רקע
אהוד בן עזר
הפחד מאליפלט וגנר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אחיאסף בע"מ; 1977

לפתח־תקווה, ליובל המאה


א.

עליי להגיע לאזכרה של אבי. ולשם כך באתי לפתח־תקווה בשעת צהריים, ואני נמצא בדרך לבית־הקברות, פוסע ועולה בין המצבות לקראת הקבר, ואימי צועדת לצידי.

בעודי הולך אני נוכח לדעת ששכחתי בבית את ספר שירי דודתי, ממנו רציתי לקרוא שיר שכתבה לזכר אבא, ושכחתי להביא את השיר שכתבתי על המשפחה, ושכחתי את הדף המודפס עם תפילת ה“קדיש”, עליו אני מקפיד לשמור משנה לשנה. ועתה כבר מאוחר. אפילו את הכיפה שכחתי. אני שולח יד לכיסי, ולהפתעתי מוצא שם כיפה שחורה, ואינני יכול להיזכר מתי הנחתיה שם לאחרונה. אני פונה לאחד מקרובי המשפחה ושואל אולי אצלו נמצא נוסח התפילה. ואני מתבייש על שאיני יודע על־פה אפילו תפילה כה פשוטה וקצרה. בן־המשפחה מושיט לי קלף ועליו מסולסלות מלים שחורות, ככתב איגרת על נטיעת עצים ביערות הקרן הקיימת.

“קדיש” ביקשתי ולא “קושאן”, מתבלבלות מלים על לשוני, – ושניהם אינם בידי.

והנה מסדרים שולחן בין המצבות, אליו מסובים על כסאותיהם בני־המשפחה, וביניהם קרוב אחד שהוא סופר. מעגלם דומה למעגל האחים של לשכת “הבונים החופשיים” במושבה כאשר שילבו זרועותיהם סביב קברו הטרי של אבא ביום קבורתו, הידקו בנעליהם את העפר החפור, אמרו מילים אחדות והתירו את הקשר; ואותה דממה שאחרי המילים שאמרו כמו עומדת עדיין, קטועה כצמרתו של ארז הלבנון אשר על קברות משפחת פסקל, בראש הגבעה.

בני המשפחה מחכים לי, העומד מן הצד, שאתחיל לומר את ה“קדיש”. על השולחן פרושה מפה לבנה כמו לקראת סעודה, דבר אינו מונח עליה. השולחן מכסה את הקברים ואוסף תחת כנפיו את המצבות השטוחות.

קרובי המשפחה מזמזמים:

“שם שועלים יש, בחור טוב שלי…”

ואני בורח בהרגשה שעוללתי דבר נורא אשר לא ייסלח לי. פגעתי בזכר אבא ובכבוד בני־המשפחה שנתאספו ובאו לאזכרה.


ב.

רחוב חובבי ציון, מרכז המושבה, הרחבה אשר לפני בית הכנסת הגדול. מקום שהיו החתונות נערכות בצל עצי פיקוס כבירי נוף. וכשהיו רואים מרחוק את עננת האבק הקלה, העוטפת כהילה את בני־הזוג והמחותנים, היו יוצאים מן הרחבה, קודם התזמורת ואחריה כל בני־המושבה, לקבל פני החתן וכלה; וחוזרים יחד איתם אל הרחבה, לערוך חופה ולקבל ברכתו של רב המושבה, הרב אורלנסקי, ואחרי מותו – הרב ציטרון; הוא הרב ציטרון אשר בהרבה בתים בארץ ישראל אפשר היה למצוא במשך שנים תלוייה על הקיר תמונת צילום המציירת אותו ביחד עם מושל מחוז ירושלים סיר רונלד סטורס, כששניהם משחקים בשחמט. הרב היה אומר שבמשחק הזה הוא מחליף כוח.

על רחבת בית־הכנסת הגדול עומדת אישה חיוורת שאותה אהבתי שנים רבות, שערה הדוק לראשה בחומרה נזירית. ואני זוכר את גופה חושני ואין בו שמץ רכות. והיא מדברת אליי ממרחק ומבקשת שאבוא לקראתה. אני עולה במדרגות הרחבות ומתקרב אליה והיא מתרחקת אל צל הסימטה הצרה, במערב, ליד בית־מדרש קטן ההומה תמיד ממתפללים. עימה הולכים אחותה ושני בעליה הקודמים כדי להטביל אותה בשוקת הבהמות של המושבה, בקצה הרחוב.

כך היה המנהג, בימי הפורים, כטוב לב האיכרים ביין, בלכתם חוגגים מבית לבית, עד שלא ידעו להבחין בין פרדס לרפת ובין עיישה למאשה – ומטבילים בשוקת את ראשו של השיכור למען יתפכח מיינו.

אני לא אגש אליה בגלל הקהל הרב המקיף אותה; שני הרבנים של המושבה, והמוכתר והפלטשר וראש־הוועד וראש־השומרים ובנו האילם, אשר קד לעומתה ומורה לה בידו השלוחה לצאת ראשונה –

“פראו…! פראו…”

הוא מדבר בגרמנית המקוטעת אשר לימדוהו בברלין לפני מלחמת העולם הראשונה. דודי ברוך פגש בו בדמשק ביום בו תלו את יוסף ונעמן על המרג’ה, בכיכר מרכז העיר. האילם התגולל ברחוב בבגדים מזוהמים, נתקע בדרכו לארץ־ישראל, איש לא ידע מיהו ולאן הוא שייך, והערבים התעללו בו. דודי גאל אותו מחרפתו, קנה לו חליפת בגדים, נתן בידו כסף ושלחו לבית־אביו בפתח־תקווה. ביום מותו של דודי זרק האילם עצמו על גופתו הקרה וזעק בקול שבור, כחיה, ומאז הוא מופיע בבית־הקברות ביום השנה ומניח בגמגום זר־פרחים על הקבר, וקורא בגרמנית: “פאטר, פאטר… אבא, אבא…” ומנשק את ידו ומפריחה לעומת הקבר. תמונת דודי נמצאת יחידה על הקומודה הישנה בחדרו של האילם. אפילו את דמות אביו, ראש השומרים, לא הציב לנגד עיניו בחדר.

עיניו של האילם נוצצות, ובעבור אהובתי על פניו, בדרך למקווה טבילתה, הוא צובט בגבה.

באותו רגע יש לי הרגשה של הפרשה היוצאת ממני ונשלחת לעברה, חרוזים־חרוזים נוצצים והם מועברים בינינו בריתמוס קבוע ומהנה של התפרקות אורגאנית. ואני מתבייש מאוד על שהדברים בינינו הגיעו עד כדי כך, בפרהסיה.

אך עד מהרה היא נסחפת קדימה בלב רחוב חובבי־ציון, ומרחוק אני שומע כיצד מטבילים אותה בשוקת והיא מזוררת, כבהמה דקה, ואחוריה הרגישים טהורים מעתה.


ג.

אני עומד בפינת רחוב הרצל ורוטשילד ביום קיץ שטוף שמש. כל הבתים הישנים ברחוב הרצל ובמורד רחוב סלומון נהרסו ושרידיהם פונו. המגרשים ריקים, טרם התחילו לבנות עליהם. ולי יש הרגשה כאילו פתח־תקוה התפשטה מבנייניה, ולתקופה קצרה של חסד ניתן לי לראות את גופה מלפני עשרות שנים. נוף גבעות כפרי, וגדרות עץ מטפסות עליהן, שדות צהובים וחורשה ירוקה במזרח. ואני אומר לעצמי שעליי להתבונן היטב על סביבתי ולראות את העבר ברגע זה של חסד כדי שאוכל לתארו אחר־כך בספר.

במקום בו ניצב הבניין של ישיבת לומז’ה, ברחוב הרצל, בנוי עתה בית קומות חדש. את הקרקע לישיבה תרם חיים משה סלור המודד, הוא אשר היתווה את כל פרשות דרכיה של המושבה ללא צורת צלב, ומאז סוגרים הרחובות זה על אופקו של זה, ואופייה של המושבה נוצר כלוא בתוכם. את הכסף לבניין הישיבה תרם הגביר גולדנהירש.

ואני עולה במדרגות הבית החדש, ועוצר לפני דירה בת שני חדרים, אשר שתי דלתות שלה פתוחות לעבר חדר המדרגות. רואה מיטות, וצעירים וצעירות יושבים עליהן, מסתובבים במעברים, לבושים בגדים מרופטים ומשוחחים אנגלית. אני תמה מה עושים כאן צעירים יהודיים מאמריקה. והנה ניגשת אלי בחורה ומשיבה לי כי הם קומונה, ושכרו את הדירה יחד, מצויים ביניהם כמה זוגות נשואים, החיים יחד עם הרווקים באותם חדרים. ואני מתפלא:

“איך אתם מסתדרים יחד, האם אין הרעש בלילות מפריע?”

היא צוחקת. אינה יפה וגם לא מוכרת לי. אני אומר לה שברצוני להצטרף לקומונה כי אני בן־המקום. והיא משיבה לי שאי־אפשר, צריך לשמור מקום לעלייה השנייה מרוסיה, והללו פרים ורבים כצפרדעים.

“אתה נשוי?” היא שואלת.

“כן.”

“ואיך אתה חי עם אשתך?”

“כמו שתי יונים. כל אחד בשובך אחר.”

“אם לא אישה, לא רווק, לא עולה חדש, אז לא מקבלים אותך לקומונה.” היא דוחה בתוקף את השתדלותי.

“אבל אני חבר בליגה להגנת ניני האיכרים!”

“אז תחזור לבוסטון,” היא אומרת.


ד.

אני יורד אל אולם גדול וחשוך במקצת, בקומת הקרקע של אותו בניין. המושבים, הקירות והבמה מזכירים את פנימו של בית הכנסת הגדול. נמצאים שם אחדים מדיירי הקומונה, אך רוב הקהל אנשים זקנים, לא יפים, הנראים כקבצנים. באולם נשמע רחש המולה עמום. כאילו מתפללים. אליפלט וגנר, איש זקן לבוש בלואים, ופרח יסמין נעוץ בדש בגדו, פניו כהים, חרושי קמטים ועצב, ואפו ארוך כשופר, קם לנאום באסיפה:

“צריך לחפש בין ענפי העצים את קיני הדרורים ולאסוף את הביצים.” הוא אומר, "למרוח בחלבון של ביצי־הציפורים את כפות הרגליים כדי שלא תחלקנה שעה שמטפסים על העץ. אחי הגדול היה מחולל נפלאות בדלגו על פני הצמרות. זה היה בתקופת המלחמה. לראשונה בחיינו ראינו אווירון שהביא איתו הצבא הקיסרי הגרמני לשדה־התעופה הקטן על יד רמלה. עלה אחי על גג הרפת עם שתי מטריות שחורות, מרח רגליו היחפות בחלבונן של ביצי הציפורים, וניסה לעוף עד לאמצע החצר ושבר את רגלו. ובשנה השנייה למלחמה, תקופה של מצוקה ומחסור ורעב, אחרי הארבה, נשלחנו אחי ואנכי להביא בהשאלה את הסטופקה. מה זה היה? מכתש־עץ גדול, עם עלי מעץ, בצורת נבוט, אשר שימש לכתישת המצות כדי להכין קמח־מצות עבור הקניידעלאך. רק בבתים בודדים שמרו על כלי כזה, מפני שהיה עשוי עץ ואסור היה לו לגעת בחמץ במשך כל השנה. הכלי נמצא אצל קופלמן הזקן. אנחנו באים, הוא שוכב חולה במיטה, ואשתו איננה. הוא אמר לנו לשבת לחכות. מחכים עשרה רגעים, רבע שעה, האישה לא באה, ובינתיים הוא אומר:

“מה אגיד לכם, קינדער, דו איז דוך געגאנגן דה צ’רדה, אפשר איז די פארקרוכען מיט דה צ’רדה! – עבר פה לפני זמן לא רב העדר (אז היו נוהגים לאסוף את הפרות מהחצרות למקום מרכזי, והרועה היה בא ומוציא את העדר למרעה) – ייתכן שהיא טעתה והלכה עם העדר!”

אני צוחק עם הקהל ורושם בפנקס את דברי אליפלט וגנר, ולפתע הוא מכירני, משקיט את קולות הצחוק, ומכריז ברצינות חגיגית:

“עכשיו ידבר אלינו הסופר אהוד רַאבּ, בן המקום, אשר הואיל לכבד אותנו בנוכחותו!”

אני מסרב. עיני הזקנים מופנים אליי. הם מצפים שאדבר ומפצירים בי. אני עונה:

“פעם אחרת. באתי לכאן אינקוגניטו. במקרה, לאכול ארוחת־ערב אצל אימא…”

והם אינם מניחים לי. מסירותם נוגעת ללב. כאילו אני נכדם. ואז אני נעתר וקורא להם שיר שרציתי לקרוא בבית־הקברות, הפותח במילים:


מה נשאר ממשפחת ראב? האוויר במקום

שם עמדו בתיהם. ריח פריחה בפרדסים שאינם

שלהם. ירושת מאה שנים של חמסין בעורקי

ניניהם. חופת עננים…"


אני שומע קולות מלחשים בקינטור:

“יש להם בתים חדשים נאים למדי!”

“מכרו מגרשים והתעשרו!”

“וגם פרדסים, בלי עין הרע. רואים את שמם בכל מקום!”

ועד מהרה מתגברת ההמולה ומשסעת אותי.

“השיר לא נכון!”

“צריך לתקן אותו!”

“הוא אוהב ערבים!”

“ולא מכיר אותם!”

“גידול סוטה שצמח מן האילן המפואר של משפחתו!”

“תפוח שנפל רחוק מאוד מהעץ של סבו!”

“והרקיב!”

“אל תספרו לו זיכרונות,” הם ממלמלים ביניהם, “כל מה שהוא כותב – זה נגד המדינה!”

“גם אימא שלו חושבת ככה!”

“צא החוצה,” לוחש לי אליפלט וגנר, “ואני אצילך מחמתם.”

ואני יוצא, פוסע במעבר השמאלי כלפי הפתח המואר בנגוהות השקיעה, לבוש גלימת משי דמשקאי, חומה ולא חדשה, ושרוולי מתבדרים כנביא קדמון, פוסע מעדנות בהרגשה חגיגית מאד. כמו רוקד מרוב חשיבות עצמית. ושוב אני עומד בפינת רחובות הרצל ורוטשילד, שולי גלימתי הרכה מלטפים אותי ומתבדרים ברוח הקלה, ורגליי מרחפות כאילו נמרחו בביצי־ציפורים.


ה.

אני אצל החצר של אלכסנדר גלפרין ברחוב רוטשילד, מול בית־הספר פיק"א, בו למדתי ובו למדו דורות אחדים ממשפחתי. הבית של גלפרין עזוב וצפוי להריסה. במקום בו היו תריסים, פעורים עתה חורים בקירות, והסיד הוורוד מתקלף, גם חומת הגדר הרוסה. רק שדרת הדקלים נשארה. לא יעבור זמן רב ויבנו גם כאן בית רב־קומות. אבל עתה מסתובבים אנשים רבים בחצר הגדולה. ובמרכז החצר ניצב בית ישן בן שתי קומות, בנוי עץ וממולא עפר, כביתו של ר' דוד נוביק הנגר, בסגנון ראשית המאה. והבית כמחסן גדול ומפחיד. אני שומע אנשים קוראים בשמי:

“אהוד ראב! אהוד ראב!”

ואני יושב בצל אחד העצים השגיאים של השדרה, דקל ואשינגטוניה. את הדקלים הללו, כך מספרים, הביא אהרון אהרונסון לארץ־ישראל בראשית המאה, ונטע מהם שדרה לתלפיות מבית תחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית ועד לשפך ואדי דוסטריי, סמוך לשפת הים. ויש אומרים כי ראשונים הביאו אותם איכרי מושבות הטמפלרים בעמק בית־שאן ועל שפת הכינרת.

ואני מרגיש כי הללו שקוראים לי בשמי רוחשים כלפיי דבר לא טוב. אני לא יודע אם אלה שמחפשים אחריי הם אנשי צבא, משטרה, או עובדים בבית מחסה. אני רואה את השער הגדול של החצר, הפונה לרחוב רוטשילד, וכל רוחבו מלא בגופיהם המוצקים של ארבעה או חמישה בריונים. הם לבושים בגדים אדומים. הייתכן שהם טורקים? או נידונים־למוות שברחו מכלא חאן־אל־באשה שבדמשק? אני מרגיש שכוונתם לקחת אותי עימם בכוח ולשלול ממני את החופש שלי. הם שליחים של מישהו. קשורים לרשת.

מה מוזר, אני אומר לעצמי, כי הנה מתרחש בי במציאות סיפור כמו־חלומי. אני בורח, מסתתר מאחורי הבית. עולה במעלות האחוריות לקומה העליונה של אותו בניין גדול, שהוא ספק בית ספק מחסן, אני פותח דלת עץ כבדה היוצאת למרפסת. סוגר את הדלת היטב מאחורי. נכנס לאולם הפנים אשר ריצפתו עשוייה יציע של לוחות־עץ עבים ורפויים. הלוחות אינם הדוקים במסמרים אלא מתנודדים למגע כף־הרגל באופן מסוכן. מבעד לחור הפעור בריצפה אני רואה את הקומה הראשונה, ופתח המרתף עם חביות היין הריקות וקורי העכביש; ואת החצר והגינה, שם מסתובבים עתה פועלים רבים בהמולת יום עבודה חקלאי רגיל, ובהם גם הפועל העברי שלום ליש, נוהג בזוג פרדות, והם אינם שמים לב אליי ואל רודפיי.

אך הרודפים באים בעקבותיי. אם אפול במנוסתי מהם – אשבור את מפרקתי בתהום הפעורה לפניי. באומץ של שעת ייאוש אני קופץ על פני הלוחות הרופפים, אשר נעים ומתרווחים תחתיי. רק מפני מהירות הדילוג אינני נופל למטה, לתחום הקומה הראשונה, אלא מגיע אל הקיר המערבי של הבית. זהו קיר פנימי, אשר צידו החיצוני פונה, ככל הזכור לי, כלפי הגן ושדרת הוואשינגטוניות. ובקצה השדרה, זאת אני רואה בבהירות מפתיעה, למרות מרחק השנים – רחוב רוטשילד כפי שהיה בראשיתו, בתים בני קומה אחת עם מירפסות מזוגגות, להן מעקה עץ עשוי לוחות מגולפים ככדים, ארוכי צוואר, ועמודים נושאי כותרות משולשות ומשוננות, ובהן קרועים חללים כפיתוחי צורות לב ועלה באוויר; ואשנבים צבעוניים מעל משקופי הדלתות; וגינות רבות־חן מעוטרות בשיחי טוייה וסוכות יסמין וגפנים; וביתנו העומד בכרם עצי הזית שנטעו הגננים, אלה האגרונומים, של הברון, מול בית־הספר פיק"א; והמשכו של הרחוב הנבלע בלב הפרדסים הירוקים; וקולות מנועי הבארות עם גבעות החול הזהובות ושדרות אקליפטוסים הנבלעים באופק הריק.

בקיר אין דלת, ואין אני יכול לדעת מאום ממה שמתרחש עתה מעבר לו. מאחורי תהום פעורה, הקרשים הוזחו ונידרדרו ממקומם בקול חריקה רפה של רקב שנים מתפוקק, ואבק תולעים יבשות. ואני עומד על בלימה, חובק בזרועותיי את הקיר החלקלק, מחפש לעצמי מקום אחיזה. אני חושש כי הרודפים ימצאו דרך לבוא בעקבותיי. התהום שנפערה בינינו לא תשמש להם מכשול. ברגע זה אני נזכר כי למשפחת גלפרין מוכרח להיות מחבוא, בו החביאו את יוסף לישאנסקי מפני התורכים, ובוודאי נשמר המחבוא עד עצם היום הזה. אני מכה בקיר, הטיח מתפורר בנקל, ונפתחת דלת־סתרים, אשר נראה בעליל כי לא השתמשו בה שנים רבות. ממש כמו “סליק” הנשק אשר בריצפתו הכפולה של “בית האיכר” ברחוב נורדאו הסמוך.

ושם בתוך החדר יושב, הפלא ופלא! – אדון אלכסנדר גלפרין הזקן, הוא בכבודו ובעצמו. יושב בכורסה ומרכיב משקפיים בהירים, ועל פי המצב אשר בו השתמר נראה בעליל כי עודנו חי, ומסתתר כל השנים מפני התורכים. על דעתי עולה כי זה בהחלט המחבוא אשר הכינו ליוסף לישאנסקי.

אדון גלפרין אינו מגיב כלל לנוכח כניסתי, וגם לי אין זמן לגשת אליו ולנסות לשוחח איתו. לרגע הוא נראה בעיני כמין חנוט, אך מצד שני, כאילו חי עדיין. הוא גוץ, ממש כפי שאני זוכרו מילדותי, וגילו כבן שישים או שבעים. להפתעתי דולק אור חשמל בחדר, ושוררת בו דממה של אחוזת קבר. זה חדר מלבני ארוך. רהיטיו: שולחן נמוך, כוננית, דרגשים עשויים עץ צהוב ופשוט. נקל להבחין כי שנים רבות לא השתמשו בהם. עיצובם נראה כעבודת נגרות גסה, ללא פוליטורה, כאילו הרכיבו אותם מארגזים, בשנות המלחמה. באור החשמל מתבלט צבע העץ הצהבהב והמחוספס. חלון רחב מאוד, צרפתי, מכוסה בווילון עשוי בד דמשקאי, פונה לצד מערב, כלפי רחוב רוטשילד.

אני מתפלא על אור החשמל בחדר. הלא על־פי ההיגיון ההיסטורי צריכות רק מנורות־נפט מתקופת התורכים לשרוד בו. אני ממהר לכבות את החשמל, למען לא ישתקף האור בחלון ולא יוכלו הרודפים לגלות את החדר הנסתר. אני מפחד פן כבר הם מתדפקים מבחוץ על פני דלת־הסתרים אשר הברחתי מאחוריי. על כן אני מתרוצץ בחדר מקצה אל קצה ומחפש מדרגות חיצוניות באמצעותן אוכל לחמוק מן המחבוא אל הרחוב ולנוס בהסתר מן הרודפים, אשר מחפשים אחריי עדיין בתוך הבית. אני מוצא את המדרגות. אני מנסה לצאת מן המחבוא אל אור היום אשר בחוץ, ומחשבה מפליאה מהבהבת במוחי:

הלא אדון אלכסנדר גלפרין המנוח נמלט למצריים עוד בטרם פרצה מלחמת העולם הראשונה. ערבייה צעירה מהפועלות בפרדסו הלכה למלא את כדה מים מן הבריכה שבפרדס, ומעדה ונפלה אל הבריכה, ומשום שלא ידעה לשחות ואיש לא היה במקום לעזור לה ולמשותה, טבעה הצעירה בבריכה. ורק הג’ארה נותרה צפה על פני המים. פלחי הכפר יהודייה, העלילו על גלפרין, שהוא הטיל את הערבייה לבריכה, ואחריה – הג’ארה. שנה שלמה נפתל גלפרין בעלילה זו ולבסוף נאלץ להסתלק באונייה לאלכסנדריה של מצרים.

ומה הוא עושה עדיין במחבוא?


ו.

אך לא, הוא אינו במחבוא. עומד בחצרו אדון גלפרין, עימו הבויארג’י הערבי ובידו חבילה של רפייה, מזמרה וסכין חרמשי, דוגמת אלה שבידי הערבים. ואיתם הפועל העברי שלהם ליש עם העגלה ושתי הפרדות. השלושה עולים לעגלה, חוצים את הרחוב ונכנסים לפרדס.

“ליש, בוא איתי,” אומר אדון גלפרין (המכונה בפי הערבים בשם חוואג’ה פארֶס) ביידיש הרומנית שלו, “עץ האוראנג' אינו דומה לעצי פרי אחרים. עץ זה יש לו נטייה להיות שיח, ולא עץ בעל גזע אחד. יש בו בעץ האוראנג' תכונות משני הסוגים הללו: גם של עץ וגם של שיח, הזמירה אינה משנה אותו הרבה. לפיכך יש להעמידו על שלוש זרועות יסודיות, ולשמור שיגדל ישר ולא בגובה רב, אלא בהסתעפות רחבה, ושבין הענפים יהיה מרחב מספיק לחדירת קרני השמש והאוויר.”

והוא מלמד את הפועל העברי שלום ליש כיצד קובעים סמוכה לעץ, מחזיקים מזמרה ביד, ונזהרים מלפצוע את העץ בסכין החרמשית. ואך באותה שעה מצלצל פעמון המושבה מחצרו של צוער ברחוב הרצל, שלום ליש רוחץ ידיו והולך אל קלוב הפועלים, שם קופץ על רגליו מולו גלפרין הזקן, מרים ידו הימנית ומתחיל לשיר ברעם את הימנונם של “פועלי ציון”:


"מיר הייבען די הענד געגען מזרח און שווערען…

(ידינו למזרח נרים ונשבעה…)"


ואחריו קופצים על רגליהם מן המחצלת עוד עשרה צעירים וצעירות אשר ישבו יחפים, והם מתמתחים ומרימים ידיהם, ויחד מייסדים מפלגת פועלים חדשה.

“טובאריצ’י!” מתרגש גלפרין ברוסית, “כולנו כאחד נצא עם הדגל ביד, לא ניתן לערבים לעבוד, נוציא את כליהם מידיהם ואנחנו נחפור. זאת היא אדמתנו הקדושה, ואנו נחרף עליה את נפשנו!”


ז.

שעה של ערב, נדמו צלילי הפעמון ושירם של הצעירים בקלוב הפועלים, ועליי להגיע לבית אימי ובעלה. ועוד בטרם אגיע אני רואה בעיני רוחי את אבי יושב אצלה בכורסה אשר בחדר האורחים, ופניו מביעים את שמחת השיבה, כחוזר מחופשה ארוכה, ותמיהה על הימצאו בבית שאינו שלו. אימי מחפשת מקום להניחו ואינה שקטה, כי הינה בעוד שעה קלה יחזור בעלה החדש הביתה מעבודתו. ולי הרגשה שכבר עברתיה כמה פעמים בחלום: אבא מופיע. הוא כלל לא מת. מותו לא היה אלא טעות. שהה זמן ממושך במקום אחר ועכשיו חזר. והוא מתפלא על שאיננו מקבלים אותו בטבעיות. ואילו אנו מסתירים ממנו את פליאתנו.

“ראה, בן,” הוא אומר ושומט לידי בחיוך מתנצל פנקס רשימות זעיר, “אולי תשתמש בזה פעם לאחד מסיפוריך.” והחריצים אשר במצחו השחום מצטמצמים בכאב.

בילדותו קדח במלריה וכל ימיו סבל ממיגרנה קשה.


ח.

"…דרך שארית שדות המזרע והבור שעוד נשארו לפליטה בין הפרדסים הרחבים. ואביב בארץ. וריח העשב הרענן כריח בצק תופח ועולה, כריח בשר זרועות נערה שנחשפו לראווה אחרי היותן כלואות ומכוסות במשך החורף. האין יש את נפשך להתפלש בעשב ו… לאכלו? אבל מרחוק עומדת וקוצרת קבוצת קוצרים, ערבים דווקא, ורוח הצפון היבשה שהתחוללה ויצרה ענני “כבשים” בשמיים – מבשרת חמסין ליום המחרת… ואם גם בכנפיה הריחות המפנקים של לבלוב תפוחי־הזהב…

ריח התורמוס, הירוק־מיצי, מהו, מהו? לח, חמצמץ, רווי, בריא? בריא! התפלש בעמקו באביב ו… הזדווג…

פרחי הדבש הקטנים, הגמדיים, הצומחים בחולות, בחצי החורף הראשון, וריחם, דבש דליל, רך ודק. ריח הזעטר, על גבעות החוסמס האדום, מעורר תיאבון למאכלים שחורים, פשוטים ומבריאים…"


ט.

שכרתי מונית מיוחדת כדי להגיע בזמן לבית אימי ובעלה לארוחת הערב. המונית נוסעת לצד מערב, במשעולי אדמות החול של חורזרזור, כדי לעלות ולהגיע משם לביתם הנמצא בדרום המושבה. אנחנו תועים שעה ארוכה במשעולי הפרדסים, ולבסוף עוצרים נער־פועל כבן שלוש־עשרה או ארבע־עשרה, לבוש בסחבות של טוז’רקה אירופית ומעדר ישן על כתפו, והוא מסביר לנו בקול צלול, צעקני קצת, ובהברה ברורה, דגושה ורוויית־עצב – את הדרך היוצאת מערבה. אנו ממשיכים ועוברים את פרדס זאבלאווי ואת פרדס שלושת האחים ביירותי, מישל, נג’יב ואמיל, ואת פרדסו של חאפז בק, אשר בחצרו התגוררה משפחת יצקר, ואת פרדסו של סלים איוב, בו נתגלה לראשונה תפוח־הזהב מהזן שמוטי המהולל, ובו התגוררו הביל“ויים הראשונים כאשר הגיעו ארצה, ואת פרדס ה”מוסקוביה" ובו עמד בניין המנזר הרוסי ששימש אכסניה לצליינים ובו נמצא קבר שמייחסים אותו לאשה הקדושה טביתה; וממשיכים בכיוון דרומי־מערבי ומגמת פנינו המסעדה של יוניס ברובע הערבי של יפו. אנחנו תועים בסימטאות הרבות אשר בין המסעדה לים ואיננו מצליחים להגיע. גדול ורחב הוא הרובע ומלא ערבים לבושים אירופית, ועל כל הדוכנים המוארים תמרים לחים לכל מלוא האופק, עד שפת הים, וביניהם מסתובבים מוכרי משקאות קרים. עיר ערבית עשירה אשר שלוות ערב קיץ קריר פרושה עליה, בנייניה מרובעים, בנייני מלט לא חדשים ולא ישנים, הרבה מוסכים ושטחי אדמת בור וקוצים ביניהם.

“אל תאמין,” לוחש לי מן המושב האחורי אליפלט וגנר, “הם אנשי עולם־תחתון. למקום הזה הביא אותם בן־גוריון.”

“זה מחיר הציונות.” אני אומר בביטחון.

“מחיר הגלות. ואיום ונורא הוא.” הוא משיב לי.

“אבל היום זה כבר לא רציני.” אני אומר: “יפו היא רק סמל וקצת נוסטאלגיה.”

“אתה עוד תראה,” הוא משיב, “גם מגן־דוד זה רק סמל. והצלב…”

ואנחנו יוצאים מהמונית ומטפסים ברגלינו מזרחה לעבר המסעדה, כמה אנשים מפוקפקים סובבים אותנו, גם החשיך בינתיים, ומצבנו נעשה לא נעים. הנהג, אליפלט וגנר ואני, ממשיכים ועולים בטראסה גבוהה ורומסים בדרכנו עשבי־בר יבשים, ואת המסעדה של יוניס איננו מוצאים.

“כאן הדרך לפתח־תקוה.” אני מתעקש. “והדגים הממולאים מחכים לנו, עם חזרת טרייה, בבית אימי. אם רק נמשיך ללכת…”

“אתה השתגעת,” אומר לי הנהג, “אני לא יכול להמשיך בלי מונה.”

“סבא שלי היה מחזיק בזנבו של הסוס וחוצה בשחייה את נחל המוסררה, העולה על גדותיו ביום חורף סוער, ומגיע ליפו, וחוזר באותו יום למושבה, עם שק הקמח.”

“אם נשאר לך זנב של סוס מהסבא שלך,” אומר לי הנהג, “אז לך ותציל את נפשך לבד…” והוא מתחיל לרדת חזרה למונית. “אני לא פרימיטיבי!”

“לך אחריו,” לוחש לי אליפלט וגנר, “ואני אצילך מחמתם.” ובקושי אנו מוצאים בטראסה פירצה שאפשר לרדת בה בלי סכנת נפילה מגובה רב. ובהתקרבנו למונית כבר רודפים אחרינו בחשכה המעובה כמה וכמה אנשים. הנהג מתניע את המונית מיד לאחר שהוא פותח את הדלת, ואני קופץ לתוכה יחד עם אליפלט וגנר, ובדי עמל אנו מצליחים לסגור מבפנים את הדלתות ולנסוע צפונה בסימטאות לעבר תל־אביב, מוקפים באנשים שעיניהם היוקדות מתבוננות בנו ודוקרות מבעד לחשיכה.

“איפה אתה גר?” אני זוכר לשאול את אליפלט וגנר בטרם ארד מהמונית אל רחובי בתל־אביב.

“בבית ר' אנשל רוזוב, ברחוב פינסקר בפתח־תקווה. שם עכשיו בית זקנים. זה היה בית אריסטוקראטי מאוד, אוהו, רק רוסית דיברו שם. ואת טורגנייב קראו. וטרומפלדור את פירה רוזוב אהב. ואתם, אנשי תל־אביב, גם תודה חייבים לנו, כי בימי ההגירה את ביתו העמיד ר' אנשל לרשות הוועד שלכם, ודיזנגוף…”

ונסע.

*

תרגום לערבית של הסיפור נמצא בחוברת:

בשני קולות

קובץ דו־לשוני מיצירותיהם של משוררים וסופרים ערבים ויהודים לפי בחירתם.

[התרגום כנראה מעשה ידי רושדי אלמאדי, העורך]

“בית הגפן”, מרכז ערבי יהודי לתרבות חברה ונוער, חיפה. 1977

המלצות קוראים
תגיות