רקע
אהוד בן עזר
רמי של מירה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אחיאסף בע"מ; 1977

לא תמיד היתה מירה לבדה. לפני שנים אחדות היה לה חבר, חולה אסטמה, בחור יפה והססן, בשם רמי. פרשת היכרותם נמשכה כחצי שנה. איה הכירה ביניהם. זמן־מה חיזר רמי אחרי איה, זה היה לאחר שנתגרשה מאורי בן־עמי. אך איה היתה בחורה שאפתנית, והססנותו של רמי הפחידה אותה. היא גם לא התרשמה מיופיו. איה לא בחרה גברים על פי תכונותיהם הגופניות. היא חיפשה אנשים מפורסמים ומוכשרים אשר מהם ניתן ללמוד משהו.

פגישתם הראשונה היתה בשבת. רמי צילצל בבוקר והעיר את מירה משנתה. מירה גרה לבדה בדירה שכורה ברחוב אוסישקין מול הירקון. הדירה גזלה ממנה כמעט את מחצית משכורתה אך היא לא היתה מוכנה לוותר בשום פנים על מותרות אלה של פרטיות. בקושי התעוררה. ערב לפני כן נשארה לבדה בבית. היתה עצובה מאוד והיתה לה שיחה ארוכה בטלפון עם איה. אחר־כך קראה סיפור חדש של עמליה כהנא־כרמון ונרדמה.

רמי הציג עצמו בטלפון כבחור מעניין, שוחר הרפתקאות, רציני אך לא יותר מדי. יש לו פחות ולא יותר חסרונות משיש לכל גבר ישראלי מצוי, אמר.

כלואה עדיין בקורי שנתה, ובהלמות לב, שמעה מירה קול מעודד המציע לה להיפגש בעוד שעה ולקפוץ לבריכת תל־אביב. מתוך שמחה פתאומית, ובלי לתת לעצמה דין־וחשבון של מעשיה, הסכימה. ורק לאחר שסיימה את השיחה נזכרה שאין לה בגד־ים הולם. שאינה יודעת את מיספר הטלפון של רמי, ובעוד שעה יבוא ואינה יועדעת מה לעשות. ברוב יאושה צילצלה לאיה, נרגשת, מבולבלת ואובדת עצות. למזלה, היה לאיה בגד־ים נוסף אשר יכול היה להתאים בדוחק למירה. איה לא היתה שמנה אך ירכיה רחבות בהשוואה לאגן ירכיה הצר, והנערי־כמעט, של מירה. עתה היתה בעייה איך יגיע בגד־הים בתוך שעה מרחוב ברודצקי ברמת־אביב, שם גרה איה, לביתה של מירה.

מירה השאירה פתק על הדלת המבקש מרמי לחכות בסבלנות רגעים אחדים כי יצאה בעניין דחוף. הזמינה בטלפון מונית ממוניות “קסטל” ונסעה לרמת־אביב; ובעוד המונית מחכה למטה ברחוב, המונה פתוח, קפצה ועלתה לדירתה של איה, מדדה את בגד־הים, ולאחר שלא התאים נתנה לה איה את בגד־הים הראשון שלה, אשר בדוחק התאים יותר.

מירה ירדה. ישבה במונית. הנהג התבונן בה בלי לומר מילה אך דומה שהריח איזו תאוות גברים בלהיטותה זו לנסוע הלוך וחזור בבוקר שבת, וכשהחזירה נפרד ממנה בברכה להצלחה. היא הספיקה לתלוש את הפתק, להיכנס לדירתה ולסדר קצת את המהפכה. לטפל מעט בפניה. ולחכות.

מירה חיכתה עד תום השעה הנקובה. ועוד מחצית השעה. ועוד רבע. היא התביישה לצלצל שוב לאיה. באחת־עשרה וחצי, באיחור של שלושת רבעי שעה, הופיע הבחור רמי.

יפה אכן היה אך ממוצע קומה וצנום, מהלך בסנדלי־עץ על עקב גבוה, רעמת שערו חלקה ושחורה, עורו חיוור מעט, מתבונן הצידה בשעת דיבורו, כחושש מפני מישהו ואולי מפני עצמו, ורק כשהוא שותק עיניו רועפות חיבה גלוייה וחמימות.

נשמה קצת אילמת, הגדירה אותו איה. אולי תצליחי את לפצח את האגוז שבליבו.

הוא העיף מבט על הדירה. שאל אם היא שכורה או שייכת למירה; הם נסעו במכוניתו לבריכת תל־אביב. רמי לא היה שזוף במיוחד אך מירה, לעומתו, היתה חיוורת כסיד. השנה טרם רחצה בים וגם לא בבריכה. לאחר שיצאו מחדרי ההלבשה נפגשו ברחבה המרוצפת אבן; צפופה בהמולת אדם, כיסאות, יפהפיות שרועות כמעט עירומות ומיטגנות בשמש, תינוקות עירומים מתרוצצים; וגברברים שחרחרים, נמוכים ועבי־גוף, מנסים דבר אל עיניהן העצומות־למחצה של נערות־השמש, מלכסנים מבט ולוטשים עין אל חמוקיהן הרפויים בביקיני וטנגה; רק נשים קשישות, שמנות או בעלות גוף מכוער במיוחד, לבשו בגד־ים שלם.

ומירה עמדה שם, בבגד־הים של איה, העשוי שני חלקים, אך רחב מעט על גופה הצנום והנערי; היא התביישה בכל סנטימטר מרובע של גופה אשר נחשף לקהל, אך איש לא התבונן בה, כאילו היתה פיסת אוויר, שקופה; והיא הניעה רגליה כשני כפיסי עץ, כי התביישה לעשות צעדים גדולים מדי בגלל השערות שלא הספיקה להוריד ממקומות מוצנעים בגופה.

לא הייתי צריכה לבוא, אמרה לעצמה, ואם אפגוש כאן מישהו מתלמידיי? האם אני יכולה להרשות לעצמי להתבזות?

למזלה לא נמצא לה אף מכיר בברכה. ורמי עמד מולה, צנום וגמיש, הציב לשניהם כיסאות־נוח, סחב אותה עימו לשחות בבריכה, דיבר על מכוניתו, על לימודי המשפטים באוניברסיטת תל־אביב, ועל הנשים בחייו.

מירה חשה שהיא נשרפת והולכת בשמש הצהריים החזקה, היא לא אכלה ולא שתתה מאומה כל אותו בוקר, כתמים שחורים ריצדו לנגד עיניה אך רמי המשיך להשתעשע במים, לעג לחששותיה מפני המים העמוקים. ניסה לעודד אותה. היא בקושי ידעה לשחות והוא תיקן ושיפר ושיכלל את שחייתה ובינתיים החזיק בגופה במים ונגע בכל המקומות המוצנעים בידיים אמיצות ובגישה מקצועית כאילו היה מורה להתעמלות שלה.

זה היה מעודד, נורא, מבחיל, כאילו היא נידונה עתה שוב לחיות ולאהוב לאחר שגזרה על עצמה מאסר יחיד עד עולם בכלא גופה.

אצבעותיו נגעו ופרשו וכיווצו את גפיה. האם מצאה חן בעיניו או שמא אינו בררן ואינו חש עד מה עלובה היא לעומת בנות־הים השזופות והגמישות, שיכלו להיות תלמידותיה, ואשר משתכשכות להנאתן במים?

כאשר שבו לכיסאותיהם חשבה שהיא מתעלפת. רמי הביא לה בקבוק קוקה־קולה ועוגה. ישב לידה והפקיר גופו לשמש, ודיבר על לימודיו, ועל מכוניתו, ועל הנשים בחייו.

השעה היתה כבר מאוחרת ואנשים מסביבם ניגשו לאכול צהריים במסעדה או החלו מסתלקים הביתה. נתגלגלו הדברים כך שהיא הזמינה את רמי אליה לאכול צהריים. לא היה מוכן אצלה במקרר משהו מיוחד. ובעצם אף חשבה לאכול אצל הוריה. אך זה היה המוצא המהיר ביותר להיפטר מן השמש הצורבת והאוויר החם והאור המרקדים לנגד עיניה היגעות. גם אילו הזמין אותה לאכול צהריים בבריכה היתה מסרבת. אך הוא לא הזמין. מצידו יכלו לצלות את עצמם עד שקיעת החמה.

בביתה מיהרה להתקלח והתרעננה מעט, אך עורה בער עליה כאילו נכוותה. רמי לא התקלח וקרא בינתיים את עיתוני השבת. לפי שיחתו הקטועה היה לה רושם שחיפש בהם שלושה נושאים בלבד: ענייני משפט, מחירי מכוניות ובעיות של רווקים ורווקות. על סרטים והצגות מיעט לדבּר, כחושש להתחייב.

“הי, תשמעי – ב.מ.וו. 2002 מודל שבעים עם מזגן, ארבעים ושלושה אלף… לא להאמין…”

“אני לא כל כך מבינה בזה…” ענתה לו מן המקלחת, “מה דעתך על צ’יפס?”

“בסדר.”

“ומרק אספרגוס?”

“יש לך?”

“משקית.”

“מקבל.”

“וחביתה עם בצל ושאריות של עוף קר, מטוגן. והיין בארון, תוציא בעצמך… תרגיש כמו בבית…”

“הי, תשמעי – צברית, מורה רווקה, 28/160, מלאה חיים ונחמדה, מעוניינת בגבר משכיל ונאה עד 38/170 מסביבות תל־אביב…”

היא טיגנה תפוחי־אדמה והכינה את מרק האספרגוס משקית וטיגנה חביתה גדולה עם בצל ורצועות אחדות של עוף קר, בגריל, שנשאר מאתמול במקרר. הם שתו יין. אחר־כך קפה ועוגיות שאפתה אימהּ. רמי אכל באותה מקצועיות אשר בה שיפר את שחייתה בבריכה. ידיו היו עסוקות. תיאבונו רב. אך לא ידעה אם הארוחה מוצאת חן בעיניו, ואם הוא מכלה את מנתו מתוך כעס או בתאווה יתירה. מכל מקום, ממש כפי שנהג בגופה בבריכה, נתן לה להרגיש שכל מה שידיו מחזיקות בו – שייך או מגיע לו.

כאשר גמרו לאכול נפלה ביניהם שתיקה. היא רצתה מאוד לישון, ואולי גם לשטוף עצמה פעם נוספת במים קרים כדי לכבות את הבעירה שבעורה. אך לא היה לה נעים לומר לו ללכת. רמי פיהק. הלך לבית־השימוש. וכשחזר היא נמצאה כבר במיטבח, רוחצת את הכלים. הוא ניגש אליה מאחור, חיבק אותה, כאילו היתה הלפתן שלו, ונשק לה בשקע שעל צווארה. היא נרעדה. ידיה היו רטובות ומסובנות בקצף לבן. הוא לפת אותה בשתיקה והחל לעסות את שדיה הקטנים תוך שהוא מניח לה בקושי רגע קצר כדי לשטוף את ידיה. זיפי זקנו שלא גולח היטב בבוקר דקרו בעורה העדין והצרוב כמגרדת ברזל. היא סבלה בשתיקה משום שהדרך בה לקח אותה הכניעה אותה מלכתחילה. פתאום הבינה שהכול היה צפוי מאותו רגע בו ראה בבריכה את עליבותה ואת כיעורה, ובמקום לברוח, או לזנוח אותה ולבקש לו אחרות, חש בחולשתה כחיה טורפת, המכירה היטב את טרפה, והטיל עצמו עליה מתוך נדיבות שאינה עולה בכסף, שיכור מהרגשת נחיתותה הגופנית כלפיו, כיעורה משך אותו כפי שחולשה יתירה מזמינה עריצות.

ובטרם הבינה כיצד הרס לחדור אל תוכה כבר היה בתוכה, ובעוד היא משתדלת לעצור רגע ולאסוף כוחותיה לקראת אותו רגע נפלא, נדיר, אשר לעיתים כה רחוקות אירע לה, וכבר גמר כשהוא מזריע אותה ונואק כשור נעקד לשחיטה ואינו נזהר כלל, והיא נתמלאה פחד פן נשימותיו החנוקות מעידות על התקפת האסטמה שלו, וצינה פשטה בחלציה, שום תענוג, רק הרגשת זרע רב, ופחד, ואחריות.

חיכתה עד שיירגע ושאלה:

“מדוע לא יכולת להיזהר?”

“מה?” היתמם, “את לא לוקחת גלולות?”

התביישה לומר לו שזה חודשים ארוכים שלא היה לה עבור מי לקחת. כאשר היתה סטודנטית גרה אצל אלמנה אחת שהיתה אופה עוגיות בתחילת כל שבוע – “תוֹמֶר קִימְט אַ־מענטש”, שמא יבוא מישהו, וכך הרגישה לא פעם באותם חודשים בהם לקחה לחינם מדי יום את הגלולה; מצמיחה שיער נוסף על שעירותה הרגילה בכל המקומות בהם אישה אמורה להיות חלקה או, לכל היותר, בעלת פלומה דקה ובלתי נראית; או משמינה, לא לבריאותה, אלא כאילו נתמלאו אבריה מים. מבע אטום לפניה. חשה גלים של חום ובקושי רב מצליחה לעמוד בפני הכיתה ולהעביר שיעור. והדיכאונות הנוראים מדי יום, לפנות ערב, כשנמצאת לבדה בדירה, ומולה השקיעה ופיסת הים וארובת רידינג המעלה עשן, וזמזום המטוסים הקטנים הממריאים ונוחתים. לא. לא. לא. אמרה לעצמה. אני אפסיק. אין לי מה לחשוש, מאצבעותיי שלי עצמי לא איכנס להריון. כך חזרה ואמרה לעצמה מדי חודש בלעג מר.

את כל הדברים הללו לא יכלה לומר לרמי זה, המעמידה במצב אבסורדי, אם אינה לוקחת, משמע, אין לה אף אחד, וזקוקה לרחמיו, ואם לוקחת – הריהי כמין זונה שמכינה תוֹמר־קימט־א־מענטש אליה, ומה התחייבות יש לו כלפיה? סתם שכבו, לקינוח סעודה.

נזכרה שקראה פעם שזונות מגלחות את שיער ערוותן ועלתה בה איזו רשעות פתאומית, אילו יכלה להתנקם בו, לומר – אדוני הלקוח, אני מוכנה, מוכנה, הנה אתה רואה… אולי גם ליזול וואזלין אתה רוצה? ותעודה מן המשטרה שאינני מחסירה גלולה אחת בחודש?

במקום כל המילים המתרוצצות האלה, שתקה. רמי לא נראה מודאג במיוחד וקיבל את שתיקתה כהודאה שהכול בסדר, אחת לו איך. זאת הדאגה שלה, לא שלו. והוא התלבש והתכוון לצאת, אף לא נשאר לשתות ספל קפה נוסף. “השעה כבר מאוחרת,” התנצל כנזכר לפתע, “אני עסוק הערב. לא ידעתי שנמצא עניין כה רב ביחד כבר בפגישה ראשונה.”

היתה לה הרגשה ברורה שבערב הוא יוצא עם מישהי אחרת.

וכשיצא עוד היה האוויר בדירה חם מאוד ומחניק והשמש טרם שקעה וערב ארוך וריק ציפה לה ועורה העלה כתמים פנימיים של דם בכל מקום שזיפי זקנו גירדו ושרטו בה; ועל ירכיה, היכן שתפס בה באצבעותיו, צבו כתמים בולטים כסרפדת. רמי, רמי, נווה־במידבר. קדחת. מוכנה היתה לפשוט את עורה מעליה, להשיל אותו ולטבול במי־קרח כדי להירגע.

היא הרטיבה סדין ופרשה על הספה ושכבה על גבה ופרשה מגבות לחות על גופה העירום ולקחה גלולת הרגעה וכך שכבה עד הערב, מנמנמת מעט, חולמת, מלטפת את עצמה בזהירות ומנסה להחיות בגופה, ובשמו, את התענוג אשר שלל ממנה ברוב יהירותו.

וכשמילמלה את שמו בבוא רגע חמדתה בעטה ברגליה וצרחה וידעה כי התאהבה בו וכי אומללה היא, אומללה עד מאוד.


יומיים לא צילצל והיא התייסרה ובזה לעצמה והחליטה כי מעתה ואילך לא תשכח לקחת את הגלולות מדי חודש בחודשו ועם זאת לא תניח לו לגעת שנית בגופה. על כל פנים, לא בקלות כזאת, המזמינה לעצמה אכזבה.

היו לה ויכוחים ממושכים בטלפון עם איה. היא האשימה את איה בהתנהגותו של רמי אך התביישה לספר לה מה אירע ביניהם. איה לא הבינה, או עשתה עצמה כלא מבינה –

“אם בחור לא מטלפן יומיים בדיוק אחרי שאכל, ודי במקרה, צהריים אצל בחורה, אז העולם צריך להתהפך? אולי רמי צריך גם לשלוח לך זר פרחים?”

“פרחים לא. אבל מה הוא חושב, שאצלי מסעדה? בית־מלון?”

“מה יש, ישנת איתו?”

“לא. אבל אני מוכרחה לדעת, מה הוא חושב לעצמו?”

“אני משביעה אותך, מירל’ה, שלא תעזי לטלפן אליו. תתאזרי בסבלנות ותחכי.”

“למה? למה? למה אני צריכה לחכות כמו טיפשה ורק לאדון רמי הנחצץ הזה מותר להרים אליי טלפון מתי שיתחשק לו?”

“את לא מבינה? – כדי שלא ירגיש שאת מעוניינת בו כל־כך. את מעוניינ ת?”

“ואם אני מעוניינת – זה יעזור לי?”


וביום השלישי, בערב, לא התאפקה וטילפנה אליו. הוא נשמע טבעי, כאילו לפני שעה עזב את דירתה. וכמו היה בחורה המצפה מצידה לטלפון ממחזרה החדש כדי לדעת שמצאה חן בעיניו. “בדיוק חשבתי עלייך,” – “מה קרה – אתה חולה?” – “רציתי בדיוק להזמין אותך הערב, לקולנוע.” כעבר שעה בא ברגל. בסנדלי־עץ, אמר שהסימקה שלו במוסך. הכין כרטיסים להצגה שנייה בקולנוע “פאר” הסמוך לדירתה. התנצל על כך שבגלל עומס הלימודים לבחינות לא יוכל להישאר לישון אצלה, ובטרם הבינה מה ביקש לרמוז בכך תפס בה במקצועיות של מורה־לשחייה והשכיב אותה על הספה.

"בואי, קוראים לזה ‘קוויקי’ – " אמר.

היא היתה כנדהמת. האם הוא חצוף? סתם טיפש וגס־נפש. או שהוא באמת מתאווה לה עד כדי כך? ואולי מיתמם? היתה לה הרגשה עמומה שהוא מפעיל עליה סחטנות, דווקא לפני הסרט, כדי שלא תוכל לסרב לו. היא היתה נרגשת וקרה. ליבה פירפר ואבריה קפאו כאילו שיתוק אחז בה. הוא לא הרגיש בדבר וכילה בה מעשיו מהר והכאיב. ולאחר שהסתיים הכול, מוצלח פחות מן הפעם הראשונה, הואיל לומר:

“את גם פריג’ידית או משהו כזה? תגידי, יש לך בעיות?”

“מה זה גם?” שאלה, כשהיא מכסה את רגליה הרזות מפניו. זאת הפעם כבר היתה אצל קוסמטיקאית והורידה שערות, אך נשל העור הלבנבן, שנקלף מן השיזוף של שבת, כיער את בשרה.

“לא חשוב…” הורגש שהתבלבל.

“לא חשוב? רצית להגיד – לא די שאת לא יפה, את גם לא יודעת להזדיין?”

“מה איתך?” נשמע מזועזע. “מי לימד אותך לדבר כך?”

“התלמידים שלי,” ענתה ביובש.

זה היה רגע מכריע. כאילו הכול נתון על כף המאזניים. כשני מתגוששים בזירה במצב של שיוויון גמור. לא נותר אלא לצפות זה לטעותו של זה. וכתמי זרעו עדיין לחים על ירכיה. גיבור גדול! ועוד עליה להספיק לרחוץ עצמה, להתאפר ולהתלבש לקראת הסרט. ופתאום היה עיקר המאבק – מי ישתוק זמן רב יותר ומי יישבר ראשון ויפתח את פיו. אפילו נאחר את הסרט, אמרה לעצמה, והיא כה אהבה את סרטוני הפרסומת וה“בקרוב”, ולא היתה בסרט חודשים ארוכים – אפילו, אפילו ואפילו – אני אשתוק.

כל זה נמשך אולי פחות משחשבה. וכשפתח פיו, אמר ביהירות:

“את חושבת אולי שאני לא בסדר?”

“זה קורה להרבה גברים.” אמרה. “אתה מרבה לאונן?”

הוא התבלבל, הסמיק. “את משוגעת או מה?” אמר, “אצלי… אצלי אף טיפה לא הולכת לאיבוד… כל כדור – זוכה…” ופרץ בצחוק נבוב.

“סתם התלוצצתי,” אמרה, שומרת לעצמה את ניצחונה הקט על פליטתו המוקדמת ואינה חשה שדווקא בחולשתו כבל אותה אליו כפליים; לאחר שלא הצליח להעמידה במצב של תלמידה ונבחנת, נעשה הוא, מסכן, תלמיד שלה. עכשיו, אם תסרב לו, בשלישית, יהא זה כאילו דחתה בעל־מום, והיטב ידעה שלא תעשה זאת.

הלכו לקולנוע. הניח כף ידו על כתפה, ברישול, ליווה אותה עד לפתח ביתה. בחיפזון נשק לה, והסתלק.


וכאשר מירה טילפנה אליו לאחר כמה ימים והזמינה אותו ואת איה לארוחת־ערב אצלה, כבר היה הדבר כאילו חנכה את היכרותם באופן רשמי. איה הירבתה להתלוצץ בנוכחותם והתייחסה אליהם כזוג. “נורא נחמד אצלכם. מה אתם חושבים לעשות בחופש הגדול, נוסעים לאיזה מקום?” היא הירבתה לאכול דבש. השתמשה הרבה במילה – אתם. רמי הביא נקניק סאלאמי פולני, תוצרת הארץ, גם על כך צחקו ואכלו נקניק מטוגן בחביתה. עיניה של מירה נצצו. היא חשה כחוגגת ביום אירוסיה. נדמה היה לה אפילו שאיה מקנאה בה, לאחר שהבינה, לפתע, מתוך מילה שהחליפו, כי כבר שכבו יחד. אצל איה היו העניינים האלה מסובכים יותר.

איה לא הסכימה בשום פנים ואופן שילוו אותה, וחזרה באוטובוס האחרון לרמת־אביב. אותו לילה נשאר רמי לישון אצל מירה.

לאחר שבועות אחדים נרגע רמי ונתמעטו סיפוריו על הצלחות אצל בחורות אחרות. נתברר שהוא לא אימפוטנט והיא לא פריג’ידית. באותן פעמים בודדות בהן באה מירה על סיפוקה לא היה זה מפני שרמי מאהב כה מוצלח אלא מפני שהיא כבר נתאהבה בו באופן נואש. הוא ישן אצלה מדי לילה. אכל אצלה. הביא מדי פעם פירות או נקניקים. מירה חשדה שמא הוא קונה אותם בסיטונות. פעם בשבועיים יצאו לסרט. לבריכה לא הלכו. הסימקה נשארה תקועה במוסך אך הדיבורים עליה ועל מכוניות טובות ממנה, לא פסקו. הוא לא סבל מן האסטמה ומירה התחילה לחשוב שמחלתו אינה אלא תירוץ.

מירה החלה חושבת על חתונה. היא נתמלאה כוחות, תוכנית, תקוות. רמי העניק תוכן לחייה. היא תמשיך לעבוד. תאפשר לו לסיים את לימודיו. הוריה יעזרו. הוריו. משהו חסכה בעצמה. אפשר יהיה לקחת הלוואות ולרכוש דירה. אולי אפילו סימקה חדשה. היא ידעה שיהיה קשה. יהיה לה קשה. אבל הרגישה שנוצר משהו שאפשר לבנות עליו. שיש בו סיכוי. היא נעשתה תאוותנית. רצתה ברמי עוד ועוד, כאילו לפצות עצמה על תקופת היובש. אהבתה סינוורה אותה מלראות שהוא נלהב פחות ממנה. בעיניה היה מאהב נפלא, ובעצם היה אדיש. פעם פלט שם זר – “ערה…” וסיבב כך את הדברים שהשם הפך לכינוי־חיבה שלה – “ערה”, מה פתאום ערה? ככה. אך כל פעם שהיה נזכר להשתמש ב“ערה” – היה איזה גוון מלאכותי מתגנב לקולו, כאילו הוא גונב חלומות בהיחבא, אצל עצמו, ומציע אותם למכירה במקומות הלא־נכונים.


“איך הצלחת, מירל’ה?” אמרה לה פעם איה בקינאה. רמי של מירה, היתה קוראת לו. ידידותה נעשתה יבשה משהו, חמדנית. מטורפת קמעה מבדידות.

“פשוט מאוד, הלא אמרת לי לא לצלצל אליו!”

“אבל את צילצלת! – אוי, סידרת אותי. בחורה חרוצה את. הלוואי והייתי יכולה ללמוד ממך איך תופסים בעל.”

“זה רק מזל, איה. אם לא היה יוצא שום דבר – היית את צוחקת עליי מדוע רצתי אחריו וטילפנתי לו ולא חשבתי לרגע על כבודי.”

“אומרים שהוא משהו לא רגיל במיטה, זה נכון?” חקרה איה.

“מי אומר?”

“הוא.”

“ככה־ככה.” התאפקה מירה שלא תפרוץ בצחוק וחשבה לעצמה, מוטב שלא תדעי ולא תקנאי.


מירה דיברה עם הוריה, הכינה אותם, גם בקשר להלוואה, כדי שלא תבוא אל רמי בידיים ריקות.

לפעמים, כשהיתה שוכבת עם רמי, מצאה עצמה עושה חישובים של משכנתאות ותשלומי ריבית. היא לא היתה חזקה בחשבונות הללו. ורמי היה גונח, מזיע ונרדם עליה, נוחר כשור שחוט, חולם אולי על סימקה חדשה.


וכך נמשך הדבר שישה חודשים. מירה רוקמת תוכניות, ורמי לפעמים בא ולפעמים אינו בא. ומשתדל כאילו להישאר חופשי ובעל זכויות עליה בעת ובעונה אחת. וכשהוא שומע אותה מדברת על העתיד, יש תשובה אחת בפיו, נראה, נראה.

ובחודש השביעי נעלם רמי לשבועיים ואחר־כך בא במפתיע בליל שישי, מהלך כהרגלו בסנדלי־העץ על עקב גבוה, וסיפר שנקרא לפתע למילואים.

“יכולת להודיע.” אמרה מירה בקול רשמי.

“לא יכולתי.”

“מה זה לא יכולת? כולם יכולים ואתה לא?”

“לא. לא יכולתי. ובכלל, טוב שכך קרה מפני שממילא אנחנו צריכים לחדול להיפגש. אין לזה עתיד.”

מירה היתה נדהמת. היא התעקשה שלא לקרוא את האותות והמופתים החותכים בדבר הססנותו והתחמקויותיו. מראשית היכרותם הגיעה להכרה שהיא מבוגרת בנפשה מרמי וכי עליה עתידה ליפול האחריות לחייהם המשותפים ועל כן התייחסה אליו במחשבותיה כאל ילד קאפריזי שצריך לסלוח למשוגותיו. רמי אולי נהנה מכך. הוא היה חסר ביטחון, ירא מאחריות ורברבן. יכול היה להמשיך להיפגש עם מירה עוד חודשים רבים, לנצל את בדידותה, לתקוע בה את מרירותו, כישלונו בבחינה, פחדו ממחלתו, ורק לא להתחייב על שום דבר.

וכך, בליל שישי, ישבו משני עברי שולחן הזכוכית הנמוך, בחדר הגדול. באור גדול. היה חם. חמסין אחרון של הסתיו. קיץ אחד של אושר. רמי אפילו לא ניסה, כמנהגו, ללטף ולגפף אותה בטרם החל מדבר. וכשדיבר מולל באצבעותיו. נראה חצוף וחסר־ישע, כאילו החליט להתאבד כדי להציל את נפשו. האם אני עדיין אוהבת אותו? – שאלה מירה את עצמה. כן, ואפילו אם זו רק ההרגשה שהוא שייך לה. שהיא השקיעה כל־כך הרבה בקשר ביניהם ואסור שהפעם זה יילך לאיבוד. אילו היתה, למשל, בהריון ממנו, לא היתה עושה הפלה.

“לא הורסים בקלות כזאת דבר שניבנה…” אמרה, “למה אתה לא נותן לי צ’אנס? אנחנו צריכים להמשיך,” והתחילה לבכות. “למה שאבכה בגללך? למה?” זה היה טיפשי ומביך. כאילו גזלו ממנה צעצוע.

“מירה, מה איתך? השכנים ישמעו!”

היא בכתה בקול רם, כמפעילה עליו סחיטה חברתית, כן, דווקא שהשכנים ישמעו, מפני החום היו החלונות פתוחים, קולותיהם היו רמים. בעיני זר היתה נשמעת שיחתם בערך כך:

“לא איכפת לי. שישמעו. שיידעו איזה מין בן־אדם אתה.”

“אז תסגרי לפחות את החלונות.”

“לא אסגור. חם לי.”

“מה קורה לך?”

“איכפת לך מה קורה לי?”

“תראי, אני יודע שקשה לך אבל אני לא יכול לעזור לך בבעיות שלך. לא יכול.”

“אז מה אם קשה לי, ויהיה קשה.” אמרה. “אתה לא צריך לדאוג. חשבתי על הכול. אני אעבוד. אתה תלמד. ניקח הלוואות. למה שההורים שלך לא יעזרו לנו? הם ישמחו שתתחתן.”

“מההורים שלי אני לא אקח שום דבר.” אמר. “אפילו אם יתנו.” הוויתור נשמע גס, כתירוץ של רברבנות ריקה.

“ההורים שלי יעשו גם הם כל מה שהם יכולים כדי לעזור.” אמרה. “אבל יש גבול ליכולת שלהם.”

“לי אין כסף לקנות דירה.”

“אפשר לגור מחוץ לעיר.”

“אני לא יכול לגור מחוץ לעיר.”

“איך אתה מדבר?” אמרה בתוקפנות. “מה אתה עוד רוצה? אולי שיקנו לך גם סימקה חדשה?”

“אני לא אקח כסף מאף־אחד.” בקולו נשמעה איזו חמדנות יבשה, כאילו היה מוכן לקבל מכונית במתנה אבל גם אם ליבו היה נקרע בו לא היה מתחתן. "ובכלל – "

“ובכלל מה?”

“אז חיינו תקופה. היה נעים לשני הצדדים. לא צריך לעשות מזה עניין גדול, כשנפרדים.”

“אפשר לחשוב שאני, עם כל אחד… אתה יודע כמה מעט הייתי… אצלי זה לא בא בקלות כזאת… אני…”

“את, אז מה? אמרתי לך, אני לא יכול.”

“מה רע כבר יכול להיות לך איתי?” השפילה עצמה. “לא איכפת לי שתלך, שתצא, שתחזור, מתי שתבוא… תבגוד – תבגוד, לא איכפת לי, העיקר שיש לך בית, וילד, ותדע שיש לך לאן לבוא.”

“אני לא מבין אותך. למה שסתם אכאיב לך?”

“אל תדאג. אני אוכל לעמוד בזה. אני מכירה את עצמי. אני רגילה שיהיה לי קשה.”

“וילדים! מי בכלל צריך ילדים, כבר, עכשיו?”

“יש כאן בבית זוג צעיר עם תינוק נחמד וכל מי שרואה אותו מקנא בהם, וגם אני. זאת לא בושה לקנא במי שיש לו ילד.”

“טוב. את צודקת. בכול־בכול את צודקת.” הרים קולו, “אבל זה לא יילך.” בהדגשה, לאט, בשקט –

“אני לא אוהב אותך.”

"אבל אני אוהבת אותך! וזה מספיק – "

ניסתה להתגבר עליו כאילו הוא תלמיד קשה־תפיסה.

"לא. זה לא מספיק. אני לא יכול לעזור לך. חזר ואמר. "לא יכול, לא יכול, די לי שאני לא יכול לפתור את הבעיות שלי. ואת יודעת מה, מירה, לפעמים יש לי חשק שיילך הכול קיבינינאט, הכול – "

“קיבינימאט רמי, תילחם!”

“אני נלחם. ועוד איך נלחם. אבל כל מה שאני עושה לא מצליח לי.”

“אז קיבינימאט יחד, כן, נפתור את הבעיות.” ניסתה לטעת בו תקווה. “הנה חיה וצבי עזבו את הקיבוץ לפני חמש שנים בלי כלום. ממש בלי כלום. נכנסו לחובות. קנו דירה. והיום – יש להם כמעט הכול, בחמש שנים!”

“אבל אני לא יכול,” אמר, "לא יכול. לא יכול לאהוב אותך – "

“אני יודעת שיהיה קשה לי,” אמרה כמו גם לעצמה. “אני לא מתכוונת שזה יהיה אחרת. אבל אני מכירה את עצמי ויודעת – שאוכל לעמוד בזה. למה אתה לא נותן לי צ’אנס?” החלה שוב בוכה. "למה שאני אצטרך לבכות בגללך? נכון, אף פעם לא היה לי קל. אף פעם. ומה היה לי כשהייתי קטנה? הייתי ילדה רזה ולא־יפה – "

"תודה לאל לא נהיית יפה יותר היום – "

“ואתה בחור יפה ויש לך אסטמה, אז מה?”

“מה?”

“אז קיבינימאט, רמי, אני לא נבהלת, אתה מבין?” נעשה קולה ענייני. “כל אחד והצרות שלו. אף אחד מאיתנו לא נולד מושלם. אבל למה שתלך עוד חודש ותתחתן עם מישהי אחרת כאילו כל מה שהיה בינינו לא היה שווה שום דבר?”

“אני לא יכול הרשות לעצמי להתחתן עכשיו. אמרתי לך.”

“אז מה אתה עוד רוצה שיתנו לך?” התרגזה. “שיתנו לך דירה, מכונית, מיליון? איך אתה לא מתבייש לדבר כך?” ושוב בכתה. “ידעתי שכך יהיה. איה אמרה לי. מה את רודפת אחריו כל־כך? הוא לא שווה את חיזורייך.”

“איה שלך יכולה מצידי לדחוף את הלשון הארוכה שלה את יודעת לאיפה… אבל היא לפחות לא כמוך… היא, היא…” היסס.

“תגיד, נו, תגיד… מה נעשית לי פתאום צנוע כל־כך?”

“אז שתדעי לך – היא גזעית. אוּך אוּך, ממנה הייתי יורד רק בשביל להשתין…”

משהו נשבר בליבה של מירה. ראתה אותו עומד ו… אוּך אוּך… האם זה מה שעשה בשבועיים האחרונים? ועם חברתה הטובה ביותר? כדי להשפיל אותה? דרך דיבורו נראתה לה פתאום עלובה והמונית. אוּך, אוּך… בחור פרימיטיבי, גס, מתוסבך. נהנה להטיל בה את ארסו ומרירותו. להתגרד אצלה בפצעי כישלונותיו ולא להציע לה מאום, מאומה… ובפניו השפלתי את עצמי? – אמרה לעצמה. מה יש לי בכלל משותף איתו? אני יודעת שאינני מושלמת. אבל הוא אינו ראוי אפילו לבוז לי. בסדר, ניפרד. ואם יחזור – רק לפי התנאים שלי. וגמרנו עם הדמעות וההשפלה ומבטי הרחמים והלגלוג של השכנים, ושיחות הטלפון הממושכות עם איה, שמעודדת אותי לעשות דבר והיפוכו. שעוזרת לי בצרתי ומקנאה בי אם רק נדמה לה שאני מאושרת.

היא קמה והפעילה את הטלוויזיה. במחשבתה התרוצצו עדיין מילים. הרבה מילים. אך רמי לא היה ראוי בעיניה לשמוע אותן. על המסך הופיעה איזו תמונה לא לגמרי ברורה, בגלל החמסין, מתוך פרק בסידרה היסטורית על חיי מלכים באנגליה. רמי לא ניסה כלל לעזור לה לכוון את המכשיר. היא ישבה מול המסך המהבהב, מחצית גבה מופנית אליו. לא החליפו ביניהם מילה. לאחר רגעים אחדים קם רמי, מזווית־עינה ראתה שהוא נפוח וחסר־מנוחה, כעומד להתפוצץ. ניגש אליה. היא נשבעה לעצמה שהפעם לא תניח לו לגעת בה, אפילו ישמעו השכנים את צעקותיה. אך הוא הסתפק בנשיקה על מצחה ויצא מהחדר. נשמעו נקישות סנדלי־העץ שלו. ונשתתקו. היא לא ליוותה אותו לפתח. עמדה ביניהם איזו דממה של ציפייה שנדמתה בעיניה ארוכה כנצח. ורק הדפיקה העמומה של סגירת הדלת קטעה את השתיקה ובישרה את הסתלקותו. לרגע עוד קיוותה שהמציא תעלול וסגר את הדלת כשהוא נשאר בפנים, אך קול צעדיו היורדים במדרגות…

וזאת היתה הפעם האחרונה שראתה אותו. גם אל איה לא התקשר. בבית הוריה לא הזכירו יותר את שמו. גם חמש מאות הלירות שלווה ממנה לא החזיר. חשב כנראה שהנקניקים, הפירות והשירותים המיניים שלו כלולים בחשבון. חוש־הצדק של איה נפגע קשות מכך שרמי לא החזיר למירה את הכסף. היא צילצלה אליו, על דעת עצמה. קול זר ענה לה שהדייר הקודם עזב בלי להשאיר מיספר טלפון או כתובת.

המלצות קוראים
תגיות