רקע
אהוד בן עזר
יקותיאל והדורות הבאים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אחיאסף בע"מ; 1977

הכרתי איש מפוזר שהחפצים ברחו ממנו, ובראשו ניסר כמין זבוב של דאגה שלא נתן לו מנוחה. רק אישה אחת אהבה אותו. ותמיד הציק לו משהו, והדאיג אותו, ובייחוד היה דואג כשלא היה לו מה לדאוג. כי החשש מפני הדאגות שתבאנה היה מדאיג אותו יותר מן הדאגות עצמן. וכך לא ידע אף רגע של מנוחה. כשהיה שקט – חיפש דבר־מה לדאוג. וכשדאג – לא היה שקט. כשישן – היה חושש מן החלומות. כשחלם – פחד פן יתעורר. כשהתעורר – רצה לישון כדי להימנע מדאגות. וכשהלך לישון היה נדמה לו שעוד לא הספיק לעשות כלום, ולכן המשיך להיות ער. מרוב שהיה ער – התעייף. אבל מפני שהתעייף מבלי לעשות כלום, היה כה מרוגז על עצמו, עד שלא הירשה לעצמו לנוח, ונהג בעצמו מנהג בעל־בית בפועל עצל.

לאיש קראו יקותיאל.

בבוקר אכל יקותיאל ביצה רכה וקרא בעיתון כי אחד משונאיו מת בתאונת דרכים. העיתון הפריע לו לאכול את הביצה, והביצה מנעה בעדו מלקרוא בעיון את העיתון. כשחדל לקרוא ולאכול – השתעמם. כשאכל בלי לקרוא – אכלה אותו הסקרנות. כשקרא בלי לאכול – הציק לו הרעב. ובינתיים הקומקום ציפצף, ומבלי להיפרד מהעיתון והביצה – מזג יקותיאל לעצמו קפה, ופתאום לא זכר אם ציחצח את שיניו, ופיו נתמלא טעם רע. כוס הקפה איימה להפריע לעיתון ולביצה גם יחד, ובאותה שעה נשמע אות השעה ברדיו והחל שידור מהדורת החדשות, אשר הפריעו ליקותיאל לקרוא את העיתון, בדיוק כשם שקריאת העיתון הפריעה לו להאזין לחדשות, ושניהם כאחד לאכילת הביצה, וכן הלאה וכן הלאה.

הדברים המדאיגים שנכתבו בעיתון ונשמעו ברדיו לא הרגיעו את יקותיאל. הדאגות הגדולות של העם והמדינה, ובייחוד המלחמה בגבולות, לא מילאו אצלו את מקום דאגותיו היומיומיות. וכרגיל היה מודאג משום שטרם ידע איזו דאגה תדאיג אותו היום.

ואז צילצל הטלפון. יקותיאל קם, ובדיוק באותו רגע קפצה הביצה מן השולחן ונפלה לריצפה, הקפה נשפך על העיתון, ועד שהגיע אל הטלפון – חדל הצלצול.

מי צילצל? יקותיאל העביר לנגד עיניו את בני־משפחתו, חבריו ומכריו: זה נפצע בתאונת־דרכים, זה מתגרש, זה נחלה בסרטן־הדם, זה מבקש ממנו הלוואה וזה מזמינו לארוחה משפחתית קטנה עם שלושה זוגות דודים וחמש מנות לבד מקפה ועוגה. כל הדברים הנוראים הללו לא הרגיעו אותו, משום שיקותיאל היה נרגע רק כשידע בדיוק מה מדאיג אותו, ואז היה שוב מודאג. וכך יום אחר יום, ללא שעה של מנוחה.

לפתע צילצלו בדלת.

מי זה יכול להיות?

הוא ניגש על קצות אצבעותיו לדלת ורצה להציץ בנקב ההצצה. אך אמר לעצמו: אם זה מישהו שאני מכיר – אין צורך להציץ. ואם הוא אדם זר – וכי לא אפתח? אפתח. אחרת אהיה מודאג לדעת מה רצה ממני.

והוא פתח.

זה היה השכן שגר בקומה מתחתיו, איש קרח ונמוך, פניו שחומים, עורו מקומט, עיניו חשדניות ומבט שקט לו כשל איש מבשר רעות. ואכן, הוא התלונן חרש שהתקרה בחדר־האמבטיה שלו דולפת מים, היורדים ובאים מן הביוב הרקוב בחדר־האמבטיה של יקותיאל. יקותיאל ירד עימו לדירתו, ולא נרגע עד שהמים מן התקרה טיפטפו על ראשו. והטפטוף, כמובן, הדאיג אותו מאוד.

יקותיאל חזר לדירתו וניגש לטלפן לשרברב. כאשר שלח ידו לשפופרת – צילצל הטלפון. לאחר שהתגבר על הבהלה, התעשת וענה. זו היתה אימו. היא דיברה לאט ובקול רציני. כמבקשת לגלגל בזהירות על אוזנו מקרה מוות פתאומי. אמנם, כך נשמע תמיד קולה בטלפון, ולכאורה לא היתה לו סיבה לדאוג. מצד שני, הוא ידע שגם אילו מת מישהו במשפחה – לא היתה פתיחת שיחתה עימו אחרת מכפי שהיא עתה. ואי־הידיעה אם יש מקום לדאגה או לא – כירסמה בקירבו. וכרגיל התברר עד מהרה שלא אירע שום דבר מיוחד, לבד מכמה טרדות קטנות שאימו נתקלה בהן, ואשר הטרידו ביותר את יקותיאל דווקא משום קטנותן. וכשניסה להסביר לה שאין שום סיבה לדאוג, חש עצמו כמוליך אותה שולל. שהרי היא רצתה שישתתף עימה בדאגותיה, אלא שבמקרה לא היה היום באמתחתה נושא עצוב, מסובך וקשה דיו כדי להלום את דאגתה.

לאחר שנסתיימה השיחה הלא־מוצלחת, שהותירה בשני הצדדים טעם מר של חרדה סתומה, אשר את הדדיותה חש יקותיאל גם לאחר שניתק הקשר הטלפוני עם אימו – טילפן לשרברב.

נכון, אינני צדיק, אמר לעצמו שעה שחייג, ולכן אני מבין את חולשותיהם של האחרים, וסולח להם, ומקווה שיסלחו לי. להיות צדיק זה לא אנושי. אבוי לחברה שרואה אדם ישר כיוצא דופן ומעלה אותו על נס. גם לחוטא זכות להוקיע עוול, אחרת ניקלע כולנו למצב שתיקה השורר בשותפות של גנבים, או נסבול מידם הקשה של צדיקים מתנשאים.

ומה זכותם של מנהיגים פוליטיים שנכשלו – להטיל דופי במנהיג חדש שאולי עבר בשוגג עבירה קטנה? ברור כי עז חפצם להוכיח לו שאינו טוב מהם, ולעשותו בן־ברית צייתן, בעל־חוב כביכול, פן יחבל יושרו בשארית כוחם.

כזאת ועוד חשב יקותיאל כאשר השתהתה אצבעו החולמת על חוגת הטלפון, והוא מדמה בנפשו כי סיעה של מילות תוכחה שחורות, בדמות פרפרים פוליטיים, פורשת כנפיים מבין דפיו ומזעזעת מוסדי ארץ. צדקו האימפרטורים הרומיים אשר בטרם קרב התפללו לברכתו של אל המוזות ולא לאל המלחמה, שהרי בסופו של דבר לא חשוב מי ניצח במלחמה אלא מה כתבו עליה המשוררים.

אלא שיקותיאל לא היה משורר, וגם לא אדם פוליטי, ורק לעיתים רחוקות כתב מכתבים קצרים למערכות העיתונים, ובהם הביע דעתו הצנועה על ההיסטוריה בהתהוותה. פעם הבטיח לראש־הממשלה בשבועה כי הדורות הבאים ישפטוה לחומרה, ופעם הכתיר לה יורש וקשר לו שבחים. וכאשר ההיסטוריה החלה מתנהלת, אמנם לאיטה ובכבדות כלשהי, בעקבות מכתביו, נעשה יקותיאל מיטרד למכריו, שהישווהו בחשאי לזבוב־הבקר, אשר נדבק למצח השור המושך במחרשה, ומכריז בגאווה: “אנחנו חורשים!”


והשרברב בא. צינורות העופרת אכן נרקבו. המחיר שדרש היה כמחצית שכרו החודשי של יקותיאל. יקותיאל הסתיר את הרוגז המפעפע בקרבו על שיעור הנזק, את החמימות שמוסכת בדמיו הדאגה שמצאה לה סוף־סוף נושא כערכה, ואת רחמיו על עצמו – והסכים למחיר.

השרברב החל עוקר מרצפות, דופק בצינורות, שובר קירות וכורה תעלות בריצפה, ועד מהרה גבהה בחדר־האמבטיה גבעה של חול ופסולת בניין. יקותיאל עזב את השרברב לנפשו, כדי שהלה לא יתעצבן. כך יעצה ליקותיאל ידידתו, אשר בינתיים הספיק להשיח לה את דאגתו בטלפון. אך השרברב קרא לו מדי פעם ונקב בתוספת מחיר ככל שנתגלו צינורות רקובים נוספים. וכהוכחה הגיש לו חתיכות עופרת מתפוררת.

הדאגות פינו מקומן בנפשו של יקותיאל לתחושה מעורפלת של הימצאות בעולם אחר, כאילו הוכה זה עתה על ראשו, והנה באה המתיקות הנעימה שלאחר הכאב. הלמות פטישו של השרברב נשמעה עמומה ומרוחקת מאוד, כאילו אי שם, בדירה זרה, חדר אמבטיה עובר ניתוח השתלה. המרצפות הן שכבת העור, החול – בשר. הצינורות – עורקים. וקופסת העופרת המנקזת אותם – הלב. אמנם, המוות במקרה זה אינו אלא קלקול זמני. הוא כתב מליים אחדות במכונת הכתיבה, אך מחשבתו כמו ניצבה מחוצה לו, וכשסיים את השורה נשברה ידית המכונה. ידו השמאלית פעלה על דעת עצמה, הסיטה את הידית בחוזקה וקרעה אותה מעל צירה. הדבר לא הפתיע אותו. הוא ידע שהצרות באות ביחד, וכי עליו להשגיח היטב על עצמו פן ייפרדו מעשיו ממחשבותיו.

הוא נזהר מלהשתמש בעט, פן תיפול ותישבר גם היא.

באותו יום, שהיה אגב יום חמסין, איבד יקותיאל המחאה בדרכו לבנק, ומקטרת שקנתה לו ידידתו ליום ההולדת נעלמה באוטובוס המוליכו אל האולפן לעולים, מקום שם לימד עברית. הוא קיבל שני מכתבים נזעמים מתלמידיו־לשעבר, הטוענים שאינו יודע ללמד את השפה. בערב נשמעו דפיקות בכל הדלתות אשר בבית. אנשי הוועד כינסו את הדיירים לאסיפה השנייה במניין (לראשונה לא הופיע איש). יקותיאל כיבה את האורות וישב לאכול במיטבח לאור הנר. רק מאוחר יותר גילה כי אפשר, בפשטות, לסגור את נקב ההצצה בדלת הכניסה, וכך לא ייראה דרכו האור שבדירה. אותה שעה צילצלו בפעמון הכניסה. לא היה אפשר לדעת אם איש ועד הבית הוא או הרצף. יקותיאל הסתכן ופתח. והרצף, איש כבד ואיטי וידיו ענקיות, התבונן בחשד בדירה החשוכה ונקב מחיר לא גבוה עבור תיקון המרצפות ששבר השרברב.


מאוחר יותר באותו ערב חש יקותיאל שהוא הולך למות. לראשונה בחייו עברה אותו התחושה הזו בתאונת־הדרכים שקרתה לו לפני שנים אחדות, בשניות בהן טולטל במכונית שעפה מן הכביש, מתהפכת באוויר ומשליכה אותו החוצה לתעלה בחבטה עזה. המחשבות שפקדו אותו אז, בטרם נזרק ואבדה הכרתו, היו: “הפעם זה קרה לי!” (כמין איבוד־בתולים המתרחש לראשונה, קשור במוות). “האמנם זה הרגע האחרון שלי? – מה יהיה הסוף?” ואולי – “האם זה הסוף?” – במשפט אחד. והיתה לו תחושה מוזרה של חוסר משקל, כמו, בוודאי, לנוסע בחללית. ולוח המכשירים ההפוך, הלילי, שטס עימו קדימה, האיר מול עיניו בברק זרחני, כשולח אותות מעולם אחר, ערטילאי, שם הגוף מאבד את משקלו והנשמה מפרפרת על קו הקץ. שם רגע לפני המוות דומה כבר לרגע שלאחריו.

אלא שהפעם קרה הדבר בצורה אחרת.


כבר בראשית הערב חש יקותיאל חולשה, וכמין סחרחורת קלה. הוא ביקש לנמנם לאחר שהרצף הסתלק, אך שוב צילצלו בדלת. זה היה מאוחר מדי לאנשי ועד הבית. על כן פתח את הדלת ומצא את ידידתו שהקדימה לבוא. הוא קיווה לישון קצת בטרם תבוא, ולא הספיק. שערותיו היו זקורות, בגדיו מקומטים, והכר חרץ סימנים אדומים בלחיו. היא נכנסה ואמרה:

“שכחת איך מנשקים?”

הוא נשק לה. “אתה שמן ומפוטם כחזיר.”

“לא טענתי שאני נראה כאפולו.”

“גם לא כסוקרטס.”

“כזה מכוער?”

“כזה חכם.”

“אם כך יש לי סיכויים.”

“חסרה לך הרעלת קיבה קטנה כדי לרזות. תהיה יפה.”

“תודה.”

“העוזרת היתה?”

“אתמול. סיפרה שיש לה פאספורט יוצא מהכלל מתקופת קינג הראשון, מלך בריטיש ואינדיאנים, והוא מתאים לכל מדינה בעולם. היא אמרה כי לסורים מגנט גדול באדמה וכך הם מפילים את ההליקופטרים של היהודים. כי מר זינגר הוא עכשיו לצידנו. ועוד אמרה שמצאה בדירה חיידקים וניקתה את כולם, ולקחה עשר לירות לשעה.”

“כמה שעות?”

“לא חשוב.”

“ומה עוד?”

“קניתי לחם.”

“ואיך הלחם?”

“לחם.”

“ומה עוד?”

“הביוב נרקב. אימי צילצלה. השרברב בא. איבדתי מקטרת.”

“איזו?”

“שלך.”

“אתה מתכוון להיפטר ממני?”

“לא נכון.”

“ומה עוד?”

“שברתי מכונת כתיבה. היפלתי ביצה, בבוקר, ושאר הדברים ששכחתי – כבר שכחתי.”

“לא נורא. אקנה לך מקטרת חדשה.”

“את רוצה לראות את חדר האמבטיה?”

“אחר־כך.”


הוא התנפל עליה והשכיב אותה במיטתו ופרע בגדיה. היא ציפתה שיעורר בה ריגוש של עדנה והתמסרות. ילטפנה קלות על עורה, וכך יתחיל את משחק האהבה – בעדינות, בחימוק אצבעות ומגע שפתיים וליטוף שיער. ואחר־כך יתפוס בה בחוזקה, ימעך אותה ואפילו יכנה, לא איכפת לה, להפך, היא את הכאב לא תחוש כל עוד תהא סמורה ומתוחה כולה לקראתו. וכך קיוותה להיסחף על כנפי חלומה, ופקחה עיניה ושבה ועצמה אותן, וחיבקה אותו, ופערה פיה והוליכה ידיו אליה, וכל גופה ריחף לקראתו בציפייה. אך אברו שבת מכל מלאכתו. ובדממה שפרצה ביניהם הורגש שהפראות שלו היתה מזוייפת וחוסר עדינותו נבע, כרגיל, מהיסוסי ליבו, ומהיותו מנומס מדי, או פחדן, לבטא אותם.

“יש גברים המפריזים בכוחם במיטה כדי להסתיר את חוסר אהבתם.” אמרה לו.

הוא שכב לצידה עייף, מזיע ואשם. “ואם ההיפך הנכון – סימן שאני אוהב אותך?”

“זה לא מנחם אותי.” נצטרד קולה באכזבה. “אולי אתה צריך להציץ איך אחרים עושים את זה?”

“למה לא? על קופים בגן־חיות מותר להסתכל, ובבני־אדם – אסור?”

“באמת. תוכל ללמוד משהו חדש.”

“מה יש לך נגדי היום?”

ואז סיפרה לו חלום שחלמה בלילה שעבר. היא בשמלת חתונתה, אבל השמלה לא גמורה, ואצבעה נדקרת במחט התיקון, והדם מטפטף ומכתים את המשי הצחור, וכל הקרואים ישנם ורק החתן איננו. והמוזר ביותר שלא הרגישה בחסרונו אלא כשהתעוררה מחלומה.

“וזה שלא היה הייתי אני?”

היא שתקה.

הוא ליטף אותה ואצבעותיו כמו נתעדנו לקראתה, ועתה הלך הכול למישרין. אבל מרירותה הקודמת, וההרגשה שהוא מנסה לפצות אותה, פגמו בשלמות ההנאה. ולאחר שנרגעה ישב לשולחן עבודתו, לתקן מחברות תלמידים, והיא יצאה למרפסת, לשאוף רוח.

ושוב חש יקותיאל חולשה, וסחרחורת. הוא קם מכיסאו והשתרע על מיטתו הסתורה. הידידה שאלה אותו: “מה קרה?” – והוא הימהם תשובה לא ברורה. ופתאום התחיל להרגיש מחנק, וקור בידיו וברגליו. כאילו עווית מתקרבת ובאה מכל קצוות גופו ועצביו אל ליבו, וצמרמורת, וחולשה נוראה. הוא נשם עמוקות, מנסה לשמור על מידה חזקה של מודעות ושליטה עצמית, כדי שהפחד, בדמות אותה עווית־מתקרבת שאינה תלוייה כלל ברצונו – לא ישתלט על גופו. הוא התבייש לספר על כך לידידתו. הרגיש שהוא מחוויר והולך. מאום לא כאב לו, אך היתה לו הרגשה שהכול קרוב להתפוצץ בקירבו, וכי, שמן ומפוטם כמו שהוא – תבוא עתה על ליבו התקפה רבת עוצמה עד כי יכרע וידום אחת ולתמיד. הוא נזכר באביו שמת בהתקף־לב, וניסה לכוון את מחשבותיו רחוק מנושאים מפחידים כדי שלא להיכנס למצב של היסטריה. העווית עלולה לתקוף כתוצאה מהפחד. כשאדם חדל להיאבק על חייו הוא משחרר מתוכו את הכוחות הממיתים אותו. אפילו לאותה עווית אלימה וסופית, שכביכול אין לך שליטה עליה – נחוץ זיק אחד, ראשוני, של כניעה הבאה מרצונך. והוא נדר שאם לא ימות הפעם, יחיה חיי צניעות ופרישות – לא יזלול ולא יתהולל. ואולי גם יישא את ידידתו לאישה. אולם הוא היסס לכלול את הדבר במפורט בנדרו. חיים צנועים ופשוטים הם קורבן לא קטן, ואין צורך להתחתן כדי להינצל ממוות.

אחר־כך קם, מתפלא שעדיין הוא יכול להלך על רגליו, וישב על כיסא המרגוע במרפסת. רוח קלה החלה נושבת מכיוון הים, הוא אמר לעצמו שאולי הוא חוטא כלפי עצמו בכך שאינו מבקש להזעיק עזרה ולקחתו לבית־חולים. הלא אומרים כי אפשר למנוע הרבה מקרי מוות כתוצאה מהתקפות־לב, אם מחישים את החולה בעוד מועד לבית־החולים. שם מצויים מכלי חמצן כנגד התקפות החנק וההקאה. הוא ניסה להתגבר על הרגשת העווית שכמו איימה לחזור מדי כמה רגעים. כך אדם חש את המוות זוחל בעורקיו, נזכר במילים שאמר לו אביו, בחיוך עצוב, לאחר התקפת הלב הראשונה (לאחריה נלקח לבית־החולים ומשם לא שב): “בני, ראיתי הלילה את בעל־החרמש!”

כן, כך הרגיש יקותיאל באותה שעה.


הוא אמר לעצמו שמגוחך למות בטרם תיקנו את המרצפות בחדר האמבטיה, ואת מכונת הכתיבה, ובטרם התברר עניין האבידות. ידידתו החלה חוקרת אותו לסיבת מחלתו. ריפתה את חגורת מכנסיו ורווח לו. מיששה פה ושם בגופו לדעת מה כואב לו. לא כאב מאומה. ומה היה לו לשכב עימה ביום חסר מזל? – המשיך להרהר. הוא סיפר לה שכבר בצהריים חש במעיו. בערב הקודם לא התגבר על יצרו ואכל במסעדה מזרחית מנת חומוס עם סאלאט פלפל חריף. הוא אכל שם לאחר שבחורה אחת, שאותה רצה לבקר, לא נמצאה בביתה. אילו נמצאה, לא היה נחלה. בצהריים טיגן קציצות וניגב בפרוסת לחם עבה את כל השמן הנותר במחבת, ממש כחזיר. ושתה ספלי קפה מר, וכוס תה חריף בנוסח מזרחי: תמצית וסוכר בלבד, ובלע שתי גלולות כנגד כאב־ראש, בחמסין, ואחת כנגד הרעלת קיבה. ועישן אחרי הצהריים מקטרת גדושה טבק, שאותה איבד בדרך לעבודתו, וכבר בשעת העישון, נזכר, תקפוהו חולשה וסחרחורת, אבל התעלם מהן. גופו מורעל בקפאין וניקוטין וגלולות, והוא החליט לשמור מעתה על דיאטה חמורה. מוטב להיות רזה ורעב מאשר להתבהם ולמות שמן.

“אני נראה חיוור?” שאל.

“לך תסתכל בראי. מדוע אתה שואל אותי?” ענתה.

הוא נכנס לחדר האמבטיה, נתקל בעפר ובשברי הריצפה שנותרו לאחר שסיים השרברב את עבודתו. מן הראי נשקף אליו קלסתר פנים שעורר בו געגועים לדאגות הקטנות של הבוקר. הוא מדד את חומו, ומיד טילפן לחברו הרופא, והירצה בפניו אחת לאחת את תחושותיו. הלה קבע שאין זו אלא הרעלת קיבה שנגרמה על־ידי נגיף, הגורם לתופעות שפעתיות. ומשעה שנתבררה לו הסיבה לחולשתו, נרגע. ובכל זאת –

“אתה לא חושב שזה פסיכוסומאטי?”

“לא. שום מחלה פסיכוסומאטית לא מעלה את החום.”

“ואני כבר הייתי בטוח שזה הלב…” ניסה יקותיאל.

“יהודים תמיד חוששים מכל כאב קשור בלב.” אמר ידידו הרופא. “אבל הסימפטומים של התקפת לב הם אחרים לגמרי, קודם…”

“לא, על תספר לי,” הפסיק אותו יקותיאל בפחד, “כי מיד יופיעו גם אצלי…”

ידידתו הכינה לו צלחת אורז מבושל במים. השקתה אותו בהרבה תה בלימון. בלילה שכב לצידה שעה ארוכה, חיבק אותה ולא נרדם. נהנה לגעת באדם בריא.

“את לא פוחדת?” שאל.

“שתמות לי? לא. כל־כך מהר אני לא אתן לך לברוח ממני.”

“לא. אני התכוונתי אם את לא פוחדת שתידבקי ממני?”

“לא.” ואחר רגע הירהרה והוסיפה בעצב: “אתה יודע, קותי, חבל שהאהבה היא לא מחלה מידבקת.”

“מדוע?”

“כי אז אולי היית אתה נדבק ממני.”

ונרדמה.

הוא חשש פן ההרגשה הרעה תחזור. נדמה היה לו שהעווית עדיין אורבת לו באותו קיפאון שחש בקצות רגליו ובאצבעות ידיו. מה היה לי לתנות אהבים אתה? – עשיתי הרבה דברים מזיקים ואסורים ביום אחד וכמעט נענשתי על כך בעונש החמור ביותר. לפני שעה קלה חשבתי שתהא זו היא אשר תשמע את מילותיי האחרונות, והנה לא היה לי שום דבר חשוב לומר לה לבד מ“אני מרגיש חולשה,” ו“אולי אשב קצת באוויר החופשי?” – וכלום חשבתי שכך ייחתמו חיי בפני הדורות הבאים?! לא. לא. אין זה מצחיק כלל וכלל. אילו הנחתי לעווית להתגבר – היתה מכריעה את ליבי. אלא אני החלטתי להמשיך לחיות.

ועתה, על משכבו, לצד ידידתו שנרדמה, מה לעשות כדי שהמחשבות המפחידות לא תחזורנה אליו, ועימן ההרגשה הרעה? כדי להעסיק את עצמו החל סופר. הוא ספר כסדר מאחת ועד אלף וחמש מאות בקירוב, בטרם נרדם. אך לאחר שעה קלה התעורר ותקפו פחד מפני ההרגשה הרעה, והוא המשיך לספור. הספירה היטיבה עימו והכניסה קצב איטי ומרגיע בכל פעולות גופו. וככל שהתקרב למאות האחרונות לאלף השני, העביר לפני עיניו את המאורעות ההיסטוריים שאירעו בכל שנה: 1789, 1812, 1848, 1871, 1878, 1882, 1914, 1921, 1936, 1939, 1948, וכן הלאה; אך כשהתקרב לשנה הנוכחית תקפו פחד פן ייעצר וימות בשנה זו, וכשעבר אותה בשלום החל חושש פן לא יאריך שנים רבות אחריה, ואם יירדם למשל ב־1978, תהא זו שנת חייו האחרונה. ועל כן נלחם בקורי השינה התוקפים אותו והגיע לשנת 2000, והרחיק ספור קדימה אל עבר השנים אשר שום אדם החי כיום לא יזכה להגיע עדיהן.

המלצות קוראים
תגיות