בבוקר היום השני לנישואיו חלם יקותיאל חלום.
בחלומו הוא עומד לפני פתח גן המשתרע ממנו והלאה למטה בגיא. ושם, בינות לעצים גבוהים, בצל אפור, מסתובבים חיילים. הוא ניגש לשער. לקראתו באה חיילת צעירה במדי־חאקי בהירים. היא שמנה, כבדה וכהת־עור, פניה מתרחבות כלפי מטה, ובגלגלי עיניה המלבינים בציפייה סבלנית, כמעלת־גירה, הוא מוצא עקבות ירושה בת דורות של כניעה לזכר אם ידוש בה, כחפצו. אם ירכב על אחוריה המלאים ויצליף בה וידהר.
הוא שואל את החיילת אם כאן הוא מקום ההתייצבות.
“נכון,” היא אומרת ומוציאה את המסטיק מפיה, ויקותיאל תופס ומחבק אותה בזרועותיו ולוחצה על עמוד השער. היא מסרבת ונענית, מסרבת ונענית, ומעירה בחיוך מטופש כשהיא לועסת: “אנשים שבאים למילואים מתפלאים איך זה שהפקידה נשארת תמיד צעירה, והם נעשים זקנים יותר משנה לשנה!” – והיא נדבקת אליו ויקותיאל חש שהוא בוגד באשתו אך איננו יכול להרפות מחיילת זרה ומזרחית זו, טומן פניו בשדיה הכבדים ולוחץ גופו לגופה החמצמץ ונאנח בחלומו, ונאנח, והפורקן מתקרב ואינו בא, ורחוק למטה בגיא הוא דוהר אל המידבר וסוסת הצבא תחתיו צוהלת ונחיריה הלחים מרטטים.
יקותיאל עמד לבדו בשדה צהוב וריק. צהלת הסוסים נדמה ועקבותיהם נעלמו בענן אבק רחוק. אשתו החדשה הופיעה במדי קצינה מגוהצים ואמרה לו בקול טראגי:
“אני לא יכולה יותר. אנחנו נתגרש. מה עשית לי? אני צריכה שחיילות אצלי במשרד תדברנה עליך? כל המחנה צוחק עלי בגללך!”
קולה היה סדוק קמעה כאדמת הקיץ החרבה אשר סביבם.
“זה שקר!” הוא מתרעם. “חיפשנו את יהודי חייבר.”
“חיפשת תחת לרכב עליו!”
“לא נכון. אף אחד לא ראה. היינו לגמרי לבד.”
“אילו לפחות היה לך שכל להסתיר!”
ויקותיאל אומר לעצמו: נכון. היא צודקת. צריך לדעת להסתיר. יש להכין את המשלחת בחשאי, מפחד הבידואים האורבים על דרכי המידבר. הלא תמיד אמרה לך – לא איכפת לי מה שאת עושה, רק שאני לא אדע. לך דע אם באמת התכוונה לכך. לכן, למה לי לספר לה את החלום, כשאתעורר? למה לי צרות? הלא יתפסו אותי בדרך ממעון ליתריב.
והוא מתעורר.
“תגיד, היו לך סיוטים?” שאלה אותו אשתו החדשה ומבטה אוהב ועיניה זוהרות בלחלוחית של דאגה, והיא מעבירה ידה על פניו ומלטפת אותן.
“מה יש?”
"נאנחת כל־כך, אהובי, בשנתך, והסתובבת במיטה, ושוב נאנחת, כאילו מישהו רודף אותך – "
הוא שתק.
“מה אתה שותק? שכחת מה חלמת?” – היא מנשקת אותו.
“לא.”
“אז ספר!”
היספר –
“נו!”
“זה לא היה סיוט.”
“אבל נאנחת?”
“אז נאנחתי!”
– וסיפר.
“יפה מאוד!” היא קובעת, רצינית כרופא. “אתה חולה זימה. ועוד עם מי – חיילת, מכוערת, מלוכלכת אחת – תתבייש לך!”
"אבל זה קרה בחלום – "
“בטח גדוד שלם הסתובב לה בין הרגליים לפני שבאה אליך!”
"רק חלמתי – "
"יכולת לפחות לחלום עליי! עליך אי־אפשר לסמוך, רק עוצם את העיניים – וכבר בורח, ועם מי – חיילת דפוקה אחת, שנותנת לכל אחד – "
שבועות אחדים לפני נישואיו עבר יקותיאל עם ידידו מרפא־השיניים הפולני בסימטה המוליכה מן הטיילת לרחוב הירקון. זה היה בסוף הקיץ. מעבר לרחוב, ליד מכונית ריקה, עמדה בחורה מזרחית צעירה, לא־יפה. לבושה מכנסי ג’ינס שלושה־רבעים שחוקים, ושדיה בולטים מבעד לחולצה סמרטוטית עשוייה בד הודי צהבהב. פניה היו מגושמות. היא חיכתה. ניגש אליה גבר מבוגר, בחולצה לבנה, שיער ראשו כמעט כולו לבן, חוט של עצב משוך על פניו העדינים. אולי בעל משפחה, ואולי איש בודד מאוד. הוא החליף מילים אחדות עם הבחורה וכנראה הסכים לתנאיה. זו ניתקה עצמה ממנו והסתלקה במהירות, והוא, לאיטו, צעד בעקבותיה. בפירצה של גדר הרוסה נכנסה, חצתה מגרש ריק כבקיאה בכל שביליו, ונעלמה בצידו האחורי של בניין חשוך. הלקוח לבן־השיער הגיע לפירצה שבגדר והיסס מעט. מצפונו, אולי הבושה, לאחר שהרגיש כי הבחינו בו, כיוונו את רגליו בקו ישר עם המדרכה והלאה משם. ואילו יצרו כפה עליו לפנות לחצר. רגליו ריקדו מעט קדימה והצידה בעת ובעונה אחת, מגלות טפח מן המאבק המתרחש בקרבו, ומיד התעשת ועלה בפירצה; והלאה ריחף כבר כמו מעצמו ודמותו השחורה הצטיירה כפוסעת על קו האופק של היום בשעת הדימדומים, ורגליו נשאוהו ככנפיים בעקבות היצאנית הקטנה.
יקותיאל וחברו מרפא־השיניים האיטו צעדיהם וחיכו מעט לראות מה יקרה. עבדי האהבה השתהו שעה ארוכה בחצר הבניין הנטוש. בחור אחד שחור ורזה נעץ ביקותיאל ובחברו מבטים מאיימים; ולקראתם בא בחור אחר, אלים, וגם הוא נעץ בהם מבט כאילו מפריעים הם לתנועה ברחוב.
הם הסתלקו.
יקותיאל הירהר מעט ואמר לחברו מרפא־השיניים הפולני: “עכשיו אני יודע מדוע מעולם לא הלכתי ולא אלך אל זונה.”
“מדוע?”
“השתגעת, בעמידה?”
“מה רע בעמידה?”
“זה קשה, אפילו כשאוהבים.”
“רואים שאין לך דמיון.” אמר חברו מרפא־השיניים הפולני ומשך בשפמו וסיפר כי ערב אחד ניגש לתומו לבית־שימוש שהיה בחצר האחורית של מסעדה בטיילת, ושם ראה בחורה מתכופפת ומחזיקה במעקה, אחוריה מגולים, ומישהו נדחק אליה מגבה ומגלגל בעיניו כלפי מעלה כמתפלל. הוא חיכה עד שהלקוח פינה את המעבר, בין פחי אשפה.
“הי חבוב!” סובבה ראשה אליו, “רוצה שו־שו גם כן?”
“תודה.” ענה מרפא־השיניים בנימוס. “אולי בפעם אחרת. אני ממהר.”
אך הבחורה לא הניחה לו. “אני רואה שאתה, יעני, מהמציצים. אז אם תעמוד איתי רגע אחד אספר לך. לא הייתי מסכימה פנים אל פנים, כי אז זה אישי. רואים את הפנים שלו. אתה יודע מה העניין הזה של החצרות והחושך? – אנשים לא מבינים שזה חשוב בשביל שני הצדדים. אני לא רואה אותו והוא לא רואה אותי – הכול נעשה בחושך. אף פעם אני לא נותנת לקליינט יותר מדקות ספורות. אם הוא ממשיך – הוא צריך לשלם עוד, ובמצב כזה כל בחורה יודעת שאפשר ללחוץ ולקבל עוד כסף. כי אם הוא מסרב – פשוט אני מפסיקה אותו. שלום.”
בבוקר יום נשואיו ראה יקותיאל בחלום שהנה התאספו הקרואים אל בית אימו החדש. כלתו נמצאה כבר במקום. השולחנות היו ערוכים. הפנסים הצבעוניים הפיצו אור בהיר שהתמזג בשקיפות האוויר ובדמדומי השקיעה, ובחוץ הכריזו ילדים מבני משפחתו:
“מזל טוב! הרב הגיע! מזל טוב! הרבי בא!”
ואז במכה אחת נחתכה שעה ואיננה, והנה הוא עומד במסדרון, לבוש חליפתו החדשה, אנשים עוברים על פניו בשקט, המקום חשוך קמעה. התחתנתי! – הוא יודע. זה עבר. הוא מנסה להיזכר – ואיננו יכול. הוא מתאמץ לחפור בנבכי יחידת הזמן שנקטעה כדי לדעת את העתיד להתרחש הערב בחתונתו, ואינו מצליח לזכור דבר.
ועוד חלם יקותיאל שהוא יורד במכונית גדולה, כמין אוטובוס־פתוח או משאית, מירושלים לשפלה בדרך באב־אל־ואד. מולו יושב תינוק, בנו. אין ליקותיאל ילדים, והתינוק שהוא רואה הוא בנו שבחלום, ודומה לתינוק שהיה הוא עצמו בתצלומו הראשון – פנים עגולים וחייכניים. שמנמן. שיער דליל ובהיר. מצח גדול ותחתיו זוג עיניים חומות־ירקרקות, הנועצות במצלמה מבט רוחש אימון.
על פרשת הדרכים ליד החאן העתיק נשמעות יריות. ערבים יורים מכיוון לטרון! יקותיאל מגונן על ילדו. מחביאו בחורשה, מסתתר עימו. ובמערב, בשדה פתוח, טנקים ספורים, דקי שיריון כעשויים מקרטון, מעלים אבק, ויוצאים משטחנו לעצור את האוייב.
פרשת שתיית היין מן הגביע נסתיימה. פעם יקותיאל פעם אשתו החדשה, פעם אימה, פעם אימו. אצבעותיו היו דביקות מן היין האדום, המתוק, ולא ידע אם נאה להוציא מטפחת ולנגבן. הוא הרגיש שנפשו אינה מצוייה במקום בו נערכת חתונתו. דברי הרב נשמעו באוזניו כבאים מעולם אחר. מבעד לזגוגית שקופה. הוא חש לעומתו בהבל פיו של הרב, כריח גווילים ישנים, והתבייש בפני עצמו על שהוא שם לב לזה בשעת חתונתו. המעמד נדמה לו מגוחך, מופרך מיסודו, ארוך ומשעמם. נתמלא אימה מפני הקהל. הוא, אשר מילדותו – אמנם, לא נדחק, אך תמיד אהב לדבר בפני קהל, אם רק ביקשו ממנו. ההתרגשות הנעימה, הביטחון שתמיד, תמיד, יהיה לו מה לומר, לא היתה אפילו פעם אחת שסירב להרצות בהגיע תורו. ואף שלרקוד לא ידע, וגם שחקן לא היה מעודו, הרגיש כי הוא יכול אפילו להתפשט עירום בפני אולם מלא קהל, ללא שמץ בושה, ואילו עתה –
יקותיאל היה נבוך. לא ידע מה לעשות בידיו, בגופו, רגליו נתעקמו תחתיו. עמידתו כבדה. לרגע חשב – ומה אם אקום פתאום ואלך מכאן, אברח, איעלם? אוציא לעומתם לשון?
מימיו לא עשה מעשה שטות בפומבי. את השטויות היה אומר רק לעצמו, בקול רם, לבדו בבית. ולעתים הן נפלטות מפיו לרוע מזלו כשהוא עם עצמו ברחוב, והוא ממשיך לשיר פזמון טיפשי כדי לטשטש את רושמן.
הרב נתן בידו כוס עטופה היטב בשקית פלאסטית ויקותיאל חזר אחריו בצייתנות על “אם אשכחך ירושלים…” והניח את הכוס על הדשא.
בחתונתו הראשונה עמד יקותיאל על במת עץ מוגבהת בגן־חתונות בעיר תל־אביב, ובבוא הרגע דרך בכל כוחו בעקב נעלו הימנית על הכוס, וזו קיפצה שלמה על ריצפת העץ ונתברחה לה.
פניה מוסתרות בהינומה הלבנה השמיעה כלתו החסודה אנחת בהלה מתוך הרגשה מוקדמת של מזל רע. והוא את הכוס שבר בדריכה שנייה, כמסלק מעל פניו שרץ נתעב. מלעיג בליבו לאמונות טפלות.
לאחר ימים אחדים גילה כי נחתך קצה העקב הפנימי של נעלו.
לאחר שנתיים התגרשו.
מה פלא, אפוא, שעניין שבירת הכוס הדאיגו ביותר לקראת חתונתו השנייה? לרוע מזלו גם סיפרו לו בינתיים על בן של בעל חנות נעליים מן המובחרות בעיר אשר נעל בחתונתו של נעליים איטלקיות עדינות, מעור מובחר ורך, שסוליותיהן גמישות ונכפפות בלחיצת־יד. וכשדרך על כוס־זכר־לחורבן – השמיע צעקת כאב. ומיד לקחו אותו לבית־חולים ותפרו לו את כף רגלו. במשך שבועות נתפס יקותיאל להירהורים על שבירת הכוס, ועם זאת השתדל לדחות מעל פניו את העניין המציק. הוא נזכר בסיפור של דוסטוייבסקי על האידיוט החושש פן ישבור בבית־מארחיו אגרטל יקר הניצב בפינה, ולבסוף כמובן שובר אותו, ואצלי, להיפך – מוכרח לשבור! –
צריך לעשות משהו, אמר יקותיאל לעצמו. אינך יכול להשאיר את גורל נישואיך השניים ביד המקרה. אקח כוס ואנסה לדרוך עליה בדשא. כוס דקה־דקה. ואסדוק מעט את שוליה לפני כן, כדי שתתנפץ בקלות. ואולי אגס חשמלי שמתפצפץ מיד ומשמיע קול עז? מצד שני, נאמר – ישבור כוס אחת, באימונים – מי לידו יתקע שגם בחתונתו יצליח? וכן כנגד כל אחת מכוונותיו הטובות פעל כוח אחר, אפל, אשר פיתה אותו ולחש – הנח, דחה זאת, למה לך להודות בחולשתך, לפתוח פה לשטן?
אימו של יקותיאל שאלה פעמים אחדות: “את הכוס תביאו אתכם, או שאני אקנה אותה?”
להביא כוס דקיקה פירושו, להודות מראש בחולשתו ובחוסר הביטחון שבו. לצאת ידי מבוכה מילמל: “תקני בעצמך. כל הכוסות אותו דבר.”
ואימא של יקותיאל הלכה לקנות את הכוס־לשבירה בחתונתו. וכלום תסתפק אימא בסתם כוס שפוטה, כוס זולה, כוס דקה ושברירית? – חס ושלום. מי שאינו מכיר את אימא של יקותיאל יחשוב כך. וחזקה על בעל החנות, אשר מכיר היטב את טעמה וגאוותה (“מה יגידו השכנים?”) – שימכור לה את הכוס החזקה והיקרה ביותר. ולמה רק אחת? שתיקח חצי תריסר.
“סליחה שאני מעירה לך,” תגיד אימא, " אבל אני צריכה כוס שנשברת בקלות, לחופה של יקותיאל."
“מזל טוב! תישבר! לא לדאוג. עכשיו כולם לוקחים דוראלקס לחתונות. זאת הכוס הכי מודרנית.”
כנגד עכשיו וכולם ומודרנית מסתתמות טענותיה של אימא, והיא עוטפת היטב את הכוס בשקית פלאסטית כדי שלא תיפצע, חס וחלילה, רגלו של הבן יקיר לה.
ויקותיאל שמע מפיה: עכשיו, כולם ומודרנית – והרגיע עצמו כטיפש: לו יהי כך. ואני, כאשר אבדתי – אבדתי. כי במה אני טוב מכולם?
וכבר ברור שהוא, במשך כל הטקס, לדבר אחד חיכה – לשבור. היעמוד במיבחן? את הטבעת ענד על אצבעה של כלתו, על המילים המוקדשות חזר, ובמשך כל המעמד –
שהוא, בעצם, העיקר – רגע הקידושין, שלאחריו אין חזרה, אתה נשוי. ויהא עליך לעבור בשנית את כל המריבות ועורכי־הדין ובתי־הדין הרבניים ומתן הגט כדי להתיר את הקשר שקשרת בהבל פה של שבע מלים וענידת טבעת שאפילו אינה נענדת היטב על האצבע, מאחר ומידתה כוונה לקמיצה –
חודשיים ימים לפני חתונתו יצא יקותיאל לדרך מבית סבו אשר בפתח־תקוה. רגליו נשאוהו מזרחה והוא היה הולך ומתרומם באוויר לקראת מרחבי המדבר שבכוונתו לגמוע, כדוהר על סוס בעל כנפיים. אך בטרם יצא לדרך הארוכה נכנס למרפסת סגורה של בית נמוך ואפלולי בן קומה אחת סמוך לבית סבא. זו היתה שעת דימדומים. נשמע קרקור צפרדעים מתכתי, והגן היה עטוף אד ירוק. יקותיאל חדר למרפסת מבעד לחלון, אולי גם שבר או הזיח לוחות עץ אחדים. זה היה בית ישן, בית אהובתו הראשונה, היא איננה. נסעה רחוק, נסעה לארצות הצפון. הוא נכנס לבדוק את שלום דירתה הריקה, מתבונן בביקתה אפורה וחשובה זו, שאינה דומה לשום דירה בה גרה אהובתו הראשונה מימיה. גיליונות “בוסתנאי” צהבהבים מושלכים על הריצפה, וספרו של הרב כ"ץ “דודאי ראובן” על חמישה חומשי תורה.
לפתע היא מופיע במסדרון החשוך, המקשר את המרפסת עם החדר הפנימי, בו ישנה; והיא מבוהלת, והיא כרוח־רפאים בכתונת־לילה דקה ולבנה, והיא תופסת בו בידיה הרזות ונועצת ציפורניה בזרועו עד להכאיב, וקולה נפחד וכמעט היסטרי:
“מה אתה עושה פה? מי אתה? מי הירשה לך לבוא לכאן?”
היא חושדת בו שהוא גנב.
עירומה תחת הכתונת. מעולם לא היתה אשתו.
הוא תופס בכוח את ידיה ומנסה להרגיעה: “זה אני, יקותיאל. לא ידעתי שכבר חזרת. רק נכנסתי לראות את שלום הדירה.”
עליו להסיר מליבה חשד פן כוונותיו היו רעות. ועם זאת, רגש אשם כמוס מכרסם בו. סהרורית ומוזרה היא נתונה בידיו, מתפתלת וכמו אינה רוצה להתעורר ולשמוע לקול ההיגיון בו הוא דובר אליה. אחיזתו מתהדקת. הוא מחבק אותה ולוחצה כלפי קיר המזרח הפנימי במרפסת. היא נדבקת בו ונעשית רכה ושקטה. יקותיאל תופס ברגליה הרזות ומרים אותן פשוקות מולו, וכך, תלוייה בידיה הרפות על צווארו הוא בועל אותה באומרו לעצמו בקול רם ובתחושת כוח עזה:
“עכשיו אני מכניס אותך להריון!”
והוא מרגיש, ממש רואה בחשיכה, קו זרע לבן נזרק לתוך רחמה. והוא מתעורר לרגע, מטושטש חושים וגרוי, ומיד חוזר ונרדם וממשיך לחלום את עצמו חודר לקירבה, קרוב להריק בה זרעו בשנית, וחוזרת גם המחשבה הקולנית על הריונה. אהובתו הישנה נעשתה עכשיו כולה רחם תלוי על צווארו, חיוורת וקלה מאד, ידיה ככנפיים מפרפרות על כתפיו וירכיה חובקות את מותניו ובעודו מחזיק בה היא נעלמת בלי לומר מילה.
יקותיאל נותר וידיו ריקות במרפסת האפלולית; הוא שומע קרקור מתכתי של הצפרדעים בחוץ, באד הירוק. והנה מופיע מבעד לחלון, או דרך פירצה בקיר – בחור צעיר, רזה, שחרחר ונמוך, ולו פיאות לחיים תפוחות ועיניו שחורות ומתוקות. ומראהו כחבר החדש של בת השכנים אשר בקומה למטה, מול המרפסת של יקותיאל. זו נערה בשרנית, תאווה לעיניים. עורה צח כחלב. לעיתים היא מהלכת בקיץ ועליה תחתוניה הזעירים בלבד. ולא פעם פטמותיה הרעננות, הוורודות, מזדקרות לעברו במבט סומא, דובבות לו כביכול דבר־מה בארשת שובבה. וכעיניים אחרות, כמוסות, הן רוקמות עם יקותיאל קשר תענוגות חשאי של מציצים שלא בידיעת בעלת גופן.
הבחור המעופף נכנס מבחוץ, מלווה קולות של ביצה וצרצרים, ונוחת בקלילות לצד יקותיאל. יקותיאל מקדים לו שלום, וזה משיב לו בקרירות.
“אתה – – –!” קורא יקותיאל בשמו, מאושר לראותו, למרות שלא פגש בו מעולם, ולמרות מה שהתרחש לפני רגעים אחדים. אבל, ואולי דווקא משום כך, משתדל יקותיאל להתייחס אליו כאל בן־משפחה, ומציג עצמו לפניו בשמו. אך הבחור המעופף אינו נענה להסברת הפנים שלו, ואולי גם חושד בדבר־מה. והוא מנתר וחולף על פני יקותיאל באלכסון, ונוחת במעופו בפנייה למסדרון, ונעלם בחדר החשוך.
יקותיאל יוצא משם בחיפזון, חושש שמא עכשיו תספר זו לבחור המעופף את אשר עשה בה יקותיאל. והוא חוזר לביתו של סבא. נכנס דרך המרפסת הצפונית העתיקה, המקורה לוחות עץ ירוקים אשר מנוקבים בדוגמת תחרה. עובר לחדרו המרווח של סבא ובו “קומודה” שחורה, ציור שמן גדול, דיוקנו של סבא, מיטת ברזל גבוהה ועליה מצעים לבנים וכרים רבים, “ספרי הימים” של הרצל בהוצאת “מצפה” בכריכות כחולות־שחורות. החדר אפלולי. ריח מושבה ארצישראלית עומד בו. יסמין ופיטנה. קוביות סוכר וטיפות ואלריאן. צללים כהים וגבעות ירוקות לכל מלוא האופק, אוויר פרדסים ומשעולי ברושים, עצי אקליפטוס, ניחוח ספרים ישנים ושמן זית טרי.
כלתו של יקותיאל ניצבת ליד המיטה בחדרו של סבא ומציעה אותה לשינה. גבה מופנה כלפי יקותיאל. הוא פורש לפניו סדין סגול בהיר שאותו לקח מבית אהובתו הראשונה, פוסע ומתקרב בצעד קל, כמהסס אם לחוש אשם, או לא. כלתו מקבלת את פניו כאילו מאומה לא קרה. אומרת –
“כבר באת?”
הוא חושש כי אם תאריך להסתכל בעיניו ייוודע הכול. השיירה. המשלחת. ובעיקר החמצת ההזדמנות במידבר, בעקבות גמליהם הקלים כנשרים אשר רחפו ונעלמו ושבו ונתגלו לרגעים במרחק עד אשר גזו ואינם. ועדיין הרגשה של ריחוף באבריו והוא פוסע מעדנות בדרכו למסדרון המוליך מחדרו של סבא דרומה, למיטבח ולחצר. ניצל מצרה גדולה. אך בהיותו במסדרון הוא שומע אחריו:
“די! אני לא יכולה יותר!”
כלתו צועקת, וקולה נקרע בצערה.
ולפתע מואר חדרו המרווח של סבא, ויקותיאל רואה על כסאות הניצבים במעגל את אשתו־לשעבר ובני־משפחתה, וכלתו ובני־משפחתה, ואהובתו הראשונה ובעלה והוריה, ואימו, והדודים ובני־הדודים המבוגרים ונשותיהם – כולם יושבים ומבקשים להתדיין עימו. לא בכולם הוא מבחין מיד, כי הוא נשאר לעמוד במסדרון, אבל לפי הרחש ומקצת המשפטים הקולניים הוא מרגיש שנרקמת מזימה נגדו. בעניין שאותו מבררים הוא צד נוגע, נאשם, ואולי גם הקורבן. מבקשים ממנו להיכנס לחדר והוא מסרב. הוא מפחד, והפחד גורם לו להיעשות תוקפני, ולהכריז מן המסדרון, בקול רם, הנשמע היטב בחדר:
“בכל מה שקשור אלי נא לפנות לעורך־הדין – – –. הוא מייצג אותי. ולי אין על מה לדבר אתכם.”
עורך־הדין שנקב יקותיאל בשמו חילץ אותו בשעתו מסבך גירושיו אשר לוו איומים ואיומים־שכנגד. הוא חש שהודעתו הותירה רושם עז. היושבים בחדר נבהלו. הם מטכסים עצה. הוא הפעיל נגדם כבר בשלב מוקדם נשק כבד. עתה הוא חושש שמא טעה והצעדים שנקט להגנתו ייראו תוקפניים מדי ולכן הוא מכריז מיד הכרזה שנייה, כממשלה על סף מלחמה:
“אין לי כל כוונות תוקפניות. נקטתי רק בכמה צעדים הכרחיים שנועדו להגן עליי. אם מצדכם לא יפתחו בפעולות איבה נגדי – אני מתחייב לא לעשות דבר נגדכם. ובינתיים אין לשני הצדדים מה לחשוש.”
יקותיאל לא חיכה לדעת אם דבריו הרגיעו אותם. הוא עזב את בית סבא ובקפיצה אחת דרומה עבר מרחק שתי חצרות ונכנס לבית הוריו הישן. בית בן קומה אחת, גג רעפים, חצר רחבה, סבך יבלית, עצי זית ולימון ושובך־יונים. דלת הבית היתה פרוצה. החלונות מנופצים, התריסים שבורים, אך הרהיטים עודם בבית והוא מלא אנשים זרים. גם אימא מסתובבת בבית. אימא ויקותיאל בין אנשים זרים הלוקחים לעצמם בלי בושה תמונות, ספרים, כלי־מיטבח, אגרטלים וכסאות. הבית הפקר. זמן רב לא התגורר איש בבית הסגור. יקותיאל ואימו חשבו שסגירתו של הבית תחזיק מעמד. ועתה, בבואם לבדוק את מצבו, מתברר שהוא פרוץ ואנשים מוריקים אותו לאור היום. יקותיאל ואימו מנסים לעצור בהם. אך לשווא. הזרים אינם שמים לב אליהם. כאילו אינם קיימים. הכול הפקר. יקותיאל מנסה לסגור דלת וחלון אך החומר עתיק והכל מתפורר ואינו ניתן עוד לאיחוי ותיקון. הוא מסתכל באימא והיא בו ומבטיהם נפגשים בהרגשה כי זה העונש המגיע להם על שעזבו את הבית והזניחוהו, ועתה כבר אי־אפשר להסב לאחור את מחוגי הזמן. מתאספים ובאים עוד אנשים מתושבי הרחוב, שכניהם־לשעבר, והם חודרים ונכנסים אל הבית המופקר ומטיילים בחדריו ונוטלים מכליו ומוציאים אותם לאור היום החוצה כמו במכירה פומבית והולכים לדרכם עם השלל.
כאשר עמדה אימו של יקותיאל להינשא מחדש בישר על כך בשמחה לידידו מרפא־השיניים הפולני. “אל תגזים.” אמר מרפא־השיניים הפולני ומשך בשפמו. “אתה מנסה עכשיו לפצות את יקותיאל הילד שהיית על חיי הנישואים של הוריך שלא עלו יפה.”
בתקופה ההיא חלם יקותיאל חלום משונה על אימו ובסוף החלום הופיע אביו המנוח בחצר הבית הישן והסתכל בו בכעס מבעד לחלון חדר־האמבטיה.
יקותיאל הניח את הכוס על הדשא ודרך עליה בכל כוחו בעקב הנעל שהיתה עבת סוליה וחזקה. הכוס שקעה מעט בדשא, היה שבריר שנייה של חרדה, אך מיד עלה קול פקיעה עמומה, מתנפץ כמו מתחת לשמיכה, ואחריו נשמעו מכל עבר קולות קרובי־המשפחה והידידים בעיניים לחות ובשפתיים מוצצות ובידיים הפורשות עמדות של היכון־לנשיקה ו–
“מזל טוב! מזל טוב!”
ויקותיאל ואשתו החדשה נקרעו זה מעל זה והיו מוטלים כשני לולבים לתוך פקעת נרגשת, והיטב מנוענעים בתוכה ומנושקים מכל צד. אצבעותיו כאבו מלחיצות־יד. לחייו נעשו שמנוניות מזיעה וכתמי שפתונים. ידיו התבלבלו במעטפות־מתנה, ורגליו ניגפו זו בזו כאילו כיוון ההליכה אשר הביאו עד הלום הסתיים כאן, תחת החופה, בחצר, בנקודה אשר ממנה והלאה שוב אינו רשאי לצעוד לבדו ועל דעת עצמו.
ידידו הפולני הרים לעומתם כוס ושתה לחייהם, ויקותיאל חייך אליו בגאווה מבולבלת –
ניצחתי. עמדתי במיבחן!
אומרים כי יקותיאל הוא אדם בעל דמיון חולני. אכן, בנקל הוא נסחף אחר מראות־שווא. הוא הניח את הכוס העטופה על הדשא ודרך עליה בכל כוחו בעקב הנעל הימנית –
הכוס שקעה בדשא כמגף באדמה רכה.
יקותיאל נבהל. הו הרגיש שעתה החמיץ דבר חשוב מאד, אך לא איבד את עשתונותיו, אלא אמר לעצמו: הלא אתה ידעת שתפספס, כמו בחתונתך הראשונה. שוב פגעת בתחתית הכוס. הוא התכופף קר־רוח וכיוון והניח את צידה הפתוח כל הכוס ממנו והלאה – ודרך עליה בעקב רגלו במכה שיש בה כדי לקדוח חור באדמה –
החור נפער.
והכוס נתקעה בו. שלימה.
יקותיאל החוויר. הוא ראה עצמו לוקח חלק במחזה תעתועים. הנה עשה לבסוף את מעשה השטות הנורא, הפומבי, אשר כל ימיו פחד ממנו. הוא המשיך לדרוך פעם שלישית, ורביעית, וחמישית –
וכל דריכה היה בה כדי לרסק!
וחיוכו הסבלני, המאופק, של הרב מבעד לזגוגיות משקפיו,
ואילו הכוס –
כיצוקה ברזל. אינה חושבת כלל להישבר. ורק מתחפרת לה היטב בדשא כחילזון בחורו.
החלו אנשים קוראים:
“בלאטה! צריך להביא בלאטה!”
ויקותיאל עמד, לא יודע מה מתרחש סביבו ומלא רחמים על עצמו. חסר מזל שכמוך! – הקהל כמו נעלם מעיניו באותו רגע, היה לגוש חסר־צורה, עטוף אד של לא־כלום. אי שם בחצר נמצאה בלאטה כדי להבטיח המשך למחזה, וידידו מרפא־השיניים הפולני יצא מן הערפל, והבלאטה בידו, והניח אותה לרגלי יקותיאל. יקותיאל התכופף, הציב עליה את הכוס, הוא ידע שגם הפעם לא תישבר. ידע שאין כאן כלל שאלה של מכה נכונה, של שימוש בכוח, אלא – גורל. הכוס אינה רוצה להישבר, כך נגזר, דבר לא יעזור, והוא כאשר אבד – אבד. הוא רצה לחזור לחלומותיו, בהם מלא פתח לזמן אחר, אבל עליו להמשיך ולשחק את תפקיד החתן, שאחרת איך יסתיים מחזה חופתו וכיצד ייצא ממנה?
ודרך בכוח –
הכוס התעופפה לה ונחתה רחוק בגומת עץ שזיף מקושט בנורות צבעוניות, שלימה כביום היווצרה.
ואילו הבלאטה נתבקעה לחתיכות מעוצמת המכה!
יקותיאל ידע כי העינוי טרם נגמר והוא כבוסס בבוץ וממשיך לשקוע בו. אך אז בירך אותו הרב: “מזל טוב!” – ולחץ את ידו ואמר שכבר קיים יקותיאל את מצוות העלאתו של חורבן ירושלים על ראש שמחתו ואפילו הגדיל עשות בכך ששבר בלאטה במקום כוס!
“אחו־אל־בלאטה!” השתעל איכר זקן אחד וטפח ליקותיאל על שכמו, משל הוכרז אלוף בתחרות־שבירה סמוייה המתנהל בין כל החתנים בארץ ישראל מיום שחדל אליהו שייד לשלוח את מיטב העלמות לפריז.
יקותיאל היה מבולבל וחיוור. אשתו החדשה נישקה אותו. נישקו גם היתר. הוא דימה כי אין רואים על פניו את אשר מתרחש בקירבו. התחרבנת בשנייה, הירהר, אבל נישואים אלה מוכרחים להחזיק מעמד ופעם נוספת לא אתחתן ולו רק כדי שלא אצטרך לשבור כוס נוספת. אותה שעה פקדה אותו נוכחות כל אבותיו האיכרים אשר חיו באותה ארץ, על אדמה אחרת, ופרסות סוסיהם הותירו אחריהם אבק ברכבם אל המידבר בעקבות בני יששכר, אשר שוכנים מהלך חמישה ימים מהירדן, והערבים קוראים להם “יאהוד־אל־כופר”. יקותיאל מצא את הפתח אל מחוזות העבר וחמק בעדו פנימה. סבא שכב במיטה פרקדן, לבוש כתונת קלה. נשם בכבדות ועיניו צופות אל התקרה. הוא ידע את גורלו. פיקח היה וידע הכול, גם לא העלים מיקותיאל את מצבו. למרות חולשתו הגדולה דיבר. השתעל הרבה וסח בין שיעול לשיעול. הוא אמר: “אני כואב ברגעים אלה את כאב המוות. גדול מכאב זה הוא כאב ירושלים. שמעתי, שהוועדה הממלכתית הבריטית גזרה להוציא את ירושלים מארץ־ישראל… מי זה דורש מאיתנו לוותר על ירושלים? הרומים לא הצליחו לעקור את ירושלים מן הלבבות. שום יהודי לא יוכל לוותר על ירושלים… קח את הסידור וקרא באוזניי את תפילת ירושלים. חסד אחרון זה עשה עימי.” פתח יקותיאל את הסידור וקרא בקול רם ובעמידה מילה במילה: “ולירושלים עירך ברחמים תשוב!” – סבא עצם עיניו, מילמל ולחש וקרא אחריו מילה במילה. משהגיעו ל“המחזיר שכינתו לציון!” פתח סבא את עיניו וצעק: “מים! מים! אני מתעלף!…” – שני ימים לאחר אותו מאורע העלו אותו מפתח־תקוה לקבורה בקבר שכרה לעצמו בחיים על אדמת ירושלים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.