רקע
אלמוני/ת
ארץ קדם
אלמוני/ת
תרגום: טוביה בן משה כץ (מצרפתית)
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
שפת מקור: צרפתית
פרטי מהדורת מקור: ווארשא: חיים קעלטער; תרמ"ו 1885

לֹא־לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט

וְלֹא־לְמִשְׂמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ:

(ישעיה י"א ג')


כִּי־יִפֹּל לֹא־יוּטָל

כִּי יְיָ סוֹמֵךְ יָדוֹ:

(תהילים ל“ז כ”ד)


במלכות יודעא השוכן על כתף גווינע מעבר הקרוב אל עיר סאבי, שם ישבה אשה אלמנה עניה ושמה דארינה. ולה שלשה בנים ותהי אומנת אותם ביגיעה ושקידה רבה, ובעודם רך בשנים יראת אל זרעה על תלמי לבבם ותנחם במעגלי צדק ויֹשר. ויגדלו הנערים ותורת אמם הכתה שרש בלבם ויהיו תמימים וישרים וסרים מרע. ואם אמנם לא נפלאת היא בעינינו לראות אֵם האוהבת בניה כי תדריכם בדרך ישרה וכל מגמתה רק לתת עטרת הצדקה על ראש בניה חמדת שעשועיה, אולם במקום מושב הפראים, אשר כבהמות שדי וחיתו יער גם בבניהם שמו מסחרת ולעבדים ולשפחות ימכרום, נשתומם לראות איך אֵם תישר ארחות בניה, תרעם בנאות צדק ותרביצם על מי מנוחות היֹשר, תטע בלבם אֹמֶן לאל אמת ותרחק מהם אמונת הבלי שוא. ושם הגדול מבניה גובערי והשני טולוע והשלישי סעליקא, ויהיו שם בין יושבי הארץ כשושנים בין החוחים וכתפוח בעצי היער כי שונים מחשבותם ממחשבותיהם ולא דרכם דרכיהם, כולם אוהבים את אמם אהבה עזה ונאמנה וכל אחד מהם נכון להקריב חייו בעד חייה, זקנה ויעפה כח מפרי כפי בניה תאכל לחם ולא תחסר כל, ויהי כל רכוש המשפחה הזאת רק סֻכה אחת קטנה בצלה כולם סככו, וחלקת שדה אחת קטנה מתבואתה אכלו. בכל יום ויום הבקר אור והאנשים האלה איש אל עבודתו ישכימו, ויהי האחד רובה קשת הביא ציד בפיו והשני עובד האדמה בזעת אפיו והשלישי יוָתר עם אמם להיות לעזר לה ולשרתה בכל עת ולהכין מאכל להם ולאחיו השבים מעבודתם. ויהי בפנות היום כי נטו צללי ערב יחד כולם אל בתיהם נאספים, הציד יביא צידו והעובד אדמה מתבואת הארץ ישא ברנה והנשאר על אמם יערוך השלחן ויביא המטעמים אשר עשה כאשר אהבו, וישבו כולם לאכול ובראשם אמם יושבת וכלם פקֻדתה ישמורו, לשרתה יחפוצו ואיש על אחיו יתגבר למהר למלאות רצונה וחפצה, ואחר אכלו ואחר שתה שמחים וטובי לב יברכו כולם את המכלכלם, וטרם ישכבו אמם תברכם כולם והם מחכים ליום מחר ישנו שנת עדן.

וסעליקא הקטן מאחיו הולך כפעם בפעם העירה למען הביא ראשית בכורי אדמתם מנחה לקרבן משפחתם אל היכל אלהי הארץ; והאלהים ההם כאשר נודע לנו הם נחשים גדולים אשר בשם פֿעטיש יקראו, לא ירעו ולא ישחיתו לבני אדם ואין רעל תחת שפתם, ולא לבד כי לא יהיו לנגוע בנו לרעה אולם גם זאת כי את הנחשים הנושכים הם מכלים לבל יוכלו להרע לנו ומחמתם ינצרונו, ואנשי הארץ הזאת מכבדים אותם עד כי לחטא יחשב להמית אף אחד מהם, ומספר הנחשים האלה רב מאד יפרו וישרצו עד אין מספר, בעיר ובכפרים בבית ובחוץ יפגשו, למלאות נפשם כי ירעבו על שלחן מכבדיהם יבואו, בביתם יישנו וגם את בניהם שמה ישכבו, ויהי זאת לעמי הארץ לכבוד ולתפארת ותגדל בעבור זה שמחתם כמו אם חזות טוב מהחוזה שמעו.

וסעליקא נחמד למראה יפה עינים וטוב לב ובין הכושים אשר בארץ יודעא השחור והנחמד מכלם, ויהי בבואו כפעם בפעם אל היכל הנחש הגדול וירא שם את העלמה היפה־פיה יעלת חן בעריסא בת הכהן הגדול, ותשא חן בעיניו ויאהבה ואהבתו כאש בערה וידבר על לבה, שמעה אזנה ותבן לה ובחן שפתיה תשיב אמרה ולא כחדה תחת לשונה כי גם היא אהבה עזה תאהבהו, וכן מיום ליום גדלה אהבתם ונפש בנפש נקשרה.

ובכל יום שבתון יום קדש להכושים לשבות בו ממלאכתם ולעבוד בו את אלהיהם, סעליקא יתהלך אל ההיכל ויעמוד שם עד בא השמש, שם הרבה לדבר עם רעיתו מאהבתו אליה, מאמו, ומהצלחתו עת כי יתאחדו יחדו ויהיו כתואמים, וגם בעריסא גם היא לא שמה ידה למו פיה, גם היא מחשבות לבה הגידה ודברה כי נכספה וגם כלתה נפשה לימים יוצרו וכי יקרבו הימים ימי חתֻנתם ושמחת לבם, ואביה פֿארולהא הזקן אשר גם בעיניו טוב הדבר מאד יחבקם וינשקם לאמר עוד מעט ועטרה אענוד על ראש אהבתכם ואת משאלותיכם אמלא.

ויהי הם מחכים ליום מאלף בחרוהו ליום מועד חתֻנתם אשר מקרוב הופיע למו ואם סעליקא ואחיו בשמחת לב הכינו סֻכה למשכן האוהב ורעיתו, והנה פתאום טאריר אָראטי מלך דאהאמע המהֻלל והמפֹאר, אשר גבורותיו גם בכל איירופא נודעים, עלה על מלכות ארדרע וילכדה ויכוה לפי חרב, וילך הלוך ונסוע על ראש מחנהו הנוראה עד בואו אל הנחל הגדול המבדילו ממלך יודעא ויעמוד שם עם מחנהו.

והמלך יודעא אין בכל הארץ מוג לב כמוהו, נשיו ומושליו יאשרוהו ועל דעתו ימשולו, ויהי בשמעו כי מלך דאהאמע שם פניו העירה ויציבה לו למטרה, ויאמר בלבו למה זה הבל אֲיַגֵע את חילי הלא אם אך אלהי הארץ ילחמו נגדו בל יתנוהו בֹא העירה, ויאסוף את הנחשים אשר בשם פֿעטיש יקראו ויניחם על שפת הנחל מזה ללחום נגד מלך אדיר שמו מפֹאר בכל העמים, והמלך דאהאמע משתאה ומשתומם בראותו כי אך רמש הרומש באו ללחום נגדו, חיש עבר עם חילו את הנהר עד בואו אל שפתו השנית והנה האלהים אשר מלך יודעא קוה עזר מהם ולתשועתם כלו עיניו נתחו לנתחים ויצלום אנשי דאהאמע צלי אש ויאכלום עדי שבעם, אז בראות מלך יודעא כי אזלת כל תקוה אין דבר יוכל להצילהו מיד מלך דאהאמע וימלט על נפשו וילך אל אי רחוקה ויחבא שם.

והמלך אדאטי, בימינו חרב מתהפכת ובשמאלו לבת אש, בא העירה בטח וילכדה ויצת אותה ואת בנותיה ואת כל נפש חיה הכה לפי חרב, ואך המעט אשר נשאו חן בעיניו השאיר בחיים, והנשארים מחמת החרב המתהפכת פלצות כסמו וינוסו גם הם לבוא בנקרות צורים ולהחבא מפחד המלך האדיר עד יעבור זעם, ושלשת האחים בשמעם את אשר נעשה ובראותם כי יקרב המלך העירה וימהרו וישימו את אמם על שכמם וישאוה היערה להחבא שם, וסעליקא גם הוא לא עֲזָבָהּ עד כי שבה לאיתנה ולבטח הושיבוה, אחרי כן זכר את בעריסא ויחרד כלו, בלהות מות הקיפוהו סער אחז לבבו תסמר שערת בשרו מפחד, וימהר לרוץ אל עיר סאבי לדעת מה נעשה בה ויאמר להצילה מיד הזידונים או אלה לגוע.

והעיר סאבי אחר אשר נלכדה ביד אנשי דאהאמע, ברחובותיה פלגי דם יזולו ורבים חללים בם התבוססו, בתיהם נבוזו והאויב החרימם עד היסוד בה, גם מקדש מלך והיכל הנחש היו לשרפת אש ועשנם כעשן הכבשן עלה עד לב השמים, וסעליקא מלא שפק מבקש המותה, אלף פעמים יפגשהו בין אנשי החיל מיין ומדם מתרוננים, ימהר לרוץ כמו איל בין משואות נצח, יחפש את בעריסא את פֿארולהא בקול בכי יקראם מר צורח אך אין קול ואין עונה, גם בין רבים חללים חרב הפילה נבלתם לא נמצאה

ויהי אחרי כלות שלשת ימים ויבקשם ולא מצאם ועקבותם לא נודעו ויאמר בלבו אך טָרֹף טֹרפו גם הם וכוס קבעת התרעלה מחמת אנשי דאהאמע שתו גם הם לרויה ואינם, ויתן בבכי קולו מר יאנח ונפשו עליו תאבל, בלב דוי ונפש נענה ישוב היערה מקום אמו ואחיו שמה וימצאם כולם מכים על בואו ובראותם אותו נבהלו מפניו, סר וזעף הנהו קודר יתהלך ועיניו דמעות לרב יזולון, נשבר לבם גם הם ובלשונם אין מלה, כולם יחד ישבו ואין דובר דבר אך בקרבם דמם כגלי הים יסערו, ואמם האמללה דמעתה על לחיה תנסה הפעם לנחם את בנה אך הוא מאן ימאן להנחם יבכה ולא יאכל למות ברעב מטרת חפצו, אולם גובערי וטולוע בידעם כי תנחומותם ורֹב דברים לא יועילו, בל ינסו לנחמו אך ישכילו מעשיהם, את אמם הזקנה יראוהו אשר בלעדי בניה אין לה משען ומשענה וישאלוהו אם המראה הנורא הזה לא יחזקהו ויאמצהו להשאר עוד בחיים? הלא אך אז תשקוט רוחו הנכאה ושאון גליה ישֻבח, יטה אֹזן לדבריהם ויחזק את לבו להסיר ממנו את הרעיונות המבהילות ויקח שכם בעבֹדת אחיו למאן החיות את אמם הזקנה והכאבה, וירחיקו מזה עוד הרחק מעיר סאבי ויטו אהלם ביער בעמק מצדו ויאמרו בלבם כי הציד אשר יצודו פה ביער כלכלם תחת הלחם אשר פה יחסורו, אולם היזרע הזורע אם זרע אַיִן, הירבה הרובה אם קשת וחצים אין לו? והלא המה בעת המהומה כאשר מהרו להמלט על נפשם את קשתותם ואת החצים אתם לא לקחו ועתה לדאבון לבם את מחסורם הנה ידעו, גם כל עץ פרי עֹשׁה פרי בין כל עץ יער לא מצאו והארץ לא תוציא כי אם חציר, וזרע לזורע אַיִן ומאין יבא לחמם לא ידעו, עתותי הגשם הנה באו ויעיק להם הרעב והציק להם עד מאד, ואמם החלשה והכאבה על מטת עלים יבשים שוכבת לא תבכה ולא תאנח אבל נפשה יודעת מאד כי שאול נגדה, ובניה יבשי כח מחמת הרעב הנורא לא יכלו לצאת היערה למצֹא מה להחיות את נפשם כי פלגי מים שטפוהו, רשת יפרשו להצפרים הקטנים אשר לפני סֻכתם יחלופו, ואם יצלח בידם לציד אחת מהם – אשר גם זאת לפלא יהיה כי אין אֹכל למו לשום ברשת למען יִאָספו הצפרים אל תוכה – חיש מהר יצלוה ויבואה אל אמם ושחוק ישימו בפיהם לבל יֵרָאה עצבון נפשם, אבל האם האמללה בראותה כי לא תוכל לחלקה עם בניה גם היא לא תאכלנה, כן בחסר וכפן עברו שלשת ירחים ועצבונם ויגונם לא חלפו, כחש בשרם יבשו עצמותם וילכו בלא כח, ויראו כי אם יוסיפו לשבת פה באין חריש וקציר, ברעב כלם ימותו ויתמו לגוע, ויועצו יחדו לבלי הגד לאמם דבר מה לעשות להציל ממות נפשם ולהמלט מזלעפות רעב, ויעץ גובערי לאמר נשימה נא אחי לדרך פעמינו עד בואנו אל חוף הים שם נמכור את אחד ממנו לעבד אל אנשי איירופא ובהכסף אשר ישקול השוקל מחירו נקח לחם וכלים שונים לעבוד את האדמה וּנְחַיה את אמנו וגם אנחנו לא נמות ברעב הנורא הזה. ויהי כשמעם אחיו את דבריו זלעפה אחזתם, נמס לבם ויגע כנוע עצי יער, שפתם נאלמה ובלשונם אין מלה, בזכרם לעזוב איש את אחיו להמכר לצמיתות לעבד עולם לאנשים הלבנים רגזו וחלו ולא נותר בהם עוד רוח, אולם בשומם אל לבם את מצבם הרע, וכי מבלתי העצה היעוצה אין למות תוצאות, נחה שקטה רוחם כמעט וישאל טולוע בקול בכי ובמר נפש לאמר אבל מי ממנו אפוא ימכר לעבד? ויען גובערי הגורל יַגֵד לנו, נשימה נא אחי שלשה אבנים בלתי שוים אל תוך כלי ונבללם יחד והיה האיש אשר יוציא הקטן מכלם הוא האיש אשר יאמר אליו אלהים לך מארצך וממולדתך, המכר לצמיתות וֶהֱיֵה עבד עולם?

ויהי כשמוע סעליקא את דבריו ויעןו ויאמר: אל נא אחי אל להבל גורל תפילו, הלא בלעדי הגורל ידענו המשפט כי אך אנכי לעבד נועדתי, כי הלא אתם ידעתם את שברי אשר קרני וכי מאז בעריסא איננה אך למשא עלי חיי, ולולא אתם חשכתם ממות נפשי באמור אלי בעד אמך חיה למען החיות אותה לבלי תמות ברעב הלא אז זה כמה הייתי טורף נפשי באפי, ועתה הנה באה העת להקריב חיי על מזבח אמנו, מכרו נא אותי הפעם ובעד כסף מחירי החיו את אמנו ולא תגוע ברעב.

לשוא יוכיחוהו אחיו לשוא יחשבו מחשבות להטותו להפיל גורל ביניהם, לשוא מלין ללא הועיל הכבירו גם בהתחננם אליו יאטם אזנו משמוע, ולמען בל יפצרו בו עוד אחת גמר אֹמר כי אם ימאנו ללכת אתו ויתמהמהו עוד רגע, הוא לבדו ילך לו לעשות מחשבתו. ויהי כראות אחיו כי לא ישמע לקולם וכי בלשונם לא יפתוהו עוד ויועצו יחדו כי גובערי ישאר עם אמו וטולוע ילך עם סעליקא אל הסֹללה אשר בארץ האללאנד, שם בכסף ימכור את אחיו מחמד נפשו למען הביא במחירם לחם לאכול אשר עינהם כלות למו להשיב נפשם הרעבה, ובדברם לב גובערי וטולוע נמס כמים וישאו קולם ויבכו בכי רב אך סעליקא לבדו עומד חרש לא יבכה ולא יאנח וקולו לא ישמע, אולם מה מאד גדל כאבו לעצור דמעותיו בבואו אל אמו להפרד ממנה לנצח לחבקה ולנשקה אך הפעם בלי תקוה לראותה עוד עד עולם ולבוא אליה עוד במרמה ולהשבע לה כי רק אל מקום משכנם מקדם ילכו לראות מה נעשה בו ואם יוכלו לשבת שם בטח כמאז ומקדם וכמעט קט ישוב אליה עם טולוע אחיו. הזקנה התמימה האמינה לדברו אבל בכל זאת נפשה יצאה בדברו חלה ורעדה כלה בחבקה אותו, ובהפרדו מבין זרועותיה מתניה מלאו חלחלה פלצות אחזתה המו מעיה לא תדע למה תרגש לא תדע מה, תמהר לרוץ אחרי סעליקא והוא חמק עבר ואיננו.

ויהי אחרי ימים אחדים ויבאו שני האחים במר נפשם אל עיר סאבי והה שככה חמת החרב ומטה השלום החל לפרוח והמלך דאהאמע יושב שקט ושאנן במלכות יודעא באין מחריד, וישם אל לבו לכונן המסחר עם אנשי איירופא ויקראת אל תוך חומותיו, ורבים מסוחרי אנגליא וצרפת באים אל חצר המלך פנימה ויקנו ממנו את השבויים אשר לקח במלחמה, וכבוא טולוע עם אחיו העירה וימצא מהר איש שוקל מאה כסף בעד אחיו הקטן, ויהי הוא חושב מחשבות אם למכור בעד מחיר מצער כזה או אין והנה פתאום יִתָּקע בשופר וקול ישמע בעיר, לאות כי יתאספו כל השומעים אל מקום אחד, ובהתאסף העם, התוקע הוציא גליון מחיקו וקורא בו בקול בפני כל הנאספים לאמר: הנה הלילה בא איש נכרי אל בית הנשים אשר למלך ויטמא את הבית ויברח לו כעלות השחר מבין החצים אשר ירו עליו שומרי הבית וימלט על נפשו, והיה האיש אשר יתפשנו חיים ויביאהו אל המלך שקול ישקל לו ארבע מאות שקל כסף מגנזי המלך. ויהי כשמוע סעליקא את קול הקורא ויתן אות לאחיו לבלי ימכרוהו בעד המאה כסף וימשכהו אחריו עד בואם עד מקום אין איש שם, ויפן כה וכה וירא כי אין שומע אותם וישא את קולו קול חזק מאד ויען ויאמר: האזינה אחי הסכת ושמע, הן אם למכור אותי לעבד באנו הנה הלא הוא אך למען החיות אמנו היקרה לנו בהכסף אשר נקח מחירי, לבל תסבול חרפת רעב ולבל תמות מעוני ומחֹסר כל, אולם שים נא אל ליבך אחי מחמדי הֲמאה הכסף אשר נקח יכלכלו אותה? הלא אך מצער הוא ועד מהרה יכלו והייתם דלים ורשים כבתחלה ונחטיא המטרה, לכן שמע נא אחי ואיעצך וייטב לכם כל הימים; הנה נא שמעת פקודת המלך ועתה לך מהר הבא נא חבלים ואסרני וַהֲביאני אל המלך לאמר: פקודתך מלכי שמעתי והנני למסור בידך את החוטא אשר אתה מבקש, חיש מהר ישקלו לך ארבע מאות כסף מגנזי המלך, הם יצליחו אתכם ותחיו חיים נעימים בלי חֹסר כל, אך אל ירך לבבך ואל יכאב לבך עלי, כמוך גם אני יודע משפטי וכאבי אשר יכאיבוני לנגד עיני יעמוד אולם זכר נא כי עד ארגיעה יעבור ויחלוף והלא חבלי הורתי עת נוחי מבטנה מאד גדלו מאשר אסבול אנכי ועצבונה וחרונה ארכו ממכאובי אשר יצרו לנפשי! ואי כאשר אבדתי אבדתי.

לב טולוע נמס כמים בשמעו את קול אחיו מדבר, בלהות מות יקיפוהו, ענות בל יוכל, יפול על ברכיו ויתחנן לפניו בשם אמו הזקנה, בשם בעריסא אהובתו ובשם כל קדש לבל יסגיר למות נפשו אבל הוא כחרש לא ישמע ואל דבריו לא ישעה רק בצר רוחו ובמר נפשו יגיד לו: למה זה תמנע ממות נפשי הלא מה לי עוד בתבל אם בעריסא היקרה לי איננה, בלעדיה עוד בחיים כמת נחשבתי, הרף ממני אחריה ארוצה ובמותי אחשוך ממות את נפש אמי, את אחי אצליח ואותי אמנע מהיות עבד עולם והלא טוב כי ימות האחד מאשר נמות כלנו, הנה נא אחת יעצתי אל נא תפצר בי עוד ודע כי אם לא תשמע לי ולא תלך אתי אז אנכי לבדי אלך לי ואסגור את נפשי ביד המלך ותאבדו אתם פרי מותי ותמרר חיי אמנו אשר בעצבון ילדתנו.

סמר מפחד בשר טולוע בראותו פני אחיו כאש בוערה ובשמעו את קולו ככפיר לטרף ישאג, לא הרהיב בנפשו עֹז להשיבו עוד דבר, בשברון לב ימהר להביא חבלים, יאסור ידי אחיו מחמד לבו אחֹרנית, ישטוף עליו שטף דמעות כזרם מים וסעליקא יעבור לפניו ואל המלך הביאהו. ויהי בבואם לפני שער המלך וישאלהו השוער מה הוא מבקש ובאמרו כי דבר לו אל המלך וימהר השוער וילך לשאול אם יקבלהו המלך וכרגע שב וינחם אל הארמון פנימה.

והמלך דאהאמע לבוש מחלצות מצֻפות זהב ממֻלאים בתרשיש ושהם שוכב על מטת שן, פניו פני להבים, מראהו אדום, סביב לו נערות יפה־פיות, מלֻבשות בסדינים, ממתנים ולמעלה ערומות וראש המלך חליפות בחיקם ישכון, והשרים והפחות גם הם לבושי כבוד ופאר על בשרם מרחוק יעמודו, ברך לפניו יכרעון, פקודתו ישמורו, ולהגבורים מהם לאות על נפלאותם אשר הראו, על צואריהם ענקים משִנֵי אדם אשר נתעו, כי כמספר השִנַים ההם כן מספר מעשיהם הרמים והנשאים, ובפתח הבית נשים רבות קשתותן על כתפן על המשמר תעמודנה, ואשישי כסף וזהב ממֻלאים בשכר ויין הושם לפני המלך, רצפת הבית מקדקדי בני אדם הֹרגו מרֻצפת, ויהי בבוא טולוע לפני המלך ויפול על פניו ויען ויאמר: מלכי ואדוני! שמעתי מצותך… ופקודתך שמרה רוחי, והנני למסור בידך… פה נאלמו שפתיו ולא היה לאל ידו לכלות דבריו, לשוא ידרשהו המלך, בלשונו אין מלה ענות לא יוכל. ויהי כראות סעליקא את זאת וישא את קולו ויען ויאמר: מלכי ואדוני! אני הוא החוטא אשר אתה מבקש, ממֻשך מחבלי התאוה ארב לבי לגשת אל תוך בית הנשים אשר לך פנימה, והאיש הזה אשר הביאני אליך אוהב נאמן היה לי לכן לא יראתי לגלות לו מצפוני לבי, אך מאהבתו לך מלכי או אולי תאות הכסף אשר הבטחת לתת להאיש אשר יביאיני אליך הטה את לבבו ויבגוד בי ויפר את ברית אהבתנו, והנה אנכי ישן על משכבי ויבא אלי בלאט ויאסור את שתי ידי אחֹרנית ויביאני אליך, עתה הנני בידך המלך עשה אתּי כטוב בעיניך ואת משכֹרת האיש הזה תנה לו וילך לו כי יתרה עשה.

והמלך מבלי ענות מאומה יתן אות אל אחד משריו, והוא יאחז את סעליקא ויסגירהו אל אחת הנשים חמושות אשר תעמודנה פתח הבית, וארבע מאות שקל כסף ישקל לטולוע אחיו מגנזי המלך בפקודתו, וטולוע יקח את הכסף אשר מאוס ימאס בם ויהיו לזרא בעיניו, ימהר לצאת מהארמון, יקח לחם ומזון ויעזוב את העיר לבוא עם יתר הכסף אל אמו הרעבה, וסעליקא האמלל נֻתן אל בית הסהר לעמוד שם עדי יבא משפטו לפני יודעי דת ודין.

ויהי אחרי עבור שמונת ימים והשוער עומד על המשמר לפני שער המלך וישא את עיניו למרחוק וירא והנה איש זקן מאד נשען על משענתו, בכבדות יהלוך, ולרוח ארמון המלך ישים פעמיו, ויהי כאשר קרב וירא השוער כי מראשו ועד רגליו לבוש בדים הוא ואזור בד על מתניו ומעל למדיו אדרת שער, שער ראשו וזקנו היורד על פי מדותיו כשלג ילבינו, פניו כזהר הרקיע יזהירו ועיניו אור יפיצו, טובת נפשו וטהר לבו יביעו, נחמד הוא למראה וכבוד אומר כלו, ובגשתו ויכר השוער כי כהן הוא ממשפחת הכהנים ויפול על ברכיו לפניו, ויקרב הזקן ויעמידהו על רגליו ויען ויאמר אליו: הואל נא בני לבוא אל המלך ולהגיד לו כי פֿארולהא כהן הגדול עומד בשער ומבקש לדבר אל המלך ואם טוב בעיני המלך לקבלני אבוא אליו ואדבר דברי. חיש מהר כחץ רץ הנער אל המלך וישב אליו ויאמר: המלך מחכה על בואך ומאד ישמח לבו לראותך אדוני, ויהי כבוא פֿארולהא אל פתח בית המלך והוא עודנו עומד על המפתן ויען ויאמר יחי המלך לעולם! ויען המלך ברוך בואך קדוש עליון, ויקם מכסאו וילך לקראתו ויושט ידו אליו ויביאהו חדרו ויושיבהו על המטה אשר נכח פני הכסא אשר הוא יושב עליו ויאמר אליו: רבות שמעתי מצדקתך ומיֹשר לבבך זקן נכבד אך ראות פניך לא פללתי לכן ישמח לבי ויגל כבודי כי כבדתני היום לבוא בצל קורתי למען אוכל כבדך גדם אנכי ולהראות לך כי מאד יקרת בעיני, ועתה הואל נא להגיד לי מה הביאך הלום ומה בקשתך וכל אשר לאל ידי לא אמנע ממך למלאות משאלתך. רכו משמן דברי המלך, רוח חיים הפיחו בלב הזקן ויען ויאמר, מלכי ואדוני! לא אשאל ממך דבר, רב לי כי מלך ביפיו תחזינה עיני, אולם מטרת בואי היום אליך מלכי הוא אך לקדם פני הרעה לבל ישפך דם נקי טרם יחקר וידרש היטב אם בן מות הנער אשר הובא אל בית הסהר על דבר איש הבליעל אשר בא להבאיש ריחו בעיני המלך ולהגיד לו כי הוא האיש אשר התגנב אל בית נשי המלך ואני ידעתי כי שקר ענה האיש באחיו וגם אם לא ידעתי את הנער אולם ברור הוא כשמש כי חף הוא מפשע זה כי איש אחר ולא הוא בא אל בית נשיך. נבהל המלך לשמוע דברי פֿארולהא ויען ויאמר: והלא הנער לבדו הודה על חטאתו ואיך איש נקי מעון חוף מפשע ירשיע את נפשו? הלא משפטו נגדו ונקה לא ינקה, ויען פֿארולהא, מלכי ואדוני! מחשבות שני האנשים האלה המוסר והנמסר לא ידעתי ונעלמו ממני. אך כי שניהם רִמו אתך מלכי על זאת ידי לך אתקע כי אני ידעתי את האיש אשר בא אל בית הנשים ולא רחוק הוא ממך ואתה מכל תראהו ומפניך לא יחבא ולא יסתר. ויען המלך ומי הוא זה איפוא כי ידעת? ויען פֿארולהא הלא עין בעין מלכי אתה אורה אותו ופה אל פה תדבר אתו ואני הוא פֿארולהא הזקן כהן לאל עליון אשר מלאו לבו לעשות כדבר הרע הזה! אך אל ידמה המלך בלבבו כי למען מלאות תאותי הלכתי שמה ומגדל יצרי הר נפתה לבי על אשה, חלילה לי מעשות כדבר הזה! הן בעודני נער בנגיון רחצתי כפי זכיתי את לבבי ואיך לעת זקנה ככלות כחי אטנפם? בן שמונים ושש שנה אנכי היום, וכל ימי ושנותי כל תאוה מלבי החרמתי, כבדה עלי מלחמת יצרי אך שריתי ואוכל, טהרתי לבי מכל שמץ ואיך אחרי בלותי אטה מהדרך אשר בחרתי ואלך ארחות עקלקלות?

הן שמעת אם לא ידעת מלכי, כי גם הצאן זה עדתי אשר נתנה תחת שבטי, בנאות צדק ובמעגלי יֹשר נחיתים, את כל תועה מדרך למשפט יסרתיו והשיבותיו על דרך עץ חיים, ואיך אנכי היום אתן נפשי לשלל לכל חטא ופשע, לעת זקנה אשר גם בשובבים תשכך חמת התאוה ונר היצר ידעך לנצח, אולם יאבה נא המלך וישמע דברי וידעתי כי יתן צדק לפעלי, זה שבועות שתים בפרוץ מחנותיך העירה רבה היתה המהומה הרג ואבדן כביום קרב, רבים חללים נפלו ולקולם נסו כלם להחבא, בתולות ונשים בנקרות צורים ובמערות באו ואנכי בתוך העיר לא ידעתי מה נעשה עם בתי היחידה היקרה לי מכל, ומרב פחד מהרתי לבוא הביתה לקחת גם אותה ולהסתירה מעין כל, אך בבואי הביתה לדאבון נפשי לא מצאתיה ועין איש להגיד לי אנה הלכה, רצתי כמתעתע אל תוך העיר בין ההרוגים חפשתיה קראתיה בקול ואין עונה, את כל עובר שאלתי ואין מגיד לי אך פתאום יקרב אלי איש אשר לא ידעתיו ויספר לי איך ראה בעיניו אשר רבים מאנשי חיל סבבו בתולה אחת יפה מאד ויאמרו להוליך אותה אל בית הנשים אשר למלך. נפשי יצאה בדברו, רחפו עצמותי, תחתי ארגז כלו מה לעשות לא ידעתי, אזרתי שארית כחי ואמרתי או אמות גם אני או את בתי אצילה מידיהם, ואמהר לרוץ על הדרך המובילה אל בית הנשים ואבוא כחצות הלילה עד השער וארא כי השומרים הוזים שוכבים נמו שנתם ואבוא בלאט אל תוך הבית אין רואני ואחפוש בכל חדר וחדר אך את בתי לא מצאתי, והנה האיר היום עזבתי את הבית וארא השומרים על משמרתם יעמודו, פחד ואימה הפיחו בי רוח ואשא את רגלי ואט מן הדרך לבל יראוני, לא הלכתי אך מתעופף הייתי כנשׁר, ממרחק ראוני השומרים, חצים ירו עלי אף גם נחתו בי ואנכי רצתי באין מעצור, מיד נטפו דמי ואנכי לא ידעתי עד כי באתי העירה ונמלטתי אז שאפתי רוח, אולם לאט לאט כחי עזבני ואך בכבדות הלכתי עד בואי אל פתח ביתי ואפול על מפתן הבית ואתעלף, מה היה אחרי כן עמדי לא ידעתי רק אחר שלשה ימים משנתי התעוררתי וראיתי כי על ערשי אנכי שוכב ולמראשותי בתי האהובה עומדת, תחבוש פצעי ידי אשר פצעוני השומרים, ראיתי את בתי ותחי רוחי, אך יראתי אולי אך חלום הוא, הרימותי את ידי הכואבות ואחבוק את יחידתי ונבכה יחד, אולם דַבֵר עדן לא יכלתי, עוד צללו שפתי חלו מתני רחפו עצמותי והפצעים אשר הכו בי השומרים הכאיבוני עד מאד, כן שכבתי עוד שלשת ימים, מעט מעט החלותי לשוב לאיתני ותספר לי יחידתי כי בעת מהומה בראות מיניקתה כי אני אינני בבית ותקחֶהָ ותלך אתה להחבא במערה ביער עד כי שככה חמת המלחמה וחלף הרעש ותשב אִתָה אל בתינו וימצאוני שוכב על ערש דוי, אך אני מאומה לא הגדתי לה מכל אשר חלף עלי לבלי הכאיב את לבה, אך בלבי תודות נתתי לאל הטוב כי נמלטנו שנינו ממות, ואחר שבעת ימים קמתי ממשכבי ויכלתי ללכת על משענתי לחוץ להודע מה נעשה עם סעליקא אוהב בתי אשר אין איש ידע ממנו דבר, והיע מאנה לנחם אחריו, ותבכה יומם ולילה כי איננו, ויהי בצאתי העירה רבים ממיודעי פגשתי, מאד שמחו לקראתי ויספרו לי איך בחמלת אלהים עליהם נצולו, וכאשר הרבו לדבר אתי נודעתי מפקודת המלך אשר אמר לשקול ארבע מאות כסף לאיש אשר יתפוש חיים את החוטא אשר העיז לבוא בלילה אל בית הנשים אשר למלך וגם כי נמצא איש אשר הביא את החוטא אסור בחבלים אל המלך, בשמעי זאת פלצות אחזתני וכליותי יסרוני כי בעוני ימות איש חף מפשע ובחטאתי ימות נקי כי אני ידעתי כי האסור אשר הביאו אל המלך נקי הוא מעון כי בלעדי לא היה איש בבית הנשים אשר למלך, לא עת לחשות אמרתי ואמהר לבוא אליך מלכי להודיעך קשט הדברים ולהתודע לפניך כי אני הוא החוטא ולא הוא, ולעד נאמן כי כנים דברי ראה מלכי את פצעי אשר עדן לא נרפאו מהחצים אשר ירו בי שומרי הבית, ועתה מלכי ואדוני אם חטאתי נגדך ברצותי להציל בתי יחידתי מחרפה ובוז ואותי לבל יחֻלל שמי הלא אז יסר אותי אבל דם נקי נא בל ישפך!

כשמוע המלך דברי פֿארולהא נבהל מאד, ראה והבין כי הוא הוא אשר בא אל בית הנשים ולא אחר וגם כי בנקיון כפיו עשה זאת בחפצו להציל את בתו היחידה מחרפה וקלון ולבלי לחלל כבודו, אולם כספר החתום יה לו זה מדוע זה נמסר בידו איש חף מפשע וגם איך הוא לבדו הודה על פשעיו ואין עול בידו.

ויען המלך ויאמר! אתה הכהן אל תירא ואל תחת כי לא תאֻנה אליך כל רעה בדבר הזה כי בתם לבבך ובנקיון כפים עשית זאת וכל שומע יתן צדק לפעלך כי אך למען הציל בתך יחידתך השלכת נפשך מנגד, וגם צר לי מאד כי בעבור טוב לבבך הכוך פצעוך, ועל הנער אל יצר לבך כי אנכי לבדי אחקרהו עד אבוא עד היסוד ויגלו לי כל תעלומות לבו מדוע זה לבדו הסגיר למות נפשו? אך אחת אבקשך, את החסד הזה תעשה עמדי אם עצה אשאל ממך בדבר הזה אל תמנענה ממני, ועתה לך לשלום איש אלהים אל תירא לנער כי אנכי בצדק אוציא לאור משפטו ואם חף מפשע הוא לחפשי אשלחהו ודם נקי לא ישפך, ויצו המלך לרתום מרכבתו ולהוליך את הזקן אל ביתו, ופֿארולהא משתחוה למלך וילך לדרכו ושב אל ביתו וימצא את בעריסא בוכה, על אבדן סעליקא מאנה להנחם.

והמלך אחר אשר הלך פֿארולהא צוה לשלוח לקרוא לסעליקא ולהעמידו לפניו, ויוציאו אותו מבית הסהר ויעמידוהו לפני המלך, ויהי בבואו וישם המלך עיניו עליו וירא כי בוכה הנהו נכמרו רחמיו עליו ויאמר בלבו הלא אך צדקו בפניו יענה ואיך איש כמוהו יזיד ללכת אחרי שרירות לבו ולעשות הרע בעיני אלהים ואדם ויצו להסיר החבלים מעל ידיו וישאלהו המלך מה שמך עלם? ויען, סעליקא שמי ויאמר המלך הגד נא לי סעליקא האם אתה הוא האיש אשר העיז להתגנב אל בית הנשים אשר לי, ויען סעליקא, אנכי! ויאמר המלך ואיה הפצעים מהחצים אשר ירו עליך שומרי הבית הלא הם הרבו לירות אויך לא נמחצת? ויען סעליקא, מלכי ואדוני הם חלפו עלי ולא פצעוני, וישאלהו עוד המלך הידעת את משפטך בגלל הדבר הזה, ויאמר ידעתי כי משפט מות לי וגם נכון אנכי למות, ויוסף המלך לדבר ויאמר, אך ירשיעך פיך והלא אני ידעתי כי איש אחר היה בבית הנשים ולא אתה והאיש הזה הלא הוא בידינו והוא הודה על פשעיו וגם פצעיו מהחצים אשר ירו בו השומרים יעידו ויגידו כי הוא הוא החוטא ולא אחר וגם גביע הכסף אשר בידו אשר נחש ינחש בו איש אשר כמוני הלא גם הוא יענה כי חף אתה מפשע ולמה זה רמיתני? עוד היום לגלות לי מצפוני לבך, הגד נא קשט אמרי אמת ואל תכחד דבר תחת לשונך ועשיתי עמך חסד לבלי להסגיר למות נפשך.

נבהל סעליקא לשמוע דברי המלך ולא יכול לענות דבר וישא את קולו ויבך ויוסף המלך דבר אליו ויאמר, הגידה נא לי בני מה זה הניע את רעך להביאך הלום להסגירך להתגולל ולהתנפל עליך, האם בעד ארבע מאות כסף הפר ברית אחים? וגם אתה לבדך מה הניעך כי נתת לרעך לכלות דבריו ואתה לבדך הסגרת למות נפשך, הגד אל תמנע ממני דבר ואסלח לך, ויען סעליקא ויאמר: מלכי ואדוני! אחת השלכתי נפשי מנגד נא אל תחנני, אמצא חן בעיניך ואל תסלח לעוני וצדקה תהיה לך אם תצוה להמיתני כי אני בעודני חיים כמת נשבתי ולמה זה חיים למרי נפש? נקטה נפשי בחיי ולולא האיש אשר הביאני הלום הלא אז אני לבדי שלחתי ידי בי ואטרוף נפשי באפי לשום קץ לתלאותי ולצרותי אשר עברו ראשי, רוחי ונשמתי לאל לעלות העפילו ואיך תחיה הגויה בלי רוח ונשמה?

כשמוע המלך וירתע לאחוריו ויאמר מה זאת, הֲמתעתע אתה סעליקא כי תדבר כדברים האלה? הלא רואה אנכי כי עוד בך רוח ונשמה ואיך תדבר הבל? סעליקא מר בכה ויללותיו עד לשמים הגיעו ויען ויאמר: מלכי ואדוני, אל תתן את עבדך למתעתע, קשה רוח אנכי, את אהובתי תאות נפשי אנכי מבכה, נפשה הקשורה בנפשי עלתה מעל ותקח גם את נפשי אתה, ואני נשארתי גו בלי נשמה ומה לי לחיים כאלה, לכן המיתי מלכי ואעלה אליה ונחיה יחד חיי נצח.

נמס לב המלך בשמעו את דבריו וישם ידו על כתפו: הרגיעה נא סעליקא, חלילה לי משלוח בך יד כי רואה אנכי כי נקי אתה מכל חטא ופשע, אולם הואל נא וספר לי כל קורותיך אולי אמצא מזור ותרופה למכאוביך.

רבו מחמאות דברי המלך ויחדרו אל לבו, השקיטו מעט רוחו ויאמר אדברה וירוח לי, ויספר למלך את כל קורותיו ולא העלים דבר, ובהזכיר שם בעריסא לא יכול להתאפק ויבך במר נפשו ולא היה לאל ידו לכלות דבריו, אך לרגעים בקול בכי ישאל למלך: הֲתתפלא עתה מלכי כי אם למען החיות אֵם, אח את אחיו למות הסגיר ואם בן אשר למשא עליו חייו על מזבח אהבת האם יסגירהו? ויאמר המלך אך הגד נא לי בני בת מי היתה בעריסע אהובתך, אולי חיה הִנֶהָ ואתה לשוא תתאבל? ויען סעליקא, לשוא מלכי, לא היא ולא אביה פארולהא הזקן עודם בחים הנמו, שניהם יחד נפלו ביום קרב מידי אנשי החיל, שלשה ימים ושלשה לילות לשוא בין ההרוגים חפשתים ולא מצאתים, ויה כשמוע המלך שם פֿארולהא הזקן יוצא מפיו ויאמר לסעליקה, האם בת פֿארולהא הכהן הגדול אהובתך? ויאמר כן! ויאמר המלך אכן יש עוד ארוכה למכאובך אנחש בגביעי גביע הכסף ומקברם יוציא לי את בעריסא ואת אביה הזקן ואולי בראותם את בכיותיך ויללותיך יכמרו רחמיהם עליך וישארו עוד בארץ החיים, ובדברו ויתן בסתר אות להפחה העומד על המשמר לרתום מרכבתו ולמהר להביא את פֿארולהא ואת בתו ולהושיבם חדר לפנים מהחדר עד כי יקראו לפני המלך, ולנערו צוה בקול לפנות חדר בהארמון עבור סעליקא ולהביאהו שמה ולתת לו כל אשר תאוה נפשו. הדבר יצא מפי המלך והנער רץ מהר לפנות החדר לסעליקא וסעליקא הובא שמה וישימו לפניו לאכול ולשתות כיד המלך ושני נערים עומדים לשרתהו, וסעליקא עומד ומשתאה, יעביר ידיו על עיניו בחשבו כי אך חלום הוא, ילך אנה ואנה בחדרו מחריש לדעת תוצאות הדבר.

לא אחר הפחה להביא את פֿארולהא ואת בתו ויושיבם חדר לפנים מחדר כמצות המלך וימהר להגיד אל המלך כי הנה באו, וישלח המלך שתי נשים חמושות לשמור על פתחי החדר אשר הם שמה לבלתי בוא שם איש, ויצא לקרוא את פֿארולהא אליו ולהגיד לבעריסא בשם המלך לבל תירא רע כי תחת מחסה הנשים החמושות לא יהין איש לגשת אליה, ויקם פֿארולהא וימהר לבוא ויעמוד לפני המלך , ואחרי כי הושיט המלך את ידו אליו ואחרי כי ברכו איש את רעהו ויען המלך ויאמר: הנה נא ידעתיך כי איש לבב אתה ורבות נלחמת ותוכל וכּמו הרע כן הטוב לא ירבו רגש בלבבך, ואיש כמוך לא ירבה עצב ביום רע ולא ירבה שמחה ביום טוב, לכן ידעתי כי לא אחרידך אם אגלה אזנך כי ביו בשורה היום וכי סעליקא אוהב בתך חי הנהו וכי הוא הוא האסור אשר הושב בבית הסהר על דבר אשר התעוללו עליו כי התגנב אל בית הנשים אשר לי והאיש אשר הסגיר אותו לידי הוא אחיו אשר בגלל הארבע מאות כסף כבש רחמיו וימסור למות את נפש אחיו, אולם דע כי שניהם חפי פשע הם כי רע ומר היה מצבם, בעת המהומה עזבו משכנם ויתעו ביער, הכסף אזל מכליהם ואמם האמללה על ערש דוי שוכבת ואין במה להחיות את נפשה ומוצא לכסף אין, וסעליקא גם הוא מלא שפק קודר יתהלך על אבדן אהובתו מחמד לבו ומבקש המותה ויאמר לטולוע אחיו, הלא למה זה נמות כלנו יחד, הלא טוב כי תאסרני ותסגירני אל המלך ואז חפץ שנינו ימלא, אתה תקח את הכסף, בו תחיה את אמנו ולא תמות ברעב, ואני אלך למות אשר זה כמה כמטמונים חפשתיו, ואם גם אחיו על פניו הוכיחהו לא עצר כח להטותו ממחשבתו, ויהי כאשר הפציר בו מאד ויגער בו סעליקא לאמר: אם לא תסגירני אתה, אנכי לבדי אלך ואסגיר למות נפשי, אותי ימיתו וגם נפשכם תהיה לשלל!

ומה היה לו לאֻמלל לעשות איפוא אם לא להסגירהו לידי ויקח הכסף וילך לו, אשריך זקן נכבד כי על ידך מֻצל העלם ממות ועל ידך ידינו לא שפכו דם נקי ומצדקתך ומיֹשר לבבך יצא לנו משפט צדק.

ועתה הנה נא כל החרדה אך להכין את צעירי הימים טרם נתבשר להם כי מחמד לבם בחיים הנהו, כי בהודעם פתאם יבהלו מאד, חרדה תאחזם וחרדה תתן מוקש, את סעליקא החלותי אנכי להכין באמרי אליו כי על ידי גביע הכסף אשר אנחש בו יש בידי להוציא מתים מקברם ואנסה גם אתכם להוציא, אבל בעריסא איננה יודעת מאומה ומה לעשות איפוא לבל תבהל פתאום בראותה את סעליקא לפניה, ויען פֿארולהא הזקן, טובה מאד עצתך מלכי ואעשה כן גם אני, אמהר להגיד לבעריסא כי הגדלת חסדך ובגביע הכסף אשר תנחש בו תוציא את סעליקא מקברו, ואתה מלכי בטובך תצוה להושיב את סעליקא תחת היריעה לימינך ואותי ובעריסא תחת יריעה לשמאלך ואתה מלכי תשאר פה בתָוך, אחר כן תקח הגביע בידך ותקרא בקול “קום סעליקא וצא לקראת הפתח”. בשמעו יקרב אל הפתח ויראה לעין כל, כן תעשה גם עמנו ותקרא “פֿארולהא בעריסא צאו וקרבו אל הפתח” ונצא גם אנחנו ונעמוד מעבר השני נגד סעליקא, והצעירים ייראו מגשת איש אל אחיו בחֹשבם כי האחר מת הנהו, כן יעברו רגעים ויביטו איש על אחיו עד כי תקום בקרבם הסערה לדממה אז נקרבם יחד ויכירו וידעו כי כלנו היום חיים ולא יהיה אסון.

וילך פֿארולהא אל בעריסא לעשות כאשר דבר, והמלך צוה להושיב את סעליקא תחת היריעה לימינו ואת בעריסא ואביה תחת הירועה לשמאלו והוא בחדרו בין שניהם, ויקח המלך את גביע הכסף בידו ויקרא בקול: “קום צא סעליקא לקראת הפתח”, ויבא סעליקא מתחת היריעה ויעמד על הפתח באימה ופחד בלי דַבר דָבר, אך עיניו משוטטות על כל עבר ופנה לראות מאין תצא בעריסא, אחרי כן קרא המלך בקול: “פֿארולהא ובעריסא צאו וקרבו אל הפתח”, ויבאו גם שניהם כמצות המלך ויעמדו בפתח ולא עזבו את מקומם, כי כמו סעליקא כן גם בעריסא האמינו כי אך מת עומד לנגדם וייראו לגשת איש אל אחיו, אולם אחר רגעים אחדים כי שקטה רוחם ויאחז המלך את סעליקא בידו וינהלהו אל בעריסע ויאמר אל תיראו בי כי חיים אתם היום כלכם חיים, שישו נא יחד משוש ותנו תודה לאלהים כי מרבות צרות ותלאות פדה אתכם וכן תוסיפו לחסות תחת כנפיו סלה.

אז ותחי רוחם ויחבקו וינשקו איש את אחיו ויפלו לרגלי המלך וינשקום ויתנו תודה על כל גמולות אשר גמלם, והמלך צוה לרתום המרכבה להביא אֵם סעליקא ואחיו העירה וישלח להם גם צדה לדרך, ובבואם ויצו לתת להם אחזת שדה רחבת ידים וכלים מכלים שונים לעבוד את האדמה ויחיו מתבואתה יחד חיים נעימים בלי דאגה ויגון, ויברכו כולם את המלך עוד הפעם וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב, ובהנשא בעריסא לסעליקא לאשה שלח עוד המלך להם משאת כיד המלך.

המלצות קוראים
תגיות