל מתרגם אחר. תרגומו של ברקוביץ היה אכן מלאכת מחשבת, שנעשתה במסגרת של נוסח סגנוני מסוים שרווח בספרות העברית של ראשית המאה העשרים, הוא “נוסח מנדלי” הידוע. לאמיתו של דבר, כבר בשעה שנוצר התרגום היו קיימים בסיפורת העברית נוסחים אחרים (כגון אלה של ברדיצ’בסקי, ברנר, גנסין, שופמן), אשר על בסיסן ניתן היה להעמיד נוסחאות תרגום אחרות; ולא במקרה התלונן יוסף חיים ברנר (שאכן תרגם סיפור אחד של טביה; ותרגומו שונה עד מאוד מזה של ברקוביץ) במסת ההספד שלו “לשלום עליכם” על הסגנון המגביה והמקשט שנקט ברקוביץ בטקסט הדיבורי של המחבר, וראה בכך הד, אולי בלתי נמנע, ל“אסון שפת הספר”. מכל מקום, כבר בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, כשנוצרה בארץ ישראל קהילה גדולה ביחס של דוברי עברית, היו תרגום טביה הראשון וכן שאר תרגומי ברקוביץ לכתבי שלום עליכם מיושנים, ואין צריך לומר שככל שחלפו השנים הם נעשו ממש בלים מיושן. אולי בשל כך נהייתה אחרי פטירתו של ברקוביץ (ב-1967) מעין הצפה של שוק הספרים הישראלי בתרגומים חדשים מיצירות שלום עליכם (של אריה אהרוני, דב ירדן, בנימין הרשב, ק.א. ברתיני, שלי עצמי ושל אחרים). טביה, אולי הטקסט הקשה ביותר לתרגום בכלל יצירת מחברו, ניתן לקורא העברי בשלוש נוסחאות תרגום חדשות כמעט בעת ובעונה אחת בראשית שנות השמונים של המאה, זו של אריה אהרוני (1982), זו של בנימין הרשב (1983), וזו של גניה בנשלום (1983).

הנוסח החדש שלי בא לגשר על פני הפער הלשוני והתרבותי שנפער בינתיים בין העברית והספרות העברית שלפני עשרים וחמש שנים לאלו של זמננו. מותר להניח שבמהלך השנים תזכה היצירה לתרגומים נוספים; ולא תהיה בכך פחיתות כבוד וסימן למיעוט ערכם של התרגומים הקיימים. תרגום שהיה בבחינת מלאכה נאמנה ושירת היטב דור של קוראים מילא את תפקידו וקנה לעצמו את פינתו הצנועה פחות או יותר בתולדות הספרות. תרגום שהיה בבחינת מופת ביחס לאפשרויות הלשון והפואטיקה של זמנו ואף הרחיבן קנה לעצמו מקום גם בתולדות התרבות ולעתים אף בתולדות השפה. זאת ועוד, תרגומים ראויים אינם נוצרים כאילו קודמיהם לא באו לעולם. הם נבנים על גביהם, יונקים לא מעט מלשדם, וחבים להם לעתים הרבה יותר משהמתרגמים החדשים משערים לעצמם. והוא הדין בתרגום הנוכחי ביחס לכל קודמיו. זו ההזדמנות לא רק להודות בכך אלא גם להודות למתרגמים על הסיוע שנסתייעתי בהם.

ב    🔗

משום כל אלה אינני רואה צורך לא להתנצל על כך שבאתי ועשיתי במקום שבו כבר עשו אחרים ולא להתרברב כאילו עשייתי היא העשייה וזו של קודמי בטלה ומבוטלת. ברור, שבהיות התרגום החדש מותאם ככל האפשר לטונאליות ולריתמוס, ובמידה ניכרת גם לאוצר המילים, של העברית המדוברת עכשיו, הריהו שונה מאוד מכל קודמיו; ואעז לומר שהוא יכול לקרב את הקורא יותר מקודמיו אל השטף והלחן של הטקסט האידיומטי הקולח ביותר במכלול הספרויות היהודיות המודרניות.

כמו כן, אינני רואה צורך למנות כאן בפני הקוראים את “עקרונות” שיטת התרגום שנקטתי, אף כי עקרונות אלה קיימים, וניתן, אם יהיה צורך בכך, לדון בהם במקום ובזמן אחרים. כעת, כשהתבשיל מוגש לקורא, המבחן היחיד שבו עליו לעמוד הוא מבחן האכילה. אומר בכל זאת, שניסיתי להלך בשביל, שמצדו האחד העברית הספרותית התקנית של זמננו, מצדו השני – העברית הישראלית המדוברת, לרבות סממני העגה שבה, ואילו האדמה שמתחתיו היא אדמת היידיש על מנגינתה הייחודית, על מקצביה, עליותיה ומורדותיה. יותר מכל רציתי לשמור על הטונאליות היידית בלי להפר את הרצף העברי של הכתוב, נראה היה לי שרצון זה ניתן להגשמה שכן אני סבור שהעברית המדוברת בישראל היא היידיש של ימינו – לשון מתגמשת ומתעשרת מכוחו של דיבור יהודי חי ותוסס, והיא מקושרת תחבירית וצורנית אל היידיש המקורית לא פחות אם לא יותר משהיא מקושרת אל העברית הספרותית התקנית של עידן “התחייה” הציונית.

לפיכך אני מאמין שיש לתרגם מחדש את כל הקורפוס של ספרות יידיש מן המקור לעברית הישראלית של ימינו, ובתוך זה יש לכלול יצירות שעובדו בשעתן בידי מחבריהן בעצמם בנוסחאות עבריות. כך, למשל, ניתן יהיה להציל משכחה את יצירותיו של ש.י. אברמוביץ (הוא “מנדלי מוכר ספרים”) אך ורק אם הן יתורגמו חדש מן המקור היידי לעברית ישראלית תוך שמירת מרחק מרבּי מן הנוסחאות העבריות של סיפורי מנדלי שיצר במאמץ אמנותי עצום אברמוביץ עצמו; שכן ההתאמה המרַבּית שהתאימו אותן נוסחאות לציפיות של הקורא העברי בן ראשית המאה העשרים היא עצמה הטעם לריחוקן המוחלט מן הציפיות של הקורא בראשית המאה העשרים ואחת. רציתי לנצל את היידישיזאציה הבלתי נמנעת (ובעיני – המבורכת) של העברית שלנו כדי שהקורא שראיתי לנגד עיני יהיה מהלך בנעלי העברית על אדמת היידיש, יחוש ברגביה, ייתקל בתלוליותיה, ישקע למעמקיה. האם הצלחתי במשימה שנטלתי על עצמי? זאת ישפטו הקוראים על פי מידת ההנאה שיגרום להם התרגום. בלא זו כל העקרונות היפים שווים כקליפת השום.

ג    🔗

קיימים שני עניינים נוספים שעליהם אני חייב תשובה לקורא קודם שאפנה את המקום לנגן הווירטואוז, טביה, עצמו. האחד הוא עניין הכותרת של הספר. זהו עניין סבוך ובלתי ניתן לפתרון מניח את הדעת. טביה דער מילכיקער תורגם בשעתו כטוֹביה (בוו חלומה, כניקודו של השם במקרא) החולב (בתרגומו של ברקוביץ), כטוּביה (בוו שרוקה) החלבן (ברנר ואהרוני), כטוביה החלבן ובנותיו (בנשלום; כותרת שאין לה שורש במקור היידי) וכטֶביֶה (סגולים תחת הטית והיוד) החלבן (הרשב), ואף אחד מתרגומים אלה לא נראה לי משביע רצון. ראשית, יש לקרוא לטביה טביה ולא טוביה (וכך, כאמור, נהג הרשב) מסיבה פשוטה: אין משנים שמו של אדם. מוטל בן פייסי הוא מוטל בן פייסי ולא מרדכי בן פסח, מנחם-מנדל הוא מנחם-מנדל, ושיינה-שיינדל אשתו איננה יפית. גיבוריו של שלום עליכם לא הגיעו לישראל ולא עִברתו את שמותיהם בלשכת הרישום של משרד הפנים. גנאי הוא ליטול מאדם את שמו, שעמו חי ובו נודע בין הבריות, ולכן טֶביֶה (בשני סגולים), גולדֶה (הדלת סגולה), שפרינצֶה, ביילקֶה, ארונצ’יק וכו'. הוא הדין בקַסרילווקה (הלמד והקוף סגולות) ולא בכתריאליבקה או כתרליבקה או אפילו כתריאלובקה.

עניין זה אינו נראה לי קשה כלל; לעומתו קשה וסבוך הוא עניין ה“מילכיקער”. מילכיקער איננו חלבן במובן שבו נשתמשנו במילה עברית זו עד שחדלו חלבנים מן העולם. חלבן הוא האיש שהיה משכים בבוקר ומותיר על סף דלתנו את מנת החלב היומי שנזקקנו לה. הוא לא מכר לנו לא גבינה, לא חמאה ולא שמנת (אלו נקנו באותם ימים שכוחים בחנויות מכולת), אלא חלב בלבד. טביה מעולם לא מכר לשום איש או אישה ולו גם כוס חלב אחת. הוא מכר אך ורק מוצרי חלב: חמאה, גבינה ושמנת; והטעם לכך היה פשוט וברור: בזמנו ובסביבתו של טביה אנשים לא קנו חלב כלל, אלא היו מחזיקים בחצרותיהם ובדיריהם בעלי חיים שופעי חלב, פרות ועזים. טביה, כפי שמסופר במכתב הפותח את מחזור סיפוריו, מכר לשלום עליכם פרה מפרותיו אבל לא חלב של פרה. הצירוף טביה החלבן הוא אפוא אנכרוניסטי ומטעה.

נוסף על כך המילה חלבן מרחיקה אותנו מן המשמעות המשנית אבל החשובה מאוד של הכינוי שהצמיד שלום עליכם לגיבורו: חלביות, התכונה של היות דבר חלבי – הן במובן ההלכתי הקשור בדיני כשרות (“מילכיק”, היינו היפוכו של “פליישיק”, בשרי) והן במובן המטאפורי: “חלבי” – משהו רך, מתוק, כמעט אמהי. אדם “חלבי” הוא אדם שאין בו מן העוצמה שאנו רגילים לייחס לבשריות; לעומת זאת הוא משפיע טוב. לי נראה, שדווקא הכינוי “חולב” שהמציא ברקוביץ כשניגש להתקין נוסח עברי ראשון של היצירה מציע מעין פתרון לקושי שנוצר בעת הניסיון לתרגם את המילכיקער לעברית על שתי משמעויותיו, ודווקא משום שלא נמצא בעברית את שם העצם חולב לציון בעל מקצוע (כמו צורף או שופט), היינו אדם העוסק במכירת חלב או מוצרי חלב, אלא אנו מוצאים בה את המילה חולב אם כפועל יוצא (חולב את) ואם כשם תואר (מישהו המעניק חלב, פרה חולבת). בייחוד נראית לי המילה מוצלחת במשמעותה כשם תואר. טביה מעולם לא חלב פרה. את עבודת החליבה כמו את עבודות חיבוץ החמאה וגיבון הגבינה הוא הותיר לאשתו ולבנותיו. הוא עצמו עסק אך ורק במכירת מוצרי החלב שהן, “הפועלות השחורות” שלו, הכינו בעמל רב. עם זאת הוא אכן “חולב”, משפיע חלב מתוק ומרווה. אמנם, חלבו של טביה הוא ספרותי. טביה משפיע סיפורים שאין כמותם למתיקות ולהרוויה. טביה הוא אכן הפרה-האם הגדולה של ספרויות היהודים. ומכאן פתרון הפשרה שעל פיו נהגתי: טביה החולב; פתרון רחוק משלמות, אני מודה.

את מציאת הפתרון השלם אניח למתרגם הבא.

ד    🔗

עניין אחרון הוא עניין ההערות הלא מעטות שראיתי צורך להוסיף. מקובלת היתה הסברה שאם זקוק התרגום להערות המתרגם נכשל במשימתו. הטקסט המתורגם חייב כביכול להסביר את עצמו ולהיקרא כמקור. סברה זו אינה מקובלת עלי משני טעמים. טעם אחד, גישה זו למעשה התרגום הביאה מתרגמים בכל הלשונות שאני שומע להוסיף את הערותיהם לגוף הטקסט של המחברים, שהרי ללא הסברים כלל לא תיתכן מסירה של טקסט שנוצר לא רק בלשון אחרת, אלא גם במקום, בתקופה ובנסיבות תרבותיות רחוקים מרחק ת"ק פרסה מאלו שלנו. נראה היה לי שדרך זו של הבלעת הפירוש בגוף הטקסט מרחיקה את הקורא מן המקור, מרחיבה ומקהה ללא צורך את הניסוחים המקוריים, שהם לעתים דווקא מצומצמים וחדים. כמו כן, במידה שהמקור טבוע בחותמה של רב-לשוניות, כגון שגיבוריו עוברים בו בדיבורם משפה לשפה, מרוסית לצרפתית או מיידיש ועברית לאוקראינית (כמו במקרה של טביה), ביטולה של רב-הלשוניות על ידי תרגום ללשון אחת בלבד (שאף הוא היה נהוג בתרגומים הישנים) מעוות את תכונתו המיוחדת של המקור ונוטל ממנו את סגולתו כשיקוף נאמן של מצב תרבותי-חברתי-לשוני דיגלוסי. הרבה יותר ישרה וישירה היא הוספת הערות והארות: הסברת מושגים ורמיזות לענייני הזמן ותרגומן של מילים זרות שיש לשלבן בטקסט המתורגם במקורן. מה גם שבצורה זו הערות אלה הן על אחריותו של בעליהן ולא של המחבר כביכול, והקורא יכול לשפוט על פיהן את מי שראוי שיעמוד למשפטו. כך נוהגים גם בספרים המתפרסמים בנוסחיהם המקוריים, אבל בריחוק זמן ונסיבות תרבות; למשל רומנים אנגליים, צרפתיים ורוסיים של המאה התשע-עשרה. טעם שני, אינני מאמין שתרגום צריך להיקרא כאילו היה מקור. מקור הוא מקור ותרגום הוא תרגום, ואין האחד צריך להתחזות לאחר. בעניין עקרוני זה יש מקום להרחבת דברים תיאורטית – לא כאן ולא עכשיו.

ד.מ.

 

קטונתי    🔗

(מכתב קטן של טביה החולב למחבר)

לכבוד ידידי, אהובי היקר, רֶבּ שלום עליכם, שייתן אלוהים לאדוני, יחד עם האישה והילדים, בריאות ופרנסה, ויהיה לכם רוב נחת בכל אשר תפנו. אמן סלה!

קטונתי – כך אני חייב לומר בלשונו של יעקב אבינו בפרשת “וישלח”, כשיצא להקביל את פניו של עשו, להבדיל… אם, אולי, הפסוק לא כל כך מתאים, אני מבקש ממך, פּאני¹ שלום עליכם, שלא תהיה לך תרעומת עלי. אני חי-וקיים פשוט. אתה יודע בוודאי יותר ממני – מה יש כאן לדבר? אדם בכפר נעשה גס, לא עלינו; למי יש פנאי להציץ בספר, ללמוד פרשה-חומש עם רש"י או משהו? הטיפת מזל הוא, שכשמגיע הקיץ, והנגידים היֶהוּפֶּציים נוסעים לקייטנות של בּוֹיבֶּריק, אפשר לפעמים לפגוש בן אדם עדין, לשמוע מילה טובה. אתה יכול להאמין לי, שכשאני נזכר באותם הימים שישבת לצדי ביער והקשבת לסיפורי השטות שלי, אז זה אצלי כאילו הרווחתי מי יודע כמה! אני לא יודע במה כל כך נשאתי חן מלפניך, שתתעסק באדם קטן כמוני, תשלח לי בכלל מכתבים, ולא כל שכן שתקבע את שמי בספר, תעשה ממני את של שלוש הסעודות, ממש כאילו הייתי מי יודע מה… אז בוודאי שמותר לי להגיד:

קטונתי!… אמת, אני ידיד טוב שלך, שככה ייתן לי אלוהים חלק המאה ממה שאני מאחל לך! הרי, נדמה לי, נוכחת בעצמך, איך אני שֵירַתּי אותך עוד בשנים הטובות, כשאדוני עוד התגורר בקייטנה הגדולה² – אתה זוכר? – מכרתי לך פרה בחמישים רוּבּל, מציאה של גנב אפילו בחמישים וחמישה. רק מה, זה שהפרה התפגרה כעבור שלושה ימים? בזה אני לא אשם, הרי הפרה האחרת שנתתי לך גם היא התפגרה… אתה בעצמך יודע כמה זה חרה לי; הסתובבתי אז ממש בלי ראש! אני יודע?! לכאורה מן המשובח והיפה ביותר, שככה יעזור לי אלוהים לקראת השנה החדשה; וגם לך, שיהיה, איך אתם אומרים חדש ימיו כקדם… ושלי יעזור אלוהים בפרנסה, ושאני והסוסון שלי, להבדיל, נהיה בריאים, ושהפרות שלי ייתנו עוד ועוד חלב כדי שאוכל גם להבא לספק לאדוני גבינה וחמאה על צד היותר טוב; לך ולכל הנגידים היהופציים, שייתן להם אלוהים הצלחה ופרנסה וכל טוב ורוב נחת. ולך, על הטרחה שטרחת למעני, ועל הכבוד שאתה עושה לי בספר שלך, עוד פעם אני אומר: קטונתי! מה מגיע לי שיתפרו לי שטרַיימל כזה,³ שלכל העולם ואשתו ייוודע פתאום שבצד האחר של בויבריק,⁴ לא רחוק מאַנַטֶווקֶה, מתגורר לו יהודי שקוראים לו טֶביה החולב? אלא, מסתמא אתה יודע מה שאתה עושה. לאלף אותך בינה אני לא צריך, ולכתוב אתה כבר יודע בעצמך, ומה שנוגע לכל השאר שם, אני כבר סומך על האופי העדין שלך, שתעשה הכל למעני ביהופץ, כדי שתצמח מהספר קצת תועלת לפרנסה שלי. אני כעת, בחיי, נצרך גדול. אני מתכנן, אם ירצה השם, להתחיל לחשוב בקרוב על השאת בת; ואם אלוהים ייתן, איך אתם אומרים, את החיים, אולי אפילו שתיים בבת אחת… בינתיים תהיה לי בריא, ושתמיד יהיה טוב, כמו שמאחל לך מכל הלב ידידך הטוב ביותר

טביה

כן, עיקר שכחתי. כשהספר יהיה מוכן, ואתה כבר תתכוון לשלוח לי קצת כסף, שתשלח אותו, במחילה מכבודך, לאַנַטֶווקֶה, ועל שמו של השוחט. אני מגיע לשם פעמיים בשנה: פעם בסתיו,לפני ה“פּוֹקרוֹבה”,⁵ והפעם האחרת בסביבות “נוֹבוֹגוֹד”⁶ – ואז אני יכול להיחשב לבן-עיר; וסתם מכתבים אתה יכול לשלוח לי ישר לבויבריק, על שמי, ובזה הלשון: “פֶּרֶדאט גוֹספּוֹדִינוּ טֶבֶליוּ מוֹלוֹצְ’נוֹהוֹ, יֶוְורֵיי”.⁷

[נכתב יחד עם “הזכייה הגדולה”, 1895]

 

הזכייה הגדולה    🔗

מעשה מופלא, כיצד טֶביה החולב, יהודי אביון ומטופל בילדים, זכה לפתע, בבת אחת, על פי מקרה זר ומוזר, בעושר ובאושר, והוא ראוי להיכתב בספר – סופר על ידי טביה עצמו ונמסר מילה במילה.

מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון.

(תהילים קיג, ז)

אם נועדת לזכות בפיס, אתה שומע, פּאני שלום עליכם, הפיס יבוא אליך בעצמו ישר הביתה. איך אתם אומרים: למנצח על הגִתית⁸ – כשזה הולך זה כבר רץ; ולא יועילו בזה שום שׂכל ושום חריצות. ואם חליליה יקרה ההפך – תוכל לדבר עד שתתפוצץ, וזה יעזור לך כמו שלג דאשתקד. איך אתם אומרים: אין עצה ואין תבונה כנגד סוס רע. אתה עמל, קורע את עצמך, ממש שוטח את עצמך על הקרקע ומת, שונאי ציון! פתאום – לא יודעים איך ומאיפה מופיעים סוסים מכל הכיוונים, כמו שכתוב בפסוק: רווח⁹ והצלה יעמוד ליהודים; לתרגם בשבילך אין צורך, אבל מה שמשתמע מן הפסוק הוא: יהודי, כל זמן שהנשמה בקרבי¹⁰ – הדם עוד לא קפא בעורקים – אסור לו לאבד את הביטחון; ולהיווכח נוכחתי בכך מבשרי שלי, כיצד הריבונו של עולם נהג בי וסידר לי את הפרנסה שיש לי עכשיו: – מפני שמאיפה שאתחיל לפתע פתאום למכור גבינה וחמאה, כשסבתה של סבתא שלי אף פעם בחיים לא עסקה בתוצרת חלב? בחיי, כדאי לך לשמוע את כל הסיפור מהתחלה עד הסוף. אני קצת אתיישב לי על העשב כאן, על ידך, ושהסוסון שלי גם הוא ילעס בינתיים משהו. איך אתם אומרים: נשמת כל חי – גם זה יצור של אלוהים.

בקיצור, זה היה בערך בתקופת שבועות. כלומר, למה לי לשקר לך, שבוע או שבועיים לפני שבועות; ואולי, הא? – כמה שבועות אחרי שבועות. עברו כבר, אל תשכח, חכה רגע, אני אגיד לך בדיוק כמה, שנה ועוד שבוע, כלומר, בדיוק תשע או עשר שנים, ואולי עם עוד איזה קמצוץ. הייתי אז, כמו שאתה רואה אותי כאן לפניך, בכלל לא זה שאני עכשיו. זאת אומרת, אותו טביה, ובכל זאת לא הוא. איך אתם אומרים: אותה גברת בשינוי אדרת. מה זאת אומרת? הייתי, לא עליך, קבצן עם חור בכל כיס. אף על פי שאם רוצים להסתכל על זה מכיוון הפוך, גם עכשיו יש די מרחק ביני לבין להיות נגיד. מה שחסר לי כדי להשתוות לבּרוֹצקי¹¹ – שנינו יכולים לאחל לעצמנו להרוויח את זה במשך הקיץ הזה עד אחרי סוכות; אבל בהשוואה לפעם, הרי היום אני, זאת אומרת, ממש נגיד: עם סוס ועגלה משלי; עם זוג פרות שנותנות חלב, בלי עין הרע; ועוד אחת שהיום-מחר ממליטה. בכל יום יש, בל אחטא בשפתי, גבינה, חמאה ושמנת טריות. הכול מן העמל שלנו, מפני שכולנו עובדים, והילדים גם הם לא חובקים ידיים. אשתי שתחיה חולבת את הפרות; הילדים סוחבים כדים, חובצים חמאה, ואני, כמו שאתה רואה אותי כאן לפניך, נוסע לי בכל בוקר לשוק, עובר דרך כל הקייטנות של בויבריק, נפגש עם זה, עם ההוא, כל בעלי הבתים הכי חשובים של יהופץ. מדברים קצת עם האנשים; מרגישים שגם אתה חתיכת בן אדם בעולם. איך אתם אומרים: לא חייט צולע על ירכו. וכל זה כלום לעומת שבת – אז אני ממש מלך, מציץ בספר יהודי, פרשת השבוע, קצת תרגום אונקלוס, תהילים, פרקי אבות, זה, ההוא, אטריות, תפוחי אדמה – אתה מביט בי, פּאני שלום עליכם, וחושב לך בוודאי בלב: “אֶה, הטביה הזה הוא דווקא מין כזה יהודי ש…”

בקיצור, מה התחלתי לספר לך? כן, זאת אומרת, הייתי אז בעזר השם עני מרוד; ויחד עם האישה והילדים מתנו כולנו, שלא ייאמר על שום יהודי, שלוש פעמים ביום מלבד ארוחת הערב. עבדתי כמו חמור. קרון מלא קורות גררתי מהיער לתחנת הרכבת – בשכר שני זהובים ליום, אל ייחשב לך הדבר לחרפה; וגם זה – לא בכל יום. ובזה לך כלכל בית כזה מלא, בלי עין הרע, נקרנים, שיהיו בריאים, וגם סוס להבדיל סמוך על שולחני, ולא רוצה בשום אופן לדעת מה פירש רש“י, אלא נחוץ לו ללעוס – בכל יום, ובלי שום תירוצים. מה עושה אלוהים? הרי הוא, איך אתם אומרים, “זן ומפרנס לכול”, מנהל את העולם הקטן שלו בשכל ובחוכמה. הוא רואה איך אני מתענה על כל חתיכת לחם, אז הוא אומר לי: “אתה, טביה, חושב שזה כבר אחרי ככלות הכול, סוף העולם, השמים נפלו לך על הראש? – פֶה! טיפש גדול, זה מה שאתה. הנה תראה איך, כשאלוהים רוצה, מתהפך המזל בן רגע, נָה ליֶיבוֹ קרוּגוֹם”,¹² ונעשה אור בכל הזוויות. “היוצא מזה הוא כמו שאנחנו אומרים ב”ונתנה תוקף”: מי ירוּם ומי יישפֵל – מי שנוסע בעגלה ומי שנסחב ברגל. העיקר הוא – ביטחון. יהודי צריך לקוות, רק לקוות. אלא מה? שמא בינתיים משחירים את הפנים? בשביל זה אנחנו יהודים בעולם, איך אתם אומרים: אתה בחרתנו – לא לחינם כל העולם מקנא בנו… כלפי מה אני אומר את זה? כלפי איך שאלוהים נהג בי, ממש נסים ונפלאות, כדאי לך לשמוע.

ויהי היום, פעם לפנות ערב, בימות הקיץ החביב, אני נוסע לי ביער, כבר בדרך חזרה הביתה, בלי הקורות. הראש – באדמה, בלב – חושך ושממה; הסוסון, מסכן, בקושי סוחב את הרגליים, תעשה לו מה שאתה רק רוצה. “שתשקע, שלימזל שכמותך, באדמה ממש כמוני, ותדע מה הפירוש של תענית במשך יום קיץ ארוך, אם בחרת לך להיות סוס אצל טביה!” דומייה סביב סביב. כל צליף של השוט מעורר הדים ביער; השמש שוקעת, היום – גוסס; צללי העצים מתמתחים ארוכים ­– כאורך הגלות היהודית! מחשיך, ובלב נעשה אופל ממש! כל מיני רעיונות ומחשבות מתגנבים אל תוך הראש. באות לקראתך כל מיני דמויות של אנשים שמתו מזמן. וכאן אני נזכר בבית – אוי ואבוי לי! חושך ואפלה בבית; הקטנים, שיהיו בריאים, ערומים ויחפים, מצפים, מסכנים, בכיליון עיניים לאבא השלימזל, שאולי יביא הביתה כיכר לחם טרייה או איזו לחמנייה; והיא, הזקנה שלי, בסך הכול אישה, והיא רוטנת: “ילדים אני צריכה ללדת לו, ודווקא לא פחות משבעה, שצריך, פשוט, לקחת אותם, שלא יעניש האל על הדיבור, ולזרוק אותם חיים אל תוך הנהר!” נעים לשמוע דיבורים כאלה?! הרי אתה לא יותר מבן אדם, איך אתם אומרים, “בשר ודגים”.¹³ את הקיבה אי אפשר לסתום במילים; חוטפים חתיכת דג מלוח, אז מתחשק תה, ובשביל תה צריך סוכר, וסוכר, אתם אומרים, יש אצל ברוצקי. “על חתיכה הלחם,” אומרת אשתי שתחיה, “המעיים, לא נורא, יסלחו לה; אבל בלי כוס תה, היא אומרת, אני בבוקר בן אדם מת לגמרי. הילד, היא אומרת, שואב ממני במשך כל הלילה את מוח העצמות!” ובינתיים, הרי אתה גם יהודי בעולם, אמנם מנחה, איך אתם אומרים, איננה עז, והיא לא תברח; אבל להתפלל צריך. תאר לעצמך איזו תפילה זו כבר יכולה להיות, אם בדיוק בזמן העמידה של שמונה-עשרה, משתולל לו הסוס, מעשה שטן, ורץ בשיגעון. מוכרחים לרוץ אחרי העגלה, לאחוז במושכות, ולשיר “אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב!” – עמידה של שמונה עשרה – ממש לדוגמה! וכאן, כמו להכעיס, דווקא יש רצון להתפלל בחשק, מכל הלב, אולי יהיה קצת יותר קל על הנשמה…

בקיצור,אני רודף אחרי העגלה ואומר “שמונה עשרה” בקול רם ובניגון, כמו, להבדיל, לפני העמוד: מכלכל חיים בחסד – זה שממציא מזון לכל יצוריו, ומקיים אמונתו לישני עפר – אפילו לאלה ששוכבים באדמה ואופים שם כעכים. אוי, אני חושב לעצמי, שוכבים באדמה! אוי, נקרעים לחתיכות! לא כמו ההם, למשל, כוונתי לנגידים היהופציים, שיושבים להם כל הקיץ בקייטנות בבויבריק, אוכלים ושותים ורוחצים בכל טוב. אוי, ריבונו של עולם, מדוע זה מגיע לי? גם אני, נדמה לי, יהודי כמו כל היהודים! אוי, גוואלד, גוֹטֶניוּ,¹⁴ ראה נא בעוניינו – תביט, אני אומר, תסתכל איך שאנחנו עובדים בפרך, ותריב את ריבם של האנשים העניים, מסכנים שכמותם; מפני שמי בכלל יסתכל עליהם אם לא אתה?! רפאנו ונירפא – אתה שלח לנו את התרופה, פצע כבר יש לנו משלנו… ברך עלינו – ברך אותנו בשנה טובה, שיהיה שפע של מיני תבואות, שיפון, חיטה ושעורה. אף על פי שבעצם, אם מסתכלים על זה מכיוון הפוך, מה יצא לנו, השלימזלים, מזה? כאילו, למשל, זה משנה לסוס שלי, להבדיל, אם שיבולת השועל ביוקר או בזול!… אבל, פֶה! אסור להקשות קושיות על אלוהים, ובפרט יהודי צריך לפרש כל דבר לחיוב ולהגיד “גם זו לטובה”. מסתמא כך ציווה אלוהים. ולמלשינים, אני ממשיך לשיר, ל“סטיקראטים”,¹⁵ שאומרים שאין אלוהים – פנים יפות יהיו להם כשיגיעו לשם. כל מה שבלעו הם יקיאו בתוספת ריבית… מפני שהוא שובר אויבים – משלם כמה שמגיע.¹⁶ אתו לא משחקים. אתו צריך ללכת בטוב, להתחנן, לצעוק אליו: אב הרחמן – אבא יקר, מרחם! שמע קולנו – שתשמע את הצעקות שלנו. חוס ורחם עלינו – שתהיה לך רחמנות על האישה והילדים שלי. הם, מסכנים, רעבים! רְצֵה – שתגלה רצון טוב, אני אומר, ביחס לעמך ישראל החביב, כמו אז, בבית המקדש, עוד בזמנים של הכוהנים והלוויים… פתאום – סְטוֹי!! ¹⁷ הסוס נעמד במקום, ואני, חוטף ובולע מהר את שארית השמונה עשרה, מרים את העיניים ומעיף מבט – מולי מופיעים ממש מתוך היער שני יצורים מוזרים-משונים, מחופשים, לבושים לא כרגיל. ‘שודדים’ – מתעופפת לה מחשבה בראש, אבל תכף ומיד אני עוצר את עצמי: ‘פֶה, טביה, טיפש שכמותך! הייתכן? כל כך הרבה שנים אתה כבר נוסע ביער – ביום ובלילה – אז מה פתאום צצו אצלך דווקא היום שודדים?’ “דִיוֹ!” אני מאיץ בסוס, ובאומץ לב אני מוסיף לו כמה צליפות קטנות מאחור, כאילו לא בי מדובר.

“רֶבּ יהודי! תקשיב רגע, רֶבּ קרוב! פונה אלי אחד משני היצורים בקול של נקבה ומנפנף לי במטפחת ראש. תעצור רגע, חכה טיפ-טיפה, אל תברח, לא יעשו לך, חלילה, שום דבר רע.”

‘אהה, שד!’ אני חושב לי, ובו ברגע אני אומר לעצמי: ‘בהמה בצורת סוס! מנין לך לפתע פתאום שדים ורוחות?!’ ואני עוצר את הסוס, ומתחיל להסתכל טוב טוב בשני היצורים: נקבות! אחת זקנה עם מטפחת משי על הראש, והאחרת צעירה – עם פאה נוכרית. שתיהן אדומות כאש ונוטפות זיעה.

“ערב טוב, ברוכים הבאים! אני פונה אליהן בקול רם, כביכול במצב רוח מרומם, מה מבוקשכן? אם יש בדעתכן לקנות אצלי משהו, לא תמצאו אצלי שום דבר חוץ מכאב בטן, על ראש שונאי, או כאב לב בכמות מספיקה לשבוע שלם, או קצת בלבול מוח, מכות יבשות, כאבים רטובים, צרות שמביאות שער שיבה.”

“שה, שה, הן אומרות, תראו איך שזה נסחף בדיבור! יהודי כשאתה נוגע בו במילה, אז זה כבר סכנת נפשות! אנחנו, הן אומרות, לא צריכות לקנות ממך שום דבר. רצינו רק לשאול אותך שאלה. אולי אתה יודע איפה כאן הדרך לבויבריק?”

“לבויבריק?! אני עונה וצוחק כביכול, זה בדיוק כאילו הייתן שואלות אותי, למשל, אם אני יודע ששמי טביה.”

“ככה? קוראים לך טביה? ערב טוב לך, רֶבּ טביה! אנחנו לא מבינות, הן אומרות, מה מצחיק כאן. אנחנו לא מכאן. מיהופץ אנחנו, ומתגוררות כאן בבויבריק בקייטנה. יצאנו לנו, הן אומרות, רק לרגע לטיול, ואנחנו מסתובבות ביער הזה סחור סחור עוד ועוד משעה מוקדמת, תועות ותועות ולא יכולות בשום אופן למצוא את הדרך הנכונה. בינתיים, הן אומרות, שמענו מישהו שר ביער. בהתחלה חשבנו שמי יודע, אולי זה, חלילה, שודד?! אבל אחר כך, הן אומרות, כשראינו, כבר מקרוב, שאתה, תודה לאל, יהודי, נעשה לנו קצת קל יותר על הנשמה. אז אתה כבר מבין?”

“חה-חה-חה, מצאו להן שודד! אני אומר, שמעתן פעם, אני אומר, את הסיפור על שודד יהודי שהתנפל על עובר אורח וביקש ממנו קמצוץ טבק? אם אתן רוצות אני יכול לספר לכן את הסיפור.”

“את הסיפור, הן אומרות, תשאיר לפעם אחרת; מוטב שתראה לנו איפה כאן הדרך לבויבריק.”

“לבויבריק? אני אומר, נו באמת, הרי זוהי כאן ממש הדרך לבויבריק! אפילו אם לא תרצו תגיעו בדרך הזאת לבויבריק.”

“אז מה אתה שותק?” הן אומרות לי.

“ומדוע, אני אומר, שאצעק?!”

“אם ככה, הן אומרות לי, אז אתה בטח יודע גם אם זה רחוק מכאן לבויבריק.”

“בויבריק, אני אומר, לא רחוקה. כמה ורסטאות,¹⁸ כלומר, אני אומר, חשש-שש, ואולי שבע. ושמא, אולי, כל השמונה.”

“שמונה ורסטאות?! מצטעקות שתי הנשים בבת אחת, פוכרות ידיים וכמעט פורצות בבכי, הייתכן? מה אתה מדבר?! אתה יודע מה אתה מדבר? עניין פעוט – שמונה ורסטאות!” “אז מה שאני אעשה? לו זה היה תלוי בי, אני אומר, הייתי קצת מקצר את הדרך. הבנאדם צריך להתנסות בכל הדברים שבעולם. בדרך קורה שמוכרחים לבוסס בבוץ בעלייה בהר, ועוד בערב שבת. הגשם מכה בפנים, הידיים קופאות, הלב מתעלף, ופתאום –טראך! הציר של הגלגלים נשבר.”

“אתה מדבר איכשהו כמו מטורף, הן אומרות לי, אתה, בחיי, כנראה ירדת מהפסים. מה אתה מספר לנו פזמונות, מעשיות סבתא מאלף לילה ולילה? לנו כבר אין כוח להרים את הרגליים; יום שלם לא הכנסנו לפה יותר מכוס קפה ולחמניית חמאה, ואתה מופיע עם הסיפורים שלך!”

“אם כך, אני אומר, זה משהו אחר. איך אומרים: אין ריקודים לפני האוכל. את הטעם של הרעב אני מכיר טוב טוב. אתן לא צריכות לספר לי. מאוד ייתכן, אני אומר, שכוס קפה ולחמניית חמאה העיניים שלי לא ראו כבר שנה.” וכמו שאני מדבר נעמדות לי מול העיניים כוס קפה עם חלב חם ולחמניית חמאה טרייה, עם עוד דברים טובים… 'שלימזל אחד, אני חושב לי, על דברים אחרים לא גידלו אותך, רק קפה ולחמניות חמאה?! ולאכול חתיכת לחם עם דג מלוח אתה חולה?! אבל הוא, היצר הרע, אל ייפקד ואל ייזכר, דווקא להכעיס: קפה! ודווקא להכעיס: לחמניות חמאה! אני מריח את ריח הקפה, אני טועם את טעם הלחמנייה – טרייה, טעימה, מחיה נפשות.

“אתה יודע מה, רֶבּ טביה? פונות אלי שתי הנשים. אולי זה היה רעיון, שכמו שאנחנו עומדות הנה-כאן נעלה על העגלה שלך, ואתה בכבודך ובעצמך תטרח ותסיע אותנו, במחילה, הביתה לבויבריק? מה יש לך להגיד על זה?”

“משל כחרס הנשבר, אני אומר; אני נוסע מבויבריק ואתן צריכות להגיע אל בויבריק! איך תעבור החתולה את הנחל?”

“אז מה יש? הן אומרות, אתה לא יודע מה צריך לעשות? יהודי למדן מוצא דרך: הוא מסובב את העגלה ונוסע בחזרה. שלא יהיה לך חשש, רֶבּ טביה, הן אומרות לי; תהיה בטוח, שכשאלוהים יביא אותנו הביתה בשלום, אנחנו מאחלות לעצמנו את מה שתפסיד בגללנו.”

‘איכשהו הן מדברות בשפת חרטומים, אני חושב לעצמי. שפת סתרים, לא דיבור רגיל! ועולים בדעתי מתים, מכשפות, לצים, טפילים… טיפש בן קרש! אני חושב לעצמי. מה אתה עומד כאן כמו מקל שתקעו אותו. קפוץ על העגלה, הראה לסוס שוט ועשה “ויברח”!’ – אבל מעשה שטן, שלא מרצוני נפלטות לי מהפה המילים:

“טפסו על העגלה!”

אלו שלי שמעו ודווקא לא חיכו שיבקשו מהן, וישר פנימה, לעגלה; אני אחריהן – אל המושב הקדמי. הפניתי את היצול, הצלפתי בסוס, ו…קדימה! – מי? מה? מו? לך תחפש את האתמול! ההוא לא רוצה לזוז מן המקום, אפילו תחתוך אותו לשניים. ‘נו, אני אומר לעצמי, עכשיו אני כבר מבין איזה מין נשים הן אלו… השד דחף אותי לעצור פתאום, ולעמוד לקשקש עם נשים!’

אתה מבין: מצד אחד – היער, הדממה והחושך עם רדת הלילה. וכאן – שני יצורים, כביכול נקבות… כוח הדם¹⁹ מנגנן בחשק על כל המיתרים. אני נזכר במעשה בבעל-עגלה שנסע פעם ביער, לבדו בלילה. ראה – על הדרך מונח שק שיבולת שועל. לא התעצל בעל העגלה, ירד, הטיל את השק על הכתפיים, הרג את עצמו מהכובד, בקושי העמיס את השק על העגלה ו-הלך לעולמו, נוסעים הלאה. נוסעים בערך ורסטה אחת – הוא מעיף מבט בשק עם שיבולת השועל – לא שק ולא שועל! זו בכלל עז שרובצת אצלו בעגלה, עז עם זקנקן; שולח יד ורוצה לגעת בה, אז היא מוציאה לו לשון באורך אמה, פולטת צחוק פרוע ונעלמת.

“מה זה שאתה לא נוסע כבר?” פונות אלי הנשים.

“מה זה שאני לא נוסע כבר? הרי אתן רואות בעצמכן, אני אומר, מה זה. הסוס לא רוצה להתפלל. לא בא לו.”

“תן לו בשוט, הן אומרות, הרי יש לך שוט.”

“תודה לכן על העצה, אני אומר. טוב שהזכרתן לי. הבעיה היא, שהבחור שלי לא מתרשם מדברים כאלה. הוא כבר התרגל לשוט כמו שאני התרגלתי לדלות,” כך אני אומר להן בפתגם כביכול, ובשעת מעשה אני רועד כאילו תקפה אותי קדחת שלישונית.

בקיצור, מה אאריך לך – שפכתי על הסוס, מסכן, את כל לבי המר, עוד ועוד עד שאלוהים עזר והוא זז מן המקום.

ויסעו מרפידים – אנחנו נוסעים לדרכנו, לאורך היער. איך שאני נוסע, צצה אצלי בראש מחשבה חדשה: 'אוי, טביה, סוס מטומטם שכמותך! החילות לנפול – תמיד היית קבצן וקבצן גם תישאר. הייתכן, אלוהים שולח לך מין פגישה שכזאת, שמתרחשת פעם במאה שנה, איך זה שלא התנית מראש, שאלת מה-יקר? מה יצא לך מזה? אם מדברים הן לפי היושר והן לפי המצפון, הן על פי ההגינות והן על פי הדין ועל פי החוק ועל פי אני-לא-יודע-מה, לא היה קורה שום עוול אילו היית מרוויח מזה משהו, ואפילו, מדוע לא, לקק עצם דשנה, אםכבר קרה לך משהו כזה. עצור את הסוס, בהמה שכמותך, תגיד ככה וככה, ברחל בתך הקטינה:²⁰ “אם אני מקבל מכן כך וכך – אז טוב; ואם לא, תואילו, במחילה, לרדת מן העגלה!” אלא שבמחשבה שנייה אני אומר לעצמי: ‘אתה באמת בהמה, טביה! לא לימדו אותך שאת פרוות הדוב אסור למכור ביער?! איך אומר הגוי: שְצֶ’ה נֶה פּוֹימאווּ אַ ווּזֶ’ה סקוּבֶּה.’²¹

“מה זה שאתה לא נוסע קצת יותר מהר?” אומרות לי הנשים ומזרזות אותי מאחור.

"מה זה שכל כך אין לכן זמן, אני אומר. מחיפזון, אני אומר, לא יוצא שום דבר טוב. כך אני אומר ומציץ מן הצד בנוסעות שלי: נדמה, נשים כמו נשים רגילות. אחת עם מטפחת משי, והאחרת עם פאה נוכרית. הן יושבות, מביטות זו בזו ומתלחשות ביניהן:

“רחוק עוד?” הן שואלות אותי.

“יותר קרוב מכאן בטח לא, אני אומר, הנה תיכף יש לנו ירידה ועלייה; אחר כך, אני אומר, עוד עלייה ועוד ירידה; ורק אחר כך, אני אומר, יש לנו עליית תלולה; ומשם כבר הדרך ישרה-ישרה עד בויבריק.”

“מין שלימזל!” אומרת אחת לשנייה.

“מחלה ממושכת!” אומרת האחרת.

“תוספת לצרות!” אומרת שוב הראשונה.

“נדמה לי, משוגע!” אומרת האחרת.

‘בטח, אני חושב לעצמי, בטח שאני משוגע, אם אני מרשה שיוליכו אותי באף!’

“ואיפה, בדרך משל וכדומה, יש ברצונכן שאשליך אתכן, נשים חביבות?” אני פונה אליהן.

“מה פירוש להשליך, הן אומרות? איזה מין השלכות יש כאן?”

“זה רק לשון דיבור, אני אומר, שפה של בעלי-עגלות. בלשוננו פירוש הדבר הוא: לאן אתן רוצות שאסיע אתכן, אני אומר, כשכבר נגיע לבויבריק בעזר השם, בריאים וחזקים, אם אלוהים ייתן את החיים? איך אומרים: מוטב לשאול פעמיים מאשר לטעות בדרך פעם אחת.”

“אאה, לזה אתה מתכוון? אתה תסיע אותנו, במחילה, לקייטנה הירוקה שעל יד הנהר, מן הצד השני של היער, אתה יודע איפה זה?”

“מדוע שאני לא אדע? אני אומר, בבויבריק אני כמו אצלי בבית – שיהיו לי ככה הרבה אלפים כמו הקורות שכבר סחבתי לשם. הנה, רק לפני שנה, בקיץ, הבאתי לקייטנה הירוקה שני קוּבּ עצים בבת אחת. גר שם איזה גביר גדול מיהופץ, מיליונשצ’יק, שיש לו בטח מאה אלף קַרבּוֹנים, ואולי מאתיים אלף!”

“גם היום הוא גר שם,” אומרות לי שתי הנשים ומביטות זו בזו, מתלחשות וצוחקות.

“שַה, אני אומר, אם צער ההיריון הוא כבר כל כך גדול, הרי אפשר אולי לתאר שיש לכן אולי איזו חתיכת שייכות אליו? אז אולי מתקבל על הדעת שתטריחו את עצמכן ותעשו אתו איזה דיבור בשבילי, איזו טובה, פרנסה, משרה, אני יודע מה?”

אני מכיר, אני אומר, אברך אחד, ישראל קוראים לו, גר לא רחוק מהעיירה שלנו, היה כלום שבכלום, הצליח איכשהו לדחוף את עצמו לשם,²² אף אחד לא יודע מאיפה ואיך, – בקיצור, היום הוא יָה-טֶבִּי-דַאם²³ שלם. מרוויח אולי עשרים קרבונים לשבוע, ואולי ארבעים, אני יודע? – לאנשים יש מזל! או, למשל, אני אומר, מה חסר לחתן של השוחט שלנו? מה היה יוצא ממנו אם לא היה מזיז את עצמו ליהופץ? נכון שבשנים הראשונות השחיר שם את פניו טוב טוב, כמעט שלא מת ברעב. אבל עכשיו, עלי ועל ראשי מה שיש לו, חוץ מנזקו. הוא כבר שולח כסף הביתה; כבר מתחשק לו להוציא לשם את האישה והילדים; אלא שלא מרשים להם לגור שם. נשאלת השאלה, איך זה שהוא גר שם? אז הוא באמת בצרות… שַה, אני אומר, אם חיים – זוכים; הנה לכן, אני אומר, הנהר, והנה הקייטנה הגדולה – כך אני אומר ונוסע ברחבות, בקשקוש וברעש, ונכנס עם היצול ממש לתוך האכסדרה.

רק ראו אותנו, מיד נהיו ששון ושמחה. צעקה, מהומה: “אוי, הסבתא! האמא! הדודה!… נמצאה האבדה! מזל טוב!… גוואלד, איפה הייתן?… יום שלם הולכים בלי ראש… שלחנו משלחות בכל הדרכים…חשבנו מי יודע, אולי זאבים, שודדים, חס ושלום! מה הסיפור?”

“הסיפור סיפור יפה: תעינו ביער, הלכנו רחוק-רחוק, אולי עשר ורסטאות. פתאום יהודי…איזה מין יהודי?… יהודי שלימזל עם סוס ועגלה קטנה… בקושי, בצרות, הִתרצה.” “כל החלומות הרעים, השחורים… לבדכן בלי שום שומר?… נו, סיפור-סיפור; צריך לברך הגומל…”

בקיצור, הוציאו החוצה, אל האכסדרה, מנורות, ערכו שולן והתחילו לשאת מיחמים רותחים, מיני מאפה, עם ספלי תה, עם סוכר, עם מרקחת, עם סופגניות טובות, עם מאפי חמאה טריים, נותני ריח; ובעקבות כל אלה – מאכלים מכל הסוגים, המאכלים הכי יקרים: מרקים שמנוניים, עם צלי, עם אווזים הרבה, עם יינות וליקרים-של-פירות הכי טובים. אני עמדתי מרחוק והסתכלתי איך, בלי עין הרע, אוכלים ושותים אצל הגבירים היהופציים, ששום עֵינא בִּישא לא תזיק להם. ‘מַשכן כל מה שיש לך, אני חושב לעצמי, ובלבד שתהיה גביר!’ לי נדמה, אני יודע מה? מה שכאן נופל מן השולחן אל הרצפה היה מספיק לילדים שלי לשבוע שלם, עד שבת. גוואלד, גוטֶניוּ חביב, נאמן, הרי אתה איכשהו אל ארך אפיים, אלוהים גדול, אלוהים טוב, בעל חסד ויושר; איך זה שאתה נותן לאחד הכול, ולאחר – כלום? לזה לחמניות חמאה ולהוא מכת בכורות? אבל אז אני עוצר ומתבונן בעצמי: אֶט, טביה, טיפש גדול אתה, בחיי. זה מתאים שאתה תרצה להגיד לו מה לעשות, איך לנהל את העולם? מסתמא, אם הוא ציווה כך, כך צריך להיות; והראיה היא, שאם צריך להיות אחרת, הרי היה אחרת. אלא מה? מדוע באמת שלא יהיה אחרת? התירוץ הוא: עבדים היינו – הרי בשביל זה אנחנו יהודים בעולם. יהודי צריך לחיות עם אמונה וביטחון. ראשית, הוא צריך להאמין שיש אלוהים בעולם; ואז לקוות, שזה שחי חיי עולמים יעשה מסתמא, אם ירצה השם, שיהיה יותר טוב…

“שַה, איפה כאן באיזשהו מקום היהודי?” אני שומע מישהו אומר. “כבר נסע מכאן, השלימזל?”

“חס ושלום!” אני מכריז מרחוק. “מה פתאום שאני אסע ככה סתם בלי תהיו בריאים? שלום עליכם, אני אומר, ערב טוב לכם, ברוכים היושבים, תאכלו בתיאבון ושיהיה לכם לבריאות!”

“אז תיגש הנה, הם אומרים לי. מה אתה עומד שם בחושך? לפחות נסתכל בך ונראה איזה מין פרצוף יש לך. אולי תיקח קצת יי”ש?"

“קצת יי”ש?" אני אומר. “אח, מי יסרב לקצת יי”ש? איך כתוב שם בפסוק: ‘איזה “לחיים” ואיזה למוות!’²⁴ פירש רש“י: אלוהים הוא אלוהים ויי”ש הוא יי“ש. לחיים! אני אומר ומרוקן כוסית; – שאלוהים ייתן, אני אומר, שתהיו תמיד עשירים ותרוו הרבה נחת; שיהודים, אני אומר, יישארו תמיד יהודים; שאלוהים, אני אומר, ייתן להם בריאות וכוח כדי שיוכלו לסבול את הצרות.”

“מה שמכם?” פונה אלי הגביר עצמו, יהודי נאה וחובש כיפה. “מהיכן יהודי, איפה אתה גר, מה הפרנסה שלך? אתה נשוי? יש לך ילדים, וכמה ילדים?”

“ילדים?” אני אומר, “בל אחטא בשפתי. אילו כל ילד היה שווה מיליון, כמו שגולדה שלי מנסה להכניס לי לראש, הייתי עשיר יותר מהגביר הכי גדול ביהופץ. הצרה היא, אני אומר, שעני זה לא עשיר, עקום זה לא ישיר. כמו שכתוב בפסוק: המבדיל בין קודש לחול – למי שיש מצלצלים יש הכול. כסף יש לברוצקים ולי יש בנות, וכשיש, אתם אומרים, יותר מבת או שתיים, נמחק הצחוק מן השפתיים. אבל לא נורא. אלוהים הוא אב, והוא המושל בעניינים; זאת אומרת, הוא יושב לו שם למעלה, בעננים, ואנחנו כאן למטה מתייסרים ומתענים. עמלים, סוחבים קורות, יש ברירה? איך אומרת הגמרא: במקום שאין בנאדם, גם דג מלוח הוא מטעם. כל האסון הוא – עניין האכילה, כמו שהסבתא שלי עליו השלום²⁵ היתה נוהגת לומר: ‘אם הפה היה קבור באדמה, הרי הראש היה טובע בזהב.’ אל תכעסו, אני אומר, אין דבר יותר ישר מסולם עקום, ואין דבר יותר מלוכלך מחידוד מוצלח, ובפרט, אני אומר, שמברכים שהכול נהיה בדברו על לב ריק!”

“שייתנו ליהודי משהו לאכול!” מכריז הגביר, ועל השולחן צצים מכל מאמינים שהוא:²⁶דגים ובשר, צלי רבע עוף וקורקבנים וכבדים בלי סוף.

“אתה תאכל משהו? הם פונים אלי, לך, תרחץ ידיים.”

“חולה שואלים; לבריא – נותנים; אלא מה, אני אומר. תודה לכם. מעט יי”ש, אני אומר, מהיכא תיתי; אבל לשבת כאן ולעשות סעודה שלמה, בשעה ששם, בבית, האישה והילדים שיהיו בריאים… אם רצונכם הטוב יַרשֶה."

בקיצור, ירדו כנראה לסוף דעתי והחלו לארוז ולהעמיס על העגלה – כל אחד משהו אחר. זה הביא לחמנייה, זה – דגים, זה – צלי, זה – רבע עוף, זה – תה וסוכר, זה – צלוחית שומן, זה – צנצנת מרקחת.

את זה, הם אומרים,תביא הביתה מתנה לאשתך ולילדים. ועכשיו תגיד כמה צריך לשלם לך עבור הטרחה שטרחת למעננו?"

“משל כחרס הנשבר, אני אומר. מה זה שאני אגיד ואקצוב? כמה שיהיה רצונכם הטוב, כך, אני אומר, תשלמו לי. נגיע לעמק השווה, רובל יותר רובל פחות. גרוטאה כבר לא תהיה יותר גרוטאית משהיא עכשיו”.

“לא, הם אומרים. אנחנו רוצים לשמוע מפיך שלך, רֶבּ טביה. אל תחשוש, לא יקפחו אותך, חלילה.”

‘מה עושים כאן? אני חושב בלבי, לא טוב הסיפור. שאגיד רובל אחד? – ממש עבירה, אולי היו נותנים שניים. שאגיד שניים – אני מפחד שיסתכלו עלי כמו על משוגע. מה פתאום מגיעים לי שני רובלים?’

“שלישייה!” נפלט לי מהפה, ובקרב היושבים פרץ צחוק כזה, שכמעט קברתי את עצמי באדמה.

“שלא תהיה לכם תרעומת, אני אומר. אולי פלטתי מילה מיותרת. לסוס, אני אומר, יש ארבע רגליים ואפילו הוא מועד, ועל אחת כמה וכמה בנאדם שיש לו לשון אחת.” נעשה צחוק גדול עוד יותר. פשוט החזיקו בחלציים מרוב צחוק.

“מספיק לצחוק!” מודיע הגביר, מוציא מכיס החזייה שלו ארנק גדול והולך ושולף מתוך הארנק ­– כמה אתה חושב, למשל? נו, תנחש! – עשירייה, אדומה כאש, שככה נהיה שנינו ביחד בריאים! – והוא אומר כך: “את זה אתה מקבל ממני; ואתם, ילדים, ייתן כל אחד מכיסו כמה שהוא מבין.”

בקיצור, מה אני אגיד לך? – התחילו להתעופף על השולחן חמישיות ושלישיות ורובלים יחידים – אצלי רעדו הידיים והרגליים. חשבתי שהנה אני מתעלף.

“נו, מה אתה עומד? פונה אלי הגביר. אסוף את מעט הרובלים מן השולחן ותיסע לבריאות אל האישה והילדים.”

“שאלוהים ייתן לכם, אני אומר, כפל כפליים. שיהיה לכם פי עשרה, פי מאה. שיהיה לכם כל טוב עם הרבה נחת!” ואני גורף בשתי הידיים את הכסף – מי סופר? מה פתאום לספור? – ודוחף לכל הכיסים. "לילה טוב, אני אומר, ותמיד שיהיה טוב, ותהיו בריאים ושתהיה לכם נחת גדולה, אתם והילדים שלכם והנכדים וכל המשפחה. – כך אני אומר, ועומד לצאת אל העגלה. קוראת לי הגבירה, זו עם מטפחת המשי:

“חכה עוד רגע, רֶבּ טביה. ממני אתה מקבל מתנה מיוחדת. אם ירצה השם, תבוא הנה מחר. יש לי, היא אומרת, פרה אדמונית. היתה פעם בהמה משובחת, נתנה עשרים כוסות חלב. עכשיו, בגלל עין הרע, היא כבר לא פרה חולבת. כלומר, לחלוב חולבים אותה, אבל חלב היא לא נותנת.”

“שיהיו לך חיים ארוכים, אני אומר, ושלא תצטערי בכלל. אצלי הפרה שלך תהיה גם חולבת וגם נותנת חלב. הזקנה שלי, בלי עין הרע, היא כזאת בעלת בית, שמשום-כלום היא חותכת אטריות, מן האצבעות שלה היא מבשלת מרקים, בנסים היא עושה את השבת ובמכות מרפק היא משכיבה את הילדים לישון… אל תכעסי, אני אומר, אם פלטתי מילה מיותרת. לילה טוב ושתהיי בריאה,” אני אומר והולך לי. אני יוצא לחצר אל העגלה, מסתכל איפה כאן הסוס… אוי ואבוי, אסון, צרה, מכה! אני מביט לכל הצדדים, והילד איננו – הסוס נעלם.

‘נו, טביה, אני חושב לי, סידרו אותך כמו שצריך!’ ועולה לי בראש סיפור יפה שקראתי פעם באיזה ספרון, איך חבורת גנבים נטפלו ליהודי ישר, שנמצא רחוק מהבית, יהודי חסיד. פיתו אותו שיבוא לארמון מחוץ לעיר, האכילו והשקו אותו, ואחר כך פתאום נעלמו, ואותו השאירו לבדו עם איזו נקבה. הנקבה נהפכה מיד לחיה רעה; החיה נעשתה לחתול, ומהחתול נהייתה מפלצת… ‘תסתכל טוב, טביה, אני אומר לעצמי, אם לא מובילים אותך כאן לבית המרחץ.’

“מה אתה שם מברבר ומה אתה רוטן?” שואלים אותי.

“מה אני מברבר? אני עונה, אוי ואבוי לי שאני חי בעולם. אבֵדָה אָבְדָה לי; הסוסון שלי…”

“הסוסון שלך, הם אומרים, נמצא באורווה. תטריח את עצמך לשם, אל האורווה.”

אני נכנס לאורווה ומעיף מבט – כן, כמו שאני יהודי! הבחור שלי עומד לו שם בנחת בין הסוסים הנגידיים, עסוק מאוד בלעיסה, טוחן את שיבולת השועל בחשק, בכל נפשו ומאודו.

“תשמע, חכם שלי, אני אומר לו, כבר זמן ללכת הביתה. אסור להגזים בזלילה בבת אחת. נתח מיותר, אומרים, יכול להזיק.”

בקיצור, בקושי שכנעתי אותו. רתמתי אותו לעגלה ואני בדרך הביתה, שש ושמח, שר “מלך עליון”, ממש בגילופין. גם הסוסון שלי הוא לא מה שהיה קודם. עור חדש צמח עליו, רץ כמו מזמור. הביתה הגעתי בשעה מאוחרת בלילה, ובשמחה גדולה הערתי את אשתי.

“חג שמח, אני אומר, מזל טוב לך, גולדה!”

“חג עצוב ושחור לך, היא אומרת. מה זה שאתה חגיגי כל כך, נותן לחמי היקר? חוזר מחתונה או מברית, טוֹוה הזהב שלי?”

“זו גם חתונה וגם ברית, אני אומר. חכי בסבלנות, אשתי, ותכף אראה לך אוצר, אני אומר; אבל קודם שתעירי את הילדים, שגם הם ייהנו, אני אומר, מהמטעמים היהופציים.”

“אתה מטורף או חסר דעה, או שאיזה בורג התקלקל אצלך בראש, או שהתחלקת מהשכל? איכשהו אתה מדבר כמו משוגע, שונאי ציון!” אומרת לי אשתי ומקללת, כנהוג אצל נשים.

“אישה נשארת אישה, אני אומר. לא לחינם אמר שלמה המלך שבין אלף נשים לא מצא אחת מוצלחת. מזל, בחיי, שריבוי נשים כבר לא באופנה היום,” אני אומר, יוצא אל העגלה שלי ומביא משם פנימה את כל המטעמים שארזו שם, ומציג הכול על השולחן. החבר’ה שלי ראו לחמניות, הריחו בשר – מיד התנפלו על השולחן, מסכנים, כמו זאבים רעבים. נעשתה שם אצלם חטיפה – הידיים רעשו והשיניים עבדו. זה היה כמו שכתוב בפסוק: ויאכֵלוּ – מפרש רש"י: שִקשקו כמו ארבה. דמעות נעמדו לי בעיניים. “נו, תגיד כבר, פונה אלי הפלונית שלי, אצל מי היתה סעודת עניים או סתם ארוחה, ומה אתה בכזה מצב רוח טוב?” “שיהיה לך זמן, גולדה, אני אומר. את תדעי הכל, אבל עכשיו הפיחי במיחם, אני אומר, ואז נשב כולנו סביב השולחן, אני אומר, נשתה כוסות תה כמו שצריך להיות. בן אדם חי רק פעם אחת בעולם, לא פעמיים; ובפרט, אני אומר, שעכשיו כבר יש לנו פרה משלנו שנותנת עשרים וארבע כוסות ליום. מחר, אם ירצה השם, אני מביא אותה הנה. נו, גולדה – אני פונה אליה אחרי הדברים האלה ושולף את כל חבילת השטרות. – נו, תהיי חכמה ותנחשי כמה כסף יש לנו כאן?”

אני מביט באשתי – היא הולכת להתעלף. לבנה כמו הקיר, לא יכולה להוציא מילה מהפה.

“אלוהים אתך, גולדה-לִבָּתִי, אני אומר, ממה נבהלת כל כך? אולי את פוחדת שמא אני גנבתי או שדדתי? פֶה, אני אומר, שתתביישי לך! כל כך הרבה שנים את כבר אשתו של טביה, ואת יכולה להמציא עלי סיפור שכזה?! טיפשונת, אני אומר, זהו כסף כשר שהרווחתי ביושר הודות לשכל ולעמל שלי. אני, אני אומר, הצלתי שתי נפשות מסכנה גדולה. אלמלי אני, אני אומר, רק אלוהים יודע מה היה קורה להן!”

בקיצור, סיפרתי לה את כל הסיפור, מאלף עד תו, איך אלוהים טיפל בי מכף רגל ועד ראש; והתחלנו לספור ביחד את הכסף – פעם ועוד פעם – היו שם בדיוק פעמיים ח"י ואחד כתוספת. הווי אומר, היו שם שלושים ושבעה קרבונים!… זו שלי כמעט פרצה בבכי.

“מה את בוכה, אני אומר, אישה טיפשה?”

“ואיך שלא אבכה? כשהלב מלא, היא אומרת, נשפך מהעיניים. שככה יעזור לי אלוהים, כמו שהלב אמר לי שאתה תבוא עם בשורה טובה. אני כבר לא זוכרת, היא אומרת, מתי בפעם האחרונה באה אלי בחלום הסבתא צַייטל, להבדיל בין המתים לחיים. אני שוכבת לישון; פתאום נחלם לי דלי חליבה מלא עד גדותיו. הסבתא צייטל נושאת את הדלי תחת הסודר שלה, מחשש עינא בישא, והילדים צועקים: אמא, אוכל…”

“אל תאכלי את האטריות, אני אומר, לפני שבת, נשמה שלי.שלסבתא יהיה גן עדן מאיר, אני אומר; אבל אני עוד לא יודע אם יצא לנו משהו מהפרה; אלא שאם אלוהים יכול לעשות נס כזה, שתהיה לנו פרה, אז הוא מסתמא יסדר שהפרה תהיה פרה… מוטב שתיתני עצה, גולדה-לִבָּתי, מה עושים בכסף?”

“אדרבה, היא אומרת לי, מה אתה מתחשבן לעשות, טביה, עם כל כך הרבה כסף, בלי עין הרע?”

“אדרבה ואדרבה, אני אומר, מה את מתחשבנת שאנחנו יכולים לעשות בקַפּיטַל כזה, בלי עין הרע?” והתחלנו שנינו לחשוב – לכאן, לשם, זה, ההוא. חישבנו כל עסק שרק קיים בעולם. באותו לילה סחרנו-מכרנו בכל מה שאתה רק רוצה: קנינו זוג סוסים ותכף ומיד מכרנו אותם ברווח; פתחנו חנות מכולת בבויבריק, מכרנו את כל הסחורה, ומיד קנינו חנות אריגים. חכרנו חתיכת יער, חטפנו כמה רובלים דמי ויתור וברחנו. ניסינו לחכור את הטַקסָה האַנַטֶווקאית, לשכור את המשחטה.²⁷ נעשינו קצת מלווים והלווינו את הכסף בריבית…

“משוגע על ראש שונאי! מכריזה אשתי. אתה רוצה למסמס את מעט הפרוטות, להישאר עם השוט ביד?”

“אלא מה, אני אומר, לסחור בחיטה ולפשוט את הרגל זה יותר טוב? לא מספיק אנשים מתרוששים עכשיו בגלל חיטה? לכי ותשמעי, אני אומר, מה שמתרחש באודסה!”

“מה שווה לי אודסה, היא אומרת. אבות אבותינו שלי לא היו שם והילדים שלי לא יהיו שם כל עוד אני עומדת על הרגליים.”

“אז מה את רוצה?” אני אומר.

“מה אני רוצה? היא אומרת, אני רוצה שלא תהיה חושם ולא תדבר שטויות.”

“בטח! אני אומר, עכשיו את כבר חכמה. כמו שאומרים: באה המאה – באה הדעה, וכאשר אתה אולי עשיר, אתה כבר בוודאי פיקח… ככה זה תמיד!”

בקיצור, התקוטטנו כמה פעמים ומיד גם התפייסנו, וגמרנו על תוכנית, שנוסיף לפרה האדמונית עוד פרה חולבת, כזאת שנותנת חלב…

אז בוודאי תקשה קושיה: מה פתאום פרה? מדוע לא סוס? ואז אני אענה לך: מה פתאום סוס? מדוע לא פרה? בויבריק היא כזה מקומון, שבקיץ מתאספים אליו כל הנגידים היהופציים, בקייטנות. ומפני שכל אנשי יהופץ הם אנשים מאוד עדינים, שהתרגלו שיביאו להם הכול מן המוכן, ישר אל תוך הפה: עצי הסקה ובשר וביצים, תרנגולות, בצלים, פלפל, פטרוזיליה – אז מדוע שלא יימצא מישהו כזה שייקח על עצמו לספק להם קבוע, ממש הביתה, גבינה, חמאה, שמנת וכדומה? לפי זה שהיהופצים מחשיבים את האכילה, והקרבון הוא אצלם, איך אתם אומרים, ממזר, אפשר לפדות כסף טוב ולעשות רווחים שמנים. העיקר – שהסחורה תהיה סחורה; וסחורה כזאת כמו שלי לא תשיג אפילו ביהופץ. שעלי ועליך ביחד יבואו ככה ברכות כמו מספר הפעמים שאנשים חשובים, נוצרים, מתחננים שאביא להם סחורה טרייה. “שמענו, הם אומרים, שאתה, טֶבֶל, אדם ישר, אף על פי שאתה יהודי מצורע…” יהודים, אתה חושב, ייתנו לך מחמאות כאלה? שככה יחלו שונאי! מהיהודונים שלנו לא תשמע שום מילה טובה. כל מה שהם יודעים זה להציץ בקדרה של השני. ראו שאצל טביה עומדת פרה מיותרת; יש לו דו-אופנית חדשה, – התחילו לשבור לעצמם את הראש: מאיפה וממה? האם הטביה הזה לא סוחר בשטרות מזויפים? או שהוא אולי מזקק בסתר, בשתיקה, ספירט!… חה-חה-חה! ‘תשברו לכם, אחים יקרים, את הראשים שלכם!’ אני חושב לעצמי. אני לא יודע אם תאמין לי, אבל אתה כמעט הראשון שסיפרתי לו את כל הסיפור, הכיצד והמה ומתי… אבל נדמה לי שקצת נסחפתי בדיבור. שלא תהיה לך תרעומת עלי, איך אתם אומרים: הראש צריך להיות בעסקים, או כמו שאומר הפסוק: כל עורב למינהו – איש לענייניו; אתה – לספרונים שלך, אני – לקדרות ולקנקנים שלי… דבר אחד אני מבקש ממך, פּאני: שלא תכתוב אותי באיזה ספר; ואם כבר תכתוב, שלפחות לא תפרש בשמי… תהיה לי בריא ושיהיה תמיד טוב.

[1895]

 

ההר הוליד עכבר²⁸    🔗

– רבות מחשבות בלב איש – כך, נדמה לי, כתוב אצלנו בתורה הקדושה? בשבילך, רֶבּ שלום עליכם, לא צריך לתרגם את הפסוק; אבל בלשון אשכנז, כלומר ביידיש פשוטה, יש פתגם: “המשובח שבסוסים זקוק לשוט, והפיקח באנשים – לעצה”. תשאל למה אני מתכוון בכך? לעצמי אני מתכוון; מפני שאם היה לי שכל והייתי נכנס אצל איזה ידיד ומספר לו כזה וכאלו, כך וככה, בטח לא הייתי חוטף חרבון מכוער כזה. אלא מה? החיים והמוות ביד הלשון – כשאלוהים רוצה להעניש את הבנאדם הוא לוקח לו את השכל. פעם ועוד פעם אני חושב לעצמי: עשה את החשבון בעצמך, טביה, סוס שכמותך, הרי אתה, ככה כמו שאומרים, דווקא לא טיפש, ואיך זה נתת שיוליכו אותך לבית המרחץ,²⁹ ועוד בצורה כל כך אווילית? מה היה חסר לך, למשל, עד עכשיו, עם מעט הפרנסה שלך, בלי עין הרע, עם מעט מוצרי החלב שיצא להם בעולם שם כל כך טוב, בחיי, בכל מקום, בבויבריק וביהופץ ואיפה לא? כמה יפה, כמה מתוק היה עכשיו אילו המצלצלים, למשל, היו רובצים בשקט גמור בארגז, קבורים עמוק, שלא יֵדע עליהם שום בן אדם;³⁰ משום שלמי זה נוגע, אני שואל אותך, אם לטביה יש או אין כסף? אני מתכוון בכל הרצינות, הרבה התעניין בו העולם כשהוא שכב, לא עלינו ולא על שום יהודי, תשע אמות באדמה, מת שלוש פעמים ביום ברעב יחד עם האישה ןהילדים? רק אחר כך, כשאלוהים הסתכל על טביה ועשה אותו מאושר בבת אחת, והא בקושי-בקושי התאמץ להגיע לאיזו תכלית, התחיל לשם בצד איזה רובל, לא יכול העולם להירגע ממנו, וטביה נהפך בכלל לרֶבּ טביה – חוכא ואִטלולא! אז כבר החלו לצוץ אצלו ידידים טובים, כמו שכתוב בפסוק: כולם אהובים כולם ברורים – אם אלוהים מאכיל בכפית, בני אדם משקים בחבית. כל אחד בפני עצמו מופיע עם הצעה משלו: זה אומר חנות אריגים; זה – מכולת; זה מציע בית, נחלה, ביטחון לתמיד; זה מופיע עם חיטה; זה עם יער; וזה – עם מכירות פומביות… “אחים יקרים, אני אומר, אל תיטָפלו! יש לכם, אני אומר, טעות משונה; אתם חושבים, כנראה, שאני ברוצקי? שיהיה לכולנו, אני אומר, כמה שחסר לי עוד לשין קרבונים, ואפילו לריש, ואפילו לק”ן! את הכסף של האחר קל לספור; לכל אחד נדמה שאצל השני נוצץ. מסתכלים מקרוב – זה רק כפתור נחושת.

בקיצור, שלא ייזכרו לטובה, ליהודים שלנו אני מתכוון, נתנו בי עין טובה. איזה קרוב שלח אלי אלוהים, איזה שלישי-ברביעי, אני יודע? המקל של השוט של הסוס שלי, כמו שאומרים. מנחם-מנדל קוראים לו,³¹ מעופפן, עסקן, מתרוצצן, מְתַחְבְּלָן, שלג דאשתקד, שהרגליים שלו לא יעמדו על שום מקום טוב! פשפש ומצא אותי ובלבל לי את הראש עם חלומות בלי ידיים ובלי רגליים. אז אתה הרי תשאל: מה נשתנה? – איך אתה טביה מגיע למנחם-מנדל? על כך יש לי תירוץ: עבדים היינו – זה נגזר מלמעלה. שמע סיפור.

אני מגיע בעגלה שלי ליהופץ, בתחילת החורף, עם מעט תוצרת החלב – איזה עשרים וכמה פוּנטים של חמאה טרייה מארץ החמאות, עם כמה חבילות גבינה נאות – כסף וזהב, שלשנינו תהיה שנה כזאת! – אז אתה כבר מבין מעצמך שאת הסחורה שלי ציפו בזהב, לא השאירו אצלי אפילו ליקוק לרפואה, היית אומר. אפילו לא היה לי פנאי לבקר אצל כל הקונים הקיציים שלי, הקייטנים הבויבריקיים, שמצפים לי כמו למשיח, מפני שכך יזכו הם למכות שוט, לסוחרים היהופצים אני מתכוון, כשם שהם יכולים לספק חתיכת סחורה כמו זו שמביא טביה. לך אני לא צריך לספר. איך אומר הנביא: יהללך זר – סחורה טובה מהללת את עצמה…

בקיצור, מכרתי הכל עד לפרט קטן, וזרקתי לסוס שלי קצת שחת, ואני יוצא לי סתם כך לשוטט בעיר. אדם יסודו מעפר – הרי אתה לא יותר מבנאדם, ומתחשק לך לראות עולם, לנשום קצת אוויר, להסתכל בצעצועים שיהופץ מציגה בחלונות הראווה שלה, כמי שאומר לעיניים – בבקשה; תביטו, תסתכלו כמה שאתן רוצות; אבל בידיים – שלא תעז!… אני עומד לי ככה ליד חלון ראווה גדול, שמוצגים בו חצאי פּריאלים,³² הרבה רובלי כסף, והמחאות בנקאיות, וסתם שטרות בלי סוף, ואני חושב לעצמי בשעת מעשה: ריבונו של עולם! אילו היתה לי לפחות עשירית ממה שמצוי ממש כאן, איזה טענות היו לי אז לאלוהים ומי היה דומה לי? ראשית חוכמה, הייתי משדך את בתי הבכורה, מפריש לה נדוניה בסך ת“ק קרבונים, מלבד מתנות כלה, מלבד הלבשה והוצאות חתונה; את הסוס עם העגלה והפרות שלי הייתי מוכר, ומיד עוקר העירה, קונה מושב בכותל המזרח, קצת פנינים לאשתי שתחיה, מחלק צדקה כמו הבעל-בית הנאה ביותר, דואג שיתקינו גג של ברזל לבית המדרש, כדי שלא יעמוד, כמו עכשיו, בלי גג, מוכן בכל רגע להתמוטט; הייתי מקיים בעיר איזה תלמוד תורה וביקור חולים, כמו בכל הערים המכובדות, שהחולים לא יתגוללו על הרצפה בבית המדרש, הפרחח יענקל היה מאבד אצלי תכף ומיד את הגבאות של חברה קדישא! די, מספיק כבר שתית יי”ש ואכלת כְּבֵדִים וקורקבנים על חשבון הקהל!…³³

“שלום עליכם, רֶבּ טביה! אני שומע מישהו אומר מאחורי. מה שלומו של יהודי?” אני פונה אחורה, מעיף מבט; הייתי יכול להישבע שהאיש מוכר לי! “עליכם שלום, אני אומר, מהיכן יהודי?” “מהיכן? מקַסרילֶווקֶה,³⁴ אומר הוא לי; ממש ידיד שלך; כלומר, אני מתייחס אליך, הוא אומר, שני בשלישי. אשתך, גולדה, הוא אומר, הריהי אצלי בת דודה בסיבוב שלישי או רביעי.” “שתוק רגע, אני אומר, אתה לא במקרה החתן של ברוך-הֶרש של לאה-דבוֹסי?” “כמעט קלעת, הוא אומר לי: אני החתן של ברוך-הֶרש של לאה-דבוסי, ולאשתי קוראים שיינה-שיינדל של ברוך-הרש של לאה-דבוסי. עכשיו אתה כבר יודע?” “שתוק רגע, אני אומר. שכך יהיה לי טוב אם שרה-יֶנטֶה, הסבתא של החותנת שלך, ופרוּמֶה-זלאטֶה, הדודה של אשתי, לא היו, נדמה לי, בנות דודות ממש; ואם אתה לא החתן האמצעי אצל ברוך-הרש של לאה-דבוסי; אלא מה, שכחתי איך קוראים לך. השם שלך, אני אומר, פרח לי מהראש. מה שמכם? איך באמת קוראים לך?” “לי, הוא אומר, קוראים מנחם-מנדל של ברוך-הרש של לאה-דבוסי; כך קוראים לי אצלנו בבית בקַסרִילֶווקֶה.” “אם כך, מנחם-מנדל חביבי, אני פונה אליו, הרי מגיע לך שלום-עליכם באופן אחר לגמרי! אז תגיד לי, מנחם-מנדל יקירי, מה אתה עושה כאן, ומה שלום החותנת והחותן שלך שיחיו? איך הבריאות אצלך, ואיך הולכים העסקים שלך?” “אֶט, הוא עונה לי, הבריאות – תודה לאל, חיים; אבל העסקים, הוא אומר, הם כרגע לא מי יודע מה.” “אלוהים יעזור,” אני אומר ומעיף מבט בבגדים שלו, מסכן, מהוהים בהרבה מקומות, והמגפיים, במחילה, פוערים פה ממש סכנת נפשות. “לא נורא, אני אומר, אלוהים יעזור. בטח יהיה יותר טוב, כמו שכתוב בפסוק: הכול הבל – הכסף, אני אומר, הוא עגול. היום כך ומחר ככה, ובלבד שחיים; העיקר הוא, אני אומר, ביטחון. יהודי צריך לקוות; אלא מה, בינתיים משחירים את הפנים? הרי לשם כך אנחנו יהודים בעולם. כמו שאומרים, אתה חייל – אז תריח אבק שרפה! משל כחרס הנשבר. כל העולם, אני אומר, הוא חלום… אתה מוטב שתגיד לי, מנחם-מנדל חביב, איך זה שהגעת לכאן לפתע פתאום, ליהופץ דווקא?” “מה פירוש, הוא אומר, איך הגעתי לכאן? אני כבר כאן, הוא אומר, לאט-לאט לא פחות משנה וחצי.” “ככה! הרי שאתה, כלומר, בן המקום, אני אומר, ממש תושב של יהופץ?” “ש ש ש! הוא עונה לי, ומביט לכל הצדדים. אל תצעק כל כך, רֶבּ טביה; אני באמת מקומי, אבל הדבר חייב להישאר בינינו…” אני עומד ומסתכל בו ממש כאילו היה מטורף. “מה אתה, אני אומר, בורח מן המשטרה? מתחבא ביהופץ באמצע השוק?” “אל תשאל, רֶבּ טביה, הוא אומר, ממש כך. אתה, כנראה, כלל לא מכיר את הדינים והמנהגים של יהופץ… בוא, הוא אומר, אני אספר לך ואתה כבר תבין מה פירוש להיות כן מקומי אבל גם לא מקומי.” והוא מתחיל לפרוש לפני מגילה שלמה, איך עוברים קצת מדורי גיהנום.³⁵ “אז שמע לי, מנחם-מנדל, בוא תיסע אתי לכפר ליום; תיתן קצת מנוחה לעצמות שלך; תהיה, אני אומר, אורח ודווקא רצוי; תחיה את נפש הזקנה שלי.”

בקיצור, שכנעתי אותו. נסענו ביחד, הגענו הביתה – שמחה! אורח! ממש בן-דוד בסיבוב שלישי-רביעי! דבר של מה בכך?! איך אתם אומרים: שלי זה לא של אחר. התחילה חתונה שלמה: מה נשמע בקַסרילווקֶה? מה שלום הדוד ברוך-הרש? מה שלום הדודה לאה-דבוסי? הדוד יוסל-מנשה? הדודה דוֹבּריש? ומה שלום הילדים שלהם? מי מת? מי התחתן? מי התגרש? מי כבר ילדה ומי עומדת ללדת? “למה לך, אשתי, חתונות של זרים, אני אומר, עם בריתות של זרים? מוטב שתדאגי שיהיה משהו לשים בפה. כל דכפין ייתי ויצרך – לפני האוכל, אני אומר, אין ריקודים. אם תהיה, אני אומר, חמיצה, אז מה טוב, ואם לא – לא נורא. שיהיו, אני אומר, קנישאות, כיסנים, ‘נזירות’³⁶ וכופתאות-זוטא, ואולי בכלל בלינצאות, לביבות, חמיטות, גביניות. תבשיל אחד יותר אחד פחות, אני אומר, אבל שיהיה מהר.”

בקיצור, נטלנו ידיים וסעדנו את לבנו היטב, כמו שצריך. איך אתם אומרים: וַיֹאכֵלוּ – פירש רש"י: אכלו עד שהתירו את החגורה. “תטעם, מנחם-מנדל, אני אומר לו, הרי זה ממילא כמו שאומר דוד המלך הבל הבלים, עולם טיפש ושקרן; ובריאות – כך היתה נוהגת לומר הסבתא שלי נחמה זכר לברכה;³⁷ יהודייה פיקחית היתה, חכמה נפלאה – בריאות ונחת תחפש בצלחת…” האורח שלי, מסכן, הידיים כמעט רעדו לו, והוא לא יכול לחדול להלל את המטעמים של אשתי; נשבע בכל דבר יקר וטוב שהוא לא זוכר מתי בכלל אכל מאכלי חלב כאלה, קנישאות מוצלחות כאלה עם גביניות טעימות כל כך. “שטויות, אני אומר, אילו טעמת, מנחם-מנדל, את הפשטידות שלה, או את מאפה הפרג שהיא אופה, רק אז היית יודע מה פירוש לטעום טעם גן עדן בעולם הזה!”

בקיצור, סיימנו ובירכנו, ושקענו קצת בדיבורים, כל אחד על ענייניו, כמובן. אני – על העסקים שלי; הוא – על שלו; אני – על זה, ההוא, אטריות, בצל, שלג דאשתקד; הוא – על המסחרים שלו. סיפר מעשיות מאודסה ומיהופץ, ואיך הוא כבר עשר פעמים היה מה שקוראים “נָה קוֹנִי” ו“פִּיד קוֹנֶם”,³⁸ היום עשיר, מחר קבצן; ושוב פעם עשיר, ועוד פעם אביון; איכשהו עסק במסחרים כאלה שאף פעם בחיים לא שמעתי עליהם, משונים-מגושמים כאלה: “הוֹס”, “בֶּס”, “מניות-שְמניוֹת”, “פּוֹטִיוִוילֶב”, “מאלצֶב-שמאלצב”,³⁹ הרוח הטובה יודעת מה הם. וחישובים חישב בשיגעון: עשרת אלפים, עשרים אלף – כסף כמו חול! “את האמת אגיד לך, מנחם-מנדל, אני אומר לו; מילא מה שאתה מספר לי על המשאים-ומתנים שלך, הרי זה בוודאי עניין של חריפות; צריך להבין בזה. אבל דבר אחד אני לא מבין: כפי שאני מכיר את הבחורה שלך, הרי זה בעיני חידוש גדול שהיא מרשה לך להתעופף ככה, ולא מופיעה אצלך, אני אומר, רכובה על מטאטא!” “אֶ! הוא אומר לי באנחה, רק את זה אל תזכיר לי, רֶבּ טביה, בין כה וכה אני חוטף ממנה רותחים וצוננים; היית צריך לשמוע, הוא אומר, מה שהיא כותבת לי; בעצמך היית אומר אז שאני צדיק. אבל זה, הוא אומר, עדיין מן הדברים הקטנים. הרי לשם כך היא אשתי, כדי שתקבור אותי חיים. קיים, הוא אומר, דבר הרבה יותר גרוע. יש לי, תבין אותי, חותנת משל עצמי! לך אני לא צריך לספר, הוא אומר, אתה מכיר אותה!” “זה נשמע אצלך, אני אומר, כמו שכתוב: עקודים נקודים וברודים – דהיינו, חַבּוּרָה על גבי פצע, ועל החבורה מכה טרייה!” “כן, רֶבּ טביה, הוא אומר, אמת וצדק מה שאמרת. הפצע הוא בוודאי פצע, אבל המכה, הוא אומר, אוי, המכה, גרועה יותר מן הפצע!”

בקיצור, לאט לאט התפטפטנו עד שנעשה מאוחר מאוד אל תוך הלילה. הראש ממש הסתחרר לי מהסיפורים שלו ומהעסקים המוזרים והאלפים שעפים מעלה-מטה, והרכוש שיש לברוצקי… אחר כך הסתובבו לי בראש כל הלילה: יהופץ… חצאי פּריאלים… ברוצקי… מנחם-מנדל עם החותנת… ורק בבוקר מוקדם הוא סחט והוציא את מה שהסתיר בתוכו: מה העניין? הנה, בכן באשר עובר עלינו ביהופץ, הוא אומר, איזה זמן שהכסף בחשיבות גדול, הסחורה קבורה באדמה, אי לכך, הוא אומר לי, כעת תוכל, רֶבּ טביה, לחטוף ביד כמה וכמה גרושים טובים, ואותי, הוא אומר, ממש תחזיק בחיים. פשוט תחיה מתים, מאיש מת תעשה אדם חי." “אתה מדבר כמו ילד, אני אומר לו. כנראה, אתה חושב שאצלי יש כספים יהופציים, חצאי פריאלים? טיפשון, אני אומר, מה שחסר לי כדי להיות ברוצקי, הלוואי שנרוויח שנינו ביחד עד פסח.” “כן, הוא אומר, את זה אני יודע בעצמי; אבל אתה חושב, הוא אומר, שצריך בשביל זה כספים גדולים? מאייה אחת, הוא אומר, אילו היית נותן לי עכשיו הייתי הופך אותה בשלושה-ארבעה ימים למאתיים, שלוש מאות, שש מאות, שבע מאות, ומדוע לא אלף שלם?” “אפשר לתאר יפה מאוד, אני אומר, שזה יכול לקרות, כמו שכתוב בפסוק: קרוב לשכר ורחוק מהקעשענע;⁴⁰ אלא, אני אומר, במה מדובר? כשיש מה להניח על השולחן. אבל כשהמאייה חסרה, הרי יוצא מזה, אני אומר, בגפו יבוא בגפו יצא – פירוש רש”י: כשמכניסים קדחת מוציאים כוֹלֶרה." “אֶט נוּ, הוא אומר, מאייה עוד תימצא אצלך, רֶבּ טביה, עם הפרנסה שלך, הוא אומר, והשם הטוב שלך בלי עין הרע…” “מה יוצא, אני אומר, מהשם? שם טוב הוא בוודאי דבר טוב מאוד, אלא מה? נשארים עם השם; ואילו כסף יש באמת לברוצקי… אם אתה רוצה לדעת בדיוק, אני אומר, יש לי בסך הכול-בכול-מכול-כול בקושי-בקושי מאה, ובזה אני צריך לסתום שמונה עשר חורים. ראשית, להשיא בת…” “שמע נא, הוא אומר לי, הרי בדיוק על כך מדבר הפסוק! מפני שמתי, הוא אומר, תיפול לידיך, רֶבּ טביה, הזדמנות כזאת להשקיע מאה ולהרוויח, אם ירצה השם, כל כך הרבה, עד שזה יספיק לך גם כדי לחתן ילדים וגם לעוד משהו?” והחל מזמור חדש שנמשך שלוש שעות, כדי לסבר לי את האוזן איך הוא הופך רובל אחד לשלושה, ושלושה – לעשרה. “ראשית חוכמה, הוא אומר, מכניסים לעסק מאייה ונותנים הוראה, הוא אומר, לקנות עשר חתיכות של… כבר שכחתי איך קוראים לזה… ומחכים כמה ימים עד שזה מתחיל להתרומם. דופקים מברק⁴¹ לאנשהו, שימכרו, ובכסף קונים כפליים אותה כמות; אחר כך זה שוב מתרומם, ושוב דופקים מברק; וכך הלאה וכך הלאה, עד שהמאייה, הוא אומר, נעשית למאתיים, והמאתיים – לארבע מאות, והארבע מאות – לשמונה מאות, והשמונה מאות – לאלף ושש מאות, ממש נסים ונפלאות! ביהופץ, הוא אומר, ישנם כאלה שהגיעו ממש לא מזמן בלי מגפיים, היו סרסורים, ריש-דוכנאים, משרתים. היום יש להם בתים משלהם, בתי אבן. לנשים שלהם יש צרות עם הקיבה – אז הן נוסעות לחוץ לארץ להתרפא… והם עצמם מתעופפים להם ברחובות יהופץ על גלגלי גומי, פוּ-פוּ – כבר לא מכירים אף אחד!”

בקיצור, מה אאריך לך, תקף אותי החשק, ברצינות גמורה, מי יודע, אני חושב לעצמי, אולי הוא השליח הטוב שלי? הנה, בכל זאת אני שומע איך אנשים עושים עושר ביהופץ בחמש אצבעות; במה אני גרוע מהם? שקרן שימציא מן הראש מעשיות כאלה, נדמה לי, הוא לא. אולי באמת, אני מהרהר, מתהווה איזה סיבוב, כמו שאתם אומרים, בכיוון הנכון, וטביה נהיה לעת זקנה דווקא חתיכת בן אדם? עד מתי, בחיי, צריך לעבוד בפרך, להיקרע? יומם ולילה שוב סוס ועגלה ועוד פעם גבינה וחמאה. הגיע הזמן, טביה, אני אומר, שתפוש קצת, תהיה בעל בית בין בעלי בתים, תיכנס לבית המדרש, תציץ בספר יהודי. אלא מא? שמא, חלילה, בל יעלה ובל יבוא, תהיה איזו תקלה והפרוסה תיפול עם החמאה למטה? מדוע שלא אחשוב בדיוק ההפך? “הא? מה את אומרת? אני פונה לזקנה שלי, איך, למשל, מוצאת חן בעיניך התוכנית שלו?!” “מה אתה רוצה שאני אגיד על זה, היא אומרת; אני יודעת, היא אומרת, שמנחם-מנדל הוא לא, חלילה, איזה איש מהרחוב שירצה להוציא ממך במרמה. הוא לא יצא, חלילה, מחייטים וסנדלרים! יש לו, היא אומר, אבא הגון מאוד, וסבא היה לו, היא אומרת, ממש כלי מפואר, ישב ולמד תורה יומם ולילה בעיניים עיוורות; והסבתא צייטל, שתיבדל מאתנו, גם היא לא היתה, היא אומרת, יהודייה מהשוק.” “משל לנרות חנוכה, אני אומר. כאן מדברים על עסק, וזו באה עם הסבתא צייטל שאפתה עוגת דבש, ועם הסבא שלה שיצאה נשמתו בכוסית…⁴² אישה נשארת אישה. לא לחינם, אני אומר, נסע שלמה המלך בכל העולם ולא מצא אישה אחת עם כל הברגים בראש…”

בקיצור, סוכם שעושים שותפות: אני משקיע כסף, ומנחם-מנדל – שכל; ומה שייתן אלוהים – חצי בחצי. “תאמין לי, הוא אומר, אני אהיה אתך, אם ירצה השם, ישר למהדרין שכבר אין יותר מהדרין מזה, ובעזר אלוהים אביא לך כסף וכסף ועוד כסף.” “אמן, גם אתם, אני אומר. מפיך לאוזניו של אלוהים; אבל, אני אומר, דבר אחד אני לא מבין כאן: איך חוצה החתולה את הנחל? אני פה ואתה שם. כסף, אני אומר, זה מאטֶריה עדינה, אתה מבין אותי. שלא תהיה לך תרעומת, אני אומר, אני לא מתכוון כאן לשום התחכמויות, פשוט, כמו שנאמר אצל אברהם אבינו: הזורעים בדמעה ברינה יקצורו – מוטב להיזהר אתו קודם מאשר לבַכּוֹת אותו אחר כך.” “אוח! הוא אומר לי, אולי אתה מתכוון שנחתום על איזה נייר? בכל הכבוד!” “שַה, אני אומר, אם רוצים להסתכל על העניין מהכיוון ההפוך, הרי זה אותו דבר עצמו. ממה נפשך, אם תרצה לשחוט אותי, מה יועיל לי הנייר? לא עכברא גנבא – לא השטר משלם, הבנאדם משלם. אם כבר אני תלוי בין כה וכה על רגל אחת, אני אומר, מוטב שכבר אהיה תלוי בשתי הרגליים.” “אתה יכול להאמין לי, רֶבּ טביה, הוא אומר, אני נשבע לך בנאמנות קדושה שלי, שככה יעזור לי אלוהים, שאני לא מתכוון כאן לשום חוכמות כדי להוציא ממך, חלילה, משהו; רק בהגינות וביושר, אם ירצה השם, נחלק בינינו חצי בחצי, שווה בדיוק, חלק כחלק, חצי שלך חצי שלי. לי מאה – לך מאה; לי מאתיים – לך מאתיים; לי שלוש מאות – לך שלוש מאות; לי אבע מאות – לך ארבע מאות; לי אלף – לך אלף.”

בקיצור, שלפתי את הקרבונים המעטים, ספרתי אותם שלוש פעמים, הידיים רעדו אצלי בשעת מעשה. קראתי לזקנה שלי שתהיה עדה, הסברתי לו פעם נוספת איך הכסף הזה טבול בדם. נתתי אותו למנחם-מנדל, תפרתי אותו אל תוך בטנת החזייה שלו, שלא יסלקו לו אותו בדרך, ונדברתי אתו, שאם ירצה השם, לא יאוחר משבוע לאחר השבת, הוא חייב, למען השם, לכתוב לי מכתב על כל דבר באריכות. נפרדנו ממנו כיאה וכנאה, התנשקנו כידידים ותיקים, כנהוג בין קרובים. כשנשארתי לבדי אחרי שנסע התחילו לעלות לנגד עיני כל מיני הרהורים וחלומות בהקיץ; חלומות מתוקים כל כך, עד שהתחשק לי שיימשכו לנצח, אף פעם לא ייפסקו. לנגד עיני ניצב באמצע העיר בית גדול, מקורֶה בפח, עם רפתות ומחסנים, חדרונים ומזווים מלאי כל טוב. בעלת בית עם צרור מפתחות מסתובבת לה, וזוהי גולדה, ממש אי אפשר להכיר אותה. נהיו לה פנים אחרות, פני נגידית עם פימה ומחרוזת פנינים, והיא מתנפחת-זועפת ומקללת את המשרתות קללות מוות. הילדים שלי מסתובבים להם בבגדי שבת, אינם טובלים יד במים קרים. החצר הומה מעופות, אווזים וברווזים. בבית פנימה – אור; בתנור מתלקחת שלהבת, ארוחת הערב מתבשלת; והמיחם רותח כמו גזלן! בראש השולחן יושב בעל הבית בכבודו ובעצמו, כלומר, טביה, בחלוק ויַרמוּלקה, סביבו יושבים בעלי הבית הנכבדים ביותר שבעיר ומחניפים לו: במחילה ממך, רֶבּ טביה… שלא תהיה לך תרעומת, רֶבּ טביה…" ‘איי, אני חושב לי בשעת מעשה, שתיכנס הרוח באבי אביו של הכסף!’ “את מי אתה מקלל באבי אביו?” שואלת גולדה שלי. “אף אחד, אני אומר, פשוט קצת שקעתי במחשבות, הרהורים, חלומות, דברי הבל… הגידי לי, גולדה-לִבָּתי, אני פונה אליה; האם את יודעת במה הוא עוסק הקרוב שלך, למנחם-מנדל כוונתי?” מה שחלמתי בלילה ההוא ובלילה הזה, היא אומרת, ובמשך כל השנה, שילך לראש של שונאי! הייתכן, היא אומרת, יושבים עם בן אדם יממה שלמה ומדברים ומדברים ומדברים, ובסוף אתה בא ושואל אותי במה הוא עוסק?! הרי עשיתם ביחד, היא אומרת, איזה עסק, לכל השנים הטובות!" “כן, אני אומר, עסק עשינו, אבל מה עשינו – את זה אני לא יודע, אפילו תחתכי לי את הראש! פשוט אין כאן, את מבינה, איזה דבר להיאחז בו; אף על פי כן, אני אומר, דבר לדבר אינו שייך. שכלל לא תדאגי, אשתי, הלב לוחש לי טובות. אנחנו, אם ירצה השם, כך נדמה לי, נרוויח כסף, ודווקא הרבה – תעני אמן ותבשלי ארוחת ערב!”

בקיצור, חולפים שבוע ושניים ושלושה – שום מכתב מן השותף שלי! אני כבר לא בן אדם, מסתובב בלי ראש ולא יודע מה לחשוב. זה לא יכול להיות, אני חושב לי, שהוא פשוט ישכח לכתוב מכתב. הרי הוא יודע היטב כמה אנחנו כאן מייחלים לו. אבל אז חולפת לי בראש מחשבה: מה אני אעשה לו, אם הוא מסיר שם את כל השמנת, ולי הוא אומר שעדיין לא הרווחנו כלום? לך ותקרא לו מפצח-אגוזים! ⁴³ זה לא יכול להיות, אני אומר לעצמי: היאך, הייתכן?… אני מתנהג עם הבנאדם ממש כמו עם קרוב משפחה, שיבוא עלי מה שאני מאחל לו, והוא יעולל לי תעלול שכזה?! ושוב חולפת לי בראש מחשבה אחרת: מילא, כן רווח לא רווח, אני כבר מוחל לו על הרווח. רווח והצלה יעמוד ליהודים… שאלוהים יעזור שהקרן, לפחות, תישאר שלמה! ונעשה לי קר בכל האיברים. ‘טיפש זקן! אני אומר לעצמי, תפרת לעצמך ארנק, טיפש אחד, בהמה בצורת סוס! לא היה עדיף לקנות במאייה הזאת זוג סוסים אשר לא סייסו אבותינו, ולהחליף את העגלה במרכבה עם קפיצים?!’ “טביה, מה זה שאתה לא חושב על משהו?” פונה אלי זו שלי. “מה פירוש, אני אומר, שאני לא חושב? הראש כמעט נשבר אצלי לחתיכות מרוב מחשבות, והיא אומרת לי שאני לא חושב!” “לא יתואר, היא אומרת, אלא שקרה לו משהו בדרך. שודדים, היא אומרת, התנפלו עליו והפשיטו אותו כביום היוולדו! או שהוא חלה, חלילה, או בכלל, אל תפתח פה, נפח את נשמתו.” “מה עוד, אני אומר, תמציאי כאן, נשמה שלי? הא לך לפתע פתאום, אני אומר, דווקא שודדים!” ובפני עצמי אני חושב: אפשר לדעת מה יכול לקרות לבן אדם בנסיעה? “אתה צריך, אומרת לי אשתי, להביא בחשבון את הגרוע מכול! ⁴⁴ הוא כבר ממשפחה כזאת, היא אומרת; אמא שלו, שתהיה לנו למליצת יושר, נפטרה לא מזמן, עדיין אישה צעירה; ושלוש אחיות היו לו, שייבדלו מאתנו: האחת מתה עוד כשהיתה בתולה; השניה דווקא כן התחתנה, חטפה הצטננות במרחץ והלכה לעולמה; והשלישית, היא אומרת, יצאה מדעתה תכף אחרי הלידה הראשונה, התענתה-התענתה עד שבסוף מתה…” “שתמות לחיים ארוכים,גולדה, אני אומר. למות נמות כולנו; הבנאדם, אני אומר, משול לנגר: כמו שנגר חי וחי ובסוף מת, כך גם הבנאדם, חי ומת.”

בקיצור, הוחלט בינינו שאני נוסע ליהופץ. הצטבר אצלנו בינתיים ממש מלאי הגון של גבינה וחמאה ושמנת, סחורה סוג א' א'. רתמתי את הסוס לעגלה, ו-ויסעו מסוכות – פירש רש"י: מארש קדימה-צעד ליהופץ. אגב נסיעה, כמובן במצב רוח קודר ובלב מר, כמו שאתה יכול לתאר לעצמך, כשאני לבד ביער, גובר עלי כוח הדם ומציג לנגד עיני מיני רעיונות ומחשבות: יפה יהיה, אני מהרהר, אם כשאגיע ואתחיל לחקור על היפהפה שלי, יאמרו לי, “מנחם-מנדל? טֶה-טֶה-טֶה! עלה לגדולה, הופך עולמות: בית אבן משל עצמו, נוסע בכרכרות, בכלל אי אפשר להכיר אותו!” אני אוזר אומץ, כך אני מהרהר לי, והולך ישר אליו, אל תוך הבית. “טפררו! אמרים לי ליד הדלת וטורקים לי מרפק אל החזה – אל תידחק כל כך, דוֹד, כאן לא נדחקים”. “אני קרוב משפחה שלו, אני אומר, הוא ממש בן דוד של אשתי בסיבוב שלישי-רביעי”. – “מזל טוב לך, אומרים לי, נעים מאוד, ואף על פי כן, הם אומרים, אתה רשאי במחילה לחכות קצת, הנה כאן, על יד הדלת. זה לא יזיק לך חלילה…”. אני מבין מעצמי שצריך לתת משהו, איך אתם אומרים, עולים ויורדים – כשמורחים העגלה נוסעת; ומיד אני נכנס אליו בכבודו ובעצמו. “בוקר טוב לך, אני אומר לו, רֶבּ מנחם-מנדל!” מי? מה? אין אומר ואין דברים – הוא כלל אינו מכיר אותי! “מה מבוקשך?” הוא פונה אלי. אני כמעט מתעלף. “מה פירוש, פּאני, אני אומר, אתה כבר לא מכיר קרוב משפחה?! קוראים לי טביה…” “אַ? טביה? הוא אומר, השם איכשהו מוכר.” “מוּכָּר? אני פונה אליו; אולי מוכרות לך הבלינצאות של אשתי? אולי תנסה לרגע להיזכר בקנישאות, בכופתאות-זוטא ובבצקניות שלה?” ומן הצד השני חולפת בי מחשבה של ההפך בדיוק – אני מגיע למנחם-מנדל, והוא מקדם את פני בשלום עליכם לבבי. “אורח! אורח! שב, רֶבּ טביה, מה שלומך ככה? מה שלום אשתך? אני כבר מצפה לך כדי להתחשבן אתך.” והוא עומד ושופך לפני מלוא הכובע חצאי פריאלים. “זה, הוא אומר, הרווח; והקרן, הוא אומר, היא קרן קיימת: כמה שנרוויח נחלק בשווה, חצי-בחצי, חלק כחלק, חצי שלי וחצי שלך. לי מאה – לך מאה. לי מאתיים – לך מאתיים; לי שלוש מאות – לך שלוש מאות; לי ארבע מאות – לך ארבע מאות…” אגב מחשבות חוטפת אותי תנומה, ואני לא רואה איך הבחור שלי סוטה בינתיים מהדרך, מסבך את העגלה בעץ, ואני חוטף חבטה מאחור עד שניצוצות עפים לי מול העיניים. גם זו לטובה, אני אומר לעצמי. תודה לאל, שלפחות הציר לא נשבר.

בקיצור, הגעתי ליהופץ, וקודם כול, כרגיל, נפטרתי חיש מהר מהתוצרת, ואני יוצא לחפש את הנפש שלי. מסתובב לי שעה ושעתיים ושלוש, הילד איננו – לא רואים אותו. אני מתחיל לעכב אנשים, לשאול: האם לא ראיתם ולא שמעתם מאיזה יהודי ששמו היקר בישראל מנחם-מנדל? אם קוראים לו מנחם-מנדל, הם אומרים, אפשר לאכול מן המחבת שלו; ⁴⁵ אבל זה כשלעצמו אינו מספיק. הרבה מנחם-מנדלים, הם אומרים, יש בעולם. “אתם מסתמא מתכוונים ל’פראמליה' ⁴⁶ שלו? שכה אני אדע מרע, אני אומר יחד אתכם. מפני שבסך הכול, אם מתחשק לכם לדעת, אני אומר, קוראים לו בבית, כלומר, בקַסרילֶווקֶה, בכלל על שם החותנת שלו, מנחם-מנדל של לאה-דבוסי; אבל מה נחוץ לכם יותר, אני אומר, אפילו לחותן שלו, שהוא כבר יהודי בא בימים, גם לו קוראים על שמה: ברוך-הרש של לאה-דבוסי; ואפילו היא עצמה, ללאה דבוסי כוונתי, נקראת לאה-דבוסי של ברוך-הרש של לאה-דבוסי. עכשיו אתם כבר מבינים?” להבין, הם אומרים, אנחנו מבינים. אבל כל זה עדיין לא מספיק. מה העסק שלו, הם אומרים. “במה הוא מתעסק? אני אומר, הוא סוחר כאן בחצאי פריאלים, אני אומר, איזה בֶּס-מֶס (מת), פוטיווילוב, אני אומר, דופק, אני אומר, מברקים לאנשהו, לפטרבורג, לוורשה…” “אַאַאַ?! הם פונים אלי, מתגלגלים מצחוק, אתה מתכוון למנחם-מנדל ההוא שסוחר ביקנה”ז? ⁴⁷ חצה במחילה את הדרך, הם אומרים, לשם, לצד השני; שם מתרוצצים הרבה ארנבים כאלה, וגם שלך בתוכם." ‘מי שמאריך בחיים אוכל הרבה – אני מהרהר לעצמי; – הא לך בכלל ארנבים? יקנהוזים?’ ואני חוצה לשם, אל המדרכה שממול: יהודים, בלי עין הרע, כמו ביריד; ממש צפיפות, בקושי אני מפלס לי דרך; רצים כמו משוגעים – זה לכאן זה לשם, אחד על גבי השני, עולם התוהו. מדברים, צועקים, מנופפים בידיים. פוטיווילוֹב… עשינו עסק, גמרנו!… תפסתי אותך במילה… תוציא מן הכיס דמי קדימה… תגרד ותמצא… מגיע לי תיווך… אתה, מצורע אחד… תכף פותחים לך כאן את הראש… תירק לו בפרצוף… תביט עליו, שחטו לו את הקפוטה… ספסר נאה… פושט רגל!… משרת!… באבי אביך! עומדים כבר לחלק סטירות, ויברח יעקב, אני אומר לעצמי, תברח, טביה, לפני שאתה חוטף פה סטירה! נו, נו, אני חושב לעצמי, אלוהים הוא אב, שמואל שמֶלקה – גנב, יהופץ היא עיר, ומנחם-מנדל הוא עשיר! הנה כאן-פה, אני חושב, חוטפים מציאות, חצאי פריאלים? הנה זה מה שהם קוראים לעשות עסקים? אוי ואביוי לך, טביה, לך ולמסחרים שלך!…

בקיצור, אני נעצר ליד חלון ראווה שמוצגים בו הרבה מכנסיים ומברק הזכוכית נשקפים אלי הפנים של שמעיה בעל-מפרנס שלי.⁴⁸ נעשה לי קרע בלב כשראיתי אותו. ממש נעשה אצלי פרחה נשמתו! כל מקום שיש לי אויב ושיש לך אויב, שנזכה שנינו לראות אותו במלבוש כזה של מנחם-מנדל. איפה קפוטה? היכן מגפיים? והפנים – אבינו שבשמיים, יפים מהם קוברים באדמה. “נו, טביה, כאשר אבדתי אבדתי – אתה כבר שוכב עמוק באדמה, אני חושב לי, אתה כבר יכול להגיד שלום לפרוטות המעטות. זה כבר, איך אתם אומרים, לא דובים ולא יער – לא סחורה, לא כסף, אלא אך ורק צרות סתם…”

גם הוא, מצדו, נעשה כנראה מבולבל מאוד. מפני ששנינו נשארנו עומדים כאילו תקעו אותנו למקום במסמרים, מבלי שנפלוט ולו מילה אחת, רק מביטים ומביטים, כמו תרנגולים, זה ישר לתוך עיניו של זה, כמי שאומרים: שנינו היינו לעפר ואפר, שנינו רשאים לתפור לנו תרמילים ולצאת לחזר על הפתחים. “רֶבּ טביה, הוא אומר לי בשקט, בקושי הוא מדבר, והדמעות חונקות אותו; רֶבּ טביה! בלי מזל, אתה שומע, מוטב לאדם שבכלל לא ייולד בעולם! במקום חיים כאלה, הוא אומר… עדיף להיתלות, למות תחת השוטים של פלוגת קוזַקים! ויותר מזה אינו יכול להשמיע אפילו מילה אחת. “בוודאי, אני פונה אליו, על מעשה כזה מגיע לך, מנחם-מנדל, שישכיבו אותך הנה כאן, אני אומר, באמצע יהופץ, ויוציאו אותך ברכוש גדול. אני אומר, כלומר, כל כך הרבה מכות יכניסו בך, עד שתתראה עם סבתא צייטל מן העולם ההוא. אתה בעצמך, אני אומר, תעשה חשבון מה שכאן עוללת. לקחת, אני אומר, בית מלא נפשות חיות, צער בעלי חיים, לא אשמות בשום דבר, וחתכת להן את הצוואר בלי סכין. גוואלד! אני אומר, עם מה אני אבוא כעת הביתה לאשתי ולילדים? אדרבה, תגיד כבר אתה בעצמך, שוחט שכמותך, שודד, רוצח!” “אמת, הוא פונה אלי, נשען בגבו אל הקיר, אמת, רֶבּ טביה, שככה יעזור לי אלוהים.” “הגיהנום, אני אומר, הגיהנום, טיפש שכמותך, קטן עליך!” “אמת, הוא אומר, רֶבּ טביה, אמת, שככה יעזור לי אלוהים; במקום חיים כאלה, הוא אומר, במקום חיים כאלה, רֶבּ טביה…” והוא משפיל את הראש. אני עומד ומתבונן בו, בשלימזל, כמו שהוא עומד כך בראש מושפל, נשען אל הקיר, הכובע מוזח הצידה, וכל אנחה וכל גניחה – ממש קורעות חתיכות לב. “אבל, אני אומר, אם מסתכלים על אותו דבר מן הכיוון ההפוך, מבינים היטב, שאולי גם אתה לא אשם בזה בכלל; שכן אם נתבונן בעניין מכל צד, הרי יש כאן ממה-נפשך: שאני אחשוב שעשית את כל זה מרוע לב, הרי זו שטות. הרי היית, אני אומר, שותף ממש כמוני, בעל מחצית הרווח. אני השקעתי כסף ואתה הבאת שכל, אוי ואבוי לי! כוונתך הרי היתה בוודאי, איך אומרים, לחיים ולא למוות. איי, זה שיצא מזה קדחת בצלחת? מסתמא ככה נגזר. איך אתם אומרים: אל תתהלל ביום מחר – האדם עושה חשבון ואלוהים מוציא לשון. הנה, טיפשון, אני אומר, המסחר שלי, נדמה לי, הוא כבר עסק מבוסס; אף על פי כן, אני אומר, כשנגזר בסתיו בשנה שעברה ­– לא על היום מדובר – שתשתטח אצלי, לא עליך, פרה, מציאה-טרפה בחמישים רובל, ותכף אחריה עגלה אדמונית, בפחות מעשרים קרבונים בשבילה לא הייתי נוגע, – נו, אז הועילו כאן איזה חוכמות? כשלא הולך, אני אומר, עושים קמץ-בית – מֶה! ⁴⁹ אני בכלל לא אשאל אותך היכן כעת הכסף שלי. מעצמי אני כבר מבין היכן הוא תקוע הכסף, דם התמצית שלי, אוי לי ואבוי לשנותי! הוא נכנס כאן למקום קדושה, לתוך איזה יקנהוז קטן ביום אתמול שאיננו; ומי אשם בכך אם לא אני בעצמי, שלא הייתי צריך להניח לך להכניס לי לראש ציפורים מעופפות, דברי שטות, סמרטוטים-חרטוטים? על כסף, אחי, צריך לעמול בפרך, אני אומר, להשחיר את הפנים ולהיקרע! סטירות, אני אומר, מגיעות לך, רֶבּ טביה, סטירות כמה שרק אפשר! אבל מה מועילות עכשיו הצעקות שלי? כמו שכתוב בפסוק: צעקה הנערה –נו, שתצעק עד שתתפקע! שכל וחרטה – שני הדברים האלה באים תמיד כשכבר מאוחר. לא נגזר, אני אומר, שיהיה טביה נגיד, כמו שאומר איוואן: נֶה בּוּלוֹ או מֶקיטֶה הרוֹשִי אִי נֶה בּוּדֶה.⁵⁰ מסתמא, אני אומר, כך ציווה אלוהים. ה' נתן וה' לקח – פירש רש”י: בוא, אחי, ניקח קצת יי”ש!…"

*

הנה כך, פּאני שלום עליכם, יצאה מכל החלומות שלי עליית גג! אולי אתה חושב שלקחתי ללב ממש קשה את זה שאיבדתי את הכסף שלי? שככה אהיה פטור מצרות! הרי אנחנו יודעים מה שכתוב בפסוק: לי הכסף ולי הזהב – זהב זה זבל. העיקר – הבן אדם, זאת אומרת אם הבנאדם הוא בן אדם. אלא מה הציק לי? החלום שחלף. רציתי, כל כך רציתי להיות נגיד, לפחות לזמן מה! אלא שמה מועילות כאן החוכמות? איך נאמר בפרק: על כורחך אתה חי – בכוח מכריחים אותך לחיות, ובכוח אתה קורע זוג מגפיים. בראש שלך, טביה, אומר אלוהים, צריכות להיות גבינה וחמאה ולא חלומות. אלא מה, ביטחון? תקווה? אדרבה, מה שיותר צרות יותר ביטחון; מה שיותר קבצן יותר תקווה. והא ראיה… אלא שנדמה לי שנתקעתי היום ביותר מדי דיבורים. זמן לנסוע, לחשוב על העסק, איך אתם אומרים: כל האדם כוזב – כל אחד והצרות של עצמו. שתהיה לי בריא ושיהיה תמיד טוב.

[1899]

 

ילדים של ימינו    🔗

בעניין זה שאתם אומרים ילדים של ימינו. בנים גידלתי ורוממתי לֵך תוליד אותם, תשחיר את הפנים, תפקיר את עצמך בגללם, תעבוד בפרך ביום ובלילה, וכל זה למה? מפני שחושבים שאולי יסתדר כך ואולי ככה, כל אחד לפי ההשגה והרכוש שלו. אל הברוצקים, כמובן, לא אוכל להידחק; אבל גם לזלזל בעצמי לגמרי אני לא מחויב. מפני שגם אני בעצמי לא סתם אחד, שכה אחיה, ושנינו, כמו שאומרת אשתי שתחיה, לא מיוצאי ירכם של חייטים או סנדלרים. אז לפי חשבון שלי, אני לא אצא מופסד בשידוך הבנות, מדוע? ראשית, אלוהים בירך אותי בבנות יפות, ופרצוף מעודן הוא חצי הנדן, אתם בעצמכם אומרים. והשנית, הרי אני עצמי כיום, בעזר השם, לא אותו טביה של פעם. אז אני יכול להשיג את השידוך הנאה ביותר אפילו ביהופץ. הא? מה דעתך? אלא שיש אלוהים בעולם, אל רחום וחנון, שעושה את הנסים הגדולים שלו, ומתעסק בי בקיץ ובחורף, פעם למעלה פעם למטה. טביה, הוא אומר לי, אל תכניס לעצמך שטויות לראש, ותן לעולם להתנהל כפי שהוא מתנהל!… שמע מה שיכול לקרות בעולם הגדול; ולמי קורים כל הנסים? לטביה השלימזל.

בקיצור, מה אאריך לך? אתה זוכר בוודאי מה שנפל עלי, לא עלינו, הסיפור עם הקרוב שלי מנחם־מנדל יימח שמו וזכרו. איזה מסחר נאה עשינו ביהופץ בחצאי פריאלים ובמניות פּוֹטוֹבִילֶבִיוֹת, שנה כזאת על ראש שונאי! לגמרי ירדתי אז מהפסים, אוי לי! חשבתי שכבר בא הסוף, אין טביה ואין חולב! “טיפש אחד, אומרת לי פעם הזקנה שלי, מספיק להיות שקוע בדאגות. לא תועיל בזה כלום! רק תאכל לעצמך את הלב וזהו. תחשוב ששודדים התנפלו עלינו ולקחו… אתה, מוטב שתעבור באַנַטֶווקֶה, ותיגש ללייזר־וולף הקצב. הוא צריך אותך, הוא אומר, מאוד מאוד.” מה הולך שם? מה פתאום הוא צריך אותי כל כך? אם הוא חושב שאני אמכור לו את הפרה האדומה שלנו, אז שייקח מקל וידפוק לו את הרעיון הזה מתוך הראש." “מה כל הרעש. היא אומרת לי, אפשר לחשוב כמה חלב וגבינה היא כבר נותנת!” "לא בגלל זה, אני אומר, אלא ככה סתם. ראשית, פשוט עבירה לתת אותה לשחיטה, צער בעלי חיים. אצלנו בתורה הקדושה כתוב… “אבל די כבר, טביה! כל העולם, היא אומרת, יודע שאתה יהודי בן תורה. שמע בקולי, קול אשתך, ותיגש ללייזר־וולף. כל יום חמישי, היא אומרת, כשצייטל⁵¹ שלנו נכנסת לאטליז לקנות בשר, הוא מוציא לה את הנשמה. שתגידי לאבא, הוא אומר, שיבוא אלי. הוא נחוץ לי מאוד מאוד.”

בקיצור, לפעמים צריך, איך אתם אומרים, לשמוע גם בקול האישה. התיישבתי בדעתי והנחתי שישפיעו עלי, ואני הולך ללייזר־וולף באנטֶווקה, מרחק שתיים־שלוש ורסטאות מאתנו, ומסתמא לא מוצא אותו בבית. “איפה הוא?” אני שואל יהודייה קַרנוֹסָאית⁵² שמסתובבת לה בבית. “במשחטה, עונה הקַרנוֹסאית. מהבוקר מוקדם הם שוחטים שם שור. כל רגע הוא צריך להגיע… " אני מסתובב לבדי בבית ומתחיל להתבונן בכלי הבית של לייזר־וולף. ארון זכוכית עם כלי נחושת – לא תקנה אותם בק”ן קרבונים. מיחם ועוד מיחם, טס של פליז, ועוד אחד וַרשָאי, ושני פמוטי כסף, וכוסות וכוסיות מוזהבות, ומנורת חנוכה יצוקה ועוד צעצועים בלי סוף. ריבונו של עולם! אני מהרהר, מתי אני אגיע לרכוש כזה אצל ילדי, שיהיו בריאים!… בר מזל כזה הקצב! לא מספיק שהוא כל כך עשיר, אז צריך שיהיו לו רק שני ילדים משל עצמו, וכבר נשואים, ועוד שהוא אלמן בתור תוספת!…

בקיצור, אלוהים עזר, נפתחת הדלת ונכנס לייזר־וולף רותח מכעס, מלא רציחה על השוחט. הוא פשוט אִמלל אותו. חיסל שור גדול כמו עץ אלון, שייקח אותו השד; הטריף אותו בגלל איזה שום־כלום, סירכה קטנה בגודל ראש סיכה מצא אצלו בריאה, שישקע באדמה! “ברוך הבא, רֶבּ טביה, הוא פונה אלי. מה העניין אי אפשר בכלל להשיג אותך? מה עושה יהודי?” "מה אתה רוצה שאני אעשה, אני אומר; עושים ועושים ועדיין עומדים לפני המעשים. כמו שכתוב בפסוק: לא מעוקצך ולא מדובשך – לא כסף, לא בריאות, לא גוף ולא נשמה… " “אל תחטא בשפתיך רֶבּ טביה, הוא אומר לי. לפי מה שהיית פעם, לא עלינו, הרי אתה גביר של ממש.” "מה שחסר לי למה שנדמה לך, אני אומר, הלוואי על שנינו… אבל לא נורא, תודה לאל על מה שיש. יש אצלנו, אני אומר, גמרא: ’אַסְכּוּרְדָא דְמַסְקַנְתָּא דְקַרְנוֹסְה דְפַרְסְמַכְתָּא!!’ "⁵³ ובלב אני חושב לי: שככה יהיה לך אף, קצב שכמותך, כמו שבכלל קיימת גמרא כזאת… “אתה, הוא אומר, תמיד בא עם גמרות; אשריך רֶבּ טביה, שאתה בקי באותיות הקטנות; אבל איזו תועלת יוצאת מזה, הוא אומר, חוכמות, לוֹמדוּיוֹת… אנחנו מוטב שנדבר על העסק שלנו. שֵב, רֶבּ טביה,” הוא אומר לי ומשמיע צעקה: “שיהיה תה!” וכמו מתחת לאדמה צצה היהודייה הקַרנוֹסאית, חוטפת את המיחם כמו שהשד חטף את המלמד ונעלמת למטבח. "כעת, הוא אומר לי, שאנחנו כאן לבדנו, בארבע עיניים, אפשר לדבר דבורים של עסק. העניין הוא כזה: כבר מזמן רציתי לדבר אתך, רֶבּ טביה. כמה פעמים שלחתי בקשות באמצעות הבת שלך, שתטריח את עצמך ותבוא. אתה מבין אותי, אני שמתי עין… " “אני יודע, אני אומר, שאתה שמת עין, אבל הטרחה שלך היא לשווא. זה לא ילך, רֶבּ לייזר־וולף, זה לא ילך.” “למה ככה?” הוא פונה אלי, מביט בי כאילו נבהל. “למה כובע, אני אומר. אני יכול להרשות לעצמי שזה ייקח עוד קצת זמן, הנחל לא בוער.” “לְמה אתה מחכה, הוא אומר, אם אתה יכול לגמור על זה תכף?” “זו, אני אומר, סיבה מספר אחת; והשנייה, אני אומר, היא סתם רחמנות, צער בעלי חיים.” "תביטו עליו, איך שהוא עושה הצגות, אומר לייזר־וולף בצחקוק. אילו היה כאן מישהו, היה יכול להישבע שהיא אצלך אחת ויחידה! לי נדמה שיש לך, בלי עין הרע, די מהן, רֶבּ טביה! " “מי שמקנא במה שיש לי, אני אומר, שבעצמו לא יהיה שום דבר… " “מקנא במה שיש לי, אני אומר, שבעצמו לא יהיה לו שום דבר… " “מקנא? הוא אומר, מי מדבר כאן על קנאה? דווקא מפני שהן יצאו אצלך, בלי עין הרע, מוצלחות, דווקא בגלל זה אני רוצה, אתה מבין או לא? אל תשכח, רֶבּ טביה, את הטובה שיכולה לצאת לך מזה!” “בטח, בטח, אני אומר; מהטובות שלך, רֶבּ לייזר־וולף, הראש יכול לקפוא כמו חתיכת קרח בחורף. את זה אנחנו יודעים מזמן, אני אומר, עוד מאז.” אֶ! הוא אומר לי בקול מתוק מסוכר, מה אתה משווה, רֶבּ טביה, את היום לאז. אז היה איכשהו אחרת, והיום – שוב אחרת; הרי אנחנו נעשים קצת מחותנים, לא?” “מה פתאום מחותנים? אני אומר.” “מובן מחותנים!” למה אתה מתכוון, אני אומר ללייזר־וולף ; על מה אנחנו מדברים כאן?” “אדרבה, הוא אומר, תגיד כבר אתה, רֶבּ טביה, על מה אנחנו מדברים?” “מה פירוש, אני אומר, הרי אנחנו מדברים על הפרה האדומה שלי, שאתה רוצה לקנות ממני!” “חה־חה־חה! הוא משתפך בצחוק, זו דווקא פרה לא גרועה, ועוד אדומה כתוספת, חה־חה־חה!” “לְמה אם כן התכוונת אתה, רֶבּ לייזר־וולף? אדרבה, תגיד, שגם אני אצחק.” “על הבת שלך, על צייטל שלך, אנחנו מדברים כל הזמן. הרי אתה יודע, רֶבּ טביה, שנשארתי, לא עליכם, אלמן. התיישבתי בדעתי: מה אני צריך לחפש את המזל במרחקים, להתעסק עם שדכנים, רוחות ושדים, בשעה ששנינו נמצאים כאן, במקום. אני מכיר אותך, ואתה מכיר אותי. והקרן עצמה גם היא מצאה חן בעיני. אני רואה אותה בכל יום חמישי אצלי באטליז. כמה פעמים גם היה איזה דיבור בינינו. מסתבר, לא נורא, שקטה כזאת. ואני בעצמי, בלי עין הרע, חתיכת בעל בית, כמו שאתה רואה. יש לי בית משלי וכמה חנויות וכלי בית, כמו שאתה רואה, לא לחטוא בשפתיים; וקצת עורות פרווה יש לי בעלייה, וקצת כסף בארגז גם; למה לנו, רֶבּ טביה, לעשות תרגילים באוויר, להתחכם, להראות מי יותר זריז? עדיף פשוט שעומדים ונותנים תקיעת כף, אחת, שתיים, שלוש, אתה מבין או לא?”

בקיצור, כשהוא אמר לי את הדבר הזה, נשארתי יושב בלי לשון, כמו אחד שפתאום באים ומבשרים לו בשורה. מלכתחילה אפילו עפה אצלי מחשבה: לייזר־וולף… צייטל.. הרי כבר יש לו ילדים בגילה… אבל תכף התעשַתּי: הייתכן, מזל כזה! מזל כזה! הרי יהיה לה טוב עד השמים! אלא מה, זה שהוא אולי לא כזה אדון פזרן? בימים האלה, אדרבה, זו המעלה הכי גדולה, איך אומרים: אדם קרוב לעצמו – כשאדם טוב לאחרים הוא רע לעצמו. החיסרון היחיד זה שהוא איש קצת פשוט; נו, מילא, כל אחד יכול להיות יודע ספר?! חסרים נגידים, אנשים חשובים, באנטֶווקֶה ובמַזֶפֶּווקֶה ואפילו ביהופץ, שלא יודעים צורת אלף?! אם על פי כן, אם זה נגזר מלמעלה, שכזאת שנה טובה תהיה לי, כמה כבוד שיש להם בעולם הזה! כמו שכתוב בפרקי אבות: אם אין קמח אין תורה – זאת אומרת, התורה שוכבת בארגז הכסף, והחוכמה – בכיס… “נו, רֶבּ טביה, הוא פונה אלי, מה אתה שותק?” “למה שאני אצעק, אני עונה לו, כאילו עוד יש לי פקפוקים. זאת אומרת, רֶבּ לייזר־וולף, תבין אותי, זה עניין שצריך לחשוב עליו טוב טוב; זה עסק רציני; זו אצלי הבת הראשונה!” “אדרבה, הוא אומר, דווקא מפני שזו אצלך הראשונה; הרי אחר כך תוכל, אם ירצה השם, להשיא גם את השנייה, ויותר מאוחר, בבוא הזמן, גם את השלישית, אתה מבין או לא?” “אמן, גם אתם! אני אומר. להשיא זה לא חוכמה; צריך רק שהיושב במרומים ישלח לכחל אחת את הזיווג שלה.” "לא, הוא אומר, לא לזה אני מתכוון. אני מתכוון לדבר אחר לגמרי; מפני שנדוניה, ברוך השם, אתה כבר לא צריך בשביל צייטל שלך, ולהלביש אותה לחתונה, וכל מה שנחוץ לנערה – את זה אני לוקח על עצמי. וגם לך מסתמא ייפול פה משהו לתוך הסל… " “פֶה, אני אומר לו. אתה איכשהו מדבר, תמחל לי , ממש כמו באטליז! מה פירוש ייפול אל תוך הסל?! פֶה, צייטל שלי היא לא, חלילה, מאלו שמוכרים אותן בכסף, פֶה־פֶה!” "אם פֶה אז פֶה, הוא אומר לי, ואני דווקא התכוונתי אדרבה ואדרבה; אבל אם אתה אומר פֶה, או שיהיה פֶה! אם לך זה נוח, מבחינתי זה בסדר. והעיקר, הוא אומר, שיהיה מה שיוותר מהר; אני מתכוון ממש מיד. איך אתה אומר, צריך להכניס הביתה בעלת בית⁵⁴ אתה מבין או לא?… " “מהיכא תיתי, אני אומר, מצדי אין שום מניעה, אבל אני צריך להתייעץ עוד עם הפלונית שלי, אני אומר. בעניינים כאלה יש לה מה להגיד, לא דבר של מה בכך, כמו שאומר רש”י: רחל מבכה על בניה – אמא היא כמו כסת מחממת. מלבד זה, היא עצמה, לצייטל כוונתי, גם אותה צריך לשאול. איך אומר המשל: את כל המחותנים הסיעו לחתונה ואת החתן השאירו בבית… " “שטויות, הוא אומר, מה פתאום צריך לשאול? לספר צריך, רֶבּ טביה. באים הביתה ומספרים כך וכך, ומעמידים חופה, מילה־שתיים ומשקה להרטיב את הקניין!” “אל תדבר ככה, אני אומר, אל תדבר ככה, רֶבּ לייזר־וולף. נערה בתולה איננה חלילה אלמנה.” “מובן, הוא אומר, נערה היא נערה ולא אלמנה. הנה, בגלל זה צריך, הוא אומר, לדבר על הכול בעוד מועד: עניין ההלבשה, אתה מבין, זה, ההוא, אטריות, בצל וכו', ובינתיים, הוא אומר, הבה, רֶבּ טביה, נרים כוסית לחיים. הא, לא כך?” “מהיכא תיתי, אני אומר, למה לא? מה עניין שלום אצל מחלוקת. איך אומרים, אדם הוא איש ויין הוא יי”ש.⁵⁵ יש אצלנו גמרא – " ואני דופק לו גמרא אחת ועוד אחת, לא היה ולא נברא, משיר ־השירים ומחד־גדיא…

בקיצור, טעמנו מהטיפה המרה ככתוב – כיד המלך. הקַרנוֹסאית הביאה בינתיים את המיחם ואנחנו שתינו כוסות פּוּנש⁵⁶, בילינו כידידים ורֵעים, איחלנו איחולים, שוחחנו, פטפטנו – הכול בעניין השידוך. “האם אתה יודע, רֶבּ לייזר־וולף, אני אומר, איזה יהלום נופל לידיים שלך?” “אני יודע, הוא אומר, תאמין לי שאני יודע. אילולי ידעתי, הוא אומר, הרי לא הייתי אומר כלום!” ואנחנו מדברים כך שנינו ביחד. אני צועק: "מרגלית! יהלום! שרק תדע לשמור עליה, להסתיר ממנה את הקצב… " והוא: שלא יהיה לך שום חשש, רֶבּ טביה. מה שהיא תאכל אצלי בימות השבוע, היא לא אכלה אצלך בחגים… " "אֶט, אני אומר. אכילה זה גם כן עניין? הנגיד לא אוכל זהובים והעני לא אוכל אבנים. אתה אדם גס, אני אומר, לא יודע להעריך את החריצות שלה, את החלות שהיא אופה, את הדגים שלה, רֶבּ לייזר־וולף, הדגים שלה! צריכה להיות לכך זכות… " והוא שוב: “רֶבּ טביה, אתה כבר, במחילה, מסויד, לא מכיר בני אדם, רֶבּ טביה, אתה לא מכיר אותי!” ואני פעם נוספת: על כף המאזניים האחת זהב, ועל האחרת צייטל. אתה שומע, רֶבּ לייזר־וולף, אפילו אם יהיו לך, אני אומר, רֵיש אלפים, עדיין אתה לא שווה את עקב הרגל שלה!… " והוא, שוב: “תאמין לי, רֶבּ טביה, אתה טיפש גדול, אף על פי שאתה מבוגר יותר ממני!…”

בקיצור, אנחנו כנראה הצטעקנו כך שעה ארוכה ונעשינו שנינו בגילופין, משום שכאשר הגעתי הביתה היה כבר מאוחר בלילה, והרגליים היו אצלי כאילו כבלו אותן… אשתי שתהיה בריאה הבחינה מיד שאני קצת שתוי וחלקה לי ברוך הבא שחור כמו שהגיע לי! “שַה, אל תתרגזי, גולדה! אני אומר לה בעליזות, וממש מתחשק לי לצאת בריקודים. אל תצעקי, נשמה שלי, מגיע לנו מזל טוב!” “מזל טוב?! מזל שחור עליך, היא אומרת; אתה כבר הפסדת את הפרה האדומה אצל לייזר־וולף, מכרת אותה?” “יותר גרוע!” אני אומר. "החלפת אותה, היא אומרת, באחרת? סידרת את לייזר־וולף, ממש רחמנות עליו?! " “יותר גרוע!” אני אומר. “נו, אז שנשמע כבר מילים, היא אומרת. תסתכלו, צריך לקנות אצלו בכסף כל מילה!” “מזל טוב לך, גולדה, אני אומר לה פעם נוספת, מזל טוב לשנינו. צייטל שלנו כלה!” “אם כך, היא אומרת, אז אתה באמת דפוק בראש, בכל הרצינות, מדבר לא לעניין! – כנראה רוקנת כמה כוסיות?” “כוסיות רוקַנו שנינו, לייזר־וולף ואני, וגם כוסות פונש שתיתי אתו, אבל הראש עדיין עובד. לידיעתך, גולדה אחי, צייטל נעשתה בשעה טובה וממוזלת כלה שלו בעצמו, של לייזר־וולף!” ומסרתי לה את כל הסיפור מהתחלה עד הסוף, איך ומה ומתי וכל מה שדיברנו, לא החסרתי אפילו שערה אחת. "אתה שמע, טביה, אומרת לי אשתי. שככה אלוהים יעזור לי בכל מקום שאלך, היא אומרת, כמו שהלב אמר לי שזה לייזר־וולף קרא לך – זה לא היה סתם ככה. אלא מה? פחדתי אפילו לחשוב על זה, אולי בסוף לא יצא מזה שום דבר. אני מודה לך גוֹטֶניוּ, היא אומרת; אני מודה לך אבא רחמן, יקר, שזה יהיה בשעה טובה, במזל, שהיא תזקין אתו בעושר ובכבוד; מפני שלפְרוּמה־שרה, תיבדל ממני, לא היו אתו חיים כל כך טובים. היא, שתמחל לי, ושלא להזכיר אותה בלילה, היתה יהודייה מרירה; לא יכלה להסתדר עם אף אחד, בכלל לא דומה לצייטל שלנו, שתאריך ימים ושנים ממנה. תודה לך, תודה לך, גוֹטֶניוּ! נו, טביה, היא אומרת, מה אמרתי לך, טיפש שכמוך? אדם צריך לדאוג? אם זה נגזר מלמעלה, זה יבוא אליך בעצמו, ישר לתוך הבית… " “זה בטוח, אני אומר, הרי יש פסוק מפורש… " “מה שווה לי הפסוק שלך, היא אומרת, צריך לדאוג להכין הכול לחתונה. קודם כול צריך להכין בשביל לייזר־וולף רשימה של מה שנחוץ לצייטל בשביל החתונה. מילא, על לבנים אין בכלל מה לדבר. הרי אין לה אפילו חוט של תחתונים, אפילו זוג גרביים, היית אומר, אין לה. חוץ מזה, היא אומרת, מלבושים: שמלת משי לחופה, שמלת צמר לקיץ, ואחרת לחורף, וזוג שמלות קַליקוֹ עם הֶדפֵּס, ושמלניות, ומעילים, היא אומרת, נחוצים לה שניים: שכמיית בּוֹרנוּס⁵⁷ עם פרוות חתול לימות השבוע, ולשבת – מעיל משובח עם זנבות שועלים; מלבד זה – מגפיים על עקבים, מהודרים; מחוך, כפפות, מטפחות אף, שמשייה, וכל שאר הדברים שנערה צריכה בזמנים האלה…” מאיפה בא לך כל זה, גולדה־לִבָּתי, אני אומר, שבכלל תדעי על כל מיני השינוצים והפיוצים האלה?” "מה יש? היא אומרת, לא הייתי בין אנשים? או אולי לא ראיתי אצלנו בקַסרילֶווקֶה איך בני אדם יוצאים לבושים? את כל זה, היא אומרת, אתה תשאיר לי, אני כבר אדבר אתו הכול בעצמי: לייזר־וולף, היא אומרת, הוא, בלי עין הרע, יהודי נגיד, ובטח הוא בעצמו לא ירצה שכל העולם יתעסק אתו; אם כבר אוכלים חזיר, שלפחות ייזל על הזקן… "

בקיצור, שקענו כמה בדיבורים עד שהשחר החל לבצבץ. “תאספי, אשתי, אני אומר, את מעט הגבינה והחמאה, ואני אסע בינתיים לבויבריק. אמנם הכול טוב ויפה מכל בחינה; אבל עסק אי אפשר, אני אומר, לשים בצד. איך כתוב שם: הנשמה לך – העולם הזה גם הוא עולם.” ובשעה מוקדמת מאוד, ממש כלחוך השור, עוד היתה אפלולית מסביב, רתמתי את העגלה ונסעתי לבויבריק. הגעתי לבויבריק, לשוק – אהה! (האם אפשר לשמור סוד בין יהודים?) יודעים כבר הכול, ומכל הצדדים תוקעים ברכות מזל טוב: “מזל טוב לך, רֶבּ טביה, מתי כבר תהיה לנו בקרוב, אם ירצה השם חתונה?” במזל תחיו, אני אומר, זה נראה כמו שאומרים: האבא עדיין לא נולד והבן כבר גדל על הגג…" “שטויות, הם אומרים, זה לא יעזור לך, רֶבּ טביה. אתה חייב לכבד במשקה; כזה מזל, כזה מזל, בור של שומן!” "השומן נוזל, אני אומר, ונשאר רק בור. אף על פי כן, אני אומר, אי אפשר להיות חזיר ולפרוש מן החבורה. הנה אני רק גומר עם כל בעלי החיים היהופציים שלי, ואז יהיו גם כוסית משקה וגם קינוח, נעשה חיים, וסוף לדבר. זאת אומרת: צהלה ושמחה – צהל, קבצן!… "⁵⁸

בקיצור, חת־שתיים גמרתי עם המסחר שלי, ועשינו כמובן “לחיים” עם ידידים טובים, איחלנו איחולים זה לזה כמו שצריך, ישבתי בעגלה ונסעתי עליז־שמח, מבוסם לגמרי. אני נוסע ביער – קיץ־תענוג, השמש לוהטת, אבל משני צדי היער העצים נותנים צל, ריח אורנים מחיה נפשות. אני משתרע לי בעגלה כמו גראף, מרפה את המושכות של החברמן שלי: לך כבר, אני אומר לו, בעצמך, במחילה ממך. הדרך כבר צריכה להיות מוכרת לך. – ואני עצמי משתפך בקול, שר לי איזה ניגון. בלב – חג; משתוֹרְרִים להם ‘קטעי תפילה של ימים נוראים: “וְיֶאְֱתָיוּ”, “וכל מאמינים שהוא “וקטעים מה”הלל”. אני מביט לי שם, למעלה, אל השמים, והמחשבות זוחלות כאן על האדמה. השמים שמים – השמים שמים לה’, והארץ – ואת האדמה, כך אני אומר, הוא נתן לבני אדם, לילדים של האנשים, כדי שיכו ראש בקיר, יריבו כמו חתולים מרוב “מותרות”, יתקוטטו על גבאות, על “שישי”, על “מפטיר”… לא המתים יהללו יה – שככה יהיה להם טוב, כמו שהם מבינים איך צריך להלל את אלוהים על הטובות שהוא עושה להם; אבל אנחנו – האנשים העניים, אם נופל בחלקנו יום טוב אחד, מודים לאלוהים ומשבחים ואומרים: אהבתי – אני אוהב את אלוהים מפני שהוא שומע את קולי ותחינתי, הוא מטה אלי אוזן, כאשר אפפוני – הסתבכתי מכל צד בדלות, צרות, פורענויות קשות: כאן מתפגרת לה ביום בהיר אחד פרה; שם נושאת השנה הטובה ומביאה בכנפיה איזה קרוב שלימזל, מין מנחם־מנדל מיהופץ, שסוחט את שארית החיוּת; ואז אני כבר חושב בחופזי – נגמר, השמים נפלו; כל האדם כוזב – אין אמת בעולם. מה עושה אלוהים? הוא שולח מחשבה ללייזר־וולף, שייקח לאישה את צייטל, וייקח אותה כמו שהיא, בלי שרוך נעל; ועל כך כפליים אודך – אני מהלל אותך, גוֹטֶניוּ, ששמת עין על טביה ובאת לעזרתו, שתהיה לי לפחות חתיכת נחת מהילדה כשאני אבוא להתארח אצלה, אם ירצה השם, ואמצא אותה בעלת בית שבאה אל המוכן: שידות מלאות לבנים, מזווים מלאים שומן של פסח ומרקחת, כלובים מלאי עופות, אווזים וברווזים… לפתע פורץ הסוס שלי בדהרה במדרון ההר, ולפני שאני מרים ראש לראות איפה אני בעולם כבר אני שוכב על האדמה יחד עם הקדרות והכדים שלי, והעגלה – מעלי! בקושי, בצרות ובייסורים, השתחלתי החוצה ונעמדתי רצוץ, הרוג, שופך את לבי המר על הסוסון: שתשקע באדמה! מי ביקש ממך, שלימזל, להראות חריצות ולהוכיח שאתה יכול לרוץ במורד? כמעט שלא אִמללת אותי, אשמדאי שכמוך! ואני מכניס בו כמה שרק נכנס. הבחור שלי, כנראה, הבין מעצמו שהסתבך כאן בעסק מכוער; עמד והשפיל את הזרבובית, רק קח וחלוב אותו. – שייקח אותך השד, אני אומר לו ומייצב את העגלה, אוסף את הכלים, והלך לעולמו – נוסעים הלאה. דווקא לא סימן טוב, אני אומר לעצמי, חושש שמא קרה בבית עוד איזה אסון…

וכך הווה. אני נוסע שתי ורסטאות נוספות, כבר לא רחוק מן הבית, ורואה באמצע הדרך איזה אדם בדמות נקבה הולך ישר לקראתי. נוסע קרוב יותר ומתבונן: צייטל!… אני לא יודע מדוע, אבל נהיה לי קרע בלב כשראיתי אותה. אני קופץ מן העגלה: “צייטל, זו את? מה את עושה כאן?” אז היא לא נופלת על צווארי בבכי? “אלוהים אתך, בת שלי, אני אומר, מה את בוכה?” “אוןי, היא אומרת, אבא, אבא!” והפנים נשטפים בדמעות. נעשה לי חושך בעינים ותעוקה בלב. “מה יש לך, בת, תגידי לי, מה קרה לך?” אני אומר לה ומאמץ אותה אלי, מלטף ומחבק אותה, מנשק אותה. היה לי באותו קול: “אבא, אבא יקר, אהוב, היא אומרת, כבר שלושה ימים בלי חתיכת לחם, רחמנות, היא אומרת, רחם על שנותי הצעירות!” והיא מתמוגגת בבכי, וכבר לא יכולה להשמיע אפילו מילה אחת. אוי ואבוי לשנותי, אני חושב וכבר מנחש מה הולך כאן! הרוח נשא אותי לבויבריק! “בשביל מה צריך לבכות, אני אומר לה ומחליק לה על הראש, טיפשונת אחת, על מה צריך כאן לבכות? ממה נפשך, אני אומר; אם לא – אז לא! בכוח חלילה, לא יתלה לך אף אחד כבד וריאות על האף⁵⁹. אנחנו התכוונו, אני אומר, רק לטובתך, רצינו בשבילך את הכי טוב; אלא מה, זה לא לרוחך, מה לעשות? מסתמא, אני אומר, לא נועד שזה יהיה.” “תודה, אבא, היא אומרת, שתחיה עד מאה ועשרים”, ושוב היא נופלת על צווארי, ושוב היא מתחילה ונשק ולבכות, לשפוך דמעות כמים. “אבל שיהיה כבר די עם הבכייה הזאת, אני אומר, הכול הבל – אפילו קרֶפְּלֶך⁶⁰ יכולים להימאס; עלי על העגלה וניסע הביתה. אמא שם כבר חושבת מי יודע מה!”

בקיצור, שנינו יושבים בעגלה, ואני מתחיל להרגיע אותה בדיבורים – לכאן, לשם, “הסיפור, אני אומר, הוא כזה: לנו לא היתה בכך שום מחשבה רעה, חלילה; אלוהים יודע את האמת, שרצינו, כמו שאומרים, מפלט לעת צרה בשביל הילד שלנו. אלא מה, זה לא הולך. מסתמא כך רוצה אלוהים. לא נועד, בת שלי, אני אומר, שאת תבואי אל המוכן, תהיי בעלת בית עם כל טוב, ואנחנו נזכה לעת זִקנה לאיזו חתיכת נחת, גמול על עבודת הפרך שלנו, אני אומר, יומם ולילה רתומים לעגלונת, בלי רגע מנוחה, רק דלות, רק דחקות, רק שלימ־שלימזל מכל צד ועבר!” “אוי, אבא, היא אומרת לי, ושוב ממררת בבכי, אני אשכיר את עצמי למשרתת, אני אסחוב חימר, אני אחפור באדמה!” “מה את בוכה, ילדה טיפשה, אני אומר לה, מי כאן אומר לך משהו, טיפשונת, או למי יש טענות אלייך? סתם, אני אומר, מר לי וחושך לי, אז אני פורק קצת מעל הלב בדיבורים, מתווכח אתו, עם הריבונו של עולם, על איך שהוא נוהג בי. הוא, אני אומר, אב הרחמן, פֹּה יש לו רחמנות עלי, שם הוא מתאכזר אלי, בל אחטא בדיבור, אני אומר, מתחשבן אתו כמו עם אבא, ולך צעק חי וקיים! אלא שבוודאי כך צריך להיות; הוא שם למעלה, בגובה, אני אומר, ואנחנו כאן באדמה, עמוק־עמוק בתוך האדמה, אז אנחנו מוכרחים להגיד שהוא אמת ומשפטו צדק. מפני שאם היינו מבררים את העניין מן הכיוון ההפוך, האם אני לא טיפש מטופש? מה אני צועק? מה אני עושה רעש? מה פירוש, אני אומר, שאני, תולעת קטנה שזוחלת לה פה סביב על האדמה, ואפילו הרוח הקלה ביותר, אם אלוהים ירצה, הופכת אותה כהרף עין לתל עולם, אצא כאן חוצץ עם השכל הטיפשי שלי, וארצה להגיד לו דעות, איך עליו להנהיג את העולם הקטן שלו? מסתמא, אם הוא מצווה כך, כך צריך להיות ומה יועילו כאן טענות?! ארבעים יום, כך כתוב אצלנו בספרים הקדושים; ארבעים יום קודם שנוצר העובר אצל האמא בבטן, מופיע מלאך ומכריז: בת פלוני לפלוני! שבתו של טביה תזדווג לגֶצל בן זֶרַח; ושהקצב לייזר־וולף, במחילה מכבודו, ייסע לאיזה מקום אחר לחפש את הזיווג הראוי לו. זו שלו לא תברח לו, ואת, אני אומר, שאלוהים ישלח לך את הזיווג שלך, אבל משהו מוצלח, וכמה שיותר מהר. אמן כן יהי רצון – אני אומר, שרק אמא לא תצעק כל כך. אני כבר אחטוף ממנה מנה אחת אפיים.”

בקיצור, הגענו הביתה, התרתי את הסוס וישבתי על העשב ליד הבית כדי לטכס איזו עצה, להמציא בשביל אשתי איזו מעשייה מאלף לילה ולילה, ובלבד שניחלץ מן הצרה. שעת לפנות ערב; השמש שוקעת; קיץ תענוג; הצפרדעים מקרקרות מרחוק; הסוסון, כבול בשתי רגליים, תולש עשב; הפרות זה עתה חזרו מן המרעה, עומדות מעל לשקתות ומחכות שיחלבו אותן; סביב העשב נותן ריח – ממש גן־עדן! אני יושב לי כך, מתבונן בכול ומהרהר בשעת מעשה, איך בחוכמה ברא אלוהים את העולם הקטן שלו, כך שכל יצור, מאדם ועד, להבדיל, בהמה, ירוויח את לחמו – ארוחות חינם אין! את, פרה, מתחשק לך לזלול – לכי להיחלב, תני חלב, תפרנסי יהודי עם אשתו והילדים הקטנים שלו! אתה, סוסון, רוצה ללעוס – רוץ כל פעם אל בויבריק ובחזרה עם הקדרות! וכיוצא בהם אתה, בן אדם, להבדיל, רוצה חתיכת לחם – לך תעבוד בפרך, תחלוב את הפרות, תיסָחֵב עם הקנקנים, תחבוץ חמאה, תגבן גבינה, תרתום את הסוס, תיגרר כל יום בעלות השחר לבויבריק, לקייטנות, תיקוד ותשתחווה לגבירים היהופציים, תחייך אליהם, תתחנף להם, תדחוף את עצמך לתוך הנשמה של כל אחד מהם; תשגיח שהם יהיו מרוצים, וחלילה לך שתפגע בכבודם! איי, הקושיה נשארה במקומה: מה נשתנה? איפה כתוב שטביה חייב לעמול בפרך לטובתם, להתעורר כל בוקר כשעוד חושך ואלוהים בעצמו עדיין ישן, מה יש? כדי שלהם יהיה חמאה וחתיכת גבינה טריות בדיוק לשעת שתיית הקפה? איפה כתוב שאני מחוייב לקרוע את עצמי בשביל דייסת דוחן דלילה, מרק גריסים, ואילו הם, הנגידים היהופציים, חייבים לתת מנוחה לעצמותיהם בקייטנות, לא לטבול יד במים קרים, ולאכול דווקא ברווזונים צלויים ודווקא קנישאות משובחות עם בלינצאות וגביניות? האם לא היה זה צודק, שכה אחיה, שטביה ישב לו בקייטנה לפחות קיץ אחד? איי, מאיפה ייקחו אז את הגבינה והחמאה? מי יחלוב את הפרות? דווקא הם, הסטיקראטים⁶¹ היהופציים, הייתי אומר – ואני בעצמי פורץ בצחוק מרעיון מטורף כזה, איך אומר הפתגם: אילו שמע אלוהים בקול השוטים, היו לעולם פנים עם חטטים… “ערב טוב, רֶבּ טביה” – אני שומע מישהו פונה אלי בשמי. אני מפנה את פני, מעיף מבט – מודע ומכר: מוֹטל קאמזוֹיל⁶², שוליית חייטים מאנטֶווקֶה – “ברוך הבא, אני אומר, החתולה מתרחצת⁶³, חבל שלא הזכרנו את המשיח. שב, מוטל,על האדמה של אלוהים, אני אומר. איך זה פתאום הגעת הנה?” “איך הגעתי? ברגליים,” הוא אומר לי, ויושב על ידי על העשב ומבטו פונה לשם, למקום שהילדות מסתובבות בו עם הקדרות והכדים. “כבר מזמן אני מתכוון לבוא אליך, רֶבּ טביה, הוא פונה אלי, רק שאף פעם אין לי פנאי; גמרת לעבוד על חתיכה אחת, מיד אתה לוקח ביד את השנייה. אני היום כבר חייט עצמאי. עבודה יש, ברוך השם, די והותר. כל החייטים עמוסים. אצלנו הקיץ זה זמן של חתונות: ברל המאנפף – עושה חתונה; יוסל שֵייגֶץ – עושה חתונה; יענקל פּיפיוֹת – עושה חתונה; משה גרגרת – עושה חתונה; מאיר סרפד – עושה חתונה; חיים סייח – עושה חתונה; ואפילו האלמנה עם שלוש השפתיים – גם היא עושה חתונה!” "כל העולם, אני אומר, עושה חתונות, ורק אני עדיין לא מגיע לזה; מסתמא אני לא ראוי בעיני אלוהים… " "לא, הוא פונה אלי ומביט לשם, לכיוון הילדות. אתה טועה, רֶבּ טביה, אילו רק רצית, יכולת גם אתה להגיע עכשיו לחתונה, זה תלוי רק בך – " “דהיינו, אני אומר לו, היאך וכיצד? אולי יש לך איזה שידוך בשביל צייטל שלי?” “כאילו תפור על פי מידה!” הוא אומר לי. “לפחות איזה שידוך מוצלח?” אני אומר וחושב בשעת מעשה: זה יהיה יפה אם הוא מתכוון ללייזר־וולף הקצב! “כפתור וסרט,” הוא עונה לי בלשון של חייטים, ועדיין הוא מביט לשם, למקום שנמצאות בו הילדות. “מהיכן, למשל, הוא השידוך שלך, אני שואל אותו, מאיזו סביבה? אם נודף ממנו, אני אומר, ריח של אטליז, אני לא רוצה לא לראות ולא לשמוע!” "חס וחלילה, הוא אומר, אפילו שמץ ריח של אטליז לא נודף ממנו; אתה מכיר אותו, רֶבּ טביה, מכיר היטב! “אז האם זה לפחות איזה דבר מתאים?” “ועוד איך מתאים, הוא אומר, מתאים למתאים אינו דומה; זהו, כמו שאומרים, אגיל ואשמח⁶⁴ – גזור היטב ותפור כהלכה!” “מי השידוך, אני אומר, הבה נשמע?” "מי השידוך, הוא אומר ועדיין מסתכל לשם, השידוך, תבין אותי, רֶבּ טביה, הוא אני בעצמי… " רק אמר ומיד קפצתי ממקומי כאילו נכוויתי, הוא בעקבותי; וכך שנינו עומדים זה מול זה, נכונים לקרב כמו תרנגולים. “אתה השתגעת, אני אומר לו, או סתם ירדת מן הפסים? אתה בעצמך השדכן, בעצמך המחותן ובעצמך החתן, כלומר חתונה פרטית עם כליזמרים משלך. דבר כזה, אני אומר, עוד לא שמעתי בשום מקום, שבחור ידבר נכבדות בעצמו.” “זה שאתה אומר, רֶבּ טביה, שהשתגעתי, אז אתה יכול להאמין לי שאני שפוי לגמרי. בכלל לא צריך להיות משוגע, הוא אומר, כדי לרצות את צייטל שלך; והא ראייה – שלייזר־וולף, שהוא הנגיד הכי גדול אצלנו בעיר, רצה לקחת אותה כמו שהיא, בלי שרוך נעל… אתה חושב שזה סוד? כל העיירה כבר יודעת! וזה שאמרת שאני בעצמי, בלי שדכן, אז אני ממש מתפלא עליך; הרי אתה, רֶבּ טֶביה, יהודי שלא צריך לשים לו אצבע בפה, מפני שהוא ינשוך אותה… אבל לשם מה להאריך בדיבורים? הסיפור של הפרשה, הוא אומר, הוא כזה: אני וצייטל כבר נתנו זה לזה את המילה מזמן, כבר לפני למעלה משנה, שאנחנו נתחתן… " סכין בלב, אם מישהו היה תוקע בי, היתה פחות מכאיבה מן המילים האלה. ראשית, איך זה מגיע לטביה מוטל חייט שכזה בתור חתן? ושנית, איזה מין דיבורים הם אלה: הם נתנו זה לזה את המילה שהם יתחתנו?! "נו, ואיפה אני? אני צועק לעברו, הרי גם לי יש כאן חתיכת דעה בנוגע לילדה שלי, או שאותי כבר לא שואלים?” “חס וחלילה, הוא אומר, באמת בגלל זה באתי לדבר אתך. רק שמעתי שלייזר־וולף משתדך לבתך, שכבר יותר משנה שאני אוהב אותה… " “משל כחרס הנשבר, אני אומר. אם לטביה יש בת, צייטל, אתה מוטל קאמזויל, חייט, מה יש לך נגדה שתשנא אותה?” לא, הוא אומר, לא לזה אני מתכוון. אני מתכוון למשהו אחר איכשהו. רציתי לספר לך שאני אוהב את הבת שלך ושהבת שלך אוהבת אותי. כבר למעלה משנה שנתנו זה לזה את המילה שנתחתן; אז כבר רציתי כמה פעמים לבוא אליך לדבר, אלא שכל פעם דחיתי לאחר כך, עד שאאסוף כמה רובלים בשביל מכונת תפירה, ואחר כך גם אתפור לי בגדים כמו שצריך, מפני שלכל סתם בחור יש היום שתי חליפות וכמה וֶסטים.” “טפו עליך, אני אומר לו, אתה עם השכל הילדותי שלך! ומה תעשה אחרי החתונה, תניח את השיניים על המצעים⁶⁵, תפטם את אשתך בוֶוסטים?” “אֶ, הוא אומר לי, עליך אני מתפלא, רֶבּ טביה, שאתה אומר דברים כאלה! כוונתי, כשאתה התחתנת, נדמה לי, לא היה לך בית אבן משלך, ואף על פי הרי אתה רואה… מִמַה נַפשָך, מה שיקרה לכלל ישראל הוא שיקרה לרֶבּ ישראל… חוץ מזה, הרי אני קצת בעל מלאכה…”

בקיצור מה אאריך לך? הוא שכנע אותי; מפני שמדוע שנרמה את עצמנו: איך מתחתנים כל ילדי ישראל? אילו לא היינו מתחשבים בדברים כאלה, הרי שום אדם ממעמדנו לא היה צריך אף פעם להתחתן… דבר אחד הרגיז אותי ובשום פנים לא יכולתי להבין: מה פירוש הם בעצמם נתנו את המילה זה לזה? איזה מין עולם נהיה כאן! בחור פוגש נערה ואומר לה: בואי ניתן את המילה שאנחנו נתחתן… הכול הפקר פטרוזיליה! אבל כשהסתכלתי על המוטל שלי, איך שהוא עומד ככה בראש מושפל, כמו איש שחטא, מתכוון לעניין בכל הרצינות, בלי שום חוכמות, התיישבתי בדעתי: הבה נחשוב על הדבר מן הכיוון ההפוך: מה אני כל כך לא מרוצה ועושה כאן הצגות? המיוחס הגדול שהנני, נכדו של רֶבּ צוֹצְל? או הנדוניה המפוארת שאני נותן לבתי, או ההלבשה שלה, אוי ואבוי?… מוטל קאמזויל הוא באמת חייט, אבל הוא בחור הגון, צעיר עמֵל, ויוכל לתת לאשתו לחם ; ונוסף על כך הוא בחור ישר גם. אם כך, אז מה יש לי נגדו? – טביה, אני אומר לעצמי, אל תעשה כאן העוויות ותגיד: מסכים, כמו שכתוב בפסוק: סלחתי כדבריך – שיהיה במזל! כן, אבל מה עושים כאן עם הזקנה שלי? הרי אני אחטוף ממנה, איך אומרים, בסוסים ובגמלים – בקערות ובצלחות! איך מביאים אותה לזה שהדבר יתקבל על דעתה? "אתה יודע בכלל מה, מוטל? אני פונה אל החתן שלי, אתה לך הביתה, ואני אסדר כאן בינתיים הכול כמו שצריך. אדבר עם זה, אשוחח עם ההוא – כמו שכתוב במגילה: והשתייה כדת – צריך לחשוב על כל דבר. אם ירצה השם, מחר, אם עד אז לא תתחרט, נראה כבר מה לעשות… " “אתחרט?! הוא אומר לי, שאני אתחרט?! שלא אזכה לזוז מן המקום, שיהיה ממני אבן ותבן!” "מה שווה לך להישבע כמו שאתה נשבע לי, אני אומר לו, "מה שווה לך להישבע כמו שאתה נשבע לי, אני אומר לו, אם אני מאמין לך גם בלי שבועה? לך לשלום, אני אומר, ושיהיה לך לילה טוב ותחלום חלומות מתוקים… " ובעצמי אני משכיב את עצמי לישון, אבל השינה לא באה; הראש כמעט מתפורר לחתיכות מרוב מחשבות: תוכנית כזאת, תוכנית אחרת. עד שגיליתי את התוכנית המוצלחת. מה התוכנית? הנה תשמע איך טביה מוצא דבר הגון.

בקיצור, קרוב לחצות, הבית כולו ישן בחשק: זה נוחר, זה שורק. אז אני מתיישב בדעתי ומתחיל לצעוק בקול של אדם זר: גוואלד! גוואלד! גוואלד! מובן שמהגוואלדים שלי התעורר כל הבית, ולפני כולם – גולדה. "אלוהים אתך, טביה, היא פונה אלי ומנערת אותי. תתעורר, מה זה כאן, מה אתה מרעיש ככה?! "אני פוקח את העיניים, מביט כביכול את כל עבר, רועד וקורא: “איפה היא פתאום?” “מי היא? את מי אתה מחפש?” “את פרומה־שרה של לייזר־וולף.” “אתה מדבר מֵחוֹם, אומרת לי אשתי, אלוהים אתך, טביה! פרומה־שרה של לייזר־וולף, שתיבדל מאתנו, כבר מזמן בעולם האמת.” “אני יודע, אני אומר, שפרומה־שרה מתה ; אבל היא בכל זאת היתה כאן לפני רגע, הנה כאן לצד המיטה שלי, דיברה אלי, תפסה אותי, אני אומר, בגרגרת ורצתה לחנוק אותי!” “אלוהים אתך, טביה, מה אתה מקשקש? אומרת לי אשתי, קרה לך שחלמת חלום. תירק שלוש פעמים ותספר מה חלמת, ואני אעשה לך הטבת חלום.” "שתחיי עד מאה ועשרים, גולדה, אני אומר לה, בגלל שהחיית את נפשי. אלמלי את הייתי מתפגר מפחד על המקום. תני לי לגימת מים, ואני אספר לך את החלום שחלמתי. אבל אני מבקש ממך, גולדה, שלא תיבהלי ושלא תחשבי אלוהים יודע מה, מפני שאצלנו בספרים הקדושים כתוב שרק שלושה רבעים מן החלום מתגשמים וכל השאר שטויות ושקר וכזב, לא היה ולא נברא… קודם כול, חלמתי שאצלנו שמחה – לא יודע אם אירוסין או חתונה. הרבה אנשים, גברים ונשים, הרב, השוחט, וגם כליזמרים… בינתיים נפתחת הדלת ונכנסת הסבתא שלך צייטל עליו השלום… " אשתי שומעת סבתא צייטל ומיד מחווירה כמו קיר ואומרת לי: “איך נראו אצלה הפנים, ומה היא לבשה?” “פנים, אני אומר, היו לה, שיהיו כאלה לכל שונאינו, צהובים כשעווה; וללבוש היא לבשה כמובן לבן, תכריכים… ’מזל טוב! אומרת לי הסבתא צייטל. יש לי נחת מזה שבחרת בשביל צייטל שלך, שקרויה על שמי, חתן נאה ומוצלח כזה: מוטל קאמזויל קוראים לו על שם הדוד שלי מרדכי; ואף על פי שהוא חייט, בכל זאת הוא נער ישר מאוד’.” “מאיפה, טוענת גולדה, הגיע אלינו חייט? במשפחה שלנו, היא אומרת, יש מלמדים, חזנים, שמשים, קברנים וסתם קבצנים, אבל לא, חלילה, חייטים ולא סנדלרים.” “אל תקטעי אותי באמצע, גולדה, אני אומר לה, הסבתא צייטל יודעת יותר טוב ממך… כשאני שומע מסבתא צייטל כזה מין מזל טוב, אז אני אומר לה: מה זה סבתא’לה, שאת אומרת שהחתן של צייטל איכשהו נקרא מוטל ושהוא חייט, אם בסך הכול שמו לייזר־וולף והוא דווקא קצב? ’לא, טביה, חוזרת סבתא צייטל ואומרת, החתן של צייטל שלך נקרא דווקא מוטל ורק מוטל, והוא חייט, ואתו היא תזקין, אם ירצה השם, בעושר ובכבוד… ’טוב, סבתא’לה, אני אומר לה עוד פעם, אבל מה עושים עם לייזר־וולף? הייתכן? הרי רק אתמול נתתי לו את המילה! רק פלטתי את המילים האלה, אני מעיף מבט – אין סבתא צייטל! במקומה צצה פרומה־שרה של לייזר־וולף, והיא אומרת לי כהאי לישנא: ’רֶבּ טביה, תמיד חשבתי שאתה בן אדם ישר ויהודי בן תורה. הייתכן? איך זה הגעת לעשות דבר שכזה, שתרצה שבתך תירש אותי, תגור בבית שלי, תחזיק את המפתחות שלי, תלבש את המאנטיליה⁶⁶ שלי, תתקשט בתכשיטים שלי, בפנינים שלי?! מה אני אשם, אני אומר לה, אם כך רצה לייזר־וולף שלך…. ’לייזר־וולף? היא אומרת לי, ללייזר־וולף יהיה סוף שחור, וצייטל שלך… רחמנות, רֶבּ טביה, על הבת שלך, מסכנה; יותר משלושה שבועות היא לא תחיה אתו. רק יעברו שלושה השבועות ואני באה אליה בלילה ותופסת אותה בצוואר, הנה ככה…’ ובמילים האלה, אני אומר, תפסה אותי פרומה־שרה בגרגרת והתחילה לחנוק אותי ככה, שאם לא היית מעירה אותי, כבר הייתי מגיע עכשיו רחוק־רחוק!” “טפו־טפו־טפו! אומרת לי אשתי ויורקת שלוש כפול שלוש יריקות, שייפול זה לנהר, שישקע באדמה, שיטפס אל עליות הגג, שישכון לו ביער, ורק שלא יזיק לנו ולילדים שלנו! חלום רע ושחור ושומם – על ראש הקצב ועל ידיו ועל רגליו – שיהיה הוא כפרת הציפורן הקטנה של מוטל קאמזויל, שאף על פי שהוא חייט, כיוון שהוא קרוי על שם הדוד מרדכי, הרי ברור שהוא לא חייט מלידה; ואם הסבתא עליו השלום הטריחה את עצמה ובאה מהעולם ההוא לתת לנו מזל טוב, אז אנחנו צריכים להגיד שיהיה בשעה טובה ובמזל, אמן סלה!”

*

בקיצור, מה אאריך לך? הייתי חזק מברזל אם התאפקתי בלילה ההוא ולא התפוצצתי מצחוק, ככה כמו שאני שוכב מתחת לכסת. ברוך שלא עשני אישה – אישה נשארת אישה… מובן מאליו, שלמחרת היו אצלנו האירוסין. ואכן תכף אחר כך החתונה, כלשון הגמרא: הא גברא והא טרסקא⁶⁷. והזוג הצעיר, ברוך השם, חיים מרוצים מאוד. הוא, הרי הוא חייט, מסתובב בבויבריק מקייטנה לקייטנה ומחפש עבודה. היא נושאת בעול יומם ולילה מבשלת ואופה, רוחצת, מורחת ושואבת מים, ובקושי־בקושי יש בבית חתיכת לחם. אם לא הייתי נותן לה מדי פעם קצת תוצרת חלב ולפעמים גם כמה פרוטות, היה לא טוב – ואתה לֵך דבר אתה, אז היא אומרת שטוב לה, בלי עין הרע, עד השמים; ובלבד, היא אומרת, שמוטל שלה יהיה בריא. – נו, לך תתווכח עם ילדים של היום! מה יוצא מזה? מה שאמרתי לך בהתחלה: בנים גידלתי ורוממתי – לך, תעבוד בפרך בשבילם, תטיח את הראש בקיר, והם פשעו בי – הם חושבים שהם מבינים יותר טוב. לא, תגיד מה שתרצה, הילדים של ימינו פיקחים יותר מדי! אבל לי נדמה שבלבלתי לך כאן את הראש יותר מבכל פעם. אז אל תתרעם עלי, ותהיה לי בריא ושיהיה תמיד טוב!

1899

הוֹדל ⁶⁸    🔗

אתה, פּאני שלום עליכם, מתפלא על טביה: מה זה שלא רואים אותו? הוא בבת אחת, אתה אומר, הלך אחורנית, נהיה כולו שיבה? אֶח־אֶח־אֶח! לוּ ידעת עם איזה צרות על הראש מסתובב הטביה הזה, עם איזה כאבים! איך כתוב שם אצלנו: אדם יסודו מעפר – הבן אדם חלש יותר מזבוב וחזק יותר מברזל… פשוט אני נעשיתי לאיש שאפשר לכתוב עליו “תיאורים”! ⁶⁹ איפה שרק יש איזו צרה, פורענות, משלחת מלאכי רעים – אסור לה לפסוח עלי. אולי אתה יודע מאיפה זה בא? אולי מִזה שעל פי האופי שלי אני פתי יאמין, כזה שמאמין במילה של כל אחד סתם ככה?! טביה, אתה שוכח מה שאמרו לנו חכמינו אלף פעמים: כבדהו וחשדהו; בלשון אשכנז⁷⁰ פירושו “נֶה וִיר סובּקי!”… ⁷¹ אבל מה אני אעשה, אני שואל אותך, אם בכל זאת יש לי כזה טבע? אני, כמו שאתה יודע, בעל ביטחון גדול, ואף פעם אין לי טענות לחי־העולמים: ככה כמו שהוא מנהל את העניינים – ככה טוב. מפני שאדרבה, לך תנסה, להפך, דווקא כן לבוא בטענות; זה איכשהו יעזור לך?! מפני שאם כמו שאנחנו אומרים בסליחות, הנשמה לך והגוף שלך, אז מה כבר הבנאדם יודע ואיזה ערך כבר יש לו? תמיד אני טוען כלפיה, כלפי זו שלי, זאת אומרת: "גולדה, אני אומר, את חוטאת בשפתיים! יש אצלנו, אני אומר, מדרש… " “מה יוצא לי מהמדרש, היא אומרת, כשיש לנו בת שצריך להשיא אותה, ואחריה, בלי עין הרע, באות כבר שתיים נוספות; ואחרי השתיים – עוד שלוש, ששום עין רעה לא תשלוט בהן!” ־ "אֶט, אני אומר, פתפותי ביצים, גולדה. החכמים שלנו כבר דאגו גם לזה. על העניין הזה, אני אומר, יש עוד מדרש… " אז היא סותמת לי את הפה: “בנות בוגרות, היא אומרת, הן בעצמן מדרש מספיק טוב!” ולך תתווכח עם אישה!

הקיצור, מזה אתה לומד שיש אצלי, בלי עין הרע, מבחר גדול של סחורה, ודווקא סחורה משובחת, בל אחטא בשפתי. האחת יפה יותר מהשנייה. זה לא לעניין שאני אהלל את הילדים שלי; אבל שמע מה שאומר כל העולם: “יפהפיות!” ועל כולן הבוגרת שבהן, הודל קוראים לה, זו שבאה אחרי צייטל, ההיא שהתאהבה בחייט, אם אתה זוכר. זו יפה, אני אומר לך, כלומר הבת האחרת שלי, להודל אני מתכוון, כזו יפה עד שמה אני אגיד לך? ממש כמו שכתוב במגילה הקדושה: כי טובת מראה היא – זוהרת כמו חתיכת זהב! וכתוספת לצרות צריך להיות לה גם ראש, כותבת וקוראת יידיש ורוסית, וספרים – ספרים היא בולעת כמו פתיתי בצק. אז אתה הרי תקשה קושיה: איזה מחותן היא בתו של טביה לספרים, אם האבא שלה בכלל סוחר בגבינה ובחמאה? את זה בדיוק אתה שומע, גם אני שואל – אותם אני שואל, את הבחורים הנחמדים, זאת אומרת, שמכנסיים, במחילה מכבודך, אין להם, אבל ללמוד דווקא כן מתחשק להם, כמו שאנחנו אומרים בהגדה: כולנו חכמים – כולם רוצים ללמוד, כולנו נבונים כולם רוצים להשתלם. שאל אותם: מה פתאום ללמוד? מה פתאום להשתלם? שככה ידעו עזים לקפוץ אל תוך גינות של זרים! אם בסך הכול בכלל לא נותנים להם להיכנס⁷² איך אתם אומרים: אל תשלח ידך – פססס… חתול, הלאה מן החמאה!… אף על פי כן, היית צריך לראות איך לומדים! ומי? ילדים של בעלי מלאכה, של חייטים, של סנדלרים, שככה יעזור לי אלוהים איפה שלא אהיה. עולים לרגל ליהופץ או לאודסה, מתגוללים שם בכל עליות הגג, לאכול אוכלים מכות עם בכורות ולקינוח מקנחים בקדחת, במשך חודשים שלמים לא רואים בעיניים נתח בשר, שש נפשות מתחלקות בלחמנייה אחת עם דג מלוח ו… שמחת בחגך, צהל, קבצן!

בקיצור, אחד מהחבר’ה האלה נתקע בפינה שלנו, איזה שלימזל ממקום לא רחוק מכאן. הכרתי את אבא שלו, משה סיגַרניק, היה מגלגל סיגריות, וקבצן, שימחל לי, ממש חור בכל כיס. מילא, לא זה העניין, מפני שאם לתנא רבי יוחנן הסנדלר לא הפריע זה שהוא תפר מגפיים, אז מותר לו, אני אומר, שיהיה לו אבא שמגלגל סיגריות. רק דבר אחד מרגיז אותי: מה פתאום שלקבצן יתחשק ללמוד, להשתלם? אמנם נכון, השנה הטובה לא חטפה אותו,⁷³ וראש יש לו דווקא טוב, אפילו יוצא מהכלל. פֶּרצ’יק קוראים לו לשלימזל; אז אנחנו תרגמנו ליידיש: פֶפֶרְל, ובאמת הוא נראה בדיוק כמו פלפלון. אתה צריך לראות אותו: קטן כמו סנאי, גוץ, שחרחר, מה־זה־כיעור, אלא שזה מלא וגדוש, ופה יש לו – אש־להבה, זפת וגופרית.

ויהי היום, קורה המעשה, שאני נוסע פעם בחזרה מבויבריק הביתה. נפטרתי ממעט הסחורה, ממש משלוח שלם של גבינה וחמאה ושמנת ושאר ירקות. אני יושב וחושב, כמו שנהוג, על דברים שברומו של עולם, על זה, על ההוא, על הנגידים היהופיצים שהולך להם, בלי עין הרע, כל כך טוב, כל כך טוב… ועל טביה השלימזל עם הסוסון שלו, שמשחיר את הפנים כל הימים, ועוד כדומה כאלה עניינים. קיץ, השמש לוהטת, הזבובים עוקצים, והעולם סביב סביב מחיה נפשות, גדול, פתוח, ממש קום מן המקום ועוף לך, או התפשט ושחה…

בינתיים, אני מעיף מבט – בחורון פוסע לו ברגליים בחול, מחזיק צרור תחת הזרוע, והוא מזיע, נושם ונושף ומוציא את הנשמה. “יעמוד החתן רֶבּ יוֹקל בן פְלֶקְל! אני אומר לו. שב כאן. שמע נא, אני אומר לו, ואני אסיע אותך חתיכת דרך; בין כה וכה אני נוסע ריק. איך מצאנו כתוב שם אצלנו: חמור חברך אם תפגע – עזוב תעזוב – אסור לך לעזוב אותו, ועל אחת כמה וכמה בן אדם!”… אז הוא, השלימזל, צוחק, ודווקא לא מחכה שיבקשו ממנו עוד פעם ועולה לעגלה. “מאיפה, למשל, אני אומר, צועד לו בחורון?” “מיהופץ.” “ומה יש לבחורון כמוך, אני אומר, לעשות ביהופץ?” “בחורון כמוני, הוא אומר, מגיש בחינות.” “ומה, אני אומר, רוצה בחורון כמוך ללמוד?” “בחורון שכמוני, הוא אומר, בעצמו עוד לא יודע מה הוא רוצה ללמוד.” “אם ככה, אני אומר, בשביל מה לבחורון כמוך לבלבל לעצמו את הראש בלי צורך?” “אל דאגה, רֶבּ טביה, הוא אומר. בחורון שכמוני כבר יודע, הוא אומר, מה הוא צריך לעשות.” “תגיד לי, אני אומר, אם אני כבר כן מוכר לך, אז מי אתה, למשל?” “מי אני? אני, הוא אומר, בן אדם.” “שאתה לא סוס, אני אומר, אני רואה בעצמי. כוונתי היא של מי אתה?” “של מי, הוא אומר, אני צריך להיות? של אלוהים.” “אני יודע ששל אלוהים, אני אומר. הרי כתוב אצלנו: כל החיה וכל הבהמה… אני מתכוון, מה המוצא שלך; אתה משלנו או אולי אתה מליטא⁷⁴?” “המוצא שלי, הוא אומר, הוא מאדם הראשון ואני כשלעצמי, הוא אומר, מכאן, מקומי, אתה מכיר אותי.” “אז מי, אני אומר, האבא שלך? שכבר נשמע מי!” “לאבא שלי, הוא אומר, קראו פֶּרצ’יק.” “טפו עליך! היית צריך לענות אותי כל כך הרבה זמן? אתה, זאת אומרת, הבן של פרצ’יק הסיגרניק?” “אכן כך, הוא אומר, הבן של פרצ’יק הסיגרניק.” “ולומד, אני אומר, בכיתות?” “ולומד, הוא אומר, בכיתות.” “נו־נו, מהיכא תיתי, אני אומר. אדם הוא איש, ציפור הוא עוף, וברווז הוא זוז־כבר. אז תגיד לי, אני אומר, תכשיט שלי, ממה אתה, למשל , חי, לדוגמה?” “ממה, הוא אומר, שאני אוכל.” “אהה, אני אומר, דווקא מוצלח; אז מה, אני אומר, אתה כבר אוכל?” “כל מה שנותנים לי, הוא אומר.” "אני כבר מבין, אני אומר, שאתה לא מן הבררנים; כשיש מה לאכול, אתה אוכל, וכשאין מה לאכול, אתה נושך את השפתיים והולך לישון בלי ארוחת ערב; אלא מה, אני אומר, כל זה שווה לך, העיקר ללמוד בכיתות, אני אומר. אתה משווה את עצמך, אני אומר, לנגידים היהופציים, כמו שכתוב בפסוק: כולם אהובים, כולם ברורים… " כך אני מכניס לו עם פסוק ועם מדרש, כמו שטביה יכול. אז אתה חושב שהוא שותק לי, הפרצ’יק הזה? “לא יזכו, הוא אומר, הנגידים, שאני אשווה אותו את עצמי אליהם! מצדי, הוא אומר, שילכו לאבדון!” "אתה, כנראה, מרוגז מאוד, אני אומר, על הנגידים? אני ממש חושש, אני אומר, שמא הם חילקו ביניהם את ירושת אביך… " “אז לידיעתך, הוא אומר, יכול להיות שלי ולך ולכולנו יש חלק גדול בירושה שלהם…” "אתה יודע מה, אני אומר, מוטב כבר שהאויבים שלך ידברו במקומך. אני רואה, אני אומר, שאתה בחור שלא הולך לאיבוד, ואת הלשון שלך לא צריך לגרד; אם יהיה לך, אני אומר, פנאי, אז אתה יכול לקפוץ אלי היום בערב. נשוחח קצת, ובאמת, תוך כדי הליכה גם תחטוף אתנו ארוחת ערב… "

ברור שזה שלי לא היה צריך שיחזרו על ההזמנה, ואכן הוא הופיע, קלע בדיוק למטרה, כשהחמיצה עמדה על השולחן וקנישאות הגבינה עוד היו מיטגנות. “החותנת, אני אומר, ממש מחכה לך; אתה יכול, אני אומר, ללכת לרחוץ את הידיים, ואם לא, אני אומר, אתה יכול לאכול גם בלי נטילת ידיים. אני לא קוזַק של אלוהים, אני אומר, ולא על האחוריים שלי יצליפו בעולם הבא.” ככה אני משוחח אתו, ואני מרגיש שמשהו מושך אותי אל הברנשון הזה; מה – אני בעצמי לא יודע. אבל זה מושך. אני אוהב, אתה מבין, בן אדם שאפשר להחליף אתו מילה. פעם פסוק, פעם מדרש, פעם חתיכת חקירה בעניינים שברומו של עולם, זה, ההוא, אטריות, בצל, שלג דאשתקד. הנה, כזה מין אדם הוא טביה. מאותו זמן הבחור התחיל להזדמן אלינו כמעט כל יום. רק גמר עם “שעות ההוראה” שלו ביחד, אם בסך הכול, עליך לדעת, אפילו הנגיד הכי גדול אצלנו משלם למורה בסך הכול ח"י גילדונים, וגם זה בתנאי שהמורה יעזור לו לקרוא מברקים, לכתוב כתובות ואפילו לרוץ באיזו שליחות, מדוע לא? פסוק מפורש: בכל לבבך ובכל נפשך – לחם אכלת, דע בשל מה. חתיכת מזל, לפחות, שלאכול הוא בעצם היה אוכל אצלי, ובתמורה לימד את הבנות שלי. איך אתם אומרים: עין תחת עין – מי שנותן סטירה חוטף סטירה. הנה ככה הוא נעשה אצלנו בן בית שלם. הילדים היו מגישים לו כוס חלב, והזקנה שלי השגיחה שתהיה לו חולצה על הגב וזוג גרביים שלמים – ובאמת אז הכתרנו אותו בשם “פֶפֶרל”, פֶּרצ’יק בגרסת יידיש, ואפשר להגיד שכולנו אהבנו אותו כמו קרוב משפחה; מפני שבטבע, עליך לדעת, הוא דווקא בנאדם לא גרוע, חי־וקיים פשוט ולעניין; זאת אומרת, שלי שלך, שלך שלי, שלי־שלך־שלו – הפקר פטרוזיליה…

רק בגלל דבר אחד שנאתי אותו, זה שהיה הולך לאיבוד. פתאום היה קם, מסתלק, והילד איננו – אין פֶפֶרל! “איפה היית, ציפור־שיר שלי?” שותק כמו דג… אני לא יודע איך אתה, אבל אני שונא אנשים עם סודות; אני אוהב, איך אתם אומרים: וידבר – אז תדבר, ויאמר – אז תגיד כבר! אבל כנגד זה יש לו מעלה. כשהוא כבר נכנס לדיבורים, אז מי באש ומי במים – על העצים ועל האבנים! פֶּה – שלא ייזכר לטובה! מדבר על ה' ועל משיחו ועל ’ננתקה’ – בעיקר באמת, על ’ננתקה’… עם תוכניות כאלו משונות, עקומות, מנהגים משוגעים, הכול מלהפך, אדרבה ואיפּכא מסתברא, עם הראש למטה והרגליים למעלה, למשל, לפי השכל המשוגע, ההפוך, שלו, נגיד הוא לא־כלומניק, וקבצן, להפך, השמנת שבשמנת, ומי מדבר כבר על בעל מלאכה – הוא כבר יקר יותר מחרוסת, ממש העלי שבמכתש; משום שיגיע כפיך, הוא אומר, זה עיקר העיקרים. “אף על פי כן, אני אומר, כסף שווה יותר!” אז הוא מתמלא כעס ורוצה להכניס לי לראש שהכסף הוא סכין השוחטים של העולם; מן הכסף, הוא אומר, צומחים כל השקרים שבעולם, וכל דבר, הוא אומר, שנעשה בעולם, הוא לא על פי יושר. והוא מביא לי עשרת אלפי ראיות ומשלים, שנדבקים בי כמו אפונים אל הקיר. "אז על פי השכל המשוגע שלך יוצא, אני אומר, שזה שאני חולב את הפרה שלי וזה שהסוס שלי מסיע אותי, גם זה לא על פי יושר?… " וכדומה לזה קושיות־קרש אני מקשה עליו וסוגר לו את הדרך, איך אתם אומרים, על כל דברי שירות ותשבחות – על כל צעד ושעל, כמו שטביה יכול! אבל גם הפפרל שלי יכול, ועוד איך הוא יכול! ואם משהו מעיק לו על הלב, זה תיכף אצלו על הלשון! פעם אנחנו יושבים לפנות ערב אצלי על האכסדרה ומתעמקים בחקירה בעניינים האלה, כלומר, בפילוסופיה. פונה הוא אלי, זאת אומרת, הפפרל פונה: “אתה יודע מה, רֶבּ טביה? יש לך בנות, רֶבּ טביה, מאוד מוצלחות.” “מה אתה אומר?! אני אומר, תודה לך על הבשורה. יש להן, אני אומר, למי להיות דומות.” “אחת, הוא מוסיף ואומר, הבכירה, זו בכלל, הוא בכלל, הוא אומר, בר־דעת שלם, ממש בן־אדם.” “גם בלעדיך אני יודע, אני אומר. התפוחון לא נופל רחוק מהעץ.” כך אני אומר לו, והלב כמובן, מתרחב מתענוג, מפני שאיזה אבא, אני שואל אותך, לא אוהב שמשבחים בפניו את הילדים שלו? ולך תהיה נביא ותדע שמההשתבחות הזאת תצא בכלל השתפכות, שאלוהים יציל וישמור! כדאי לך לשמוע.

בקיצור, ויהי ערב ויהי בוקר – זה היה בין יום ללילה, ודווקא בבויבריק. אני נוסע בעגלה שלי בין הקייטנות, ומישהו מעכב אותי. אני מעיף מבט – אפרים שדכן. כמו כל השדכנים הוא עוסק, זאת אומרת, בשידוכים. אז הוא, כלומר אפרים, מבחין בי בבויבריק ועוצר אותי: “המחילה ממך, רֶב טביה,אני צריך איכשהו, הוא אומר, להגיד לך משהו.” “מהיכא תיתי, ובלבד שלטובה,” אני אומר ועוצר את הסוס. “יש לך, הוא אומר, רֶבּ טביה, בת!” “יש לי, אני אומר, שבע, שתהיינה בריאות.” “אני יודע, הוא אומר, שהן אצלך שבע. גם אצלי יש שבע.” “אז החשבון הוא, אני אומר, שלשנינו ביחד יש לא פחות מארבע־עשרה.” “בקיצור, צחוק בצד, הוא אומר, העניין, רֶבּ טביה, הוא אומר, הוא אומר, הוא ככה: הרי אני, כמו שאתה יודע, יהודי שדכן. אז יש לי, הוא אומר, חתן בשבילך; אבל חתן – חתן מארץ החתנים, ממש כמו השמנת של השמנת, סוג א' א'.” "דהיינו, אני אומר, מה נקרא אצלך חתן מארץ החתנים סוג א' א'? אם זה חייט או סנדלר או מלמד, מותר לו, אני אומר, שיישאר לשבת במקומו; ולי, אני אומר – רווח והצלה יעמוד – אני כבר אמצא את הראוי לי – ממקום אחר, כמו שאומר, אני אומר, המדרש… "

“אֶ, הוא אומר, רֶבּ טביה, אתה מתחיל כבר עם המדרשים שלך?! כדי לדבר אתך, הוא אומר, צריך להיות חגור לקרב! אתה מטביע את העולם, הוא אומר, במדרשים. אז אתה מוטב שתשמע, הוא אומר, איזה שידוך מסוגל אפרים שדכן לְשַדְכֵן בשבילך; אתה, הוא אומר, רק תקשיב ותשתוק.” כך הוא אומר לי, האפרים, והוא מתחיל לפרוש לפני מגילה שלמה – מה אגיד לך? באמת ממש קפריסין! ⁷⁵ ראשית, הוא אומר, הבית הוא בית נאה; בן טובים, לא “חוץ דרגא”,⁷⁶ וזה, עליך לדעת, הוא אצלי העיקר. כי גם אני בעצמי לא סתם אחד. אצלנו במשפחה יש מכל המינים, איך אתם אומרים, עקודים, נקודים וברודים – יש אנשים פשוטים, יש בעלי מלאכות, ויש בעלי בתים. “מלבד זה, הוא יודע נגן, בקי באותיות הקטנות”; וזה אצלי בוודאי לא מן הדברים הקטנים, מפני שבחור גס אני שונא כמו חזיר! אצלי עם־הארץ גרוע אלף פעמים יותר ממופקר; מותר לו ללכת בלי כובע, ואפילו עם הראש למטה והרגליים למעלה; אם הוא רק יודע מה פירש רש"י הוא כבר מהאנשים שלי. הנה מין יהודי כזה הוא טביה… “מלבד זה, הוא אומר, הוא עשיר, כיסים ממולאים בכסף; נוסע, הוא אומר, בכרכרה עם שני סוסים אש־להבה, ממש יוצא עשן!” נו, מהיכא תיתי, אני חושב לעצמי; גם זה לא מן החסרונות הגדולים. נגיד עדיף על קבצן, איך אתם אומרים: נאה עניותא לישראל – אלוהים בעצמו שונא את הקבצן; והא ראיה – אילו אלוהים היה אוהב את הקבצן, הרי הוא לא היה קבצן. “נו, מה עוד נשמע, אני אומר?” “ומלבד כל זה, הוא אומר, הוא רוצה להשתדך אליך. הוא מת על – הוא אומר – כלומר, לא עליך אלא על הבת שלך. הוא רוצה אחת יפה הוא רוצה… " ככה?! אני אומר, אז אם כך, שיהיה כפרתה. מי הוא, אני אומר, הצעצוע שלך? בחור? אלמן? גרוש? השד־יודע־מה?” “דווקא בחור, הוא אומר; בחור אפילו כבר בא בשנים, אבל בחור.” “מהו, אני אומר, שמו הקדוש בישראל?” את זה הוא לא רוצה להגיד לי אפילו תצלה אותו על גחלים. “אתה רק תביא אותה אתך, הוא אומר, לבויבריק, ואחר כך, הוא אומר, אני כבר אגיד לך.” "מה פירוש שאני אביא אותה? שאני אביא אותה כמו שמביאים סוס ליריד או פרה למכירה… "

בקיצור, השדכנים, הרי אתה יודע, יכולים לשכנע קיר. הוחלט, שאם ירצה השם אחרי שבת אני מביא אותה לבויבריק. וכל מיני מחשבות טובות, מתוקות עולות על דעתי, ואני כבר רואה לנגד עיני את הוֹדל שלי – איך שהיא נוסעת בכרכרה עם זוג סוסים אש־להבה, וכל העולם מקנא בי – לא כל כך בגלל הכרכרה עם הסוסים, אלא בגלל הטובות שאני עושה בעולם באמצעות הבת שלי, הנגידית. תומך בכושלים בגמילות חסד, למי שטר של כַּף הֵא, למי יש חמישים ולמי יש מאה, איך אתם שאומרים, גם לשני יש נשמה… כך אני חושב בזמן שאני נוסע – לפנות ערב – בחזרה הביתה, מצליף בסוסון ומדבר אתו בלשון סוסית: לסוסתי – אני אומר לו: דִיוֹ! א־נוּ, תזיז את הרגליים קצת יותר מהר, תקבל את מנת שיבולת השועל שלך, מפני שאם אין קמח אין תורה – כתוב אצלנו בספרים – אם לא מורחים לא נוסעים… "

ובעוד אני מדבר ככה אל הסוסון שלי, אני רואה זוג, שני אנשים, פורש לו מן היער; ניכּר – זכר ונקבה. הולכים סמוכים זה לזה, ממש צמודים, ומדברים איכשהו בחשק גדול. מי זה יכול להיות פתאום באמצע? אני חושב לי, ומאַמֵץ את העיניים מבעד לאלומות האש של השמש. הייתי יכול להישבע שזה פֶפֶרל! עם מי הוא מסתובב כאן, השלימזל, בשעה כל כך מאוחרת? אני מאהיל על העיניים מפני השמש ומסתכל יותר חזק: ומי זו הנקבונת? אוי נדמה לי, הוֹדל! כן, זו היא, כשם שאני יהודי, זו היא!… ככה?!! הנה בשביל זה למדו דקדוק בחשק כזה, קראו ספרים? איי, טביה, בהמה שכמותך! כך אני חושב לי, עוצר את הסוס ופונה אל אלו שלי: "ערב טוב לכם, אני אומר. שמעתם מספרים משהו על מלחמה?! איך זה הגעתם פתאום דווקא לכאן? מי אתם מחפשים פה? את יום אתמול שכבר איננו?… שמעו מין ברוך הבא שכזה, הזוג שלי נעצר, כמו שאתם אומרים, לא בשמים ולא בארץ, כלומר, לא לכאן ולא לשם, מבולבלים במחילה והפנים מסמיקות… עמדו כך כמה רגעים בלי מילים, העיניים מושפלות, ואחר כל הרימו אותן והביטו בי, אני בהם, הם זה בזה. “נו, אני אומר, אתם מביטים איכשהו, אני אומר, ממש כאילו לא ראיתם אותי כבר הרבה זמן. אני, נדמה לי, אותו טביה שהייתי, אני אומר, בלי שום שינוי,” כך אני פונה אליהם קצת ברוגז וקצת מתבדח. אומרת לי הבת שלי, כלומר הוֹדל, ומסמיקה עוד יותר: “אבא, מגיע לנו מזל טוב.” “מזל טוב לכם, אני אומר, במזל טוב תחיו. מה העניין? מצאתם, אני אומר, אוצר ביער? או שניצלתם, אני אומר, מסכנה גדולה?” “מגיע לנו, הוא אומר, מזל טוב, אנחנו חתן וכלה.” “מה פירוש, אני אומר, שאתם חתן וכלה?” “חתן וכלה, הוא אומר, אתה לא יודע מה הפירוש? חתן וכלה פירושו, הוא אומר, שאני החתן שלה והיא הכלה שלי.” כך הוא אומר לי, כלומר הפפרל, ודווקא מביט לי ישר בעיניים. אבל גם אני מביט לו ישר בעיניים ואומר לו: “מתי, אני אומר, היו אצלכם האירוסין? ומה זה שלא הזמנתם אותי לשמחה? אני כאן, נדמה לי, חתיכת מחותן, או אולי לא?”

אתה מבין, אני צוחק ותלעים מכרסמות אותי, מנקרות בבשרי, אבל לא כלום. טביה הוא לא אישה. טביה אוהב לשמוע הכול עד הסוף… אז אני פונה אליהם: “אני לא מבין – שידוך בלי שדכן ובלי תנאים?!” “בשביל מה אנחנו צריכים שדכנים?” הוא אומר לי, כלומר פפרל. “כבר מזמן אנחנו חתן וכלה.” “ככה?! נסים ונפלאות! אז מה שתקתם עד עכשיו?” “מה היינו צריכים, הוא אומר, לצעוק? גם היום לא היינו מספרים לך. אבל היות שאנחנו עומדים להיפרד בקרוב, החלטנו שקודם נעמיד חופה. “זה כבר הרגיז אותי, כמו שאתם אומרים: באו מים עד נפש – זה כבר חדר לי לעצמות. מילא מה שהוא אומר חתן וכלה – את זה עוד אפשר לסבול. איך כתוב שם: אהבתי – הוא רוצה בה, היא רוצה בו. אבל חופה?! איזה מין מילים הן אלו? להעמיד חופה? מה זה הלשון לעז הזה! מסתבר שהחתן שלי הבין שאני קצת המום מן העניין, אז הוא אומר לי: “תבין, רֶבּ טביה, הסיפור הוא כך: אני עומד לנסוע מכאן.” “מתי אתה נוסע?” “בקרוב.” “לאן, למשל?” “את זה, הוא אומר, אני לא יכול להגיד לך, זה, הוא אומר, סוד. “אתם שומעים? זה סוד! איך זה מוצא חן בעיניכם? מופיע לו איזה פפרל, גוץ, שחור, מה־זה־כיעור, מציג את עצמו כחתן ורוצה להעמיד חופה, ועוד עומד לנסוע ולא אומר לאן! המרה לא יכולה להתפוצץ?! |”מילא, אני אומר לו, סוד הוא סוד ; אצלך הכול סודי ־סודות… אבל רק את זה תיתן לי להבין, אחי: הרי אתה בן אדם שכולו יושר, טבול באנושיות מכף רגל ועד ראש. איך זה מסתדר אצלך לפתע פתאום לקחת מטביה את בתו ולעשות אותה עגונה? זה נקרא אצלך יושר? התנהגות אנושית? עוד מזל, אני אומר, שלא גנבת אצלי כל מה שיש לי או שרפת לי את הבית!” “אבא! היא אומרת לי, כלומר הודל, אתה בכלל לא יודע כמה אנחנו מאושרים, אני והוא, שגילינו לך את הסוד. אבן ירדה לנו מן הלב, היא אומרת. בוא, נתנשק,” ומבלי לחשוב הרבה הם שניהם תופסים אותי, היא מצד אחד, הוא מן הצד האחר, ומתחילים לנשק ולחבק, הם – אותי, ומרוב התלהבות, כנראה, גם זה את זה – קדימה, מתנשקים! רק ל”תיאורים” זה מתאים, אני אומר לך, ממש תיאטרון הם עשו לי! “אולי כבר די, אני אומר, להתנשק? כבר זמן לדבר על איזו תכלית.” “על איזו תכלית?” הם אומרים. “על נדוניה, אני אומר, על מלבושים, הוצאות חתונה, זה ההוא, אטריות, בצל, עורבא פרח.” “אנחנו לא צריכים, הם אומרים, שום דבר; לא אטריות, לא בצלים ולא עורבים פורחים.” “אז מה, אני אומר, אתם כן צריכים?” “אנחנו צריכים רק חופה וקידושין.” אתה שומע מילים?!

בקיצור, מה אאריך לך, זה עזר לי כמו שלג דאשתקד. העמידו חופה. אפשר לחשוב חופה!… בוודאי, מותר לך רק לשער, לא כזאת שמתאימה לטביה. גם זו חופה!… חתונה שקטה, אוי ואבוי לי!… ונוסף על כל זה ישנה גם האישה, שעושה לי את המוות, שאני אגיד לה מה זה כל כך חת־שתיים, מה כל כך דחוף כאן? ולך ותסביר לאישה, שאי אפשר לאבד רגע. מה אגיד לך, הייתי מוכרח, מפני דרכי שלום, להקציע לה איזה שקר גדול ונורא, סיפור של ירושה, דודה עשירה ביהופץ, פתפותי ביצים – ובלבד שהיא תיתן לי לנשום. ובאמת, באותו יום עצמו, כלומר, שעות אחדות אחרי החופה היפה, אני רותם את הסוס לעגלה ואנחנו שלושתנו מתיישבים בה, כלומר אני והיא והוא, החתן־הקדיש שלי, והלך משה מרדכי – מארש לתחנת הרכבת בבויבריק. אני יושב כך בעגלה עם הזוג־יונים שלי, ומעיף מבט כך, מהצד, על הזוג הזה וחושב לעצמי: איזה אלוהים גדול יש לנו, וכמה יפה הוא מנהיג את העולם הקטן שלו! ואיזה נפשות משונות, בריות מוזרות, הוא אסף לו. הנה לכם זוג חדש, רק עכשיו יצא מתחת למחט; אז הוא נוסע לו – השנה הטובה יודעת לאן, והיא נשארת כאן – שיזילו אפילו דמעה אחת, סתם כך לשם נימוס! אבל לא כלום. טביה הוא לא אישה. לטביה יש זמן. הוא מביט ושותק ומחכה לראות מה יהיה כאן… אז אני רואה כמה אברכים צעירים, קבצנים כהלכה, עם מגפיים קרועים, הופיעו בתחנה כדי להיפרד מהציפור־שיר שלי. אחד מהם הסתובב לי כמו שֵייגץ, במחילה מכבודך, עם החולצה מעל למכנסיים, והלחש לי איכשהו עם זה שלי. “תיזהר, טביה, אני חושב לי, אולי נפלת כאן אל תוך חבורה של גנבי סוסים, כייסים, מפצחי מנעולים או מזייפי כספים?”…

כשאני כבר נוסע עם הודל בחזרה מבויבריק הביתה, אני לא יכול להתאפק יותר ואני משמיע באוזניה את הרעיון הזה ודווקא בקול רם. היא פורצת בצחוק ורוצה להכניס לי לראש שאלה אנשים הגונים שבהגונים, אנשים ישרים, הכי ישרים, נותנים את כל החיים שלהם למען האחר ובכלל לא דואגים לעצמם, אפילו לא לקצה העקב השמאלי שלהם… “הנה ההוא, היא אומרת, זה עם החולצה בחוץ, הוא בכלל בן טובים. הוא השליך מאחוריו, היא אומרת, אבא־אמא עשירים ביהופץ, לא רוצה לקחת מהם פרוטה שחוקה.” “ככה?! פלאי השם! אני אומר, אילו אלוהים רק הוסיף לו לחולצה שיוצאת מעל למכנסיים ולשיער הארוך איזו הרמוניקה, או איזה כלב שירוץ מאחוריו, אז זה היה כבר ממש כפתור ופרח!” כך אני מתחשבן אִתה, מכניס לה גם בגללו, שופך את כל לבי המר, זאת אומרת, עליה, מסכנה… והיא? כלום! אין אסתר מגדת – משחקת את התם. אני לה: “פפרל!” היא לי: “טובת הכלל, פועלים, שטויות… " מה יוצא לי, אני אומר, מטובת הכלל שלך ומהפועלים שלך, כשהכול נעשה אצלכם בסוד? קיימת, אני אומר, מימרה: איפה שיש סוד, שם צריך לחשוד! אם יש כאן סוד, בוודאי יש גם גנבה… מוטב, אני אומר, שתגידי לי בלי חוכמות למה הוא נסע, הפפרל, ולאן?” “הכול, היא אומרת, כן, ורק זה לא. יותר טוב, היא אומרת, שלא תשאל; תאמין לי, היא אומרת, שבמשך הזמן תדע הכול, תשמע, אם ירצה השם, ואולי בקרוב, הרבה חדשות טובות!” “אמן, הלוואי, אני אומר, מפיך אל תוך האוזניים של אלוהים. אבל, אני אומר, שככה ידעו השונאים שלנו מהבריאות שלהם, אם אני אפילו מתחיל להבין מה מתרחש אצלכם ובשביל מה המשחק הזה!” “הנה, זאת באמת הצרה, היא אומרת, שאתה לא תבין את זה.” “למה לא? זה כל כך עמוק? לי נדמה, אני אומר, שבעזר השם אני מבין דברים חשובים יותר.” “את זה, היא אומרת, אי אפשר להבין בשכל לבד; את זה, היא אומרת, צריך להרגיש, להרגיש בלב.” כך היא אומרת לי, כלומר הודל, ותוך כדי כך הפנים שלה מתלהטות והעיניים בוערות. שלא תיזכרנה לטובה, הבנות האלה שלי! כשהן מתאהבות במישהו, אז עם כל הלב, בגוף ובנשמה.

בקיצור, מה אספר לך? עבר שבוע ושני ושלישי ורביעי וחמישי ושישי ושביעי – אין קול ואין כסף⁷⁷ – לא מכתב, לא ידיעה. “הלך לאיבוד, אני אומר, הפפרל!” אני מעיף מבט בהודל שלי, מסכנה, אף לא טיפת דם אחת בפנים, מחפשת בכל פעם איזו חתיכת מלאכה אחרת בבית, רוצה, כנראה, לשכוח בצורה הזאת את הצרות הגדולות שלה; היית חושב שהיא תפלוט איזו מילה! שַה שקט; כאילו אף פעם לא היה פפרל בעולם. אלא שפעם אחת קורה מעשה: אני מגיע הביתה ורואה – הודל שלי שפכה דמעות. היא מסתובבת עם עיניים נפוחות. אני מתחיל לחקור, אז נודע לי שרק לפני זמן קצר היה כאן השלימזל ההוא עם השיער הארוך ואיכשהו הסתודד אתה, כלומר עם הודל. אהה! אני חושב לי, זה החברה’מן ההוא שהשליך מאחוריו אבא־אמא עשירים והפשיל את החולצה אל מעל למכנסיים… ובלי לחשוב הרבה, אני קורא להודל אל מחוץ לבית, לחצר, ומיד מעלה אותה על החכה: “תגידי לי, בת, כבר יש לך דרישת שלום ממנו?” “כן.” "איפה הוא עכשיו, אני אומר, זו שאהבה נפשך? “הוא נמצא, היא אומרת, רחוק.” “מה הוא עושה?” “הוא יושב!”⁷⁸ “הוא יושב!” “הוא יושב.” “איפה, אני אומר, הוא יושב, ובגלל מה הוא יושב?”… היא שותקת. מביטה לי ישר בעיניים ושותקת. “תגידי לי, בת שלי, רק את זה, רק את זה. לפי ההבנה שלי, הוא לא יושב בגלל גנבה. אז אני לא מבין את השכל שבדבר. הוא לא יושב בגלל גנבה. אז אני לא מבין את השכל שבדבר. אם גנב ונוכל הוא לא, בגלל מה הוא כן יושב? בגלל איזה מעשים טובים?” היא שותקת. אין אסתר מגדת… התיישבתי בדעתי: לא רוצה לדבר, לא צריך; הוא הרי השלימזל שלך, לא שלי. כפרה נאה וטהורה! אבל בפנים, בלב, מפעפע כאב. אני בכל זאת אבא, כמו שאנחנו אומרים בתפילה: כרחם אב על בנים – אבא נשאר אבא.

בקיצור זה היה בליל הושענא רבה.⁷⁹ אצלי יש מנהג, שבחג⁸⁰ אני נח, וגם הסוסון נח אצלי. כמו שכתוב: אתה – אתה בעצמך, ושורך – ואשתך, וחמורך – והסוסון שלך… ודרך אגב, כבר כמעט אין בשביל מה לנסוע לבויבריק. רק נשמעת תקיעת שופר, מיד נמלטים כל הקייטנים כמו עכברים בשעת רעב, ובויבריק נעשית לשממה… אני אוהב אז לשבת בבית, אצלי על האכסדרה. בשבילי זו התקופה הכי טובה. השמש כבר לא לוהטת כמו כבשן, אלא היא מלטפת במין רכות – מחיה נפשות. היער עדיין ירוק, האורנים עדיין לא חדלו להדיף ריח זפת, ונדמה לי שהיער לבש בגדי חג, כמו סוכה של אלוהים, ממש סוכה של אלוהים. הנה כאן, אני אומר, חוגג אלוהים את הסוכות; כאן, לא בעיר, בתוך הטַרַראם והאנשים שרצים לפה ולשם, נושמים ונושפים עד לקצף על השפתיים, רודפים אחרי חתיכת הלחם, ושומעים מהם רק כסף וכסף וכסף!… ועל אחת כמה וכמה בלילה, למשל, בליל הושענא רבה – הרי זה גן עדן ממש. השמים כחולים. הכוכבים מנצנצים, מהבהבים, מתנועעים, קורצים, כמו, להבדיל, עיניים של בן אדם; ולפעמים קורה שכוכב עף כחץ מקשת, משאיר מאחוריו לשנייה פס ירקרק – כוכב נפל כאן; מזלו של מישהו כבה; מפני שכמספר הכוכבים – מספר המזלות… מזלות יהודיים… ’שרק לא יהיה זה המזל הביש שלי,’ אני מהרהר לי, ובמחשבה שלי מופיעה מיד הודל. זה כמה ימים שהיא איכשהו כאילו מתאוששת, חוזרת לחיים, מקבלת פנים אחרות לגמרי. מישהו הביא לה, כנראה, איזה מכתב ממנו עצמו, מהשלימזל שלה. אוי כמה אני רוצה לדעת מה הוא כותב לה, אבל לשאול אני לא רוצה. אם היא שותקת, גם אני שותק, פתח שין שה! טביה לא אישה; לטביה יש זמן…

בינתיים, בזמן שאני חושב על הודל, היא, כלומר הודל, מופיעה ויושבת על ידי האכסדרה, מסתכלת לכל כיוון, ופונה אלי בלחישה: "אתה שומע, אבא? אני צריכה להגיד לך משהו. היום אני נפרדת ממך… לתמיד… " כך היא אומרת לי בשקט, בקושי שומעים, ומביטה בי במבט משונה, כזה מין מבט שאף פעם בחיים אני לא אשכח; ובשעת מעשה חולפת אצלי בראש מחשבה: "היא רוצה להטביע את עצמה… " מה פתאום עלה בדעתי להטביע? מפני שקרה אצלנו, לא עלינו, מעשה. לא רחוק מאתנו התאהבה נערה באיזה שֵייגֶץ מן השקצים של הכפר, והודות לשייגץ הזה… אתה מבין כבר מה קרה. אז מרוב צרות האמא חלתה ומתה, והאבא בזבז כל מה שהיה לו, נהפך לקבצן; השייגץ הכפרי נמלך בדעתו ועשה חסלירע⁸¹ דווקא עם מישהי אחרת. הלכה זו, כלומר הנערה, לנחל וזרקה את עצמה למים וטבעה…

“מה זאת אומרת שאת נפרדת ממני לתמיד?” כך אני אומר לה ומשפיל את העיניים כדי שהיא לא תראה איך אני לבן כמו מת. "זאת אומרת, היא אומרת, שאני נוסעת בבוקר, בשעה מוקדמת, וכבר לא נתראה אף פעם… אף פעם לא… "

אני שומע מילים כאלה ונעשה לי קצת יותר קל על הנשמה. תודה לאל לפחות על זה, אני חושב לי, איך אתם אומרים: גם זו לטובה – יכול להיות יותר גרוע, ליותר טוב אין שיעור… “לאן, למשל, את נוסעת, אם יש לי הזכות לדעת?” “אני נוסעת, היא אומרת, אליו.” “אליו? אני אומר, אז איפה הוא כעת?” “לעת עתה היא אומרת, הוא עוד יושב, אבל בקרוב שולחים אותו.” אז" את נוסעת, זאת אומרת, כדי לשבת יחד אתו," כך אני אומר, עושה את עצמי תם. “לא, היא אומרת, אני הולכת אחריו. ישר לשם.” “לשם! אני אומר, איפה הוא ה’שם’? איך קוראים לו?” “עדיין לא יודעים בדיוק, היא אומרת, איך קוראים למקום; אבל יודעים, היא אומרת, שזה רחוק מאוד, ממש סכנת נפשות…”

כך היא אומרת לי, כלומר הודל, ולי נדמה שהיא אומרת את זה בגאווה, בגדלות, ממש כאילו הוא פעל כאן איזה דבר שבשבילו מגיעה לו מדליה של ברזל במשקל פּוּד! ⁸² מה למשל, אפשר לענות על דבר כזה? זה מין דבר שבגללו אבא יכול להתרגז על ילד, להחטיף לו כמה סטירות ולשפוך עליו את כל החלומות הרעים והשוממים. אבל טביה לא אישה. לשיטתי, כעס הוא עבודה זרה. אז אני עונה לה, כרגיל, בפסוק: “אני רואה, בת שלי, אני אומר, שאת מקיימת מה שכתוב בתורה – על כן יעזוב – בשביל פפרל את משליכה את אבא ואמא, אני אומר, והולכת למקום שלא יודעים איפה זה, אי־שם במדבריות או בים הקרוש,⁸³ שם, איפה שאלכסנדר מוקדון הפליג בספינה ונתקע באיזה אי רחוק, בין אנשים פראים, כמו שקראתי פעם באיזה ספור מעשה.”⁸⁴

כך אני אומר לה חצי בצחוק וחצי בכעס, והלב בשעת מעשה בוכה. אבל טביה הוא לא אישה. טביה מתאפק. והיא, כלומר הודל, לא נופלת ברוחה, עונה לי על ראשון־ראשון, בנחת, בלי חיפזון, ובשיקול דעת, הבנות של טביה יודעות לדבר…

ואף על פי שאצלי הראש והעינים מופנים למטה, נדמה לי שאני רואה אותה, כלומר את הודל, ואני רואה – הפנים שלה בדיוק כמו הלבנה – חיוורות ועייפות, והקול שלה, נדמה לי, חנוק, רועד. שאני, למשל, אולי אפול על הצוואר, אבקש, אתחנן, שהיא לא תיסע?! אני יודע שזה לא יועיל כלום. יימח שמם שלהם, אלה הבנות שלי – מתאהבות במישהו, אז זה בגוף ובנשמה, בכל החום והחיים!…

בקיצור, ישבנו לנו ככה על האכסדרה הרבה זמן, מותר להגיד, כמעט כל הלילה. יותר שתקנו משדיברנו, וגם מה שדיברנו היה כאילו שתקנו, חצאי מילים… היא דיברה ואני דיברתי. אני שואל אותה רק שאלה אחת: “איפה זה נשמע, שנערה תקום ותתחתן עם בחור רק כדי שתוכל ללכת אחריו לאי־שם אל כל השנים השחורות?” עונה הוא לי: “אתו – הכול כדאי, אפילו אל כל השנים השחורות?” אז אני, כמובן, מסביר לה בהיגיון כמה זה טיפשי. אז היא מסבירה לי על פי ההיגיון שלה, שאני אף פעם לא אבין את זה. אני מביא לה משל על תרנגולת קרקרנית שדגרה על ברווזונים. רק נעמדו הברווזונים על כרעיהם, מיד רצו אל המים, והקרקרנית, מסכנה, מקרקרת. “אז מה תגידי, אני אומר, על זה, בתי־חייתי?” "מה אני צריכה, היא אומרת, להגיד על זה? בוודאי רחמנות, היא אומרת, על התרנגולת; אבל האם בגלל זה שהקרקרנית מקרקרת הברווזונים לא ישחו?… " אתה מבין דיבורים? הבנות של טביה לא מדברות סתם מילים…

ובינתיים, הזמן לא עומד. כבר מתחיל לבצבץ היום. הזקנה בתוך הבית רוטנת. כבר שלחה כמה פעמים להגיד שהגיע זמן לעשות לילה, וכשראתה שזה לא עוזר, הוציאה את הראש בעד החלון ועשתה לי, כרגיל, “יברֶכך” גדול. “טביה! מה אתה חושב לך?!” “שיהיה שקט, גולדה, אני אומר, כמו שכתוב בפסוק: למה רגשו! שכחת, כנראה, שהיום הושענא רבה, אני אומר; חותמים על הפתק הטוב שלנו. בליל הושענא רבה צריך להיות ער. שמעי בקולי, גולדה, אני אומר, והפיחי, במחילה מכבודך, במיחם, אני אומר, ושיהיה תה, ואני ארתום בינתיים את העגלה. אני נוסע עם הודל לרכבת,” ולפי המנהג, אני מקציע לה איזה שקר חדש ומחודש, שהודל נוסעת ליהופץ, ומשם הלאה, הכול בגלל אותו עסק, כלומר, אותה ירושה; וייתכן, אני אומר, שהיא כבר תישאר שם כל החורף; ואולי למשך חורף וקיץ ועוד חורף, לכן צריך להכין לה צידה לדרך: קצת לבנים, שמלה, זוג כרים, ציפיות, זה, ההוא ושאר ירקות.

כך אני מחלק פקודות, ואמר שלא תהיה פה שום שפיכת דמעות. “היום הושענא רבה בעולם, אני אומר, ואסור לבכות, זהו דין מפורש!” אז מסתמא שומעים לי כמו לחתול זכר,⁸⁵ ודווקא כן בוכים, וכשמגיע הזמן להיפרד נהיית יללה, כולם בוכים – האמא, הילדים, וגם היא בעצמה, כלומר הודל, ועל כולם, כשהגיע התור של בתי הבכירה, אני מתכוון לצייטל (לכבוד יום טוב היא הגיעה אלי עם בן זוגה, מוטל קאמזוֹיל), שתי האחיות נפלו האחת על צוואר השנייה – ובקושי קרעו אותן זו מזו…

רק אני היחיד התאפקתי, ממש ברזל ופלדה; כלומר, רק אומרים כך, ברזל ופלדה, בפנים רותח, כמו מיחם, אבל להוציא את זה בפני מישהו אחר – פֶה! הרי טביה לא אישה… במשך כל הנסיעה לבויבריק שותקים, וכשכבר קרובים לתחנת הרכבת, אני פונה אליה ומבקש בפעם האחרונה שתגיד לי בכל זאת מה הוא עולל, זאת אומרת הפפרל. “לכל דבר, אני אומר, מוכרחה להיות איזו סיבה.” אז היא ניצתת ונשבעת לי בכל השבועות שבעולם שהוא טהור, כמו זהב טהור. “הוא, היא אומרת, בן אדם שלא אכפת לו על עצמו. כל המעשים שלו, היא אומרת, בן אדם שלא אכפת לו על עצמו. כל המעשים שלו, היא אומרת, זה רק לטובת אחרים, לטובת העולם – ובעיקר לטובת אנשים עמלים, בעלי מלאכות” – ולך ותהיה חכם ותבין למה היא מתכוונת! "אז הוא דואג, אני אומר. לכל העולם? מדוע העולם לא דואג לו “אז הוא באמת בחור כל כך טוב? שרק תמסרי לו דרישת שלום, אני אומר, לאלכסנדר מוקדון שלך, ותגידי לו, אני אומר, שאני סומך על היושר שלו – הרי הוא בן אדם שכולו יושר – שלא יוליך את הבת שלי לאבדון, ושתכתבי לפעמים, אני אומר, מכתב קטן לאבא הזקן.”

וכמו שאני מדבר, האם היא לא נופלת לי פתאום על הצוואר ומתחילה לבכות? “בוא ניפרד, היא אומרת, שתהיה בריא, אבא. אלוהים יודע, היא אומרת, מתי אי־פעם נתראה!” זה כבר היה הסוף. הנה כאן לא יכולתי להתאפק… עלתה לי במחשבה, אתה מבין, אותה הודל, בזמן שהיתה עוד פירור קטן.. כלומר, תינוקת… החזקתי אותה על הידיים… על הידיים החזקתי… תמחל לי, פּאני, את זה שאני… כמו אישה… אילו היית יודע, אתה שומע, איזו מין הודל היא זו!… אילו ראית את המכתבים שהיא כותבת… רק הודל אחת כזאת ברא אלוהים! היא אצלי, הנה, כאן, בפנים, היא אצלי… עמוק, עמוק – אני לא יכול להגיד לך כמה!…

*

אתה יודע מה, פּאני שלום עליכם? מוטב שנדבר על דברים עליזים יותר: מה מספרים על הכולֶרה באודסה?…

( 1904)

 

חוה ⁸⁶    🔗

הודו לה' כי טוב - כפי שאלוהים נוהג, כך זה טוב. כלומר, היה צריך להיות טוב; מפני שאדרבה, נסה אתה להיות חכם ולעשות יותר טוב! הנה, רציתי להיות פיקח, עיקמתי את הכתובים לכאן, עיקמתי אותם לשם, ונוכחתי ששום דבר לא עוזר. הורדתי את היד מהלב ואמרתי לי לעצמי: טביה, אתה טיפש! אתה לא תשנה את העולם. הקדוש ברוך הוא נתן לנו צער גידול בנים, והפירוש – מילדים יש צרות ומוכרחים לקבל אותן באהבה. הנה, למשל, בתי הבוגרת, צייטל, התאהבה בחייט מוֹטל קאמזוֹיל יש לי משהו נגדו?! אמנם הוא איש פשוט, לא כל כך חזק בקטנטנות, כלומר, באותיות הקטנות; אז מה אפשר לעשות? הרי לא כל העולם יכול, איך אתם אומרים, להיות מלומדים? כנגד זה הוא ברנש ישר ועובד בפרך, מסכן, בזיעת דם. לה כבר יש אתו, לו רק ראית, בלי עין הרע, בית מלא בּוּבּים ובובות, ושניהם משחירים את הפנים בעושר ובכבוד – ולך תדבר אִתה, אז היא אומרת שטוב לה, בלי עין הרע, מפה ועד השמים; בכלל לא יכול להיות טוב יותר. החיסרון הקטן היחיד – שבבית אין לחם…

עד כאן הקפה א' ⁸⁷ – כלומר, הא לך מספר אחד. נו, ועל הבת השנייה, כלומר הודל, אני לא צריך לספר לך. אתה כבר יודע שהפסדתי אותה, אבודה לתמיד. רק אלוהים יודע אם העיניים שלי יראו אותה אי־פעם, אלא אם כן בעולם הבא, אחרי מאה ועשרים… עד היום כשאני מדבר עליה, כלומר על הודל. אני לא יכול להירגע, ממש החיים נגמרים לי! לשכוח, אתה אומר?

איך אפשר לשכוח בן אדם חי? ובפרט ילדה כזאת, ילדה כמו הודל? היית צריך לראות את המכתבים שהיא כותבת לי – אפשר להינמס. הולך להם שם, היא כותבת לי, טוב מאוד. הוא יושב⁸⁸ והיא מרוויחה. היא מכבסת לבנים וקוראת ספרונים ומתראה אתו כל שבוע, ויש לה, היא אומרת, תקווה שאצלנו כאן ירתח התבשיל ויעלה על גדותיו, השמש תזרח ויהיה אור. אז, היא אומרת, יחזירו אותו עם עוד רבים כמוהו, ורק אז, היא אומרת, הם יתחילו לעבוד באמת, ויהפכו את העולם עם הראש למטה והרגליים למעלה. נו, איך זה מוצא חן בעיניך?

טוב? הא?… אבל מה עושה הריבונו של עולם? הרי הוא, איך אתם אומרים, אל רחום וחנון, אז הוא אומר לי: “חכה, טביה, הנה אני עושה שתשכח את כל הצרות שלך!” וכך הווה, כדאי לך לשמע. לאחר לא הייתי מספר, מפני שהכאב גדול והביזיון גדול עוד יותר! אבל איך כתוב שם אצלנו: המכסה אני מאברהם – בפניך יש לי סודות?! מה שקורה – אני מספר לך! אלא מה? דבר אחד אני מבקש ממך: שיישאר בינינו. אני חוזר ואומר: הכאב גדול, אבל הביזיון, הביזיון גדול יותר!

בקיצור, איך כתוב בפרקי אבות: רצה הקדוש ברוך הוא לְזַכּוֹת – אלוהים רצה לעשות טובה לטביה, עמד ובירך אותו בשבעה ילדים נקבות, כלומר בנות; כל אחת – קלף זוכה, מוצלחות, פיקחיות ויפות, רעננות, בריאות, אני אומר לך – אורנים! אוי, הלוואי שהיו מגעילות, מכוערות, היה אולי טוב יותר להן ובריא יותר לי; מפני שמה יוצא לך, אני שואל, מסוס משובח, אם הוא עומד באורווה? ומה יוצא לך מבנות יפות, אם אתה תקוע באיזו פינה נידחת שלא רואים בה שום בן אדם חי מלבד הגוי אַנטון פּוֹפֶּרִילֶה,⁸⁹ ראש הקהל של הכפר, והכתבן חְוֶודקֶה⁹⁰ גַלַגַן, גוי גבוה עם בלורית ומגפיים ארוכים, והכומר יימח שמו וזכרו, שאני אפילו לא יכול לשמוע את השם שלו, ולא מפני שאני יהודי והוא כומר; אנחנו מכירים זה את זה היטב, משנים־שנימה; כלומר, לשמחות אנחנו לא נכנסים זה אל זה, וגם לא מברכים זה את זה בברכת חג שמח. אבל לא כלום. נפגשים – אז זה בוקר טוב, שנה טובה, איזה חדשות נשמעות בעולם? לשקוע אתו בדיונים ארוכים – אני שונא; מפני שרק מתחיל משהו, תיכף הוא בשלו: אלוהיכם, אלוהינו. אז אני לא נותן לעצמי להיסחף וקוטע את דבריו בבדיחה, ואומר לו שיש אצלנו פסוק… אבל אז הוא מתערב לי באמצע ואומר שאת הביבלייה הוא יודע ממש כמוני, ואולי טוב ממני, הוא מתחיל לדקלם בעל פה את החומש שלנו, כנהוג אצל גוי: “בַּרַיישִית בּארא אַלוֹקִים”⁹¹ – בכל פעם אותו דבר. אז אני מסתמא קוטע אותו, ואומר לו שיש אצלנו מדרש…. "מדרש, הוא אומר, זה כבר נקרא תַל־מוּד,⁹² ותַל־מוּד הוא שונא, מפני שתַל־מוּד, הוא אומר, זה רמאות מהתחלה עד הסוף… "אז אני מסתמא, נכנס לכעס אמיתי ומתחיל לְדַבְּרֵן לו כל מה שעולה לי על הלשון. אתה חושב שזה מזיז לו? בכלל לא! הוא מביט בי וצוחק, ובשעת מעשה מסרק לו את הזקן. אין בעולם, אתה שומע, משהו מרגיז יותר מזה שאתה מחרף מישהו, עושה ממנו עפר ואפר, והוא שותק! אצלך המרה מתפקעת, והוא יושב ומחייך! אז לא הבנתי, אבל עכשיו אני יודע מה היה הפירוש של החיוך ההוא…

בקיצור, פעם אני חוזר הביתה, כבר לפנות ערב, ואני פוגש את הכתבן חוֶודקֶה עומד מחוץ לבית עם חוה שלי, בתי השלישית, כלומר זו שבאה אחרי הודל. כשראה אותי, עשה הבחור אחורה־פנה, הסיר את הכובע לעברי והסתלק. אז אני פונה אל חוה שלי: “מה עשה כאן חוֶודקֶה?” אומרת היא, “שום דבר.” אומר אני, “מה פירוש שום דבר?” אומרת היא, “שוחחנו.” אומר אני, “איזה מחותן את לחוודקה?” אומרת היא, “אנחנו מכירים מזמן.” אומר אני, “מזל טוב לך על ההיכרות שלך! חבר נאה, חוֶודקה!” אומרת היא לי: “אתה מכיר אותו בכלל? אתה יודע מי הוא?” אומר אני לה: “מי הוא אני לא יודע; את כתב היוחסין שלו לא ראיתי; אבל אני מבין שהוא צריך להיות בנם של גדולים; האבא שלו, אני אומר, היה או רועה צאן או שומר לילה או סתם שיכור.” אז היא, כלומר חוה, אומרת לי: "מה היה אבא שלו אני לא יודעת ולא רוצה לדעת; אצלי כל בני האדם שווים; אלא זה שהוא עצמו בן אדם לא רגיל – את זה אני יודעת בוודאות. “דהיינו, אני אומר, איזה מין בן אדם הוא? הבה נשמע” “אילו הייתי אומרת לך, היא אומרת, לא היית מבין. חוֶודקה, היא אומרת, הוא גורקי השני.” “גורקי השני? אני אומר, מי היה, אני אומר, גורקי הראשון?”⁹³ “גורקי, היא אומרת, הוא כמעט האיש הכי חשוב בעולם.” “איפה הוא מתגורר, אני אומר, התַנָא קָמָא שלך, וככה הוא עוסק, ואיזה מין דרשה הוא דרש?” אומרת היא לי: “הגורקי הזה – הוא כותב מפורסם, סופר, כלומר אדם שעושה ספרים, אדם יקר, בלתי מצוי, ישר, בן פשוט עם, לא למד בשום מקום, הכול מעצמו… הנה, זאת התמונה שלו.” כך היא אומרת לי, כלומר חוה, ושולפת מהכיס תצלום־דיוקן קטן ומראה לי. “אז זהו, אני אומר, הצדיק שלך, רבי גורקי? הייתי יכול להישבע שראיתי אותו באיזשהו מקום, או בתחנת הרכבת – סוחב שקים, או ביער – גורר קורות.” “ובעיניך זה פגם, היא אומרת, שבן אדם עמל במו ידיו? אתה בעצמך לא עובד בפרך? הרי זה פסוק מפורש אצלנו: יגיע כפיך כי תאכל – אם לא תעבוד קשה, לא תאכל… אבל בכל זאת, אני אומר, אני לא מבין מה יש לחוֶודקה לעשות כאן? הייתי מרוצה יותר אילו היית מכירה אותו כמה שיותר מרחוק… אסור לך לשכוח, אני אומר, מאין באתָ ולאן אתה הולך⁹⁴ – מי את ומי הוא.” אומרת היא לי: “אלוהים ברא את כל בני האדם.” “כן, אני אומר, אלוהים ברא את האדם הראשון בצלמו; אבל אסור לשכוח שכל אחד חייב לחפש את מי שמתאים לו. כמו שכתוב אצלנו בפסוק: איש כמתנת ידו…” “איזה מזל, היא אומרת – בשביל כל דבר יש לך פסוק! אולי תמצא שם אצלך, היא אומרת, איזה פסוק על כך שבני אדם עמדו ובעצמם הפרידו את עצמם ליהודים ולגויים, לבעלי בתים ולמשרתים, לפריצים ולקבצנים?!” “טֶה־טֶה־טֶה! אני אומר. את, בת, נדמה לי, כבר הפלגת למרחקים, ישר לתוך האלף השישי!”⁹⁵ ואני מסביר לה שככה כבר נהוג בעולם מששת ימי בראשית. אז היא שואלת אותי: “מה הטעם שכך יהיה נהוג בעולם?” אומר אני: “מפני שכך ברא אלוהים את העולם שלו.” אומרת היא: “מדוע ברא אלוהים את העולם שלו כך?” אומר אני: “אה! אם נתחיל להקשות קושיות – מדוע כך ומדוע כך – אין לדבר סוף סיפור שלא נגמר!” אומרת היא לי: “לשם כך חלק לנו אלוהים בינה, כדי שנקשה קושיות.” אומר אני: “אצלנו קיים מנהג כזה, שאם תרנגולת מתחילה לקרוא בקול של גבר, צריך לשלוח אותה מיד לשוחט, כמו שאנחנו אומרים בברכות הבוקר: הנותן לשכווי בינה.” “אולי כבר מספיק להיום לגרגר שם? קוראת גולדה שלי מתוך הבית החוצה, החְַמיצה, היא אומרת, עומדת כבר שעה על השולחן, והוא מזמר לו זמירות!” “הנה יש לך, אני אומר, שני של חג! לא לחינם אמרו חכמים: שבעה דברים בגולם – אישה יש לה תשעה קבין שיחה. מדברים כאן על עניינים נכבדים, והיא באה עם חמיצת החלב שלה!” אומרת לי גולדה: “חמיצת החלב היא אולי עניין נכבד לא פחות מן העניינים שלך.” “מזל טוב! הא לך, פילוסוף חדש הופיע, יצא זה עתה מאחורי התנור! לא מספיק שהבנות נעשו ראשים מלומדים, גם אשתו של טביה התחילה לעוף דרך הארובה אל השמים!” “אם הדיבור כבר כן הגיע לשמים, היא אומרת, אז מוטב שאתה תשכב באדמה!” איך מוצא חן בעיניך, למשל, מין ברוך כזה על לב ריקן?

בקיצור, הבה נעזוב, איך אתם אומרים, את בן־מלך ונתעסק בבת־מלכה, כוונתי לכומר יימח שמו וזכרו. פעם, לפנות ערב אני נוסע הביתה עם הקנקנים הריקים, וכבר נמצא בכניסה לכפר, אז אני פוגש אותו נוסע בדוּפַנית מפורזלת, נוהג בסוסים בכבודו ובעצמו, והזקן המסורק שלו מוצלף על ידי הרוח. ’מכה על ראשך, אני חושב לי, פגישה נאה!’ “ערב טוב! הוא פונה אלי. לא הכרת אותי או מה? “תתעשר במהרה,”⁹⁶ אני אומר לו, מסיר את הכובע ורוצה לנסוע הלאה לדרכי. אומר הוא לי: “עצור רגע, טֶבֶל. מה זה שאין לך קצת זמן? אני צריך לומר לך דבר מה – בשתי מילים.” “אוֹח, אני אומר, ובלבד שלטובה, למה לא? ואם זה לא כך, מוטב שהעניין יישאר אצלך עד לפעם אחרת.” מה הפירוש אצלך, הוא אומר, של פעם אחרת?” “הפירוש של פעם אחרת אצלי, אני אומר, הוא כשיבוא המשיח.” “המשיח, הוא אומר לי, הרי כבר בא.” “את זה, אני אומר, כבר שמעתי ממך לא פעם; אז מוטב שתגיד לי משהו חדש, אבא’לה.” “בדיוק משהו כזה התכוונתי להגיד לך; אני רוצה לשוחח אתך עליך עצמך, כלומר על בתך.” כאן מיד החסיר אצלי הלב פעימה: איזה מחותן הוא לבתי? ואני פונה אליו: “הבנות שלי, אני אומר, אינן חלילה מאלו שצריך לדבר בשמן. הן כבר יכולות, אני אומר, לטעון בעד עצמן.” “אלא שזה, הוא אומר, מין עניין כזה שהיא לא יכולה לדבר בעצמה, ואחר חייב לדבר במקומה. מפני שכאן אנחנו עוסקים בעניין נכבד, הוא אומר, לא יותר ולא פחות מאשר העתיד שלה.” “למי, אני אומר, נוגע העתיד של הילדה שלי? נדמה לי, אני אומר, שאם מדברים על עתיד, אני האבא של הילדה עד מאה ועשרים. לא כך?” “אמת, הוא אומר, אתה האב של הילדה שלך, אלא שאתה, הוא אומר, עיוור ביחס אליה. הבת שלך הוא אומר, מתאמצת להבקיע לעולם אחר, ואתה לא מבין אותה, או שאתה לא רוצה להבין.” “אם אני לא מבין אותה, או לא רוצה להבין – זה כבר דבר אחר; על זה אנחנו יכולים לשוחח קצת. אבל במה כל זה קשור אליך, אבא’לה?” “זה קשור אלי בקשר חזק, הוא אומר, מפני שהיא עכשיו ברשותי!” “מה פירוש, אני אומר, שהיא ברשותך?” הפירוש הוא שהיא נמצאת עכשיו תחת השגחתי," הוא אומר לי, מביט לי ישר בעיניים וסורק את זקנו הנאה והמבודר. אז אני, מסתמא, קופץ תחתי; “מי? הילדה שלי תחת ההשגחה שלך? באיזו זכות?” אני אומר, ואני מרגיש שאני מתחיל להיכנס לכעס; אז הוא אומר לי, ברוח קרה לגמרי ובחיוך: “רק לא להתלהט, טֶבֶל! לאט ובנחת נשקול את הדבר ביחד. אתה יודע, הוא אומר, שאני חלילה לא שונא שלך, אף על פי שאתה יהודי; אתה יודע, הוא אומר שאני מחבב יהודים. הלב כואב לי על העקשנות שלהם, שהם תקועים ולא רוצים להבין שמתכוונים כאן לטובתם.” “על טובות, אני אומר, שלא תדבר אתי עכשיו, אבא’לה, מפני שכל מילה שאני שומע כעת היא בשבילי טיפה של סם המוות, אני אומר, אקדח שיורה ישר ללב. אם אתה באמת ידיד שלי, כמו שאתה אומר, אז אני אבקש ממך רק טובה אחת: שתניח לבת שלי.” “אתה אדם טיפש, הוא אומר לי. לבתך לא יאונה שום דבר רע; היא עומדת עכשיו, הוא אומר, לקבל את האושר שלה, היא מקבלת, הוא אומר, חתן – שכזאת שנה טובה תהיה לי!” “אמן! אני אומר בצחקוק, ובלב – הגיהינום בוער! – מיהו, למשל, החתן, אני אומר, אם יש לי זכות לדעת?” אתה, כנראה, מכיר אותו. הוא ברנש הגון וישר ובעל השכלה נאה מאוד, אף על פי שלא למד בבתי הספר; והוא מאוהב בבתך ורוצה להתחתן אתה, אבל הוא לא יכול, מפני שהוא לא יהודי." חוֶֶודקֶה! חולפת בי מחשבה, ואני חוטף בראש מכת חום משונה, וזיעה קרה מכסה אותי, בקושי אני ממשיך לשבת בעגלה, אבל לגלות את הרגשות בפניו – הוא לא יזכה לכך! ואני מושך במושכות של הסוס, מצליף בו מאחור, והלך משה מרדכי – קדימה צעוד הביתה, בלי להגיד שלום. אני מגיע הביתה – היי־איי־איי, בּוּקה ומבוּלָקָה! הילדות שוכבות עם הפנים כבושים בכרים ובוכות; גולדה שלי יותר בעולם הבא מאשר בעולם הזה… אני מחפש את חוה, איפה חוה? חוה איננה!… אני כבר חוסך לעצמי, אוי ואבוי לי, את השאלה איפה חוה; ואני טועם טעם של חיבוט הקבר, ובתוכי בוערת אש, אני לא יודע על מי… הייתי רוצה לעמוד ולהעניק סטירות לחי לעצמי… ואני צועק על הילדות ושופך את הלב המר על האישה. אני לא יכול למצוא לי מקום; אז אני הולך לאורווה, אל הסוס, לתת לו אוכל, ומוצא אותו משתחל ברגל אחת אל העבר השני של הקורה. אז אני חוטף מקל ומתחיל להכניס בו, לפשוט לו את העור, לשבור לו את העצמות: “שתישרף, שלימזל שלי! שככה תחיה כמו שיש לי בשבילך אפילו שיבולת שועל אחת! צרות, אם אתה רוצה, אני יכול לתת לך, עם פורענויות, עם בהלות, עם מכות, עם בכורות!”

כך אני אומר לסוסון, אבל תיכף אני מבין שזה צער בעלי־חיים, ומה הוא בכלל אשם, ולמה נטפלתי אליו? אני שופך לפניו קצת רסק קש, ואומר לו שאם ירצה השם, אראה לו בשבת צורת הֵא בסידור⁹⁷; ואני חוזר אל תוך הבית, קובר את עצמי ושוכב מוכה ורצוץ, והראש – הראש כמעט מתפוצץ ממחשבות וחקירות ולימוד הפשט: מה כל זה בא לומר? מה פשעי ומה חטאתי – במה אני, טביה, חטאתי יותר מכל העולם, שעונשים אותי יותר מאשר את כל היהודים? אוי, ריבונו של עולם! מה אנו ומה חיינו – מה זה שאני בראש שלך כל הזמן, ושאתה לא מרשה לשום פורענות, צרה או משלחת שתפסח עלי?

וכמו שאני כך חושב לעצמי, שוכב על גחלים לוחשות, אני שומע איך אשתי גונחת, קורעת חתיכות מהלב שלה. “גולדה, אני אומר, את ישנה?” “לא, היא אומרת, מה יש?” שום דבר, אני אומר, אנחנו קבורים טוב-טוב באדמה; אולי, אני אומר, יש לך איזו עצה, מה עושים?" “אצלי, היא אומרת, אתה מחפש עצות, אוי ואבוי לי? ילדה מתעוררת בבוקר בריאה, חזקה, היא אומרת, מתלבשת ונופלת לי על הצוואר, היא אומרת, מנשקת, מחבקת, בוכה ולא אומרת כלום; חשבתי שהיא, חלילה, ירדה מהפסים! אני שואלת אותה: מה יש לך בת? אז היא לא אומרת שום דבר, אלא יוצאת החוצה לזמן מה, אל הפרות, ונעלמת. אני מחכה שעה, אני מחכה שעתיים, אני מחכה שלוש – איפה חוה? אין חוה! אני קוראת לילדים: א־נו, תנו קפיצה לרגע אל הכומר”… “מאיפה, אני אומר, ידעת, גולדה, שהיא אצל הכומר?”… “מאיפה ידעתי! היא אומרת לי, אוי ואבוי לשנותי! מה יש, היא אומרת, אין לי עיניים? או שאני לא אמא שלה?” “אם כבר יש לך עיניים, אני אומר, ואם כך כבר כן אמא שלה, למה שתקת ולא אמרת לי?” “להגיד לך? מתי אתה בבית? היא אומרת, וכשאני אומרת לך, אתה בכלל מקשיב? כשאומרים לך משהו, היא אומרת, אתה עונה תיכף בפסוק, מטמטם את הראש בפסוקים, ובזה יצאת ידי חובתך.”

כך היא אומרת לי, כלומר גולדה, ואני מקשיב לבכי שלה בחושך… היא צודקת קצת, אני חושב לעצמי, מפני שמה מבינה אישה? ויש לי כאב בלב, ואני לא יכול לשמוע איך היא גונחת ואיך היא מתייפחת. אז אני פונה אליה: “תראי, גולדה, את כועסת על זה שלכל דבר יש לי פסוק; גם על זה אני מוכרח לענות לך בפסוק. כתוב אצלנו, אני אומר, כרחם אָב על בנים – אבא אוהב את הילד שלו. מדוע לא כתוב, אני אומר, כרחם אֵם על בנים – היינו, שהאמא אוהבת את הילד שלה; מפני שאמא זה לא אבא. אב יכול לדבר אחרת עם הילד. הנה, את תראי, אני אומר, אם ירצה השם מחר אני פוגש אותה.” “הלוואי, היא אומרת, שתוכל בכלל לראות אותה, וגם אותו. הוא, היא אומרת, אדם דווקא לא רע, אף על פי שהוא כומר, אבל יש לו רחמנות על אנשים, היא אומרת, תתחנן אליו, תיפול לפני הרגליים שלו, אולי תהיה לו רחמנות!” “לפני מי? אני אומר, לפני הכומר יימח שמו? שאני אשתחווה, אני אומר, לכומר?! השתגעת או התחלקת מהשכל? אל תפתח פה לשטן, אני אומר, שזה לא יגיע לאוזני השונאים שלי!” “או, אתה רואה? היא אומרת, הנה אתה כבר מתחיל!” “אלא מה חשבת, אני אומר, שאני אתן לאישה להוליך אותי באף? שאני אחיה עם השכל של נשים?” הנה, בשיחות כאלה עבר עלינו הלילה. בקושי זכינו לשמוע את קריאת התרנגול הראשונה, ומיד אני מקים את עצמי, גומר מהר עם התפילה, לוקח אתי את השוט והולך – מסתמא ישר לחצר של הכומר. איך אתם אומרים, אישה היא באמת רק אישה, אבל לאן הייתי יכול ללכת? אל תוך האדמה?

בקיצור, באתי אליו לחצר – פוגשים אותי הכלבים שלו בברכה נאה של בוקר טוב ורוצים לחסל את הקפוטה שלי וגם לטעום את טעם שוקי הרגליים שלי, שכנראה טעימים לשיני הכלב שלהם… מזל שלקחתי אתי את השוט, ונתתי להם להבין את הפסוק לא יחרץ כלב לשונו, נֶכיַי סוֹבַּאקה דַארוֹם נֶה בְּרֶשֶה, שפירושו: שהכלב לא ינבח בלי סיבה… לקול צעקת הכלבים עם השאון שהקמתי אני יצאו במרוצה הכומר והכומרית, בקושי גירשו את הכנופיה העליזה, והזמינו אותי להיכנס לבית, קיבלו את פני כמו אורח חשוב מאוד, רצו להרתיח בשבילי את המיחם. אומר אני שמיחם זה לאו דווקא. יש לי משהו לדבר עליו, אתו, אני אומר, בארבע עיניים. אז הכומר, מבין את הרמז, קורץ לפלונית שלו שתסגור במחילה את הדלת מאחוריה. ואני ניגשתי ישר לעניין, בלי שום הקדמות, שיגיד לי קודם כול אם הוא מאמין באלוהים… ואחר כך שיגיד לי אם הוא יודע מה הטעם של להפריד אבא מהילד שלו, שאוהבים אותו; ושוב פעם שיגיד לי מה היא לפי הבנתו מצווה ולמה הוא קורא עבירה; ועוד דבר הייתי רוצה שהוא יבהיר לי: איזה צורה יש בעיניו לאדם שפורץ לתוך הבית של השני ורוצה לחולל שם מהפכה, להזיז ולהעמיד מחדש את הכיסאות, עם השולחנות, עם המיטות…

ברור שהוא נשאר יושב נדהם, והוא אומר לי: “טֶבֶל, אתה אדם פיקח, הוא אומר, שעומד ושואל בבת אחת כל כך הרבה שאלות, ורוצה, הוא אומר, שיענו לו עליהן במכה אחת? חכה קצת, הוא אומר, ואני אענה לך על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.” לא, אני אומר לו, אתה, אבא’לה יקר, בחיים שלך לא תענה עליהן. אתה יודע מדוע? מפני שאני יודע מראש את כל המחשבות שלך. מוטב, אני אומר, שתענה לי על השאלה הזאת: האם יש לי עוד תקווה לראות שוב את הילדה שלי או לא?" אז הוא קופץ ממקומו: “מה פירוש שוב? לבת שלך לא יקרה חלילה שום דבר, אדרבה!” “אני יודע, אני אומר, אני יודע שאתה רוצה לעשות אותה מאושרת! לא על זה אני מדבר, אני אומר; אני רוצה רק לדעת איפה היא, הילדה שלי, ואם אני יכול להיפגש אִתה.” “כל דבר אחר כן, הוא עונה לי, ורק זה לא.” “אז ככה דַבֵּר, אני אומר, דברים ברורים, קצר ולעניין! שתהיה בריא, אני אומר, ושאלוהים יגמול לך, אני אומר, בכפל כפליים!”

ואני חוזר הביתה ומוצא את גולדה שוכבת במיטה מצונפת כמו פקעת שחורה וכבר אין לה דמעות בעיניים, ואני ואמר לה: “קומי, אשתי, תחלצי, אני אומר, את הנעליים, והבה נשב שבעה, כמו שציווה אלוהים. ה' נתן וה' לקח – אנחנו לא הראשונים, אנחנו לא האחרונים, שיהיה נדמה לנו, אני אומר, כאילו אף פעם לא היתה לנו חוה, או שיהיה נדמה לנו, אני אומר, כאילו היא כמו הודל, שנסעה מאתנו אל מאחורי הרי החושך, ורק אלוהים יודע אם נראה אותה פעם… אלוהים, אני אומר, הוא אל רחום וחנון, הוא יודע מה שהוא עושה!”

כך אני שופך את לבי ומרגיש שהדמעות חונקות אותי, עומדות לי כמו עצם בגרון. אבל טביה הוא לא אישה, טביה מתאפק! תאר לך, זו רק אמירה שאומרים מתאפק; מפני שקודם כול הבזיון!… ושנית, איך אפשר להתאפק כשמאבדים ילד כזה בעוד הוא בחיים, יהלום כזה, שהוא כל כך חקוק בתוך הלב, גם בזה שלי וגם בזה של האמא. כמעט יותר מכל הילדים האחרים, אני לא יודע מדוע? אולי זה מפני שבילדותה חלתה הרבה, נשאה על בשרה את כל הצרות שבעולם. לפעמים היינו יושבים על ידה לילות שלמים; פעמים אחדות החזרנו אותה בצעקות, ממש קרענו אותה בצעקות מזרועות המוות. החיינו אותה כמו שמחיים פרגית קטנה רמוסה, מפני שכשאלוהים רוצה הוא הופך מת לחי, כמו שאנחנו אומרים בהלל: לא אמות כי אחיה – כשלא נגזר עליך שתמות, אז לא מתים… ואולי זה מפני שהיא היתה ילדה טובה, נאמנה, אהבה אותנו תמיד כמו את החיים שלה, בכל הנשמה. איי, הקושיה היא, איך זה הגיע לכך שהיא תעולל לנו משהו כזה? אז ראשית, כזה הוא המזל שלנו – אני לא יודע איך אתה, אני מאמין בהשגחה; ושנית, הרי זו קליפה,⁹⁸ מין מעשה שנעשה בה, אתה שומע, מין כישוף! אתה רשאי לצחוק עלי, ואני אומר לך שאני כלל לא חושם טיפש מגושם כזה שמאמין בגמדים, לצים, שדוני בית וכדומה שטויות כאלה; אבל בכישוף, אתה רואה, אני כן מאמין; מפני שמה זה אם לא כישוף? הנה, תשמע הלאה, ואתה בעצמך תגיד אותו דבר…

בקיצור, אם הספרים הקדושים אומרים: בעל כורחך אתה חי – אדם אינו מאבד את החיים במו ידיו – אז יש לכך סיבה. אין בעולם שום פצע שאינו מעלה ארוכה, ואין צרה שלא שוכחים אותה. כלומר, לשכוח לא שוכחים, אבל מה יכולים לעשות? אדם כבהמה נדמה – הבנאדם חייב לעבוד, לעמול, להיקרע בשביל חתיכת הלחם. כולנו חזרנו, מה אגיד לך, לעבודה. אשתי והילדים – אל הקנקנים, אני – לסוס ולעגלה, ו – עולם כמנהגו – העולם לא נעצר במקום. בבית אמרתי שחוה זה לא ייזכר ולא ייפקד – אין חוה! נמחקה – וזהו! ואספתי קצת מוצרי חלב, סחורה טרייה, ונסעתי לבויבריק, אל הקונים שלי. הגעתי לבויבריק – שמחה, התרגשות: “מה שלומך, רֶבּ טביה? מה זה שלא רואים אותך?” “מה יכולתי לעשות? אני אומר, קרה אצלי חדֵש ימינו כקדם – אותו עסק ביש כמו קודם; פרה, אני אומר, התפגרה אצלי.” “מה זה, הם אומרים, שאצלך קורים כל הנסים?” והקהל חוקר אותי, כל אחד לחוד, איזה מן פרה התפגרה אצלי? כמה היא עלתה לי? ועוד כמה פרות נשארו לי? וצוחקים, צוהלים, כנהוג אצל נגידים, שנהנים על חשבון העני, השלימזל, אחרי הארוחה, כשטוב על הלב ובחוץ בהיר וחם וירוק ומתחשק לנמנם… אבל טביה הוא לא איש שנותן שיתבדחו על חשבונו, קדחת ידע האחר ולא מה באמת מתרחש בלב שלי! כשגמרתי עם כל הקונים, אני יוצא יחד עם הקנקנים בדרך חזרה הביתה, נכנס ליער, מרפה את המושכות ומניח לסוסון שילך בניחותא, יחטוף בגנבה איזו תלישה של עשב, ובעצמי אני מתעמק במחשבות ובהרהורים של עצמי, חושב על כל מה שאתה רוצה: על החיים ועל המוות, על העולם הזה ועל העולם הבא, וכדומה כאלה דברים, כדי שאוכל לגרש לי מהראש את הרעיונות, כלומר כדי שלא אחשוב עליה, כוונתי לחוה. וכמו להכעיס דווקא היא זו שנדחקת לתוך הראש שלי, כלומר חוה, מתייצבת לנגד עיני במלוא קומתה, גבוהה ויפה ורעננה כמו עץ אורן, או דווקא כפי שהיתה בעודנה קטנטונת: חולנית, חלשלושית, אפרוחית המוטלת אצלי על הידיים, הראש שמוט על הכתפיים שלי: " מה את רוצה, חוה’לה? שאתן לך חתיכת לחם? קצת הַם־הַם?" ואני שוכח לזמן מה מה שהיא עוללה, והלב שלי נמשך אליה, והנשמה מוצצת, מתגעגעת אליה… אלא שאני מזכיר לעצמי, וגובר אצלי כוח הדם, ובלב השני מתלקחת אש – עליה ועליו ועל כל העולם ועל עצמי, ומדוע אני לא יכול לשכוח אף לרגע; לא יכול למחוק אותה, לקרוע אותה מן הלב. באמת, לשם כך צריך טביה להיות יהודי־שביהודי, להשחיר כל ימיו את הפנים, לחרוש בחוטם, לגדל את הילדים שלי, כדי שהם יוכלו אחר כך לקום ובבת אחת לקרוע את עצמם בכוח, לנשור כמו גרוֹפית יבשה מן העץ ולהיסחף ברוח ובעשן?… הנה, למשל – כך אני חושב לעצמי – צומח לו ביער עץ, עץ אלון, מופיע איזה יצור עם גרזן, כורת ענף ועוד ענף ועוד ענף – מה שווה עץ בלי ענפים, על האבן ייאמר. אתה, בנאדם, מוטב כבר שתכרות את העץ כולו – ושיהיה לזה סוף, לשם מה יצא דופן אלון שעומד ביער עירום ועריה?!…

וכמו שאני חושב לעצמי את המחשבות האלה, פתאום אני מרגיש שהסוסון שלי נעצר – סטופּ! מה זה? אני מגביה את העיניים ומעיף מבט – חוה! – אותה חוה כמו שהיתה, לא נחסרה שערה, אפילו את הבגדים לא החליפה!… הדבר הראשון שעולה לי על הדעת – לקפוץ מן העגלה ולחבק אותה… אבל תיכף בולמת אותי מחשבה: “טביה? מה אתה עושה?!” ואני מושך את הסוסון במושכות: “דיו, שלימזל!” ומפנה את העגלה ימינה; אני מסתכל, גם זו שלי פונה ימינה, ובאיזו תנועת יד, כמי שאומר: חכה רגע, אני צריך להגיד לך מילה".. בתוכי נעשה קרע ומשהו לופת את הלב, ואני מרפה ידיים ורגליים; הנה־הנה אני נותן קפיצה מן העגלה! אבל אני עוצר בעצמי, מושך במושכות ופונה שמאלה – גם היא שמאלה, מביטה בי במבט פרוע־משונה, הפנים – פני מת… מה עושים? – אני חושב לעצמי – שאעצור ואעמוד או שאסע הלאה? ועד שאני מסתכל סביב – אהה, היא כבר אוחזת באפסר של הסוס ואומרת לי: “אבא! שאני אמות אם אתה זז מהמקום! אני מתחננת אליך, שמע קודם מה שיש לי להגיד, אבא, אבא’לה!” אֶה, אני חושב, את רוצה בכוח? לא, נשמה שלי! סימן שאת לא מכירה את האבא שלך ותיכף אני צולף בסוס כמה שרק אפשר, והסוסון נשמע לי, קופץ, אבל את הראש הוא מפנה אחורה, מטלטל תוך כדי כך את האוזניים. “דיו! אני אומר לו, אך תסתכל בקנקן – שלא תביט, חכם שלי, להיכן שלא צריך”… ובעצמי, אתה חושב, לא בא לי להפנות את הראש אחורה, לזרוק מבט, לפחות עוד מבט אחד, לשם, למקום שבו היא נשארת עומדת? אבל לא, טביה הוא לא אישה, טביה יודע איך צריך להתנהג עם שטן מקטרג…

בקיצור, אני לא רוצה, איך אומרים, לגרום לך אריכות ימים, חבל על הזמן שלך. אם נגזר עלי חיבוט קבר, הרי כבר בוודאי יצאתי ידי חובתי, ואת טעם הגיהנום וכף הקֶלע עם כל שאר ייסורי השרפה שמתוארים אצלנו בספרים הקדושים – שאל אותי ואספר לך עליהם! במהלך כל הנסיעה שלי היה נדמה לי שהיא רצה אחרי העגלה וצועקת: “תשמע מה שיש לי להגיד, אבא, אבא’לה!” וחולפת בי מחשבה: טביה! אתה לוקח על עצמך יותר מדי! מה יזיק לך אם תיעצר לרגע ותשמע מה היא רוצה? אולי יש לה לספר לך איזה דבר שאתה צריך לדעת? אולי, מי יודע מה יכול להיות, היא מתחרטת על כל העניין ורוצה לשוב בחזרה? אולי היא קבורה אצלו באדמה ומבקשת שאתה תעזור לה לצאת מן הגיהנום?… אולי ואולי ועוד הרבה אולַיים כאלה עפים לי בראש מצד אל צד, והיא עומדת לנגד עיני כמו שהיתה ילדה, ואני נזכר בפסוק “כרחם אב על בנים” – אצל אבא אין ילד רע – ואני מענה את עצמי, ובעצמי אומר על עצמי שאני בבחינת אסור לרחם – לא ראוי שהאדמה תישא אותי עליה! מה? מה אתה רותח, עקשן משוגע שכמותך? מה אתה מתופף בתופים? עצור, אכזר שכמוך, הפנה את העגלה אחורה ותתפייס אִתה. היא ילדה שלך, לא של שום אדם אחר!… ולראש שלי נדחקים רעיונות ומחשבות: מה זה בעצם יהודי ומה זה לא יהודי?… ולשם מה ברא אלוהים יהודים ולא יהודים?… ואם אלוהים כבר ברא יהודים ולא יהודים, מדוע הם צריכים להיות כל כך מנותקים זה מזה, לא יכולים להביט זה לזה בפנים, ממש כאילו האחד הוא של אלוהים והאחר לא של אלוהים?… ומרגיז אותי שאני לא כל כך בקי, כמו אחרים, בספרי קודש ובסתם ספרים,⁹⁹ שאהיה מסוגל למצוא לכל אלה תשובה נאותה… וכדי לגרש מן הראש את הרעיונות, אני מרים את קולי בניגון: אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סֶלה! כביכול אני מתפלל מנחה בהרמת קול ובניגון, כמו שאלוהים ציווה. אבל מה יוצא מהתפילה ומהזמרה כשבפנים, בלב, מזדמר לו ניגון אחר: “ח־ו־ה! ח־ו־ה! ח־ו־ה!” , וכשאני מגביה את הקול יותר ב“אשרי”, מזדמרת לי ה“חוה” בקול רם עוד יותר, וככל שאני רוצה יותר לשכוח אותה, כך אני רואה אותה לנגד עיני יותר ויותר בחדוּת, ונדמה לי שאני שומע את קולה קורא לי: “תקשיב לי, אבא, אבא’לה!”… ואני אוטם את האוזניים כדי שלא אשמע אותה, ואני עוצם את העיניים כדי שלא אראה אותה, ואני אומר את השמונה־עשרה, ובעצמי אני לא שומע מה שאני אומר, ואני חובט בעצמי ב“אשמנו” ולא יודע מדוע, והחיים שלי מטורטרים, ואני בעצמי מטורטר, ואני לא מספר לאף אחד על הפגישה, ואני לא מדבר עליה עם שום אדם, ואני לא שואל איש עליה – אף על פי שאני יודע, יודע טוב מאוד, איפה היא ואיפה הוא ומה הם עושים; אבל קדחת אם מישהו ייוודע ממני – שלא יזכו לכך השונאים שלי, שאני אתלונן באוזני מישהו. הנה, כזה מין בן אדם הוא טביה.

מתחשק לי לדעת אם כל הגברים הם כאלה, או רק אני מטורף כזה? למשל, כדומה, קורה פעם שאני לובש את הקפוטה השבתית והולך אל תחנת הרכבת – מוכן כבר ממש להתיישב ולנסוע אליהם, אני יודע איפה הם מתגוררים… מגיע אל הקופאי ומבקש כרטיס, הוא שואל: “לאן?” ואני אומר, “ליהופץ.” אומר הוא: “אין אצלו עיר כזאת.” אומר אני: “אני לא אשם בכך.” ופונה משם וחוזר הביתה, פושט את הקפוטה השבתית ושוב חוזר לעבודה: מעט מוצרי החלב, הסוס והעגלה – איך כתוב שם: איש לפועלו ואדם לעבודתו – החייט למספריים והסנדלר אל טרַסקַל העבודה¹⁰⁰.. אתה צוחק עלי? מה אמרתי לך? אני אפילו יודע מה אתה חושב. אתה חושב לעצמך: “הטביה הזה הוא חושם!”… משום כך אני מעריך ש – עד כאן אומרים בשבת הגדול – כלומר, שמספיק כבר להיום… אז תהיה לי בריא וחזק ותכתוב מכתבים. רק למען השם, לא לשכוח מה שביקשתי ממך: שיהיה פתח שין שַה, כלומר, שלא תעשה מהסיפור שום ספרון. ואם כבר יצא לך לכתוב, שתכתוב על אחר, לא עלי; תשכח ממני, כמו שכתוב בפסוק: וישכחהו – אין כבר טביה החולב.

(1906)

 

שפרינצה ¹⁰¹    🔗

לך, פּאני שלום עליכם, מגיע שלום עליכם רחב, לבבי – עליכם ועל בניכם! יובלות כבר לא התראינו! ויי ויי כמה הרבה מים זרמו מאז¹⁰² ובמה לא התנסינו, שנינו וכל ישראל, בשנים האחדות הללו: קישינֶב¹⁰³, קוֹסְנֶטוּציֶה¹⁰⁴, עם פוגרומים, עם צרות, עם פורענויות – אֶח, אתה ריבונו של עולם, גוֹטֶניוּ שלנו!… אני רק מתפלא עליך, פּאני, שלא תכעס עלי אם אומר לך, שאצלך לא הלבינה אפילו שערה אחת, בלי עין הרע, בלי עין הרע! אבל תסתכל בי: הרי אני כבן שבעים – עדיין לא מלאו לי שישים, ותראה איך טביה הלבין כולו! דבר של מה בכך הצער-גידול-בנים שיש מילדים! ולמי יש מילדים כל כך הרבה צער-גידול-בנים כמו לי? נפל עלי אסון חדש עם בתו שפרינצה; אסון יותר גדול מכל הצרות שהיו לי מאי-פעם ועד עכשיו, ובכל זאת, אתה רואה, לא כלום, חיים, כמו שכתוב שם: בעל כורחך אתה חי – אפילו תתפוצץ, שונאי ציון, מרוב לשיר את השיר:

מה שווים החיים לי,

מה שווה לי בכלל,

אם כסף אין לי,

ואין לי מזל.

בקיצור, איך כתוב בפרקי אבות: רצה הקדוש ברוך לְזַכּוֹת – אלוהים רצה לעשות טובה ליהודים שלו, אז הוא הפיל עלינו אסון, צרה, קוֹסְנֶטוּציֶה, אַיי, קוסנטוציה! בבת אחת נהייתה מהומה אצל הנגידים שלנו, ריצה ליהופץ לחוצלארץ, כביכול למעיינות החמים, עצבים, אמבטיות מלח, פתפותי ביצים… ואם כבר נמלטים מיהופץ, או בויבריק עם האוויר הטוב והיער והקייטנות שלה שוכבת עמוק באדמה, כמו שאנחנו אומרים בברוך-שאמר: ברוך מרחם על הארץ – אלא מה? הרי בכל זאת יש אלוהים גדול בעולם, שמשגיח על האנשים העניים שלו, מסכנים, כדי שיתענו בעולם עוד קצת, אז היה לנו קיץ – א־יי-אַיי-אַיי. הופיעו בריצה אלינו לבויבריק אנשים מאוֹדֶסָה, מרוֹסְטוֹב, ומקַטֶרינוֹסְלַב,¹⁰⁵ וממוֹהִילֶב, ומקִישינֶב – אלפי אלפים נגידים, גבירים אדירים! אצלם, כנראה, ה“קוֹסְנֶטוּציֶה” חזקה עוד יותר מאשר אצלנו ביהופץ, מפני שרצים, בכלל לא מפסיקים לרוץ. מתעוררת הקושיה: מה פתאום הם רצים אלינו? התירוץ הוא: מדוע אלה שלנו רצים אליהם? נעשה כבר אצלנו, ברוך השם, מנהג כזה, שכאשר מגיע הזמן שמתחילים לדבר על פוגרומים, מתחילים יהודים לרוץ מעיר אחת לעיר אחרת; כמו שכתוב בפסוק: ויסעו ויחנו, ויחנו ויסעו¹⁰⁶ – מה הפירוש? אתה תיסע אלי ואני אסע אליך… בינתיים נעשתה בויבריק, מה אכפת לך, כרך שלם, ממולא ודחוס באנשים, נשים וילדים, וילדים אוהבים לנקֵר, וזקוקים למוצרי חלב, ואיפה משיגים מוצרי חלב אם לא אצל טביה? שער בנפשך, טביה נכנס לאופנה! מכל צד: טביה וטביה! רֶבּ טביה, אלי! ¹⁰⁷ כשאלוהים רוצה – איזה מקום יש לשאלות?

ויהי היום, קורה מעשה, בערב שבועות זה היה, אני מגיע עם קצת מוצרי חלב לאחת הלקוחות שלי, אלמנה צעירה ועשירה מקטרינוסלב, שהגיעה לבויבריק לתקופת הקיץ עם הבן-יקיר שלה, אַרוֹנצ’יק קוראים לו. מעצמך אתה כבר מבין שההיכרות הראשונה שהיא עשתה בבויבריק היתה מסתמא אתי. “המליצו עליך, היא אומרת, כלומר האלמנה, שאצלך מוצר החלב הטובים ביותר.” “ואיך זה יכול להיות אחרת, אני אומר לה, כלומר לאלמנה. לא לחינם אמר שלמה המלך טוב שם משמן טוב; שם טוב משמיע את קולו כמו שופר על פני כל העולם. אם את רוצה אני אומר, אספר לך מה אומר על זה המדרש.” אלא שהיא קוטעת את דברי, כלומר האלמנה, ואומרת לי שהיא אלמנה, ובעניינים האלה, היא אומרת, היא לא בקיאה. היא לא יודעת איך אוכלים את זה… העיקר, היא אומרת, שהחמאה תהיה טרייה והגבינה טעימה… נו, לך דבר עם נקבה!…

בקיצור, התחלתי להיות יוצא ונכנס אצל האלמנה הקטרינוסלבית, למה לא, פעמיים בשבוע כל שני וחמישי, מדוייק כמו לוח שנה. הבאתי לבית את מעט מוצרי החלב, כלל לא שאלתי אם נחוץ או לא נחוץ. נעשיתי אצלה בן בית, וכרגיל, התחלתי להציץ איך מתנהלים אצלה העניינים, מצאתי את הדרך למטבח, וכמה פעמים אמרתי לך מה שמצאתי לנחוץ להגיד. בפעם הראשונה, כמובן, חטפתי מנה מהמשרתת, שלא אדחוף את האף לסירי זרים. בפעם השנייה כבר הקשיבו לדברי, ובפעם השלישית כבר התייעצו אתי, מפני שהיא נוכחה, כלומר האלמנה, מי הוא טביה. וכך נמשכו הדברים עד שהיא גילתה לי את הצרה, את המחלה, את האסון שלה – ארונצ’יק! הייתכן? הוא כבר בחור בן עשרים וכמה, היא אומרת, ולא יודע שום דבר חוץ מסוסים, “פוֹפַנַיִים”¹⁰⁸ ולדוג דגים; וחוץ מזה, היא אומרת, הוא לא יודע כלום! על עסקים, על כסף, היא אומרת, הוא לא יודע כלום! על עסקים, על כסף, היא אומרת,ירושה נאה, כמעט מיליון, והוא – שאפילו ירחרח, יציץ בזה! רק לבזבז הוא יודע, היא אומרת; יד רחבה יש לו! “איפה הוא הבחור? אני אומר; את רק תמסרי אותי לידיים שלי, ואני כבר אשוחח אתו קצת, אטיף לו קצת מוסר, אפסוק כמה פסוקים, אביא מדרש.” אז היא צוחקת: “מה פתאום, היא אומרת, אתה מוטב שתביא לו סוס, לא מדרש!”

ואיך שאנחנו ככה מדברים, ויבוא הילד – הבחור מופיע, כלומר ארונצ’יק; בחורון – עץ אורן, פרחח בריא-אוּלָם, דם וחלב, וחגורה רחבה הוא חוגר, במחילה ממך, על גבי המכנסיים שלו, עם שעון קטן תחוב לו אל תוך החגורה, והשרוולים מופשלים לו עד למעלה מן המרפקיים¹⁰⁹. “איפה היית?” שואלת האמר. “חתרתי לי בסירה ודגתי לי דגים.” "מלאכה נאה, אני אומר, בשביל בחורון כמוך. שם, בבית, גונבים ומסלקים, אני אומר, בשביל בחורון כמוך. שם בבית, גונבים ומסלקים, אני אומר, את עצמות שלך, ואתה כאן דג דגים¹¹⁰! אני מעיף מבט באלמנה –אדומה כסלק, מחליפה את כל הצבעים. היא בוודאי שיערה שהבן שלה בטח יתפוס אותי בצווארון ביד חזקה, וזה דבר אחד, ויראה לי אותו ומופתים – כלומר יחלוק לי שתי סטירות לחי, זה כבר שניים¹¹¹, וישליך אותי כחרס הנשבר! הבל הבלים! מדברים כאלה טביה לא מפחד! אני, כשיש לי משהו להגיד, אני אומר!

כך הווה, הבחורון, כששמע ממני דיבורים כאלה, נרתע קצת לאחור, הוריד את הידיים, התבונן בי מראש ועד לקצה כף הרגל, פלט איזו שריקה משונה, ופתאום פרץ בצחוק כזה, ששנינו חששנו שמא הבחור יצר מדעתו לרגע קט. ומה אני אגיד לך? מאז נהיינו חברים, החברים הכי טובים! אני חייב להגיד לך: בעיני מצא הבחור חן, וכל כמה שהכרתי אותו יותר – יותר מצא חן. אמנם הוא שרלטן ובזבזן, ויד יש צלו – פתוחה כבר יותר מדי; ונוסף על כך הוא קצת חושם. למשל: נתקל בקבצן – הכניס את היד לכיס, הוציא ונתן, בלי לספור. מי עושה ככה? או שהסיר מעל עצמו אדרת משובחת, שלמה, חדשה, ונתן למישהו אחר. אם אומרים קצת חושם, מה יש כבר להוסיף?… רחמני-רחמנות היה על האמא! היא היתה מתלוננת בפני: מה עושים?! וביקשה שאשוחח אתו קצת. אז עשיתי כבקשתה. למה שאתקמצן אִתה… זה עולה לי כסף?! וישבתי אתו וסיפרתי לו מעשיות, פוררתי משלים, טחנתי פסוקים, ריסקתי מדרשים, כמו שטביה יכול. והוא דווקא אהב להקשיב לי, לשאול אותי: איך אני חי? איך אני מתנהל אצלי בבית? “מתחשק לי, הוא אומר, להיות אצלך פעם, רֶבּ טביה!” אז אני אומר לו: “מי שמתחשק לו לבקר אצל טביה ונוסע לו אליו פעם אל החווה.¹¹² הרי יש לך, אני אומר, מספיק סוסים ופופניים, ובשעת הדחק, אני אומר, אתה לא חולה לצעוד ברגליים; זה לא רחוק, אני אומר, צריך רק לחצות, אני אומר, את היער.” “מתי, הוא אומר, אתה בבית?” “למצוא אותי בבית אפשר רק בשבת או בחג. שַה, אני אומר, אתה יודע מה? הנה בעוד שמונה ימים מיום שישי בא עלינו לטובת חג השבועות. אם אתה רוצה לעשות טיול אלינו לחווה, תכבד אותך אשתי, אני אומר, בבלינצאות גבינה כאלה אשר לא בלינצאו אבותינו במצרים!” שואל הוא: “מה פירוש הדבר, הרי אתה יודע שבפסוקים אני חלש.” “יודע גם יודע, אני אומר, שאתה חלש; אילו היית לומד בחדר, כמוני, אני אומר, הרי גם אתה היית יודע מה דקאָמרי הרבנית”¹¹³ אז הוא צוחק ואומר לי: “טוב, קנית לעצמך, הוא אומר, אורח; ביום ראשון של שבועות, הוא אומר, אני בא אליך, רֶבּ טביה, עם כמה מכרים לארוחת בלינצאות, אבל תדאג שהן יהיו, הוא אומר, חמות!”… “אש-להבה, אני אומר, מן השפה ולחוץ – ישר מן המחבת אל תוך הפה!”… ואני מגיע הביתה וקורא לזו שלי: “גולדה, אני אומר, יש לנו אורחים לשבועות!” אומרת היא: “מזל טוב לך, מי מגיע?” אומר אני: “את זה תדעי יותר מאוחר. את רק הכיני ביצים, אני אומר; גבינה וחמאה יש, ברוך השם, מספיק. תטגני בלינצאות, אני אומר, בשביל שלושה אדונים, אבל אדונים כאלה, אני אומר, שמחזיקים מהאכילה ולא יודעים מה פירש רש”י"… “כמובן, היא אומרת, כבר נטפלת לאיזה שלימזל מארץ הרעבים?”… “גולדה, את בהמה, אני אומר. ראשית, האסון, לא היה גדול, חלילה, אני אומר, גם אם היינו מפטמים איזה קבצן בבלינצאות של שבועות! ושנית, אני אומר, שתדעי, זוגתי היקרה, הצנועה והחסודה, מרת גולדה שתחיה, שאחד מאורחי החג שלנו יהיה הבן-יקיר של האלמנה, אני אומר, זה שקוראים לו ארונצ’יק ושסיפרתי לך עליו.” “אם ככה, היא אומרת, הרי זה דבר אחר”… כוחו של מיליון! אפילו גולדה שלי, כשהיא מרחרחת כסף, הרי היא נעשית בן אדם לגמרי. ככה העולם, מה יש כאן לדבר? איך כתוב שם בהלל: כסף וזהב מעשי ידי אדם – הזהב קובר את הבנאדם…

בקיצור, הגיע חג השבועות המאיר, הירוק. כמה יפה, כמה ירוק, כמה אור וחום אצלי בחווה כשמגיע השבועות אני לא צריך לספר לך. הגביר העשיר ביותר אצלכם היה מאחל לעצמו שמים כחולים כאלה, עם יער ירוק כזה, עם אורנים ריחניים כאלה, עם עשב כזה מחיה נפשות, מרעה לפרות שעומדות ולועסות ומביטות לך לתוך העיניים, כמי שאומר: תמיד תן לנו עשב כזה, ואז לא נקמץ לך בחלב! – לא, תגיד מה שתגיד, תן לי את הפרנסה הכי טובה, כל מה שתרצה, בתנאי שאעזוב את הכפר ואשתקע בעיר, לא אחליף אתך מקונמות. איפה יש לך בעיר שמים כאלה? כמו שאנחנו אומרים בהלל: השמים שמים לה' – שמים של אלוהים!… בעיר, כשאתה מפשיל את הראש כלפי מעלה, מה אתה רואה? קיר, גג, ארובה; אבל איפה יש לך שם עץ כזה? ואם גם גלה אליכם איזה עֵצוֹן קטוֹן, עמדתם והלבשתם לו קפוטה מלמעלה ועד למטה! ¹¹⁴… הכלל, הם לא יכלו להשביע את ההתפעלות שלהם, האורחים שלי, כשהם הגיעו אלי אל החווה לשבועות. הגיעו בסך הכול ארבעה בחורים, רוכבים על סוסים, אבל איזה סוסים – אחד אחד! ומה יש לדבר על ארונצ’יק! יושב לו על סוס, אני אומר לך, סוס סריס אמיתי! ¹¹⁵ לא תקנה אותו בשלוש מאות רובל! "ברוך הבא, אורחים! אני אומר להם, לכבוד שבועות, אני אומר, באתם ברכיבה? לא נורא, טביה הוא לא מן הצדיקים הגדולים, וכשיצליפו בכם, אני אומר, בעולם הבא, ה… שלי לא יכאב… איי, גולדה, תדאגי רק שהבלינצאות יהיו מוכנות, והבה, אני אומר, נוציא את השולחן לשם, החוצה, בבית פנימה, אני אומר, אין לי בין כה וכה מה להראות לאורחים… איי, שפּרינצה, טַייבּל,, בּיילקה, לאן נעלמתן? תזיזו את עצמכן!… "כך אני מנחית פקודות על הילדים, והשולחן מוּצָא החוצה, ספסלים, ומפה, וצלחות, כפות, מזלגות, מלח – ותיכף אחרי זה מגיעה גולדה עם הבליינות – חמות, מפעפעות, ישר מן המחבת, מחיות נפשות, שמנוניות, בצפיחית בדבש! והאורחים שלי כלל אינם יכולים לחדול להלל אותן, את הבליינות…

“מה את עומדת, אני אומר לגולדה, קחי ותחזרי על הפסוק פעם נוספת; שבועות היום, אני אומר, וצריך להגיד פעמיים ’אודחָ!” וגולדה שלי לא מתעצלת, ממלאת את הקערה פעם נוספת, ושפירנצה מגישה את הבליינות לשולחן. פתאום אני מעיף מבט בארונית שלי ורואה שהוא שקוע בלהביט בשפרינצק – ממש לא גורע עין ממנה! מה יש לו להסתכל כל כך? “תאכל, אני אומר לו, מה אתה לא אוכל?”… אז אומר הוא לי: “אלא מה אני עושה?!”… “אתה מסתכל, אני אומר, בשפרינצה שלי”… נעשה צחוק, כולם צוחקים, וגם שפירנצה שלי צוחקת, ולכולם שמח על הנשמה, לכולם טוב – חג שבועות עליז, טוב לכולם!… לך נחש שמהעליזות הזאת תצא צרה, פורענות, יללה, עונש מאלוהים על ראשי, אוי לי, נחרבתי ונחשבתי! – אלא ש… אֶט! האדם הוא טיפש, אדם בר-דעת, אסור לו לקחת ללב, הוא חייב להבין שמה שקורה זה מה שצריך לקרות, מפני שאילו היה צריך לקרות משהו אחר, לא היה קורה מה שקורה! האם אנחנו לא אומרים בתהילים: השלך על ה' – סמוך על הקדוש ברוך הוא; הוא כבר יעשה ככה שתשכב עמוק, תשע אמות, באדמה ותאפה כעכים, ועוד תגיד: גם זו לטובה! שמע מה שיכול להתרחש בעולם, אבל בתשומת לב, מפני שכאן מתחיל עיקר המעשה.

ויהי ערב ויהי בוקר – פעם לפנות ערב אני חוזר הביתה צלוי מחום היום והרוס מן ההתרוצצות בין הקייטנות בבויבריק, ואני מוצא אצלי בחוץ, ליד הבית, קשור אל הדלת, סוס מוכר, הייתי יכול להישבע שזה הסוס של ארונצ’יק, הסריס, זה שהערכתי אז בשלוש מראות קרבונים. אני ניגש לסוס, מוריד לו ביד אחת חבטה על התחת, וביד השנייה אני מגרד לו את הצוואר מלפנים ומטלטל לו מעט את הרעמה. “ידידי, אני אומר לו, בחור חמד שלי, מה אתה עושה כאן?” הוא מפנה אלי את הזרבובית מלאת החן שלו ומביט בי בעינים החכמות שלו, כמי שאומר: “מה אתה שואל אותי? תשאל את הבעל-בית שלי”… ואני נכנס הביתה ומתחיל לחקור את אשתי: “תגידי לי, גולדה עטרתי, מה עושה כאן ארונצ’יק?” עונה היא לי: מנין לי לדעת? הרי הוא מהאנשים שלך!" “איפה הוא נמצא?” “יצא לטיול, היא אומרת, בחורשה, עם הילדים.” “מה פתאום טיול?” אני אומר לאשתי ומצווה שתגיש לי אוכל. אחרי שאכלתי אני מהרהר לעצמי: “מה יש לך, טביה, שאתה כל כך מרוגז? בן אדם מתארח אצלך, אז צריך להיות כל כך נפוח? אדרבה”… וכמו שאני מהרהר אני מעיף מבט – הילדות שלי צועדות יחד עם החברה’מן, אוחזות פרחים שקטפו – שתי הצעירות יותר, טֵייבּל ובֵּיילקֶה, הולכות מלפנים, ומאחור – שפּרינצֶה שלי עם ארונצ’יק… “ערב טוב!” “שנה טובה!” ארונצ’יק שלי עומד לו ככה מוזר, מלטף את הסוס, גבעול עשב צבוט לו בפה, ופונה אלי: “רֶבּ טביה! אני רוצה לעשות אתך עסק. בוא, נתחלף בסוסים.” “לא מצאת, אני אומר, ממי לעשות צחוק?” אומר הוא לי: “לא, אני מתכוון ברצינות.” “ככה, אני אומר, ברצינות אתה מתכוון? כמה, למשל, עולה הסוס שלך?” “בכמה, הוא אומר, אתה מעריך אותו?” “אני מעריך אותו, אני אומר, חוששני, בשלוש מאות קרבונים ואולי עם עוד תוספת כלשהי.” הוא מצטחק ואומר: “הוא עולה יותר מפי שלושה מזה”; ושוב הוא פונה אלי: “נו? מה עשינו החלפות?” השיחה הזאת לא מצאה חן בעיני; מה פירוש שהוא יחליף את הסוס בשלימזל שלי! אז אני אומר לו שידחה את העסק לפעם אחרת, ואני שואל אותו בבדיחוּת: האם באמת לשם כך הגיע לכאן? אם כן, חבל על ההוצאות… עונה הוא לי ברצינות גמורה: “בעצם באתי אליך בעניין אחר; אם לא קשה לך, נעשה טיול קטן.” מה נפלו עליו כל הטיולים האלה! אני חושב לעצמי ומסכים ללכת אתו אל החורשה. השמש שקעה כבר מזמן, החורשה הירוקה כבר נראית אפלה, הצפרדעים שליד הסכר מקרקרות, העשב מפיץ ריח מחיה נפשות! ארונצ’יק צועד ואני צועד; הוא שותק ואני שותק. אחר כך הוא נעצר, משמיע שיעול ואומר לי: “רֶבּ טביה! מה היית, למשל, אומר, אילו הייתי אני אומר לך שאני אוהב את שפרינצה שלך ורוצה לקחת אותה לכלה?” “מה הייתי אומר? אני אומר, הייתי אומר שאפשר למחוק משוגע אחד ולשים אותך במקומו.” הוא מביט בי ואומר: “מה שאת אומרת?” אומר אני: “זאת אומרת!” אומר הוא: “אני לא מבין אותך.” אומר אני: “סימן שאתה לא חכם מדי, כמו שכתוב, אני אומר, בפסוק: חכם עיניו בראשו, כלומר, חכם מבין רמז, טיפש מבין רק מקל על הראש.” אומר הוא לי כאילו בכעס: “אני מדבר אליך דיבורים פשוטים, ואתה עונה לי בחוכמות ובפסוקים!” אומר אני: “כל חזן שר לפי יכולתו וכל דרשן דורש בעניינו; אם אתה רוצה לדעת איזה מין דרשן אתה, מוטב שתדבר קודם עם אמא שלך, והיא, אני אומר, כבר תסביר לך בדיוק.” “אתה, כנראה, חושב אותי לנער, הוא אומר, שצריך לבקש רשות מאמא, ואמא בטח תגיד לך שאתה חושם, היא גם תצדק.” “והיא תצדק?!” הוא שואל. “מובן, אני אומר, שהיא תצדק, מפני שאיזה מין חתן אתה בשביל שפרינצה שלי? ואיזה מין בת-זוג הולמת היא שפרינצה בשבילך? ובעיקר, אני אומר, אישה מין מחותן אני לאמא שלך?” “אם כך, הוא אומר לי, אז אתה, רֶבּ טביה, טועה טעות גדולה! אני לא נער בן שמונה עשרה, ואני לא מחפש מחותנים בשביל אמא שלי. אני יודע מי אתה ומי הבת שלך, והיא מוצאת חן בעיני, וככה אי רוצה, וככה יהיה!” “אל תכעס, אני אומר, שאני קוטע אותך באמצע. אני רואה שמהצד שלך הכול כבר מסוכם; האם, אני אומר, אתה גם מבוטח מן הצד האחר?” אומר הוא לי: “אני לא יודע למה אתה מתכוון.” אומר אני: “לבת שלי אני מתכוון, לשפרינצה אני מתכוון. האם כבר החלפת איזה דיבור אִתה, ומה, אני אומר, היא אומרת?” הוא כאילו נעלב ועונה לי בחיוך: “איזו מין שאלה היא זאת? בטח שדיברתי אִתה, הוא אומר, ולא פעם אחת, אלא כמה פעמים. אני מגיע לכאן, הוא אומר, כל יום.” אתה שומע? הוא מגיע לכאן כל יום, ואני לא יודע… בהמה בצורת איש! קש צריך לתת לך ללעוס, טביה! אם אתה מרשה שיוליכו אותך ככה לבית המרחץ, ימכרו את העור שלך – לא פעם אלא פעמיים, סוס שכמותך… כך אני מהרהר לעצמי וחוזר עם ארונצ’יק הביתה, והוא נפרד ממני ומהחבר’ה שלי, קופץ על הסוס והלך משה מרדכי – מארש לבויבריק!

עכשיו נעזוב, כמו שאתה אומר בספרונים שלך, את בן-מלך ונפנה אל הבת-מלכה, כלומר לשפרינצה. “תעני לי, בת, על מה שאשאל אותך, אני אומר; ספרי לי רק, אני אומר, מה זה שארונצ’יק שוחח אתי על עניין כזה, אני אומר, בכלל בלי שאני אדע על כך?” עץ עונה לך? ככה היא עונה! מסמיקה, משפילה את העיניים, כמו כלה, ממלאת את פיה מים – והס. בֶּה! אני חושב לעצמי. לא רוצה לדבר עכשיו – תדברי קצת אחר כך… טביה הוא לא אישה, יש לו זמן! ואני מחכה קצת, כמו שאומרים: יבוא יומה! ואורב לרגע שאני נשאר אִתה לבד, ואומר לה: “שפרינצה, עני לי על מה שאשאל אותך. את לפחות מכירה אותו את הארונצ’יק הזה?” אומרת היא: “בטח שאני מכירה אותו.” “את יודעת, אני אומר, שהוא שְרַקְרוּק?” שואלת היא אותי: “מה זה שרקרוק?” אומר אני לה: “אגוז נבוב ששורק.” אומרת היא: “אתה טועה. ארנולד הוא איש טוב.” “הוא כבר נקרא אצלך, אני אומר, ארנולד, לא ארונצ’יק השרלטן?” אומרת היא: “ארנולד הוא לא שרלטן. לארנולד יש לב טוב: ארנולד, היא אומרת, חי בבית עם אנשים מושחתים, היא אומרת, שלא יודעים משום דבר, חוץ מכסף וכסף.” “ככה, אני אומר, גם את, שפרינצה, נהיית כבר פילוסופית מלומדת, וגם את כבר שונאת פתאום כסף?”

בקיצור, מן השיחה למדתי שזה כבר הגיע אצלם רחוק, וכבר קצת מאוחר משי למשוך במושכות בחזרה, מפני שאני מכיר את אלו שלי. הבנות של טביה, כבר אמרתי לך פעם, שלא ייזכרו לטובה. כשהן נדבקות למישהו, אז זה בגוף ובנשמה, עם כל החיים! ואני חושב לעצמי: טיפש! למה שאתה, טביה, תרצה להיות חכם יותר מכל העולם? אולי זה דבר מן השמים? אולי נגזר שדווקא בזכות השחקנית הזאת, שפרינצה, תיוושע, תקבל שכר על כל הכאבים והמכות שספגת עד עכשיו; תהיה לך זִקנה טובה, וגם אתה תדע פעם מה זה לחיות בעולם? אולי נועדת להיות אבא של מיליונצ’יקית? מה יש? זה לא נאה לך?… איפה נמצא כתוב שטביה חייב להיות כל ימיו קבצן, להיסחב עם הסוסון שלו ועם גבינה וחמאה בשביל הנגידים היהופציים, שיהי להם מה לזלול?… מי יודע, אולי סימנו אותי מן השמים, שלעת זקנה אני אעשה איזה תיקון בעולם, אהיה בעל-צדקה, או מכניס אורחים, ואולי בכלל אשב עם יהודים יודעי ספר ואלמד תורה? איפהשהו ב“יהי כבוד” כתוב: רבות מחשבות בלב איש – כמו שאומר הגוי, להבדיל: “דוּרין דוּמְקוֹיוּ בּוֹגַטְיֶיט!”¹¹⁶. ואני נכנס הביתה וקורא הצידה את הזקנה שלי ופותח אִתה בשיחה: “מה היה קורה, למשל, אם שפרינצה שלנו תהיה מיליונצ’יקית?” אומר אני: “מיליונצ’יקית היא אשתו מיליונצ’יק.” שואלת היא: “מה זה מיליונצ’יק?” אומר אני לה: “מיליונצ’יק הוא איש ששווה מיליון.” שואלת היא אותי: “כמה זה מיליון?” אומר אני: “אם את בהמה כזאת שלא יודעת כמה זה מיליון? אז מה יש לי לדבר אתך בכלל?” אומרת היא: “מי ביקש ממך לדבר?” – הרי גם היא צודקת.¹¹⁷

בקיצור, חולף יום, אני מגיע הביתה: “היה כאן ארונצ’יק?” “לא, לא היה.” חולף עוד יום: “היה הבחור?” “לא, לא היה.” שאמצא איזה תירוץ ואכנס אל האלמנה – לא נאה לי; אני לא רוצה שהיא תחשוב שטביה נאבק על השידוך … ודרך אגב, הרגשתי, שלגביה זה צריך להיות כשושנה בין החוחים – גלגל חמישי לעגלה; אף על פי שאני לא מבין מדוע; כאשר אין לי מיליון? הרי יש לי כעת מחותנת מיליונצ’יקית! ומי המחותן שלה? – יהודי אביון, קבצן, איזה טביה החולב; ובכן למי יש יותר ייחוס – לי או לה?!… את האמת הטהורה אומר לך: התחלתי לרצות בשידוך הזה, לא כל כך בגלל השידוך כשלעצמו, אלא לשם הניצחון בעצמו. “ייכנס הרוח באביהם ובאמם, לגבירים היהופציים הכוונה, ושידעו מי הוא טביה!… עד עכשיו לא שמעו על אף אחד חוץ מברוצקי וברוצקי, כאילו כל האחרים בכלל לא בני אדם!”

כך אני חושב לעצמי בעל שאני חוזר הביתה מבויבריק, וכשאני מגיע מקדמת זו שלי את פני בהתרגשות: “רק עכשיו היה פה שליח, ערל, מבויבריק, מהאלמנה; שתיכף ומיד תבוא לשם, אפילו בלילה; שתרתום את הסוס ותגיע, צריכים אותך שם מאוד מאוד!” “מה כל כך דחוף להם? אני אומר, מה זה שאין להם, אני אומר, קצת זמן?” ואני מעיף מבט בשפרינצה שלי – היא שותקת, אבל העיניים שלה מדברות, אוי הן מדברות! ¹¹⁸ אף אחד לא מבין ללבה כמוני… אני פחדתי כל הזמן שמא – מה שיכול לקרות – ייגמר כל העניין בשום-כלום, אז לכלכתי על ארונצ’יק כל כמה שיכולתי, שהוא כזה והוא כזה – אבל נוכחתי שזה כמו להטיל אפונים על הקיר; שפרינצה שלי דועכת כמו נר. אז רתמתי מחדש את הסוס והעגלה ונסעתי, כבר בשעות ערב, לבויבריק, ובזמן הנסיעה אני חושב לעצמי: “לאיזה צורך הם הזמינו אותי בדחיפות כזאת? לשם הסכמה שבעל פה? אם בתנאים מדובר, הרי יכלו הם לבוא אלי, בינתיים, נדמה לי, אני האבא של הכלה!” אלא שהרעיון מעורר בי בעצמי צחוק: איפה נשמע בעולם, ימות המשיח, כמו שהברנשים הצעירים, החבר’ה הפרחחים, רוצים להכניס לי לראש, שעוד מעט יגיע הזמן שבו הנגיד והקבצן יהיו שווים, שלי שלך, שלך שלי, ממני אליך, ממני אלי, הפקר פטרוזיליה! לכאורה דווקא בחורים נבונים – וכאלה בהמות! אֶח-אֶח-אֶח!…

עם המחשבות האלה נסעתי עד בויבריק ישר לקייטנה של האלמנה. העמדתי את הסוסון – איפה האלמנה? אין שום אלמנה! איפה הבחור? אין בחור! אז מי זה שהזמין אותי? “אני הזמנתי אותך,” כך אומר לי יהודון עגלגל וממולא, עם זקנקן מרוט ועם שרשרת זהב עבה על גבי הכרס. “מי, אני אומר, אתה?” אומר הוא: “אני אחיה של האלמנה והדוד של ארונצ’יק… הזעיקו אותי מקטרינוסלב, הוא אומר, במברק; ממש עכשיו הגעתי.” “אם כן, הא לך ברכת שלום עליכם,” אני אומר ומתיישב. כשהוא רואה שאני כבר יושב, הוא אומר לי “שב”; אומר אני: “תודה, אני כבר יושב, מה שלומך, אני אומר, ואיך, אני אומר, הקוסנטוציה אצלכם?” על כך הוא כלל לא עונה לי, משתרע על הכיסא-נוע, הידיים בכיסים, מבליט את שרשרת הזהב ואת הכרס, ופונה אלי בזה הלשון: “קוראים לך, נדמה לי, טביה?” “כן, אני אומר, כשקוראים לי לעלות לתורה, מכריזים: יעמוד רֶבּ טביה ברֶבּ שניאור זלמן.” “תקשיב, הוא אומר, רֶבּ טביה, לְמָה שאני אגיד לך. למה לנו דיבורים ארוכים? בוא, הוא אומר, ניגש ישר לעניין, כלומר לעסק.” “מהיכא תיתי, אני אומר, שלמה המלך בעצמו כבר אמר מזמן: לכול זמן – כשצריכים לדבר על עסק, אז זה עסק… אני, אני אומר, איש עסקים.” “זה שאתה איש עסקים, הוא אומר, רואים מיד. משום כך, באמת, אני רוצה לדבר אתך כדרך הסוחרים; אני רוצה שאתה תגיד לי, אבל בדיבור גלוי, כמה בסך הכול-בכול-כול זה יעלה לנו? אבל דיבורים גדולים גלויים!” “אם לדבר בגלוי, אני אומר, אז אני לא מבין, אני אומר, מה שאתה אומר.” “רֶבּ טביה! הוא פונה אלי פעם נוספת ואינו רוצה להוציא את הידיים מהכיסים, אני שואל אותך, הוא אומר, כמה בסך הכול-בכול-מכול-כול תעלה לנו החתונה?” “זה תלוי, אני אומר, לאיזו חתונה אתה מתכוון. אם אתה מתכוון לחתונה מפוארת, כמו שמתאים לכם, אז זה לא לפי כיסי.” הוא זוקף עלי שתי עיניים ואומר כך: “או שאתה מיתמם, או שאתה באמת תם… אף על פי, הוא אומר, שאתה לא נראה תם, מפני שאולי היית, הוא אומר, תם, לא היית גורר, הוא אומר, תם, לא היית גורר, הוא אומר, את הדודן שלי לבוץ, מזמין אותו כביכול לבלינצאות של שבועות ומעמיד שם לנגד עיניו נערה יפה, בין שזו כן בת או לא בת, אני לא נכנס, הוא אומר, כל כך רחוק; והיא גרמה לו שיתאהב, כלומר, היא מצאה חן בעיניו. נו, והוא בעיניה – כמובן, על זה לא מדברים. אני אגיד לך, הוא אומר, יכול להיות שהיא ילדה ישרה, שמתכוונת, מסכנה, ברצינות, אני לא נכנס לעניין כל כך רחוק… אלא שאסור לך לשכוח, הוא אומר, מי אתה ומי אנחנו. אתה, הוא אומר, יהודי בר דעת, איך בכלל יכולת להרשות דבר כזה, שטביה החולב, שמספק לנו גבינה וחמאה, יהיה מחותן שלנו?… אַיי, הוא אומר, הם נתנו זו לזו את המילה? אז הם ייקחו אותה בחזרה! שום אסון גדול, הוא אומר, לא כרוך בזה; ואם זה צריך לעלות קצת, הוא אומר, כדי שהיא תשחרר אותו מן המילה, מילא, הוא אומר, אין לכך התנגדות; בחורה זה לא בחור, הוא אומר, כן בת או לא בת, אני לא רוצה להיכנס כל כך רחוק, הוא אומר.” “ריבונו של עולם, אני חושב לעצמי, מה היהודי הזה רוצה?”… והוא לא מפסיק לדבר מעל הראש שלי; שאני כלל לא אחשוב, הוא אומר, שיעלה בידנו לגרום לשערורייה, לתופף בכל מקום שהדודן שלו, הוא אומר, השתדך לבת של טביה החולב. ושאני, הוא אומר, אוציא לי מהראש שאחותו היא בן אדם כזה שאפשר לשאוב ממנו כסף… בטוב, הוא אומר, מהיכא תיתי, אפשר, הוא אומר, לקבל אצלה כמה קרבונים; כאילו, הוא אומר, היתה נותנת נדבה… הרי אנחנו בני אדם שצריכים לפעמים לעזור לבנאדם…

בקיצור, אתה רוצה לדעת מה עניתי לו? אני, אוי ואבוי לי, לא עניתי לו כלום. זה היה אצלי, כמו שאתם אומרים, תדבק לשוני – כאילו לקחו לי את הלשון. קמתי, הפניתי את הפנים שלי לדלת – ואני איננו!… כמו משרפה נמלטתי, כמו מבית כלא!… זמזמו לי בראש, הבהבו לי בעיניים וטרטרו לי באוזניים המילים של האיש: “דיבורים גלויים” – “כן בת לא בת” – “אלמנה לשאוב ממנה” – “כאילו היתה נותנת נדבה”… ניגשתי לסוס-ולעגלה, שמתי את הפנים בתוך הדוּפנית ו – אתה לא תצחק ממני? – כשהתחלתי לבכות, בכיתי ובכיתי, ואחרי שבכיתי כמה שצריך, וכבר ישבתי בדופנית וחילקתי לסוסון, מסכן, כמה שרק נכנס בו, רק אז הצגתי לקדוש ברוך הוא קושיה כמו זו שאתה לא מרפה ממנו אפילו לרגע? כבר אין יהודים אחרים בעולם?! ¹¹⁹ ואני נוסע הביתה ומוצא את הכנופיה שלי, שמחה, בלי עין הרע; אוכלים ארוחת ערב. רק שפרינצה לא נמצאת שם. “איפה שפרינצה?” אני שואל; מה נשמע, הם אומרים לי, מדוע קראו לך?" “שום דבר. מה צריך להישמע? שקט, תודה לאל. לא שומעים על פוגרומים.” כשאני אומר את הדברים האלה מופיעה שפרינצה, מעיפה מבט ישר לתוך העיניים שלי, יושבת ליד השולחן, כאילו כל זה לא נוגע לה, לא בה מדובר… על פי הפנים שלה אי אפשר לדעת שום דבר אבל השקט הזה שלה הוא כבר יותר מדי, חוץ לדרך הטבע. נוסף על כך לא מוצאת חן בעיני הישיבה המהורהרת הזאת שלה, והציות שלה לכל מה שמצווים עליה. אומרים לה: שבי – היא יושבת; אומרים לה: תאכלי – היא אוכלת; אומרים לה ללכת היא הולכת; וכשקוראים לה – היא קופצת. אני מביט בה ולבי נלחץ בי, ואש בוערת בתוכי – כנגד מי אני לא יודע… אח, אתה, ריבונו של עולם, אלהינו שלנו, מדוע אתה עונש אותי ככה, על איזה חטאים?!

בקיצור, אתה רוצה לדעת את הסוף? סוף כזה לא הייתי מאחל לאויב הכי גרוע שלי, ובכלל אסור לאחל סוף כזה, מפני שקללה על ילדים היא הקללה הכי גרועה שבתוכחה. מאיפה אני יודע שמישהו לא קילל אותי עם הילדים שלי? אתה מאמין בדברים כאלה? אם לא, אז מה זה? אדרבה, נשמע ממך… אבל מה התועלת בכל החקירות? מוטב שתשמע את הסוף שאספר לך. פעם אחת לפנות ערב אני נוסע הביתה מבויבריק בלב “שמח”. שווה לעצמך רק את הרוגז ואת הבזיון; ומלבד זה – הרחמים על הילדה!… ואיפה האלמנה, תשאל? והבן. – איזו אלמנה? איפה בן? בושה להגיד: נשאר לי אצלם אפילו איזה חוב קטן בשביל הגבינה והחמאה… אבל על זה אני כבר לא מדבר. מסתמא הם שכחו… אני מדבר על אמירת שלום. נסעו ואפילו לא נפרדו!… מה שעבר על הילדה, מסכנה, את זה לא ידע שום בן אדם חוץ ממני; מפני שאני אבא, ולב של אבא מרגיש. אולי אתה חושב שהיא אמרה לי ולו גם חצי דיבור? התלוננה? או בכתה פעם? אֶה. אתה הרי מכיר את הבנות של טביה. בשקט, בפנים, נגמרה, דעכה כמו נר! מדי פעם פלטה אנחה, אבל כזאת מין אנחה שתולשת חתיכת לב! הכלל, אני נוסע לי ככה עם הסוסון, שקוע במחשבות, בהרהורים עצובים, מקשה קושיות על הריבונו של עולם ומתרץ אותם בעצמי – ואני כבר לא כל כך מרוגז על אלוהים – עם אלוהים כבר כאילו התפייסתי! כעס יש לי רק על אנשים: מדוע האנשים צריכים להיות כל כך רעים, כשהם היו יכולים להיות טובים? לשם מה ממררים אנשים את החיים לאחרים ולעצמם, כשהן יכולים לחיות באושר ובמתיקות? האם זה יאה שאלוהים יברא את האדם רק כדי שיתענה בעולם?… מה יוצא לו מזה?… במחשבות כאלה אני נכנס לתוך הכפר ורואה מרחוק, ליד הסכר, התרוצצות של אנשים: גויים, שיקסות, שקצים¹²⁰ ושיקצונים בלי סוף. מה זה יכול להיות? שרפה זה לא; מסתמא טבוע. מישהו התרחץ ליד הסכר ומצא את מותו. אף אחד לא יודע איפה מלאך המוות מחכה לו, כמו שאנחנו אומרים ב“ונתנה תוקף”… פתאום אני רואה את גולדה שלי רצה, הסדר שמוט, הידיים שלוחות לפנים, ולפניה הילדות שלי, טייבל וביילקה, וכל השלוש צועקות, מייללות, מקוננות: בת שלי! אחות שלי! שפרינצה!!… קפצתי מן העגלה כך שבעצמי אני לא יודע איך לא נשברתי לחתיכות, וכשהגעתי בריצה לנהר, כבר היה ככלות הכול…

*

מה רציתי לשאול אותך? כן! האם ראית פעם טבוע? אף פעם? כשבן אדם מת, או בדרך כלל הוא מת בעיניים עצומות… אצל טבוע העיניים פקוחות… האם אתה מבין את ההיגיון שבזה?… אל תכעס עלי שגזלתי ממך זמן, וגם בעצמי הסתבכתי. צריך לחזור אל הסוסון ולהסיע מעט הסחורה. העולם הזה גם הוא עולם; צריך לחשוב גם על הקרבון… ולשכוח את מה שהיה. כי זה שאדמה מכסה אותו חייב, אומרים, להישכח; ומפני שאתה בן אדם חי, אתה לא יכול לירוק החוצה את הנשמה. לא מועילות כאן שום חוכמות; ואנחנו מוכרחים לחזור אל הפסוק הישן: כל זמן שהנשמה בקרבי, אז סע הלאה, טביה!… שתהיה לי בריא, וכשתזכיר אותי, שלא תזכיר אותי לרעה.

(1907)

 

טביה נוסע לארץ ישראל    🔗

מסופר מפי טביה בשעת נסיעה ברכבת.¹²¹

ברוך הבא, מה שלומו של יהודי, רֶבּ שלום עליכם! איזה אורח! אפילו לא חלמתי! אז הנה, הֵא לך ברכת שלום עליכם. כל הזמן חשבתי וחשבתי: מה העניין שכל כך הרבה זמן לא רואים אותו לא בבויבריק ולא ביהופץ? מי יודע מה יכול היה לקרות: אולי כבר בזבז את מעט הזהובים ועקר לשם, למקום שבו לא אוכלים לא צנון ולא שומן?! ¹²² אלא שהתיישבתי בדעתי: האם מתאים להם לעשות שטות שכזאת?! הם הרי אדם בר-דעת, בחיי! נו, תודה להשם יתברך שמתראים בבריאות, כמו שכתוב בפסוק: טורא בטורא… אדם ואדם… אתה, פּאני, מביט בי כאילו אתה בכלל לא מכיר אותי? זה אני, טביה, הידיד הוותיק והטוב שלך. אל תסתכל בקנקן – אל תראה אותי שאני לובש קפוטה חדשה. זה אותו שלימזל טביה מפעם, אפילו שערה אחת לא נחסרה ממנו; אלא מה? בבגדי שבת אדם נראה כזה מין, כמו נגיד; מפני שכשיוצאים לנסיעה בין אנשים אי אפשר אחרת, ובפרט נסיעה רחוקה כל כך, לארץ ישראל, דבר של מה בכך?! אתה מביט בי וחושב בלבך; איך זה שלאיש קטן כזה כמו טביה, שכל ימיו עסק במוצרי חלב, תהיה השגה כזאת, מין דבר שרק איש ממדרגתו של ברוצקי יכול להרשות לעצמו לעת זקנה?! תאמין לי, פּאני שלום עליכם, שהעניין הוא כולו מוקשה – מכל צד ומכל כיוון. תזיז קצת, במחילה, את המזוודונת שלך לשם, ואני אשב מולך ואספר לך סיפור, ותראה מה שאלוהים יכול לחולל.

בקיצור, קודם כול הקודֶמים, אני מוכרח לומר לך שנותרתי, לא עליך, אלמן. מתה גולדה שלי עליה השלום. הייתה יהודיה פשוטה, בלי חוכמות ופלפולים, אבל צדקת גדולה, שתטרח למען הילדים שלה שם – לא מעט היא סבלה בגללם, ואלי בכלל בגללם נפטרה מן העולם, לא יכלה לשאת את זה שהם התפזרו לכל עבר – בת אחת לטיסי והאחרת לטריסי.¹²³ “אוי ואבוי, היא אומרת, מה החיים שלי, היא אומרת, גם היא מתגעגעת אחרי שגמלו את העגל והפרידו אותו ממנה.” כך היא אומרת לי, כלומר גולדה, ותוך כדי כך שופכת דמָעות שָליש. ואני רואה, שהאישה דועכת מיום ליום, כמו נר. אז מסתמא אני שופך לפניה את כל לבי, מרוב רחמנות, ואומר לה – כך אני אומר: “אֶט, אני אומר, גולדה-לִבָּתי, ישנו פסוק, אני אומר, אם כבנים אם כעבדים – עם ילדים זה כמו בלי ילדים, אני אומר. יש לנו, ברוך השם, אני אומר. אף על פי כן, שככה יבואו עלי ברכות כמה פעמים שהוא עושה איזה תעלול, שכבר השונאים רשאים שתהיה להם שנה כזאת.” אבל היא, שתמחל לי, הרי נקבה, אז היא עונה לי: “אתה חוטא, טביה; אסור, היא אומרת, לחטוא. “הרי לך אני אומר; מה כבר אמרתי משהו לא טוב?! האם אני מתלונן, חלילה, על דרכי הריבונו של עולם, אני אומר. מפני שאם הוא ברא את עולמו כל כך יפה, אני אומר, שילדים הם כבר לא ילדים, אני אומר, ואבא-אמא שווים לזבל, הרי הוא בוודאי יודע מה שהוא צריך לעשות!” היא לא מבינה מה שאני מדבר, ועונה בחבית במקום בכד: " אני הולכת למות, טביה, היא אומרת, מי יבשל לך ארוחת ערב?” ככה היא אומרת לי בשקט ומביטה בי בעיניים כאלו, שהיו יכולות להמֵס אבן. אבל הרי טביה הוא לא אישה; אז אני עונה לה במימרה ובמשל, בפסוק, במדרש ובעוד מדרש. “גולדה, אני אומר, כל רכך הרבה שנים היית נאמנה לי, אז עכשיו, לעת זקנה, לא תעשי אותי לטיפש, אני אומר, ומעיף מבט בגולדה שלי – דבר אל הקיר! מה יש לך, אני אומר, גולדה?” “לא כלום,” היא עונה לי ובקושי-בקושי שומעים מה שהיא לוחשת. אֶה… אני רואה שהמשחק כאן מכור; אז אני עומד ורותם את הסוסון, נוסע העירה ומביא אלינו דוקטור, הדוקטור הכי טוב. אני מגיע הביתה – טֶה-טֶה-טֶה! גולדה שלי כבר שוכבת על האדמה עם נר למראשותיה, נראית כמו מעט עפר שגרפו אותו לתלולית וכיסו בשחור. אני עומד וחושב לי: כי זה כל האדם – הנה כך הוא הסוף של הבנאדם? אוי, ריבונו של עולם, מה אתה מעולל לטביה שלך? מה אני אעשה עכשיו לעת זקנה, אוי ואבוי לשנותי, ואני מפיל את עצמי על האדמה… אבל לך צעק חי וקיים! אתה שומע מה שאומַר לך? כשרואים את המוות בעיניים מוכרחים להיות אפיקורוס ולהתחיל להרהר הרהורי כפירה: מה אנו מה חיינו – מהו בסך בכול העולם, עם הגלגלים שמסתובבים, עם הרכבות שרצות כמו משוגעות, עם כל הטַרַראם סביב-סביב, ואפילו ברוצקי עם המיליונים שלו – הכול הבל, כלום שבכלום!

בקיצור, שכרתי קדיש בשביל גולדה עליה השלום; שילמתי מראש בשביל שנה שלמה. ברירה היתה לי, אם אלוהים ענש אותי ולא נתן לי בנים זכרים, רק נקבות, בנות ועוד בנות, שלא יכיר אותן שום יהודי טוב! אני לא יודע אם כל היהודים משחירים את הפנים בגלל הבנות שלהם, או שרק אני שלימזל עלוב כל כך, לחלוטין בלי מזל לבנות? כלומר, לבנות עצמן אין לי שום טענה, והמזל הוא בידי אלוהים. מה שהן מאחלות לי – הלוואי שיהיה לי החצי. אדרבה, הן כבר נאמנות יותר מדי, וכל יָתֵר כנָטוּל דְמֵי. קח לדוגמה את בת-הזקונים שלי, בֵּיילקֶה קוראים לה. מה אתה יודע איזו מין ילדה זו! אתה כבר מכיר אותי ימים ושנים ויודע שאני לא מן האבות שיֵשבו להלל את הילדים שלהם סתם כך מכאן ועד הודעה חדשה. אבל כשהדיבור מגיע לביילקה שלי, אני מוכרח להגיד לך לא יותר משלושה דברים – כלומר, שתי מילים: מיום שהתחילו לייצר ביילקות, ביילקה כזו עוד לא נבראה. מילא, בעניין יופי, אין צריך לומר. לבנות של טביה, אתה יודע בעצמך,יצא שם של יפהפיות שאין כמותן, אלא שהיא, כלומר ביילקה, מכניסה את כולם לכיס הקטן. אם אומרים יפייפית – אז מה כבר צריך להאריך בדיבורים! על ביילקה שלי צריך לומר מה שנאמר על אשת חיל: שקר החן – לא על יופי מדברים; על אופי אני מדבר. זהב. זהב, טהור, אני אומר לך! תמיד הייתי בשבילה הקרום שעל החלב; אבל מאז שנפטרה גולדה שלי עליה השלום, שתיבדל ממנה לשנים ארוכות, נעשה האבא אצלה – ממש בבת העין! היא לא תיתן לפירור אבק ליפול עליו. אני כבר אמרתי לעצמי: הריבונו של עולם, כמו שאנחנו אומרים ב“וכל מאמינים שהוא”, מקדים רחמים לרוגז – שולח את התרופה לפני הפצע; לך תהיה נביא ותנחש שביילקה תלך ותמכור אותה בכסף – בגללי – ותשלח את אבא שלה לעת זקנה לארץ-ישראל! תאר לעצמך שזו רק צורת אמירה. היא אשמה בכך בדיוק כמוך. אשם בכול רק כאן רק הוא, בחיר לבה, אני לא רוצה לקלל אותו, שייפול על ראשו קסרקטין שלם! ואולי, אם נתבונן בדבר היטב ונפשפש כאן קצץ יותר לעומק, יכול להיות שאני חייב בזה יותר מכולם. הרי יש אצלנו גמרא מפורשת: חייב אדם – אבל מצחיק שאני אצטרך לספר לך מה הגמרא אומרת!

בקיצור, כדי לא לעכב אותך יותר מדי: חלפה שנה ועוד שנה וביילקה שלי צמחה, נעשתה, בלי עין הרע, נערה לאלוהים ולבריות, וטביה – בעסקיו, כמו תמיד, עם סוס ועגלה, מוביל את מעט מוצרי החלב לבויבריק בקיץ, ובחורף – ליהופץ, שיבוא עליה מבול כמו על סדום! אני לא יכול יותר להסתכל על העיר הזאת, ולא על העיר עצמה כמו על אנשי העיר, ולא על כל האנשים אלא על איש אחד – אפרים שדכן, שתיכנס הרוח באבי אביו!

ויהי היום ואני מגיע פעם, בערך בחצי אלול, ליהופץ עם מעט הסחורה שלי, מעיף מבט – ויבוא המן – אפרים שדכן מופיע! סיפרתי לך עליו פעם. אפרים הוא אפילו יהודי מריר וחמוץ. אף על פי כן, כשרואים אותו מוכרחים להיעצר – הנה כזה כוח יש לאיש הזה. “שמע-נא, חכם שלי, אני אומר לסוסון. עצור רגע ואתן לך משהו ללעוס,” ואני מעכב את אפרים שדכן, נותן לו שלום ונכנס אתו בשיחה כאילו שלא מן העניין: “מה נשמע מכוח פרנסה?” הוא נאנח מעומק הלב ואומר לי: “רע ומר!” אני אומר: “דהיינו?” אומר הוא: “אין עבודה.” אני אומר: “לחלוטין?” אומר הוא: “לחלוטין!” אני אומר: “מה קרה?” אומר הוא: “מה שקרה הוא שכבר לא גומרים על שידוכים כאן, בבית.” אני אומר: " אלא איפה גומרים עליהם?" אומר הוא: “אי שם, בחוצלארץ.” אני אומר: “אז מה יעשה יהודי כמוני, למשל, שהסבתא של הסבא שלו רגלה לא דרכה שם?” אז הוא מגיש לי קמצוץ טבק ואומר: "בשבילך, רֶבּ טביה, יש לי סחורה מקומית. “אני אומר: “דהיינו?” אומר הוא: “אלמנה בלי ילדים עם ק”ן קרבונים; היתה טבחית בבתים העשירים ביותר.” אני מביט ואומר: “רֶבּ אפרים, למי מכוון השידוך שלך?” אומר הוא: "למי שיהיה מכוון? לך. "אני אומר: “כל החלומות הרעים שחלמתי שייפלו על ראש שונאי!” ואני חולק לסוס צליפה כלשהי ורוצה להמשיך בדרכי. אומר לי אפרים: “שלא תתרעם, רֶבּ טביה, אולי פגעתי בכבודך. שמא תגיד לי למי אתה התכוונת?” אני אומר: “למי שאתכוון אם לא לבת הזקונים שלי?” אז הוא קופץ מן המקום וסוטר לעצמו על המצח: “שַה! טוב שהזכרת לי, שתאריך ימים, רֶבּ טביה!” אני אומר: “אמן, גם אתם, שתזכה לביאת המשיח! אבל מה קרה לך, רֶבּ יהודי; מה השמחה הזאת על ראשך?” אומר הוא: “אוֹי, זה טוב, רֶבּ טביה, יוצא מן הכלל טוב; יותר טוב מזה לא תמצא בכל העולם!” אני אומר: “דהיינו? מה כל כך טוב?” אומר הוא: “יש לי בשביל בת הזקונים שלך שידוך נאה ויאה, אושר, מצליחן, גביר-אדיר, מיליונר, ברוצקי, קבלן ושמו פדהצור!” אני אומר: “פדהצור? שם מוכר מן החומש.” אומר הוא: “איזה חומש?! מה פתאום חומש?! הוא קבלן, הפדהצור הזה, בונה בתים, רבי קומות, גשרים, היה ביפן, במלחמה¹²⁴, חזר משם עם מטמון של זהב, נוסע בכרכרות עם סוסים אש-להבה, משרתים עומדים אצלו בכניסה, יש לו מרחץ פרטי בתוך הבית שלו, רהיטים מפריז, טבעת יהלום על האצבע, ובכלל לא איש זקן, בחור, חברה’מן אמיתי, סוג א‘-א’! והוא מחפש נערה יפה, שתהיה בלי כלום, ערומה ויחפה, ובלבד שהיא יפת תואר!” “טפרררו! אני אומר לו, אם תמשיך לעופף ככה, בלי הפסקת אוכל, אני אומר, נגיע שנינו להוֹצֶקְלוֹץ¹²⁵, רֶבּ אפרים. אם אני לא טועה כבר מכרת לי פעם שידוך, אני אומר, בשביל בתי הבוגרת, הודל.” הוא, שומע ממני מילים כאלה, אז האם הוא, כלומר אפרים, לא תופס את המותניים שלו ופורץ בצחוק? כבר חששתי שהאיש חוטף שבץ. “אוה, הוא אומר, סיפור מן הימים שהסבתא שלי ילדה את הבן הבכור! ההוא פשט את הרגל כבר לפני המלחמה וברח לאמריקה!” “זכר צדיק לברכה, אני אומר, ומי יודע, אולי גם זה עכשיו יברח לשם?” אז הוא, כלומר השדכן, יוצא מכליו: "מה אתה מדבר, רֶבּ טביה? ההוא היה פרחח, שרלטן, בזבזן, וזה קבלן, הוא אומר, מן המלחמה, עם עסקים, עם משרד, עם שכירים, עם… עם… עם… "מה אגיד לך, השדכן התלהט כל כך עד שהוריד אותי מן העגלה, החזיק בדשי המעיל שלי וטלטל אותי וטלטל עד ששוטר רצה להוליך את שנינו למעצר. מזל שנזכרתי בפסוק: לנוכרי תשיר… עם המשטרה צריך לדעת להסתדר…

בקיצור, למה שאעכב אותך יותר מדי? הפדהצור הזה נהיה החתן של בת הזקונים שלי, כלומר של ביילקה, ולא ארכו הימים – זה לקח קצת זמן עד שהעמדנו חופה. מדוע אני אומר שזה לקח קצת זמן? מפני שהיא, כלומר ביילקה, לא רצתה את השידוך, ממש כמו שלא רוצים למות. כל כמה שהפדהצור הזה נטפל אליה עם מתנות, עם שעוני זהב ועם טבעות יהלומים, הוא יותר נמאס לה. לי לא צריך לשים אצבע בפה.¹²⁶ הכול הבנתי על פי הפנים ועל פי העיניים שלה אחרי הבכיות שהיתה בוכה בחשאי. עד שפעם אחת נמלכתי בדעתי ואמרתי לה כך, כבדרך אגב: “תקשיבי, את, ביילקה, אני אומר, לי יש חשש, אני אומר, שהפדהצור שלך אהוב ומתוק לך בדיוק כמו לי?” אז היא מסמיקה כמו אש ואומרת לי: “מי אמר לך את זה?” אומר אני: “אם כך, על מה הבכי לילות שלמים?” אומרת היא: “מה, אני בוכה?!” אומר אני: “לא, את לא בוכה, את רק מתייפחת. מה את חושבת, אני אומר, שאם את טומנת את הראש בכר, את יכולה להסתיר ממני, אני אומר, את הדמעות שלך? את חושבת, אני אומר, שאבא שלך הוא ילד, אני אומר, או שהמוח כבר התייבש אצלו והוא לא מבין, אני אומר, שאת עושה את זה בשביל אבא הזקן? את רוצה, אני אומר, לדאוג לו לזקנה טובה, שתהיה לו קורת גג על הראש, שהוא לא יצטרך חלילה על הפתחים? אם ככה את חושבת, הרי את טיפשה גדולה, אני אומר. יש לנו אלוהים גדול, אני אומר, וטביה הוא לא מעשרת הבטלנים שישב ליד שולחן של לחם-חסד, והכסף הוא זבל, כמו שכתוב בפסוק; וסימן יש לך, אני אומר, שהנה אחותך הודל היא אביונית גמורה, ואף על פי כן תראי מה היא כותבת מכל השנים השחורות, אני אומר, מקצה העולם, ואיך היא מאושרת בעיני עצמה, אני אומר, עם השלימזל שלה פֶפֶרְל!” נו, תהיה חכם ותנחש מה היא עונה לי על כך, כלומר ביילקה? “שלא תשווה אותי להודל, היא אומרת לי. הודל, היא אומרת, היתה בזמן כזה, שכל העולם התנודד, עמד בכל רגע להתהפך. אז אנשים דאגו לעולם ואת עצמם שכחו; אבל עכשיו, היא אומרת, העולם הוא עולם, וכל אלד דואג לעצמו ואת העולם שכחו.” כך היא עונה לי, כלומר ביילקה, ולך תבין למה היא מתכוונת!…

נו? אז אתה איכשהו “מבין” בבנות של טביה? היית צריך לראות אותה בחופה – נסיכה! אני רק עמדתי, הסתכלתי, קיבלתי נחת וחשבתי לעצמי: האם זו ביילקה, הבת של טביה? מי לימד אותה לעמוד ככה, לצעוד ככה, לזקוף ככה את הראש, ולהתלבש ככה, שהמלבוש ייראה כאילו הוא יצוק עליה?… אבל לא נתנו לי הרבה זמן להתענג על המראה שלה; מפני שממש ביום החופה, בשעה חמש וחצי לפנות ערב, קם הזוג ממקומו ו-הלך משה מרדכי – נסעו ברכבת המהירה לכל הרוחות הטובות, ל“נַטַליֶה”¹²⁷, לפי האופנה אצל הגדולים, ולא חזרו אלא בתקופת החנוכה, ושלחו לקרוא לי, שלמען השם תיכף ומיד אסע אליהם ליהופץ. אז זה תיכף התחיל לנקר לי בראש. ממה נפשך: אילו סתם כך היו רוצים שאבוא, היו אומרים שאבוא – וזהו! לשם מה נחוצים ה“למען השם” וה“תיכף ומיד”? מסתמא קבור כאן איזה כלב; נשאלת השאלה – מהו הכלב? וכל מיני מחשבות והרהורים, טובים ורעים, זוחלים לי אל תוך הראש: אולי הזוג כבר התקוטט כמו חתולים והם כבר עומדים לפני גט? אבל בו ברגע אני עוצר בעצמי: טיפש אתה, טביה. מדוע מדוע אתה צריך לפרש לרעה? מאיפה אתה יודע מדוע קוראים לך? אולי הם פשוט מתגעגעים ורוצים לראות אותך? אז אולי ביילקה רוצה שהאבא יהיה קרוב אליה? או אולי בכלל רוצה פדהצור לתת לך משרה, לקחת אותך לעסקים שלו ולעשות אותך משגיח על עבודות הקבלנות שלו? בין כה וכה – לנסוע צריכים! ואני עומד לי ו-וילך חרנה – אני נוסע ליהופץ. ובשעת הנסיעה מתגבר עלי כוח הדם, והוא מעמיד לנגד עיני אותי עצמי, אחרי שכבר השלכתי מאחורי את הכפר, מכרתי את הפרות ואת הסוס-עגלה שלי עם הכול בכול, ועקרתי העירה, ונעשיתי אצל פדהצור – קודם משגיח, אחר כך קופאי, לבסוף המוציא והמביא בכל עסקי הקבלנות שלו, ואחר כך – שותף בכל העסקים שלו, שווה בשווה אתו, חצי-חצי. בדיוק כמוהו אני דוהר בכרכרה רתומה לסוסים אש-להבה, האחד אפרפר והשני ערמוני, ואני מתפלא על עצמי: מה זה ועל מה זה – מה לאיש שקט כמו טביה ולעסקים גדולים כאלה? מה שווים לי המהומה והיריד וההוּ-הַא ביום ובלילה, איך אתם אומרים: להושיבי עם נדיבים – לרתוח בסיר אחד יחד עם המיליונרים? הרפו ממני. אני רוצה זִקנה שקטה, להציץ פעם במשניות, להגיד פרק תהילים. הרי הבנאדם צריך פעם לחשוב גם על העולם הבא, לא כך? איך אומר שלמה המלך: האדם הוא בהמה גמורה. הוא שוכח שכל כמה שלא יחיה, הרי פעם הוא מוכרח למות… במחשבות ובהרהורים כאלה הגעתי במזל טוב ליהופץ, ישר אל הפדהצור שלי. מילא, לא אתהלל בפניך ואספר לך רוב גודלו ורוב עושרו – דירתו ומקום מנוחתו; הרי אין צורך לומר… מימי לא היתה לי הזכות להיכנס אצל ברוצקי הביתה, אבל על פי ההיגיון אני משער שנאה יותר מאשר אצל הפדהצור כבר לא יכול להיות! אתה כבר יכול להבין מעצמך איזו דירת מלכים היא זו, מזה ששומר סף, בריון עם כפתורי כסף, לא רצה בשום פנים להניח לי להיכנס פנימה, אפילו תשלח בו מחלה קשה. אז מה עודים כאן? הדלת היא דלת זכוכית, ובעוד הזכוכית אני רואה את הבריון, יימח שמו וזכרו, מבריש מלבושים. אז אני קורץ לו, מדבר אליו בשפת אילמים ומראה לו בתנועת ידיים שיניח לי להיכנס פנימה, מפני שאשת בעל הבית היא עצמי ובשרי, כלומר בתי… אלא שהוא, ראש של גוי, לא מבין רמזים, מראה לי, גם כן בתנועת ידיים ובשפת אילמים, שאלך לעזאזל – כלומר, שאסתלק לי. הא לך שלימזל! שתצטרך לזכות אבות כדי להיכנס לבית של בתך יוצאת חלציך! ’אוי ואבוי לראש השיבה שלך, טביה, אם לכך זכית!’ כך אני חושב, מציץ בעד דלת הזכוכית ורואה שם איזו נערה מסתובבת בבית. ’כנראה משרתת שלהם,’ אני חושב לעצמי, מפני שהעיניים שלה הן כמו של גנבת. לכל המשרתות יש עיני גנֵבָה. אני הרי נכנס ויוצא בבתים של כל הנגידים ואני בקי בכל המשרתות… אז אני קורץ לה: “פתחי לי חתלתולה!” היא עושה כדברי, פותחת את הדלת ופונה אלי דווקא ביידיש: “למי אתה זקוק?, אומר אני: “כאן גר פדהצור?” אומרת היא לי בקול רם יותר: “למי אתה זקוק?” אומר אני לה בקול רם עוד יותר: “כששואלים אותך תעני על ראשון ראשון. פה גר פדהצור?” אומרת היא: “כן.” “נו, אם כך, אני אומר, את אחת משלנו, אני אומר; לכי-נא, אני אומר, ותגידי למאדאם פדהצור שלך, אני אומר, להתארח אצלה, והוא עומד כבר, אני אומר, שעה שלמה בחוץ, אני אומר, כעני בפתח, משום שלא זכה, אני אומר, לשאת חן וחסד בעיני העֵשָו הזה עם כפתורי הכסף, שיהיה, אני אומר, כפרת הציפורן הכי קטנה שלך!” כששמעה דיבורים כאלה, פרצה הנערה בצחוק של משומדת, הטיחה את הדלת ממש מול החוטם שלי, רצה למעלה, רצה למטה, הכניסה והובילה אותי פנימה אל מין ארמון כזה, שאבות אבותינו שלי לא ראו אפילו בחלום. משי וקטיפה וזהב ובדולח, וכשאתה צועד אתה לא חש בצעדים של עצמך, מפני שאתה פוסע ברגליך החוטאות על גבי השטיחים היקרים ביותר, רכים כשלג. ועל כל אלה שעונים, שעונים! על הקירות – שעונים; על השולחנות – שעונים, שעונים בלי סוף! ’רִיבּוֹנוֹ אֶלְיֶה, יש לך רבים כאלה? לשם מה נחוצים לאדם כל כך הרבה שעונים?’ כך אני חושב לי וצועד עוד קצת קדימה, הידיים שלובות מאחור. אני מעיף מבט – כמה וכמה טביה גחים לעברי מכל צד. טביה אחד הולך לכאן, השני – לשם; האחד – אלי, האחר – ממני. טפו עליכם! מכל צד מראות! רק מין עוף כנף כמו הקבלן הזה יכול להרשות לעצמו כל כך הרבה שעונים וכל כך הרבה מראות! ועולה לפני במחשבה פדהצור – שמן, עגלגל, עם קרחת על כל הראש, ומדבר בקול גבוה וצוחק צחוק מתפורר-דקיק. ואני זוכר כיצד הגיע אלי בפעם הראשונה, הביתה בכפר, עם הסוסים האבירים שלו. השתרע אצלי כמו בכרם אביו, עשה היכרות עם ביילקה, קרא לי הצידה ולחש לי באוזן סוד, אבל בקול רם כל כך שאפשר היה לשמוע אותו בצד השני של יהופץ; ומה היה הסוד? הסוד היה שבתי מצאה חן בעיניו והוא רוצה להעמיד חופה אחת-שתיים-שלוש. מילא זה שבתי מצאה חן בעיניו – זה מתקבל על הדעת; אבל האחת-שתיים-שלוש האלה נכנסו בי כחרב פיפיות – כמו סכין קהה ישר אל תוך הלב. מה פירוש אחת-שתיים-שלוש חופה! ואיפה אני? ואיפה ביילקה? אוי, כמה שהתחשק לי אז להרביץ בו כמה פסוקים עם מדרש, שיהיה לו מה לזכור! אלא שנמלכתי בדעתי: ’למה זה אנוכי – מה אתה צריך להתערב, טביה, בעניינים של הילדים? הרבה השגת אצל בנותיך הבוגרות יותר כשרצית להשמיע דעות בענייני השידוכים שלהן? טרטרת בלי סוף, יצקת את כל התודה שלך, ומי היה זה שנשאר הטיפש? – טביה!”

בקיצור, איך אתם אומרים שם בספרונים שלכם, הבה ניפטר מהבן-מלך ונפנה אל הבת-מלכה. ובכן, כלומר, עשיתי כמבוקשם ובאתי אליהם ליהופץ, והתחילה חתונה שלמה: שלום עליכם! עליכם שלום! איך הולך? מה תשמיע טובות? שב! תודה, אפשר גם בעמידה! – וכן כל שאר הצרמוניות, כרגיל, שאני אהיה הראשון שאצעד קדימה ואשאל אותם: מה יום מיומיים? – בשל מה הקריאה שקראתם לי? – לא מתאים. טביה הוא לא אישה. יש לו פנאי. בינתיים מופיע איזה בנאדם עם כסיות לבנות גדולות ומודיע שהתקרובת כבר על השולחן, ואנחנו קמים, כל השלושה, והולכים לחדר שכולו עץ אלון. השולחן – מעץ אלון; הכיסאות – מעץ אלון; הקירות מצופים בעץ אלון, והתקרה מעץ אלון, ובכול מחוטב וצבוע ומצויר ומצועצע. ועל גבי השולחן – בגדי מלכות: תה ורפה ושוקולדה חמה עם מאפי חמאה וקוניאק טוב והמלוחים המשובחים ביותר וכדומה מיני מאכלים ומיני פירות. זו בושה בשבילי להגיד, אבל חוששני שביילקה אפילו לא ראתה דברים כאלה על השולחן על השולחן של אבא שלה. ומרוקנים כוסית ועוד כוסית, ואני מביט בה, כלומר בביילקה, וחושב לי: זכית, בת טביה, כמו שכתוב בהלל: מקימי מעפר דל – כשאלוהים עוזר לעני – מאשפתות ירים אביון אז בכלל אי אפשר להכיר אותו. נדמה זו ביילקה, ובכל זאת לא ביילקה. ואני נזכר באותה ביילקה של פעם ומשווה אותה עם זו של עכשיו, ונעשית לי מועקה בלב, ממש כאילו נכשלתי באיזה עסק גרוע, דבר שכבר אי אפשר לתקן, כדומה למשל, כאילו החלפתי את הסוס העמלני שלי בסייח, שעדיין לא יודעים מה יצא ממנו אי-פעם, סוס או סתם בולעץ. אֶח, ביילקה, אני חושב, מה שממך נהיה! את זוכרת איך פעם היית יושבת בלילה ולאור מנורה מעשנת תופרת ושרה איזה זמר, או שהיית מתיישבת וחולבת בן-רגע שתי פרות, או סתם מפשילה שרוולים ומבשלת בשבילי חמיצת חלב רגילה, או פתיתי בצק עם שעועית, או לביבות תפוחי אדמה עם גבינה, או “שקצים”¹²⁸ עם פרג, והיית זורקת לי אמירה: “אבא, לך ליטול את הידיים!” וזה היה כאילו השמעת את הניגון היפה ביותר! עכשיו את יושבת עם פדהצור כמו בת-מלכה, שני משרתים מגישים לשולחן, מקישים בצלחות, וביילקה? שתגיד איזו מילה! אתה רואה, ההוא, כלומר פדהצור, מדבר כבר בשביל שניהם. הפה לא נסגר אצלו! בחיים לא ראיתי שום אדם שככה יאהב לפטפט ולקשקש, השנה השחורה יודעת לשם מה, ובשעת מעשה הוא פולט מין צחקוק קטן דקיק, שאצלנו אומרים על זה: תקע בדיחה ומחק בעצמו. מלבד שלושתנו יושבת ליד השולחן עוד נפש אחת, יצור בעל לחיים אדומות, אין לי מושג מי הוא ומה הוא, אבל אכלן, כנראה, הוא דווקא לא קטן, מפני שבמשך כל הזמן שפדהצור דיבר וצחק הוא דחס אל תוך הלחיים, כמו שכתוב בפרקי אבות: שלושה שאכלו – הוא אכל כמו שלושה. הזה אכל וההוא דיבר, ודיבורים כאלה ריקים, שלא נכנסים לי אפילו לפיאה השמאלית: פּוֹדראד, גוּבֶּרנסקי פְּראוְוֹלֶניֶה, אוּדֶלְנִי וְדוֹמוֹסט, קאזנאצֵ’ייסְטוֶוה, יאפּוֹניָה…"¹²⁹ מכל אלה עניינה אותי רק יפן, מפני שעם יפן אני קצת מחותן. כל כך למה? בתקופת המלחמה, כידוע לך, נעשו סוסים בחשיבות גדול, חיפשו אותם בנרות. הגיעו, מסתמא, אלי, והעמידו את הסוס שלי למבחן: מדדו אותו באמה, הריצו אותו לכאן־לשם, ונתנו לו כרטיס לבן¹³⁰. אז אמרתי להם, אני אומר: “ידעתי מראש שזו טרחה לבטלה, כמו שכתוב בפסוק: יודע צדיק נפש בהמתו – לא הסוס של טביה הוא זה שיצא למלחמה”… אבל שלא תתרעם עלי, פּאני שלום עליכם, שאני מערב דבר בדבר ועלול חלילה לרדת מהשביל. איך אתם אומרים, נחזור לענייננו – מוטב שניגש אל עיקר המעשה.

בקיצור, שתינו וקינחנו באופן היותר טוב, כפי שציווה אלוהים, וכשעמדנו מן השולחן, אז הוא, פדהצור, לוקח אותי תחת הזרוע ומוליך אותי לחדר עבודה מיוחד, מקושט כיד המלך – עם רובים וכידונים על הקירות ועם תותחים על השולחן, והוא מושיב אותי על מין ספה, רכה כמו חמאה, ושולף מתוך קופסת זהב שני סיגרים גדולים, עבים וריחניים, אחד לו ואחד לי, ומעשן, ומתיישב לו מולי, מותח את הרגליים לפנים ואומר לי כך: " אתה יודע בשביל מה הזמנתי אותך?" ’אהה, אני חושב לעצמי, הנה מיד הוא מתחיל בשיחה על מאה ועל אלף.’ אלא שאני מיתמם ושואל אותו: " השומר אחי אנוכי – מנין שאדע?" אומר הוא לי: “רציתי לדבר אתך באמת עליך עצמך.” ’משרה,’ אני חושב לעצמי ומרביץ אמירה: “ובלבד שלטובה; למה לא, הבה נשמע.” הוא, פדהצור, מוציא את הסיגר מבין השיניים ומתחיל לפרוש מגילה שלמה: “אתה, הוא אומר, יהודי לא טיפש, ובוודאי לא תכעס אפ אדבר אתך בגילוי לב. עליך לדעת, הוא אומר, שאני מעורב בעסקים גדולים כמו אלה שלי… " ’יֵש! אני חושב; הוא מתכוון בכך אלי, ’ואני קוטע את דבריו ואומר לו: “כפי שהגמרא אומרת, אני אומר, בשבת בפרקי אבות¹³¹: מרבה נכסים מרבה דאגה – אתה יודע מה פירושה של הגמרא הזאת?” אז הוא אומר, האמת הטהורה. אף פעם, הוא אומר, ל א למדתי גמרא, ואני אפילו לא יודע איזה מין צורה יש לה.” כך הוא אומר לי, כלומר פדהצור, ומשמיע את הצחקוק הקטן והדקיק שלו. אתה מבין עסק? נדמה לי, אם אלוהים ענש אותך, ואתה עם הארץ, אז שלפחות תסתיר את הגבנון, מה אתה עוד צריך להתפאר בזה? כך אני חושב לעצמי ואומר לו: “באמת ככה הערכתי, אני אומר, שכשזה מגיע לעניינים האלה אתה לא שייך לעניין. נו, נשמע, אני אומר, מה הלאה.” “הלאה, הוא אומר לי, זה שרציתי להגיד, הוא אומר, שלעסקים שלי ולשם שלי, הוא אומר, ול’מצב’ שלי לא הולם, הוא אומר, זה שקוראים לך טביה החולב. אתה צריך לדעת, הוא אומר, שאני מקורב אישית לגוּבֶּרנַטוֹר, ואלי הביתה, הוא אומר, יכול פעם להיכנס איזה ברוצקי, או פוליאקוב,¹³² ואולי אפילו איזה רוטשילד, צֶ’ם צ’ורט נייֶה שוּטִיט?”¹³³ כך הוא אומר לי, כלומר פדהצור, ואני יושב ומביט בקרחת הנוצצת שלו וחושב לי: ’יכול להיות שאתה מקורב אישית לגוברנטור, ושרוטשילד אולי ייכנס אליך אי-פעם הביתה, אבל לדבר אתה מדבר כמו כלב שבכלבים.’ ואני פונה אליו כבר קצת ברוגז: “אז מה אפשר לעשות בעניין הזה, שמא, אני אומר, באמת יופיע אצלך אי-פעם רוטשילד?” אתה חושב שהוא חש בעקיצה? לא דובים ולא יער – הוא אפילו לא מתחיל להרגיש אותה!

“הייתי רוצה, הוא אומר, שאתה תיפטר, הוא אומר מעסק החלב, ושתתחיל להתעסק במשהו אחר.” “דהיינו, אני אומר, במה?” “במה שתרצה, הוא אומר, חסרים עסקים גדולים בעולם, הוא אומר, שתחדל להיות טביה החולב; ואולי, שַה, הוא אומר, אתה יודע, שתחדל להיות טביה החולב; ואולי, שַה, הוא אומר, אתה יודע מה? אולי תיסע לך אחת-שתיים-שלוש לאמריקה? הא?” כך הוא אומר לי, ושב ותוחב את הסיגר אל בין השיניים, ומביט בי ישר בעיניים, והקרחת נוצצת. נו? מה עונים לבריון קשקשים שכזה? מלכתחילה חשבתי: ’מה אתה יושב לך, טביה, כמו גולם עשוי מחימר? תקים את עצמך, תנשק את המזוזה ותטרוק את הדלת ו-הלך לעולמו – תסתלק בלי שלום ובלי להתראות!’ כל כך זה תפס אותי בכבד! ’חוצפה של קבלן של קבלן! כלומר טביה החולב חייב לרוץ לשוטט ככה סתם בעולם בעולם?!’ והלב רותח בתוכי כמו סיר, ואני קצת מרוגז עוד מקודם: הביאו אותי אליה, כלומר אל ביילקה שלי; אז מה את יושבת שם כמו נסיכה בין מאה השעונים ואלף המראות, בשעה שכאן מריצים את אביך על גבי פחמים לוהטים כמו במסדר צבאי? שיבוא עלי ככה ברכות, אני חושב לי, כמו שאחותך הודל עשתה עסק יותר טוב ממך! מה שנכון נכון, אין לה בית עם כל כך הרבה סמרטוטים כמו שלך, אבל במקום זה יש לה בעל, פלפלת אמיתית; הרי הוא בן אדם כזה שמפקיד את עצמו והעולם הוא העיקר אצלו… ונוסף על כך יש לו ראש על הכתפיים ולא סיר אטריות עם קרחת נוצצת, ופיון יש לו, יש לו, לפֶפֶרל, זהב שבזהב! כשאתה זורק לו פסוק, הוא מחזיר לך עם שלושה פסוקים עודף! חכה, חכה, קבלן שלי, תיכף אני תוקע לך פסוק, שיהיה לך חושך בעיניים! כך אני חושב לי, ופונה אליו בזה הלשון: “מילא, אני אומר, זה שהגמרא הוא בשבילך ספר החתום, על זה, אני אומר, אני מוחל לך; כשיהודי גר ביהופץ וקוראים לו פדהצור, והוא קבלן, מותר לה לגמרא שתשכב בעליית הגג. אבל פסוק פשוט, אני אומר, אתה בכל זאת תבין, אני אומר, גם גוי בסנדלי לֶכֶש יבין. אתה הרי יודע, אני אומר, מה אומר תרגום אונקלוס על לבן הארמי: מזנבתא דחזירתא לא עָשַֹתא שטריימלתא!” אז הוא מביא בי כתרנגול בבני אדם ואומר לי: “מה פירוש?” “הפירוש הוא, אני אומר, אתה אומר זאת?” “כנגד זה, אני אומר, שאתה מצווה עלי לנסוע לאמריקה!” אז הוא מצטחק דקיקות ואומר לי: “אם לא לאמריקה, אז אולי לארץ-ישראל” כל היהודים הזקנים נוסעים לארץ ישראל." איך שהוא פלט את זה מפיו, נכנס לי כמו מסמר ברזל למוח: שַה! אולי זה בכלל לא כל כך רעיון עקום, טביה, מה דעתך? אולי זו דווקא תוכנית? מפני שעם נחת מבנים כמו זו שיש לך, אז אולי כבר מוטב ארץ ישראל? בהמה! מה אתה מְסַכֵּן כאן וחי יש לך כאן? גולדה עליה השלום כבר ממילא שוכבת באדמה, ואתה בעצמך, שלא לומר את זה בקול רם, לא מוטל תשע אמות באדמה? עד מתיי צריך להיטלטל בעולם?… ואגב, עליך לדעת, פּאני שלום עליכם, שאצלי כבר מזמן הלב נמשך לארץ ישראל. מתחשק לי להיות בכותל המערבי, במערת המכפלה, בקבר רחל אמנו, לראות במו עיני את הירדן, את הר סיני, את פיתום ורעמסס איך הם נראים וכדומה דברים כאלה. והמחשבות שלי נושאות אותי לשם, לארץ כנען המבורכת, איך אתם אומרים, ארץ זבת חלב ודבש. אלא שהוא, כלומר הפדהצור, קוטע לי את הרעיונות ממש באמצע ואומר לי: “נו? מה צריך כאן לחשוב כל כך הרבה זמן? אחת-שתיים-שלוש.” “אצלך, ברוך השם, הכול הולך אחת-שתיים-שלוש, כפי שאומרת הגמרא, אני אומר: הא גברא והא טרסקא.¹³⁴ ואילו אצלי, אני אומר, זוהי מתניתא קשה, מפני שלקום, אני אומר, ולנסוע לארץ ישראל, צריך, אני אומר, שיהי עם מה.” הוא משמיע את הצחקוק הקטן והדקיק שלו, קם ממקומו, ניגש לשולחן, פותח מגירה, מוציא מתוכה ארנק וסופר לי אחת ואחת, תאר לך סכום נאה, ואני דווקא לא מתעצל בהכנת השיעורים ולוקח את חופן השטרות – הכוח של הכסף! – ומכניס אותו עמוק-עמוק לכיס, ורוצה לפחות לומר לו כמה פסוקים עם מדרש, שיתרצו כראוי כל דבר ודבר, אלא שהוא מקשיב לי כמו שמקשיבים לחתול זכר¹³⁵ ואומר לי: “הנה, הוא אומר, זה יספיק לך עד למעלה ראש. וכאשר תגיע, הוא אומר, למקום ותצטרך כסף, שתכתוב לי, הוא אומר, מכתב. מיד, אחת-שתיים-שלוש, שולחים לך כסף. ולהזכיר לך פעם נוספת את עניין הנסיעה, הוא אומר, אני חוסך לעצמי, מפני שאתה הרי מין יהודי כזה, הוא אומר, עם יושר ועם מצפון.” הנה זה מה שהוא אומר לי, כלומר פדהצור, ומצטחק דקיקות בצחקוק הקטן שלו, שחודר לי ממש אל תוך הקרביים, ועפה אצלי מחשבה בראש: ’מה אם תיקח ותזרוק לו בחזרה עם הכסף בפרצוף, ותפרש לי את הפסוק, שאת טביה לא קונים בכסף ועם טביה לא מדברים על יושר ועל מצפון?!’ אבל עד שאני פותח את הפה לדבר, הוא כבר מצלצל, קורא לביילקה ואומר לה: “דוּשֶנקָה¹³⁶, את יודעת? אביך עוזב אותנו לאנחות. הוא מדבר כל מה שיש לו ונוסע אחת-שתיים-שלוש לארץ ישראל.” ’חלום חלמתי ואיני יודע – מה שנחלם לי בלילה ההוא ובלילה הזה!’ כך אני חושב לי, ומביט בביילקה שלי. היית אומר, שהיא לפחות תעשה איזו העוויה של צער. עומדת כמו עץ, בלי טיפת דם בפנים, מעבירה מבט ממנו אלי, ממני אליו, ואף לא מילה! אני מסתכל בה וגם אני שותק. כלומר, לשתוק שותקים שנינו, ככתוב בתהילים: תדבק לשוני ’ – הלשון קפאה בפה שלנו. הראש מסתובב לי, הרקות פועמות כאילו ממחנק של קיטור. ממה זה יכול להיות – כנראה מהסיגר הנחמד שהוא נתן לי לעשן? אבל הנה, הרי גם הוא עקשן, כלומר הפדהצור, מעשן ומדבר, הפה בכלל לא נסגר אצלו, אם כי העפעפיים נדבקים, מתחשק לו, כנראה, לחטוף תנומה קלה. "לנסוע, הוא אומר, אתה צריך לנסוע מכאן לאודסה ברכבת האקספרס, ומאודסה – בים עד יפו. והעונה הטובה ביותר להפלגה בים היא עכשיו, מפני שאחר כך מתחילים הרוחות והשלגים והסופות ו… ו… ו… " כך הוא אומר והלשון כבר מועדת אצלו כמו אצל אחד שרוצה לישון, אבל הוא לא מפסיק לטרטר: “וכשתהיה מוכן, הוא אומר, לנסיעה, שתודיע לנו, ואז נצא שנינו לקראתך לתחנת הרכבת כדי להיפרד ממך, מפני שכבר מתי נוכל להתראות פעם נוספת?” כך הוא פולט, במחילה מכבודך, בפיהוק גדול, נעמד ופונה אליה, כלומר אל ביילקה: “דושנקה, הוא אומר, את תשבי כאן קצת, ואני, הוא אומר, אלך לי לשכב מעט.” ’אף פעם עוד לא אמרת דבר בעתו יותר מזה, כשם שאני יהודי! כעת יהיה לי לפחות על מי לשפוך את לבי המר, ’אני חושב לי, וכבר רוצה לרדת על ביילקה ולהטיח בה כל מה שהצטבר אצלי במשך הבוקר הזה – אלא שבדיוק אז היא נופלת על צווארי, כלומר ביילקה, ומתחילה לבכות, אבל איך, אתה חושב, לבכות? הבנות שלי, שלא ייזכר שמן לטובה, יש להן כזה טבע: בהתחלה הן מתאפקות ומחזיקות מעמד, אבל כשמגיע משהו – אז הן בוכות כמו ערבה בוכייה. הנה, קח למשל את בתי הבוגרת, את הודל. האם לא ביכתה את העולם ברגע האחרון, כשהיתה צריכה לנסוע כדי לערוך גלות עם הפפרל שלה במדינות הקרות? אלא שאין מה לעשות להשוות עם זאת. ההיא יכולה לנקות אצל זו את הרצפה!

אומר לך את האמת לאמיתה. אני כשלעצמי, כפי שאתה כבר מכיר אותי קצת, לא איש של דמעות. לבכות ממש בכיתי רק פעם אחת, כשגולדה שלי עליה השלום שכבה על האדמה; ועוד פעם בכיתי מכל הלב, כשהודל נסעה אל הפפרל שלה ואני נשארתי כמו טיפש גדול בתחנת הרכבת, בודד ויחיד עם הסוסןן שלי. ואולי זה קרה עוד פעם אחת, שאני, איך אתם אומרים, התייפחתי. וחוץ מזה אני לא זוכר את עצמי כאחד בעל טבע של בכיין. אבל ביילקה עם הדמעות שלה עשתה לי לחץ בנשמה שכבר לא יכולתי להתאפק, ואפילו כבר לא היה לי לב להגיד לה מילה קשה. אתי לא צריך לדבר הרבה. שמי טביה. מיד הבנתי מה הן הדמעות שלה. אלה לא היו סתם כך דמעות, אלה היו, תבין אותי, דמעות של על חטא שחטאתי בלא לשמוע בקול אבא. ובמקום שאני אכבד אותה במה שמגיע לה ואשפוך את כל חמתי על הפדהצור שלה, התחלתי דווקא לנסות להקל לה על הלב במשל כזה ובמשל אחר, כמו שטביה יכול. היא מקשיבה לדברי, כלומר ביילקה, ואומרת לי: “לא, אבא, לא בגלל זה אני בוכה. אין לי, היא אומרת, טענות לאיש. רק זה, היא אומרת, שאתה נוסע מכאן בגללי ואני לא יכולה לעשות בעניין הזה שום דבר. הנה, זה, היא אומרת, מה שבוער לי.” “די כבר, די, אני אומר. את מדברת כמו ילד. שכחת, אני אומר, שיש לנו אלוהים גדול, ושהאבא שלך הוא עדיין, אני אומר, במלוא החושים. אצל אבא שלך, אני אומר, לקפוץ לארץ ישראל ובחזרה זה לא עניין גדול, כמו שכתוב, אני אומר, בפסוק: ויסעו ויחנו – טוּדָה אִי נַאזַאר¹³⁷.” כך אני מקל לה מעל הלב, ובפנים, בתוכי, אני חושב: טביה, אתה משקר! אם אתה נוסע לארץ ישראל, אז – עליו השלום; אין טביה! ובדיוק כאילו היא מנחשת את מחשבותי, היא אומרת לי: “לא אבא, היא אומרת. כך מנחמים ילד קטן; שמים לו בידיים, היא אומרת, בובה, צעצוע, ומספרים לו סיפור יפה על גדי לבן וצח. אם כבר, היא אומרת, לספר סיפור, אז אני, היא אומרת, טספר לך ולא אתה לי; אבל הסיפור שאספר לך, אבא, הוא עצוב יותר מִיַפֶה.”

כך היא אומרת לי, כלומר ביילקה. הבנות של טביה לא מדברות סתם-כך; והיא עומדת ופוגשת לפני מענה לשון – מגילה שלמה, או מעשייה של אלף לילה ולילה, איך הפדהצור שלה נעשה מקטן – לגדול, טיפס בכוחו הוא, בזכות השכל שלו, מן המדרגה הכי נמוכה להכי גבוהה, ועכשיו הוא רוצה להגיע לכך שאליו הביתה ייכנס ברוצקי. אז הוא ממטיר גשם של נדבות, מפזר אלפים, אבל משום שבכסף לא די, דרוש גם ייחוס, הוא הופך שמים וארץ כדי להוכיח שהוא, כלומר פדהצור, הוא לא סתם איש מן השוק, ומתפאר בכך שמוצאו הוא מן הפדהצורים הגדולים, שגם אביו היה קבלן מהולל – “כל זה אף על פי, היא אומרת, שמי כמוהו יודע שאני יודעת שההוא היה בכלל כליזמר. מלבד זה, היא אומרת, הוא מספר לכולם שאביה של אשתו היה מיליונר.” “למי, אני אומר, הוא מתכוון בכך? אלי? אולי נגזר עלי פעם שאהיה בעל מיליונים, אני אומר, או שיהיו הם כפרת עוונותי.” “מה אתה יודע, אבא, היא אומרת לי, איך שהפנים שלי לוהטות כשהוא מציג אותי, היא אומרת, לפני מכריו, ומתחיל לספר על הגדולה של אבי ושל הדודים שלי ושל כל משפחתי – דברים כאלה שלא היו ולא נבראו, ואת כל זה, היא אומרת, צריך לשמוע ולעשות פתח שין שַה, מפני שהוא בעניינים האלה בעל שיגעונות גדול.” “אצלך, אני אומר, זה נקרא בעל שיגעונות, ואצלנו, אני אומר, היו קוראים לזה פשוט חולה-נכפה, אני אומר, או מה-יעשה’ניק¹³⁸.” “לא, אבא, היא אומרת, אתה לא מכיר אותו. הוא לא רע כמו שאתה חושב; הוא רק כזה בנאדם שרגע אחד הוא ככה ורגע אחד הוא אחרת. יש לו, היא אומרת, לב טוב ויד רחבה, וכשמראים לו פנים עצובים, אם רק תופסים אותו ברגע הנכון, הוא מוכן לתת את הנשמה, ולא כל שכן למעני – את קערת השמים הוא מוכן להוריד לי! ¹³⁹ אתה חושב, היא אומרת, שאין לי בכלל השפעה עליו? הנה, לפני זמן לא רב הצלחתי להשפיע עליו שיציל את הודל ובעלה מן המקומות הרחוקים. הוא נשבע לי, היא אומרת, שלא אכפת לו אם זה יעלה לו הרבה אלפים, אבל בתנאי אחד, שהם יסתלקו ישר ליפן.” “למה דווקא יפן, אני אומר, מדוע לא הודו, או, למשל, פדן-ארם או אל מלכת שבא?” “מפני שביפן, היא אומרת, יש לו עסקים. בכל העולם, היא אומרת, יש לו עסקים. רק מה שעולה לו ליום משלוח המברקים, היא אומרת, יכול היה לקיים את כולנו חצי שנה; אבל מה יוצא לי מזה, אם אני לא אני?” “יוצא מזה, אני אומר, מה שאנחנו אומרים בפרקי אבות: אם אין אני לי מי לי – אני לא אני, אתה לא אתה,” כך אני עונה לה במימרה ובפסוק, אף על פי שהלב נקרע אצלי לגזרים, כשאני רואה איך הילדה שלי משחירה את הפנים, מסכנה, מתענה בעושר ובכבוד… "אחותך הודל, אני אומר, לא היתה עושה כך – " אז היא, כלומר ביילקה, קוטעת את דברי וכך היא אומרת לי: “אני הרי אמרתי לך, אבא, היא אומרת, שלהודל לא תשווה אותי. הודל חייתה, היא אומרת, בזמנים של הודל, וביילקה, היא אומרת, בזמנים של ביילקה… המרחק בין שני הזמנים, היא אומרת, הוא כמו מפה עד יפן.” אתה מבין את פירוש המילות של מין לשון תרגום כזאת?

בקיצור, אני רואה, פּאני, שאתה קצר רוח; רק עוד שני רגעים וסוף לכל המעשיות. ממולא עד הגרגרת בצרות ובייסורים של בת הזקונים המאושרת שלי, יצאתי משם אבל וחפוי ראש – שבור ורצוץ, והשלכתי אל העפר את הסיגר, שמילא לי את הראש בקיטור, וקראתי אחריו, כלומר אחרי הסיגר, “שתיקלע בכף הקלע, ושתיכנס הרוח בעפר קברו של אביך!” “למי אתה מתכוון, רֶבּ טביה?” אני שומע קול מאחורי הכתפיים שלי. אני מפנה את הראש ומעיף מבט – זה הוא, אפרים שדכן, שייקחו אותו השדים! “ברוך הבא, יהודי, אני אומר; מה אתה עושה כאן?” “ומה, הוא אמור, אתה עושה כאן?”,התארחתי, אני אומר, אצל הילדים שלי. “נו, הוא אומר, מה מעשיהם?” “מה אתה רוצה שהם יעשו? הלוואי עלינו שנינו המעשים שלהם, חוץ מנזקם!” “כמו שאני רואה, הוא אומר, אתה ממש מרוצה מהסחורה שלי?” “ועוד איך מרוצה, אני אומר, שאלוהים יגמול לך, אני אומר, כפל כפליים.” “תודה לך, הוא אומר, על הברכה. אולי לברכה הזאת תוסיף גם איזו מתנה?” “מה, אני אומר, לא קיבלת שכר שדכנות?” “שלפדהצור שלך, הוא אומר, לא יהיה יותר ממה שהוא נתן לי.” “מה קרה, אני אומר, מעט מדי רח”ש?¹⁴⁰ “לא כל כך הכמות, הוא אומר, כמו הלב הטוב של הנתינה.” “דהיינו?” “דהיינו, כבר לא נותרה מזה אף פרוטה.” “לאן, אני אומר, הלך כל הכסף?” “חיתנתי בת, הוא אומר.” “מזל טוב לך, אני אומר, שאלוהים ייתן שיהיה במזל, שתקבל מהם הרבה נחת.” “נחת-שחת קיבלתי מהם, הוא אומר; העליתי בחכה, הוא אומר, חתן שרלטן, הרג, הוא אומר, לאמריקה.” “מדוע, אני אומר, נתת לו לנסוע כל כך רחוק?” “ומה, הוא אומר, צריך הייתי לעשות לו?” “צריך היית, אני אומר, לזרות לו מלח על הזנב.” “לך, רֶבּ טביה, הוא אומר, כנראה טוב על הלב.” “הלוואי, אני אומר, שלך יהיה כל כך טוב, ריבונו של עולם, לפחות החצי!” “ככה? ואני כבר החשבתי אותך ליהודי נגיד; אבל אם כך, הוא אומר, הא לך קמצוץ של טבק.”

נפטרתי מן השדכן בהרחת קמצוץ של טבק, נסעתי הביתה והתחלתי למכור את חפצי הבית שלי מכל כך הרבה שנים. תאר לעצמך, לא במהירות הדיבור מהירות המעשה. כל קדרה וכל שטות לקחו ממני חתיכת בריאות – חפץ אחד הזכיר לי את גולדה עליה השלום, וחפץ אחר הזכיר לי את הילדים, שיאריכו ימים ושנים ממנה. אבל שום דבר לא תפס אותי עמוק יותר מהסוסון שלי. כלפי הסוסון חשתי איכשהו אשם. הייתכן, ביחד עבדתי אתו בפרך כל כך הרבה שנים, התייסרנו ביחד, השחרנו את הפנים, ופתאום עמדתי ומכרתי אותו! למכור מכרתי אותו לדואב מים, מפני שמבעלי-עגלות אפשר עוד לחטוף בזיון. אני בא אליהם כדי למכור את הסוס, אז הם אומרים לי: “אלוהים אתך, רֶבּ טביה, האם זהו סוס אצלך?” “אלא מה זה, אני אומר, נברשת?” “מה שיש אצלך הם אומרים, זה לא נברשת כי אם צדיק נסתר, למד ואווניק.” “מה פירוש, אני אומר, למד ואווניק?” “הפירוש הוא, הם אומרים, שהוא זקן בן ל”ו שנים, בלי סימן של שיניים, עם שפה מופשלת, והצלעות רועדות אצלו כמו אצל יהודייה זקנה בערב שבת של כְּפוֹר." איך מוצאת חן בעיניך לשון בעלי-עגלות כזאת? הייתי מוכן להישבע שהוא, המסכן, כלומר הסוס, הבין כל מילה ומילה, כמו שכתוב בפסוק: ידע שור קונהו – בהמה, לבה אומר לה. סימן יש לי לכך, שבשעה שאני ושואב המים נתַנו זה לזה תקיעת כף, ואני אמרתי לו “במזל-ברכה!”, הסוס שלי הפנה אלי פתאום את הזרבובית מלאת החן שלו והביט בי בעיניים אילמות כמי שאומר "זה חלקי מכל עמלי? – כך אתה מודה לי על השירות שלי?" אני מביט בסוס שלי – מבט אחרון – כששואב המים לוקח אותו בידיים כדי ללמוד אתו את פרשת בלק, ואחר כך אני נשאר עומד לבדי וחושב לי: ריבונו של עולם, איך בחוכמה אתה מנהיג את העולם הקטן שלך! הנה בראת את טביה ובראת, להבדיל, סוס, ולשניהם יש אותו מזל בחיים… רק מה, לבנאדם יש פה, והוא יכול לפחות לטעון טענות, לשפוך את הלב, ולסוס, להבדיל, מה יש? לא עלינו, יצור אילם, איך אתם אומרים: ומותר האדם מן הבהמה.

*

אתה מביט בי, פּאני שלום עליכם, ורואה את הדמעות שנעמדו לי בעיניים, ובטח חושב: הבטה הזה מתגעגע, כנראה לסוס שלו. ולמה דווקא לסוס, תגיד, בנאדם? על הכול, אני אומר, אני מצטער; לכולם אני אתגעגע. אני אתגעגע לסוס, ואני אתגעגע לכפר, ואני אתגעגע לזקן הכפר ולשוטר הכפרי, לקייטנים הבויבריקיים ולנגידים היהופציים, ואפילו לאפרים שדכן, שתבוא עליו מגיפה, מפני שסוף כל סוף, אם נרצה להיכנס כאן בחקירה, הרי הוא לא יותר מיהודי אביון שמחפש פרנסה. אם ירצה השם, כשאלוהים יביא אותי בשלום לשם, להיכן שאני נוסע – בעצמי אני עדיין לא יודע מה אעשה שם, אבל מה שברור כאור היום, שדבר ראשון אלך אל אמנו רחל, אל הקבר. אני אתפלל שם על הילדים שלי, שאותם, מן הסתם, כבר לא אראה אף פעם, וגם אותו לא אשכח, לאפרים שדכן כוונתי, אותו ואת כל ישראל. הרי לך תקיעת כף, ותהיה לי בריא ותיסע בבריאות, ותמסור דרישת שלום לכל אחד לחוד, בכל הידידות.

[1909]

 

לֵךְ לְךָ ¹⁴¹    🔗

שלום עליכם נאה, רחב, לבבי לך, פּאני שלום עליכם! עליכם ועל בניכם! כבר זמן רב אני מחפש אותך. הצטברה אצלי בשבילך כמו נאה של סחורה. אני שואל את עצמי כל הזמן: אַיֶכָּה – מה זה שלא רואים אותך? אומרים לי שאתה נוסע שם בעולם, בארצות רחוקות, כמו שאנחנו אומרים במגילה: שבע ועשרים ומאה מדינה… אבל נדמה לי שאתה מסתכל בי ככה משונה? אתה, כנראה, מהסס וחושב לעצמך: זה הוא או לא הוא? זה הוא, פּאני שלום עליכם, זה הוא! ידידך הוותיק טביה בכבודו ובעצמו, טביה החולב. אותו טביה, אבל כבר לא חולב; סתם יהודי, יהודי של כל ימות השנה; יהודי זקן, כמו שאתה רואה, אם כי לפי מניין השנים עוד לא כל כך זקן, כפי שאנחנו אומרים בהגדה: הרי אני כבן שבעים – עדיין די רחוק משבעים! א־יי, אם כך מדוע השיער כל כך לבן? תאמין לי, לא מתענוג, ידיד חביב, קצת הצרות האישיות שלי, בל אחטא בשפתי, וקצת הצרות של כלל ישראל – זמנים רעים! תקופה רעה ליהודים!… אלא שאני יודע מה לוחץ לך; לך לוחץ עניין אחר. אתה נזכרת מסתמא שנפרדנו פעם כשהייתי אמור לנסוע לארץ ישראל. על כן אתה בוודאי מעריך שאתה פוגש עכשיו את טביה בדרכו בחזרה, כלומר מארץ ישראל; ומתחשק לך מסתמא לשמוע איזה חדשות, לקבל דרישת שלום מקבר רחל אמנו וממערת המכפלה ומעוד דברים כאלה? אז אני צריך להרגיע אותך. אם יש לי פנאי ואתה רוצה לשמוע חידושים, אבל לשמוע בתשומת לב, כמו שכתוב בפסוק: שמעֵני – אז אתה כבר תגיד בעצמך שהאדם הוא בהמה, ושיש לנו אלוהים חזק והוא זה שמנהל את העניינים.

בקיצור, איזו פרשת שבוע הולכת אצלכם עכשיו? “ויקרא”? אצלי הולכת פרשה אחרת, פרשת “לך לך”. לך לך – אמרו לי: שתסתלק, טביה, מארצך – מן הארץ שלך, וממולדתך – מן הכפר שבו נולדת ובו עברו עליך כל שנות חייך, אל הארץ אשר אראך – לכל מקום שהעיניים שלך ייקחו אותך!… ומתי נזכרו להגיד לטביה את הפסוק הזה? בדיוק כשהוא כבר זקן וחלש וגלמוד, כמו שאנחנו אומרים בתפילות של ראש השנה: אל תשליכני לעת זִקנה!… אבל אולי אני מקדים את המאוחר. שכחתי לגמרי שאנחנו עדיין עומדים בהתחלה, ושעדיין לא סיפרתי לך מה נשמע בארץ ישראל. מה אתה רוצה שיישמע שם, ידיד חביב? ארץ – על כולנו שנה כזאת! ארץ זבת חלב ודבש – כך כתוב בתורה! החיסרון היחיד הוא, שארץ ישראל היא בארץ ישראל, ואני, כמו שאתה רואה אותי כאן, נמצא בינתיים בחוץ לארץ… על טביה, אתה שומע אותי, כנראה נאמר הפסוק מן המגילה: כאשר אבדתי אבדתי – הייתי שלימזל, ושלימזל, ושלימזל גם אצא מן העולם. נדמה, הנה, כבר כמעט עמדתי ברגל אחת מן הצד השני, כלומר בארץ הקדושה; נותר רק לקנות כרטיס, לשבת בספינה ו – פּאשול¹⁴². מה עושה אלוהים? נמלך בדעתו, והנה תשמע סיפור. החתן הכי מבוגר שלי, מוֹטל קאמזוֹיל, החייט מאנטֶווקֶה, לא עלינו ולא על שום יהודי, נשכב לו בריא וחזק ועושה פטירה! כלומר, בריון גדול הוא לא היה אף פעם, על האבן ייאמר. בעל מלאכה. ישב יומם ולילה על התורה ועל העבודה – על המחט ועל החוט – והכליב, במחילה, תחתונים. וכך המשיך והמשיך עד שחטף שחפת, התחיל לכחכח, כחכח וכחכח עד שירק את שארית הריאה שלו – לא הועילו כאן לא רופא ולא בעל לחשים, לא חלב עיזים ולא שוקולדה חמה עם דבש. בחור טוב היה, אם כי פשוט, לא בן תורה, אבל איש ישר, בלי חוכמות. את בתי אהב – כמו את החיים! הפקיר את עצמו בשביל הילדים, ולמעני היה ממש כפרה!

בקיצור, הוא פסק את הפסוק: וימות משה – מת מוטל, והשאיר לי בירושה פצצה מתקתקת… איך כבר יכולתי לחשוב אז על ארץ ישראל? כבר היתה לי ארץ ישראל טובה אצלי בבית! איך מפקירים, אני שואל אותך, בת אלמנה עם זאטוטים-יתומים, בלי חתיכת לחם? אף כי לכאורה, אם חושבים על זה מהכיוון האחר, מה כבר אני יכול לעשות בשבילה – שק בלי תחתית? הרי את בעלה אני לא אחזיר לחיים, ואל הילדים שלה לא יחזור האבא מעולם האמת, ואני עצמי אדם חוטא שרוצה קצת מנוחה לעצמות שלו לעת זקנה, להרגיש שהוא בן אדם, לא בהמה. מספיק עשיתי טַרַראם! מספיק השתקרתי בעולם השקר! כבר צריך לחשוב קצת גם על עולם האמת, כבר הגיע הזמן! ובפרט שכבר עשיתי מְחַק למקצת המשק-בית שלי. את הסוס, כפי שאתה יודע, כבר מזמן מסרתי לאחר; את הפרות מכרתי עד לפרט קטן, נשארו רק שני עגלים שאפשר לעשות מהם בן אדם אם יפטמו אותם כמו שצריך. – ולפתע פתאום, לך תהיה בשנות הזקנה אב ליתומים, אבא לילדים קטנים! זה כבר מספיק לך? חכה רגע! החלק הסמיך של הדייסה מגיע רק עכשיו, מפני שאצל טביה כשקורית צרה, אתה כבר יודע מראש שמאחוריה נגררת עוד צרה. למשל, קרה אצלי פעם אסון – התפגרה לי פרה, אז תיכף ומיד, לא עליך, נשכבה פרה נוספת… ככה כבר ברא אלוהים את העולם הקטן שלו, וככה זה כבר יישאר – עניין אבוד!

בקיצור, העניין עם בת הזקונים, כלומר ביילקה, אתה זוכר את הסיפור על הזכייה הגדולה שהיא זכתה, העלתה בחכה דג שמן, פדהצור, אחד מרעיש עולמות, קבלן, שהביא אתו ליהופץ מן המלחמה שקים מלאים והתאהב בבתי, רצה אחת יפה, שלח אלי את אפרים שדכן יימח שמו, עשה חור באדמה, ממש חטף שבץ, לקח אותה כמו שהיא, בלי כלום, שפך עליה מראש ועד כף רגל מתנות, יהלומים, בריליאנטים, נדמה כזה אושר גדול, לא? נו, אז מכל האושר נהיה מסתמא חרבון, ועוד איזה מין חרבון! רפש עמוק, שהקדוש ברוך הוא ישמור ויציל! מפני שכשאלוהים מצווה שהגלגל ייקח סיבוב אחורנית, אז עם החמאה למטה, כמו שאנחנו אומרים בהלל: הנה, רק עכשיו זה היה מקימי מעפר דל, ולפני שהסתכלת ימינה ושמאלה – בּוּם! המשפילי לראות בשמים ובארץ – על האדמה עם כל הרִתמה… אלוהים אוהב לשחק בבני אדם. אוי, כמה שהוא אוהב לשחק! הוא כבר שיחק ככה עם טביה כמה פעמים: עולים ויורדים – למעלה ולמטה! וכך היה גם עם הקבלן שלי, עם פדהצור. אתה בוודאי עוד זוכר את הגדוּלה שלו, עם הבית ביהופץ, עם שלוש עשרה המשרתות, עם המראות, עם השעונים, את צעצועי הנוי? פי-פוּ-פַה! אתה זוכר, סיפרתי לך, כמדומה לי, איך דיברתי אז על לבה של ביילקה שלי, התחננתי לפניה שתדאג לכך שהוא יקנה בשבילה את הבית, ולמען השם – ירשום אותו על שמה? נו, אז מסתמא הקשיבו לי כמו לרעשן של פורים – מה מבין אבא? אבא לא מבין כלום! ומה אתה חושב היה הסוף? הסוף היה – שכזה יהיה הסוף של כל אויב שלך, אם יש לך באיזשהו מקום – חוץ מזה שמכל הַהוּ-הַא לא נשאר כלום, נמכרו כל המראות והשעונים והיהלומים והבריליאנטים של האישה, הוא עוד גם התלכלך, נכנס בסכנת נפשות, נאלץ לברוח מן החוק, על שום יהודי שלא ייאמר, ולעשות יציאה ולהסתלק למקום שאליו השבת הקדושה מסתלקת, כלומר לאמריקה. הרי לשם נוסעים כל הלבבות הכבדים, אז גם הם נסעו לשם. בזמן הראשון השחירו את הפנים טוב-טוב, אכלו את מעט המזומנים, כמו שהיו, וכשיותר לא היה מה ללעוס, נאלצו, מסכנים, להתחיל לעבוד, עשו כל עבודת פרך, כמו היהודים המצרים, גם הוא וגם היא! עכשיו היא כותבת שכבר ברוך השם לא נורא: הם מייצרים גרביים במכונה ועושים חיים…¹⁴³ כך אומרים שם, באמריקה, ובלשוננו הפירוש הוא: איכשהו מוציאים את חתיכת הלחם… כל המזל הוא שהם אינם יותר משניים, היא כותבת, בלי ילדים ובלי קרובים – גם זו לטובה! נו, אז אני שואל אותך: שלא תיכנס הרוח בדודה של הדוד שלו? אני מתכוון כמובן לאפרים שדכן אני מתכוון, בשביל השידוך היפה שהוא מכר לי ובשביל הבוץ שהוא הכניס אותי לתוכו! מה היה כל כך רע ומר בשבילה אילו הייתה מתחתנת, למשל, עם בעל מלאכה, כמו צייטל, או עם מורה, כמו הודל? אַיי, זה שגם ההן לא עשו הצלחה מי-יודע-מה?! האחת אלמנה צעירה והאחרת נמצאת במקום של כל השנים הטובות, מקום של גלות? אז זה כבר מאלוהים! איך כבר יכול הבנאדם להבטיח את עצמו? אתה שומע, יהודייה חכמה היתה דווקא זו שלי, גולדה עליה השלום, אפילו רק כזה שהיא הסתכלה סביבה בעוד מועד ונפרדה מן העולם הטיפשי הזה והלך לעולמו. מפני שתגיד כבר אתה בעצמך, כשיש לך צער-גידול-בנים מבנות, כמו שיש לטביה, כבר לא אלף פעמים יותק טוב לשכב באדמה ולאפות כעכים? אבל איך כתוב שם בפרקי אבות: בעל כורחך אתה חי – אדם לא מאבד את עצמו, וכשהוא כבר כן מאבד, מרביצים לו, אתם אומרים, על הידיים… בינתיים סטינו מהדרך, ולפיכך נחזור לענייננו הראשון – הבה נניח, כמו שאתה אומר בספרונים שלך, את בן-מלך ונפנה אל הבת-מלכה. אז באיזה עניין אנחנו עומדים? בפרשת “לך לך”. אבל עוד לפני שנגיע לפרשת “לך-לך”, אני אבקש ממך שתטריח את עצמך ותיעצר יחד אתי לזמן מה בפרשת “בלק”. אמנם, מיום שהעולם עומד, אני אומר, מנהג הבריות הוא שקודם לומדים את פרשת “לך-לך” – ואחר כך “בלק”, אחרי לך-לך". אלא שהרביצו כי את פרשת “בלק” כל כך יפה, שכדאי לך לשמוע! זה יכול בהזדמנות להיות לך לתועלת.

בקיצור, זה היה כבר מזמן, תיכף אחרי המלחמה¹⁴⁴ זה היה, ובשיא הלהט של הקוֹסְנֶטוּציוֹת, כשנפלו הישועות והנחמות¹⁴⁵ על היהודים, קודם בערים הגדולות ואחר כך בעיירות הקטנות, אבל אלי זה לא הגיע, וזה גם בשום אופן לא יכול להגיע. מדוע? פשוט! גרים כל כך הרבה זמן בין גויים, עם עֵשָֹו ורק אתו – מקושרים כל כך עם הבעלי-חיים בכפר. ידיד נפש אב הרחמן – “בּאטיוּשקָה טֶבֶל”¹⁴⁶ הוא אצלם העלי שבמכתש! מה העניין? זקוקים לעצה – אז "יאק טֶבֶל סְקאזֶ’ה¹⁴⁷; תרופה לקדחת – אז “דוֹ טֶבֶליָה” ¹⁴⁸; לאיזו גמילות חסד – אז אצל טביה. נו, אז אני הייתי צריך בכלל להעלות על הדעת דברים כאלה, פוגרומים, שטויות, אם הגויים בעצמם אמרו לי מי יודע כמה פעמים שכלל וכלל לא אפחד – הם לא ייתנו לגעת! וכך הווה. שמע סיפור יפה.

בקיצור, יום אחד אני מגיע הביתה מבויבריק – הייתי אז עוד בגדלותי – במרומי ההצלחה, כמו שאתם אומרים; עוד סחרתי אז במוצרי חלב – גבינה, חמאה ושאר ירקות; התרתי את הסוסון, השלכתי לפניו את הקש ושיבולת השועל, אפילו לא הספקתי לרחוץ ידיים לסעודה, אני מעיף מבט – החצר מלאה גויים, כל “העדה” שלהם, כל בעלי-בתים החשובים ביותר, מזקן הכפר איוואן פּוֹפֶּרילה¹⁴⁹ ועד אחרון האחרונים, טְרוֹכים הרועה, וכולם נראים לי איכשהו חגיגיים באופן מוזר! מלכתחילה הלב אצלי אפילו החסיר פעימה: איזה מין חג זה לפתע פתאום? האם הם באו אלי ללמד אותי פרשת “בלק¹⁵⁰?” אבל מן הצד האחר אני חושב לעצמי: ’פֶה, טביה! תתבייש אפילו בפני עצמך. כל ימיך אתה חי בשלום ובשלווה, יהודי יחיד בין כל כך הרבה גויים, ולא הפעילו לך, הייתי אומר, אפילו שערה משערות ראשך!’… ואני עומד ויוצא לקראתם עם שלום עליכם רחב: “ברוכים הבאים, אני אומר להם, מה מעשיכם כאן, בעלי בתים חביבים שלי? מה טובות תגידו איכשהו? ואיזה חדשות תספרו?” יוצא ועומד לפניהם זקן הכפר, כלומר איוואן פופרילה, ופונה אלי לגמרי בגלוי ובלי שום הקדמות::אנחנו באנו אליך, טבל; אנחנו רוצים להרביץ לך." מה אתה אומר על שפה שכזאת? זה ממש מה שנקרא אצלנו “לשון סגי-נהור”, כלומר אומרים דבר אחד ומתכוונים לדבר אחר… מילא, מה שהתרחש אצלי בלב אתה יכול לשער בעצמך, אבל להראות להם – פֶה! אדרבה ואדרבה! טביה הוא לא נער… מאז אני פונה אליכם דווקא בבדיחוּת: “מזל טוב לכם! אני אומר; אבל מה זה ילדים, שנזכרתם כל כך מאוחר? במקומות אחרים, אני אומר, כבר כמעט שכחו מזה!” פונה אלי איוואן פופורילה, כלומר זקן הכפר, וכבר בכל הרצינות: “תבין אותי, טבל, הוא אומר. אנחנו היססנו והיססנו אם נרביץ לך או לא נרביץ. בכל מקום, בכל עיר וכפר, מרביצים לכם; מדוע, הוא אומר, שאנחנו נפסח עליך? אז ’העדה’, הוא אומר, החליטה שכן נרביץ לך… אלא מה, אנחנו בעצמנו עוד לא יודעים מה נעשה לך, טבל: שרק ננפץ אצלך את השמשות, הוא אומר, ונקרע את הכסתות והכרים ונפריח את הנוצות, או שנשרוף לך, הוא אומר, את הבקתה ואת האורווה, את כל המשק-בית שלך?”

כאן כבר נעשה לי עכור בנשמה, ואני מסתכל על אלה שלי, איך שהם עומדים נשענים על המקלות הארוכים ומתלחשים ביניהם כך בחשאי. משמע, זאת בכלל לא בדיחה מבחינתם? אם כך, אני חושב לעצמי, הרי זה כמו שאנחנו אומרים בתהילים: באו מים עד נפש – בחיי, טביה, שאתה בצרות! מפני שאולי, אל תפתח פה לשטן – מי יודע מה כְרוּקֶלֶה¹⁵¹ יכול לעשות? אה, טביה, אני חושב לעצמי, עם מלאך המוות לא משחקים – צריך להגיד להם משהו! ומה אאריך לדרוש כאן לפניך, ידיד חביב, כנראה שנגזר מלמעלה שיתרחש נס. הקדוש ברוך הוא הכניס לי לראש שאל לי להתייאש, ואני עומד ופונה אליהם, כלומר אל הגויים, באומץ ודווקא במצב רוח מרומם: “שמעו נא רבותי, אני אומר, הקשיבו לי בעלי-בתים חביבים, אני אומר. מסתמא אתם יודעים טוב יותר, שטביה הרוויח אצלכם ביושר, שתעשו תל עולם מכל המשק ומכל הרכוש שלו. אלא מה, אני אומר, הרי אתם יודעים, אני אומר, שיש גבוה מעל ל’עדה’ שלכם? אתם יודעים, אני אומר, שיש אלוהים בעולם? אני לא מדבר, אני אומר, על-אלוהים-שלי אלוהים-שלכם; אני מדבר על אותו אלוהים, האלוהים של כולנו,שיושב, אני אומר, שם למעלה ורואה את כל הנבזויות, אני אומר, שעושים כאן למטה. יכול להיות, אני אומר, שהוא עצמו הועיד אותי לעונש על לא שום חטא – באמצעותכם, באמצעות ידידי הטובים ביותר. אבל יכול גם להיות, אני אומר, בדיוק להיפך, שהוא דווקא בשום פנים ואופן לא רוצה שיעשו רע לטביה… מי, אני אומר, יכול לדעת מה אלוהים רוצה? אדרבה, אני אומר, אולי נמצא כאן ביניכם אחד שייקח על עצמו, אני אומר, לברר את העניין באופן יסודי?”

בקיצור, הם נוכחו, כנראה, שבטענות הם לא ינצחו את טביה. פונה אלי זקן הכפר, איוואן פופורילה, בזה הלשון: “העניין, הוא אומר, הוא כזה עניין. לנו בעצם אין שום דבר נגדך, טבל. אתה אמנם ז’יד, אבל לא בן אדם רע. אלא שדבר אחד לא שייך לדבר האחר – להרביץ לך מוכרחים. כיוון ש’העדה’ החליטה – זה אבוד! אנחנו, הוא אומר, לפחות ננפץ אצלך את השמשות. את זה, הוא אומר, אנחנו מוכרחים לעשות, שמא, הוא אומר, יעבור כאן מישהו, אז לפחות שיראו, הוא אומר, שהרביצו לך. אחרת, הוא אומר, עוד יענישו אותנו.” כך, במילים האלה ובזה הלשון, כמו שאני מספר לך, שככה יעזור לי אלוהים בכל אשר אפנה! נו, אז עכשיו אני שואל אותך, פּאני שלום עליכם, אתה הרי יהודי כזה שנוסע בכל העולם – האם טביה לא צודק כשהוא אומר שיש לנו אלוהים חזק?

ובכן, חסל סדר “בלק”, ועכשיו נחזור לפרשת “לך-לך”. את הפרשה הזאת לימדו אותי ממש לפני זמן לא רב, ולימדו כמו שצריך. כאן כבר לא הועילו, תבין אותי, שום דרשות ושום הטפת מוסר; ומעשה שהיה כך היה – צריך למסור לך את זה בדיוק, עם כל נקודות החן, כאשר אהבתי – כך כמו שאני אוהב.

ויהי בימי מנדל בֵּייליס¹⁵² – זה היה בדיוק באותו זמן שמנדל בייליס, תרנגול הכפרות שלנו, עבר חיבוט הקבר, מירק את הנשמה מחטאים של אחרים והעולם יצא מדעתו – אז אני יושב לי כך פעם על האכסדרה ליד הבית שלי שקוע במחשבות. קיץ-תענוג, השמש מבשלת והראש חושב: הייתכן, הייתכן! זמנים שכאלה! ציבור כל כך חכם! אנשים כל כך גדולים! ואיפה אלוהים? האלוהים היהודי הזקן? מה הוא שותק? איך הוא מרשה דבר כזה? הייתכן והייתכן ושוב פעם הייתכן! וכשאני כבר חושב על אלוהים, אז בדרך אגב אני מתעמק בעניינים שברומו של עולם ונופל לתוך חקירה: מה זה העולם הזה? ומה העולם ההוא? ומדוע עדיין לא בא המשיח? ’אֵיי, אני חושב לעצמי, הוא באמת היה עושה בחכמה, כלומר המשיח, אילו היה קופץ עכשיו אלינו כאן למטה, רכוב על הסוסון הלבן שלו! זה היה דבר יפה! הוא עוד אף פעם, נדמה לי, לא היה כל כך נחוץ כאן לאחינו בני ישראל כמו עכשיו! אני לא יודע איך הנגידים, למשל הברוצקים של יהופץ או הרוטשילדים בפריז; יכול להיות שהוא נוגע להם ממש לפיאה השמאלית; אבל אנחנו יהודים אביונים מקַסרילֶווקסה וממַזֶפֶּווקֶה ומזְלוֹדיֶיבקה, ואפילו מיהופץ, ואפילו מאודסה, אנחנו מצפים, אוי, כמה שאנחנו מצפים לו. ממש העיניים יוצאות לנו מהחורים מרוב צפייה! כל התקווה שלנו עכשיו היא רק שאולי אלוהים יעשה נס והמשיח יופיע!’

בינתיים, כמו שאני חושב לעצמי, שקוע ברעיונות האלה, אני נותן מבט – סוסון לבן ומישהו יושב רכוב עליו – ממש לפני השער של הבית שלי! טפּרררוּ! נעצר, ירד מעל הסוס, קשר אותו לשער, טבל עצמו ניגש אלי: “זְדראסְטוּי, טֶבֶל¹⁵³!” “א זְדראסְטוּיטי, זדראסטויוטי, ואשֶה בְּלוֹהוֹרוֹדְיֶה¹⁵⁴!” אני עונה ברחבות, ובלב אני חושב לעצמי: ויבוא המן – פירש רש“י " כשמצפים למשיח מגיעה המשטרה… ואני קם ממקומי לקראתו, כלומר לקראת שוטר הכפר. “ברוך הבא, אורח, אני אומר, מה נשמע ככה, אני אומר, בעולם הגדול, ואיזה טובות, אני אומר, אתה תשמיע, אדוני-פריץ?” והלב כמעט נופל לי למכנסיים – אני כבר רוצה לדעת מה ומתי. אלא שלו, לשוטר, יש פנאי. הוא מעשן לו בהנאה סיגריה, פולט את העשן, יורק ואומר לי: “כמה זמן, למשל, דרוש לך טבל, בשביל למכור את הבקתה שלך ואת כל הסמרטוטים?” אני מביט בו: “לשם מה, אני אומר, שאני אמכור, אני אומר, את הבקתה שלי? למי, למשל, היא מפריעה כאן?” “להפריע, הוא אומר, היא לא מפריעה לאף אחד, אבל אני באתי, הוא אומר, לגרש אותך, הוא אומר, מן הכפר., “זה בסך הכול ולא יותר?! בגלל איזה מעשים טובים? בגלל מה, אני אומר, זכיתי לכבוד כזה?” “לא אני שמגרש אותך, הוא אומר, הגוּבֶּרְניָה¹⁵⁵ מגרשת אותך.” “הגוברניה? אני אומר, מה הפסול שהיא מצאה בי?” “לא רק אותך, הוא אומר, ולא רק מכאן, אלא מכל הפסול שהיא מצאה בי?” “לא רק אותך, הוא אומר, ולא רק מכאן, אלא מכל הכפרים סביב-סביב, מזְלוֹדיֶיווקֶה, הוא אומר, ומרַבּילֶווקֶה, ומקוֹסְטוֹמוֹלֶווקֶה¹⁵⁶, ואפילו הוא אומר, מאנטֶווקֶה, שעד עכשיו הייתה עיירה, אבל עכשיו, הוא אומר, גם היא נעשית לכפר ויגרשו משם, הוא אומר, את כולם – כל אלה שלכם.” “אפילו את לייזר-וולף הקצב, גם אותו, אני אומר? ואת נפתלי-גרשון הבורסקאי גם? ואת השוחט שם ואת הרב?” “כולם! כולם!” הוא אומר, וביד הוא עושה תנועה כאילו היה חותך בסכין… אפילו נעשה לי יותר קל על הלב. איך אתם אומרים, צרת רבים חצי נחמה. אבל בכל זאת זה חוֹרֶה לי ואש בוערת בתוכי, ואני שוקל בדעתי ופונה אליו, כלומר את השוטר, “תגיד לי, אני אומר, ואשה בלוהורודיה, אתה יודע לפחות שאני גר פה בכפר הרבה שנים לפניך? אתה יודע, אני אומר, שכאן בפינה הזאת, ישבו כבר אבא שלי עליו השלום, והסבא עליו השלום, והסבתא שלי עליה השלום?” ואני לא מתעצל ומונה לפניו את כל בני המשפחה בשמותיהם, מי חי איפה ומי מת איפה. אז הוא, כלומר השוטר, דווקא מקשיב לדברי, וכשאני מסיים הוא אומר לי: “אתה, טבל, יהודי משעשע, הוא אומר, שיש לו תשעה קבים של דיבורים. למה לך, הוא אומר, כל המעשיות שלך על הסבא והסבתא? שיהיה להם, הוא אומר, גן עדן מאיר! ואתה, טבל, תאסוף את הכרים שלך, והַייְדָה – לברדיצ’ב¹⁵⁷!” אז זה כבר חורה לי עוד יותר. לא די לך, עֵשָֹו, שאתה מביא לי בשורה טובה שכזאת, שאתה גם עושה ממני צחוק: “היידה – לברדיצ’ב!” אז לפחות שאני אתקע לו כמה אמירות… ואני פונה אליו: “אשֶה בלוהורודיה, אני אומר. מאז, אני אומר, שאתה כאן הפריץ, אני אומר, האם הרבה פעמים שמעת, אני אומר, שמישהו מהשכנים יתלונן עלי, שטביה גנב ממנו או גזל אותו או הונה אותו או סתם לקח ממנו משהו¹⁵⁸?!” א-נו, אני אומר, דווקא תשאל את בעלי-הבתים, אני אומר, אן לא חייתי אִתם בשלום יותר טוב מהבעל-בית הכי טוב? האם לא באתי אליך בעצמך, אדוני-פריץ, כמה וכמה פעמים לבקש ממך – בשביל הגויים שלא תלחץ אותם כל כך?” זה, כנראה, כבר לא מצא חן בעיניו! הוא מזדקף, השוטר, מועך את הסיגריה באצבעות, משליך אותה ואומר לי: " אין לי, הוא אומר, זמן בשביל פטפוטים אתך. הגיע אלי, הוא אומר, נייר – ויותר מזה לא נוגע לי! הוא, הוא אומר, תחתום לי, הוא אומר, על הנייר, וזמן להתפנות מכאן, הוא אומר, נותנים לך שלושה ימים כדי שתוכל למכור הכול ולהתכונן לדרך.” אני רואה שהחרב מונחת על הצוואר, אז אני אומר לו: “שלושה ימים אתה נותן לי?! אני אומר, שתחיה בשביל כך בעושר ובכבוד שלוש שנים; שאלוהים ישלם לך, אני אומר, בכפל כפליים על הבשורה הטובה שהבאת אלי הביתה.” טוב-טוב הכנסתי לו, כמו שטביה יכול. התיישבתי בדעתי: ממה נפשך! בין כה וכה מוֹטִי פַּארְךְ, חתיכת חלאה – מה יש לי כבר להפסיד? אילו הייתי צעיר לפחות בעשרים שנה, ועדיין גולדה שלי עליה השלום לצדי, ועדיין אני אותו טביה החולב של פעם, של שנים קדמוניות – אֶהֶה – הֶה! לא הייתי נכנע כל כך מהר! הייתי מתקוטט עד דם! אבל ככה – לשם מה? מה אנו ומה חיינו – מה אני ומי אני היום? פלג-גוף¹⁵⁹ שבר-כלי, חרס הנשבר! אֶח, תה, ריבונו של עולם, גוֹטֶניוּ – אני חושב לעצמי – מה זה שנטפלת ככה דווקא לטביה? מדוע שלא תשחק פעם, סתם לשם סקרנות, למשל עם איזה ברוצקי או איזה רוטשילד? מדוע אתה לא לומד אִתם פרשת “לך לך”? להם, נדמה לי, זה היה מתאים יותר? ראשית, הם היו מרגישים את הטעם האמיתי של מה זה להיות יהודי; ושנית, שגם הן יווכחו שיש לנו אלוהים חזק!…

בקיצור, כל אלה הם דיבורי סרק. אל אלוהים לא באים בטענות, ועצות כיצד עליו לנהל את העולם לא נותנים לו. הוא כשהוא אומר: לי השמים ולי הארץ – משמע שהוא הבעל-בית וצריך לשמוע בקולו. מה שהוא אומר – הוא אמור! אז אני נכנס הביתה וזורק אמירה לבית האלמנה: “צייטל, אני אומר, אנחנו עומדים לזוז מכאן, אני אומר, לאיזו עיר. די, מספיק כבר ישבנו בכפר, אני אומר. משנה מקום משנה מזל. את עכשיו תתחילי להתכונן בעוד מועד עם כלי המיטה, המיחם ושאר הירקות, ואני אלך למכור את הביקתה. הגיע, אני אומר, נייר, שאנחנו ננקה את המקום, ושבעוד שלושה ימים אפילו הריח שלנו לא יישאר כאן!” כשהיא שומעת ממני בשורה כזאת, אז היא לא עושה בכיות, האלמנה שלי, והילדים הקטנים שלה מסתכלים עליה ופורצים בבכי, ונעשה, מה אגיד לך, ממש תשעה־באב בבית! אז אני כבר נכנס לכעס ושופך את כל לבי המר על בתי, מסכנה: “מה התעלקתם, אני אומר, על החיים שלי? מה התייללתם פתאום כמו חזן זקן בליל הסליחות הראשון?… מה-אני-מה – בן יחיד, אני אומר, של אלוהים? ילד תפנוקים? מעט יהודים, אני אומר, מגורשים עכשיו מן הכפרים? לכי תשמעי מה שמספר השוטר. סביר להניח שגם אנטֶווקֶה שלך, שעד עכשיו היתה עיירה, גם היא תהיה עכשיו בעזר השם לכפר ולטובת היהודים האנטקוואים, כדי שאפשר יהיה לגרש את כולם. אם כך, אני אומר, במה אני גרוע יותר מכל היהודים האחרים?”… כך אני שופך את לבי לפניה, לפני הבת שלי. אבי הרי היא אישה, אז היא אומרת לי: “לאן אנחנו זזים עכשיו לפתע פתאום? איפה נלך, היא אומרת, לחפש ערים?”… “שטיא! – אני אומר – כשאלוהים, אני אומר, בא אל סבי-הסבא שלנו, אל אברהם אבינו, ואמר לו, אני אומר, לך לך מארצך – שתסתלק מן הארץ שלך, האם אברהם, אני אומר, הציג לו אפילו חצי שאלה: לאן?… אלוהים אמר לו, אני אומר, הציג לו אפילו חצי שאלה: לאן?… אלוהים אמר לו, אני אומר, אל הארץ אשר אראך – הפירוש הוא: נַא וְוסְיֶיה, צֶ’טִירֶה סְטוֹרְנִי…¹⁶⁰ אנחנו נלך להיכן שהעיניים תיקחנה אותנו, לאן שכל היהודים הולכים! מה שיקרה לכלל ישראל הוא שיקרה לרב ישראל, ובמה, אני אומר, את יותר מיוחסת מאחותך ביילקה הנגידית? לה נאה עכשיו להיות באמריקה עם הפדהצור שלה ולעשות שם חיים, אז גם לך, אני אומר, זה נאה ויאה… תודה להשם יתברך, אני אומר, שיש לנו לפחות עם מה לזוז. מעט, אני אומר, יש עוד מקודם, ומעט מן המשק שמכרתי, ומעט ייפול לכיס ממכירת הבקתה. ממעט למעט מתמלא הכד – וגם זו לטובה! ואפילו, אני אומר, לא היו לנו כלום, חלילה, הרי עדיין המצב שלנו, אני אומר, טוב יותר מזה של מנדל בייליס!”

בקיצור, אני איכשהו השפעתי עליה שלא תתעקש כל כך. נתתי לה להבין בהיגיון שאם השוטר מביא נייר שאומר שצריך ללכת, אז אי אפשר להיות, חזיר ומוכרחים ללכת; ובעצמי הלכתי לכפר לחסל את הבקתה, וישר הלכתי אל איוואן פופרילה, כלומר, לזקן הכפר. הוא גוי “בעל-גוף”¹⁶¹ ומת על הדירה שלי! באתי לאיוואן ואני לא מספר לו כלום לא על חלום ולא על פותר – היהודי פיקח יותר מהגוי – ואני אומר לו, אני אומר: “להְֶוֵוי ידוע לך, איוואן אחא, שאני נוטש אתכם.” אומר הוא: “מה פתאום?” אומר אני: “אני עובר, אני אומר, העירה; רוצה להיות בין יהודים. אני כבר לא בחור צעיר, אני אומר, ומה אם חלילה עושים פטירה.” עונה לי איוואן: “ולמה שלא תמות כאן? מי מפריע לך?” אני מודה לך יש זכות קדימה, ואני אלך למות, אני אומר, בין אנשי. קנה ממני, איוואן, אני אומר, את הבקתה עם הגן, לאחר, אני אומר, לא הייתי מוכר; לך – כֵּן." “כמה, הוא אומר, אתה רוצה בשביל הבקתה שלך?” אני – לו: “כמה, אני אומר, אתה נותן?” התחלנו להתמקח, ולתקוע זה לזה כפיים, התמקחנו ותקענו, רובל יותר רובל פחות, עד שהשתווינו על המחיר, ובאמת תיכף ומיד קיבלתי ממנו אל תוך היד מקדמה נאה, כדי שהוא, חלילה, לא יפרום את העסקה – היהודי פיקח יותר מהגוי – וכל מכרתי ביום אחד, כמובן, בחצי חינם, את כל המזל-טוב שלי, עשיתי מהכול זהב, והלכתי לשכור עגלה, כדי להעמיס עליה את מה שנשאר ממעט העניוּת – תשמע סיפור יפה, שיכול לקרות אצל טביה. אתה רק תשים לב, ואני כבר לא אחזיק אותך עוד הרבה, אמסור לך הכול, כמו שאתם אומרים, בשלושה דברים – בשתי מילים.

בקיצור, לפני היציאה לדרך, אני בא הביתה ומוצא כבר את הבית חורבה. הקירות עירומים, הם ממש בוכים בדמעות. על הרצפה – צרורות על צרורות על צרורות! על התנור יושבת החתולה, כמו יתומה, מסכנה, בעצבות – זה ממש תפס לי בלב ודמעות עמדו לי בעיניים… אלמלי הייתי מתבייש בפני בתי הייתי בוכה טוב-טוב, איך אתם אומרים, בכל זאת נחלת אבות!… כאן גדל, כאן השחיר את הפנים כל ימיו, ולפתע פתאום – לך-לך! תגיד מה שאתה רוצה, זה דבר שחוֹרֶה!… אבל טביה הוא לא אישה, אז אני מתאפק ומעמיד פנים שמחות וקורא לבתי האלמנה: “בואי הנה, אני אומר, צייטל, לאן נעלמת?” יוצאת היא, כלומר צייטל, מן החדרו הפנימי הסמוך עם עיניים אדומות ואף נפוח. אהה, אני חושב לעצמי, הבת שלי שוב פעם עושה “יעלות”¹⁶² כמו יהודייה ב“נתנה תוקף¹⁶³”! הנשים הללו, אתה שומע, הן בכלל לא בצחוק – רק קורה משהו, מיד בכי! הדמעות זולות אצלן! “שַטיא! אני אומר, מה את כבר שוב בוכה? זה לא טיפשי? אני אומר, רק תחשבני, אני אומר, את ההבדל שבינך לבין מנדל בייליס.” אבל היא לא רוצה לשמוע ואומרת לי: “אבא, היא אומרת, אתה לא יודע למה אני בוכה.” אומר אני: “דווקא יודע טוב מאוד. מדוע שאני לא אדע? את בוכה, אני אומר, מפני שכואב לך על הבית. הרי ממש כאן, אני אומר, נולדת וגדלת – אז זה חורה לך!… תאמיני לי, אני אומר, אלמלי הייתי טביה, אילו הייתי משהו אחר, גם אני בעצמי, אני אומר, הייתי נופל על האדמה הזאת!… כואב לי, אני אומר, על כל פירור, ממש כמו לך, טיפשונת! אפילו החתולה הזאת, את רואה, אני אומר, יושבת שם מיותמת על התנור? לשון אילמת, בעל חיים, אני אומר, ובכל זאת רחמנות עליה, היא נשארת לבדה בלי בעל-הבית – צער -בעלי-חיים”… “תאר לך, היא אומרת, שיש כאן רחמנות גדולה יותר.” דהיינו?" “דהיינו, הנה אנחנו נוסעים מכאן, היא אומרת, ומשאירים מאחורינו בן אדם אחד לבדו, גלמוד כמו אבן.” אני לא מבין למה היא לא מתכוונת, ואומר לה: “מה את מקשקשת, אני אומר? איזה להבות-אש? איזה בנאדם? איזה אבן?” אומרת היא לי: “אבא, אני לא ירדתי מהפסים, אני מדברת, היא אומרת, על חוה שלנו.” וכמו שהיא השמיעה באוזני את השם הזה, אני נשבע לך, זה היה כאילו היא שפכה לי על הראש רותחים או הורידה עלי בולעץ. ואני מתנפל על בתי ועושה לה סוף שחור: “מה זה לפתע פתאום חוה, אני אומר? הרי אמרתי לך, אני אומר, כמה וכמה פעמים, שחוה זה לא ייזכר ולא ייפקד!” אתה חושב שהיא נבהלת ממני? אבל בהחלט לא! בבנות של טביה יש איזה כוח! “אבא, היא אומרת לי, אתה אל תתרגז כל כך, ומוטב שתיזכר במה שאתה בעצמך אמרת כל כך הרבה פעמים, שכתוב שלבן-אדם צריכה להיות רחמנות על השני, כמו לאבא על ילד.” אתה שומע מילים?! אז אני מסתמא מתרתח עוד יותר ונותן לה מנה כמו שמגיע לה: “על רחמנות, אני אומר, את מדברת אלי? איפה, אני אומר, היתה הרחמנות שלה, כשאני נשכבתי כמו כלב לרגלי הכומר יימח שמו, נישקתי לו את הרגליים, והיא אולי היתה, אני אומר בחדר הסמוך, ואלי גם שמעה כל מילה? או איפה, אני אומר, היתה הרחמנות שלה כשהאמא עליו השלום שכבה, לא עליך, אני אומר, על הרצפה מכוסה בשחור? איפה היא היתה אז? ובלילות שלא יכולתי לישון, אני אומר” והכאב, אני אומר, שאכל אותי ועד היום אוכל כשאני נזכר במה שהיא עוללה לי, ובמי שהיא החליפה אותנו – איפה, אני אומר, הרחמנות עלינו?" ורותח לי בלב ואני לא יכול לדבר יותר… אז אתה חושב, בוודאי, שבתו של טביה לא מצאה מה לענות על כל זה? “אתה בעצמך, אבא, היא אומרת, הרי אומר, שבן אדם שמתחרט, אפילו אלוהים בעצמו מוחל לו!” "חרטה?! אני אומר, מאוחר מדי! הענף, אני אומר, שפעם נתלש מן העץ, חייב, אני אומר, לקמול! העלה, אני אומר, שנשר, חייב להירקב; ושיותר לא תדברי אתי על זה – עד כאן אומרים בשבת הגדול!"…

בקיצור, כשהיא נוכחה שבמילים היא לא תשיג אצלי כלום – טביה הוא לא האיש שמשכנעים אותו בדיבורים – אז היא נפלה עלי והתחילה בכלל לנשק לי את הידיים, והיא אומרת לי: “אבא, היא אומרת, שככה יקרה לי רע, שאני אתפגר פה-במקום, אם אתה תדחה אותה כמו בפעם ההיא שדחית אותה אז ביער, כשהיא נפלה לרגליך ואתה, היא אומרת, הפנית את הסוסון וברחת!” “איזה מין קילון של באר הרכבת לי כאן על הראש? איזו משלחת מלאכֵי רעים?! מה התעלקת לי, אני אומר, על החיים שלי?” אבל היא לא מניחה לי, מחזיקה אותי בידיים ואומרת את שלה: “שיקרה לי רע, היא אומרת, שאני אמות, אם אתה לא תסלח לה, היא אומרת; מפני שהיא הבת שלך בדיוק כמוני!” " מה את רוצה, אני אומר, מהחיים שלי? היא כבר לא הבת שלי! היא כבר, אני אומר, מזמן מתה!" "לא אומרת, היא לא מתה, והיא כבר שוב הבת שלך, היא אומרת, כמו שהיתה קודם; מפני שמן הרגע הראשון, היא אומרת, שנודע לה שמגרשים אותנו, היא אמרה לעצמה, שכאן מגרשים את כולנו, אז במשמע גם אותה. במקום שבו אנחנו – ככה אמרה לי חוה בעצמה – שם גם היא. הגלות שלנו – היא הגלות שלה… והנה לך סימן, אבא, שכאן אפילו נמצא הצרור שלה. "כך אומרת לי בתי, כלומר צייטל, בנשימה אחת, כמו שקוראים את שמות עשרת בני המן במגילה, ולא מאפשרת לי אפילו להוציא מילה, ומצביעה על איזשהו צרור עטוף בסודר אדום, ואכן תיכף ומיד היא היא נותנת פתיחה לדלת של החדרון הסמוך וקוראת: “חוה!” – כמו שאתה רואה אותי יהודי….. ומה אני אגיד לך, ידיד חביב? אכן בדיוק כמו שאצלך מתואר בספרונים, יוצאת היא, כלומר חוה, מהחדרון – בריאה, פנין חלקים, יפה כמו שהיתה, אף שערה לא נחסרה, ורק את הראש שלה היא נושאת זקוף, בגאווה, נשארת לרגע לעמוד רגע, מביטה בי, אני – בה, אחר כך היא פושטת לעברי את שתי הזרועות, ורק מילה אחת היא יכולה להגיד, מילה אחת ויחידה, ובשקט:

– אַ – בָּא…

*

שלא תכעס עלי, שכשאני נזכר עומדות לי גם עכשיו דמעות בעיניים. אף על פי כן, שלא תחשוב שטביה חלילה הזיל דמעה, או הראה, איך אתם אומרים, רַכּוּת לֵבָב – שטויות! – כלומר, מה שאני בשעת מעשה הרגשתי בכל הלב – זה משהו אחר. הרי אתה בעצמך גם כן אבא של ילדים, ואתה יודע בדיוק כמוני את הפירוש של “כרחם אב על בנים”, ואת הטעם שטועמים שכילד, לא חשוב כמה חטא, אבל כשהוא מביט לך ישר לתוך הנשמה ואומר לך “אבא!” – א-נו, אז תהיה גיבור, אדרבה, ותגרש אותו!… אבל מהצד האחר, כוח הדם פועל, ולנגד עיני מתייצב התעלול הנחמד שהיא עוללה לנו… חוֶודקֶה גַלַגַן שתשקע תחתיו האדמה… והכומר יימח שמו… והדמעות שלי… והמוות של גולדה עליה השלום… לא, תגיד כבר בעצמך איך אפשר לשכוח את זה, איך אפשר את זה לשכוח?… ומן הכיוון האחר: הייתכן! בכל זאת ילד שלך… כרחם אב על בנים… איך יכול אדם להיות אכזר, כשאלוהים בעצמו אומר על עצמו שהוא אל ארך אפיים!… ובפרט שהיא מתחרטת ורוצה לחזור לאביה ולאלוהיה!… מה אני אגיד לך, פּאני שלום עליכם? אתה הרי יהודי כזה שעושה ספרים ונותן עצות לכל העולם – אז תגיד כבר אתה בעצמך מה היה טביה צריך לעשות? לחבק אותה כמו בת, לנשק וללטף אותה ולהגיד לה כמו שאנחנו אומרים ביום כיפור ב“כל נדרי” סלחתי כדבריך – בואי אלי, את ילדה שלי? או אולי להפנות אליה את היצול כמו אז ולהגיד לה: לֵךְ לְךָ – לך מכאן לבריאות למקום שממנו באת? לא, אדרבא, שיהיה נדמה לך, למשל, כאילו אתה בנעליים של טביה, ותגיד לי בהן צדקי, אבל בגילוי לב, כמו לידיד אמיתי, איך אתה היית נוהג?… ואם אתה לא יכול להגיד לי את זה מיד, אז אני נותן לך זמן לשקול בדעתך… ובינתיים צריכים לזוז. הנכדים כבר מחכים לי, מצפים לסבא שיגיע. אתה צריך לדעת שנכדים תקועים לך בלב וקרובים לנשמה פי אלף יותר מילדים. בנים ובני בנים – דבר של מה בכך! שתהיה לי בירא, ואל תכעס עלי שדפקתי לך את הראש. אולי כבר יהיה לך מזה משהו לכתוב. ואם אלוהים ירצה, אז מסתמא עוד ניפגש; שיהיה טוב.

[1914]

 

וַחֲלַקְלַקּוֹת¹⁶⁴    🔗

סיפור של טביה החולב שהשתהה; סוּפַּר עוד לפני המלחמה, אבל מחמת הטלטולים והמהומה לא יכול עד עתה לראות אור עולם.

אתה זוכר בוודאי, פּאני שלום עליכם, איך ביארתי לך לפני זמן לא רב את פרשת “לך לך” על כל ל“ב הפירושים, סיפרתי לך איך עֵשָו התחשבֵּן כמו שצריך עם אחיו יעקב על גניבת הבכורה, גירש אותו מן הכפר על כל מיטלטליו, עם ילדים וילדי-ילדים ועם הכרים והכסתות, כפי שראוי שיהיה, עשה מכל משק הבית ומעט הדלות שלו תל-עולם, יחד עם הסוסון, להבדיל, שעד היום אני לא יכול לדבר עליו בלי דמעות בעיניים, כפי שאנחנו אומרים בקינות של תשעה באב: על אלה אני בוכיה – הוא, הסוסון, הרוויח ביושר את הדמעה שאני מזיל עליו… מילא, על כל אלה אני מוחל לך; מפני שאם תסתכל בעניין מן הכיוון ההפוך, הרי זה אותו מעשה עצמו: במה אני בן יחיד אצל הקדוש ברוך הוא יותר מכל אחינו בני ישראל, אשר פוֹניֶיה¹⁶⁵ רודף על צוואר ועל עורף, מגרש אותם מן הכפרים הקדושים, מטאטא, מפנה ומטהר, עוקר מן השורש כל זכר של יהודי שעדיין נותר איפשהו, כמו שאנחנו אומרים ב”יעלה ויבוא“: ויפּקד ויִזכר – שלא ישאיר אחריו טביעת כף רגל? במה יש לי כאן, על האבן ייאמר, להתפאר בפני אלוהים יותר מכל היהודים הכפריים שגורשו והם תועים כעת בכל הדרכים, עם האישה והילדים, כמו צאן אובדות, לא יודעים היכן ימצאו משכב לילה, ללא מקום להניח עליו את הראש, רועדים בכל רגע, שמא יופיע מן המרחקים איזה כפתוח של שוטר או סתם אישו שנה שחורה, כמו שאנחנו אומרים בקריאת הפרשה: ישא ה' עליך גוי? – אַיי, אלא מה? זה שטביה הוא לא עם-הארץ כמו היהודים הכפריים האחרים, מבין פרק בתהילים, מתמצא במדרש, ובעזר השם הוא יכול גם לקרצף פרשה-חומש עם רש”י כתוספת? – מילא, בכן? אתה רוצה שעֵשָו יעריך את זה כראוי, ושתהיה לו דרך-ארץ בפני יהודי שכזה?! או אולי מגיעה לך בכלל תודה על כך? אף כי לגוף העניין אין כאן במה להתבייש, וחיסרון זה בטח לא – כוונתי לכך שאתה, תודה לאן, יהודי שיכול לבוא בין הבריות, העיניים לא עיוורות לגבי הנקודות השחורות, אתה הרי בקי בפסוק ויודע היכן להתחיל והיכן לגמור, כמו שכתוב בפרקי אבות: ודע מה שתשיב – אשרי היודע… אתה אולי חושב, פּאני שלום עליכם, שאני אומר לך את כל זה סתם כך, מנער מהשרוול? או שאני רוצה להתהדר כאן בפניך ולהתפאר לפתע פתאום בידענות הגדולה ובלמדנות שלי? שלא תהיה לך דאגה. כך אומרים רק אלה שלא מכירים את טביה. טביה לא מדבר כך סתם בעלמא; והרי אתה היודע שהוא מעולם לא היה רברבן נבוב. טביה אוהב לספר דבר שהוא, אכן, בבחינת בעיני ראיתי – הוא עצמו התנסה בו; לו עצמו קרה הדבר. שב לך כאן שעה קלה ותשמע מעשה נאה, איך לפעמים יכול אדם להפיק תועלת מזה שהוא לא בשר-ודגים¹⁶⁶ פשוט, שיש לו איזו השגה בעולמות העליונים, ושהוא יודע מתי ואיפה ואיך להבריג פסוק, ולו גם מן התהילים הישן שלנו.

בקיצור, זה התרחש, אם אני לא טועה, כבר לפני הרבה, הרבה מאד, זמן, חוששני אם לא בעצם הלהט של הימים ההם – ימי הרבולוציות של פוֹניֶיה עם הקוֹסנֶטוּציוֹת שלו, כשהכְרוּקֶלֶה¹⁶⁷ – התנפל על ערים ועיירות יהודיות במצב רוח מרומם ובידיים שהותרו, והתחיל לעשות סוף שחור ממעט הרכוש היהודי, כמו שכתוב בסידור: שובר אויבים ומכניע זֵדים – מנפץ שמשות וקורע כלי מיטה. נדמה לי שכבר אמרתי לך פעם שמדברים כאלה אני לא מתפעל, מפני שזה הרי בבחינת ממה-נפשך: אם זה דבר שנקבע מלמעלה, גזרה מן השמים, הרי אני לא צריך להיות יוצא דופן מכלל ישראל, כמו שאנחנו אומרים בפרקי אבות" כל ישראל יש להם חלק. אלא סופה שחולפת – אז הרי בוודאי אין סיבה להתייאש! הסופה תשקוט, השמים ייטהרו, ויהיה חדֵש ימינו כקדם. איך אומר הגוי, להבדיל: “נֶה בּוּלוֹ מִיקִיטָה הְרוֹשִי אִי נֶה בּוּדֶה”.¹⁶⁸

וכך הווה – כך קרה גם הפעם, כשהגיעה אלי ‘הכדה’ של הכפר, כמו שכבר סיפרתי לך פעם, נדמה לי, ובישרה לי את הבשורה הטובה שבאו לעשות בי מה שעושים בכלל ישראל, כלומר לקיים את מצוות “בֵּיי זִ’דוֹב”.¹⁶⁹ אני, כמובן, קודם כול ביטלתי את כל חלומותיהם הרעים; התחלתי לטעון ולהקשות קושיות, כמו שטביה יכול.

הייתכן! הא כיצד? ומדוע ולמה? ואיזה מין מנהג הוא להתנפל על הבנאדם פתאום, באמצע היום הבהיר, ולפזר לו את הנוצות מתוך הכרים?!…

מילא, טענות לפה, טענות לשם, דיבורים מבוזבזים. הכרוקלה מתעקש. הם מוכרחים, הם אומרים, לצאת ידי חובה כלפי הרשות. הם חוששים, הם אומרים, שמא תישא איזו רוח לכאן איזה כפתור,¹⁷⁰ שנה שחורה – אז שיראה, הם אומרים, שהם ככל הבריות, לא הניחו ליהודי סתם כך בלי שום סימן של פוגרום. איזו צורה, הם אומרים, תהיה להם בפני הרשות? על כן, הם אומרים, מנוי וגמור עם ‘העדה’, שלעולל לי לפחות משהו – הם מוכרחים!…

נמלכתי בדעתי וממש ברגע האחרון נפלתי על רעיון. “אתם יודעים מה, אני אומר להם, כיוון שכך פסקה ‘העדה’, משמע שאין ברירה. מה כבר יכול להיות גבוה מעל ל’עדה'? אל מה, אני אומר, הרי אתם יודעים שקיים דבר שהוא עוד יותר גבוה אפילו מן ‘העדה’?” אומרים הם: “דהיינו, מה כבר יכול להיות יותר גבוה?”

אומר אני: "אלוהים! ואני לא מתכוון, אני אומר, לאלוהינו, האלוהים שלנו, או לאלוהיכם, האלוהים שלכם. אני מתכוון, אני אומר לאלוהינו ואלוהי אבותינו – לאלוהים של כולנו… ההוא, אני אומר, שברא אותי ואתכם, להבדיל, ואת כל ‘העדה’ שלכם – הנה, אני אומר, לו אני מתכוון.

אז צריך, אני אומר, למשש ולבדוק אצלו, כדי לברר אם הוא רוצה, אם הוא מצווה שתעשו לי דבר רע… מפני שיכול להיות, אני אומר, שבאמת זה מה שהוא מצווה; אבל גם יכול להיות שהוא בשום פנים ואופן לא רוצה את זה… אַיי, איך אנחנו יכולים לדעת? נטיל, אני אומר, גורל. הנה כאן מונח ספר תהילים של ה'. הרי אתם יודעים מה זה תהילים. אצלנו קוראים לזה תהילים, ואצלכם – פְּסאלטֶר. הנה, הפסאלטר הקדוש הזה, אני אומר, הוא יהיה השופט בינינו, כלומר יהיה המִיראבוֹי סוּדיָה.¹⁷¹ הוא יפסוק אם מותר לכם להכות אותי או לא."

הם מחליפים מבטים סקרניים, ואיוואן פופֶּרִילֶה, זקן הכפר, יוצא מביניהם ופונה אלי: “למשל, הוא אומר, באיזה האופן יפסוק הפּסאלטֶר הקדוש?” אני אומר: “אם אתה, איוואן, תיתן לי הן צדק בתוספת תקיעת כף ש’העדה' תקיים כל מה שיפסוק התהילים, אז אני אראה לך.” עומד איוואן ופושט לעברי את כף ידו ואומר: “אמוּר וגמוּר!” “אם כך, אני אומר, הרי טוב. עכשיו, אני אומר, אני אדפדף בתהילים וכשאיעצר באיזה עמוד, אומר לכם את המילה הראשונה שתזדקר לי אל מול העיניים, ואתם, אני אומר, תהיו די טובים ואדוקים לחזור עליה אחרי. אז אם מישהו מכם יוכל לחזור אחרי, הרי זה סימן, אני אומר, שאלוהים מצווה שתעשו בטביה מה שאתם רוצים; אבל אם לא, אני אומר, הרי זה סימן שאלוהים לא מצווה – מסכימים?” איוואן, זקן הכפר, מחליף מבטים עם ‘העדה’, ואומר לי “לאדנוֹ”¹⁷² “אם כך, אני אומר ופותח את התהילמ’ל לעיניהם, הכל בסדר. הנה, אני אומר, היא באה, המילה: ‘וחלקלקות’. האם אתם יכולים לקבל על עצמכם לחזור על המלה ‘וחלקלקות’?” הם מביטים זה בזה וכולם בי ודורשים שאחזור על המילה פעם נוספת. אומר אני: “מבחינתי – למה לא? אפילו שלוש פעמים אם אתם רוצים: וחלקלקות! וחלקלקות! וחלקלקות!” אומרים הם: לא, טבל, אתה אל תגיד חַל-חַל-חַל! אתה, הם אומרים, תגיד לנו ברור, בצורה מסודרת ולאט לאט!" אומר אני: "גם זה מקובל! אני אגיד לכם ברור, בצורה מסודרת ולאט לאט: ו-חלק-ל-קות! מרוצים?

הכנופיה קצת מהרהרת, ואחר כך ניגשים לעבודה, כל אחד בנוסח שלו. אחד השמיע אמירה: “הַיידַמַקים”.¹⁷³ האחר אמר “לוֹמַקים”,¹⁷⁴ ואילו הצל השלישי יצא בכלל “חַייקַליָה”.¹⁷⁵ מה פתאום מצא חן בעיניו דווקא “חַייקַליה”? אולי בגלל חיה-לאה, אשתו של נפתלי-גרשון הבורסקאי שבאַנַטֶווקֶה אני רואה שאין לסיפור סוף, אז אני אומר להם: "אתם יודעים, נערים, אני אומר, אני רואה שהמלאכה הולכת אצלכם בכבדות. כנראה, ‘וחלקלקות’ הוא לא לפי המוח שלכם. אז אני אתן לכם, אני אומר, מילה אחרת, גם היא מן התהילים שלנו: ‘ממעמקים… ממעמקים קראתיך’."

אז מסתמא התחילה מחדש אותה חתונה עצמה. אצל אחד זה יצא: “לוחנקה קרוסינה”;¹⁷⁶ ואצל השני – קְרִיוִויליאקָה בוּזִּינָה",¹⁷⁷ והשלישי ירק בכלל ואמר: “טפו, נֶחַיי טוּבִּי לִיחֹו הוֹדִינָה!”¹⁷⁸

בקיצור, הם נוכחו, כנראה, שבטעות הם לא ינצחו את טביה. פונה אלי איוואן פופרילה, זקן הכפר, ואומר: הענין הוא כזה עניין. לנו, טבל, אין בעצם שום דבר נגדך. אמנם אתה ז’יד; אבל לא אדם רע. אלא שדבר אחד אינו שייך לדבר האחר. להכות אותך – מוכרחים. ‘העדה’ פסקה – אז זה אבוד. אנחנו לפחות נשבור אצלך כמה חלונות, ובשעת הדחק, הוא אומר, אתה בעצמך יכול לנפץ אצלך כמה שמשות – ובלבד שיהיה במה לסתום להם את הפה, שתיקח אותם השנה השחורה! אם, הוא אומר, תעבור כאן הרשות, אדרבה, שיראו שלא פסחו עליך. אחרת, הוא אומר יענישו אותנו בגללך… ועכשיו, הוא אומר, הצג, טבל, את המיחם ותכבד אותנו בתה, וכמובן בחצי דלי יי“ש בשביל ‘העדה’. נרוקן כוסיות, נשתה לבריאות שלך, מפני שאתה, הוא אומר, יהודי חכם, מאנשי האֵל…” כך במילים האלו ובלשון הזאת, כמו שאני מספר לך, שככה יעזור אלוהים לי ולשנינו ביחד בכל אשר אפנה!

נו, עכשיו אני שואל אותך, פּאני שלום עליכם, הרי אתה יהודי כזה שכותב – האם טביה לא צודק כשהוא אומר שיש לנו אלוהים חזק ושהבן אדם, כל זמן שהוא חי, אסור לו אף פעם להתייאש, ובפרט יהודי, ובפרט כזה שהוא לא רחוק מאנשי שלומנו – כלומר, מהאותיות הקטנות! מפני שככלות הכול, אתה שומע, בכל זאת יוצא, כמו שאנחנו אומרים כל יום בתפילה – שאשרי יושבי – אשריהם

וטוב להם לאלה שיודעים. וכל כמה שלא נתחכם, וכל כמה שלא נרצה להתפלפל, הרי אנחנו מוכרחים להודות שאנחנו היהודים בכל זאת העם החכם והטוב יותר מכל העמים, כפי שאומר הנביא: מי כעמך ישראל גוי אחד – אך אפשר להשתוות גוי ליהודי? גוי הוא גוי ויהודי הוא בכל זאת יהודי, כמו שאתה בעצמך אומר בספרי המעשיות שלך, שכדי להיות יהודי חייבים להיוולד יהודי¹⁷⁹…

אשריך ישראל – אשרי וטוב לי שנולדתי יהודי. טעמתי את טעם גלות יוון,¹⁸⁰ ואת טעם ההיגררות בין העמים, את ה-ויסעו ויחנו – במקום שבו מאיר עליך היום, שם לא יחשיך עליך הלילה, מפני שמאז שלימדו אותי פרשת “לך לך” – אתה זוכר, סיפרתי לך פעם על כך באריכות? – אני הולך והולך ועדיין הולך. ולא ידוע לי על איזשהו מקום מנוחה שעליו אוכל לומר: “הנה, כאן, טביה, אתה נשאר לשבת”. טביה לא מקשה קושיות. אמרו לו שילך – אז הוא הולך… הנה היום נפגשנו, פּאני שלום עליכם, כאן, ברכבת. מחר אולי תישא אותנו הרוח ליהופץ; בעוד שנה – היא אולי תשליך אותנו לאודסה, לוורשה או אפילו לאמריקה, אלא אם כן החי במרומים יתבונן מלמעלה ויאמר: “אתם יודעים מה, ילדים? אני בכלל מוריד אליכם את המשיח!” הלוואי שהיה עושה לנו את זה, ולו רק כדי להכעיס, הריבונו של עולם הזקן; ובינתיים שתהיה לי בריא, תיסע בבריאות, ותמסור דרישת שלום לכל היהודים שלנו, ותגיד להם שם שלא ידאגו: אלוהים הזקן שלנו חי!…

[1914–1916]

 

אחרית דבר    🔗

א    🔗

טֶביֶה החולב, מחזור הסיפורים המופתי של שלום עליכם מלפני מאה שנים (חובר לשיעורין, סיפור-סיפור, במשך השנים 1895–1914), נחשב ליצירת ספרות “פשוטה”, עממית, כמעט פרק פולקלור. י“ח ברנר שיבח אותו (בייחוד את פרקיו הראשונים) על היותו מופק ישירות כביכול מפי העם, כאילו היה מחברו רק “הסטֶנוגרָף בחסד עליון” של טביה, מי שצִמצם את נוכחותו הסופרת עד למינימום או הפָכהּ לשקופה. דווקא בשל כך, טען ברנר, נעשה שלום עליכם ביצירה זו ל”משורר אדיו", “משוררו של טביה”.

לאמיתו של דבר, היצירה היא המורכבת והמתוחכמת ביצירותיו של המחבר, ותחבולת הסיפֵּר המרכזית המשמשת בה – כאילו אין המסופר אלא בבחינת דיבור מונולוגי ישיר מפי טביה – היא תחבולה מוכרת ורווחת, שאינה גורעת ממורכבות היצירה אלא מוסיפה עליה, שכן היא מעוררת בקורא – בהעדר כל מקור אינפורמציה זולת הדיבור של טביה – הן את הצורך שלא להשתעבד לדימוי העצמי שמציג הגיבור אלא להפך, להשקיף אל הגיבור כאילו “מבעד” לדימוי הזה ולראות את המסתתר מאחוריו, והן את הצורך להעריך כל העת את משקל הנוכחות של הדמות המאזינה, הסופר הבדיוני “שלום עליכם”, להבין מתוך השיח ומהערות האגב של טביה המופנות לעברה את התפקיד שדמות זו ממלאת לגביר – תפקיד בעל חשיבות עצומה, כפי שנראה בהמשך הדברים, העולה לאין ערוך לא רק על זו של “סטנוגרף”, אלא גם על זו של כל אחד מן הגיבורים המִשניים של היצירה ואפילו של כולם יחד.

למעשה, הסופר הבדיוני “שלום עליכם” משתווה או כמעט משתווה במרכזיותו ובעוצמת נוכחותו לטביה עצמו. אף כי הוא אינו משמיע אף מילה אחת במהלך מחזור הסיפורים, המחזור בכללותו יכול להיחשב הן לסדרת מונולוגים והן לדיאלוג מתמשך בין טביה למאזין הקבוע שלו; דיאלוג שבו, אמנם, רק אחד משני הצדדים מדבר, אבל הצד שכנגד, בעצם האזנתו הדוממת אך הדרוכה, מנתב את הדיבור, מעורר ומתעל אותו, קובע את נימתו ואת מקצביו ובמידה מסוימת את תכניו (במידה שתוכנו של דיבור אינו רק העובדות שעליהן הוא מדווח אלא גם דרך הצגתן ואפילו הטעם והסיבה להעלאתן).

ביצירת מופת מונולוגית אחרת של סיפורת יידיש, כשיאש נסע מאת המשורר יעקב גלאטשטיין, מדבר אחד הגיבורים מרבי-השיח על “אוזני הזהב” של יאש השותק והמאזין. “אני בן אדם מרופט,” הוא אומר, “וכשהלב נעשה אצלי עמוס לעייפה, אני מוכרח להוריד מן הלב – כשאני מדבר אתך אני מדבר ישר אל תוך זוג אוזניים משובחות. – אתה בעצמך אינך יודע מה הערך שלך. אילו היו לי אוזניים כאלה הייתי מבטח אותן” (ווען יאַש איז געפאָרן, ניו יורק 1938, עמ' 172). בטביה החולב מעומת “פה הזהב” של טביה עם “אוזני הזהב” של “שלום עליכם”, וביניהם, כמו בין שתי קשתות התומכות בגשר כבלים גדול, תלוי לתפארת, הסיפור שאנו מתקדמים לאורכו בביטחון ובהנאה.

אכן, ביטחון והנאה הם המאפיינים את קריאתנו בסיפורים: ביטחון בסולידיות ובמוּבנוּת של הדיבור הקולח לעברנו מפי טביה, והנאה משטפו מלא החן והשנינה, מזרימתו המתפתלת, מתערבלת, וחוזרת ומבקיעה הלאה לעבר שיא והתרה סיפוריים. אולם כמו במסע בוטח על פני גשר, מתערבת בהנאתנו גם הרגשת התהום שהגשר מתוח מעליה. הרגשה זו משווה לקריאה הטובה בסיפורי טביה גם איזו תוספת של סודיות, ופה ושם אף צמרמורת קלה; שכן סיפורים אלה, בניגוד להנחה הרווחת בדבר פשטותם העממית, חושפים, מתחת לשטף הסיפר השקוף, משקעים מעובים של אמביוולנטיות.

למעשה, היצירה בכללותה מגלה כפל פנים בכמה מהיבטיה העיקריים. כפל פנים כזה מתגלה בבהירות בניגוד בין תוכנה הטראגי של היצירה לנימת הסיפור ההומוריסטית שלה. מחד גיסא, טביה מספר כמעט רק על צרות צרורות, המתפתחות בהדרגה לאסונות משפחתיים ולאומיים. הסיפור, הנפתח בהצגת דמות מושרשת ואיתנה כביכול של יהודי כפרי בן יהודים כפריים, המעורה בעולמו השוכן על הגבול בין הכפר האוקראיני לעיירה היהודית המסורתית, מסתיים בהעלאה דמות של יהודי נודד, בן בלי ארץ ובלי יעד, שאיבד את מרבית בני משפחתו בנסיבות אסוניות כאלה ואחרות, וכל שהוא יכול לצפות לו מכאן ואילך הוא זִקנה מרודה של נדודים, עוני וחיי פליט ללא קורת גג. מאידך גיסא, הסיפור משרה תחושה של עונג וקורת רוח, של חן ונעימות (הגם שנעימות זו צובטת את הלב לעתים קרובות). כך התקבל הסיפור על לִבּם של הקוראים שקראוהו בנוסחו היידי המקורי המבריק מאין כמותו; וכך הוא התקבל גם על לבם של מיליוני קוראים וצופים שהתוודעו אליו באמצעות תרגומים לעשרות שפות, ועוד יותר מזה באמצעות עיבודים לתיאטרון ולקולנוע – רחוקים לעתים ריחוק רב מן המקור, מתכניו ומרוחו – שהבולט שבהם, המחזמר “כנר על הגג”, הרנין קהלים צוהלים בניו יורק, תל אביב, לונדון, ברלין, טוקיו ושאר מרכזי בידור ברחבי העולם.

עד כדי כך מרומם סיפור טביה את הנפש, עד שנמצאו כאלה שנרתעו מפני ה“מתיקות” היתרה שלו. למשל, המבקר הסובייטי המרקסיסט הבולט מאקס עֶריק הסתייג ממנו בשל היותו לכאורה ביטוי לגעגועים נוסטלגיים של הזעיר-בורגנות היהודית אל דימוי מומתק של עברה העיירתי-המסורתי; דימוי מפוברק או לפחות משופץ ומנופה.

אמנם הניגוד בין תוכן טראגי לסיפור קומי או הומוריסטי מאפיין את יצירת שלום עליכם בכללה; אבל ב“טביה” מתגלה גם כפל פנים אחר, מסוג מורכב וחידתי יותר. הסיפור יוצר מיד, למן דפיו הראשונים, קשר אינטימי מאוד בין הקורא לבין דמות הנראית שופעת אור, אפופה הילת חן ונועם, שממנה ורק ממנה (ולא מן המאורעות שעליהם היא מדווחת) נובעת המתיקות המשפיעה על הקורא השפעה כמעט משכרת. אלא שדמות זו, אם אך נותנים אנו את לבנו לפרטי עיצובה בטקסט, רחוקה למעשה מאוד מכל שלמות וטוהר. הן במבנה הנפש שלה והן במעשיה ובמחדליה זוהי דמות “בעייתית” בלשון המעטה. ליתר דיוק, טביה הוא אדם עמוס פגמים כשם שהוא עמוס רגשות אשם בגין מעשים ומחדלים שהמיטו אסונות עליו עצמו ובעיקר על אשתו ובנותיו. הוא עצמו מודע היטב לחלק מפגמים ורִגשות אשם אלה, ואילו את האחרים הוא מדחיק ומסתיר מפני עצמו ומפני אחרים – לא תמיד בהצלחה. למעשה הוא אדם שהחיים במחיצתו אינם קלים ונוחים כלל, כפי שיכולה להעיד אשתו הנאמנה והישרה גולדה, שחיים אלה דיכאוה עד עפר ואף הביאו למותה, וכפי שמעידות כמעט כל הדמויות המשניות בסיפורים, שיש להן מגע ישיר עם טביה בעניינים מעשיים כגון ניהול חיי המשפחה, מסחר או שידוכין.

הניגוד בין הקסם של טביה לבין המגבלות החמורות שלו ונטייתו לפעולה בלתי שקולה ולמעשים תמימים כביכול שיש בהם מידה ניכרת של חוסר אחריות (למשל, הוא מזמין אל ביתו אורחים המביאים אִתם, בעיקר לבנותיו, פורענויות מסוגים שונים) הוא כה גדול, עד שהיה בו כדי לשתק במשך דורות אחדים את המבקרים והפרשנים שנתנו דעתם על היצירה.

ספרות פרשנית ומחקרית שלמה נכתבה במשך מאה השנים האחרונות על טביה החולב, ובה פרקים רבים בעלי ערך קיים ועומד. אולם מרבית פרשני היצירה, אם לא כולם, נעצרו בפני החידה העיקרית שהיא מעמידה בפני הקורא: כיצד יכול גיבור ספרותי כה פגום ומוגבל להיות גם אהוב ולוקח לב כל כך. הפרשנים נעצרו בפני חידה זו בעיקר מפני שלא עלה בידם אפילו לנסח אותה לעצמם. אמנם, אחדים מהם הבחינו היטב בכמה מפגמיו של טביה. “בעל מחשבות” (איזידור אלישיב), בחיר מבקרי ספרות יידיש בראשית המאה העשרים והפרשן הרציני הראשון של יצירת שלום עליהם, אמר על טביה (במאמר משנת 1908) שהוא אדם צר אופקים, בלתי מסוגל להבין את הנעשה סביבו, בעל אופי “נשי יותר מאשר גברי”, אשר הטיל את המלאכה המפרכת של ייצור מוצרי החלב על אשתו ובנותיו ונטל לעצמו את המלאכה הקלה יותר של מכירתם; מלאכה המאפשרת לו לצאת אל בין הבריות ולהפגין בפניהן את חוכמתו ולמדנותו. טביה, אמר “בעל מחשבות”, “ממיט חורבן על ילדיו”, ודמותו (כמו זו של ניגודו-תאומו ביצירת שלום עליכם, מנחם-מנדל) מגלמת יותר מכול “את המפולת בחיים היהודיים העממיים”, ואם חלילה חייב יהיה הכלל היהודי להישען עליה ועל שכמותה, כי אז יהפוך “כלל ישראל לתל חורבות, לתלולית חול על גדול החיים האנושיים הכלליים”.

אלא שאמת מרה זו, שניתן לה ביטוי חריף כל כך, נשתכחה במהירות בעל שהמבקרים והפרשנים המאוהבים בטביה והמוקסמים ממנו חדלו לחוש בה, והחלו לבצר את חיבתם לגיבורו של שלום עליכם ברציונליזציות והפלגות היפרבוליות, שאין להן שום אחיזה של ממש בטקסט המורכב; ואילו, הרציונליזציות וההפלגות למיניהן, נעשו להֵילָך המקובל והרווח בפרשנות היצירה: טביה מגלם שורשיות יהודית איתנה; אחיזה מופלאה בחיים; כישרון של לוליין המסוגל לשמור על שיווי משקל גם כשהוא מהלך על חבל דק העלול להיקרע בכל רגע; אדם עתיר כוחות נפש המאפשרים לו להתגבר על אסונות בכוחן של אמונה דתית, אופטימיות שאינה קורסת תחת המשאות הכבדים ביותר, ואותה תכונה יהודית מושרשת הקרויה “ביטחון” שמקורה בחוויית קרבה אינטימית לאלוהים דורש טוב. טביה שואב כוחות נפש ממקורות המסורת היהודית. הוא חי את חייו במסגרת של אינטר-טקסטואליות יהודית תומכת ומייצבת, שבאמצעותה – היינו באמצעות ציטוט בלתי פוסק ממקורות קיימים או מדומים ופרשנות הומוריסטית של מקורות אלה, ההופכת לעתים את משמעותם על פיה – הוא מתאזן בין המציאות האימתנית של העולם כפי שהוא לבין תמונת עולם-חסד כפי שהיה צריך להיות. כך עולה בידו לחלץ עוקצים מורעלים מפרשיות גורל ואירועי חיים נוראים באמצעות ההומור המופלא, להפוך את הטראגי לקומי, להקנות יציבות למציאות מתמוטטת, להקים כביכול בכוח הדיבור את סוכת הבית היהודי הנופלת על ראשי היושבים בה.

בזכות כל המעלות והסגולות הללו – המצויות בשפע בכתבי הפרשנים של הסיפורים, אך לא במקור של שלום עליכם – נקבע לטביה מעמד של ארכיטיפ יהודי זוהר, המגלם את כל החיובי והאיתן בציוויליזציה היהודית המסורתית המזרח-אירופית, זו הציוויליזציה של השטעטל, שעוררה ביוצרי הספרות היהודית המודרנית תחילה כעס ושנאה ויצרים של סאטירה קטלנית, ולאחר מכן, בייחוד לאחר שיוצרים אלה התרחקו ממנה ריחוק היסטורי וגיאוגרפי מספיק, עוררה בהם אהבה, געגועים ושירי הלל.

אלא שכאמור, לכל המעלות והשבחים הללו אין שום אחיזה אמיתית בטקסט שכתב שלום עליכם, אם בוחנים אותו בחינה פרטנית ומדויקת. בחינה כזו מעלה לפנינו דמות אדם ותמונת חיים רחוקות מכל זוהר, שבויות במוסכמות ובהרגלים של חברה קרתנית צרת אופקים; דמות והוויית חיים שעוצבו בידי סופר ריאליסטי רחוק מפשטנות ומאידיאליזציה, מתבונן חד עין בדקויות הגלויות והסמויות של ההתנהלות האנושית, החושף את מניעיה הנסתרים, שלא תמיד הם מיסוד התפארת.

טביה לוקה הן בליקויים הבנאליים של מקומו, זמנו וחברתו, והן בליקויים מיוחדים לו עצמו. במסגרת הראשונים ניתן למנות את הכבוד העמוק שהוא הוגה לכסף ולבעלי הממון, את המיזוֹגֶניוּת שלו, את אחיזתו העיקשת במושגי ה“יחוד” המסורתיים, אף על פי שלפי מוצאו ומעמדו אין לו שום סיבה להתהדר בהם, ואת הבוז העמוק שלו לכל מי שלא זכה לחינוך יהודי ואינו בקי ב“אותיות הקטנות”, אף על פי שגם בקיאותו שלו, של טביה עצמו, מוגבלת ביותר. ואילו במסגרת האחרונים ניתן להזכיר עניינים מורכבים יותר, ששורשי כולם נעוצים בתפיסת מציאות סטאטית לחלוטין, תפיסה המעקרת את המציאות מן היסוד הדינמי והמתפתח, ובעיקר מן היסוד הדינאמי הוולונטרי, יסוד ההשתנות וההתפתחות המכוונות והמוּנעות על ידי הרעיון האנושי המושכל.

במציאות כפי שתופס אותה טביה לא ייתכן שום שינוי רצוני ומכוון, וכל שינוי המתרחש בה הוא שרירותי וסתמי, תוצאה של “מזל”, “גזירה” (מילת המפתח בעניין זה היא המילה “באשערט”, נגזר, נקבע מראש), שאפשר לייחסם לדמות של אל “האוהב לשחק בבני האדם” ובאותה מידה לגורמים דמוניים כמו קללה או מעשה כשפים. מכאן אחת האי-הבנות העיקריות האופייניות לפרשנות של סיפורי טביה. הדתיות וה“ביטחון” של הגיבור אינם שונים כהוא זה מפטאליזם כפשוטו. ה“ביטחון” של טביה מבוסס כולו על העיקרון שמה שקיים צריך להיות קיים, שאם לא כן לא היה קיים כלל. “הוא ציווה כך, וכך צריך להיות; והא ראיה, שאם צריך היה להיות אחרת, הרי היה אחרת”.

על פי זה, אומללותו של הקבצן אינה תוצאה של סדר חברתי פגום שאולי אפשר לתקנו, אלא היא גילוי ברור של סדר העולם, שלא רק שהוא בלתי ניתן לשינוי, הוא גם מוצדק פשוט מפני שהוא קיים, כפי שניתן ללמוד מן הפירוש ההומוריסטי המפולפל שמעניק טביה למימרה “יאה עניותא לישראל”: “אלוהים בעצמו שונא את הקבצן; והא ראיה – אילו היה אלוהים אוהב את הקבצן, היה הוא לא היה קבצן…”

אפשר לתאר עמדה זו כ“דתית” ואת קבלת הדין המשתמעת ממנה כקבלת דין שמים; אולם תהום רובצת בינה לבין המוסריות הדתית של המקרא, המבוססת על הכלל שקבע אברהם אבינו: גם מ“שופט כל הארץ” ניתן לתבוע “משפט”, וגם אם אלוהים יצדק בריבו עם אדם, מותר ואולי אף הכרח “לדבר אתו משפטים”, כפי שטען ירמיהו, ולעתים אף להטיח כלפיו את הקשות שבטענות, כפי שעשה איוב (“ארץ ניתנה בידי רשע, פני שופטיה יכסה”). ללא אפשרות של מתח ו“ריב” (במובן העברי הקדום של המילה: סכסוך כמו משפטי) בין האדם לאלוהים לא ייתכן דיאלוג אותנטי בין היצור ליוצרו; ובלא דיאלוג כזה ניטל מן האמונה הדתית היסוד המוסרי שבה.

טביה עצמו משווה את עצמו יותר מפעם אחת לאיוב, שאלוהים לא הרפה ממנה ושילח בו גדודי ייסורים. על הצורך שלו בהשוואה זו עוד נדבר, אבל ההשוואה כשלעצמה מופרכת לחלוטין, שכן הדיאלוג של טביה עם אלוהיו הוא דיאלוג מדומה, דיבור של “צעק חי וקיים”, כלומר דיבור היוצא מנקודת הנחה שאין בו כדי לשנות דבר, וככזה הוא למעשה דיבור ללא שומע נוכח, הנפלט אל תוך חלל נעדר מתח של “אני – אתה”. לעומתו, הדיאלוג של גיבורי המוסר המקראי – אברהם, משה, ירמיהו ואיוב, למשל – מונע על ידי האמונה של שומע נוכח, מתרחש בחלל שבין “אני” מדבר ל“אתה” שומע, ומבוסס על ההנחה שהשיח מסוגל להביא לשינוי במצב העולם. כל זאת דווקא משום שגיבורי המקרא אינם חייבים להצדיק ו“לקבל” את מעשי האל, יהיו אשר יהוה, כפי שעושים רעי איוב, אלא, בעת הצורך, מותר להם להאשים אותו ואפילו בחמורים שבפשעים, כפי שעושה איוב עצמו וזוכה לאישורו של האל, לעומת הנזיפה ברֵעים מַצדיקי הדין: “לא דיברתם אלי נכונה כעבדי איוב”. הדתיות של טביה אינה שונה מזו של אליפז התימני, השואל: “האנוש מאלוה יצדק אם מעושהו יטהר גבר?” – אותה דתיות שהמקרא מוקיע אותה כחנופה לאל ולא כביטוי לאמונה בו.

בכל רמות הקיום הנפשי והחברתי שלו, לרבות הרמה המוסרית והדתית, טביה הוא אדם בעל מנטליות סטאטית, המייחס ערך עליון לקיים מפני שהוא קיים. כך הדבר בתפיסתו את המציאות החברתית. טביה לא רק מאמין ש“נגיד עדיף על קבצן” וש“אלוהים בעצמו שונא את הקבצן”, אל ממש משתנה במחיצת בעלי ממון – תכונה שהוא מייחס גם לגולדה שלו (“אפילו גולדה שלי, כשהיא מרחרחת כסף, הרי היא נעשית בן אדם אחר לגמרי. ככה העולם. מה יש כאן לדבר!”)

בעת שהוא זוכה (בסיפור הראשון, “הזכייה הגדולה”) לתשומת לבו של הגביר הקִיֵיבי, שאת אשתו וכלתו הוא, טביה, “הציל”, מיד הוא נכנס לתפקיד של בדחן, החייב לשעשע את הנגידים ולהנעים עליהם את ארוחתם הדשנה. הוא מתחיל לדבר בחרוזים, לשפוע מימרות עממיות מפולפלות, ותוך כדי כך להגחיך במכוון ולא בלי נימה מיזוגנית את דמות עצמו, קבצן שהנכס היחיד שנתברך בו הוא שבע בנות, “וכשיש יותר מבת או שתיים, נמחק הצחוק מן השפתיים”, שכן בנות שצריך להשיאן ולקצוב להן נדוניה הן נטל כבד. כמובן, טביה עצמו רוצה בכל לבו להיות עשיר ואינו חדל לטוות חלומות על תפארת מעמדו החברתי ועל רוחב היד הפילנתרופי שיגלה לכשיעשיר. אולם הוא אינו קושר רצון זה בשום תוכנית או פעולה או אפילו הזיה על דבר פעולה שתוציא אותו מעולם הדלות והעמל ותכניס אותו לעולם העושר והרווחה.

אף כי הוא יודע היטב על דבר אנשים ש“מזלם” השתנה, בכל זאת אין הוא קושר שינוי זה במשהו שאותם אנשים עשו ואינו מוצא שום זיקה בין התעשרות לבין מאמץ, יכולת, העזה ונכונות להסתכן. מישהו שהיה “כלום שבכלום” הצליח איכשהו להתעשר, “אף אחד לא יודע מאיפה ואיך”. ניסיונותיהם הנואשים של בני עניים לקנות לעצמם השכלה ודעת ובצורה זו לשנות, לשפר ולהרחיב את עולמם, נראים לו מופרכים ומעוררי גיחוך. לימודים והשכלה הם עניין לבני עשירים לענות בו, ובני עניים מוטב להם שלא יהיו כאותן עִזים המדלגות מעל למשוכות כדי לאכול פירות וירקות בגני זרים. בכלל, אין אדם יכול לחרוג ממעגלו ולשנות את גורלו. שינוי יכול להתרחש בחיים אך ורק באמצעות מהפך “מזל” בלתי מוסבר ובלתי מתוכנן או באמצעות תיווך של הזולת, אבל ללא מאמץ וכוונה מצד האדם המשתנה.

כך חולם טביה על התעשרות בזכות בנותיו היפות, המושכות אליהן גברים בעלי ממון – אבל לעולם לא בזכות עצמו, רצונו, עמלו ושכלו. מטעם זה הוא יהיה טרף קל למי שמנפנף לנגד עיניו בחלום ההתעשרות ללא מאמץ, כגון קרובו השרלטן מנחם-מנדל או הצעיר חסר האחריות ארונצ’יק, שריח המיליונים שלו משתק את הזהירות האבהית של טביה, הנוכח בהעמקת הקשר הרומנטי-הארוטי בינו לבין שפרינצה, הבת שסופה התאבדות בטביעה בנהר, אך אינו עושה דבר לשם מניעה או מזעור של תוצאותיו ההרסניות.

התכונה הסטאטית של טביה מתגלה, בין השאר, בסוג מסוים של אטימות, שלא לומר טיפשות. זוהי טיפשותו של מי שאינו מסוגל להבין דבר מתוך דבר, להבחין בנסתר שבנגלה, במרומז שבמפורש. ואין מדובר רק באי-יכולתו של טביה לחדור לעולמו המנטלי של דור צעיר שכבר התרחק מדפוסי המחשבה והפעולה של תרבות העיירה, כגון חתנו הסוציאליסט “פלפלת”, או, למעשה, כל בנותיו. אי-ההבנה של טביה נובעת לא רק מפער דורות אלא בעיקר מנטייתו לקבל את פני השטח של המציאות כאילו הם מגלמים את עיקרה הקבוע והעומד לדורות. למעשה, הוא אינו “מבין” גם את המתרחש מעבר לפַסאדה של חברתו המסורתית. הדבר קולע אותו לעתים קרובות לסצנות קומיות במיוחד של שיח חירשים.

בעת שהוא נקרא אל הקצב העשיר לייזר-וולף, אלמן במיטב שנותיו, שהשתחרר לא רק מאישה חמוצה-מרירה אלא גם מבניו שנישאו והורחקו מביתו, טביה אינו מעלה על הדעת את מה שגולדה שלו הבינה כהרף עין; היינו, שהקצב העשיר והנהנתן חושק בבתם, צייטל, והוא מצפה בחוסר סבלנות ליום שבו יכניס אותה כ“בעלת בית” לביתו – לשון נקייה לבת זוג במיטתו.

טביה, בחשיבתו ה“מרובעת”, בטוח שהקצב מעוניין לרכוש אחת מפרותיו לשם עסקי האטליז שלו, כלומר שלייזר-וולף פועל במסגרת המשבצת הטיפולוגית שבה הוא משובץ, זו של קצב ובעל אטליז. לא עולה על דעתו שקצב וסחר ממולח חכול להיות גם גבר בעל תאוות וצרכים מיניים דוחקים. כך מנהלים טביה ולייזר-וולף שיחה, שבה האחד מדבר על ענייני חתונה (ובמרומז גם על עניינים של סיפוק מיני) והאחר מדבר על מכירת פרה.

באותה מידה אין טביה מבין שהחייט הצעיר מוטל קאמזוֹיל (פירוש השם: חזייה של גברים), המופיע לפתע בחצר ביתו ואינו יכול לגרוע את מבטו מאותה צייטל, בתו של טביה שהגיעה לה עת דודים (ומכאן שמה; היא “צייטיק”, כלומר, בשלה), מסוגל לרצות בבת זאת כבאישה לעצמו. כשהצעיר מתחיל לדבר על ענייני חתונה, טביה בטוח שהוא מדבר כשדכן שבא לדון עמו בהשאת הבת למישהו אחר. אפילו השמוטל אומר לו בפירוש, “כבר יותר משנה אני אוהב אותה” (את מייטל), אין טביה מסוגל לקשור אהבה בענייני שידוכין. “אוהב” מבחינתו הוא רק “לא שונא”, ומכאן תגובתו המגוחכת על דברי מוטל: “משל כחרס הנשבר, אני אומר. אם לטביה יש בת, צייטל, אתה מוטל קאמזויל, חייט, מה יש לך נגדה שתשנא אותה?!”

טביה הוא אדם מחוסר “אנטנות” לקליטת הסובבים אותו. לאמיתו של דבר, הוא עטוף ומקופל בתוך עצמו ושרוי כל העת בסוֹליפּסיזם נרקיסי. סוליפסיזם זה מתגלה בכל “הדרו” בזיקתו הכפייתית ל“מקורות”, ובצורך הבלתי ניתן לסיפוק לצטט אותם כהלכה ושלא כהלכה, להפגין ידענות שיש בה לא מעט בורות, לפרש את הפסוקים כדרכם וגם לסרס אותם שלא כדרכם.

הרבה דובר במחקר ובפרשנות על צורך זה, על מגבלות ידענותו של טביה (הוא מכיר, למעשה, רק אותם טקסטים שכל יהודי שומר מצוות מכירם: התפילה, פרשת השבוע, תהילים, פרקי אבות שיהודים כשרים היו קוראים בשבתות; הגמרות שהוא מזכיר כמעט כולן או משובשות או בלתי קיימות), ועל השאלה אם פירוש הפסוקים שלו, ההופך את כוונת הכתובים על פיה, מלמד על בורות או על כוונה חתרנית-פארודית. לא דובר, מכל מקום, על המקורות הנפשיים של הצורך להפגין “ידענות” זו, תהא אשר תהא, במקומות ובזמנים בלתי נאותים בעליל, ובפני אנשים שאינם יכולים להבין אותה ואינם רוצים להיחשף אליה, כגון עקרות הבית והמשרתות אשר להן הוא מוכר את מוצרי החלב שלו, או גולדה המסכנה, שתורותיו ומשליו של בעלה כבר היו לה לזרא עד כדי תלישת שיער.

אמנם אל פני השטח של התודעה מאמין טביה שזיקתו למקורות מבטאת את שייכותו לקהילה העל-היסטורית האידיאלית של כנסת ישראל ולמעמד בני התורה בחברה היהודית בת זמנו, אבל לאמיתו של דבר מופעלת זיקה זו על ידי כמה מניעים בלתי מודעים או מודעים למחצה, שהשקר בינם לבין אתוס הלמדנות היהודי חיצוני ורופף. טביה עצמו מודע לכך שהוא משתמש בלמדנותו שלא על פי הערכים המונחים ביסודו של אתוס זה ומנחים את הפעלתו התקינה.

הוא יודע, למשל, שהוא פורק באמצעות הציטוטים שלו אגרסיות מצטברות, כגון בשעה שהוא מצטט כביכול מובאות בלתי קיימות מן הגמרא כדי להפיל בני שיח בורים, שאינם מסוגלים (ולמעשה, גם אינם מעוניינים; אבל לכך אין טביה מודע) לחשוף את הטעות או ההטעיה, בעולמו שלו, אי-בקיאות ב“אותיות הקטנות” היא פגם (“גבנון”) שאדם מנסה להסתירו, ואילו ההובלה של בן השיח באף באמצעות ציטטה מדומה חושפת פגם זה ומוקיעה אותו.

טביה נוקט “תכסיס” זה בייחוד בשעה שהוא ניצב בפני אנשים בעלי עוצמה חברתית וכלכלית גדולה בהרבה מזו שלו, כגון לייזר-וולף הקצב או חתנו של טביה, המיליונר פדהצור, שהחליט להרחיק את חותנו ה“חולב” לאמריקה או לארץ ישראל כדי שמעמדו החברתי והנחות לא יביא במבוכה אותו, את החתן העשיר המתהדר לא רק בהונו אלא גם בייחוס אבות מדומה. טביה מנסה לאזן את חוסר השוויון ותוך כדי כך גם ליטול נקמה מבעלי הכוח והממון באמצעות הבמאות הבלתי קיימות שלו (“בלב אני חושב לי: שככה יהיה לך אף, קצב שכמוך, כמו שבכלל קיימת גמרא כזאת…”)

אולם טביה אינו מודע כלל לפעולת איזון והבלטה עצמית אחרת שהוא מבצע באמצעות הציטוטים שלו, ושבאמצעותה הוא מבצר לא את האגו החברתי-הכלכלי הרופף שלו, אלא אגו אחר, שגם הוא, כנראה, רופף למדי, זה המגדרי-הגברי. בחרה היהודית המסורתית, שבה כמעט לא זכו הנשים לשום חינוך, ובוודאי לא הובאו בסודם של הטקסטים המקודשים, בקיאות בטקסטים אלה היתה סימן מובהק לגבריות, כמעט אחד מסימני המין המשניים, כמו הזקן ושער החזה. בהפגנתה של הבקיאות לצורך ושלא לצורך יש אפוא משום “חשפנות”. טביה, המבלה את כל ימי בין נשים – בין בביתו (אשתו ושבע בנותיו) ובין במסחרו (בעלות בית, משרתות, טבחיות) – חש כאילו הוא נתון בסכנת איבוד חלק מזהותו המגדרית. משום כך הוא דבק באורח אובססיבי בצורך להוכיח ש“טביה הוא לא אישה” (משפט המַנטרה שלו, שעליו הוא חוזר כתריסר פעמים לאורך מחזור הסיפורים), ומתפאר בפני “שלום עליכם” ביכולתו לכלוא את רגשותיו (אף על פי שהוא עומד תכופות על סף הרגשנות), כאילו הימנעות מהבעת רגשות במקום שהיא מתבקשת היא סימן לגבריות.

משום כך טביה גם מחריף את המיזוגניות שלו, שאיננה רק זו האופיינית לחברה ולתרבות שבתוכן גדל, אלא היא גם ביטוי למתח ולחששות מגדריים אישיים של אדם שאינו בטוח לגמרי בגבריותו וחש צורך מתמיד “להוכיח” אותה. הציטטות שהוא מרעיף על נשים, שאינן יכולות להבין אותן ואינן רוצות להאזין להן (“בעניינים האלה, היא אומרת, היא לא בקיאה. היא לא יודעת איך אוכלים את זה… העיקר, היא אומרת, שהחמאה תהיה טרייה והגבינה טעימה… נו! לך דבר עם נקבה”) הן הגילוי הביטה ביותר של הצורך החשוד הזה לקבוע ולשוב ולקבוע כי הוא, טביה, הִנוֹ גבר ולא אישה; שכן אם “אישה היא באמת רק אישה”, ומה כבר יכולה להבין “נקבה”, למה לו לטביה לתבל את דבריו עם בנות ביתו ועם הלקוחות-הנשים שלו במדרשים ובפירושי מקראות? אך ורק כדי לסמן פעם אחר פעם את קו ההבדל המגדרי המפריד אותו מהן.

אבל מעל לכול משמשות הציטטות את טביה לצורך שאיננו מצורכי החיזוק וההבלטה של האגו אלא להפך, מצורכי המזעור שלו לשם הסתרתו והבלעתו במעטפת מגוננת. טביה בורח אל הציטטות כל אימת שהוא נאלץ לעמוד חשוף מול צרכים קיומיים שאין בכוחו להתמודד אִתם או קשיים העלולים למוטט את שיווי המשקל הנפשי שלו. שום אדם אינו מיטיב להכיר את טקטיקת המגננה הזאת מגולדה, אשתו של טביה, שהסתתרותו של בעלה מאחורי השפה ושכבת האובך האינטר-טקסטואלי שמעליה מביאה אותה אל סף הייאוש.

כשמעלה גולדה את נושא הצורך לדאוג להשאתן של הבנות שכבר בגרו מנסה טביה להימלט מן התביעה המשתמעת מדבריה באמצעות מדרש, אלא שהיא קוטעת אותו חדות: “בנות בוגרות, היא אומרת, הן בעצמן מדרש מספיק טוב!” כשהבת חוה בורחת מבית ההורים אל בית הכומר כדי להתנצר ולהינשא לאהובה חוֶודקה גַלַגַן, מתנפל טביה על אשתו, שראתה לאן מתגלגלים הדברים ולא הזעיקה אותו, את האב (אף על פי שהוא היה מודע בדיוק כמוה למתרחש); ושוב קוטעת אותו גולדה, והפעם בחריפות יתרה: “להגיד לך? מתי אתה בבית? – וכשאני אומרת לך, אתה בכלל מקשיב? כשאומרים לך משהו, היא אומרת, אתה עונה תכף בפסוק, מטמטם את הראש בפסוקים, ובזה יצאת ידי חובתך…” בעת דעיכתה של גולדה לפני מותה היא כאילו עושה ניסיון אחרון, ניסיון שלאחר ייאוש, להבקיע את כתליה של פקעת הבידוד שטווה האיש סביבו במשך כל חייו. בעוד הוא מעתיר עליה מדרשים ופסוקים, היא אומרת לו: “אני הולכת למות, טביה, מי יבשל לך ארוחת ערב?” בשום מקום אחר בסיפור לא הועמד הגיבור במבחן שאלה קיומית מהממת כל כך, ולרגע אכן נשמט הדיבור מפיו, אל שמיד הוא מתעשת, כי הרי “טביה הוא לא אישה; אז אני עונה לה במימרה ובמשל, בפסוק, במדרש ובעוד מדרש”, והיא כבר אינה עונה ואולי גם אינה שומעת.

הפעם ריצתו של טביה אל המדרשים היא ריצה נואשת לעבר עיר המקלט היחידה שנותרה לו; כי מה יש בכוחו לעשות אל מול המוות הקרב ובא? כל חייו עטף עצמו בשפה, בטקסטים, בדיבור שופע, ביומרה של למדנות. כל אלה היו לחומר המבודד שהציל אותו מן הקרינה הממיתה שהרעילה ושרפה את גולדה. בעוד שזו האחרונה לא עמדה במהלומות שהנחיתו עליה החיים בזו אחר זו (אחת מבנותיה הצטרפה למהפכן וגלתה עמו אל מעבר להרי החושך; בת אחרת השתמדה ונישאה לגוי; בת שלישית הרתה ואיבדה עצמה לדעת בטביעה), טביה עומד במהלומות אלה באמצעות הדברנות הנרקיסית שלו. בעזרתה של זו הוא מחצין את הכאב (נותן לו ביטוי) ובה בעת מרחיק אותו, מבודד את עצמו מפניו. הציטטות בתור מערכת טקסטואלית נורמטיבית ואובייקטיבית, העומדת כביכול מעל לניסיונות החיים ומעבר לתגובות הסובייקטיביות עליהם, מסייעת לו במעשה ההרחקה וההקהייה של עוקצי הקיום.

אחיזתו המפורסמת של טביה בחיים אינה זו של אדם מאוזן המתמודד עם הקשיים שניתן להתמודד אִתם ומקבל את הקשיים שאי אפשר להתמודד אִתם כחלק מן ה“מצב” האנושי, אלא זו של אדם המגן על עצמו על ידי הרחקת מוראות החיים, התבצרות בתוך ה“אני” המגולם בדיבור במקום במעשה, והתמסרות מלאה לאותה פרוצדורה נרקיסית, אשר זיגמונד פרויד תיאר אותה כעצם מהותו של ההומור: “דחיית תביעתה של המציאות וניצחונו של עקרון העונג: בשני אלה מתקרב ההומור לתהליכי הנסיגה או השיבה אחורה – הסדרה הארוכה של שיטות שבזכותן מתעצבים חיי הנפש של האדם לשם מניעת כורח הסבל ממנו, אותה סדרה אשר ראשיתה הנאורוזה ושיאה טירוף הדעת” (ז' פרויד, “ההומור”, מסות נבחרות, חלק א‘, תל אביב 1967, עמ’ 216).

ב    🔗

הארה זו של טביה כאדם המתגונן על ידי הפעלת דיבור הומוריסטי ומטביע את “תביעתה של המציאות” בתוך ים השפה והאינטרטקסטואליות עשויה לסייע בידינו בפענוח סוד קסמו, אותו קסם שהסתיר מעיני הפרשנים את כל ההיבטים האפלים באופיו של הגיבור שיצא שלום עליכם והפך בעיניהם את האיש המורכב והאמביוולנטי הזה לדמות עממית שופעת טוב, חוכמה ונעימות.

הערצת טביה יכולה להיות מוצדקת אך ורק בזכות סגולה אחת שלו: יכולת היצירה של השיח הסיפורי השופע ומלא החן שהוא בעת ובעונה אחת עצם המהות של הגיבור והשבלול שבתוכו הוא מסתתר. בכל תחום אחר מתחומי העשייה וההתנהלות טביה הוא אדם בינוני ולמטה מזה; אלא שבכל חסרונותיו וחולשותיו מזינים את המנגנון שבהפעלתו הוא מצטיין להפליא: המנגנון האקספרסיבי-האסתטי.

טביה הוא אולי אדם שהחיים במחיצתו יכולים להיות קשים מאוד (כך בוודאי סבורה אשתו), ושקשה עד מאוד לקיים אתו מגע עניינִי בעניינֵי החיים (הדמויות המקיפות אותו מגיבות על התנהגותו בחוסר סבלנות בוטה), אבל בה בעת הוא אדם המהלך קסם על מי ששומע (או קורא) את השיח הסיפורי שלו; היינו, מי שמתבונן ומגיב על דבריו בעד הפריזמה האסתטית, כאילו היה השיח שלו אובייקט אומנותי.

בהערכת טביה החולב ובפרשנות שלו אירע אפוא שיבוש אופייני: שבחי הסיפר הוחלו על המסופר, או, במילים אחרות, הברק האסתטי הובן כעומק מוסרי. אולם הבנת היצירה והמסרים שהיא נושאת עִמה, לרבות זה המוסרי, מחייבת את החזרת הערכים למקומם האמיתי: מבחינה מוסרית טביה הוא אדם ממוצע, לא טוב יותר ואף לא רע יותר ממרביתנו (כלומר, הוא מלא פגמים וחולשות), אבל שלא כמרביתנו הוא מספר בחסד, ושני צדדים אלה שבאישיותו אינם סותרים זה את זה אלא להפך, הם מזינים זה את זה ותומכים זה בזה; שכן טביה תלוי לחלוטין ביכולת הסיפור שלו כדי להצליח לשרוד למרות חולשותיו ופגמיו. החולשות שלו מעוררות בו את הצורך בסיפור, ואילו הסיפור מאפשר לטביה “לחיות” עם החולשות ואף להחזיק ולהתמיד בהן, משום שבזכות ההעלאה (סובלימציה) הסיפורית-האסתטית שלהן הוא פטור מן ההתנסות בתוצאותיהן כבמאורעות שיש בהם כדי לשנות את האופי. טביה הופך את ניסיונותיו לסיפורים, וכך אינו לומד מהם דבר, אלא חוזר בכל אחת מן הפרשיות שעליהן הוא מדווח על אותם משגים שבהם נכשל בפרשה הקודמת, זו שכבר הפכה לסיפור.

שלום עליכם עצמו עמד בבהירות על תכונה זו של גיבורו שאינו משתנה באמת, בתשתית אישיותו, משום שסגולת ההשתנות הומרה אצלו ביכולת הדיווח. במכתב שליווה את אחד הסיפורים המאוחרים של טביה (“שפרינצה”, שנכתב ב-1907), הוא קבע: “טביה לא השתנה כמלוא הנימה; כלומר, מה פירוש לא השתנה? התנאים השתנו, השנים עשו את שלהן, אבל טביה עצמו נותר אותו טביה, עם אותה השקפת עולם, עם אותן מחשבות ואותם עקרונות, ואפילו אותה שפה.”

אכן, הקבע הסטאטי שבדמות טביה בראש ובראשונה בשפתו, כלומר בדיבור הסיפורי שלו, המשקף יותר מכול את תפיסת המציאות שלו. זהו דיבור נינוח, מרווח, המסתלסל סביב קו סיפור המעשה ללא כל בהילות או תחושת האצה לקראת שיא דרמטי – וזאת גם כאשר סיפור המעשה כשלעצמו הוא טראגי ואימתני. אדרבה, הוא מתפנה פעם אחר פעם לא רק לציטוטים ולפרשנויות המופרכות שלהם אלא גם לסטיות אחרות, להשתהוּת אצל פרטים הנראים טריוויאליים.

הנינוחות הזאת מקורה בכך שלגבי טביה המעשה המסופר הוא תמיד בבחינת עבר סגור; היינו הוא שייך לעבר לא רק מפני שאכן אירע לפני המועד שבו טביה מדווח עליו (ולעתים מפריד פרק זמן לא קצר בין המאורע לדיווח אודותיו), אלא גם ובעיקר מפני שניסיונות העבר, לרבות אלה שפצעו את טביה וקטלו את גולדה, אינם פותחים שום פתח לְעתיד שבו תוסקנה מסקנות ממה שאירע. בעולמו הסטאטי של טביה ניסיונות אלה היו וחלפו כמו מִשְבִָּרִים פתאומיים, ו“החיים נמשכים”. מי שטבע טבע, ומי שצף על פני המים ממשיך לשכשך בהם. “בעל כורחך אתה חי” היא אחת המימרות מן המקור החביב יותר מכול על טביה, “פרקי אבות” (ובלשונו, “הפרק”), שהוא חוזר עליהן בכל הזדמנות. היא מבטאת לגביו לא רק כניעות וקבלת דין אלא בעיקר תחושת המשכיות למרות הכול; “נורמליות” שאינה ניתנת להפרה ממושכת. הנה, סביבו נעלמות בנותיו אחת אחת, אשתו יורדת ביגון שאולה, והוא בשלו – הופך אסונות לסיפורים.

הנינוחות של טביה כמספר מאפשרת לו “לבצע” את סיפוריו כאמן המכלכל את מעשיו בדעת ובכוונה; שכן אי אפשר לטעות בדינמיקה הפֶּרפוֹרמַטיבית שלו. הוא סוליסט מנוסה, המסוגל להפוך כל “הופעה” שלו לחוויה תיאטרונית שלמה, אחידה ואפקטיבית. כמספר מקצוען הוא יודע שסיפור הוא הוויה חיה בפני עצמה, בעלת התנהלות וחוקים משל עצמה. אסור להניח לשום ריגוש או משבר נפשי, בושה או זהירות בצנעת הפרט להשתלט על הוויה זו ו“לקלקל” אותה (רק במקרה אחד או שניים, בעיקר בתיאור הפגישה עם חוה, הבת שהשתמדה, יסטה טביה סטייה כלשהי מכלל זה. לעומת זאת, תיאור התאבדותה של שפרינצה ומותה של גולדה מאופיין בשליטה עצמית כמעט מוחלטת). עוד יודע טביה שאף שהסיפור מבקש להיראות ספונטני וחד-פעמי, הוא חייב בעריכה ובתכנון. מדובר לא רק בעריכה נאותה של סדר האירועים ובבחירה מושכלת של הפרטים המוחשיים שימחישו את הלוך הנפש של הסיפור, אלא גם בהכנות דקות ונסתרות יותר, כגון הפעלה חשאית של מוטיבים “מטרימים”.

לדוגמה, טביה פותח את סיפורו על התאבדותה של בתו שפרינצה בתרועה גדולה, מוזרה במקצת לאור הנסיבות, לרגל הפגישה לאחר פרידה ארוכה עם מיודעו “שלום עליכם”, שמגיע לו “שלום עליכם” “רחב” ו“גדול” בהיותו ידי יקר, שנעלם מן העין ועתה שב ונתגלה. “יובלו כבר לא התראינו. ויי ויי כמה הרבה מים זרמו מאז”, אומר טביה. לכאורה המים שזרמו אינם אלא ניב שגור, “מטפורה מתה” המציינת זמן רב שחלף; אלא שמים זורמים אלה מבשרים כבר מראשיתו של הסיפור את סיומו הטראגי, שבו ימשו את גווייתה של שפרינצה ממי הנהר הזורמים. משפט הברכה של טביה מציג אפוא פנים כפולות: מצדו האחד – שמחת הפגישה אחרי פרידה ממושכת, ואילו מצדו השני פני יגון ואנחה. ה“ויי ויי” הפותח אותו הוא גם לשון הפלגה (“כמה הרבה!”) וגם לשון קינה.

למעלה מזה: כמספר אמן יודע טביה שאמנם חיותו של סיפור תלויה בפרטים המיטונימיים המעניקים לו מוחשיות של מקום, זמן ונסיבות, אבל לא כל הפרטים הללו יועילו לו, ויש לנפות מהם את ה“בלתי מתאימים”. הוא טוען שסיפוריו הם לא רק מעשים קונקרטיים שאירעו לו עצמו (“טביה לא מדבר כך סתם בעלמא – טביה אוהב לספר דבר שהוא אכן בבחינת בעיני ראיתי”), אלא גם מעשים המסופרים בפרטי פרטיהם העובדתיים, לרבות הדיאלוגים שליוו אותם, והם משוחזרים במלואם בתוספת “אמר הוא”, “אומר אני”, כאילו ללא סלקציה ופערי דיווח. עם זאת מיטיב טביה לדעת שחיותו של סיפור תלויה בכך שפרטים מסוימים, שהם אולי בעלי חשיבות מכרעת מבחינת האמת העובדתית, בכל זאת יצונזרו ויימחקו, שכן פרטים אלה נוגדים את “רוח” הסיפור ועלולים לשבש אותה בדיסונאנסים שמספר מומחה יימנע מהם. לדוגמה: בסיפור השלם האחרון במחזור, “לך לך”, מספר טביה בין השאר על התמוטטות עסקיו של חתנו המיליונר פדהצור, על פשיטת הרגל שלו, ועל הבריחה בבושת פנים של פדהצור ואשתו ביילקה (בתו של טביה ש“עלתה לגדולה”) לאמריקה, מקום שבו “גוועו ברעב” עד שהצליחו לבסס עסק קטן של סריגת גרביים. טביה מעיר במרירות: “את זוכר, סיפרתי לך, כמדומה לי, איך דיברתי על לִבה של ביילקה שלי, התחננתי לפניה שתדאג לכך שהוא יקנה בשבילה את הבית, ולמען השם, ירשום אותו על שמה? נו, מסתמא הקשיבו לי כמו לרעשן של פורים – מה מבין אבא? אבא לא מבין כלום! ומה אתה חושב היה הסוף? הסוף היה – שכזה יהי הסוף של כל אויב שלך…” טביה מציג כאן את עצמו כאיש פרקטי שדאג לעתיד החומרי של בתו גם בימי העשירות של בעלה והציע לה הצעות המבוססות על ניסיון חיים מסחרי ועל פיכחון וריאליזם.

אלא שלשווא יחפש הקורא בסיפור “טביה נוסע לארץ ישראל”, שבו מסופר בפירוט על פגישותיו של טביה עם בתו ועל שיחותיהם בגילוי לב, ולו גם רמז קל שבקלים לעצה הפרטית המופיעה רק בסיפור המאוחר יותר. הטעם לכך ברור: הסיפור “טביה נוסע לארץ ישראל” היה רווי כולו פאתוס הומניסטי כביכול. טביה האמין שבתו נישאה לבעלה המיליונר אך ורק כדי להעניק ביטחון כלכלי לאביה הזקן והחלש (אמונה חסרת בסיס; הבת אומרת לו בפירוש שלא זה היה המניע), וכמי שקיבל מבנותיו חינוך בעניין הקשר ההכרחי בין אהבה ונישואין, הוא ראה בכך טעות מרה, (למרות שהוא עצמו היה זה שחיפש ומצא את השידוך המבוקש). ביילקה היתה צריכה להינשא מאהבה לגבר צעיר ומושך (פדהצור הוא קירח, עגלגל ובעל צחוק נשי דקיק-מתפורר), כפי שעשו אחיותיה, בעיקר האחות הודל, שהלכה בעקבות בעלה המהפכן לקצווי ארץ.

לפתע אותו טביה, שביקש להשיא את כל בנותיו בנישואי תועלת ששכרם בצִדם, נעשה לחסיד האהבה הטהורה והאלטרואיסטית. מקור המהפך בעלבון שהוא נעלב, כאשר חתנו העשיר, תחת שיציע לו להצטרף לעסקי הקבלנות שלו ולהיעשות ליד ימינו, אם לא לשותפו המלא, הבהיר לו בגסות שהוא, טביה, הנו מבחינת החתן מעמסה ופגם, ומוטב שיפַנה את עצמו מן השטח וינדוד למרחקים. ברוב כעסו רוכב כאן טביה על “הסוס הגבוה” של האהבה הטהורה, והדהירה על סוס זה אינה מאפשרת לו להתעכב אצל פרט “נמוך” ומעשי כמו האזהרה שהזהיר את בתו כי לא לעולם חוסן, ומוטב שבעלה ירכוש את ביתם וירשום אותו על שמה כדי שהנושים לא יוכלו להוציאו מידיה. טביה לא יכול היה להרשות לעצמו, בהקשר הפאתטי של סיפורו הקודם, להזכיר אזהרה זו שריח של ניסיון בפשיטת רגל נוסף ממנה.

אבל בסיפור “לך לך”, על פי רוחו ומגמתו, יש דווקא מקום להבלטת פן זה בדיוקנו של הגיבור. הפרק כולו עומד בסימן המעשיות והפיכחון של טביה, שבזכותם לא התמוטט גם לאחר שגורש על ידי השלטונות מביתו בכפר ונותר ללא קורת גג ומקור הכנסה. משום כך “נזכר” טביה בפרט שנשמט מזיכרונו בעת שסיפר את סיפורו הקודם. קבעו כאן לא האמת העובדתית אל האווירה והטונאליות של כל אחד מן הסיפורים.

דוגמה נוספת: בסיפור “לך לך” מנסה הבת צייטל, אשר בשלב זה דרה עם ילדיה בבית אביבה לאחר שהתאלמנה מבעלה החייט, להביא את אביה להשלמה עם הבת האובדת חוה, אשר בעיניו דינה כדין מתה, ואף שמה הוא בבחינת ייזכר ובל ייפקד. בצל גזרת הגירוש של טביה מן הכפר החליטה חוה לעזוב את ביתה ובעלה, לחזור לעמה ולאמונתה ולצאת לגלוּת עם משפחתה; אבל טביה מסרב בתחילה אפילו להעלות על הדעת אפשרות כזאת. הוויכוח בעניין זה בינו לבין בתו צייטל נעשה סוער ביותר, וכשהיא פונה אל רגש הרחמנות שלו (“כרחם אב על בנים”, פסוק שהוא מרבה לצטט), הוא זועק לעברה: “על רחמנות את מדברת אלי? איפה, אני אומר, היתה הרחמנות שלה כשאני נשכבתי כמו כלב לרגלי הכומר ייצח שמו, נישקתי לו את הרגליים, והיא אולי היתה, אני אומר, בחדר הסמוך, ואולי גם שמעה כל מילה?!”

פגישתו של טביה עם הכומר לאחר בריחתה של חוה לביתו תוארה בסיפור “חוה” בפירוט רב, אגב שִחזור כל מילה שנאמרה וכל מחווה שנעשתה במהלכה. לשווא יחפש שם הקורא את תיאור ההתרפסות של טביה לרגלי הכומר כאילו היה כלב המלקק את רגליו. אדרבה, ההפך הוא הנכון. בליל השימורים שלפני הביקור האומלל בבית הכומר הפצירה גולדה בבעלה שייפול לרגלי איש הדת ויתחנן על בתו. הכומר, היא אומרת, הוא “אדם דווקא לא רע – יש לו רחמנות על אנשים”. טביה השיב לאישה המסכנה בזעף נורא ואף הטיח בה עלבונות: שהוא יכרע לפני הכומר?! האישה כנראה “השתגעה או התחלה מהשכל”; ובכלל, אל לה לצפות ממנו שינהג על פי “שכל של נשים” (גולדה הבינה מיד ששום תועלת לא תצמח מן הביקור). ואכן, בעת השיחה עם הכומר שומר טביה על כבודו היהודי מכל משמר. הוא מטיח בכומר דברים כדורבנות, ואינו מוכן להניח לו להשיב על שום שאלה משאלותיו הרטוריות המוחצות, אלא אם כן ישיב תחילה על השאלה אם יותר לו, לטביה, להיפגש עם בתו. כששאלה זו נענית בשלילה, הוא קוטע את השיחה ויוצא מעם הכומר בטריקת דלת ובברכה “שאלוהים יגמול לך בכפל כפליים!”

ובכן, מיהו טביה האמיתי, זה שהתרפס לרגלי הכומר או זה שגער בו, העליבו וטרק את הדלת בפניו? התשובה על שאלה זו היא שבאחת משתי הגרסאות של סיפור הפגישה עם הכומר דבריו של טביה רחוקים מן האמת העובדתית. קרוב לוודאי שהשקר הנוח הוא דווקא זה שמצא את ביטויו בסיפור “חוה”. הסיפור כולו עוסק, למעשה, בסירובו של טביה להכיר בחוה, בתו, לאחר שהשתמדה, למרות ניסיונה לחדש את הקשר עם אביה ואולי גם להביע חרטה על המעשה. טביה מביא את סיפורו לשיא בתיאור פגישתו עם בתו ביער, פגישה שבה מצא בקרבו את הרוח לגרש מלפניו את “השטן” ולנהוג כפי שהוא סבור שגבר אמיתי שהוא גם יהודי נאמן לאלוהיו ולאמונתו חייב לנהוג.

ייתכן מאוד, ש“עיבוד” פרשת הפגישה עם הכומר נעשה לשם יצירת התאמה בינה לבין פרשת הדחייה הנמרצת של הבת האובדת. מאידך גיסא, מתקבלת על הדעת גם האפשרות שטביה “מעבד” ומשנה את סיפור הפגישה עם הכומר דווקא בוויכוח עם צייטל ב“לך לך”, כשדרושים לו ניצוקים ותוספת מרירות לשם דחייה נוספת של בתו גם לאחר שחזרה בה לחלוטין מן השמד ומנטישת משפחתה. עתה הוא מטיח בה גם את עלבון ההתרפסות האמיתית או המדומה לפני הכומר, שהיא, הבת הבוגדת, גרמה לה ואולי גם היתה עדה לה. כך או כך, טביה מתגלה כמי שאינו נצמד לגמרי לעבודות. גם אם בדרך כלל הוא מספר אמת, ברור שהוא אינו מספר את כל האמת ורק את האמת.

במילים אחרות, טביה נכנס במידה זו או אחרת לקטגוריה הנַרַטולוגית-הרטורית של ה“מספר הבלתי מהימן”. בהיותו מקור האינפורמציה היחיד במחזור הסיפורים, אין ביכולתנו לאמת את דבריו או להפריכם באמצעות הצלבתם עם דיווחים ממקורות אחרים, למשל, גולדה, אילו הותר לה להשמיע את קולה בסיפור במישרין.

כנגד זה יש ביכולתנו לבדוק את דברי טביה לאור דבריו הוא, והסתירות הדקות אבל המשמעותיות המתגלות בעת שאנו מעמתים את סיפוריו השונים אלו עם אלו מצטרפות למסכת שעדותה חד-משמעית: טביה אינו דבק באמת דבקות מוחלטת.

העובדה שפרשני היצירה, בהם מבקרים חדי עין ומיומנים בקריאת טקסטים, לא עמדו על מסכת סתירות זו, שאנו העלינו כאן רק שתיים מדוגמותיה הבולטות, מוזרה ואומרת דורשני. מחד גיסא היא מלמדת על גודל ניצחונו הרטורי של טביה, שהצליח להכניע ולבטל את “חשדנותם” המקצועית. מאידך גיסא, היא מלמדת על סירובם – ביודעין ובלא יודעין – להכיר בכך שרטוריקת הכנות וגילוי הלב של טביה אינה אלא אחד האמצעים שהפעלתם הבלתי פוסקת משווה לסיפורים הן את אופיים הפרפורמטיבי כ“ביצועים” אמנותיים מודעים ומכולכלים והן את אופיים המניפולטיבי כניסיונות מודעים פחות או יותר להטות את לב השומע מעמדה ביקורתית (אפשרית) כלפי הגיבור ומעשיו לעמדה אוהדת ואפילו מזדהה.

מתברר שהקוראים הביקורתיים ביותר נכנעו למניפולציה כשם שנשבו בקסם הביצוע האמנותי (האמיתי לגמרי מבחינה אסתטית) עד שחדלו להיות ערים למהותו כביצוע אמנותי. טביה הצליח “למשוכר” להם אמת אסתטית ופואטית כאילו היתה אמת עובדתית ומוסרית. אלא שהצלחה זו של טביה עלתה במחיר הכבד של איבוד הפרספקטיבה הנכונה בהבנת היצירה ובפירושה.

בשום עניין לא התגלתה הבעייתיות הכרוכה באיבוד פרספקטיבה זה יותר מאשר בהימנעותם של הפרשנים מהצגת השאלה החשובה ביותר, שבתשובה עליה תלויה יכולת ההתחברות הנכונה עם המנגנון האסתטי והאידיאי שהפעיל המחבר בסיפורו זה וכן ברבים מן המשובחים בקרב סיפוריו האחרים: מדוע בכלל, ואולי דווקא לשם מה, לשם איזו מטרה, מספר טביה את סיפוריו, שיש בהם לעתים מן המשפיל והמביש, לפחות לפי השגתו שלו עצמו? וכן, מדוע מספר טביה את סיפוריו דווקא בעת שהוא מספר אותם, ובעיקר באוזני מי שהוא מספרם?

הנה, למשל, מתברר מסיפור “הזכייה הגדולה”, הראשון בסיפורי המחזור, על דבר המאורע ה“מופלא”, אפילו הנִסי, לדעת טביה, שהביא לעלייתו לגדולה – מפועל שחור העובד עבודת פרך שאין בידו לכלכל את משפחתו מרובת הצאצאים ליצרן ולסוחר במוצרי חלב, שיש לאל ידו אפילו לצבור מעט חסכונות ליום סגרירי או לשם השאת בנותיו – שמעשה “זר ומוזר” זה, שאירע תשע או עשר שנים לפני השמעתו באוזני “שלום עליכם”, “כמעט” לא סופר עד כה לאיש.

האם לא מתבקשת השאלה מדוע כלא טביה עד כה את סיפורו, אשר לפי הבנתו יש בו עדות ניצחת לטובו של אלוהים ולישועתו כהרף עין בעת צרה, ומשום כך חייב היה טביה כיהודי מאמין לפרסמו ברבים ולהפיח באמצעותו שלהבת אמונה ו“ביטחון” בלבבות שבורים של יהודים קשי יום? בה במידה מתבקשת גם השאלה המשלימה: אם כבר כלא טביה את סיפורו עד כה, אולי מחשש עינא בישא, מדוע החליט לפתע פתאום לספרו באוזני אדם כמעט זר, “שלום עליכם”, שלפי מושגיו הוא, אינו יכול בשום אופן להיחשב לאחד משלומי ישראל?

בעצם הצגת השאלות הללו כרוכה הבנת “הזכייה הגדולה”, כשם שבהצגתן כרוכה ההבנה של כל אחד מסיפוריו המונולוגיים של שלום עליכם, שבהם פורקת דמות מסוימת את סיפורה באוזני מישהו – רב מקומי, סופר מפורסם פחות או יותר, סוכן נוסע שנזדמן בעת נסיעה משותפת ברכבת, ציבור שלם שנעשה ל“קהל שבוי” של משמיע המונולוג מפני שהוא כלוא אתו בקרון של רכבת או באיזה מלון אורחים לעת לילה.

בכל אחד ממקרים אלה חייב הקורא השיטתי לשאול לא רק מה מספר בעל המונולוג, אלא גם ובעיקר לשם מה הוא מספר את סיפורו ודווקא בעת שהוא מספרו ובאוזני מי שהוא בוחר לעצמו כשומע. אבל דווקא שאלות לא נשלו ביחס לסיפורי טביה, ומחדל זה פגם קשות בפרשנות היצירה.

ג    🔗

כמה סיבות היו לפנייתו של טביה לשלום עליכם. ליתר דיוק, פנייה זו התבססה בתחילה על סיבה אחת מסוימת, אלא שזו, הגם שלא נעלמה לגמרי, נטמעה עד מהרה בסיבות אחרות שנתגלגלו זו מזו ונצטרפו לרצף אחיד של הרציונל, רטורי-סיפורי, שבו נעוץ שורש ההיגיון (בלשון טביה: “השכל”) הפסיכולוגי והנרטולוגי של היצירה.

פנייתו הראשונה של טביה אל הסופר, מודעו למחצה, היתה, ניתן לומר, בעלת אופי מסחרי-עסקי. מתברר (על פי המכתב, שבעת הפרסום הראשון של “הזכייה הגדולה” ב“הויזפריינד” של מ' ספקטור נתלווה אליו כמין אפילוג, ואילו במהדורות הקאנוניות של טביה החולב השלם נעשה, תחת הכותרת “קטונתי”, למעין פרולוג של המחזור בשלמותו) שההיכרות של טביה עם “שלום עליכם” קדמה בכמה שנים למפגש בחורשה המוריקה של בויבריק, שבמהלכו גולל טביה את סיפורו.

מדוע, אם כן, לא סופר הסיפור במשך אותן שנים? מפני שהיחסים בין מוכר מוצרי החלב לסופר לא התירו אז ג’סטה של קרבה מעין זו שנוקט טביה עתה, כשהנסיבות השתנו לחלוטין. ההיכרות החלה “בימים הטובים”, כש“שלום עליכם” התגורר בקייטנה הגדולה והיקרה ביותר בבויבריק, פרוור הקייטנות של העיר יהופץ (קייב). כיוון שהדמות הבדיונית “שלום עליכם” המופיעה בסיפור היא בבואה פחות או יותר נאמנה של הסופר בחייו ההיסטוריים החוץ-ספרותיים, אנו רשאים להניח שאותם ימים טובים או “שנים טובות” שעליהם מדבר טביה חלו לפני התמוטטות עסקי הבורסה של הסופר בשנת 1890; התמוטטות שבגינה איבד לא רק את כל הונו אלא גם את מרבית הרכוש שהותיר אחריו חותנו העשיר, אלימלך לוֹיֶיב.

ב“שהים הטובות” ההן, שנות ה“היבּריס” של שלום עליכם כ“מיליונר” מסחרי וספרותי, שימש טביה במשך עונות הקיט כספק מוצרי החלב למשפחת הסופר שגדלה והלכה במהירות (שלום עליכם, כמו טביה, היה אז אב לבנות בלבד. בנו הצעיר, מישה, נולד בשלב מאוחר יותר). מבחינתו אז היה שלום עליכם “נגיד”, יזם כלכלי ואדם בלתי תלוי, שעושרו התיר לו גם לעסוק בספרות ובשאר עניינים של “לוֹמדוּת”. לא היתה כל אפשרות שטביה, אדם במעמד של סַפּק שירותים אשר שיג לו ושיח עם המבשלת או לכל היותר עם בעלת הבית, יטריד את בעל הבית הגביר בסיפור על אודות השינוי שחל בגורלו כמה שנים קודם לכן, ובעקבותיו נעשה ל“חולב”.

אולם בינתיים השתנו הנסיבות. שלום עליכם נפל ממעמדו הרם ונעשה בעצמו לספק שירותים (ספרותיים), סופר החי על עטו, כלומר מי שתלוי, ממש כמו טביה, ברצון הטוב של הלקוחות (הקוראים) ובמוניטין של ה“סחורה” שיש בידו לספק (טביה אינו חדל להזכיר את השם הטוב שיצא למוצריו). אמנם, הוא עדיין איש מלומד, שטביה מפגין כלפיו יחס של יראת כבוד. עם זאת, הפער בין השניים הצטמצם ביותר, דבר שטביה עצמו מרמז עליו כשהוא מזרז את עצמו ואת הסופר המאזין לו שייתנו דעתם על מלאכתם, שבה תלויה פרנסתם: “כמו שאומר הפסוק: כל עורב למינהו – איש לענייניו; אתה – לספרונים שלך, אני – לקדרות ולקנקנים שלי…” ההקבלה מלמדת בבירור על הצד השווה שמוצא עתה טביה בינו לבין מיודעו הסופר. מכוחה של הקבלה זו הוא פונה אל שלום עליכם, ולא רק משום שנצטמצם לפי הבנתו המרחק החברתי המפריד ביניהם, אלא גם ובעיקר מפני שיש בידו דבר שהסופר אולי ירצה לקנותו ממנו – סיפור מבדח ומאלף כאחד.

אמנם, בסיום הסיפור “הזכייה הגדולה” טביה כאילו מבקש ש“שלום עליכם” לא יעלה אותו על הכתב, ואם כן יעלה, שלפחות לא יפרש בשמו של מספר הסיפור. עם זאת, ברור הן מן הסיפור עצמו ועוד יותר מזה מן המכתב ששיגר טביה ל“שלום עליכם” בעקבות הפגישה אתו, שכוונתו המפורשת והמרומזת כאחת היתה שהסיפור לא רק יועלה על הכתב, ודווקא תוך ציון שמו של הגיבור, אלא אף יזַכֶּה את טביה בחלק משכר הסופרים שהסופר יקבל בעדו.

התביעה האחרונה מושמעת במפורש במכתב, אף כי טביה נמנע כאן מקביעת שיעור החלק בשכר הסופרים שיגיע לו לדעתו (הוא משאיר קביעה זו בידי הסופר בהסתמכו על “אופיו העדין” ועל יושרו). באותו מכתב מובעת גם תקוותו של טביה, שהסיפור לכשיפורסם ירחיב את המוניטין שלו וימריץ את עסקיו ביהופץ ובסביבתה (מה שלא יכול היה לקרות אילו הוסתר שמו האמיתי). המכתב מסתיים בציון הכתובת המדויקת שאליה צריך הסופר לשלוח את הכסף הדרוש לטביה עד מאוד באשר הוא מתכוון “להתחיל לחשוב בקרבו על השאת בת; ואם אלוהים ייתן את החיים, אולי אפילו שתיים בבת אחת…”

הצורך הזה הוא ללא ספק סיבת פנייתו הראשונה של טביה אל הסופר; כשם שהכוונה “למכור” ל“שלום עליכם” את סיפורו היא גם המסבירה רמזים שונים המושמעים לאורך סיפור “הזכייה הגדולה”, כגון שהסיפור הוא בבחינת “סחורה טרייה”, מכיוון שעדיין לא סופר “כמעט לשום אדם”, או כגון עמידתו של המספר על כך שהסופר ישמע את סיפורו עד תומו, כי רק בשלמותו יוכל הסיפור להיות לו לתועלת (“כדאי לך”, אומר טביה).

כמו כן מסבירה כוונה זו את הרשות שנטל טביה לעצמו לשבות מעסקיו לשעה ארוכה בעצם ימות החול בראשית הקיץ, בעת שהעסקים “בוערים” תחת ידיו, על מנת לספר את סיפורו בפרטי פרטים, דבר דבור על אופניו. לפי הבנתו של טביה לא היתה במעשה זה הימנעות מעסק אלא להפך, כניסה לעסק – בבחינת “שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו”.

עד מהרה, מכל מקום, הסיבה ה“מסחרית” לפנייתו של טביה ולזיקתו המתמשכת ל“שלום עליכם” מתחלפת בסיבות אחרות. אמנם, היא אף פעם אינה נעלמת לגמרי. לטביה ברור שהסיפורים שהוא מספר למיודעו ייהפכו ל“תיאורים” (“פשוט אני נעשיתי לאיש שאפשר לכתוב עליו ‘תיאורים’”), היינו לספרות מודפסת. אפילו סיפור ההשתמדות של חוה, אשר לגבי טביה יש בו לא רק כאב אלא בעיקר ביזיון, מסופר על מנת שיועלה על הכתב. בקשתו היחידה של טביה במקרה זה, שלפחות יימנע הסופר מלפרש בשמו, אף היא אינה נענית. טביה מבין שהקשר שמקיים אתו בן השיח שלו תלוי במה שהוא עצמו מכנה ה“תועלת” שניתן יהיה להפיק מסיפוריו, והוא עצמו מסב את תשומת לבו מדי פעם אל השימוש שיוכל לעשות בסיפורים, על פי רוב אגב תביעה ממנו שיאזין בתשומת לב ובכובד ראש לכל פרטי המעשה עד לסופו.

כמו כן מציג טביה את סיפוריו כ“סחורה”. את הסיפור “לך לך” הוא פותח בתהייה על היעדרותו הממושכת של מיודעו, שאומרים עליו כי הוא נוסע אי-שם בעולם, “בארצות רחוקות” (שלום עליכם נדד אחרי יציאתו מרוסיה בעקבות הפוגרומים של 1905, ולא מצא לו מקום קבע עד סמוך לפטירתו ב-1916, כשהתיישב בניו יורק), שכן “הצטברה אצלי כמות נאה של סחורה”. אולם ברור שטביה כבר אינו “מוכר” את סחורתו פשוטו כמשמעו. לא לממון הוא מצפה אלא למשהו אחר, שאותו, כנראה, יכול לספק לו אך ורק המאזין הנאמן הקבוע שלו. השאלה למה מצפה טביה מ“שלום עליכם” היא בעלת חשיבות מכרעת בהבנת היצירה.

הנימה העיקרית בפניותיו של טביה ל“שלום עליכם” – נימה המסתתרת תכופות, אבל גם מתגלה ומתבלטת מדי פעם – נשמעת בבירור לראשונה בסיפור השני של טביה, “ההר הוליד עכבר”. טביה נתקל ביהופץ במקרה בקרובו המרוחק, בחינת שני- בשלישי, מנחם-מנדל מקַסרילֶווקֶה (בנוסחים הראשונים: ממַזֶפֶּווקֶה; הדימוי של העיירה הארכיטיפית קסרילווקה התפתח בשלב מאוחר ביצירת שלום עליכם), והזמין אותו לביתו בכפר. שם הניח לו טביה לגבור על החוש המעשי שלו, לפתות אותו בחלומות על דבר התעשרות מהירה ומופלאה ללא כל מאמץ, ולהוציא מידו את החסכונות המעטים שצברה המשפחה כולה במאמץ משותף מפרך.

ברגע שהוצאו השטרות מן הארגז שבו הוחבאו מתחת לחפצים האחרים ונמסרו לידי רועה הרוח השרלטן, הפרידה מהם היתה סופית, וטביה מודע היטב לעוול המשווע שעולל לבנותיו, שהחסכונות הללו צריכים היו להבטיח את נישואיהן לבני זוג הולמים. “לקחת בית מלא נפשות חיות, צער בעלי חיים, לא אשמות בשום דבר, וחתכת להן את הצוואר בלי סכין,” הוא טוען באזני מנחם-מנדל, ויודע בשעת מעשה מי האשם העיקרי במפולת (“לא הייתי צריך להניח לך להכניס לי לראש ציפורים מעופפות”), ומה היתה הסיבה לנפילתו במלכודת – הפנטזיה שלו עצמו, “החלום”, ההזיה על אודות עושר פתאומי ונִסי; אותה הזיה שקדמה לפגישה האומללה עם מנחם-מנדל (טביה עמד הלום קסם מול חלון ראווה של חלפן או בנקאי, שהוצגו בו מטבעות זהב ושטרות מכל הסוגים והגוונים), ואשר לא תיעלם גם לאחר שיצליח להתגבר על המשבר של הפסד החסכונות.

אמנם, בעת שטביה שואל את עצמו כיצד נסכַּל כל כך, ואיך הניח שיוליכו אותו לבית המרחץ, ועוד בצורה כל כך אווילית?", הוא עדיין משיב על השאלה בנוסחה המקובלת עליו, “באשערט” – נגזר, נקבע מראש, שדעתו תתבלע עליו, הטיפשות וחוסר הזהירות שלו עצמו נעשים לגילוי רצונו הרע של אלוהים, והוא עצמו כאילו אינו אחראי להם: “כשאלוהים רוצה להעניש את הבנאדם הוא לוקח לו את השכל”. אולם ברור שטביה מאמין רק למחצה בתירוץ הזה, ושהוא נושא עמו לאורך הסיפור כולו משא כבד שאין לתארו אלא כרגשות אשם.

למעשה מתגלה טביה למן ראשיתו של הסיפור הראשון כאדם הטרוד ברגשות אשם, המתגלמים בציטוט שהוא מצטט לא בלי כעס מדבריה המרידים והישירים מאוד של גולדה: “ילדים אני צריכה ללדת לו, ודווקא לא פחות משבעה, שצריך, פשוט, לקחת אותם, שלא יעניש האל על הדיבור, ולזרוק אותם חיים אל תוך הנהר!” קשה לו, לטביה, להשלים עם הפער הפוגע בזהות הגברית והאבהית שלו, והמתקשר בתודעתו באורח עמום אך חזק בצערו על כך שכל ילדיו “נקבות”, דבר המעיד כביכול שבו עצמו יש משהו נשי או איזה חסר בזהות הגברית שאינו מאפשר לו להוליד בנים זכרים. רגשות האשם הללו הם שאינם מניחים לו ליהנות מסעודה דשנה לאחר יום קיץ ארוך שחלף עליו בצום. איך יאכל הוא בטרם יאכלו ילדיו?

בסיפורים הבאים נעשה משא האשמה כבד יותר ויותר. אמנם, בנותיו ואשתו של טביה כבר אינן חשופות לחרפת רעב. עם זאת, כוחו הגברי והאבהי לגונן עליהן עודנו פגום כשהיה, ואולי הוא אף נעשה פגום יותר משהיה. כמו בפרשת איבוד החסכונות על ידי מנחם-מנדל, טביה עצמו הוא המביא אל צל קורתו את הצרות הצרורות המכות בו עצמו ובבנות ביתו. הוא, ניתן לומר, מזמין אותן אל שולחנו, מושיב אותן לימינו, ומניח להן לחולל את הפורענות שהן נושאות בקרבן.

כך הדבר בהבאת המהפכן הצעיר “פלפלת” (פפרל) אל בית המשפחה, זימון המביא לביטול השידוך ה“מוצלח” של הבת הודל, בתו האהובה ביותר של טביה, עם צעיר בעל מיליונים, ולגלותה של הבת בעקבות בעלה המהפכן, שנתפס, נאסר ונידון לעבודת פרך בסיביר, כך שלא תשוב ותראה את הוריה לעולם. וכך הדבר, בנוסח חמור וטראגי הרבה יותר, בהבאת הצעיר קל הדעת ארונצ’יק אל בית המשפחה כאורח לסעודת מאכלי חלב של שבועות – ביקור המוביל לקשר רומנטי-אירוטי בין הצעיר לבין שפרינצה, הבת השתקנית של טביה, וכנראה גם להיריון מחוץ לנישואין ולהתאבדותה של שפרינצה בטביעה. (אכן, ניבאה גולדה ולא ידעה מה ניבאה, כשאמרה שטביה מביא ילדים לעולם על מנת שייקחום וישליכום חיים אל תוך הנהר.)

בכל אחד מן המקרים מן הסוג הזה פועל טביה בניגוד להיגיון, לכללים החברתיים המקובלים ולזהירות האבהית משום שהוא נתפס לאיזה “חלום” מחלומותיו הקבועים, כלומר, נסחף אחר הפנטזיות שלו ופועל מכוחן ללא בקרה וללא מעצורים. הפנטזיות שונות ומגוונות, ולא לכולן טביה מודע. הוא מודע למדי לחלומות ההתעשרות שלו, שהוא כורך אותם תמיד בהתנתקות מן הכפר, מן העבודה הפיזית הקשה ובהיקלטות במעמד של “נגיד” בחברה היהודית העיירתית, שבה יוכל לזכות בכבוד שאליו הוא כמֵהּ, הן כיהודי בן תורה והן כפילנתרופ ועסקן לתועלת הרבים. בגלל החלומות הללו הוא אינו פועל בזמן להרחקת בתו מארונצ’יק יורש המיליונים – למרות שהוא מיטיב לדעת שקשר נישואין בין בן עשירים מפונק זה לבתו של יהודי כפרי המייצר מאכלי חלב הִנו בלתי אפשרי על פי כלליה הנוקשים של החברה שבה הוא חי ופועל; כללים המקובלים גם עליו כהגיוניים וכצודקים.

מכוחם של אותם חלומות הוא גורם גם לשידוך בין בתו הצעירה, ביילקה, לבין המיליונר פדהצור; שידוך שהוא רע בעיניו כמעט למן הפגישה הראשונה עם החתן המיועד, ובסופו של דבר הוא מייחס את האחריות לו לאפרים השדכן, כאילו לא הוא עצמו, טביה, היה זה שפנה אל השדכן, קיבל את החתן בביתו, נתן את הסכמתו לנישואין, ואף ציפה שפדהצור ימצא בשבילו משרה משתלמת בעסקי הקבלנות שלו.

טביה מודע פחות לפנטזיות אחרות שלו, כגון הפנטזיה של האבהות לבן זכר, חריף ופיקח, שנון ובעל כושר דיבור רהוט, שיוכל להסתייף אתו במימרות ובמשלים ולהפוך את שולחן הסעודה של המשפחה לאותו “שֶבת חכמים” שהוא, טביה, רואה עצמו שייך אליו וכאילו זכות השייכות הזאת נגזלה ממנו בידי גורל שגזר עליו חיים בין “נקבות” וגויי כפר קהי מוח. אמנם לא נעלם מטביה שבנותיו וכן אשתו גולדה הן בעצם פיקחות ושנונות, ישרות, נבונות ורהוטות (מהרבה בחינות, אין להטיל ספק בכך שהן אינטליגנטיות הרבה יותר ממנו). אולם הן בכל זאת, “רק נשים”, ואין בכוחן להרוות את הצימאון לבן זכר מפולפל ומחוכם.

הצימאון הזה הוא המביא אל ביתו של טביה את “פלפלת”, שטביה מודה כי פשוט התאהב בו (“אני משוחח אתו ואני מרגיש שמשהו מושך אותי אל הברנשון הזה; מה – אני בעצמי לא יודע, אבל זה מושך”); אבל הוא אינו מסוגל לראות את הקשר בין ההתאהבות שלו לזו של בתו. בנותיו של טביה רגישות מאוד למשאלות הלב הסמויות והגלויות של אביהן ומפנימות אותן. כאשר הופכת ההתאהבות לנישואין חפוזים והבת האהובה נעלמת מחיי אביה, האב שבור הלב מבין כי משהו השתבש כאן לאין תקנה. סוף סוף עולמו של “פפרל”, מושגיו והשגותיו זרים לאלה של טביה בתכלית. הקשר בין המהפכן הצעיר להודל המאוהבת המיט עליה חיי עוני ומרורים ואהבה ללא מיניות וללא צאצאים (פפרל “יושב” לתקופת זמן ארוכה במחנה עבודה בירכתי סיביר, והבת שנדדה למקום מאסרו מתפרנסת מכיבוס לבנים בנהר הקפוא, מקריאת ספרונים מהפכניים ומריאיון שבועי עם בעלה לעיני זרים).

טביה מבין את היומרה והגרנדיוזיות שבהשקפת עולמו ובראיית עצמו של פפרל, שהוא, טביה, מכנה אותו “אלכסנדר מוקדון”, וחושד שגרנדיוזיות זו תביא להרס חייה של בתו. עם זאת הוא אינו מסוגל להבין לאשורו את חלקו הוא באחריות לגורלה של הבת. כל פורענות שבעולם, הוא אומר, אסור לה שתפסח עליו. אולי “שלום עליכם” יודע מהיכן זה “בא לו”? “אולי מזה שעל פי האופי שלי אני פתי יאמין, כזה שמאמין במילה של כל אחד ככה סתם?!” שאלתו זו של טביה תמוהה ובלתי עניינית, פפר מעולם לא הבטיח לו שיימנע מפיתוח קשר אהבה עם מי מבנותיו, וההנחה הזעיר בורגנית שאין גומלים לבעל הבית שזימן אותך אל שולחנו רעה תחת טובה וגונבים את לבה של בתו (דבר ששלום עליכם עצמו “עולל” בעת ששכן כמורה בבית מעסיקו העשיר ו“גנב” את לב בתו, אולגה), זרה לצעיר המודרני ומעוררת בו גיחוך. עם זאת, השאלה מעידה על מודעות עמומה של טביה לאיזה נטל של אחריות ואשמה הרובץ עליו ומלווה אותו בכל אשר ילך.

בסיפור על אודות אובדנה של שפרינצה, הטראגי והמזעזע בסיפוריו של טביה, שאלת האחריות אינה מתעוררת. תוצאות הכישלון של טביה הפעם היו כה נוראות, עד שהוא אינו יכול להרשות לעצמו להיות מודע, ולו גם באורח חלקי, לחלקו הגדול בכישלון זה. בסיפור זה כמו גם בסיפור על השתמדותה של חוה מופיעות לראשונה ההשוואות שעורך טביה בין עצמו לבין איוב “הזקן”, כביכול ייסוריו שלו הם ייסורי איוב, שאלוהים לא הרפה ממנו “עד בלעי רוקי” ו“לא יתנני השב רוחי כי ישביעני ממרורים”.

זוהי, כמובן, השוואה מסולפת. ייסורי איוב באו עליו ללא כל קשר לשכר ועונש. איוב התם והישר וירא האלוהים והסר מרע לא חטא ונענש, כפי שטענו רעיו, אלא דווקא בגין צדיקותו המוחלטת הועמד בניסיון אכזרי, שנתחייב כביכול ממשחק כוח, התערבות או תחרות נוראה בין אלוהים והשטן.

טביה, לעומת איוב, איננו חף מאשמה ומאחריות. הוא ידע על הידידות בין חוה למחזר הגוי שלה וכמעט לא עשה דבר למניעתה. באותה מידה הוא ידע שארונצ’יק יורש המיליונים הוא “שְרַקרוּק”, כלומר אגוז נבוב שאפשר להשתמש בו כבמשרוקית, ואף על פי כן לא רק הביאו אל ביתו, אלא התיר לו להתיידד עם בנותיו ולצאת עמם לטיולים ביער הסמוך. דווקא משום כך ההשוואה עם איוב כה נחוצה לטביה עתה. הן זוהי דרכו: הדחקה מלאה של תודעת אחריותו לאסונות שפקדו אותו באמצעות הדמות של הצדיק שנענש בלא שחטא. אם ייסוריו הם ייסורי איוב, הרי שגם הוא תם וישר וירא אלוהים וסר מרע ומי שחרד על בניו ובנותיו, שמא ייפלו ברשת החטא ו“יברכו אלוהים בלבבם”.

כיצד ניתן להבין את חוסר הזהירות של טביה בפרשת ארונצ’יק? קרובו של הצעיר, שהגיע מבוהל על ידי מברק כדי לחלץ את אחיינו קל הדעת מן ה“בוץ” שאליו נקלע, שואל את טביה שאלה זו ולטביה אין תשובה עליה. הקרוב משיב עליה בעצמו תשובה צינית? טביה תכנן את “הפלתו בפח” של הצעיר, וייתכן שהנערה היפה שהציג למולו כלל לא היתה בתו אל שותפה למזימה מסחרית שמגמתה – סחיטת כספים מארונצ’יק ומאמו האלמנה חסרת הישע כביכול. זו אינה האמת. הקרוב הרואה בטביה איש בר-דעת, שלא היה יכול לעשות מעשה נמהר ואווילי אלא אם כן התכוון להשיג באמצעותו איזו טובת הנאה, אינו רואה את הטיפש שבו, את האיש המתמסר לפנטזיות שלו, שעל מלוא משמעותן הוא אינו נותן לעצמו דין וחשבון. אבל סיפורו של טביה מסגיר את התשובה האמיתי, שאינה אלא זו: טביה התאהב שוב באיש צעיר, והפעם לא בגלל חוכמתו או חריפות הלשון שלו אלא בגלל יופיו הגברי והאנרגיה הווירילית השופעת ממנו.

לא הושם לב לדבר, אבל טביה הוא אדם בעל רגישות אסתטית-ארוטית רבה, ורגישות זו מכוונת כולה לעבר גברים. הוא מדבר תכופות על יופיין של בנותיו ועל כך שיופיין זה מושך אליהן גברים; אבל אף פעם אין בתיאורי הבנות שמץ של פירוט וחיות, וכל כולו הסתמכות על ציטוטים, כגון “יפייפית”. לא כן הדבר בתיאור יופיו של ארונצ’יק. טביה שם לב לכל פרט במראהו ובלבושו, לעובדה שהוא אינו לובש מקטורן כדרכם של בחורים מהוגנים, אלא חולצה ששרווליה המופשלים חושפים את זרועותיו החסונות; לחגורה העבה החובקת את גזרתו במקום הכתפיות המחזיקות במכנסיים של צעירים שכרם כבר החלה להתבלט; לשעון התחוב בשובבות בחגורה ואינו מיטלטל על גבי שרשרת זהב; ובעיקר אל הגמישות האתלטית והמרץ הקורנים מעמידתו והילוכו של העלם שכולו “דם וחלב”.

משיכתו של טביה לאיש הצעיר, שהוא מתיימר להיות לו למין אב או מחנך, אינה מוטלת בספק; ממש כמו שמיאוס של טביה מחתנו פדהצור כרוך ברתיעה אסתטית-ארוטית מעמידתו גבר: איש קטן, שמן ועגול, שבראשו קרחת גדולה ומבהיקה “כמו סיר אטריות”, ופיו אינו חדל מלפלוט זרם של דיבור קשקשני, המשוסע תכופות על ידי פרצי צחוק נשי, דקיק-מתפורר; אותו צחוק המשווה לו בעיני טביה איזו תכונה סריסית.

טביה הביא את ארונצ’יק לביתו ובנותיו קלטו מיד את טיבה של זיקתו אל העלם. לא במקרה טביה היה הראשון שהבחין בקשר העין שנוצר בין ארונצ’יק לשפרינצה. בנוכחות של העלם הערנות הארוטית של טביה בשיאה. והוא מעביר אותה מן העלם אפילו לסוסו הרמך, שטביה, בכשל לשון רב-משמעי, מכנה אותו “סוס מסורס”, בעוד שהסוס המסורס, סוס העבודה, הוא דווקא ה“סוסון” שלו. ההקבלה בין שני הסוסים ושני הבעלים שלהם מדברת בעד עצמה (ארונצ’יק, במחווה חשודה ודו-משמעית, מציע חילופין: טביה יקבל את הרמך ואילו הוא, ארונצ’יק, יקבל את סוס העבודה העייף והזקן. טביה מבין-ולא-מבין שבכך “מפצה” אותו האיש הצעיר כביכול על הניצול המיני של בתו).

טביה, כאמור, אינו יכול להרשות לעצמו לדעת את המתרחש בלבו ביחס לארונצ’יק ואת התפקיד הסמוי שממלאת בהתרחשות זו בתו שפרינצה, תפקידה של הבת המייצגת את אביה, המהווה מין המשך שלו, והמבצעת בפועל את הקשר הארוטי שהאב אינו מודע לו אפילו כהזיה. עם זאת, ההתרחשות הסמויה הזאת מסבירה במידה רבה את השיתוק שלו אל מול הקשר העתיד להמיט שואה על בתו. שיתוק זה, כמובן, נמצא מחוזק גם משום שהקשר מחיה את חלומות ההתעשרות של טביה, אבל אלה כשלעצמם אין בהם כדי להסביר אותו הסבר מלא. אין בהם גם כדי להסביר את תחושת האשמה הנוראה שטביה נושא בלבו, מבלי שיבין את מקורותיה, ואשר דווקא עמימותה מחזקת אותה.

תחושה זו מוצאת לעצמה ביטוי מוזר לקראת סיומו של הסיפור. לפתע מציג טביה ל“שלום עליכם” שאלה לימודית-כביכול, אשר, לדבריו ביקש זה מכבר לשאול את ידידו המשכיל: מדוע המתים “הרגילים” מתים בעיניים עצומות, ואילו אלה שמתו בטביעה עינים פקוחות? השאלה היא שאלת,קרש". רבים מן המתים במיטתם מתים בעיניים פקוחות, ורק אלה המשמשים סביבם עוצמים את עיניהם כדי להשרות על פניהם ארשת של תרדמה ובכך להקל על כאבם של האבלים. טביה, שחי בעידן שבו היו אנשים מתים בבתיהם ולעיני משפחותיהם, לא יכול שלא לדעת זאת. השאלה מגלה, מכל מקום, את הצריבה הנוראה שצרבה בתודעתו ארשת הפנים של שפרינצה בתו בשעה שנמשתה מן המים ועדיין לא היה סיפק בידי איש לעצום את עיניה. לכל אורך הסיפור “שפרינצה” ממלאת הסינקדוכה של העיניים תפקיד מיוחד. שפרינצה היא בתו השתקנית של טביה, אבל עיניה מדברות, בייחוד בימי הייאוש הקודמים למעשה ההתאבדות שלה. טביה קלט את מבטיה והבין ללבה, ועכשיו מלוות אותו עיניה הפקוחות במותה ומאשימות אותו באסונה.

בעצם השאלה מגלה טביה לעצמו ולמאזין שלו אמת שאין הוא יכול לעמוד בה. ולא במקרה הוא קוטע בנקודה זו את דבריו, בטענה שהתארכו דיים, גזלו את זמנו של “שלום עליכם” ו“סיבכו” את המדבר עצמו, וכן ש“צריך לחזור את הסוסון ולהסיע את מעט הסחורה. העולם הזה גם הוא עולם; צריך לחשוב גם על הקַרבּוֹן… ולשכוח מה שהיה. כי זה שהאדמה מכסה אותו חייב, אומרים, להישכח”…

נטל האשמה של טביה מורכב לא רק ממעשים, אלא גם מסדרה של מחדלים. כפי שכבר הוזכר, גולדה הבחינה היטב בתכסיסי הבריחה שלו מעשיה בעת הצורך ובנטייתו להתחפר בפסוקים ובפירושיהם כדי שלא להיחשף לתביעות קיומיות או חברתיות שאינן נותנות מנוח.

אולם מחדלים אלה אינם דומים למחדליו החמורים יותר, שההרסניים שבהם היו הימנעותו מכניסה לדיאלוג תומך עם שפרינצה בימי ייאושה – בטענה ש“שטביה הוא לא אישה” ו“יש לו פנאי”, כלומר, שהוא רשאי לחכות עד ששפרינצה עצמה תיזום דיאלוג כזה (אם כי היה ברור שהנערה לא יכלה ליזום אותו, שהרי החשש שתגרום להוריה שברון לב ובושה נוראה היה מן הגורמים העיקריים שהביאו למעשה ההתאבדות שלה) ואל פחות מכך בפסיביות המוזרה שלו בימי דעיכתה של גולדה, שעה שנמנע מלהיכנס עִמה בדיבור כן וישיר (שהיא, בשארית כוחותיה, רצתה בו) והמטיר עליה מדרשים ופסוקים כשהיה צריך להזעיק אליה רופאים. בעת שנזכר להביא אליה רופא, מצא אותה כבר שרועה על הרצפה מכוסה במטלית שחורה. אי אפשר להניח שהמשא המצטבר הזה אינו מעיק עליו גם הוא. הדינמיקה של סיפורי טביה היא דינמיקה של הצטברות נטל האשמה ושל חיפוש פתח מילוט ממנו, ערוץ לפורקן, אפשרות של מחילה. את הפתח והאפשרות מספק לטביה “שלום עליכם” ומכאן הסימביוזה המתהווה בין השניים, שהיא עצמה ההוויה הדינמית ביותר בסיפור, ועל מהלך התפתחותה עוד נדבר.

קודם לכן, מכל מקום, עלינו להאיר עוד פרשה אחת במסכת האשמה וחיפוש המחילה של טביה, שהבנתה השתבשה משום העדר הנכונות של הפרשנים להתייחס לממד הרטורי של הסיפורים ולא רק לממד המימטי שלהם: כלומר, להטיל דגש בשאלה לשם מה מספר טביה את סיפוריו, מה הוא מנסה להשיג או “להרוויח” באמצעותם, ולא רק מה הוא מספר.

נשאלת השאלה: כיצד עלה בידי שלום עליכם להביא את יצירתו לסיגור משכנע בסיפור “לך לך” (הסיפור הקצר “וחלקלקות” איננו אלא וַריאַנט של חלק מהסיפור “לך לך”). לכאורה, יכול היה מחזור טביה להימשך ללא גבול וסוף, שהרי אין מה שימנע פגישות נוספות בין הגיבור לסופר המאזין לו. לא זו בלבד, אלא שעל טביה הוטל לקיים הבטחה שעדיין לא קיימה; דהיינו לספר על כל שבע בנותיו – הוא סיפר רק על חמש מהן (צייטל, הוֹדל, חוה, שפּרינצֶה, ובֵּיילקה), השישית (טַייבְּל) הוזכר ה דרך אגב בסיפור “שפרינצה”, ואילו השביעית לא הוזכר כלל, ואף שמה נעלם מאתנו.

ואכן, בסיום “וחלקלקות”, הפרק האחרון של מחזור טביה שפרסם המחבר, רמז הגיבור על האפשרות שפגישותיו עם “שלום עליכם” אולי תימשכנה בכל מקום שאליו תישא הרוח אותו ואת בני משפחתו – “לאודסה, לוורשה, ואפילו לאמריקה”. עם זאת, הקורא חש בבירור שבסיפור “לך לך” הגיע המחזור לסיומו ההגיוני ולמיצויו הרגשי, ושכל תוספת למחזור (כגון “וחלקלקות” עצמו) לא תהיה אלא תוספתן הנגרר בשולי גוף סיפורי שהוא בעצם שלם ומוגמר.

הועם לכך נעוץ באווירת הרווחה והאופטימיזם המאפיינת את הסיפור החותם בשונה מכל קודמיו, להוציא הסיפור הפותח, “הזכייה הגדולה”. זוהי אווירה מוזרה, “מאנית”, בלתי מוסברת לכאורה. שכן מה מקום יש כאן לרווחה, לאופטימיזם ואפילו לרוממות רוח? הציבור היהודי השבוי בתחומי הממלכה הצארית הקרבה לקִצה שרוי במצוקה שכמוה לא ידע מימי ראשית שלטונו של הצאר ניקולאי הראשון למעלה משבעה עשורים קודם לכן, כשהרשות גמרה אומר לאכוף בכוח החוק, המשטרה והצבא על יהודי המדינה שינוי מפליג באורחות חייהם, בלבושם, בחינוך ילדיהם, וכשמספר רב של ילדים יהודים גויסו לצבא הרוסי לעשרים וחמש שנים, ונעשה מאמץ רב להביאם להמרת דתם.

עכשיו, בימי הדמדומים של שלטון ניקולאי השני, שהצטיין בחידוש נרחב של תופעת הפוגרומים וההתנכלות הפיזית לציבור היהודי, בחידוש עלילות הדם (פרשת מנדל בייליס, היהודי מקייב שנאשם בהריגת ילד נוצרי לשם שימוש פולחני בדמו, ומשפטו שנמשך כשנתיים, 1911 – 1913, הסעיר את דעת הקהל היהודית והעולמית) ובגירוש מאות אלפי יהודים ממקומות משובם באזורים כפריים בטענה שהם עוזקים את האיכר הפרבולסלאבי התמים, שוב מצאה עצמה יהדות רוסיה בין המצרים. טביה סבור ש“אף פעם לא היה כל כך נחוץ כאן לאחינו בני ישראל” בואו של המשיח. “הוא באמת היה עושה בחוכמה, כלומר המשיח” אילו היה קופץ עכשיו אלינו כאן למטה רכוב על הסוסון הלבן." אלא ש“כשמצפים למשיח מגיעה המשטרה…”, ובמקום בן דויד מופיע רכוב על סוס לבן הז’נדארם המקומי, המביא לטביה את צו הגירוש ממקום מושבו בכפר: בתוך שלושה ימים עליו למכור את כל רכושו ולהיעלם אל כל אשר תישאנו הרוח, שלא יהיה אפילו ריחו נודף אחריו.

זהו, כמובן, אסון קשה. לעת זִקנה וחולשה, עמוס בנטל אלמנה וילדיה התלויים בו לפרנסתם ולגידולם, מאבד טביה בבת אחת הן את הבית שבו עברו עליו כל ימיו והן את מקור פרנסתו, והוא מעתה בן בלי מולדת. לכאורה צריכה היתה מכה זו, שבאה אחרי מכות נוראות כמו השתמדותה של חוה, התאבדותה של שפרינצה ומותה של גולדה, להכריע את טביה תחתיה. אבל ההפך הוא שקורה. טביה זוקף את קומתו. הוא נוזף קשות בבתו ובנכדיו המקימים תאנייה ואנייה, מלגלג על תכונתן של הנשים להגיב על כל דבר בבכי (“הדמעות זולות אצלן”) ולהצטעק כשם שמזדעקת עזרת הנשים בבית הכנסת בערב יום הכיפורים שעה שהחזן משמיע את פיוטי “ונתנה תוקף” וה“יעלות”, שהנשים המיללות אינן מבינות אף מילה אחת ממילותיהם. לחיסול הרכוש הוא ניגש בתבונה מעשית, אפילו בערמומיות, ומצליח למכור את בקתתו קודם שיוודע דבר גירושו ומחירה ירד פלאים (הוא מתפאר: “היהודי פיקח מן הגוי!”). הוא מזכיר את חסכונותיו, את הכספים שנפלו בחלקו ממכירת המשק ואת הסכום ההגון שיקבל בעד הבקתה (“ממעט למעט מתמלא הכד”). גם טענותיו נגד אלוהים מסתתמות: “כשהוא אומר לי השמים ולי הארץ – משמע שהוא הבעל-בית וצריך לשמוע בקולו. מה שהוא אומר – זה אמור!” כיצד ניתן להסביר את התמורה הזאת?

השאלה מתחדדת עוד יותר כשאנו מבחינים שתמורה זו אינה חד-פעמית. דבר מוזר קורה לטביה: כל אימת שהוא מגיע לדיבור על צרות הכלל, רוחו נוסקת לגבהים; הוא כמעט עולץ, וההומור שלו חריף ומפולפל יותר משהיה אי-פעם. כבר בעצם סיפור שפרינצה, הנורא והטראגי שבסיפוריו, התפרץ ממנו זרם השמחה המאנית בעת שסיפר על הפוגרומים הנרחבים שהתפשטו בעקבות כישלון מהפכת הנפל הרוסית של 1905 והכניעה המדומה של הצאר לחוגים הליברליים, שמצאה את ביטויה בקונסטיטוציה (בלשון טביה: “קוסנטוציה”), שהבטיחה את קיומה של דמוקרטיה מלוכנית ברחבי האימפריה – הבטחה שניתנה שלא על מנת לקיימה.

טביה מתאר כאן בעליצות ובלגלוג חריף את הריצה המבוהלת של בני המעמד הבינוני היהודי מעיר לעיר: “נעשה כבר אצלנו, ברום השם, מנהג כזה; שכאשר מגיע הזמן שמתחילים לדבר על פוגרומים, מתחילים יהודים לרוץ מעיר אחת לעיר אחרת; כמו שכתוב בפסוק ויסעו ויחנו, ויחנו ויסעו… מה הפירוש? את תיסע אלי ואני אסע אליך…”. בתורה לא מצאנו אף פעם “ויחנו ויסעו”. הפורמולה החוזרת על עצמה היא אך ורק “ויסעו ויחנו”. אולם טביה משתעשע בפסוקים ויוצר באמצעותם “כּיַאזם” (תכסיס רטורי של סידור אמירה במצולב: א ב ב א), שבאמצעותו הוא מסמן את המעגל הסגור שבתוכו מתרוצצים היהודים, שעל בהילותם ולע חוסר ההיגיון שלהם הוא מלגלג.

בכל תגובותיו על הפוגרומים ניכרת השובבות המשועשעת הזאת, ובסיפור “וחלקלקות” היא מגיעה לשיא ולהתפרצות בלתי צפויה של גאווה שוביניסטית: היהודי חכם וטוב מן הגוי; אין כעם ישראל; אלוהי ישראל “חי” והוא בעיקר “חזק”, תקיף, משליט את רצונו. מה ההסבר לכל זה?

הפרשנות קשרה את ההתאוששות הזאת של טביה בתפקידו כנציג העם המתגבר על צרותיו בכוח ההומור, אך האמת שמשדר הטקסט היא אחרת לגמרי. רוחו של טביה גואה בו משום שצרת הכלל משחררת אותו מנטל האשמה האישית. סוף סוף הוא עומד בפני פורענויות שלא הוא גרם אות תרם להן, והוא נהנה הנאה שלמה מן החוויה הנדירה של היותו אחד מרבים, קורבן ללא כל תודעת אשמה.

בניגוד לכל הצרות שבאו עליו קודם לכן, ואשר הוא ייחס את האחריות להן לאלוהים או למזל הרע ללא שיאמין בכך אמונה מלאה (הוא ידע היטב שלו לעצמו יש חלק בהן), עכשיו הצרה היא באמת על אחריותו המלאה של הקדוש ברוך הוא, שהגזרות הקשות מגלות את כוחו.

טביה משדר את הרגשת הרווחה הזאת בכל דרך העומדת לרשותו. כשהוא שומע שלא רק יהודי הכפרים יגורשו מבתיהם, אלא גם יהודי העיירות הסמוכות (שהשלטונות יגדירו אותן לצורך הגירוש ככפרים), הוא נושם לרווחה: “צרת רבים חצי נחמה”. אשר לגורלו האישי ולגורל משפחתו, “מה שיקרה לכלל ישראל הוא שיקרה לרֶבּ ישראל” (כלומר, מה שיקרה לכלל הוא שיקרה לפרט שבתוכו). הוא, טביה, אינו יוצא דופן, ואינו בן יחיד לאלוהים. בכל מקרה שפר גורלו מזה של בייליס, “תרנגול הכפרות שלנו”, שמירק בייסוריו חטאי אחרים.

טביה מבטא בעזרת אזכור זה של תרנגול הכפרות את הרגשת החפות וההיטהרות שהוא מרגיש אחרי שנים רבות של תחושת אשם. חטאיו גולגלו לעבר מישהו אחר, אולי לעבר האומה כולה; ואילו הוא צוּוָה להלך בעקבותיו של אברהם אבינו, שגם עליו פקד האל: “לך לך!” כביכול מסע האמונה של אברהם ממולדתו לארץ כנען וגירושו של טביה מכפרו האוקראיני דומים זה לזה.

טביה, כאמור, אינו דומה כלל לאיוב; אך אם יש מקום להקבלה בינו לבין הגיבור המקראי הריהו המקום הזה של ההיטהרות והחזרה לחפות תחת שבט מוסרו הנורא של אלוהים. האל ענה לטביה בסערה. הוא ענה ועונה לעם היהודי כולו אך ורק בסערות, בשואות. בכך דומים טביה ועמו לאיוב שוויתר על כל קובלנותיו ואמר: “אחת דיברתי ולא אענה ושתיים ולא אוסיף”; “הגדתי ולא אבין נפלאות ממני ולא אדע”. אבל ויתורו של איוב על קובלנותיו מביא בהכרח את ספר איוב לסיומו; שכן ללא תחושת העוול שנעשה לו מידי שמים, איוב איננו משורר. ובאותה צורה ממש, השתחררותו של טביה מנטל האשמה מביאה את מחזור סיפוריו לסופו. טביה שאינו אשם חדל להיות מספר, מפני שסיפוריו אינם אלא פתח המילוט שלו מתחושת האשם.

זאת ועוד, טביה שאינו אשם גם אינו זקוק ל“שלום עליכם”, כשם ששלום עליכם אינו זקוק עוד לטביה שאינו מספר סיפורים המוּנָעים מדינמיקת אשמה. הסימביוזה טביה/“שלום עליכם” מתפרקת ברגע שבו הצליח טביה להטביע את תחושת האחריות האישית שלו בתחושת החפות-הקורבנית הלאומית. טביה ה“ממורק”, הקתרטי, יכול להיפרד מ“שלום עליכם” כשם שהמתוודה שמצפונו טוהר יכול להיפרד מן הכומר המוודה לאחר שהוחזרה לו חפותו והותר לו להצטרף אל העדה הקדושה בקבלת המיסה, וכשם שהמטופל יכול להיפרד מן המטפל שלו לאחר שתהליך הטיפול הסתיים פחות או יותר בהצלחה. כך יכול גם הסיפור להגיע לסיומו המשכנע.

ד    🔗

סיום זה, כמו כל סיגור עלילתי אותנטי, שופך אור על כל מה שקדם לו. אם הסיפור נפסק עם היחלש הקשר בין טביה ל“שלום עליכם”, הרי קיומו לכל אורכו תלוי היה בקשר זה ובכוחו גבר והלך. אכן, אם קיימת במחזור סיפורי טביה “התפתחות” משמעותית ומרתקת, הרי אין זו התפתחות ה“אופי” של טביה (בעניין זה התנהלו בשדה המחקר ויכוחים עקרים לחלוטין), אלא התפתחותה של הזיקה בין הגיבור למאזין שלו.

גם בתחום זה מה שמכריע בחשיבותו הוא ההסדר הרטורי ולא התוכן המימטי של היצירה. טביה נעשה בהדרגה זקוק יותר ל“שלום עליכם”, וזיקתו אליו גברה עד כדי תלות, שהצדיקה בפתח הסיפור האחרון את הציטוט מתוך סיפור גן עדן שבספר בראשית: אלוהים מחפש בגן את אדם הנחבא ושואל “איכה”. בסיפור שלפני האחרון מחלחלת אל תוך נימת הברכה החגיגית שמברך טביה את מודעו עם פגישתם לאחר פרידה ארוכה חרדתו שמא הסתלק המאזין הנאמן מן העולם.

הסיפור נכתב ב-1909, כשנה לאחר התמוטטות בריאותו של שלום עליכם באמצע מסע קריאות מסיפוריו ברחבי תחום המושב היהודי ברוסיה (נתגלתה אצלו לפתע שחפת ריאות במצב מתקדם). במשך שבועות רבים לא היה ברור אם הסופר יתאושש מחוליו, וטביה ששמע על כך חשש שמא ידידו הסופר “כבר בזב את מעט הזהובים ועקר לשם, למקום שבו לא אוכלים לא צנון ולא שומן”. למרות הניסוח המבודח מביעים הדברים לא רק דאגה אלא גם פחד.

טביה זקוק ל“שלום עליכם” לשם שמירת שיווי המשקל הנפשי שלו. אם לא יספר לו את סיפוריו בדרך המיוחדת לו, המרגיעה והמבודחת, ייהפך התוכן הרגשי של הסיפורים לחיית טרף שתכלה אותו. בין שהסיפורים מגלים תורן זה במלואו ובין שהם חושפים רק חלק ממנו, מעשה הסיפר עצמו הוא המנטרל בהם מטען נפץ הנעשה אימתני ככל שתוכן הסיפורים נעשה פוגעני יותר: השתמדותה של בת אחת, התאבדותה של בת אחרת, מות הרעיה, ההרחקה בכוח של טביה מבתו שנותרה לו לפליטה ושילוחו למרחקים. כל אלה, כאמו, מאיימים על טביה לא רק בעצם מהותם הטראגית אלא גם משום התחושה שטביה הביאם – לפחות במידה מסוימת – על עצמו ועל הקרובים והיקרים לו. בהעדרו של השומע הנאמן חסר לטביה שסתום ביטחון, שכן “שלום עליכם” הוא המונע את “התפוצצותו” של טביה.

אבל מדוע דווקא “שלום עליכם”? האם אין טביה יכול למצוא לעצמו שסתום ביטחון אחר? לכאורה, יש מן הזרות והמוזרות התרבותיות בעצם פנייתו של יהודי ירא שמים ושומר מצוות, בן העולם המסורתי הישן, דווקא לדמות מודרנית לחלוטין של סופר חילוני הכותב לא “ספרים” (מושג בטרמינולוגיה היהודית המציין ספרי קודם למיניהם: כרכי תלמוד, מדרשים, ספרי שאלות ותשובות, חיבורים פילוסופיים ומיסטיים, ספרי מוסר והנהגות טהורות) אל “ספרונים” (“ביכלעך”), היינו ספרי מעשיות העוסקים ב“בן מלך” ב“בת מלכה”, כלומר, בעיקר בענייני אהבה, שידוכין ונישואין, כגון העניינים העומדים במרכז סיפוריו של טביה עצמו, והם, מבחינתו, אמצעי בידור שאין לייחס להם חשיבות מוגזמת ובה בעת מקור פרנסה כשר. מדוע אין טביה פונה לדמות השרויה בתוך עולמו הדתי המסורתי ושואבת את סמכותה מערכיו של עולם זה, כגון רב, צדיק, תלמיד חכם, או סתם יהודי בן-תורה שהוא גם בעל שכל ישר וניסיון חיים, בבחינת “לאלוהים ולאנשים”?

הרהור קצר על אודות שאלות אלו מגלה בבירור שהפנייה לאישיות מסוג זה היתה בלתי אפשרית לחלוטין. מה היה יהודי ירא שמים ושומר מצוות יכול לומר לטביה אילו שמע מפיו את סיפוריו הטראגיים, והאם ניתן לשער שיהודי כזה היה מטה אוזן לסיפורים הללו עד סופם? ברור שהוא היה קוטע את טביה בתחיל דבריו ומבהיר לו שהפורענויות שפקדו אותו היו חלק קטן מן העונש שהוא ראוי לו, ושטרוניותיו כלפי אלוהים, ששילח בו כביכול את ייסוריו של איוב, הם חילול שם שמים ודברי כפירה ונאצה. הייתכן?! יהודי טוב כביכול (טביה מגדיר את עצמו כ“יהודי שביהודי”) מזמין לביתו עוברי עבירות (כגון לרכוב על סוסים ביום חג ושבתון, לאכול בלי נטילת ידיים וברכה), ובעיקר מרשה להם להשתעות בחברת בנותיו ועוד מחציף פנים לקוות שלא תצמח מכך שום תקלה, ובבוא התקלה הבלתי נמנעת הוא עוד טוען שאלוהים מתעלל בו, משחק בו משחק חתול בעכבר! למה הוא ראוי אם לא לעונש משמים?

גרוע מזה: אותו יהודי נעשה עֵד להתיידדות חשודה מאין כמוה (גם לדעתו) בין בתו לבין גוי צעיר, ובמקום לדאוג שהקשר בין השניים ינותק לחלוטין (ולו גם במחיר הרחקת הבת מביתו הכפרי ומסירתה להשגחת יהודים כשרים) הוא נכנס עם הנערה בוויכוח, מפלפל עמה במשלים ובפסוקים ומסתפק בכך, ועוד תמֵהַּ וקובל על כך שהבת יצאה חוץ לשיטה והמירה את דתה! גם אם יגזור על עצמו גלות ויחיה את שארית חייו על פת לחם יבשה, הוא לא יצא ידי חובת העונש המגיע לו. הרי היה שותף להדחת נפש מישראל ולאיבוד סִברהּ וסיכוייה של בתו בזה ובבא.

בקצרה, טביה הוא יהודי שסירחון עוונותיו מגיע עד לשמים, וככל שנענש עליו לדעת כי עדיין לא מירק את חטאיו – בבחינת “ודע כי ישה לך אלוה מעוונך”. ואם בחטאיו כאב וכיהודי לא די, מוסיף טביה חטא על פשע בכך שהוא הופך את פרשיות המדוחים והקלקלה שלו לסיפורים מבדחים, מעקם פסוקים ומסרסם, עוקר דברי חכמים מהקשרם וממובנם, מעמיד פני למדן, בעוד שהוא לא רק בור ועם הארץ אלא גם לץ מן הלצים שעליהם אמר בעל התהילים כי אשרי האיש אשר במושבם לא ישב. “בדיך מְתים יחרישו ותלעג ואין מכלים; ותאמר זך לקחי ובר הייתי בעיניך”!

אבל באותה מידה נבצר מטביה לחפש הבנה ואמפתיה אצל “המודרניים”, שהמירו את מוסר היהדות באתוס ההומניסטי. מה היו אלה אומרים לו? שהוא לוקה בכך הפגמים שבגינם מביא האדם פורענות על עצמו ועל הקרובים לו; או, כפי שאמר “בעל מחשבות”, אילו בו ובשכמותו היה עתיד הכלל היהודי תלוי, היו חיי העם נהפכים לתל חורבות. הוא פסיבי, היו “המודרניים” אומרים לו, ואינו נחלץ לא לישועת עצמו ולא לעזרה לזולתו. הוא טבוע עד למעלה מראשו בטקסטים שאבד עליהם כלח ובהם הוא משתעשע תחת שיביט עין בעין במעשיו ויקיים בעצמו מצוות “הערכת עצמנו”. הערצתו לכסף ולבעלי המאה מעידה על שפלותו. בוזו לנשים (העולות עליו בערכן האנושי עשרת מונים) מעיד על טיפשותו ומוגבלותו. יחסו לאשתו גולדה – בחייה ובמותה – ראוי לגינוי חריף. סוציאליסטים היו זוקפים לחובתו את התנגדותו לרעיון השוויון (“נגיד עדיף על קבצן”); ציונים היו טוענים כי שאננותו כיהודי החי כל ימיו בין גויים היא שהיתה בעוכריו, וכן שגם בבוא הרעה הבלתי נמנעת, גירושו מביתו ומכפרו, לא הבין שעליו לשים פעמיו לארץ ישראל. אוהבי הטבע היו מצביעים על שבחי הכפר שהוא משמיע מדי פעם כעל שבחים מפוקפקים ונעדרי כנות; שהרי בעודו משמיע אותם הוא חוזר ומביע את רצונו לעקור לעקור מן הכפר ולחזור אל העיירה – כמובן, בתוספת רכוש ומעמד חברתי מכובד. איש מכל אלה לא היה מתייחס בסבלנות אל נוסח הסיפור המתמשך והדגרסיבי שלו, אל שעשועיו הטקסטואליים. למעשה, איש לא היה נכון להאזין לדבריו. כמו גולדה וחוה (הטוענת בסרקאזם כי התמזל מזלו, שלכל עניין ועניין מוכן אצלו “פסוק”), או אפרים השדכן ולייזר וולף הקבצן, הכול היו מאבדים את סבלנותם בסביבתו. אכן, טביה, שאת דברנותו השווה רומן רולן לזו של קולא ברוניון שלו (“שני הפטפטנים הללו עדיין לו כילו דבריהם מכול וכול”. מתוך הקדמת המחבר למהדורה העברית של קולא ברוניון, מרחביה 1950, עמ' 7) מסוגל להוציא אנשים משלוותם.

לא כן “שלום עליכם”. בחירתו של טביה בו היא המעשה המוצלח ביותר שעשה בחייו. מכל בחינה שהיא, בן-דמותו של הסופר היהודי הזה הוא המאזין האידיאלי, אולי המאזין האפשרי היחיד, שבאוזניו ורק באוזניו יכול טביה לפרוק את משא האשמה והכאב בנוסח המיוחד וההכרחי לו, המבע העקיף ההומוריסטי, שאלמלא הוא, היה נעשה אילם.

“שלום עליכם” הוא סופר מודרני, אבל הוא משוקע רובו ככולו בעולמה של היהדות המסורתית, עולם בשלבי התפרקותו, כשעדיין דפוסי חייו ומחשבתו קיימים, אבל הם כבר מתעוותים ומשנים את צורותיהם בגין התהליכים ההיסטוריים המפוררים אותם. בתור סופר שכזה, “שלום עליכם” הוא כמין דמות ביניים, חוליה מקשרת או מתווכת בין שני העולמות.

טביה, מצדו, למרות כל מה שנאמר על “מסורתיותו”, גם הוא כבר חרג מעולמו העיירתי הישן, בעיקר בגין הרגישויות האסתטיות שלו, המביאות אותו למעשים שהיו נחשבים בעולם זה לבלתי אפשריים או, לפחות, לבלתי קבילים, כגון התיידדותו עם גברים צעירים מסוגיהם של פפרל וארונצ’יק וגילויי האמפתיה שלו להעדפותיהן הרומנטיות-הארוטיות של בנותיו. השניים יכולים אפוא להגיש זה לזה ידיים ולגעת זה בזה.

“שלום עליכם” יהיה בקי במקורות היהודיים במידה מספקת כדי הבנת הבדיחות החתרניות של טביה המהפך את הפסוקים שלא כדרכם (טביה אינו חדל להדגיש את המיומנות הזו של בן-שיחו, שהיא, לגביו, תנאי הכרחי לקשר שביניהם). טביה, מצדו, יהיה חופשי לגמרי, מודרני לכשתרצו, ביחסו לטקסטים המקודשים. למעשה, הוא מציג מעין מודל ראשון של היהודי ה“חדש” הנטוע במקורות אך אינו משועבד להם, בר-האוריין המצטט את פסוקי המקרא ואִמרות חז"ל, אך מסרס אותם בבדיחות דעת ובכך שומר על מידה של ריחוק ביקורתי מעולמם, שאינו עולה בקנה אחד עם המציאות.

“שלום עליכם” גם לא יקפיד עם טביה על עברות שבגינן היה יהודי ירא שנים מוקיע אותו1 וטביה יגלה הבנה מסוימת לעולמו הספרותי של המאזין שלו, יפגין ידענות כביכול בדרך שבה בונה הסופר את סיפוריו (“עכשיו נניח, כפי שאתם אומרים בספרונים שלכם, את הבן מלך ונפנה אל הבת מלכה”), ובהדרגה ישתמש יותר ויותר במונחי השיח הספרותי המוסרני (“נחזור לענייננו הראשון”) ואף יגלה את בקיאותו בכתביו של שלום עליכם (כגון ברמז בסיום “וחלקלקות” למה ששלום עליכם קבע “באחד מספרי המעשיות שלך”, ש“כדי להיות יהודי חייבים להיוולד יהודי”. הרמז הוא לרומן בדיחת הדם [1911], המוכר יותר על פי הכותרת שניתנה לעיבודו הדרמטי: “קשה להיות יהודי”).

שכן זיקתו של טביה ל“שלום עליכם” היתה ותישאר תמיד מושרת בקרקע של הספרות. אמנם, טביה כבר לא ינסה “למכור” למיודעו את סיפוריו תמורת חלק משכר הסופרים שהלה יקבל בעבורם. בכל זאת, הסיפורים יסופרו תמיד לסופר, ולא רק מפני שהם יועדו תמיד, כפי שכבר נאמר, להופעה בספוד לאחר שיקבלו את הניסוח הספרותי הראוי, אלא גם ובעיקר משום שרק סופר-אמן יעריך את סיפורי טביה מאותה נקודת ראות שממנה הם נראים לא רק קבילים אלא גם רצויים, היינו, נקודת הראות האסתטית.

טביה מספר את סיפוריו לאמן מפני שרק אמן יעניק לו את המחילה והפורקן הנחוצים לו; שכן הוא עושה בסיפורים אלה בדיוק מה שעושה מספר-אמן: מעניק “תיקון” להתנסויות חיים מלאות פגמים ושברים לא באמצעות שיפור החיים עצמם במעשים הנדרשים לשם כך אלא באמצעות הסובלימציה האסתטית שלהם, העלאתם אל המישור האמנותי. טביה נזקק לא רק למעשה הסובלימציה כשלעצמו, אלא גם ל“קהל” המסוגל לעקוב אחריו ולקבל אותו. שיווי המשקל הנפשי של טביה, אולי עצם קימו, תלויים באמנותיות ובספרותיות של “שלום עליכם”. זו מייצרת בשבילו את ההעברה (טרנספרנס) המיוחדת הקושרת אותו אל המאזין-המטפל שלו, והמאפשרת לו לבצע – רק בנוכחותו ואגב תלות מוחלטת בהאזנתו הדרוכה – את ה“עבודה” הנרטלוגית-התרפויטית המייצבת אותו.

ומהו הדבר המביא את “שלום עליכם” של הסיפור, אשר כאמור, קשור קשר הסוק עם שלום עליכם ההסטורי-הביוגרפי, להיכנס לסימביוזה המחשמלת הזאת המבוססת על קשרי העברה מתהדקים והולכים? מדוע הוא מוכן להיעשות לכומר המוודה ולמטפל של טביה?

טעמיו לכניסה לשותפות גורלית זו, המאפשרת לו מימוש שלם ומלא של הפוטנציאל הספרותי-האמנותי שלו, רבים ומגוונים. כסופר הוא נזקק לטביה, המביא לו סיפורים נהדרים. במובן מסוים הוא ממשיך לאורך המחזור כולו “לקנות” מטביה את סיפוריו כשהוא משלם את תמורתם בהאזנה המיוחדת שהוא מעניק לגיבור; האזנה הדרושה לטביה כאוויר לנשימה.

כאדם, מזדהה שלום עליכם הן עם חולשותיו של טביה ועם רגשות האשם שלו והן עם ה“תיקון” האסתטי שהוא מעניק לעצמו באמצעות מעשה הסיפר. שלום עליכם חרג מבינוניותו כסופר אחרי המשבר הכלכלי שמוטט אותו בשנת 1890. במשבר זה הוא איבד, כאמור, את כל נכסיה של משפחתו ודן את עצמו ואת בני המשפחה לחיים על סף המחסור. בה בעת הוא גם פָּגם פְּגם בלתי ניתן לתיקון בדימוי העצמי הצולח והפעלתני שאפיין את כתיבתו המוקדמת (של שנות ה-1880). הכלימה והאשמה, שנהפכו עתה לחלק מעולמו הרגשי ואף ממערך האישיות שלו, מצאו את תיקונן האסתטי בשתי הדמויות שיצר – שתיהן דיוקנים עצמיים, אמנם דיוקנים המשקפים פנים שונות או היבטים שונים באישיותו: מנחם-מנדל, דמות שהופיעה הופעת אקראי כבר בפיליטונים הסואנים של שנות השמונים, נהפכה ב-1892 לדיוקן עצמי של האמן כאיש בורסה כושל, שלמד לכאורה את כל המילים המשמשות בשפת עולם היזמות והספקולציה, אך מעולם לא הבין באמת את השפה ולא השתלט על הדקדוק שלה. זו היתה סאטירה עצמית חריפה וצולפת, שכוחה היה ככוח רגשות האשם שהניעו אותה.

לעומת זאת, פגישה (ב-1894), גם היא אקראית, עם מוכר מוצרי החלב שלו (בימי מגוריו כ“גביר” בקייטנות של עיירת הלווין הפרוורית בוירה, הסמוכה לעיר מגוריו, קייב) הציתה במחשבתו של שלום עליכם חזון של אירוניה עצמית, שהיה מורכב ומעניין יותר מזה שמומש בדמות מנחם-מנדל. לפניו עמדה דמות עצמו כאב משפחה (כאמור, אב לבנות) שאינו מסוגל לבונן על משפחתו, כיצרן התלוי ב“קונים” שלו ובשמו ההולך לפניו, בעיקר כמספר היודע להפוך כאב למהתלה ואשמה להומור. ככל שהעמיק לחדור אל תוך דמותו של טביה כך התרחב והלך הפלח המשותף לשני המעגלים שהונחו זה על גבי זה: מעגל אישיותו הוא ומעגל האישיות של גיבורו הבדיוני. שלום עליכם אכן נעשה, כפי שאמר ברנר, ל“משוררו של טביה” ואולי גם ל“סטנוגרף בחסד עליון” שלו; אלא שטביה שבו מדובר לא היה הגיבור העממי, הפולקלורי, שאליו התכוון ברנר, אלא הדיוקן העצמי שהוקרן באמצעותו. כך נעשה הסופר ל“סטנוגרף” של עצמו, של טביה שבתוכו. הפעם הוליכה ההזדהות עם הגיבור לא רק לסאטירה עצמית אלא גם ובעיקר לכתב הגנה במשפט שבו מונתה האמנות לתפקיד אב בית הדין, ואילו חבר המושבעים לא נתמנה אלא מקרבנו אנו, הקוראים.

ואולם מעבר לכל אלה נזקק שלום עליכם לטביה במסגרת הפרויקט האמנותי-המחשבתי הגדול שלו, שעוצב וקודם במיטב יצירותיו, בסיפורי טביה, בסיפור כ“החייט המכושף”, במונולוגים כ“הקדרה”, “הנשרף”, “שבעים וחמישה אלף”, “עצה”, “יוסף”, “שלוש אלמנות”, בסיפורי רכבת ובמוטל בן פייס החזן.

פרויקט זה אין להבינו אלא על גבי הרקע המנוגד של הספרות היהודית (העברית והיידית כאחת) בת הזמן, לרבות חלקים נכבדים מיצירת שלום עליכם עצמו, שאף הם עומדים בניגוד בולט לו (עדות לשניות ולכפל הדמות ההגותית והאמנותית ביצירת המחבר, שעליהם עמדו הן ברנר והן דב סדן). בעוד ספרות זו מושקעת רובה ככולה ב“הערכת עצמנו” ביקורתית, ותובעת, בין באמצעות העקיצה הסאטירית הצורבת ובין בדרך השידול והעידוד, שינויים מרחיקי לכת בחיים היהודיים לשם תיקונם ברוח האתוס ההומניסטי על יישומיו הספציפיים השונים (ציונות, סוציאליזם וכו'), חתרה יצירת שלום עליכם במיטבה בכיוון ההפוך: מתן ביטוי ישיר לחיים היהודיים ה“פגומים” תוך השעיית השיפוט ביחס אליהם וההתמקדות במסירתם “מתוכם”, בלשונם" בהצגת המציאות כפי שהיא נראית לאלה השרויים בסבך הנפתל שלהם.

פרויקט זה יכול היה, כמובן, להיעשות אך ורק ביידיש; שכן העברית הרמה הכילה בעצם הגוף הסמנטי שלה אלמנט של ביקורת, שהבליט את ה“נומך” של העולם היהודי המתואר הבלטה ערכית-שיפוטית. רחל כצנלסון-שז"ר, מבעלי המבט הנוקב ביותר בביקורת הספרותית העברית של התקופה, היטיבה עד מאוד לחדור לעניין זה כשקבעה (במסה שלה “נדודי לשון”), שהעברית הִנָה “מהפכנית” יותר מן היידיש גם בעת שהיידיש משמשת כלי לביטוי תכנים מהפכניים.

אולם גם בספרות יידיש היה הפרויקט של שלום עליכם חריג, שכן סופרי יידיש הבולטים רתמו את עצמם ללא סייג למפעל השיפוט ההומניסטי של החיים היהודיים (וכאמור, שלום עליכם עצמו הצטרף אליהם ביצירותיו הפחות חשובות), ואף פיתחו את היידיש הספרותית המודרנית כמיטב יכולתם בכיוון שאִפשר את יצירת המרווח הערכי-השיפוטי בין לשון התיאור לעולם המתואר.

ביצירותיו העיקריות לא הלך שלום עליכם בדרכם. הוא “התחפר” לא רק במציאות הפרובינציאלית של העיירה, שסופרי הזמן רצו להיחלץ ממנה, אלא בעיקר במנטליות של האנטי-גיבור היהודי בן הזמן: היהודי הפסיבי, הנישא על גבי זרם החיים המשתנים ואין בכוחו לכוון את תנועתו במים הסוערים של ההיסטוריה המודרנית, המתמסר להזיות, לחלומות על ישועה בדרך פלא, אם לא לזו המשיחית המסורתית – הרי לזו של ההתעשרות הנִסית ללא מאמץ (“אילו הייתי רוטשילד…”). הוא אף לא נרתע מהצגת היהודי הקרימינלי (“הנשרף”, “איש מבואנוס איירס”) – ללא שיפוט, כתודעה המדברת בעד עצמה ומבינה את המציאות על פי דרכה.

המבקרים וראשי המדברים בספרות יידיש של ראשית המאה העשרים הבחינו באי-התאמה זו בין יצירת המספר הפופולרי לכיוון האידיאולוגי המרכזי שבו דגלו, ומשום כך התייחסו ליצירה זו בהסתייגות ואפילו בזלזול. רק השיפוט הביקורתי החיובי החד-משמעי של המבקרים הרוסים, שהעלו (החל ב-1911) את יצירת שלום עליכם על נס, אנס אותם להעריך אותה מחדש, ותוך כדי כך לנסות לטשטש את הפער שבינה לבין מגמותיהם והשגותיהם – דבר שהביא לאי-הבנות ולטעויות פרשניות רבות, שעל אחדות מהן עמדנו כאן.

הבנה מלאה של שלום עליכם תלויה לחלוטין בהכרה בכך שלפחות ביצירותיו העיקריות הוא העמיד כנגד המפעל ההומניסטי הביקורתי של התרבות היהודית המודרנית מעין מפעל שכנגד; מפעל שאינו מקדם את השלטתו של צו הנאורות (תיקון החיים באמצעות פתרונות רציונליים לבעיות הנולדות מתוך הניגודים הפנימיים שבהם), אל מפתח ביקורת של הנאורות ומתבסס על ההנחה שהקונפליקטים הפנימיים שבחיי האדם אינם ניתנים לפתרון.

בכך נעשה שלום עליכם לסופר היהודי המודרני הראשון שיצירתו, שנראתה כאחוזה בעבר, הבקיעה אל מעבר למודרניות, אל תוך עתיד רוחני שניתן לראותו כ“פוסט מודרני”. טביה החולב, יצירת המופת שלו, שרויה מבחינת ההנחות הרוחניות המשמשות ביסודה בדמדומיו של עתיד זה; ומשום כך היא קרובה אלינו עתה יותר ממרבית היצירות היהודיות בנות שמנה.

תל אביב, מאי 2009