רקע
אהוד בן עזר
בשבוע האחרון של דצמבר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אחיאסף בע"מ; 1977

בשבוע האחרון של דצמבר נתקפתי בהלה. מיסודי אני אדם שקט. אינני יכול לשאת את המחשבה שמישהו זר יחדור לפרטיות שלי. החלום שלי הוא שבני־אדם ישוחחו ביניהם על דברים לא חשובים ומשעשעים. צחוקים קטנים מצלצלים באוזני כאותות ארגעה מתמידים. אתה בסדר. אתה בסדר. ויותר מכול אני חושש להיות נלעג ולהיכשל בדבר־מה. אני אוהב בני־אדם מסכנים. חולשתם מרגיעה אותי. חוסר־האונים שלהם מפתה אותי לנהוג בהם לעיתים מנהג של רשעות קטנה. לא מזיקה. לגלות את המגוחך בהם. את הנוגע ללב. וכל שנוגע ללב מעורר בי צחוק קטן. כי מיסודי אני אדם סגור. יכולתי להתאהב בכל אישה עלובת־נפש ורעת־מראה. כי כמוה זקוקות לרחמיי ולא לאהבתי ואני את נפשי הצלתי. אני את נפשי מציל עשרות פעמים ביום. כולם אוהבים אותי וחפצים לחדור אל תוכי ולפלוש לפרטיות שלי. ואני בונה לי חומות של צחוקים קטנים ומוצא לי בהן מסתור וממחבואי אני משעשע ונהנה. מציץ ומשעשע. אני משעשע את אוהביי פן יפנו לי עורף. יכולתי לשנוא אותם על כך אלמלא היו זקוקים לי כל־כך. איש־רעים אני אך לא להתרועע. מי שאינו בז לי אנו בז לו. ומי שבז לי אפנקו בדברי נועם פן ירצה להזיק לי. אסובבהו שנים ארוכות עד אשר יכרע וייפול. אז אוכל אני לבוז לו וכמעט גם לאהוב אותו. לרחם. אני אינני זקוק לרחמים. השאר, כמעט כל השאר, הם אשר זקוקים.

בשבוע האחרון של דצמבר תקפתני בהלה. אישה פלשה לעולמי. אינני יודע מה היא רוצה ממני. לי אין צורך בה. לעגתי לחיזוריה באוזני כל מכרי והיא לא נבהלה. תיארתי בפניהם כיצד היא מגלגלת כלפיי בעיניה, מניחה יד על ברכי אגב שיחה על עניינים שבינו־לבינה. ליתר דיוק, היא המשוחחת ואני מגחך באדיבות. מספרת בדיחות. מה היא רוצה ממני? אותי! זאת לא אתן לה. מה פתאום? המחשבה על התערטלות בפניה מזעזעת אותי. היא תראה את כפות רגליי. את שערותיי. היא תרצה לגעת בי באצבעות שלה, למה לה? מה היא, משוגעת! הלא אני אצחק. אצחק כל־כך כאשר היא תדגדג אותי עד שאצטרך להוריד כיסא על ראשה או לחנוק אותה כדי להפסיק את זה. למה היא משתוקקת שארצח אותה?

מיסודי אני אדם שקט. גם חלומות כמעט שאינני חולם. לא רעים ולא טובים. שנתי טובה. מערכת עיכולי משובחת. כמה ממכרי סובלים מצרבות, מהשמנה ומנפיחות־יתר. אני לא. הם מגהקים, משחקים, מתעטשים, ממוללים באוזנם, מחטטים באף, מתגרדים, אני לא. יש ובדברם עמי עולה ריח רע מפיהם, סוליותיהם מזיעות. למה לי זה לא קורה? כי אני מכבד את האדם שבי ומצניע אותו רחוק מעין כול. אני בז לאנשים שאינם יכולים להתגבר על חולשות קטנות. אני יכול להתבונן בהם שעות שלמות ולבוז להם. אני יכול לתאר כל שערה שהם תולשים מנחיריהם, כל אצבע מעוקמת ברגליהם, כל יבלת. ההתבוננות בהם מטהרת אותי.

שנתי טובה. אבל בשבוע האחרון של דצמבר נתקפתי בהלה. התעוררתי לפתע בלילה וליבי מפרפר. שעון חיי השתגע, אמרתי לעצמי. הקפיץ כאילו מפרכס לקראת סופו. ולכל קפיץ מצפה קיצו. עייפות החומר קוראים לזה. יותר מדי מתחו אותי שלוותיי. פחות מדי העמסתי עליו והוא משתולל. משתולל. אורגאזם של הלב אינו מבשר טובות. ירקתי דם. הסתכלתי בדמי והחוורתי. האצלצל לרופא? לא. בידי רופאים ונשים לא אפקיד נפשי. הם מביאים מחלות. אם יראני רופא מיד יורע מצבי. שן רעה היתה בפי ואת מורסתה ירקתי. לקחתי גלולה נגד כאב. לא. עד שלא תירקב לגמרי השן לא אפקיר עצמי ביד רופא־שיניים. הדבר הנורא ההוא, שאינני מעז לנקוב בשמו, מתחיל מדימום בחניכיים.

מצאתי מיד קשר בין האישה והשן הכואבת. הזולת הוא כמו מחלה. כמו פצע פתוח. חסר בושה. מציק, כואב. מבקש עזרה. בצר לו. מציג את מכאובו לראווה. מלא כיעור. מטריד מנוחה. רק הסגורים יפה. רק היפים סגורים. אני סגור, משמע אני יפה. אני חזק. אני יפה. אפילו אינני יפה. אני מספיק לעצמי. מיסודי אני אדם שקט. ברררר… קר. קר לי. כבר עברתי את היום הקצר ביותר בשנה. דצמבר. העשרים ואחת. השמיים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. שריקתם של המרחבים מפחידה אותי.

רציתי לנשק את תנור החימום. לאהוב את קירות ביתי הטוב. רק הם, ככלבלב עצוב עיניים, עדים למשוגותיי הקטנות. רק הם, כאסטרונאוטים על פני הירח, ראו גם את צידי הלא־יוצלח. את הדמעות שלא זלגתי מעודי. את החטאים שלא חטאתי. את השעות שביזבזתי. את המילים שלא עלו על דל שפתיי אפילו בהיותי עם עצמי בחדר. רק הם ראו את רגעי הפחד, את ההשבעות שמילמלתי כנגד מחלותיי הנסתרות. את אהבתי הנוראה, הנואשת, חסרת התקווה, לעצמי.

שְׁגִיאוֹת מִי־יָבִין, מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי. גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ, אַל יִמְשְׁלוּ בִי אָז אֵיתָם, וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב. כמוך כמוני. כל שגיאותיי אני מבין. לא נחוצה לי עזרה. ומה ששייך לנסתרותיי, גם אתה לא תנקני. לא הזדים מושלים בי אלא הזד שבתוכי. לכן לא אהיה איש תם. ולא אינקה מפשעי. סלח נא לי אם פגעתי בך בהרהור של גאווה. שכח ממני. שכח. טפו. טפו. טפו. ואל תביא עליי מחלה.

הנדחקת באה אלי ביום הקצר ביותר בשנה. לא היה לי מקום עבורה להלין אותה. היא היתה בודדה. ריחמתי עליה. שיעשעתי אותה. איש משעשע הייתי. איש תם לא הייתי. מיסודי אני אדם שקט. איש לא הצליח לפלוש אליי ולזעזעני, לא בחטא ולא באהבה וגם לא בייסורים. תודה לאל. כל משבריך וגליך עלי לא עברו, רק קירות חדרי אילמים למשוגותיי. רק הם אליי מתגעגעים. ריק חדרי מבלעדיי וכשאני בתוכו טוב לנו. אני מוגן. הקש בעץ.

היא הציגה את מכאובה לראווה. אוהבת אותי. אילו ראיתיה עירומה לא הייתי נבוך יותר. אילו פצע פתוח היתה לא דחתה אותי כל־כך. אילו הייתי נעתר לה היתה משתמשת במסרק שלי ונכנסת לי לתוך נעלי־הבית. איך זה לא מביך אותה? אינני מבין. נשים, כך שמעתי, מסוגלות לכל דבר, אפילו להשתמש במברשת השיניים שלך. בחשאי הן עושות זאת, בלי שתרגיש. ולמחרת, פוף! אתה כבר אצל בעלי־הזקן, ברבנות, והם אומרים לך מה לעשות. בודקים בציציותיך. באיזו רשות? טפו, טפו, טפו. הקש בעץ. אתה היודע נסתרות, לא אמרתי מילה רעה על שליחיך ואל תביא עליי מחלה. שכח ממני. גם בשמך לא אקוב. שכח.

נתקפתי בהלה. הראיתי לה את הדלת. ערכתי גיוס כללי להדוף את הפלישה. קראתי גם לכוחות המילואים. ולפחדים. באותו לילה ירקתי דם. ליבי פירפר. שעון חיי השתגע. זה קרה בשבוע האחרון של דצמבר. התעוררתי. פחדתי שהיא הביאה איתה מחלות נסתרות. שייוולדו ילדים. איני יודע איך ואיפה. באמצע הלילה ניקיתי היטב את כל הדירה. אחר־כך לקחתי חבל ותליתי את כביסת בגדיי. ואת הקירות ריססתי ואת הארונות ובתוך המגירות. ואחר־כך שכבתי ער עד הבוקר ובזתי לה בליבי.

בראשון לינואר הלכתי אל ביתה עם זר פרחים. היא נשאה אותי לאישהּ. מאז אין לי רגע אחד של שקט ושל פרטיות. בגללה בביתי אני חש כמו זר. אני בז לה היא אינה מרגישה. המסכנה. היא אינה מכירה אותי. לילה אחד אקום עליה וארצחנה נפש. מזלה שאני פחדן. לא. לא הלכתי אליה בראשון לינואר ולא בשום ראשון לחודש אחר. וכשהיא באה אליי (היא ממשיכה לבוא) אני משעשע אותה ומצחיק אותה עד שהיא בוכה. המסכנה. היא זקוקה לרחמיי.

המלצות קוראים
תגיות