רקע
אהוד בן עזר
טוני, או – חלומות ימי הנוער
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אחיאסף בע"מ; 1977

א.

המטוס מרחף מעל צמרות קופאות של צמר־עננים. הנוסע שכח את מקטרתו בבית. הוא איש מסודר. אובדן חפצים, אפילו היעלמם הזמני, מטריד אותו. צילו של המטוס מטיל כתם אפור אשר זוחל על פני לובן העננים הרך. אחר־כך נפרשים ערוצי הנגב כציור – צמרת צפופה של יובלים חרבים, וגזעה – ואדי רחב ששפכו פונה מזרחה. בריכות עגולות של חול צהוב ומחפורות־ענק אדמדמות. אחר־כך גבעות נמוכות הסוגרות על חוות הגדנ“ע. צלע גבעה אפורה ועליה משורטטים בקווי אבנים מסויידות לבן סמל הגדנ”ע ואותיות אחדות. ובמערב, על רקע הרים צחיח, מתפתלת דרך לעבר עמודי־שלמה. אפשר להבחין מרחוק בפתחים האפלים של נקרותיהם.

באחת הנקודות הללו, לפני עשרים שנה, מטפס הנוסע בחשכה ואחריו גדנ"עית חיוורת־פנים, כותבת שירים, מבולבלת ויפה, בת־כיתתו, לה טרם גילה את האהבה הנואשת אשר עתיד היה לרחוש לה במשך שנים רבות של עיוורון, ברטט קדושה ובקינאה קשה כשאול.

המטוס רועד. ידה בידו. הוא מעביר אותה דרך הניקרה החשוכה. היא שלו, היא שלו! היא ביקשה שייתן לה את ידו. זה סמלי. הוא מוליכה לקראת האור.

ומושכה אחריו.


לילה. ובחוות הגדנ"ע, לרגלי הגבעה, על תלולית של חול, הוא יושב לצידה, מאוהב, בתול. עוד רגע יאמר לה. עוד רגע. בינתיים הוא מספר לה על אהבותיו הקודמות. מאחורי רכס הגבעות עולה ירח צהוב וקרוב מכל הירחים שיזכור בשנותיו שעתידות לבוא. ירח פרטי. הוא דוחה את רגע הגילוי. הוא פותח פה לומר, נדחק ובא לו במקומו משפט סתמי אחר.

אפילו לא נשק לה.

צוהרי מדבר. ושם, בערבה על אבן אחת, בשמלה אפורה יושבת מחנכת־כיתתם הזקנה, שנסעה איתם דרומה בדרך לא סלולה, במשאית “פיאט” רחבה כספינה. גופה דל, נפשה אינה יודעת ליאות; טוני הלה חותכת וחודרת במיבטאה הייקי, המכה הד בחלל הזמן של תלמידיה, בנקישות תרוודו של מתיך־הכפתורים:

“בן אדם, הייה אשר הנך!”

פר גינט. פאוסט. צריך ללכת לקיבוץ. לאוניברסיטה. מה היתה טוני אומרת על כך? – זה נשאר אצלו שנים רבות תורת מידות שלמה על רגל אחת, כאימפרטיב הקטגורי. לאחר שלימדה את “בית טיבו”, נוגע ברוח פאציפיסטית שלא הירפתה ממנו. “שונא מלחמה בעומק נפשו – הוא ינצח!”. שעה שטייל לראשונה באירופה ראה עולם מבעד לעיניה. רגליו נשאו אותו למוזיאונים, לשכיות־חמדה שהזכירה בשיעוריה. פרקים שנשכחו צפו ונתגלו מחדש, ובקולה ממש, כעומדת מאחורי כתפו. אירופה שבחלום: היסטוריה, ספרות כללית ותולדות האמנות. ו“איש ייעוד טבעו כי יעש – לא תיפול עליו אשמה.” לא־תיפול־עליו־אשמה, לא־תיפול־עליו־אשמה, מתנגנים דבריה ונבלעים בקצב הטיסה הנבלמת, לקראת נחיתה, “מיהו הראוי לחיים ולחירות – זה הכובשם יום־יום מחדש.” מה־חדש? מה־חדש? מה־חדש? המטוס שולף רגליים מחביון כנפיו. אצבעות רכות מגששות באוויר, גומי שחור ואלומיניום מבריק.

יורדים. ההרים. עקבה. ים־סוף. המטוס חג בקשת. שמיים. נוטה על צידו. נמל הנפט. מיכליות. שוב נמל. שחור. אוניות. הרים, הפעם נמוכים, כהים. אורות. אילת.

אחרי עשרים שנה.


טוני.

אף שבהופעתה היא מזלזלת במוסכמות, אינה מקפידה על לבושה, ודרך הנהגתה בהטלת מרות מוחלטת אינה סובלת התנגדות לדבריה – הריהי הולמת בלי הרף במוחותיהם הצעירים של תלמידיה, להנחילם ערכי יופי, נימוס, הבנת אמנות, רומאנטיקה, הומאניזם וסובלנות. חסרת אשליות, ויודעת היטב שלא במילים רכות ובפיתויים, אלא בכוח יש להכות על ראשיהם, ועל כך יודו לה, בבוא היום. איש מתלמידיה בני־הארץ אינו דומה לה ובכל זאת היא צרה בכולם מקצת דמותה ומטביעה בהם את חותמה. מחייכת. חמורת פנים. אינה יודעת רגע מנוחה. אביה היה שופט עליון יהודי בגרמניה. ותלמידיה – צעירים, חסרי פרצוף, לעתים שלווים בעצלותם החכמנית, לעתים לא ישרים ביותר, משתדלים להיראות כיודעים הכול מראש ועל כן לא נוקפים אצבע לעשות דבר־מה, שוקדים להרגיעה באותו פאטאליזם־“צברי”־חבר’מני ולהתחמק מלימודים. ואז – נאום תוכחה שלה, “מי לא ילמד?” – המחזיק רוב רובו של השיעור, חוזר על עצמו בעשרות גירסאותיו, מחוקה על־ידי תלמידיה מדור לדור. היא חוששת כי גם הטובים שבהם עתידים בבוא היום לייצג רבות מן התופעות אשר עליהן יעבירו ביקורת. לעיתים אינה מקשיבה עד הסוף למי שמדבר אליה. עסוקה תמיד בשלושה־ארבעה עניינים בבת־אחת. מלאה מרץ, וסביבה אשכול בני אדם המדברים אליה מכל עבר, בהליכה. מיהו הראוי לחיים ולחירות – זה הכובשם יום־יום מחדש. ואצלה יום־יום נוצר בית־הספר מחדש, בכיתה, במסדרון, בשעת ההפסקה, קולה מנסר בו מקצה אל קצה ועיניה פקוחות לכל. שואלת, ובטרם הספקת לענות וכבר היא משוחחת עם מישהו אחר. אך לאחר שנים, ואתה כבר שכחת את דבריך, הריהי מצטטת בפניך משפטים שאמרת ודימית בנפשך שלא הקשיבה להם.


מכונית הקיבוץ מחכה לו. בחשכה הם נוסעים. אוויר הערבה יבש, ריח סלעים קלויים ואבק מלוח. מאחור, בין ארגזי פרחים, יושבות נערות ושרות. שיריהן מוכרים לנוסע מנעוריו ומעוררים נימה נושנה בליבו; ופתאום הן עוברות לשירים חדשים, מדוקלמים בחן ילדות שובב, מגרה; הוא אינו מכיר את השירים. והוא מקנא בנעוריהן. אולי החמיץ את התקופה בה היה בן־גילן.

הם מגיעים לקיבוץ. ארוחת־הערב נסתיימה. ריצפת חדר־האוכל שטופה מים רבים; כלי המיטבח נערמים על שולחנותיו, ניצבים כמו על בהונותיהם במים. הוא רעב וריח מי השטיפה מדכא את תיאבונו. מביאים אותו לדירה של נח"לאיות. שמות הבנות חרוקות כחנית – נעמית, צורית דנית וגורית. בנות תשע־עשרה, מגרעין ההשלמה למשק. יושבת להקת פרגיות ומאזינה בדביקות לזמרתו של זמר אנגלי שאין הנוסע מכיר את שמו, ומילותיו מחרישות את אוזניו מעל גבי התקליט.

“איש אחד,” מצייצת הנעמית, “נכנס לרפת וביקש שאסביר לו ממה מכינים תערובת. מה מעניינת אותו תערובת? לא הפסיק לשאול והסתכל עליי, כאילו לא ראה אף פעם פרות ורפת!”

בה חשק. עטרנו זר למגל ולחרב. אינה מבינה, או מנסה לשאת חן? לשים אותה ברפת, איזה בזבוז.

“איזה אנשים משונים.” עודה מצייצת. “כולם עוברים פה.”

רעש התקליט מתגבר. צורית סורגת, הנוסע עייף. נעמית ודנית מפטפטות במרץ על קטיף הפרחים ושיווקם. ורדים, ייצוא. אמסטרדם. ילדות יצואניות. אינן מעלות על דעתן שהנוסע משתעמם. גורית רוצה ללכת להתקלח. מנחלים נחלנו יגבר. היא חוזרת ומביעה רצונה בקול רם אך אינה מתרוממת מרבצה. הנוסע משתתף בלבטיה בחיוך מטופש. המקטרת חסרה לו.

נעמית קמה ומביאה לו כוס תה וצלחת עמוסה טוסטים־בגבינה־צהובה. זו ארוחת־הערב שלו. אך לפתע כולן רעבות, ובייחוד אותה יצואנית־פרחים, דנית, והן מתחלקות עם הנוסע במנתו. צוואר נעמית ארוך. שערה ארוך. היא גבוהה. דקה. עיניה שחורות ורכות. עורה חיוור. רפתנית שכמותה. גורית שוב רוצה להתקלח. היא מתייעצת בחברותיה. כל החדר אימא שלה.

הנוסע מנסה לצוד את מבטה של נעמית, אך משפטיה הקצרים, ארוחתו הדלה, כוס התה – כולם מוגשים לו בהטיית צוואר רוממה, ואולי מבויישת – ממנו והלאה. אינה מסתכלת בו.

נכנסת בחורה צחקנית, מגושמת, עיניה רצות כאומרות לנוסע – אותך חיפשתי.

“יה! יש כאן סופר! שלום סופר. מה שמך? תגיד, איך זה להיות סופר? אף פעם לא ראיתי סופר מקרוב.” היא צוחקת כדי לעודדו ומגלגלת עצמה את הספה לצידו. “אני נורא אוהבת ספרים…”

מצא בת־ברית! הערצתה המטופשת, הלא־אמיתית. הוא מגמגם לה תשובה אווילית. וחושב, לא הייתי נוגע בך, צפצפה שכמוך.

"קראת ‘סיפור אהבה’? משתגעת אחרי הספר הזה. ו’לא שם בובה'?

“לא.”

“באמת? חבל. יופי של ספר. ואיך בתל־אביב, בוהימה, נפגשים יחד הסופרים, האמנים?”

עיני הצפצפה הקטנה שוקקות. הנוסע – הוא העולם הגדול, בוהימה עברית; מסביר, מתחכם: כן, נפגשים אלה שרצו להיות “פני החברה” ונדחקו פנימה. עכשיו הם “פני החברה” ולחברה אין פנים ולכן הם יושבים “בפנים” בהרגשה שרימו אותם מפני שאין סביבם שום חוג אריסטוקראטי שאפשר להעריץ ולחדור לתוכו מכוח תסביך של נחיתות. אין אריסטוקראטיה, אין אצולה, אפילו לא אצולה־שוקעת. אין. אין גאונים, אין רגש נחיתות, אין תחרות אמיתית, אין. הכול מפורסם, הכול בינוני, עם ריהוט דני וכיסאות בסגנון אמצע־ויקטוריאני. בתל־אביב. בתל־אביב ובכל ארץ־ישראל כולה אין יותר ממניין אנשים שאפשר להעריץ אותם, רובם לא נולדו בארץ, עברו את גיל השבעים, והם שרידים, בודדים, משוגעים־למחצה, ותהילתם ידועה אך למתי מעט. ובינתיים, צפצפה, כולנו עולים בדרגה אחת, כל הזמן, בכל מקום, אל שום מקום, אל שום דרגה.

לא כל זאת לא אמר לה הנוסע. הוא היה עייף וחושיו גרויים. יושב בקירבן יותר משעה. שואף לקירבו את נעוריהן. הבוסר השמנוני הזה, הרך, הלבנבן, המסמיק. צהלת הצחוק של אהבותיהן הטהורות, השופעות חברות. עוד לא נשים, כבר לא בתולות, יודעות ואינן יודעות.

אך הנה לרגע התחדש החדר. נכנסת נערה. לא גבוהה, בעלת יופי גזעי, עור שחום, שיער שחור, עיני דבש חומות ומצועפות, לבושה פרוות כבשים צחורה. עורה הקלוי, לובן מעילה, ניגוד צבעים מופלא. הנוסע שכח את שאר הנמצאות בחדר, ומוקסם השתדל להשביע מבטו ביופייה שהיה מזרחי, דשן, עגלגל וארץ־ישראלי כל־כך. היא הסתכלה בו במבט חמים ואוהד.

עור שוקולד שלה, חלק ותמים, ללא פגם.

“אילו הייתי צייר הייתי מצייר אותך.” הוא מחבק לה במילים. עיניה אורו. היא דומה לסטודנטית ערבייה צעירה מאוד, אשר רואיינה לא מכבר בתוכנית טלוויזיה. נערה ענוגה ושחרחורת, אך יופייה לא המתיק את מרירות לשונה. וזו שכאן, מבטיה נתקרבו אליו. כמבקשת להביע דבר־מה, אך לשונה נאלמה.

“צירוף צבעים שכזה, שחור ולבן.” הוסיף. מגופה עלה ריח טוב, לאחר רחצה.

“אומממ…” חייכה.

“המעיל שלך!”

“אהה…” הניעה בראשה ושוב חייכה חיוך ילדותי, אילם. מישהו פנה אליה, ואליו הסתובבה, ונסתלקו הדבש, ומאור פניה, וטריות גופה. האם הבינה מה שאמר לה?


עתה הם ניגשים למועדון. לאיטם, בהליכה זוחלת וכבדה, מתאספים תריסר צעירים וצעירות. הנוסע מדבר בפניהם על תחושת המלחמה והמצור בספרות העברית. מתחיל בברנר. דממה מוזרה בחוץ. בחור אחד ראשו נשמט מדי פעם, מתרומם, ונשמט. שומעים את שתיקת הערבה, כאילו נמצאו בחלל ריק. שתי היפות, נעמית ובעלת עיני הדבש, קמות בפיהוק ומסתלקות. האם ציפו שידבר על השאלה המינית? מה בעצם מעניין את היפות, ובמיוחד – את היפות במיוחד? פסיכולוגיה, פאראפסיכולוגיה, הרזייה מלאכותית, אמצעי־מניעה? – שכר ההרצאה בתוספת דמי הנסיעה במטוס – שווים כמה הצגות תיאטרון טובות בעיר לכל אחד מהנוכחים. “אין דבר, יום עסל יום בסל” – הוא חדל להאשים עצמו וממשיך. לפני שנים ישב בבית־קפה קטן בירושלים עם סטודנטית־לרפואה, שמה נשכח ממנו, אך עדיין הוא זוכר מיבחן שערכה לו. ציירה ארבעה קווים אנכיים וסגרה אותם בארבעה קווים אופקיים, ונוצרו תשעה ריבועים. אחר־כך ביקשה ממנו לצייר משהו פשוט ביותר בכל אחד מן הריבועים, לפי סדר קבוע. הוא צייר. היא לקחה, התבוננה ואמרה:

“יש לך אופי של מורה.”

הוא? כל ימיו ברח מההוראה. באוניברסיטה בחר דווקא באותם חוגים שאין סיכוי ללמדם בבית־הספר התיכון.

“הדבר הראשון שעלה בדעתך לצייר הוא שולחן, בצידו האחד עומד אדם ביד מורמה, ומצידו השני – אנשים, קהל.”

בכיתה השישית שמע אותו המורה לערבית ולדקדוק אומר: “מוטב לי לאבד את עצמי לדעת מאשר להיות מורה!” ובתור עונש זרק אותו משיעוריו למשך חודש ימים. מאז הוא מפגר בדקדוק ובערבית, חה, חה!

“אתה מצד אחד, וכל העולם כולו מצד שני. ואתה מסביר, מרצה, מלמד. זה האופי שלך.”

אבל הוא רוצה להיות סופר, אמן. להתנסות בחיים. להבין את עצמו. לכתוב שירים ולהתפרנס מכתיבה כמו מרטין עדן. הוא שונא ללמד. הדבר הנורא ביותר שעלול לקרות לסופר הוא שבמקום לפתות את הקורא בספריו – יבזבז את הכוחות הנפשיים של עצמו על חינוכה של כיתה אחת.

“אני רק אומרת לך מהו הנושא הדומיננטי ברוב הציורים שלך. וזה, לפחות, מראה על שאיפה כמוסה. לא חשוב ההבדל בין כיתה וקהל.”

ואת ‘טוניו קרגר’ קראה?

“לא.”

נתן לה הרצאה קצרה על טוניו קרגר והאמנות כמקצוע אזרחי ויותר לא ראה אותה.


והנוסע ממשיך בהרצאתו, קופץ ל“סידהארתא” ומסביר שעל כל אדם לעשות לבד את הדרך אל האמת, אי־אפשר לקבלה מן המוכן, ולאחר שעה ארוכה הוא מגיע אל א.ב. יהושע: על המתח המצטבר (כירסום עצמי, שיממון, ציפיה לאסון) בקרב אנשים היושבים במקום קטן ואין טעם לחייהם (“מסע הערב של יתיר”), ועל האסון, הורדת הרכבת מהפסים, המלחמה, השריפה (“מול היערות”) אשר כמו מפיג את המתח לשעה קלה ונותן טעם לחייהם.

עוד הוא מדבר על הפורקן ועל המשמעות שבה ונכנסת הנערה בעלת עיני הדבש ולוחשת דבר־מה ליושב ליד הפתח. הוא לוחש ליושב לצידו, אנשים קמים ויוצאים, ונשמעת הברה –

“שריפה!”

ואחד, ביוצאו, מתעורר כלא מאמין: “סתם מתיחה לקראת פורים!”

השעה היתה עשר וארבעים לערך. קירות המועדון מלאו כרזות לקראת החג, קישוטים על התקרה. גם חדר־האוכל קושט בשרשראות־נייר צבעוניות. והנוסע נזכר באותה תהלוכה מוזרה שנפגשה על דרכו במשעולי הקיבוץ: בחור שרגלו חבושה מקרטע על קביים; שניים אחרים מובילים באלונקה פצוע שראשו חבוש, והפצוע צוחק; לצידו בחורה שאין בה מתום ועל פניה וזרועותיה כתמי־דם צבועים; ואחריהם אחד לבוש מדי־קרב מנומרים כמו איש־קומנדו ערבי ומניף מקל דק וארוך, כשוט.

“זה תרגיל התגוננות?”

“תשאל אותו.”

הנוסע שואל.

אומר איש־הקומנדו: " לא. אלה לא רצו להתחפש לפורים, לכן אני שובר (והרי“ש שלו מתפנקת בחי”ת, נוסח משה דיין) להם את העצמות!"

בדיחה.

והשישה ממשיכים להתפתל כתהלוכת מוקיונים בסרט של פליני בין בניינים לבנים שבנתה מחלקת ההתיישבות של הסוכנות ועצים דלים, סחופי־מדבר. הצגת תעמולה קיבוצית לחג פורים מול צוקי גרניט משחירים ושמיים מכוכבים. מי הגה את הרעיון המאקאברי? – שואל הנוסע. ומשיבים לו: ועדת־תרבות־בין־קיבוצית מוציאה חוברת הצעות כיצד לעורר עניין לקראת החג. ועתה, אחרי המלחמה… אמנם, קצת הגזימו.


רק חבר אחד, המנומנם, יושב במועדון עם הנוסע ומדבר אליו באיטיות:

“בדרך כלל יש לנו מנהג – אם ההרצאה משעממת, נכנס מישהו ואומר: שריפה! – וכך מפסיקים את המרצה.” וכאן הוא מפסיק, מפהק, וממשיך, כעומד להירדם אחר כל מילה:

“אבל, אני מוכרח לומר לך שההרצאה שלך דווקא היתה מעניינת. וכנראה היתה כאן אי־הבנה. האנשים עייפים, אחרי יום־עבודה, וגם ועדת התרבות שלנו התחלפה. שכחו לבטל את ההודעה על השריפה!”

הם נשארים לבדם. איש אינו חוזר. הם יוצאים החוצה. ריח של עשן, וירח מדברי, מקדמים את פניהם. ג’יפ גורר אחריו עגלת כיבוי־אש מקומית. הם הולכים אחריו. ההרים משחירים ולרגליהם מהבהבת אדמומית קל. בראש הגבעה מגחילים שרידיו של צריף מגורים. החדרים אוכלו באש, הגג נעלם, נותרה רק תבנית הקירות והמרפסת. אודים שחורים, עשנים, תוססים בלובן קיטור סמיך כל אימת שמתיזים עליהם מים בצינור. קבוצת “מתנדבים” צעירים, לבושי סחבות ומגודלי־שיער, שנתאספו ובאו לקיבוץ מקצווי־אולם, עומדים נדהמים מול רכושם המועט שעלה באש. בחורה אחת התעלפה ונפלה בזרועות חברותיה. משקפיה הוסרו, חולצתה נפרמה, זוג שדיה הפחוסים מציץ. כשני יתומים חיוורים מן הגולה. שדי תרומות. מקור לרחמנות הדדית וחוסר תשוקה. המתעלפת ניגשה אליו לפני ההרצאה וביקשה רשימת ספרים לקריאה קלה בספרות העברית. רשמה שמותיהם מפיו בפנקסה. עתה נשרפו חפציה המעטים ונותרה עם הביבליוגראפיה.

למחרת הם עתידים להיפגש בשדה־התעופה באילת. הנוסע יחשוש מפניה אך היא לא תזכיר במילה את מאורעות הלילה. יחד ישבו במטוס הממריא, ובעברית רצוצה במיבטא אמריקאי ובהרגשת ביטחון גמור תרגז המתעלפת על הישראלים: לכולם, גם חברי־קיבוץ, אידיאל בורגני קטן. שמרנים, מנהלי־עבודה, מסתגרים עם משפחותיהם. בלי בשורה, בלי תשובה, אפילו לא הבנה לשאלות של צעירים אמריקאיים השואפים לאורח־חיים חדש, לשיתוף אמיתי, ליצור עדה רוחנית. והברירה העומדת בפני צעירי ארצה היא לנסות להקים קיבוץ משל עצמם, או אחרת – מה טעם להישאר כאן? – “המלחמה בערבים אינה סיבה לכך שאתם מחקים את כל המגרעות של הציביליזאציה האמריקאית.”

וכך, עד תל־אביב.


הנוסע חזר למועדון הריק. הוא ישב וחיכה, אולי הנעמית, או בעלת עיני הדבש, תיזכרנה בו. נכנסה בחורה מגודלת ושמנה, צחת פנים. חייכה אליו, רצינית. הנוסע נזכר כי בשעת ההרצאה שאלה בהתרגשות – האם יש בכל מה שאנחנו עושים כאן בארץ איזו ערובה לכך שחיינו בעתיד יהיו טובים יותר, והאם יש ביכולתו של המרצה להצביע על עוד מטרות שעל הציונות להגשימן כדי שיהיו לנו חיים טובים יותר?

והוא התאכזר אליה. “כן,” אמר, וציטט מ“ימי צקלג”: “הרוג יפה, בן יקר, הרוג מלוא זרועך, הרוג לנו מלוא הטוב שנתנו לך, שחינכו אותך, קטול לנו המון, שיהיה לנו, סוף־סוף, עולם יפה ושקט…”

ועתה –

“לא ידעת? אני המארחת שלך.”

ולוקחת אותו לחדר. ומתברר כי החדר הוא חדרה. ואין איש מלבדם בדירה, והיא עצמה אמורה לישון בחדר השני.

החלה להציע למענו את מיטתה. מתכופפת, פורשת סדין, רחבה כערבה. והמיטה חורקת.

“אני עוד תחת השפעת השריפה.” קולה נרגש. “תשתה כוס תה? אתה רעב?”

הנוסע חש כי רצונה להישאר ולשוחח. שומע ערגה בקולה, ובדידות.

“אשתה.”

היא מפסיקה את סידור המיטה. פושטת מעילה, חולצת כפכפיה מבלי להתכופף, ונותרת בשמלה ערבית ארוכה ורחבה אשר מסתירה את גופה הגדול. מכינה תה ומביאה פרוסות לחם. היא אוהבת לחם. משוגעת אחרי לחם. “וחבל שאני צריכה כל־כך להיזהר ממנו.” עתה היא יושבת בשיכול רגליים על מיטתה, על השמיכה שהוציאה עבורו, והוא מיסב על מיטה שנייה, בזווית. חדרה מרוהט בחמימות. שטיחים מזרחיים. תצלומים ותמונות נוף קטנות. לא יקרות, במסגרות בסגנון עתיק. למראשותי המיטה שיר של אורי ברנשטיין הפותח במילים:

"את מושלגת בעיר ההיא. שם קר.

את מצפה לעוויתו של גבר זר – "

מועתק בכתב־יד המעיד על פיזור־נפש, בעט־כדורי, ומהודק בנעץ לקיר המצופה אריג־קש. שמלות מבד ערבי צבעוני מקשטות את דלתות ארון־הבגדים. תאורה עמומה. ספרים בכוננית. פרחים. מיקלט לבחורה רגישה החפצה לייחד לעצמה פינה משלה כנגד העולם החיצוני.

“אפילו את שמך אינני יודע.”

“דורית.”

“אחרי הצבא?”

“כן. לא הרבה.”

אבא עובד במשרד החוץ. משפחה מעופפת שכזאת. דורית טיילה הרבה בעולם. הו, היא ראתה מקומות. את שמותיהם לא תאמר. בל יחשוב שהיא כמו כולם, רוצה לעשות רושם. אבל לסיים לימודיה לא רצתה. “מה תוסיף לי תעודת־בגרות?” חייתה כשנה עם חבר ועזבה אותו. “עייף.” – “מי?” – “הכול.” – “למה.” – “אין עם מי לדבר.” – “כותבת?” – בל ידאג. מה שכתבה שמור היטב במגירה אשר לא תיפתח לעולם. לא לה רדיפת הכבוד. ואין חשש שהספרות תגלה לה דבר חדש אשר לא ידעה על אודות עצמה. צעיר הוא העולם, ממש תמים, בהשוואה לניסיון חייה. בקיצור, הנוסע חשב שימצא חברת־קיבוץ צחה ורכה כשמנת, בתולתא־קדישתא מערבות הנגב, ומה מתברר – הלב קצת משומש, גם זו מן Blasée, פיתחו שערים ותבוא – Femme fatale, תוצרת משק. והוא ממשיך לדובבה, מוקסם מן הסיכוי להשכיב אותה. “מאוהבת?” – “לא. עצמאית בהחלט.” יש ימים בהם היא נועלת על עצמה את דלת חדרה. מנתקת. ואינה זקוקה לאיש. ולא חשוב המשק. “זיכרונות?” – בל ידאג. ילדות נורמאלית. הורים נחמדים. מארץ־ישראל הישנה, והיפהפייה והנשכחת. ולא לגעת בכל הטוב שקיבלת, ושחפצים להעניק לך, אלא להוכיח לעצמך שאת בעצמך שווה משהו בכוחות עצמך. אבל יש רגעים, הם נדירים, גם כאן – יש רגעים שכדאי לחיות למענם. היא יושבת בבוקר והילדים סביבה על הגבעה. הערבה מכוסה ערפל. והם אל אי, צפים בחלב. והקטנטנים מצטופפים אצלה:

"דורית, תגידי, אנחנו עוד בעולם? –

ואולי בירח?"

ומיבטאה עמוק וחם. גרוני קמעה, רק לזכור כאלה רגעים. נותנים לך כוח להמשיך בתוך הבינוניות. ומה כאן? כאן אין עם מי לדבר. מי מבין אותך? אומרים: לדורית יש זבובים בראש. תיזהרו מדורית. היא לא יציבה.

עבודתה במשק – מטפלת ילדים. ואותם, רק אותם, תאהב.

“אולי אצלך זוהי עדיין התבגרות מאוחרת?” – מה זה? היא שואלת. ואז הוא מנסה דרך אחרת –

“ופנחס שדה?”

גם אותו קראה. משהו על אבשלום והבחורה הזאת, אחותו.

“אביגיל?”

“כן. חכם. אבל לא מוביל לשום מקום.”

“והפרק האחרון?”

“איזה?”

“העשב האדום בוער לאט.”

“לא מכירה. מה קורה שם?”

“אבשלום שוכב עם אחותו בשדה, מחוץ לירושלים.”

“מה רע ביחסים בין אח ואחות? לא עושה עליי רושם. היה לנו שכן. איש נחמד. עבר את כל תקופת השואה. נשוי עם שלושה ילדים. ואחותו רווקה, בעלת חנות פרחים, ועד היום הם שומרים על קשר ביניהם.”

“ומדוע לא?”

“לא הבנת? הם היו לבד תקופה ארוכה, במחבוא. וקיימו יחסים. זה מה שהחזיק אותם בחיים.”

שתיקה. הנוסע שוקד למלא את החלל שביניהם במילים. המקטרת חסרה לו.

“אבשלום נרצח בידי מאניאק אחד שעקב אחריהם, בלילה.”

“לא היה פעם דבר כזה בגן־מאיר, עם אח ואחות?”

“לא בדיוק. את עוד לא נולדת אז. האשימו ברצח איש בשם קנטרוביץ. ומספרים שלא הוא היה הרוצח. במקרה נקלע למקום וגם עזר לפצועה להגיע למגן־דוד. הרוצחים היו חברי משק אחד שהחליטו ללמד לקח לחרמוני, זה שם הנרצח, בגלל היחסים שקיים עם אחותו־למחצה. כבר היכו אותו מכות רצח פעם אחת לפני כן. והעניין הושתק, מחוסר הוכחות. אילו חברי משק, ולא אותו אכסהיביציוניסט בודד ומסכן, יונה בן דוד, היו רוצחים את אבשלום – שדה היה בוודאי מוצא גם לזה הסבר מיטאפיסי. את ההודאות המושלמות ביותר, המשכנעות ביותר – משיגים כשלוכדים אדם חף מפשע. מרוב בלבול הוא מתחיל אפילו להאמין שהוא אשם. אבל כשנתפס פושע אמיתי ומנוסה, אז מתגלות סתירות, ויש קושי להוכיח.”

“כמו ביכונסקי.”

“את חושבת שרצח את רחל הלר?”

“זה לא נראה כאילו תיכנן את הרצח.”

“ואולי הצליח דווקא מפני שלא תיכנן דבר.”

“אז היו מוצאים איזו סתירה בעדות שלו. רצח נובע מתוך מניע עמוק מאוד, אנושי.”

“יותר אנושי לחשוב על הקורבן.”

“לא. זה סמלי. אני מרגישה שתהיה עוד מלחמה, וחברים שלי ימותו, וחלקם יישאר בעל־מום, וכשיחזרו, אחד מביניהם ירצח אותי. כך סתם. במקום לזרוע בי ילד קטן, תראה, לי קשה להסביר… משהו פולחני, משתתפים בו שניים… והחיילת העירומה, בלי סימנים של אלימות. אני מרגישה שוקעת. לא היית מאמין למה אני מסוגלת…”

“בגלל ביכונסקי?”

“אני לא יודעת. רק ההרגשה, פתאום את נפגשת עם אדם זר, וכשמדברים, מקרוב, אנשים כמו נחתכים…אתה לא עייף?”

“לא. להיפך. לא תיארתי לעצמי שאפגוש בחורה מעניינת, מיוחדת… עם נשמה, כמוך…”

האווירה בחדר נעשית סמיכה וקרובה. עיניה של דורית גדולות ויפות ומדי פעם היא מביטה בו כמתחננת, ומיד מרכינה ראשה בצניעות שאינה משכנעת ובארשת בושה שמקורה אולי הרהור־חטא. טוב להם בישיבה יחדיו, בשיחה המגומגמת, וברמזים. אך הנוסע רועד במקצת, אולי מפני הקור ששורר בחדר, אולי מהתרגשות למחשבה שהנה ייגש אליה, יחבקה ויפשיטה מבגדיה. והיא נרגשת, מדברת גם לא לעניין. אולי חושבת, כמה זמן עתיד הבטלן לשבת מולי ולא לגעת בי.

הנוסע קם.

היא ממשיכה לשבת, מרכינה ראשה. מחכה. הוא מתכופף ונושקה על מצחה. היא נאנחת קלות ואינה מביעה סירוב. רגע הוא רוצה לכרוע לרגליה ולטמון ראשו בחיקה, לא, מגוחך. אינו מחבק אותה. כרוצה לתת בידה את הבחירה – קבלי אותי או לא, אך אל תיאבקי עימי.

הנוסע מרכין ראשו, ושפתיו מרפרפות על חלקת צווארה, מנשקה בלטיפת פיו, פעם ועוד פעם, בהרגשת הקלה. בטוח כי מעתה הכול ברור ביניהם, ועתידים הם לבלות יחד לילה מופלא וחד־פעמי. כן, חד־פעמי. הוא יהיה מאורע בחייה. הזרות באופן דיאלקטי, מכפילה את העוצמה האירוטית. מיד יאמר לה.

לפתע קמה ורצה לקראת הדלת, יחפה.

היא מבקשת לנעול את הדלת, חשב הנוסע. (הלא כך אמרה קודם – יש ימים בהם היא נועלת על עצמה את דלת חדרה). החשמל כבה. נשמעה חריקה של מנעול. רגליים יחפות. הריצפה רעדה קלות. בחשכה התנגש בו גופה הגדול. חיבוק גמלוני ומגושם. הסתבכה בשמלתה הערבית. הזיעה. התנשמה. האריג היה מחוספס.

“בכלל לא הייתי צריכה לארח אותך הערב. מרכז ועדת התרבות – חולה.” לחשה.

התגלגלו בכבדות, בבגדיהם, על מיטתה.

“אתה מאמין באהבה?”

“כן. באופן עקרוני.”

“ובאופן מעשי?”

“אצלי האהבה איננה משהו מעשי.”

“אז למה אנחנו יחד? אין לזה משמעות. מה אתה רוצה ממני?”

“שיהיה לך טוב.”

“מילים נדושות.”

“כשדשים – נדושים.”

“לא מבינה.”

“אותך, אמר הזאב. את כל הלובן הנפלא הזה. אל תתעצבי שאת שמנה. הטיפשים במשק אינם יודעים להעריך אותך. אבל בנשיקות ובליטופים תתגלה בך האישה הנחשקת, ואת, תפרחי פלאים –”

“אבל אני מאמינה באהבה.”

הנוסע נשק לה. שפתיה גדולות ולחות. ועורה חלק כל־כך. וצעיר. הרבה עור, רך ושמנמן. קפלים מעלי פלומה דקה, אוורירית. גבעות רכות, קרקע. קליפת ארץ שלמה ובתוכה מסתתרת נערה צעירה, קטנה, מפרפרת. נאנחת.

“תני לי ללוש אותך.” בגילה היה אופה בקיבוץ, אך ההשוואה לא תחמיא לה.

“לא. לא להוריד בגדים.” אמרה. נזהרת.

כל פגישה ראשונה היא כמו התפוצצות. חישוף הזר. הזולת. השונה. מיד יאמר לה.

פתאום התנגש ראשה בקיר.

התחילה לבכות.

“לא נורא. גם אני שמן,” ניחם אותה, להצחיקה.

הם חפרו בחצי־בגדים חצי־עירום אחד בשני. משהו זז. לבסוף. והוסר.

“אתה שורף אותי.”

“מה יש?”

“שורף לי. לא ככה.”

הנוסע הגיע לאן שהגיע, נדמה לו ששקע, ועד שלא ידע, קרה דבר, ונרגע. איזו אכזבה. את זרה, אל תבואי עכשיו, התוגה שעזבת פה גדולה כה ממך. היא צנפה עצמה בשמיכתה, אפילו לא התרחצה, ואמרה שברצונה לישון. הם ניסו לשכב יחד אך מיטתה היתה צרה. היא קמה ועברה לחדר השני. עתה ידע, היו לה ציפיות. אפילו נעץ קוץ בנפשה והכאיב לה – לכאב חיכתה ולא למילים עלובות ומבטים חמדניים. אילו נגע וחיטט והוציא לאור את ייסוריה, אילו ניסה להבין את מועקת המחשבות בגופה הגדול, אילו לא רק זרותה משכה אותו –


בבוקר נכנס השומר והעיר אותם. בפקוח הנוסע את עיניו היתה דורית לבושה. במכנסי עבודה אפורות ובחולצה נראתה כמתאבק צעיר שהתחפש לאישה.

“אתה חושב שיהיה המשך?” שאלה.

לתת לה את כתובתו? ואם תבוא יום אחד עם מזוודתה וחפציה – אני מאמינה באהבה! דירתו קטנה מדי. ואין לו חשק להתחתן עם קטינה. תפריע לכתוב. קטינה כזאת גדולה!

“אינני יודע.” הוא זורק לחלל. אולי בכל זאת תבוא, על דעת עצמה.

“אני עצמאית. לא חשוב. אף אחד מאתנו לא התאהב. חשבתי רק שיכולתי ללמוד הרבה ממך. ספרות אני אוהבת.”

“אולי תלכי ללמוד באוניברסיטה?”

“תגיד, אתה שונא אותי?”

“למה?”

“תראה,” אמרה, “אין לנו הרבה זמן. אני אחכה לך בחדר־האוכל. טוב? עוד רבע שעה האוטובוס מגיע.”

ויצאה.


והאמת, לא כך היתה היקיצה בבוקר. אלא, “בוקר טוב” רפה. היא התרחצה מהר. בשתיקה. התעלמה מכל מה שקרה ביניהם. ורק זאת, את המשפט האחרון בקשר לחדר האוכל ולאוטובוס אמרה בחיוך קפוא. האם נעלבה? בחדר האוכל עזרה לנוסע בשתיקה ללקט את מנתו ממגש לצלחת. כשהיה נדמה לה כי התבונן בה יותר מדי, הסבה מבטה, ועד מהרה חמקה ממנו בתירוץ שעליה להגיע לעבודתה בזמן. נעליה הגבוהות, החומות, הקישו על רצפת הביטון המחוספסת. הנוסע עלה לאוטובוס. ומאלת טס לתל־אביב. שבועיים ימים חיכה למכתבה, ובדמיונו הוא אב המון ילדיה.

היא לא כתבה.


ב.

והאמת, לא כך היתה אפילו יציאתה מהחדר אותו לילה. אלא, לפתע קמה. כל זה לא נמשך יותר משניות אחדות, ורצה לקראת הדלת, יחפה. הנוסע חשב שהיא מבקשת לנעול את הדלת. וכך גם אמרה קודם – יש ימים בהם היא נועלת על עצמה את דלת חדרה. אך היא לא נעצרה בפתח החדר, אלא המשיכה במרוצתה־טיסתה למסדרון. הנוסע אמר לעצמו – עתה תסגור את דלת המבוא לדירה. אך היא פתחה אותה, יצאה, סגרה בטריקה, ונעלמה, כך, כמו שהיא, יחפה ובשמלת הבד הערבית הרחבה והארוכה, ששוליה נשרכים על הריצפה.

הנוסע נדהם, והרגיש עצמו אשם במקצת. הנה תרוץ ותצעק בחוץ שניסה לאונסה! הנה תחזור ותיכנס יחד עם חבריה, יצעקו עליו ויעליבו אותו, היא בחורה לא־יציבה בנפשה, והוא ניסה לנצל את חולשתה! – הנה תרוץ אל הגבעות החשופות ותאבד עצמה לדעת. בבוקר ימצאו אותה, עירומה, יחפה וחסרת־חיים, כמו רחל הלר. והוא האדם האחרון שראה אותה בחייה.

הנוסע הסתובב הנה והנה בחדר, נרגש. כמין כובש זר. כאשר היא ישבה עדיין על מיטתה, טחנה מדי פעם כבתנועת ריחיים את ירכיה המשוכלות ופשטה אותן בחוסר מנוחה. לא מצאה מקום לעצמה. שטחים צחורים מאוד ומפתים נחשפו לעיניו ממחבוא שמלתה. אולי אותה התרגשות גואלת פירכסה בה כבר אז, ונסתיימה עם נגיעת שפתיו – על כן ברחה ככלי מלא בושה? או ייתכן גם כי ניגשה לברר את סידור הסעתו למחרת בבוקר, ועוד מעט תחזור?


בשתיים־עשרה וחצי בלילה עקף הנוסע את כפכפיה של דורית שניצבו באמצע החדר ונכנס בחשאי לשירותים. הוא ישב ושמע דפיקה קלה, מהוססת, על גבי הדלת החיצונית.

הנוסע קרא:

“יבוא!”

בקול רם קרא:

“בבקשה להיכנס!”

ומיהר לצאת. אך כשיצא לא היה איש בדירה.

הוא ישב על המיטה וקרא בספר חדש של הזז. ערב אחד, לאחר הרצאה בבית הסופר ע"ש חיים הזז בעיר העתיקה בירושלים, ניגש אליו בחור צעיר מלנינגראד, עיניו יוקדות, שערו מתולתל, פרוע, עורו חיוור, בגדיו עצובי גיזרה, ושאל:

“ופארודיה יש בליטראטורה עברית?”

הנוסע לא הבין את כוונת דבריו. יש חיקוי, אימיטאציה, השפעה, אפיגונים, או פליטון, בעיתון.

“לא. אני שואל איך אצלכם בליטראטורה עברית אפשר טראדיציה בלי סופר כותב פארודיה על סופר אחר, מקלאסיקה?”

“אצלנו,” התלוצץ הנוסע, “פארודיה מחבר לבסוף הסופר על עצמו.”

הבחור הלנינגראדי לא הבין, השיחה נשתבשה.

הנוסע הניח את הספר של הזז. חיכה. השעה נתאחרה. אחת אחר חצות. אחת וחצי. המקטרת חסרה לו. לצאת לחפש את דורית לא היה טעם. פתח לרגע את הדלת החיצונית, שמא היא עומדת בחדר המדרגות. לא היה איש. בדק את השעון המעורר, מקולקל. לא ידע באיזו שעה עליו לקום בבוקר כדי שלא יאחד את האוטובוס לאילת.

היתה בחדר רק שמיכה אחת.

בהתקרב השעה שתיים בלילה פרש את הציפה, הניח עליה את השמיכה הדקה, התפשט, לבש פיג’מה, כיבה את המנורה והשאיר רק את האור האדמדם במסדרון. הוא ניסה להירדם. שעה ארוכה התגלגל על מיטתה, עצם עיניו ופקח אותן, מקשיב לכל רשרוש בחוץ, מחכה שמא תיפתח הדלת ודורית תופיע, נרגש, וגם כועס. היה עליה, כמארחת, לדאוג למיטה מוצעת ולהודיע לו מתי עליו לקום בבוקר כדי להגיע בזמן למטוס. היה קר והוא פרש את מעילו על השמיכה הדקה. גם הציץ דרך החלון החוצה שמא היא עומדת שם, יחפה וקפואה.

ולבסוף נרדם, התעורר, ושוב נרדם כשהוא ער ונמצא על גבעה נישאה של חוור־הלשון, בבקעה, מול ים־המלח, שומע שיטפון מתקרב, וניגש בלב קל אל שפת הגבעה להסתכל בזרם האדיר המתפרץ למטה, אך לפתע בוקעים קולות –

השיטפון בא גם מאחורינו!

ואכן, הגבעה גבוהה רק ביחס לים־המלח, ואילו מעליה מתרומם שיפוע רחב של הר, כלפי מערב, וממנו מתגלגל ובא שטף מים עז, כאדמה חומה והיא מתנועעת, מתקרבת ומאיימת להטביע הכול.

הנוסע עוזב את חפציו ובורח לגדר גבוהה, סמוכה לשדרת דקלי ואשינגטוניה וסוככת על מגרש רחב ידיים שהיה פעם פרדס במושבה בה נולד, ונעקר. יחד עם עוד כמה ניצולים הוא מטפס על הגדר. הם נאחזים ברשת כתרנגולות. מאחוריהם ניצבת הסטודנטית הערבייה מתוכנית הטלוויזיה. נערה ענוגה ושחרחורת. לא יערות בוערים אלא קסם מזרח אפל לאישוניה. הוא רוצה להציל אותה וקורא:

“תעאלי, תעאלי הוֹן! – בואי, בואי לכאן!”

היא מתמהמהת. מדוע? האם אינה שומעת את קולו, או שממאנת לבוא מתוך התאכזרות לעצמה, רוצה שהמים יטביעוה. הנוסע בוש על שברח והפקיר אותה, אך חושש לרדת להצילה פן יטבע.

כשרע להם מתגודדים הערביםן ומכאיבים לעצמם עוד יותר.

“רוּח בּאלט אִל בַּאחר! – לך רצף את הים!” (כלומר, אין תקווה שתצליח), היא מתריסה כנגדו ונגרפת, דלת־גוף, כנוצה על פני הזרם, פניה חיוורות ושערה השחור מיטלטל ונשטף בגלים שצבעם אדמה. הנוסע יורד ותופס ביד דקה אשר ברגע האחרון מושטת כלפיו, ומעלה גם אותה אל הגדר.

קר לו, לנוסע, והוא נזכר בצער כי השאיר את תיקו באחד הפחתים באדמת החוור, ובתיק עט נובע ישן וטיוטת סיפור חדש, מקטרתו, מצית וכיס־טבק, אולר, עפרונות ומשקפיים. עתה נעשה עני.

המים אוזלים. הניצולים יורדים ובאים בדרך המוצפת, מבוססים בבוץ, כפליטים, ומחפשים את רכושם שנגרף. ליד עץ מוצא הנוסע את התיק ומתמלא שמחה. אך התיק פתוח ועל קרקעיתו טיט בהיר. למרבה ההפתעה נמצא בו העט היקר. אמנם, המכסה המוכסף נתרכך. הנוסע לש אותו כבצק של מתכת קרה ומגלגלו על פני גוף העט, למען יקבל מחדש את צורתו. מתברר כי גם הציפורן התקלקלה, והעט נפסד. אך הנה, תחת קורת הביטון של גשר, לצד הדרך, הוא מוצא עטים נוספים, מכסיהם מוכספים אף הם, והוא אוסף אותם בזה אחר זה, וכבר אינו בטוח איזה שלו הוא ואיזה שייך לאחרים. עדיין קר לו. והוא מתעורר ושומע את דורית קוראת בשמו אך אינו יכול לגשת אליה כי הוא במיטה יחד עם הסטודנטית הערבייה. היא לבושה. הוא מנשק את פניה החלקות, והן שחומות ונעימות למגע. מפציר בה, והיא נעתרת לו והוא לוקחה בזרועותיו. כה קלה היא. ורכה. ממש פלא. הוא רוצה לפשוט בגדיה ולהתקרב אליה אך היא דוחה את ידו ואומרת:

“חַראם עאלֵיכּ! – אסור לך!” – לה יש וסת. היא מבקשת שינשק אותה על פיה, “סַוַא סַוַא, יחד יחד.” הוא מחזיק בראשה הקט ומביאו לשפתיו ומנשקה על פיה. ריח עתיק של בגדים ספוגי עשן התבּון וסימטאות הכפר הערבי עולה מקירבה והיא נעשית זרה לו ודוחה, הוא רוצה להיפטר ממנה ואינו יכול. נשיקתו הנמשכת מעוררת אותה ומבעד לבגדיה הוא חש בפרכוס הנמשך והולך בין ירכיה. נאנחת ואינה מרפה ממנו. אלמלא טומאתה היתה נעתרת לו. הם שוכבים במיטת הוריו בביתם הישן במושבה, על גבול הפרדסים. אימו אינה נמצאת בבית. רק אביו המנוח שוכב על גבו במיטה לצידם, אולי ישן, אולי ער. אבל הוא חי. עכשיו לפנות בוקר, ועדיין קר לו, לנוסע, אור אפרפר ועמום עולה בחלון. הוא מרפה מהסטודנטית, קם על רגליו ומנסה לשוחח עם אביו ולהתעלם ממה שראו עיני האב.

“מה שלומך, אבא? אני את הערבים חוקר, מבחינה היסטורית.”

“שכחתני, בני,” עונה האב. הנוסע רוצה להגיש לו את צפחת המים, אך ראש האב צונח, נרדם. איחרתי! – מתעורר הנוסע, וקר לו, קר לו מאוד. הוא שומע את דורית קוראת בשמו, קולה חלש הוא קם. קןלה מושך אותו החוצה. חושך בחוץ. גופו לוהט וקר. רגליו ניגפות באבנים. אנחתה נשמעת ונמוגה בשיפולי הגבעה. רחוקה וקרובה. רחוקה וקרובה. הוא יורד לשם ומוצא אותה שוכבת עירומה ולבנה מאוד, שמוטת ראש, חיוך עקום על פניה וחוט של ניילון כרוך על צווארה – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – וחוזר במרוצה לחדר.


לפנות בוקר נכנס השומר למסדרון וקורא בקול:

“דורית! דורית!”

ומסתכל בחדרים. הוא בא להעיר אותה. סבור שהיא ישנה בחדר השני. היא איננה. הוא יוצא. גם בשנתו הטרופה מרגיש הנוסע שהשומר תמה על היעדרה.

עתה יתחילו הצרות. הדבר יתגלה.

עליו להימלט.

אבל הוא עייף. ושוב נרדם.

אינו זוכר כמה זמן עבר. נשמעו דפיקות חזקות בדלת.

“יבוא!”

נכנסו שני בחורים זרים.

“קום!”

הנוסע עשה עצמו כאינו מבין מנין נובעת תקיפותם הגסה, ואף שהתעורר בין־רגע, התחזה כישן־למחצה.

“מה יש?”

“מתי ראית את דורית בפעם האחרונה?”

“היא היתה פה. בלילה.”

“יודעים. אתה ישן במיטה שלה. אבל איפה היא?”

“הלכה. היא לא חזרה לישון בחדר השני?”

“היא נעלמה.”

“באמת?”

“מה אמרה לך לפני שהלכה?”

“לא זוכר. שום דבר.”

“היה ביניכם משהו מיוחד?”

“לא.”

“פגעת בה? העלבת אותה? נאבקתם?”

“לא. מה פתאום?”

“אז מדוע ברחה יחפה?”

“מאיפה אתם יודעים?”

“הכפכפים שלה באמצע החדר, הנה!”

“חשבתי שחם לה.”

“אתה מסתיר משהו?”

“לא.”

“היא בחורה לא יציבה.”

“לא ידעתי.”

“ניסתה פעמיים להתאבד.”

“לא…”

הנוסע חש קור זוחל בעצמותיו.

“עכשיו ספר מה קרה ביניכם… ותתפלל, לטובתך, שלא קרה לה משהו גרוע ביותר.”

“ישבנו, דיברנו, הכינה תה.” הוא מספר הכול, עד לנשיקה ועד בכלל, אלא שמכנה אותה “נשיקת־לילה־טוב” שהובנה שלא כהלכה.

“אנחנו מקווים שזה הכול,” הם אומרים לו. החדר מתמלא באנשים. הנוסע מדוכדך. “ובינתיים, התלבש ובוא איתנו.”

“לאן?”

“יותר בטוח שתחזור על הסיפור שלך במשטרת אילת.”

והוא אוסף את חפציו. לא מגולח. עיניו צורבות. לא רחוץ, בגדיו מדיפים ריח זיעה. עיני כולם נעוצות בו. יוצא. אין מציעים לו אפילו כוס קפה של שחרית. נכנס למכונית. נוסעים. בטנו ריקה. איש אינו מדבר אליו. ככה ייעשה למרצה אשר חטא! הם עוברים על פני חוות הגדנ"ע. ציוני הדרך כאבני מצבות לזיכרונותיו. כאן עבד ביישור דרך העפר לפני עשרים שנה. כאן עמדה אהובתו הראשונה ומגרפה בידה. כאן דרכה כף רגלה של טוני. אל תבוז לחלומות ימי הנוער.


ובאים למשטרת אילת.

הנוסע רואה חברי משק אחדים יושבים על ספסל, עיניהם נוגות, מאשימות. מדי פעם קוראים לאחד מהם. וזה יוצא, ואינו שב. לב הנוסע מבשר לו רעות. שואלים לשמו, כתובתו, תעודת זהות, הוא חותם. “בוא אחריי!” – הוא הולך. דלתות נפתחות, נסגרות. בחדר אטום, מרפאה, על מיטה מוגבהת, מסירים סדין מגופה –

“דורית!”

דורית המתוקה, האהובה שלו, נרצחה על־ידי מטורף שעקב אחריה. מישהו שהכיר אותה ואהב אותה. חוט ניילון כרוך על צווארה, ידה שלוחה מעט קדימה כאילו רצתה לומר עוד מילה אחת, וחיוך של מלאך על פניה, הנרדמות עתה, לעולמים. הרגע בו ברחה מהחדר חוזר לנגד עיניו כבסרט קולנוע מואט. הנה מרוצתה הכבדה. הילת האור האדמדם על עורפה. טריקת הדלת. זו היתה הפעם האחרונה שראה אותה בחיים. מה לא היה נותן אילו היה יכול עכשיו להחזיר את הגלגל לאחור, לעצור בעדה. להשאירה אצלו.


מוציאים אותו לחדר אחר. “אתה מכיר אותה?”

“כן.”

“היית חבר שלה?”

“לא.”

“מתי ראית אותה לאחרונה?”

הנוסע חוזר על הסיפור כולו, ללא הסתר דבר, ואפילו משמיט את תירוץ ה“לילה טוב” מן הנשיקה. החוקר המשטרתי אינו מניח לו. אינו מאמין שזה כל מה שקרה ביניהם, וכי לא התראו לאחר שיצאה מן החדר. הנוסע משחזר למענו את שיחתם הספרותית. החוקר אינו מבין ואינו רושם. הוא חוקר לפרטי פרטים של היחסים ביניהם. האם שכבת איתה? – לא, – אומר שמצאו כתמי זרע על מפשעתה. מה יש לך להגיד על כך? – הנוסע מוכן לבדיקת זרע. החוקר נסוג. האם נאנסה? – הנוסע שואל. החוקר שותק. לאחר שהות־מה מבקש מהנוסע לחתום על עדותו.

“לא אחתום עד שלא אתקשר עם עורך־הדין שלי.” הוא נוקב בשם חבר.

שמים אזיקים על ידיו. “אתה עצור. עם עורך־הדין תיפגש לאחר שתחתום.”

“כך?”

עומדים להוציא אותו. הנוסע תופס שולחן והופכו במכה אחת. הדם עולה לראשו. גרונו מתפוצץ:

“איך אתם מעיזים? עלילת־דם! אני סופר עברי…”


ג.

הוא סופר עברי. התעורר. קר לו. וקם. בטרם נרדם ניסה לחשב את מועד בואו של האוטובוס העובר את המשק בבוקר בדרכו לאילת. דורית אמרה, כמדומה – בין שש־וחצי לשבע. לא. זה נראה מוקדם. לפי חשבונו השעה הנכונה היא שבע וחצי.

התלבש ויצא. היה קר. לא סידר את המיטה ולא השאיר שום פתק לאות תודה. נזהר לא להותיר עדות, וגם כעס עליה.

בחוץ פגש שני מתנדבים אשר הסבירו לו כי ברגע זה בדיוק מגיע האוטובוס, ואם לא ימהר – יאחר אותו. השעה היתה שבע. לא היה נאה לו לרוץ לאוטובוס כך סתם, לברוח. ניגש לחדר האוכל. אכלו שם ארוחת־בוקר. בין הסועדים היו בחורים ובחורות מאלה שראה אתמול. היפהפיות נראו עתה עייפות ומגושמות, בבגדי עבודה, פניהן נפוחות בקורי־שינה, העיניים חסרות מבע. פג החלום.

כיצד יגיע לאילת? איש לא ידע. למה לא העירו אותך לאוטובוס? – מי אחראי להסעתו? – האחראי ישן. חולה.

לא הזמינו אותו לאכול. יצא והסתובב בשמש. היה קר.

בחור אחד יצא מחדר־האוכל, מחזיק רובה אוטומאטי.

“אתה צריך להגיע לאילת?”

“כן.”

“שמעת על אנשי סדום?”

“הספר?”

“איזה ספר? הם חיים כאן, במשק הזה. כאן איש לא ידאג לך. יותר טוב לך שתרד לכביש לתפוס טרמפ.”

הנוסע ירד איתו לשער המשק. איש־מילואים. טלגרמה שנשלחה להודיע לו שאשתו חולה לא נמסרה לידו, כי אין מי שיחליף אותו. אנשי סדום, ממש אנשי סדום, אמר. הנוסע נפרד ממנו לשלום והמשיך לבד בדרך היורדת מן הגבעה לכביש הראשי. רגליו גומעות מרחק. בוקר חדש. הסיוט מאחוריו. האומנם? הלא כל רגע יכולים לצאת לרדוף אחריו, להחזירו. פסגות הרי אדום מאפירים במזרח, מורדותיהם מכחילים בצל הבוקר, מסתירים בקעות נעלמות, ושיפולי הגבעה הקרובה מצהיבים בניקיונם, שטופי שמש. ואולי היא שוכבת שם, באחד הערוצים, בטרם גילוה? גם מן המטוס יכולים להוריד אותו. גם בתל־אביב להשיגו. הדרך אצה לו. הגיע לכביש. הרים יד לעבר משאית כפולת קרון, בעלת קבינה צהובה, וארובה, וטעונת אשלג. שתי מפלצות־דרכים כאלה עברו על פניו, השלישית עצרה. טיפס ועלה. מעודו לא נסע במכונית־ענק כזו.

“מאיפה אתה?” שאל הנהג, מרים קולו כדי להתגבר על רעש המנוע.

“תל־אביב.”

“אני מחצור גלילית.” משך בצפצפה והשמע קול תרועה עז שעה שעקף מכונית קטנה ודחקה מפניו לשולי הכביש.

מפלצת הדרכים נהמה ורצה בכל זוגות גלגליה. הנוסע הסתכל בראי לימינו. תחת לשני קרונותיה טחנה את הכביש שורת צמיגים אפורים, כמסתובבים על מקומם, ורק שולי הכביש נמלטו מהם במהירות לאחור. הוא חש עצמו חלק מן הגוף הענק. חזק. יציב. מטפס על הר גופה של דורית, רוכב על גבעותיה. הכול גדול ורחב בערבה. נזכר בסרט אמריקאי – קורותיה של מכונית קטנה הנרדפת על־ידי מכלית ענק שמתנכלת לה באלימות כבישית. הרודפת נעשית יצור לעצמו, חיית ברזל ערמומית ומפחידה. בשעה ההיא הזדהה הנוסע עם החלש ואילו עתה הוא היושב בתוך המפלצת. אדוני הכביש.

“במה עובדים?”

“סופר.” הוא מתרווח על המושב לצד הנהג.

“זאת עבודה?”

“ככה. קצת מרצים.”

“חוזר מהרצאה?”

“כן.” עוצמתו של המנוע מדגדגת בו, הכול זז ורועש.

“מהקיבוץ?”

“כן.”

“על מה מרצה?”

“ספרות.” הרעש מקשה לשמוע, לעיתים הוא מנחש את השאלה.

“ומזה חיים?”

“גם כותב קצת בעיתונים.”

“על בני־אדם, עיתונאי?”

“לא. על ספרים. סופר.”

“אפשר לחיות מזה?”

“אתה רואה.”

“שמע, בחצור גלילית אין עבודה. זאת הצרה שם, בחצור גלילית. וילה הציעו לי שם. לא נשארתי. ניסית פעם לרדת בטריילר עמוס מראש־פינה לטבריה?”

“לא.”

“אפשר להשתגע. אז עברתי לדימונה. פה בן־אדם יכול לחיות. כבישים ישרים, ארוכים. יש עבודה. משכורת לא רעה. לפעמים אדם צריך לרדת בשביל לעלות.”

“זה אמר יעקב פראנק.”

לימינם חוות הגדנ“ע. על צלע הגבעה משורטטים בקווי אבנים מסויידות סמל הגדנ”ע ואותיותיו. מה דמות היתה לחייו אילו ידע בנעוריו כי בת־כיתתו הכותבת שירים עתידה להיעשות אישה דברנית, ויופייה ייחרש בחריצי חמדנות יבשה? – מהרהר הנוסע. נזכר במכתבה מאז, שהגיע אליו אחר שנים, על אודות הלילה הגדנ"עי שלהם.

“יקוב פראנק מסדום?”

“לא. מפולניה.”

“לא מכיר. בטוח שזה לא עובד בסדום?”

“בטוח שלא. כבר מת.”

“מי?”

“יעקב פראנק.”

“שמע, יקוב פראנק מסדום מת, מה איתך?”

“לא. ההוא, הפולני.”

“הפולני מת?”

“מת.”

“אבל יקוב פראנק מסדום לא מת.”

וכך הגיעו לאילת.

בכניסה לעיר מחסום. ניגש אדם לא צעיר, במדים, שפמפם דק בצבע טבק, עור שחום, עיניו מלוכסנות קמעה ופניו חרושי קמטים דקים ועצמות לחי בולטות. טיפס ועלה שתי מדרגות גבוהות והציץ לתא הנהג.

“מה אתה מחפש?” מלגלג הנהג.

“אולי יושב מחבל לידך ומחזיק על הברכיים כלי טעון?” הוא עונה במבטא מזרחי.

“זה נראה לך מחבל? – יא טוּשטוּש! זה סופר, מתל־אביב!”

“סע!” אומר המחסומאי, ויורד.


במטוס לתל־אביב מתבונן הנוסע במתנדבת הדברנית, הממושקפת, מריח עשן שריפה בבגדיה, עיניה קצת משוגעות, דבריה קצת מרגיזים, חולצתה עדיין לא מכופתרת כראוי. מה ישיב לה, לשגרירת הנוער? לא לגיבורים המלחמה. אין שאננים בציון. עורך לבן. העולם עגול. תנו לנו לחיות בשקט בארץ הזאת. האבּ רחמאנֶס מחיר הציונות. חוות הגדנ"ע מופיעה שוב במט מלמעלה. טוני הזקנה מנסה לעוררו מעייפות המלריה ושנות החמסינים שנצברו כרעל דורות במשפחתו: “לא ללעוג לחלומות ימי הנוער – עת תגדל להיות אדם.” – “טוב לכשול בייעודך – מהשלים ייעוד לא לך.” – “וכשתבואו לירושלים לא לשכוח ללכת ללמוד אצל הפרופסור גרשם שלום!” – וקולה מנסר והולך בנפש התלמיד שהיה הוא, וכנגדו מכתבה של בת־כיתתו חיוורת הפנים, סוחפו לאחור –


חזרתי ללימודים, ושוב אני יושבת לידך, קפואה, כמו אשמה, מאופקת, מוזרה, מפני שאני נזכרת כל העת במה שקרה בחוות הגדנ"ע.

במסיבת הסיום יצא כך שיצאנו שנינו מחדר־האוכל ואתה שאלת אותי אם נלך מעט. כה רגילה הייתי לראותך לידי בכיתה, שהסכמתי. גם ביקשתי סליחה ורצתי ל“מקום חשוב” מפני שהייתי כה חופשית עימך ולא חשבתי כלום.

הלכנו ונתיישבנו לרגלי גבעה אחת, ומולנו עלה ירח רב זוהר ונחמד, ירח לא פגום. אתה סיפרת על חבלי הכתיבה שלך, לידת יצירותיך, ועל הביקורת החריפה והקטלנית שלך לגבי עצמך, הכאב והצער שעולים בך בעת שאתה נוכח לדעת כי מה שכתבת הוא חיקוי, פרי השפעה, או תאוות נעורים. נדמה לי שהבנתי אותך. אתה התלבטת בין האמיתי שבך לבין שאר התופעות. חיפשת את האני האמיתי שלך, ומה שהוא רוצה לומר. פחדת שכל חיפושיך הם לשווא. אני לא הבנתי איך יכול שיר להיות לא אמיתי, ואפילו יש בסגנונו השפעה מיוחדת ומסויימת – הלא הוא חלק מעצמך, ואיך אפשר לשנוא שיר כזה?

אתה שתקת והנחת לי לדבר. הרבה היה לי לענות לך אך לפתע הרגשתי כי אסור לי לומר לך ואין לי רשות מפני שאינני קרובה אליך בכלל. ומדוע דווקא בי אתה נותן אמון כזה ומספר לי דברים כאלה, אותם אין אומרים כך סתם. המשכתי לענות לך, כי רציתי שלא תהיה עצוב ומיואש כל־כך, אבל אני לא הייתי שלמה עם עצמי כי ידעתי שאסור לי.

לאט, כמו מבלי משים, התחלת לדבר על עצמך וסיפרת על יחסך לבנות, אכזבתך, התפעלותך העמוקה. הרגשתי עצמי יותר ויותר אשמה. רציתי לקום ולצעוק, לצעוק שתפסיק, שאין אני כלי הקיבול המתאים לדבריך, אני חשה בגירוי, מבינה אותו, אך אינני יכולה לקבל את הדברים כמכוונים אליי. רציתי לומר לך שתשתוק, ולא עשיתי כך, ואינני יודעת למה לא היו בי העוז והיושר לקום ולומר לך זאת, כי הרי מתוך שתיקתי לא יכולת להסיק דבר.

אתה המשכת לדבר. יכולת לדבר כל הלילה. ובי נתגבר אותו פחד, אותה יראה כמוסה בפני טיב רגשותיך, האהבה הטהורה שהזכרת, התאווה שהרעישה את ליבך. התיימרת בליבך להיות גבר, שטוף יצרים ותאוות, ורצית להיטהר על־ידי הווידוי שלך. אבל לי נראית רק ילד תמים וטהור. וכה צר היה לי לראותך מעורטל כך ומגלה בפניי נימים עדינות, ואתה רק נער, נער טוב ופשוט עם מחשבות גדולות. הרגשתי כאילו חנק עולה בגרוני מפני שאני אוהבת מישהו אחר, והצטערתי על טעותך אך לא שנאתי אותך. משהו געש בקירבי וכמעט לא הקשבתי לך עוד. אך הנה שמעתי אותך מספר על מישהי שאהבת פעם, ושירים שכתבת לה, תקופה קצרה, ועתה, הכרתך והרגשתך החזקה שאתה מאוהב בי.

זה היה השיא. כל העת הרגשתי שאסור לי לשמוע. אבל להיווכח פתאום שיש לך רגש כה חזק אליי, זה היה כה מפתיע, מדכא, מבלבל ומוזר, שחשבתי שלא אוכל עוד להתגבר על עצמי. איך יכולתי לשבת לידך זמן כה רב ולא להרגיש בכלום? ולכן נדמה היה לי שמה שאתה אומר אינו טבעי, לא אמיתי – עד לכך הגעתי. אתה שאלת משהו. אני עניתי. אך להמשיך בשיחה איתך לא יכולתי. קמתי, ואתה ליווית אותי לאוהל.

לי זה הספיק.

ולכן כה קשה לי לראות אותך בכיתה. כבר התחמקתי ממך במשך כמה שיעורים, אך אין זה פתרון.


הנוסע טס מעל פסגות עננים, בין צורות משונות וספוגיות של הרים חד־פעמיים, ממולאים צמר קופא. הים התיכון, לבן וכחול. כאן הרי ענן, הושט היד וגע בם. טוני הלה מתה. בן־אדם, משנה לשנה אתה נעשה מבוגר יותר, ואחרי עשרים שנה עדיין יש מקום רב לשיפורים. חדל לרחם על עצמך. הנה ארובת תל־אביב, ובריכת השחייה בצבע ירקרק־בהיר. אתה נוחת. המקטרת מחכה לך בבית. האם דורית תצלצל? – לא. דורית לא תצלצל.


הערה מאוחרת: המכתב של בת־כיתתי הוא מכתב אותנטי של פיצי, גבריאלה יששכרי, שישבה לידי בכיתה שביעית הומאנית־ספרותית בבית הספר תיכון חדש בתל־אביב, והיינו אז, בשנת 1953 – כל הכיתה יחד עם המחנכת שלנו טוני הלה, בשהות בת שבועיים בחוות הגדנ"ע בבאר אורה. פיצי מסרה לי לאחר שנים רבות את המכתב המקורי, שאותו לא שלחה אליי בשעתו. היא נפטרה בטרם מלאו לה שבעים שנה. הנערה הקודמת שבה התאהבתי, לפניה, היתה עפרה איילון, אף היא בת־כיתתנו.

המלצות קוראים
תגיות