רקע
אהוד בן עזר
בובת־קש
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אחיאסף בע"מ; 1977

אמרת שנתקשר טלפונית. ולא התקשרת. והנה בוקר. יום סתיו קריר ובהיר. אתה מהתל בי ואני רושמת את היתוליך לפני בזה אחר זה כפי שהם משתקפים בי, בקהלך האחד, באולם־התיאטרון היחיד, בו לא תמצא איש זולתי.

“בוקר טוב.”

“בוקר אור.”

מבלה זמני ברשימות, נודדת בקוצר־רוח משולחן לשולחן בבית־קפה־של־מדרכה. בוקר. עוברת מכונית־הניקוי העירונית ומרביצה את הרחובות במים על האבק; עומד באוויר ריח גשם טרי ראשון, ואותה צביטה עמומה הבאה בתוכי עם שאיפתו שמלוא הריאות, בלגימה. הכול בא ממך, כיוון שאחרת לא הייתי יודעת צער מהו, וכאב, וחריפות התחושה של היות דבר־מה בך ובי מלא עד ללא שיור את שנינו מקרוב וממרחק. התחושות הראשונות שייכות לך. אתה, כלום תבין?

כל בוקר מקדם המלצר את פני בחיוכו הטוב. והוא שואל: “מה תשתי?” למרות שהוא יודע, כי אקח תמיד אותו הדבר, ובלא רצון. רצוני האחד הוא שיעבור הזמן. ואני מבחינה בפניו שהוא קורא זאת בוקר־בוקר בעיני העייפות, במבט ההתכנסות ובדרך ההתגוננות שאני מסגלת לעצמי בהימצאי חשופה בפני מבטו החודר ובפני עיניים סקרניות של העוברים ברחוב.

ההפרעות הקלות הן האותות האחרונים למגע ביני לבין עולם האנשים, אלו ששייכים באיזשהו אופן אליך, בסיבת היותם חיים, נושמים ואחרים. אחרים ממני. ומכאן ואילך נמצאת הריקנות שבתוכי, והמחשבות המפוררות אותי בדרכי אליך – דרך שאינה מסתיימת לעולם, רק שואפת לקראת־מה בלי שאוכל לחזור בה על עקבותיי. הכול נמחק. ונותרים זיכרונות בלבד. הריח הטרי של מים באבק, על אספאלט הרחוב, גורם לי פתע שארגיש כאילו הפשיטוני עירומה על מושבי, וחום פושט באבריי. נדמה לי שאני מזיעה, והבוקר קריר, אינני חשה בו. אלה הזיכרונות בהתרחשותם. אתה מבין? הגוף שלי זוכר ממך ומדבר בשפתך. מגמגם את שייריך. אלא שאתה זר, כמי שמרביץ עתה את הרחוב במים; אלא שאתה אחר וזר לי ורחוק ממני וחי עכשיו ברגע האחד העובר על שנינו. ודאי ישן עדיין. מכירה אותך. ואילו אני, כל הווייתי – זו מצטמצמת רק בתחושת הריח, במה שנילווה אל הפעולות ואינו ממשי כמותן – הזיכרונות.

כאשר יביאו לי את ספלון־הקפה אבחש בו הלוך וחזור לכאן – הלוך וחזור בכיוון הנגדי. שלי, שלך, הכיוונים אחד הם, סובבים במעגל. המעגל סובב על עצמו. כן ולא, כן ולא. שום צורה גיאומטרית אינה מקרבת אותנו, שום צורה גיאומטרית אינה מרחקת אותנו, אינה קושרת ואינה מתירה. אינני רוצה להתעורר. אינני יכולה לישון. רגע אחד אהיה שמחה, כך סתם, ללא סיבה, שהרי אתה אינך מחכה לי עוד – ומשנהו אהיה פחות שמחה, ופחות שמחה. ראה, אתה חסר לי כפליים כשרע לי.

האם לנצח לא תחדל להביט בי באותו חיוך שבו אני זוכרת אותך. אמור, היכן זה מתרחש שאני זוכרת אותך? וכך, תמיד. מי אנחנו אלה בתוכי? הכול מעורבב בי ואתה זר ורחוק, וממני מאום אינו מתרחש אצלך. ראה, יותר ממך יש בעולם מאשר ממני – ואפילו אצלי, ובתוך־תוכי. ואתה, לעתים אני חושבת, מי עוד מסביבך מהרהר בך לעיתים תכופות כל־כך, כמוני. אלא שאסרתי עליי לחשוב זאת למען לא אהיה גאה בגעגועיי, ובצערי. וראה, כל מה שאומר לך שאינני מבינה בך, ושאפנה אליך בהרהור – סופו שאסבירו לעצמי לבד. את היא השואלת ואת המשיבה. וגם אם ישנן תשובות בחוץ – מתוכך הן באו, אני אומרת לעצמי. והתיאטרון, הגיבורים והקהל – הכול אני. סבורה הייתי שאתה זקוק לי כדי להתרחש, כדי לגעת בדבר־מה שנגמר בך ומתחיל באחרים. והנה אין זו אלא אני החושבת את מעגלנו הסגור, רק בחלומותיי אתה זקוק לי, רק שם אני גבולך.

אהיה לך כתעודה שאיש אינו חפץ לקוראה, וכציונים שאינם בגדר המלצה לשום מקום. רק בבית־הדין שלי אתה נמדד: טוב ורע, טוב ורע. אעשה לי בובת־קש בצלמך ואדקרנה במחט בליבה. אתה מת בתוכי. בתוכי בלבד. וגופך זה האחר בא רק להוסיף את הגירוי והכאב למען אכרסמם אחר־כך בהרהוריי. במרחק רב ממך, מחייך המרגיזים. כי עשיתי לי ממך בעולמי שד קטן ומציק ששוב אינו דומה לך, ושמו – הזיכרונות. והם – אני. ואם תבין, כלום תבוא? אני מתרפקת בשבילך למען שנינו על חלומי. צר לי. כה צר לי. כה מילאת אותי – עד שאין כבר לך עצמך מקום בחיי. אתה תברח, אני יודעת. גם זאת יהא עלי לחנוט למענך בנאמנות יום־יום ולהיות בזיכרונות כתחושה שלך, תמיד.

המלצות קוראים
תגיות