רקע
שולמית הראבן
עתונות תחת לחץ
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: זמורה-ביתן; 1991

הדיון הציבורי המתנהל באחרונה בעניין זכות הציבור לדעת, והנושא המקופל בתוכו, נושא חופש הביטוי וחופש העתונות, מחייבים בירור של כמה מושגי יסוד.

מה פירוש “זכות הציבור לדעת”?

המושג “זכות” הוא מושג משפטי מעיקרו, ועל כן יש לו כתובת מוגדרת. יש אנשים שהם בעלי הזכות, ויש אנשים, או גופים, שעליהם החובה שלא לפגוע באותה זכות. הכתובת ל“זכות לדעת” היא השלטון. בדמוקרטיה, כאשר השלטון הנבחר מנסה להעלים עובדות מהציבור שבחר בו, בא הציבור ואומר: רבותי, אינכם שליטים שלי, אלא נציגים שאני בחרתי, ואתם פועלים כמיופי־כוח שלי למשך קדנציה מסויימת, ותו לא. אם אתם מעלימים ממני עובדות, או מנסים לחפות, אתם עוברים על זכותי לדעת את מעשיכם; מה גם שאני משלם את משכורותיכם.

ניתן לומר שבדמוקרטיה אנו מדברים לא רק על זכות הציבור לדעת, אלא על חובתו לדעת; שאם לא כן, נמצא האזרח מעביר במו־ידיו את האחריות לגורלו לידי השלטון לבדו, והופך אותו בכך לשלטון טוטליטרי; ואת עצמו הוא מוריד מדרגת אזרח לדרגת נתין, מצב שבו הופכות הבחירות החופשיות לפארסה, כיוון שנשלל מהאזרח מידע שיאפשר לו לדעת כיצד ובמי לבחור.

זכות הציבור לדעת, איפוא, היא עניין שבין הציבור לבין השלטון; אלה שני הצירים שעליהם נסב הנושא. במצב אידיאלי, לא היה צריך להיות כאן אפילו מקום לתיווך של עתונות מתערבת, או של כל גורם אחר, והמידע צריך היה לזרום. כיוון שאין אנו חיים במצבים אידאליים, ושלטון – שום שלטון – אינו אץ ואינו שש ואינו זריז למצוות הדיווח, למתן רצוף של דין וחשבון לבוחריו, אלא אם כן הוא נלחץ לעשות כן – באה העתונות כנציגת הציבור, ותובעת בשם הציבור מן השלטון את הזכות האזרחית לדעת מה בעצם עושה בשמו השלטון שבו בחר.

הכתובת ל“זכות לדעת” – איננה העתונות. הכתובת היא השלטון ובעלי התפקידים הציבוריים. השאלה המסקרנת מה אכלו נשי הנשיאים בפגישתן, מה לבשה אם הנרצח ברגע בו הודיעו לה על הירצחו, כיצד נראית כרסו של שר בבריכה, וכמה פעמים ניסה שחקן פלוני להיגמל מסמים, אינה שייכת כלל לזכות הציבור לדעת, אלא היא פונקציה של תנאי השוק, או מה שמערכת העתון רואה כתנאי השוק בסביבתה.

כשאנו מדברים על זכות הציבור לדעת, ופונים בתביעה זו אל העתונות, יש למונח משמעות אחרת לגמרי: זכות הציבור לדעת עובדות נכונות. לא דיעות, לא הלכי רוח, לא פיברוק, לא חצאי אמת ולא שמועות: עובדות נכונות ואמיתיות ככל שניתן לברר.

כיוון שבדמוקרטיה משמשת העתונות מתווך, או פרקליט המייצג את הציבור הבא לתבוע את קיומה של זכות הציבור מידי השלטון, נודעת חשיבות עליונה לישרו ולדיוקו של הגוף המתווך הזה; שאם לא כן, נופל הציבור מן הפח אל הפחת: משלטון מתחמק ומסתיר אל פרקליט שמעל בתפקידו. בשני המקרים לא יוכל הציבור לדעת את האמת על מעשים שנעשו בשמו, ובכספי המסים שלו, ויימצא מבולבל, מרומה, ונבוך.

לגיטימי לשאול בנקודה זו: האם הציבור, אכן, תמיד רוצה לדעת" פעמים רבות – לא. רבים האנשים בישראל שהיו מעדיפים לא לדעת יותר מדי פרטים על מעשי ישראל בשטחים. אותם האנשים עצמם, אם יישאלו, ישיבו שהם רוצים בדמוקרטיה, ובחופש העתונות. מצב דומה מאוד שרר בשעתו בארצות הברית, כאשר מרבית האזרחים דגלו – במשאלים – בחופש עתונות מלא, אבל רובם לא הזדעזעו כלל כאשר נאסרה כניסת כתבים בעת הפלישה האמריקנית לגרנדה.

יש כאן, איפוא, דו־ערכיות מובנֵית, שניתן אולי להסבירה במונחים פסיכולוגיים. הנתון הראשון הוא, כמובן, שרוב האנשים מעדיפים לראות את עצמם כליברליים ומתקדמים יותר מכפי שהם באמת. אבל הסיבה כנראה עמוקה יותר. שלטון – כל שלטון – מצטייר בעיני אנשים רבים מאוד כדמות־אב, דמות של הורה; רבים מוכנים למתוח עליו ביקורת עד גבול מסויים, אבל רבים גם אינם רוצים לשמוע עליו דברים קשים וחמורים מדי, שמא “תתפורר המשפחה כולה” חלילה; שלא לדבר על הבושה מפני השכנים. לא קשה למצוא כאן ביטוי של פחדים אישיים עמוקים, שלא בקלות ניתן לגור עליהם. עובדה היא שהעתונות האמריקנית, היא ולא אחרת, גילתה את מסמכי הפנטגון וקרמה לסילוקו של הנשיא (=האב) ניקסון, ושום “משפחה” לא התפוררה; אלא שבמקרה מסמכי הפנטגון איש לא שאל את הציבור מראש כיצד היה מעדיף שינהגו. לו נשאלו, יתכן שרבים היו מעדיפים שלא לפרסם, כי אינם רוצים לדעת. עימות אמיתי עם “האב”, השלטון, הוא כנראה למעלה מיכולתם של אזרחים רבים, אפילו בדמוקרטיות ותיקות הרבה מזו שלנו.

מי שנראה כמסכן את שלמות “המשפחה” בצורה בוטה מידי, מי ש“יותר מדי מלכלך על אבא”, הופך להיות גורם מאיים לחלק מן האנשים, גורם המזוהה עם האויב, או בוגד; והביטוי האווילי “תקשורת עוינת” לא צמח אצלנו אלא בארצות הברית, קרוב לוודאי מסיבות דומות: הרבה אנשים אינם יודעים עד איזה גבול מותר להם, אישית, להיות “נגד אבא”, ונוצרת חרדה.

היש יסוד לטענות על “תקשורת עוינת”?

היטיב להשיב על כך באחד הסימפוזיונים טום ויקר, חבר מערכת ה“ניו יורק טיימס” ובעל טור בעתון זה. ויקר דימה אף הוא את העתונות לפרקליט הציבור, החוקר צד בבית המשפט כדי לרדת לחקר האמת. אם הצד הנחקר משתף פעולה ומגלה את האמת, על פי עקרון זכות הציבור לדעת, נוהג בו הפרקליט באדיבות. אם הצד הנחקר מנסה להסתיר עובדות מהותיות, מחפה, מתפתל – נוהג הפרקליט החוקר טקטיקות הרבה פחות אדיבות, ויחסו אכן נשמע כעוין.

הימצאותה של “תקשורת עוינת”, כביכול, היא אפוא במקרים רבים מאוד עדות לכך שהשלטון פשוט אינו רוצה לומר לעם את האמת, והחוקר חייב להגביר את הלחץ. התגובה הציבורית על הטקטיקה שבה נוהג הפרקליט – קרי: התקשורת – תהיה תלויה, איפוא, ביחס הראשוני לשלטון. מי שפוחד, מסיבות שונות, מפני ערעור השלטון והפלתו האפשרית, יראה בפרקליט גורם עוין. מי שסבור שידיעת האמת אינה מערערת, אלא מחזקת, גם במחיר הפלת השלטון והחלפתו באחר, יראה בפרקליט את מי שמיטיב למלא את חובתו. בחלוקה גסה, מדובר בקוי־אופי הנוטים להצביע לימין (=חברת בנים) לעומת קוי־אופי הנוטים יותר לשמאל (=חברת אחים), וגם בארצות הברית מואשמת התקשורת, לא פעם, ב“שמאלנות” – מאותן סיבות עצמן.

אם נזכור, איפוא, את הגדרתה הבסיסית של התקשורת כנציגת הציבור, התובעת את זכויותיו מידי השלטון, נבין עד כמה הדרישה ל“תקשורת מאוזנת” או “תקשורת חיובית” איננה ממין העניין. העתונות אינה מוסרת דו“ח כללי על מצב האומה. היא מטפלת ב”תיקים" הטעונים טיפול; ותמונתה לא תהיה, איפוא, “מאוזנת” או “חיובית” יותר מן התמונה המצויה בתיק התביעות של הפרקליט, או להבדיל, בתיק רפואי. כיוון שבעתונות מתנהל גם ויכוח ציבורי – ועל כך בהמשך – היא מביאה לנו, מדי פעם בפעם, גם דו"חות “חיוביים”, שלא תמיד הם נוגעים למעשי השלטון וזרועותיו; אבל זה כבר תפקיד משני, וקשור במתכונתה המיוחדת של העתונות בת זמננו.

אלא שמנקודה זו ואילך מתחילה שורה שלמה של בעיות, שלא לכולן יש פתרון. חלק מן ההגדרה של “פרקליט הגון” היא הדרישה שיהיה גם מדווח הגון, שיתייחס לעובדות באובייקטיביות, ולא ישטוף לנו את המוח בדיעות משלו, שאז אינו עוד מתווך ישר, אלא צד נוסף בסכסוך. אבל עתונות אובייקטיבית היא דבר שאינו קיים ואינו יכול להיות קיים, מפני שעצם הלשון שהעתונאי משתמש בה, השורה הראשונה שבה בחר לפתוח, הכותרת, העובדה המובלטת והנתון שנמחק במערכת, אף אחד מאלה אינו נתון אובייקטיבי בכל מאת האחוזים. בכל מקום שיש בחירה, קשה לדבר על אובייקטיביות. נכון שגם בדברים האלה יש דירוג. בשנות החמישים המוקדמות עדיין כינתה העתונות העברית את גרמניה בשם “ארץ הרוצחים”. היום אנו כותבים גרמניה. בדיווחים על הצבעות באו"ם היה חלק מן העתונים כותב על “כישלון לצרינו”. היום אנו אומרים: הצעת סוריה ולוב לא זכתה לרוב בעצרת.

אבל גם היום אנחנו יכולים לדבר רק על שאיפה לאובייקטיביות, ולא על אובייקטיביות מוחלטת, והדברים ידועים מכדי שנפרט אותם כאן, לענינו, בעצם הימים האלה, וכשמדובר באותו מעשה עצמו, ערבי “רצח” יהודי; בעוד שיהודי רק “הביא למותו” של הערבי. אנו מוצאים היום ש“נורו יריות לעבר הרועים” – במקום לומר ברורות מי ירה בהם. ודי שנזכיר שלפי העתונות שלנו, אשה בת חמישים היא “קשישה”; בעוד ששום ראש ממשלה, או שר, בני שבעים ומעלה, לעולם לא יזכו לכינוי זה. והדברים יומיומיים וידועים.

לו היתה זו הבעיה היחידה של האובייקטיביות העתונאית, החרשנו. הבעיה הקשה הרבה יותר נעוצה בעובדה שקוד־ההתנהגות העתונאי, הדורש מן הכתב למסור דברים בשם אומרם בצורה שבה נאמרו, הוא־הוא, לעתים קרובות מאוד, הגורם העלול לגרום – באורח הפרדוקסלי ביותר עלי אדמות – דווקא להפצת דבר־שקר בציבור. שום דבר אינו מונע בעד פוליטקאי להצהיר באזני עתונאי דבר שכולו שקר וכזב. העתונאי, כאיש שנדרשת ממנו “אובייקטיביות” ואי־מעורבות אישית, אינו מעיר דבר בשולי הדברים כדי להפריכם, כיוון שכעתונאי (=פרקליט ומדווח) הוא מנוע מכך.

נניח שמחר יבוא סגן־שר פלוני מן הימין, ויטען שעשרת המועמדים הראשונים של מפלגות השמאל – כולם מרגלים סוביטיים המקבלים שכרם מידי הסי. אי. אי, המשתלם ע“י ארנסט יפת באמצעות סוכן של ג’ורג' חבש מחשבון הבנק של נעמ”ת. מה הברירה העומדת בפני העתונאי, שבאזניו נאמרו דברי ההבל? להגיב עליהם בעצמו – מכך הוא מנוע. לא למסור את הדברים כלל – הוא מסתכן בהאשמות של אפליה ו“חוסר אובייקטיביות” מצד סגן השר שאמר מה שאמר, הרוצה לראות את הגילוי המרעיש שלו בעתון, ומייד.

כדי להפריך את הדברים, צריך העתונאי להשיג תגובה מן השמאל – ולא תמיד ניתן להשיגה בו־ביום, ובינתים הנזק כבר נגרם. וגם התגובה, קרוב לוודאי, תהיה כועסת, אינטרסנטית מבחינה פוליטית, ולאו דווקא חופשית מכל ממד רגשי ולא בדוק. מה שנקבל, איפוא, ודווקא בגלל חובת האובייקטיביות של המדווח, לא תהיה “אמת” שהציבור חייב לדעת, כי אם ברבֶרת פוליטית חסרת כל חשיבות; ודווקא זו ממלאה לא־פעם את עמודי העתונים, מחוסר ברירה ולעתים על חשבון מידע חשוב הרבה יותר.

יהיה מי שיקלוט את ההאשמה הראשונית בלבד; יהיה מי שיקלוט את התגובה בלבד; קשה להצביע על צורה כלשהי שבה יימצא הציבור נשכר. אבל תורפה זו, המובנית בתוך חובת הדיווח האובייקטיבי, מנוצלת היטב בידי חלק לא־מבוטל של הפוליטיקאים הממלאים את טורי העתון. היו דברים מעולם. זמן קצר לפני מלחמת לבנון האומללה, כאשר ביקש מר אריאל שרון להכין דעת־קהל אוהדת להרפתקה שאליה גרר את ישראל, הוא הופיע בתקשורת ודיבר על אלף וכמה מאות הרוגי טרור בפרק־זמן של כמה שנים שקדמו למבצע. איש החדשות שהיה עמו באולפן אמר לי, לאחר מכן, שידע שהמספרים מצוצים מן האצבע; אלא שהיה מנוע מלומר זאת. עם ישראל שמע, איפוא, מפי שר הבטחון שלו, מספר מדהים למדי, שאולי באמת היה מחייב יציאה למבצע כלשהו, לו היה נכון, ובוודאי מצדיק התערבות.

הגורם הרשמי היחיד שיכול היה להפריך את המספרים שבהם נקב השר, ולמסור לעם ישראל את המספרים הנכונים, היה דובר צה“ל. בפועל, היו 37 הרוגים במשך 3 שנים, כולל מבצע ליטני, ובשנה האחרונה רק אחד; ומאז קום המדינה, כולל מבצעי צה”ל נגד הטרור והמרדפים, היו פחות מ־800 הרוגי טרור, והמספר היה בירידה בולטת.

אולם מר שרון היה אז שר הביטחון, כלומר הממונה על דובר צה“ל; ולא עלה על הדעת שהדובר יסתור בתורה מוחלטת את דברי השר שלו. כל מי שעסק באותה תקופה בעתונות ידע עד כמה קשה להשיג את המספר האמיתי, כיוון שדובר צה”ל נקלע למצב בלתי אפשרי מבחינה הייררכית; וזמן רב עבר עד שהציבור התחיל לשמוע את האמת, מעט מדי, מאוחר מדי, וכאשר כבר ממילא אי אפשר היה לעשות דבר בנידון. בין דברי השר, לבין פרסום המספר האמיתי, נפלו למעלה ממאתים חיילים – שגם לא היו האחרונים באותה מלחמה.

איש התקשורת שנכח באולפן פעל “נכון” מבחינה מקצועית. הוא לא היה נשאר בתפקידו אף יום אחד נוסף לו נטל לעצמו את הזכות להתערב. התוצאה היתה שבשם האובייקטיביות העתנואית רומה עם ישראל במצח נחושה. מתוך הכוונה המקצועית הטובה ביותר, סייעה התקשורת בהפצת דבר־שקר, ועברה על זכות הציבור לדעת עובדות נכונות. אם הכתב ידיו כבולות, ואינו יכול ואף אינו רשאי להגיב בשולי הידיעה שעליה הוא מדווח מפי ואמרה, נותרו עוד כמה אפשרויות פעולה נוספות: פובליציסטיקה, פרשנות, ומאמרי מערכת.

הפובליציסטיקה היא, אכן, “אוניית הדגל” של העתון במשטר דמוקרטי: בה, יותר מבכל צורת הבעה אחרת, מתקיים עקרון חופש הדיעה וחופש הדיבור, החיוניים לוויכוח הציבורי. אלא שגם זו אינה נקיה מבעייתיות. חופש הדיבור איננו בשום פנים ואופן חופש הפצת דברים שאינם אמת; ובפובליציסטיקה, הרבה יותר מאשר בידיעות הכתבים ה“יבשות”, קשה לבדוק את הביסוס. כאן הרסן מותר הרבה יותר, ומקובל עלינו שעורך מתערב הרבה פחות, שכן למה נועדה הפובליציסטיקה אם לא למימוש חופש הדיעה?

והנה אירעו מקרים רבים שבהם נבנה הטיעון הפרשני והפובליציסטי כולו על עובדות שמלכתחילה אינן אמת. על מקרה כמעט־קלאסי כזה התלונן לא מכבר, ובצדק, חבר הכנסת אמנון רובינשטיין. נמצא מי שהאשים אותו באחריות מיניסטריאלית למלחמת לבנון; וזה בשעה שפרופ' רובינשטיין לא היה אז שר ולא ישב בממשלה כלל. אנו נתקלים באחרונה במספר המוצא לו מהלכים בציבור בדבר כמה מאות מקרי הפלה שנגרמו כביכול בשטחים כתוצאה מגז מדמיע; אולם שום גורם אובייקטיבי לא יכול היה עד היום לאשש טענה זו, שלא נמצאו לה סימוכין. האבסורד שבדבר הוא שיש די והותר מקרים נוראים המתרחשים בגדה וברצועה באמת, עד שאין שום צורך להוסיף עליהם דברים בלתי בדוקים. אלא שהנושא נשמע “צבעוני” ויש מי שמשתמש בו, ומסתכן ביצירת “עובדה תקשורתית”, שלא ברור כלל אם היא גם עובדה אמיתית.

סופר ידוע האשים במאמר פובליציסטי את ה“שמאל”, שכביכול קרא הידד לעסקת שחרור המחבלים; בעובדה, רבים וטובים מקרב מה שקרוי “שמאל” הרימו קולם נגד העסקה באורח חד־משמעי, והסופר דיבר מהרהורי לבו. רק לפני כמה ימים נתבשרנו מפי כתב רדיו, שכנראה ציטט מישהו, כאילו בעקבות האירועים האחרונים “פסקו לחלוטין מפגשי התלמידים היהודים והערבים בתחומי ישראל”; בעוד שמפגשים אלה נמשכים כל הזמן כסדרם, וכאשר מדובר במפגשי מורים יהודים וערבים, הדרישה לאלה גברה באחרונה בצורה בולטת.

ואם להעלות זכרון אישי, כותבת זו הותקפה פעם במאמר פובליציסטי, יחד עם כמה מעמיתיה הסופרים, בטענה של “צביעות”, על שלא פרשו לאות מחאה מאגודת הסופרים, כאשר זו לא קיבלה לשורותיה סופר ערבי. התוקף לא ידע כלל שהכותבת איננה, ומעולם לא היתה, חברה באגודת הסופרים, וממילא לא היה לה ממה לפרוש.

קשה למצוא אדם, או גוף, שלא היה קרבן לאי־דיוק עתונאי, ברמה כלשהי של אי־דיוק, ויותר מפעם אחת. אפשר להתייחס לעניין כאל תאונת דרכים, מעין מס שאותו אנו משלמים על עצם הכורח שבתעבורה חפשית. אפשר לומר: חריגים, כאן כמובן נשאלת השאלה היכן הגבול, ומתי הופך החריג להיות נורמה. לשון אחר: מתי הופך חופש הדיבור, שהוא עניין ראוי ורצוי, להיות חופש הפצת הבדותות, עניין שאיש מאתנו אינו מעוניין בו.

לכאורה קיימת אפשרות של תגובה ותשובה. למעשה, לא תמיד יוצא הדבר אל הפועל, לרוב משקולי מערכת, החייבת להחליט לאיזה עניין ציבורי להקדיש מקום. בתקשורת האלקטרונית, למשל, אין כמעט אפשרות של תגובה על הנאמר, להוציא תגובת דוברים של שרים או נושאי משרות.

כך, למשל, הופיע באחרונה בתכנית־ראיונות בטלביזיה, דווקא מן המעולות שיש לנו, מי שהיה מפקד האצ“ל בירושלים, מר מרדכי רענן. הוא טען כאילו האצ”ל כבש את רמת רחל, ואת מלחה, פרץ לשער החדש, ונלחם קשה בדיר יאסין. כמי שהיתה עדת ראייה, יכולה כותבת זו להעיד שהאצ"ל לא כבש אלא הפסיד את רמת רחל, ולא הצליח לכבוש את מלחה. עדי ראייה אחרים מספרי גרסה שונה מאוד בדבר הפריצה לשער החדש, ולא כל שכן – על דיר יאסין.

התקשורת האלקטרונית היא עניין מתכלה מאין1 כמוהו; כעבור יום כבר “לא היה ענין ציבורי” בתגובה מצד עדי ראייה והיסטוריונים, שיעמידו את הדברים על דיוקם. כדי לא להיות מואשמת בחד־צדדיות, מעידה כותבת זו שמצאה לא מעט אי־דיוקים גם בסרט על קרבות ירושלים של חטיבת הראל; אלא שאין זה שייך לנושא שלנו, שהוא התקשורת.

מכל הדברים האלה עולה נתון אחד: אין התקשורת מוגנת בשום צורה מפני בדותות הנאמרות על ידיד אורחיה. יכולה העתונות לטעון השכם והערב שאין לה אחריות, או שאחריותה מוגבלת, בכל הנוגע למי שאינם כתביה התקניים, אלא אנשים המתארחים בה לשעה. זה לא יעזור. בעיני הציבור, זו וזו תקשורת, אלה ואלה דברי הפרקליט הציבורי והמדווח הציבורי.

כל אירוע מעין אלה שתוארו כאן, כל אי־דיוק מצטבר, מסייעים לתחושת האכזבה מן התקשורת הפוקדת לא מעט אנשים, תחושת אי־האמון הציבורי, המורידה את קרנה עד כדי כך, שבמשאלים שנועדו לבדוק היררכיה של מקצועות על פי יוקרתם בעיני הציבור, מוצא העתונאי את עצמו בתחתית הדירוג. כפועל יוצא מכך, נוצר פיחות חמור ביותר באמצעי ההגנה החשוב של הדמוקרטיה.

גם מי שיודע שתמונת העולם המתקבלת באמצעות העתונות איננה, ואינה יכולה להיות מטבע הדברים, “האמת, רק האמת וכל האמת כולה” – גם בהליך משפטי דקדקני קשה להגיע לכך, קל־וחומר בתהליך מהיר של מסירת ידיעה מהיום־למחר – חייב להיות ער לעובדה שאי־הדיוק אינו גזירה. גם בכך יש דירוג, והסולם רחב למדי.

חלק מאי־הדיוק קשור במנהגים שקנו להם אחיזה. עצם תפקידה של התקשורת לעסוק במעשי השלטון, והלחץ הכבד המופעל עליה על ידי פוליטיקאים כדי שדבריהם יתפרסמו, גורמים ליצירת סולם חשיבות שכדאי לעתים להרהר בלגיטימיות שלו. נניח שמחר תימצא תרופה יעילה, סופית ומוחלטת נגד הסרטן; באותו היום עצמו יאמר מר שמיר דברים בעלי חשיבות מסויימת ביחס לחידוש היחסים עם ברית המועצות – איזו משתי הידיעות תתפוס את הכותרת הראשית, הראשונה, באותיות המעידות על חשיבותה?… קיימים מרב הסיכויים שידיעה על תרופה לסרטן תתפרסם אומנם בחלק מן העתונים בעמוד הראשון, אבל במקום הרבה יותר נמוך; וגם בתקשורת האלקטרונית היא לא תופיע במקום ראשון במהדורת החדשות, אלא שני או שלישי. ראש הממשלה יהיה במקום הראשון.

מנהג אחר שקנה לו אחיזה אצלנו, וכנראה שרק אצלנו, הוא המנהג “לערוך” ר“ל, את דבריו של המרואייין, או לעשות פרפרזה עליהם, במקום להביא אותם כלשונם; או להוציא מהם את מה שהעורך חשב ל”עיקר", ולהביאם יחד עם כמה משפטים “עיקריים” כאלה של אנשים אחרים, בעיתוי אחר, במעמד אחר. אצלנו אף אין נוהגים להראות למרואיין את דבריו לפני פרסומם. כל אלה גובלים בזלזול בכבוד אלמנטרי.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, כאשר אדם מתראיין בעתון אמריקני מן הסוג הרציני, לא זו בלבד שחוזרים וקוראים לפניו אל דבריו בשיחה טראנס־אטלנטית יקרה, אלא שעוד שואלים אם הוא רוצה להוסיף או לגרוע משהו, ואם הוא עומד מאחורי הסברים האלה. רצונו של אדם, וכבודו, נשמרים בקפדנות.

למעשה, זו הדרך היחידה להבטיח שאדם לא יוכל לטעון אחר כך ש“דבריו הוצאו מהקשרם”. אכן, אנשים רבים, ובעיקר אישי ציבור, מתכחשים לא־פעם במצח נחושה למה שאמרו במפורש, בטענה של “הוצאת דברים מהקשרם”. אבל עובדה היא שהשיטה הקיימת בעתונות שלנו מאפשרת להם לומר זאת; והתוצאה היא שקשה מאוד לקהל הקוראים לדעת מה נאמר באמת ומה לא; עוד נורמה שכדאי מאוד להרהר בתקפותה.

אין אנו רוצים להכנס ברשימה זו לאותם מקרים – שאינם מועטים כלל – בהם גובל אי־הדיוק בעבירה על אתיקה מקצועית. אם נכונים, לדוגמה, דבריו של דובר צה"ל על פרסום ידיעה בעמוד שלם כאילו הכניסו חיילים ערבי בן תשעים לבור, ונתברר שלא חיילים, אלא בנו של הזקן הוא שביצע את העבירה – יש כאן מקום לחשבון נפש רציני מאוד. אם העתונות רוצה, וגם חייבת, להלחם בתופעות החמורות מאוד המתרחשות לנגד עינינו, חייבים להיות כליה נקיים. אבדן אמינות המדווחים בעת מלחמה כזאת, כאשר יש לצד אחד עניין מפורש להסתיר את העובדות, או חלק מהן, פירושו הפסד הקרב כולו; במקרה כזה יאמר הציבור שאין לו אמון לא בגורם השלטוני ולא בעתונות, והמלחמה נגמרה בעצם.

גם תנאי השוק מכתיבים לעתון לא־פעם לנהוג על הגבול הדק של דיווח אובייקטיבי. אותה ידיעה עצמה, בעצם הימים האלה, יכולה להופיע בעתון אחד בראש העמוד, תחת הכותרת הבולטת “התעללות חמורה בשני ילדים ערבים במחנה הפליטים X” – ובעתון אחר היא תופיע כידיעה מוצנעת בלא תמונה, בשולי העמוד, תחת הכותרת: “נתפסו שני צעירים שניסו להתנכל לחיילי צה”ל". כלומר, כל מערכת ניסתה לכוון לדעתם הפוליטית – הקיימת כבר ממילא – של קוראיה־קוניה הקבועים. ספק רב אם זה, אכן, יעודה ותפקידה המקורי של העתונות. הדברים בולטים הרבה יותר בתקשורת האלקטרונית שלנו, הנתונה למעשה למרות השלטון במידה רבה מאוד, והחרֵדה על כן מפני תגובה אפשרית של איש פוליטי זה או אחר בוועדה הציבורית המפקחת עליה. אפשר רק להעריך את עבודתם של אותם אנשי חדשות בתקשורת האלקטרונית, שעל אף הנתונים האובייקטיביים המלחיצים עד־מאוד, מצליחים בכל זאת להביא לציבור תמונה סבירה על המתרחש.

מעל הכל ומעבר לכל, קיים גם לחץ הזמן; זה שאינו מאפשר ברוב המקרים בדיקה מדוקדקת, ואף אינו מותיר אפשרות הגונה של תיקון הגון למחרת היום (וכי יש דבר משעמם יותר מתיקון פרט זה או אחר, כאשר הקורא כבר שכח מזמן במה מדובר?). כל אלה יוצרים את הרגשת ה“בערך”, הנלווית לקריאת עתון; תחושת הפוקוס הלא־כל־כך ברור, ההיסוס, אי־הידיעה אם להאמין או לאו, הפוקדת פעמים רבות כל כך את קורא העתון.

קורא בן זמננו, גם אם יחסו לעתון אינו ציני־מראש, ואינו מתבטא בביטוי הידוע “מחר יהיה עתון אחר”, למד על בשרו לדעת שרוב־רובה של האמת בתקשורת היא אמת של “בערך”. תמונת העולם הנוצרת מקריאת עתון אינה יכולה, מטבע ברייתה, להיות תמונה לגמרי מאוזנת, לגמרי מדוייקת, ואי אפשר לצפות שתהיה כזאת; בוודאי לא כאשר מדובר בידיעה בודדת, בנושא שאין לו המשך. כל היסטוריון יודע את גבולות האפשרות לסמוך על העתונות כמקור מהימן. עתונות אינה היסטוריה, גם אם היא יכולה לכוון את ההיסטוריון לכיוונים נכונים של המשך הבדיקה, כיוון שגם אם אינה מתעדת הפרטים במדויק, היא מתעדת תהליכים.

עניין זה מביא אותנו לפרודקס נוסף, המובנה בתוך התקשורת; אין לך עתון שאינו רץ אחרי “סקופ”, שאינו רוצה להיות ראשון, שאינו פועל תחת לחץ מתמיד של השעון. אבל דעת הקהל, כפי הנראה, אינה נשכרת כלל מפרסום אחד ומידיעה בודדת. הדיווח נקלט רק כאשר העתון עוסק במשך תקופה ארוכה בנושא שלם, במערכת שלמה, ובעיסוק זה משולבים כתבים, פרשנים, וכותבי מאמרי המערכת. אם ניקח לדוגמה את המתרחש בשטח הבריאות, שום ידיעה, ולו המזעזעת ביותר, לא תהווה דיווח שממנו יוכל הציבור ללמוד באמת על המתרחש ולתבוע את זכויותיו. התמונה הכוללת יכולה להתקבל רק לאורך זמן, ותוך כדי ניהול מערכה סבלנית, חוקרת, ארוכה ומשולבת.

דיברנו על מגבלות העתונות, מהן מובנות וקשה מאוד לשנותן, מהן אולי ניתנות למחשבה ולשינוי. לא הזכרנו רמה אישית של כתבים, יכולת האבחון שלהם, ושאר גורמי בשר־ודם. ועל אף כל אלה עדיין אפשר לומר שהעתונות הישראלית ממלאה במידה גבוהה מאוד את התפקיד המצופה והנדרש ממנה.

אין היא מסתפקת, בעצם הימים האלה, בהודעות דובר צה“ל (זרוע השלטון) על המתרחש בשטחים, אלא מביאה דיווחים נוספים ככל האפשר – אם כי אפשר לטעון שיכלה להקדיש משאבים רבים עוד יותר לעניין זה, כי כאן נראה שהעתונות צריכה לא רק להגיב, אל גם ליזום. דוגמה לנושא שראוי ליזום בדיקה יסודית מאוד בקשר אליו: מה מידת האמת בתוך דיווחי צה”ל הפנימיים באשר לאירועים בשטחים? אם נכונה הטענה שקיים טיוח, השתקה, הכחשה, ודיווח אי־אמת – נוגע הדבר במישרין לביטחון ישראל בעתיד: כיצד ייראו מבצעי צה“ל בכל מערכה עתידה, אם צה”ל ייכנס אליהם – חלילה – כאשר נשתרש בו ההרגל של דיווח שקר?

העתונות אף אינה שותקת נוכח הסדק הנפער והולך תחת רגלינו, מן המאיימים ביותר על תקינות החברה, בתוך מערכת המשפט, כאשר נראה לכאורה כי דבקה בה בכמה מקומות מחלת האיפה־ואיפה. אין היא מרפה מנושא מערכת הבריאות ותחלואיה, או מן השחיתות שבשכר ראשי הבנקים; אף כי גם כאן יתכן מאוד שכל המערכת הבנקאית בארץ, והיחסים בינה לבין הלקוחות המפקידים בה את מיטב כספם, ראויה לבדיקה יסודית. העתונות היא־היא התובעת מן השלטון מינוי אנשים מבחוץ שיבדקו את מעשי המשטרה, תחת המנהג שהיה נהוג עד כה שלפיו חקרה המשטרה את עצמה. העתונות, היא ולא אחרת, עומדת על משמר שיווי הזכויות וביצוע פסק־הדין של בג"ץ בעניין שיתוף נשים במועצות הדתיות; והיא החושפת את עמדתו של רב ראשי, עובד מדינה, המבקש להפלות את הנשים בניגוד לחוק, וזאת כאשר כמחצית משכורתו של אותו רב משתלמת למעשה מפרי עמלן של נשים.

וכאשר, בעצם הימים האלה, באה מפלגה היושבת בשלטון ואומרת לעם ישראל כי השטחים הם ערובה לבטחון – העתונות, והיא לבדה, יכולה לתת במה נאותה לאותה קבוצה של למעלה ממאה רבי־אלופים, אלופים ותתי־אלופים, הבקיאים היטב בשדה־הקרב, במצב האסטרטגי ובסוגי הנשק, ואומרים לעם ישראל שלהד"ם, וכי בתנאים מסויימים ומוגדרים חייבת ישראל להיפטר מן השטחים, כדי להגדיל את מידת הביטחון.

בכל אלה ממלאה העתונות בישראל את תפקידה הבסיסי, הראשוני, בדמוקרטיה; תפקיד שאין לו תחליף, ושום אפשרות של תחליף. העתונות היא גוף חי, וגם לה ימים טובים יותר וימים פחות, תקופות של גאווה, ותקופות של סומק. התקשורת יכולה, מעת לעת, “לעשות חושבים” ולבדוק את עצמה ואת השיטות הנהוגות בה ואינן מוסיפות לה טובה. היא יכולה להדק הרבה יותר את מעמד האתיקה בתוכה, ואולי לספק תשובות מהירות יותר מן התשובה האטית והמאוחרת שאותה מספקת מועצת העתונות ביחס לתופעות של סילוף ושל עוול, הגורמות – לעתים בצדק גמור – לזעם ולאבדן אמון מצד יחידים ומצד ציבור.

כל זה נכון;

ועדיין אין דמוקרטיה בלי עתונות, ובוודאי שמוטב לחיות במדינה שיש בה עתונות חופשית, ואפילו היא פגומה, מלחיות במדינה שאין בה עתונות כלל, או שכל התקשורת שלה נתונה למרות השלטון. נסיים, איפוא, בדבריו של וום ויקר, איש הניו־יורק טייימס, באותו סימפוזיון שהזכרנו בראשית דברינו:

“אין שום נוסחה שיכולה לשפר את פני הדברים אוטומטית. העתונות לא תיטיב את דרכיה בגלל תנועות רפורמה ולא בגלל הגדרות חדשות, או בגלל שיטות משופרות. העתונות תשפר את עצמה רק אם יותר ויותר אנשים בתוך העתונות ישתדלו לשפר את עצמם.”

הלוואי עלינו.


ידיעות אחרונות 17.6.1988


  1. “מעין” במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות