רקע
שולמית הראבן
במרחק ארבע תחנות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל-אביב : זמורה-ביתן; תשנ"ו 1996

שְאל ישראלי ממוצע מהי האינתיפאדה, וישיב: אבנים, בקבוקי תבערה, מחסומים, בלגאן.

יש גם אינתיפאדה אחרת., כאשר בתי־הספר נסגרים בפקודת השלטונות, והילדים לומדים לימודים סדירים, בחשאי, בבתים פרטיים שאורגנו ככיתות, גם זאת האינתיפאדה. כאשר אדם שותל ליד ביתו עשרה שתילי חצילים, כדי שלא יהיה תלוי בחנויות הנסגרות לבקרים, גם זאת האינתיפאדה. כאשר, מיום־ליום, חדלו לשמוע בקולו של המוכתאר, משרתם המסורתי של השלטונות שהיו ויהיו, פשוט מתעלמים ממנו, זאת האינתיפאדה. וכאשר במקום המוכתאר נבחר בכפר ועד פעולה, פעיל ויוזם, נכנס לבתים, עוסק בסעד, ובאספקת מזון, בכל בעיות שעת חירום, וכל הוועד כולו מורכב מנשים – זה פן מעניין מאוד של האינתיפאדה.

החלק האלים, זה המופנה במישרין נגד הכיבוש, בבקבוק ובאבן, הוא חלק קטן מאוד של המתרחש. יש אומרים כאן: אולי חמשה עד עשרה אחוז. אבל הוא החלק היחיד ששומעים ויודעים עליו בישראל. הוא תקשורתי: יש “אקשן”, יש לפעמים דם, יש מה לצלם. כל השאר אינו מגיע אלינו. ילדים המשננים פרק בגיאוגרפיה אינם בגדר חדשות.

אבל השינוי העמוק הזה, המתחולל לנגד עינינו, הוא אולי הדבר החשוב ביותר המתרחש היום בקרב ערביי השטחים.

ביתו המלא ספרים של איש חינוך, החפץ בעילום שמו, כיוון שהוא עוסק בימים אלה בפעילות בלתי חוקית. הוא אחד מאלפי האקדמאים הפלשתינאים המובטלים, והוא אחד מאלה שמלמדים היום במערכת החינוך החילופית הזאת, שאסרנו על קיומה, המכונה כאן “א־תַעְלִים א־שַעְבּי”, החינוך העממי. כל מה שמתרחש כאן במסגרת הרחבה־מאוד של גילוי הזהות העצמית, ביסוס הזהות העצמית, קרוי “שעבי”, עממי. גם החציל והעגבניה שליד הבית הם בִּיתִינְגַ’אן שעבי ובַנְדוֹרה שעבייה (חציל עממי, עגבניה עממית). יום יבוא, הם אומרים, וכל מה שהוא היום “שעבי”, יהיה “וָתָנִי” (לאומי). אחרי שתהיה לנו מדינה. נעבור מעם למדינה.

בדיוק אותם הביטויים שהיו אצלנו.

איש החינוך מודאג. הפסדנו שנה, הוא אומר בהרבה כאב. בהתחלה היו בתי־הספר סגורים בגלל הפלשתינאים עצמם. דווקא השלטון הישראלי היה מעוניין שהילדים ילמדו ולא יסתובבו ברחובות. עכשיו השלטון בעצמו סוגר את בתי־הספר. התחיל לחץ של ההורים, שלא נפסיד עוד שנה. ועדי השכונות התחילו לארגן כיתות בתוך הבתים, לגייס מורים, בעיקר מקרב הסטודנטים. נוצרה מערכת שלמה של חינוך “אפור” – והוא מחתרתי. הדירות חסויות, שמות המורים ומקומות המפגש חסויים. מדי פעם בפעם עוברים לדירה אחרת.

מה לומדים? חֵלק – תכנית הלימודים הרשמית; אם כי, אומר איש החינוך, איך אפשר ללמוד כימיה בדירה פרטית, בלי מעבדות; וחלק אחר – מה שקרוי “לימודי האינתיפאדה”, נושאים המחזקים את הזהות הלאומית.

איך זה מצליח? תלוי בשכונה. הצליח מאוד במקומות כמו רמאללה, בית סוחור, בכפרים. פחות – במחנות הפליטים, שם חיים גלויים לעין כמו באקוואריום; ועוד פחות – בקרב המעמד העליון, העשיר, שם ההורים פוחדים ממילא מכל מפגש בין ילדיהם לבין ילדים “עממיים”. בשכבה זו, מי שיכול, מבריח את הילדים שילמדו בחו"ל, בעמאן, או באירופה. אבל זה המיעוט.

– רוצה לראות? – שואל מארחי לפתע. אנחנו נכנסים למכוניתו ונוסעים אל כפר סמוך, קרוב מאוד לירושלים. השעה קרובה לצהרים. סיעה של תלמידים נשפכת מתוך אחד הרבעים, מתוך בית אבן אחד מאלה הצמודים למדרון, ילקוטים בידיהם. הם מקיפים אותנו, חשדניים מאוד, בעיקר למראה האורחת הרושמת.

– מי זאת? – שואלים במבע חמור את איש החינוך. הוא מסביר להם שאין מה לחשוש. אבל הם – כבני אחת־עשרה, שתים־עשרה – אדוקים בנושא החשאיות הרבה יותר ממנו.

– לא היית צריך להביא אותה, – הם אומרים. – אל תאמין לאף אחד. הכול “מוחבראת” (מודיעין, כלומר שב"כ).

– אני מבין שבית־הספר היה סגור היום, – אומר איש החינוך.

– כן, אבל תגיד ל“חוכומה” (ממשלה) שהיה פתוח – הם משיבים, ומתפזרים לכל עבר, במורת רוח ובלא מעט עוינות. אחד מהם מפליט מאחורי כתפו, בנימת לעג: “חשבנו שאתם מתנחלים”.

החשאיות גברה מאוד, החשדנות גברה מאוד. גם היא גורם מגבש. “יש לי הנהגה סודית” – זה גורם מגבש.

אני רואה זאת בבירור בביתו של אדם אחר, בכפר אחר. בעצם זהו רובע, נאה למראה, ליד הבתים בוגנויליה אדומה, רימון עז־צבעים, פוקסיה. רובע מסודר. רק הביוב נשפך על גדותיו. תושבי הגדה משלמים מסים, משלמים אפילו ביטוח לאומי, ואינם מקבלים שירותים תמורת כספם.

כאן אנו יושבים, כמה אנשים, על הקוקה־קולה הנצחית, ובגלל החשדנות אינני שואלת לשמותיהם, גם אם המארח ערב בעדי. בעצם, אני מצפה לאשה אחת האמורה לבוא לכאן, והיא חברה באחד הועדים הללו, ועדי החירום השכונתיים, כדי שתספר על פעולתם. ברגע האחרון היא מטלפנת למארחי ומודיעה שהחליטה לא לבוא. מעדיפה את החשאיות.

– הועדים שלנו – אומר המארח – יצרו דה־צנטרליזציה גדולה מאוד, וזאת המגמה שלהם: אחרי שנים רבות של תלות גמורה בשלטון, ולא חשוב כרגע איזה שלטון, האנשים מגלים שהם יכולים גם אחרת. למשל, הקימונו ועדת חוק ומשפט, כדי שלא נזדקק לבתי המשפט הישראליים. יש היום מערכת של שיפוט פנימי, וכל הבעיות חייבות להיסגר במקום. יש סיוע חקלאי פנימי, יש הדרכה מקומית.

– למשל?

– למשל, גידול ארנבות כמקור בשר זול בבתים. או ירקות ליד הבית. לא להיות תלויים בחנות שרוב הזמן סגורה.

– החזית העממית – מתערב אחד הנוכחים – התנגדה בשעתו: מה כבר יתנו עשרה שתילי חצילים ליד הבית. אמרנו להם: זה לא יביא עצמאות, וזה לא יביא אלטרנטיבה לשוק הישראלי, אבל האנשים ילמדו שהם יכולים גם להיות בלתי תלויים. קודם לכן היתה לנו הערכה עצמית יותר מדי נמוכה. עכשיו למדנו שאפשר לסמוך על עצמנו. זאת ההצלחה הגדולה של האינתיפאדה.

וכמובן שיש גם ועדה רפואית. שלא להזדקק יותר מדי לבתי החולים. בית חולים גם הוא שקוף, רשות הרבים.

– היו באינתיפאדה שלשה שלבים – אומר המארח – בהתחלה היתה מחאה נגד הכיבוש, בלי לחשוב על המשך או תוצאה. אחר־כך אנשים ראו שהרגשתם האישית יותר טובה, שאפשר להתנגד, וזה נתן תקווה שמשהו פוליטי ישתנה. היתה בזה הרבה תמימות. חשבו שבן־יום תקום מדינה פלשתינאית. עכשיו אנחנו בשלב השלישי, שהתחיל בערך במאי־יוני: אנשים התחילו לחשוב שזה יימשך הרבה שנים, לא יבשיל מהר, ומה שעל הכף הוא בניית הזהות הפלשתינאית.

– תהיה החְרפה – אומר אחד הנוכחים. – יש כאלה שמקווים ליותר אכזריות ישראלית, שתביא להחרפת הנושא, והעולם ילחץ על ישראל. מקווים שאתם בעצמכם תביאו לכך שאף אחד לא ירצה אתכם במזרח התיכון, אפילו חוסיין וסעודיה. אנחנו נקריב, אבל נביא אתכם לכך שתהיו האכזריים של העולם.

אבל האחרים מניעים ראשם בספקנות.

– תמימות – הם אומרים. – אף אחד לא ישלח צבא להגן עלינו. גם לא ברית המועצות. את הקטע הזה גמרנו. מה שהפלשתינאים לא יעשו למען עצמם, אף אחד לא יעשה למענם.

– מה חלקו של אש"ף כגורם באינתיפאדה?

– אש"ף ניסה לקנות אנשים בכסף, בדיוק כמו ירדן וישראל – משיב אחד מהם. – והכי הרבה סבלו הפליטים, כי אותם אף אחד לא רצה לקנות.

המארח מתערב:

– כל ילד יודע שהיו באש“ף הרבה בעיות בחלוקת משאבים, בשימוש שנעשה בכסף. חלק גדול לא הגיע לנזקקים, לפליטים, לפועלים, לעניים. היה גם פאטרנאליזם של אש”ף – וחלק מהאינתיפאדה הוא מחאה גם נגדו, אם כי הוא עדיין הנציג הרשמי. כל העניין הוא בכך שאנחנו לומדים סוף־סוף להיות עצמנו, לסמוך רק על עצמנו. וגם חוסיין הרגיש בכך. כרגע אנשים מרגישים כאילו חוסיין אינו קיים – אולי מחוסֶר מודעות פוליטית. עמודי התווך שלו שותקים, ואנחנו משתנים. כפר אחד היה 35 יום בעוצר, איבד את כל התוצרת החקלאית, הנזק היה כ־150,000 דולר. השלטונות הזמינו את שני המוכתארים וביקשו שיסגירו ששה מבוקשים, ואז יקבלו פיצוי. לפני האינתיפאדה בוודאי היו מסגירים. היום אמרו לא.

– לפעמים אומרים לא גם להצעות של סיוע כספי – אומר אחד מהם. – באו אמנים אמריקניים, רצו לתרום כסף, לעשות מזה עניין גדול. שקלנו זה כנגד זה – הכסף מול החשאיות – ואמרנו להם תודה, לא. עוד לפני שנה דבר כזה לא היה עולה על הדעת.

דרך החלון רואים את הכתובות על קירות הבתים. הרבה מאוד גראפיטי. “לסגור את אנסאר 3”. “אין אלטרנטיבה למדינה הפלשתינאית”. “אחים, הזהרו מן הסמים”. “ברכות לסוחרים על השביתה”.

– ה“חמאס”, האירגון הפונדמנטליסטי, מוחק כתובות של אחרים – אומרים במורת רוח. – יש להם דימוי אלים. לפעמים הם דורשים לסגור חנויות. בפעם הראשונה שמעו בקולם, כי נבהלו; בפעם השנייה התנגדו.

כאשר מארחי מלווה אותי החוצה, אני שואלת אותו על כל הבאסטות הללו, דוכני הפרי והירק שצמחו כפטריות בלב הרובע. הוא מושך בכתפיו: – הסוחרים סגרו את החנויות ועשו באסטות. יותר נוח להם, כי פעם ישראל באה לסגור, פעם הפונדמנטליסטים דורשים לסגור. פרי וירק ממילא לא היה כדאי להחזיק בחנות, כי בשלוש שעות אי אפשר למכור את המלאי, וזה מתקלקל. וחוץ מזה, לסוחרים כבר מזמן לא היה טוב. המסים גבוהים, המחירים מתחילים להשתוות למחירים של ישראל, צרכנים מסורתיים נעלמים. אפילו בשכם, העורק המסחרי המסורתי של הגדה, היה חשש לפשיטת רגל עוד לפני האינתיפאדה, כי החנות לא מכניסה ממילא. אז הסוחר מעדיף להיות “סוחר שלילי”.

– איך הם חיים?

– יודעים שיפסידו שנה, שנתיים. יש הכנסות אחרות, גם מחו"ל. יש רשתות שיש להן סניפים בעמאן. מסתדרים. וחוץ מזה, מאז האינתיפאדה, יש הרבה מאוד עזרה הדדית. איש אינו מתבייש להכנס לשכן ולבקש עזרה, וזה חדש.

איך שוברים את זה? בכדורי גומי, או פלסטיק?

“עוצר הוטל היום על מחנה קלנדיה”.

כמה פעמים שמענו משפט זה בחדשות? כבר כמעט אין קולטים אותו מרוב הרגל. באחרונה היה עוצר ממושך, בגלל התפרעויות: יום־השנה לסברא ושתילה. האזכרות, כמו אצלנו, נעשו עניין של הגברת התחושה הלאומית. מישהו הציע להכניס אותי לקלנדיה גם בעת העוצר, אבל סירבתי: נגד חוק המדינה שלי, אמרתי לו, אלחם בכנסת, אבל לא אפר אותו. הוא הנהן: נכון, אצלכם באמת דמוקרטיה. אנחנו יודעים את זה. העתונים שלכם בסדר. אצלנו העתונות מסורסת.

עכשיו, באין עוצר, אני נכנסת עם ידיד צעיר, העובד במשרד ידוע בעיר המזרחית. קבוצה של חיילים נינוחים נשענת על הרכב. קולות בקשר. קודקוד אמר כך, אמר אחרת. אנחנו שואלים אם אפשר לעבור דרך הפתח הצר שמשמאל לקיר החביות, והם מרימים יד: קדימה. אין מתח. אין קסדות, או מגיני פנים. מפצחים גרעינים. מישהו קורא עתון.

אולי מפני שידידי בא ישר מהעבודה, ונושא עמו תיק ג’ימס בונד, עומדת מולנו חבורה של בני נוער, והם אומרים: מוחבראת, מוחבראת. עוד לא יודעים איך להתייחס.

נכון, אני אומרת להם, זה ג’ימס בונד ואני אמא שלו.

הכניסה, בתוך הצחוק הכללי, המשחרר, נעשית הרבה יותר פשוטה.

קלנדיה היא מחנה ותיק, נקי יחסית, בוודאי יחסית למחנות איזור עזה. היא מחנה הררי: אין בו אותן ביצות ניקוז, אין זבובים. רוב היושבים כאן הגיעו מאיזור לוד ורמלה לפני ארבעים שנה. ילדיהם נולדו במחנה ובגרו בו. סניף סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים של האו"מ חולש על רחבת הכניסה, חותם טבוע במצח המחנה.

יושבים על ספות בביתה הקטן של משפחה, שבה נתכנסו כמה גברים צעירים. המקום קטן, אבל יחסית לג’יבליה, למשל, הוא ארמון. רוב הגברים עובדים: מי במסעדה, מי בסבלות, מי בהנחת צינורות. אחד, בן 22, אינו עובד. חי אצל אבא שלי, הוא אומר בשמץ התפארות. בהמשך השיחה יש בעיות לא מעטות בתקשורת אתו.

אחד ישב כבר ארבע פעמים בכלא. בפעם הראשונה – כשהיה בן ארבע־עשרה, ונשפט לשנתיים. כולם כבר חטפו הרבה מאוד מכות. אחד קיבל מכות חזקות באלה בגולגולת, מאז הוא “יוצא להסתובב בלילה, לא יכול לישון”. אפילו בעוצר. המשפחה רצה אחריו להחזירו הביתה. בדרך מכים גם אותם. אחרי שהוטל הרימון בעת השבעת הצנחנים בכותל, הרביצו כאן “בלי חשבון”. כל היושבים כאן, בלי יוצא מן הכלל, קיבלו מכות. בבטן ובאשכים ואחרי מעצר, בידיים קשורות. אחד נעצר כשהסיע מוזמנים לחתונה של אחיו: מה הוא מסתובב כאן כל הזמן הלוך וחזור. קיבל מכות רצח.

מה נתנה לכם האינתיפאדה? – אני שואלת, וכוונתי לאינתיפאדה האלימה. אבל אצלם, באמת, היא רק חלק קטן מאוד של המתרחש, אם כי כאן אני נמצאת בלב הפוטנציאל ההתפרעותי: הפן האלים נולד וחי במחנות הפליטים. הם משיבים: תקווה. עזרה הדדית. אנשים מרגישים שהם עם אחד. התחשבות, רגישות. הרבה פחות עושים “בשביל הראווה”: נגמר סדר החתונות המפוארות. יש שינוי מנהגים גדול, הרבה פחות הבדלים מעמדיים, למשל. את מצוות ה“זכאה” (צדקה) לא נותנים עוד למסגדים, אלא לנזקקים. בשעת עוצר שולחים אוכל. שמחים להתחלק עם השכן, אפילו בזיתים. הבתים נפתחו, האנשים מדברים ביניהם יותר, חיים יחד את הבעיות.

– מה עם הלימודים?

חינוך עממי אין פה. יותר מדי שקוף, קשה לקיים דבר חשאי. זה שישב מגיל ארבע־עשרה, יצא מהכלא כשהוא בן שש־עשרה, ורצה להמשיך ללמוד; אבל בא לכלא נציג הממשל הצבאי ואמר לו שלא יחלום על זה. אז עכשיו הוא עובד כסבל, אצל קבלן יהודי. כן, מקללים אותו הרבה. מה לעשות.

כל היושבים לפני, מגיל צעיר, מקוללים ומוכים. הידיים ידי יעקב.

ובכל זאת, מה בענין הפן האלים של האינתיפאדה?

האלימות, הם אומרים בביטול, זה רק הרמקול שלנו. לפני זה היתה האפלה תקשורתית על כל מה שהיינו ועשינו. כשזורקים בקבוק, זה פותח לפניך את החדשות בכל העולם. בתקופה שלנו, האלימות היא מגביר־קול. אין אחר.

ומה יקרה אם ההנהגה הלאומית תקבל החלטה על הפסקת אלימות לתקופה מסויימת – תקבלו זאת או לא?

הדיעות נחלקות. יש מי שאומר כן. יש מי שאומר שזריקת אבן אינה אלימות.

– אצלכם ממילא כל מה שאנחנו עושים נקרא אלימות. אם מניפים דגל, אצלכם זו אלימות. דגל זה לא אבן ולא בקבוק. לא פוגע באף אחד.

והשלישי משלים:

– הנה, היה מישהו אצלכם שהגיע לטוניס ופגש את אבו־עמאר (ערפאת), והציע שקט למאה יום, וערפאת אמר לו: שוקלים, יש אצלנו ויכוח, אבל נשקול. נָתן כמה ויתורים, רק שהממשלה שלכם לא אמינה.

– במה?

– הנה, זה שהיה בטוניס, הטייס הזה (אייבי נתן) כשחזר משם, עשו נגדו הפגנה.

אני מסבירה לו שבדמוקרטיה מותר להפגין בעד ונגד כל דיעה. אבל הוא בשלו:

–עובדה שהממשלה, המשטרה, הרשתה את זה. ועכשיו אתם עושים לו חקירות.אז אתם אמינים?

מה בעניין התרחקות חוסיין?

– שיתרחק. כל הקשר שהיה, ישראל וירדן והפלשתינאים, במחנות הפליטים בין כה וכה לא נהנו מזה.

– אמא שלו תאצ’ר ואבא שלו רייגן, וכשדורכים לו על הזנב, הוא נובח בניו־יורק ובלונדון.

– ודעי לך שאת מדינות ערב אנחנו שונאים עוד יותר מאשר אתכם. חוסיין טבח יותר מחמישים אלף מאתנו.

במחנות הפליטים אין למלך ירדן אוהדים רבים, וגם לא צפינו למצוא כאלה. אגב, הוא הרג כ־3,000 פלשתינאים, ב“ספטמבר השחור” ואחר־כך.

אתם – אומר אחד – עשיתם את שגיאת חייכם כשהתחלתם לסתמך על עבודה שלנו והפסקתם לעבוד. נהייתם עם מפונק. אתם לא תחזיקו מעמד. אם תגבירו את היד החזקה, נעשה כאן ביירות, מכוניות תופת, הכול.

אני מניחה את הפנקס מידי ואומרת להם באופן אישי שלא חשוב מה תהיינה תוצאות הבחירות בישראל, אין אצלנו אדם אחד שירשה מצב כפי שהם מתארים, והוא גם לא יהיה. ואשר לפינוק, אינם מכירים אותנו: אנחנו מסוגלים לחזור לרמת חיים נמוכה בתוך יום, אם נצטרך.

עכשיו הם שואלים:

– תגידי, למה ישראל מפחדת מהשלום? הרי שני הצדדים יקבלו ערבויות בינלאומיות, יהיה ביטחון לכולם, מה הפחד שלכם?

לא באתי לכאן להתווכח – ואפשר היה בהחלט גם להציג עובדות שונות לגמרי בקשר למה שאמר ולא אמר ערפאת באחרונה. אני מסתפקת בתשובה קצרה שעם שאיבד שליש מתוכו, ששה מיליון איש, נעשה זהיר מאוד ביחס לביטחונו.

הבחור שאינו עובד מביט הצידה בזלזול: – איזה ששה מיליון. למדנו בהיסטוריה שהיו אולי חצי מיליון.

האחרים רגישים לתגובה שלי. אחד מהם אומר לי, כבר ביציאה: זה לא נכון מה שהוא אומר. אנחנו יודעים בדיוק שהלכו לכם ששה מיליון. אבל למה אנחנו צריכים להיות הקרבנות?

אחר כך, בחוץ, הם מודים שהיו “קצת פרובוקטיביים”.

ילדים משחקים בחוץ: צה"ל נגד כוחותינו. כמה מהם גזרו תחתיות של בקבוקי פלסטיק גדולים, והם לובשים אותם בתור מגיני פנים. המקל משמש רובה. אין לטעות:גם אלה משחקים את תפקידם בהתלהבות לפחות ברגע המשחק. מזדהים עם החזקים־יותר.

אדם המתלווה אלינו לאורך הסימטה מספר שבעת העוצר האחרון חיילים גנבו מהבתים. מה גנבו? פה מזומן, שם תכשיט זהב, שם שעון. לי, ברגע זה, אין כל אפשרות לבדוק. מקווה שמישהו, איפה־שהוא, יבדוק. אולי תקווה תמימה. מי שנכנס למחנות הפליטים, מאבד הרבה תמימויות.

יושבים בביתו של בחור שגורש ללבנון אך לפני כמה שבועות. הואשם בהסתה, והחליט לא לערער לבג"צ מטעמים עקרוניים. ההורים מציגים לפני צילומים שלו, בתוכם גם צילום בעמוד ראשון של עתון ישראלי, המראה אותו יורד מן המסוק, וידיו כבולות. שמו מוּרסי. את הצילומים האלה מחזיקים במגרה, כי אם נכנסים חיילים ורואים את התמונות “עושים בעיות”.

אוּם מורסי מתקשה לעסוק בעבודות הבית: ידה נפוחה מאוד ממכה של אלה. לפני שנים־עשר יום, היא אומרת, נכנסו, ערבבו להם את האורז בנפט. סתם ככה. בתוך הבית אין מים זורמים, יש רק ברז בחוץ, ואום מורסי קוראת לו עד היום, כמנהג הפלאחים, “אל־עין”, המעיין. בעוצר יצא הילד בן השמונה להביא מים מה“מעיין”, חייל ירה כדור גומי. זה היה חייל טוב, היא אומרת, לא רצה לפגוע בילד, ירה בצד. אבל הכדור נכנס הביתה. הם נותנים לי את הכדור במתנה.

מה עשתה להם האינתיפאדה?

קודם כל, הם אומרים, חיזוק הזהות. עידוד התוצרת המקומית. עכשיו הרבה פחות יוצאים לעבודה בישראל. קירוב לבבות. אפילו הישֵנים התעוררו. גם “צוברים לכם”, לא ממהרים לשלם מסים. יש שינוי ביחסים עם מוסדות, עם בנקים.

אום מורסי: איך ישמעו אותנו חוץ מזה? אנחנו לא נולדנו רשעים. אף אחד לא נולד עם אבן ביד. האבנים אינן מטרה בפני עצמה, רק אמצעי.

הבן, סוהייל: הילד הקטן לא מבין את זה ככה. הילד רואה את החיילים מרביצים – והוא שונא. רוצה להביע את זעמו. אנחנו המבוגרים יותר יודעים להבדיל, אבל את הילדים יהיה קשה לגמול מהשנאה.

כמו על פי הזמנה, הילדים המשחקים בחוץ בתפקיד חיילים זורקים בקבוק שמילאו אותו חול, בתור גז מדמיע. סותמים את אפם ובורחים. מישהו מהמבוגרים יוצא להרחיק אותם, ובשובו אומר בחיוך: – אנחנו מהאו"מ, הפרדנו בין כוחותיכם וכוחותינו.

האב: הכי מפריע שאתם רוצים כל הזמן לקשר בינינו לבין מדינות ערב. לא רוצים תלות, לא בהם ולא בישראל.

איך רואים את השלום?

האם: קודם כל שיחזירו את המגורשים. שיפסיקו לגרש. ואני אומרת, כשתהיה לנו המדינה שלנו, יהיה שלום. רק כשנקבל קצת מולדת, נשכח את הכל. נשתף פעולה.

האם באמת תוכלו לשכוח את כל התקופה הזאת?

אום מורסי: אשכח שמורסי גורש. ישכח מי שבנו נהרג. ישכח מי שיש לו פצוע. רק שנזכה בקצת מולדת משלנו, ואף אחד לא ישלוט בנו. חביבתי, אנחנו נבטל אפילו את האזכרות.

סוהייל: אם יהיה פתרון, וביצוע, ומימוש, בערובה בינלאומית – ואני בשלב הזה זקוק קודם כל להגנה בינלאומית – שיכנסו ויגנו עלינו – אז יש אפשרות שהבעיה תיפתר. בשלב הבא יהיה משא ומתן. וכשיהיה פתרון, ותהיה מדינה, נתחייב בפני העולם כולו לשמור על ההחלטה שתתקבל בוועידה הבינלאומית. לא נולדנו רשעים. אני כמו חתול, ששמו אותו בצינוק, אז נהיה אריה. אחרי ההסכם, אחזור להיות חתול.

ביציאה אומר לי אחד הנוכחים: למה אתם חושבים שאנחנו מפרים חוק? הרי לא אנחנו בחרנו את הממשלה שלכם, וגם לא את הכנסת. איך אפשר להפר חוק שמישהו אחר חוקק לנו בכוח?

בדרך הביתה אני שומעת ברדיו: נזרק בקבוק תבערה בשכם. חייל אחד נכווה קשה.

שמואליק הוא מ"כ ביחידה “טובה”, ובא לספר לי על שלושת השבועות שלו ליד מחנה ג’לזון.

“איך שבאנו, כינס אותנו המ”פ ואמר: לא אכפת לי מה אתם מצביעים. כשהיינו במלחמה בלבנון, ירו עלינו וירינו עליהם, אבל אף אחד לא אמר ‘ערבי בן זונה’. אותו דבר שיהיה כאן. לא להכנס לשום עניין אישי.

והמ"פ צדק מאה אחוז. לפנינו היו כאן (…), אמרו לנו: תלמדו מאתנו, כל יום יורדים למחנה למטה, מכסחים כמה, עולים ויש שקט. והיו להם כל הזמן תקריות. אנחנו לא כיסחנו, 90 אחוזים לא לקחו אפילו אלה ביד, והיה שקט. גם בעוצר נתנו לעבור למי שבאמת הלך לעבוד. יוצא לך בן ארבעים עם שקית ניילון ופיתה, אז הוא הולך לפרנסה, לא לבלגאן, והתושבים יודעים בדיוק עם מי יש להם עסק.

המתנחלים שיגעו אותנו. בהתחלה באו, משילה, מבית אל, עם קפה ועוגות. התחילו לשטוף את המוח לחיילים. קודם אמרו שהערבים דווקא מקבלים את הנוכחות שלנו, אחר כך יצא שהם בעצם בעד לגרש אותם. פעם אחת עמדתי במחסום, בא מתנחל אחד היסטרי, התחיל לצעוק: ילד זרק עלי אבן, לכו תתפסו אותו, בחולצה צהובה. אמרתי לו, אדוני, יש פה במחנה 7,000 איש, והילד כבר החליף מזמן את החולצה עשר פעמים, אני לא רץ אחריו. התחיל לצעוק, אתם זונות, שמאלנים, מכירים את החטיבה שלכם, תעופו מפה, שלא תהיו פה. אמרתי לו תלך־תלך. החזרנו אותו לאוטו בקושי. היה ממש עוין כלפינו.

אחר כך, על יד כפר אחד, היה עוצר, והביאו טרקטור לפנות מסמרים מהכביש. עבר מתנחל עם אמ־16 ואקדח, הרים את הנשק והתחיל לירות. סתם ככה לתוך הכפר. היינו לחוצים, כי צריך להתרכז גם בעבודה שלנו, שלא תאכל בלוק בראש. הקצין התרגז, העיף אותו משם, אז הוא שוב הרים נשק וירה לתוך הכפר – והיו בכפר גם חיילים, בפוקס אף אחד לא נפגע – וכיסח להם שמונה דודי שמש, סתם ככה.

פעם אחת, בעוצר, הביאו רשימות של השב“כ והיינו צריכים לעצור אנשים בלילה. אני דווקא מבית ימני, אבל ככה להכנס לבתים בלילה, עם הילדים הבוכים, אמרתי לעצמי יאללה, אנחנו כבר דרום אמריקה. כל הקטע הזה מסריח. מילואימניקים, מילא, אבל את הסדיר משגעים לגמרי, כבר כולם נהיו שוטרים, עושים עבודה של שוטרים. זה לא חיילוּת בכלל.”

בוודאי שזו לא חיילוּת. במהלך האינתיפאדה נהרגו כ־250 איש, מהם יותר מחמישים ילדים קטנים. שתי כיתות בית־ספר. שבעה אנשים בוודאות, ואולי אפילו שנים־עשר, נורו על ידי מתנחלים, מהם אחד במחנה קלנדיה. האינתיפאדה, על כל צורותיה, כבר השיגה הישג נכבד אחד: הפלשתינאי שינה תדמית. לא עוד המחבל הבא מבחוץ, פניו כסויים בכובע גרב ובידו קלאשניקוב; עכשיו הפלשתינאי הוא ילד שגר במרחק ארבע תחנות אוטובוס מביתך, ילקוט על גבו, והוא זורק אבן.

אני מתחילה לחשוב שהחשש שלנו מפני מדינה פלשתינאית אינו חשש מפניהם. שום אדם שפוי בישראל אינו חושב במונחים של טילים בג’לזון. חולשתם ברורה וגלויה. החשש הוא שמא עינינו מטעות אותנו, שמא איננו יכולים לסמוך על מה שאנו רואים. והיו דברים מעולם. מיליוני יהודים באירופה לא חזו שבתוך זמן קצר תהיה שואה, וייהרגו ששה מיליון ברצח מחריד. גם טעות ההערכה ביום הכיפורים הגבירה את חוסר הביטחון בעצמנו. משהו בלב אינו נותן לאנשים מנוח: נכון, הכול נכון, אבל מה אם שוב טעינו. מה אם כל מה שיודעים ורואים, יתברר כלא נכון. מה אם בכל זאת הם יכולים להשמיד אותנו. ובאים הפוליטיקאים, ובמקום להגביר את השפיות, עובדים על הפחד, ועל כל מה שאינו רציונלי.

לפלשתינאים יש עכשיו סיפור חזק מאוד. והסיפור הזה עדיין אינו מתחבר לסיפור שלנו, כאילו אנחנו והם אומנם קרובים, אבל במערכות זמן שונות. אדם יוצא מן הגדה, ומולו, באוטובוס, יושב אדם דתי, שקוע כולו ב“תיקון”, ממלמל מזמור – ואין דרך לחבר את שני הסיפורים. אחר־כך רואים טיול לגבעת התחמושת, וגם כאן אין דרך לחבר בין הסיפורים. אחר־כך מגיעים העירה, רואים משפחות, ילדים, עקרות בית, קניות במכולת – וכאן הרי חייב להימצא איזה־שהוא חיבור.

במרחק כמה תחנת אוטובוס נמצא ילד שנותרו לו אולי יומיים או שלושה לחיות. זה עלול להיות הילד ה־51.

ועדיין אני שומעת את קולה של אום־מורסי, במשפט המצמרר שאמרה לי: “חביבתי, אם תהיה לנו קצת מולדת, נבטל גם את האזכרות”.

(ברשימה זו שונו מספר פרטים מזהים)

ידיעות אחרונות, 14.10.1988

המלצות קוראים
תגיות