רקע
תקוה שריג
כמו אבשלום אבל בדום
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: בית השיטה; 1990

אסף הוא יוסף שסיפר לי את סיפורו


אצל ילדי בית־הספר שלנו, כמו אצל כל ילדי בית־הספר שבעולם, יש עונות במשחקים.

הפעם התחילה עונת הרכיבה על אֵילים, ממש בולמוס! פתאום הפסיקו כל הבנים לשחק בג’ולים במַטקה, בסקטים וקורקינטים וב־“לבנות בתים” והתחילו להיעלם, כאילו טבעו בים.

הם היו דוהרים לשדות השלף, שם רעו עדרי הכבשים, והיו עושים “תורות” ברכיבה על האייל. (באמת צריך להגיד “תורים”, אבל כל הילדים דווקא מתעקשים להגיד “תורות”).

אסף מכיתה ה' היה ילד צנום, גבוה ושקט. תמיד הרכיב לו לראשו מין כובעון טמבל זעיר וצבעוני, שסחב אותו מן הגן של אחותו.

הוא היה מצליח תמיד לתפוס את האייל השחור הכי גדול שקראו לו “מובי־דיק”, עלה על גבו, נאחז בצמרו ו־דהר.

פעם ביום שישי, היה שיעור חופשי ואחריו, איזה מזל, ההפסקה הגדולה! כל הבנים נעלמו, כמנהגם ושטפו לשדה.

אותו יום, רעה העדר בבקעה שבמורד היער, המיוערת בחרובים ואורנים ומדורגת במדריגות שקוראים טרסות, ונקראת “אמפיתאטרון”.

יש שם צוקים מתנשאים וביום בהיר רואים מרם הרים רחוקים שקוראים להם הרי־גלעד, בעבר־הירדן המזרחי.

אסף היגיע כרגיל הראשון, ותפס את האייל “שלו”, את “מובי־דיק”.

כל הילדים עמדו והסתכלו בו, וחיכו בחוסר סבלנות לתורם.

ברגע הראשון היה הכול כרגיל: “מובי־דיק” כבר היה מאומן לשמש סוס לילדים!

דילוגים אחדים דילג כתמיד, בעוד רוכבו נאחז בצווארו,

אבל פתאום – הרים רגליו למרומים וגלש שטף על־גבי צוקים ושיחים במורד המדרון, אל הוואדי שמתחת.

כל הבנים קפאו על מקומם באימה. רק אחד צרח. אסף התעופף באוויר, התהפך ונתלה בחולצתו, בקוציו של שיח הדום.

הוא יצא מן העסק חבוט ומרוט. איזה מזל שלא נשברו כל עצמותיו וגם ראשו!

הילדים הורידו אותו בזהירות מן השיח והובילו אותו פצוע וחבול, בכבוד גדול ובזהירות רבה הביתה.

בדרך נזכר אחד – אבל לא בצחוק, שגם אבשלום מהתנ"ך נתלה – בעץ… בערך כך.

מאותו יום נפסקה בבת־אחת עונת האילים ונפתחה מחדש עונת ה“חמש אבנים”.

1963

המלצות קוראים
תגיות