רקע
תקוה שריג
אני מאלה שבאורווה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: בית־השיטה: [חמו"ל]

כתב יונתן לבר-מצווה שלו,

שיכתבתי אני.


אני מ“אלה” שבאורווה…

כשהייתי בן שמונה, התחלתי להתעניין בסוסים.

יחד עם חברי נווה, התחלתי ללכת לאורווה, לאחר הלימודים.

תחילה, הסוסים לא היו בעצם באורווה וכדי לראות אותם,

היינו חייבים לעלות בבוץ, לגבעות, אל מקום המרעה.

פעם אחת, העזנו לרכב, שנינו ביחד, על הסוסה “כלנית”

לרכיבת-בוקר-של-שבת.

כשהחזירו את הסוסים בחזרה לאורווה, טעמנו את הטעם

שטעמו לפנינו “הילדים מאלה שבאורווה”…

הילדים הוותיקים עשו לנו, בדיוק מה שעשו להם, כשהיו חדשים.

קשרו אותנו לגדירות, תלויים, כשרגלינו למעלה וראשינו למטה,

עד שכל הדם מאפינו זרם לראש:

אחרי זה היינו חייבים לרקוד, תוך שזרקו עלינו אבנים;

אחרי זה, ערכו לנו עוד “מבחן-כניסה” לאורווה – לקפוץ למרחק על ערימת קש,

אבל הגרוע מכול היה ניקוי תאי הסוסים, שקוראים להם באורווה “כלובים”…

את זאת הוכרחתי לעשות תחת איום של מכות, לנקות ולקרצף היטב,

וכשגמרנו לבסוף, עובד עוד היה מעיר הערות…

לרכב על סוס? מה פתאום? מי חשב על זה… אפילו לא חלם!

אנחנו, נווה ואני, אולי קצת חשבנו, אבל הגדולים?

שום כלום!

רק אחרי שבועיים של עבודת-פרך, וללא ידיעת ההורים,

רכבתי בפעם הראשונה על סוס!! בלי אוכף, כמובן…

זה היה באמת כיף! הרצתי את הסוס מהר, מהר.

בערב היה לי כיווץ שרירים, שלא יכולתי ללכת.

אבל סוף סוף רכבתי!


אז אם אתה חושב שאתה רוצה להיות מאלה שבאורווה

ושתיכף ומייד תרכב על סוסים, תשכח מזה!

ואם כבר תיכנס לחבורה של האורווה, אל תיכנס לדיכאון.

כי זה בכלל לא מה שאתה חושב!

רק כשאתה כבר מאלה שבאורווה, תרכב שלוש-ארבע פעמים בשבוע.

ויחד עם זה, מנקים ומנקים…

ולאט לאט גם מתרגלים. בסך הכול זה לא נורא.

אבל מה שהכי-הכי גרוע, שצריכים להתרחץ אחרי האורווה,

כדי שלא תסריח את החדר, שאתה נמצא בו,

ושאמא לא תעווה את פניה ותגיד “אוף איזה סירחון”!!.

וגם החבר’ה אומרים “איזה סירחון”, אבל זה לא באמת,

זה רק מתוך קנאה, אתה מאלה שבאורווה, ואתה רוכב והם לא!

לאט לאט, רכבנו יותר מאשר ניקינו. כבר דהרתי על סוסים,

ועם אוכף, ואפילו רכבתי כבר על “סאן-שיין”, (באנגלית)

כלומר, על הסוסה היפה כזריחת השמש…

זאת היא סוסה שחורה, אבל רגועה, הסתפקתי בה.

עכשיו אני רוכב על סוסים חמי-מזג, קצת פראים,

עכשיו אין כבר שום סבל, רק כיף!

* * * * *

 

הרכיבה הראשונה בלי הגדולים

בחופש פסח של השנה שעברה, ביקשנו מתוֹם, הילד הגדול שמנהל את האורווה, סוסים

לרכיבה בשבת בבוקר. תום הדהים אותנו, את נווה ואותי, כשהסכים לבקשתנו.

ארגנו לנו את הטיול כמו שצריך. הצטיידנו

בלחם וביצים קשות, בקופסאות תירס ובמימיות מיץ.

בשבת בבוקר יצאנו עם תרמילינו לאורווה,

רתמנו לנו את סוסינו, והתחלנו להתקדם לעבר “מצפה-יוס”.

גלשנו בדהירה לוואדי-עישה (נחל יששכר). עצרנו לארוחת-בוקר בחורשת האיקליפטוסים.

ואחר-כך, רכבנו לכוכב-הירדן. משם פנינו מערבה, לרמת-צבי.

משם, יצאנו בדהירה לבריכת תל-יוסף.

שבנו הביתה בשעת אחר-צהריים, ניקינו יפה את הסוסים, התרחצנו כמו שצריך.

התמזגתי עם המזגן, נרדמתי וקמתי רק למחרת, ביום ראשון…


 

הצלת הסייחה מאיה

בחופש הגדול, שבין ד' וה', השכמתי יום אחד כרגיל, להאכיל את הסוסים ארוחת-בוקר,

באורווה פגשתי את תום. הוא סיפר לי, סוער כולו, שלסייחה מאיה יש קולי!

ידעתי שקוֹלי פירושו סתימת קיבה על-ידי גוש שהסוס בולעה, הסותם את קיבתו.

זאת אומרת שמאיה בסכנת מוות.

זכרתי שהסייחה “שבט” מתה מקולי.

הבנתי שהמצב חמור ביותר.

כיוון שתוֹם היה אצל מאיה, צלצלתי אני לווטרינר שגר ביבנאל. הוא ענה לי שמייד יגיע…

שלמה אמר לי, שכל הזמן צריך להוליך את מאיה, כדי שקיבתה לא תתפוצץ.

הוא אמר לי שזה דחוף מאוד. לא הספקתי אפילו לקחת ראשייה מהמחסן. לקחתי רק צינור

פלסטיק פשוט, תפשתי ברעמה של מאיה והתחלתי להוליך אותה בחצר. כך צעדנו, אני ומאיה,

שעה, שעתיים, שלוש ויותר.

כשהיגיעה שעת צהריים, והייתי חייב להגיע לכיתה שלי לארוחה, מישהו החליף אותי.

אכלתי ארוחת צהריים במהירות שיא וחזרתי אל מאיה ונשארתי שם עד הערב.

גם בלילה סידרנו תורנות, לערוך לה סיבוב בכל עשר דקות.

רגב ואני נשארנו עם מאיה כל הלילה, במסירות נפש. רק בבוקר החליפו אותנו, ישנתי

עד שעה 2 אחה"צ, ושבתי לאורווה.

הווטרינר שהזמנתי אתמול, היה עכשיו באורווה וגם תום. הוא הכניס לה צינור גומי דרך

האף שלה ודרכו הכניס לה שישה בקבוקי שמן, אבל שום דבר לא קרה, הגוש עדיין ישב

בתוך מאיה! כל הלילה עשיתי סיבובים עם מאיה, כי תום נרדם מרוב עייפות ולא רציתי

להעיר אותו. הגוש יצא רק ב-4 לפנות בוקר.

צליל ושיוויון היללו אותנו מאוד ואמרו שאין כמונו, הילדים. ושאנחנו היצלנו את

מאיה ממוות. טלפנתי לווטרינר ביבניאל (שאמר "שאין שום סיכוי שמאיה תחיה, ושהוא יבוא

מחר לנתח את הגוויה").

כאשר בא, הראינו לו את מאיה המשוחררת שעמדה זקופה ואכלה לה בנחת, ושאלנו אותו בתמימות,

אם הוא עדיין רוצה לנתח את הגוויה…

הוא אמר לנו: – ילדים, אין כמותכם!

הייתה לנו הרגשה נהדרת! מאיה הייתה יקרה לנו כל-כך!

והעיקר שכחתי: צבי מלר נתן לנו מישחה, שלפי דעתי עזרה מאוד לסייחה, בכך שחיממה אותה.

באורווה הייתה שמחה כזאת שלא הייתה כמוה מעולם!


המלצות קוראים
תגיות