העובדות החדשות־לבקרים, המתגלות לציבור בישראל בקשר לפרשת הילדה קרוליין־ברונה, כופות עלינו בדיקה מחודשת של הנחות, שעד כה ראינו אותן כטובות, מועילות ובנות קיימא, ועל פיהן פעל בית המשפט הישראלי בקבעו שיש להחזיר את הילדה להוריה הביולוגיים. נתברר שכמה מהנחות אלה זוב אינן עומדות במבחן החיים.
ההנחה הראשונה היא שטובת הילד מחייבת, באורח אוטומטי כמעט, את גידולו בבית הוריו הביולוגיים.
הנחה זו אינה בגדר הברקה בודדת. כמו רוב ההנחות שאנו פועלים על פיהן, היא שייכת לעולם־מושגים שלם, צורת חשיבה שלמה. המהווה את מוסכמות הדור. במקרה שלנו מדובר בהנחה השייכת לעולם־מושגים של דֶטֶרְמִינִיזם ביוֹלוגי, לפיה גורלו של אדם נקבע עם לידתו, ואינו ניתן לשינוי. אדם נולד בארץ מסויימת – לעולמי עד יהיה בן הארץ זו; אדם נולד לעם מסויים, לגזע מסויים – גורלו נקבע עם לידתו בתוך הגזע, או העם, שבו נולד, ואינו יכול לבחור לעצמו ארץ אחרת ואזרחות אחרת, אלא על ידי מעשה־חסד מיוחד של שליט. אדם נולד להורים מסויימים – אין הוא יכול לשנות את חייו, כי כך “נגזר” עליו על פי ההשקפה הדטרמיניסטית.
חלוקה זו למוסדות ולקבוצות קבועות, כאשר כמעט אי אפשר לנוע מזו לזו, היתה שרירה יותר בשלטון מרכזי שאינו דמוקרטי, שאין בו זכויות לפרט, והכול בחזקת נתיני המלך. נוח יותר להיטיב ולשלוט בנתיני המלך כשקיימת חלוקה על פי קבוצות קבועות־עומדות שבהן כל אדם יודע את מעמדו בעולם, וזה כביכול “הסֵדר האלוהי” עלי אדמות. נציגי הקבוצות באים בתורם אל המלך לקחת מוסר מידיו, או לבקש את חסדו, או לשמוע מה המס המוטל על קבוצתם, כל קבוצה בנפרד. מי שאינו משתייך לשום קבוצה, או אינו רוצה להשתייך, מהווה בעיה לשלטון, שנזקק להגדרות קבוצתיות נוחות, ועל פי רוב הוא נחשב “מוֹבֶה סִיזֶ’ה” (נתין רע), ולעתים גם נענש על חוצפת היותו חריג. שלטון אבסולוטי אינו מכיר בייחוד הפרט.
מסביב לנוחות השלטונית התפתח גם אֶתוס, הקובע מראש ש“הטוב ביותר” לאדם שיימצא בקרב המסגרת שנגזרה עליו עם לידתו, ואין לערב תחומים. מי שנולד שחור, “הכי טוב” בשבילו, כביכול, שיגור עם שחורים; מי שנולד לבן, “מוטב”, לטובתו כמובן, שיגור עם לבנים. על פי השקפה זו, אגב, סירבו שלטונות ברית המועצות – עד לתקופה האחרונה – לאפשר יציאה של אזרחיהן, יהודים או אחרים. כמעט בכל מקרה טענו השלטונות שהאדם “ירגיש יותר טוב” בקרב האנשים שביניהם נולד, בארץ שבה יצא לאוויר העולם, ומה לו כי ייצא לרעות בשדות זרים. הכי טוב בבית, גם אם הבית אינו הכי טוב.
ואם כן, הדטרמיניזם הביולוגי נתפס שנים רבות כ“טוב שבעולמות”, כאשר על כל אדם נגזר גורלו ומעמדו ומקומו בהתאם לתנאי לידתו, ועליו לקבל את הדין – בתמיכתם של כמעט כל מוסדות הדת שבעולם. נולדת אציל, גורלך שפר; נולדת חקלאי עני, מה לעשות, אדם לעמל יולד; נולדת שחור – לעולם לא תוכל, במדינות מסויימות, לשאת אשה לבנה. הלידה היא הקובעת את מעמדך, את ערכך, את תולדות חייך, לטוב ולרע, את מה שחושבים עליך אחרים, לפי מיטב הסטריאוטיפ החברתי. דע את מקומך.
המהפכות אשר אירעו במאתיים השנים האחרונות, שינו במידה מסויימת את עצם הדטרמיניזם של מאות קודמות, כיוון שנתאפשרה ניידות מסויימת בין קבוצות, שלא היתה אפשרית קודם לכן. אבל עדיין נשארו עמנו שרידים רבים של אותו דטרמיניזם, ודי להביט בפרטים שאדם נדרש למלא בדרכונו, כדי לדעת עד כמה אנו שקועים עדיין – וללא כל טעם – בהגדרות הישנות. אדם בן תשעים, שחי שמונים ושמונה שנים באנגליה, עדיין נדרש למלא בדרכונו את הפרט החשוב־מאוד שנולד בזלצבורג. אדם שטס למדינות אפריקניות מסויימות, נדרש למלא בטופס תייר־נכנס את סעיף הגזע. לא צבע, כסיוע לזיהוי, כי אם גזע, כלומר מי היתה סבתך.
בעולם המודרני, אין זו הגדרה רלוואנטית, וכמעט שאין בה עניין. ייתכן מאוד שמדינה הנזהרת באמת ובתמים מפני כניסת אנשים בלתי רצויים, היתה מיטיבה לעשות לו הנהיגה בדיקת־פרופיל של האדם עצמו, ולא היכן נולדו הוריו. הרבה חלמאות היתה נמנעת. נזכור ־נא שאיש בבריטניה לא חשד בקים פילבי שהוא מרגל, רק מפני שנולד בקבוצה סוציואקונומית מסויימת, ולמד בבתי־הספר ההולמים את קבוצתו.
שכן התפיסה הדטרמיניסטית אינה מבחינה בין אדם לאדם. היא מתעלמת לחלוטין מן ההבדלים האינדיבידואליים, ובוודאי אין לה עניין במידע ובבקרה לגופו של עניין. מעניינת אותה קבוצת ההשתייכות הנקבעת על ידי הלידה.
זה היפוכה הגמור של הרוח הדמוקרטית. זה היפוכה הגמור של רוח המאה הזאת, שבה מכירים בפרט ובזכויות הפרט. אנשים הם אזרחים ולא נתינים, וכאזרחים, יש להם זכות להיראות, להיחשב ולהישפט איש איש על פי ייחודו האישי. יתרה מזו: בסוף המאה הזאת אנו מכירים, יותר מבכל תקופה אחרת, בחשיבותה של זכות הבחירה של הפרט. אדם רשאי לבחור את כל מסגרות חייו, כולל הארץ שבה יגור, להוציא אותן חובות שמדינתו מטילה עליו באמצעות גוף מחוקק נבחר, ובאורח שוויוני. אבל ברוב תחומי החיים אנו מכירים היום בעובדה שכל אדם – כהגדרתו של גרסיה לורקה – הוא אכן “מטבע חי שלעולם אי אפשר לחזור עליו”; ואם אנו נאורים, לא ננסה לכפות עליו קבוצת השתייכות על פי המקרה העיוור של הולדתו.
לפחות מסגרת אחת נותרה לפליטה שבה היחסים נשארו יחסי נתינות מובהקים, והיא מסגרת המשפחה. חוקים רבים ונאורים, מהפכות רבות וקשות, שחררו את האשה ברוב המקומות מן היחס כאל רכוש־בעלה, מן ההתקשרות המוחלטת למוסד הנישואין, שבו היתה כלואה, לטוב ולרע. אבל האשה הבוגרת היא אכן אדם עצמאי, ומכלכל את עצמו ואת מעשיו; לא כן הילד. אולי מסיבה זו קיימים הרבה פחות חוקים נאורים כאשר מדובר בילדים הסובלים במסגרת המשפחתית, בדיוק כשם שבימים אחרים היתה נטייה לחשוב שהמקום הטוב ביותר לאשה הוא בית בעלה, היום קיימת עדיין נטיית־לב אצל רוב האנשים לחשוב שאין מקום טוב לילד מבית הוריו הביולוגיים, והם אכן רואים את “טובת הילד” בהישארותו אצלם, כעניין שכמעט אינן טעון הוכחה. ממילא ילדים אינם עצמאיים ואינם יכולים להתארגן כדי למחות; כשם שהנשים מוחות היום, ואף צברו כוח ארגוני רב, לצורך שחרורן.
והרי קיימות הרבה מאוד עובדות, שלפחות לכאורה צריכות היו לערער ביטחון גמור ואקסיומאטי זה. אנו חיים בעולם שבו מיליוני ילדים, מכל השכבות החברתיות־כלכליות, חיים במצוקה נוראה בבית הוריהם, מוזנחים, סובלים מגילוי עריות, או מן הכורח לחיות עם הורה אלים או בלתי שפוי. נשים השיגו את הזכות להתגרש. ילד אינו יכול לתת גט־כריתות להוריו. רק באחת ממדינות סקנדינביה הוצעה באחרונה הצעה לגט שהקטין יכול לקבל, בסיוע משפטי, מהורים שאינם הורים. עדיין אנו רחוקים מתופעה עולמית בתחום זה.
בתי המשפט בעולם, באורח מסורתי, התערבו מעט מאוד – אם בכלל – בתנאי חייו של ילד, וכמעט תמיד ניצח הדטרמיניזם הביולוגי כאשר שימשה המשפחה יחידה כלכלית, וילד נמלט מתנאי עבדות שהטילו עליו הוריו מגיל רך, הוא היה מוחזר בצו בית המשפט להוריו, בדיוק כמו עבד נמלט, מקנת כספו של אדונו. בית המשפט אף מיעט להתערב ברצח ילוֹדים באירופה של המאות הקודמות, במיוחד כאשר בוצע במשפחות אצולה; ובוודאי לא סבר שהוא יכול להתערב במקרים של הזנחה חמורה. הילד, בדיוק כמו האשה, נחשב לרכוש אבי המשפחה, לשבט או לחסד; ובית המשפט של תקופת דיקנס, למשל, זקוק היה לשיכנוע בלתי רגיל על מנת להעלות על הדעת בכלל שההורים ה“טבעיים” הם, פשוט, הורים מתעללים ורעים.
ומעניין: מה שלא היה קיים בהלכה, הופיע כל העת באגדה. כל האגדות האירופיות מימי הביניים ואילך מלאות סיפורים על “אב חורג” רע, ועל “אם חורגת” מתנכלת, עד שבא כוח חיצוני ומציל את הילדים מידיהם. אין צורך להיות פסיכולוג גדול כדי לדעת שהאב החורג והאם החורגת, כביכול, הם מסווה דק מאוד לאב ואם אמיתיים; מסווה שבו נתכסתה האגדה מחמת הבושה, ומחמת אי הרצון לחרוג לגמרי ממוסכמות הדור. עולם האגדה ידע תמיד שיש הורים רעים מאוד.
לכאורה, יש לנו היום בתי משפט נאורים יותר, המכירים את תנאי חוק האפוטרופסות, ויודעים יותר ויותר את המושג החדש־יחסית, “טובת הילד”; כלומר: שלא להורים בלבד יש זכויות. “טובת הילד”, אגב, אין פירושה כלל וכלל תנאים חומריים טובים. אין המדובר בהזדמנויות לחינוך טוב יותר, השכלה גבוהה יותר, אפשרות של קריירה מהירה יותר. לא על פי אלה נקבעת “טובת הילד”. מדובר בשלומו הנפשי והרגשי. טובה ארוחת ירק ושלווה בה. אבל גם היום מהסס בית המשפט מאוד־מאוד להוציא ילד מרשות הוריו, הנחשבים אפוטרופסיו הטבעיים לפי חוק האפוטרופסות, או לאשר הוצאה כזאת. אם ההיסוס קיים כאשר מדובר במוסד כחלופה לבית, הוא מובן. מוסד, כידוע וכמוכח, אינו חלופה טובה. אבל ההיסוס מובן הרבה פחות כאשר מדובר בהורים־מאמצים, מתאימים, ובעלי רצון טוב. ילד אינו זקוק לאב מסויים או לאם מסויימת לצורך התפתחותו. הוא זקוק לדמות־אב ולדמות־אם טובים. איתרע מזלו של אדם והוריו אינם טובים, לא פעם שפיותו ניצלת על ידי קיומם של אנשים שהם תחליף־הורים, והם המאפשרים לו התפתחות נאותה, ובכך משחררים גם את החברה כולה מן האפשרות של צמיחת אדם בעל נטיות אנטי־חברתיות.
תחליפי־אב־ואם כאלה יכולים כמובן להימצא בכל השכבות החברתיות; אלא שהראיה הסטראוטיפית שלנו, לעתים קרובות מאוד, מסרבת לראות מציאות קשה, כאשר מדובר בשכבות מבוססות ומשכילות. משום־מה סבורים שבבתים כאלה “לא יתכן” שילד יהיה מוזנח־ממש.
כל מי שעסק אי־פעם בגמילה מסמים, למשל, יכול לספר על האבסורד שבאמונה תמימה זו. לא־מכבר סיפרה לי אשה, הפעילה בגמילת בני נוער מסמים, על נערה בשנות העשרה, המכורה לסמים קשים, והוריה אקדמאים שניהם, הנמנים עם העילית החברתית בעירם, ומנהלים אורח חיים פעיל ופומבי. ברוב “ליברליות”,, או מתירנות, התקינו לילדה דירה משלה סמוך לחווילה שלהם, ציידו אותה במיטב האבזרים המודרניים – והניחו את הילדה לנפשה. הם לא ידעו כלל שהמקרר המודרני והנוצץ שקנו (הפשרה אוטומאטית, קוביות קרח עגולות, וכן הלאה) – ריק ממזון, וכי הילדה עולה לאט ובביטחון על דרך ההתמכרות – בהיעדר כל קשר, רגשי ואחר, עם ההורים. אפשר כנראה לדבר כאן על מקרה אחד מרבים, רבים מאוד, של תוקפנות פסיבית מצד ההורים: התעללות על ידי הזנחה.
אבל העניין החשוב ביותר במקרה זה, סיימה הגומלת את סיפורה, אינו רק המקרה עצמו, שכמותו אלפים; אלא העובדה שלפני שהתמכרה הילדה לסמים באורח גלוי, לא היה נמצא בית משפט אחד בארץ אשר יצווה להפקיע אותה מרשות הוריה; הרי הם, על פי כל הגדרה שבעולם, “בית טוב”.
מתברר שדרושות לכולנו, וגם לבתי המשפט שלנו, הגדרות מדויקות וטובות הרבה יותר, מהו “בית טוב”, ומהי, בעיקרו של דבר, “טובת הילד” – בכל מקרה לחוד, ובלא שום דטרמיניזם בכלל.
האם בית המשפט הוא המקום הטוב והנכון להלחם בו על טובת הילד? לא בהכרח. בית המשפט דן בזכויות הצדדים הניצים; ואין הוא דן אלא במה שלפניו, כלומר בסכסוך בין שני צדדים. אבל מי הם הצדדים? במקרה של מחלוקת בין הורים מאמצים וביל הורים ביולוגיים – מדובר בשני צדדים במצב של קרב משפטי על זכויותיהם, כאשר לכל צד ייצוג של פרקליט, מי פחות מיומן, מי יותר. בדיון משפטי כזה הקרב מתנהל על עקרונות החוק, ומעט – אם בכלל – על עובדות ספציפיות.
היחיד שאין לו ייצוג משפטי על ידי פרקליט, או על ידי כל גורם אחר, הוא הילד. הקרב מתנהל מעל ראשו, ובעצם – על גבו ועל נפשו.
לכאורה, צריך היה בית המשפט עצמו לשמש אפוטרופוס ונציג משפטי לילד, ויש אומנם שופטים והרכבי שופטים הרואים את תפקידם כך. בית המשפט אף נעזר לא־פעם בחוות דעת של עובד סוציאלי, או פסיכולוג; לעתים יותר מאחד, כאשר כל צד בסכסוך על הילד מביא את המומחה שלו. ועם כל אלה, אפשר לומר במידה רבה של ביטחון שברוב־רובם של המקרים פועל בית המשפט בלא מודיעין מספיק.
והרי מדובר בדיני נפשות.
במקרה של קרוליין־ברוּנה, מתברר יותר ויותר שבית המשפט שלח את הילדה בלי לדעת, בעצם, לאן הוא שולח אותה. אפשר לבוא בטענות אל פרקליטי ההורים המאמצים, אפשר לשאול אם היה ברשותם תקציב מספיק לברר כל מה שהיה טעון בירור בעיר קוריטיבה. כל אלה אינם מעלים ואינם מורידים כהוא־זה מן העובדה שנערך הליך משפטי רגיל, לא גרוע במיוחד, לא יוצא דופן במיוחד, ובהליך זה לא היה מובן מאליו שבית המשפט צריך לדעת לאן בדיוק הוא שולח את הילדה, אם אכן הוא מחליט לשלחה; כלומר שההליך הרגיל נכשל. לוּ ידע בית המשפט, למשל, שהוריה הביולוגיים של הילדה אינם חיים יחד, כי ההורים שיקרו בבית המשפט, כי היה להם כנראה גם מניע חומרי, וכי האב הביולוגי הואשם במעשים מיניים בבתה האחרת, בת השמונה, של האם – ספק רב מאוד אם היה פוסק כפי שפסק. ההליך המקובל לא סיפק את המודיעין.
ואם כך, חייבים אנו לשנות את ההליך המקובל.
אם בית המשפט אכן אינו בנוי לברר את כל העובדות כולן, וזה באמת המצב בפועל, יתכן מאוד שיש מקום להקים ערכאה קודמת לקרב משפטי; ערכאה שתפקידה אחר – בדיקת מצבו של הילד. ערכאה כזאת לא תהיה תלויה באף אחד מהצדדים הניצים, אלא תפעל מטעם המדינה ומטעם מוסדות המשפט שלה; והיא תפעל לא רק במקרים של סכסוך בין הורים ביולוגיים לבים הורים מאמצים, אלא בכל מקרה שבו קיים חשש שמצבו של ילד, בבית ההורים, בית המאמצים, או המוסד שבו הוא נמצא, אינו מצב ההולם את כוונת חוק האפוטרופסות ואת רוחו. הערכאה, המורכבת מאנשי מקצוע בתחומים שונים, כולל נציג המשטרה המוסמך לבצע גם פעולות בילוש בעת הצורך, תגיש את מסקנותיה לבית המשפט הדן במקרה, ולמסקנות יהיה משקל רב בהכרעת הדין.
לוּ היתה ערכאה כזאת פועלת בישראל כבר לפני מספר חדשים, ומגישה את חוות דעתה לבית המשפט, לא היה המקרה הנורא של הילדה קרוליין־ברונה מתרחש. בית המשפט היה רואה עצמו לא רק כמי שצריך להכריע הכרעה עקרונית בין זכותם של הורים ביולוגיים, שילדתם נחטפה מהם, לבין הורים מאמצים; אלא, בעיקר, על פי המשמעות האמיתית של טובת הילד. זו האחרונה, ולא רק זכותם של הורים, היא שצריכה לעמוד לנגד עינינו, מפני שאדם מבוגר הוא בדיוק מה שהוא לפי ההגדרה – מבוגר, שיכול לגייס כוח ואמצעים לעזור לעצמו; ואילו ילד עומד במקרים כאלה מול טראומות שאין בכוחו להתמודד אתן, והשפעתן על חייו בעתיד כמעט בלתי נמנעת.
במשפטה של הילדה ברונה־קרוליין לא רק בית המשפט שגה – אף כי בתום לב גמור. יתכן שלכל העם בשגגה. רבים וטובים בינינו קמו וזעקו את זעקתם של ההורים הביולוגיים – בעקרון, ובלי שום נסיון לרדת לעומקה של הפרשה הייחודית, רמת הפרט, אשר בסופו של דבר היא־היא הקובעת. ולוואי ויהיה המקרה הנורא שאירע בגדר צומת, פרשת דרכים, אשר ממנה ואילך נלמד כולנו שהדטרמיניזם הביולוגי אינו הלכה למשה מסיני, ואינו יכול לשמש אותנו עוד; וכי בית המשפט שבא להכריע בחיי אדם, בדיני נפשות פשוטו כמשמעו, אינו יכול לפעול אך ורק על פי עקרונות מוסכמים בחברה, אלא הוא חייב במודיעין. במיוחד כאשר מדובר ביצור החלש ביותר עלי אדמות – ילד.
ולבסוף: לאור העובדות החדשות שנתגלו – האין מקום לתבוע, בוועדת האתיקה של העתונות הבריטית, את העיתונאי אשר ביקש לייצר חדשות – וגרם לכל זה?
ידיעות אחרונות, 11.9.88
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.