רקע
אהוד בן עזר
פנייה לאליעזר עציוני
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אחיאסף בע"מ; 1977

קהל נכבד, אני מבקשת לעזור לי למצוא את בעלי, אליעזר עציוני. הוא נעלם לפני שבועיים והשאיר אותי עם שלושה ילדים בלי שום אות חיים ממנו. בבית־הספר, שם הוא מלמד, מחפשים אחריו, המשטרה מחפשת. הבת הבכורה שלנו בוכה כל היום. וגם גברת כ"ץ מחפשת אותו, בגלל הכלב. אליעזר ממוצע־קומה, קצת שמן, לא מכוער, שערו חום, מתולתל, כמו דילן תומס, פניו עגלגלים ולעתים הוא מרכיב משקפיים. השם שלנו עציוני. אני מצרפת את הסיפור האחרון שמצאתי על שולחנו, לפני שנעלם. אולי אם יקרא את הסיפור שלו בעתון הוא יתחרט ויחזור אלינו.


חשיבותה של רכילות

סיפור מאת אליעזר עציוני


היכרתי לפני שנים אחדות אדם מעניין, סופר, שלא חדל לדבר על עצמו. תקופה מסויימת הייתי נתון תחת רושם דבריו ורושם אותם לעצמי ביומן לאחר פגישותיי עימו. זה היה לאחר שהתגרש מאשתו הראשונה. עתה, לאחר שנשא אישה שנייה, הוליד ילדים, וכנראה גם נשתתק סופית, עלה בדעתי להעתיק כמה מדבריו מתוך רשימותיי ולתתם בפני הקורא:


האידיאל שלי הוא שכולם ידעו הכול על כולם. סודות אני שונא. זאת אומרת, אוהב, אבל לגלות. מה יש להתבייש? אני, למשל, מרגיש מצויין כשאני עירום. עוד בהיותי ילד אימא שלי אמרה לי: “אל תתבייש. אם מישהו לא ראה עדיין, אז שיראה, ואף אחד לא יחטוף לך.” ובאמת, מה איכפת לי שאחרים יראו? להיפך, אני נהנה. ובאמת, אף אחד לא חטף, בינתיים.

אני גם קצת סקרן תמיד לדעת מה קורה אצל אחרים. להציץ. מיסודי אינני פטפטן. אבל איכזבתי אדם אחד שסיפר לי את סודותיו הכמוסים ביותר ואחר־כך קרא אותם שחור על גבי לבן מודפסים בסיפור. גם נודע לו שסיפרתי על אודותיו לידידיו הטובים ביותר, לנשותיהם, לחבריהם, ולאחד מבני המשפחה, בן־דוד רחוק, שגם הוא, מצידו, סיפר לדודה זקנה, ומשעה שהיא ידעה על כך ידעה כמובן גם כל המושבה, ולאחר זמן האשימו כמובן, אותי. בגללי הופר שלום־בית, בגדה אישה בבעלה, והתגרשו. אלא מה, מאז נתיידדנו ונוצר בינינו קשר אמיתי.

לכאורה, מה איכפת לי? המלים בורחות? שתברחנה! שתדאגנה לעצמן. הלא לשם כך נוצרו. לתווך. לסבך. לחרחר. לבקע את האטום בלב הזולת. בהיותי סטודנט גרתי אצל בעלת־בית חכמה בירושלים, שנהגה לומר: “רק מיזאנטרופים שונאים רכילות. מר שאוהב בני־אדם, מדבר עליהם.” שיתבייש, אני חושב, מי שלא מדברים עליו, שיתבייש, אני חושב, מי שלא קורה לו כלום, מי שאין לו מה להסתיר, מי שריק לו ולא חטא, והמלים המסרסרות אינן מבקעות את האטום שבליבו, והוא, על פי רוב, גם מי שחושש ביותר פן יציגוהו לראווה.

לכאורה, מה איכפת לי. ובתוכי, מהומה, הפעילות המינית המופרזת שלי היא סימן לחוסר־שקט נפשי. יש ימים בהם אני תוסס כמו ביולטין־חדשות של עצמי. אני טלפרינטר בתוכי. פולט בלי הרף ידיעות השעה האחרונה. ומה שמרגיז ביותר, שאצלי, כל מה שאירע אתמול, ושלשום – נמחק. אני שכחתי. אבל אחרים זוכרים. ובבואי בין אנשים, כמו ענן של שמועות לא ברורות לי, לא זכורות לי, מרחף סביבי. אילו יכולתי לבלוע חזרה את כל המילים שאמרתי…

הייתי נחנק.

ובעצם, לי לא איכפת. כי אני, במילים, מרגש את עצמי בסדר. מוגן, כמו בביתי. ועם זאת חשוף, כמוצג בחלון־ראווה. ונהנה.

סמוכות למילים, הנשים.

את שאהבה נפשי טרם מצאתי. אבל על הנשים אני חושב בלי הרף. הן מציקות לי מתוכי. בוקר וערב. לפעמים גם בצהריים. ואני אומר לעצמי: הלא האדם כבר טס לירח, וביקע את האטום והמציא את פצצת המימן והמחשבים והשתיל לבבות – ואני, אני עדיין מכלה ימי בהרהורים על נשים. והלא יש עניינים יותר רציניים בעולם, שאפשר לעסוק בהם. על מי אני מבזבז את ימיי? מצד שני, כל השאר, אלה שממציאים, שמנהיגים, שמרפאים, שטסים – איך להם זה לא מציק עשרים וארבע שעות ביממה כמו שמציק לי? מצד שני, מי אמר שלהם זה לא מציק? אולי כל הפעילות שבעולם אינה אלא כסות, מסווה? מצד שני, הלא הנשים הן עניין מיושן כל־כך, עתיק, שימיו כימות האנושות. כלום אינני מפגר אחרי רוח התקופה, אם הן זה כל מה שמעסיק את מוחי? מצד שני, הלא בכל אחד מאיתנו שוכן סקסמאניאק קטן. מצד שני, אולי רק אני משוגע? מצד שני, מצד שני אולי כולם משוגעים? ואם כולם משוגעים, כלום ייתכן שאני, רק אני, עשיתי את העסק הטוב ביותר מפני שהיה לי שכל, או מפני שלא היה לי שכל, ואני מבזבז את כל ימיי על נשים?

מיסודי אני איש של נשים. הראש שלי – פרלמנט שלהן. הן עולות במחשבותיי בזו אחר זו כמו תמונות של פנס־קסם, כל אחת מרצה את טענותיה במילים שלי, שומעת את טענותיי, מעוררת את יצרי, צוחקת ונעלמת. למה ראשי מלא אותן? גם אני רוצה להמציא דברים חשובים, לטוס, לרפא, לבקע אטומים קטנים. אני רוצה להיות אדם רציני. איש־מדע, אבל, מה לעשות? אני לא שולט במחשבותיי. הן שולטות בי. וככה אני נראה.

לכאורה, מה איכפת לי? מיסודי אני איש של מילים. מילים של נשים. כל מה שהן אומרות לי אני עושה? נו, מילא. אבל כל מה שאני עושה אני מוכרח לספר. אחרת, הדבר יושב לי בגרון ולוחץ עלי כמו רעידת־אדמה שאיש לא הודיע לי עליה. אני רואה את עצמי כסיפור־בהמשכים, ידידיי אומרים שאני משעשע. כי אינני מפסיק לדבר, על עצמי, עושה צחוק.

התשוקה הכי עזה שלי היא ללכת עירום ברחוב.

לא. אפילו הלכתי עירום ברחוב עדיין הייתי כמכוסה בשבעה מעילים לעומת מה שאני מסוגל לחשוף מתוך עצמי בדיבוריי.

ומאחר ולא איכפת לי שכולם ידעו הכול עליי, רק טבעי בעיניי שגם אני אדע הכול על כולם, וכולם ידעו בתורם מה שאני יודע על כולם; ונלך כולנו עם נפשותינו העירומות בחוץ ונתבונן איש בעירום נפש רעהו ועינינו לא תשבענה את המראה ולא נדע בחיינו רגע שיעמום כי נקרא איש בזולתו כבספר הפתוח, והזולת ידפדף בנו ויפיק הנאה ממגילת חיינו הנפרשת בפניו, וכל הנשמות תדגדגנה זו את זו בקירבה מתמדת, לדעת, לדעת, את כל הגברים שהיו לכל הנשים ואת כל הנשים שהיו לכל הגברים, ואת כל הסודות הקטנים, האינטימיים, שאדם נכשל בהם ומחצית חייו טורח להסתירם כהסתר מום אבל מומו הוא הווייתו והוא גרעינו ועד שלא ייפתח בפניך ולא יספר לך על הכמוס בו יותר מכול – לא יהיה לך בו רע אמיתי, רק מסכות, ואני שונא מסכות, אני שונא את המסתירים ואת המסתתרים ויותר מכל שונא את אלה שאין להם מה להסתיר, כי למסתירים ולמסתתרים יש תקווה, ולאחרונים אין.

האידיאל שלי הוא שנתחיל לעסוק בעצמנו מבוקר עד ערב כאילו היינו כולנו משוגעים־לדבר־אחד, שאינם חדלים לספר על עצמם באוזני זולתם. נספר ונשמע הכול, ללא שיור, ומי שאין לו מה לספר – שילך לעזאזל או יעבוד ויפרנס אותנו – האנשים המספרים. גברים יחשבו על נשים ונשים על גברים, וכל שאר העשיות תהיינה טפלות לחייהם. ובעודם לובשי בגדים יקימו חברה נודיסטית־בנפש, חושפי־עצמם־לראווה ינהיגוה, והשתקנים מטבעם יהיו בה חוטבי־עצים ושואבי־מים. ובהשתתק אחד מבינינו, לאחר שתעבור עליו תקופת הדיבור הנוראה, נדע כי מצא שלווה לנפשו ואינו חורש רעה על עצמו על עלינו.

חשיבותו של אדם בעיני עצמו נמדדת גם על־פי מידת העניין שמוצאים אנשים אחרים בחייו הפרטיים. מכאן שמי שמרבה לדבר בבני־אדם מעלה את ערכם גם בעיני עצמם.

הרכילות היא דרך לשיפורה של האנושות.

ולכן צריך להרבות בדיבור על בני־אדם ולעודד אותם לספר על עצמם.


האיש הזה, שמקצת מן הדברים שאמר לי בשעתו הבאתי כאן, גר עכשיו במושבה אחת אצלנו על גבול השרון, וכבר אין לו מה להסתיר לבד מכרסו, וכמעט אין לי מה להוסיף ולספר עליו. הוא מורה לספרות. שלושה ילדים עגולי־פנים ומנומסים מתרוצצים בחצרו, אשתו נראית כאימו, ואימו חדלה לדבר איתו מפני שתקנותו היתירה. כבר עתה הוא חרד לבתו העתידה להתבגר. כותב פעם בשנה מכתב למערכת העיתון בדבר שיבושי־לשון של קרייני הרדיו והטלוויזיה. כשאני קורא את דבריו כיום נדמה לי שהיכרתי אדם אחר.


זה הסיפור האחרון של עציוני. עציוני, אם אתה קורא עכשיו את דבריי אז תשמע היטב מה שאני אומרת לך. תדע לך, שאני לא כועסת עליך, ומבינה לליבך. אתה זקוק למנוחה. וגם גברת כ"ץ הבטיחה לא להטריד אותך יותר בעניין הכלב. העניין יסודר. העניין הזה יהיה בסדר. אל תשתטה, וחזור אלינו במהרה מפני שאנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים אליך מאוד.


*

תרגום לערבית של הסיפור בידי אנטון שמאס נמצא בחוברת:

בשני קולות

קובץ דו־לשוני מיצירותיהם של משוררים וסופרים ערבים ויהודים.

ערך: אנטון שמאס

לשימוש פנימי בלבד.

קובץ זה הוכן עבור כנס המשוררים הערבים והיהודים אשר נערך ב“בית הגפן” בחיפה, 1974. היצירות נבחרו ע“י המחברים. התרגומים נעשו ע”י העורך, אלא אם כן צויין אחרת.

“בית הגפן”, המרכז הערבי־יהודי, חיפה.

מרכז מ. בובר להשכלת העם, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

הוועד הבינדתי בישראל, אגודה לעדוד יחסי הבנה בין בני הדתות בישראל.

המלצות קוראים
תגיות