שעות ארוכות היה אורי תועה לבדו בפרדסים. אלה היו יערותיו האפלים. מקום לחלום בו ולשחֵר הרפתקאות. ריח של פריחה, זמזום דבורים חשאי, משק מים בתעלת הביטון המרכזית אשר חוצה את הפרדס לאורכו. ולכל אשר פנה והתבונן מצא גזעי עצים ועליהם כתמי עובש צהבהב, אדמה לחה ונקייה וחופת צמרות ירוקה המסתירה את עין השמש. לעיתים גילה תפוח־זהב כתום או אשכולית צהובה שנותרו על העץ לאחר הקטיף, והיה מתבונן שעה ארוכה בפרי ומתפלא על קליפתו בטרם קלף אותה. בצידי הדרכים פרחו צבעונים וכלניות.
לא פעם הגיע עד הגבול המרוחק ביותר של הפרדס. שם, מבעד לגדר ישנה ממולאה רקב עלים יבשים, שהיתה קלועה בשדרת ברושים צפופה והתנשאה גבוה מעל לתעלת ניקוז – היה רואה את הכפר הערבי הסמוך. בתיו השפופים והמלבינים נידמו קרובים מאוד. סלסולי קולות מזרחיים מן הגרמופון אשר בבית־הקפה היחידי שבכפר הגיעו משם לעתים ברוח הקלה, ועננת אבק ריחפה מעל לראשו של פלח רוכב על חמורו במשעול העפר. בעיני אורי היה המקום קצה העולם – האדמה היהודית הירוקה והמעובדת חלקות סדורות כמו בסרגל – לעומת אדמת הגבעות הצהבהבה עם גדרות האבן ושיחי הצבר שנתמשכה עד לעיבורו של הכפר הערבי.
קצה העולם! – לימים נתמזג בקרבו רושמה של תחושה זו עם עקבות מעשה שאירע לפני יותר ממאה שנה.
בימי עלומיו נשכר סבא בתור מורה לבנו המפונק של בעל־אחוזה יהודי עשיר בהונגריה. ושם בין העובדים באחוזה היה אחד, יאנוש שמו, אשר התקרב אל סבא והתיידד עמו ביותר. יאנוש היה בן־איכרים נבער מדעת, אולם כגודל בערותו כן עושר דמיונו, ומוחזק היה בדאי מובהק. הוא היה חיל מתנדב בצבא מקסימיליאן ההבסבורגי, מלך מכסיקו, והיה מרבה בסיפורי עלילה וגבורה מתקופת סופו הטראגי של אותו מלך, אשר נהרג על־ידי המורדים ב־1867. צריך היה רק לכבד את יאנוש בלגימה בבית־המרזח, ומיד היה פיו נפתח כמעיין המתגבר ומפליג בגוזמאות.
יום ראשון אחד ישב יאנוש כמנהגו בחברת בעלי־הבתים שבכפר והם הישקוהו יין למען יפתח את פיו. והכל מסביב שומעים ומלעיגים, כשהם מעמידים פני מאמינים. כאשר העז מישהו להפליט מלת פקפוק בסיפוריו, ניתר יאנוש ממקומו בקריאתו הידועה:
“התעז להטיל ספק בדברי מי שרגליו מיששו את חלל האפס שמעבר לתבל?”
וליתר תוקף חזר בפעם המאה על אחת ממעשיותיו. פלוגת אנשי צבא והוא בתוכה, לחמה בין הרי מכסיקו הגבוהים “עד לשמיים”. בדרך תעה ואיבד את חבריו. שוטט ושוטט יחידי עד שהגיע אל שיא ההר הגבוה ביותר, שם צנח אין־אונים וישב על קצה ההר כשרגליו פשוטות לפניו, ישב והירהר בכפרו הרחוק ובאימא שלו ואחותו, עד שקץ בישיבה הממושכת והחל מנענע את רגליו התלויות… פתאום הרגיש שרגליו נתקלות בחלל האפס… והן ממששות את האין־סוף… וה“עגלה” (עור העגל של ילקוט הצבא שעל שכמו) מתחככת להנאתה ברקיע השמיים…
הגוזמא הדהימה את השומעים, ומישהו הפליט:
“בוודאי היה זה ערפל שעבר בין ההרים…”
וכל המסובים פרצו בצחוק. יותר לא היה בכוחו של יאנוש לסבול. הוא קם וברח החוצה, מתנודד שיכור כלוט ובקבוק היין בידו. בחוץ התקהלו בחורים ובתולות ויצאו במחולות הצ’ארדאש והטובורזו לקול נגינת צוענים. עונת הבציר היתה בעיצומה. יאנוש ישב תחת עץ בגן ובדמעות־שליש שפך את מרי לבו:
"יונתי, בקבוקי הקלוע קש
על ברכי אכרע לפניך
את צווארך הקט אחבק
ארדה מתקך משפתיך!"
ומיד הפך את הבקבוק אל פיו ולא שייר בו אפילו טיפה אחת. ואילו הנשארים בפנים בית־המרזח המשיכו לשיר ולהתהולל:
"שתה נשתה עד מעינו יכאבו
וענבים יצמחו מנחירינו.
הוי, הוי, נרים עוד כוס,
משאול תחתית הן לא נימלט
רק שם מנוחה תמצאנה
עצמותינו העייפות באחריתן."
שם, על אם הדרך בלב הפרדסים, פגש אורי יום אחד לפנות־ערב את אדון פלז הזקן, סבה של נלי. הסב לבש מעיל־צמר אנגלי לא חדש. עניבה ומגבעת. מאחוריו נתמרו דקלים אחדים, גבעות צהובות נמשחו באור שמש אחרון, רכבת רחוקה זחלה לאיטה וקטר שחור פולט עשן מארובתו. בפי הסב היה סיגר כבוי, ובידו החזיק מקל־טיול שידיתו מגולפת כלהב גרזן.
אורי ניגש אליו ביראת כבוד. לא עושרו כי אם זרות הליכותיו יחד עם היותו סבא של נלי הם שהפליאוהו. לאנשים זקנים היתה על אורי מילדותו השפעה כמעט מאגית, לבד מאבא, אשר ככל שנזדקן נתעקשה חולשתו – אבא העריץ את בן גוריון; ימיו של אבא נסתחבו בעבודה מפרכת שאינה לפי גילו, והיה נוטע כתמיד כרמים חדשים על אדמות זרים; מתווכח מרה עם אורי על דרכו בפרשת לבון, ומבקש להיספח אליו לפגישותיו הספרותיות ולשמוע אותו מרצה על ספרו הראשון שהופיע זמן קצר לפני כן.
אורי כתב את ספרו הראשון במשך חודש ימים, פרק ליום, סגור בחדרו בבית הערבי הישן של הגברת בילי ברחוב עקיבא בירושלים, כשהוא שרוי ברוגז עם אהובת־לבו על שאינה נענית לחיזוריו, ועם הוריו שאינם עוזרים לו לממן את לימודיו. הם טענו שאינו עושה די לפרנסתו ובחר במקצועות מוזרים כפילוסופיה וקבלה שאין בהם אפילו כדי להיות מורה בגימנסיה.
חודשיים וחצי סירב אורי לרדת לבית הוריו. במכתב ביקש שישלחו לו את נעליו הצבאיות כדי שיוכל ללכת לעבוד בתור פועל־בניין. זה נראה בעיניו מעשה אשר ודאי יבהיל אותם. הנעליים הגבוהות והמסומרות הגיעו בחבילה בדואר בצירוף בגדי חאקי ישנים וקופסה של עוגיות מאפה ידי אמא, ואורי לבניין לא הלך לעבוד ואפילו בלשכה לא נרשם מאחר ונמצא לו מכר טוב־לב, איש קשיש חשוך־ילדים שהיה עובד באוניברסיטה ולומד בה, וזה נהג להזמין את אורי מדי שבועיים לביתו, מכבדו בבוטנים מטוגנים במלח ולומד עמו פרק באפלטון, וגם סיפק לו דפי הגהה של כתב־עת מדעי, בשכר צנוע.
בחנוכה עלה אבא, נציג משפחה מובס, לבקר אצל אורי בירושלים. כתב־היד של הספר היה גמור ומתוקתק, אך טרם נמצא לו מו"ל. אבא ישב במטבחה המרווח של גברת בילי, ליד השולחן העגול. מאחוריו הבריקה מערכת סירים ומחבתות נחושת שהיתה תלוייה על הקיר הצבוע ירוק. האור הסתנן פנימה גבוה מבעד לסורגי חלונות רחבים שהיו קבועים במשקופי אבן ירושלמית מחוספסת. פני אבא קרנו באור־צל חמקמק של אבן, שמש ונחושת. הוא עילעל בדפי כתב־היד, נאנח, קרא לעצמו פה ושם שורות אחדות –
“זה ספר,” חרץ לאיטו כשופט הגוזר לעתיד גם את אחרית עצמו, “קריא, ללא ספק, אך גאון אינך ולא תהיה, בני, ואם לא זה, אז חבל, לחינם אתה מבזבז את זמנך.”
פניו האפירו. לא כעס היה זה אלא חלום של משפחה ושברו – תקווה שגורלה להחמיץ תמיד. ואורי כמס דמעותיו ונשבע לעצמו כי מוטב להיעשות סופר בינוני, ובלבד שהוא עצמאי וכותב כטוב בעיניו – מאשר להיות עובד שכיר אצל אחרים ונתון לשרירות־ליבם של איכרי המושבה, כאבא.
אורי חשש פן אדון פלז כועס עליו על שהוא מרבה לטייל בנחלתו. ובהברקה בת רגע גילה לו כי בחלקה המזרחית נפרצה דופן התעלה וגומות עצים רבות מוצפות מים. אורי חיפש את המגופה, שהיתה עשוייה בדרך כלל צרור סמרטוטים, או שק מגולל, ולא מצא.
אדון פלז נשען על מקלו וחייך. הוא הודה לאורי ואמר שאריה־לייב, המשגיח, ודאי כבר יודע על כך, ואם לא – יעיר את אוזנו משיחזור לחצר. אחר־כך שאל את אורי אם כבר החליט מה יעשה כשיגדל.
אורי רצה לענות כי קודם־כל יבקש ממנו את יד נכדתו נלי לאישה, אך ענה כי הוא יהיה פסל. הוא מכייר בפלסטלינה וחימר וכבר פיסל ראש של יהודי.
ואבא מסכים לכך?
לא. אבא רוצה לשלוח אותו לבית־ספר מקצועי ואומר שלהיות גראז’ניק זה עכשיו העתיד, ולאורי ידיים מוכשרות, ועם זאת הוא חלש באנגלית ואין סיכוי שיקבל סטיפנדיה אם ירצה להמשיך ללמוד בגימנסיה.
כאן הפסיק אדון פלז את השיחה ונראה שאין התשובה מעניינת אותו כלל ועיקר. אך בטרם שילח מעל פניו את אורי אמר לו לבוא אליו יום אחד אל בית האחוזה ולקבל מתנה, מעטפה מלאה בולי חוץ־לארץ.
יום אחד, בפתיחת תערוכה בתל־אביב, פגש את נגה, אחותה הצעירה של איה. אורי לא ראה אותה מילדותה וקיומה כמעט נשכח ממנו. היתה זו איה שנקרתה יום אחד על דרכו ברחוב וסיפרה לו כי אחותה נישאה לשחקן ידוע שכבר הוליך לחופה נשים אחדות. איה עצמה נמצאה אז בטיפול זה יותר משנה בקבוצת מגע אצל הד"ר קרדוני, אלא שפרשה זו וכל שעתיד לצמוח בעקבותיה טרם נגלתה לאורי באותה פגישה מקרית ברחוב תל־אביבי, לאחר גירושיו. נגה נראתה שזופה ותמירה, פניה עייפות מעט. אלמלא ידע שזו היא – לא היה מכיר באישה החוצה את החדר כספינת־מפרשים במלוא הרוח את התינוקת השחומה שהיתה מתפלשת עימם בחול ואפה זב נזלת, מחזיקה ביד אחותה ודורכת על תלי נמלים ברגליה היחפות. לשתיהן, זכר, היו כפות רגליים נאות. אצבעות שמנמנות קמעה, ותואמות. מושכות את העין.
הוא ניגש אליה ושאל:
“את נגה?”
אצבעותיה, בסנדלים גבוהי עקב, היו עדיין יחפות, אם כי חיוורות וצבועות מדי, וכמו נלחצו בסד שנים רבות של חמדה ויובש. הגלריה היתה שטופה אור חזק, מכאיב עיניים.
“כן?” ענתה בפליאה, כמצפה להסבר.
“את ודאי אינך מזהה אותי. היכרתי אותך כשהיית ילדונת, במושבה,” התוודע אליה אורי בשמו. רגע אורו פניה אך היא לא שמחה יותר מדי, ובהתעניינות מנומסת, שהיתה תואמת כנראה בעיניה את מעמדה החדש – אמרה שהיא עוקבת אחר שמו וקראה מדבריו פה ושם בעיתונים, אך כשראתה אותו בטלוויזיה לא יכלה לקשר את פניו המלאים, במשקפיו, עם דמות הנער הצנום שהיה מושך יחף בחבל את העז על פני שדרת הדקלים של אחוזת פלז.
ואז, ברחש שיחות קלילות סביבם ופרצופים ידועים וזרים ויופי מהמם ומעיק של נופים דמיוניים בצבעי זהב ועופרת בא על אורי רגע ממושך של דממה פנימית, ולחץ עז נרגש ברקותיו: ערב אחד יצאו הוריהן של איה ונגה עם הוריו לראות את ההצגה “ורשה” מאת שלום אש שהביא תיאטרון “הבימה” למושבה, וזאת למרות שאבא לא אהב מעודו את ההיגוי הרוסי הכבד של השחקנים. איה נסעה לדודתה בירושלים ונגה הושכבה לישון בביתו של אורי. היה ליל קיץ. אורי הסתובב חסר מנוחה בחדר הגדול שהיה מואר וסגור ברשתות מפני יתושים. נשימתה השלווה של הילדה נשמעה מחשכת החדר הסמוך. הוא נלחם בנפשו שעה ארוכה ולבסוף ניגש למיטתה, עדיין מבקש לשכנע עצמו שהוא ממלא אחר הבקשה להשגיח עליה. רגליה השחומות ביצבצו מבעד לסדין המגולל. אורי גהר לעומתן וריפרף קלות בשפתיו על שיפולי בטנה. היא נאנחה בשנתה. הוא נבהל. דמם רגע, ואחר התרומם ושילח אצבעו ונגע בחלקת משי שהיתה רכה וחמה כאילו השמש עודנה צורבת בעורה, וכשהחל הוזה בראש מורתח “זה ה ־ ־ ־ שלה!” – השמיעה נגה קול כעומדת להתעורר מתרדמתה העמוקה והוא משך ידו ונמלט מהחדר רדוף חרטה והשתדל למחוק את זכר הנגיעה המבישה ממחשבתו ולא להרהר בה לעולם. עד שצפה ועלתה מן הנשייה במלוא בשלותה, והיא עומדת כנגדו ומדברת, ספינת־מפרש גאיונה מוכנה להפלגה, שדיה זקופים ועיניה מאופרות, מחזיקה בשחקן הידוע, ואינה מתארת לעצמה שאורי בן עמי היה גבר זר ראשון שנגע באברה. ושפתיו הן שחיללו את תומתה. ואורי חשק בה לפתע במשיכה צורבת, אולי דווקא בגלל אותו סוד כמוס הידוע רק לו עצמו.
לאחר שנים שכב אורי לפנות־בוקר במיטה רחבה ולצידו אשתו. גבה היה מופנה אליו. והנה חדרה נגה ובאה לחדר ומיד נתכרבלה בזרועותיו ונתהפכה עימו בתנועה חלומית והוא תפס בירכיה וריווח אותן והחל בועל אותה בשקיקה, כשהוא אסיר־תודה לה על הופעתה הפתאומית. ונדמה היה לו שהירהר אותה שעה כי יצירה היא פרי רצון חזק והיא שופעת ממקור הגעגועים. אלא שאז החלה מתעוררת אשתו השוכבת לצדו, ונגה תפסה בגדיה ונעלמה כשהיא מותירה אותו מיוחם ומיותם. ואורי קם בהרגשה רעה של פורענות ממשמשת ובאה והלך לצחצח שיניו.
“ולחשוב שעוד העזת לעשות את זה במיטה על ידי, כשאני ישנה!” – התרוממה אשתו ממיטתה.
הוא חזר לפתח החדר.
“מצידי את יכולה לשמור את הדבר בסוד.” הא חשש מפני אישה אחרת, מפני נלי, אשר דמותה האוורירית ריחפה בחצר הבית, בין השובך למיטבח.
“להיפך, אני אספר – שכולם ידעו איזה מין בן־אדם אתה!”
“בסדר, ספרי,” אמר והלך לבית־הכיסא. הוא סירב להיכנע לסחיטה שלה, ולא היה מודאג. מבעד לחלון הגבוה של בית־הכיסא התבוננו בו שלושה פרצופים, ובלט מביניהם זה האמצעי, שפניו מזרחיות ולו שפמפם קצר ושפתיים צרות וחיוך מטעה. בעודם מטפסים החלו שוברים בשובבות ובכוונה נחושה את לוחות הזכוכית של החלון המפוצל, ומנסים לחדור פנימה. אורי התרומם ועזר להם מצדו לנפץ את הזגוגיות. הוא ביקש לשאת חן בעיניהם והתעלם מכוונתם הזדונית. הם נראו כמלאכי־חבלה המבקשים להעניש ואולי גם לרצוח. לאחר שהחלון נפרץ והם החלו משתלשלים בזה אחר זה פנימה קפץ אורי אל הדלת ויצא כשהוא נועל אותה מבחוץ. במסדרון היתה לו הרווחה. הוא החזיק טובה לעצמו שאפילו פעולותיו החלומיות, שנעשו כאילו מתוך נטייה של הרס עצמי, נתבררו כערמומיות מוצלחת. והוא רץ בבית, עבר על פני המיטה הרחבה, דחף לרווחה את הדלת הירוקה של התריס החיצוני – כל זה התרחש בבית הוריו הישן במושבה – והמריא בקפיצה החוצה מבעד למרפסת הגבוהה אל הרחוב וחורשת הזיתים שמעבר לו, מצמיח כנפיים לעוף מפני רודפיו ומתעורר בהלמות־לב.
באחד ממסעיו אל קצות הפרדסים מצא אורי חמור מוכה־שחין וחסר־בעלים אשר נמלט מהכפר הערבי הקרוב או אולי שולח לחופשי לאחר שבעליו נתייאשו ממנו וראוהו בחזקת נבלה מהלכת על ארבע, שאין צורך לטרוח אפילו ולהשליכה אל השדה. הילוכו של החמור היה איטי, עיניו עצובות, אוזניו מושפלות, עצמותיו בולטות מבעד לשחיף גופו, ופצעיו פעורים ומעלים מוגלה. הוא זקף באורי מבט של יתמות וכל עמידתו היתה צנועה ונחבאת, כמתבייש במחלתו. אורי משך אותו אחריו וקשרו בחבל לגדר בפאת השדה הגובלת עם חצר ביתו. למחרת הניח על גבו שק נקי ורכב עליו בשבילי השדות וסייר ברחבי האחוזה. פסיעותיו של החמור היו מדודות. לאיטו הלך, כמהרהר בגורלו. שום כוח בעולם לא יכול היה להכריחו למהר צעדיו. ואורי היה גאה. הנה יש לו גם חמור פרטי המוליכו ממקום למקום, כנכבדים שבאיכרים, וכחבריו בני כיתתו ממושב הפועלים הסמוך אשר רוכבים לכל אשר יחפצו על גבי חמוריהם הגבוהים, או רותמים אותם לעגלות נמוכות, דו־אופניות, בעלות צמיגים ממולאי אוויר. שנסיעתן רכה, ומביאים בהן את השחת הקצורה מהשדה או כד חלב למשלוח ב“תנובה”.
הוחלט לערוך בשבת מסע בחמורים. אורי וחבריו נפגשו בהצטלבות השבילים של הפרדס והכרם, על הדרך החוצה את מסילת הברזל ומוליכה למושב הפועלים. הם באו רכובים ללא אוכף על חמוריהם הגבוהים, רגליהם מיטלטלות לצדדים, נערי מושב רחבי כתפיים ושזופים בגופיות צחורות. אורי התבייש בחמורו העלוב שגבו עטוף שק ופצעיו מבצבצים, כמין איוב מגזע החמורים. הוא קרא באותה תקופה את “דון־קישוט איש למנשא” בתירגומו של ביאליק. נלי באחוזת סבה היתה בעיניו דולציניה בת טובוסו. החמור הערבי החולה – רוסיננטי, ואורי האביר מחזיק כידון־עץ ורוכב על גבו בשדרות ברושים אפלות ולאורך משוכות האקציות ומהרהר בפרשת המלחמה הגדולה בטחנות־הרוח, והמכשפים, והארמון המכושף, וצבאות אליפנפרון שנהפכו לעדרי כבשים בכשפים. ובייחוד מצאה חן בעיניו חתימתו של דון־קישוט הלמנשי על איגרת אהבתו לדולציניה הטובוסית – “שלך עד רדתו שחת, האביר בן דמות היגון.” הה, אילו חלפה לפתע נלי על פניו באחד המשעולים ונעצה בו מבט אחר, אילו יצאה לקראתו מבין העצם המוצלים ושאלה ממנו לקרוא את הספר “שלושה בסירה אחת” – היה מקווה בנודדו לאיטו על חמורו המושחן במשעולי הפרדסים; ובינתיים מהרהר ברקיחת צרי הפלאים, צרי פיאובלס, העשוי מעט יין ושמן ומלח, וחלפות – אשר ביאליק כותב עליהן בפירושו שהן מין עשב הנזכר הרבה במשנה ובגמרא, אך לך ומצא אותו כאן! – מוטב אפוא להשתמש בפרחי האקציה הצהבהבים, אשר הברון רוטשילד הביאם ארצה לשם תעשיית הבושם.
כשהחלו לדהור נותר אורי מאחוריהם כמין סנשו פנשא שוגה בחלומות, ועד מהרה נתעלמו מנגד עיניו. נכלם רכב לאיטו על פני דהרת אל־עדש, גבעת העדשים, היא גבעת בית־הקברות של המושבה, עבר על פני שוקת־האבן השבורה אשר לידה נהרג בן־משפחתו נעמן גלפרין בהתקפה של אנשי שבט אבו־קישק על המושבה בשנת 1921. וכשהגיע לטחנות שייך אבו־רבח על גדות הירקון כבר רעו החמורים בצל החורשה וחבריו ישבו לרגלי איקליפטוסים רמי־קומה. מקרוב נשמע שקשוק המים הזורמים בתעלות אבן באולמות הנטושים של הטחנות. עורבים השמיעו קול קריעה וההד ענה לה, קר וריק. גשר עתיק בנוי כסכר על פני הנחל עצר את מימיו בבריכה רחבה. גדות הברכה נכבשו בסבך קנה וסוף ומיני גומא, ועל פניה כיסו צמחי נופר צהוב, נהרונית צפה ומסרקנית, ומיני עדשת מים.
מישהו הציע לגשת לצריף של אלימלך שפירא אשר התגורר על גדת הירקון לא רחוק משם. אורי כבר ביקר אצלו עם אבא, ולא רצה לגשת אליו בחברת זרים פן ישטו בזקן המוזר. הטיול איבד את טעמו. לא הועילו המחשבות על דון־קישוט, נלי, על עתידו כפסל, וכן על כך שאיש מהרוכבים על חמוריהם בגופיות צחורות אינו מסוגל לכתוב חיבור עברי בלי שגיאות. אורי ראה עצמו כילד כשרוני וחלש, כמו יוחנן מגוש־חלב, ובאמת רק היה קצת עצל ושוגה בהזיות, והגזים בחולשתו כדי להימנע מהתכתשות ותחרות שאינן לרוחו. הוא התבודד או בחר לו חברים עימם אפשר לרקום חלומות משותפים ולתכן תוכניות, ולא פעם הלך שולל אחר חבר בעל דמיון עשיר מדי.
נערי המושב נסתלקו על חמוריהם כשהם מבריחים בדהרתם מסתר קנה וסוף עופות־מים, ואלה השמיעו קריאות נרגשות אשר הדיהן נשתברו בחומת האיקליפטוסים הגבוהה שסוגרת על גדות הירקון, וקרעו את הדממה המעיקה בצריחה מבשרת רעות. פתאום הורגשה איזו ריקות לא נעימה בחלל הטחנות, שם, ליד הגשר, בעיקול הדרך, מקום שעתיד לחזור במשך שנים בחלומותיו של אורי. הוא חיפש את חמורו ולא מצאו. כאילו האדמה בלעה אותו. אולי קפץ החמור לירקון מתוך ייאוש? לשווא סובב אורי בכל הפינות. החמור נעלם ואיננו. כאילו לא היה אלא גלגול של אגדה, כמו שייך אבו־רבח וצבאות אליפנפרון שנהפכו לעדרי כבשים בכשפים.
אורי היה עצוב ונכלים. נפשו נקשרה בחמור, ואף שבייש אותו בפני נערי המושב, הנה עדיין אפשר היה לרכב על גבו במשעולים ולחלום, לבד ובאין רואה. ועתה נלקחה ממנו גם אשלייה זעירה זו של גדלות והרפתקה. ההליכה ברגל, כשהוא חייב לכוון כל צעד מצעדיו – ואורי אהב ללכת יחף – אינה דומה לרכיבה על החמור. הבהמה הסבלנית נושאת אותו על גבה ללא כיוון ובלא מטרה, לעתים עוצרת שעה ארוכה, ושבה לפסוע, וכמו מכוונת לדעתו דווקא באותו חוסר תכלית של שיטוטיה אשר בכל אחד מהם כמוס חלום תהילת עולם שראשיתו האביר אורי בן עמי וסופו נלי מלכת יהודה. והלא דברים דומים התרחשו בסיפור “מאחורי הצאן” של יעקב חורגין אשר התפרסם בהמשכים בשבועון “הבוקר לילדים”. והוא חזר ברגל כשהוא חוצה את שדה החריש העמוק המשתרע מפסי הרכבת ועד לחצר ביתו, מייסר עצמו ומבטו נעוץ בעקשנות ברגבים מצוחצחים מברק סכין המחרשה. לפתע גילה בתלם ראש פגז ישן, מלא חלודה, צורתו חרוט שבסיסו רחב וגובהו מועט. בשדה הזה עברו צבאות התורכים, הגרמנים והבריטים. מכאן עלה אולי הגנראל אלנבי בראש מחנהו צפונה. כאן נפלו גם פגזי התותחים שהומטרו על המושבה. ומדי שנה, לאחר החריש העמוק, הוא פולט רסיסי פגזים אכולי חלודה.
אורי הטמין את המציאה במחסן. ולמחרת – צבי, היחיד אשר הובא בסוד המציאה, מיהר לבוא אל אורי אחרי הלימודים. יחד ישבו לפני המחסן עם פטיש ביד וניסו לפרק את ראשו החלוד של הפגז בתקווה לגלות בקרביו אבק־שריפה.
אבא עבר במקרה בחצר ושמע את הנקישות. הוא הציץ מעבר לגדר הלוחות שהיתה לערך בקומתו של אורי, ושאל:
“מה אתם עושים עכשיו?”
“מפרקים,” ענה אורי.
אבא פתח את הפשפש הקטן שבגדר ונכנס פנימה. כאשר הבחין בראש דמוי החרוט אשר פצלות חלודה אחדות כבר נשתרבבו ממנו, נחשקו שפתיו ואמר:
“אמנם נשבעתי שלא אעסוק יותר בחינוך שלך, אבל אם אתפוס אותכם עוד פעם אחת, ילדים, משחקים בפצצות – אמרוט לכם את הלחיים!”
וזרק את הפצצה רחוק אל סבך הקוצים ושיחי צבר.
“אנשי מדע!” הפטיר בבוז, בטרם הסתלק.
“חבל!” אמר צבי. לפני ימים אחדים כמעט והמציאו את אבק־השריפה. המתכון פשוט: מערבבים סוכר, פוטאש וגופרית. במקום פוטאש אפשר לשים מעט גרגירי דשן חימי לבן המופק מן האשלג שבים־המלח, אפילו וייצמן הצליח להפיק ממלחת האשלגן אבקת שריפה בשביל האנגלים בתקופת המלחמה. גופרית מקציעים מראשי גפרורים, מערבבים יחד, הם עירבבו – ומאום לא קרה. דפקו בפטיש – ללא תוצאה. הציתו בגפרור ועלה ריח רע של סוכר שרוף. אה, אילו היה בידם מעט דינמיט, או קורטוב של מלחת־צ’ילי אמיתית!
“לאן נעלם החמור שלך?” שאל צבי.
“כנראה איבד את עצמו לדעת בירקון מרוב ייאוש.”
“שטויות,” אמר צבי, אשר בז לבני המושב ולטיולי החמורים שלהם. “בטח איזה ערבי גנב לך אותו.”
“אולי החמור נולד בטחנות שייך אבו־רבח ורצה לחזור למות שם, כמו הפילים?”
“חמור זה לא פיל,” אמר צבי, אל תצטער. מהרכיבה עליו לא היה יוצא לך כלום." הוא לא אהב את דון־קישוט ואמר שהספר משמעם ולא אמיתי.
ואז הופיע שי ושלושתם עלו על צלע הגבעה, מחוץ לחומה המקיפה את חצר האחוזה של משפחת פלז. שם השתרעו בריכות־ביטון מרובעות אשר אליהן זרמו מי הזבל מן הרפת. המים השחורים רבצו על עומדם במין דממה מסריחה וחלקה כראי, והשמיים נשקפו בהם שחורים אף הם. מכלאת־הבקר גבלה בבריכות, ופרות כבדות־מראה ומנומרות כתמי שחור ולבן דישדשו בה, מתיזות בוץ ורפש על כרעיהן. הם טיפסו ועלו במגדל־עץ רעוע שהיה בנוי בלב הבריכות ואליו הוביל מזח צר שהפריד בין מים למים. השלושה עמדו וצפו על סביבותיהם. “כאן מסוכן,” אמר צבי בסיפוק. רכבת־משא הפליגה לעבר תחנת ראס־אל־עין, ולכל מלוא העין נראו שדות, פרדסים, וחומת האיקליפטוסים הרחוקה אשר על גדות הירקון.
“אתה רואה את החמור שלך?”
“לא.”
“אין דבר,” אמר צבי, “אפשר לבנות סירה ולשוט בה על פני הירקון.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.