רקע
אהוד בן עזר
כמה ימים יש עד מחר?
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אחיאסף בע"מ; 1977

את הפתקאות הללו מצא חבר שלי, רופא, בכיסו של אדם אחד:


אבא, אני זוכר, כשהייתי ילד שאלתי אותך: “כמה ימים יש עד מחר?” והתחננתי בפניך: “ענה לי. בבקשה ממך ענה. לא אשאל אותך עוד שאלות כאלה, שמרגיזות אותך.” למה לא ענית? אתה יודע שאני בסדר. אינך יכול לבוא אלי בטענות. אני עובד. קיומי מובטח. לא נפלתי עליך למעמסה. בחורה יש לי. למה לא ענית אז? אמרתי לך: “עד מחרתיים יש יום אחד. משלשום היו בערך יומיים. תלוי ממתי מתחילים לספור. וכמה ימים יש עד מחר?” צחוק. טיפש הייתי. אתה שתקת.

אל תכעס שחדלתי לספר לך את חלומותיי. לאף אחד אני לא מספר. רק לגברת דוקטור. בחלומות קורים לי דברים מלוכלכים. אבל אני בסדר. גם גברת דוקטור אמרה לי: “כל אחד בחלומות עושה דברים מלוכלכים.” אני גם בעיתון קראתי, שזה ככה. עיתונים אני אוהב.

חלמתי על בחורה שאני אוהב שנים רבות. היא באה אליי. אנחנו נמצאים בעיר אירופאית עם מבצרים וקירות ישנים, נקיים מאוד, רחוצים אחר הגשם, עם שיחים ירוקים פה ושם. אני כועס עליה שהיא ממשיכה בקשר עם אדם רע וחלש אופי, אותו היא אוהבת אהבה חסרת תקווה, ומפני שאיתי אינה שוכבת. לפתע היא מתרככת כלפי ואומרת:

“אם כך, אז עכשיו אני מוכנה לשכב איתך.”

אני לוקח אותה בזרועותיי. מפשיט אותה, עירומה, אך מה זה? אני מרגיש שהיא אינה היא אלא בובה. בלא בגדיה היא יצור זעיר, כמעט אינה קיימת. חסרת משקל, אבריה רפויים. אני מנסה לשכב איתה. יצרי עז. כך ממש קורה לי בשעת החלום. והיא אינה אישה. אבריה כעטיפה שנתרוקנה מתוכנה ואינה מסוגלת לקלוט דבר לתוכה. ומוזר שאינה יודעת על כך. היא מבקשת ממני לבוא עליה. אני מנסה, ובכל פעם חוזרת ונשנית אותה הרגשה: לגופה אין משקל. בזרועותיי היא כילדה קטנה, רפויה ומצומקה. ואינה יודעת על כך. נדמה לה שהיא בסדר, כמו כולן, היא מרשרשת עליי, קטנה, מצפצפת, בובת תיאטרון. אינני יודע כיצד לגלות לה את האמת, שכלל אינה אישה, שהיא בעלת מום, יצור ריק. נשל של עצמה. בבין־רגע היא לבושה ומאשימה אותי על שלא הצלחתי. מלבושיה מסתירים את סודה. ועתה היא נראית כבעלת גוף. ואני האשם, היא אומרת. אנחנו ממשיכים להתבונן בנופי המבצר האירופאי. מטיילים על מרפסות ועל גגות של אבן. אבנים רחוצות אחר הגשם, ומשקיפים על רחובות עיר. נכשלתי, אני יודע, ולא באשמתי. יצרי היה עז.

אחר־כך חלמתי שני חלומות שהם אחד על הבחורה שעזבה אותי. בחלום הראשון היא מתה. אולי לא מתה, ורק אני יודע שבעוד יום היא עתידה למות. נפרדתי ממנה וכמעט בכיתי. בחלום השני ידעתי שהיא נמצאת במטוס הממריא בדרכו לברזיל, וכי תשהה שנתיים במדינה ההיא ולא אראה אותה. ראיתי אותה בתוך המטוס הכחול, יושבת עם שאר הנוסעים, מתרחקת מחופי הארץ. הרגשתי צער, היתה לי הרגשה של מחסור ושל אובדן. ומוזר היה הדבר בעיניי מאחר וכבר אין בליבי געגועים אליה. היא אינה חסרה לי. בקושי אני מוצא נושא לשיחה עימה כאשר אנחנו נפגשים במקרה ברחוב.

אלה שני החלומות היותר יפים שהיו לי לאחרונה. שאר החלומות מלוכלכים. יש חלומות עצובים יפים ויש לא־עצובים ומלוכלכים. אם היו תופסים אותי עושה מעשים כאלה בהקיץ, איש לא היה סולח לי. קוראים בעיתונים על כל מיני פושעים כאלה. גועל־נפש.

אני קורא כל יום עיתון. שני עיתונים. רצית שיהיה לך בן משכיל. אבל לא היתה לך סבלנות להסביר לי כשהייתי שואל אותך על משהו שכתוב בעיתון. תמיד היית מתרגז ואומר: “קרא בעיון ותדע!”

ואני קורא בעיתון על כל מיני מלוכלכים ומזה אני יודע שאני בחור טוב. גם גברת דוקטור אומרת שאני בחור טוב. כל מה שאני עושה היא אומרת שזה בסדר.

הצרה איתי היא שכל האנשים שמסביבי מופרעים. אם הם היו מסכימים ללכת לטיפול, אפשר היה להסתדר איתם, כמו שהם עכשיו – קשה. קשה מאוד. בן־אדם צריך לדעת להיזהר מאנשים מופרעים, ושלא יהיה לו שום עסק איתם ושלא יעשו אותו קורבן לשיגעונות שלהם. גם גברת דוקטור כך אמרה לי.

כך אמרה: “החיים צריכים להתחלק לשלושה חלקים שווים: עבודה מעניינת, בידור ומשחק, ואהבה. בעצם היא אמרה – סקס, ומי שמפריז או חסר לו דבר אחד או שניים ויותר – הולך לאיבוד, כמעט.”

אז אני אוהב פעמיים בשבוע את הבחורה שלי, עובד יומיים בשבוע ברצינות והולך פעמיים בשבוע לקולנוע, ובשבת נח או הולך לים. נכון שלפעמים צצות בעיות גם אצל בן־אדם נורמאלי כמוני. למשל, אני פוחד שהבחורה שלי תרצה להתחתן איתי ואז אני אצטרך לשכב איתה כל לילה וגם לישון על ידה. האיש שאני עובד אצלו במסגרות (אני עושה מסגרות יפות לתמונות וצובע אותן לבד) אמר שבקרוב אולי יצטרך לפטר אותי ולא תהיה לי עבודה. ולא תמיד יש שני סרטים טובים בעיר שכדאי לראותם בשבוע אחד. ובחורף הים סוער בשבתות, ובקיץ הנערות הצעירות בבגדי־הים הקצרצרים משגעות אותי. ומה קורה אז? בבית אני מתנפל על החברה שלי כמו רוצח ומסובב לה את הפנים לתוך הכר.

כולם אומרים שאני בחור שקט. אני אוהב מאוד לצבוע. עכשיו כבר אין לי עוויתות בידיים. חבל שלא נעשיתי צייר. עכשיו כבר מאוחר. כשאני מחזיק מברשת נוטפת צבע, רעד מתוק עובר בי. רציתי לצבוע את כל בתי העיר בירוק. לשנות אותה במברשת שלי.

טיפש הייתי. אתה שתקת. כמה ימים יש עד מחר? אתה שותק. שמע, אבא, אולי לא יהיה מחר? כל שעה שנותרה אני צריך לחיות כאילו היתה יום, שנה. כאילו אני הולך מחר לחתוך את הגרון שלי.

המלצות קוראים
תגיות