שאל פוליטיקאי ממוצע אם הוא מבין את ההבדל בין חיפוי לבין לויאליות – וקרוב לוודאי שיביט בשואל בתמיהה. עצם השתייכותו לקבוצה, עצם הנאמנות שהוא חייב לה על פי דרכו, כיוון שדרכו תלויה בה, הן עובדות מוצקות כל כך, עד שכל נסיון של הבדלה ייראה לו כדקדוק של עניות, אם לא מופרך מִכללא. המלים “שלי” ו“שלנו” הן, אכן, מלים חזקות מאוד.

אלא שהרבה מאוד דברים רעים קורים הן בתרבות הפוליטית, הן בקבוצות, הן במשפחות, כאשר ההבדלה בין חיפוי לבין לויאליות מיטשטשת, או אינה קיימת. והרי מדובר בשני מושגים שונים כמעט קוטבית זה מזה: האחד שלילי מעיקרו, נמנה עם הדברים המחריבים עולם, והשני חיובי ומאפשר לעולם להתקיים ולהתקדם.

הציר המרכזי של ההבדלה בין שני המושגים הוא היחס לאמת. מי שמחפה, מסתיר את האמת, אינו מעוניין שתצא לאור יום, אינו רוצה שהיא תיוודע בחוץ, שכן יש בעיניו דברים חשובים ממנה. למעשה, המחפה על חברו מעמיד פנים כאילו לא אירע דבר, וכי צריך להמשיך כרגיל, גם כאשר קשה מאוד להמשיך כרגיל. הפילוסופיה שמאחורי מעשה חיפוי אומרת: מה שאנשים אינם יודעים, כאילו לא היה. אחד ממאפייני החיפוי הוא, כמובן, ה“שָא!” השתיקה, ההעלמה, איסור הדיבור, חוסר הקומוניקציה, ואפילו נתק של קומוניקציה, שכן יש נושא שאסור לדבר עליו, ולרוב הוא נושא חשוב מאוד. ואם תשאל את המחפה על מה ולמה הוא עשה כן, קרוב לוודאי שישיב: מתוך לויאליות.

אבל הלויאליות שונה קוטבית מן החיפוי. ראשית, היא מכירה בָאמת, מכירה בכך שדברים נעשו, עובדות קרו, ואינה מנסה לתלוש בסתר דפים מתוך החיים ולהעלימם. האיש הלויאלי אינו מכחיש, אינו קובר ואינו מתייק את הדברים: הוא יוצר יחס חי אליהם. האיש הלויאלי, להבדיל מן המחפה, יכיר בָאמת; אבל כיוון שהוא לויאלי, ינסה להבין את מניעי חברו שסרח, ישתדל להסבירם לאחרים, יעשה כל מאמץ להגן עליו במציאת נסיבות מקלות, או רקע, או כל דבר אחרי שיש בו תוספת מידע, ולא החסרת מידע.

החיפוי הוא נתק; הלויאליות היא קומוניקציה. החיפוי הוא מכשול, לפעמים בלתי עביר, ביחסים בין אנשים. הלויאליות היא זרימה חופשית, המאפשרת להתקדם בתוך המציאות. בעקבות מעשה חיפוי, אנחנו יודעים פחות. בעקבות מעשה לויאליות, אנחנו יודעים יותר, ואולי גם מבינים יותר. ועל כל אלה, החיפוי הוא מעשה המונע תיקון.

תרבות החיפוי קיימת בארץ כמעט מראשית הציונות. ותיקים יודעים לספר על הרבה מאוד חיפוי ושתיקה, עד קֶבר, במה שקרוי “מעשים שהשתיקה יפה להם”. לעתים מדובר אפילו במעשי רצח עלומים שלא הוכחו מעולם; בוודאי בהרבה פרשיות בתחום האפור, הגבולי, ובוודאי בעניינים הקשורים במשפחות. במשך שנים רבות נוצר בארץ כעין אֶתוס של חיפוי, שגבר על כל האחרים, וקראו לו בשמות שונים: דיסקרטיות, חברות, נאמנות. רבים מאוד מקרב דור המייסדים נושאים עמם סיפורים קשים עד היום הזה, והם מחפים על אנשים שעשו דברים חמורים מאוד.

עד היום, כמאה שנה למניין העליות, קיימות בינינו קבוצות וקיימים אנשים שקשה להם להשתחרר מאֶתוס החיפוי, שהם קוראים לו בטעות גמורה – חבֵרוּת. בשם החברות, אנשים חיפו על פשעי מלחמה, כשם שחיפו על שגיאות משוועות של פיקוד והנהגה; חיפו על מעילות בכסף ובאמון, כשם שחיפו על בגידות ואכזריות בתוך משפחות.

ההתנהגות, כמובן, מאפיינת קבוצה של טרום־מדינה, יותר משהיא מאפיינת אזרחים במדינה מתוקנת; החיפוי הוא מפני דעת הקהל, אבל גם מפני חוק, שלפני קום המדינה ממילא לא נחשב לחוק “שלנו”. זה גם דפוס־התנהגות של קבוצת מהגרים, החשה שהיא מיעוט בתוך מדינה שאיננה משתתפת בה ובקושי מזדהה עמה.

כל הגישה הזאת חייבת להשתנות במדינה שהכול שותפים שווים בה ובקביעות סדריה; ויתכן מאוד שהשר עופר, כמו יעקב לוינסון, חשו עזובים ומוזנחים על ידי כל חבריהם, מפני שציפו לחיפוי מצידם, כזה שהיה קיים שנים ארוכות ביותר ביישוב ובראשית ימי המדינה. הם חיו – בטעות – בהרגשה שהם בתוך קבוצה שכל חבריה צריכים לחפות אלה על אלה, ויהי מה; ולא שמו לב שהם חיים במדינה.

לא במקרה המלה “לויאליות” גזורה במקורה מן המלה “לגאליות”, כלומר חוקיות; ואילו המלה “חיפוי” בעברית קשורה לא רק ב“חף”, כביכול, אלא גם לפועל “חפא”, שפירושו שיקר, בדה מלב. קבוצה מחפה היא קבוצה המשקרת במקהלה, בין אם זו משפחה, או קבוצת חברים בעלי עבר משותף, או מפלגה, או כל צורה אחרת של התקשרות אנושית.

למראית עין, הקבוצה המחפה היא קבוצה חזקה: אחד למען כולם, כולם למען אחד, וכל החורג הוא בחזקת בוגד, וכיוצא באלה מושגים וסמלים היוצרים תדמית של כוח. למעשה, מדובר בקבוצה חלשה, שאין לה אמון בסביבתה ובמערכות שמחוצה לה, וכל יחיד משוכנע בעמקי לבו שפגיעה בקבוצה, או במנהיג, פירושה עבורו כפרט אבדן מקור כוחו האחרון, ואולי היחיד.

אולי אין הדגמה טובה מזו של משפחה שאחד מבניה נתפס בגניבה. משפחה מחפה תכחיש מיד את מעורבותו, גם מפני עצמה, ותנסה למלט אותו מדין, כיוון שאין לה אמון במערכת המשפט, ולא בשום מערכת מטפלת, ואף לא בשכנים ובכל מי שברחוב. משפחה לויאלית, לעומת זאת, תשכנע אותו שיודֶה; אבל היא לא תתנכר לו, להיפך: היא תחפש לו את עורך הדין הטוב ביותר, או התראפיסט הטוב ביותר, ותדאג שימיו בכלא יעברו בצורה הטובה ביותר שאפשר. היא תזדהה אתו ולא עם מעשיו. בכך היא מביעה בעצם את אמונה במערכת ובחברה; כלומר, מדובר במשפחה שאינה חוששת מפני התמוטטות אם חלילה דברים יתגלו, אינה סבורה שיגיע סופה אם היא־עצמה תכיר בעובדות, ואינה מניחה מראש שכל סביבתה היא בחזקת אויבת המחכה לה בפינה, אלא יודעת שאפשר גם לצפות לעזרה מן הסביבה האנושית.

בין שתי המשפחות, הראשונה היא הפוחדת יותר, וקרוב לוודאי שהיא חשה בודדה וחסרת אונים. זו תהיה המשפחה, או הקבוצה, שתעשה שימוש רב במלים כמו בושה, כבוד המשפחה, כביסה מלוכלכת ברבים, וגו'; בעוד שכל המנסה להעמיד עובדות על דיוקן ייקרא בוגד, מלשין, מוֹסר.

הדברים חלים כמובן גם על העתונות. עתונות חושפת ומגלה עובדות תיחשב, בחברה מחפה, ל“תקשורת עוינת”, בשל החשש שהקבוצה לא תוכל לעמוד בחשיפת האמת. חברות מחפות צריכות להגיע לכלל משבר גדול, כגון מהפכה, כדי להחליף ראש שסרח; חברות הרגילות לביקורת ולחשיפה מחליפות מנהיג ושלטון בלא זעזועים יתרים. דרושה היתה שפיכות דמים כדי להחליף את צ’אושסקו, ועדין אין זה סוף הסיפור; ארה"ב החליפה את מר ניקסון, וישראל הדיחה את מר רבין, בלא טראומה יתרה ובלא יסוד של איום על הפרט, העבירה נחשפה, הדין נעשה, ושום עולם לא התמוטט.

לחיפוי, בניגוד ללויאליות, תוצאות קשות, שלא לומר מרעילות ממש. כל עובד סוציאלי יודע את מחירו הכבד של חיפוי בתוך משפחה, כאשר קיים אֶתוס של “אסור ללכלך על אבא”, או “אסור להודות שהנישואים רעים”. לא זו בלבד שהחיפוי גורם במישרין להמשך ההתנהגות הבלתי סבירה, אלא שהוא הורס כל אפשרות של נורמה קבועה־ועומדת, עד שילֵשים ועד ריבעים.

ילד שגדל בתוך משפחה מחפה, גדל בתוך סתירה מתמדת למראה עיניו, להרגשתו, לעצם ההגיון שלו, עד שהוא מטיל בהם ספק עמוק, שהרי “הגדולים” בוודאי צודקים ממנו, ואם הם אומרים שהכול בסדר, הוא טועה ולא הם. הוא יודע ש“אבא מלכלך”, אבל הרי “אסור ללכלך על אבא”. ילד כזה יגדל חסר יכולת להבדיל בין יחסים טובים ויחסים רעים; חסר אבחנה בין ידיד ואויב, בין דמיון למציאות, שהרי הוא נזקק למנה גדושה של פנטזיה; וסופו שלא יוכל לתגמל את אוהביו, מפני שהוא כל הזמן עסוק בפיוס אויביו. סביר שימשיך במסורת החיפוי גם כאשר יקים משפחה משלו; וכיוון שכל המחפה חייב גם לעסוק זמן רב בפרטים הטכניים של ההעלמה והחיפוי, על כל האנרגיה הנפשית המושקעת בהם, הוא הופך להיות אדם חרד מאוד – ואדם חרד מאוד פוחד מחשיפה, ועל כן מחפה, וחוזר חלילה.

כל השוואה בין משפחה לבין קבוצה גדולה יותר היא השוואה בעייתית; אבל נראה שלמרות כל ההבדלים, הרבה ממה שנכון במשפחה, נכון גם בקבוצה אחרת שקיים בה הווי משותף ושותפות חיים וגורל. “השלד שבארון” משום־מה אינו נעלם: הוא מרקיב ומרעיל. הסוד הופך להיות בוֹר חשוך בתוך המציאות, והספרות מלאה תיאורים של בריחות צעירים מבתים וממקומות שבהם נעשה משקלו של הסמוי כבד מדי. המציאות היא כנראה עניין רציני מכדי שיעשו בו מניפולציה; ולויאליות, בניגוד לחיפוי, מובְנֵית בה הערכה עמוקה למציאות, ויראת כבוד מפני האמת. “מה יגידו” – הוא שיקול משני מאוד.

אין כמעט קבוצה או מפלגה בתרבות הפוליטית שלנו שלא לקתה אי־פעם בחיפוי. ספרו של מר בגין, “המרד”, הוא סאגה של חיפויים לכל אורכו; ובל נשכח שעד עצם היום הזה מחפה מר בגין על מר שרון ועל אחרים בפרשת מלחמת לבנון, גם אם קרוב לוודאי אינו חש כל חברות כלפיהם. החיפוי שאותו מעניקים מתנחלים זה לזה, אף במקרים חמורים מאוד, אינו בגדר סוד. קיים יסוד חזק מאוד של חיפוי בקרב יוצאי הפלמ“ח, גם ביחס לדמויות שנעשו מאז מפוקפקות, או שיושרן הציבורי הוטל בספק; ואפילו מר פרס, אולי המודרני במנהיגי ישראל, ניסה בשעתו לחפות על ראשי השב”כ בפרשת האוטובוס, ושגה מאוד.

ההבדלה הברורה בין חיפוי והעלמה, לבין לויאליות וחברות, דרושה לנו איפוא כאוויר לנשימה, ובלעדיה יצוצו לנו שערוריות לבקרים, העתונות תמשיך להיות מטרה לכעס, ופני התרבות הפוליטית שלנו לא ישתנו במהרה ולא יוסיפו לנו גאווה וכבוד.

מי שרוצה לעמוד על חוסר ההבדלה הזאת בקרבנו, די לו שיעיין בעניינו של הסרן שהועבר מחיל התותחנים, כאשר סירב לחפות על מתן פטורים ממילואים לאנשים שהיחידה גבתה מהם צורה אחרת, לא־צבאית, של שירות, כגון בהאדרת תדמיתה, או בתרומות כספיות.

לא ברור עדיין אם היחידה נהגה כחוק או לאו; ברור למעלה מכל ספק שהיא הפרה את עקרון שוויון השירות. הסרן היה לויאלי מאין כמוהו לצה"ל ולחיל שלו, שפשט בו מנהג נלוז מאוד, ואינו שונה ממנהג קניית שמירות, גם זו רעה חולה שנראתה באחרונה במקומותינו, וגם היא מנוגדת לכל עקרון של שוויון בשירות.

אבל מפקדיו לא הבינו זאת. הוא הועבר מן החיל, וקיבל מכתב נזיפה על ש… “גילה חוסר לויאליות כלפי מפקדיו” (!). לשון אחר, לא אבא לכלך, אלא אתה, הילד הרע, לכלכת על אבא, לך־לך איפוא מן הבית.

ואם אנשים בצבא לא הבינו שהם לא חסמבה, אלא שייכים למדינה, מה לנו כי נלין על פוליטיקאים שזה־עתה נכנסו לזירה הפוליטית.