רקע
אהוד בן עזר
הבעל השלישי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אחיאסף בע"מ; 1977

לימדת אותי לשים את עצמי בסוגריים.

“זוז קצת.”

– – –

“ותפסיק לשחק בסימן־הקריאה שלך!”

– “אני חולם לחיות בשקט, בשקט.” – אלה דבריך.

טוב. אינך שקט כשאתה נמצא איתי מפני שנדמה לך שאתה מזניח את הכתיבה. מסכן, אינך יכול לשבת רבע שעה לבד ליד שולחן־הכתיבה מפני שכל הזמן נדמה לך שאתה מחמיץ איזו נקבה. תחמיץ, תחמיץ. כל הלילה אני שומעת את המלפפונים שלך תוססים בצנצנת במרפסת המיטבח, מתפנקים במיץ של עצמם. אישה אתה צריך? שום, שמיר, פלפל־חריף ומלח אתה יודע לשים לבד. עוזרת יש לך. בנשיקות חשקת, בשיכחה מתוקה? אל תדאג. אתה תשכח, תשכח. קיץ מלפפוניך ואבטיחיך יחלוף כמו יין תפוזיך החם בחורף, ירוק, ירוק, אדום ותפוז. כל לילה מלבינה שערה בחלומך. כל שנה אתה נעשה צעיר יותר, כשסופרים מהסוף, שמן, התחלת לאכול ירקות? תעלה גירה. מתאים לך ללעוס תאית. גם דיאטה של נייר תזין אותה יפה. תנבור בספרים ישנים. תלעס את קורותיך, אתה סובל? כשתהיה לי שעה פנוייה ארחם עליך. עירוני מפונק, חי זיכרונות איכרים לא לו. תמשיך לחלום שאתה מוקף צאצאים בבית מידות בפרדס עבות, בגלגול אחר. משווק תפוזים לשמיים. שורשיך בארץ־ישראל ערטילאית בה שדה לא חרשת מעודך ואותה לא אהבת. זר מתרפק על היסטוריה זעירה, ולא שייך לשום תרבות אחרת. צמחים לא אהבת. לא זיעה ולא מעדר.

אתה מסתכל בי. אני משעממת אותך. מדוע נדמה לך שאתה צריך לשעשע? אילו הרשית לי לשבת לקרוא בחדר השני, לשתוק שם, לישון שם, כאילו הייתי אשתך. לא תמצא אישה יותר מתאימה לך, יודעת טוב ממך מה טוב בשבילך, “לכל חסרונותיך אני כינור!”

“שקרנית. את חושבת: אתה לא שווה את מה שיש לך.”

“ואתה את שלי? שפן על גבי הסוס. אתם כולכם, הגברים, שווים קבר אחים!” כשאני מטלפנת אתה אומר: “שלום, סוסונת. רוצה לעלות לספינה? נצא להפלגה קטנה. הרוח מכה במפרשים, עננים על ראשנו התורן איתן.” – ואני שואלת: “מה עשית כל היום?”

“הייתי סגור בספינה.”

“ולא יצאת?”

“הקפתי חצי כדור הארץ.”

“איך?”

“הסתובבתי איתו ביחד. את מבינה, מי שרוצה להישאר במקום אחד צריך לנסוע, אחורנית.”

אתה עושה לי סחרחורת. פטפטן.

“איווררתי את המפרשים, סגרתי את התריסים. בואי נפליג ונטבול זנבותינו כמו ראשנים בשלולית של דבש!”

“אילו לפחות היתה לך מכונית!”

“מכונית? למה לך? כשאת נמצאת בדרך, נראה כאילו יש לך לאן להגיע, אבל כשתבואי למקום החדש תתחילי להשתעמם בדיוק כמו במקום שממנו יצאת. הצורך להגיע עומד ביחס הפוך למידת החשיבות הרגשית שיש בעינייך למקום אשר אליו את נוסעת. ככל שיש פחות מה לעשות באיזשהו מקום, כן ממהרים יותר להגיע לשם. שהרי דווקא למקומות בהם הפגישה מחייבת אותך להשקיע כוח רגשי רב, באהבה, בפרידה, בסבל או בסכנה, את מתקרבת לאט, וכל רגע נראה בעינייך כנצח. הרגשת העוצמה שבמהירות נוטעת באדם רגש של גאווה נפרזת. הוא שוכח את מימדיו האמיתיים, ממריא ושובר את מפרקתו.”

אתה!

איש חלל עצמך. יהיר, בחליפת־מילים, נושם חמצן אהבתו העצמית, טס על כסאו, נוהג מכונת־כתיבה חשמלית בקאראחאן של חלומות. יכולת לקחת אותי פעם למסעדה טובה. פוחד שיראו אותנו ברחוב? קמצן. לגלגל אותי על הסיפונים שלך, זה מה שאתה יודע! “אני רוצה לפגוש אדם אשר עימו יקרו לי דברים רבים, דומים לאלה שהתרחשו גם קודם במהלך חיי,” אתה אומר, “אבל לא אתן לעצמי להיסחף. אדם אשר ילמד אותי לחיות בלי נקיפות מצפון, כדי שאגרום פחות רעה לעצמי ולאחרים. אבל לא אהיה קורבן למלכודת של יחסים נוירוטיים. אדע להיזהר מהם וללכת נאור בעולם של עיוורים־למחצה. אלמד להתגרש מקשרים מעיקים ולא־בריאים, אדע להתרגש בלי להתבלבל. ארגיש כי חלים בי המון שינויים אך לא משתנית המודעות העצמית הבהירה מאוד שלי לגבי כל מה שקורה לי. נמאסו עלי תיאורים חושניים, צבעים, ריחות, קולות. רק המסקנות חשובות.”

“מה קרה לך בזמן האחרון?”

“רע לך איתי?”

“אצלך המין נעשה מקצועי.”

“חדלתי להעריץ,” אתה עונה.

“אחרים,” אני מוסיפה.

כשהלכת להתרחץ הסתכלתי בדפים שלך:


הבעל השלישי

היתה שעה מאוחרת של ערב. ליל ירח מלא. עמדתי ליד דוכן גלידה. נערה אחת חיכתה לפני. היא החזיקה כמה חבילות מגולגלות בשקיות מחומר פלסטי, ובהן בגדים וספרים. סנדליה מרופטים. צנומה. אפרוחית, כמעט ילדה. ופלומה צהבהבה על עורפה, כה קרובה שיכולתי לנשוף בה, כמו במקרה.

מיהרתי לשלם עבור הגלידה ועקבתי אחריה. היא הרגישה והתחילה ללכת מהר. השגתי אותה והלכתי לשמאלה, קרוב אליה.

“מה אתה רוצה ממני?” שאלה.

“מצאת חן בעיני.”

“הסתלק.”

“אני לא אגע בך.”

“תלך לזונות.”

“יש להן מחלות.”

“אתה בעצמך חולה.”

רעדתי.

“אולי נשב קצת על ספסל?” הצעתי.

“השתגעת? אני ממהרת הביתה.”

“את גרה לבד?”

“לא עסק שלך.”

ופתאום עצרה.

“אם אתה לא עוזב אותי, אצעק.”

“תגידי לפחות מה שמך.”

“איה.”

אמרתי את שמי.

הרגשתי שנעשתה פחות חשדנית. “אתה כותב לפעמים בעיתון?”

“כן.”

“חסר לכם, העיתונאים, בחורות, שנטפלת אליי?”

“מצאת חן בעיניי.”

“כך כולם אומרים.”

המשיכה ללכת.

“לעזור לך לסחוב את החבילות?”

“בבקשה,” נתרככה, “אבל רק עד הבית.” היססה רגע, והוסיפה: “קוראים לי אילנה.”

“ולי קוראים יורם גאון.”

“תפסיק להצחיק.”

עכשיו, שנתרככה כלפי, לא ידעתי מה לומר לה.

“מה את עושה?” שאלתי.

“סטודנטית.”

“חשבתי שאת לפני הצבא.”

“לא הלכתי לצבא.”

“היית לא בריאה? את לא נראית דתייה.”

“אתה רוצה לעשות עליי כתבה?”

הגענו לביתה. בית־דירות רגיל. לא חדש, בתל־אביב.

“עכשיו תן לי את התיק ותגיד יפה שלום.”

“אולי נטייל עוד קצת?”

“תשמע, אני עייפה נורא ואין לי כוח למשחקים.”

חיכיתי.

“תראה,” אמרה לבסוף, “אם תבטיח לי להתנהג יפה, ארשה לך לעלות אליי לחצי שעה.”

הסתרתי את השמחה והבטחתי.

עלינו.

“אכלת ארוחת ערב?” שאלה. “אל תחשוב שאני מקבלת כך כל אחד. אתה אדם שמכירים אותו.”

היא שטפה את פניה וישבנו בפינת המיטבח הקטנה. הוציאה לחם. מרגרינה. חצילים קרים. ריבה. דג מלוח.

“זה כל מה שיש לי,” התנצלה.

“את גרה לבד?”

“עכשיו… כן.”

“איפה ההורים שלך?”

“מתו.”

בארון הספרים, בכניסה, היו ספרי־קודש ישנים. המקרר הרעיש. צבע הקירות הכהה אמר סיפור של עתיקות.

“לא עצוב לך כאן, לבד?”

“יש לי אחות.”

“ואיפה היא?”

“עכשיו היא נמצאת פחות בבית. יש לה חבר והיא ישנה אצלו.”

“מתחתנת?”

אילנה צחקה במרירות.

“אצלנו במשפחה לא מתחתנים,” אמרה, “רק מתים.”

פניה היו מנומשות מאוד, מקרוב, באור, נראתה מבוגרת יותר.

“ואת?”

“מה?”

“עוד לא התחתנת?”

להפתעתי ענתה: “דווקא כן.”

“ומה קרה לבעלך, התגרשת?”

“לא. מת.”

“גרתם פה?”

“כן. בתאונת דרכים.”

מרחה לעצמה פרוסה עם חצילים קרים וריבה ואמרה:

“אם לא היה מת לא הייתי מתגרשת ממנו. לא היה לי אומץ להחליט. ואתה?”

“מה?”

“רווק?”

“כן.”

“הרבה מספרים כך, ומסתירים.”

“אני לא משקר.”

גמרנו לאכול. שתינו קפה. את הכלים הניחה בכיור ולא רחצה.

“אתה רוצה לשמוע תקליטים?”

“כן.”

עברנו לחדר הגדול. כסאות גבוהים. שולחן־אוכל גבוה, צהבהב, מכוער, בסגנון שנות הצנע. ארון מזוגג עם ספרים לא חדשים ולא מעניינים. ספה קשה.

“אתה אוהב באך?”

“כן.”

שמה את הקונצרטות הברנדנבורגיים.

“איה,” אמרתי, “את מוצאת חן בעיני.”

“קוראים לי אילנה.”

התקרבתי אליה. היא ישבה על הספה.

“אני לא יכולה.” מיאנה.

“מדוע?”

“אני מאוהבת.”

“בבעלך המת?”

“מה פתאום? לא. במישהו אחר.”

חיבקתי אותה. היא התנגדה.

“אני רוצה להישאר נאמנה לו,” אמרה.

התהפכנו למטה. פניה במרבד, נפלתי עליה והפראות שבתה את ליבה. היא התמסרה, נכנעת, בדבקות, דומה שנהנתה מהשפלתה. רגע־קט פירפר בה דבר־מה, ונרגעה.

“עכשיו תבוז לי,” אמרה.

שתקתי.

“חבל,” אמרה. חשבתי שהפעם אוכל להישאר נאמנה לחבר שלי. עכשיו תלך, טוב? ואל תבוא יותר."

קמתי ללכת.

“אתה חושב שאני נורמאלית?” שאלה.


אחרי שבועיים צלצול בדלת. אילנה. הפעם נראתה טרייה יותר, בלי חבילות, ולבשה שמלונת קצרצרה.

“אתה לבד?”

“כן. איך ידעת את כתובתי?”

“בספר הטלפונים.”

“ולמה לא טילפנת?”

שתקה.

“היכנסי.”

נכנסה.

הראיתי לה את הדירה, כשהגענו לחדר־השינה נשארנו שם. והיא, כמו שהיא, בשמלונת הקצרצרה שלה, ופניה, לוהטות, תחובות עמוק בכרים.

קמה. רחצה עצמה ופנתה ללכת.

“תשתי לפחות כוס תה?”

“אני מרגישה שהחיה שבי מביאה אותי אליך.”

“תישארי. אהיה קצת גן שלך,”

“איזה גן?”

“חיות”.

“לא. אני מאוהבת.”

“במי?”

“בחבר שלי.”

“מה הוא עושה?”

“רופא.”

“ומה אתם עושים?”

“יושבים שעות ושותקים.”

“תיזהרי שלא תיכנסי להריון.”

“ממה, מהשתיקות?”

“ממה שביניהן. לא תדעי ממי.”

“אל תדאג.”

ואחר־כך: “אתה אוהב אותי?”

“לא.”

“שלום.”


אחרי חודש ימים נפגשנו ברחוב.

“מה זה לא רואים אותך? התחתנת עם הרפואה?”

“לא.”

קנינו עוגות ועלתה אליי לשתות קפה.

“כשהייתי בת עשר קרה לי הדבר,” אמרה. “ביום חמישי אחרי הצהריים הלכתי לספרייה כדי להחליף ספר. כאשר התקרבתי לספרייה הופיע בחור גדול והתחיל לדבר איתי. הוא שאל אם אני רוצה לקבל במתנה כלבלב. כאשר הסכמתי, הוביל אותי אחרי הבתים הגבוהים, איפה שישנה שכונה של פחונים. הכניס אותי לחצר של בית קטן מפח, מסוייד לבן, ומחוברת לו סוכה של ירק מטפס, ונתן לי להשתעשע בכלבלב שהיה בחצר במשך דקות אחדות. אחר־כך תפס והוביל אותי לפינת החצר, שם היתה עוד סוכה, יבשה, ושם עשה לי את זה, פעמיים. הלכתי משם ובכיתי. פגשתי איש אחד ברחוב והוא שאל למה אני בוכה. סיפרתי. אחר־כך היו שוטרים, ורופא בא אלינו הביתה ובדק אותי. אמרו לי שקוראים לאיש שהזמין אותי לשחק בכלבים עיסה, אבל הוא יהודי. עשו אצלו חיפוש בבית ומצאו באמבטיה חולצה מפסים ומכנסי קורדרוי חומות, בדיוק כמו אלה שאני סיפרתי לכולם שלבש. כתבו בעיתון שהוא עשה דברים כאלה לעוד ילדות. אסרו אותו. לפני שהיה משפט הוא מת, כך סיפרו לי. בהתחלה חשבתי שאלוהים העניש אותו על הרע שהוא עשה לי, אבל אחרי שנים הבנתי שהוא התאבד. אני אף פעם לא אסלח לו מה שהוא עשה לי. הרבה פעמים הייתי חולמת עליו. תמיד היה נדמה לי שהוא עוד חי ורוצה שוב לפתות אותי לשחק עם הכלבלב, והכי נורא היה שאני הרגשתי שאני שוב אאמין לו ואלך אחריו. היה זמן שקראתי לו בעלי, מפני שאחר־כך כבר אף פעם לא הייתי בתולה.” אחרי הקפה שוב התלהטו פניה, תחבה אותם בכרים והפקירה עצמה.

אחר־כך שאלה: “מה יהיה?”

“אני לא יודע.”

“אתה חושב שאני נורמאלית?”

שתקתי.

“אתה מבין למה אני באה אליך?”

“כן.”

התחילה לבכות. “אני פושעת. רוצחת. אתה מתייחס אלי כמו אל בהמה.”

“ואת נהנית מזה.”

“אתה לא מסוגל לאהוב אותי.”

“אילו אהבתי אותך לא היית באה יותר.”

קמה.

ליד הדלת: “יותר לא אבוא אליך.”

“למה?”

“בעוד חודש אני מתחתנת.”

“מזל טוב!”

“מפלצת!”


אחרי חודשיים התחתנה. ראיתי מודעה בעתון. היו לי נערות אחרות, בשמלניות קצרצרות, פניהן תחובות עמוק בכרים, ומשהו היה חסר. כמעט הצטערתי שלא התאהבתי באילנה. אך ידעתי שאילו אהבתיה היתה חדלה ליהנות.


לאחר שנה וחצי נהרג בעלה השני, בתאונת דרכים. נזכרתי במה שאמרה: “אצלנו במשפחה לא מתגרשים. מתים.”


אתמול ראיתי אותה ברחוב. היא יפתה. אבריה נתעגלו. חמקתי הצידה כדי שלא תבחין בי. אמונה טפלה, הבעל השלישי! ואז –

נדמה לי שלא גמרת את הסיפור.

כאשר חזרת מחדר־האמבטיה שאלתי:

“להזמין לך ארון?”

“מה יש?”

"כלום. קראתי את “הבעל השלישי.”

“כן –”

“אתה רוצה שאתחוב את הראש בכר, או שאסמיק קודם?”

“אולי תפסיקי!”

“אתה חושב שאילו היו אונסים אותי כשהייתי ילדה קטנה הייתי יותר מגרה אותך?”

“די! את יודעת שאני כותב מהדמיון שלי.”

“מפלצת. לך יש דמיון? אני הולכת להתחתן.”

“מזל טוב. עם מי?”

“אני לא יודעת. אני מבטיחה לך שהשנה אני מתחתנת. נמאסת עליי. הבעל השלישי!”

“רוצה לעלות לספינה?”

“אני הולכת.”

“הרמתי את העוגן.”

“הלוואי שתטבע!”

אני טיפשה. עליתי.

המלצות קוראים
תגיות