עץ התות בחצרו של אורי היה להם מטוס. צבי ואורי אהבו לשבת על ענפיו אשר נשאו אותם כערסל ונתנו בהם הרגשה שהם משייטים באוויר. הם קבעו בעץ כמה מדורים זה מעל זה כמו ב“מבצר מעופף”. בקצה החצר הקימו צי נושאות־מטוסים יפאניות מארגזים, חביות ופחים, ותקעו על מוט את דגלה של ארץ השמש העולה מצויר בדיו אדום. בחבל העלו למרומי העץ גיגית טעונה אבנים אשר שמשו פצצות. ובעת ההפצצה צעקו ושרקו והניעו ענפים והשליכו את האבנים לעבר צי האוייב, אשר היה קורס לאיטו ומתפרק כתוצאה מקליעותיהם.
יום חורף אחד נאה לפני הצהריים בחנוכה, עץ התות עמד אז בשלכת, נמאסו על צבי ואורי משחקי המלחמה בחצר והם יצאו לפרדס האחוזה. בדרך צירפו אליהם את שי צדרבוים שגר עם אביו בקצה שכונת הייקים. לשי לא היתה אימא, על כך קינאו בו חבריו. הוא היה נער שקט וחופשי ואיש לא חש בצערו. ביתו היה סגור רוב שעות היום, בית אפלולי, כאילו נסעו יושביו למקום רחוק. שי היה מסתובב בחצר בגופייה ובמכנסי־התעמלות מלוכלכים. לימים נעשה צנחן, התעוור בפעולה צבאית נועזת ונפגע במוחו ונלחם שנים אחדות על חייו ובינתיים גם נשא אישה, הוליד ילד, ומת.
עונת הקטיף בפרדס היתה כחגיגה נמשכת. בדרכים שעל גבול חלקות הפרדס, לאורך שדרות הברושים, נסעו קרוניות על פסי דֵקוֹבִיל צרים והובילו את הקלמנטינות, האשכוליות, השמוטי והוולנסיה ל“בַּייקה”, הוא בית־האריזה רחב האולמות. הפסים נמשכו לאורך ולרוחב משבצות הפרדס, ומראש מגדל־המים ניתן לראות את רוב הסתעפויותיהם. למרחק קצר היו פועלים דוחפים קרונית במו ידיהם, או משהחלה העונה היו מצרפים קרוניות אחדות לרכבת זעירה עמוסה בוקסוֹת, אלה ארגזי הפרי הגדושים, רותמים פרד או סוס־עבודה חזק בתור קטר, תופסים במושכות ויוצאים למסע. מה נפלא היה לשבת בקרונית הראשונה ליד עגלון הרכבת. חולפים על פני ברושים רחוצי גשם ופרשות דרכים חוליות ופרחי צבעונים הנחבאים בתעלות ירוקות בצד הדרך, ויש רצון לשרוק ולהוציא קיטור מריאותיך.
ובבית האריזה ערימות גבוהות של תפוחי־זהב, ארגזים, תיבות, סלים ומכוניות־משא. הקרוניות מגיעות לגזוזטרה רחבה, כמין רציף מקורה. עמודי ברזל איתנים בצבע אדמה שרופה אשר כל אחד מהם עבה כאמת־יד תומכים גג של פח המתנשא באלכסון וסוכך על בית האריזה כולו. ושמה בחוץ, בצל הסככה, עומדים נגרים ופטישיהם עולים ויורדים ללא־הרף כמתווכחים ביניהם על דבר־מה וכל אחד מבקש לעצמו את המילה האחרונה. מכת הפטיש נועצת בלוח מסמר עד ראשו בבת־אחת, ולוחות ראש וצד מקפצים בריקוד כבובות־עץ ומתאחים לתיבות טריות. ולסיום מחשקים את התיבה בשלושה חישוקים מענפי עץ אגוז חום־כהה, שניים בקצוות ואחד באמצעיתה של התיבה, וקצותיהם מזדקרים כמין תרנים או חוטים של תיאטרון־בובות. והם עתידים לסגור על מכסה תיבת הפרי לאחר התמלאה. אבא סיפר כי את החישוקים, שנקראו בשם “טְוַואק”, מביאים בחבילות על סיפון אניות מתורכיה ומאיטליה, והם סגולה לאיוורור הפרי במחסני האנייה. בשל החישוקים מתקיים ריווח בין תיבה לתיבה. את חבילות הטוואק היו משרים בשוקת למען יתרככו החישוקים. אם פרצה סערה בים נסחפו מרבית החישוקים בגלי הים. ואם פרצה הסערה בעת פריקת האונייה בנמל יפו והאונייה נאלצה להתרחק מן החוף, היו מטילים את חבילות החישוקים לים ועל הפרדסנים היה להעמיד מצילים כדי לאספן כאשר הגלים פלטו אותן לחוף. בכך לא נגרם קלקול לחישוקים כי בין כה וכה היה צורך להשרותם במים כדי לרככם לשימוש. בשנת 1934 נפתח נמל חדש עמוק־מים בחיפה ומאז לא היה צורך להיות תלוי בחסדי הרוחות והים.
לאחר שנים, זה היה בעיצומה של פרשת לבון, ואורי, מעסקני הסטודנטים המפגינים אשר הכול מנבאים לו עתיד פוליטי־ספרותי, עבר בבוקר שבת אחת עם חבריו להנהגת המאבק במכונית על פני הפרדס הנטוש של אחוזת פלז, בדרך להתייעצות אצל פנחס ספיר בכפר־סבא. גדמי העצים השחירו. בית האחוזה עמד לפני הריסה. שדרת הדקלים עודה מתנוססת, אך הברושים גוועו. ופתאום עלה באפו זיכרון ריח חבילות הטוואק הלחות והתערבב עם ריחו החריף של הדֵפיניל, חומר החיטוי שהיה נודף מן ה“בַּאלוֹת”, אלה חבילות נייר־העטיפה של הפרי. ועלה גם מראה הניירות עצמם, דקים כמשי ועליהם מודפסים סמלי “פרדס”, “גמל” ו“לורד”. והריחות התמזגו בטריותו של אוויר פרדס רחוץ, לאחר הגשם. וכל הזיכרונות אמרו הווייה אחרת. ואותה שעה גמלה בליבו החלטה אשר מיד שכחה ורק לאחר זמן צפה ועלתה לפניו בבהירות של אותו רגע, בעוברו על הגשר אשר הבריטים בנוהו במלחמת העולם הראשונה, במחצית הדרך בין צריפו של אלימלך שפירא לבין טחנות־הקמח של שייך אבו־רבח. והתנגנו גם כמה מהשורות המיסתוריות שכתב יהוא וולקוב לדודתו של אורי, רחל גלפרין:
בתחנות שייך אבו־רבח על מעברות הירקון
בדרך טול־כרם
כרגבים יבשים בשלהי קיץ
אז פנייך חמרמרו מיני בכי
ועל עפעפייך צלמוות.
בתום הנסיעה אורי יורד ממקום מושבו במרום הקרונית ונכנס לבית האריזה פנימה. בעונת הקטיף היה המקום כמקדש. רצפת המלט החלקה מרופדת מחצלאות לכל רוחבה. של נעליך מעל רגליך. ואורי נכנס בגרביו כשהוא חש בקרירות הנעימה של המחצלת המחוספסת. בקצהו המרוחק של האולם נערמו הררי ארגזים ריקים, ותיבות בהירות מלאות פרי ארוז. ומקרוב ליד ערימות הפרי ישבו המבררים, רובם נשים יהודיות וערביות, בשלל בגדים, בנעלי־בד ובגרביים, ותפוחי־הזהב מקפצים בידיהם החרוצות מערימה לערימה וסבלים עומדים עליהם לשרתם.
מיוחסים מכולם היו האורזים אשר ישבו כמכהנים בקודש על שרפרפים קטנים ליד התיבות המונחות באלכסון, והיו תופסים תפוח־זהב ועוטפים אותו במהירות מסחררת ומניחים אותו במקומו בשורה בתוך התיבה המצופה נייר, עד התמלאה, ונער ערבי עומד עליהם לשרתם. תפוחי־הזהב נמצאו בתנועה מתמדת, מקפצים על סילוני שמש שהתלכסנו פנימה מבעד לאשנבים הגבוהים, נמלטים מערימה לערימה בתוך הילה זהובה של אור וכפות ידיים שקופות; מתבררים, נעטפים ונארזים כשהם מלווים המולה עמומה ועתירת ריחות שאינה חדלה לרגע.
הנסיעה ללא־רשות בקרונית היתה הרפתקה מרגשת כפליים. למצוא קרונית שכוּחה בקצה משעול בפרדס, לדחוף אותה בכוחות משותפים במעלה גבעה, לשבת בחבורה על דפנותיה – ולצאת לדרך כשהיא מגבירה במורד את מהירותה, טסה על פני שדרת הברושים ועצי ההדר הנחבאים מאחוריהם, גלגליה משמיעים קול חריקת מתכת, הפרדס חג כשיכור, נמלט לאחור, וכל פנייה לא צפוייה או קרונית ריקה העומדת במסילה מביאות בלב חרדה מפני התנגשות.
ובצהרי אותו יום של קטיף הפליגו צבי, שי ואורי אל לב הפרדסים ומצאו בראש הגבעה אשר ממזרח לבית האריזה קרונית ריקה. קרש היה מונח תחת גלגליה למען לא תרוץ במורד. בלי לחשוב פעמיים עלו וישבו בה, שלפו את הקרש, ויצאו לדרך, אלא שלא חשבו על התוצאה. בחצות יום עבודה עמוס שיבש מסעם את כל סדרי ההובלה. תקוף פחד עצר עגלון ברגע האחרון את קרוניתו במסעף המסילה, הפרד צהל, מבוהל, נסוג אחור, סלי נצרים קלועים, מרופדים ביריעות שק וגדושים פרי שזה עתה נקטף – נתהפכו ונפלו מהקרונית. בנס נמנעה התנגשות. והם המשיכו לטוס, ליבם מפרפר ואין בכוחם לעצור.
לאחר שנים שבה ופקדה את אורי הרגשה זו של ניתוק כל המוסרות רק ברגעים נדירים בה אהבתו לנלי העבירה אותו על דעתו.
אבא עמד בקצה המסילה. היתה שם תחנה זמנית לריכוז הפרי. קרוניות קטנות דמויות־לול הלכו ושבו על מסילה ניידת של צינורות ברזל קלים שהותקנה בין שורות העצים. הן הוציאו סלים עמוסי פרי טרי אל אם־הדרך. פניו של אבא השחירו מכעס. הם חלפו בדהירה חצופה וברגע האחרון ניסה אורי להתכופף מעט. האם הבחין בו אבא? הנסיעה נמשכה ועבודת המשלוח שבתה. הקרונית הפכה ארגזים בדרכה אך החלה מאיטה במקצת את מהלכה בעלותה בדרך המובילה לבית האחוזה ועוד הספיקה להתנגש בקרונית עמוסת פרי, להעיף את מחצית מטענה ולגררה עימה קדימה עד שנעצרו השתיים בין ברושים ודקלים רמי־קומה בקול חריקה צורמת, ונדם המסע.
זה היה כסופו של סרט מתח, בטרם נתפסו הפושעים. לחופש היתה מעתה איכות מיוחדת, מפתה ומעיקה. כל רגע היה כבול בידי העתיד. הם נמלטו לפרדס ושם ישבו שעה ארוכה בצל עץ של סצומות וקלפו לעצמם מפירותיו ושוחחו על צלבניות, נושאות־מטוסים, מסרשמידטים וספיטפיירים. ורק לא על מסעם האחרון, ולבסוף נפרדו בצער ממחבואם הטחוב וצעדו לעבר המושבה, משתדלים להשהות ככל האפשר את רגע החזרה הביתה, בועטים בסביונים, בפטריות נחבאות ובתילי חפרפרות טריים.
שי נפרד מהם חופשי ועצוב בשער חצרו אשר בקצה שכונת היקים. ופתאום חזר ונשא סל של תפוחי־אדמה אשר אימו של אורי קנתה אצל אביו. צבי ליווה את אורי ושניהם מתבוננים בתפוחי־האדמה הכרסתניים ונבוטי העיניים כמין ישועה. כאשר התקרבו לביתו של אורי קרא להם אביו מהחלון. הם עלו במדרגות ונכנסו לחדר־האוכל. השולחן היה ערוך לצהרים ואבא ישב בראשו. בחלון המערבי מאחוריו היה הרבה אור ושדה כלניות ועצי־זית מכסיפים.
“מאין אתם באים?”
“היינו אצל שי, הבאנו –” ניסה אורי לומר חצי אמת, משהה את המשכה כמבקש לעמוד על מצב־רוחו של אבא.
“נעשית גם שקרן נוסף לכל?”
“לא. מה פתאום?”
“ומי נסע בקרונית?”
פניו השחומים של אבא השחירו בצבע דם כבד אשר שיווה להם מראה מפחיד, כמעט ערבי. כל שנות החמסינים והמלריה מיום לידתו בארץ נתנקזו לתוך רגעי הזעם הללו, ושפתיו היו חתומות, כמו בשעות מיגרנה קשה, כשראשו עומד להתפקע. אורי ידע שעליו להודות. איש ישר אבא ושונא שקרנים, ולא יסלח לו. אך אבא אינו עשיר, וגם חסר מזל, ויוצא אפוא שהצלחה ושקר אחים המה ממש כיושר וחולשה.
“אני.”
משהו כבד הלם בלחיו ואוזנו נצטלצלה. אבא סטר על לחיו. אורי שתק. הוא לא בכה. הגיע לו. וגם לא היתה ברירה. אבא ידע.
“ובמה עסקת אתה?” שאל אבא את צבי.
“הייתי עם אורי,” השיב צבי בשפל קול, כמבקש להצניע עצמו. היעז אבא לסטור גם לו?
“התקרב הנה, צביקה!”
צבי היסס, מנסה להדגיש את חסינותו. האם עליו להישמע? לבסוף פסע צעד אחד לפנים, ונעצר.
“לא אסטור לך כי אינני אביך, אך פטור בלא כלום לא תצא!”
אבא תפס בבדל אוזנו של צבי ומשך בו בצביטה מכאיבה.
“ועכשיו הסתלק לך לביתך, מיד!”
צבי יצא מעל פניהם מבוייש ובדל אוזנו לוהט כאילו עקצה אותו צרעה. ואורי שתק ולא בכה. הוא נשבע כי לעולם לא ייתן את לחיו למכים אם יהא בכוחו של שקר קטן להצילו, אך את הסטירה זכר כל ימיו, כי זו היתה הפעם היחידה בחייו שאבא היכה אותו, והיא המשיכה להכאיב לו כל אימת שנמאס לו להיות אדם ישר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.