רקע
עמנואל הרוסי
הָלֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עמיחי; תשכ"ז 1966

בָּעֲרָבָה הָעֲצוּמָה וַעֲצוּבָה,

חַרְבוֹת־צוּרִים מִיָם וְקֶדֶם עַד־אֵין־קֵץ,

בָּחוּר אֶחָד, תּוֹךְ צְחוֹק וּמְשׁוּבָה,

בְּט"וּ בִּשְׁבָט נָטַע בָּהּ עֵץ.


בִּשְׁעַת טִיוּל, בַּדֶּרֶךְ לְאֵילַת

חָפַר גוּמָה וְשָׂם שְׁתִילוֹ הַדַל.

בַּמֵימִיָה הִשְׁקָה. אַחַר פָּלַט:

תִּרְאוּ, חֶבְרַיָא, זֶה יִגְדַל!


הַחֲבֵרִים פָּטְרוּ אוֹתוֹ בִּצְחוֹק,

וַיִלְעֲגוּ הַרְבֵּה, בְּלִי הֲפוּגָה,

לֵאמֹר: יִצְמַח פֹּה יַעַר־עַד יָרֹק

עַל שֵׁם פְּלוֹנִי הַמְשֻׁגָע.


בְּכָל דְבַר חֹק – הַטוֹת אַחֲרֵי רַבִּים,

אֲפִילוּ אֵין זֶה אֶלָּא צְחוֹק בִּלְבָד.

רָעַם הַצְּחוֹק עַד מַעֲלֵה הָעַקְרַבִּים.

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר יוֹם אֶחָד.


וְהַשָׁתִיל נִשְׁאַר בּוֹדֵד־שׁוֹמֵם,

וּבְעַיִן נִבְהָלָה הִבִּיט סְבִיבָיו,

דָמָה לַאֲסוּפִי בְּלִי אָב וָאֵם

שֶׁלֹא בּוֹכֶה, כִּי מַה יִבְכֶּה לַשָׁוְא!


קָרַב הַתַּן אֵלָיו וַיְרִיחוֹ,

וַיְנַסֶה לְהִתְגָרֵד בּוֹ מְעָט.

"מֵאַיִן אַתָּה בָּא, מִירִיחוֹ?

לְאָן זֶה נִתְגַלְגַלְתָּ, בֶּן־נְבָט?


מִסְכֵּן אַתָּה. כְּלוּם לֹא תֵּדַע הַחֹק:

כָּל הַצוֹמֵחַ כָּאן – מִחוּץ לַתְּחוּם.

חַכֵּה־חַכֵּה, הָרֶגַע לֹא רָחוֹק.

תָּבוֹא סוּפָה וְתִסָפְךָ, רַחוּם"…


וְכָךְ הָיָה. עָלְתָה סוּפַת הַחוֹל

בִּגְעִיַת אַלְפֵי פָּרִים.

הָפְכָה לְחוּם אֶת הָרָקִיעַ הַכָּחֹל,

עָקְרָה גְבָעוֹת, יִשְׁרָה הָרִים.


וְהַשָׁתִיל, קָטֹן וּמְפֻנָק,

כָּפַף רֹאשׁוֹ בְּתוֹךְ חֻלְיַת הַבּוֹר.

וְכָךְ שָׁכַב וּכְתִינוֹק יָנַק.

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר אוֹר.


שֶׁמָא תֹּאמְרוּ: שִׂחֵק לוֹ הַמַזָל?

הוּא שָׁרָשִׁים הִכָּה בָּעֲרָבָה.

מִיוֹם אֶל יוֹם עָלָה־גָדַל,

מִיוֹם אֶל יוֹם עָבָה־גָבַהּ.


כַּחֲרוּזִים שְׁחוּלִים בְּחוּט שָׁנִי,

גִלְגֵל שָׁרָב שִׁבְרֵי דְמֻיוֹת.

הָיָה זֶה אֶקָלִיפְּטוּס עַקְשָׁנִי,

אֲשֶׁר הֶחְלִיט אַחַת: לִחְיוֹת!


לִחְיוֹת – עַל אַף הַקֶרַח וְהַכְּפוֹר,

לִחְיוֹת – עַל אַף חַרְבוֹנֵי־עַד,

לִחְיוֹת – גַלְמוּד בְּלֵב מִדְבָּר אָפֹר.

אַךְ לֹא! לֹא טוֹב הֱיוֹת הָעֵץ לְבָד.


אַךְ טוֹב שֶׁיֵשׁ כְּנָפַיִם בָּעוֹלָם,

וְעוֹף שָׁמַיִם שֶׁמוֹלִיךְ הַקוֹל.

גַּם שִׂיג שֶׁל שִׂיחַ נֶאֱלָם

לְבַב בַּרְזֶל נַגֵד יָכוֹל.


וְטוֹב שֶׁגַם, נוֹסָף לַמְכוֹנָה,

יֵשׁ דֹאַר חַי, בּוֹ פּוֹעֲלוֹת יוֹנִים.

וּבְכֵן, הַמְדֻבָּר הוּא בְּיוֹנָה,

שֶׁבַּמִּדְבָּר חָנְתָה בְּלִי אוֹנִים.


אָרְחָה דַרְכָּהּ בַּצֶנַע וּבַלָאט,

וְהַמַסָע אָרַךְ הַפַּעַם לָהּ מְאֹד,

וַתֵּרֶד בַּמִדְבָּר, בֵּין כּוּרְנוּבּ לְאֵילַת,

לָפוּשׁ מְעַט עֲלֵי הָאֲדָמוֹת.


יָרְדָה. רוֹאָה – הַבְהָקִיץ אִם בַּחֲלוֹם? –

יְרַק־עָלֶה וְגֶזַע. מַה זֶה? עֵץ?

"אֵיכָה, מִסְכֵּן, הִגַעְתָּ עַד הֲלֹם?

אָכֵן, נִסֵי־נִסִים בְּלִי קֵץ!


מֵאַיִן בָּאתָ לַמִדְבָּר, אָחִי?

וְאֵי בָּחַרְתָּ לְךָ פִּנָה?"

וַיַעַן: – "מֵחֲדֵרָה אָנֹכִי,

מִמַשְׁתֵּלַת עֲקִיבָא אִישׁ גַדְנָע."


“הֲטוֹב לְךָ?” "לֹא רַע,

לֹא עוֹד אָמוּט.

הַשֹׁרֶשׁ חַי וְגַם יָרֹק הַבַּד.

אַךְ מִבְּדִידוּת יֵשׁ אֲבַקֵשׁ נַפְשִׁי לָמוּת,

לֹא טוֹב הֱיוֹת הָעֵץ לְבָד".


“בַּמֶה אוֹשִׁיעַ לְךָ?”

בַּמֶּה? מָה הַשְׁאֵלָה?

הֲיִי לְפֶה לְאֶקָלִפְּטוּס דָל.

עִבְרִי מִמַשְׁתֵּלָה לְמַשְׁתֵּלָה,

מִסְרִי כְּרוּזִי לְכָל זַלְזַל:


אֲנִי הָעֵץ קוֹרֵא בְּאַהֲבָה

לְכָל עַמִי, לִבְנֵי הַנְבָטִים.

עֲלוּ, אַחִים, כִּבְשׁוּ הָעֲרָבָה,

עֲלוּ וּרְשׁוּ שְׁבָטִים־שְׁבָטִים.


עֲלוּ, עֲלוּ! נַכְרִיעַ הַשָׁרָב.

נֵרֵד הַגַיְא וְנַעְפִּיל הָרִים.

וּמִסִינַי וְעַד מִדְבַּר עֲרָב

עוֹד יְזַמְרוּ הַלֵל הַצִפֳּרִים.

עֲלוּ, עֲלוּ!" –

וְזוֹ יוֹנַת הַתֹּם,

וְזוֹ עוֹבֶדֶת־דֹאַר עֲנֻגָה,

שָׁמְעָה וַתִּתְחַלְחֵל לַשִׂיחַ הַיָתוֹם,

וַתַּךְ כָּנָף וּבָאֲוִיר עָגָה עוּגָה,


וַתֵּט צָפוֹנָה, יְהוּדָה וְהַשֹׁמְרוֹן,

יַרְדֵן וְיִזְרְעֶאל וְהַגָלִיל,

וַתְּסַפֵּר בְּהֶגֶה וּבְרֹן,

וַתַּחֲזֹר וּתְסַפֵּר לְכָל שָׁתִיל,


עַל עֲרָבָה גְדוֹלָה וַעֲצוּבָה,

עַל פֶּלֶא הָאֵין־סוֹף שֶׁל הַמֶרְחָב,

עַל בְּאֵר סְתוּמָה בַּסֶלַע חֲצוּבָה,

עַל עֵץ בּוֹדֵד כָּמֵהַּ אֶל אֶחָיו,


עַל שָׁרָשִׁים הוֹרְסִים אֱלֵי תְּהֹם,

עַל יֵצֶר יְצִירָה כָּלוּא,

עַל הַיֵאוּשׁ, עַל שְׁכֹל וִיתֹם,

עַל הַקְרִיאָה: עֲלוּ, עֲלוּ!


חָרְדוּ הַשְׁתִילִים וַיָפָג בָּם רוּחָם.

וַיִשְׁאֲלוּ: לְמִי יִקְרָא – הֲלִי אוֹ גַם לְךָ?

אָז קָם אֶחָד מַיְדַנִי אֲדַמְדַם

וַיֹאמֶר: "כָּל בֵּית־נְבָט, לְכוּ וְנֵלְכָה,


לְכוּ וְנֵלְכָה כֻּלָנוּ, מִלְיוֹנִים,

בַּשָׁרָשִׁים נַכֶּה וְגַם נִכְבּשׁ."

הוּא מְדַבֵּר – וְהֵם אַחֲרָיו עוֹנִים:

“אָמֵן! אָמֵן! הֱיֵה לָנוּ לְרֹאשׁ!”


וְהַיוֹנָה הִמְרִיאָה אָז כַּחֵץ

הַרְחֵק דָרוֹמָה, אֶל הָעֲרָבָה,

וּבְלִי אוֹנִים הִגִיעָה אֶל הָעֵץ,

וַתְּגַלֶה אֶת אֹזֶן חֲבִיבָהּ:


"הוֹלְכִים! הוֹלְכִים! הוֹלְכִים! הוֹלְכִים!

עִם שָׁרָשִׁים, כִּבְנֵי צָבָא.

חִצֵי חַמְסִין אוֹתָם פּוֹלְחִים.

אַךְ הֵם הוֹלְכִים,

אַךְ הֵם בָּאִים לָעֲרָבָה."


“בָּאִים?” “בָּאִים!”

“מָתַי?” “מָחָר!”…

מַה זֶה נוֹצֵץ בָּרֹאשׁ הַדָל?

שֶׁמָא תֹּאמְרוּ דִמְעוֹת שִׂמְחָה?

שֶׁמָא תֹּאמְרוּ: אֶגְלֵי הַטָל?


(שייך לאדר!)

סוף.png

המלצות קוראים
תגיות