“אם לא תלמד להעריך את הכסף,” אמר אבא, “סופך תגדל בטלן ותחיה על חשבון אחרים. כסף אינו גדל על העצים, צריך לעבוד קשה כד לזכות בו. העבודה היא מחנך טוב. מחסנת. אם תהיה חלש, יכו אותך.”
אומר ועושה. תקופת החופש הגדול היתה עונת הבציר בכרם באחוזת פֶלְז, ואורי נשלח לעבוד שם. בבציר עצמו, שהוא מלאכה אחראית ודורשת תשומת־לב ובקיאות, לא הניחו לילד כמוהו לקחת חלק. נתנו בידו מקטפה המשמשת לניקוי האשכול מכל ענב פגום, מצומק וסר־צבע; והעמידו אותו בתוך חבורת “שקצים” ערביים ליד שולחן קרשים גס, עמוס ארגזים, שניצב לאורכה של סוכת גפנים רחבת־ידיים על גבול הכרם, סמוך לדרך העגלות. ארגזי הענבים הגדושים היו מגיעים מתוך הכרם אל הסוכה ולאשכולותיהם גוון כפור טרי ויבש. וממרומי הסוכה אשכולות ירוקים משתלשלים מבין העלים וכמין טריות תמידית של בוסר עומד בהם.
אלה היו ימים של התרגשות ועצמאות. של אור. של קיץ. אורי נעשה בקיא בזני הענבים: מוסקאט שחור, לבן, דַבּוּקִי, תמר ביירותי. מדי בוקר אימו נותנת בידו שקית נייר ובה ארבעה כריכים דקים ממולאים בפלחי ביצה קשה וגבינה צהובה; מלפפון טרי ובקבוק מים. ביום הראשון לעבודתו שמה בכליו אשכול ענבים רחוץ היטב, לבל יטעם מן האשכולות המגופרים בכרם.
באה שעת צהריים ואורי מאס באוכל הנקי של אימא. בצל עצי הפרדס הסמוך, מעבר לדרך החול, ליד ברז מי־השקאה שראשו החלוד פעור בפתחה של מערה עמוקה, ישב אורי לאכול בתוך חבורת שקצים ערביים. עלי פרס לו מפיתת בצק לחה ומלוחה מאוד, ממולאה אורז, וחילק עימו קומץ זיתים יבשים ועגבניות־בר. הן היו אדומות וזעירות כחרוזי אלמוגים. עלי אסף אותן בצידי הדרך בבוקר בלכתו לכרם. אבא אמר כי בכל מקום שערבי מחרבן צומח בקיץ שיח עגבניות. אימא אסרה בהחלט לאכול עגבניות שצמחו על צואת אדם. היא באה מפולניה שם נחשבה עגבנייה לרעל. אך עגבניות־הבר של עלי היו חמצמצות וערבות לחיך. אדמת המדמנה בשולי הדרכים הירוותה אותן במיטב דשניה שבאו לה מן ההפקר. כל נגיסה הותירה פה מלוח, ולעתיד לבוא גם געגועים צורבים על גן־עדן פראי של עגבניות־בר בצהרי־יום, חבויות בצרורו של עלי עם קומץ זיתים מרים ופיתת בצק לחה ומלוחה מאוד.
אורי חילק עם עלי את הכריכים שהכינה אימו. יותר מכל השתומם עלי על עיגולי הביצה הפרוסים בעובי שווה. לאימא היה מכשיר מיוחד עשוי מסגרת של מיתרי ברזל דקים שאפשר לפרוט עליהם באצבע. עלי חס לקלקל את צורתם הנאה של העיגולים והסתכל בהם שעה ארוכה בטרם יאכל. הוא גם בלע לתיאבון את אשכול־הענבים הרחוץ, היהודי, ששלחה אימא, ולאורי הביא אשכול טרי וצונן שנבצר השכם בבוקר ואשר החביאו בצל אחד הארגזים הריקים. אחר־כך שכבו לנוח לשעה קלה בגומת העץ שהיתה לחה ומדיפה קרירות. בגזע החום עלו פטריות עובש צהובות. דופן הגומה שימש להם כר. רחש המים הזורמים בתעלת הביטון הסמוכה הביא בהם הרגשה של שעת מרגוע על שפת הנחל. הפרדס היה כיער אפל, ואורי נימנם עד גמר ההפסקה.
בשעה ארבע נשמע הצלצול האחרון ממרומי הגבעה עליה ניצב בית האחוזה של משפחת פֶלז. ומכל העברים, הפרדס, הכרם, שדות הפלחה וגן הירק, נאספו הפועלים הערביים בחבורות, מי ב“כאפיה” של בד פשוטה ומי ב“טאקיה”, כיפה סרוגה, ונפלטו אל הדרך כשהם חוזרים לכפריהם הסמוכים ואורי ביניהם, ילד יהודי יחידי בתוך עשרות נערים ערביים שעיניהם בורקות וגרונותיהם מסלסלים זמר מזרחי והם מעלים אבק בעקבותיהם היחפים. והוא נגרר עימם במכנסי חאקי קצרים, בסנדלים, מנופף יד ופוער פיו ללא מילים כדי שלא ירגישו כי אינו מכיר את הלחן, והוא מתלהב, נלעג, ומשתתף בצחוקם מבלי דעת סיבתו.
הם גם לא יכלו להבין מדוע הוא עובד. האם קיבל עונש? הכול ידעו שאביו, חוואג’ה אבו־אוֹרי, הוא מנהל האחוזה. לכן רחשו כבוד רב לאוּרי ונזהרו מלפגוע או להתעלל בו. שעשוע חביב עליהם היה לקלוע בשעת העבודה ענבים פגומים איש בפני רעהו, ומוטב לכוון אל העין. רק הסיר מהם חוואג’ה לייבּוֹ, הוא אריה לייב המשגיח, את עינו הפקוחה – מיד המטירו ענבים באושים, והקולע מתכופף אל מתחת לשולחן כדי להתגונן. אך אם פגע במקרה ענב בפניו או בחולצתו של אורי, מיד נזעק עלי אל המשליך והיכה בו נמרצות. אפילו חוואג’ה לייבו לא היה עוצר בעדו כאשר הגן על בנו של המנהל.
אך מה מעשיו של הילד היהודי בסוכת הגפנים הירוקה, ביניהם, שהעבודה היא להם הכרח, גורל?
לא היו די מילים ערביות בפיו של אורי כדי להסביר להם את הערך החינוכי של עבודת כפיים, וספק אם הוא עצמו האמין בכך, ואילו הם ודאי לא היו מבינים את כוונתו גם לו דיבר ערבית רהוטה.
בוקר אחד בא אביו לראות כיצד מתקדמת העבודה, ונשא נאום קצר בערבית, בה שלט היטב וגם ידע קרוא וכתוב.
שנים רבות לאחר מותו של האב עדיין היה אורי רואה אותו עומד שם כפוף קמעה ופניו צרובות שמש. לבוש חולצת חאקי בהירה קצרת שרוולים, בכיסו פנקס ועפרון. מכנסי חאקי קצרים יורדים לברכיו, ועל השוקיים הרזות גרבי חאקי גבוהות. בני הדור של אבא הלכו לעבודה בנעליים החצאיות הישנות שלהם, או בסנדלים סגורות היטב, שנידמו לנעל (אבל בצילום מימי בחרותו הוא עומד יחף בתחתוניו בפרדס ופותח תעלות להשקאה). הם לבשו בימות החול בגדי חאקי בהירים ולא שינו ממנהגם אפילו לאחר שיצאו האנגלים והחאקי נעשה צבע צבאי שאנשים סולדים ממנו.
אבא החזיק תחת בית שחיו כובע־שעם בצבע חאקי, “הֶלְמֵט” קולוניאלי שהיה נהוג אצל הבריטים בצבא ובפקידות. הוא קינח את זיעתו במטפחת חאקי, השתעל מעומק ריאותיו אכולות הניקוטין, ונשא דבריו אל ה“שבאב”.
הוא לא דיבר רכות אלא נשמע כגוער בהם, וקולו מצווה. דומה כי לא ידע לנהוג בהם אחרת וגם כאשר התכוון לשבח אם פועליו היה מרים את קולו. ממעט הדברים שניחש אורי בדבריו הבין שאבא דורש בפניהם בשפתם העסיסית את סוגיית “פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לעזרת הבריות” – ומצביע על בנו. מלמול של הסכמה והשתאות נשמע אז בסוכת הגפנים הרחבה, ואיש לא העז לצחוק לדברי אבא בנוכחותו ואף לא לאחר שהסתלק.
וכך מדי יום בגמר העבודה צועד אורי ושר ומנופף בידיו בתוך חבורת לובשי־הקרעים אשר אינם יודעים לבוש תחתון מהו. רובם יחפים, רק למיוחסים שבהם סנדלים גסים שסוליותיהם עשויות צמיג־מכונית משומש. ליד פסי־הרכבת הוא נפרד מהם במשעול הפונה אל ביתו, ועוד שעה ארוכה שומע את קולות שירתם המתרחקים והולכים כשהם נמוגים בעננת־אבק קלה בדרך־העפר המוליכה לכפרם.
יומו הגדול של אורי היה יום התשלום השבועי שחל מדי יום שישי בשבוע, כשהוא עומד בתור הארוך עם כל ה“שבאב” בחצר האחוזה. לעיתים הם דוחפים איש את חברו ורק סביב לאורי נוצרת כמין עוגה של יראת־כבוד. התור משתרך ממגדל־המים באמצע החצר ועד לפתח משרדו החשוך של אדון גרישה, פקיד האחוזה. צלצול עליז של מטבעות ממלא את החצר ואורי שומע ונהנה אך עדיין אינו יודע את ערכו של הכסף, כדברי אביו. אפו של גרישה מעוקל כחרטומו של נשר, ולו משקפיים במסגרת־כסף דקה, וידיים ארוכות ולקחניות. הוא חובב שחמט, לחמניות טריות ונשים נשואות וכל הווייתו אומרת כסף והוא עצמו כשטר משומש, ונצנוץ מטבעות בעיניו החמדניות.
אחד־אחד בבוא תורו טובל כל נער את בוהנו בכרית החותם העשוייה לכך ומטביע את אצבעו במקום המיועד לה בגיליון התשלום, בקצה השורה בה נרשמו שמו, מספר ימי עבודתו בשבוע ומשכורתו. והיה אם סטתה בוהנו שחורת הציפורן של מי מהנערים ממקומה בטור – היה אדון גרישה הזריז תופס בה ומכוונה בלחיצה קשה למקומה המדוייק. ואורי מתקדם בתורו וכבר הוא ניצב בפתח המשרד, ויודע עוד מעט קט יעצרו הכול את נשימתם בהשתאות. לא, הוא אינו צנוע, יומו קרב ובא, כל רום מעלת ערכו יתבלט עתה לעומת פיגורו אחריהם בעבודת כפיים –
הוא לומד בבית־הספר!
ואף שהוא צעיר מכולם הריהו לוקח ביד אמונה מידי אדון גרישה את העט ומשרבט בגיליון את שמו בחתימה מדוייקת ונאה. שם היא מתנוססת, יחידה ועברית באמצע הטור בו משחירות טביעות האצבע של בני ישמעאל. ולא זו בלבד אלא גם שכרו שונה. הם מקבלים שילינג ליום. ואילו לבנו הקטן והמלומד של המנהל משלמים שישה גרוש ליום!
אורי שונא את השמש, הזיעה ובייחוד את מכת ה“דבורים”; צרעות גדולות אלה שצבען חום־זהבהב והן עטות מכל עבר על הסוכה כדי למוץ את הענבים הבשלים, המתפקעים ממתיקותם, ולרוות את צְמאן בהם. טסות בחלל סוכת־הגפנים הירוקה, המעולפת בחום, חולפות על פניך בזמזום טורד ומאיים או מהלכות כמשוגעות על פני האשכולות בארגז. ועקיצתן מכאיבה מאוד, פי כמה וכמה מעקיצת דבורה.
זאת ועוד, אצבעותיו של אורי נעשו דביקות והשחירו מעסיס הענבים המתוק ומן האבק שדבק בו. המקטפה נעשתה עד־מהרה מזוהמת, ידיותיה נדבקו לאצבעות והעור העדין התנפח והעלה בועות. ידיו של אורי צרבו בלילות, והפצעים לא נרפאו.
אבא היה מרוצה מכך שאורי מתחשל והולך. קורא פחות, עיניו אינן כואבות וחדלו הסחרחורות. וחוץ מזה, הלא כשאבא היה בגילו כבר פירנס עצמו מחלקת הירקות ובמו ידיו היה יורד למכור אותם בשוק הגדול.
אבל אימא חסה על בריאותו של הילד, ולא הסתירה את דעתה.
אבא התרגז, שני ראשים במצנפת אחת לא ייתכנו, אומר הפתגם הערבי, ושני אנשים שדיעותיהם חלוקות אינם יכולים לחנך ילד אחד כי סופו שיגדל בטלן ומבולבל. עליה להחליט מי משניהם יחנך אותו, לבדו, ויישא באחריות.
אימא התעקשה. אבא צעק בלי קול. פניו השחומות העלו גוון שחור של דם בהתרגזו, דומה, הנה יאחז בו השבץ. היא אינה מבינה בחינוך, אמר, וארורה השתלטנות. הוא לא יעשה כל מה שהיא רוצה, היה לא תהיה.
אימא החלה בוכה. אותו רגע הוחלט בלא מילים שאורי לא יילך יותר לעבודה, ולאורי נודע הדבר לאשורו רק למחרת בבוקר, כאשר התברר כי לא הכינו לו כריכים. אבא חרק שיניים ואמר שהוא מתפטר מתפקידו ומהיום והלאה תחנך אימא לבדה את הילד. הוא לא ינקוף אצבע, לטוב ולרע.
אבא היה אדם חלש ורגזן, וכל זה בא לו בגלל עקשנותו היתירה וחוסר הצלחתו להשפיע על הזולת, כלומר – על אימא, ולימים אורי, לשמוע בקולו. את כעסו היה שואף אל תוכו פנימה עם עשן הסיגריות הזולות ומרעיל עצמו בשניהם. כשהחל אורי עומד על דעתו, הירהר לא פעם כיצד הצליח אבא להטיל את מרותו על עובדי האחוזה.
למחרת בצהריים, כאשר ישב אורי לשולחן במכנסי התעמלות וגופייה צחורה, עיניו אדומות מקריאה יתירה, ראשו סחרחר במקצת וגופו רחוץ ומדיף ריח סבון טרי ושהות נעימה בחדר מוצל וקריר כל הבוקר – הביט אליו אבא בשתיקה מלאה בוז ולא אמר מילה, אך אורי דימה לשמוע בשתיקתו מילים שרק לאחר שנים יעמוד על פשרן, כגון – שאתה עצל לעבוד, בעל נפש רכרוכית, שוגה בחלומות, פוחד מעבודת כפיים ופאראזיט.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.