ארבעים השנים הראשונות

מאת

שולמית הראבן

---

מתחים אמיתיים ואמיתיים פחות

מאת

שולמית הראבן

לפני שנים אחדות ביקר תייר אנגלי בגן־החיות של אחת מבירות ערב, ויצא ברושם קשה: החיות מוזנחות, הכלובים מזוהמים, אין דאגה ראויה לבעלי החיים הכלואים. נאמן למסורת האנגלית, לא נתקררה דעתו, עד שהלך וחיפש ומצא את מנהל גן החיות, ושאל אותו לפשר העזובה הזאת. נאנח המנהל, גילגל עיניו לשמיים ואמר: מה אנחנו יכולים לעשות, אדוני, זה הכל “ביקוז אוף דה סְטְרָאגל”. בגלל המאבק.

המאבק, או המלחמה, או אפשרות המלחמה, או הסכסוך הקיומי, או הביטחון, או המתח – איש איש והביטוי האהוב עליו – משמשים זה שנות־דור תירוץ לכל עניין אצלנו, שנעשה או שלא נעשה, שצריך להיעשות ואיננו, או שאינו צריך להיות והוא קיים ביומיום שלנו.

שְאל ישראלי ברחוב מה הסיבה לביורוקרטיה, להרג בדרכים, לגסות הרוח בין אדם לחברו במונית, ברחוב, במשרד; מה הסיבה לירידת המקצוענות אצלנו בכל תחום כמעט, לנטייה הגוברת והולכת ל“חיפוף”, לרשלנות, לאדישות, לחוסר האבחנה בין עיקר וטפל, בין עובדה לבין הלך־רוח, בין איכות לבין חלטורה; מה הסיבה לקוצר הראייה ולקוצר הנשימה, לחמדנות הכפייתית־כמעט, לשינאת הזר, להזעפת הפנים – וישיב לך: מה לעשות, יש בעיות ביטחון, יש מתח, האנשים עצבניים.

האומנם? הבה ונבחן כמה נתונים.

מסוף מלחמת השחרור, שהיתה אכן עמידה על הנפש ומלחמת־קיום פשוטה כמשמעה, ועד ראשית מלחמת לבנון, שגם אליבא דמנחם בגין היתה מלחמת ברירה, או בעברית נכונה יותר מלחמת רשות – בפרק זמן של 34 שנים ארוכות, היו לנו רק חמשה שבועות של מלחמה כוללת, שבה השתתף רובו של צה"ל, ומספר ימי־הקרב של החייל האינדיבידואלי היה עוד הרבה פחות מכך. בין זה לזה, במשך 1760 שבועות ארוכים, גידלנו ילדים, השקינו עציצים, עבדנו, למדנו, קנינו אבזרים לבית, אכלנו, טיילנו ושילמנו מס הכנסה, מי פחות ומי יותר.

איש זולתנו לא שלט בארץ; לא הכרנו את הכיבוש, ואף לא את ההפצצות ממטוסים. שמינו היו ונשארו מוגנים. יש היום בארץ משפחות, שיקיריהן נפלו בתאונות דרכים, ומספרן עולה פי שלושה על מספר המשפחות שהפכו שכולות במהלך הלחימה ובכל פעולות האיבה כולן באותה תקופה עצמה; ובהקזת־הדם הגדולה־יותר, זו שבכביש, לא היה אף שבוע אחד של הפסקה או הפוגה.

כאשר דיבר אריאל שרון, בנסיונו להצדיק את הרפתקת־לבנון, על “יותר מאלף הרוגי טרור”, הרי כדרכו של איש זה, היה מרחק גדול מאוד בין דבריו לבין האמת העובדתית. על פי נתוני דובר צה"ל, היו פעולות הטרור בירידה מוחלטת: בשלוש השנים שקדמו למלחמת לבנון, כולל מבצע ליטאני, נהרגו 37 בני־אדם בכל פעולות האיבה גם יחד, ובשנה שקדמה למלחמה – רק אחד.

בוודאי שגם זה לא צריך להיות וגם על כך כואב הלב. אבל יש לזכור כי על־ידי הצגת הדברים כאילו נשקפת לישראל סכנה קיומית, סכנת שואה, השמדה, וכיוצא באלה, אנו מייצרים במו־פינו ובמו־ידינו מצבים, שבהם נהרגים לנו אנשים פי עשרות ופי מאות ממספר הנהרגים בפעולות הטרור כולם, ובלא שמץ של הצדקה בשטח.

האמת היא שלמרות הפוליטיקאים הבוחרים ברטוריקה מאיימת – ומר בגין היה, כנראה, מומחה גדול לכך – מדינת ישראל, מאז מלחמת השחרור, לא עמדה מעולם במצב המתקרב אפילו למצב של שואה; ובעוצמתה היום, כולל העוצמה הגרעינית, אף לא תהיה במצב זה בעתיד הנראה לעין. בדיוק לשם־כך היא קמה, ועד היום עמדה בכבוד במשימתה זו. מלחמות ישראל לא נוהלו בשטחנו, אלא בשטח אויב. בתינו לא נכבשו ומשפחותינו לא הובלו למשאיות. גם כאשר גוייס נגדנו מאמץ מלחמתי עיקרי של שתי מדינות שכנות, במלחמת יום הכיפורים, לא הסתיימה המלחמה בשטחנו, כי אם 40 ק“מ מדמשק ו־100 ק”מ מקהיר. איש לא השתלט על אדמותינו; אנחנו הפקענו אדמות של אחרים.

גם הטרור, בסיכום של ארבעים שנה, נכשל. אם מישהו התכוון לשבש כליל את החיים בארץ, להטיל מורא על בתי־ספר ומוסדות ציבור עד סגירתם, להפסיק את הנסיעות בכביש – הוא נכשל כישלון חרוץ. ואף כי עול הביטחון הכולל היה כבד למדי כל השנים, וכנראה ישאר עול כבד עוד זמן רב, הרי רוב־רובו של עם ישראל לא נשא בו כל ימות השנה, למעט עול המסים ועול המילואים, שברוב המקרים לא היו קרביים, ואף לא קשים במיוחד: החיילים נשארו בקשר הדוק עם המשפחה, ויצאו לחופשות מרובות. מעולם לא נוצר ניתוק בין הדרג הלוחם לבין העורף. אורחות החיים שלנו לא שובשו מעיקרן.

אולי נראה את הדברים בקנה־מידה אחר, כאשר נזכור שבמלחמת העולם השנייה היו חיילים ויחידות שצברו מאות ימי קרב, והיו שלא ראו את משפחותיהם חמש שנים תמימות; זאת, בעוד שמשפחות אלוּ עצמן נתונות תחת עולו של כיבוש מחריד, או תחת הפצצות, שקטלו אוכלוסיות שלמות. אצלנו, להוציא חמשה שבועות של לחימה במשך 34 שנים, ניהל עם ישראל את חייו באורח נורמלי כמעט לגמרי – ועל כך חייבים כולנו חוב של תודה לצה"ל, שעל אף השגיאות, על אף הקילקולים השונים, מילא במשך 40 שנה את תפקידו כצבא הגנה לישראל.

עובדה זו, כמו גם האהדה הבינלאומית המוצקה שממנה נהנתה ישראל בראשיתה, עשו את שלהן. נכון שדור המדינאים הערביים של שנות ה־50 וה־60 חשב ודיבר עדיין במונחים של השמדת ישראל, של זריקת היהודים לים וכיוצא באלה, והאמנה הפלשתינית משנת 1964 משקפת רוח זו היטב. בל נשכח, שאש"ף הוקם על־ידי מדינות ערב שלוש שנים לפני שכבשה ישראל את השטחים; אז באמת לא דובר על שכם וחברון, כי אם על יפו.

לו יכול היה מישהו לחזות את העתיד, באותן שנים ראשונות, ולגלות לאותו דור של מדינאים ערביים משנת 1964, שהם ייכשלו; שבשנות ה־80 תהיה ישראל במצב של שלום חוזי עם הגדולה במדינות ערב, מצרים; שרבע מיליון ישראלים יבקרו בה כתיירים; שישראלים רשמיים ולא־רשמיים יבקרו במרוקו; שיהיו גשרים פתוחים ומסחר ואלפי שעות של משא־ומתן עם ירדן; שבגבולה הדרומי והמזרחי של ישראל לא תיירה במשך שנים ארוכות ולו ירייה אחת; ושאש“ף עצמו, שבמשך שנים דיבר על הכחדת ישראל, יגיע למיצוי כל מה שהוא יכול לעשות, וידבר על נכונות לפשרה טריטוריאלית על סמך החלטות האו”מ – יש להניח, שהם לא היו מאמינים.

מה שהיה בגדר סכסוך ישראלי־כלל־ערבי, שאין לו פתרון, התפרק לגורמים, שכל אחד מהם שונה מחברו, ולא נשארה אלא הבעיה הפלשתינאית, וזו ניתנת לפתרון. משלושת הלאווים של ועידת חרטום – לא להכרה בישראל, לא למשא־ומתן, לא לשלום – נשאר בקושי הנייר שעליו הם כתובים, שכן יש עתה גם הכרה בישראל, גם משא־ומתן, וגם שלום – דה־יורה או דה־פאקטו. וגם אם פה ושם שומעים עדיין הדים של אותה רטוריקה שמלפני 30 ו־40 שנה, הרי בדור זה איש אינו מטיל עוד ספק בקיומה של ישראל, ובכך שהיא נשארת באיזור. יש אולי המקבלים זאת בחירוק שינים; אבל הם חסרי־אונים לשנות.

קצת מגוחך, לכן, לשמוע עדיין – מצידנו – את החרדות הישנות נוסח “אבל הם רוצים את יפו”. גם אם “הם רוצים”, הם לא יקבלו; לעומת זאת, משא־ומתן קיים בדיוק כדי שהם יוותרו על חלומות יפו, וכדי שאנחנו נוותר על חלומות חברון, ונתחיל לחיות כבני־אדם. אפשר לנסוע למערת המכפלה ולקבר יוסף עם ויזה, כמו שנוסעים היום להילולות ול“זיארות” בדמנהור. ישראל, פשוט, אינה מועדת עוד להשמדה. בכך אין פשרות. על שטחים אפשר להתפשר.

אני מבקשת לומר כאן, במלוא ההתייצבות מאחורי הדברים, שהמתח העיקרי במדינת ישראל אינו המתח הביטחוני. מה שיוצר את היומיום הקשה שלנו הוא מתח חברתי, או נכון יותר – שורה ארוכה של מתחים חברתיים. אני טוענת שהמתח הביטחוני הפך אצלנו לסמל, או להשלכה של המוני מתחים אחרים, שונים לגמרי, בתוך ישראל.

אנו משתמשים, במודע או שלא במודע, במה שקרוי בשם הכולל והבלתי־מדויק “הסכסוך הישראלי־ערבי” כהשלכה – אם לא כתירוץ – לסכסוכים בלתי פתורים¹ אחרים, בקרב החברה ובקרב יחידים; ואותם מתחים ישראלים המיוחדים לארץ זו ושאינם ביטחוניים כלל, יש להם כנראה, השפעה עמוקה יותר וארוכת־טווח יותר מן המתח הביטחוני, שהוגזם עד אין שיעור בחיי היומיום וברטוריקה שלנו.

אין בדעתי למעט בערכו של המתח הביטחוני. הוא קיים, ויש לו מידה חשובה של צידוק אובייקטיבי. אכן, כמה ממדינות ערב טרם השלימו עם קיומנו, והגבול הצפוני שלנו עודנו גבול בעל פוטנציאל גבוה של סיכונים. אכן, אי פתרונה של הבעיה הפלשתינאית עלול בהחלט להביא עלינו מלחמה, אולי הקשה שבכולן. אכן, גם כאשר יש לך רק חמשה שבועות של לחימה במשך 34 שנים, הרי גם בשאר 1760 השבועות הנורמליים, המלחמה הבאה “נמצאת אתנו”, לפחות מבחינה מטאפורית. ויש גם תקופות התשה, ומרדפים, ויישובי קו העימות, ופיגועים באוטובוסים בירושלים, ואבנים. אבל – יד על הלב: האם הזלזול בפרט ובכבודו נובע מכך שפגז נורה בלילה לעבר אצבע הגליל? האם העובדה שחלק ניכר של האינטליגנציה שלנו אינו יודע עברית כהלכתה היא תוצאה של מטען חבלה סמוך לטרמפיאדה?

היו חברות בעולם, היו אינטליגנציות בעולם, היו אירגונים חברתיים בעולם, שתיפקדו היטב אפילו תחת כיבוש. היו עמים, שחזרו לקביעת איכות, ליצירה, לדרך־ארץ, לדאגה לפרט, כמעט מייד אחרי חורבן. קל וחומר שיש הבדל גדול מאוד בין מטאפורה לבין מצב עובדתי, וחרדת מלחמה אינה דומה למלחמה עצמה. כאשר אנו עוסקים כמעט אך־ורק בסוג אחד של מתח, ולא הגדול שבהם, איננו נותנים את הדעת על מתחים אחרים בחברתנו, המזיקים לאין־ערוך יותר מן המתח והחרדה הכרוכים בביטחון – ודווקא הם הקובעים את דמותנו יום יום ושעה שעה. במאמר זה ובמאמרים הבאים ננסה לעמוד על טיבם.

מי שמבקש לדבר על החברה הישראלית, חייב לראות את נתוני המקום ואת ההיסטוריה החברתית של עשרות השנים האחרונות. בשני אלה יש כמה עובדות־יסוד, שאינן ניתנות לשינוי. אנו חיים בארץ קטנה מאוד, בלי תחושת הביטחון של יבשת גדולה ורחבה. אין לנו נהרות גדולים, מדבריות, או יערות רחבים, והאוכלוסיה קטנה ומצטופפת ברובה סמוך למרכזים עירוניים. אין לנו הרבה אוצרות טבע, וגובה מיפלס הכינרת ועמו כל כמות המים העומדים לרשותנו לכל הצרכים כולם, אינו תלוי בנו.

בנתוני פתיחה כאלה, עולה מאוד חשיבותה של החברה עצמה. האנשים תלויים אלה באלה, בשאלות איך חיים יחד, איך מדברים, איך פותרים בעיות. כוחה של חברה מתוקנת הוא בהקניית תחושה של ביטחון בסיסי סביר לכל פרט שבה – בעבודה, במגעים עם מוסדות, בציפיות הכלכליות, באפשרויות הלימוד וההתקדמות.

קלסתרה הנוכחי של החברה בישראל נקבע בעיקרו בשנות ה־50 וה־60, שבהן הוכפלה אוכלוסייתה בבת אחת. בתוקף נסיבות היסטוריות מכריעות, ישראל היא בראש ובראשונה ארץ הגירה, או ארץ עלייה בלשוננו, ולכך נודעת משמעות רבה. ארץ, שרוב תושביה מהגרים או עולים, פירושה ארץ, שרבים מיושביה עברו אי־פעם בחייהם תמורה טוטאלית, בגיל זה או אחר; שינוי גמור, שלפעמים היה גם טראומטי מאוד, של ארץ, לשון, מנהגים, אקלים, תרבות. רבים מאלה שעברו את התמורה הזאת לא יכלו לחזור ולראות שוב את ארץ הולדתם, וכל עברם כמו נעלם באחת, כלא היה.

ארץ שרובה מהגרים פירושה גם חברה, שמעטים מאוד בתוכה יכולים להצביע על רצף והמשכיות נורמליים בחייהם, בדומה לרצף ולהמשכיות של אנשים בארצות אחרות, היושבים, הם ומשפחותיהם, באותו מקום עצמו מאות ואלפי שנים. אדם בא לכפר במצרים, ורואה גברים ונשים, שקלסתרם דומה להפליא לציורים ששרדו מן התרבות הנילוֹטית שלפני אלפי שנים; אחרי שבעת אלפים שנה, לפחות, של ישיבה מתמשכת במקום אחד – מצרים היא, לטוב ולרע, תרבות שלמה.

אצלנו, לעומת זאת, אפשר לדמות את ישראל למצבור של אנשים, שעם כל המשותף ביניהם, רובם עברו כריתה. חלק מאתנו עבר גם את הקשה שבחוויות, את השואה, וכמעט שלא דיבר עליה. עוד יש בינינו העושים חשבון־מכולת בערבית; עוד יש החולמים באידיש, ושרים לילדיהם שיר ערש באנגלית או ברוסית. מעטים מאוד יכולים לדבר על ילדות זהה. “שיר השכונה” של התרנגולים לא שיקף את ילדותם של רוב הישראלים, וההשפעות עוברות עדיין גם לדור השני.

נמצאו מאפיינים מובהקים וברורים מאוד, למשל, אצל בני הדור השני להורים יוצאי שואה; יש מאפיינים גם לבני הדור השני ליוצאי מדינות ערב מסויימות. דפוסי העבר, ראשית צמיחתו של אדם, אינם נמחקים בנקל, ולא בדור אחד; וגם אם בן־גוריון סבר בשעתו, ש“אווירא דארץ ישראל מַחכים”, כנראה מעצמו, וגם אם גולדה דיברה בלשון המתנשאת של “נביא אותם הנה ונעשה מהם בני־אדם” – המציאות טפחה על־פני כולנו. בני־אדם אינם “נעשים ישראליים” ברגע שבו הם מקבלים תעודת עולה ומישהו משנה את שמם, בשרירות לב, בבית־הספר.

במאמר מוסגר, סיפרה לי עובדת רווחה שעבדה עם עולי אתיופיה, כי במערכת החינוך שלנו עדיין לא למדו דבר, וכי עדיין נכפים על ילדים יוצאי אתיופיה השמות הישראליים המצלצלים והפרחוניים – למורת רוחם של הילדים והוריהם: “אינסטנט־סוציאליזציה” ריקה מכל תוכן.

עולים, או מהגרים, המגיעים לארץ ותיקה בעלת זהות ברורה ודפוסי תרבות מוצקים, נקלטים בה כנראה ביתר קלות: יש דגמים ברורים. אבל אצלנו המצב מעולם לא היה כזה. אצלנו, העולים בבואם – ומדובר עדיין על שנות העלייה הגדולה, שנות ה־50 וה־60 – פגשו מעט מאוד נורמות חברתיות, אזרחיות ותרבויות ברורות ומוצקות, שצריך ללמדן ולהידמות להן. אנו חיים בתוך מגוון גדול כל־כך של נורמות, של אמונות, ושל כללים ומנהגים, עד שניתן להטיל ספק אם האינטגרציה החברתית השלמה אפשרית בכלל במהלך כמה דורות.

העדות הטובה ביותר לכך היא, אולי, צורת הפיצול הפוליטי בישראל, שיותר משהוא מעיד על חילוקי דעות אקדמיים בנושאי חברה, כלכלה ומדינה – וכאלה קיימים בכל ארץ – אצלנו הוא משקף עניינים שבזהות פשוטה כמשמעה.

כור ההיתוך המיוחל שלנו לא התיך כל־כך הרבה. אם באנגליה, נניח, לא היה הבדל אישי ותרבותי ניכר בין הוויגים והטורים; אם בארה"ב של היום, אחרי 200 שנות עצמאות, אין הבדל תרבותי חד־משמעי, מובהק, בין מצביעי השמרנים והדמוקרטים, ויש בהם יוצאי מדינות שונות, מאמינים וחילוניים, מי פחות ומי יותר – הרי אצלנו קיימים הבדלים עקרוניים ביותר בין גופים ומצביעים שונים, והמרחק בין קבוצה לקבוצה אינו מסתכם בהשקפה פוליטית בלבד.

חברת מהגרים, בעיקר מהגרים שלא היה להם דגם מובהק להידמות אליו, היא חברה המועדת להקצנה קבוצתית ואלימות פוליטית. כאשר הזהות האישית אינה מוגדרת כל צרכה, גם הפוליטיקה נעשית גורם תחרותי מאפיין ומזהה – כמו תמיכה בקבוצת כדורגל ביתית.

אם כן, המתח הקבוע שלנו, היומיומי, המצוי אתנו תמיד, בבית, ברחוב, בתחבורה, במשרדים השונים, הוא המתח החברתי; הוא הישיר ביותר, והוא גם המשפיע ביותר בחייה של ישראל. חלק גדול מאוד של ישראלים מכל העדות חי היום בהרגשה של אי שביעות רצון חברתית; בהרגשה של היקלטות בלתי מושלמת; בחיברוּת (סוציאליזציה) שלא הושלמה כל צרכה, ושבכמה מקרים היתה אף קשורה בשבירה ברוטלית למדי של דפוסי תרבות, של סמכות הורים, של סמכות דתית ותרבותית, ושל סמכות הקהילה – בלי שמישהו ידע לומר בדיוק, ברמת הפרט והמשפחה, מהי “ישראליות נכונה”.

כל זה אירע לא רק מפני שבשנות ה־50 וה־60 רווחה בכל העולם, לא רק אצלנו, התפיסה של “כור ההיתוך” החברתי. זה קרה, מפני שישראל נטלה על עצמה, בעיקר בשנות ה־50, את המשימה הבלתי־אפשרית של קליטת עלייה בשיעור של 1:1 – קולט אחד על נקלט אחד. ואכן, היתה הכפלת האוכלוסיה ביותר מ־100 אחוזים בתוך תקופה קצרה מאוד, במדינה הקיימת שנים ספורות בלבד, בלי כלכלה ממשית, בלי אוצרות טבע, מוקפת איבה, מייד אחרי שואה נוראה ואחרי מלחמה קשה, שבה נהרג אחד מכל מאה ישראלים.

פירושו של דבר, שלמעט קליטה חומרית אלמנטרית, לא היתה קליטה. לשם השוואה: באוסטרליה מתלוננים על קצב הגירה גבוה מדי, שחברה מתוקנת אינה יכולה לעמוד בו ולהישאר מתוקנת – שני אחוזים בשנה (!) – ואוסטרליה היא ארץ עשירה, משופעת במשאבים טבעיים, שבכלכלתה אפשר רק להתקנא, ואינה נתונה בבעיות של ביטחון.

יש, אכן, חילוקי־דעות בקרב אנשי המקצוע מהו קצב הקליטה החברתי האפשרי, שאינו ממוטט את דפוסי החברה ואינו מנציח את המצבים הקלאסיים של חברה המורכבת מקבוצות הגירה בלבד; אבל אין חילוקי דיעות על כך שקצב הקליטה (או האי־קליטה) בשנת ה־50 וה־60 נחשב לבלתי אפשרי, והיה כרוך בתשלום של מחיר כבד בשיתוף ובתחושת השיתוף.

בתנאים כאלה, נשאלת השאלה מה נשאר משותף. אם בני הנוער שלנו מצביעים, באורח עקבי ביותר, על השירות הצבאי כעל החוויה הישראלית המובהקת היחידה כמעט – (ומשום כך “שונאים חרדים וערבים”, על־פי ממצאי הסקרים, כיוון שאלה אינם משרתים בצבא) – ברור שאין חוויה זו יכולה להספיק כדי בניית זהות שלמה ותרבות שלמה. אבל זוהי החוויה המשותפת לכל הקבוצות עוד משנות ה־50 וה־60 על־פי החוק. לעובדה זו יש גם השלכות חברתיות מרחיקות לכת.

אנו חיים, אפוא, בארץ, שבמשך שנים ארוכות נשטפה כל העת בתמורות רדיקליות בכל רחוב, בכל יישוב, בכל בית־ספר; בתחושה של ארעיות והתערערות כל הידוע; בחוסר רצף; בהלם מתמיד של שינויים מהירים מדי; ואלה, מצידם, יצרו חרדות עמוקות לא רק של הנקלטים ביחס לקולטים, אלא גם של הקולטים ביחד לנקלטים – מתח הוותיקים בישראל, שפחות מדי דובר בו.

בכל גל של עלייה היה מי שאמר “ינעל דין אל־באבור אלי ג’אבהום” (ימח־שמה של האניה שהביאה אותם). אבל מעטים בתוכנו השכילו לתת את הדעת על העובדה, שמצב כזה יוצר, כמעט בהכרח, סטריאוטיפים קבוצתיים ביחס לכל הזר והלא־מוכר.

בשנות ה־50 וה־60 היה זה הסטריאוטיפ של “הפולנים, הייקים, המרוקאים, העיראקים” – והוא נמשך ב“אמריקנים, רוסים, גרוזינים, פרסים”, שבאו אחר־כך. החשיבה הקבוצתית הזאת עברה, כנראה, תיחכום כלשהו, כי היום איננה עדתית־מובהקת, אם כי נשארה קבוצתית למהדרין: “מערכניקים, ליכודניקים, דוסים, עיתונאים, אש”פיסטים, פמיניסטיות, נאצים, שמאלנים, יפי נפש", וכיוצא באלה. אין עוד יחיד וראיית היחיד: יש בכל מקרה, תוית קבוצתית. מסתבר שיש גבול ליכולתו של אדם לעמוד בתמורות חברתיות עמוקות במשך שנים רבות.

ניתן להדגים זאת מתחום אחר לגמרי: נהגי המוניות. בצד נהגים אדיבים וקורקטיים, קיימים גם גסי רוח, מחרפים ומגדפים, המנסים לסחוט כספים שאינם מגיעים להם והופכים את הנסיעה לסיוט לישראלים, ועל אחת כמה וכמה – לתיירים. אותו נהג עצמו, כאשר הוא מסיע אותו נוסע עצמו יותר מפעם אחת, ו“מכיר אותו”, כלומר יודע עליו משהו – היכן הוא גר, מה משלח־ידו, מה יעדו הקבוע, האם הוא אוהב מיזוג־אוויר או שונא מיזוג־אוויר – יהפוך מייד לאדם מן היישוב, מדבר בדרך־ארץ ובהומור, ולא יעלה בדעתו לנהוג בתוקפנות.

מסתבר, שיש השפעה מצטברת וגדולה למדי לתחלופה הגבוהה בתנאים של אלמוניות, ולא כולם עומדים בה היטב. אותו נהג מונית יתפקד טוב יותר, מבחינה חברתית, במצב הכרוך בקירבה כלשהי, במצב של מין “משפחתיות” מורחבת, מאשר במצב שבו “החדר הנוסע” שלו (ומונית אינה אלא חדר נוסע) נפלש על העת על־ידי זרים, שיכולתו להתייחס אליהם מוגבלת, גם כאשר קיים אינטרס משותף.

בזעיר־אנפין, זהו מצבה של ארץ הגירה, שתמורותיה היו עמוקות ומהירות מדי.

עד כאן מצב נתון, שלא היתה כל אפשרות היסטורית ואחרת לשנותו. ישראל היתה חייבת לקלוט את כל העליות כולן, בקצב שאותו הכתיבו המאורעות, ובלא כל סדר מוגדר מראש, כי לשם כך קמה.

היה באנשים רצון עז, על־אף כל הכעסים, ליצור כאן משהו משותף, שניתן להזדהות עמו, בגאווה, ברוח טובה. משהו גם החל להיווצר בשנות ה־50 וה־60 המוקדמות – הגששים, התרנגולים, שלמה ושלמי, הסלנג החדש. וגם אם חיינו אז בכלכלה בלתי אפשרית, היתה כל העת עזרה ותמיכה מבחוץ, ובתוך כך – מגביות, סיוע, הסכם השילומים. אנשים עבדו. נוצרו דברים חדשים. קמו מפעלים. החברה החדשה החלה להתגבש. לא עוד היישוב הישן: משהו ישראלי, וחדש.

אבל הרצף, שאך־זה התחיל להיווצר, תחושת השותפות והתרבות המשותפת, נקרעו בבת־אחת בקיץ 1967, עם כיבוש שטח אדמה גדול ברצועה ובגדה; כיבוש אשר לא תוכנן מראש, ושטח שעליו יושב המון עם רב שיהווה בעוד תריסר שנים כמחצית האוכלוסיה של איזור זה כולו.

לאיש לא היו אשליות באשר לקליטת אנשים אלה בחברה הישראלית המתהווה. לא דובר על כך. המדינה היתה אמורה להיות מדינה יהודית, בעלת רקע משותף, שהוא יהודי בעיקרו, ובעלת תרבות עברית, הפתוחה לקליטת מיעוט, שאינו גדול מדי. אפשר לומר בביטחון שלו הוצעה לישראלים ב־68 האפשרות לקלוט את כל האוכלוסיה הערבית של השטחים בדרך דומה לזו שבה נקלטו העולים, היתה ההצעה נדחית על הסף. הנטייה היתה לראות את השטחים, ולעצום עין מראות את יושביהם.

קברניטי המדינה של אז, והרוב המכריע של אזרחיה, שזה עתה נשתחררו מפחד גדול, לא ראו מכלתחילה את השטחים כעניין של קבע, אלא כקלף־מיקוח במשא־ומתן בעתיד; מצבה של האוכלוסיה הערבית שבהם נתפס, לכן, כמצב זמני בהחלט. שעל כן אין צורך להכריע. כותבת שורות אלו שמעה במו אוזניה של משה דיין אומר בבית סוקולוב, מייד אחרי ששת־הימים, ש“הגבולות הנוכחיים של ארץ־ישראל הם אולי גבולות אידיאליים, אבל לא ריאלי לחשוב שנוכל להחזיק בהם לאורך זמן”. דובר אך־ורק על הבטחת ביטחונה של ישראל הצעירה ותו לא. בוודאי לא דובר על שליטה מתמשכת באוכלוסיה.

הטלפון המיוחל מחוסיין לא הגיע, כידוע, וחלפו 20 שנה בלי שמישהו החליט, מעשית, החלטה מחייבת ביחס לגורלה של האוכלוסיה בשטחים, שבינתיים גדלה ונתעצמה מאוד. תרגיל־סרק הוא לנסות ולשער היום מה היה קורה לו יצאנו מהשטחים מייד, בעודנו עטורי נצחון, ואיזה סוג של יחסים היה נרקם אז, בתהליך איטי, כמי השילוח ההולכים לאט, בין שתי אוכלוסיות שכנות הזקוקות זו לזו ממילא בנושאי עבודה ורווחה ומסחר – אבל לא בתנאים של כובש ונכבש; בלי שלטון צבאי, בלי מעצרים, בלי גירושים, בלי התנחלויות, בלי כל משקע המרירות, שנתלווה ליחסים ב־20 השנים האחרונות.

במציאות, הדבר לא קרה. היה, למעשה, ואקום שלטוני, חלל בקבלת החלטה, שלתוכו פרצו אנשים עם רעיונות של ארץ־ישראל השלמה: עכשיו, מייד, תוך ניצול הכוח, ובלי שום היסוס מפני פגיעה בשלטון החוק ובצה"ל עצמו. שום החלטה מדינית לא נתקבלה.

מה שנוצר בשטח, גם בלי לספח את הגדה, הוא שתושבי השטחים נכנסו הלכה למעשה לתוך התחום החברתי שלנו, בלי שנכללו באיזה־שהוא הסדר מדיני; וכניסה זו עשתה שמות בכל התשתית החברתית שזה עתה החלה להיווצר. 120 אלף עובדים ויותר באים יום־יום לעסוק בעבודות, שהיהודים חדלו לעבוד בהן. מפעלים החלו ליצר מוצרים בשטחים, בעבודה זולה, וכוננו בכך כלכלה קולוניאלית מפגרת. אנו חיים צד־בצד עם אנשים, שלא זו בלבד שאינם שותפים לזהותנו ולתרבותנו, שלא לדבר על לשון ועל מסורת, אלא שלגביהם קיים חוק אחר מזה הקיים לגבי אזרחי ישראל, והם מופקרים לחסדיו ולמצב־רוחו של כל שוטר וכל חייל במחסום.

בתחום שליטתה של ישראל מחצית האזרחים חיים בדמוקרטיה סבירה, ומחצית האוכלוסין, שאינם אזרחים, חיים תחת כיבוש. אין שום שותפות של זהות, עקרונות, ציפיות, חוקים, זכויות ותקוות. הכול מנוכר לחלוטין ובעל אינטרס פוליטי כמעט הפוך. אין שום אפשרות, שלא לדבר על רצון, ליצור מכנה חברתי־לאומי משותף, זהות שתהיה מקובלת על הכול.

לא זו בלבד: המצב גרם לשינוי עמוק בעצם הזהות הישראלית שכבר החלה להתהוות. ממצב של לוחמי חופש, שהשכילו להגן על עצמם, עברנו למצב של רודים בכוח, ובאחרונה גם למדכאים. דוד היה לגוליית, בלי שמישהו החליט על כך, בלי הסכמה לאומית, בלי תיכנון, ולמעשה בהידרדרות, שאיש לא שלט בה.

בטלטלה כזאת גם חברות גדולות וחזקות ומבוססות מאתנו לא היו יכולות לעמוד. ישראל, אומה בעייתית למדי של ארבעה מיליון איש בלבד, כמעט כורעת תחתיה; ולא מסיבה ביטחונית: יש לשער, שניתן להחזיק בגדה עוד זמן־מה, למרות הפגיעה המתמדת בצה"ל, באימוניו, ובתחושת חייליו. הקריסה היא כל־כולה חברתית.

יש הסבורים, כי המאורעות האחרונים בשטחים מוכיחים, למי שהיה זקוק להוכחה, שאי אפשר להמשיך עד אין קץ בסטטוס־קוו, בלא תזוזה מדינית לפתרון. כותבת זו סבורה שמהשטחים צריך לצאת גם אם לא תיזרק שם ולו אבן נוספת אחת, וזאת מן הסיבה הפשוטה, ש־55 אחוז אינם יכולים לשלוט ב־45 אחוז נתינים שאינם אזרחים, לא ביד חזקה ולא ביד רכה, לא בזרוע נטויה ולא בזרוע מושטת, לא במורא גדול ולא במורא קטן, כי פירוש הדבר הרס החברה וזהותה; ומצב זה הוא מילכוד מתמיד, שבו מילכדנו את עצמנו זה 20 שנה, פוטנציאל קבוע למלחמה הבאה, שבה ישראל תנצח, אומנם, ניצחון צבאי, אבל, על־פי הערכת גורמי צה"ל, יפלו בה, – כהערכת הממעיטים – 7,000 חיילים ישראליים.

צבאית, תוכל ישראל לעמוד גם בכך. חברתית, בשום פנים לא. יכולת העמידה־בשחיקה של החברה הישראלית גבוהה; אין היא בלתי מוגבלת. על מנת להבריא מכל חולייה הרבים, ההולכים ומתגברים בשנים האחרונות, זקוקה ישראל לרגיעה ולשקט; בוודאי לא לכיבוש של אוכלוסיה הגדולה כמעט כמוה – לא לבלוע ולא לפלוט – ובוודאי לא למלחמה. בעומס־יתר כזה יכולה חברה רק לפוצץ את מרבית פקקיה, כחברה, כתרבות, כיישות.

ידיעות אחרונות 12.2.1988

---

היחיד מול הכלל

מאת

שולמית הראבן

בסוף שנות הששים ובתחילת העשור השביעי לא היוו עדיין השטחים אותו גורם־מתח חברתי קבוע שהם מהווים היום. שררה תחושה של המתנה ביחס לעתידם; הצבא לא ישב בתוך ריכוזי האוכלוסיה, ואף נמנע מלהכנס לתוכם. ההתנחלות התחילה רק בסוף שנות השבעים, ולא היוותה עדיין גורם התגרות מספרי או פוליטי: אם כי היה כבר מי שראה את הנולד, והבין שהתנגשות “גוש אמונים” עם חוק המדינה ועם הצבא בסבסטיה יהיה בה כדי ללמד על דרכו של גוף זה בעתיד.

מנהיגי הגדה המתונים, כגון קדרי טוקאן המנוח, דיברו בהערכה על “כפפות המשי” של השלטון, אותה גישה שפירקה ופירזה כל רצון למרוד. מספר האוכלוסין בגדה היה קטן הרבה יותר מכפי שהוא היום, כמחצית, והפער המספרי בין הפליטים לבין תושבי המקום, כגון ברצועת עזה, היה קטן יותר מכפי שהוא היום.

אומנם, כבר אז החלה תופעת העבודה של פועלי השטחים בישראל, לרוב בתיווכם של “ראיסים” ותוך ניצול מחפיר של הפועלים והפועלות; אבל היא היתה מוגבלת, ונתלווה אליה עדיין מעין רגש של בושה בצד הישראלי, הלמוד על מצוות הידיים העובדות והאתוס של עמל כפיים. בכל אלה נוצרה מעין־תרדמה, קיפאון בתהליך הפוליטי, שהיה כמובן מדומה, אבל היה בו כדי לתרום הרבה לתחושה הישראלית הקיימת, שהנה, כל דרכינו צלחו, וכיוון שאין הצלחה כהצלחה, אין ישראל צריכה לעשות עוד דבר, שהרי כל עתידה מובטח למאה שנה לפחות.

אווירת־ניצחון זו, שהיה בה לא מעט מן השחצנות – אולי לא בלתי אנושית, בעקבות הפחד ששרר קודם־לכן – לא הקלה, ובוודאי שאף הכבידה, על אחד המתחים הישראליים החריפים ביותר בכל דברי ימי המדינה – מתח היחיד מול הכלל. אם היה עוד סיכוי לתקן מתח זה, הוא נעשה קשה יותר אחרי ניצחון 67: עם כלל כל־כך חזק ומתנשא ומצליח – קשה לדבר. הוא לא שומע.

בחוכמה־שבדיעבד אפשר לומר, שאולי ניתן היה להתגבר על חלק מהתמורות המתמידות והמנכרות שלנו – אותו מתח, שעליו הרחבנו את הדיבור בחלקה הראשון של מסה זו – אילו היתה החברה הישראלית, במהותה, חברה היודעת להתייחס לפרט ולדאוג לו, להאזין לצרכיו האזנה ממשית, של דו־שיח, ולא של הכְתבה פטרונית מלמעלה. שהרי כל קבוצה בתהליך של חיברוּת אינה אלא מספר מסוים של פרטים, שכל אחד מהם מגיע בנפרד לכלל חיברות או היקלטות אישית.

אבל החברה הישראלית, שבה כל פרט ופרט נתבע להשתתפות מרבית בחיי הכלל, בגופו ובממונו, ולאכפתיות מרבית ביחס למתרחש (באיזה מקום בעולם מאזינים אנשים לחדשות מדי שעה בשעה, כמו אצלנו?) – מעולם לא ידעה להתייחס לפרט בצורה מכובדת, מכבדת ודיאלוגית. אצלנו תמיד קלטו עלייה – והתעלמו מהעולה (“שלא יבלבל את המוח, הרי נתנו להם”); מתייחסים לשכבות נחשלות, ולא יודעים כיצד לטפל במשפחה אחת, בעלת הכנסה נמוכה (“שלא יבלבלו את המוח, יש חוק קצבאות וזהו”); אצלנו מחנכים – במקרה הטוב – כיתה, חברת־נוער, קבוצה – כאשר המורה, לעתים קרובות, אינה מודעת כלל למצוקתו של תלמיד יחיד (“הוא ראה שאני עסוקה, היה יכול לגשת אחר כך”).

בגלל סיבות היסטוריות כבדות־משקל, נוצרה אצלנו לא רק התעלמות מצרכי הפרט וחוסר האזנה למצוקותיו, שלא לדבר על ייחודו, כמו לביקורתו עלינו – אלא שהתרחשה ומתרחשת כל הזמן הדחקה קבועה־כמעט של צרכי הפרט ורגשותיו. נוהגים כאילו רק מספר־רבים הוא הקובע, תוך שיכחה גמורה שמספר רבים מורכב מהרבה מאוד יחידים, וכשרע לאלה, לא ייטב גם לכלל.

הדברים לא נוצרו בשנות הששים, ואף לא הארבעים, ויש להם רקע, שקדם בהרבה להקמת המדינה. שורשיו בדור המייסדים עצמו, אשר קבע את הדפוסים לשנים ארוכות, אולי בהיעדר ברירה בשעתה. ומסתבר, שהחשיבה הקבוצתית שלנו, אשר קיבלה חיזוק רב בחברת־ההגירה, היה לה שורש עוד באידיאולוגיה של “הטמעת הפרט” שבדור המייסדים.

דור המייסדים הורכב רובו־ככולו מאנשים אשר ביצעו בעצמם את הניתוח הקשה ביותר בתוך חייהם – וביצעו אותו מרצון. דור זה חי, כאידיאולוגיה, כריתה שלמה מן הרקע שממנו בא, לא רק כהכרח, אלא כהשקפת עולם. המעבר “מארץ נושבת אל ארץ נידחת” היה מעבר כמעט־אלים ביחס לפרט ורגשותיו, והוא היה קשור במחיקת האינדיבידואציה, ו“לידה־מחדש” בתוך קבוצה. היו אנשים שהתביישו במוצאם האישי ה“גלותי”, והדגישו דגש־יתר את הזהות הקבוצתית החדשה שבה בחרו. המחיר היה אדיר, גם בתקופה בה התרחשו הדברים; ראשיתה של ההתיישבות הציונית בארץ מלווה סיפורי התאבדויות, התמוטטות, חולי גוף ונפש ובכי בלילה – כמין צליל המלווה את החלוציות לכל אורכה כמעט.

היה רצון אדיר להטמיע את ה“אני”. האינדיבידואציה נחשבה כמעט לחטא. וכך, בקיבוצים הראשונים, היתה תקופה, שבה חשבו שלא רצוי לילד לדעת מיהם הוריו הביולוגיים, כדי שתבוא המסגרת הקבוצתית ותירש לחלוטין את מקומה של המשפחה האינדיבידואלית.

הרבה דברים נשתנו מאז, וממצאים של השנים האחרונות מראים מה גדולה השפעתה של המשפחה הביולוגית בקיבוץ; אבל הנסיון להטמיע כל אינדיבידואציה בתוך קבוצה היה אחד המאפיינים של דור המייסדים, וה“אנחנו”, “הכלל”, “הקבוצה”, נעשה לדפוס קשוח, שקשה עד מאוד להתנגד לו.

יתכן בהחלט שבמשימות האדירות, משימות ללא תקדים, שעמדו בפני המייסדים, היה הדפוס הקבוצתי בבחינת כלי־עבודה נכון לשעתו, ולולא הוא – יתכן שהמהפכה הציונית לא היתה מתרחשת. קשה להיות חכם־בדיעבד.

אבל הקשיחות כלפי הפרט היתה לעובדת־חיים, עובדת־קיום, והיום אין לדעת אם אפשר היה בכלל לעשות את הדברים קצת יותר טוב, במעט יותר התחשבות; להתיר לאם לראות את ילדה החולה בבית החולים, ולא להסתפק בביקור הרשמי של המטפלת; לגלות יותר הקשבה לנטיית הלב האישית, לרגשות הרכים־יותר. לא בטוח שהציונות היתה מתמוטטת; אולי להיפך. אבל, כאמור, זו חוכמה שלאחר מעשה.

בל נשכח שדור הילדים הראשון שצמח בארץ היה בחלקו הגדול דור שגדל בלי סבים, כיון שהללו הושארו על פי רוב בגולה, ולא נכללו במסגרות החלוציות; וגם מצב זה גרם להשקפת חיים קשוחה יותר, חומלת ומפנקת פחות. ההורים הצעירים וחסרי הנסיון היו חסרי־ישע יותר בטיפולם בעסקי החיים והמשפחה, בלי האפשרות להיעזר בזקניהם, לפיכך נעשו קשוחים יותר ואמפאתיים פחות משהיה צריך ואפשר.

וכאשר המשפחות שנשארו בחו"ל אבדו בשואה, נוסף לכך גם הלחץ הנורא של רגשי אשם – שאפשר אולי לכנותו בשם אשמת נוח, שגם הוא, על־פי הכתוב, לא לקח עמו את הוריו לתיבה בעת המבול. ביומנו של אחד האבות המייסדים מצאתי שיר מר ונורא, המביע את רגשות האשמה במות אחיו בשואה. יורשה־נא לי להביא מתוכו בית אחד:

"אולי בין כפר בוער אחד לכפר שני

צעקת שם, אחי, כשדם ליבך ניגר:

"שכחת את חיי. הפקרת את דמי.

השלכת את גופי למוות בניכר".

השיר, על־פי האתוס והתקופה, נשאר ביומן האישי. הקשיחות כלפי הפרט, שהיתה לא רק אתוס, אלא כמעט דת, תבעה מן הפרט שתיקה מוחלטת ביחס למצוקותיו. באתוס הזה נלכדו יוצאי שואה, ששתקו ביחס לחוויותיהם עת ארוכה; נלכדו בו הורים וילדים, בני־נוער במצוקה, יחידים בסביבה אטומה, חיילים שאיש לא ידע מה עבר עליהם. עד לעשור האחרון, כמעט, היתה ישראל לא רק חברת מהגרים; היא היתה גם חברה המורכבת מהמון אנשים שעברו חוויות קשות ביותר – והם שותקים.

לא ייפלא שבתנאים אלה נוצר צורך נפשי – דפנסיבי מעיקרו – להצדיק בלי סייג כל מה שנעשה בישראל, לטוב ולרע; חוסר יכולת נפשית להאזין לביקורת (שאם לא כן, שאם לא טוב, על מה זה איפוא עשינו וסבלנו ואשמנו – ועוד איך סבלנו!). חוסר יכולת זה השתקף במלוא חריפותו בעת קליטת העלייה שאחרי קום המדינה, מול העולים החדשים, שלהם ולצרכיהם לא האזינו כלל. הביקורת שהשמיעו, ואשר היתה בפירוש צורה של השתתפות חברתית, זכתה להתעלמות: כזה ראה וקדש – או שתוק. הרי גם אנחנו שתקנו.

הרציונל הבלתי־אמור היה, בעצם: אם אני יכולתי לבצע בחיי את השינוי הגדול, ולהיות אינסטנט־ישראלי, “אחד מהחבר’ה” – גם אתה יכול; וכיוון שהדגם הזה עבד בדורי ובתקופתי ובמאבקי שבתקופתי, אל תתווכח עם ההצלחה: מוטב שגם אתה תסתגל אליו.

אלא שהמרשם הזה לא עבד כלל אצל העליות מקום המדינה ואילך, שלהן היו רעיונות שונים לגמרי, ואולי גם שפויים יותר, מה פירוש להיות ישראלי – וכאן מדובר בעולי צפון־אפריקה בדיוק כבעולי אנגליה וארה“ב, שתי עליות שהמרשם ה”קבוצתי" העל־אישי ועל־משפחתי, כביכול, לא היה כלל בגדר האידיאל הציוני והאנושי שלהן.

התוצאה נראית בעין עד העצם היום הזה: ישראל, על אף כל המשותף והמקשר בה, היא ארץ מלאה אנשים כועסים; כעס ועלבון של שנים רבות, שמעולם לא בא על פתרונו.

על רקע זה בולט כל הגיחוך שבהצגת ישראל כ“תרבות המערב” על־ידי רבים וטובים בינינו. תרבות המערב מבוססת, כמאפיין ומושכל ראשון ומובהק, על יחסה לפרט, לציפיותיו ולזכויותיו. ישראל היא, כנראה, המדינה היחידה בקרב מה שקרוי “מערב”, שאין בה עד היום חוקה להבטיח את מעמדו האלמנטרי של הפרט; וגם אם מבחינה טכנולוגית, ואפילו בייצור מתוחכם, אנו יכולים להתחרות עם כמה מדינות מערביות, הרי המחשבים, הריהוט הדני והווידאו אינם יוצרים חברה ותרבות, ואינם משככים את המתח החברתי הישראלי המובהק, שהוא מתח הפרט לעומת הכלל.

הדבר בא על ביטויו עד עצם היום הזה גם ביחסי הפרט עם מה שנחשב בעיני הציבור כנציגי הכלל, כלומר: הפקידות והמשטרה. במלאת ארבעים שנה למדינה, מעשים כגון אלימות כוחות הביטחון, או שרירות לב ודקדוקי שרד של פקידים, אינם מעוררים אצלנו את המחאה המתאימה. בוויכוח בין הפרט והכלל, או נציגו, “כנראה” שהפרט לא כל כך צודק; ומכל מקום, שלא יתפנק. בעיקר אם הוא ערבי.

זה היפוכה הקוטבי של תרבות המערב; ומעורר את החשד, שמא אותה “מערביות”־ כביכול שלנו אינה אלא צורה של… אנטי־מזרחיות, או אנטי־ערביות, גזענית למהדרין.

מה קורה, איפוא, בחיברות שאינה מספקת, באינטגרציה שאינה שלמה, בכל־כך הרבה הדחקוֹת, במשפחה או בקבוצה או בקרב יחידים, שבהם הרצף התרבותי, המסורת והתכנים הרגשיים מופרעים בלי הרף?

קודם כול – אנשים רוצים על־אף הכול, להשתייך, להיות שותפים, להרגיש שהם חלק מחברה שלמה. הדרך המהירה ביותר, שהיא גם הדרך המסוכנת ביותר, להגיע למצב זה היא הזדהות עם מיתוס משותף. המיתוס אינו חייב כלל להיות אמיתי, או לעמוד בקנה־מידה של המציאות הקיימת. לא זה תפקידו. הוא תשובה מהירה לצורך סובייקטיבי, ולא נתון אמיתי. הוא בבחינת צופן שבטי, שיכול לשמש גם צורה של סם שבטי, רקוח היטב בידי מכשפי השבט למיניהם.

אם הפרט מרגיש חלש וחסר־ישע, נעשית השואה סמל כולל, כלל־ישראלי, של תחושת חוסר הישע; וכל פחד, שיש לו סיבה אמיתית או מדומה, הופך מייד לחרדת השואה. על זה גדלנו, את זה מכירים. כל ילד בן עשר שמשליך אבן, הופך סמל לאושוויץ המאיימת עלינו; ואת הצופן הקולקטיבי הזה מכירים הכול, ומייד.

אם הפרט חש מוזנח, מקופח ובלתי מוגן כאדם, כפרט, כאישיות – נעשה הסכסוך הישראלי־ערבי סמל כולל לכל המצוקות הללו. תמיד אפשר להיות “פטריוט ישראלי” כחלק מקבוצה, ולקלל את “הערבים” – ככלל, כקבוצה, ובלי אבחנה.

יש להן, לתקוות הללו, תגמול מהיר מאוד: הרגשה של הזדהות ושותפות מיידית עם החברה שבה אני חי ועם המיתוסים שלה; מין “אינסטנט־שייכות”, ויותר מכך: “אינסטנט־זהות” – לפחות לזמן קצר. רבים מן היהודים שהגיעו אלינו מברית־המועצות, ראו, בבואם, כסמל ההזדהות היהודית שלהם דווקא את ה“ה כהנא ושרון, בלי שיידעו עליהם דבר; הסיבה לכך היתה, שרדיו מוסקבה נהג לחרף אותם לבקרים, והיהודים סברו, לתומם, שההיפך מכל מה שאומר רדיו מוסקבה הוא שיהפוך אותם מהר מאוד לישראלים אותנטיים, ול”יותר־יהודים". רק אחרי שהייה ארוכה בארץ, וראשיתה של חיברות, חדֵל רדיו מוסקבה להשפיע, מופיעה הביקורת האישית ומתחילה התמונה האמיתית להתבהר יותר.

מדוע חייבים אנו להתנגד בתקיפות כזאת לצפנים השבטיים הללו, כמו לרווח המשני שהם צופנים בחובם? מה אכפת לנו, בעצם, שאנשים מייצרים לעצמם סמלים ומיתולוגיה, אם הללו מלאים תפקיד פונקציונלי כלשהו בחיברות?

מפני שהמיתולוגיה הישראלית הזאת, גם אם היא מעניקה לאנשים לרגע אחד תחושה של שייכות מהירה, טְריפ של ישראליות ר"ל במחיר זול, ביסודו של דבר משבשת ומעוותת כליל את תמונת המציאות כמות־שהיא. ואם יש ארץ בעולם שלה אסור לאבד את תמונת המציאות ולו לרגע אחד, זו ישראל.

יש להניח שרבים מקוראיה של מסה זו הופתעו מן הנתון של חמשה שבועות מלחמה ב־34 שנים, הנתון שבו פתחנו. יותר ויותר בא “היידע הרגשי” שלנו בשנים האחרונות ומחליף את העובדות בשטח; ומסתבר שמה שישראלי ממוצע רואה, במלאת ארבעים שנה למדינה, כ“ידוע” ו“נתון”, הוא לעתים קרובות מאוד נתון כוזב.

תשאל אדם מן הרחוב כמה נישואי תערובת יש אצלנו, למשל, בין ערבים ויהודים – וישיב לך: בטח כמה אלפים. במציאות, מקוּם המדינה ועד היום, יש רק 0.0004 אחוז (!). קבוצת נוער שנשאלה על־ידי המדריך, אך לפני זמן קצר, כמה יהודים וכמה ערבים יש בארץ בגבולות הקו הירוק, השיבה, שיהודים יש איזה שלושה מיליון, וערבים – 12 מיליון (!). כך “יודעים הכול” שסאדאת נרצח מפני שחתם על חוזה שלום עם ישראל (בעוד שבמציאות הוא נרצח על־ידי פלג פונדמנטליסטי בשל יחסו לאיסלאם, שכלל גם לעג פומבי למנהיגים מסורתיים).

אחרים “יודעים” שצ’מברליין היה פשרן יפה־נפש, שלומ’ניק תמים, שהלך לעשות שלום עם היטלר והפך סמל לכניעת אירופה. האמת ההיסטורית היא שצ’מברליין יצא לדרכו בידיעה מלאה של המצב, כאשר הוטלה עליו מטעם ממשלתו המשימה לעכב את היטלר למשך שנה־שנתיים, כיון שדווח לממשלה שהתעשייה האווירית לא תוכל לספק לחיל האוויר הבריטי מטוסי קרב כדי להגן על אנגליה, אלא בתוך שנתיים. אחרי מותו של צ’מברליין חלק לו צ’רצ’יל את כל השבחים על שניאות לקבל עליו את התפקיד כפוי־הטובה להיות המושמץ של העולם החופשי – ולהציל את אנגליה.

כך “ידע” בעת האירועים האחרונים דווקא השמאל הפחות־שפוי ש“כל הארץ בוערת” – ונתכוון לארץ שבתוך הקו הירוק – בעוד שבפועל, השתתפו בהפרות הסדר פחות מעשירית האחוז של כלל ערביי ישראל.

בנתונים כאלה, בפער כזה בין “היידע הציבורי” לבין האמת, באקלים שבו לא העובדות קובעות, אלא המיתולוגיה, אפשר להמשיך ולדבר על “סכסוך קיומי טוטאלי עם 22 מדינות ערב” גם במציאות של סוף שנות השמונים, שבה מושג זה נמחק כליל מן הרטוריקה ומן החשיבה הפוליטית של רוב מדינות האיזור, ולמעשה קיימים יחסי שלום דה־יורה ודה־פאקטו עם חלק גדול מהן.

מיתוס זה אף אינו נחלתו הבלעדית של הימין שלנו. לא מכבר השיב איש־קיבוץ של השומר הצעיר לבחורה ערבייה, ששאלה מדוע אין מקבלים ערבים לחברות בקיבוץ, שאי אפשר להעמיד אותם בפני סתירה, כאשר אנו מצויים “בסכסוך קיומי טוטאלי עם 22 מדינות ערב”. זו איוולת גמורה, אלא אם כן לא נמצא למשיב תירוץ טוב יותר להשיב לאותה בחורה, שהיא ערבייה ישראלית, ועמה בוודאי שאין הוא אמור להיות בסכסוך קיומי, טוטאלי או לא טוטאלי.

עד כמה נסחפים אצלנו אחרי המיתולוגיה אפשר ללמוד, בפרט המלמד על הכלל, כאשר נזדעק עיתונאי ידוע ביום השביתה הערבית בתוך מדינת ישראל, “שהקיץ הקץ על החינוך לדמוקרטיה, הקיץ הקץ על מפגשי המורים” – בדיוק ביום ובשעה שבה נתקיימה באוניברסיטת תל־אביב השתלמות למורים יהודים וערבים, איש מהם לא נעדר. ולא רק המפגשים נמשכים, אלא שחלק מן העובדה ש־99.9 אחוז (בדיוק כך!) של הערבים אזרחי ישראל מעולם לא פגעו כהוא־זה בחוק המדינה ובמעמדה, גם לא ביום השביתה, אפשר כנראה לזקוף לזכות החינוך לדמוקרטיה והגישה שאותה הוא מסמל. אז למה לבזבז המיית־לב נרגשת?

מחיר המיתולוגיות הללו, שכולן מילוליות וכל ההתלהמות סביבן היא התלהמות מילולית קודם־כול – אינו רק באובדן אמינות של אישים בתקשורת, או בפוליטיקה. גם בשאר מדינות העולם האמון בשניים אלה בעייתי. אבל המחיר אצלנו כבד הרבה יותר, הזורע מיתוס, קוצר היסטריה; וכאשר היסטריה, ולא עובדות, היא שמתחילה להכתיב את המהלכים שלנו, זו ולא אחרת היא הסכנה הקיומית לישראל.

רק על רקע כזה יכול מר שרון לאיים ב“קטיושות לאשקלון” אם חלילה תיפתר בעיית עזה; ורק על רקע כזה יכול היה בשעתו מר בגין, הכהן הגדול של הפחד, להשוות את ערפאת להיטלר; ורק על רקע כזה יכולים היום מנהיגי התחייה וכהנא, שכבר אין הבדל גדול ביניהם, לשלוף את אושוויץ בכל פעם שנזרקת אבן על אוטובוס.

אי־ההבדלה בין מצבה של ישראל בשנות החמישים, לבין מצבה בשנות השמונים, בבחינת הכול דייסה אחת, היא ההיסטריה הרווחת שלנו. אי היכולת לתפוס שמנהיגי ערב בשנות השמונים אינם אלה של שנות הששים הראשונות, היא ההיסטריה. לחשוב שמובארק רוצה לזרוק אותנו לים, וחוסיין רוצה להקים לנו תאי גזים, וחסן מלך מרוקו רק מחכה לכבוש את יפו, וכולם יחד עמלק אינסופי אחד, זו ההיסטריה וזו הסכנה.

כותבת זו אמרה עוד באוקטובר 67, במאמר ב“הארץ”, שאם נמשיך להחזיק בשטחים, התוצאה הראשונה תהיה שנתחיל לשקר לעצמנו; וזה מה שקרה מהר מאוד, וזה מה שקורה היום, כאשר אוכלוסיה חלשה, חסרת אזרחות וזכויות, חסרת נשק ומגן, תובעת את זכויותיה – ותביעתה עולה בקנה אחד עם האינטרס החברתי הישראלי עצמו – אוכלוסיה זו נראית בראי העקום שלנו כ… מאיימת על קיום המדינה. לא רק זר לא יבין זאת. גם לא היסטוריון העתיד.

הדבר הנורא ביותר הוא שהמיתולוגיות השבטיות הללו אינן מותירות לנו, בעצם, שום ברירה ושום סולם של אפשרויות, שום בחירה של זהות, שום סיכוי של תרבות, אלא להיות או רוצחים – או נרצחים: או שניהם. כביכול, אין לישראל זהות אחרת. כביכול, זאת תמצית הישראליות. כביכול, בשקר הגדול מכולם, זאת היהדות.

דרכו של מיתוס, שהוא מונע כל שינוי אפשרי, וכנראה לשם כך נוצר. ודאי לכך הוא מנוצל. והרי קל הרבה יותר לומר ש“המצב הביטחוני”, ר"ל, הוא שורש כל צרותינו, ובכך להתיק את האחריות מעצמנו לאחרים (“הערבים”, “האיזור”) – מאשר להודות שהמתחים הישראליים הגדולים ביותר, ובתוך כך מתח ההחזקה בשטחים שבהם מיליון וחצי איש, הם מתחים חברתיים ביסודם, ועל כן פתרונם תלוי בנו.

איך אמר מנהל גן החיות שבו פתחנו? הכול מוזנח – “ביקוז אוף זה סטראגל”. הוא ידע, כנראה, שהוא משמיע תירוץ. הוא דיבר בקריצת עין. אצלנו כבר חדלו להבדיל.

כך מגדלים חברה פראית.

ידיעות אחרונות 19.2.1988

---

המדינה כחלטורה

מאת

שולמית הראבן

לכאורה, קיימים לפחות שלושה גורמים, שסביבם ניתן לבנות דגם חברתי ותרבותי רצוף ושלם יותר, ואפילו בחברת מהגרים שעברם טראומטי. הגורמים הם שלטון החוק, כסמכות אוניברסלית שאינה מפלה, והמבטיחה את זכויות היחיד; הלשון, שהיא מערכת נורמטיבית הפתוחה לכול, ועושרה והנאתה הם נחלת הכול; וידיעת המקורות והמסורת המשותפת.

על שלושה יסודות איכותיים כאלה אכן אפשר להשתית חברה ובניינה. ארצות־הברית, לדוגמה, אף היא ארץ הגירה – אם כי ללא כל השוואה לתנאים שלנו – דאגה מראשיתה כמעט לשלטון החוק, ולכינונה של חוקה מפוארת; והלשון היוותה ומהווה כל העת אבן־פינה לקליטה התרבותית בתוכה – גם אם אפשר, אולי לחלוק על הרמה הנדרשת.

הקבוצות האתניות בארצות־הברית, שלא חוברתו די צרכן, אכן הוציאו מקירבן התארגנויות ותת־תרבויות, כמו המאפיה, או “קבוצות השנאה”, שאינן מקבלות את שלטון החוק במדינה. בכך הן מפגינות את אי־הקליטה ואת חוסר ההשתייכות, והן נשארות ברובן מחוץ לחוק, במידה רבה מחוץ ללשון (על־ידי שימוש בלשון הקודמת, או ביצירת עגה קבוצתית מאפיינת) – וגם מחוץ למסורת, שלושת יסודות החיברוּת בחברת מהגרים.

ימיה הראשונים של ישראל, על כל אי־הביטחון הקיומי ואי־הסדר החברתי ששרר בה, אכן הצטיינו בנטייה אינטואיטיבית לקיים שלוש נורמות אלה, והיתה נטייה לראות בהן משען מוצק גם בשעה שבעיות החיברות נעשו גדולות מן היכולת האישית לשאתן. כאן היתה תרומה של אישים ושל קבוצות שלמות מכל העליות כולן; וגם מי שכעסיו האישיים היו מרובים – ורבים כאלה היו בתוכנו וישנם עד היום – ראה בנורמות של שלטון החוק, לשון, וידיעת המסורת, באופן הכללי ביותר, מקור של גאווה חברתית. “השוטר אזולאי” של שייקה אופיר המנוח, האהוב על האוכלוסיה כולה, היה דגם תרבותי־בידורי מובהק של גישה משותפת זו בשנותינו המוקדמות.

בשנות השמונים, כל שלוש הנורמות הללו מראות סימנים של כירסום ושל התרופפות. שלטון החוק, שהיה אמור להיות מכנה־על נורמטיבי משותף, מעל לכל ההבדלים התרבותיים, הזהותיים, המנהגיים – פה ושם ניכרים סדקים בכוחו, כתוצאה מפגיעות מתמידות, בעיקר מצד אחד של הקשת הפוליטית, ומסיבות פוליטיות ומפלגתיות.

הלשון וידיעתה לא הפכו להיות אתגר למי שהיה אמור להיות נושא דברה העיקרי, השיכבה המשכילה שלנו; לא־כל־שכן התקשורת, לא־כל־שכן הרחוב. הלשון שלנו דלה, חסרת ניבים, ובחלקה פשוט מתורגמת מאנגלית.

ידיעת המסורת המשותפת הפכה להיות, אצל חוגים מסויימים, דרישה לקיום מנהגים שבמסורת – דרישה שרוב העם לא הסכים עמה מעולם, וכתוצאה מכך פנה עורף גם לידיעה.

מה קורה כאשר באים אל חברת מהגרים מעוטת־אוכלוסיה, הגרה בארץ קטנה, שאינה מחוברתת כל צרכה; שהתרגלה לחשוב במונחים קבוצתיים ולא להאזין לפרט; שמשקע הדאגות שבה ומידת השחיקה החברתית והאישית גדולים ממילא – מה קורה כאשר באים אל חברה כזאת, ואומרים לה שאין פתרון לבעיותיה, ושהיא נתונה בסכסוך קיומי ובמלחמת מאה שנה?

ראשית – גוברת והולכת תחושה של ארעיות, של אי־ודאות, שבה ממילא אין ערך לשקידה, להשקעה לטווח ארוך, לאיכות, למקצועיות, לעשייה רצינית כלשהי. הכול נעשה “סטוץ” רגעי. תחומים רבים ושונים בארץ, שבהם ירדה – וממשיכה לרדת – קרנה של המקצועיות, נעשים בהדרגה, ובהכרח, תחומים חלטוריסטיים, שאין עוד צורך בהכשרה מקצועית רצינית כדי לעסוק בהם, ולעתים נדמה שנדרשת תעודת לידה בלבד.

בתחום הפוליטי, כיוון שאין בו חשיבות רבה לגישה המקצועית הצרופה, וממילא קיימים מאבקי כוח, נעשים מרבית המינויים לא לגופו של עניין, על סמך הכישוּר המקצועי, אלא על סמך יחסי־כוח שבין קבוצות.

פשרה כזאת בין קבוצות ידועה גם במדינות אחרות, ולא תמיד היא שלילית. במה דברים אמורים? כאשר האוכלוסיה גדולה מבחינה מספרית, ומכירה בקיומו של אתוס מקצועי כלשהו; במקרה כזה ניתן למצוא בכל אחת מן הקבוצות הפוליטיות לפחות כמה אנשים מקצועיים ורציניים, ולבחור ביניהם. אצלנו, באוכלוסיה הקטנה והמסוכסכת שלנו, לא כל קבוצה מסוגלת להציג אנשים מקצועיים, כי פשוט אין די אנשים מקצועיים בכל תחום, הארץ קטנה מדי. והתוצאה היא שיש בחירה – כוחנית, קולנית ולא לגופו של עניין – כמעט רק בין חלטוריסט מקבוצה אחת לחלטוריסט מקבוצה אחרת.

מעטים אצלנו השרים המקצועיים. מספר חברי הכנסת שיש להם מושג מהי חשיבה אסטרטגית, מהו התהליך הנכון בקבלת החלטות, וכיצד וממי יש לדרוש מידע, לא־כל־שכן דין וחשבון, הוא מספר זניח. ההחלטות הקובעות ביותר את חיינו מתקבלות לא־פעם ברמה של חלטורה. כך היתה ההחלטה לצאת למלחמת לבנון החלטה ברמה של חלטורה בזיונית, כאשר שום תהליך מקצועי של חשיבה מכל סוג שהוא לא הופעל, ואיש בממשלה לא ידע מה עליו בעצם להפעיל, למעט הרמת האצבע בהצבעה.

לא ברור גם באיזו רמה של מידע מוקדם באשר לעובדות, ובאיזה רמה של הערכה מדינית מקצועית ביחס לתוצאות צפויות, נתקבלה “החלטת היד הקשה” בממשלה ביחס להתקוממות בשטחים, בדיעבד, כאשר המהומות נמשכו כבר למעלה משבוע, וכל אותה עת לא היתה תשובה בידי חוליות החיילים הקטנות זולת היירי לבדו. ספק רב מאוד אם גם נושא זה נלמד מכל היבטיו בעוד מועד. נותרה רק תגובה מהמותן – כמנהגנו.

כמעט הכל יודעים שהדברים אינם מקצועיים כל צרכם ברמה הפוליטית אצלנו. מעטים מבינים שתחושת החלטורה קיימת מלמעלה למטה, וחוסר המקצועיות הפוליטי, התת־רמה האישית של אנשים בוועדות החשובות ביותר שלנו, כולל כמה דמויות בוועדת החוץ והביטחון, אינם אלא השתקפות של מאפיין חברתי כולל.

משנה לשנה נראית ישראל פחות כמדינה ויותר כחלטורה. נהרגים לנו אלפי אנשים בכבישים בגלל נהגים חלטוריסטים, ומספרם של אלה גדול מאוד. קבלנים חלטוריסטים בונים מפגעים, שרברב חלטוריסט “משחרר” סתימה על־ידי דחיפת הפקק אל השכנים, פקיד חלטוריסט מגלגל מצוקה של אזרח מרשות לרשות במקום לפתור אותה על פי סמכותו. יש אצלנו מנהלי מחלקות חלטוריסטים ומטפלים חלטוריסטים ועיתונאים חלטוריסטים, שאינם בודקים עובדות, שעושים פרפרזה על דברי המרואיין במקום לתת את דבריו כלשונם, שאינם יודעים לכתוב אף מונח לועזי אחד כהלכה, או לבטא שמות אישים (איך אומרים אולמרט? איך אומרים נחמקין? קונצנזוס או קונסנזוס?) ושואלים לתומם למה כל זה חשוב. יש לנו בעלי חנויות ספרים שכבר מזמן אינם מקצוענים של הספר הטוב, אלא חלטוריסטים, שיכלו באותה מידה למכור גם משקאות קלים ותחבושות היגייניות.

ויש לנו בגוש אמונים ובפריפריה שלה רבנים חלטוריסטים, שכל עומקה של מחשבת היהדות רחוק מהם ומתחומי התעניינותם, ובתוך כך עקרונות יהודיים בסיסיים כגון אחריות הפרט, או שלטון החוק והשוויון בפני החוק; שלא לדבר של שיכחתם המכוונת שהתורה שוללת מכול־וכול את הענישה הקולקטיבית, או מדרשים המחייבים אותנו לכבד את זכויות מי שאינם יהודים, כמו המדרש האומר שעשיו עסק במצוות יישוב הארץ, שעה שיעקב שהה שנים רבות בחו"ל.

כאשר אין כל רצף חברתי וזהותי, כאשר אין כל תקווה לפתרון המועקה הקיימת, כי ממילא “יש סכסוך קיומי טוטאלי”, משחקים על כל הקופה. התחושה העיקרית היא תחושת ארעיות, ובארעיות אין כל ערך למקצוע, או ליחס רציני למקצוע, כי ממילא הכול חלטורה או הימור. היום ישנו, מחר איננו. מה יהיה? יהיה טוטו. את גימנסיה הרצליה החריבו, ובמקומה בנו היכל של פרקמטיה עממית; ובכך קבעו הקובעים את סדר החשיבות הערכי, שלפיו ה“שמאטע־ביזנס” ואופנותיו־לבקרים קודם לכבוד למוסד חינוכי היסטורי. קביעה ערכית כזאת, כשהיא נעשית על־ידי אנשים מנהיגים ומובילים, אבות העיר, יש לה השפעה לדורות.

לשם השוואה, מייד אחרי מלחמת העולם השנייה, החליטו אבות העיר ורשה, ההרוסה עד היסוד, לשקם ראשית דבר את הרובע העתיק ההיסטורי; וגם זו היתה קביעה ערכית נורמטיבית.

אבל אם אפשר, איך־שהוא, לחיות בחלטורה מתמדת בתחומי חיים שונים, כגון מסחר, על המוני החנויות הנפתחות ונסגרות לבקרים ואף אחת מהן אינה מקצועית – הרי בשני תחומים אי אפשר בכלל לקיים רמה של חלטורה זמנית, ומדובר לא רק בפוליטיקה. התחומים הניזוקים מייד, במישרין, מן הארעיות ומירידת המקצועיות, הם ההשכלה והאמנויות; שני תחומים הבנויים על־פי ההגדרה על איכות, על מקצועיות, על יידע ועל רצף. ואשר לאמנות – זו בנויה לא על קבוצה כזאת או אחרת, אלא על עבודת היחיד וייחודה, שאין לה תחליף.

בישראל של שנות השמונים קשה מאוד למצוא עיסוק רציני באיכות של יצירה; יתר על כן, קני־המידה הקובעים איכויות אינם מצויים על סדר היום, אינם נתונים בוויכוח, וממילא ערכם פוחת והולך. לנגד עינינו מתנהלים מאבקים על הצגות תיאטרון בגלל השקפת עולם פוליטית־קבוצתית כזאת או אחרת, כאשר השאלה החשובה ביותר באמנות, איכות ההצגה עצמה, נשארת בשוליים. בשום מקום בעולם אין נוהגים כך. בלה־סקאלה במילנו, למשל, נהגו להוריד מהבימה זמרת שהקולוראטורה שלה לא היתה ברמה שלה הורגל הקהל. איש לא ידע מה השקפותיה הפוליטיות. ובתיאטרון האליזבתאני, תיאטרונו של שיקספיר, היו מורידים שחקן־חובב מהבימה תוך כדי ההצגה על־פי שריקות הקהל, לא בגלל הטקסט שאמר, אלא בגלל הצורה החובבנית שבה שיחק.

אין כמעט סופר ואמן אצלנו שאינו יכול להביא דוגמאות הפוכות מאלה מתחום עבודתו בחברה הישראלית. לפני שנים תירגמה כותבת זו מחדש את “קונרד ולנרוד”, יצירתו הקלאסית של מיצקביץ', מפני שהתרגום הקודם נראה לה לא טוב. מה לעשות, והמתרגם הקודם היה כנראה איש של מפלגה מסויימת כי מייד נזעק איש־תרבות (…) מאותה מפלגה, וכתב ב“מעריב” ש… “מפ”ם הטילה על הסופרת לתרגם מחדש את ולנרוד“. למה רק מפ”ם? למה לא ההסתדרות, או מועצת הביטחון של האו"ם, או אגודת כדור הארץ השטוח?…

וכאשר הופיע “שונא הנסים”, ספר שהקריטריונים הספרותיים שלו בהחלט אינם דומים למקובל הקבוצתי אצלנו, כתבה הביקורת שקשה מאוד להאמין שאין כאן כוונות פוליטיות; וכנראה “האמת היא” שמדובר במר שרון, במר אורי דן, ובגוש אמונים.

אלה שתי דוגמאות מן הנסיון האישי הקרוב, והן דוגמאות לבזיון שנגרם אצלנו על־ידי ירידת קנה־המידה התרבותי, והחלפתו בקנה־המידה הקבוצתי, הסטריאוטיפי, האקטואלי מבחינה פוליטית. ה“רב־מכר” שלנו (וגם זה מושג מפוקפק מבחינה אמנותית) אינו בהכרח הספר הטוב; הוא הספר שנושאו אקטואלי, ודמויותיו לכאורה “מוּכרות”, ולמעשה עולות בקנה־אחד עם איזה סטריאוטיפ חברתי עמוק. שאלת הכתיבה הטובה, לעומת הגרועה, השאלה המרכזית של האמנות, נדחקה לקרן זווית. באחרונה אנו עדים אפילו… לחלוקת פרסים על־פי מפתח פוליטי, ה“מאזן” בין שמאל וימין.

וגם האוניברסיטאות בתוך עמן הן יושבות, וההשפעה חודרת. המחלקות לספרות עוסקות לעתים קרובות בחלוקת הספרות והסופרים ל“קבוצות”, ל“תקופות”, ר"ל, אם לא למינים, כגון “ספרות נשים” – בלי שיהיה לבוגר מחלקה כזאת שמץ מושג מהו קריטריון אמנותי ומהי הכתיבה הטובה; כלומר, יותר משעוסקים שם בספרות, עוסקים בסוציולוגיה.

מטרתן הראשונה של אוניברסיטאות היא לעסוק בחשיבה, להגדיל את חכמת העולם, ולחנך דור של תלמידים שיוכל להמשיך בכך כהלכה – אך אנו עדים, לעתים קרובות, לפלישתה של התפיסה הקבוצתית־כוחנית גם למעוזים אלה, ולהפיכתם לכעין פס־ייצור למחקרים חסרי ערך מחשבתי, שכל ערכם ערך סטטיסטי מפוקפק, והכתובים לא־פעם בעברית נוראה, שהמדריך עצמו אינו מוסמך לתקן אותה – רק על־מנת להאדיר את כוחה הכמותי של מחלקה זו או אחרת, ותוך דיכוי כל סקרנות אינטלקטואלית ומקצועית של סטודנטים טובים.

ראוי להפסיק בנקודה זו, כיוון שמצויים בקרבנו אנשים המתבטאים בנושא, והם מוסמכים הרבה יותר מכותבת שורות אלה. הדוגמאות הובאו רק כדי לראות, בעין, כיצד משפיעות הנורמות החברתיות הירודות של ישראל בשנות השמונים על תחומי חיים, שבהם השפעה כזאת פירושה כמעט הרס בתחום עצמו, ובוודאי פגיעה אנטומית ומערכתית גדולה, ששנים תעבורנה עד שנתגבר עליה.

זה המצב באמנויות ובהשכלה, שהיו בעבר תחומי־הצטיינות מובהקים בעם ישראל. וזה המצב גם בהכרעה הגדולה ביותר שנכונה לנו בשנים הקרובות, אולי החשובה מאז הכרזת המדינה: שטחים או שלום. ההכרעה הזאת תתקבל בהצבעתם של אנשים בקלפי, כאשר לרובם אין מושג כלל באיזו מציאות הם בוחרים, לכאן או לכאן, כיוון ששום גוף רשמי (להבדיל מגופים חושבים שמחוץ למערכת) לא הכין עבורנו מאזן שקול של תסריטים ומחירם. אנשים יבחרו בלי שמץ מידע, על־פי הקבוצות ועל־פי הסיסמאות הפוליטיות הידועות להם.

ואם מישהו סבור שמה שהעם אינו יודע, הכנסת והקבינט יודעים – הוא טועה. מעולם לא נערך שם דיון רציני, מקצועי, רב־דיסציפלינארי, על־קבוצתי ועל־מפלגתי, בנושא מחיר ההחזקה בשטחים, לעומת הוויתור עליהם. קיים חשש מבוסס שכמו במלחמת לבנון, גם כאן תתקבל ההחלטה, בסופו של דבר, ברמה של חלטורה גמורה. חנות מכולת שכונתית, המנוהלת באותה מידה של מידע, הערכת מחיר ושיקול דעת, היתה מתמוטטת תוך חודשיים.

אלה המחירים ששילמנו, ואשר אנו משלמים, על היות ישראל – בסיכום של ארבעים השנים הראשונות – סיפור של הצלחה לא מבוטלת. המדינה הוקמה; העליות הגיעו, אף כי במספר מאכזב; הביטחון הבסיסי נשמר.

כמעט כל השאר מתנדנד. מתנדנדת שיטת האירגון החברתי, במקרה שלנו – הדמוקרטיה, שאינה יכולה לעמוד, ולו עוד שנה אחת, בעומס השלטון בשטחים. מתנדנדת עליונות החוק, שאינה מובנת עוד מאליה, לאור השליטה בשטחים, ואינה נתמכת חד־משמעית על־ידי כל האישים שבשלטון. הולכים ויורדים החינוך, הבריאות, השירותים הציבוריים, שבכל אחד מהם נסדקה מאוד ההיררכיה הערכית; יחסי אדם וחברו; הלשון; ההשכלה; הכלכלה ויחסי העבודה; במלים אחרות – כל גורמי הזהות, שמעבר לקיום לבדו. אפשר לומר בלי היסוס, שהחברה הישראלית בשנות השמונים היא חברה בעלת תחלואים קשים.

מי שמטיל ספק בכך, מוטב שיראה מה פניה של הירידה היום. אין המדובר עוד ב“נפולת של נמושות”. מדובר לא רק בנטישת הארץ לצמיתות; מדובר גם בירידה תוכנית, מעשית, גם אם היא חלקית; מדובר באנשים המבלים חודשים רבים בשנה בחוץ־לארץ, ושם הם עושים את עיקר עבודתם העסקית, הכלכלית, ההשכלתית, המדעית. הארץ נעשית להם, משנה לשנה יותר, מעין מקום לגור בו רק כמה חודשים בשנה. כיוון שלא כל אלה חוזרים אפילו לבחירות נשאלת השאלה במה ישראליותם.

מדובר בנוער, שמחפש לעצמו סביבה יותר מוצקה, יותר ברורה מבחינה תרבותית, גם אם מדובר בתרבות זרה לגמרי, אבל לא מרוסקת כזו שלנו בימים אלה. מדובר באנשים, שהעומס החברתי הישראלי – ולא הביטחוני, כפי שמנסים להגיד לנו – גרם להם פשוט, לפיצוץ פקקים.

מחקר שנערך באחרונה בקרב יורדים באשר לגורמי ירידתם, העלה ממצא שהפתיע רבים אצלנו, בעיקר את אלה החוזרים כמצוות אנשים מלומדה על “ביטחון, צבא, מילואים” כגורם־מתח ראשון במעלה. נתברר שמה שקרוי “המתח הביטחוני” תפס מקום נמוך מאוד בטבלת גורמי הירידה במשאל. את המקומות הראשונים תפסו תחושות של אכזבה ותסכול, שהוגדרו כאי שביעות רצון וחוסר תחושת שייכות בחברה הישראלית, הרגשה שלא מצאו לעצמם מקום, וחוסר השפעה על המתרחש, כלומר – גורמים חברתיים ממדרגה ראשונה.

האם באמת אפשר לבוא אל חברה השרויה בשחיקה כל־כך גבוהה ולומר לה שאין פתרון, שעל חרבנו נחיה, שלא נוותר על שום שטח ולא נפתור את הבעיה הפלשתינאית עוד מאה שנה? האם אפשר לומר לחברת־אנשים כזאת שאין ברירה, שמדי כמה שנים יוקז דם רב – ומדובר על הערכת גורמי צה"ל של 7,000 הרוגים ישראליים במלחמה הבאה, ולמעלה מ־30,000 בצד השני?

עד מה, ועל חשבון מי, אפשר להמשיך ולנפח את תקציב הביטחון, שכבר עתה ממדיו מפלצתיים, ולהמשיך ולרכוש כלי מלחמה, שמחיר כל אחד מהם מאות מיליונים? על חשבון זקנים נמקים בצואתם בבתי־חולים? על חשבון ילדים בבתי ספר? על חשבון מחקר ופיתוח וצמיחה, וכל המבדיל בינינו לבין חברה מפגרת? על חשבון איכות?

כתום ארבעים השנים הראשונות למדינה, אין לחברה הישראלית ברירה אלא לבדוק מה סדר העדיפויות שלה לארבעים השנים הבאות. האם היא רוצה להישאר במצב החולי החברתי שבו היא שרויה היום – מצב שאולי יאפשר לה להמשיך ולהתקיים ביטחונית ממלחמה למלחמה, אבל רק כמדינה קטנה, אלימה, כפייתית ובלתי סימפטית, שבסופו של דבר לא ימצאו בה מקום גם מיטב הכוחות והמוחות – או שנעדיף מצב, שבו מחליטה החברה, כמו בתפילת שמונה־עשרה, לסגת שלוש פסיעות ב“עושה שלום”, ולוותר על גורם החולי העיקרי שבה – השלטון בשטחים? תחת זאת נוכל להקדיש את מרב המאמץ לריפוי, ריפוי דחוף, למען נחזור להיות עם טוב, חברה טובה, מקום טוב לחיות בו.

ואולי, אם נשכיל לעבור גם צומת מכריע זה בשלום, תחזור אלינו גם הגאווה.

ידיעות אחרונות, 26.2.1988

על הקיר החיצוני של אחד מבנייני השלטון הישראלי בעזה בולט למרחקים קטע מסוייד לבן, ועליו – בצבעים עליזים – הכתובת: “אהבה, אחווה, שלום ורעות”. כתובת יפה מאוד. יש אתה רק בעיה אחת: היא כתובה בעברית בלבד.

עזה. ליל־עוצר צונן, בביתו של ידיד, פסיכיאטר עזתי, בשכונה א־רימל האמידה. בשכונה הזאת, אומרים כאן, “אנשים עדינים, זורקים את האבנים עטופות בקליניקס”. השכונה שקטה. שומעים את רחשי הים הקרוב. גמל משוטט לועס לאט את עלי עץ התות שבחוץ. בכביש המשובש נוסע רק רכב־ביטחון ישראלי, ובו חיילים בקסדות ובמגיני־פנים. גם אם יעבור כאן ברכב מישהו מבני משפחתי, לא אוכל לזהותו. חלק מן הרכבים הללו נוסע אל מבנה קרוב, המכונה “אנסאר 2”. חלקו שומר על ביצוע העוצר.

קודם־לכן אספו מארחי כמה אבנים קטנות שהיו מוטלות בכביש, “כדי שהחיילים לא יפרצו לבית בשתיים לפנות בוקר, יקימו אותנו בפיג’מות ויצוו לנקות”. כרגע שקט מאוד. תחנת המשטרה הסמוכה נתרוקנה כליל, בתוך שעה קלה. בערב נראה שם עדיין שוטר אחד משוחח בטלפון בעצבנות; אחר־כך נשארו רק האורות הגדולים, הדולקים בכל המבנה הריק. כרוז מס' 10 של אש"ף קרא לכל עובדי מערכת השלטון להתפטר. ליתר ביטחון, נרצח גם שוטר אחד, למען יראו וייראו.

המשחק של אש“ף ברור: ככל שתגבר האנרכיה בשטחים, כן יגבר הלחץ בפנים, כן יגדל הסיכוי למלכד את ישראל לתגובה חזקה יותר ויותר, עד שהעולם יצטרך להתערב. אבל השוטר שאני פוגשת למחרת היום, “מתפוּטר” כזה, אינו אשם במשחקים של אש”ף. הוא עצוב מאוד: לא תהיה עבודה, לא יהיה ממה לחיות. המעבר בין קיום כלשהו לבין חרפת־רעב גמורה, הוא מעבר קצר מאוד במחנות הפליטים של עזה. אבל מצייתים. אין להם ברירה.

העוצר עומד להסתיים בשלוש לפנות בוקר, כדי לאפשר לפועלי הרצועה לצאת לעבודה בישראל. עזה תלויה בישראל, כלכלית, הרבה יותר מהגדה. בשלוש־ארבע בבוקר ישרכו רגליהם אל נקודת האיסוף – אם לא ירגמו אותם באבנים, אם לא יציתו הקיצוניים שלהם את האוטובוס הבא לאספם, אם לא תהיה שוב שביתה כללית. אחר כך יסעו – למסעדות של תל־אביב, לפיגומי הבניין באשקלון, לעבודות סניטציה בבורות הניקוז של גוש דן. מישהו יגיד: ערבי מלוכלך. מישהו יפליט: צריך להרוג את כולכם. כתום יום העבודה יחזרו הביתה, אל כמה מטרים רבועים של בטון אפור לח שעליו מחצלת ומזרון מהוה, הרוגים וסחוטים אחרי חמש־עשרה שעות על הרגליים, לישון.

אבל בא־רימל איש אינו צריך לקום בשלוש לפנות בוקר. רק אצל משפחה אחת דולק האור כל הלילה: אחד מבניה לא ידע על העוצר, ולא הגיע הביתה. דואגים: אולי איזה חייל התעצבן ופתח באש. מתברר שהבן נשאר במכוניתו במחסום ארז, עם עוד קבוצה גדולה של מאחרים כמוהו, מתגודדים עד תום העוצר. לא נורא. רק הטרדה קטנה נוספת, ולא הגרועה שבהן.

זה עשרים שנה חיים העזתים, המונים היום יותר מ־650 אלף איש, במה שאנחנו מכנים טרטור, והערבים אומרים – השפלה. אין הדברים אמורים רק בדברים הגדולים. לא בעובדה שיושבים כאן 1,800 איש על קילומטר מרובע, בצפיפות שהיא מן הגדולות בעולם. אף לא בכך ששליש מאדמות הרצועה הופקעו למען כאלפיים מתנחלים, כולל חלק גדול של המים. אין הדברים אמורים רק בצורך “לבקש עשרה רשיונות לכל קרטון ביצים”, כפי שהם אומרים: הגבלת החקלאות, הגבלת השיווק, קיצוץ הייצוא, עיכוב בתקציבים, הגבלת הדיג ושעות־הדיג. אף לא במסוי שאין לו שחר, או איסור עיבוד קרקעות, שגרם לכך שאין להם ברירה אלא לצאת לעבודה שחורה בישראל – וכל אלף האיסורים והחרמות שהטלנו כאן.

מדובר בעשרים שנה של טרטור רגיל, יומיומי, מטומטם; טרטור לשמו, רשעות לשמה. רשעות, שכל ממשלות ישראל, בלי הבדל אדם או מפלגה, היו לה שותפות אילמות. אדם יוצא במכוניתו בבוקר, ואינו יודע מה יקרה בדרך. קיים סיכוי סביר מאוד שייעצר, ויצוו עליו להסיר את ארבעת גלגלי המכונית, ולהרכיבם בחזרה. בהתחלה אמרו שזה חיפוש. אחר־כך גם התירוץ של החיפוש לא נשאר. אם יש לך מזל, יגידו לך להסיר רק גלגל אחד. מה יש לך בשקית מאחור? פיתות? לוקחים וזורקים אותן לאשפה.

אינך יודע מתי תגיע למחוז חפצך. גם אם אתה רופא הממהר לבית־החולים. גם אם אתה מסיע בן־משפחה ללוד לתפוס טיסה, או מורה הנחפז לשיעור.

שום דבר, בפני עצמו, אינו נורא. בעזה נהגו לומר שזה כיבוש של ששה ימים בשבוע, כי בשבת כמעט שלא נראו חיילים בעיר. יש רק דבר אחד: 24 שעות, יום ולילה, בכביש ובבית, אתה נתון לחסדו ולשרירות לבו של כל פקיד וכל חייל במחסום.

משה דיין, עם כל מגרעותיו, ידע את חשיבות המגע בין התושב לרשות. בהתחלה נהג לבחור ולראיין אישית כל מועמד לתפקיד בכיר בממשל. אחר־כך נידרדרו הדברים. מי שהיה רב“ט רכב, בכפר פלוני, נעשה סג”מ בכפר יותר גדול, ובמינהל, ואחר־כך, מתוך אינרציה, אדם בכיר בנפה כולה. איש לא ידע מה השכלתו, איזו הכשרה קיבל לתפקיד רגיש כל כך. הוא, בעיני התושבים, ישראל. אין להם ישראל אחרת. אולי רק הסוחר הבא לקנות בזול, הקבלן המחפש פועלים, המתנחל. היום משרתים במינהל גם מתנחלים.

והטרטורים מצטברים. משפחה אחת חסכה מפיה ושלחה את בתה היחידה ללמוד באוניברסיטה בקהיר. מה לעשות, הנערה לא היתה מוכשרת במיוחד, ועברו כמה שנים עד שהצליחה, בעמל רב, בגיוס כספי של כל המשפחה, לקבל את התואר. לבשה המשפחה בגדי חמודות, נסעה לקהיר, וצילמה את הטקס – שיהיה במה להתגאות בקרב השכנים. בשובם, במעבר הגבול, לקחו להם את המצלמה ושרפו את הסרט לנגד עיניהם. למה? ככה.

סטודנטית שחזרה מלימודיה בארה"ב דרך מצרים, זכתה לקבלת פנים מעניינת מצד חיילת במעבר הגבול: זו הוציאה את כל בגדיה מן המזוודה, והחלה קוראת לחברותיה, מניחה את החולצות על החזה למדידה: “יאללה, בואו תראו איזה בגדים יקרים יש לזאת”. כשהעירה לה הסטודנטית, בת לאישיות ידועה, שלדעתה אין זה המקום לתצוגת אופנה, זכתה לעלבונות. שלא תתחצף, הערביה. שלא תרים פה ראש.

אדם הולך ברחוב וקוראים לו “תעל, יא־חמאר” (בוא הנה, חמור). אדם שאינו מוצא חן בעיני הפקיד המקומי, מושעה מעבודתו לשבוע, מוחזר לשבוע, וחוזר חלילה. כאשר כינס ראש המינהל האזרחי, בקיץ שעבר, את עובדי מערכת הבריאות ברצועה, ואחד הרופאים קם וביקש שיתיחסו לאנשים ביתר שוויוניות, ביתר כבוד – הוא הושתק מיד: שלא ידבר פוליטיקה. במשך שבוע אחר־כך נקרא לחקירות. שיגיד תודה שלא ישב כמה חודשים טובים במעצר מנהלי. עשו לו פרוטקציה.

לא, זה לא הכי גרוע שיש. בוודאי שיש סבל גדול מזה. הם בעצמם אומרים: חוסיין הרג בנו יותר מכם. אני יושבת בביתה של משפחה עזתית, שארבעה מילדיה לומדים באוניברסיטאות בחו“ל, והשלטון אינו מרשה להם לחזור הביתה, כי “כבר ישבו בחו”ל יותר מדי זמן”. האב אומר: אתם נאצים. גם אני, גם ידידי הפסיכיאטר, מוחים מיד. ידידי מסביר, ברגישות, ברצינות, שאין כל השוואה. אבל האב הזה גימלאי, חי על 200 שקל בחודש; לא בדיוק התקציב המאפשר לרכוש כרטיסי טיסה לראות את הילדים. את הבכור לא ראה כבר 15 שנה. הנה, הוא מראה לי, בקושי קנה בחודש שעבר זוג מכנסיים מתוצרת ישראל, שנתפרו אומנם בעבודה זולה ברצועה, אבל קונים אותם במחיר הישראלי הגבוה – דוגמה לכלכלה הקולוניאלית שהנהגנו כאן. אז מה עושים. יושבים בבית ובוכים, ומנשקים את התמונות שהילדים שלחו. איחוד משפחות אינו מן הדברים שהשלטון שלנו מעודד כאן.

ועוד סיפור, שאינו ידוע דיו בישראל: חמשה אנשים, בזה אחר זה, מספרים לי – בלהט רב – על ביקורו של מר שמיר בעזה, זמן קצר לפני פרוץ ההתקוממות. הוא כינס את ראשי הקהילה והנכבדים לפגישה עמו. אם בכוונה, אם לאו, נתנו להם לחכות 20 דקות ברחוב, מול דלתות נעולות. אחר־כך, כשנכנסו ואמרו את דברם, מר שמיר לא התייחס אליהם כלל, רק אמר שישראל לעולם לא תצא מעזה. גם אם הסיפור הוגזם, הקלון נשאר. “לשם כך כינסו אותנו?” הם שואלים, “מה אנחנו, כבשים?” הכול נשבעים כאן שהסיפור הזה השפיע על הסלמת האינתיפאדה: הרי הפעם לא מדובר בפקיד־ממשל, המתעלל בטובים ובמשכילים ממנו. מדובר בראש ממשלת ישראל. להשפלה מצידו יש משמעות פוליטית מכוונת.

איש לא הבין שלכל מעשה יש תוצאה. שלכל טרטור, אם בבסיס טירונים, אם בשטחים, בסופו של דבר יש תגובה.

וכבר לא היה נחוץ הרבה: תאונה אחת, שמועה אחת, לוויה אחת – והאינתיפאדה פרצה.

יש לאינתיפאדה הרבה מאוד פנים. לא רק מחאה נגד שלטון ישראל, אם כי זה המרכיב העיקרי והגלוי ביותר. יש בה נימה של מרד נגד המנהיגות הוותיקה, המסורתית, שלא הצליחה לשנות דבר זה עשרים שנה. יש כאן מרד של נשים וילדים נגד שלטון פטריארכלי, שימיו כימות עולם. יש כאן גוון – חבוי עדיין – של מחאת תושבי המחנות נגד ותיקי עזה האמידים, שיש להם קשרים בישראל ובעולם, קולם נשמע, ועניי המחנות שרויים בעוני מרוד ואילם. כל אלה, לפי שעה, רק זרמי תחתיות.

200 נשים פרצו לבניין בית־הספר בג’יבליה, התנגשו קשה עם הצבא חזרו הביתה פגועות כדורי גומי ומשתעלות מגז – אבל כל אחת מהן חזרה לכבס ולבשל ולהדיח כלים, כי זו עבודת הנשים. צעירים מנוסייראת ומן הווילות בעזה משוחחים יחד על האינתיפאדה, והפן החברתי מרומז רק פה־ושם, בעקיצה, כגון “אני צריך בעצם לזרוק את האבנים בחלונות שלך”. אבל כל הזרמים האלה יורגשו בעתיד, מפני שמדובר בחברה שמשהו חשוב מאוד הולך ומשתנה בה לנגד עינינו, וגם אם ידעכו המהומות הנוכחיות, התהליך יימשך. רק אנחנו עומדים קפואים, כמו אשת־לוט המביטה אחורה אל החורבן שהיה, עד היותה לנציב־מלח.

הכְוונה מבחוץ?… צריך להיות כאן כדי לראות איזו שטות זו. תקרית מתחילה כך: שלשה ילדים עומדים ומתגרים בחיילים. מצטרפים אליהם עשרה אחרים, ומתחילים לזרוק אבנים, והאבנים גדולות ופוגעות. חמש־עשרה נשים יוצאות מהבית, להגן על הילדים ולקלל. מאחורי גבן, באים שני גברברים ומבעירים צמיג. החיילים מתחילים להגיב. יש הסלמה. יש “תקרית”. שום יד מכוונת לא היתה כאן. אבל אירגוני החבלה הבינו מיד שכדאי לתפוס על זה טרמפ, כאילו הם־הם השולטים בשטח.

זו מלחמה בגובה־דשא, הרבה מתחת לגובה־צה“ל; לכן, ספק רב מאוד אם היה מן החוכמה להתעסק אתה בכלל באמצעות צבא. ועדיין זו מלחמה מאופקת מאוד, בלומה מאוד; איש לא השתמש עדיין במלוא כוחו, והכול יודעים זאת. את כללי המשחק המאופקים־יחסית מפרים רק שנייים: אש”ף, המצרף לכך פיגועים ונסיונות־פיגוע, על מנת להסלים – והימין המטורף שלנו, היורה, הדורש אף הוא הסלמה. בינתיים זו מלחמה בלי אירגון ובלי תקציב; ולכן היא יכולה להמשך, כך או אחרת, עוד זמן רב.

לכל האנשים שאני פוגשת כאן, אני מציגה שאלה זהה: נניח שהממשל היה נוהג כבני־אדם; נניח שלא היו כל כך הרבה הגבלות וטרטורים; האם האינתיפאדה היתה פורצת? התשובה מדהימה באחידותה: היא היתה נדחית עוד זמן מה, היא היתה אלימה הרבה פחות, אבל בסופו של דבר היתה פורצת, כי איש אינו רוצה לחיות חסר זהות.

ידידי הפסיכיאטר מעיד: האנשים החזירו לעצמם את הגאווה. פחת, באורח ניכר, מספר מקרי הדכאון, פחתו הסכסוכים בתוך המשפחה ובין המשפחות, פחתו החרדות היומיומיות, ירדה מאוד צריכת הסמים. אחרי עשרים שנות פחד, המטוטלת נעה לכיוון הפוך: איבדו כליל את הפחד. כולם ב“טריפ”, לעתים מוגזם.

ידיד־קצין מאשר: זה בדיוק כך. שרים “שוּ אל־חוף, שוּ אל־חוף” (מה הפחד), ומתקרבים עד 20־30 מטר מול הנשק שלנו.

כל קשת הדיעות קיימת כאן, בדיוק כמו אצלנו. יש פרו־ירדניים ויש אנטי־ירדניים; מחפשי שיתוף ובדלנים; בעד שולץ ונגד שולץ; מבקשי תיקון חברתי תחילה, ומבקשי זהות לאומית תחילה; דתיים יותר ופחות. גם הדתיים מפוצלים: חלקם ב“ג’יהאד”, חלקם ב“תנועת ההתנגדות האיסלאמית”. זו האחרונה היתה אחת השגיאות הגרועות ביותר שעשתה ישראל ברצועה. מישהו חשב שהתנועה תהיה משהו כמו אגודת ישראל – שתדאג לדת ולא תתערב הרבה. נתנו להם גיבוי, כנגד השמאל. כעת, אומרים לי העזתים, “אלה כהנא שלנו, הכי משוגעים”. הם הכותבים על הקיר שלא לשכוח את עכו ואת יפו. הם הכותבים “מוחמד בדרך” – משהו כמו “משיח עכשיו”. בישראל סבורים, בטעות, שהדת מלבה כאן את היצרים. מתוך עזה, נראים הדברים מלהיפך: האופוריה הקיימת מוצאת לה, בחלקה, אפיק־ביטוי נוח גם בדת ובססמאות הדת.

שאלו אם אני רוצה לראות את הקיצוניים ביותר. וגם מחנות הפליטים אינם מקשה אחת. ג’יבליה היא בעלת התודעה המרקסיסטית, בסג’עיה – פונדמנטליסטים. בעזה עצמה – הג’יהאד.

מחנה הפליטים ג’יבליה הוא אחת מנקודות־החרפה של העולם כולו. בוודאי שלא ישראל לבדה אשמה בכך. בוודאי שמדינות ערב לא תרמו דבר לפתרון, בעיקר לא “אל־נפטיין” (עשירי הנפט). גם מצרים, ששלטה כאן עד 67', החזיקה אנשים באוהלים, ואסרה על בניית קבע. כל זה אינו משנה את העובדה שאיננו רשאים לנער חוצננו. אין זו מושבת־כתר רחוקה, שאין רואים אותה. המקום הזה נמצא בתוכנו, ועשרות אלפי האנשים הדחוסים בו הם חלק מהמרקם החברתי שלנו. כל עוד המקום נמצא בשלטון ישראל, גם אם איננו אשמים, אנחנו האחראים.

כדי להיכנס לג’יבליה, צריך לעבור מחסום רציני ביותר של ילדים בני תשע עד שתים־עשרה לערך. האיש שהביא אותי לכאן, תושב ג’יבליה בעצמו, נהנה כאן מכבוד: יש לו עבר בכלא הישראלי. הילדים בודקים מי אתו במכונית, וכשהוא נוטל על עצמו את האחריות לאורחת, הם נותנים לעבור. רק ילדה אחת באה בריצה וזורקת אבן, אבל מיד הם מתנצלים: זו סתם ילדה טפשה. אחד מהם, לבקשת מארחי, פותח את החולצה ומראה את הצלקת – חטף כדור בבית־החזה בחודש הראשון להתקוממות. שיהיה ברור: לולא רשות הילדים, לא היינו עוברים.

כאן, בחדרון־בטון ש“סלאם” ישראלי הוא ארמון לעומתו, מתנהלת השיחה הקשה ביותר של הביקור הזה. על כמה מטרים רבועים גר מורה וסופר, אדם משכיל, שכרגע מתארחים אצלו על המזרנים שני תלמידים מן הגדה: על פי האיסור החדש אינם יכולים לנוע מהרצועה הביתה. הרבה ילדים. אשה עגולת־פנים, נעימה, מחזיקה תינוק בידה. אין לו שולחן לכתוב עליו, רק מגירה מלאה ספרים וכתבי־עת. נולד כאן, פליט בן פליטים במחנה הזה. בעיניו, ובעיני חבריו הצעירים, כל הישראלים אותו דבר. אין שום הבדל בין שמיר ופרס. שולץ בא להרוג אותנו. שלום־עכשיו מעוניינת רק בפילנטרופיה, לא בפתרון מדיני. חוסיין כבר הרג אותנו – והם מחווים בידם אותה תנועה שראיתי כמה וכמה פעמים ברצועה כשמדובר בהרג, מעין תנועה קרטֶה ביד ימין על כף יד שמאל – ועכשיו יהרוג אותנו שוב. יש רק מפלגה אחת שהיו רוצים לראות בשלטון בישראל – רק“ח. זה לא ריאלי? מושכים בכתפיהם. רק רק”ח. וירושלים הערבית היא שלנו.

אני שואלת: האם אש“ף, לדעתכם, יפתור את הבעיות שלכם את המצב החברתי הנורא? הנה לנו, לפני קום המדינה, היתה תשתית מוכנה; היש לאש”ף תכנית חברתית כלשהי? תשתית כלשהי?

הם שותקים רגע, ומשיבים: גם אצלכם בכנסת יש חילוקי דיעות, אבל אנחנו מסכימים עם ערפאת. הוא אדם טוב, מסור, לא התחתן, לא הקים משפחה, רק עובד למען העם. אין לנו מה להפסיד. תהיה לנו מדינה; לא במקומכם, אלא על ידכם. המלים האחרונות נשמעות כיציאה ידי חובה.

מי שעולמו הפיזי, מיום היוולדו, מתחיל ונגמר בכמה מטרים של בטון לח, שעליו מזרן דק וכמה כריות ישנות; בין הכביסה הנצחית בחלון מימין, לבין מחנה צה"ל הנשקף דרך פירצה בקיר משמאל, אפוף יתושי ביצת השופכין הגדולה שבלב ג’יבליה; מי שנולד כאן, למד כאן, התאהב כאן, הוליד ילדים, כאן הוא כותב בלילה, בלי תקווה, בלי סיכוי, ועכשיו גם בלי חשמל, כי השלטון סגר אותו הלילה – אולי באמת אינו רוצה להבדיל בין אנשים, בין מפלגות ודעות בישראל. הוא גם לא ישלים אתנו, מרצונו. הזעם שלו גדול ומסנוור.

בפרידה, הוא אומר: “הכיבוש בנה את שנינו: אנחנו בנינו לכם את הבתים, ואתם בניתם אותנו להיות עם”.

כמה שעות אחר כך, בחבורה אחרת, שאינה מעוניינת להיחשף, חבורה אינטליגנטית המבקשת דרך להשלמה עמנו, אני מציגה אותה שאלה: האם אש"ף הוא שיפתור את בעיותיכם?

כיוון שהם נותנים אמון, תשובתם גלויה: “בואי נגיד לך מה שלא נגיד לעולם לעתונאי־חוץ. לא, אש”ף לא יפתור כלום. כולם אצלנו יודעים את זה. איפה גר ערפאת? איפה האנשים שלו? בקאזינו. אבל איזו ברירה השארתם לנו? הרי כל פעם שצמח מתוכנו מנהיג, מיד הגליתם אותו. אז מה נשאר?"…

מן הקוטב האחר של הקשת הפוליטית: מורה צעירה, בתם של ידידים, מספרת לי נסערת כיצד התנהל ויכוח בחדר המורים בעניין חטיפת אוטובוס־האמהות על ידי מחבלים בדרך לדימונה. חלק חשבו שזה טוב, שזה מראה “כמה אנחנו חזקים”, שההקצנה טובה ותקרב את המטרה. היא לחמה כלביאה: זו שגיאה, שום תועלת לא תצמח מהטרור, אלימות תוליד רק אלימות אחרת, המצב הזה לא ייגמר לעולם. המורות אמרו שהיהודים מבינים רק כוח. אולי, בסוף, חלק מהן השתכנעו, או לפחות דיברו בפחות חריפות. ממש בבואת־ראי של הוויכוחים בכמה חדרי־מורים אצלנו.

אחר כך – סיפור דומה מפי רופא, איש משכיל ונעים הליכות. גם הוא, כרבים כאן, חניך אנגליה, ולפעמים אני רוצה להפגיש אותו, ולו רק למען האירוניה, עם כל אותם שוטים ועמי־ארצות אצלנו, האומרים “חבל שנתנו להם השכלה” – כאילו אנחנו נתנו. גם הוא התווכח עם חבריו בעניין השיטות האלימות. הרופא הזה, על אף הטרטורים של “אל־מנגנון”, כפי שהוא קורא למנגנוני השלטון שלנו, אל אף העלבונות שהוא סופג, מחזיק עדיין בדימוי חיובי של ישראל. יש לו חברים בקרב היהודים, המקבלים אותו בזרועות פתוחות. ומתברר שב־67' שהה האיש בחו"ל ופחד לחזור הביתה, אל שטח כבוש. במעבר הגבול שוחח עמו חייל – הישראלי הראשון שראה מימיו – באנגלית טובה, באדיבות, ואמר לו: למה אתה עצוב? אל תדאג, בקרוב תפגוש את משפחתך, ותראה שהכול יהיה בסדר. מאז שום כוח שבעולם לא ישכנע אותו שכל הישראלים רעים. יכולת ההבדלה קיימת.

“אל־מנגנון” אינה¹ המלה העברית היחידה שהוא יודע. הוא יודע גם להגיד “כולכם גנבים וממזרים”, כל כך הרבה פעמים שמע זאת, הוא ועובדי משק ביתו. לאחותו קראו פעם, באמצע הלילה, בבעיטה בדלת, לצאת ולקרוא מה הכתובת על הקיר ממול. אחותו, בוגרת אוניברסיטה בריטית, אמרה שאינה יודעת לקרוא. והיו שם שתי כתובות: האחת – “כן למדינה פלשתינאית”, והשניה – “הוי עשירי עזה, שימו לב לאחיכם העניים”.

אין הוא מסונוור מכעס, כמו חלכאי־העולם של ג’יבליה. לזעם שלו יש הרבה איזונים. אבל גם הוא, גם המורה, שותפים לאינתיפאדה. “אנחנו כמו שהיתה ה’הגנה' אצלכם,” אומרים, “מתנגדים לאלימות, מתנגדים לטרור, אבל רוצים את הלאומיות שלנו. ותתפלאי כמה יש כמונו. אם רק תתן לנו ממשלת ישראל, ולו פעם אחת, איתות חיובי, איתות שהיא מעוניינת בפתרון. כממשלה, לא כמפלגה כזאת או אחרת. שתהיה גם תקווה.”

משפט החוזר על עצמו כל העת: האינתיפאדה היא ה’עוּבּוּר' (חציית התעלה) שלנו. כשם שסאדאת היה יכול לבוא אליכם לעשות שלום רק אחרי שחצה את התעלה, כך אנחנו נוכל לדבר שלום רק אחרי שהראינו את עצמנו, אחרי שהוכחנו התנגדות."

סיפורו של קצין־צה"ל, שסיים זה עתה שירות ממושך ברצועה, מול מחנה פליטים. נקרא לו רמי.

“בכלל לא מבין מה היו צריכים להכניס את הצבא למחנות. רוצים לשרוף צמיגים – שישרפו; רוצים לתלות דגל אש”ף – שיתלו. לא מזיז לי. צריך לשמור על צירים פנויים, וזה הכול. אבל נכנסנו להיסטריה, הלכו כאסח. מישהו החליט שזו מלחמה נגד עם ישראל, אני יודע, רוצים אולי לכבוש את מדינת ישראל. איזה שטויות. הם נלחמים נגד הכוחות שיושבים בתוכם. עמדנו מול המחנה, והיינו אומרים בקשר: חבר’ה, שימו לב, כיתה גימל־2 יוצאת להפסקה בחצר.

בכלל, כל הפגיעות, גם שלהם, גם שלנו, היו תוצאה של חוסר משמעת ואובדן שליטה. גם אצלנו היה מקרה גרוע. שני חיילים נכנסו פנימה, בלי פיקוד, המג“ד לא היה בשטח, והתבלבלו. השבאב משכו אותם לכיוון המסגד, המואזין התחיל לצעוק, זרקו עליהם אבנים, מסמרים, הכול. אחד ירה, בלי הוראה, והרג ילד. היתה חקירה. מאז למדנו לקח: נכנסים רק במספר גדול, ובהחלט לא מגזימים. אני אישית לא הלכתי עם אַלה, אני הלכתי עם הגז, וזה הספיק. אבל אני מכיר גם יחידה אחרת, שהיו ממש ברברים, הם והקצינים שלהם. כאן כל ההחלטות הן בדרג של מ”פ; אם המ"פ בסדר, אז החיילים עומדים יפה בלחץ. ואם הוא חיה, אז שוברים ידיים ורגליים וראשים, בלי חשבון. ראיתי את זה.

לא היה בכלל דיבור עם החיילים, בהתחלה. את הראשים הגדולים כמעט לא ראינו. הם לא כל כך ידעו מה לעשות, אז לא באו. כל אחד פה סמכות לעצמו. לקח המון זמן עד שבכלל קיבלנו הוראות איך לנהוג. אני מכיר גם מפקד בכיר אחד, אני חושב שהוא כהניסט, שהלך עם צלף. ירי ברגליים, מדוייק, על־פי החוק. אז אתה עומד מול העוני הזה, רואה איך אנשים חיים פה, ובכלל לא נעים לך לרדת עליהם. במשך הזמן גם הכרנו אותם, בפנים, ידענו מי המשוגע של הכפר, לא התרגשנו ממנו."

סגן ליאור:

"במחנה שאני הייתי בו, היה אפילו מקרה אחד שנמאס לנו. אמרנו לילדים: ‘יאללה, חבר’ה, מספיק, רוצים הביתה.’ אז היה קצת צחוק. ופעם אחרת הם אמרו לנו, בעברית: ‘עכשיו אנחנו הולכים קצת, נחזור בעוד חצי שעה.’ אבל רוב הזמן היינו בלחץ, רצים אחריהם, והם בורחים כמו עכברים קטנים, ואם כבר תופסים אחד, אז חגיגה, מכניסים לו מכות בעד כל הלחץ. למחרת בא אחד ואמר לחייל אחד אצלנו, “וללה, אתה מרביץ חזק, אתה.'”

רמי: “המשטרה בטח יותר מאופקת מאתנו, כי הם יודעים לטפל באזרחים. אנחנו הלכנו כמו בלחימה בשטח בנוי, לאורך הקירות. זה מה שלימדו אותנו. מכיר יחידה שנכנסה למחנה לחפש מישהו, וכשלא מצאו, תפסו עצבים, שברו את הפנסים של כל המכוניות בכביש. עכשיו אומרים שקנו בצה”ל דבר חדש, מכונית שזורקת חצץ." (על המכונה הזאת צוחקים בעזה כבר עכשיו: ‘תראו איזה עצלנים היהודים, אפילו אבן לא יזרקו ביד, המציאו מכונה שתזרוק בשבילם’).

ליאור: "היה לנו סיפור מהסרטים. אנחנו מצאנו שיטה, השתמשנו בעשן ובגז מדמיע יחד, קוקטייל כזה, די יעיל. יום אחד יוצא לך מכל העשן הזה אחד, לבוש טיפ־טופ, חולצה לבנה, חפתים מבריקים, אומר לנו: ‘בחייכם, תנו לי לעבור, אני חייב להגיע לרמת־גן.’ מה יש לך ברמת־גן? – ‘עובד באולמי בון־טון’.

אז נתנו לו לצאת. אילו היתה פה יחידה של (…) היו שוברים לו את כל העצמות בטוח. אלה ברברים אחד אחד, מהמפקדים ומטה."

רמי: “האמת שהיה בצבא הרבה מאוד חוסר משמעת, וטיוח, ודיווחים לא נכונים בכלל, וזה הכול בגלל שאף אחד לא ידע בדיוק מה לעשות. אני לא חושב שזה היה עסק בשביל צה”ל. יש לחבר’ה כל מיני מסקנות. אני – המסקנה שלי שאין לנו מה לחפש שם. בחיים אני לא רוצה לראות יותר את עזה. בטח לא בהתנדבות."

אפשר לבזבז עכשיו זמן על חשבונות העבר, לשאול מה יכולנו לעשות ולא עשינו, מה עשינו לא נכון. זה לא ישנה כהוא־זה ביחס לעתיד. גם אם הגל הנוכחי ישכך, התהליך אינו הפיך. במוקדם או במאוחר, האנשים האלה יקנו לעצמם צורה של זהות לאומית. אין בהם אחד שאינו מושקע באינתיפאדה: דרך בנו, אשתו, בן־דודו, שכניו. אין בהם אחד שלא סבל חרפה והשפלה מידינו.

אם נמשיך להיות אטומים, כמו שלטון קולוניאלי טפש, יהיה התהליך עקוב מדם כולנו. גיאוגרפית, הוא גם לא ישאר מוגבל במה שבינינו לבינם עכשיו.

לא להיות אטומים, פירושו להתחיל לדבר. אולי לא בנפרד מכל תהליך השלום כולו; אבל לדבר. איך לדבר? שתי חברות, שתיהן פגועות מאוד, מוצפות מאוד, מלאות משקעי־עבר, מלאות דאגות לעתיד, עומדות זו מול זו. במקום לדבר, מגישים אלה לאלה חשבונות, ואלוהים היודע שהחשבונות ארוכים: הרג, התעללות; פיגועים, השפלה; דף אחרי דף, והכול אמת. כאורך השחיקה, כן עומק הפחדים. כמה מאתנו, בצד זה ובצד זה, הכוח הנפשי לצאת מההתחפרות, לנסות סיכוי חדש? לכמה התבונה להבדיל, שלא הכול מקשה אחת; לכמה היכולת לדיפרנציאציה, להאזנה אישית, לוויתור על התפיסה הלחוצה, הנושנה – אצלנו ואצלם – של “כולם אותו דבר”? מתי נוכל להחליט, ביודעין, בכוונת המכוון, לחדול מן התמונה העצמית כקרבן נצחי, איש של זולתו? “לנגב את הדם”, כפי שאמר לי עזתי אחד שישב בכלא, “ולהביט לעתיד”?

ואולי את המשפט החשוב ביותר שמעתי מפיה של סטודנטית, זו שערכו בחפציה תצוגת־אופנה במעבר הגבול: “הבינו, אתם חייבם להבין: כדי שנוכל לחיות אתכם בדו־קיום, קודם כל צריך שנהיה קיימים.”

ידיעות אחרונות, 25.3.1988

שְאל ישראלי ממוצע מהי האינתיפאדה, וישיב: אבנים, בקבוקי תבערה, מחסומים, בלגאן.

יש גם אינתיפאדה אחרת. כאשר בתי־הספר נסגרים בפקודת השלטונות, והילדים לומדים לימודים סדירים, בחשאי, בבתים פרטיים שאורגנו ככיתות, גם זאת האינתיפאדה. כאשר אדם שותל ליד ביתו עשרה שתילי חצילים, כדי שלא יהיה תלוי בחנויות הנסגרות לבקרים, גם זאת האינתיפאדה. כאשר, מיום־ליום, חדלו לשמוע בקולו של המוכתאר, משרתם המסורתי של השלטונות שהיו ויהיו, פשוט מתעלמים ממנו, זאת האינתיפאדה. וכאשר במקום המוכתאר נבחר בכפר ועד פעולה, פעיל ויוזם, נכנס לבתים, עוסק בסעד, ובאספקת מזון, בכל בעיות שעת חירום, וכל הוועד כולו מורכב מנשים – זה פן מעניין מאוד של האינתיפאדה.

החלק האלים, זה המופנה במישרין נגד הכיבוש, בבקבוק ובאבן, הוא חלק קטן מאוד של המתרחש. יש אומרים כאן: אולי חמשה עד עשרה אחוז. אבל הוא החלק היחיד ששומעים ויודעים עליו בישראל. הוא תקשורתי: יש “אקשן”, יש לפעמים דם, יש מה לצלם. כל השאר אינו מגיע אלינו. ילדים המשננים פרק בגיאוגרפיה אינם בגדר חדשות.

אבל השינוי העמוק הזה, המתחולל לנגד עינינו, הוא אולי הדבר החשוב ביותר המתרחש היום בקרב ערביי השטחים.

ביתו המלא ספרים של איש חינוך, החפץ בעילום שמו, כיוון שהוא עוסק בימים אלה בפעילות בלתי חוקית. הוא אחד מאלפי האקדמאים הפלשתינאים המובטלים, והוא אחד מאלה שמלמדים היום במערכת החינוך החילופית הזאת, שאסרנו על קיומה, המכונה כאן “א־תַעְלִים א־שַעְבּי”, החינוך העממי. כל מה שמתרחש כאן במסגרת הרחבה־מאוד של גילוי הזהות העצמית, ביסוס הזהות העצמית, קרוי “שעבי”, עממי. גם החציל והעגבניה שליד הבית הם בִּיתִינְגַ’אן שעבי ובַנְדוֹרה שעבייה (חציל עממי, עגבניה עממית). יום יבוא, הם אומרים, וכל מה שהוא היום “שעבי”, יהיה “וָתָנִי” (לאומי). אחרי שתהיה לנו מדינה. נעבור מעם למדינה.

בדיוק אותם הביטויים שהיו אצלנו.

איש החינוך מודאג. הפסדנו שנה, הוא אומר בהרבה כאב. בהתחלה היו בתי־הספר סגורים בגלל הפלשתינאים עצמם. דווקא השלטון הישראלי היה מעוניין שהילדים ילמדו ולא יסתובבו ברחובות. עכשיו השלטון בעצמו סוגר את בתי־הספר. התחיל לחץ של ההורים, שלא נפסיד עוד שנה. ועדי השכונות התחילו לארגן כיתות בתוך הבתים, לגייס מורים, בעיקר מקרב הסטודנטים. נוצרה מערכת שלמה של חינוך “אפור” – והוא מחתרתי. הדירות חסויות, שמות המורים ומקומות המפגש חסויים. מדי פעם בפעם עוברים לדירה אחרת.

מה לומדים? חֵלק – תכנית הלימודים הרשמית; אם כי, אומר איש החינוך, איך אפשר ללמוד כימיה בדירה פרטית, בלי מעבדות; וחלק אחר – מה שקרוי “לימודי האינתיפאדה”, נושאים המחזקים את הזהות הלאומית.

איך זה מצליח? תלוי בשכונה. הצליח מאוד במקומות כמו רמאללה, בית סוחור, בכפרים. פחות – במחנות הפליטים, שם חיים גלויים לעין כמו באקוואריום; ועוד פחות – בקרב המעמד העליון, העשיר, שם ההורים פוחדים ממילא מכל מפגש בין ילדיהם לבין ילדים “עממיים”. בשכבה זו, מי שיכול, מבריח את הילדים שילמדו בחו"ל, בעמאן, או באירופה. אבל זה המיעוט.

– רוצה לראות? – שואל מארחי לפתע. אנחנו נכנסים למכוניתו ונוסעים אל כפר סמוך, קרוב מאוד לירושלים. השעה קרובה לצהרים. סיעה של תלמידים נשפכת מתוך אחד הרבעים, מתוך בית אבן אחד מאלה הצמודים למדרון, ילקוטים בידיהם. הם מקיפים אותנו, חשדניים מאוד, בעיקר למראה האורחת הרושמת.

– מי זאת? – שואלים במבע חמור את איש החינוך. הוא מסביר להם שאין מה לחשוש. אבל הם – כבני אחת־עשרה, שתים־עשרה – אדוקים בנושא החשאיות הרבה יותר ממנו.

– לא היית צריך להביא אותה, – הם אומרים. – אל תאמין לאף אחד. הכול “מוחבראת” (מודיעין, כלומר שב"כ).

– אני מבין שבית־הספר היה סגור היום, – אומר איש החינוך.

– כן, אבל תגיד ל“חוכומה” (ממשלה) שהיה פתוח – הם משיבים, ומתפזרים לכל עבר, במורת רוח ובלא מעט עוינות. אחד מהם מפליט מאחורי כתפו, בנימת לעג: “חשבנו שאתם מתנחלים”.

החשאיות גברה מאוד, החשדנות גברה מאוד. גם היא גורם מגבש. “יש לי הנהגה סודית” – זה גורם מגבש.

אני רואה זאת בבירור בביתו של אדם אחר, בכפר אחר. בעצם זהו רובע, נאה למראה, ליד הבתים בוגנויליה אדומה, רימון עז־צבעים, פוקסיה. רובע מסודר. רק הביוב נשפך על גדותיו. תושבי הגדה משלמים מסים, משלמים אפילו ביטוח לאומי, ואינם מקבלים שירותים תמורת כספם.

כאן אנו יושבים, כמה אנשים, על הקוקה־קולה הנצחית, ובגלל החשדנות אינני שואלת לשמותיהם, גם אם המארח ערב בעדי. בעצם, אני מצפה לאשה אחת האמורה לבוא לכאן, והיא חברה באחד הועדים הללו, ועדי החירום השכונתיים, כדי שתספר על פעולתם. ברגע האחרון היא מטלפנת למארחי ומודיעה שהחליטה לא לבוא. מעדיפה את החשאיות.

– הועדים שלנו – אומר המארח – יצרו דה־צנטרליזציה גדולה מאוד, וזאת המגמה שלהם: אחרי שנים רבות של תלות גמורה בשלטון, ולא חשוב כרגע איזה שלטון, האנשים מגלים שהם יכולים גם אחרת. למשל, הקימונו ועדת חוק ומשפט, כדי שלא נזדקק לבתי המשפט הישראליים. יש היום מערכת של שיפוט פנימי, וכל הבעיות חייבות להיסגר במקום. יש סיוע חקלאי פנימי, יש הדרכה מקומית.

– למשל?

– למשל, גידול ארנבות כמקור בשר זול בבתים. או ירקות ליד הבית. לא להיות תלויים בחנות שרוב הזמן סגורה.

– החזית העממית – מתערב אחד הנוכחים – התנגדה בשעתו: מה כבר יתנו עשרה שתילי חצילים ליד הבית. אמרנו להם: זה לא יביא עצמאות, וזה לא יביא אלטרנטיבה לשוק הישראלי, אבל האנשים ילמדו שהם יכולים גם להיות בלתי תלויים. קודם לכן היתה לנו הערכה עצמית יותר מדי נמוכה. עכשיו למדנו שאפשר לסמוך על עצמנו. זאת ההצלחה הגדולה של האינתיפאדה.

וכמובן שיש גם ועדה רפואית. שלא להזדקק יותר מדי לבתי החולים. בית חולים גם הוא שקוף, רשות הרבים.

– היו באינתיפאדה שלשה שלבים – אומר המארח – בהתחלה היתה מחאה נגד הכיבוש, בלי לחשוב על המשך או תוצאה. אחר־כך אנשים ראו שהרגשתם האישית יותר טובה, שאפשר להתנגד, וזה נתן תקווה שמשהו פוליטי ישתנה. היתה בזה הרבה תמימות. חשבו שבן־יום תקום מדינה פלשתינאית. עכשיו אנחנו בשלב השלישי, שהתחיל בערך במאי־יוני: אנשים התחילו לחשוב שזה יימשך הרבה שנים, לא יבשיל מהר, ומה שעל הכף הוא בניית הזהות הפלשתינאית.

– תהיה החְרפה – אומר אחד הנוכחים. – יש כאלה שמקווים ליותר אכזריות ישראלית, שתביא להחרפת הנושא, והעולם ילחץ על ישראל. מקווים שאתם בעצמכם תביאו לכך שאף אחד לא ירצה אתכם במזרח התיכון, אפילו חוסיין וסעודיה. אנחנו נקריב, אבל נביא אתכם לכך שתהיו האכזריים של העולם.

אבל האחרים מניעים ראשם בספקנות.

– תמימות – הם אומרים. – אף אחד לא ישלח צבא להגן עלינו. גם לא ברית המועצות. את הקטע הזה גמרנו. מה שהפלשתינאים לא יעשו למען עצמם, אף אחד לא יעשה למענם.

– מה חלקו של אש"ף כגורם באינתיפאדה?

– אש"ף ניסה לקנות אנשים בכסף, בדיוק כמו ירדן וישראל – משיב אחד מהם. – והכי הרבה סבלו הפליטים, כי אותם אף אחד לא רצה לקנות.

המארח מתערב:

– כל ילד יודע שהיו באש“ף הרבה בעיות בחלוקת משאבים, בשימוש שנעשה בכסף. חלק גדול לא הגיע לנזקקים, לפליטים, לפועלים, לעניים. היה גם פאטרנאליזם של אש”ף – וחלק מהאינתיפאדה הוא מחאה גם נגדו, אם כי הוא עדיין הנציג הרשמי. כל העניין הוא בכך שאנחנו לומדים סוף־סוף להיות עצמנו, לסמוך רק על עצמנו. וגם חוסיין הרגיש בכך. כרגע אנשים מרגישים כאילו חוסיין אינו קיים – אולי מחוסֶר מודעות פוליטית. עמודי התווך שלו שותקים, ואנחנו משתנים. כפר אחד היה 35 יום בעוצר, איבד את כל התוצרת החקלאית, הנזק היה כ־150,000 דולר. השלטונות הזמינו את שני המוכתארים וביקשו שיסגירו ששה מבוקשים, ואז יקבלו פיצוי. לפני האינתיפאדה בוודאי היו מסגירים. היום אמרו לא.

– לפעמים אומרים לא גם להצעות של סיוע כספי – אומר אחד מהם. – באו אמנים אמריקניים, רצו לתרום כסף, לעשות מזה עניין גדול. שקלנו זה כנגד זה – הכסף מול החשאיות – ואמרנו להם תודה, לא. עוד לפני שנה דבר כזה לא היה עולה על הדעת.

דרך החלון רואים את הכתובות על קירות הבתים. הרבה מאוד גראפיטי. “לסגור את אנסאר 3”. “אין אלטרנטיבה למדינה הפלשתינאית”. “אחים, הזהרו מן הסמים”. “ברכות לסוחרים על השביתה”.

– ה“חמאס”, האירגון הפונדמנטליסטי, מוחק כתובות של אחרים – אומרים במורת רוח. – יש להם דימוי אלים. לפעמים הם דורשים לסגור חנויות. בפעם הראשונה שמעו בקולם, כי נבהלו; בפעם השנייה התנגדו.

כאשר מארחי מלווה אותי החוצה, אני שואלת אותו על כל הבאסטות הללו, דוכני הפרי והירק שצמחו כפטריות בלב הרובע. הוא מושך בכתפיו: – הסוחרים סגרו את החנויות ועשו באסטות. יותר נוח להם, כי פעם ישראל באה לסגור, פעם הפונדמנטליסטים דורשים לסגור. פרי וירק ממילא לא היה כדאי להחזיק בחנות, כי בשלוש שעות אי אפשר למכור את המלאי, וזה מתקלקל. וחוץ מזה, לסוחרים כבר מזמן לא היה טוב. המסים גבוהים, המחירים מתחילים להשתוות למחירים של ישראל, צרכנים מסורתיים נעלמים. אפילו בשכם, העורק המסחרי המסורתי של הגדה, היה חשש לפשיטת רגל עוד לפני האינתיפאדה, כי החנות לא מכניסה ממילא. אז הסוחר מעדיף להיות “סוחר שלילי”.

– איך הם חיים?

– יודעים שיפסידו שנה, שנתיים. יש הכנסות אחרות, גם מחו"ל. יש רשתות שיש להן סניפים בעמאן. מסתדרים. וחוץ מזה, מאז האינתיפאדה, יש הרבה מאוד עזרה הדדית. איש אינו מתבייש להכנס לשכן ולבקש עזרה, וזה חדש.

איך שוברים את זה? בכדורי גומי, או פלסטיק?

“עוצר הוטל היום על מחנה קלנדיה”.

כמה פעמים שמענו משפט זה בחדשות? כבר כמעט אין קולטים אותו מרוב הרגל. באחרונה היה עוצר ממושך, בגלל התפרעויות: יום־השנה לסברא ושתילה. האזכרות, כמו אצלנו, נעשו עניין של הגברת התחושה הלאומית. מישהו הציע להכניס אותי לקלנדיה גם בעת העוצר, אבל סירבתי: נגד חוק המדינה שלי, אמרתי לו, אלחם בכנסת, אבל לא אפר אותו. הוא הנהן: נכון, אצלכם באמת דמוקרטיה. אנחנו יודעים את זה. העתונים שלכם בסדר. אצלנו העתונות מסורסת.

עכשיו, באין עוצר, אני נכנסת עם ידיד צעיר, העובד במשרד ידוע בעיר המזרחית. קבוצה של חיילים נינוחים נשענת על הרכב. קולות בקשר. קודקוד אמר כך, אמר אחרת. אנחנו שואלים אם אפשר לעבור דרך הפתח הצר שמשמאל לקיר החביות, והם מרימים יד: קדימה. אין מתח. אין קסדות, או מגיני פנים. מפצחים גרעינים. מישהו קורא עתון.

אולי מפני שידידי בא ישר מהעבודה, ונושא עמו תיק ג’ימס בונד, עומדת מולנו חבורה של בני נוער, והם אומרים: מוחבראת, מוחבראת. עוד לא יודעים איך להתייחס.

נכון, אני אומרת להם, זה ג’ימס בונד ואני אמא שלו.

הכניסה, בתוך הצחוק הכללי, המשחרר, נעשית הרבה יותר פשוטה.

קלנדיה היא מחנה ותיק, נקי יחסית, בוודאי יחסית למחנות איזור עזה. היא מחנה הררי: אין בו אותן ביצות ניקוז, אין זבובים. רוב היושבים כאן הגיעו מאיזור לוד ורמלה לפני ארבעים שנה. ילדיהם נולדו במחנה ובגרו בו. סניף סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים של האו"מ חולש על רחבת הכניסה, חותם טבוע במצח המחנה.

יושבים על ספות בביתה הקטן של משפחה, שבה נתכנסו כמה גברים צעירים. המקום קטן, אבל יחסית לג’יבליה, למשל, הוא ארמון. רוב הגברים עובדים: מי במסעדה, מי בסבלות, מי בהנחת צינורות. אחד, בן 22, אינו עובד. חי אצל אבא שלי, הוא אומר בשמץ התפארות. בהמשך השיחה יש בעיות לא מעטות בתקשורת אתו.

אחד ישב כבר ארבע פעמים בכלא. בפעם הראשונה – כשהיה בן ארבע־עשרה, ונשפט לשנתיים. כולם כבר חטפו הרבה מאוד מכות. אחד קיבל מכות חזקות באלה בגולגולת, מאז הוא “יוצא להסתובב בלילה, לא יכול לישון”. אפילו בעוצר. המשפחה רצה אחריו להחזירו הביתה. בדרך מכים גם אותם. אחרי שהוטל הרימון בעת השבעת הצנחנים בכותל, הרביצו כאן “בלי חשבון”. כל היושבים כאן, בלי יוצא מן הכלל, קיבלו מכות. בבטן ובאשכים ואחרי מעצר, בידיים קשורות. אחד נעצר כשהסיע מוזמנים לחתונה של אחיו: מה הוא מסתובב כאן כל הזמן הלוך וחזור. קיבל מכות רצח.

מה נתנה לכם האינתיפאדה? – אני שואלת, וכוונתי לאינתיפאדה האלימה. אבל אצלם, באמת, היא רק חלק קטן מאוד של המתרחש, אם כי כאן אני נמצאת בלב הפוטנציאל ההתפרעותי: הפן האלים נולד וחי במחנות הפליטים. הם משיבים: תקווה. עזרה הדדית. אנשים מרגישים שהם עם אחד. התחשבות, רגישות. הרבה פחות עושים “בשביל הראווה”: נגמר סדר החתונות המפוארות. יש שינוי מנהגים גדול, הרבה פחות הבדלים מעמדיים, למשל. את מצוות ה“זכאה” (צדקה) לא נותנים עוד למסגדים, אלא לנזקקים. בשעת עוצר שולחים אוכל. שמחים להתחלק עם השכן, אפילו בזיתים. הבתים נפתחו, האנשים מדברים ביניהם יותר, חיים יחד את הבעיות.

– מה עם הלימודים?

חינוך עממי אין פה. יותר מדי שקוף, קשה לקיים דבר חשאי. זה שישב מגיל ארבע־עשרה, יצא מהכלא כשהוא בן שש־עשרה, ורצה להמשיך ללמוד; אבל בא לכלא נציג הממשל הצבאי ואמר לו שלא יחלום על זה. אז עכשיו הוא עובד כסבל, אצל קבלן יהודי. כן, מקללים אותו הרבה. מה לעשות.

כל היושבים לפני, מגיל צעיר, מקוללים ומוכים. הידיים ידי יעקב.

ובכל זאת, מה בענין הפן האלים של האינתיפאדה?

האלימות, הם אומרים בביטול, זה רק הרמקול שלנו. לפני זה היתה האפלה תקשורתית על כל מה שהיינו ועשינו. כשזורקים בקבוק, זה פותח לפניך את החדשות בכל העולם. בתקופה שלנו, האלימות היא מגביר־קול. אין אחר.

ומה יקרה אם ההנהגה הלאומית תקבל החלטה על הפסקת אלימות לתקופה מסויימת – תקבלו זאת או לא?

הדיעות נחלקות. יש מי שאומר כן. יש מי שאומר שזריקת אבן אינה אלימות.

– אצלכם ממילא כל מה שאנחנו עושים נקרא אלימות. אם מניפים דגל, אצלכם זו אלימות. דגל זה לא אבן ולא בקבוק. לא פוגע באף אחד.

והשלישי משלים:

– הנה, היה מישהו אצלכם שהגיע לטוניס ופגש את אבו־עמאר (ערפאת), והציע שקט למאה יום, וערפאת אמר לו: שוקלים, יש אצלנו ויכוח, אבל נשקול. נָתן כמה ויתורים, רק שהממשלה שלכם לא אמינה.

– במה?

– הנה, זה שהיה בטוניס, הטייס הזה (אייבי נתן) כשחזר משם, עשו נגדו הפגנה.

אני מסבירה לו שבדמוקרטיה מותר להפגין בעד ונגד כל דיעה. אבל הוא בשלו:

–עובדה שהממשלה, המשטרה, הרשתה את זה. ועכשיו אתם עושים לו חקירות.אז אתם אמינים?

מה בעניין התרחקות חוסיין?

– שיתרחק. כל הקשר שהיה, ישראל וירדן והפלשתינאים, במחנות הפליטים בין כה וכה לא נהנו מזה.

– אמא שלו תאצ’ר ואבא שלו רייגן, וכשדורכים לו על הזנב, הוא נובח בניו־יורק ובלונדון.

– ודעי לך שאת מדינות ערב אנחנו שונאים עוד יותר מאשר אתכם. חוסיין טבח יותר מחמישים אלף מאתנו.

במחנות הפליטים אין למלך ירדן אוהדים רבים, וגם לא צפינו למצוא כאלה. אגב, הוא הרג כ־3,000 פלשתינאים, ב“ספטמבר השחור” ואחר־כך.

אתם – אומר אחד – עשיתם את שגיאת חייכם כשהתחלתם לסתמך על עבודה שלנו והפסקתם לעבוד. נהייתם עם מפונק. אתם לא תחזיקו מעמד. אם תגבירו את היד החזקה, נעשה כאן ביירות, מכוניות תופת, הכול.

אני מניחה את הפנקס מידי ואומרת להם באופן אישי שלא חשוב מה תהיינה תוצאות הבחירות בישראל, אין אצלנו אדם אחד שירשה מצב כפי שהם מתארים, והוא גם לא יהיה. ואשר לפינוק, אינם מכירים אותנו: אנחנו מסוגלים לחזור לרמת חיים נמוכה בתוך יום, אם נצטרך.

עכשיו הם שואלים:

– תגידי, למה ישראל מפחדת מהשלום? הרי שני הצדדים יקבלו ערבויות בינלאומיות, יהיה ביטחון לכולם, מה הפחד שלכם?

לא באתי לכאן להתווכח – ואפשר היה בהחלט גם להציג עובדות שונות לגמרי בקשר למה שאמר ולא אמר ערפאת באחרונה. אני מסתפקת בתשובה קצרה שעם שאיבד שליש מתוכו, ששה מיליון איש, נעשה זהיר מאוד ביחס לביטחונו.

הבחור שאינו עובד מביט הצידה בזלזול: – איזה ששה מיליון. למדנו בהיסטוריה שהיו אולי חצי מיליון.

האחרים רגישים לתגובה שלי. אחד מהם אומר לי, כבר ביציאה: זה לא נכון מה שהוא אומר. אנחנו יודעים בדיוק שהלכו לכם ששה מיליון. אבל למה אנחנו צריכים להיות הקרבנות?

אחר כך, בחוץ, הם מודים שהיו “קצת פרובוקטיביים”.

ילדים משחקים בחוץ: צה"ל נגד כוחותינו. כמה מהם גזרו תחתיות של בקבוקי פלסטיק גדולים, והם לובשים אותם בתור מגיני פנים. המקל משמש רובה. אין לטעות:גם אלה משחקים את תפקידם בהתלהבות לפחות ברגע המשחק. מזדהים עם החזקים־יותר.

אדם המתלווה אלינו לאורך הסימטה מספר שבעת העוצר האחרון חיילים גנבו מהבתים. מה גנבו? פה מזומן, שם תכשיט זהב, שם שעון. לי, ברגע זה, אין כל אפשרות לבדוק. מקווה שמישהו, איפה־שהוא, יבדוק. אולי תקווה תמימה. מי שנכנס למחנות הפליטים, מאבד הרבה תמימויות.

יושבים בביתו של בחור שגורש ללבנון אך לפני כמה שבועות. הואשם בהסתה, והחליט לא לערער לבג"צ מטעמים עקרוניים. ההורים מציגים לפני צילומים שלו, בתוכם גם צילום בעמוד ראשון של עתון ישראלי, המראה אותו יורד מן המסוק, וידיו כבולות. שמו מוּרסי. את הצילומים האלה מחזיקים במגרה, כי אם נכנסים חיילים ורואים את התמונות “עושים בעיות”.

אוּם מורסי מתקשה לעסוק בעבודות הבית: ידה נפוחה מאוד ממכה של אלה. לפני שנים־עשר יום, היא אומרת, נכנסו, ערבבו להם את האורז בנפט. סתם ככה. בתוך הבית אין מים זורמים, יש רק ברז בחוץ, ואום מורסי קוראת לו עד היום, כמנהג הפלאחים, “אל־עין”, המעיין. בעוצר יצא הילד בן השמונה להביא מים מה“מעיין”, חייל ירה כדור גומי. זה היה חייל טוב, היא אומרת, לא רצה לפגוע בילד, ירה בצד. אבל הכדור נכנס הביתה. הם נותנים לי את הכדור במתנה.

מה עשתה להם האינתיפאדה?

קודם כל, הם אומרים, חיזוק הזהות. עידוד התוצרת המקומית. עכשיו הרבה פחות יוצאים לעבודה בישראל. קירוב לבבות. אפילו הישֵנים התעוררו. גם “צוברים לכם”, לא ממהרים לשלם מסים. יש שינוי ביחסים עם מוסדות, עם בנקים.

אום מורסי: איך ישמעו אותנו חוץ מזה? אנחנו לא נולדנו רשעים. אף אחד לא נולד עם אבן ביד. האבנים אינן מטרה בפני עצמה, רק אמצעי.

הבן, סוהייל: הילד הקטן לא מבין את זה ככה. הילד רואה את החיילים מרביצים – והוא שונא. רוצה להביע את זעמו. אנחנו המבוגרים יותר יודעים להבדיל, אבל את הילדים יהיה קשה לגמול מהשנאה.

כמו על פי הזמנה, הילדים המשחקים בחוץ בתפקיד חיילים זורקים בקבוק שמילאו אותו חול, בתור גז מדמיע. סותמים את אפם ובורחים. מישהו מהמבוגרים יוצא להרחיק אותם, ובשובו אומר בחיוך: – אנחנו מהאו"מ, הפרדנו בין כוחותיכם וכוחותינו.

האב: הכי מפריע שאתם רוצים כל הזמן לקשר בינינו לבין מדינות ערב. לא רוצים תלות, לא בהם ולא בישראל.

איך רואים את השלום?

האם: קודם כל שיחזירו את המגורשים. שיפסיקו לגרש. ואני אומרת, כשתהיה לנו המדינה שלנו, יהיה שלום. רק כשנקבל קצת מולדת, נשכח את הכל. נשתף פעולה.

האם באמת תוכלו לשכוח את כל התקופה הזאת?

אום מורסי: אשכח שמורסי גורש. ישכח מי שבנו נהרג. ישכח מי שיש לו פצוע. רק שנזכה בקצת מולדת משלנו, ואף אחד לא ישלוט בנו. חביבתי, אנחנו נבטל אפילו את האזכרות.

סוהייל: אם יהיה פתרון, וביצוע, ומימוש, בערובה בינלאומית – ואני בשלב הזה זקוק קודם כל להגנה בינלאומית – שיכנסו ויגנו עלינו – אז יש אפשרות שהבעיה תיפתר. בשלב הבא יהיה משא ומתן. וכשיהיה פתרון, ותהיה מדינה, נתחייב בפני העולם כולו לשמור על ההחלטה שתתקבל בוועידה הבינלאומית. לא נולדנו רשעים. אני כמו חתול, ששמו אותו בצינוק, אז נהיה אריה. אחרי ההסכם, אחזור להיות חתול.

ביציאה אומר לי אחד הנוכחים: למה אתם חושבים שאנחנו מפרים חוק? הרי לא אנחנו בחרנו את הממשלה שלכם, וגם לא את הכנסת. איך אפשר להפר חוק שמישהו אחר חוקק לנו בכוח?

בדרך הביתה אני שומעת ברדיו: נזרק בקבוק תבערה בשכם. חייל אחד נכווה קשה.

שמואליק הוא מ"כ ביחידה “טובה”, ובא לספר לי על שלושת השבועות שלו ליד מחנה ג’לזון.

“איך שבאנו, כינס אותנו המ”פ ואמר: לא אכפת לי מה אתם מצביעים. כשהיינו במלחמה בלבנון, ירו עלינו וירינו עליהם, אבל אף אחד לא אמר ‘ערבי בן זונה’. אותו דבר שיהיה כאן. לא להכנס לשום עניין אישי.

והמ"פ צדק מאה אחוז. לפנינו היו כאן (…), אמרו לנו: תלמדו מאתנו, כל יום יורדים למחנה למטה, מכסחים כמה, עולים ויש שקט. והיו להם כל הזמן תקריות. אנחנו לא כיסחנו, 90 אחוזים לא לקחו אפילו אלה ביד, והיה שקט. גם בעוצר נתנו לעבור למי שבאמת הלך לעבוד. יוצא לך בן ארבעים עם שקית ניילון ופיתה, אז הוא הולך לפרנסה, לא לבלגאן, והתושבים יודעים בדיוק עם מי יש להם עסק.

המתנחלים שיגעו אותנו. בהתחלה באו, משילה, מבית אל, עם קפה ועוגות. התחילו לשטוף את המוח לחיילים. קודם אמרו שהערבים דווקא מקבלים את הנוכחות שלנו, אחר כך יצא שהם בעצם בעד לגרש אותם. פעם אחת עמדתי במחסום, בא מתנחל אחד היסטרי, התחיל לצעוק: ילד זרק עלי אבן, לכו תתפסו אותו, בחולצה צהובה. אמרתי לו, אדוני, יש פה במחנה 7,000 איש, והילד כבר החליף מזמן את החולצה עשר פעמים, אני לא רץ אחריו. התחיל לצעוק, אתם זונות, שמאלנים, מכירים את החטיבה שלכם, תעופו מפה, שלא תהיו פה. אמרתי לו תלך־תלך. החזרנו אותו לאוטו בקושי. היה ממש עוין כלפינו.

אחר כך, על יד כפר אחד, היה עוצר, והביאו טרקטור לפנות מסמרים מהכביש. עבר מתנחל עם אמ־16 ואקדח, הרים את הנשק והתחיל לירות. סתם ככה לתוך הכפר. היינו לחוצים, כי צריך להתרכז גם בעבודה שלנו, שלא תאכל בלוק בראש. הקצין התרגז, העיף אותו משם, אז הוא שוב הרים נשק וירה לתוך הכפר – והיו בכפר גם חיילים, בפוקס אף אחד לא נפגע – וכיסח להם שמונה דודי שמש, סתם ככה.

פעם אחת, בעוצר, הביאו רשימות של השב“כ והיינו צריכים לעצור אנשים בלילה. אני דווקא מבית ימני, אבל ככה להכנס לבתים בלילה, עם הילדים הבוכים, אמרתי לעצמי יאללה, אנחנו כבר דרום אמריקה. כל הקטע הזה מסריח. מילואימניקים, מילא, אבל את הסדיר משגעים לגמרי, כבר כולם נהיו שוטרים, עושים עבודה של שוטרים. זה לא חיילוּת בכלל.”

בוודאי שזו לא חיילוּת. במהלך האינתיפאדה נהרגו כ־250 איש, מהם יותר מחמישים ילדים קטנים. שתי כיתות בית־ספר. שבעה אנשים בוודאות, ואולי אפילו שנים־עשר, נורו על ידי מתנחלים, מהם אחד במחנה קלנדיה. האינתיפאדה, על כל צורותיה, כבר השיגה הישג נכבד אחד: הפלשתינאי שינה תדמית. לא עוד המחבל הבא מבחוץ, פניו כסויים בכובע גרב ובידו קלאשניקוב; עכשיו הפלשתינאי הוא ילד שגר במרחק ארבע תחנות אוטובוס מביתך, ילקוט על גבו, והוא זורק אבן.

אני מתחילה לחשוב שהחשש שלנו מפני מדינה פלשתינאית אינו חשש מפניהם. שום אדם שפוי בישראל אינו חושב במונחים של טילים בג’לזון. חולשתם ברורה וגלויה. החשש הוא שמא עינינו מטעות אותנו, שמא איננו יכולים לסמוך על מה שאנו רואים. והיו דברים מעולם. מיליוני יהודים באירופה לא חזו שבתוך זמן קצר תהיה שואה, וייהרגו ששה מיליון ברצח מחריד. גם טעות ההערכה ביום הכיפורים הגבירה את חוסר הביטחון בעצמנו. משהו בלב אינו נותן לאנשים מנוח: נכון, הכול נכון, אבל מה אם שוב טעינו. מה אם כל מה שיודעים ורואים, יתברר כלא נכון. מה אם בכל זאת הם יכולים להשמיד אותנו. ובאים הפוליטיקאים, ובמקום להגביר את השפיות, עובדים על הפחד, ועל כל מה שאינו רציונלי.

לפלשתינאים יש עכשיו סיפור חזק מאוד. והסיפור הזה עדיין אינו מתחבר לסיפור שלנו, כאילו אנחנו והם אומנם קרובים, אבל במערכות זמן שונות. אדם יוצא מן הגדה, ומולו, באוטובוס, יושב אדם דתי, שקוע כולו ב“תיקון”, ממלמל מזמור – ואין דרך לחבר את שני הסיפורים. אחר־כך רואים טיול לגבעת התחמושת, וגם כאן אין דרך לחבר בין הסיפורים. אחר־כך מגיעים העירה, רואים משפחות, ילדים, עקרות בית, קניות במכולת – וכאן הרי חייב להימצא איזה־שהוא חיבור.

במרחק כמה תחנת אוטובוס נמצא ילד שנותרו לו אולי יומיים או שלושה לחיות. זה עלול להיות הילד ה־51.

ועדיין אני שומעת את קולה של אום־מורסי, במשפט המצמרר שאמרה לי: “חביבתי, אם תהיה לנו קצת מולדת, נבטל גם את האזכרות”.

(ברשימה זו שונו מספר פרטים מזהים)

ידיעות אחרונות, 14.10.1988

מפיו של נהג מונית:

“גברת, תשמעי לי, צריך לקחת את הערבים האֵלה ולתפוס אַלה גדולה ולהרביץ להם על הראש חזק, ולהרביץ, ולהרביץ, עד שיפסיקו לשנוא אותנו.”

המשפט המצוטט כאן, והוא רק אחד מבני רבים בסגנון זה, הוא משפט הרבה פחות מצחיק מכפי שהוא נשמע ברגע הראשון. לא צריך להיות פסיכולוג כדי לשמוע את היאוש המשתקף ממנו: הם לא אוהבים אותנו. אנחנו רוצים שיאהבו אותנו, שיראו כמה אנחנו נחמדים, והם לא משתפים פעולה. אז נעשה מה שעושה כל ילד מופרע: נרביץ חזק, שיידעו להם שאסור לא לאהוב אותנו.

לו דיברנו בנהגי מוניות בלבד, ניחא. אבל אצלנו נתפסים לאותו עניין ציבורים שלמים, מהם האמורים להיות מתוחכמים יותר מבעלי-העגלות שלנו. לא מכבר כתב משורר ערבי שיר, שבלשון המעטה אין בו אהבה יתרה לישראל. הוא אמר את אשר עם ליבו: שהיה שמח מאוד אילו התעופפנו מכאן.

חלק מאתנו קרא, ולא התרגש, או החזיר דברי כעס, לגיטימיים לגמרי. חלק אחר, ודווקא במה שקרוי חוגי שמאל, חרב עליו עולמו: איך זה שאפילו הוא, שהיה חבר שלנו, מעז בכלל שלא לאהוב אותנו? מנין לו החוצפה שלא לראות כמה אנחנו נחמדים? אם כך, הכול אבוד, אויה.

כנראה שזכות השנאה, המובנת לגמרי במקומותינו, פשוט אינה שמורה לערבים. לנו מותר לשנוא אותם, לנו מותר לתת לגיטימציה בבחירות לכנסת ישראל לאישים ולתנועות המדברים על גירוש הערבים מכאן, אם לא גרוע מכך, ולהם אסור לשנוא אותנו. גם כשביתם וכליהם פרוצים לכל בועט בדלת. גם כשכל זב ומצורע בא לבעוט בילדיהם הכבולים. גם כשמופרעים ביותר שבינינו שורפים אותם חיים בצריף.

מתקיים מפגש של אנשי חינוך בכירים, יהודים וערבים, אחד מאותם מפגשים שהם בגדר קרן אור בחיינו בימים אלה. איש חינוך ערבי מצהיר בגילוי לב על עמדתו. הוא אומר שהוא אזרח המדינה, מכיר בכל חוקיה ומשפטיה, ומתחייב לכבדם על קוצו של יו"ד, קלה כחמורה. עם זאת הוא מודה שלאור כל המתרחש בעת האחרונה (והמלה “אור” נשמעת אירונית מאוד בהקשר האפל הזה) – אין הוא חש אהבה יתרה אלינו.

כמה מן המחנכים היהודים מזנקים מכסאותיהם: היתכן? היתכן?! ואם כך, אין על מה לדבר! חבל על כל פגישה! כל הערבים, איש, אשה וילד חייבים לאהוב אותנו, ומיד; שאם לא כן, אין הם שותפים.

ואני חשבתי לתומי שעצם ההתחייבות הפומבית לשמור על חוקי המדינה היא-היא הדבר הגדול והחשוב ביותר שיכולנו לשמוע באותו מפגש, והיא-היא מבחנה העליון של האזרחות.

מה ההבדל בין שתי הגישות?

הגישה הראשונה, זו הדורשת אהבה, הנבהלת כל כך מכל גילוי של כעס או שנאה, היא גישה השייכת כל-כולה למצב של מיעוט בתוך גלות. המיעוט הגולה כל קיומו תלוי באהבתו, או בהיעדר שנאתו, של הרוב; לא כל שכן – השלטון. אם הרוב אוהב אותך, תוכל לחיות במידה סבירה של ביטחון. אם הוא שונא אותך, מצבך קשה: יפגעו בך, פיזית וחומרית, ואולי גם תגיע למצב של פוגרום. נתמזל מזלך – אתה חי בקרב “גוי טוב”, גוי אוהב ישראל, וחייך בטוחים. לא נתמזל מזלך ושונאים אותך – יש גזירות ויש פוגרומים ויש מצבי שוֹאה.

זאת תמצית הגלות.

מדינות עצמאיות אינן תלויות כלל באהבה או בשנאה. שני המושגים הללו בכלל אינם קיימים באוצר המלים שלהן. מדינות עצמאיות חותמות על הסדרים, על פי מיטב האינטרסים שלהן, ואת ההסדרים הן מקיימות; ואם אינן מקיימות, נוצר מצב צבאי ופוליטי חדש. הסדרים והסכמים נחתמו בעבר, ונחתמים כל הזמן, בין מדינות שעמיהן שונאים אלה את אלה שנאה עזה. בדיוק לכך נועדו ההסכמים: כדי שהשנאה לא תיהפך למלחמה. בין שני עמים אוהבים (מי מכיר הרבה כאלה?) אין משקל רב לחתימת הסכם, או הסדר. ההסדר הוא-הוא המסדיר את היחסים כאשר – וזה המצב הרגיל בעולם – קיים סכסוך, וכאשר הרגשות ההדדיים אינם מן הנאצלים דווקא. ההסדר, כפתרון, אינו עוסק בכלל ברגשות. הוא קובע מצב קיומי: איך יחיו הצדדים מכאן ואילך. על פי אילו כללים יתנהלו חיים, שהיו עד כה חסרי כללים, ואלימים.

לא היתה בעולם מדינה שנואה יותר מגרמניה של מלחמת העולם השנייה, וניתן לומר בלב שלם שגם בצדק. בתוך זמן לא-רב היתה גרמניה לחברה בשוק האירופי המשותף, ובניה קיימו ומקיימים אימונים צבאיים משותפים במסגרות אירופה השונות עם צרפתים ועם בלגים.

כל ההסדרים הללו לא נעשו מאהבה. אפשר לומר בשקט שהם נעשו בלי שום אהבה. הם נעשו מתוך בגרות: כדי לתחום תחומים בטוחים וגבולות נכונים לצורת החיים מכאן ואילך. היום לא יעלה על הדעת מצב של מלחמה בין גרמניה לצרפת, למשל. ואחרי סדרת אימונים אחת כזאת, חייל צרפתי צעיר, שהתאמן יחד עם גרמנים, נשאל על ידי מראיין איך הרגיש ביחס אליהם. תשובתו היתה: לא אוהב אותם ולא שונא אותם, אבל הם יותר נחמדים מבני-מַרְסֵי שביחידה שלי, זה בטוח.

איש אינו יכול לתת ערובות לאהבה. אין אפוטרופוס לרגשות. אבל כאשר מדובר בהסדרים, ולא ברגשות, אפשר – ואולי גם חובה – לשאול מה הערובות. רבים שואלים: אם אכן נגיע לכלל הסדר עם הערבים – מנין לנו הביטחון שהם יסתפקו במה שנקבע בהסדר? מנין לנו שהם לא יעבדו עלינו בשלבים, בשיטת הסלאמי?

מנין לנו באמת?

מפני שאינני מכירה אף סלאמי בעולם שיש לו נשק גרעיני, שלא לדבר על הצבא הטוב והחזק ביותר באיזור כולו. אנחנו לא מיעוט, ולא סלאמי, ולא מועמדים לפוגרום. הכוח המעשי, וכוח ההרתעה של ישראל, הם הערובה הטובה ביותר שיכולה להיות. גם אם הם “רוצים”, הם לא יכולים. נקודה.

שיקול חשוב אחר הוא ה“רקורד”, תולדות קיום ההסכמים שבינינו לבין המדינות השכנות. עד היום הזה כל המדינות השכנות שלנו עמדו בהסכמים, אלה שבכתב או אלה שבעל-פה. ראש כל הממלכות האלה, מצרים, עמדה בהסכם השלום ככתבו וכלשונו; גם כאשר לחץ שאר מדינות ערב גרם לה לנזקים ולהפסדים כספיים אדירים; גם כאשר ישראל התכחשה להסכם מפורש של “לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים” – ופלשה ללבנון. לו חיפשה מצרים תירוץ להפר את ההסכם עמנו, לא היה לה תירוץ טוב מזה של יוני 82, כאשר הטלויזיות הערביות הראו מדי ערב בערבו את חיל האוויר שלנו כותש שכונות אזרחיות בביירות בהפצצות-רוויה. ישראל, ולא מצרים, היא אשר לא עמדה בהסכם אפילו חודשיים אחרי ביצועו. אבל מצרים, בבגרות הדיפלומטית שלה, ב“מדינתיות” הרצינית שלה, נהגה כראוי לשותף מכובד ועמדה בהסכם. היא עמדה בו, מפני שקו המדיניות הרצוי למצרים הוא, באמת, “לא עוד מלחמה”: המשאבים האדירים הדרושים למלחמה מודרנית מופנים בה לאפיקים אחרים, אפיקים קונסטרוקטיביים.

זה שנים שסוריה מקפידה – על קוצו של יו“ד – לקיים את ההסכם הבלתי-רשמי עמנו בדבר אי חדירת מחבלים מגבולה. זה שנים שירדן מקפידה באותו דבר עצמו. זאת גם הסיבה שבגללה אנחנו יכולים לנסוע בביטחון בכבישי גבולנו עם ירדן ועם סוריה. ישראל, ולא סוריה, היא שהפרה את ההסכם הבלתי-רשמי, אך המחייב מאוד, כאשר בפקודתו של מר אריאל שרון, ובלי אישור הממשלה, התגרה צה”ל בסורים בעת מלחמת לבנון.

אפילו אש“ף שמר היטב על הסכם בגין-עראפת, שנעשה באמצעות מתווך בשנת 1981. שנה שלמה שרר שקט גמור בגבול לבנון, שהיה אז גבול אש”ף; עד אשר נאחזה ממשלת ישראל דאז במעשה שנעשה על ידי אירגון אבו נידאל, כדי להפר הסכם שנעשה עם ערפאת, ופלשה ללבנון. השגריר שלמה ארגוב עצמו, שההתנגשות בו שימשה תירוץ לפלישה, לא הסתיר את דעתו: אסור היה לישראל לעשות כן.

אם נצא ולו לרגע מן הרחמים העצמיים הישראליים, ונדבק בעובדות, נראה שישראל, ולא שכנותיה, היא שהפרה עד כה את כל ההסכמים שנעשו באמצעות המתווכים השונים אחרי מלחמת יום הכיפורים; ומדינות ערב, ולא ישראל, הן הזקוקות יותר מכול לערובה לקיום הסכמים מצד ישראל. לא מטעמים של אהבה או שנאה. מטעמים של “מדינתיות”, של עמידה בדברים שהוסכם עליהם. ואולי הבדיחה הטראגית ביותר של דורנו היא האמירה “הליכוד הביא את השלום”. הליכוד הוא שהחמיץ את השלום, החמצה משוועת: הוא זה שהפר אותו, על ידי מלחמת לבנון האומללה, על ידי חוסר כל נכונות להמשך ההסדרים, על ידי רצון הסיפוח וההתנגדות ל“מסמך לונדון”. דומה הדבר למי שילד ילד יפה, ומיד מנע ממנו אוכל, עד שכמעט מת; ונותרו רק הצילומים. באמת צילומים יפים; אבל היכן הילד?

אנחנו חיים בעידן של עשיית שלום. לא שלום מתוך אהבה: שלום של הסדרים. ברה“מ וארה”ב, שתי המעצמות הגדולות שעל פיהן ישק דבר, משמידות כמויות אדירות של נשק התקפי, ולא מפני שהתאהבו זו בזו לפתע. הקומוניזם והקפיטליזם עוד אויבים זה לזה כפי שהיו. אבל יש הסדר. אירן ועיראק, אחרי שמונה שנים של מלחמה נוראה, וכמעט מיליון הרוגים משני הצדדים, חותמות בימים אלה על הסדר, וכתבים מספרים לנו על חיילים המתנשקים בגבול עם אויביהם מאתמול. לא מפני שהתאהבו אלה באלה: משמחה שלא ייהרגו. מה שקרוי “הסכסוך הישראלי-ערבי”, כלומר בעיית השטחים ואוכלוסיית השטחים, הוא אחד הסכסוכים האחרונים שעוד נותרו בעולם, והוא גם אחד המיותרים שבהם. ניתן לחסלו. לא באהבה: בהסדרים.

הסדר, פירושו גבולות חדשים. מי שאינו מוכן לשנות את גבולותיו כהוא-זה במשא ומתן, הכריז בזאת כי איננו שותף להסדר. הוא שותף למלחמה הבאה. מי שרוצה לקיים את המצב הקיים, הקרוי אצלנו סטאטוס קוו, מכין את המלחמה הבאה. גם הביטוי “סטאטוס קוו” הוא חלק ממשפט שלם: “סטאטוס קוו אַנְטֶה בֶּלוּם” – המצב כפי שהיה לפני המלחמה. שכן אין בעולם מצב סטטי, ובוודאי לא במזרח התיכון הרוגש. מי שסבור שאפשר להגיע לשלום באונס מתמשך, בלי הסדרים, בלי כללים, בלי לקבוע גבולות חדשים ועמידים – מרמה את הבריות. מי שסבור כי “אף שעל” הוא שיביא להסדר – מאחז עיניים. איש לא יבוא לדבר אתו נכבדות.

אם ישראל רוצה להצטרף סוף סוף למאה העשרים המסתיימת והולכת, לתור ההסדרים בעולם כולו, עליה להתחיל לחשוב במונחים של אנשים מבוגרים. היא יכולה להרשות לעצמה לעשות זאת: יש לנו כוח הגנה די והותר, וסוגי נשק שברגע זה אינם מצויים בידי אף אחד מאויבינו. זה הזמן הטוב ביותר להודיע על נכונות להסדר, תוך תיקון גבולות, תוך השתחררות מן המועקה הקבועה של מיליון וחצי אנשים המהווים משקל עודף גדול מאוד לישראל.

אי אפשר להבטיח אהבה, אפשר להבטיח את מרב הבטחון. אי-אפשר להבטיח שיום חתימת ההסכמים יהיה יום של חתונה. מדינאים אינם באים מאהבה. הם באים, מפני שכך נכון לעשות. לא יהיו נשיקות מצלצלות. תהיה התרגשות. תהיה תחושה של מעשה היסטורי. לא ימות המשיח. רק האמהות הקמות בבוקר ויודעות שיש לבניהן סיכוי טוב, טוב מאוד, לנהל את חייהם כראוי למדינה שפויה, ולא ליהרג. לאט לאט. לא בשמחה סוחפת. ארץ זו, שמעולם לא ידעה שלום מלא, לא מיד תחוש אותו במלואו. השינוי יהיה כל כך גדול, שנתקשה לקלטו מיד.

אבל תחלוף שנה, ותחלופנה שנתיים, וההסכמים יישמרו; ונתחיל לבנות מפעלים אזוריים, מפעלי מים, מפעלי חשמל, מפעלי חקלאות ותעשיה; יחלפו שלוש שנים, ובנות ירושלים תיסענה לקניות ברבת עמון, כמו שהן קונות היום בגדי עור בטלעת חַרְב בקהיר, וצעירים יטיילו בפטרה, כמו שמטיילים היום בלוקסור, וזוגות צעירים מבצרה ומדמשק יבואו להינשא במלונות ירושלים, ואבותיהם ישאלו ברופאים בתל-השומר, ואמהות תמדודנה בגדים בככר המדינה בתל-אביב, ומדריכים מעיירות הפיתוח ידריכו בתורות השקייה במדבריות ירדן.

ואנחנו נלך ברחוב, ונחזה בכל אלה, ופתאום, בלי שום אזהרה מוקדמת, נחוש שבעצם אנחנו שמחים מאוד.

ידיעות אחרונות, 19.8.1988

העובדות החדשות־לבקרים, המתגלות לציבור בישראל בקשר לפרשת הילדה קרוליין־ברונה, כופות עלינו בדיקה מחודשת של הנחות, שעד כה ראינו אותן כטובות, מועילות ובנות קיימא, ועל פיהן פעל בית המשפט הישראלי בקבעו שיש להחזיר את הילדה להוריה הביולוגיים. נתברר שכמה מהנחות אלה זוב אינן עומדות במבחן החיים.

ההנחה הראשונה היא שטובת הילד מחייבת, באורח אוטומטי כמעט, את גידולו בבית הוריו הביולוגיים.

הנחה זו אינה בגדר הברקה בודדת. כמו רוב ההנחות שאנו פועלים על פיהן, היא שייכת לעולם־מושגים שלם, צורת חשיבה שלמה. המהווה את מוסכמות הדור. במקרה שלנו מדובר בהנחה השייכת לעולם־מושגים של דֶטֶרְמִינִיזם ביוֹלוגי, לפיה גורלו של אדם נקבע עם לידתו, ואינו ניתן לשינוי. אדם נולד בארץ מסויימת – לעולמי עד יהיה בן הארץ זו; אדם נולד לעם מסויים, לגזע מסויים – גורלו נקבע עם לידתו בתוך הגזע, או העם, שבו נולד, ואינו יכול לבחור לעצמו ארץ אחרת ואזרחות אחרת, אלא על ידי מעשה־חסד מיוחד של שליט. אדם נולד להורים מסויימים – אין הוא יכול לשנות את חייו, כי כך “נגזר” עליו על פי ההשקפה הדטרמיניסטית.

חלוקה זו למוסדות ולקבוצות קבועות, כאשר כמעט אי אפשר לנוע מזו לזו, היתה שרירה יותר בשלטון מרכזי שאינו דמוקרטי, שאין בו זכויות לפרט, והכול בחזקת נתיני המלך. נוח יותר להיטיב ולשלוט בנתיני המלך כשקיימת חלוקה על פי קבוצות קבועות־עומדות שבהן כל אדם יודע את מעמדו בעולם, וזה כביכול “הסֵדר האלוהי” עלי אדמות. נציגי הקבוצות באים בתורם אל המלך לקחת מוסר מידיו, או לבקש את חסדו, או לשמוע מה המס המוטל על קבוצתם, כל קבוצה בנפרד. מי שאינו משתייך לשום קבוצה, או אינו רוצה להשתייך, מהווה בעיה לשלטון, שנזקק להגדרות קבוצתיות נוחות, ועל פי רוב הוא נחשב “מוֹבֶה סִיזֶ’ה” (נתין רע), ולעתים גם נענש על חוצפת היותו חריג. שלטון אבסולוטי אינו מכיר בייחוד הפרט.

מסביב לנוחות השלטונית התפתח גם אֶתוס, הקובע מראש ש“הטוב ביותר” לאדם שיימצא בקרב המסגרת שנגזרה עליו עם לידתו, ואין לערב תחומים. מי שנולד שחור, “הכי טוב” בשבילו, כביכול, שיגור עם שחורים; מי שנולד לבן, “מוטב”, לטובתו כמובן, שיגור עם לבנים. על פי השקפה זו, אגב, סירבו שלטונות ברית המועצות – עד לתקופה האחרונה – לאפשר יציאה של אזרחיהן, יהודים או אחרים. כמעט בכל מקרה טענו השלטונות שהאדם “ירגיש יותר טוב” בקרב האנשים שביניהם נולד, בארץ שבה יצא לאוויר העולם, ומה לו כי ייצא לרעות בשדות זרים. הכי טוב בבית, גם אם הבית אינו הכי טוב.

ואם כן, הדטרמיניזם הביולוגי נתפס שנים רבות כ“טוב שבעולמות”, כאשר על כל אדם נגזר גורלו ומעמדו ומקומו בהתאם לתנאי לידתו, ועליו לקבל את הדין – בתמיכתם של כמעט כל מוסדות הדת שבעולם. נולדת אציל, גורלך שפר; נולדת חקלאי עני, מה לעשות, אדם לעמל יולד; נולדת שחור – לעולם לא תוכל, במדינות מסויימות, לשאת אשה לבנה. הלידה היא הקובעת את מעמדך, את ערכך, את תולדות חייך, לטוב ולרע, את מה שחושבים עליך אחרים, לפי מיטב הסטריאוטיפ החברתי. דע את מקומך.

המהפכות אשר אירעו במאתיים השנים האחרונות, שינו במידה מסויימת את עצם הדטרמיניזם של מאות קודמות, כיוון שנתאפשרה ניידות מסויימת בין קבוצות, שלא היתה אפשרית קודם לכן. אבל עדיין נשארו עמנו שרידים רבים של אותו דטרמיניזם, ודי להביט בפרטים שאדם נדרש למלא בדרכונו, כדי לדעת עד כמה אנו שקועים עדיין – וללא כל טעם – בהגדרות הישנות. אדם בן תשעים, שחי שמונים ושמונה שנים באנגליה, עדיין נדרש למלא בדרכונו את הפרט החשוב־מאוד שנולד בזלצבורג. אדם שטס למדינות אפריקניות מסויימות, נדרש למלא בטופס תייר־נכנס את סעיף הגזע. לא צבע, כסיוע לזיהוי, כי אם גזע, כלומר מי היתה סבתך.

בעולם המודרני, אין זו הגדרה רלוואנטית, וכמעט שאין בה עניין. ייתכן מאוד שמדינה הנזהרת באמת ובתמים מפני כניסת אנשים בלתי רצויים, היתה מיטיבה לעשות לו הנהיגה בדיקת־פרופיל של האדם עצמו, ולא היכן נולדו הוריו. הרבה חלמאות היתה נמנעת. נזכור ־נא שאיש בבריטניה לא חשד בקים פילבי שהוא מרגל, רק מפני שנולד בקבוצה סוציואקונומית מסויימת, ולמד בבתי־הספר ההולמים את קבוצתו.

שכן התפיסה הדטרמיניסטית אינה מבחינה בין אדם לאדם. היא מתעלמת לחלוטין מן ההבדלים האינדיבידואליים, ובוודאי אין לה עניין במידע ובבקרה לגופו של עניין. מעניינת אותה קבוצת ההשתייכות הנקבעת על ידי הלידה.

זה היפוכה הגמור של הרוח הדמוקרטית. זה היפוכה הגמור של רוח המאה הזאת, שבה מכירים בפרט ובזכויות הפרט. אנשים הם אזרחים ולא נתינים, וכאזרחים, יש להם זכות להיראות, להיחשב ולהישפט איש איש על פי ייחודו האישי. יתרה מזו: בסוף המאה הזאת אנו מכירים, יותר מבכל תקופה אחרת, בחשיבותה של זכות הבחירה של הפרט. אדם רשאי לבחור את כל מסגרות חייו, כולל הארץ שבה יגור, להוציא אותן חובות שמדינתו מטילה עליו באמצעות גוף מחוקק נבחר, ובאורח שוויוני. אבל ברוב תחומי החיים אנו מכירים היום בעובדה שכל אדם – כהגדרתו של גרסיה לורקה – הוא אכן “מטבע חי שלעולם אי אפשר לחזור עליו”; ואם אנו נאורים, לא ננסה לכפות עליו קבוצת השתייכות על פי המקרה העיוור של הולדתו.

לפחות מסגרת אחת נותרה לפליטה שבה היחסים נשארו יחסי נתינות מובהקים, והיא מסגרת המשפחה. חוקים רבים ונאורים, מהפכות רבות וקשות, שחררו את האשה ברוב המקומות מן היחס כאל רכוש־בעלה, מן ההתקשרות המוחלטת למוסד הנישואין, שבו היתה כלואה, לטוב ולרע. אבל האשה הבוגרת היא אכן אדם עצמאי, ומכלכל את עצמו ואת מעשיו; לא כן הילד. אולי מסיבה זו קיימים הרבה פחות חוקים נאורים כאשר מדובר בילדים הסובלים במסגרת המשפחתית, בדיוק כשם שבימים אחרים היתה נטייה לחשוב שהמקום הטוב ביותר לאשה הוא בית בעלה, היום קיימת עדיין נטיית־לב אצל רוב האנשים לחשוב שאין מקום טוב לילד מבית הוריו הביולוגיים, והם אכן רואים את “טובת הילד” בהישארותו אצלם, כעניין שכמעט אינן טעון הוכחה. ממילא ילדים אינם עצמאיים ואינם יכולים להתארגן כדי למחות; כשם שהנשים מוחות היום, ואף צברו כוח ארגוני רב, לצורך שחרורן.

והרי קיימות הרבה מאוד עובדות, שלפחות לכאורה צריכות היו לערער ביטחון גמור ואקסיומאטי זה. אנו חיים בעולם שבו מיליוני ילדים, מכל השכבות החברתיות־כלכליות, חיים במצוקה נוראה בבית הוריהם, מוזנחים, סובלים מגילוי עריות, או מן הכורח לחיות עם הורה אלים או בלתי שפוי. נשים השיגו את הזכות להתגרש. ילד אינו יכול לתת גט־כריתות להוריו. רק באחת ממדינות סקנדינביה הוצעה באחרונה הצעה לגט שהקטין יכול לקבל, בסיוע משפטי, מהורים שאינם הורים. עדיין אנו רחוקים מתופעה עולמית בתחום זה.

בתי המשפט בעולם, באורח מסורתי, התערבו מעט מאוד – אם בכלל – בתנאי חייו של ילד, וכמעט תמיד ניצח הדטרמיניזם הביולוגי כאשר שימשה המשפחה יחידה כלכלית, וילד נמלט מתנאי עבדות שהטילו עליו הוריו מגיל רך, הוא היה מוחזר בצו בית המשפט להוריו, בדיוק כמו עבד נמלט, מקנת כספו של אדונו. בית המשפט אף מיעט להתערב ברצח ילוֹדים באירופה של המאות הקודמות, במיוחד כאשר בוצע במשפחות אצולה; ובוודאי לא סבר שהוא יכול להתערב במקרים של הזנחה חמורה. הילד, בדיוק כמו האשה, נחשב לרכוש אבי המשפחה, לשבט או לחסד; ובית המשפט של תקופת דיקנס, למשל, זקוק היה לשיכנוע בלתי רגיל על מנת להעלות על הדעת בכלל שההורים ה“טבעיים” הם, פשוט, הורים מתעללים ורעים.

ומעניין: מה שלא היה קיים בהלכה, הופיע כל העת באגדה. כל האגדות האירופיות מימי הביניים ואילך מלאות סיפורים על “אב חורג” רע, ועל “אם חורגת” מתנכלת, עד שבא כוח חיצוני ומציל את הילדים מידיהם. אין צורך להיות פסיכולוג גדול כדי לדעת שהאב החורג והאם החורגת, כביכול, הם מסווה דק מאוד לאב ואם אמיתיים; מסווה שבו נתכסתה האגדה מחמת הבושה, ומחמת אי הרצון לחרוג לגמרי ממוסכמות הדור. עולם האגדה ידע תמיד שיש הורים רעים מאוד.

לכאורה, יש לנו היום בתי משפט נאורים יותר, המכירים את תנאי חוק האפוטרופסות, ויודעים יותר ויותר את המושג החדש־יחסית, “טובת הילד”; כלומר: שלא להורים בלבד יש זכויות. “טובת הילד”, אגב, אין פירושה כלל וכלל תנאים חומריים טובים. אין המדובר בהזדמנויות לחינוך טוב יותר, השכלה גבוהה יותר, אפשרות של קריירה מהירה יותר. לא על פי אלה נקבעת “טובת הילד”. מדובר בשלומו הנפשי והרגשי. טובה ארוחת ירק ושלווה בה. אבל גם היום מהסס בית המשפט מאוד־מאוד להוציא ילד מרשות הוריו, הנחשבים אפוטרופסיו הטבעיים לפי חוק האפוטרופסות, או לאשר הוצאה כזאת. אם ההיסוס קיים כאשר מדובר במוסד כחלופה לבית, הוא מובן. מוסד, כידוע וכמוכח, אינו חלופה טובה. אבל ההיסוס מובן הרבה פחות כאשר מדובר בהורים־מאמצים, מתאימים, ובעלי רצון טוב. ילד אינו זקוק לאב מסויים או לאם מסויימת לצורך התפתחותו. הוא זקוק לדמות־אב ולדמות־אם טובים. איתרע מזלו של אדם והוריו אינם טובים, לא פעם שפיותו ניצלת על ידי קיומם של אנשים שהם תחליף־הורים, והם המאפשרים לו התפתחות נאותה, ובכך משחררים גם את החברה כולה מן האפשרות של צמיחת אדם בעל נטיות אנטי־חברתיות.

תחליפי־אב־ואם כאלה יכולים כמובן להימצא בכל השכבות החברתיות; אלא שהראיה הסטראוטיפית שלנו, לעתים קרובות מאוד, מסרבת לראות מציאות קשה, כאשר מדובר בשכבות מבוססות ומשכילות. משום־מה סבורים שבבתים כאלה “לא יתכן” שילד יהיה מוזנח־ממש.

כל מי שעסק אי־פעם בגמילה מסמים, למשל, יכול לספר על האבסורד שבאמונה תמימה זו. לא־מכבר סיפרה לי אשה, הפעילה בגמילת בני נוער מסמים, על נערה בשנות העשרה, המכורה לסמים קשים, והוריה אקדמאים שניהם, הנמנים עם העילית החברתית בעירם, ומנהלים אורח חיים פעיל ופומבי. ברוב “ליברליות”,, או מתירנות, התקינו לילדה דירה משלה סמוך לחווילה שלהם, ציידו אותה במיטב האבזרים המודרניים – והניחו את הילדה לנפשה. הם לא ידעו כלל שהמקרר המודרני והנוצץ שקנו (הפשרה אוטומאטית, קוביות קרח עגולות, וכן הלאה) – ריק ממזון, וכי הילדה עולה לאט ובביטחון על דרך ההתמכרות – בהיעדר כל קשר, רגשי ואחר, עם ההורים. אפשר כנראה לדבר כאן על מקרה אחד מרבים, רבים מאוד, של תוקפנות פסיבית מצד ההורים: התעללות על ידי הזנחה.

אבל העניין החשוב ביותר במקרה זה, סיימה הגומלת את סיפורה, אינו רק המקרה עצמו, שכמותו אלפים; אלא העובדה שלפני שהתמכרה הילדה לסמים באורח גלוי, לא היה נמצא בית משפט אחד בארץ אשר יצווה להפקיע אותה מרשות הוריה; הרי הם, על פי כל הגדרה שבעולם, “בית טוב”.

מתברר שדרושות לכולנו, וגם לבתי המשפט שלנו, הגדרות מדויקות וטובות הרבה יותר, מהו “בית טוב”, ומהי, בעיקרו של דבר, “טובת הילד” – בכל מקרה לחוד, ובלא שום דטרמיניזם בכלל.

האם בית המשפט הוא המקום הטוב והנכון להלחם בו על טובת הילד? לא בהכרח. בית המשפט דן בזכויות הצדדים הניצים; ואין הוא דן אלא במה שלפניו, כלומר בסכסוך בין שני צדדים. אבל מי הם הצדדים? במקרה של מחלוקת בין הורים מאמצים וביל הורים ביולוגיים – מדובר בשני צדדים במצב של קרב משפטי על זכויותיהם, כאשר לכל צד ייצוג של פרקליט, מי פחות מיומן, מי יותר. בדיון משפטי כזה הקרב מתנהל על עקרונות החוק, ומעט – אם בכלל – על עובדות ספציפיות.

היחיד שאין לו ייצוג משפטי על ידי פרקליט, או על ידי כל גורם אחר, הוא הילד. הקרב מתנהל מעל ראשו, ובעצם – על גבו ועל נפשו.

לכאורה, צריך היה בית המשפט עצמו לשמש אפוטרופוס ונציג משפטי לילד, ויש אומנם שופטים והרכבי שופטים הרואים את תפקידם כך. בית המשפט אף נעזר לא־פעם בחוות דעת של עובד סוציאלי, או פסיכולוג; לעתים יותר מאחד, כאשר כל צד בסכסוך על הילד מביא את המומחה שלו. ועם כל אלה, אפשר לומר במידה רבה של ביטחון שברוב־רובם של המקרים פועל בית המשפט בלא מודיעין מספיק.

והרי מדובר בדיני נפשות.

במקרה של קרוליין־ברוּנה, מתברר יותר ויותר שבית המשפט שלח את הילדה בלי לדעת, בעצם, לאן הוא שולח אותה. אפשר לבוא בטענות אל פרקליטי ההורים המאמצים, אפשר לשאול אם היה ברשותם תקציב מספיק לברר כל מה שהיה טעון בירור בעיר קוריטיבה. כל אלה אינם מעלים ואינם מורידים כהוא־זה מן העובדה שנערך הליך משפטי רגיל, לא גרוע במיוחד, לא יוצא דופן במיוחד, ובהליך זה לא היה מובן מאליו שבית המשפט צריך לדעת לאן בדיוק הוא שולח את הילדה, אם אכן הוא מחליט לשלחה; כלומר שההליך הרגיל נכשל. לוּ ידע בית המשפט, למשל, שהוריה הביולוגיים של הילדה אינם חיים יחד, כי ההורים שיקרו בבית המשפט, כי היה להם כנראה גם מניע חומרי, וכי האב הביולוגי הואשם במעשים מיניים בבתה האחרת, בת השמונה, של האם – ספק רב מאוד אם היה פוסק כפי שפסק. ההליך המקובל לא סיפק את המודיעין.

ואם כך, חייבים אנו לשנות את ההליך המקובל.

אם בית המשפט אכן אינו בנוי לברר את כל העובדות כולן, וזה באמת המצב בפועל, יתכן מאוד שיש מקום להקים ערכאה קודמת לקרב משפטי; ערכאה שתפקידה אחר – בדיקת מצבו של הילד. ערכאה כזאת לא תהיה תלויה באף אחד מהצדדים הניצים, אלא תפעל מטעם המדינה ומטעם מוסדות המשפט שלה; והיא תפעל לא רק במקרים של סכסוך בין הורים ביולוגיים לבים הורים מאמצים, אלא בכל מקרה שבו קיים חשש שמצבו של ילד, בבית ההורים, בית המאמצים, או המוסד שבו הוא נמצא, אינו מצב ההולם את כוונת חוק האפוטרופסות ואת רוחו. הערכאה, המורכבת מאנשי מקצוע בתחומים שונים, כולל נציג המשטרה המוסמך לבצע גם פעולות בילוש בעת הצורך, תגיש את מסקנותיה לבית המשפט הדן במקרה, ולמסקנות יהיה משקל רב בהכרעת הדין.

לוּ היתה ערכאה כזאת פועלת בישראל כבר לפני מספר חדשים, ומגישה את חוות דעתה לבית המשפט, לא היה המקרה הנורא של הילדה קרוליין־ברונה מתרחש. בית המשפט היה רואה עצמו לא רק כמי שצריך להכריע הכרעה עקרונית בין זכותם של הורים ביולוגיים, שילדתם נחטפה מהם, לבין הורים מאמצים; אלא, בעיקר, על פי המשמעות האמיתית של טובת הילד. זו האחרונה, ולא רק זכותם של הורים, היא שצריכה לעמוד לנגד עינינו, מפני שאדם מבוגר הוא בדיוק מה שהוא לפי ההגדרה – מבוגר, שיכול לגייס כוח ואמצעים לעזור לעצמו; ואילו ילד עומד במקרים כאלה מול טראומות שאין בכוחו להתמודד אתן, והשפעתן על חייו בעתיד כמעט בלתי נמנעת.

במשפטה של הילדה ברונה־קרוליין לא רק בית המשפט שגה – אף כי בתום לב גמור. יתכן שלכל העם בשגגה. רבים וטובים בינינו קמו וזעקו את זעקתם של ההורים הביולוגיים – בעקרון, ובלי שום נסיון לרדת לעומקה של הפרשה הייחודית, רמת הפרט, אשר בסופו של דבר היא־היא הקובעת. ולוואי ויהיה המקרה הנורא שאירע בגדר צומת, פרשת דרכים, אשר ממנה ואילך נלמד כולנו שהדטרמיניזם הביולוגי אינו הלכה למשה מסיני, ואינו יכול לשמש אותנו עוד; וכי בית המשפט שבא להכריע בחיי אדם, בדיני נפשות פשוטו כמשמעו, אינו יכול לפעול אך ורק על פי עקרונות מוסכמים בחברה, אלא הוא חייב במודיעין. במיוחד כאשר מדובר ביצור החלש ביותר עלי אדמות – ילד.

ולבסוף: לאור העובדות החדשות שנתגלו – האין מקום לתבוע, בוועדת האתיקה של העתונות הבריטית, את העיתונאי אשר ביקש לייצר חדשות – וגרם לכל זה?

ידיעות אחרונות, 11.9.88

המ"פ ר. וסגנו י. ממוקמים בתוך־תוכה של ההסכמה הלאומית. שמותיהם שמורים, אך הם מוכנים למסור עדות בכל פורום מוסמך. שניהם שוללים מכול־וכול את הסירוב לשרת בשטחים. שניהם סבורים שהתקשורת אכן מייצרת אירועים, שבלי נוכחותה לא היו קורים, או לא היו חריפים. שניהם לא “צמחונים”, כלשונם, ומשתמשים באמצעים שונים לפזר הפגנות.

הם עירוניים, צנחנים מתוך הכרה, ומוכנים להילחם במלחמה הבאה, אם תקרה ולא חשוב באשמת מי תקרה. לשניהם יקר מאוד הגדוד וכל אדם שבו, הארץ וכל פיסת אדמה שבה. חיילים־נטו. ושניהם, אחרי תקופת מילואים בחברון, מספרים מתוך זעזוע והתרעמות עמוקה את אשר עבר עליהם.

– יש באיזור חברון איזה אוסף מדהים של יהודים קיצונים. קרית־ארבע זו בכלל פלנטה אחרת. בכל פינה שלטים של “מדינת יהודה”, צהובים כאלה, עם הדגל החדש. כולם נושמים קיצוניות, אפילו המוכרים בקיוסקים. גדל שם דור שלא ידע דבר חוץ משנאה. ילד ניגש אליך ושואל: “כמה ערבים הרגת היום?”… פשוט אלימות מושרשת.

– פעם נסעתי בשבת לתל־רומידה, בתפקיד, מתחילים לצעוק עלי “שאבעס”. פתאום פורץ מתנחל אחד מתוך בית, ומתחיל להכות חיילים, ממש בפראות. נהגתי באיפוק, ניגשתי לשאול מה קרה. אמר שנזרקה אבן ששברה את החלון אצלו וכמעט פגעה באשתו. חיילים הלכו לבדוק, לא חלון שבור ולא אבן, פשוט אין כלום. קראנו ל… (קצין בכיר מהממשל), והוא בא, והלך לדבר לא אתנו, אלא אתם. הרגשנו שאנחנו סטטיסטים, תפאורה באיזה משחק קיים בינו לבינם.

לא התלוננתם בדרג יותר גבוה?

– כשבא רבין, החבר’ה פתחו את הפה. ואז הוא אמר שהוא מבין את הקצין, שרצה להרגיע את הרוחות. אבל מי מסעיר את הרוחות כל הזמן?

– טוב, הרי מתחלפים, כל פעם יחידה אחרת, ומתנחלים יושבים שם קבוע, אז יותר כדאי לממשל להיות בסדר אתם מאשר אתנו. והם אומרים לנו, הלוואי שתלכו מפה, הלוואי שהצבא לא היה פה, אתם מפריעים לנו. ואנחנו הרי מאבטחים אותם, כל פינת בית, כל אוטובוס ריק, המון חיילים, עלות אדירה.

– באים אנשים מקרית ארבע לתפילה במערה, הולכים בסך, מין שירה וריקודים כאלה, אלימים מאוד, עם הרבה דיבור אלים, ובדרך מכים ודופקים בנשקים שלהם על מכוניות, ואנחנו מאבטחים אותם. יש בחור אחד שהולך לתפילה באופן קבוע עם מוט של טוריה. שאלתי אותו: מה זה? אומר לי: זה מזון פרעושים. מה זאת אומרת מזון פרעושים? והוא אומר: המקל הזה נועד להרוג כלבים וערבים, ואז הם נהפכים למזון פרעושים. והוא לא היחיד. כל הזמן שומעים שם דיבורים מגעילים כאלה.

– צריך גם לספר שיש איזה שניים שבאים כל פעם עם תרמוס קפה ועוגות, לא מדברים בכלל, לא פוליטיקה ולא שום דבר, ונגד אלה אין לי שום דבר, להיפך. אבל הרוב הגדול לא כאלה.

– הקטעים הכי מדהימים הולכים במערת המכפלה. אני צריך להציב חייל שעל פי הפקודות תפקידו לחלק כיפות לכל מי שנכנס. חייל אחר צריך לדאוג למחיצה בין גברים ונשים. אני מציב חייל שיעמוד על קופת הצדקה. ואת יודעת איפה רוב עמדות השמירה בתוך המערה? במקומות המועדים לפרובוקציות של יהודים.

כמו מה?

– כמו שיש שם חלק תפילה של מוסלמים, שמכוסה שטיחים, וחייבים לחלוץ את הנעליים לפני שעולים עליהם, ככה זה אצל המוסלמים; אז הקטע של המתנחלים הוא שכל פעם איזה ילד זורק, כאילו לא בכוונה, את הכיפה שלו על השטיח, שזה כאילו התעופף לו, ואז אבא שלו עולה בנעליים, או במגפיים, על שטיח התפילה כדי להחזיר את הכיפה. אז אני חייב להעמיד חייל, צנחן, שידאג שלא יזרקו כיפות על השטיחים. אולי אני צריך לחלק להם גם סיכות ראש.

או הקטע של המנעול. מתחת למפלס התפילה במערה יש עוד מפלס, ויש חור בתקרה שדרכו המוסלמים משלשלים מנורה, והחור הזה סגור בדרך כלל במכסה עם מנעול. אז כבר קרה בעבר שיהודים תחבו גפרורים לתוך המנעולים שלא יוכלו לפתוח. ואני צריך להציב צנחן קרבי, שישמור שלא יתחבו גפרורים במנעול. אני לא יודע מה הפוליטיקה ולא אכפת לי פוליטיקה, אבל זאת לא עבודה לצבא. כמו שבכותל, אזרח מחלק כיפות ואזרח דואג לקופסאות הצדקה, שזה יהיה ככה גם כאן. אני לא יודע איך זה ביחידות אחרות, אבל השנה היחידה שלי לא התאמנה אפילו שעה אחת, רק אימון של פיזור הפגנות. החיילים אומרים שהם מרגישים מושפלים כחיילים.

– והיו גם מקרים שפיזרו נעצים על השטיחים. סתם מתגרים, ואנחנו צריכים לספוג את התוצאה.

– הם גם מדווחים דיווחי כזב בקשר. 90 אחוז מהמקרים שאתה מוקפץ על ידם – אין שום דבר, לא היה ולא נברא. יום אחד אני עומד עם הג’יפ שלי בשער קרית ארבע, ומקבל דיווח בקשר שפה, בדיוק פה, איפה שאני נמצא, נזרקות אבנים, מבעירים צמיגים, וכך הלאה. ואני עומד ורואה שאין שום דבר, הם סתם מסלימים. אז נגיד שסף הרגישות שלהם יותר נמוך, כי כבר היו להם מקרי אמת, אבל הם בפירוש מרמים, משקרים את הצבא. ואתה כאן בסיטואציה לא מכובדת, ואני לא מתייחס לפוליטיקה, זו החלטת ממשלה, צריך לשמור על סדר עד שיהיה הֶסדר אבל אני מרגיש, וכל החבר’ה מרגישים, שלא רוצים להיות שותפים לזה.

– חלק מהמשימה היא לאבטח ציר שעובר בכפר (…), לא בדיוק כפר של חובבי ציון, אבל הרציונל הוא שבקצה הכביש יש איזה ישוב של 12–13 משפחות. יום אחד אני נוסע, פוגש ערבי שבוכה שדרסו לו כבשה מהעדר, והוא גם יודע מי, רשם את פרטי המכונית. כעבור מרחק קצר אני נתקל במחסום, נגיד מחסום, משהו קטן מאוד, ורואה בחור אחד מההתנחלות ההיא שתפס כמה ערבים ואמר להם לפזר את המחסום. החליט שהוא ב“סכנת חיים”. לקח להם את תעודות הזהות. אני רואה את ערימת התעודות, וביניהם יש אחת כחולה ישראלית. של ערבי ישראלי. מתברר שזה של בחור שאבא שלו במקרה גשש בצה"ל, והמתנחל הזה מטרטר גם אותו, מה אכפת לו אזרח ישראלי או לא אזרח ישראלי. יותר מאוחר נתברר שזה אותו אדם שגם דרס את הכבשה. אז אני אומר, מי שׂמך? החלטנו לא לעבור על זה בשתיקה, התלוננו בממשל. הממשל הִיתמם: למה הערבים בעצמם לא מתלוננים?…

– או שאתה מקבל הוראה לבצע פתאום “ניקוי אגרסיבי” בתוך כפר שהיה עד עכשיו שקט לגמרי. מה זה ניקוי אגרסיבי? שתיקח שופֶל לפנות את כל האבנים. אבל שמה כל טראסה זה אבנים. שבוע ימים אמרנו: הכפר שקט, לא נזרקה פה אף אבן, אם יקרה משהו – נגיב בחומרה, אנחנו לא צמחונים, אבל למה להתגרות? פתאום הופיע השופֶל אצלנו עם רס“ן מהממשל, מבקש אבטחה. הצמדנו להם קצין, ונתברר ש”אגרסיבי" כשמו כן הוא, הורסים טראסות, הורסים גדרות, סתמו מערה ששימשה מחסן של זקנה אחת, והכל בלי שום הגיון מבצעי.

– הלכנו לשב"כ, סיפרנו להם, והאיש שם נחרד, אמר מה פתאום, זה מזיק, לא לעניין, לא מבין את ההיגיון. הלכנו ל…(קצין בכיר בממשל), אמרנו לו שזה חוסר חוכמה מבצעית. היתה שיחה קשה. הוא ממש זלזל בנו. כנראה מתנחלים אמרו שהיה מחסום או משהו. אבל לא כל שלוש אבנים על הכביש הן מחסום. כשעובדים יותר בחוכמה, התוצאות יותר טובות.

– כאן לא צריך יד חזקה ולא יד חלשה, רק יד חכמה, ואין. כשהגענו היה ברדק שלם בחברון, בדיוק הגיעו פקודות חדשות על ירי כדורי פלסטיק, ואחרי שלשה ימים העיר נרגעה, כי היינו חכמים. נגיד, יוצאים מהתפילה במסגד, ואם יוצאים 5000 איש זה יכול גם להיות מפחיד; אז אתה בתצפית, רואים אותך היטב, אבל בלי פרובוקציה. אתה גם לא חייב לפלוש באלימות לתוך בית־ספר, די שרואים אותך בתצפית, מוכן.

– כשאתה הולך כאסח, יש הסלמה. כל ערב ניסיתי להסביר לחיילים את ההבדל בין תקיף לתוקפני, ומתי צריך להיות נחרץ. נגיד, אם אומרים להם למחוק ססמאות, והם מוחקים אותן במארקר שקוף, בזה בהחלט צריך להיות נחרץ. או, אם מפנים מחסום, שיפנו טוב, שירחיקו את האבנים ממש. אבל לא חייבים לתפוס את הכי זקן בכפר, בן תשעים, שיפנה.

אצלנו כמעט אף אחד לא יודע ערבית, וגם זאת בעיה, אז מטרטרים אנשים אוטומאטית, אין בכלל תקשורת, כמו חרשים, אחד לא מבין את השני. ואגב, רוב הססמאות היום – שאני ראיתי – היו כמו “שתי מדינות לשני עמים”. בשום מקום אתה לא שומע דיבורים על חיפה ועל יפו וכל זה.

– את יודעת מה הכי בייש אותי? זקן אחד אמר לנו: זה שאתם לוקחים את ה“הַווִיה” (תעודת זהות) – מילא, אתם ה“חוכומה” (שלטון, ממשלה); אבל תגיד, למה לקחתם לי גם את העשרה דינאר שהיו בפנים? וזאת דוגמה שהמושל בעצמו דיבר עליה בשלילה.

מה דעתם על השימוש בכדורי פלסטיק?

– אני בהחלט מחייב. לדעתי השימוש לפי ההוראות נכון והוגן, מותר רק לקצינים וכמה מש"קים, עוברים הכשרה עם מטווחים, יש מיקבץ־מינימום, כדי שלא תהיה יורה גרוע. אתה עובר אימון, מקבל תעודה. לשבועיים בלבד (הוא שולף את התעודה מכיסו). אני חושב שההוראות מדויקות, כל כדור מדוּוח. והעניין בזה שהם מתגרים, כדי שתהיה תקרית ירי, אפילו באוויר, זה אצלם ענין של גאווה. מבחינה תקשורתית, כל דבר כזה כדאי להם, כל פעם שיש ירי זה הישג שלהם.

– אני שולל. עניין הירי מסור לשיקול דעתו של המפקד; אז זה אומר שצריך להגיב בירי על כל פרובוקציה? אני חושב שכדורי הפלסטיק הם התחכמות של המערכת בעניין הוראות פתיחה באש. איבדו את הפרופורציה בין מידת הסיכון לבין חוזק האמצעי. כדור הפלסטיק יש לו פיזור יותר גדול מכדור רגיל, קשה מאוד לדייק בו, וגם בדרך כלל אתה יורה אחרי מרדף, כשאתה מתנשם, בתנועה; מעשית יש לך בשטח כל הנתונים לפגוע בחפים מפשע, או להרוג באופן די מקרי. אני חושב שצריך לבטל את כדורי הפלסטיק. אצלי לא ירו, הספיק הגז, או לרוץ עליהם.

היש הבדל בין מפקדים בתחום הזה?

– בוודאי, כי “הייתי בסכנת חיים” זה סיפור קשה להגדרה. כל אחד מפרש איך שהוא מבין. בדרך כלל השקפת העולם שלך מיתרגמת להוראות פתיחה באש בפועל, בשטח, וזו פוליטיזציה של הצבא בהתגלמותה. במלחמה אין לך דבר כזה, כשנלחמנו זה לא היה תלוי בשום פוליטיקה, וכאן אחד ישיש להגיד “סכנת חיים” ויפתח באש גם כשאין כלום, ואחד יגיד שזה שטויות, על פי ההשקפה שלו. אם זו לא פוליטיזציה של הצבא, אני לא יודע מה כן. וזה מפני שאי אפשר להגיע להגדרה מדויקת. יש גם התבהמות. ראיתי – ביחידה אחרת – שמחזיקים שני ערבים בעיניים קשורות, במקרה נסעתי לממשל, אמרו “קח אותם אתך לממשל, תשאל אותו אם הוא רוצה מים, ואם הוא אומר כן, תן לו שתי סטירות, ואחר כך תשאל אם הוא רוצה עוד מים, וככה תמשיך.” המפקד במקרה הזה שכל אח באחת המלחמות, אז הפלוגה “מבינה אותו”. כולם מתנהגים באלימות, מחפשים מעצרים סתם, ואם אין במקרה בשטח קצין שאכפת לו – זה אסון.

– או כשאתה רואה נ"נ נוסע ומריץ לפניו עשרים ערבים, בתור טרטור, זה צבא? זה חיילוּת? זה מבצעי?

מגישים תלונות לפרקליטות?

– הפרקליטות סתומה מרוב תלונות, לא יכולים להשתלט על הכול. שום פרקליטות בעולם לא תשתלט על זה.

דיברתם על אימון לפיזור הפגנות במקום אימון יחידה, דיברתם על ביזוי חיילים, ודיברתם על הפוליטיזציה שמתרחשת בשטח; היש עוד נזקים שנגרמים לצבא, לדעתכם?

– יש התערערות מוחלטת של אמון בהודעות דובר צה“ל, למשל. הודיעו יום אחד ש”לא חלו כל שינויים בהוראות פתיחה באש", כאשר כמה שעות לפני זה הודיעו לנו את ההיפך. יש המון אי־בהירויות: האם מותר לירות באחד שמניח צמיג ובורח? סטרשנוב (פרקליט צבאי ראשי) אומר שלא, בשטח עושים את זה כן. כל אחד צריך עורך דין צמוד.

– מה שאולי עוד יותר חמור זה שהדיווח נפגע קשה. לא הכול מדווחים, נהלים לא נשמרים ואף אחד לא יודע. אני משוכנע שלא כל סיור מדווח מה עשה, מה לא עשה, למה לו לדווח אם ההוראות לא לגמרי ברורות, למה שיסתבך. ואני צריך להיות מוכן לצאת עם הפלוגה הזאת למלחמה, לא יתכן שהצבא יתרגל לדיווח לקוי, או דיווח כוזב. וכבר התרגלו לזה, שלא הכול מדווחים. זה יעלה לצבא ביוקר.

דיברתם על זה עם רבין?

– רבין ניהל תחקיר צבאי ברמה גבוהה, בדק מי בדיוק ירה פלסטיק ובאיזה נסיבות, האם הצבא זקוק לכלי נוסף, וכל זה; אבל פוליטית הוא לא ענה בכלל.

ואם תהיינה הוראות יותר טובות, יותר מדוייקות?

– זה לא ישנה כלום. הפקודות בסך הכול מאפשרות תרגום סביר, אבל ברגע שיש שיקול דעת של המפקד במקום, זה כבר שייך להמון דברים אחרים, כולל השקפת עולם, כולל אופי. אנחנו הכיבוש הכי נאור בעולם, ואנשים יצאו משם במועקה, כמה אפילו במחשבות על ירידה, פעם ראשונה בחיים. אני לא יודע, אולי צריך להצמיד פסיכולוג, או מישהו מדובר צה"ל שינחה את האנשים, או להראות לאנשים סרטים, שיראו את עצמם. לא יודע.

– אתה שומע את זה מהחיילים. אומרים לך: אני מרגיש מושפל. אומרים: כל סמלי המדינה על כתפי. ובפירוש היו מקרים שהתחרטתי עליהם, כל המקרים שבהם נהגתי בקשיחות במקומיים ללא כל צורך, רק כדי שהחיילים יראו שאני קשוח. הרי היחידה תצטרך להילחם פעם, ואני אמור לפקד עליהם, חייב לשמור על דימוי של מפקד. אז בכל פעם שאני פועל נכון כמפקד, אני פועל לא נכון כבן אדם; וכשאני פועל נכון כבן־אדם, אני פועל לא נכון כמפקד. וזאת המסקנה העיקרית שלי מהשטח, ואף אחד אין לו תשובה על זה.

ידיעות אחרונות, 31.3.1989

(עדות הקצינים נמסרה לאחר מכן לוועדת שמגר)

שגו מאוד אנשי הקיבוץ הארצי, מפקדים ואנשי הסיירת, אשר ביקשו להגיע לכלל “מסמך הבנה” עם חלק מהמתנחלים. הם שגו, ראשית, בהעמידם קיטוב כוזב, שכולו לטובת יריביהם: כאילו יש לנו “השמאל השפוי” מכאן, ו“המתנחלים השפויים” מכאן.

קיטוב כזה אינו קיים. קיים רובו של עם ישראל, הרוצה בשמירה על חוק ועל צלם אדם, הרוצה במסגרות מדיניות דמוקרטיות, המעוניין בתהליך מדיני שיוביל לשלום, ויודע שיהיה לכך מחיר – ולעומתו מיעוט קטן, שעצם שבתו הבוטה בשטחים עומד בסתירה לכל אלה. ומדובר במיעוט קטן באמת. פנקס הבוחרים לכנסת הנוכחית הוכיח שמדובר בכל השטחים כולם בפחות משלושים אלף מבוגרים. כל השאר הם ילדים, או אנשים שפשוט לא העתיקו את מגוריהם אלא כפיקציה, וגם זה אומר דרשני.

הם שגו גם בעצם הסכמתם לחתום על מסמך. זה זמן רב שאנשי גוש אמונים תרים אחרי אנשים וקבוצות־אנשים שיסכימו לחתום אתם על אמנות, הסכמים ושאר בוקי־סריקי, ממש תופסים בדשי בגד, ובלבד שיישמר איזה “קו אדום”, או “טלפון אדום”, כאילו מדובר בשתי דיעות שמידת הלגיטימיות שלהן שווה, וצריך רק לקיים ביניהן חוזים ואמנות, כדי למנוע “מלחמת אזרחים” ר“ל. הבלים. במדינת ישראל קיים חוק, ואין בה צורך בשום אמנות והסכמם נפרדים. מי שמפר את החוק, או מתכוון להפר אותו, בל ינפנף לנגד עינינו בהסכמים ואמנות. ואם תחליט ממשלת ישראל על פינוי השטחים, או חלק מהם, והמתנחלים – או חלק מהם – יסרב לקיים את ההחלטה החוקית של הממשלה החוקית, לא תהיה לנו “מלחמת אזרחים”, כפי שהם מנסים לאחז את עינינו, אלא בעיה אג”מית של אג"ם פיקוד מרכז ופיקוד דרום. והיא גם תיפתר.

אנשי הקיבוץ הארצי שגו גם בנפלם לתוך המלכודת המספרית. נוח מאוד לאנשי גוש אמונים לומר שרק מיעוט מתוכם מבצע את המעשים המעוררים את חמתו של כל אדם בר־דעת בישראל. ואילו רובם מגנים את המעשים האלה. מן המלכודת הזאת נמלטו טובי המשפטנים במשפט הבינלאומי, כאשר קבעו במפורש שלא רק אישים בודדים, אלא גם גופים ואירגונים ומפלגות אחראים, כגוף, לפשעים; כלומר, החילו את האחריות למעשיהם של יחידים על אירגון אידיאולוגי שלם, גם אם לא כל חבריו השתתפו בפועל בביצוע הפשעים, או אפילו סלדו מהם, כיוון שעצם קיומו של הגוף גרם לאותם פשעים. אף בחוק הישראלי חברות באירגון שהוגדר כעוין היא בת־עונשין בפני עצמה, גם אם החבר הבודד עצמו לא ביצע שום עבירה.

אכן, קיימות הנחות־יסוד אידיאולוגיות כל כך גרועות בפני עצמן, שאין לדוגלים בהן שום ברירה אלא להיגרר במוקדם או במאוחר לעבירה על החוק, לעשיית דין לעצמם, ולפשיעה של ממש, וכל הדוגל בהנחות אלה ישלם בסופו של דבר במעשים את מחיר אמונתו ברעיון שאינו יכול אלא להוליך לזוועה.

כווונתי, בראש ובראשונה, לסיסמה הנוראה, הפולְקיסטית, המיתית, המטשטשת כל הגיון אזרחי וכל שפיות פוליטית, “ארץ ישראל שייכת לעם ישראל” – זו שהביאו עלינו במקום הסיסמה המוגדרת, הדמוקרטית, “מדונת ישראל שייכת לאזרחי ישראל”.

מה ההבדל?

ארץ זו הגדרה אמורפית מבחינה פוליטית, חסרת גבולות מדיניים ברורים ומוכרים, המושכת מאוד בכיוון הרגשי והמיתולוגי. ארץ היא דבר שאין לו שיעור. יש לו זיקה למעשה־הבריאה, ואין לו זיקה למה שעשו, או עושים, בני האדם. לא בשר־ודם הוא שברא את ההר ואת הבקעה, את החרוב והאלה, את החגלה והירגזי. כביכול האחריות אינה עלינו. אין במונח הזה שום התחיבות שבעולם ביחס לאופי המשטר, לחקיקה ולקיום החוק: “ארץ” היא מושג נייטראלי, אדיש ביחס לקיום חוק וסדרי חברה מתוקנת. אבל מה שקובע את החיים ואת אופי החיים הוא בדיוק אותם סדרי חברה ותקנות וחוקים שאנחנו עצמנו אחראים להם; ומשום כך, לא פעם, אנו עדים לכך שאנשים אוהבים מאוד את ארצם, אבל הם מהגרים ממנה, או יורדים, מפני שאין הם אוהבים את מדינתם.

“מדינה” – פירושה אירגון חברתי פוליטי, שבתשתיתו זיקה להכרה בקיומם של גבולות: גבולות שבין מדינות, גבולות שהחוק מטיל, גבולות ההתנהגות האישית. המלה “מדינה” אולי מעוררת פחות רגשות מהמלה “ארץ” ובדין. כאשר מדובר בהתארגנות מוסכמת של אזרחים, זו נועדה מטבע ברייתה להסדיר את הרגשות החזקים, ולא לשקוע בהם באין מוצא. “מדינה” היא מונח נורמטיבי באופיו, ומאחד את כלל האזרחים. יש מדינות שהן “מדינתיות” יותר, ובהן טוב יותר לאזרחים לחיות; ויש שהן “מדינתיות” פחות, כגון לבנון, שכבר מזמן קשה לדבר עליה במונחים של מדינה, והיא חוזרת ומתקרבת יותר ויותר להגדרה הסתמית של “ארץ”. “ארץ” היא מושג חסר נורמות בפני עצמו ומתוך עצמו. לא כל שכן נורמה של אזרחות. לא כל שכן של שיוויוניות.

בדיוק באותה צורה גדול מאוד ההבדל שבין “עם ישראל” לבין “אזרחי ישראל”. עם ישראל – הכוונה הברורה, הבלתי־נסתרת, היא ליהודים בלבד. “עם” הוא גוף בעל זיקה ברורה לעבר, לאבות ולאמהות מיתולוגיים וקבריהם, להיסטוריה המשותפת ולקיטש המשותף, משהו הדומה למשפחה מורחבת, שקשרה היחיד הוא מה שקרוי “קשר דם”; כלומר, שוב דברים שאינם בתחום אחריותו של אדם. איש אינו אחראי למקום הולדתו ולמשפחה שבקרבה נולד. אין בכך שום מעשה רצוני. אין כאן בחירה חופשית.

לעומת זאת “אזרחים” הם גוף החי, מדעת, מתוך בחירה, בהתארגנות חברתית ומדינית, שנועדה להסדיר את חיי הנמנים עמה בצורה דמוקרטית אופטימאלית. במדינות טוטליטריות האזרחות היא מושג סגי־נהור, ולא בכך אנו עוסקים. אנו עוסקים באותן מדינות שבהן מדובר באמת באזרחים, הרשאים לבחור בין חלופות, וגם להחליף את אזרחותם אם חפצם בכך. ובעידן בו אנו חיים, בעולם כולו, המאבקים הם באמת על האירגון החברתי הדמוקרטי, מכיכר טיאננמן בבייג’ין, ועד בתי הכלא של ארגנטינה. זהו ה“צייט־גייסט”, רוח הזמן, ורק ישראל מפגרת – כשם שהיא מפגרת, בשנים האחרונות, בכל כך הרבה תחומים, עד שקשה מאוד לחשוב עליה במונחים של מדינה מובילה או מצטיינת.

אם ארץ ישראל שייכת לעם ישראל – מישהו יכול להחליט שאין בה מקום לערבים. אם ארץ ישראל שייכת לעם ישראל – זו אקסיומה שבעטיה מותר היום, או יהיה מותר מחר, ברצף המוביל אל הזוועה, לגרש את הערבים. אם ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, הקו הירוק אינו קיים, הגבולות האמיתיים הם גבולות ההבטחה, וכל מוסדות המדינה אינם תקפים תוקף של ממש.

גם אם “תקרה” (!) מלחמה, וייהרגו בה עשרות אלפי אנשים משני הצדדים, האחריות על כך לא תחול עלינו, או על שכנינו, ועל מנהיגים שהחליטו החלטות שגויות, אלא על מי שהבטיח שארץ מסויימת שייכת לעם מסויים. לכן המלחמה “בלתי נמנעת”, ר"ל, לא משנה מה שנעשה או לא נעשה. ואם לא “תקרה” מלחמה, כאילו מלחמות קורות במקרה, – גם אז רשאים “בני העם” לשפוך את דמו ולהרוג את ילדיו ולשבור את חלונותיו של כל מי שאינו שייך לעם זה, כיוון שהארץ, הוי הארץ, ההר והבקעה, האלה והחרוב, החוגלה והירגזי, שייכים לבני העם בלבד.

אבל אם מדינת ישראל שייכת לאזרחי ישראל, היא רשאית ויכולה, בקולות אזרחיה, להחליט מה הגבולות הרצויים לקיומה (שאינם חייבים להיות זהים לגבולות ההבטחה, או לכל מתכונת קיימת אחרת). היא רשאית ויכולה, בקולות כל אזרחיה, ובהם גם מיעוטים שונים, וכולם שווים, להחליט על מדיניות של שלום בתמורה לוויתור מסויים.

מדינה ואזרחים הם מונח ריבוני. ארץ ועם הם מונח נגזר מראש. ואם מדינת ישראל שייכת לאזרחי ישראל, חלה עליהם חובת קיום חוק המדינה בכל מקום ובכל עת, וכולם שווים בפני החוק, אין איש שדמו סמיק טפי. מדינה מסוגלת גם להכיר בקיומה של מדינה שכנה, ולכבד את אזרחיה. ארץ היא מושג סטטי ונעול על עצמו. מדינה, ולא ארץ, היא המסגרת שבה מתקיימת פעילות פוליטית. עמים נלחמים זה בזה; שלום כורתים בין מדינות. מדינת ישראל היא שכרתה שלום עם מדינת מצרים; לא הרי יהודה עם גבעות מוקאטם.

בין שני עולמות־מושגים אלה לא עובר אף קו מחבר אחד. יתרה מזו: היריבות ביניהם היא טוטאלית, עד ששום הסכם לא יתפוס לאורך זמן. זהו שידוך שאין לו סיכוי שבעולם להתקיים.

האם המושגים ארץ ועם הם מושגים שליליים?

חלילה. הם דברים נפלאים. אדם שאינו אוהב את ארצו ואת עמו – אפשר רק לרחם עליו ועל העולם הרגשי המצומצם, הקלאוסטרופובי, שבו הוא חי.

אפשר לאהוב את הארץ ואפשר לאהוב את העם עד כלות הנשימה ועד כאב, להתהלך בארץ ובתרבות ובלשון ובאוצרות השמורים לעם לארכם ולרחבם, ולחוש אהבה וגאווה. כל אלה הופכים להיות שליליים רק כאשר אנשים מנסים להפוך את אהבתם למשהו מתחום אחר לגמרי: לתכנית פוליטית. בעולם שבו מדינות (ולא ארצות!) חותמות על חוזים והסכמים, מחליטות על אי־לוחמה, פורקות נשק ומצמצמות אותו, הטיעון של ארץ ועם הופך לא רק אנאכרוניסטי: הוא מביא למין אוטיזם ציבורי שזולתו כביכול אין כלום, אין בני אדם אחרים, אין זולת ואין בתים ואין שדות, אין כאב ואֵבל ואהבה אחרת. והשעטנז המושגי הזה, הערבוב של מין בשאינו מינו, מביא באורח בלתי נמנע לשפיכות דמים.

ב־1948 הוקמה מדינת ישראל, לא ארץ ישראל. הארץ היתה כאן כל הזמן. ב־1948 הוקמו מוסדות המשפט, הכנסת, הצבא, הממשלה, ונגדם, באורח בלתי נמנע, פועל היום האנארכיזם המושרש של “ארץ ישראל שייכת לעם ישראל”. ההתנגשות היתה מובְנֵית מהתחלה. עוד בסבסטיה פעלו מתנחלים נגד הצבא ונגד החוק. לא נכון שרק עכשיו מכים חיילים וקצינים. הם הוכו בידי מתנחלים כל הזמן; ואולי המקרה החמור ביותר היה בעת שריפת השוק בחברון, כאשר מג"ד וקצינים הוכו בקתות בידי מבעירי השוק ובוזזיו שבאו מקרית ארבע. גם מקרה זה טושטש, בלי שהעוסקים בו הבינו שמדובר בעניין עקרוני עד מאוד, שהמשכו יעלה לנו ביוקר.

לא נכון גם שההתנכלות למר שמיר בשבוע שעבר באריאל היתה בגלל מדיניותו. היא קרתה, מפני שהוא אישיות ממלכתית בכירה. הוא הדין בחרפות נגד שר הבטחון, הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד, שכולם מייצגים את המדינה וסדרי השלטון. המתנחלים מריעים היום רק לאותם אנשים שמעולם לא היססו לשבור נורמות שלטון מתוקנות, כגון מר שרון. מי שלא הבין זאת, אינו קורא את המפה.

האישים הפוליטיים שלנו, והתקשורת שלנו, עדיין משתמשים בביטוי האידיוטי “נטילת החוק לידיים” בידי המתנחלים, ואינם מבינים שבכך הם משחקים ישר לידיהם של אנשים שאינם מכירים בחוק, פועלים נגד החוק, ומה שהם עושים אינו נטילת החוק לידיים, אלא הם עושים דין לעצמם, מחוץ לכל חוק של מדינת ישראל, ובעצם רומסים את החוק ברגליים. וגם זה בלתי נמנע באידיאולוגיה הקיימת.

מעצם האידיאולוגיה של “ארץ ישראל שייכת לעם ישראל” הפך גוש אמונים להיות, מראשיתו, הגוף האנטי־ממלכתי ביותר שיש לנו, העומד בניגוד קוטבי לכל המוסדות החברתיים ולכל ההתארגנות השלטונית שהקימונו כאן מקום המדינה ואילך. מעצם האידיאולוגיה הזאת הם פועלים, ויפעלו, נגד כל האירגון והסדר החברתי של מדינת ישראל. “לארץ” ול“עם” באמת אין שום מחוייבות לכל אלה, גם אם ייחתמו אלף ואחד מסמכים והסכמים־לשעה, שאפילו ערך טקטי אין להם.

ולטוענים שהם יושבים שם בתוקף החלטות ממשלה, אפשר רק להשיב ששום ממשלה בישראל לא החליטה עד כה על סיפוח השטחים; ולכן הם יושבים בפועל, מחוץ לגבולות המדינה, מובלעת פוליטית בלתי ברורה ובלתי מוגדרת, שלידתה לא בטהרה, בלב החוק הירדני.

ואם כן, עם אש"ף נדבר ואתם לא?

כותבת שורות אלה נמנית עם האנשים שידברו עם אש“ף רק בלב כבד מאוד, בתנאים ברורים מאוד. באותם תנאים עצמם אני מוכנה לדבר עם המתנחלים: אם יכירו במדינת ישראל בגבולות בטוחים ומוכרים, תוך ויתורים טריטוריאליים, על פי 242 ו־338; אם יחדלו כליל מן הטרור נגד אוכלוסיה אזרחית ומן ההתנכלות לצה”ל; ואם יוותרו על ה“אמנה”. שאם לא כן, הם מתנכלים לעצם הממלכתיות שלי.

עד אז, אין לאיש מאתנו מה ללכת אצל בני־בניו של למך, שאיש הרגו לפצעם וילד לחבוּרתם. עד אז, אין שום טעם להגיע לנסיונות של הבנה עם מי שמלכתחילה אינו רוצה בהבנה, אלא בלגיטימציה של כל מה שאינו לגיטימי. רק אם יצהירו המתנחלים בפנינו, קבל עם ועדה, הצהרה בלתי־חוזרת, שהם מוותרים על חלום האנארכיה של “ארץ ישראל שייכת לעם ישראל”, ומקבלים את הדין של “מדינת ישראל שייכת לאזרחי ישראל”, על כל ההשלכות המעשיות הנובעות מכך עד לאחרונה שבהן, והראשונה היא החזרה לגבולות הקו הירוק, שהם, עד להודעה חדשה, גבולות מדינת ישראל – אז ורק אז, נוכל לומר: אחינו הם.

ידיעות אחרונות 30.6.1989

לרבים וטובים בציבור נדמה שמערכת המשפט, בכל מדינה שבעולם, היא מן המערכות החזקות ובעלות הכוח הרב ביותר בחברה המקיימת אותה. נקל להבין כיצד מתקבל הרושם: השופט הוא בעל סמכות לשלוח אדם לכלא, ולעתים – במדינות רבות בעולם – למוות; השופט הוא הפוסק והגוזר דין, שהחברה כולה מקבלת אותו ואינה מהרהרת אחריו הרבה; וגם אם פסקי דין מסויימים נראים בלתי צודקים, הציבור מקבל את הדין בפטליות השמורה בדרך כלל לדברים שמידי שמיים.

אלא שמודבר בטעות אופטית. למערכת המשפטית אין כוח. יש לה סמכות, ואין לה גייסות. הסמכות קיימת רק כל עוד הציבור מוכן להעניק אותה. היא חדלה להתקיים ברגע בו הציבור חדל לקבל אותה. מדובר במערכת רגישה, לעתים – כמו בישראל – מעולה ביידע שלה וברצון להגדיר נורמות בחברה החסרה נורמות עד־רחם; אולם אסור לשכוח אף לרגע אחד שמדובר במערכת פגיעה מאוד, הניתנת לערעור.

מי שמביט כמה שנים אחורה, רואה עובדה מדהימה: החברה הישראלית לא ידעה לשמור על מערכת המשפט שלה. אם דמוקרטיה בנויה על שלוש זרועות־יסוד, הזרוע המחוקקת, הזרוע המבצעת, והזרוע המשפטית – אנו עדים זה כמה וכמה שנים, לכרסום מתמיד של סמכות הזרוע המשפטית בידי שתי האחרות. לא צריך להרחיק לכת כדי להביא דוגמאות. בהפגנה שנערכה בכיכר מלכי ישראל לשחרור הרוצחים מן המחתרת היהודית, שלא היתה אלא הפגנה נגד פסיקת בית הדין העליון בישראל, השתתפו שרים (הזרוע המבצעת) וחברי כנסת (נציגי הזרוע המחוקקת). במדינה דמוקרטית מותר להפגין בעד ונגד כל דבר שבעולם, כולל אפילו פסק דין. אבל בשום דמוקרטיה שבעולם אסור לנציגי שתי זרועות־יסוד ליטול חלק בהפגנה ובלחץ נגד הזרוע השלישית. מבחינת מנהל תקין, זו כמעט התאבדות. אין כל ספק שאדם משכיל כשר המשפטים הנוכחי, מר דן מרידור, יודע זאת; אף על פי כן נטל גם הוא חלק אישי בפגיעה החמורה בזרוע המשפטית, כאשר הרים גם הוא בכנסת את ידו בעד חוק החנינה; כלומר נגד בית הדין העליון ופסיקתו, שכבר לקחה בחשבון את כל הגורמים, כולל מידת הרחמים. ואולי זה המקום להזכיר לכולנו שזכות החנינה שניתנה לנשיא היא הזכות לחון אך ורק כאשר הובאו עובדות חדשות, שלא היו ידועות לבית המשפט בערכאה העליונה בעת הפסיקה. אם לא נתגלו שום עובדות חדשות, חזקה על בית המשפט שכבר שקל הכל, ואז למעשה אין תוקף לזכות החנינה של הנשיא.

היה לפחות מקרה אחד בישראל שבו הביא לחץ פוליטי ישיר לחנינה, והוא מקרהו המפורסם של האדון יהושע בן ציון, אשר הוצג הצגה כוזבת כשכיב־מרע. מר בן־ציון חי עמנו עד היום, והכתם טרם נמחק. לא היה זה המקרה היחיד של לחץ פוליטי על הנשיא. כאשר בית המחוקקים, בגלל שיטת בחירות טראגית, בנוי בצורה המאפשרת לו הפעלת לחץ פוליטי כבד על נשיא, אנו עדים למקרים נוספים. ומדובר בחנינה תחת־לחץ של מחבלים שנשפטו וטרם נשפטו (!) בעסקת ג’יבריל הזכורה לשמצה, בדיוק כמו בשחרור המוקדם של אסירי המחתרת שלא הביעו כל חרטה, שלא הובאו שום עובדות חדשות ביחס אליהם ולמעשיהם, וכלל אינם ממלאים את התפקיד המצופה (ותמים מי שציפה לו) של עושים נפשות לחוק ולמשפט בישראל, לעתים אפילו להיפך.

כל המקרים הללו, ורבים אחרים, הם אונס המערכת המשפטית בידי המערכת הפוליטית האלימה. התוצאות אינן מאחרות לבוא: המערכת המשפטית, המוכה השכם והערב, שפסיקתה נעשית פלסתר ברמות השונות, שבעצם חדלים לשמוע בקולה ולקבל את סמכותה, מאבדת את ביטחונה העצמי, ומתחילה לחשוש שמא היא פוסקת אי־שם בחלל החיצון, שלא על דעת הציבור; ואז, מרצון או שלא מרצון; ביודעין או שלא ביודעין, קורה משהו גם לפסיקה. הפחד מפני שפיטה סמכותית הוא אחד הסימנים של חברה מתפוררת. חברה מתוקנת שומרת על מערכת המשפט שלה כבבת־העין, כדי שלעולם תהיה שפיטתה בבחינת צדק הנשמע, נראה ונעשה, בלא התערבות. לא לחינם אמרו אבותינו: אין אחרי מעשה בית־דין כלום; ללמדנו שכל לחץ על המערכת הוא עניין פסול מכל פסול, ואינו אלא צורה של התאבדות חברתית.

מה פירוש מערכת משפט פגועה? האם פירוש הדבר שהשופטים מתחילים לפסוק שלא על פי החוק?

חלילה. מדובר באותו גורם חמקני וקשה להגדרה, הקרוי “שיקול דעת השופט”.

אומר על כך הנורמטיביסט הגדול שלנו, פרופ' אהרן ברק, בספרו “שיקול דעת שיפוטי”:

“שיקול דעת שיפוטי משמעו… הכוח אשר הדין מעניק לשופט לבחור בין מספר חלופות, כל אחת מהן חוקית… שיקול דעת שיפוטי, על פי הגדרתו, אינו מצב נפשי או מנטלי. הוא מצב משפטי, שבו יש לשופט החופש לבחור בין מספר אופציות… המשפט כאילו אומר: ‘עד כאן קבעתי אני את תוכנה של הנורמה המשפטית. מכאן ואילך עליך, השופט, לקבוע את תכנה של הנורמה המשפטית, מבלי שאני, שיטת המשפט, יכולה לקבוע לך באיזה פתרון עליך לבחור’. הילוכו של המשפט כאילו נגמר בצומת, ועל השופט להחליט – בלא אמת מידה ברורה ומדויקת – לאיזה כיוון יפנה”.

האיזור שאותו מכנה השופט ברק בשם “פרשת דרכים אמיתית אשר עליה ניצב השופט ובידו להחליט, ללא כל חובה משפטית לבחור בדרך זו או אחרת” – היא בדיוק האיזור שבו יכול, בחברה הפוגעת יתר על המידה במערכת המשפט שלה, להתרחש עיוות דין; עיוות בתוך המערכת, ולא מחוצה לה, ברשות החוק ולא מחוץ לחוק. השופט יכול ורשאי להחמיר יתר על המידה; כשם שהוא רשאי מבחינת אות־החוק גם להקל יתר על המידה. אלא שהצטברות גדולה מדי של מקרים מעין אלה, בהם חש הציבור שהיתה החמרת־יתר, או הקלת־יתר, עלולה לפוגע פגיעה אנושה באמון הציבור בבית־המשפט שלו ובתוקף שיקוליו. היה מקרה לפני שנים רבות שבו נשפט אדם על הדבקה חוזרת של בול משומש על גבי מכתב, והוא נדון בערכאה הנמוכה ל… שנת מאסר בפועל. היה זה מקרה שבו כל הציבור חש בעוול הברור, גם אם נעשה במסגרת החוק, ובערכאת הערעור באמת שונה גזר הדין התמוה. אלא שלא בפסקי דין בודדים מדובר, אלא במצב שבו הציבור מתחיל לראות שיטה ההולכת־ונוצרת בשיקול הדעת לקולא או לחומרא; שאז באמת מצויה המערכת המשפטית, והציבור המקיים את המערכת, במצב חולה מאוד.

במה דברים אמורים? כאשר לציבור מתברר שכתוצאה מלחץ גלוי, או מדיעה־קדומה סמויה, אנשים נשפטים לא על פי המעשה, אלא על פי העושה, מוצאו, צבע עורו, וכיוצא באלה. לתכונה זו קרואים בשם “ייחוס תכונות” (“אטריביושן” בלע"ז). ביקורת פסקי דין בארה"ב הוציאה לאור, לא פעם, את העובדה ששחורים ולבנים הנשפטים על אותו מעשה עצמו – השחורים נשפטים בחומרה יותר, במסגרת החוק. מסתבר ששופטים נהגו ליחס לשחורים תכונות שלא ייחסו ללבנים, ולהיפך. הללו חזקה עליהם שאינם מזיקים לציבור. ומדובר בהפרשים שבין כמה עשרות שנות מאסר בפועל, ובין מאסר על תנאי למספר חודשים, על אותו מעשה עצמו. האירגונים הפמינסטיים השונים נלחמים – ובדין הם נלחמים – נגד “ייחוס תכונות” לאשה, כגון במשפטי אונס, כאשר יש עדיין בעולם שופטים המשוכנעים שהאשה “הביאה זאת על עצמה”, גם כאשר היא בת תשעים או בת ששה חדשים, כיוון שקול־באשה ערווה. גם כאן נוצר “ייחוס תכונה” פסול מעיקרו, שחובה להלחם בו.

ביקורת המשפט חייבת, אם כן, להתקיים, ולו רק כדי להצביע על מעידות מעין אלה, על נפילת המערכת לתוך מלכודת “ייחוס התכונות”. בית המשפט השופט לאורך־זמן על פי מה שנראה לו כתכונות העושה, ולא על פי המעשה, מערער בעצמו את אמון החברה בפסיקתו, כיוון שכל סמכות בית המשפט בעיני הציבור מבוססת על האמונה שהכול שווים בפני החוק. זה בסיס הסמכות כולה. אמת: גם החוק הוא, על פי הגדרת השופט זוסמן, “יצור החי בסביבתו”, ולא מחוץ לסביבתו האנושית והחברתית; אולם השופט פרנקפורטר, כמובא בספרו של פרופ' ברק, מפרש ואומר ש“סביבה אין פירושה אך־ורק ההקשר הפוליטי והחברתי המיידי… אלא כל השיטה המסורתית של חוק ואכיפת חוק”. במלים אחרות, שופט הדן על פי העושה ולא על פי המעשה, שופט המסתמך על הֶקשר חברתי ופוליטי מיידי, מתעלם מכל העקרונות היוצרים את “המטריה הנורמטיבית הפרושה מעל דברי החקיקה כולם” (פרופ' ברק).

אנחנו מצויים, אכן, במציאות מסויימת, שבה במשך שנים נעשו מעשי טרור נגד ישראלים, הגם שמעולם לא יכלו להזיק למדינת ישראל ככזאת. אנחנו מצויים במציאות שבה בשנתיים האחרונות מתקימת התקוממות בשטחים, וכוחות הביטחון מנצלים את זכותם בחוק, ולעתים תוך פריצה של כל חוק, לפעול נגד משתתפיה הפעילים או אפילו שאינם פעילים. העתונות וכלי העברת המידע שלנו אכן ממלאים את אזנינו, יום יום ושעה שעה, סיפורים על אירועים אלימים כאלה ואחרים. זאת המציאות המיידית.

והנה, לאסוננו, מתברר שהמציאות המיידית הזאת פגעה הן בחברה שלנו שהתחילה ללחוץ לחץ פוליטי על בתי המשפט ופגעה קשה במערכת רגישה, והן במערכת עצמה, שבה קרה משהו לשיקול דעתם של חלק מהשופטים. הטרור, כמו גם האינתיפאדה, לא הצליחו ולא יצליחו למוטט את החברה הישראלית מבחינת ביטחונה. להוותנו, הם הצליחו ומצליחים לפגוע בה אנושות, אם אכן גרמו לשינוי בחל במערכת המשפט וביחס הציבור אליה, אושיות שבלעדיהן אין חברה מתוקנת יכולה להתקיים.

לא המציאות המיידית, ואף לא ההקשר הפוליטי והחברתי המיידי, הם שצריכים להשפיע, הן על החברה בישראל, הן על שיקול הדעת של שופטי ישראל. מערכת המשפט צריכה לפעול על פי “עקרונות חוק מקובלים” (בכל תנאי!) – ובראש ובראשונה, כפי שכבר פסקו שופטי בית הדין העליון מספר פעמים, מגילת העצמאות, הדורשת “שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין” – כלומר הימנעות גמורה מ“ייחוס תכונות” על פי העושה. בין ערכי היסוד הללו מונה השופט ברק גם שוויון, צדק, מוסר, צדק טבעי, כבוד האדם, הגינות, סבירות, אי־משוא־פנים. כל אלה אמורים להיות חזקים יותר מכל ההקשרים המידיים.

אם אדם שרצח זוֹכה בפסק־דין רחום וחנון של מאסר על תנאי, או החלפת סעיף ההאשמה, או חנינה שלא כדין, מפני שהוא יהודי; ואם אדם אחר נשפט בגין אותו מעשה עצמו למאסר עולם, או לכמה עשרות שנים בכלא מפני שהוא ערבי; אם רוצח יוצא לחפשי, ואדם ששוחח עם נציג אש"ף נידון על שיחה זו למאסר בפועל; אם משפטו של חשוד ברצח נדחה בלי סיבה ברורה מחודש לחודש – אין מנוס מן המסקנה שהטרור והאינתיפאדה אכן השיגו מטרה אחת לפחות – ערעור אמון הציבור במערכת המשפט שלו, ואבדן ביטחונה של מערכת המשפט בנורמות הקבועות־ועומדות, בגלל לחץ היסטרי או תועלתני מצד הציבור והמערכת הפוליטית. ברגע בו אובד האמון בשיוויון המוחלט בפני החוק, ברגע בו הצדק הברור אינו נראה בעין, ברגע בו קנוניות פוליטיות מסוגלות ליצור לחץ על גורמים רמי מעלה – הרי גם החברה, גם מערכת המשפט שלה, חולות מאוד. וחברה שלא תדע להגן על מוסדותיה המשפטיים, לא יהיה מי שיגן עליה מפני הזדון המוחלט.

ידיעות אחרונות, 20.10.1989

שאל פוליטיקאי ממוצע אם הוא מבין את ההבדל בין חיפוי לבין לויאליות – וקרוב לוודאי שיביט בשואל בתמיהה. עצם השתייכותו לקבוצה, עצם הנאמנות שהוא חייב לה על פי דרכו, כיוון שדרכו תלויה בה, הן עובדות מוצקות כל כך, עד שכל נסיון של הבדלה ייראה לו כדקדוק של עניות, אם לא מופרך מִכללא. המלים “שלי” ו“שלנו” הן, אכן, מלים חזקות מאוד.

אלא שהרבה מאוד דברים רעים קורים הן בתרבות הפוליטית, הן בקבוצות, הן במשפחות, כאשר ההבדלה בין חיפוי לבין לויאליות מיטשטשת, או אינה קיימת. והרי מדובר בשני מושגים שונים כמעט קוטבית זה מזה: האחד שלילי מעיקרו, נמנה עם הדברים המחריבים עולם, והשני חיובי ומאפשר לעולם להתקיים ולהתקדם.

הציר המרכזי של ההבדלה בין שני המושגים הוא היחס לאמת. מי שמחפה, מסתיר את האמת, אינו מעוניין שתצא לאור יום, אינו רוצה שהיא תיוודע בחוץ, שכן יש בעיניו דברים חשובים ממנה. למעשה, המחפה על חברו מעמיד פנים כאילו לא אירע דבר, וכי צריך להמשיך כרגיל, גם כאשר קשה מאוד להמשיך כרגיל. הפילוסופיה שמאחורי מעשה חיפוי אומרת: מה שאנשים אינם יודעים, כאילו לא היה. אחד ממאפייני החיפוי הוא, כמובן, ה“שָא!” השתיקה, ההעלמה, איסור הדיבור, חוסר הקומוניקציה, ואפילו נתק של קומוניקציה, שכן יש נושא שאסור לדבר עליו, ולרוב הוא נושא חשוב מאוד. ואם תשאל את המחפה על מה ולמה הוא עשה כן, קרוב לוודאי שישיב: מתוך לויאליות.

אבל הלויאליות שונה קוטבית מן החיפוי. ראשית, היא מכירה בָאמת, מכירה בכך שדברים נעשו, עובדות קרו, ואינה מנסה לתלוש בסתר דפים מתוך החיים ולהעלימם. האיש הלויאלי אינו מכחיש, אינו קובר ואינו מתייק את הדברים: הוא יוצר יחס חי אליהם. האיש הלויאלי, להבדיל מן המחפה, יכיר בָאמת; אבל כיוון שהוא לויאלי, ינסה להבין את מניעי חברו שסרח, ישתדל להסבירם לאחרים, יעשה כל מאמץ להגן עליו במציאת נסיבות מקלות, או רקע, או כל דבר אחרי שיש בו תוספת מידע, ולא החסרת מידע.

החיפוי הוא נתק; הלויאליות היא קומוניקציה. החיפוי הוא מכשול, לפעמים בלתי עביר, ביחסים בין אנשים. הלויאליות היא זרימה חופשית, המאפשרת להתקדם בתוך המציאות. בעקבות מעשה חיפוי, אנחנו יודעים פחות. בעקבות מעשה לויאליות, אנחנו יודעים יותר, ואולי גם מבינים יותר. ועל כל אלה, החיפוי הוא מעשה המונע תיקון.

תרבות החיפוי קיימת בארץ כמעט מראשית הציונות. ותיקים יודעים לספר על הרבה מאוד חיפוי ושתיקה, עד קֶבר, במה שקרוי “מעשים שהשתיקה יפה להם”. לעתים מדובר אפילו במעשי רצח עלומים שלא הוכחו מעולם; בוודאי בהרבה פרשיות בתחום האפור, הגבולי, ובוודאי בעניינים הקשורים במשפחות. במשך שנים רבות נוצר בארץ כעין אֶתוס של חיפוי, שגבר על כל האחרים, וקראו לו בשמות שונים: דיסקרטיות, חברות, נאמנות. רבים מאוד מקרב דור המייסדים נושאים עמם סיפורים קשים עד היום הזה, והם מחפים על אנשים שעשו דברים חמורים מאוד.

עד היום, כמאה שנה למניין העליות, קיימות בינינו קבוצות וקיימים אנשים שקשה להם להשתחרר מאֶתוס החיפוי, שהם קוראים לו בטעות גמורה – חבֵרוּת. בשם החברות, אנשים חיפו על פשעי מלחמה, כשם שחיפו על שגיאות משוועות של פיקוד והנהגה; חיפו על מעילות בכסף ובאמון, כשם שחיפו על בגידות ואכזריות בתוך משפחות.

ההתנהגות, כמובן, מאפיינת קבוצה של טרום־מדינה, יותר משהיא מאפיינת אזרחים במדינה מתוקנת; החיפוי הוא מפני דעת הקהל, אבל גם מפני חוק, שלפני קום המדינה ממילא לא נחשב לחוק “שלנו”. זה גם דפוס־התנהגות של קבוצת מהגרים, החשה שהיא מיעוט בתוך מדינה שאיננה משתתפת בה ובקושי מזדהה עמה.

כל הגישה הזאת חייבת להשתנות במדינה שהכול שותפים שווים בה ובקביעות סדריה; ויתכן מאוד שהשר עופר, כמו יעקב לוינסון, חשו עזובים ומוזנחים על ידי כל חבריהם, מפני שציפו לחיפוי מצידם, כזה שהיה קיים שנים ארוכות ביותר ביישוב ובראשית ימי המדינה. הם חיו – בטעות – בהרגשה שהם בתוך קבוצה שכל חבריה צריכים לחפות אלה על אלה, ויהי מה; ולא שמו לב שהם חיים במדינה.

לא במקרה המלה “לויאליות” גזורה במקורה מן המלה “לגאליות”, כלומר חוקיות; ואילו המלה “חיפוי” בעברית קשורה לא רק ב“חף”, כביכול, אלא גם לפועל “חפא”, שפירושו שיקר, בדה מלב. קבוצה מחפה היא קבוצה המשקרת במקהלה, בין אם זו משפחה, או קבוצת חברים בעלי עבר משותף, או מפלגה, או כל צורה אחרת של התקשרות אנושית.

למראית עין, הקבוצה המחפה היא קבוצה חזקה: אחד למען כולם, כולם למען אחד, וכל החורג הוא בחזקת בוגד, וכיוצא באלה מושגים וסמלים היוצרים תדמית של כוח. למעשה, מדובר בקבוצה חלשה, שאין לה אמון בסביבתה ובמערכות שמחוצה לה, וכל יחיד משוכנע בעמקי לבו שפגיעה בקבוצה, או במנהיג, פירושה עבורו כפרט אבדן מקור כוחו האחרון, ואולי היחיד.

אולי אין הדגמה טובה מזו של משפחה שאחד מבניה נתפס בגניבה. משפחה מחפה תכחיש מיד את מעורבותו, גם מפני עצמה, ותנסה למלט אותו מדין, כיוון שאין לה אמון במערכת המשפט, ולא בשום מערכת מטפלת, ואף לא בשכנים ובכל מי שברחוב. משפחה לויאלית, לעומת זאת, תשכנע אותו שיודֶה; אבל היא לא תתנכר לו, להיפך: היא תחפש לו את עורך הדין הטוב ביותר, או התראפיסט הטוב ביותר, ותדאג שימיו בכלא יעברו בצורה הטובה ביותר שאפשר. היא תזדהה אתו ולא עם מעשיו. בכך היא מביעה בעצם את אמונה במערכת ובחברה; כלומר, מדובר במשפחה שאינה חוששת מפני התמוטטות אם חלילה דברים יתגלו, אינה סבורה שיגיע סופה אם היא־עצמה תכיר בעובדות, ואינה מניחה מראש שכל סביבתה היא בחזקת אויבת המחכה לה בפינה, אלא יודעת שאפשר גם לצפות לעזרה מן הסביבה האנושית.

בין שתי המשפחות, הראשונה היא הפוחדת יותר, וקרוב לוודאי שהיא חשה בודדה וחסרת אונים. זו תהיה המשפחה, או הקבוצה, שתעשה שימוש רב במלים כמו בושה, כבוד המשפחה, כביסה מלוכלכת ברבים, וגו'; בעוד שכל המנסה להעמיד עובדות על דיוקן ייקרא בוגד, מלשין, מוֹסר.

הדברים חלים כמובן גם על העתונות. עתונות חושפת ומגלה עובדות תיחשב, בחברה מחפה, ל“תקשורת עוינת”, בשל החשש שהקבוצה לא תוכל לעמוד בחשיפת האמת. חברות מחפות צריכות להגיע לכלל משבר גדול, כגון מהפכה, כדי להחליף ראש שסרח; חברות הרגילות לביקורת ולחשיפה מחליפות מנהיג ושלטון בלא זעזועים יתרים. דרושה היתה שפיכות דמים כדי להחליף את צ’אושסקו, ועדין אין זה סוף הסיפור; ארה"ב החליפה את מר ניקסון, וישראל הדיחה את מר רבין, בלא טראומה יתרה ובלא יסוד של איום על הפרט, העבירה נחשפה, הדין נעשה, ושום עולם לא התמוטט.

לחיפוי, בניגוד ללויאליות, תוצאות קשות, שלא לומר מרעילות ממש. כל עובד סוציאלי יודע את מחירו הכבד של חיפוי בתוך משפחה, כאשר קיים אֶתוס של “אסור ללכלך על אבא”, או “אסור להודות שהנישואים רעים”. לא זו בלבד שהחיפוי גורם במישרין להמשך ההתנהגות הבלתי סבירה, אלא שהוא הורס כל אפשרות של נורמה קבועה־ועומדת, עד שילֵשים ועד ריבעים.

ילד שגדל בתוך משפחה מחפה, גדל בתוך סתירה מתמדת למראה עיניו, להרגשתו, לעצם ההגיון שלו, עד שהוא מטיל בהם ספק עמוק, שהרי “הגדולים” בוודאי צודקים ממנו, ואם הם אומרים שהכול בסדר, הוא טועה ולא הם. הוא יודע ש“אבא מלכלך”, אבל הרי “אסור ללכלך על אבא”. ילד כזה יגדל חסר יכולת להבדיל בין יחסים טובים ויחסים רעים; חסר אבחנה בין ידיד ואויב, בין דמיון למציאות, שהרי הוא נזקק למנה גדושה של פנטזיה; וסופו שלא יוכל לתגמל את אוהביו, מפני שהוא כל הזמן עסוק בפיוס אויביו. סביר שימשיך במסורת החיפוי גם כאשר יקים משפחה משלו; וכיוון שכל המחפה חייב גם לעסוק זמן רב בפרטים הטכניים של ההעלמה והחיפוי, על כל האנרגיה הנפשית המושקעת בהם, הוא הופך להיות אדם חרד מאוד – ואדם חרד מאוד פוחד מחשיפה, ועל כן מחפה, וחוזר חלילה.

כל השוואה בין משפחה לבין קבוצה גדולה יותר היא השוואה בעייתית; אבל נראה שלמרות כל ההבדלים, הרבה ממה שנכון במשפחה, נכון גם בקבוצה אחרת שקיים בה הווי משותף ושותפות חיים וגורל. “השלד שבארון” משום־מה אינו נעלם: הוא מרקיב ומרעיל. הסוד הופך להיות בוֹר חשוך בתוך המציאות, והספרות מלאה תיאורים של בריחות צעירים מבתים וממקומות שבהם נעשה משקלו של הסמוי כבד מדי. המציאות היא כנראה עניין רציני מכדי שיעשו בו מניפולציה; ולויאליות, בניגוד לחיפוי, מובְנֵית בה הערכה עמוקה למציאות, ויראת כבוד מפני האמת. “מה יגידו” – הוא שיקול משני מאוד.

אין כמעט קבוצה או מפלגה בתרבות הפוליטית שלנו שלא לקתה אי־פעם בחיפוי. ספרו של מר בגין, “המרד”, הוא סאגה של חיפויים לכל אורכו; ובל נשכח שעד עצם היום הזה מחפה מר בגין על מר שרון ועל אחרים בפרשת מלחמת לבנון, גם אם קרוב לוודאי אינו חש כל חברות כלפיהם. החיפוי שאותו מעניקים מתנחלים זה לזה, אף במקרים חמורים מאוד, אינו בגדר סוד. קיים יסוד חזק מאוד של חיפוי בקרב יוצאי הפלמ“ח, גם ביחס לדמויות שנעשו מאז מפוקפקות, או שיושרן הציבורי הוטל בספק; ואפילו מר פרס, אולי המודרני במנהיגי ישראל, ניסה בשעתו לחפות על ראשי השב”כ בפרשת האוטובוס, ושגה מאוד.

ההבדלה הברורה בין חיפוי והעלמה, לבין לויאליות וחברות, דרושה לנו איפוא כאוויר לנשימה, ובלעדיה יצוצו לנו שערוריות לבקרים, העתונות תמשיך להיות מטרה לכעס, ופני התרבות הפוליטית שלנו לא ישתנו במהרה ולא יוסיפו לנו גאווה וכבוד.

מי שרוצה לעמוד על חוסר ההבדלה הזאת בקרבנו, די לו שיעיין בעניינו של הסרן שהועבר מחיל התותחנים, כאשר סירב לחפות על מתן פטורים ממילואים לאנשים שהיחידה גבתה מהם צורה אחרת, לא־צבאית, של שירות, כגון בהאדרת תדמיתה, או בתרומות כספיות.

לא ברור עדיין אם היחידה נהגה כחוק או לאו; ברור למעלה מכל ספק שהיא הפרה את עקרון שוויון השירות. הסרן היה לויאלי מאין כמוהו לצה"ל ולחיל שלו, שפשט בו מנהג נלוז מאוד, ואינו שונה ממנהג קניית שמירות, גם זו רעה חולה שנראתה באחרונה במקומותינו, וגם היא מנוגדת לכל עקרון של שוויון בשירות.

אבל מפקדיו לא הבינו זאת. הוא הועבר מן החיל, וקיבל מכתב נזיפה על ש… “גילה חוסר לויאליות כלפי מפקדיו” (!). לשון אחר, לא אבא לכלך, אלא אתה, הילד הרע, לכלכת על אבא, לך־לך איפוא מן הבית.

ואם אנשים בצבא לא הבינו שהם לא חסמבה, אלא שייכים למדינה, מה לנו כי נלין על פוליטיקאים שזה־עתה נכנסו לזירה הפוליטית.

ידיעות אחרונות, 19.9.1990