זה היה בתחילת החורף. האדמה רוותה גשמי יורה, במשעולי הפרדסים ובקצות השדות נחבאו פטריות, אוצר לבן, טרי ופריך למגע־יד, שיש ללקטו בזהירות. בימים ההם טרם נמכרו פטריות בחנויות, וגם מגדלי פטריות שמפיניון טרם נודעו בארץ.
מיום שעמד אורי על דעתו שקד אביו לחנכו לעבודת כפיים, למען יידע הילד ערך הכסף. “פשוט את הבריות בשוק ואל תצטרך לעזרת נבלות!” – חינך את בנו. הוא אהב לשנות פסוקים ואמרות שגורים כגון – “גוף בריא בנפש בריאה.”
אלא שהאב מעודו לא פשט עורו של מישהו. הוא היה ישר, עקשן וחלש. נאמן על רכוש זרים וחסר מזל כשהיה מדובר בנחלתו שלו.
החינוך המוקדם לעבודת כפיים השיג את היפוכו. אורי שנא עבודה. ובעודו נער נשבע כי לעולם לא יכריח את ילדיו לעבוד אלא בבוא היום בו ירגישו צורך לעמוד ברשות עצמם.
אבא חינך אותו לאור כישלונותיו, “כשמכים אותך תכה בחזרה,” דיבר אליו בהנאה מרירה של אדם ישר, “אל תישאר חייב, אל תקווה לצדק, אין צדק בעולם.” כל שנותיו עבד אבא עבודה קשה ולא חסך פרוטה. היה חקלאי, אך לא איכר, כי תמיד עבד אצל אחרים והשגיח על אדמתם. ואם חכר פעם חלקה משלו היו מכים אותה ברד, בצורת, קימשון, קימחון, זבוב ים־התיכון או סתם ירידת מחירים. שנה אחת מישכן אבא את ביתו וחכר חלקה גדולה אצל משפחת פֶלז וזרע בה תפוחי־אדמה למוכרם לצבא הבריטי. אותה שנה התגבר המאבק הלאומי המזויין נגד הכובש הזר – ופקידי הצבא היו שולחים חזרה את משאית הפורד, שנקנתה מעודפי הצבא הבריטי, והיא טעונה תפוחי־אדמה של אבא, בטענה שאינם ראויים למאכל. ערב־ערב עם חשיכה היה המטען שנפסל, ארוז בשקים, שב אל השדה ופני אבא מחשיכים כשולי קדרה. אותה עונה ניבעו קמטים ראשונים במצחו, אשר בישרו את הזדקנותו בטרם עת. הסוחרים היהודים ניאותו לקנות את היבול בחצי המחיר, ולימים נודע כי שיווקו אותו בעצמם לצבא הבריטי במחיר נמוך ועוד נותר בידם רווח נאה. ואילו אבא סיים את העונה בהפסד ועוד שנים ארוכות היה עליו להפריש חלק ממשכורתו כדי לשלם את המשכנתא. וזו היתה תופחת והקרן אינה פוחתת. לכן קיבל ברצון את הצעתה של הגברת מרי פלז לנהל את אחוזתם.
ואורי נעשה ספקן מילדותו באשר לברכה הצפונה בעבודת האדמה. “עובד אדמתו ישבע לחם” נצטייר לנגד עיניו כמין כרזת תעמולה של הקרן הקיימת הבאה להסתיר אמת חקלאית מרה, עבדות לכל שינוי במזג־האוויר, לתהפוכות היבול, למחירים, למחלות ומזיקים ולחובות ואשראי שאין להם סוף.
וכשהחלו הפטריות מבצבצות בשדות המושבה פנה אבא אל אורי וצבי והציע להם לקחת סל־נצרים וללכת ללקט פטריות לשתי המשפחות ואת הכמות הנותרת למכור, וכך ישתכרו בעמל כפיהם לדמי־כיס ולא יצטרכו לעזרת הוריהם, לפי הכלל “פשוט את הבריות בשוק” וכו'.
צבי ואורי ירדו אל השדה הגדול בפאת האחוזה של משפחת פלז, ליד פסי הרכבת. נושאים סל־נצרים צהוב ורחב־מידות וממלאים אותו בפטריות. האדמה היתה בוצית, לאחר הגשם. גושי בוץ ועלים כמושים ולחים דבקו בנעליהם. ידיהם השחירו, הם הזיעו. השתלהבו. הסל יתמלא, קופה שלימה, ועשירים יהיו.
ראשית דרכם היתה אל בית משפחת פלז. באותה תקופה כבר אהבו שניהם את נלי, אך כדרך אהבות נעורים זו לא הפריעה לידידותם ההדוקה שהתבטאה בשעות ארוכות שבילו מדי יום במשחקים שהמציאו לעצמם. יום לאחר שנלי הירשתה לצבי להרכיבה על אופניו אחרי הלימודים עד לביתה, התוודה אורי לראשונה בפני חברו על אהבתו לה. צבי לחץ את ידו ברצינות, כמו בשמה של נלי, ואיחל לאורי הצלחה ואמר שהוא מקווה ששניהם יהיו חבריה וזה לא צריך להפריע.
כשנכנסו שמעו את קול פריטתה של נלי על הפסנתר בוקע ועולה מאחד החדרים הפנימיים. בטרקלין ישב הסבא, אדון פלז הזקן, ועישן את הסיגר שלו, ואי־אפשר היה לדעת אם מקשיב הוא לנגינתה של נכדתו או מהרהר בראיות חדשות כנגד אבנר חסקין המנוח וחבר מרעיו, אשר רוששו את אחוזתו. שני הנערים ראוהו רק מבעד לחלון; גברת מרי יצאה אליהם, קנתה פטריות מלא הסיר, ולא הזמינה אותם להיכנס. רק הגישה להם שתי כוסות לימונדה.
“כמה עליי לשלם?” שאלה לאחר שסיימו השניים לשתות, לאיטם.
הם הסמיקו. “תודה. לא צריך בכלל,” גימגם אורי.
“לא בא בחשבון,” אמרה גברת פלז. “אתם לא צריכים לתת בחינם.”
“אולי, לפי קילו?” הציע צבי, שהיה יותר מעשי.
“כמה?” שאלה.
הוא נקב מחיר של שני שילינג. וכך קיבלו את שני השילינגים הראשונים לקופתם.
כשירדו במדרגות הרחבות של החצר, לתוך שדירת הדקלים הארוכה, שאל צבי את אורי אם ראה פעם את המורה לפסנתר של נלי.
“לא ידעתי שיש לה מורה לפסנתר.”
“ודאי. הוא בחור יפה ומבוגר והיא אוהבת אותו.”
אורי לא האמין.
“ראית פעם בת שלא מתאהבת במורה לפסנתר שלה? כך כתוב בכל הרומאנים.”
ואורי חש צורך להאמין. אם צבי אמר. ואולם כבר אז החל הספק מנקר בו. צבי קורא יותר מדי ספרים ולעיתים קשה להבדיל בדבריו בין דמיון למציאות. גם אורי קרא הרבה, אך השפעת הקריאה על שניהם היתה שונה. בעוד אשר אורי היה שוקע בשעת הקריאה במצב של התרכזות עילאית, ובבריחה גמורה מן המציאות, ולאחר זמן קצר היה שוכח מה שקרא ושוקע ברומאן חדש באותה התמכרות, כמבקש לסמם עצמו בקריאה מופרזת – היה צבי קורא כל ספר ביסודיות של חוקר קר־מזג, באותה התעניינות מעשית בה היה מנתח רגלי קרפדות ומקצץ באולר זנב־לטאה במעבדתם המשותפת, במחסן אשר בחצרו של אורי. צבי התייחס לספרים כאל מפתח־קסמים להתמצאות בעולם, הם מלמדים אותך להכין אבקת־שריפה, לערוך קרבות עם אינדיאנים, לשנוא גרמנים, לגלות מרגלים, להכיר מקומות רחוקים ושמות זרים ולגלגל אותם על לשונך בהזדמנויות מתאימות, וכמו כן הם מסבירים מה מעסיק את מחשבותיהן של הבנות ובמי הן מתאהבות, ולמה.
הם עברו את פסי הרכבת ונכנסו לרחוב המייסדים ומשם פנו לרחוב מגוריו של אורי. עברו מחצר לחצר והציעו למכירה את הפטריות. יש שקנו ויש שהודו להם ושילחו אותם ריקם. גאווה רבה מילאה אותם כאשר מכרו סיר מלא פטריות לגברת חולדה ספיר, אשתו של ראש־העיר, אשר הכניסה אותם למיטבחה, וכן עברו עם מרכולתם על פני מטבחיהן של הגברת סלור, ליפסקי, צאפח, כספי, לומפ, פרידמן, דינס, גיסין וראב. ורק למיטבחה של הגברת צאפח היססו להיכנס. יום אחד התחבאו השניים מאחורי הגדר, בחצרו של אורי שהיתה מוגבהת מן הרחוב, וכשעברה גברת צאפח קראו בשמה בקול רם וצווחני, כשהם מתגלגלים על העשב ומכים ברגליהם וממוללים בידיהם שרועים על גבם –
“גברת צאפח! גברת צאפח!”
אימו של אורי קוננה למחרת היום באוזניו, באותו גוון של הקדמה בקולה הנשמע כמבשר אסון – כי יצא עליו ברחוב שם של משוגע.
אך הגברת צאפח קיבלה אותם בחיוך ולא הזכירה את עלבונה. שללם עלה לכדי לירה אחת וששים גרוש. סכום נכבד למדי. את הפטריות שנותרו בסל חילקו ביניהם למשפחותיהם, וגם בכסף התחלקו מחצית על מחצית.
אביו של אורי היה מאושר. הוא גילגל בידיו את השילינגים הנוצצים והחזירם ליד בנו ואמר לו כי הנה למד סוף־סוף את ערכו של הכסף ואת ברכת העבודה, וכשהיה הוא בגילו כבר היתה ברשותו חלקת תפוחי־אדמה והיה מוכר את יבולה בשוק וכמעט עמד ברשות עצמו.
למחרת בא צבי לבית־הספר במצב־רוח רע. מה קרה? אביו העניש אותו לא לבוא אל אורי במשך שבועיים. מדוע? בגלל הפטריות. “אורי בן־עמי,” אמר אביו של צבי, “יכול להרשות לעצמו ללכת למכור פטריות ברחוב, ולאביו כנראה לא איכפת מה אנשים יגידו. אבל אתה, צבי, מה עשינו לך שככה אתה מבייש אותה במושבה? לא נתנו לך כסף כשהיית צריך? אתה רוצה שיחשבו שאבא שלך עני? שהוא צריך לשלוח את הבן שלו למכור ירקות ברחוב? כמו איזה חודארג’י?”
“והכסף?” שאל אורי.
“אני צריך לתרום אותו לקרן־הקיימת, ולהביא לאבא מכתב.”
אורי הציע לצבי לחלק ביניהם את שמונים הגרוש שנותרו ברשותו, וכבר ראה בצער כיצד צורכי גאולת הקרקע משתתפים במחצים קופתו הצנועה; אך לצבי היתה תוכנית אחרת, נועזת יותר, ולאומית פחות. בלפור לוי גנב עבורו מעטפה ונייר־מכתבים עם חותמת בית־הספר וקיבל שילינג אחד בשכרו, ואורי ישב וכתב מכתב־תודה נרגש לצבי על שתרם את פרי עבודתו לקופת העם, וחתם בשם המנהל.
אימו של אורי הכינה מהפטריות תבשיל פולני, כשהן מאודות בסיר בתוספת תפוחי־אדמה מבושלים, אך אורי לא טעם מהן. הריח דחה אותו. הוא לא אהב פטריות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.