מה הכי טוב לבנאדם? 🔗
כשהייתי הולכת ודוחפת לפני את עגלתו של אמיר
ומיכל הולכת לצדי, אמרה לי פעם:
סבתא, את יודעת מה הכי טוב לבנאדם?
מה, מיכל?
שיש לו אוכל לאכול, בית לגור, בגד ללבוש
ותינוק לאהוב…
*
תן לי רשות לטבול בבריכות שלך! 🔗
כשהיה יפתח בן שלוש היו עיניו כחולות כים
גדולות, נוצצות ומתבוננות בזולתו בתמהון ובפליאה,
עינים קסומות.
הייתי נוהגת להגיד לו: – יפתח, כל עין משתי עיניך,
כמו בריכה כחולה נהדרת! אתה מרשה לי לטבול בהן?
ויפתח, שהכיר היטב את השאלה הזאת היה נבוך, משפיל עיניו היפות,
מחייך ומרגיש היטב את האהבה שזרמה בינינו,
חיבק אותי בשתי זרועותיו חבק היטב
ועל השאלה להשיב סרב.
*
שלישיית המוסקיטרים 🔗
כשהיו שלישיית נכדי, יפתח, אסף ואמיר כבני שבע־שמונה,
היו מאושרים ללון אצלי, שלושתם ביחד,
על שתי ספות שצורפו לאחת…
הייתי מקדימה לכך, מתן רשות לשוטט חפשי בחצר,
ואחר־כך, ארוחת ערב טעימה, מקלחת משותפת בשלושה,
ולבסוף כששכבו להם רגועים – סיפורים כבקשתם.
סיפור היה רודף סיפור.
כל אחד תבע סיפור על הוריו ועל עצמו “כשהיה קטן”.
השם שניתן למפגש השבועי הזה, שמתק גם להם, גם לי,
היה “מועדון שלושת המוסקיטרים”, לפי הצעת אסף.
מפגשי השיא היו אלה, שבהם נתן להם נחום
שיעור בנהיגה, בדרך העפר שממערב לביתנו.
אז בעצם, למדו שלושתם את ראשית תורת הנהיגה.
*
ה“ישל” עבר בירושה 🔗
יש"ל הן ראשי־תיבות למטבע הלשון היקרה מפז:
“יפה שתיקה לחכמים”.
המצאה זו שייכת לשנות הארבעים, לילדותם של ילדינו.
היא נאמרה תחילה מפינו, ההורים, ולאחר־מכן בפי הבנים
לכל מקרה שנרמז דבר ולא נאמר בפה מלא. למשל: במקום;
הערב יש תוכנית… יש"ל
במסתור יש דברים טובים… יש"ל
יש (לי, לנו) ידיעה (חשובה, משמחת)!… יש"ל
הערב תלון (תלונו) ב“חדר” (להבדיל מה“בית” – בית הילדים)… יש"ל
כל מי ששמע יש"ל נמתח בלב מתרונן מצפייה.
דברים אלה בתוספת שינויים שהזמן גרמם,
עברו בירושה לדור הנכדים. עד שבגרו
וכיום אינני בטוחה שיעברו בירושה גם לדור הנינים.
הרגע בו צנח כוכב בחודש אב 🔗
כשהיה פלג כבן שלושה חודשים, גמלה אותו אמו, נורית.
היה זה באמצע חודש אב, ויוסף היה אמור לצאת למילואים,
נורית ויוסף החליטו לנסוע לירושלים ליומיים, לנוח מעט, ליהנות.
פלג היה תינוק, חזק, יפה ומלא, ראשו עטור שיער בהיר מאוד
ומזדקר כלפי מעלה, מלא חיים, מחייך בעיניים כחולות,
החלטתי להחזיק בו אצלי, עד שישובו הוריו.
באחר־הצהריים ביום נסיעתם, קיבל פלג חום גבוה,
צרח בלא הרף וטבל בזיעה,
נבוכה ואף מבוהלת, החזקתי אותו בזרועותי
וטיילתי איתו על המדריכות שבסביבת ביתנו.
רק הטיול הרגיע אותו מעט, וכן התה הצונן בבקבוק,
שהיה יונק בעוצמה
כשהיגיעה שעת חצות ופלג שוב צרח בכל כוחו,
לקחתי אותו על הידיים ויצאתי מחדש למצעד־מדריכות.
היה זה בדיוק באמצע החודש.
הירח הבהיק, ירח של ט’ו באב.
פלג היה רגוע ברגע ההוא.
היבטתי לי בשמים המכוכבים ובירח המלא, המסנוור כמעט.
כאב נורא חתך פתאום בנשמתי, אימה.
כוכב, מכוכבי ירח אוגוסט צנח לפתע והשאיר שובל אור זוהר.
באותו רגע פרץ פלג מחדש בצריחה חדה, מהממת.
האם חשנו – הכוכב, פלג ואני שבעוד חודשיים בדיוק,
יהיה הוא יתום ואני שכולה ויוסף שלנו
יצנח וייעלם באש, כאותו כוכב?
*
אבן הראש 🔗
בכל שנה בסוכות, יוצאים השריגים לרמת־הגולן,
כך מאז י“ד תשרי תשל”ד.
ראשית כל, אנחנו מגיעים למסעף האנדרטה של חטיבתו של רן,
“ראם”, שהיא החטיבה שאליה נספח גדודו של יוסף, בתוהו ובוהו שבתחילת המלחמה,
ושבמסגרתה נלחם בראש פלוגתו בהדיפת הסורים אל מעבר הגבול הסורי
ושנפל בצריח מידי מארב סורי.
על גבי אנדרטה זו חקוק שירו של יוסף “מותי בא לי פתע”.
זו הייתה הפעם הראשונה, שהסברתי לפלג, שמה שחקוק
על גבי האנדרטה, הוא שיר של אבא שלו.
פלג התבונן בהתרגשות ואמר:
– “פה באמת כתוב אבא שלי”?!
הוא היה אז בן שש.
בהמשך הדרך, אנחנו מגיעים מדי שנה, לחושנייה,
כפר סורי נטוש, קרוב מאוד לגבול
כאן נפל יוסף, נמצא עד־ראייה שהראה לנו את המקום הנורא.
כל השטח למלוא העין, זרוע אבני בזלת שחורות, עגולות,
שדמיונן לגולגלות מדהים.
כל מי שמתבונן בהן, מעלה בזכרונו את ערימת הגולגלות
הטמונות במרתף המנזר בסנטה־קתרינה שבסיני.
פלג הסתובב בין האבנים והתבונן בהן בעיון.
פתאום אמר לנחום:
סבא, אני רוצה שתיקח לי את האבן הזאת הביתה, טוב?
לשם מה? – שאל נחום.
ככה! השיב פלג.
כשחזרנו הביתה ופירקנו את המכונית שבה נסענו,
אמר פלג לנחום:
– נשים את האבן על הקבר של אבא, טוב סבא?
אבן־הראש השחורה, אכן נמצאת מאז על מצבתו של יוסף.
*
“בראש אחד” 🔗
פעם, בערב ורוד ורך, בשעה של שקיעה, טיילנו בשביל.
היה זה בלב הקיץ והינה לעינינו בצד השביל, שלוש פטריות מלבינות!
שלושתנו, סבא נחום, פלג ואני יחד קראנו בהשתוממות פה אחד: – פטריות!
פלג התכופף לקטוף את הפטריות,
והינה אינן אלא גלליו של כלב שנקלו בחום היום…
פרצנו שלשתנו בצחוק.
בערב אחר, ישבנו עם פלג במרפסת המערבית שלנו,
בשכנות לביתנו מתרוממים עצי אקליפטוס גבוהים, רחבי נוף,
בכל קיץ מקננת שם משפחת ניצים ובחורף הם נעלמים.
בכל קיץ אנחנו מתחרים בינינו, מי יראה ראשון
את הנץ הראשון.
באותו ערב שמענו, אך עדיין לא ראינו –
צריחתו החדה של נץ.
– נץ! – קראנו בשלושה, כאיש אחד.
שלושתנו זכינו בהתחרות…
*
שתילת הגמא 🔗
ביום שנולד גמא שתלתי שורת צמחי גמא העוטרת לביתנו –
הגמא גומא מים לרוב, עולה כפורח
והלוואי יגדל נכדנו גמא רענן, רווה ופורח
כצמח שבשמו נקרא!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות