רקע
אהוד בן עזר
בערוגת הגזר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אחיאסף בע"מ; 1977

צבי אמר: “אני יודע שיש חלשי אופי שעושים את זה,” ועיניו העמיקו חדור בפני אורי, כמנסה לגלות את צפונותיו. “אני עוד לא עשיתי את זה אף פעם ואני מאוד מקווה שאוכל להחזיק מעמד. זה בניגוד לטבע. ואם אתה מתחיל אתה לא יכול להפסיק, כמו מחלה.”

אורי שתק. הוא התבייש. וגם קינא בצבי על אופיו החזק. הדבר התחיל אצל אורי בכתמים לחים מדיפי ריח מתקתק על מכנסי הפיג’מה כשהיה מתעורר מדי בוקר, זוכר תמונות עמומות של מחזות חמדה שראה בשנתו. מה תגיד אימא? הוא שטף בחשאי את מכנסיו וקרא במסתרים שלושה כרכים כחולים בהוצאת “מצפה” – “השאלה המינית” לאוגוסט פורל. סוּפר שם על גבר אחד, בווינה, שהכריח אם ובתה לשתות את זרעו מעורבב בשתן וקפה וקיים איתן יחסים שלא כדרך הטבע. חלומות אורי, אשר טרם ידע על בורייה את דרך הטבע, נעשו פרועים. משכו אותו בייחוד הפרקים על המישגל והסטיות. הוא שאל את עצמו אם הווינאי הירשה לנשים לשים גם סוכר. העניין נראה מושך, מלא רגשי אשמה, ומבטיח עיסוק לכל החיים, אך לא התקשר בדמיונו עם גופה הנכסף של נלי ומראה פניה האהובות.

עד מהרה גילה אורי כי לאותו פרקן לילי אפשר להגיע גם בהקיץ. הוא התבייש. הרגיש שהוא מתרוקן. חוטא. נחלש. הכול קוראים על מצחו את מעשיו המגונים. אך כבר בשבוע הראשון לתגליתו חזר עליה מדי יום, ולבסוף נדר נדר שאם עוד פעם אחת זה יקרה לו – ישרוף את אוסף הבולים שלו.

יום התאפק. כמעט פחד להיכנס לבית־השימוש. למחרת, מעשה שטן, נשאר לבד בבית. תחילה הבטיח לעצמו רק דפדוף חטוף בספר של פורל. כשהגיע לפרק על צמיחת השדיים לא יכול היה להתאפק. מיד אחר־כך יצא בהחלטה סהרורית ושרף את הבולים, גם את אלה שקיבל מאדון פלז הזקן ושהיו יפים ויקרים במיוחד. וזמן רב לאחר מכן הצטער על כך, מאחר והעונש לא עזר ואילו את הבולים אי־אפשר היה להחזיר.

יום אחד נשאר אורי לבדו בבית עם העוזרת התימנייה. מכוערת, מבוגרת ואם לכמה ילדים. לבושה סמרטוטים צבעוניים באדום ושחור. שערה אסוף במטפחת כהה. פניה דמו לצב. כרעה כמנהגה בישיבה מזרחית ליד פח הנפט במיטבח, מתחת לכיור, ובמשאבת־פח חרקנית שאבה נפט לתוך בקבוק ירוק. אורי הסתובב בחדרים חסר מנוחה, חוזה בהקיץ על עלמות צעירות ויפות־תואר אשר שירתו רוזנים צעירים ובני אצילים, כמו שכתוב בספרים. באחד הסיפורים קרא כי המשרתת היא רכוש המשפחה. שיהיה מה שיהיה! – כרע לבסוף לצדה ושאל בערבית משובשת, כי עברית לא ידעה:

“אנא בעתינכ זובי, טוב?”

“לא, לא!” השמיעה נהמת סירוב מעל לפח הנפט מבלי להפנות ראשה. אחוריה בלטו מבעד לכותנת השחורה, ואורי נרגש ושאל:

“ליש, למה?”

“האדא חראם, אסור, מן־א־תורה!”

“בעתיני…” התחנן.

“רוח, לך, יא חרבן אבן אל מקולקל אחד!” הדפה אותו מעל פניה בתנועת ירך.

ואורי יצא מלא פחד פן תספר לאימא על הצעתו המגונה. הוא חלה. שכב ימים אחדים. וכשהעוזרת שטפה את רצפת חדרו התבונן באחוריה המורמים, כשהוא מכוסה היטב בשמיכה ומשתעשע, בהרגשת חמדה גנוזה. וכדי להסתיר את מעשהו הקיש בג’ולים. היתה לו קופסה מלאה גולות צבעוניות; פשוטות נקראו פושטיוֹת, ומיוחסות – גזוזות. מעודו לא סיכן אותן במשחק עם חברים. (הוא היה קשור בכל נימי נפשו לכל אחד מחפציו ולא היה יכול לעמוד בחשש אובדנם. וכשנשבר משהו היה מגיב בהתפרצות של רוגז ומחפש דבק. דבק־לכול היה אצלו כמין שגעון־לדבר־אחד אשר לווה בניסיונות חימיים רבים, ורק לאחר שנים הבין שאולי לא רק צעצועים וכלים שבורים ביקש לתקן ולאחות אלא גם את חיי הוריו). שתיים מבין הגולות, זו החזקה וזו היפה ביותר, היו אורי ונלי, והוא נהג לגלגל אותן על מיטתו בהיותו חולה ולשחק שעות ארוכות כשהוא מקישן זו בזו, או מחביא אותן מתחת לכרו וחולים על מעשיהן.


הבטלה היא אם כל חטא. אתה עצל. הוזה. ישן יותר מדי ואינך עושה דבר. אורי קרא את מחשבותיהם. נדמה לו שהוא נופל עליהם למעמסה. בהוצאות חינוכו, כלכלתו.

ובחופש הקיץ שוב נכנע, והלך לעבוד.

היכן יעבוד? האחוזה של משפחת פלז נמכרה, ובשוליה החלו נוגסים השיכונים. אך לדוד יואב היתה חלקה באדמת הביצה, בקרבת הירקון. שם גדלו מלפפונים, גזר, עגבניות, תפוחי־אדמה, ומדי קיץ גם מקשת אבטיחים. החלקה היתה מוקפת דממה של פרדסים ירוקים, אשר מפכפכת בהם כמו בחשאי רטיבותה של השקאת קיץ. שדרות איקליפטוסים. וקולות עמומים, כמין צפירות קטועות וחדגוניות, של מנוע באר סמוכה, ורכבת העוברת פעם או פעמיים ביום במסילה הסמוכה שנבנתה במקביל לכביש התורכי הישן. וצהלת סוס רחוקה.

מדי בוקר היה אורי מגיע באופניו אל החלקה, ומביא עימו כריכים לשתי ארוחות ומתבל את ארוחתו במלפפון צעיר על קליפתו או בעגבנייה טרייה. את עיקר העבודה עשה יוסף (במלעיל), תימני מבוגר שהיה פועל קבוע אצל הדוד יואב. מן הבוקר היה עודר, מדלל ומשקה, ואורי עוזר על ידו. ובימים בהם נאספו הירקות למשלוח היה יוסף מביא נשים אחדות מהמעברה, עטופות מלבושי צבעונים, להגניות ושחורות־עין, והן היו פושטות על הערוגות, כפופות, ונראו בתוך גן־הירק כאותן חיפושיות מנומרות שחור ואדום, פרות־משה־רבנו.

בתום היום הראשון לעבודה חזר אורי הביתה צרוב שמש, התקלח וישב על המרפסת לאכול. עייפות כבדה פשטה בגופו, אפילו המקלחת והבגדים הנקיים לא יכלו לה. אבא ישב על כיסא־נוח, קרא עיתון, כשהוא מרוצה. צבי הופיע, שזוף מן הרחצה בבריכה. אמר שמתארגן בשבת טיול באופניים לחוף הים בנתניה, וירכיבו בנות. רגע ראה עצמו מרכיב לנתניה פועלת תימנייה מן המעברה. שובל חלוקה הצבעוני נשרך ומסתבך ב“פדלים”. שערותיה מבריקות, כאילו הן רטובות, וריחה חריף. כוחותיו אוזלים. הם נשארים מאחור. לפני גשר־הברזל שעל הירקון הם פוני הצידה, ושם לרגלי האיקליפטוסים הגבוהים, בסתר קנה וסוף, היא נופלת על גבה; לובן רגליה, כעין השנהב, ירכיים עירומות, עם ריחות הכמון, החילווה והעשן הספוג בבגדיה.

“מה קרה לך, נרדמת?” שואל צבי.

“לא,” מתעורר אורי מהזיותיו בחיוך אווילי. צבי ממשיך ומדבר על בנות, ספרים ומטווח. אורי אינו שותף להתלהבותו. עד מהרה עוזב צבי את אורי המנמנם וכבד־הפה. אורי מקדים ללכת לישון בהרגשה רעה. הוא כאחד מאותם שוליות, נערים עובדים, עליהם קרא ברומאנים של דיקנס. ממש רחמנות עליו.


ביום השני או השלישי לעבודה נמצא אורי רכון על ערוגת גזר צעיר ומדלל אותה, ומן הצד השני כרע מולו יוסף ועסק באותה עבודה. ידיהם כמעט שנפגשו. זה היה יום קיץ, יום חם. השמש יקדה מעליהם. הערוגה היתה מלאה מים ובוץ והדיפה לחות חמה, לא נעימה. שעת הצהריים עברה זה מכבר. שניהם לבד בשדה ודממה חמה וכבדה לכל מלוא העין, לבד מפעימות המנוע של מכון השאיבה על שפת הנהר ליד פרדס בחריה. הפרדס ניטע בשנת 1905 על שטח שנרכש מהערבי אלכסנדר רוק, שהיה אחד מבעלי הנכסים הגדולים ביפו. השטח נקרא בערבית “בוכריה”, ובעצת רבי יחיאל מיכל פינס, ידידם הוותיק של הקונים, קראו לו בעברית “בחר־יה”. אורי הזיע. עורפו היה צרוב שמש. ובחריצי צווארו ניקוו קווים שחורים של מלח רטוב ועפר.

נדמה היה שאין לעבודה סוף. הם החליפו ביניהם מילים כבדות, שבורות, מזרחיות, המושכות את הראש כלפי מטה.

“יש לך אישו?” שאל יוסף.

“לא,” אמר אורי, אין לו.

“עשית לאישו זיג־זיג?” ממשיך יוסף בקולו הצפצפני.

“לא.” אורי כולו ציפיה. “אף פעם”.

“רוצה אביא לך מחר אישו תעשה זיג־זיג?”

השמש מכה ואד חם עולה מן הערוגה. מחשבותיו של אורי מתערפלות. ללכת לפרדס עם אחת הפועלות התימניות. בחורה אמיתית, סוף־סוף, הוא מלא תקוות. תולש עלעלי גזר ירקרקים, חמצמצים, עלים שנמעכים באצבעות. זיעה זולגת על עיניו. ויוסף ממולו, עיניו מבריקות, שואל:

“זובי שלך גדול?”

אורי נרגש. מניע בראשו לאות הן.

“כמה גדול? בשביל אישו צריך גדול!” הוא מקרטע כלפיו בכריעה, מעבר לערוגה. “גדול כמו זה? רוצה לראות?”

ואורי שותק. הוא משועבד לציפיה מכאבת ואין בו כוח מוסרי לסרב. יוסף יביא פועלת. ילמד אותו. שלושתם יחד בפרדס. יוסף מתקרב אליו בישיבה מזרחית, שיניו צחורות, ידו צונחת קרוב למפשעתו, הוא מתגלה בפני אורי. “רוצה תחזיק?” קולו ניחר. אורי תופס בגיד שלו שמתנודד שחום וזקוף מאד מבין הסמרטוטים, כצוואר של איזה עוף עיוור, שחור. אצבעותיו נלפתות בצינור זה, חם ורק ונוקשה, שנסחט כמבקש לצווח בקול “קוקוריקו!”

ובאותה שעה נשלחת יד לעבר מכנסיו הקצרים של אורי, פורעת כפתור, ממשמשת, מושכת. אצבעות פועל מחוספסות תופסות באברו המפרפר ומלטפות אותו; נוגעת בו חמצמצות ירוקה; ומדגדגים אותו פירורי עפר צונן ולח. רגע כורעים השניים על גבי ערוגת הירק המהבילה ומושכים זה במבושי זה. אורי סחרחר בשמש ובבוץ, נרגש עד עילפון, מתיז ומשפשף, משפשף ומתיז, כאילו נתחשמל, ומשהו בתוכו צווח ונשבר ללא תקנה.

וכאשר נגמר הדבר הסתובב יוסף לצד אחר ומחה ידו בבוץ והמשיך בעבודתו כאילו מאומה לא קרה. הערוגה נתגבהה ביניהם. אורי שנא אותו. ואת השמש, העבודה, החקלאות, האדמה, הכול! כאילו איבד את בתוליו. והלא החיה הרעה הזאת, יוסף, הבטיח לו אישה, אישו! הוא הרגיש עצמו מזוהם וטמא. רגליו בוץ. מכנסיו לחות ומדיפות ריח משונה. על ידיו פירורי בוץ וירק. אפילו לקנח עצמו אינו יכול. הוא רצה לחדול מיד מן העבודה, לברוח הביתה, להתקלח, לשבת בצל, לרבוץ כל ימיו נקי בחדר ולא לראות מעדר, ירקות ושדה נעבד. וכמו כדי להעניש עצמו המשיך לדלל את הגזר עד לשעה ארבע, אך עם יוסף לא החליף מילה.


לאחר העבודה חזר אורי על אופניו הביתה. רוח קלה הניעה גלים ירקרקים בשדות האיקליפטוסים, ופניו להטו. הוא התקלח היטב. אכל במרפסת קציצות בשר ואפונה ירוקה, אבא ישב בכיסא־נוח וקרא עיתון.

“איך היתה העבודה?” שאל אבא.

“אני לא הולך לשם יותר.”

“מה קרה?”

“אין לי חשק.”

“פיטרו אותך?”

“לא.”

“יותר טוב לגדול פאראזיט?”

“אתם יכולים לדבר עד מחר. אני לעבודה לא אלך יותר. אני שונא לעבוד.”

“מאיתנו אל תקווה לשום עזרה בחיים.”

“לא צריך. אסתדר לבד.”

“גיבור גדול!”

“כן. אם אני רוצה.”


ואורי התחיל לכתוב שירים, עשרות שירים. ורובם מוקדש לנלי –

התדעי אהובה כי אני דון קישוט הוא

המעריץ בהזיותיו דמות מלאת יופי

שבחיים איננה אלא אפס ותוהו

ועמוק בנפשה – דולציניה טובוסית?

והיה שולח לה את השירים בדואר או טומן בילקוטה, בבית־הספר.

המלצות קוראים
תגיות