רקע
נורית גוברין
: בודד במערבו: ברדיצ'בסקי בזכרונם של בני זמנו
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: תל אביב): עם עובד; תשל"ג

 

1. פתח דבר


בשנת 1973 הופיע בסידרת “פני הספרות” (סידרת ילקוטי ביקורת על יצירתם של סופרים עברים, שנוסדה ביוזמתו של דן מירון) הקובץ ‘מיכה יוסף ברדיצ’בסקי – מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו הסיפורית’ בעריכתה של נורית גוברין. באחד הנספחים הביבליוגרפיים שצורפו לקובץ ריכזה העורכת רשימה של דברי זכרונות על חייו ואישיותו של ברדיצ’בסקי. בעקבות העיון ברשימה זו עלה בדעתו של עמנואל בן־גריון, בנו של הסופר ונאמן מורשתו, להוציא לאור קובץ מַשלים, שיכלול מבחר מאותם דברי זכרונות שחיברו בני זמנו של ברדיצ’בסקי על יסוד ההיכרות האישית עמו. נראה שהדגם שעמד לנגד עיניו היה הקובץ המרשים של דברי הזכרונות על י"ח ברנר, שהופיע בעריכתו של מרדכי קושניר (1944; 1971) והתחבב מאוד על קוראי ברנר לדורותיהם.


עמנואל בן־גריון קבע את תוכניתו הראשונית של הקובץ, ובשנותיו האחרונות אסף וריכז חלק מן החומר בתיק מיוחד (ראה להלן בעמ' 88 צילום של תוכנית הספר בכתב־ידו). הוא אף העניק לו את השם ‘בודד במערבו’ – כינוי שברדיצ’בסקי נהג לאפיין בו את עצמו במכתביו, לציון ישיבתו הבודדת במערב־אירופה, הרחק ממרכזיה המובהקים של הספרות העברית בזמנו. על־פי תפיסתו של עב“ג, היה הקובץ אמור להכיל בעיקר את מסותיהם של מעריצי ברדיצ’בסקי, ‏ידידיו וחסידיו המובהקים (כגון פ' לחובר, ש"א הורודצקי, חיים טשרנוביץ ומוריץ היימאן), שנכתבו אחרי מותו ומשקפות את קירבת הנפש ואת יראת הכבוד שחשו כולם כלפי אישיותו וסגולותיו. בסופו של דבר לא התפנה עב”ג להביא את הדברים לידי גמר עד שנפטר ב־1987, והותיר את השלמת הקובץ והוצאתו לאור בידי מי שקיבלו מידו את האחריות ל“גנזי מיכה יוסף”, כחלק מצוואתו הרוחנית הבלתי מפורשת.

בשנים האחרונות קיבלה עליה נורית גוברין, מחוקרי ברדיצ’בסקי המובהקים, את המשימה, ופרי עמלה, המוגש בזה לקוראים, מגשים במידה רבה את משאלתו של עמנואל בן־גריון. עם זאת, הספר במתכונתו הנוכחית אינו חופף לחלוטין את תפיסותיו של עב“ג, משום שמבחר הרשימות המכונס בו מבקש לשקף גם את גילויי העוינות והביקורת שעוררה נוכחותו של ברדיצ’בסקי בקרב בני זמנו, בעיקר בשלבים המוקדמים של חייו ויצירתו, ואת התהליך המורכב שהפך אותו מדמות שנויה במחלוקת למנהיג רוחני נערץ. משום כך נכללו כאן, למשל, זכרונותיו של צבי כשדאי על מריבותיו עם ברדיצ’בסקי בימי ילדותם בדובובה, או רשימתו הארסית של י”ל בן־דוד מ־1893 על תקופת שהותו של ברדיצ’בסקי באודסה, או סיפורו של ראובן בריינין “בר־חלפתא” מ־1894, שנכתב כפארודיה לגלגנית על אישיותו והתנהגותו של ברדיצ’בסקי בשנות לימודיו בגרמניה. מצד שני נוסף כאן מדור של שירים על ברדיצ’בסקי ולזכרו, הרוויים הערצה לדמותו ויגון על הסתלקותו, שלא נכללו בתוכניתו המקורית של עב"ג אך עולים בקנה אחד עם תפיסותיו.


השינויים שחלו בהתייחסות אל ברדיצ’בסקי במרוצת השנים – מקבלת הפנים העוינת שזכה לה בראשית דרכו ועד היותו לדמות־אב נערצת בתרבות העברית החדשה – נדונים ומתועדים במבוא המקיף של נורית גוברין, “חכמת הפרצוף”. מבוא זה בא לבחון, לפרש ולמקם בהקשר רחב את פרקי הזכרונות המהווים את עיקר הספר, אך הוא גם חיבור העומד בפני עצמו, שמטרתו לתאר את מסות־הדיוקן והזכרונות על ברדיצ’בסקי האיש כז’אנר מיוחד בתוך כלל הכתיבה הביקורתית על יצירתו ומישנתו, משום כך נדונו ונסקרו בו חיבורים רבים נוספים שאינם נכללים בגוף הספר. בד בבד עולים מתוך המבוא הזה כמה וכמה מאפיינים עקרוניים של הדיוקן הספרותי והזכרונות הספרותיים בכלל, כגון נטייתם של זכרונות להשתנות עם הזמן משלילה לחיוב, כפיפותם לנטיותיהם הסובייקטיביות של הכותבים, השפעת חזותו החיצונית של סופר על הערכת אישיותו, ועוד הבחנות שכוחן יפה להבנת התקבלותם של סופרים אחרים בקרב בני זמנם.

*

פרקי המבחר מסודרים על־פי הרצף הכרונולוגי של חיי ברדיצ’בסקי המשתקפים בהם, ולא על־פי סדר כתיבתם ופרסומם. לחלק מהם ניתנו כאן כותרות חדשות. פרטים מלאים על כותרותיהם המקוריות ועל מקומות פרסומם הקודמים מובאים ברשימת המקורות. החיבורים השונים נדפסים כאן ככתבם וככתיבם במקור, למעט ניקוד חלקי שנוסף פה ושם להקלת הקריאה, מלים, ביטויים וראשי־תיבות הטעונים ביאור רוכזו ברשימה מיוחדת בשולי הספר.

תודתנו נתונה לעיריית חולון, בראשותו של מר מוטי ששון, על תמיכתה שאיפשרה את הוצאת הספר, ועל דאגתה לקיומו ולהחזקתו של “בית דבורה ועמנואל” שבו שמור ארכיון ברדיצ’בסקי.


א.ה.

אלול תשנ"ז


 

חכמת הפרצוף

ברדיצ’בסקי בעיני בני זמנו


פרק ראשון: הז’אנר והתגבשותו למיתוס


א. פורטרט במלים

“חכמת הפרצוף” קראו חכמי ימי־הביניים לאותה מיומנות של הכרת תכונותיו של אדם, טיבו ואופיו על פי תוי פניו. הנסיון לראות ללבב על פי מראה העיניים הוא עתיק יומין, ולמעשה הוכרז כבלתי אפשרי, וכתכונה המפרידה בין האדם לאלהים: “כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב” (שמואל א', טז, 7). על אף זאת, לא פסק מעולם המאמץ להכיר את האדם על פי מראהו החיצוני, ולקשר בין החוץ לפנים. והדברים ארוכים.


קיים קושי של ממש לתאר במלים פנים של אדם מסויים מתוך היכרות אישית או על סמך התבוננות בפורטרט מצוייר או מצולם. קושי זה נובע מן ההבדלים המהותיים בין אמנויות הציור והצילום, אבל לא פחות מן הקושי למסור במילים דקויות המבדילות בין קלסתר פנים אחד למשנהו. אוצר המילים דל ומצומצם, ואין בכוחו להעביר לזולת את הגונים השונים של הדיוקן האנושי החד־פעמי.

לא פחות קשה הוא הנסיון לקשור בין פני האדם וצורתו החיצונית לבין אישיותו ואופיו. הסכנה של מילכוד סטריאוטיפי היא ממשית ומוחשית, וכמעט אין מי שאינו נלכד בתוכה. מעטים מאד מצליחים לבטא את מרכיביה החיצוניים של האישיות החד־פעמית שאותה באים לתאר במלים.

קל יותר, אם כי עדיין בעייתי, הוא תיאור דיוקנו הרוחני של אדם; אותו נסיון לנסח במלים את השורש המאחד של האישיות המורכבת על ניגודיה, סתירותיה וגלגוליה, את הפנומן. זאת, מתוך הנחת־יסוד, שקיים שורש כזה, ויש רק לטרוח ולחשוף אותו, וכי גילוי המכנה המשותף לפעילות המסועפת של אישיות יש בו הסבר לעולמה הרוחני. המצב שונה, כמובן, כשהמדובר בדמות ספרותית בדויה, שאותה בורא היוצר מדמיונו, והוא שליט על הפרטים המצטרפים יחד ומשועבדים למיבנה האמנותי שאותו ראה לפניו.

נסיונות התיאור של פורטרטים ספרותיים חיצוניים, פסיכולוגיים ורוחניים של אנשים שהיו, נעשים בדרך כלל בדיעבד, מתוך הזכרון. ולזכרון כללים משלו במדיניות המודעת או הבלתי־מודעת של בחירה והשמטה; הדגשה, טשטוט והעלמה; מרכז ושוליים; חיוב ושלילה. הכל מתוך זווית־הראייה המסויימת של הזוכר, הניזונה ומושפעת מגורמים רבים, כגון: אינטרסים, מערכת יחסים, מעמד, זמן, מקום ועוד כיוצא בזה. הדברים אמורים, כמובן, בכל התחומים הנשענים על “זכרונות” ולא בפורטרט הספרותי בלבד. כך, למשל, בתיאור ללא־מרחק ניכרים, לכאורה, דברי־אמת, ואילו ממרחק פועל הזכרון הסלקטיבי ומנגנון השיכחה בעוצמה רבה יותר, אבל באותה מידה, ללא־מרחק לא פעם אין אפשרות להבין את הפרטים בהקשרם הנכון, המתברר רק ממרחק השנים. הוא הדין בכל המרכיבים האחרים. הכלל הוא שתמיד יש לפתח מד־מהימנות ביחס לזכרונות, תמיד יש להתייחס אליהם בבחינת “כבדהו וחשדהו”, תמיד יש להכיר היטב את הנפשות הפועלות ואת זירת פעילותן, ותמיד יש צורך בהצלבת עדויות מכל המקורות האפשריים.

אלה הן שאלות עקרוניות הנובעות מטבע הנושא. בנושא זה כרוכים עניינים כלליים ורחבים (כגון: חיים מול ספרות; קשר בין היוצר ליצירתו) בצד עניינים ספציפיים יותר (כגון: התיאוריה של הזכרונות וכללי הבחירה וההשמטה; פיתוח מד־מהימנות לזכרונות ועקרונותיו; מציאות מול מוסכמה ספרותית; דרכי יצירת מיתוס של אדם ויצירתו).

מבוא זה דן באישיותו של הסופר מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (להלן: מי"ב) כפי שנתפס בעיני בני דורו. הוא מדגים שאלות עקרוניות אלה הלכה למעשה, כפי שבאו לידי ביטוי במסות הדיוקן, בזכרונות וברשימות שנכתבו עליו בחייו ולאחר מותו.


ב. “קווים לדמותו” – מכללי הז’אנר

הפורטרט הספרותי, המופיע בדרך כלל תחת הכותרת “קווים לדמותו”, הוא סוג כתיבה בעל חוקים וסימני היכר אופייניים, המאפשרים לראותו כז’אנר. עם זאת, ז’אנר זה לא זכה למקום של כבוד בתחום הכתיבה המסאית והביקורתית, אם לנקוט לשון המעטה. הוא נחשב לסוג נמוך, המזוהה עם דברי שבח סתמיים וגובל ברכילות, שאין בה תרומה של ממש להבנת מישנתו הרוחנית ויצירתו של היוצר.


ז’אנר הפורטרט הספרותי יש בו מטבעו, קושי מיוחד לכותב, המבקש לדובב את תווי הפנים וליצור את הקשר המורכב והמסובך בין החיצוניות לפנימיות. סכנת הגלישה אל הבנאלי ואל הסתמי רבה כאן במיוחד. אבל, כשם שכל סוג וכל שיטה צריכים להיות נידונים על פי הדוגמאות המעולות, ולהישפט על סמך שיאיהם, כך גם בתחום זה. שרטוט הדיוקן של יוצר במלים, כשהוא במיטבו, יש בו כדי לשפוך אור על אישיותו ויצירתו, ולתרום הרבה להתקרבות אליהן ולהבנתן. באמצעותו נוספת עוד זווית־ראייה המסייעת להבנת המורכבות של היוצר כאדם וכאמן. הדוגמאות המוצלחות, שאינן רבות, של תיאורי דיוקנו של יוצר, מעידות על חשיבותו של הז’אנר, ועל כך שתמיד גירה את דמיונם של מסאים וחוקרים להידרש לסוג קשה וזנוח זה, כדי להחיות את היוצר שבו הם עוסקים ולהעמיק את הקשב ליצירתו.1 כל זה על פּי הכלל, שהבנת היוצר עדיין אין בה ערובה להבנת יצירתו, אבל בלעדי הראשונה תהיה האחרונה לקויה בחסר.


כאמור, אינו דומה הכותב על זולתו בחייו למי שכותב עליו לאחר פטירתו; ואינו דומה מי שכותב עליו הספד תחת רושם הסתלקותו, למי שכותב עליו ממרחק השנים. חלוקה זו, שהיא לכאורה חדה וברורה, מסתבכת במקצת שעה שלא פעם מסתבר, שדברים שפורסמו לאחר־מות נכתבו קודם, והיו גנוזים במגירה, ודברים שפורסמו ברבים מקץ שנים נכתבו בשעתם ונועדו לרשות היחיד בלבד (יומן, מכתבים). מכאן הקושי להביא את הדברים בסדר כרונולוגי, בשל הרצון להעדיף את זמן הכתיבה על תאריך הפירסום בעוד שפעמים רבות קשה לשחזרו.


הכותב על זולתו בחייו, חלים עליו כל האילוצים של מי שנוכחותו מציצה מאחורי גבו, והוא עתיד לקרוא את מה שנכתב עליו, להיפגע או לשמוח, להיעלב או להתגאות; לשנוא או להגדיל חיבה; להגיב בעצמו או באמצעות מקורביו. לא הכל אפשר לכתוב על אדם בחייו, אם כי בחייו עדיין יש מקום לדו־שיח ולשינוי. הכלל של “אחרי מות קדושים אֱמֹר”, תקֵף בדרך כלל עם המוות ועד כחמש שנים אחריו. מרבית ההספדים כוללים דברי שבח ממשיים וסתמיים כאחד. רק ממרחק הזמנים יכול הכותב להשתחרר מאילוצים רבים ולתאר את האישיות בחופשיות. עם זאת, כשהמדובר במי שממרחק השנים התעצמה השפעתו ונעשתה מוסכמת ומקובלת ברבים, מוקדשת הכתיבה בדרך כלל לחיזוק מורשתו ולטיפוחה. הוויכוחים הקודמים על עצם כתיבתו, מעמדו ומקומו נשכחים, ואת מקומם תופסים הזכרונות האמיתיים והמדומים, במגמה כוללת להאדיר את הכותב ומכותבו. הכתיבה על הזולת בחייו, נעשית תחת הרושם החי והרוטט של ההיכרות האישית הקרובה והמיידית. עם מותו יש בה מטעם הפרידה הסופית, הפסקת הדיאלוג, והידיעה ששוב אין אפשרות לשינוי ולתגובה. ממרחק השנים פועל הזכרון הסלקטיבי, בהתאם לטיב היחסים בין הכותב למכותבו, והשאיפה להטביע את חותמם של הנוגעים בדבר על ההיסטוריה.


ג. “קווים לדמותו” של מי"ב – ריבוי־פנים ומאפיינים קבועים


אישיותו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי ריתקה את בני־דורו, גירתה את מחשבתם והציתה את דמיונם. כמעט כל מי שפגש בו הרגיש צורך לתאר את אישיותו, לאפיינה ולעמוד על סודה. כך נהגו גם רבים מאלה שהכירו אותו באמצעות כתביו בלבד, נכבשו בקסמם או יצאו כנגדם. הכל חשו בעוצמתה של האישיות שלפניהם, בסערת הרוחות והרגשות המפעמת בה, ובעיקר בניגודים השוכנים בתוכה בכפיפה אחת. אישיותו ויצירתו היו כחידה שאיש איש ניסה לפותרה ולהסבירה בדרכו שלו.2


במאמרים וברשימות הרבים המתארים “קווים לדמותו” של מי“ב, קיימת בתוך ריבוי־הפנים, מידה לא מבוטלת של דמיון, אחידות וחזרה, שמכוחם אפשר לקבוע שהמדובר בז’אנר ספרותי מיוחד בתוך ביקורת מי”ב. לז’אנר זה חוקיות ומאפיינים קבועים וחוזרים. רבים מאד לא הפרידו בין האיש ויצירתו, כתבו בנשימה אחת על אופיו של הסופר ואופיים של גיבוריו, ולמדו גזירה שווה מן היצירה אל החיים וגם בכיוון ההפוך.


ריבוי הפנים המצטייר מתיאורי הכותבים עליו נובע מאישיותו המורכבת, המתלבטת והמחפשת, ומן העובדה שהוא עצמו היה שרוי בתהליך קבוע של התפתחות והיה פתוח להשפעות ששינו את עמדותיו ודעותיו לאורך השנים. לכן, אינו דומה מי שהכירו במקום אחד למי שהכירו במקום אחר; ומי שפגש בו בשלב מסויים של מחשבותיו ודעותיו שונה ממי שפגש בו בשעה שכבר היה נתון בשלב אחר.


מתנגדיו ומעריציו כאחד הבליטו בו אותן תכונות. הראשונים השתמשו בהן כדי להלחם בדעותיו ובעיקר בהשפעתו הרבה על הקהל, והאחרונים – כדי לחזקן ולעשות להן נפשות, ולהגדיל את כוח משיכתו ברבים. קולם של המעריצים גבר תמיד על זה של המתנגדים, ולמעשה, הוויכוח על מקומו ומעמדו נסתיים עם פטירתו, אם כי נמשך עוד שנים מעטות בכעין אפילוג. לאחר מכן נדם קולם של האחרונים ותיאורי אישיותו נשארו נחלתם הבלעדית של המעריצים.


כשם שנדַמו הוויכוחים על חשיבות יצירתו הספרותית, והערכתה הגבוהה היתה מן המפורסמות ששוב אינן צריכות ראייה, כך גם נחלצה אישיותו מן הביקורת המנמיכה שהושמעה בעבר כנגדה, ודמותו נתפסה כאיש־המעלה במלוא מובן המלה. “הגל הראשון” היה בהספדים הרבים עם מותו, והמשכו בימי הזכרון השנתיים. כמעט כל מי שהכיר אותו בחייו, והיה לו איזה מגע עמו, כתב עליו “זכרונות” שברובם השתגרו הלשון הגבוהה, השבח המופרז והסתמי והמוסכמה הספרותית הלא־אישית. בשל כך איבדה ספרות־שבח זו את כוחה וערכה בכלל, וזו על ברדיצ’בסקי בפרט.


ריבוי הפנים של דמותו נבע בעיקר מן העובדה הבסיסית, שכל אחד ממעריציו הרבים מצא בו את אשר חיפש, וכל אחד, למעשה, מצא בו את עצמו,3 ומה שקרה לאישיותו קרה גם למישנתו. מישנתו נעשתה צומת לזרמים שונים ואף מנוגדים, שכל אחד רצה “להתיחס” עליה, כל תנועה ראתה בו את “אביה הרוחני” והוא נעשה ל“אב־המון־תנועות”.4

כוח המשיכה של אישיותו גוייס לצורך המאבק בין דורות. כך, למשל תהה עזריאל גינציג כיצד יתכן שמי ש“שפתו בלולה” ו“סגנונו מקולקל ובלתי מובן כלל” מושך אחריו את הצעירים:

ובכל זאת ישנו המון צעירים הנגררים אחריו, המביטים עליו כעל צייר אמן, נביא ומטיף, ומחקים כקוף את כל תנועות והעויותיו. אכן רוח הוא באנוש ומי יכילנו? (גינציג תרס"ט, עמ' 268).


כעשרים שנה לאחר מכן (תרצ"א) רתמו אותו אנשי חבורת “כתובים” למלחמתם ב“דור ביאליק”. הם הציגו “את עצמם כמשוררים אומללים, שאין מאפשרים להם לפרסם את יצירותיהם” וכמי ש“סובלים מרדיפות אנשי דור התחיה”, “קשרו את עצמם לשמות אישים אהודים שסבלו בתקופות קודמות מיחס הציבור, ולציבור היתה תודעת אשמה כלפיהם, אישים כגון ברנר, פרישמן, ברדיצ’בסקי וא.א. קובנר.” בין השאר פירסמו קטעים שונים של המתנגדים לדעותיו של מי"ב (כגון: טביוב תרס"א), ובעיקר ריכזו יחד את “תפריט הגידופים”, שזכו בהם סופרים אלה, “כדי להראות שכבר היו דברים מעולם, והם נמצאים בחברת סופרים מכובדת.”5 “תפריט הגידופים שזכה בהם מ.י. ברדיצ’בסקי”, מגלה את ההתנגדות החזקה לדעותיו כמו גם לאישיותו בראשית דרכו. בצורתו המרוכזת והבלתי־מדויקת, ובעיקר ללא ההקשרים והנימוקים, יש בו מידה לא מבוטלת של קריקטורה:


טרגי־קומי, מסמא את העינים, בצה קטנה, דברי הבאי, צעקות ויללות, דברי תהפוכות, דברי הבל, פטפטן ומעלה גרה עד הקאה, שגעון הגדלות, רשע, לקוי בנפשו, הולך על ראשו, מים מעופשים, גל של דברים בטלים, חולה נפש, פסולת הספרות, מגפה, מחלה מכוערה וכו’…6


במבוא זה לאנתולוגיה של הפורטרטים הספרותיים שנכתבו על אישיותו של מי“ב, תיסקרנה בעיקר מסות מיוחדות שהוקדשו לאישיותו, נכתבו בפרקי זמן שונים בידי בני דורו ופורסמו ברבים. התיאור צמוד בעיקרו לתחנות חייו השונות של מי”ב, ולא לתאריכי פירסומם (או כתיבתם) של המסות והזכרונות. יש להדגיש שקיים קושי של ממש להפריד בין דברים שנכתבו על אישיותו וחייו לבין מה שנכתב על יצירתו ומישנתו הרוחנית. במעקב זה אחר מה שפורסם על אישיותו, לא נכללה אלא ברמז בלבד כל אותה ספרות עצומה שלא פורסמה בזמנה על ידי בני דורו, ונשארה חבויה מעין הציבור, גנוזה במכתבים, משוקעת בקטעי עדויות וזכרונות וידועה לחוקרים בלבד.7 כך למשל, לא נכללה במבוא עדותו המרתקת של שמעון ראבידוביץ (תשמ"ג) על מה ששמע מפי ביאליק על מי“ב, שהיה נושא קבוע בשיחותיהם בברלין, בעיקר בשנת מותו של מי”ב (תרפ"ב).


המבוא מדגיש את המגמות שאליהן שיעבדו כל כותבי הזכרונות את הפרטים שבחרו להביא או להשמיט על מי“ב, ואת התדמית שלהם ושלו שרצו להציג. ‏לעיתים קרובות עברו מגמות אלה שינויים מפליגים בהתאם לתהליכים שחלו בכותבים, במעמדם, במערכת היחסים שלהם עם מי”ב ועם אחרים, בהשקפותיהם האידיאולוגיות ובהשפעת המקום ומאורעות התקופה. וכאמור, אינו דומה מי שכתב על מי"ב בחייו, למי שהספיד אותו מייד עם פטירתו ולמי שחזר והעלה “קווים לדמותו” בימי זכרון “עגולים”.


הספרות הרבה על אישיותו של מי“ב התפשטה ברבים ויצרה ז’אנר מיוחד בעל סימני היכר מובהקים. ז’אנר זה הביא לכך, שגם מי שלא הכיר את מי”ב באופן אישי הרגיש שהוא אכן מכיר אותו. מכאן קצרה הדרך לתופעה הפרדוכסאלית של “זכרונות” שנכתבו מכלי שני. הדוגמה הבולטת ביותר הם הפרקים האישיים שכתב ישורון קשת במונוגרפיה שלו (קשת תשי"ח), כגון: “לדמותו הנפשית” ו“הדמות הרוחנית”, שבהם שילב יחד דברים שכתב מי“ב על עצמו במכתביו עם יצירתו ההגותית והסיפורית ועם דברי הזכרונות של אחרים עליו. מכל אלה יצר תערובת מוזרה שקשה להפרידה ליסודותיה, במיוחד ככל שעובר הזמן. עם השנים תישאר הדמות שיצר הביוגרף, יחד עם הדמות שיצר הבן־המעריץ כ”אמת ההיסטורית" שה“אמת הארכיאולוגית”, כמינוחו של אחד־העם, שוב לא תוכל לה, וכך, ממרחק הימים יהיה קשה, ואולי בלתי אפשרי, לחלץ את גרעיני “האמת” האישית מתוך המוסכמות הספרותיות.


הבעיה המיידית האקטואלית שבפניה ניצב זכרו של מי“ב, משותפת לו ולכל דור הקלאסיקונים של הספרות העברית החדשה: שיכחה, התעלמות, הזנחה, חוסר התעניינות. ואולי חלקו של מי”ב בתהליך שיכחה זה גדול יותר, שכן תמיד היה סופר למעטים, ליחידי סגולה; וכיום, בעיקר סופר לסופרים ולחוקרים. הרושם הוא, שמספרם של קוראיו מקרב הקהל הרחב המשכיל בדור האחרון עוד הולך וקטן. אבל אין לי ספק, שכל מי שיגיע למי"ב ויגלה אותו בכוחות עצמו או באמצעות מורה־מתווך, מזומנת לו חוויה רוחנית אדירה כפולה, בשל יצירתו ולא פחות בשל אישיותו הנועזת והבלתי־שגרתית.


ד. מיתוס ברדיצ’בסקי

התכונות המתקבלות ברבות מן המסות, ולא רק מאלה המעריצות, מצטרפות יחד למעין מיתוס ברדיצ’בסקי. מרכיביו קבועים וחוזרים ואין בו הפרדה בין האיש לבין יצירתו. זהו מיתוס במובן: כלל הרשמים המקובצים המתלווים דרך קבע לשמו של מי"ב בזכרון הקולקטיבי, שהם הפשטה מפרטי המציאות ואף מנותקים ממנה. המיתוס זהה במידה רבה לתדמית הקבועה המתלווה לשמו של האיש, כפי שהשתמרה בזכרון הדורות. המיתוס מפקיע את התדמית מן האיש שהיה, ולאחר שנוצרה התדמית, יש לה חיים משלה ואופן קיום עצמאי. המיתוס נבנה בדרך כלל מקבוצות של תכונות, באופן שבכל קבוצה שלטת תכונה בולטת במיוחד. יש גם סתירות בין תכונות מקובצות אלה,‏ שמקורן במורכבות של האיש, ובדרך רצופת הסתירות שעברה משנתו, אבל בעיקר מקורן באינטרסים השונים של הזקוקים להן. כל דור בוחר ממאגר רשמים מקובצים ומופשטים זה את מה שמתאים לו ולזמנו, מדגיש אותו ומתעלם מכל השאר, וכל כותב משעבד את המיתוס לצרכיו.


מיתוס זה, שנבנה בראשיתו על סמך היכרות ממשית עם האיש ויצירתו, התגבש ברבות השנים מתוך בחירה והשמטה, הדגשה והתעלמות, לקבוצת מאפיינים מוכללים ומופשטים. אלה נהפכו למטבעות־לשון קבועות ובמידה רבה אף קפואות. התדמית הלכה והתרחקה מן הדמות החיה והקשר לפרטי המציאות נחלש. התדמית הספרותית נעשתה חזקה מן המציאות הארכיאולוגית. גם מי שלא הכיר את האיש ויצירתו הרגיש חופשי להשתמש במאפייני המיתוס, שנהפכו לנחלת הכלל.8 ההתרפקות הנוסטאלגית על מי"ב בכל דור, שנדמה שאין בו אישי רוח ודמויות מופת, כדוגמה לענקי הרוח שהיו פעם, ממלאת גם צרכים של ההווה. באמצעותה, כמו גם באמצעות אישי רוח אחרים, מבקרים ומנגחים את הדור שבו חי הכותב ופועל.


הנושאים החוזרים הם:


* הנסיון לפענח את אישיותו ויצירתו כ“איש־חידה”; למצוא את המכנה המשותף ל“ניגודים” המרכיבים את אישיותו; לעמוד על סוד ההרכבה והמזיגה של ההפכים בחייו, באופיו וביצירתו.


* רבים מתארים את השפעת אישיותו ודעותיו עליהם ועל דורם.


* אחרים מקוננים על הדור שסופר חשוב כזה יושב בתוכו ואין הדור מכיר בגדולתו ומעריך אותו כראוי לו.


* המעריצים מנסים להסביר מה קסם להם בו ומדוע הלכו שבי אחריו, ואילו המתנגדים, בעיקר בחייו, במיוחד בקרב “הדור הקודם”, תוהים על כך, ורואים בהערצת הצעירים אות לשיבוש שחל בדור הצעיר.


* שגורה ההשוואה בינו לבין כמה מגדולי עולם, במיוחד עם אלה שהכותב סבור שמי"ב הושפע מהם, ובראשם ניטשה.


* תולדות חייו, ובמיוחד ישיבתו המבודדת במערב אירופה – “הבודד במערבו” – תדמית שמי"ב בעצמו דאג לחזקה, משמשים לרבים חומר לדרוּש להקבלה בין דעותיו לבין אורח חייו.


* קווים באופיו ובאישיותו, משמשים כאילוסטרציה וכחיזוק לדעותיו במאמריו ולדמויות בסיפוריו.


מאפייניו העיקריים של מיתוס ברדיצ’בסקי הם: הבודד; היחיד; “הבודד במערבו”; הזר; המוזר; איש הניגודים; איש ההפכים; איש הסתירות; היוצר; המקונן. הוא הבונה וההורס כאחד, הוא נמצא בחוץ ובפנים; הוא דוחה את העבר ומטפחו בעת ובעונה אחת; הוא קרוב ורחוק גם יחד; מתבדל ומתנשא ובה בשעה מקרב ומנחם.

שמו נעשה לשם נרדף למי שמקריב את עצמו על מזבח הספרות; שחייו הם קודש לעמו; החי, כואב וסובל את יסורי העם לאורך ההיסטוריה שלו ובהווה; מי שחייו הפרטיים הם דגם לחיי הדור כולו ומה שעבר עליו עבר על הכלל. שמו של ברדיצ’בסקי נעשה לשם־דבר ל“מורד”, ל“אחר”, ל“ספקן”, ל“שואל הגדול”, ל“בן חורין”, למי שמעז למרוד במוסכמות; לערער על המסור והמקובל ולהילחם למען “שינוי ערכין”. הוא נתפס כהמשך ישיר לכל הגדולים שהעזו “לצאת מחוץ למחנה” ו“לכפור בעיקר” – ביניהם אלישע בן־אבויה (“אחר”), ברוך שפינוזה ואוריאל אקוסטא – והיו מוכנים לשלם את המחיר הכבד על חופש המחשבה. דיברו עליו במונחים של קדוש, נביא, צדיק, צדיק נסתר, אחד מל“ו; איש מופת, איש אגדי, איש חידה, שסוד ומסתורין מתלווים לאישיותו, לחייו ולפעילותו. מי”ב נחשב כמורה הדרך; המחנך; אב רוחני; אח גדול. פרטי הביוגרפיה שלו, כמו גם צורתו החיצונית, שועבדו לחיזוק המיתוס. חייו רבי הסבל, מצבו הכלכלי הרופף, התמסרותו הטוטאלית לעבודתו הרוחנית, ישיבתו במערב אירופה, התבודדותו מרצון, חיזקו את תדמית “הבודד” ואת יסוד המיסתורין שאפף אותו; וצורתו החיצונית גוייסה לחיזוק המיתוס על הניגוד שבין הגוף הרפה וכוח המחשבה העז, ולא פחות להשלמת תבנית הניגודים המונחת בתשתית מישנתו הרוחנית בין הרוח לבשר. יסוד הפאראדוכס חזק מאד במרכיביו של המיתוס, ברוח האימרה: אין דבר שלם יותר מלב שבור. לכן, דווקא הוא מכוח ההתרחקות שלו, הצליח לקרב; היותו “התועה הגדול” עשה אותו למורה דרך; וסגנונו הבלתי־מושלם הוא הדבר השלם והאמיתי.

מיתוס זה טופח על ידי הידידים והמעריצים כבר בחייו, התגבש בעיקר בשנים הראשונות לאחר מותו, ומאז הוא קיים ללא עוררין. שלא כמו מיתוס ברנר שנעשה לנחלת הרבים,9 נשאר מיתוס ברדיצ’בסקי נחלתם של מעטים בלבד. מי"ב אף פעם לא נשכח, אבל היה ונשאר נחלתה של אליטה רוחנית, סופר למעטים בלבד, סופר לסופרים, שרבים החוקרים העוסקים בו, אבל הקהל המשכיל הרחב אינו מגיע אליו.

המבוא עוקב, בין השאר, גם אחרי שלבי התהוותו של המיתוס וגלגוליו, מרכיביו והתבססותו.


פרק שני: אפיון בארבע עיניים


א. קירבת־הלבבות


רבות ומגוונות הן הרשימות והמסות שהוקדשו לדמות דיוקנו של מי"ב. לכאורה, מן הדין לעשות בהן כמה הבחנות: בין תיאורי אישיותו שפורסמו בחייו וכאלה שפורסמו לאחר מותו; בין התיאורים שפורסמו על ידי מי שהכיר אותו היטב ומקרוב תקופה ממושכת, לבין אלה שפורסמו על ידי מי שנפגש בו פגישה חטופה, באקראי, או שהה במחיצתו לזמן קצר. וכמובן, יש להפריד בין מי שהכירו אישית, לבין מי שהכירו מיצירתו בלבד, וניסה לעמוד על פשר אישיותו באמצעות יצירתו.


לאמיתו של דבר, בדיקת המסות והרשימות שנכתבו עליו ועל אישיותו אינה מגלה “יתרון” ברור של מי שתיאר את אישיותו לאחר היכרות ארוכה (בריינין, הורודצקי) על מי שתיארה לאחר היכרות קצרה (ברנר), או ללא היכרות כלל (ברל כצנלסון, ישורון קשת, אברהם ברוידס). קנה המידה לתיאור רגיש וקולע הוא: הרגשת הקירבה הנפשית הבסיסית של הכותב ביחס למושא כתיבתו. קירבה זו היא שקבעה יותר מכל את היכולת להבינו טוב יותר ולעמוד על שורש נשמתו. דומה שבמקרה זה האהבה לא קלקלה את השורה אלא להיפך. מי שחיפש ומצא במי"ב את עצמו, הצליח לאבחן סגולותיו וייחודו יותר מאשר זה שהסתייג ממנו ונשאר זר ומרוחק מעולמו. האוהב הוא שהצליח לחדור לפנימיותו ולראות ללבבו, בעוד שהמסתייג נגע בקליפה החיצונית בלבד, וראה לעינים.


מאפיינים אישיים מצויים לרוב גם בחליפת המכתבים הענפה שניהל מי“ב עם ידידיו, שרק מיעוטה פורסם עד כה.10 חומר זה, שמטבעו לא נועד לפירסום ברבים, משמר בתוכו כמה מן ההגדרות הבוטות ביותר, שבהן מאפיין הכותב את נמענו, במיוחד בשעה שחליפת המכתבים היא מתקופה מוקדמת, והכותב נמצא במעמד רם ממכותבו. בה בשעה מכילה חליפת המכתבים כמה הגדרות “דיוקן עצמי”, שבהן אפיין מי”ב את עצמו באזני ידידיו, במיוחד בשנים הראשונות, ובמיוחד כשהנמען היה קרוב אליו קירבת גיל ונפש.


מכיוון שבמרכז עומדת דמות דיוקנו של מי“ב כפי שהוצג בפני קהל הקוראים בזמנו, יתבסס המבוא על דוגמאות מן המסות והמאמרים שהוקדשו במלואם לאישיותו ופורסמו ברבים על ידי בני־דורו.11 ברבות הימים, מן הראוי להוסיף מחקר משלים של אופיו ואישיותו, שיסתמך על חליפת המכתבים הענפה שלו. עם זאת, תובאנה כאן שתי דוגמאות בלבד, מחליפת המכתבים, מתחום האיפיון בארבע עיניים, כדי להדגים את החבוי בהם: מי”ב על עצמו באזני ידידו (ירחמיאל שקפניוק); ודברי הזולת על מי"ב (דוד פרישמן).


ב. “התחלתי להביט עלי עתה בעינים פקוחות”

מי“ב התכתב לכל אורך שנות התשעים עם ידיד נעוריו ירחמיאל שקפניוק, שהיה גם ממעריציו הראשונים.12 זוהי סידרת מכתבים ארוכה, שבה עושה מי”ב את חשבון עולמו באוזני ידידו־מעריצו, המשמש לו אוזן קשבת. חשיבותם הרבה בכך, שהם נכתבו בתקופת ההתלבטות, החיפושים, וההשפעות, תקופה שבה טרם התעצבה אישיותו והשקפת־עולמו, וטרם התבסס מעמדו כסופר בעיני עצמו ובעיני אחרים.


המכתב, שקטעים קצרים של אפיון־עצמי מובאים מתוכו, נכתב זמן קצר לאחר בואו של מי“ב בן ה־26 לברסלאו.13 זהו מכתב השתפכות והתחבטות מיוסר ומיואש, הכתוב בטונים גבוהים, בפתוס רב ובמשפטים רטוריים שסימני שאלה רבים בסופם. הוא קשור להידרדרות שחלה במצבו החומרי, ולקשיי ההסתגלות הרבים במקום החדש. מֵעֵבֶר למצבי הרוח הקיצוניים המתחלפים של צעיר, זר ועני בעיר חדשה וזרה, יש בו ביטוי עמוק לכמה מן התכונות שעתידות לאפיין את מי”ב לאורך כל חייו, כגון: הנטיה לחשבון נפש קבוע, אישי, עמוק ונוקב ללא פשרות וללא אשליות, תוך הסקת מסקנות אישיות המחייבות לנקוט עמדה, לעשות מעשים ולשנות דברים. אבל בעיקר בולטת כאן עמידתו הקוטבית בעולם, עמידת הניגודים של דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת – כגון: תחושת הבדידות העמוקה והמחיצה הקיימת בינו לבין “החיים”, שיש בה גם הרגשה של ייחוד ונבחרוּת, בד בבד עם הרצון לדבוק בעולם זה ולהיות חלק ממנו; התאווה לפרוץ את כל המוסכמות ו“להיות פרא”, בד בבד עם הצורך לקיים בצורה קיצונית את חוקי החברה וסדריה.


המכתב מגלה את הקיצוניות המאפיינת אותו בחייו, בהרגשתו ובכתיבתו, בכל אשר יפנה ויעשה. הניגודים, השניות, הסתירה והמאבק הם יסוד־עולמו והם תשתית מישנתו. זהו איננו וידוי של איש־פשרות אלא של איש־קצוות.


ברסלאו, 4.2.1891

{…} בכלל התחלתי להביט עלי עתה בעינים פקוחות. הה! כמה שגיאות עשיתי בעולמי! על מה הבלותי ימי נעורי? תרתֵי נפשות הפקרתי, הפקרתי בגלל הדעת, ומה אדע? איזה תועלת הבאתי לי ולאחרים? זה חמש־עשרה שנה אשר אני לומד והוגה, עמל ועובד. ומה פרי עבודתי הרבה? האוכל להתפרנס אפילו בלחם צר? היש לאל ידי לחיות על חשבון עצמי?

{…} וחלקי הרוחני? הכי היטיבה השכלתי את רוחי? לא, חולה אנכי, חולה מוסרי, רוחי חלול ומכוסה בכתמים, כתמים שחורים, כתמים… הנני קל הדעת, בוגד לרוב בהאמת, חי על חשבון אחרים, וביותר עבד אנכי, כן כן, עבד אנכי, עבד פשוט, באשר כל איש עושה עלי רושם.

{…} חלש אנוכי, אין בי אומץ, לו גם אהבתי נערה עד מאד, וידעתי היטב כי משבת אהבה אל חיקי, מעולם לא גיליתי לה לבי ולא פתחתי את פי באהבה. כן כן חלש אנכי, חלש וקל הדעת. {…}

אנכי אומר כי יש לי כשרון ספרותי. שקר הדבר! איך אוכל לכתוב אם לבי חלל בקרבי, ואנכי אדע כי איני מוכשר לאהוב. וכל מי שאינו מוכשר לאהוב אין לו לב. ומי שאין לו לב היכול לכתוב? {…}

וביני לבין עצמך אגלה לך כי לפעמים תתעורר בקרבי תאוה לצאת מן החוקים המקיפים, להיות פרא… ובשעה שאנכי בתוך חברת האדם עלי לכבוש את רוחי… {…} עולמי כולו שחור, והחיים מבחוץ יפים, יפים מאד, יפים ומרהיבים. החיים יפים, כל איש חי, ואנכי? בלילות אנכי הולך לטייל ברחובות העיר היפות, מנורות אלקטורין יאירו, בנות הארץ היפות מאד הולכות הלוך ושוב, מכל עבר ופינה יישמע קול מזמר, ואנכי לבדי… נורא חיי, נורא מאד. ומה יהיה אחריתי?


ג. הכוחות המתנמנמים – בין פרישמן למי"ב

דוד פרישמן היה מבוגר ממי"ב בשש שנים בלבד, אבל חליפת המכתבים ביניהם מגלה, במיוחד בראשיתה, מערכת יחסים שבין תלמיד (מי"ב) לרבו (פרישמן), בין צעיר מתחיל וחסר נסיון, לבין ותיק, מבוסס, מפורסם ובעל מעמד מרכזי בספרות.


במכתבים מקופלת דרמה אנושית שלמה, שבה מתהפכת מערכת היחסים הראשונית על פיה. מתגלה בהם תהליך ההתפתחות של מי“ב מן ההיסוס אל הבטחון; מן ההבטחה המרומזת של כשרונו אל הגשמתה; ומן העמידה הנכנעת של תלמיד שפל־רוח המקבל בענווה ובאצילות את “העידוד” הספקני והמלגלג של מורו אל ההרגשה של שווה בין שווים. חליפת המכתבים מגלה את התרקמות הכוח להשתחרר משעבודו של “המורה”, התגבשות האומץ לצאת לעצמאות רוחנית ואת התחזקות הבטחון בצידקת דרכו, תוך הרגשה, שעתיד גם “המורה” להודות בה ולו בעל־כרחו ברבות־הימים. פרישמן עצמו, כבריינין אחריו, לא הצליח להשתחרר ממרומי הפטרונות שלו, ולקבל את מי”ב לפחות כשווה לו במעמדו ובערכו.


לא מעט נכתב על מערכת היחסים המורכבת, הנפתלת והמוזרה במקצת בין שני אישים אלה כפי שהיא נגלית בחליפת המכתבים ביניהם, שרק חלקה פורסם ברבים,14 ועדיין היא מצפה למחקר יסודי ומקיף. חשיבותם של דברי פרישמן למי“ב בכך, שהם מגלים את התרשמותו מאישיותו של מי”ב באותה תקופה מכרעת של חייו, בשעה שחיפש את דרכו כסופר ועדיין לא היה בטוח בכוחו, ביכולתו ובכשרונו.


בראשית שנת 1891 הכיר מי“ב את דוד פרישמן ששהה אז בברסלאו, אליה הגיע מי”ב זמן קצר קודם. במכתבו מברסלאו מיום 4.1.1891 דיווח מי"ב לידידו ירחמיאל שקפניוק על הרושם הראשון שעשה עליו פרישמן:


הוא צעיר לימים איש חי וטוב, אוהב אמת, מלומד גדול ויודע הרבה שפות, ועתה רחוק הוא מן הספרות העברית כי כועס הוא על אשר רדפוהו חנם. שמו גדול בין רבי העיר, והוא ממקורבי העשיר היותר גדול אשר פוכס, איש ירא וחרד בלא בנים, ורוצה לתת הרבה כסף על ז’ורנל עברי, אבל פ"מ [פרישמן] אינו רוצה לקחת.15


הדוגמאות שתובאנה כאן ממכתבי פרישמן למי“ב לקוחות מתחילת ההתכתבות (1893) ומסופה (1900), באותן שנים מכריעות בהתפתחותו של מי”ב, כדי להמחיש את הדרך הארוכה, שעבר פרישמן ביחס להערכת אישיותו ויכולתו של מי“ב, ואת השתחררותו של מי”ב מאפוטרופסותו.


ה“מוטו” בפתיחת המכתב מברסלאו מיום 31.10.1893 הכתוב. בחרוזים במסווה של דברי היתול וליצנות, יש בו כדי להעיד על התרשמותו המלגלגת של פרישמן ממי"ב ועל יחסו הלא־רציני אליו:


לידידי המרבה מכתבים “מפני שדרכו בכך”,

הכותב שגיאות משום שאינו בקי בתנ"ך

והוא חציו בן כפר וחציו בן כרך,

ישיש מצד זה ומצד זה נמול ורך,

ואוהב רמזים כר' יהודה בדצ"ך

וכו' וכו' הלא הוא המשכיל ר' מיכה יוסף בערדיטשעווסקי,

נרו יזרח כנר קדוש הרוסים “אלכסנדר נעווסקי”

(פרישמן תרצ"ח, עמ’ 554).

ובגוף המכתב:


פעמים רבות כבר הסחת את דעתך לגמרי מן הספרות ומן הכתיבה; ואני לא הייתי מסופק אף רגע אחד, כי כל הדברים האלה אינם ולא כלום; לא חלילה מפני שאני חושד אותך כי תדבר רק בפיך ולא בלבבך, כי אם מפני שאינך מרגיש בכל הדברים ההם עד היסוד בהם, ומשום שהשקפותיך ודעותיך לא נגמרו ולא נשלמו עוד וכל רוח חדשה תזיז אותן ממקומן (שם).


לשאלתו החרדה של מי"ב המתחיל, אם הוא מוכשר להיות מבקר עונה פרישמן, במכתבו מיום 4.11.1893, בלשון בוטה ואף גסה, תשובה שיש בכוחה לרפות ידי כל מי שמצוי במצב דומה:


יודע אני עליך כי לשונך מטורפת מעט וסגנונך מבולבל מעט ודרכי ההגיון עם השתלשלות הרעיונות זה מתוך זה, אבלות מעט – {…} כמדומה לי שאוכל לענות אותך על שאלה כזאת בדעה מיושבת ובלבב תמים: לא. (פרישמן תרצ"ח, עמ' 238).


לאחר שפרץ מי“ב בסערה אל עולם הספרות העברית בשנת תר”ס בהופעה מקובצת של תשע חוברות סיפורים ומאמרים, שאותן שלח גם לפרישמן, נאלץ פרישמן “בעל כורחו” לומר “אמן” לכשרונו, אמירה שלא נעדר ממנה גם יותר משמץ של גנאי. קשה היה לפרישמן לחזור בו מהערכתו הממעיטה הראשונה, ועוד יותר היה קשה לו להודות שהתלמיד עולה על רבו. המכתב מלודז’ מיום 10.5.1900 נכתב לאחר שתי שנות שתיקה, שבהן לא הגיב פרישמן על הדברים ששלח אליו מי"ב:


{…} בכל אופן דע לך כי רבו המרגליות הטובות אשר מצאתי בספריך. מעולם לא עלה על לבי כי באיזה קמט שבלבך עוד מתנמנמים כוחות כאלה.


עם זאת, גם בשטף ההתלהבות אין הוא נמנע מעצות ביקורתיות מתוך עמדה של מורה לתלמיד:


צר לי שאתה מאבד את כל אלה בידים. אין אתה צריך כלל לכל האמצעים החיצוניים; מי שיש לו באמת אש קדש בקרב הלב פנימה, לו אינם דרושים עצי־גפרית. הנח את אלה לאינם־יכולים. (פרישמן תרצ"ח, עמ' 558).


כדרכו של פרישמן, הוא מצנן, במכתבו הבא מיום 15.5.1900 את התלהבותו של מי"ב מדברי השבח שלו, וממעיטם:


רואה אני כי תחת היטיב, עוד הרעותי, ודברי על אדות הכחות המתנמנמים בסתר לבך לא הועילו בלי אם לסחוט מקרבך מין גדלות וגאוה וגסות רוח, שנתנמנמו גם הם בסתר לבך. והדבר הזה הלא הוא הדבר שעליו אני מצטער. ידעתיך לאדם ישר, ידעתיך לאדם המבקש אמת ומשתדל לעמוד עליה, ואולם עם כל אלה ידעתיך לאדם שאינו בקי בהויות העולם ושהחליפות שבחיים עושות עליו רושם בכל יום ויום עד שבכל יום ויום הוא מופעל ומושפע דוקא מאותו החזיון שפגע בו באותו יום. {…} תמימות היא, יקירי, תמימות יתרה; אותה התמימות שראיתי בך ביום הראשון שראיתיך בברסלוי לא עזבתך אף רגע. (פרישמן תרצ"ח, עמ' 559־558).


ראובן בריינין, שהכיר מקרוב את פרישמן ואת מי“ב והישווה ביניהם, תיאר אותם, כשנה־שנתיים לאחר פטירתם, כשני הפכים, ונתן את היתרון למי”ב. בריינין, שהיה עד ליחסים ביניהם בשנת 1898 בברלין, וחשף אותם בשנת תרפ"ג, רק חיזק את מה שהתגלה, לימים, מחליפת המכתבים ביניהם:

בפעם השלישית נפגשתי את פרישמאן בחדרו הקטן והצר של הד"ר מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. זה האחרון, אף כי החל להתנגד בלבו ובעטו לדעותיו והשקפותיו של פרישמאן (בהיות ברדיצ’בסקי תלמיד האוניברסיטה בברסלוי עמד כולו תחת השפעתו של פרישמאן) וכבר השתחרר מהשפעתו של זה האחרון, בכל זאת התיחס לפרישמאן ברגשי כבוד ובדרך־ארץ, דקדק בנימוסיו בדברו אתו ושמח על בקורו בחדרו. אולם פרישמאן התיחס אז אל ברדיצ’בסקי כסופר בר־סמכא אל מתחיל, כבקי בהויות העולם אל “בחור עני”, אל בטלן ספרותי. הוא אמנם הראה את ידידותו לברדיצ’בסקי, אבל יחד עם זה לא חס עליו מללעוג לדבריו ומשפטיו גם בפניו. (בריינין תרפ"ג, וכן בספר זה).


בריינין לא נמנע מלהביע את הסתייגותו מהתנהגותו זו של פרישמן, ולדבריו אף הוכיח את פרישמן לאחר מכן על יחסו “המוזר” לברדיצ’בסקי ולסופרים צעירים אחרים.


פרק שלישי: רשמים ראשונים – בחייו


א. רמזים מוקדמים: “תהפוכות” ו“סתירות”

מסתו הנלהבת והמעריצה של ישראל אלישיב “מיכה יוסף ברדיטצבסקי” בחתימתו “גר צדק” (אלישיב 1904) היא, קרוב לוודאי, הרשימה הפותחת ז’אנר מסועף זה בתוך כלל הכתיבה על מי“ב.16 לרשימה מרוכזת זו קדמו התבטאויות לא־מעטות על אישיותו, ששובצו במאמרי הפולמוס הרבים כנגד דעותיו ובעדן, וברשימות הביקורת האוהדות והשוללות על טיב סיפוריו וערכם. הוויכוח על יצירתו ומישנתו גלש לתחום הערכת אישיותו והתערבב עמה. האוהדים והמתנגדים כאחד ראו בו אותן תכונות, אלה דרשו אותן לשבח ואלה לגנאי, אלה כן אלה ראו בו “אדם המעלה”. המושגים “ניגודים” ו”סתירות" משמשים בידי שני המחנות לאיפיונו; אבל בעוד שהמשבחים מדברים על “סתירות” ו“ניגודים”, מדברים המסתייגים על “תהפוכות” ו“הפכים”. הגדרות אלה לא נעדרו כמעט משום רשימה המסתייגת ממי"ב ונתלוו בכעין שיגרה לשמו בשעה שהוזכר על ידי מחנה מתנגדיו.


כך, למשל, כתב מי שחתם “סופר מערבי”, ברשימתו בעלת השם הפארודי: “המהפך החדש”, המלגלג על “המהלך החדש” ומעיד על הסתייגותו ממי"ב כאיש־תהפוכות:


לבי נוקפני: מצטער אני אמנם על האלצי למתוח דין קשה כזה על סופר אשר בכל תהפוכותיו יקר אף נכבד הוא בעיני בתור אדם המעלה שכוונתו רצויה{…}. ‏יודע אני להוקיר את ערך חפש־הדבור וחרות־המחשבות, ואוהב אנכי גם את האיש, אשר לא כדרכי דרכיו ולא כמחשבותי מחשבותיו, אבל אחשוב לי לחובה להזהיר את הקוראים התמימים מפני הטחת־דברים, שאין בהם אלא בלבול המושגים, ומפני דרישה ריקה בשאלות זרות, שלא באו אלא לטפח לכל הגיון על פניו ולהפוך את טהרת המחשבה למשחית.17

כנגדו, במאמר ארוך ומנומק היטב, נתן הכלכלן והסופר חיים דב הורוויץ, מעריצו וידידו של מי“ב, הסבר מעמיק לטיבה של “הסתירה” השוכנת בנפשו של מי”ב. אפשר לראות במחקר זה את הנסיון הראשון לבסס ביסוס “מדעי”, מנקודת מוצא סוציולוגית, את תיאורו של מי“ב כמבטאה הנאמן של תקופת־המעבר שבה שרוי עם ישראל, ולנסח את המצב־ללא־מוצא, שבו נתונים העם והסופר כאחד. היה זה אולי הנסיון המרוכז הראשון לזהות בין האיש למישנתו ולהציבו כאישיות הראויה להערצה, בתקופה שהעלבון, הלגלוג והפארודיה על אישיותו וההתקפות על דעותיו רווחו מאד. אין ספק שמסה זו סייעה לגיבוש תדמיתו של מי”ב כאישיות המרכזית בדורו, ועקבות השפעתה ניכרים במסות הפורטרט הספרותי המובהקות. ח“ד הורוויץ ניסח את הסתירה “המוחלטת” בנפשו של מי”ב בחדות ובבהירות:


מצד אחד השאיפה לשנוי־הערכין הוא תנאי עיקרי לתחית עמנו, ומצד השני תוכל השאיפה הזו להביא הפסד רב לעצמותנו הלאומית ולהעמיד את כל קיומנו בסכנה (הורוויץ 1900, גיליון 155).


גישתו רואה במי“ב דמות־צומת הסוגרת תקופה ופותחת תקופה, ומזהה את המלחמה הפרטית בנשמתו של מי”ב עם המאבק הרוחני על דמותו ודרכו של עם ישראל. בכך היא מסבירה את הסתירות והניגודים בתוכו:


בנפש ברדיטצבסקי הננו רואים לפנינו את הטרגדיה הישראלית בכל עומקה ותקפה, הננו רואים התרוצצות כחות שונים וזרמים שונים, מלחמת רגשות אישיים עם רגשות צבוריים, מלחמת רגשות לאומיים עם רגשות אזרחיים, מלחמת המזרח עם המערב, מלחמת נפשו בנפשו – היא היא הטרגדיה אשר במדה פחות או יותר מרובה תעבור ותתחולל בלב כל יהודי בתקופתנו עתה, תקופת המעבר… (שם, גיליון 152).

זוהי הסבה, כי נפשו של ברדיטצבסקי תקלע תמיד מיאוש לתקוה, ומתקוה ליאוש… (שם, גיליון 155 ). 18


ב. “המיסטיקאי הראשון”

במסתו, המוקדשת כולה לאישיותו של מי“ב, חזר ישראל אלישיב, לכאורה, על כמה מאותם תארים ומאפיינים שכבר נשמעו קודם וריכז אותם יחד. אבל למעשה הציג הכותב תפיסה כוללת, חדשה ונועזת של מי”ב ומקומו בעולם. במרכזה הקביעה שמי“ב “הוא המיסטיקי הראשון והאמתי” ש”חי בכל הזמנים יחדו ומכחיש את כלם". באמצעות סידרות צמדי ניגודים ודימויים עזי מבע, ניסה הכותב לאפיין את אישיותו, סגנונו, ובמיוחד את עמידתו המיוחדת בעולם.


אישיותו של מי“ב, לפי ישראל אלישיב, היא “מקרה יוצא מן הכלל”; “כל מה שהוא אומר או עושה זר לנו, ועם זה טבעי לו”. סידרה של ניגודים מאפיינת את ייחודו: “הענוה של גאוה נפרזת, ההכנעה של חזק. העוני של עשיר מתחפש, הלובש מתחת ללבושו הקרוע כתנות משי”; ואת סגנונו: “עט שוקט המגרה את העצבים”. מערכת של דימויים מתחום האימה האלימה מחזקת וממחישה את הדרך שבה פועל מי”ב על הקורא: “הוא הרוצח הדומם שלנו בספרות, הנגיעה הקלה הבאה בפתאם, אשר תרעיד את עצמוֹתינו{…}.”


סידרה של ניגודים מאפיינת את עמידתו, עמידת “בודד הוא וגלמוד”, בתוך דורו; “נשמתו מאוחרת”; “חוני המעגֵל הרואה תמונות רעננות וחיות מאחרי מצבות עתיקות”; “זקנה מופלגת עם בחרות{…} התאחדו בו להפליא”. סידרה של ניגודים מאפיינת גם את דרכי כתיבתו “בתור פואיט”: הוא שייך לאלה אשר “כח זכרונם חלש בנוגע לזמן ההוה, וחזק להפליא בנוגע לזמן שכבר חלף ועבר”; כל מה שהוא דיקדנס ומחלה לגבי נשמה מתוך תקופתנו, לגבי רוחו הקדמוני אשר מוצאו מימי קדם הוא טבעיות ובריאות".


סיומה של המסה בהסתייגות מסוימת של הכותב, שמקורה בדחיית הוויכוחים האקטואליים שמנהל מי“ב בנושאים העומדים על הפרק, תוך נסיון לכוונו ליעודו “האמיתי” והבעת אמון ב”עתידו“. מסקנתו של הכותב היא שאמנם “למיכה יוסף ברדיטצבסקי חסר עוד הרבה עד כדי שיהיה מיסטיקי אמתי”; “ואולם אפשר שעוד תבוא העת אשר המיסטיקי המוחלט שבו ינצח את כל המעצורים החיצוניים”. הקרע שבלב האמיתי, שיחליף את זה הזמני והמדומה יהיה אותו “הקרע הבא על ידי זה שאדם נולד בזמן קדום והוא מוכרח לחיות בזמן אחר ומאוחר. אילו חי מי”ב “בזמן אחר”, “לפני מאה וחמשים שנה” יתכן שהיה נעשה “לאחר מבעלי החב”ד הראשונים והגדולים”.


רבות מההבחנות שטבע ישראל אלישיב במסת־דיוקן ראשונה זו ליוו את מי"ב לאורך כל השנים והופיעו, בניסוחים אחרים, במסות־הדיוקן וההערכה של הכותבים עליו ועל יצירתו. ביניהן: עירוב הזמנים, שילוב הריאלי במיסטי, מיזוג הארכאי באקטואלי, והתהיה על “שורש נשמתו” הסוערת רבת־הניגודים והסתירות.


ג. “האלהים והשטן מושלים כאחד”

מסתו השירית של פיכמן על דמותו של מי"ב לא נכתבה מתוך היכרות אישית אלא מתוך העיסוק בעריכת כתביו, והיא שפתחה את סידרת רשימותיו הרבות על סופר זה, שפורסמו לאורך כל השנים.19 לפיכמן היה צורך לתהות על קנקנו של האיש לפני שייגש להערכת יצירתו.


המסה מדברת על ברדיצ’בסקי ועל גיבוריו בנשימה אחת, וכורכת אותם יחד. המאבק הוא המאפיין את שניהם:


האלהים והשטן מושלים בהם כאחד, נלחמים זה בזה – ומשלימים האחד עם חברו. אי היכלת להשלים הכחות המתנגדים, שהם הם מהות החיים, {…} זוהי הטרגיקה שבחיי האנשים, העוברים לפנינו ביצירותיו הראשונות של ברדיטצבסקי.

אל מעמקי נפשו הוא מביט ואל עצמו הוא מקשיב, אל הקולות המתהלכים בנפשו ומתפרצים החוצה. {…} את כל צער העולם קלט לתוך נשמתו, אך רוצה הוא לפעמים להביע לו דרך בתוך עצמו, להקשיב רק את קולו הבודד, להשתחרר מנטל דורות ועולמות אין מספר, ולתנות רק את אבלו, אבל היחיד… (פיכמן תרס"ט).


“קיום הספק” המאפיין את מי"ב “מוכיח”, לדעת פיכמן, דווקא “על הוויתה של האמונה”. גם תפיסה זו ממשיכה את הקו של קודמיו בדבר הניגודים המפרנסים את “שורש נשמתו”.


כמקובל בביקורת התקופה, תוהה פיכמן על “שני ברדיצ’בסקי” שהוא מוצא לפניו, המוקדם והמאוחר, מבלי ליישב את הסתירה ביניהם. המוקדם, הוא אותו “הפיטן הסוער מדוכדך הלב והנפש, שכתב בסגנון לירי שבור ומעורבב את ‘מעבר לנהר’ ו’מחנים' ו’עורבא פרח'!” והמאוחר, הוא “ברדיטצבסקי שקט ואֶפיי זה, שהתחיל כותב בסגנון ביבלאי תמים ויפה”, “אגדות ומעשיות־עם והספורים 'מהעבר הקרוב’”. סתירה זו היא “סוד”, שפיכמן ברגישותו הרבה, משאיר אותו בלתי־מפוענח, כתעלומה בדבר דרכו של “הלב” באורות ובצללים השוכנים בתוכו חליפות:


מי יודע? מי יציב גבולות בין האורות והצללים בנשמה עמוקת הצער ורבת האמונה הזאת? (שם).


ד. “אמן גדול ויהודי גדול האיש הזה”

הרבה מאד נכתב על יחסי ברנר ומי“ב כפי שבאו לידי ביטוי בחליפת האיגרות ביניהם ובמה שכתבו זה על זה ברשימותיהם, וכן בהשפעת מי”ב על סיפורי ברנר ומישנתו הספרותית השפעה שברנר היה מודע לה היטב: “זה האיש, שהרבה אני חייב לו” (ברנר תרע"ג).20 ברנר ומי“ב נפגשו פעם אחת בלבד, ביקור שתועד מנקודות מבט שונות,21 אבל חליפת המכתבים ביניהם נמשכה כארבע־עשרה שנים. תחילתה בהזמנתו של מי”ב להשתתף ב’המעורר' (26.11.1906) וסיומה עם רצח ברנר ופטירתו של מי"ב כחצי שנה אחריו (18.11.1921).


ברנר הירבה להזכיר את מי“ב במאמריו בענייני ספרות, אבל בעיקר הקדיש לו מסה מיוחדת, שראשיתה בהרצאה בעל־פה “בחבורת צעירים בירושלים בקיץ העבר” [תרע”ב], וכותרת המישנה שלה היא: “דברים אחדים על אישיותו הספרותית” (ברנר תרע"ג). אמנם, רק חלקה האחרון של המסה מוקדש במישרין לסיפוריו, ורובה הגדול – לאישיותו ולייחודו, אבל חשוב להעיר שיח“ב מזהה לחלוטין את מי”ב עם גיבורי סיפוריו ומדבר עליהם בנשימה אחת.22 עוד יש להקדים ולהעיר, שמסה זו מוכיחה היטב את הכלל, כי יותר משהיא מלמדת על המכותב היא מלמדת על עולמו של הכותב, ומשעה שמצא ברנר במי"ב את עצמו, נעשה סניגורו הנלהב ביותר.23


העיקר הראשון שראה יח“ב במי”ב הוא: “המחשבה. כלומר חשבון עולמו, הרי הוא בשבילו כל תוכן חייו, עיקר העיקרים”. “ברדיצ’בסקי הוא חושב בן בניהם של חושבים” אבל תוכן מחשבותיו שונה משל אבותיו. בעוד שהם חשבו בעיקר “את מחשבות אלו שקדמו להם”, הרי הוא, “שורש נשמתו־יחידתו הוא יותר מעולמות החיפוש”, “כי המחשבה בשבילו היא – שאלת החיים ואי־החיים”, ‏ מי“ב חייב היה להסיק “מסקנות אישיות” ממצב־נפשי זה, ולכן “הוא”, כלומר מי”ב וגיבורו הספרותי כאחד, “עוזב את ביתו, את אשת נעוריו האהובה, יען כי צר לו המקום – מקומה, יען כי מחשבותיו ישאוהו הלאה.”


ברנר טווה במסתו את תולדות חייו של מי“ב וגיבוריו הספרותיים כאחד, תוך כדי שילוב עם מסותיו העיוניות, כשהוא מצטט מכל המקורות הללו יחד: “ומובן על כן, שגם לאחר שעבר ברדיצ’בסקי את הגשר ואת הנהר ועזב, לכאורה, את משכנות ישראל, {…} הנה לא יצא, לא יכול לצאת אף רגע מה’ישראלות’ שבו, מההרגשה שהוא בן אומה זו”. אין ברנר נרתע אף מלכנות אותו בכינוי “אויב ביתי” במיוחד בכל מה שקשור “לחקרנות של ההיסטוריה החדשה”. המחשבה, שהיא העיקר שעליו העמיד יח”ב את מי"ב פירושה גם “חורין, חירות, עם בן־חורין” ומסקנותיה המעשיות: “החירות לחשוב על אחריותנו ולהיות בני־חורין, על כל פנים בפנימיותנו”.

ברנר המשיך את קו המחשבה של ח“ד הורוויץ (תר"ס) ומי”ב בשבילו הוא “הנושא את עוון־הדורות ואחריות הדורות”, ו“זהו קולו של מי שערכי החיים האמיתיים נתונים בלבו”. פעמיים חזר על הקביעה: “ברדיצ’בסקי וישראל חד הוא”.

על השאלה שהציב ברנר “איה המוצא?” השיב, באמצעות מי“ב, בשלילה: אין מוצא. הוא רואה בו את מי שמתמיד “היה היאוש בלבו” והסתכלותו בתולדות עמו הביאה אותו ל”מחשבת הפלצות העיקרית שלו, שהביאה אותו עד לאין מוצא“. אבל, “המסקנות של אין־מוצא {…} אין בכוחן לשלוט בכל צדדי החיים. יש דבר־מה, שאינו נותן מנוחה, למרות הכל, וקורא: עבוד! והוא עובד.” נקודה זו של “היאוש הפורה” היא אחת מנקודות החיבור המרכזיות שבין ברנר למי”ב.

כאחרים לפניו חיפש גם ברנר אחר “האחדות” שבברדיצ’בסקי. הוא לא גרס את התפיסה שרווחה ברבים בדבר קיומם של “שני ברדיצ’בסקי”, המוקדם והמאוחר, אם כי היה ער להתפתחות שחלה במחשבתו ולסתירות המאפיינות אותה. בסתירות אלה ראה תכונה טבעית ואף צפויה הקשורה בהיותו אדם חושב:


ולא ימלט מן הפירכות כל מי שחי וחושב על אחריות עצמו. אדרבא, אני רואה את ברדיצ’בסקי בכל דבריו, בכל הפכיו, בכל ניגודיו, בכל שניותו – והנה אחד הוא, עד כמה שאדם יכול להיות אחד ועד כמה שיש אחדות במציאות בכלל.

ברדיצ’בסקי הוא תמיד איש־הרוח האמיתי, שנשמתו תמיד יתירה אתו ותכונתו וסיגנונו הוא לא יבגדו בו, איש הרוח גם בנפילותיו, גם בירידותיו, גם ב“טומאת מחשבותיו” {…}.

אמת המחשבה וטהרת המחשבה הכא כהתם. אלה ואלה דברי אשר נפשו תכלה לאלוהים חיים – ואינו.


ב“חתימה” חזר ברנר אל הדימוי המקובל של מי“ב כ”זר“, שביסס מי”ב עצמו, זיהה אותו עם גיבור סיפורו בשם זה “הזר”, הזכיר את “שתיקתו” בתקופה האחרונה והשאיר את הסיום פתוח, “מפני שאין סיכום”, כדרך שסיים את סיפורו הגדול “מכאן ומכאן” (תרע"א):


ומי יודע… מי יודע, מה עוד נכון לו לזר הסגור בחדרו. הן כל הסיום עוד לא נעשה; פי־המערה עוד לא נסתם. המסך עוד לא נפל.


סיום זה של “מכאן ומכאן” חזר בדברי מי"ב בקינתו על רצח ברנר:


ליום מותו חיכה. בימי חסות נציב־יהודה, בו בטח לשוא, נרצץ גופו ובין אחיו נפל.

גללתי בספר המנוח ומצאתי את המקרא: “ההווייה היתה הוויית קוצים, כל החשבון עוד לא נגמר”… (ברדיצ’בסקי תרפ"א).


פרק רביעי: תחנות חיים ראשונות–זכרונות ורשמים (1891־1865)


א. זכרונות ומהימנות

מרבית הכותבים על חייו ועל אישיותו של ברדיצ’בסקי כתבו ופירסמו את רשמיהם לאחר מותו, מי מייד תחת רושם הסתלקותו ומי – מקץ שנים. מהימנותם של זכרונות ורשמים אלה מטבעה שהיא מפוקפקת ברב או במעט. קיימת חוקיות קבועה, הכפופה לכללי הזכרון הסלקטיבי, לסוג זה של כתיבת רשמים וזכרונות על אדם, במיוחד אלה המתפרסמים ממרחק השנים.24 והרי כמה מכלליה:

מעמדו של האדם שמדובר בו, מהלך חייו וצורת מותו, משפיעים במידה רבה על הזכרונות; יצירתו הספרותית, במיוחד זו הכתובה בגוף ראשון, “מעצבת” אותם; הזוכר מעוניין להגדיל או להקטין את תפקידו בחיי היוצר שעליו הוא כותב ולקבוע את מקומו שלו בהיסטוריה, ולכן הוא מחליש או מעצים עובדות וחוויות שונות, מסלק או פותח מחדש “חשבונות” ישנים. יש הבדל אם הזכרונות נכתבים ומתפרסמים בחיי האדם שעליו הם נכתבים או לאחר מותו וממרחק הזמנים. באותן דוגמאות שבהן אפשר להשוות בין זכרונות שנכתבו ללא מרחק וממרחק בולטים ההבדלים ביניהם הנובעים מן המגמה הכללית השונה המכתיבה את האווירה השונה ומשפיעה על הפרטים. בדרך כלל, ממרחק המגמה היא של התעלמות מן המתחים, ריכוכם וטישטושם והבלטת הקווים החיוביים של הדמות, אבל יש גם מקרים הפוכים.

כותבי זכרונות, במיוחד אם הם אנשים פשוטים, כאלה שאינם “מושכים בעט” מובהקים, נהנים מאד מעצם העובדה שזכו להיות במחיצתו של סופר חשוב בראשית צעדיו. הם מרגישים שכאילו דבק בהם משהו ממנו ובזכותו מתגדלים גם הם. קיימת בדבריהם הרגשה של גאווה בלתי־מסותרת האומרת: הנה אספר לכם דברים שרק אני יכול לדעת על הסופר, ושרק בזכותי הם נודעים לעולם ומוסיפים נופך להבנת אישיותו ויצירתו. לכן ניכרת בזכרונותיהם המגמה ליפות את הדברים ולהאדירם, ולעתים אינם מהססים לבדות דברים “מזכרונם”, להסתמך על מה שכתב היוצר עצמו בסיפוריו. לא פעם הם “מפנימים” “זכרונות” אלה והופכים אותם ל“זכרון אישי”.25 זכרונות אינם קפואים ועומדים אלא תמיד הם תלויי־הקשר, דינאמיים, וחשיבותם תלויה בזמן ובמקום ובקורא אותם בכל תקופה מחדש.

על אף המהימנות המוטלת בספק של הזכרונות, הרי הם משמשים מקור חשוב מאד להכרה קרובה ומעמיקה של חיי היוצר, אישיותו וסביבתו, שאין לוותר עליו בשום פנים. הצלבת עדויות, היכרות אישית או ארכיונית עם כותב־זכרונות ומניעיו והתמצאות רבה בחיי היוצר ובתקופתו – אלה שלושה כללים, מתוך רבים יותר, המסייעים לחוקר להעזר בזכרונות ולבור מתוכם את גרעיני האמת העובדתית. עליו להתיחס אליהם תמיד לפי הכלל של “כבדם וחשדם”, ובה בשעה אפשר ללמוד מהם בראש ובראשונה על הזוכר ועל מעמדו של מושא הזכרונות בעיניו ולפעמים גם בעיני החבורה שאליה השתייך.

סידורם של מיבחר דברי הזכרונות על חייו ואישיותו של מי“ב שרוכזו בספר זה, וסקירתם במבוא, נעשו לפי הסדר הכרונולוגי של תחנות חייו השונות, (שלא כולן תועדו בזכרונות) ובלא להתחשב בלוח הזמנים של תאריכי פירסום הזכרונות.26 בדרך זו מתקבלת תמונה שיטתית, פחות או יותר, של דמותו של מי”ב כפי שנקלטה בעיני בני זמנו בתחנות חייו השונות, עם כל ההסתייגויות שהוזכרו לעיל על דרכו הנפתלת של הזכרון הסלקטיבי ממרחק השנים.


ב. דובובה (1869–1886)27

זכרונות בלתי־שגרתיים ורבי־עניין במיוחד, פירסם צבי כשדאי, בן גיל של מי“ב, על עיר הולדתו דובובה כחמש שנים לאחר פטירת מי”ב.28 דובובה על פי זכרונות אלה היא עיר סוערת, מלאה מחלוקות, מריבות, תככים, פילוגים ומלחמות היהודים ניטשות בה בכל עוזן. הקורא בזכרונות אלה ימצא בהם את הגרעין לרבים מסיפורי מי"ב בכלל ולסיפוריו על רקע החסידות במיוחד.

כמובן, קשה לדעת, מה קדם למה ומה מבוסס על מה: העובדות המסופרות בזכרונות, ששימשו בסיס לסיפורים; או הסיפורים שנהפכו ל“עובדות” ושימשו בסיס ל“זכרונות”. יש לשער, שה“אמת” היא באיזה מקום באמצע: כלומר, סיפורי מי“ב המבוססים על מאורעות שהתרחשו במציאות, סייעו לחיזוק “הזכרונות” של צבי כשדאי, שאירגן אותם בצלמם, והושפע מהם בניסוחיו. ייחודם של הזכרונות על יחסי הכותב עם מי”ב, בן הרב, הוא בתפנית שחלה בהם – החיבה שפינתה את מקומה לאיבה.


בשלוש האשמות מאשים צבי כשדאי את חברו, בן הרב, שתחילה היו שניהם יחד “כרוכים” אחרי לימוד התנ“ך למרות האווירה הכללית בעיירה שראתה בכך פגם חמור. מתוכן, שתים מסויימות ואחת כללית. הראשונה, שעשה אותו לצחוק לעיני חבריו, בכך, ש”קנטר אותי בפיוט שלא היה ולא נברא כדי להטרידני" ומכאן ואילך “נתפרדה החבילה ביני לבינו”; השניה, שלא עמד לצידו בשעה שאמו הלכה לאביו הרב לעשות בירור בדבר טיב הספרים שהביא מאומן, ולא אישר את דבריו. בכך לא רק שפסקו נסיעותיו לאומן לרכוש ספרי השכלה, ולא רק שהלשין עליו, אלא שעשה אותו שקרן וגרם לאיבוד מהימנותו בעיני אמו והרב והסגיר את סודו כ“משכיל נסתר”.

ההאשמה השלישית, הכללית, היתה הקינאה, על שום שלא הותר לו ללמוד כמותו בבית המלמד “הליטאי”:


והקנאה הצמיחה שנאה, ונעשינו אויבים זה לזה, – אויבים “לשם שמים”. ויש אשר פרצה גם מלחמה בינינו, ולא סתם מלחמה, כי אם “מלחמת מצוה”, העושה בסופה ובסערה דרכה ואינה מבחינה עוד בין האסור והמותר, משום שהכל מותר לה…


צבי כשדאי, הכותב את הדברים ממרחק הזמנים, יוצר רושם אצל הקורא שיש לו עוד הרבה מה לספר על התנהגותו המחפירה של מי"ב כלפיו, אבל משום שהוא חס על כבודו של המת, הוא עובר עליה בשתיקה וברמז.

דומה, שאין מנוס מן ההרגשה, שמריבות ילדים טיפוסיות אלה, הוחרפו בזכרונותיו של צבי כשדאי, כתגובה על הסיפור “אויבי” (1909) שבו נתן מי“ב ליריבות בין שני שני ילדים עוצמה מיתית, ולפיה הרודף הוא ה”אויב“, הוא “השטן”, ויחסי היריבות בין שני הילדים הם “דגם להוויתו של האדם בעולם, האדם שכל חייו מלווה אותו שטנו הפרטי”.29 יש לשער, שצבי כשדאי קרא בסיפור, הכיר את “המודל”, מצא בו את הנצחת מסכת־יחסיו עם מי”ב, והדבר מאד לא מצא חן בעיניו. ב“זכרונות” נתן את גירסתו שלו לפרשת היריבות בינו לבין מי“ב בילדותם, וזו היתה ההזדמנות שלו, להאשים את מי”ב ולזכות את עצמו. כאן, אולי, ההסבר לשימוש החוזר במילה “אויבי” בזכרונות, ולכך, שאין הוא מתגאה, כמקובל וכצפוי בסוג זה של כתיבה, ש“זכה” להכיר את מי“ב, וש”זכו" עירו, אנשיה והמתרחש בה לשמש חומר־גלם לסיפוריו.30

ד“ר נ”ש פיינברג. אחד מידידי נעוריו של מי“ב, העיד בעיקר על חמש מתחנות חייו של מי”ב – דובובה, טפליק, וולוזיץ, דובובה (פעם שניה) וברשד – בחייו רבי התהפוכות בשנים אלה. עדויות אלה הן מהימנות למחצה, ונמסרות לעיתים כעדות ראייה, לעתים מפי השמועה, לעתים נסמכות על מכתבי מי“ב אליו, ולעתים תוך הסתייעות ברשימותיו ובסיפוריו של מי”ב עצמו. לא פעם לוקים דבריו בטעויות עובדתיות ובחוסר דיוק.

העילה לכתיבת זכרונותיו אלה (תרפ"ב) היתה הופעתן של רשימות הזכרון הרבות לאחר מותו של מי“ב במיוחד ב’הדואר' האמריקני, שעוררו עליהן את חמתו באי־הדיוקים הרבים שבהן, עד שקם והכריז כי רואה הוא חובה לעצמו למסור את עדותו שלו על מי”ב, כמי שהכיר אותו בראשית דרכו: “זכיתי להיות בצוותא חדא את המנוח שלנו בימי נעוריו ולפני נגלו תעלומות רבות של הלך המחשבות שלו {…}”.31

אבל גם הכותב הנכבד, שבא להעמיד אחרים על טעויותיהם (כגון שלא נולד בברשד) טעה בעצמו, כשקבע טעות אחרת, שמי“ב נולד בדובובה, אליה הגיע, לאמיתו של דבר, בגיל חמש. גם תיאורי העיר ואווירתה, לא פחות משהם משקפים מציאות של ממש, מושפעים מתיאורי עיירות ישראל בספרות בכלל, ובסיפורי מי”ב במיוחד, כגון “ההפסקה”. וכן, על אף התנגדותו לרשימות ב’הדואר' מעיד סיומה של רשימתו שהושפע מהן, במיוחד בדבריו על “רוח המרד והסתירה” “העובר כחוט השני בכל מה שכתב”.

נ“ש פיינברג לא נולד, אמנם, בדובובה, אלא בא אליה ללימוד, אך בכל זאת בולטת מאד בזכרונותיו, ‏מגמת התיאור “הלוקאל פטריוטית”, האופניינית לכותבים רבים. כותבים אלה מתפארים בזכות שהיתה לעירם שסופר גדול חי בתוכה, ומשתדלים להגדיל את תרומתה לחייו ולעשותה שותפת ליצירתו ולפירסומו. תיאורו הסטריאוטיפי של מי”ב כילד חולני וחלש, והקביעות “הרפואיות” על חלקה של העיר בעצם עובדת הישרדותו, מחזקים מגמה זו:


קלסתר פניו העיד עליו כמאה עדים שהוא ידוע חולי ומכאובים מטבע ברייתו. {…} [מי ש]חי חיי צער כאלה, לא היתה כל תקווה שיאריך ימים או גם שיגדל ויהיה לאיש.


אבל הודות ל“אויר מחיה הנפשות” של העיר, “יכלה הנשמה הגדולה של מיכה יוסף לעמוד ולהתקיים בגופו הקטן והצנום”.

מי“ב מתואר כבעל דמיון “המרחף בעולמות העליונים”, כעילוי ש”בהיותו כבן י“ז שנה ידע כבר את רוב מסכתות הש”ס עם מפרשיהם בדרך הפלפול“. שמו הטוב שהלך לפניו למרחוק, היה, למעשה, בעוכריו כיוון שהגדיל את ערכו ב”שוק החתנים" והוא “נחטף” בגיל צעיר להיות לחתן לבת גביר בטפליק, פלך פודוליה.


ג. טפליק (1882–1884)

ד“ר נ”ש פיינברג הוא, כנראה, היחיד המעיד על חייו של מי"ב בעיר זו וניכר שהוא בקי בפרטים. קרוב לוודאי, שיש מידה מסויימת של אמינות בעדותו. התמונה המצטיירת מתקופה זו היא של חיפוש קדחני אחר משהו חדש להיאחז בו, מבלי להתחשב בתוצאות החמורות הכרוכות בו. מאבק של הסביבה על נשמתו, ומאבקו להיחלץ מחיבוקם של שני הצדדים הנלחמים עליו ורוצים בו.


פיינברג מתאר ללא אהדה את האווירה בקרב חסידי ברסלב בעיר זו, ואת אזהרתו של החותן לחתנו הצעיר להתרחק מהם, אזהרה שהשיגה את התוצאות ההפוכות: “זה הדבר העיר את דמיונו ואת חשקו להתקרב אליהם”. נראה, שנערך קרב של ממש על נשמתו של מי“ב. מצד אחד, התנגדות נמרצת של שני האבות, ומן הצד השני, עשו חסידי ברסלב מאמצים גדולים כדי לקרב אליהם את הצעיר המוכשר והמתלבט. התוצאה היתה, כפי שהמשיך ותאר נ”ש פיינברג, “כי בנפשו פנימה התעוררה תשוקה עצומה לאיזה מלה חדשה, ואותה הוא מבקש בכל בימי נשמתו”. את ה“מלה החדשה” גילה בספרי ההשכלה, שנמצאו בארון הספרים שלו, וכתוצאה מגילוי זה נאלץ לעזוב את בית חותנו ולצאת לוולוז’ין.


עדותו של פיינברג על אהבת מי“ב לאשת נעוריו מתבססת כולה על מה שכתב מי”ב ברשימתו “עולם האצילות”, כשתיאר את גורלו של אחד מבחורי הישיבה, ולכן קשה לדעת עד כמה קרוב תיאור זה למציאות.


ד. ברדיצ’בסקי בוולוז’ין (1885–1886)

לא נשארו עדויות של אחרים ממקור ראשון על תקופה זו בחיי מי“ב. בארכיון מצויים כמה מכתבים מחבריו ללימודים בוולוז’ין. העדויות המעטות מבוססות, קרוב לוודאי, בעיקר על מה שכתב מי”ב עצמו במאמריו על חיי הישיבה, ואם כי אין ספק שמי“ב תאר בהם את עצמו ואת חבריו ללימודים, הרי בכל זאת יש לראות בהם מקור ספרותי, עם כל המשתמע מכך. עם זאת, כמי שהיה תלמידו בדובובה זמן קצר לאחר מכן, יש לשער, שפרטים לא מעטים, שמע פיינברג מפי מי”ב עצמו וממי שהיו מעורבים ישירות בחייו.


מי"ב מצטייר בתקופה זו כמי שאחוז בולמוס של קריאה, המרגיש שיש בו כוחות רבים המתפרצים לצאת מן הכוח אל הפועל, והוא מחפש מקורות כספיים בכל־מחיר, כולל גט מאשתו, כדי שיוכל להגשים את תוכניותיו.


ה. דובובה פעם שניה (תחילת 1886 – תחילת 1887)

עדותו של נ"ש פיינברג נשמעת הפעם מהימנה יותר, שכן הוא מעיד על עצמו, שבא “לדובובה ללמוד השכלה תחת השגחת מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, ועל־כן הייתי בכל יום במחיצתו כמה שעות”.


הדימוי המרכזי של מי“ב בתקופה זו הוא כשל הר געש העומד להתפרץ שכל רגע, של מי שהוא אחוז בולמוס של קריאה וכתיבה, הנאבק עם השפות הזרות ועם הרעיונות החדשים בעת ובעונה אחת. הדברים עולים בקנה אחד עם המתואר בסיפורו האוטוביוגרפי של מי”ב “גרשיים” (1890), בקטע המתאר את שיבת הגיבור לבית אביו לאחר גירושיו הכפויים מאשת נעוריו.


ו. ברשד (1887–1889)

נ“ש פיינברג המשיך לעקוב אחר מי”ב גם לעיר זו, כשביקר בה את אחותו הבכירה. הוא שהשאיר לדורות את הרושם שעשתה עליו אשתו השנייה של מי"ב: “אשת החיל, המוציאה והמביאה בכל עניני המסחר”, לאחר פגישתו היחידה עמה, בהעדרו של בעלה. היה זה חודש לפני גירושיהם. הרושם הכללי של הכותב הוא של בזבוז נורא: “חבל על האי שופרא דבלי בארעא!” [חבל על אותו יופי הבלה בעפר]. מתיאורו, כמו גם מתיאורם של אחרים, מצטיירת תמונה של חוסר התאמה מוחלט בין בני הזוג, כשהאשה מושכת את בעלה “לשים את כל מעינו בענייני החנות”, ואילו הבעל, לדעתה, “מבזבז את הכסף על ספרים וכתיבה של מה בכך ואינו מתעניין בחנות כדבעי”.

שני נוסחים לזכרונות שכתב נחמן הוברמן, בן העיר, על מי“ב (הוברמן תרפ“ה; הוברמן תשט”ז). ההבדלים ביניהם, שלא כאן המקום לעמוד עליהם בהרחבה, מקורם בזמן שעבר בין הנוסח המוקדם למאוחר, ובהקשר שבו פורסמו. אלה הבדלים טיפוסיים ל”זכרונות" ללא מרחק וממרחק, ומבטאים את גמישות הזכרון ואת המהימנות המוטלת בספק של עדות מסוג זה. מגמתם של הזכרונות בשני הנוסחים כאחד לקשור ככל האפשר בין חייו האומללים של מי“ב בעיר זו לבין המשך התפתחותו, ולראות בעיר מקום בעל משמעות מרכזית בחייו: “אצלנו נתגלה ועלה”; “כאן הוכרע גורלו”. הכותב מזהה את נופי העיר והכפר שומילובו הסמוך לה, המשתקפים בסיפורי מי”ב “שהבשילו בפרק זמן זה”.

בנוסח הראשון, הדרמטי והרגשני, התיאור בוטה ביותר ומבליט כיצד ירדו אנשי העיר לחייו יחד עם בני משפחת אשתו. בנוסח השני, המאוחר והמרוכך, שבו עומדת העיר במרכז, ניכר המאמץ של נחמן הוברמן “להלך בין הטיפות” ולהיזהר שלא לתלות את אשמת כשלון הנישואים והמגורים בעיר זו באחד הצדדים, אלא בחוסר ההתאמה הראשוני בין מי“ב לאשתו ולמשפחתה. הזכרונות בנוסח השני מעורבים בציטטות ממאמריו העיוניים של מי”ב, המשמשים להם אילוסטרציה וחיזוק.

לעיר זו בא מי“ב להיות לחתן לבתו של הגביר ר' איצ’י פלדמן, לאחר שנאלץ לגרש את אשתו הראשונה.32 היו אלה נישואים של ייחוס עם כסף – בן הרב עם בת הגביר – כמקובל בישראל, שלא עלו יפה. נחמן הוברמן ביטא ברשימתו את “דעת הקהל”, מסר את “השמועות” סביב אישיותו (“ליטוואק”) ונישואיו, ותיאר את הרגשתו וגירושיו. בחייו הכושלים והאומללים של מי”ב בעיר זו תלה את “חבלי הלידה הראשונים של המאבק הנפשי עם עצמו ועם הסביבה, דרישת השינויים אצל עצמו, כשהם נראים הכרחיים”.

במרכז הזכרונות תיאור מי“ב הבודד, הקודר, האומלל והמדוכא, חוסר השקט שבו היה נתון, עם מעט רגעי אור, בעת מגעיו עם הסביבה ועם מעריציו בני הדור הצעיר שבעיירה. ברדיצ’בסקי “ברגעי חייו הקשים” מצטייר כ”מוזר", “בעל אופי רגיש וסנטימנטלי, שופע מוסריות, רחוק מקנאה ומגרימת צער ועלבון לזולת”, המהלך קסם על צעירי העיר, ששוחח אתם “מתוך יסורי נפש” “שיחות מופשטות מתוך אספקלרית רשות היחיד”.

זכרונותיו של יעקב מדרשי (1954), בן העיר ברשד, יותר משיש בהם תרומה אישית של ממש לדמות דיוקנו של מי“ב באותן שנים בעיר זו, יש בהם תיאור חברתי מוכלל של העיר על מאבק הדורות בין הצעירים המשכילים והציונים, לבין דור האבות, החסידים וה”רביים" שלהם. בשנים שמי“ב חי בעיר זו היה הכותב ילד מילדי “החדר”, ואת זכרונותיו שיחזר ממרחק הימים מפי “השמועה” ובעיקר על פי מה שהיה ידוע ברבים על תולדות חייו של מי”ב, תוך “הסתייעות” בסיפוריו ובמאמריו המתסיסים. ככותבי זכרונות רבים אחרים, הוא מדגיש את השפעת מי“ב עליו ועל בני־דורו, בעיקר בהחלטתם לעלות לא”י: “מרדנות זו, היא שהביאה אותנו לארץ ישראל”. בדל זכרון של ממש נשמע, אולי, בהערתו, ש“כאשר רצה לסייע במשהו בחנות [לכלי זכוכית וחרסינה] היה רק למפגע, כי כלים אלה שבירים מאד, בידיו של מי שרחוק מהם כרחוק מזרח ממערב”.

הקו הבולט שמוסיפים זכרונות אלה לדמות דיוקנו של מי“ב באותן שנים קשות ועגומות בברשד הוא בעדות על “מיתוס מי”ב”: הפיצול שהטילה דמותו של מי“ב בין המבוגרים והצעירים והתסיסה שהתסיס את העיר. בזכרונותיו תיאר מדרשי את דעת הקהל העוינת של דור האבות, שראו במי”ב סמל למורד ולמתפקר וסכנה ממשית לבניהם שעלולים ללכת בעקבותיו; בניגוד לדור הבנים, שדמותו זו דווקא הילכה עליהם קסם ומשכה אותם ברוח המרי והחופש שבה:


גם אלינו ילדי ה“חדר” הגיע שמעו, תיארנו אותו לנו בדמות אדם אגדי, הלוחם למשהו החורג מגבול הבנתנו. אבות שראו בבניהם שהם “מחמיצים” רחמנא לצלן, איימו עליהם: “סופך להיות כחתנו של פלוני!” דברי איום אלה, יותר משהפחידו גירו את יצר הידיעה בלב הנערים.


ש.ל. ציטרון (תרע"ד) העיד על שנת תרמ“ח (1888) שבה שימש העיתון ’המליץ’ כסנדק, כשהוא “מכניס לבריתה של הספרות העברית כמה מן החדשים שבסופרי ישראל”. החבורה שהחלה באותה שנה יחד את צעדיה הראשונים ב’המליץ' בעריכתו של צדרבאום (ארז) היתה: “מ”י ברדיצ’בסקי, ראובן בריינין, בן־אביגדור, י”ל בן־דוד (דבידוביטש), א. קמינקה ואחרים." מתוכה שיבח במיוחד את מי"ב, גינה את ראובן בריינין והזכיר את בן־אביגדור.


רשימה זו, שנכתבה עוד בחיי מי“ב, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, יש לה חשיבות לא רק להבנת ראשיתו של מי”ב. אלא בעיקר לתיעוד קבלת הפנים האוהדת שלה זכה בצעדיו הראשונים כמספר, בעידודו של הסופר המרכזי בדורו, יל"ג, שסמך ידו עליו, עודד אותו ואף ערך פה ושם את כתבי היד שלו:


ברדיצ’בסקי היה הראשון אשר הציץ אל תוך תוכן של הנשמות העלובות המפרפרות ומפרכסות בין כתלי הישיבה הוולוזינית כשהן צמאות וכמהות כמיָה מטושטשת וערפלית לאיזו אידיאלים סמוים מן העין, ואת אשר ראה אותה הגיד לבריות במכתביו שנדפסו ב“המליץ” – וחדשים ורבי ענין היו הדברים בשעתם.


וכן:


באותה שנה הדפיס ברדיצ’בסקי ה“המליץ” גם ציור קטן בחמשה פרקים בשם “הציץ ונפגע” ואם כי פה ושם נכרת בו נגיעת ידו הלוטשת של יל"ג, וביחוד בנוגע לסגנון, בכל־זאת כבר מבצבצים בתוכו מקצת הסימנים המובהקים המציינים את סיפורי ברדיצ’בסקי מאז ועד היום.

אבל:


את ההפך ממש יש לראות בבכורי פרי יצירתו של בריינין. כל מאמריו הראשונים שנדפסו ב“המליץ” אינם אומרים כלום ואינם מבטיחים כלום לעתיד לבוא. הולך הוא בדרך הכבושה לפניו וכל מה שהוא כותב ומדפיס אינו יוצא מגדר הבינוניות.

נשמע כאן הידד למי שאינו הולך בתלם ומעז ופורץ דרכים חדשות.


ז. שדה־לבן[בילאיה־צרקוב] שבאוקריינה (1889)

על שלושת השבועות ששהה מי“ב בעיר זו בדרכו לאודסה (1889) העיד בן העיר, יוסף רויטברג (תרפ"ה). זכרונותיו הם טיפוסיים בסוגם. אין לחפש בהם דיוק, וממרחק השנים שוב אין הכותב זוכר היטב את העובדות, ואינו טורח לברר אותן לאשורן. לא הדיוק הוא העומד לנגד עיניו אלא עצם העובדה, שהיתה לו הזכות להיות במחיצתו של מי”ב בתקופה משמעותית בחייו ולספר עליה ברבים. בולטת ההרגשה של מעין שותפות ואושר על שזכה “להיות בעניינים” ו“לשמוע קריאת המאמר כשנה לפני בואו בדפוס”. אבל במיוחד עמדה למי“ב הזכות, שלא שכח את כותב הזכרונות, שניבא עליו בזמנו שיהיה “סופר בישראל”, ועשר שנים מאוחר יותר, כשחזר וביקר בעיר זו, כשכבר היה “מפורסם בתור סופר גדול” זיהה אותו. כרבים מכותבי הזכרונות מגלה גם הוא לוקאל פטריוטיזם, וטורח הרבה לגלות בסיפורי מי”ב את עקבות הביקור בעירו והפגישה עם אנשיה, ובכך להוסיף נופך משלו להבנת האיש ויצירתו.

העקרון הטיפוסי הבולט בתיאורו החיצוני של מי"ב הוא זיהוי האיש עם ספריו ומישנתו הרוחנית. יש בתיאור עדות ראייה שניכר בה קורטוב של מהימנות, בשילוב עם ספרותיות בולטת; מומחש בו רגע ההתוודעות המשולב בידיעת תהילתו ושמו הגדול בהמשך:


אברך, אשר במהלכו ואופן הלבשתו ניכר היה, כי עובר אורח הוא: אדרת קיץ שחורה, שצוארון אֵטוּן לה – ישנה אך נקיה, כובע בעל שולים לראשו, משקפים לו, וזקן שחור וקצר יעטר את פניו הענוגים.


החוויה המרכזית, היא הרושם הגדול שעשה מי"ב הצעיר על חוג המשכילים בעיר זו, הזקנים והצעירים כאחד, השפעתו המהלכת קסם על השומעים את רעיונותיו ואת קריאתו בספריו. ניכר שבואו הרעיש את החיים השקטים, הסעיר את הלבבות, והטיל מהומה בכל הלך המחשבה הקודם. לא נעדרו מן התיאור גם רמזים רומנטיים, שספק יש בהם ממש, ספק הם פרי דמיונו של העֵד הצעיר, הנלהב והנסער.


ח. אודסה (1889–1890)

לאחר גירושיו בפעם השניה, בדרך ללימודיו בגרמניה, שהה מי“ב זמן־מה באודסה. המורה והעסקן בן דוד הוא יהודה ליב דוידוביץ (1855–1898) השאיר שתי עדויות – ברשות־היחיד ובפומבי – משהותו של מי”ב בעיר תוססת ופעלתנית זו. עדויות אלה חשובות במיוחד כיוון שהן מן המעטות שנאמרו ללא מרחק, תחת הרושם הטרי של ההיכרות עם מי“ב הצעיר, ושלא כרבות אחרות, לא רוככו ממרחק השנים בהשפעת מותו ומעמדו המרכזי, בשל פטירתו של הכותב זמן קצר לאחר מכן. בעדות הראשונה, במכתב פרטי לראובן בריינין (כנראה מ־1889),33 נשאר רישומה של התקווה שמי”ב יצטרף לחוג חובבי העברית הצעירים שהוקם באודסה ויחזק אותו, ואילו השנייה (בן־דוד תרנ"ג) תיארה את האכזבה שגרם מי"ב לכותב, ונכתבה תחת הרושם המר והנעלב מהיחסים ביניהם.

בן־דוד התלונן באוזני ראובן בריינין “פטרונו” על אלה שלא רק שאינם מסייעים ל“חוג” אלא מסתייגים ממנו, לועגים לו ואף לוחמים כנגדו. וביניהם הזכיר את “ר' מנדלי בכבודו ובעצמו” ש“עושה אותנו לחוכא־וטלולא” ואת אשר גינזבורג, שבתיאורו אינו חוסך במילים כדי לגנותו. הרושם שנוצר הוא של “רבי” המוקף קהל חסידיו, ה“שומר על ריחוק, צונן, קפוא, כדרך ‘מתנגד’ מובהק, אינו מוציא אף מלת־גנאי אחת. מפעם לפעם מרחף על שפתיו הדקות, החיוורות, חיוך אירוני ודו־משמעי”. תלונתו של בן־דוד היא, שמנדלי ואחד־העם, על אף הניגודים ביניהם “תמימי דעים” “ביחס הביטול הגמור ו[ה]ביקורת המוחצת לגבי חברת דוברי עברית דכאן”.

על רקע זה יש להבין את התקוות הגדולות שתלה בהצטרפותו של “חבר נוסף, חבר חשוב” לחוג, כפי שהוא מתאר אותו:


הלא הוא ידידך ומעריצך הנאמן מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. בחור נמוך קומה, חלוש, קצר ראות, וגם כבד אוזן, אך מלא חומר נפץ רוחני ובעל דמיון גדול – לכאלה אנו זקוקים.


תיאורו זה של בן־דוד את מי"ב בשלב הציפיות שתלה בו אינו נעדר אירוניה, והוא רואה בו יריב שקול לאחד־העם:


אף ברדיצ’בסקי מתכונן להיות “רבי” ספרותי, המיסטיות היא במהותו. הוא ניגודו החי של אשר גינזבורג בכל דבר. ברדיצ’בסקי אינו מחבב חסידים ומעריצים עיוורים. הוא אוהב ניגודים, מאבק. אנו מקווים, כי יעזור לנו במאבקנו לתחיית השפה העברית גם בגולה. {…} מחננו קטן, אך שש־לקרב. ליהווי ידוע לך, שיש לך על מי לסמוך.


ממרחק השנים הצדיק בריינין בעקיפין את יחסם השלילי של מנדלי, אחד־העם ומי"ב לחוג זה, הביע את הסתייגותו הכוללת מחוגי “חובבי הדיבור העברי בערי השדה” שבאותה שעה נחשב לפטרונם הגדול, וטען, כי כבר אז הביע את דעתו הברורה


כי לא הדיבור העברי כשלעצמו עיקר, אלא מה מדברים בה, תוכן הדיבורים. דברי שטות והבאי, משפטים נבובים הנאמרים בעברית צחה ביותר, הם הבל ורעות־רוח כמו בכל לשון. כבר אז הזהרתי את חובבי הדיבור העברי, מעריצי הצליל העברי, כי אגודות שמטרתן דיבורים סתם, קשקושי לשון, אין להן קיום. (בריינין תשכ"ה, עמ' 502).


על רקע זה יש להבין את הסתייגותו של מי“ב מ”חוג דוברי העברית", שבוודאי עמד על טיבו “הבטלני” תוך זמן קצר.


עדות מאוחרת על יחסו המלגלג של מי“ב הביא גם יוסף קלוזנר. מתבררת ממנה הסיבה להתקפתו החריפה של בן־דוד על מי”ב בעיתונות, שכן הוא היה היוזם של אותו חוג, ומי“ב לא רק שלא הצטרף אליו, אלא גילה “התנגדות פעילה” למיפעלו. יוסף קלוזנר תיאר באוטוביוגרפיה שלו את “שני המחנות שנוצרו באודסה על רקע ייסודה של “שפה ברורה” בירושלים בשנת תר”ן על ידי אליעזר בן־יהודה, דוד ילין וחבריהם. ‏ מצד אחד י”ל בן־דוד “הפובליציסטן, המבקר והפדגוג” שייסד באודסה “חברה לאותה תכלית בשם ‘שפתנו אתנו’” שעמו חברוּ הצעירים: נחום סלושץ ויוסף קלוזנר, ומן העבר השני הוותיקים והמפורסמים: אחד־העם, רבניצקי וברדיצ’בסקי, ש“ליגלגו” יחד עם מנדלי ולילינבלום, על “הדוברים” ו“דיבורם”, וראו בכל הענין “מעשה־נערות” (קלוזנר תש"ו, עמ' 36).


יחסו זה של מי“ב הביא לתגובתו הגלויה, החריפה והמשמיצה של בן־דוד כנגדו מעל דפי העיתונות (בן־דוד תרנ"ג), וכותרתה מעליבה ומבזה: “מצבה חיה (מֻקטרה ומֻקדשה לשמו המפורסם של הסופר מיכה יוסף ברדיטשובסקי)”. בעדות שניה וגלויה זו נתן בן־דוד ביטוי לאכזבתו, לעלבונו האישי ולכעסם של חוג “חובבי ציון” ו”דוברי שפת־עבר" באודסה, על התנהגותו של מי“ב בעירם. במאמרו הגדול של מי”ב “רשות היחיד בעד הרבים” (ברדיצ’בסקי תרנ"ב) ראו פגיעה אישית קשה “על כל מפלגות עדת ישרון באדעסא”. מטרתו היתה, למעשה, להילחם באיש ובדעותיו.


מי"ב עשה בתחילה רושם רב על בן־דוד ביכולת הדיבור העברי הרהוטה שלו, לעומת עילגותו בשפות אחרות כולל יידיש, תופעה שנתקל בה לראשונה בחייו. מייד הציע ללמדו בהתנדבות רוסית וגרמנית, בידיעתו את מצבו הכלכלי הקשה, אך התלמיד “התרשל”, לדבריו, בלימודיו אצלו לאחר השבוע הראשון, בנימוק:

כי מרגיש הוא שיצא מדעתו ח"ו אם לא ימהר לשים קץ לשעורינו, המסודרים בשיטה מדויקה, יען כי לשכל תלמודי כמהו אי אפשר להשתעבד לשיטה פדגוגית (!) מצומצמה, כי אם ללמוד ברחבה, בלי סדר קבוע ומבלי עזרת מורים…


עלבון המורה המתנדב שתלמידו מוותר עליו מורגש היטב במילים הקשות שהוא מטיח בו. את הדברים הקשים שמצא במאמרו המרגיז של מי“ב – “הפמפליט” בלשונו – הוא “מבאר” בכך, ש”שני שבועות למודי עמו 'בשיטה פדגוגית מדויקה’ רופפו אמנם את מוחו ברב או במעט, עד כי במקצת כבר יצא מדעתו…“. לא נשארה עדותו של מי”ב על טיבו של מורהו זה, שנחלץ מחיבוקו, ועמד על זכותו ללמוד בכוחות עצמו ובדרכו שלו, אבל יש להניח שכל צד צדק מנקודת מבטו.

העלבון הכפול של המורה והעסקן הציוני, הוליד תיאור עוין של מי"ב מנקודת ראות “חברתית”:


בבקרו כפעם בפעם בבתי מכירים ומיודעים שונים החל ב. להוציא דבת איש באזני רעהו, לסכסך בית בבית ולנקום על ידי זה את נקמתו מאת מכבדיו ודורשי טובתו לפנים אשר שטו מעליו עתה לאחד אחד.


דווקא מעדות עוינת זו מתבלטת עמידתו העצמאית חסרת הפשרות של מי“ב המתלבט וחסר המנוחה. האגודות ש”נתנו לו את לחמו ואת מימיו“, לא מצאו חן בעיניו, והוא לא נרתע מלבקר קשות את דרכיהן “הנלוזות” ו”להוקיר רגליו מאספותינו“. בכך פגע בקיצבתו ובשיעורים הפרטיים שמהם מצא פרנסתו בעיר, ורבים התרחקו ממנו. בן־דוד המתאר לפי תומו את מי”ב כמי ש“הלך בטל במלא מובן המלה” באותם ימים, ממחיש, למעשה, את ההיפך ומעיד, בעל כרחו, על ניצולם של ימים אלה לקריאה רבה ביותר, וכפי שמתברר גם לכתיבה אינטנסיבית מאד.


עדות מסתייגת ומשבחת כאחד, המעידה בעיקר על היותו של מי“ב דמות בלתי־שגרתית לחלוטין, ועל הקושי של הסביבה “לעכל” אותו, השאיר י"ח רבינצקי ב”מכתב אל המערכת“, זמן קצר לאחר פטירתו של מי”ב (רבניצקי תרפ"ב). מטרת המכתב היתה להסתייג מתיאורו של נ“ש פיינברג (תרפ"ב), שלפיו הגדיר רבניצקי, כביכול, את מי”ב כ“גאון הנולד אחת לאלף שנים”. אגב כך סיפר, כי בפגישתם באודסה, פגישת שני צעירים (מי"ב היה אז בן 25 ורבניצקי בן 31) “הוקרתי אותו אמנם בתור צעיר תם וישר מאד וגם בעל כשרונות, אבל לא יכלתי אז להכיר בכשרונו הגדול והמשונה מאד”. את כשרונו ה“בלתי מצוי, [ה]מקורי כמעט תמיד” הוא מגדיר, בניסוחו היבש והמפוכח, כ“פראי במקצת”.


פרק חמישי: תקופת הלימודים והנדודים (1892–1902)


א. לימודים בברסלאו (1891–1893)


אחד הזכרונות המעטים שנמצאו על תקופה זו הוא של ש"א הורודצקי (תרפ"ב) מידידיו הקרובים ביותר של מי“ב ומי שעמד עמו בקשרי מכתבים קבועים. לאחר מותו תיאר את מי”ב במגמה להבליט את “אישיותו הגדולה והחזקה”. לצורך זה רתם את כל עובדות חייו, כגון האופן שפירש את מעבריו התכופים ממקום למקום כביטוי של “תשוקתו הגדולה למדע, להשכלה, ולהתקדמות”. תיאוריו מתבססים על מאות המכתבים שהחליפו ביניהם, באופן, שגם אם לא היה נוכח במקום, ידע עליו מכלי ראשון, ממה שכתב מי“ב אליו. יש להניח שבפגישותיהם סיפר לו מי”ב גם על פרקים קודמים בחייו, שקדמו להיכרותם ב־1904.


על תקופת שהותו זו של מי"ב בברסלאו העיד, שלמד בשלושה מוסדות בעת ובעונה אחת: באוניברסיטה, בבית המדרש לרבנים ובבית הספר לציור. הורודצקי הדגיש את התנאים החמריים הקשים שבהם היה שרוי, כעדות לחיפושיו אחר “האמת” ולהתגברות הרוח על החומר:


ומחסור נורא סבל אז. לפעמים מוכרח היה לקרוא לאור הפנס שברחוב, באין לו נר בחדרו; מהעתקת נוסחות המצבות בבית־הקברות היהודי מצא לחם צר ומים לחץ אבל כל אלה לא הפריעו לו מעבודתו הרוחנית.


על אף הסטריאוטיפיות שבתיאור, יתכן שניכרים דברי אמת המבוססים קרוב לוודאי, על מה שסיפר מי“ב עצמו לידידיו (מוריץ היימאן) כשהעלה זכרונות מימי לימודיו בברסלאו. בסיפורי הסטודנטים של מי”ב (במדור “פרצופים”), מתוארים אמנם חיי דחקות אבל איש מהם אינו שרוי במצוקה קיצונית עד כדי קריאה לאור פנס הרחוב, וגיבוריהם בבירור אינם דמויות אוטוביוגרפיות.34


ב. בברלין (1893–1894)

הזכרונות על מי“ב בשנות הלימודים בברלין, לא פחות משהם מתארים אותו, מבליטים את ההבדל בין יחסם של הכותבים אליו: הרחוקים (מ"ז ברודא; דוד ניימארק), והקרובים (יהושע טהון; מרדכי אהרנפרייז; ראובן בריינין). הכל מתארים אותן תופעות עצמן, אבל שופטים אותן באופן שונה, בהתאם ליחסם הראשוני אליו ולזמן שבו נכתבו הדברים. ככל שעובר יותר זמן התיאור יותר “חיובי”, “מכובד” והירואי. תכונת “ההפכפכות” השלילית, מתהפכת ומתחלפת ב”איש־הניגודים" החיובי.

דעותיו של מי“ב, דרך הבעתן ואישיותו משכו אליהן “אש” והוא היה “טרף קל” לחיציהם של סאטיריקונים ופיליטוניסטים. פארודיות אלה מעידות על עוצמתו של מי”ב שכבר מצעדיו הראשונים ניכר בייחודו ובעמדותיו העצמאיות. אין ספק שפארודיה מעצם טיבה אפשרית, משעה שסימני ההיכר של המודל שאותו מחקים התגבשו והתבלטו ונעשו לנחלת הכלל. בה בשעה מעידה הפארודיה מה ארוכה היתה הדרך שעברו כל המתיחסים לאישיותו; מן הלגלוג הבוטה ואף הגס והמעליב, ועד הכבוד, ההערכה וההערצה שזה להם בהמשך. אלה האחרונים התגבשו עם פטירתו, התעצמו בשנים הראשונות לאחר מותו, ונעשו לנחלת הרבים מכאן ואילך.

פארודיות ודברי לגלוג לא מעטים נוספים, נכתבו באותן שנים, יחד עם דברי בלע של ממש, במסגרת הוויכוח הסוער עם דעותיו הבלתי־שגרתיות של מי"ב “ההורס”, שבהן לא הבחינו, כמנהג הפולמוסים מאז ומתמיד בין הדעות לבין בעל הדעות. בין השאר הושמעו ביטויים כגון: “נער הולל המתגולל באשפות אודיסה”;35 או: “רפיון המוח” שייחס לו יהודה ליב גמזו (תרנ"ה). מ"ל לילינבלום קרא לו: “פטפטן ומעלה גרה עד הקאה”, ברשימת ביקורת בעלת הכותרת האופיינית למתנגדיו: “על התהפוכות” (ליליינבלום תר"ס). אלה שלוש דוגמאות מקריות מתוך שפע עצום.

יוסף קלוזנר, במראית עין של ביקורת שקולה, שיבח ומחץ חליפות:


הוא בוודאי איש בעל כשרון, איש חושב והוגה שיש בו שאיפה להאמת במידה ידועה וגם אורגינאליות לא תחסר לו, אך אין בו זכר לאותה המתינות הנחוצה כל כך לסופר המטפל בשאלות החיים. ואם אין בו מתינות יש גסות־רוח, התמרמרות והפכפכנות. {…} לפנינו איש מתרגש ובעל מרה שחורה, שאיננו יכול לשלוט בהגיונותיו, {…} ומזה תוצאות להפכים הנוראים (קלוזנר תרנ"ו).

דוגמאות כאלה, המשלבות התקפות אישיות בתוך ביקורת הדעות המובעות במאמריו רווחו מאד באותן שנים.36 אבל היו גם רשימות שהעמידו במרכז את אישיותו ולגלגו עליה. כך, למשל, הסתערו עליו אלדד (שלום עליכם) ומידד (י"ח ‏ רבניצקי) בסידרה הסאטירית־פארודית שלהם “קבורת סופרים” ב’המליץ' (1893). השניים עשו לצחוק לא רק את הדעות הנחרצות שהביע במאמרו “רשות היחיד (בעד הרבים)” (תרנ"ב) אלא את כל “האביזרים הפרובינציאליים” שהתלוו אליו, ביניהם הזכרת היותו סטודנט לפילוסופיה הכתובה “דווקא” באותיות רומיות, שראו בהם גאווה ו“נפיחות”:

אלדד אחי! השמת לבך אל “טיטלו” [המונח הלועזי Title, במובן “תואר”, נהפך אצלם למלה עברית עם נטיית השם, המדגישה את הגיחוך. נ"ג] של זה, הרשום מפורש באותיות רומיות בשער ספרו?

עיניך הרואות כי לא באיש פשוט הכתוב מדבר; הפעם לפנינו לא איזה איש באר (!) מפלך פאדאליען או יליד טאלאטשין מפלך מאהילוב, כ"א סטודינט פילוסופיא, ולגבי מבקרים צעירים ממחנים סטודינט ופילוסוף לאו מלתא זוטרתא היא, והיה כי יתן עינו בנו ונֵעשה לגל של עצמות. {…} הלא זה הוא אנוש כערכנו אלופנו ומיודענו ברדיטשבסקי מעיר ברשד פלך פאדאליען, ברדיטשבסקי, שכבר יצאו מינוטין שלו בהספרות המאמרית, הוא ברדיטשבסקי המולך בעטו מהודו ועד כוש בעל שבע ועשרים ומאה מאמרים ממאמרים שונים, אשר בקרבם יתרוצצו חקירות ודרישות, הערות והארות עד התסיסה הגדולה בימי מרד הצרפתים ושאר התסיסות שבעולם הישראלי בפרט ובכל העולמות בכלל (אלדד ומידד תרנ"ג).


וכן הלאה, וכן הלאה, הכל בלגלוג ארסי תוך פארודיה חריפה ביותר על הסגנון התלמודי שמי"ב אימץ לעצמו והצגת האבסורד שבדעותיו.

לאחר ש“הותרה הרצועה” וניתנה הרשות למלגלגים, המשיכו בכך גם אחרים. תיאור ספרותי קריקטורי עקיף ומרומז שזוהה כמעט אך ורק בסביבתו הקרובה, השאיר ראובן בריינין כשקבע את דמותו של מי"ב כמודל לסיפורו “בר־חלפתא” (בריינין 1894). וכך תואר בפתיחת הסיפור:

רעי היה בעל כשרונות נעלים ומצוינים מאד, ולבו – הלב היותר טוב בתבל. אבל הוא היה ככנור של דוד אשר כל רוח שנשבה בו, הוציאה ממנו זמרה אחרת. גולגלתו כאילו עשויה נקבים נקבים וכל רעיון המרחף באוויר חדר אל תוכה. הוא היה כספוג הסופג ובולע את הכל, ועל ידי לחיצה קלה אחת מן החוץ פלט הכל.


על הדמות מתקבלת מתוך הסיפור כתב אבנר הולצמן:

זהו דיוקן סאטירי של אדם הפכפך, הנוהג להחליף את דעותיו לעתים קרובות. {…} מחמת אופיו הבלתי יציב והנוח להתרשם, הריהו נסחף עם כל רוח מצויה, משנה את תוכניותיו והשקפותיו חדשים לבקרים, מתלהב התלהבות רגעית וחולפת מכל רעיון אופנתי המנסר בחלל, וכך הוא מכלה את שנותיו בנסיונות שוא.37


זוהי עדות נדירה של מי שהכיר את מי“ב החל משנת 1888, עמד עמו תחילה בקשרי מכתבים הדוקים ארוכים ואינטימיים, ואף הכירו אישית בתקופת לימודיו של מי”ב בברלין (1893–1894).


חשיבותו הרבה של עיצוב קריקטורי זה היא בכך, שהנציח את דמותו של מי“ב, כפי שנראתה בעיני אחד מבני החבורה, ללא מרחק וללא אותה הילה של כבוד וריחוק שהקיפה את מי”ב לימים, ובמיוחד לאחר מותו. מכיוון שהמדובר בעיצוב מוסווה, בלתי ישיר, כדמות בדיונית בסיפור, הירשה הכותב לעצמו חופש גדול, כמעט ללא ההסתיגויות והאילוצים המתחייבים מכתיבה ישירה וגלויה על אדם בחייו ולאחר מותו.

מי“ב עצמו, כפי שכתב אבנר הולצמן, חש, “כי הסיפור נגע בתכונה מהותית באישיותו, אף כי עיוות והגחיך אותה”. לזכותו יש לומר, שהיה לו מספיק אומץ, חוש הומור ומודעות עצמית, שאיפשרו לו לפתח יחס דו־משמעי לסיפור. הוא לא נטר טינה לבריינין זמן רב, ואף אימץ לו לעיתים את הכינוי “בר חלפתא”, וחתם בו במכתביו ספק באירוניה ספק ברצינות.38 כאמור, ממרחק השנים, נעלם כמעט לחלוטין היסוד הסאטירי והקריקטורי מזכרונותיו של בריינין על מי”ב ונשארה ההערצה המכובדת בלבד.

מה שאיחד את חבורת הצעירים שנפגשו יחד בברלין בשנים אלה, הוא בראש ובראשונה זרותם למקום בו למדו, הרגשת העליונות שלהם, ויחס ההתנשאות של הסביבה כלפיהם. “היינו” כפי שתיאר מרדכי זאב ברודא בזכרונותיו (תש"ך) “קבוצה של סטודנטים פולנים, שה’גרמנים' הביטו עלינו אמנם כעל חסרי תרבות אמיתית, אבל הוכרחו להיכנע לרוחב ידיעותינו ולגובה שאיפותינו”.39

מ“ז ברודא אפיין את הנטיות השונות של כל אחד מהחברים בקבוצה זו, שעמה נמנו מלבדו גם מרדכי אהרנפרייז, יהושע טהון, ש”א פוזננסקי, דוד ניימארק ומי"ב. הכותב ראה באחרון יוצא דופן גם בקבוצה זו של אינדיבידואליסטים. כמו אצל אחרים, הגדרת המפתח היא “אישיות רבת ניגודים”, אבל שלא כמותם, אין הוא ממעריציו המובהקים, והיחסים ההדדיים ביניהם אינם קרובים.

ד“ר דוד ניימארק, שנמנה עם אותו חוג, תיאר אף הוא “יחס קר” ביניהם בתחילה, אם כי “ברבות הימים נתקרבנו איש אל אחיו, לאט־לאט לשיעורים אבל באופן מורגש לשנינו”. עם מותו, כשבא להתוות “קווים לדמותו”, השתמט מלשרטטם בעצמו והסתייע במה שכתב מי”ב על אחרים, ראה בהם מבטאים נאמנים למי“ב עצמו, ולמעשה, לא חזר בו מהערכתו שמי”ב “לא היה חושב שיטתי”.40

הדימוי המרכזי השכיח של מי“ב כ”הר געש" אצל ברודא הוא ביקורתי, ורומז דווקא על הסכנה הטמונה במהפכנותו של מי“ב, בד בבד עם ההכרה בכוחו: “שהוא מלא כוחות־קדומים, ובסערת כוחותיו הפנימיים הוא פולט רמץ, העלול לכסות את השטח הפורה והיוצר של רוחו”. בפיכחון קר ומרוחק ניתח מ”ז ברודא את אישיותו התוססת של מי“ב בתקופת לימודיו בברלין. דומה שדווקא ניתוח זה של מי שהבדלי האופי בינו לבין מי”ב גדולים כל כך – יציבות מול מהפכנות והשקפת־עולם מסורתית מול פריצת גדר – היטיב לתפוס את התסיסה המתמדת שבאישיותו:

בעיני נראה כולו כתוצאה של התפתחות לא־נורמלית; עילוי בן־הישיבה שהגיע בהשפעת ההשכלה העברית לידי אפיקורסות דתית גמורה מזה ולידי התלהבות לאומית מזה – ונשמתו מתלבטת בחיפושי־דרך בין הממשות של ההווי הלאומי המסורתי ובין התנועות המודרניות ביותר של התרבות הכללית. המלחמה הפנימית הזאת בנפשו התבלטה מצד אחד במזגו הרגשני והסוער ומצד שני בהבנתו המדעית שלא היתה מספיקה ומסודרת.


זכרונותיו של יהושע טהון, מ“הגרעין הקשה” של חבורת “צעירים” שהתלכדו מאחורי מי“ב בברלין בשנים 1893־4, פורסמו תחילה בפולנית ביובלו ה־60 של הכותב (1930), וחזרו ונדפסו בעברית במלאות עשר שנים לפטירתו של מי”ב (גינצבורג תרצ"ב). במרכז הזכרונות – הווי ה“כנופיה”, כפי שנקראה אז, או “החבורה” כפי המקובל יותר היום. היה זה בתקופת השיא של המאבק בין “הצעירים” ל“זקנים”, בין מי"ב ושני חבריו מרדכי אהרנפרייז ויהושע טהון, הצעירים והנלהבים, לבין אחד־העם והעומדים לימינו המתונים והמנוסים.41

כמקובל במאבקים מסוג זה, מקץ שנים מוקהה עוקצו של המאבק והוא נראה מרוכך ומפויס: “נזכר אני במלחמתנו את אחד העם, שאנחנו ה’צעירים' הוקרנוהו מאד למרות הכל, ושאף הוא התיחס אלינו בחבה”. יש להעיר שאחד־העם עצמו ב“פרקי זכרונות” שנכתבו בתקופות שונות הזכיר “בחיבה ובכבוד” את “החבורה הנעימה של צעירים מלומדים, שהיו אז בברלין בביה”מ ללימודי היהדות" (תרנ“ו–תרנ”ז) וש“הנעימו לו שם את חיי הבדידות בארץ נכריה” (אחד־העם תשי"ג) מבלי להעיר דבר על מלחמותיו עם “הצעירים” באותן שנים. בין השמות שמנה: ברדיצ’בסקי, מלטר, ניימרק אהרנפרייז וטהון. אחד־העם לא דייק לא בעובדות ולא בתיאור האווירה. ממרחק־השנים ערבב בין שתי “תקופות ברלין” של מי"ב וחבריו. החבורה, בהרכב שמנה, התקיימה בשנים 1893–1894 ואילו בשנת 1896 כבר היו אחדים מחבריה (אהרנפרייז, טהון) הרחק מברלין. אבל בעיקר לא דייק בתיאור האווירה הסוערת, “הִנעים” אותה והחליק עליה, לפי מיטב המסורת של הזכרון הסלקטיבי.

טהון תיאר את מי“ב, באותו מערך של ניגודים, האופייני כמעט לכל מי שמתאר אותו, וכ”מתלהב" הראשי ב“אותם הלילות הארוכים, שהיו חולפים עליו ללא שינה מתוך ויכוחים סוערים ונלהבים”: “עלם בעל כשרונות נפלאים ומדע רחב, אבל ביש־מזל ו’לא־יוצלח' בעולם העשייה והחיים היום־יומיים”. הוא מדגים את התמכרותו הנלהבת ואף המוגזמת של מי“ב לכל עבודה רוחנית שכבשה את לבו, וגם הוא כאחרים מדגיש את השפעתו המהממת של מי”ב על צעירי הדור, שהיה כעין “רבי” בחוג חסידיו. טהון מתאר את יושרו הרב של מי“ב שהיה מסוגל להודות בטעותו, באמצעות סיפורו האישי על היכרותם, שתחילתה בעוינות וסופה בידידות. באותה דרך הוא ממחיש את אהבת המאבק לשמו המאפיינת אותו, באמצעות אנקדוטה טיפוסית, על מי”ב הרודף דרך־קבע אחר כובעו הנשמט מראשו, ומעדיף את המאבק אחריו על החלפתו בכובע אחר הולם.

מרדכי אהרנפרייז, מן הקרובים ביותר למי“ב באותן שנים, תיאר את מסכת יחסיהם ברשימת זכרון בגרמנית, שפורסמה זמן קצר לאחר פטירתו (1921 Ehrenpreis) ולימים שילב מתוכה קטעים בזכרונותיו שפורסמו לראשונה בשוודית בשטוקהולם (1946) והופיעו בתרגומם לעברית (אהרנפרייז תשי"ג). יחסו של אהרנפרייז למי”ב עבר גלגולים מהותיים: הקירבה הגדולה הרוחנית והאישית בחמש השנים שפעלו יחד בצעירותם (1893–1898) התחלפה בריחוק אישי ורעיוני; הביאה להתרפקות אישית נוסטאלגית עם מותו של מי"ב, והתגלגלה בהתנערות אידיאולוגית כמעט מוחלטת בערוב ימיו של אהרנפרייז (ראה: הולצמן תשנ"ד/2).

לכאורה תיאר אהרנפרייז, דמות שונה מאותו צעיר נסער ונרגש, שתיארו חבריו שנים לא רבות קודם לכן. למעשה, זהו אותו איש, שהצליח להפנים את הסער ולכבשו בתוכו פנימה. אלה הרואים לעינים ראו לפניהם אדם קר ומכונס בעצמו, מרוחק ומפוכח, אבל אלה הקרובים אליו ידעו שזוהי הופעה מדומה, פרי שליטה עצמית עליונה, המכסה על “להט נפשי הבוער במסתרים”.

רשימת הזכרון “שיחות עם ברדיצ’בסקי”, שנכתבה תחת רושם הסתלקותו, היא נרגשת ופאתטית, ומרכזת בתוכה כמה קווים לאופיו, שבעיקרם הם פרי המתח בין השקט המדומה לבין הסער הכבוש. הרשימה מזכירה את “חוש הסדר”; את חיפושיו אחר משמעותה של “ההוויה החידתית”; את “הליכתו בקול דממה” “כאילו על גרבי משי” “בדרכו הבודדת” “בשבילים הצדדיים במנוחת הערב”; את היותו מכונס בתוך עצמו כמי ש“שירת חייו התנגנה כלפי פנים”. מודגשת אהבת “השיחות המהוסות עם חברים חושבים כמוך”, “הספרים המפתים בשקט” והעובדה ש“מפני כל צעקה נסוגות אחור בקשת רחבה”, ו“כל מה שהוא המוני, עדרי, מקובל על הרבים היה זר לרוחך”; “היית כולך נפש והלהט שלך בער במסתרים”.


אהרנפרייז מתרפק באהבה על החוויה המשותפת שלהם בעבר:


הוי, איזה זמן עשיר ומאושר היה זה כאשר יכולנו שנינו, חלק מסויים של דרכנו, ללכת ביחד, שני מנתצי־פסילים צעירים ונועזים. כמה קל היה זה אז להיות בודדים בטנדו, כמה קל היה זה אז לקרוא תגר על עולם היהודים שלנו, זרוע בזרוע אתך.

כאחרים, הוא מנסה לעמוד על סודה של “התערובת” המרכיבה את שורש נשמתו של מי“ב: “אימת־ציבור משתקת והתקוממות”; “דברנות שותקת”. וכן על סוד קסמו של חיבורו “רשות היחיד בעד הרבים”, שלכאורה, היה “חסר צורה, עמוס מדי ובחלקו ילדותי” אבל “הוא היה יותר מספרות, הוא היה בבחינת זעקת־נפש של מזג כולו להט”. בתכונות אלה ראה אהרנפרייז את “הגרעין” של “אישיותו על אף כל התמורות וההתחדשויות שלה בעתיד”. בין התכונות של אישיותו מונה אהרנפרייז את: “הכוח להעמיד הכל בסימן שאלה”; “רעבון החיים”; “הפתוס המוסרי” ו”רעיון הגדולה הפנימית של עם־ישראל“. לדעתו, מתוך אי־הבנה הדביקו למי”ב את התווית “אירופאיות” ו“ניטשאניות”, שכן לאמיתו של דבר רצה ב“אנושיות מוסרית” וב“חיים חופשים”, ‏ ו“חזר וקרא” אל “העולם היהודי שלנו כבד־האוזן: הֱיו חפשיים, היו ממשיים, היו בני־אדם”.


בזכרונותיו, מקץ שנים (1946) העמיד הכותב, כצפוי, את עצמו במרכז, ועל רקע זה תיאר את היכרותו הראשונה עם מי"ב, “האחד שעמו קשרתי קשרי ידידות קרובים ביותר”, תוך הדגשת המשותף לשניהם:


וכאן נעשינו מיד חברים; לא רק כשני צעירים הלוקחים חבל בשעשועים משותפים ובהוללות־של־תלמידים, אלא הרבה יותר מכן, כשני מגששים, כחולמים ולוחמים בלתי מרוצים מן העולם ומעצמם. במשך שנים ארוכות היינו אנו – שני “מתקני עולם” מושבעים – עסוקים למעלה ראש באותה בעיה: מצבו הנפשי של דורנו היהודי והדרכים לשיפורו.


תיאורו של מי"ב בזכרונות הוא הרבה פחות נלהב מזה שבהספד הנרגש, אם כי עדיין אוהד מאד ואף מעריץ. זהו תיאור של המתבונן ממרחק השנים, ולא של הידיד הקרוב והמסור השותף לחלומות ולתוכניות. החיפוש אחר המכנה המשותף לאישיותו החידתית עומד במרכזו:


היה בברדיצ’בסקי משהו כובש־לב במיוחד: תערובת של ביישנות ואיפכא־מסתברא. היה משהו מן הגון הבלתי־ניתן־להגדרה של יוצא גולה בשערו הצהבהב, המסורק למשעי, ומשפתיו ההדוקות ניתן היה לחוש (לא לשמוע) בשטף של דומיה דוברת.


רשימתו של ברל כצנלסון על “מי”ב ונחמן סירקין" (כצנלסון תרצ"ט, עמ' ל–לב) היא דוגמה לזכרונות מכלי־שני, שכן, ברל ומי“ב מעולם לא נפגשו ואין כל עדות על קשר כלשהו ביניהם. זהו תיאור של מי שמעריץ ומושפע משניהם, ויותר משהוא תוהה על שני מוריו השונים כל כך זה מזה, הוא תוהה על עצמו, כיצד הוא יכול להיות מושפע משני ניגודים כאלה כאחד. מרשימתו זו אפשר ללמוד, כיצד ממרחק השנים, נעשים ה”זכרונות" של בני הדור חלק מאישיותו של האדם המתואר, ונתגבשו בכמה תארים מאפיינים קבועים וחוזרים, וכן לחלק מן הזכרון הקולקטיבי של בני הדורות הבאים.42

תיאורו של ברל מדגים היטב את איפיונו הסטריאוטיפי של מי“ב, כפי שנתגבש ברפרטואר קבוע במרוצת השנים, במיוחד אצל מי שלא הכיר אותו אישית: “נזיר הספרות העברית”; “הבודר בין המחניים”; “המשורר ההוגה והמתבודד בסתר־אהלו”; “השרוי ביאוש”. מי”ב מתואר כמי שסולד מהרמת קול ומ“אימרה תעמלנית”; “שקוע בספר”; יושב מן הצד; אך גם “נהנה” “מסתירת בנינים” ו“מן הלהט הפנימי” של סירקין. בה בשעה, הוא “נפגע” כשפוגעים בניטשה, וחוזר לארון הספרים.

“החבורות” בברלין, נעשו ממרחק הימים למעין “מיתוס” בעיקר מנקודת מבטם של אלה שלא היו חלק מהן. כך, למשל, עשה ברל כצנלסון מעין ספקולציה היסטורית כשהפגיש בברלין בין נחמן סירקין לבין מי“ב, שני האישים הנערצים עליו, על סמך “תרשים קטן” שנשתמר מאותם הימים אצל ראובן בריינין.43 שניהם משתייכים ל”חבורות" שונות, סירקין – ל“חבורה הברלינאית” שעם חבריה נמנים שמריהו לוין, חיים וייצמן, ליאו מוצקין, ליב וילנסקי ואליהו דוידסון,44 וברדיצ’בסקי – לחבורת “הצעירים” שבין חבריה מזכיר ברל את דוד ניימרק, צבי מלטר, מרדכי אהרנפרייז ויהושע טהון. ברל מכבד את “התסיסות הרוחניות בציבוריותנו” ומתרפק עליהן, ומתעניין במיוחד בוויכוח עם “המרכסיסטים”, ההתגוששות הרוחנית בין סירקין לבין מי"ב חשובה לו במיוחד גם בגלל הניגוד שבאופיים של שני אישים חריפי־מחשבה אלה:


השונים לכאורה כל כך זה מזה, בין המשורר־ההוגה־והמתבודד בסתר אהלו [מי"ב] לבין הלוחם־ההוגה־והסואן בשער בת־רבים [סירקין], בין השרוי ביאוש לבין החי באמונתו – אך היה יסוד של שיתוף בשרשיהם ובנופם.


ג. בברן שבשווייץ (1894–1896)

עם סיום עבודת הד“ר שלו בארלנגן (מרץ 1895) נסע מרדכי אהרנפרייז לבקר את מי”ב בברן שבשווייץ, זמן קצר לפני אירוסיו בלבוב. רישומה של פגישה זו בזכרונותיו הוא קצר וקליל, ומסתכם במלים הכלליות “בילינו בנעימים”. על רקע נוף האלפים “הנשקפים מרחוק, מזהירים ומלאי סבר”, מבקרים שני הצעירים ביקור תיירי צפוי וכמעט חסר דאגה אצל גורי הדובים “שנולדו זה מקרוב, ואשר גזעם טופח בדבקות כמעט דתית במשך מאות בשנים”, המהווים את סימלה של העיר. זו העדות החיצונית היחידה על תקופת לימודיו של ברדיצ’בסקי בברן, אך תיעוד מפורט שלה מצוי במכתבים הרבים ששיגר ברדיצ’בסקי באותם חודשים אל חבריו הקרובים.


ד. ברלין (1896–1900)

שנים אלה היו מן הסוערות ביותר בחיי הרוח של מי"ב. התלבטויותיו בין כתיבה גרמנית ועברית; הוויכוח שלו עם הנחות היסוד של “המהלך החדש” ובמיוחד עם “תעודת ’השילוח’” של אחד־העם; התוכנית להוצאת “תחיה”; ועוד הרבה.45 כאן תעמוד במרכז האישיות ולא דעותיה, הזכרונות על אופיו ולא ההתגוששות הרוחנית עמו, מבלי לשכוח את הרקע שעליו נכתבו.

זכרונותיו הבלעדיים של מרדכי אהרנפרייז. על ביקורו של מי“ב בבית הוריו בלבוב (אביב 1896) ובעירו דיאקובר שבקרואטיה (אביב 1897), שבה שימש ברבנות (1896–1900), ממשיכים‏ את אחד המאפיינים הקבועים בספרות הזכרונות על מי”ב, בכך שהם מגלים את “מאחורי הקלעים” ומספקים את המודלים מן המציאות לסיפוריו ולדמויותיהם.46 החידוש הוא בכך, שיש בהם פתח הצצה נדיר לעולמו של מי"ב בכל הקשור ביחסיו עם נשים. הם מגלים את ביישנותו, היסוסיו, ‏חוסר בטחונו ואת תפקידה “המשחרר” של הכתיבה לגביו. כל זאת מנקודת ראות של ידיד־עד.

לפי עדות זו, נכתב סיפורו הגרמני של מי“ב “Daneben” (“אצל”, 1898) בשעת ביקורו בדיאקובר, והוא מבוסס על מערכת יחסיו עם אהרנפרייז ועם משפחתו, ובמיוחד עם אחיותיו. הבכירה שבהן, שבה התאהב מי”ב, התארסה באותו זמן לחברה לעבודה, ובהשפעת מאורע זה


ברדיצ’בסקי היה מדוכדך כליל. הוא סגר עצמו בחדרו וביכה את גן־עדנו האבוד. במשך ימים ושבועות רצופים שקד על סיפורו, כמו אמר לשחרר עצמו בכתיבה מאותה חויה, שקיבלה מפנה כה מדאיב לגביו.


אהרנפרייז התבונן תחילה בידידו המתאהב באחותו, ולאחר מכן בתגובתו על אכזבתו, בעצב אבל לא בלי יותר משמץ של לגלוג. בתחילת “הרומן” אפיין אותו כמי שהוא “נשי מעט לפי טבעו התבטא בחידות ולא הגיע מעולם לנקודה העיקרית”; ולאחר מכן הגדירו כמי שהוא “אחד מאותם האנשים המהלכים תמיד בצדה של המציאות, שכן חסרים הם את כוח הרצון להיכנס אל תוכה”. בזכרונותיו זיהה לגמרי בין המתואר בסיפור לבין מה שארע במציאות, והביא קטע מתוכו הקשור בביקורו של מי"ב בבית הוריו בלבוב כעדות למה שהתרחש במציאות בינו לבין אחותו.47

אהרנפרייז הציג את חודשי הקיץ אלה של שנת 1897 כחודשים המכריעים שבהם הוקמה חבורה של “צעירים”, ואת ביתו שבדיאקובר – כמרכז הפעילות. שם התרקמה התוכנית ל“שינוי פניה של הספרות העברית החדשה” ונפלה ההחלטה לייסד הוצאת ספרים עברית חדשה בשם “תחיה”. על חבורה זו נמנו לפי עדותו: דוד פרישמן, יוסף קלוזנר, יהושע טהון ודוד ניימרק, והיא היתה צריכה להיקרא תחילה בשם: “נוער עברי” או “העברים הצעירים”.48 תיאורו אינו מתעכב במיוחד על הלך־נפשו של מי“ב תוך כדי פעילות זו, אלא משרטט בגוף ראשון רבים דיוקן קולקטיבי של חבורת הצעירים שהיתה בהם “חוצפה של נעורים”, וכמובן, את חלקו שלו בחבורה זו, כשותף שווה למי”ב אם לא למעלה מזה. אדרבא, דומה שכל התיאור מכוון למסירת הרקע לפירסום מאמרו “לאן?”, “החשוב מכל המאמרים שכתבתי מעודי בעברית”, כשהוא טורח לציין שנכתב “תוך כדי ויכוחים ממושכים עם ברדיצ’בסקי”, ועם זאת ממשיך לדבר גם בשמו, כשני שותפים שווי־זכויות ואחים־לדעה ל“מהפכה” שהתחוללה בספרות העברית והצליחה:

ברדיצ’בסקי חזר לברלין, שבה הוכרח להילחם קשות על קיומו. {…} על כל פנים – עבודתנו יחדיו לא עלתה בתהו. הזרעים אשר זרענו באותו קיץ יקר הצמיחו פרי הילולים, והטביעו חותמם על התפתחותה של הספרות העברית החדשה, ביחוד בתחום השירה.


מוריץ היימאן, ידידו של מי“ב בברלין, היה עד לפרשת נסיונו הכושל של מי”ב לכתיבת רומן בגרמנית, בשנת 1900.49 זוהי עדות מהימנה על הקשיים הלשוניים שהתחבט בהם מי“ב, מפיו של מי שהיה מעורב בעריכת הרומן בשלביו השונים כידידו של מי”ב וכעובד הוצאת פישר כאחד. זוהי בעיקר עדות מפתיעה, על היותה של העברית שפת־אם, והקושי שנבע מכך לקליטת שפות זרות, קושי המוכר היטב לדוברי העברית בארץ:


[מי"ב] לא הצליח להיעשות אדון לשפה [הגרמנית]. היתה לו אוזן רגישה לשפה, הוא לא סבל דבר הנופל מן הגרמנית המושלמת {…} אבל כאשר הוא עצמו כתב, נכשל. {…} מה שחסר לו לא היה, כמובן, הידע והשליטה בכללים האלמנטאריים. קשה היה לו לעקוב אחרי ההוראות האוטונומיות של השפה, מבנה המשפט, היחסים בין המשפט הראשי למשפט הטפל, הריתמוס בין הרחבה לצמצום. {…} עומדים היינו בפני אדם בעל אינטליגנציה כשלו כמו בפני חידה, לולא שני גורמים שהשתלבו אצלו, המסבירים מדוע נמנע ממנו לקלוט את הגרמנית. האחד ששפת האם שלו היתה עברית, לא יידיש; והשני, שעל פי אופיו לא היה מתאים ומוכשר לספר סיפורים בעלמא. הוא אפילו לא ידע רוסית. וכך היתה רק העברית תבנית רגשותיו ומחשבותיו, שורש נשמתו והגיונו (1922 Heimann).


יוסף קלוזנר הזכיר את מי“ב באוטוביוגרפיה שלו כחלק מחבורת הסופרים הצעירים, שישבו באותן שנים בברלין ועשו אותה למרכז תרבותי חשוב, אבל הודה שיחסיו עמו היו עכורים, כפי שהתבטא: [הוא] “נהפך לי לשונא” (קלוזנר תש"ו, עמ' 70). קלוזנר אף האשים אותו, ברמז גלוי, שהוא היה זה שהסית כנגדו את הנערה שאהב ועמה החליף “מכתבי אהבה סוערים” והוא ש”המאיס אותי עליה“. לדעתו, בהשפעת ברדיצ’בסקי, נפסק הקשר ביניהם, והיא החזירה לו את מכתביו ודרשה ממנו לעשות כמותה (שם, עמ' 63–64). עם זאת, על אף התנגדותו לדעותיו של מי”ב, ידע להעריך את מידת הכנות והרצינות שבהן, וזאת בניגוד, לקלילות של סוקולוב, למשל, ששלל אותה.50

משני מכתבי מי“ב לקלוזנר המצויים ב”גנזי מיכה יוסף“, מסתבר שמי”ב חש סלידה כלפי אישיותו וכתיבתו של קלוזנר מן ההתחלה, והסתייג מפעילותו המחקרית והמדעית. ממרחק הזמנים נראה, שדווקא מן הבחינה העקרונית והאידיאולוגית, היו קרובים למדי.51


ה. וארשה (1901–1902)

קשרי המכתבים בין נחום סוקולוב לבין מי“ב החלו בשנת 1886, מאז ראשית כתיבתו של מי”ב ב’הצפירה’ וב’האסיף'. לראשונה נפגשו כנראה בשנת 1888 כאשר בא מי“ב לראשונה לווארשה להתוודע אל עורכו ומאז נפגשו כנראה כמה פעמים בווארשה, במיוחד בשנים 1901–1902 בהן שהה מי”ב לסירוגין בווארשה.52

את חוויית אחת הפגישות הללו, לפני צאתו של מי“ב לבקר בבית אביו, הנציח סוקולוב ב’אלבומו הארץ־הישראלי', ופירסמה במלאות חמש שנים לפטירתו (סוקולוב תרפ"ז). סוקולוב קשר בקשר אסוציאטיבי חופשי למדי את הפגישה עם מי”ב להגיגיו על הכנרת, כשהמכנה המשותף ביניהם הוא “הכשרון לראות”. יש הרגשה, שהתיאור שומר על גרעין מהימן של הרושם מאישיותו של מי"ב ומהשיחה המשונה עמו הקשורה בתמונתו שנשלחה לאביו, על אף מרחק השנים, ולמרות שיבוצה המלאכותי בתיאורי הכנרת.

מי“ב הסופר המתחיל, כפי שנרשם בזכרונו של סוקולוב בפגישתם ב־1888, מתואר כ”אברך צעיר,‏ מי שהיה חסיד, כפול עם ולזין, ביישן ובטלן, טיפוס של אברך מעודן ודל וקמוט“. עתה התבונן סוקולוב בצורתו החיצונית שהשתנתה, וראה ש”פניו משונים, גלוח, ושפם א לא ניטשה, גוי גמור". משום כך ניסה למנוע אותו מן הפגישה שתשבור את לב אביו הרב, בשעה שיחזה בפרצופו “הגוי” של בנו. כשטען כנגדו: “כלום אני יכול לשנות את פרצופי?”, יעץ לו סוקולוב להכין את אביו לפגישה ולשלוח אליו תחילה את תמונתו. על כך השיב לו, שכבר ניסה לעשות כן “אבל – אבא אינו מבין לקרוא תמונות!” הוא אינו “רגיל להסתכל” כיוון שהוא תמיד “שקוע במחשבות”, ואינו מסוגל לזהות פנים של אדם בתמונה. אמירה זו שימשה לסוקולוב משל, לאלה שבאים לארץ־ישראל ולכנרת, אבל אינם מסוגלים לראותם ראייה של ממש.


ג. שופמן (תש"ח) זכר למי“ב חסד נעוריו ומאור פניו בשעה שהתייצב לפניו בווארשה בתרס”א כסופר צעיר ומתחיל, כדי להראות לו את כתב־היד של סיפוריו הראשונים, שכבר התקבלו לדפוס על־ידי בן־אביגדור, ולאחר שיצא מאוכזב מפגישתו עם י"ל פרץ.

דומה, שזו אחת העדויות המעטות על מי“ב כמעודד סופרים בראשית דרכם, שכן לא רק שהיו לו הזדמנויות מעטות לכך, משום שישב “במערבא” הרחק ממרכזי הספרות העברית, אלא גם משום שיצא לו שם של איש מסתגר ומתרחק שאינו חם וספונטאני במגעיו עם הזולת, וקשה לרכוש את ידידותו האישית. ממילא נרתעו הצעירים מלכתחילה להתקרב אליו. שופמן הצעיר היה, כרבים מבני דורו, בעד מי”ב ונגד אחד־העם, וראה בראשון כוח מעודד, מעורר ומפרה. הוא התרשם מאד מ“פשטותו ומענוותנותו” של מי"ב, ומנסיונו הרציני לתהות על קנקנו של הצעיר שלפניו כבר בפגישה ראשונה וחטופה זו, שעליה הוא מספר בתערובת של הומור והשתאות.

עיתוי פירסומם של הזכרונות מקץ שנים רבות (א' כסלו תש"ח) בא לבסס את ההערכה הרבה למי"ב כיוצר לדורות, שצדק בפרט ובכלל: כשם שצדק בהערכת חשיבותו של שופמן הסופר המתחיל, כך גם צדק בהרגישו, אם כי “במעומעם”, את הנוראות העתידות להתרחש על העם כולו.


ו. הביקורים ברוסיה (1901; 1902)

תאריך כתיבתם של זכרונות רחל בן־גריון (רמברג) אינו ידוע, והם מתארים את היכרותה עם מי"ב בסוף קיץ 1899 ואת ביקורם בקיץ 1901 בעיירתו דובובה, כדי להציגה בפני אביו ושאר בני משפחתו, ולחזור ולראות שוב, והפעם עם ארוסתו, את נופי ילדותו שאליהם התגעגע.53 רשמיה הראשונים מתולדות חייו ומאישיותו מתמצים בהגדרה החריפה: “אכסוטי”. תיאורה הוא על דרך “ההזרה” של מי שלראשונה מתגלים לפניו הטבע והנוף האנושי של אוקראינה ועיירותיה.

זכרונות אלה הנציחו את דמות דיוקנו של הרב, אבי ברדיצ’בסקי: “איש בעל קומה קטנה, עם זקן שיבה לא גדול וארשת פניו תמימות וטוב־לב לאין־קץ”, ואת יופיה של אשתו, היא אמו־חורגתו של מי"ב. תיאור הבית מעיני בת הכרך המערבי הגדול, יש בו תערובת של ניגודים בין “העניות והפרימיטיביות של הדירה” העשויה מחומר, לבין “רוח אלהים המרחפת מתחת לגג של קש זה”. אין ספק כי לתיאור האוהד תרמה קבלת הפנים החמה לארוסה, שנתקבלה “כבת בן־רגע” על ידי המשפחה, והאב הרב אף חרג ממדותיו ולחץ את ידה לפרידה שלא כמנהגו.

עניין מיוחד יש בתגובות של אנשי העיירה, שהכירו את בני דמותם בסיפוריו, כעסו עליו מאד וחיכו להזדמנות לכלות בו את כעסם, אבל משבא לעירם עם ארוסתו חזרו בהם. אולי התפייסו עם מי"ב בזכותה, ואולי משום שבסופו של דבר היו מרוצים מעצם העובדה שנמצאו חשובים דיים כדי להיות מונצחים בסיפורים, ועצם החשיפה, גם אם לא היתה מכובדת דיה, נעמה להם.54


עדות נוספת על ביקורם של מי“ב ורעיתו הצעירה ברוסיה העיד יוסף רויטברג, בן העיר “שדה לבן” [בילאיה־צרקוב], בזכרונותיו לאחר פטירת מי”ב (תרפ"ה). לפי עדותו, סרו מי“ב ורעיתו לעירו כדי “להתראות עם אחד מרעיו מימי ילדותו, סוחר משכיל, שבנו היחיד היה תלמידי”. כאחרים, ניסה גם הוא למצוא את עקבות הביקור “באחד מסיפוריו”, כדי להנציח את עירו ולהאדיר את שמה.55 בצניעות רבה סיפר על “תמהונו”, ‏ כיצד מי”ב, שבינתיים התפרסם מאד ברבים, הכירו, “אף כי הרבה שנים עברו מאז ראני”, ובכך הוסיף עוד קו לאישיותו.


פרק ששי: השתקעות – ברסלאו (1902–1911)


עמנואל בן גריון הקדיש את החלק השני של ספרו ‘רשות היחיד’ (תש"ם) ל“ימי ברסלאו”. כל דיון בתקופה זו של כעשר השנים שעשה מי"ב בברסלאו, מן הדין שיתבסס על מחקרו זה של הבן, שנולד ב־1903. הוא תאר את “קביעת הבית והחיים היום־יומיים” באותו גילוי לב שאיפיין אותו, והתבסס על יומניו של אביו, חליפת המכתבים שלו, סיפוריה של אמו, ושחזור הסביבה הרוחנית והתרבותית. בד בבד קישר פרטים חיצוניים ומהותיים אלה ליצירתו המחקרית והסיפורית.


יז’י ז’ולאבסקי (1903) בראיון העיתונאי היחיד עם מי“ב שנערך חודשים אחדים לאחר שהשתקע בעיר זו עם רעיתו רחל תיאר את אווירת העיר “העתיקה והמעניינת” כרקע לראיון זה. זוהי זווית ראיה מיוחדת ובלתי שיגרתית, מעינו של סופר ועיתונאי פולני־נוצרי, שהכיר את מי”ב מתקופת לימודיהם המשותפת באוניברסיטת ברן (1894–1896), וניכר בדבריו יותר משמץ של פליאה אכסוטית מהטיפוס של “היהודי המעניין” שהוא מציג בפני קוראיו. בה בשעה קיים בסיס משותף לקירבה ביניהם שהוא, לדבריו: “אהבה כפייתית אל עמו”, “אהבה זו מלאה כאב, אך גם אומץ בלא גבול”.

הפגישה ביניהם נערכה שבע שנים לאחר שנפרדו, כשמי“ב היה שרוי במצב רוח מיואש, שהשפיע על הלך־נפשו ודעותיו. באותם ימים פנה לכתיבה ביידיש, כדי להשפיע יותר על העם, והביע אכזבה מרעיונות רבים שדבק בהם קודם, ביניהם הציונות, שבה ראה “אשליה וחוסר כנות”. הרושם המרכזי של המראיין ממרואיינו הוא של “בכל זאת ואף על פי כן”. למרות היאוש, המשיך מי”ב להטיח בעמו את המסקנות הקשות שאליהן הגיע, מתוך אהבתו הרבה והכואבת אליו, והמראיין מכבד אותו מאד על כך. מסקנתו של הכותב נוגעת לעצמו ולמי“ב כאחד, שאכן יש “לפקוח עינים” לעמו, כשם שמי”ב עושה ביחס לעמו שלו, והעיקר: “נחוצה באמת אהבה עזה לעם כדי ליטול תפקיד כפוי־טובה זה! אנחנו מעדיפים שיזרו חול בעינינו”.

חיים טשרנוביץ, הידוע בכינויו “רב צעיר”, פגש לראשונה את מי“ב ב־1909, בשעה שנסע “להתחקות על דרכי בתי מדרש גבוהים באשכנז” (טשרנוביץ תש"ה). לא היה זה דבר של מה בכך למי שבא לייסד את “הישיבה הגדולה” באודסה, להתרועע עם מי שיצא לו שם ש”היה מקצץ בנטיעות“. לפני שמצא שפה משותפת עמו היה צריך להתגבר על דעת הקהל השלילית לא פחות מאשר על קשיים באישיותו הסגורה של מי”ב. משנכבש טשרנוביץ בקסמי אישיותו של מי"ב, הרגיש שלפניו נפש בלתי מצוייה, על אף דעותיו שלא עלו בקנה אחד עם שלו, ואולי דווקא בשל כך. זוהי דוגמה לאפשרות של קיום ידידות אישית תוך מחלוקת רעיונית תהומית (ראה: הולצמן תשנ"ד/3).


בתקופת שהותו בברסלאו חלה טשרנוביץ ואושפז בבית־חולים, וזכה לביקוריו של מי“ב. כך נוצרה מסגרת נדירה של קירוב לבבות ביניהם, וגם מי”ב נפתח אליו. טשרנוביץ ידע להעריך את השיחות ביניהם, ואת העובדה שמי"ב הקדיש לו מזמנו. עדותו אופיינית לכותבי זכרונות, המשתבחים בעצמם על ידידותם עם מי שידידותו ניתנת במשׂוּרה, ומעלה את כבודם של שני המשוחחים כאחד:


כל מי שבן גריון היה מספר עמו הרי הוא בחזקת אדם כשר, כי לאו כל אדם היה זוכה להיות מן המקורבים שלו, ולא מחמת גאוה חלילה, מגסות הרוח ואף לא מחשש איבוד זמן לבטלה על שיחת רעים, כי עם אנשים כלבבו היה יכול לשבת ימים ולילות ולא פסק פיו משיחה. אלא מחמת פינוק הנפש. {…} ומפני כך לא היה מתקרב אלא לבעלי נפש יפה. {…} הוא היה ממש אנציקלופדיה חיה של סופרי הדור וכל מעשיהם היו נכתבים בספר הזכרונות שלו.


מאמץ ניכר השקיע טשרנוביץ, כדי להצדיק את עצמו בפני חבריו שומרי המסורת על שקיים שיחות עם מי שנחשב כ“כופר בעיקר”, והעיד שמי"ב

היה מתגעגע הרבה אל העבר, אל בית המדרש הישן, אלא שהיה דורש אותו כמין חומר והיה רואה עולם הפוך, תחתונים למעלה ועליונים למטה.


עוד הדגיש ל“הצדקתו” את ייחוסו הרם של מי“ב, את היותו תלמיד חכם אמיתי “חסר־מנוחה” ואת פעילותו בראשית דרכו יחד עם “האדוקים שבאדוקים”. בעיקר הדגיש את בקיאותו העצומה בתנ”ך ובביקורת המקרא הקדומה והחדשה ואת “ידיעותיו התלמודיות וההיסטוריות”. טשרנוביץ תיאר אותו כ“מתמיד גדול” וכמי שקורא כל מה שנכתב על היהדות בעברית ובלועזית ואף קונה הכל, וכן סיפר כיצד נהג להביע את דעתו על מה שקרא. ניכר שטשרנוביץ התאמץ מאד לומר דברי אמת אבל בה בשעה להבליט את הסתירות המתגלות בדבריו ובהתנהגותו של מי"ב, בין השאר כדי להצדיק את התרועעותו עמו.

כאחרים לפניו הדגיש טשרנוביץ את העובדה שמי"ב איחד בתוכו דעות רבות וסותרות, שחיו בשלום ביניהן בתוכו:


לבו של ברדיצ’בסקי היה רחב כפתחו של אולם, שבו היו יכולים לקנן בני פלוגתות שונים {…} וכולם ישבו בשלווה אצלו.


אחד השבחים שקשר לאישיותו הוא ש“היתה לו נשמה יתרה שנמשכה מהיכל הנשמות של האגדה” וש“הוא בעצמו [היה] אגדה, אגדה חיה, מדרש פליאה”. וכך, לאחר כל ההסברים, והנסיונות לרדת לחקר אישיותו נשארה בסופו של דבר בלתי פתורה.56

באפריל 1907 נפגשו ראובן בריינין ומי“ב בברסלאו בביתו של האחרון. רישומה של פגישה זו נשאר ביומנו של בריינין, כחודשיים לאחר מכן (בריינין 1907). השניים הכירו זה את זה היטב מקרוב ואף החליפו, על־פי תיאורו המוגזם של בריינין, “מכתבים לאלפים”. לראשונה נפגשו בברלין בשנת 1893, בתקופת לימודיו של מי”ב בעיר זו, ובשנים 1896–1900 היה מי"ב מבאי־ביתו.

חשיבותם של זכרונות אלה רבה בעיקר לתיאור דמות דיוקנו של מי“ב בכלל, ולא כל כך בתקופה מסוימת זו בחייו. הם נכתבו ללא מרחק, תחת רושם הפגישה, על ידי מי שהכיר היטב ומקרוב את מי”ב אבל לא נמנה עם מעריציו, ויכול היה להתיחס אליו בביקורתיות; היה כמעט בן גילו (בריינין היה בכיר ממי"ב בשלוש שנים) וחברו ל“חלום תחית הספרות העברית, תחית הטעם הטוב, והעמדת צלם היופי על חורבות הגיטו”. זכרונות אלה לא שונו ולא יופו, בהשפעת המאורעות המאוחרים: פירסומו הגדול של מי“ב ומותו המוקדם מחד גיסא; התרחקותו של בריינין מן הספרות העברית ומרכזיה עם נסיעתו לארה”ב (1910) ובמיוחד הנתק שחל בינו לבין הסופרים העברים בעיקר בא“י לאחר שובו ממסעו בבירוביג’אן, ותמיכתו המוחלטת בהתיישבות היהודית ברוסיה (1926) מאידך גיסא. זוהי, אולי, ההערכה הקיצונית ביותר של מי”ב, הממעיטה בערכו, מציגה אותו כתופעה, אם לא לומר כקוריוז, ומעמידה אותו על הגבול שבין הגאון למשוגע, כשההדגשה היא על האחרון.

ראובן בריינין היה בשנים אלה בשיא פירסומו ומעמדו כסמכות מרכזית בנושאי התרבות והספרות העברית וביתו שימש בית־ועד ליוצרים ולאנשי רוח.57 מי“ב סיים באותן שנים את נדודיו ותעיותיו רבות השנים והתיישב זה מקרוב ישיבת קבע עם רעיתו בברסלאו. אולם בעיקר היו שני אישים אלה שונים מן הקצה אל הקצה באופיים ובאישיותם: בריינין יפה התואר, איש החברה, המנהל בית פתוח ומשלב יהדות ואירופאיות; ומי”ב הסגור והמופנם, השומר בקפדנות על פרטיותו וסדרי ביתו, הקנאי לבדידותו, איסטניס וזהיר בכבודו, רציני וקפדן ביחס לאחרים ולא פחות ביחס לעצמו. בתיאורו של בריינין מורגש יותר משמץ של התנשאות והרגשת עליונות על מי"ב, ופקפוק במקוריות דעותיו וביכולתו האמנותית והמחשבתית.


חשוב במיוחד תיאורו החיצוני של מי"ב המושפע, כמובן, מהיחס הכללי הביקורתי אליו:


והנה לנגד עיני בשרי ברדיצ’בסקי כמו שהוא: יהודי קטן, דל, רזה, צנום, גלוח, שערות ראשו קצרות ושיבה זרקה בהן. קצר־רואי, וכבד־השמע, כמעט חצי חרש, קולו צרוד ודק, תנועותיו מתונות, מבטו הוא של חצי משוגע או של איש־הרוח. כמעט הייתי אומר שיש במבטו דבר־מה, איזה ניצוץ, איזו הברקה משל מבטו של פ. ניצשה.

אין בריינין נמנע מלתת הערכה “קלינית־פסיכולוגית”:


אין ספק שבגופו של ברדיצ’בסקי ישנם אותות וסמנים מובהקים של התנוונות, דיגנירציון, ‏המעטת־הדמות; אותות וסימנים של דיקדנס בגופו וברוחו.


הדברים חריפים במיוחד כשמביא בריינין את רשמיו מדרך מחשבתו של מי“ב עד כדי תיאורו כ”בעל מום רוחני" וכ“כשרון חולני”. בסיום תיאורו אין בריינין יכול שלא להזכיר את הניגודים המאפיינים את מי"ב, שבלעדיהם, למעשה, אי אפשר לתארו. המתכונת שלהם הפעם היא: קור־רוח, מתינות ואדישות שהוא מתאמץ להפגין כלפי חוץ, וסערה גדולה השוכנת בלבבו.

ההבדל בין זכרונות־ללא־מרחק לבין זכרונות־ממרחק, במיוחד תחת רושם המוות, בולט מאד אצל ראובן בריינין. ההשוואה עם הספדו, כפי שנרשם ב’הדואר',58 יש בה המחשה מאלפת ביותר לפער זה, ומדגימה עד כמה מפוקפקים הם “הזכרונות לאחר־מות”. כך, למשל, התמצה בזכרונות המאוחרים חוסר־האמון של בריינין בכשרונותיו של מי“ב בפיסקה הכוללת: “שום איש ממכריו לא האמין אז, כי ברדיצ’בסקי יגדל ויהיה לסופר מפורסם”. דווקא אי־אמון זה מנוצל בהספד לצורך האדרת גדלותו של מי”ב. את הכינוי המזלזל הקודם: “חצי משוגע”, החליף כעת התואר המכובד: “איש אגדי”.

בסתיו 1911 עזבה משפחת ברדיצ’בסקי את ברסלאו והשתקעה בשכונת “נוה־שלום” בברלין (פרידנוי, אחד מפרבריה המערביים של ברלין). ש“א הורודצקי (תרפ"ב) העיד, כי עיקר מגמתו של מי”ב במעבר לברלין היה “להתכנס ביותר אל דברי מדע בימי קדם שלנו מאל דברי ספרות”. גם עמנואל בן־גריון (תש"ם, עמ' 27) ראה מעבר זה לא כשינוי מקום בלבד, אלא כסמל חיצוני למיפנה הגדול שחל בדרך יצירתו ובכיוונה “מן הספרות אל החקר”. אחד מסימני ההיכר לשינוי היה סיומו של תהליך החלפת השם מברדיצ’בסקי לבן־גריון.


פרק שביעי: תקופת ברלין (1911–1921)


בעשר שנות חייו האחרונות ישב מי“ב בברלין. תקופה זו מתחלקת בכורח הנסיבות החיצוניות לשלוש תקופות מישנה: השנים שלפני מלחמת העולם הראשונה; שנות המלחמה; השנים שאחריה עד לפטירתו. שלוש תקופות אלה שונות מאד זו מזו. הראשונה עומדת בסימן החשק הגדול לעבודה מדעית; בשניה – בעקבות המתחים של תקופת המלחמה, מתגבר הלחץ הפנימי של המחויבות למחקר עד כדי כפייתיות. בשלישית גברה החרדה לגורל המשפחה ברוסיה והשתלט הדכאון עם הוודע דבר קיצה המר, שקירב את מותו; בד בבד עם השקידה על התקנת יצירתו למהדורת ‘כל כתבי’ בעידודו ובתמיכתו הנמרצים של א”י שטיבל.


א. ברלין: שלוש השנים הראשונות (1911–1914)

בשנים אלה נקבעה תדמיתו של מי“ב כמתבודד מרצון וכמי שבחר לגור רחוק מן המרכזים כדי שיוכל להשקיף טוב יותר על ההתרחשויות ולהביע דעתו ללא־מעורבות. אין צורך לומר שהמציאות לא תמיד היתה זהה לתדמית זו. עם בואו לברלין הסתער מי”ב בחשק רב על עבודתו המדעית, בד בבד עם מאמציו להוציא לאור את כל כתביו. תוכניותיו הרבות ומצבו החומרי הדחוק יצרו אצלו לחצים כבדים לנצל את הזמן מבלי לבזבז דקה. הרושם הכללי שהתקבל מן המובאות הסלקטיביות שהביא הורודצקי ממכתבי מי“ב משנים אלה, הוא של אדם רדוף מאד על ידי עצמו, בשל המשימות הבלתי־אפשריות שהציב לעצמו: “כה אוכלים אותי חיי שעה בכל פה וחיי עולם הולכים ונדחים”. הורודצקי, שהציג את מי”ב באמצעות ציטטות נבחרות שליקט ממאות ממכתביו,59 הכפיף את המובאות לרושם של הדמות הנערצה שאותה רצה להציג ברבים, אם כי אין לפקפק בעובדות המובאות בתיאוריו.


אחת העדויות החשובות שהביא הורודצקי ממכתבי מי"ב על עצמו היא שהשפיעה, קרוב לוודאי, על דמותו כמתבודד בזכרון הקולקטיבי, בתיווכה של מסת־הזכרון שכתב זלמן שזר (ראה בהמשך):

רחוק אנכי מעולם המעשים ומהספרות גם יחד. איני רואה שום איש קורא בשפת עבר ואיני מקבל שום עתון עברי. הנני חי כמו במדבר, אם גם אודה ולא אבוש, כי אנכי בעצמי חצבתי לי מקומי במדבר ואתעב כל דבורים ושיחות שאינם מעלים ועושים מאומה ומאבדים אך את הזמן, שהוא הדבר האחד שבידינו לשמרו. (8.1.1912).


יעקב פיכמן (תרע"ב) קישר בין ישיבתו של מי“ב ב”מערב" “בודד ורחוק ממרכז ספרותי ומשאון ספרותי” לבין היכולת שלו לראות ולתפוס את הדברים מרחוק. דווקא הוא הרחוק ריחוק גיאוגראפי מסוגל להתקרב, לדעת פיכמן, להתרחשות האמיתית קירבה נפשית:


ברדיצבסקי עומד מן הצד ועושה את עצמו ימים רבים כאלו אינו רואה, מה שנעשה בחיינו ובספרותנו. אך הוא רואה מרחוק את הכל, רואה לפעמים גם את כל מה שאנחנו חדלנו כבר לראות מרוב הרגל, ושומע לפעמים גם את זה, שאזננו כבר כבדה משמוע מרוב רעש.


בכך חיזק פיכמן את מיתוס “הבודד במערבו”, שהוא המיטיב לראות מרחוק, מיתוס שמי"ב עצמו טיפח ועודד.

בולטת מודעותו של מי“ב ליסוד הבחירה מרצון בהינזרות מפגישות עם אנשים, ולכך שבדידותו אינה תוצאה מן הנסיבות החיצוניות. מאלפת ההשוואה עם ש”י עגנון, שכל ימיו התאונן אמנם על ריבוי האנשים המתדפקים על דלתו ומכלים את זמנו, אבל בה בשעה נענה להם, ולא עשה הרבה כדִי למנוע עצמו מהם. מסתבר שהיה זקוק למגע האישי פנים־אל־פנים, גם אם בא על חשבון הזמן הפנוי היקר לו כל כך.60 ואגב, עגנון עצמו היה בין הסופרים הצעירים שביקשו באותן שנים לפגוש את מי"ב, אך נדחו.

מארץ־ישראל אימץ יוסף אהרנוביץ,‏ עורך ‘הפועל הצעיר’ ומראשי המדברים רבי ההשפעה את מי“ב לאב הרוחני של “טובי צעירינו”, תוך כדי השוואתו לאישיותו המנוגדת של קלוזנר. האחרון השתדל בכל כוחו, אך ללא הצלחה, להיות למורה־הדור, ומי”ב לעומתו:


מעולם לא היה בעל פרוגרמה, לא היה מורה ומחנך מדעת, ומכל שכן לא היה מחנך מדעת בשביל עליה לא"י, אלא שהוא הריק מלבו מעיָן של מחשבות והרגשות שנקלטו בלבבות אלפי צעירים ועשו את פעולתן שלא מדעת בעלן הראשון ואולי גם למרות דעתו.61

בשנים אלה הגיעו “הצעירים” לשעבר, מעריצי מי“ב, לפעילות מרכזית בעשייה התרבותית והספרותית, ועשו הרבה כדי לחזק את מעמדה המרכזי של האישיות הנערצת עליהם. כך, למשל, תפסו מי”ב ומישנתו מקום מרכזי בכתב־העת של “הצעירים” ‘נתיבות’, שערך לחובר בווארשה (1913), אלא שלא היה לו המשך ישיר בגלל מלחמת העולם הראשונה שפרצה כשנה לאחר הופעת הכרך הראשון שלו.62


ב. ברלין: שנות מלחמת העולם הראשונה (1914–1918)


פגישה עם סופר ואביזריה

תיאור פגישה ראשונה פנים־אל־פנים עם סופר מפורסם כבר נהפך לז’אנר ספרותי בעל חוקיות, שמרכיביו קבועים ואף צפויים. הפוגש הוא לעיתים קרובות, אם כי בהחלט לא תמיד, סופר מפורסם פחות מזה שהוא עומד לפגוש, המכיר היטב את יצירתו ומטפח ציפיות באשר לאישיותו של היוצר על פי יצירתו. ציפיות אלה כוללות בתוכן, עד כמה שהדבר נראה מוזר, לא רק את אישיותו, אלא גם את תיאורי הליכות ביתו, מקום משכנו, צורת הדירה ורהיטיה ואפילו אלה הסובבים את הסופר המפורסם, לרבות עוזרת־הבית שלו.

לאחר שלב ראשון זה של מערכת הציפיות שמפתח הפוגש ביחס לאיש שאותו הוא עומד לפגוש, מתקיים השלב השני, שבו מעומתת המציאות מול הציפיות. כאן מתקיימות שתי אפשרויות: אם הפוגש העריץ את נִפְגָשֹו מלכתחילה, וגם הפגישה עולה יפה, הרי בתיאור יש תואם רב בין הציפיות לבין המציאות, וההערצה מתגברת עם ההיכרות האישית; אבל אם הפוגש הסתייג מנפגשו מלכתחילה, וגם הפגישה אינה עולה יפה, בא התיאור להבליט את הניגוד שבין הציפיות לבין המציאות, וההיכרות האישית מחזקת ומבססת את ההסתייגות הקודמת לא רק מאישיותו של הסופר אלא גם מיצירתו.

ז’אנר זה של פגישה עם סופר מפורסם רווח יותר מאשר מקובל לחשוב, וכלליו תקפים ושרירים מעבר למקריות של פגישה מסוימת. אין זה משנה כמעט אם הפוגש הוא סופר ידוע יותר או פחות או אם הוא עיתונאי. בהווה, ממשיכיו של ז’אנר זה ומפתחיו עד לידי קיצוניות ואבסורד הם עיתונאי־הספרות בראיונות שהם מקיימים עם סופרים במקומות שונים ובמיוחד בביתם, המתפרסמים בשבועונים “לכל המשפחה” של סוף־השבוע, בעיתונות היומית ובמקומונים.

אחת הפגישות ה“פאטאליות” המפורסמות ביותר מסוג זה, היא זו שהתקיימה בין ראובן בריינין ליל“ג, בשעה שהסיק גזרה שווה בין המשרתת המכוערת שפתחה לו את הדלת לבין פסילתו של יל”ג כמשורר הרגש והיופי, אבל, כאמור, אין היא יחידה בסוגה.63


יעקב פיכמן: “בסופי הדרכים משתלבים הניגודים”

פגישה ראשונה מסוג זה עם מי“ב תיאר יעקב פיכמן ממרחק השנים (תש"ב) בספר מיוחד שהקדיש לסוג ספרותי זה של פגישה עם סופר. תיאור זה יש בו דוגמה מובהקת ליסוד הז’אנרי החזק שבכל תיאורי־דיוקן, ולכך שכל פרטי המציאות כפופים להנחת־יסוד עצמאית ראשונית הרותמת אותם לצרכיה. הנחת־היסוד הכללית יצרה קשר ישיר בין היצירה לבין אורח־חייו של היוצר ואישיותו; והנחת־היסוד הקשורה במי”ב ראתה בו בראש ובראשונה את איש הניגודים.

יעקב פיכמן הכיר את מי“ב לא רק מיצירותיו, כקורא נלהב שלו, אלא גם כעורך. המגעים ביניהם החלו בסתו תרס”ד, בשעה שיעקב פיכמן החל לעבוד בהוצאת “תושיה” בווארשה והזמין את מי“ב להשתתף במאסף לילדים ’ניצנים' בעריכתו (פיכמן תשי"ג, עמ' 269–270) ולאחר מכן בשנים תרע”א–תרע“ב כאשר שימש עורך של שלושה מספריו. פיכמן התוודה כיצד הערכתו למי”ב היתה פרי תהליך, שבו היה עליו להתגבר בראש ובראשונה על “חינוכו הקלאסי”, ולאחר מכן, ובודאי לא בפחות מאמץ, על השפעת ביאליק עליו, כדי, לא רק להשלים עם “הרישול החיצוני שבסגנונו של ברדיציבסקי”, אלא בעיקר “להוקיר סגנון ‘פרוע’ זה” ולהבין שמה שקובע בו הוא “הריתמוס הפנימי”. רק לאחר ההתגברות על רתיעה כפולה זו, יכול היה פיכמן לשמש עורך־מיילד למי"ב, ולא רק שלא “לתקן” את סגנונו, אלא אדרבא, לסייע לו להבליטו, בראש ובראשונה על ידי הימנעות משיפורים ומהכנסת־תיקונים (שם, עמ' 271).

מתוך הכשרת־לבבות זו הסביר פיכמן את התרגשותו לקראת פגישתו הראשונה פנים־אל־פנים עם מי“ב בברלין, זמן קצר לאחר הכרזת מלחמת העולם הראשונה, בערב ראש השנה תרע”ה (קיץ 1914). חברות הסופרים שהתלקטה אז בברלין מנתה בין השאר את: נחום סוקולוב, דוד פרישמן, יעקב כהן, זלמן שניאור, דוד שמעונוביץ, ש“י עגנון וצבי דיזנדרוק. הפגישה תוארה על פרטיה הטריביאליים ביותר, לא רק כדי לשוות לה אמינות, אלא בעיקר כדי לרתום אותם לשירות המגמה: ברדיצ’בסקי איש־הניגודים, והפעם – הקפדנות, הדיוק והסדר, בחיי היום־יום של מי”ב, העומדים בניגוד ל“עצבנות שבכתיבתו” ול“אנרכיה הקלה השוררת בהרצאת מחשבותיו”.

כאמור, ביסודו של “ניגוד” זה עומדת הנחת־יסוד פשטנית על התואם “המתבקש” בין אורח החיים לבין סגנון הכתיבה; ציפייה תמימה, שמי שכתיבתו עצבנית, פרועה ואנרכית, אף סדרי חייו כך, ולהיפך. על כן, בכל פעם ש“מתבדה” כביכול, הנחת־יסוד זו, אפשר להסיק ממנה מסקנות מרחיקות לכת על “משמעת עצמית קפדנית”, שתשמש כ“מרפא” מפני “מחלת הגיטו” שהסטריאוטיפים הקבועים שלה הם: אי־סדר, חוסר דיוק וזלזול בגינונים. ניגוד ז’אנרי צפוי זה בא לידי ביטוי באותה פגישה, במתח שבין אופן שיחתו העצבני, השוטף והווידויי של מי"ב לבין הדממה, הסדר והנקיון ששררו בדירתו.

אין ספק שיש מקום להקשות על תיאורים אלה ולשאול שאלות־תם: ומדוע שלא תהיה הדירה נקיה ומסודרת? ומדוע שלא ישררו בה שקט ודממה? ואיך אפשר לכתוב על “הבדידות הכפולה שהציצה מכל קרן זוית” בשעה שהמדובר בבעל משפחה, שאשתו ובנו נסעו “למקום מרפא”?! אבל, אין מקום לשאלות מן המציאות מסוג זה, שכן התיאור כפוף לחוקי הז’אנר הכפול: ז’אנר־הפגישה־הראשונה וז’אנר־מי"ב, שהם המכתיבים את פרטיו ובעיקר את מסקנותיו.

לתפיסת יסוד זו של הניגודים כפופים גם תיאורו החיצוני של מי“ב ו”רשימת הקריאה" שלו. דמות דיוקנו מתוארת בתאורה רמברנדטית, כשבפניו יש דמיון לניצשה, אבל בה בשעה הם “פני יהודי תלמיד חכם”; וספרי הקריאה שלו “ספוגי אידיאולוגיה פרוסית־שמרנית”, המבטאת כמיהה ל“קרקע עַם מוצק” בניגוד לניצשה ולדקדנס המאפיינים את תדמיתו בדרך־כלל, סיום התיאור בניסוח מפורש של תפיסת היסוד הכוללת של פיכמן, המצויה במרבית יצירתו, ואינה קשורה למי"ב בלבד. לפיה “בסופי הדרכים” “משתלבים” הניגודים, ומובלט היסוד המעגלי שבחיים: “נראים הניגודים בהתכנסותם, בהתישרותם הנצחית”.


ש"א הורודצקי: “האישיות הגדולה והחזקה”

הורודצקי היה, כאמור, מן המקורבים ביותר למי“ב, והחליף עמו החל משנת תרס”ד מאות מכתבים. מסתו המקיפה שפורסמה עם פטירתו (תרפ"ב) מבוססת רובה ככולה על חליפת המכתבים ביניהם, והזכרונות האישיים המובלעים בה מועטים מאד, שכן עיקר מטרתה לתת “מושג מהאישיות הגדולה והחזקה של בן־גריון־ברדיצ’בסקי”. כשבא לתאר את מצבו של מי"ב בתקופת המלחמה, היתה מגמתו להדגיש כיצד המשיך גם “בשעת־החרום” בעבודתו המדעית, ורק מבין השיטין מבצבץ שמץ ממצבו הפיסי הקשה: “יחד עם העם האשכנזי סבל רעב ומחסור”, ומתגלה טפח מהשינוי שחל בתחומי התענינותו בעקבות המלחמה:


ברדיצ’בסקי, שהיה רחוק מכל פוליטיקה, החל להתענין במצבם של העמים השונים, וביחוד במצב העם שבתוכו הוא חי, העם האשכנזי, שכיבד אותו מאד ושאת הקולטורה והמדע שלו אהב מאד ולהם התמכר בכל חום לבו. מצב העם הזה וכל אשר עבר עליו מבית ומבחוץ נגע אל לבו.


זלמן שזר: בין זכרון לבדיון

רשימתו של זלמן שזר “התוועדות אילמת” שפורסמה מקץ שנים (תשרי תש"י) היא דוגמה קלאסית לעירוב שאינו ניתן להפרדה בין חוויה של זכרון אוטנטי לבין “חיזוקה” באמצעות היצירה הספרותית. עדותו של שזר על התבוננותו מרחוק במי“ב השקוד על עיוניו בספריה הגדולה של קהילת ישראל בברלין בחודשי החורף של שנת 1915, ניזונה עד לבלי הפרד מסיפורו של מי”ב “הזר” (תרס"ח), כפי שמודה הכותב בעצמו. קשה לדעת היכן נפסק הזכרון ומתחיל הבדיון, אם כי אין ספק שהגרעין הממשי של הזכרון קיים, ומצר שני, בדמותו של “הזר” שיקע מי"ב לא מעט מעצמו.

מי"ב הוצג בזכרון זה כדמות מסתורית, המעוררת פליאה והשתאות, עוד לפני שמתגלה זהותה, שיש לה צורך עמוק “בהתבודדות מוחלטת”, ובשמירה קנאית על פרטיותה. לאחר גילוי זהותה גברה יראת־הכבוד: “כבש עוצם כנות כאבו”. במתח שבין הרצון “לשמוע ממנו דבר חי” לבין הצורך לכבד את אי־רצונו לשוחח, ניצחה השתיקה. הזכות להיות עד מקרוב, אם כי עד אילם, להליכותיו של סופר נערץ זה, הסעירה את רוחו של הזוכר כל חייו: “ובלבי רק בירכתי את המקרה שאִינָה לידי לראות במו־עיני את הסופר הגדול, המתבודד הזה”.


מסת זכרון זו, פרי עטו של מי שהיה נשיא המדינה השלישי (בשתי כהונות החל משנת 1963) חיזקה מאד את “מיתוס ברדיצ’בסקי”.


ג. ברלין: שלוש השנים האחרונות (1918–1921)


“גדול הצער. נמחץ הלב!”64

שנים אלה עמדו בסימן הסידור מחדש של כתבי מי“ב בעשרה כרכים לפי הזמנתו של המו”ל ומצנט הספרות אברהם יוסף שטיבל. פעילות זו, שהיא מטבעה קשה ומתישה, נעשתה כמעט בלתי אפשרית בשל הידיעות על גורלם המר של המרכזים היהודים באוקראינה במלחמת העולם הראשונה, מלחמת האזרחים ברוסיה והמהפכה הבולשביקית. קשה ואיומה במיוחד היתה הידיעה על סופו הנורא של אבי מי“ב, הרב הישיש בן השבעים וחמש ובני משפחתו, שנרצחו באכזריות “בחרב זדים בימי הביניים שנתחדשו”.65 על כל אלה נוספו הידיעות על “מאורעות תרפ”א” בארץ ישאל ורצח ברנר. האפשרות “לגבור על הצער הממית על ידי הבעה חזקה”66 נתבדתה.


מקורבי מי"ב ומעריציו, שהקיפו אותו בשנותיו האחרונות, ראו לעצמם זכות וחובה לספר ברבים את זכרונותיהם מתקופה זו שעשו במחיצתו, ובכך להפיץ את מיתוס ברדיצ’בסקי ולגבשו. מיתוס זה עמד בסימן המתח שבין שני הקצוות: הספרות והחיים. בניסוחו המסורתי הוא ידוע כמתח שבין טביעת המצרים בים לבין שירת הים: “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?” או בניסוחו המודרני יותר: ההצגה, במובן, האמנות, חייבת להימשך, והשחקן, כלומר האמן, חייב להמשיך ולמלא את יעודו על הבמה. וכן כרוכה בכך הדילמה על מקומה של הספרות והאמנות בימי מלחמה. האם כשרועמים התותחים חייבות המוזות לשתוק?

שאלת הספרות מול החיים עמדה בפני מי"ב במלוא חריפותה האישית והמעשית. האם זה הזמן לגייס את כל הכוחות ולשקוד על התקנת מהדורה מקובצת של כתביו, ובכך להנחיל אותה לדורות? האם יש אפשרות להתעלם מאימת המציאות, מגורל העם ובמיוחד ממותם הנורא של אביו ומשפחתו, להתפנות ליצירה ולהתרכז בספרות הדורשת את מלוא תשומת הלב? לכך נתווספה שאלת עקרונית חריפה לא פחות: האם זה הזמן להוציא מחדש את כתביו, שבהם ביקורת נוקבת על העם? לכל אלה נצטרפה התלבטות אישית: האם להקדיש את הזמן לעבודה מדעית או “לחזון” כלומר לספרות היפה? ואולי השאלה היא בכלל אחרת, ואין כלל מתח עקרוני בין שני התחומים, אלא דווקא הספרות היא זו הנותנת את הביטוי לחיים, ובכך מחזקת אותם; והמתח הוא בתחום הביצוע בלבד: האם בכוחו של אדם לעסוק בספרות בשעה שמתיו מונחים לפניו? ואולי גם כאן התשובה, שהעיסוק בספרות, מאפשר ליוצר להמשיך ולחיות למרות הכל?

כמו בראשית דרכו, בשעה שנאלץ לבחור בין שני העולמות וחי את “הקרע” היהודי הרוחני באינטנסיביות מרובה, כך גם לקראת סופה. גם הפעם סימלה התלבטותו האישית את הגורל היהודי במובנו העמוק והבסיסי ביותר. מי"ב, שביטא את הקרע היהודי בין “הספר” לבין “החיים” והמחיש אותו במסותיו ובסיפוריו, נעשה בסופו של דבר קורבנו לא בספרות, אלא בחיים. ההכרעה שהכריע להמשיך ביצירה ובעריכת כתביו, שלא היתה לו כל אפשרות לעמוד בה במלואה, שברה אותו בסופו של דבר מבפנים, וקירבה את קיצו.


‘החיים’ באו אליו ופלשו לעולמו הספרותי

פ. לחובר, ממעריציו המובהקים של מי“ב, שליווה את העריכה המחודשת של כתביו מטעם הוצאת שטיבל, ונמצא במחיצתו בשנת חייו האחרונה, העיד על מצוקתו והתלבטויותיו ב”ימי ברדיצ’בסקי האחרונים" (לחובר תר"ץ). כותרת זו מקשרת אותו עם מנהיגי האומה הגדולים שהשמיעו את דבריהם “האחרונים” לפני מותם.


הוא, שכל ימיו ביקש להתרחק מן החיים “לעמוד מחוץ להם, כדי שיוכל להיות שופט להם ולדונם גם דין חמור” מצא את עצמו “שהוא הולך ואובד את שווי־משקלו, הולך ואובד את חופשו, חופש זה, שרק בהתאכזרות גדולה, שהתאכזר על עצמו במשך שלושים וחמש שנה של מלחמות אין־קץ עם נפשו, עם החיים ועם תנאי החיים, שמר עליו מכל משמר”. החיים באו אליו ופלשו לעולם הספרותי שביקש להגן עליו מפניהם. אלמנת אביו ובית אחיו, שנרצח גם הוא בפרעות, “התקרבו אז ובאו לפולניה. זה עורר בו את כל מגילת הטבח וגם עורר בו את כל חזון הבלהות של חיינו”.

לחובר היה עד להתלבטות מיוסרת ונואשת זו של מי“ב, ולהתמסרותו עד־כלות ליצירתו מתוך מודעות מלאה, וציטט מפיו: “לולא עבודה זו הייתי עוזב את בני־אדם והייתי מתבודד בסתר־פנה ומסיים שם את מעט הימים שהוטל עלי לחיות”. כך, למשל, סיפר על תגובתו הקשה של מי”ב, בסוף תרע"ט, כששמע שבדעתו של לחובר ללכת לתיאטרון: “חרה לי מאד עליך, אמר לי, כי אחרי שנה של שחיטות איומות באוקריינה אתה הולך בראש השנה לתיאטרון”. בולטת ההפרדה שהפריד: ספרות, שהיא מלאכת קודש, כן; תיאטרון, שהוא עינוג והנאה – לא.

לחובר העיד גם על הזכרונות הקשורים באביו, שתקפו את מי“ב, לאחר שנודע לו דבר מותו הנורא, השיחות שניהל עמו במחשבותיו ובחלומות הלילה שלו, שמהן לא נעדרה גם המחשבה “לחזור בתשובה!”. וכן סיפר על התפרצויות הבכי של מי”ב העצור והמסוגר על אביו בכל פעם שעלה זכרו לפניו. קטע מן הפרק האחרון של הרומן הגדול “מרים” נכתב יומיים לפני מותו של ברדיצ’בסקי, ובאותו זמן עצמו תיכנן במוחו “רומן קצר” נוסף, שלא הספיק להעלותו על הכתב.

סופו המחיש את גורל הסופר המוסר את נפשו, פשוטו כמשמעו, על הספרות וכלה בלהבתה. היה בכך חיזוק מוחשי ביוגראפי של מיתוס הסופר המת כשעטו בידו.67 הזכרונות על קיצו יש בהם סממנים מובהקים טיפוסיים של מיתוס המוות של אדם גדול. כצדיק גמור ידע שסופו הגיע, והתכונן אליו: “קוראים לי לבית דין של מעלה” אמר, כפי שהעידו באי ביתו (לחובר ובנו). בין השיחות האחרונות שלו היתה זו עם המו"ל שטיבל, שאותו השביע לסיים את הוצאת כתביו “בכל מקרה שלא יבוא”. יומיים לפני מותו הכתיב לבנו שני קטעים ברומן “מרים”, שתיאר בהם את חזון המוות שראה לפניו (עב“ג תש”ם, עמ' 20).


צעקה לביטוי אחרון

ש"א הורודצקי, מן הקרובים ביותר למי“ב, חיזק וקיבע גם הוא את “מיתוס ברדיצ’בסקי”. עדותו (תרפ"ב) התבססה על חליפת המכתבים העשירה שניהלו ביניהם ועל פגישותיהם, במיוחד בשתי השנים האחרונות בחייו של מי”ב. הדברים שבחר הורודצקי לצטט ממכתבו של מי“ב אליו מיום 7.1.1920 העידו על מודעותו הגבוהה של מי”ב למצבו, ונראו כצוואה. זאת בהתאם לתפיסה המסורתית שלפיה הצדיק יודע את יום מותו ומכין את עצמו לקראתו:


שני גויים בבטני מתרוצצים עתה בחזקה ובשטף: שירה ומדעוּת, בטוי הצער העולמי והלאומי והאישי והחפץ להכרה אחרונה, להכרה מופשטת מכל משברי הדת או הדתות. נתקיים בי: שרפת גוף או חולשת הגוף עם נשמה חיה וצועקת לבטוי אחרון שיכיל סכום כולל.


בפגישתם האחרונה ביולי 1921, בדהלם, “בין אילנות ופרחים, והיום יום בהיר ונחמד היה” נפתח מי"ב, שלא כדרכו, בפני ידידו ובן־שיחו וסיפר ותיאר לפניו


את ימי ילדותו בבית אביו, את אביו הרב וסביבתו, וכה הלך וסיפר, הלך ותיאר, עד שהגיע לרצח הנורא והאכזרי הנעשה באביו ובאחיו בימי הדמים באוקראינה. בשעה זו תקפהו כאב גדול ועמוק והחל לבכות כילד.


הורודצקי המזועזע ראה אותו כמבטא המובהק ביותר של הקינה האישית והקולקטיבית של העם היהודי:


בשעה זו תקפהו כאב גדול ועמוק והחל לבכות כילד. באותם הרגעים נפתח לפני השער וראיתי את כל היגון והעצב, שנושא האדם הגדול הזה בחובו זה ימים וחדשים ושהוא נקב וירד עד תהום לבו ואכל אכלהו ויפצפצהו עד זוב דם. {…}

בלב דווי ונשבר עמדתי לפני הבן הגדול, המתאונן על גורל אביו ואחיו ולבו מתפוצץ על גורל עמו המדכא ביסורים נוראים כל־כך ואין מוצא ואין מפלט…


“קורא־הדורות”

זכה מי“ב, למה שזכו לו יוצרים מעטים בלבד. בני משפחתו, רעיתו ובנו, הקדישו את חייהם לטיפוח מורשתו ולהפצתה ברבים, ובכך חיזקו וביססו את מיתוס ברדיצ’בסקי.68 אחת הדוגמאות המרשימות קשורה באותו מתח שבין “החיים” ו”הספרות“, שקרע את מי”ב מבפנים בשנים אלה. המדובר ב“קינים והגה והי”, אותה קינה בת י“ב פרקים, שנכתבה כשנה לפני פטירתו, “תחת רושם בשורת־הפורענות {…} על הטבח שערכו כנופיות פטליורה בעיירת־נעוריו דובובה ומות אביו הקשיש, אחיו ומרבית בני־העיר על קידוש־השם” (עב“ג תש”ם, עמ' 91). זוהי אחת הקינות המזעזעות על העם היהודי, ומי שכותב קינה כזו מוּעד להישבר מתוכו. יש בה, כפי שכתב עמנואל בן־גריון לא “חתימה” אלא “פתיחה” של מי ש”ראה את הנולד“. לכן “ניתן לכלול אותם בספרות השואה”. ואמנם, גם לאחר שנודעו ממדי השואה לאחר מלחמת העולם השניה, לא פג כוחה של מגילת־קינה זו, אף־על־פי שנכתבה כתגובה על בלהות מלחמת העולם הראשונה. בכך השלים מי”ב את מעגל “שינוי הערכין” שלו, ונשאר כמעט יחיד בפרשנותו הייחודית והאישית את ההיסטוריה היהודית, כפי שהסביר אותה עמנואל בן־גריון: “מאבק־איתנים, שלא הוכרע בימי קדם – או שהוכרע לאותה שעה, בגבור אלהים על השטן, – סופו לאו־דווקא בניצחון אלא בהתמזגות הדדית ובסימן שלטון השלילה”. “הקללה לא רק שקדמה לברכה, אלא, אפילו תיקרא ’ברכה’ בעינה תישאר” (שם, עמ' 92–93). בהפניית תשומת הלב לחשיבותה אל קינה זו, שנשארה ידועה למעטים בלבד, הציב עב“ג את מי”ב, אביו ומורו הרוחני, כחוליה בשלשלת המפוארת של כותבי ההיסטוריה וקוראי הדורות של העם היהודי.


ד. “במותו קרוי חי” (ח"נ ביאליק)

ימיו האחרונים של מי"ב תועדו בקפדנות ובמסירות על ידי הקרובים אליו ביותר: בנו, רעיתו ואנשי החוג הצר של באי ביתו. פירוט מדויק כזה של חיי אדם על ערש־דווי הוא נדיר למדי, וזכו לו בעבר צדיקים וגדולים שחסידיהם סבבו את מיטתם ובהווה סופרים מעטים בלבד.69

בדברי ההספד “על הקבר הפתוח” המחייבים מטבעם ביטויים מהללים וכוללניים, נטבעו מטבעות הלשון הסיכומיות, שעברו מכאן ואילך מכותב לכותב ומדור לדור, במיוחד אצל אלה שלא הכירו אותו אישית. ניסוחים כגון: “יחיד היה בעולמנו, יחיד באהלו, יחיד בנגעיו, נגעי לבבו על גלות השכינה ועל גלות האומה. {…} מתבודד היה בעולמו ומתרחק מן החיים הסוערים. {…} ענו היה וצנוע והיה בורח בתכלית מן הכבוד המדומה {…} ונלחם כל ימיו עם הזיוף שבחיים והתנגד לפרסום ולכל דבר שיש בו אבק של חנופה ושקר” (טשרנוביץ תרפ"ב). הוא הדין גם בהספדים ובנקרולוגים בעיתונות ובכתבי־העת עם פטירתו ובימי הזכרון.70

מתוך שפע ההספדים הנרגשים, שלא קל להפריד בהם בין המלים המתלהמות “מצוות אנשים מלומדה” לבין המלים היוצאות מן הלב, שניכרים בהם דברי אמת וצער אישי ממשי, תובאנה כאן דוגמאות אחדות בלבד.

מוריץ היימאן (1868–1925), סופר והוגה־דעות יהודי גרמני, שהיה חברו הקרוב ביותר של מי“ב בגרמניה, הספיד אותו בירחון הגרמני “נויע רונדשאו” בברלין, שלושה חודשים לאחר מותו (1922 Heimann). היימאן, שכתב לקורא הגרמני היהודי אבל גם הלא־יהודי, עשה מאמץ לקרב את דמותו של ידידו לשני סוגי קוראים אלה כאחד. את הדימוי הראשון, היהודי, שלפיו ראה את מי”ב כאחד מל"ו צדיקים שהעולם מתקיים בזכותם, הסביר לקורא הזר שחזר וסיפר לו את “האגדה העברית היפה”. את הדימוי השני, הכללי, לא היה צורך להסביר, כיוון שנלקח מאוצר התרבות הקלאסית האירופית: ברדיצ’בסקי הוא “מעין אטלאס יהודי, אשר העולם היהודי היה מוטל על כתפיו”.

עדות השמיעה שהעיד אברהם ברוידס (1976) המשיכה את מיתוס ברדיצ’בסקי וחיזקה אותו: המסתורין שאפף אותו בחייו נמשך לאחר מותו, והתחזק דימויו כסופר הממשיך ביצירתו על ערש דווי עד־כלות, ובעיקר בתפקידו כאב רוחני בדורו ולדורות. ברוידס, שרשם ביומנו את השיחה שהאזין לה בין יעקב רבינוביץ לבין פ. לחובר בשלהי תרצ“ו על “אחרוני ימיו של ברדיצ’בסקי”, ציטט מפי האחרון: “מותו של מי”ב היתה המכה הגדולה ביותר שהוכיתי בימי חיי. אולי אף מות אבי לא ישווה עם אבידתו”. כמו כן חיזק לחובר, לפי עדות זו, את המסתורין שאפף את דמותו ואת החיבור שבין האיש ויצירתו: “יכול אני להגיד לך רק זאת, שאף איש מכם לא הכיר אותו, אני מדבר על האדם. ושטות היא לחלק ולהבדיל בין האדם והסופר. הן הוא התבודד והסתיר עצמו מעין רואים”. במיוחד דאגו הזוכר והרושם להדגיש את חשיבות דעתו של מי“ב על הסופרים, בכך שהיתה לו טביעת עין להכיר בגדולתו של גדול. כך, הבטיח לחובר לבן שיחו יעקב רבינוביץ, שמי”ב הזכיר אותו לטובה; וכי “כיבד מאד את ביאליק” ו“רק כתב נגד ‘מגילת האש’”, שהיו לה מתנגדים רבים נוספים.

במרוצת השנה הראשונה לאחר מותו נערכו “אסיפות זכרון” בכל רחבי העולם היהודי, ופורסמו הספדים והערכות רבים מאד בכל העיתונות העברית והיהודית. “נשפי האבל” כלשון אותם הימים, העידו על הקהילות שבתוכן נערכו לא פחות מאשר על האדם שאת זכרו העלו. כך, למשל, כוחה והשפעתה של “הסתדרות ‘אחיעבר’” בניו־יורק וקהל שוחרי־הלשון והספרות העברית ניכרו ב“נשף האבל” רב המשתתפים שנערך בניו־יורק, כפי שדיווח ’הדואר', שהחל להופיע באותה שנה כעיתון יומי:


אל האספה בא קהל גדול עד אפס מקום. בין הנאספים היו כמעט כל הסופרים העברים שבניו־יורק, המורים, העסקנים וטובי העברים. גם מן העיירות הסמוכות לניו־יורק רבו הבאים. (טויזנר תרפ"ב).


לעומת זאת, בברלין, עיר מגוריו של מי“ב, היה המצב שונה, כפי שסיפר ביאליק, תוך כדי התנצלות ונזיפה. שם התקימה האסיפה רק שלושה חדשים לאחר פטירתו, כיוון ש”הסופרים העברים שרובם ככלם גרים הם בעיר ברלין, אורחים שמקרוב באו, עומדים היו וממתינים לבני המקום, התושבים הקבועים, שבתוכם ישב המנוח שנים רבות, שיבואו הם ראשונה להספיד את המת הגדול ולחלק כבוד לתלמיד חכם שמת בתוך המחנה, שכן להם ניתן דין קדימה. אספה זו שצפו לה לא קמה ולא באה". ביאליק מתח ביקורת קשה על קהילת ברלין: “הללו שבחייהם קרוים מתים לא יכלו להספיד את המנוח שבמותו קרוי חי” (ביאליק תרפ"ב).

דווקא בארץ־ישראל בלט הניגוד בין החוברת הנרגשת של ‘הפועל הצעיר’, שהוקדשה לזכרו והשתתפו בה מרבית הסופרים החשובים שחיו בארץ־ישראל, לבין האזכרה מעוטת המשתתפים שנערכה לזכרו.71 על אזכרה עלובה זו, מתח אביגדור המאירי ביקורת קשה. לפי תיאורו, השתתפו בה “שנים וששים איש מכל אותו הקהל הגדול שמלא ושממלא בכל יום את הסינמטוגרף ואת האופירות עד כדי חניקה”, ובמיוחד התריע על מיעוט מספרם של הסופרים – אחד עשר, “ושני המשתתפים בכלל” (המאירי תרפ"ב).

אחד ההסברים האפשריים לכך הוא, שבארץ־ישראל היה הקהל הרחב מעוניין בסופרים הצעירים הארץ־ישראליים הכותבים על המציאות שבתוכה חי, ולא בסופרי העבר, שנחשבו כ“גלותיים”, על כל התדמית השלילית שהתלוותה לכך. בה בשעה, בארה“ב התרפק “הקהל העברי” בעיקר על העבר, ועל “סופרי העבר”. הספרות העברית בארה”ב הצליחה בקושי רב ולתקופה קצרה להצמיח ספרות חיה ומתפתחת, והשקיעה את מירב המאמצים לשמירה על הקיים ולהנצחתו.72

חוברת ‘הפועל הצעיר’ חיזקה וגיבשה את מיתוס ברדיצ’בסקי בארץ־ישראל, והציבה אותו כגדול בדורו ולדורות. הזכירו את שמו כאחד מדמויות המופת ב“שלשלת הזהב” של אבות הספרות העברית ותרבותה, יחד עם לילינבלום, ‏יל“ג, מנדלי, י”ל פרץ, פייארברג, ברנר, ולצדו של אחד־העם, אבל גם ובעיקר כהמשך לאנשי המופת הגדולים בעבר, לנביאים. בה בשעה הובלטה העובדה שמי"ב נשאר תמיד סופר לסופרים, מקור השראה ליוצרים ולהוגי־דעות, למעטים נבחרים ולא לקהל הרחב. כבר אז, והיום יותר מתמיד.

בשנה זו החל מיתוס ברדיצ’בסקי להתגבש בקרב חסידיו ומעריציו, שמספרם אף פעם לא היה גדול, אבל תמיד היה קיים גרעין קבוע שנשאר יציב בכל חילופי הדורות ותמורותיהם. עם פטירתו הורגשה תמימות דעים שאדם גדול ובלתי מצוי הלך לעולמו. מכאן ואילך כמעט כל מגרעותיו נתפסו כמעלות; מתנגדיו מצאו דרך “לחיות בשלום” עם דעותיו שלא היו מקובלות עליהם בעבר, ואין צורך לומר מעריציו בחייו, שהתחרו ביניהם בדברי השבח המופלגים שחלקו לאישיותו, תוך אימוץ נלהב של דעותיו.

מי שהתנגד לו בחייו, ראה בכך זכות לעצמו לאחר פטירתו, שנעשה בר־פלוגתא לאדם גדול כזה (שמעון ברנפלד); מי שהתנגד לדעותיו, ונשאר כזה גם לאחר מותו, מצא להן צד זכות, בכך שיש בהן כדי “לעורר את הלבבות תמיד, לחשוב חשבונה של נפש, {…} ולבחן מחדש את המוסכמות ולבקש להם ראיה” (ביאליק). מי שטען כנגדו בחייו שהוא משנה ומחליף את דעותיו לעיתים קרובות, דרש זאת לשבח לאחר מותו, בנימוק, “שהמנוח היה נאמן לאמת שבלבבו באותה שעה” (שמעון ברנפלד). גם הכתרתו כ“אחד הנביאים” לא נעדרה (משה קליינמן).73

ב“נשף האבל” בניו־יורק (טויזנר תרפ"ב) חברו יחד הסופר הצעיר מנחם ריבולוב (שהיה אז בן 26); הסופר הוותיק ראובן בריינין, בן דורו של מי"ב, ואיש ארץ־ישראל ברל כצנלסון. ריבולוב הדגיש את השניות, הניגודים והסתירות: “הוא היה החי והבונה, היוצר וגם ההורס”; “השניות שבין חיי היש ובין חיי המה שצריך להיות, בין המציאות ובין הדמיון”; “היה אנרכיסט גמור אבל כמה היה ענו”; “הוא קדוש ואנו חול”. גם צורתו החיצונית נרתמה לתבנית הניגודים: “היה נזיר, מופלא, חלש בגופו, אבל חזק ברוחו”.74 ברל כצנלסון הבליט את היותו “מורה־הדרך של הצעירים”; “אהוב וחביב על הפועלים היהודים בארץ־ישראל, שהם העריצו אותו וראו את עצמם כתלמידיו”. וכן הבליט את תכונותיו האישיות:


ברדיצ’בסקי נתן לנו לא רק ספרים, כי אם את עצמו. הוא היה צנוע, התרחק מכל פרסום, היה בודד, לא הרשה להדפיס ולפרסם את תמונתו.


מחשבונות העבר של ראובן בריינין נשאר, אולי רמז אחד בלבד: “שום איש ממכריו לא האמין אז כי ברדיצ’בסקי יגדל ויהיה לסופר מפורסם”. הוא דיבר אך ורק בשבחו, את מגרעותיו הפך למעלות וכינה אותו: “איש אגדי”. גם בדבריו משמשת צורתו החיצונית כחלק ממערכת הניגודים המאפיינת אותו, כשהוא מקשר בינה לבין השקפת־עולמו תוך השוואתו לניצשה: “שניהם היו חולנים, שניהם היו על־פי טבעם רכים וענוגים, ועל כן ראו את הגבורה, את הכח הפיזי, את החרב, באופן אידיאלי”. מן הראוי להעיר, שתכונות אלה של צניעות וענווה – “מיכה יוסף היקר והצנוע” – שהובלטו לא במעט בדברי רבים מאד כדברי שבח וודאיים, ספק אם היתה להם אחיזה של ממש במציאות.


הסופרים העבריים הצעירים בארה“ב – מנחם ריבולוב, הלל בבלי, שמעון הלקין – היו ממעריציו הנלהבים ביותר של מי”ב, ולרשימות הזכרון הנרגשות שלהם, היה המשך, במסותיהם על יצירתו כל ימי חייהם. ב“נ סילקינר, ראש וראשון לחבורת המשוררים הצעירים בארה”ב, הקדיש את שירו “בשלכת” למי"ב (סילקינר תרס"ט). הם היו מראשוני דור הדבקים בו, שלא ידע אותו אלא מיצירותיו. ‏מקצת מדבריהם מיד לאחר מותו יובאו כאן, כדוגמה טיפוסית ואופיינית לסוג זה של מסות ורשימות “אחרי־מות”.


ריבולוב הצעיר, חסידו ומעריצו הנלהב, עשה אפותיאוזה של דמותו וכתב עליו במושגים הלקוחים מעולם האגדה והמסתורין.75 בכך הוסיף קווים למיתוס שהחל לצבור תאוצה. הוא ראה בו “אחד פלאי”; “הצדיק בספרותנו, הצדיק הנסתר – אחד מל”ו“. ההשוואה למשה רבנו משפיעה על כל פרטי התיאור. כך, למשל, מי”ב הוא משה היורד מהר סיני ודורש “שינוי ערכין” ו“לרגליו רוחשים המונים”; וכמותו ידע את יום מותו. מי"ב הוא “אחד קדמון הצועד על אדמת נכר ובפיו – שירת העבר והעתיד”. ריבולוב התייחס אף הוא לצורתו החיצונית, אף על פי שלא ראה אותו מעודו: “רם וחוור, דל־גוף וצנום־אברים, אצבעות דקות, מרעידות ומביעות מה. הליכתו בקצת רטט, קצת טפוף”, וייחס לה משמעויות מיסטיות. האיסור על פרסום תמונתו נתפרש כחלק מן המסתורין והקדושה שהקיפו אותו: “אין צורך לראותו – ולא ראוהו מלבד אלה שהיו קרובים אליו. אולם לקהל הקוראים נשאר נסתר”. אין צורך לומר שגם מגרעותיו נחשבו לו כמעלות, בהסבר אופייני, שעתיד לחזור הרבה בדברי מעריכיו:


אין אחדות בסגנונו ואין שלמות בו – אך קסמו רב ויפיו מוחש, למרות מה שהוא כולו שברים, מעשי־מוזאיקה, עשוי חלילים־חלילים. אומר אני “למרות” – ולבי נוקפי: כי אפשר ואפשר שדוקא להיפך, שהודות לזה, הודות לחצאי הניבים, לבנות־הקולות יארג הארג הלשוני שלו, העוטף אותנו בחוטיו הדקים.


הלל בבלי, גם הוא מצעירי הסופרים בארה"ב (בן 28) חיזק את תדמית הצדיק, הבודד והסובל הגדול: “כמוהו כברנר המנוח היה האיוב של ספרות דורנו”; “כי הנה דוקא הוא בעל הנגודים והקרעים, הפקפוקים והסתירות היה הכי שלם בנפשו”. הוא הכניס אותו “אל תוך המעגל” גם בשעה שנדמה היה שפרץ ממנו החוצה (בבלי תרפ"ב).


שמעון הלקין, הצעיר שבחבורה (23) הבליט את קסם הנהיה שנהה הדור הצעיר אחרי מי“ב, בעיקר משום שהיה שונה מאחרים – “הללו נוסח להם, נוסח לחייהם ונוסח לדבריהם, וזה – אין נוסח לרוחו, כשם שאין נוסח לסגנונו” – ודווקא משום כך יכול היה לייצג אותם ולהיות להם לסמל ל”מבוכת יתמותנו“. מסתו הנרגשת היא אנטי־תיזה למה שנכתב ונאמר על מי”ב על ידי אחרים, עמדה אופיינית לצעיר ההולך וכובש לו דרך מיוחדת לעצמו: “לא רב היה לנו, לא מורה־דרך” (רמז מהופך לדברי ברל כצנלסון), אבל “אהבנוהו כאהוב אח גדול, האומר שירה ביסוריו”. ומנקודת־ראותו של מי“ב, בניגוד למה שכתבו אחרים: “כי לא אהבָנוּ. לא התרצה לנו. אהבתו לנו, קטני־האמונה ותשושי־העוז, אפשר מועטת היתה מאהבתו לבני־דורו, בעלי הבטחון הגדול. {…} ואנחנו זרים היינו לו ביאושנו”. הדברים מכוונים גם כנגד הטוענים להיכרות קרובה עמו ולקשרי ידידות, שהם לדעת הכותב בלתי אפשריים ומנוגדים לטבעו: “בודד היה כל ימיו. מוזר היה לחבריו ותלמידיו נכרים לו”. ברדיצ’בסקי הוא “סמל הווייתנו” ל”דור המדבר, תועי־הרוח האומללים" משום שהוא “התועה הגדול”, “סמל התעייה הנצחית”. כוח המשיכה האדיר שלו הוא גם בכך, שלא ניסה כאחרים להתקרב ונשאר בזרותו ובבדידותו, אבל הצעירים הרגישו בשורש המשותף: “תועה הוא כמונו, תועה ללא־אלהים ועורג על אלהים, על משען ובית אחיזה, כמונו ממש”. הלקין הדגיש תכונות שהפכו את אישיותו ומישנתו לבעלת כוח־משיכה אדיר, ריתקו את מי שנתפס בקסמו ונעשו חלק בלתי נפרד מן המיתוס של דמותו. כגון: “הבודד”, “הכואב”, “העזוב והסובל”, “פלא {…} פלא מכאיב ומגרה מרגיז ומרגיע”, “סוד”, “זרות”, “קסם”, “אהוב ומעורר אימה”, “הספקן הכואב”, “תועה מאמין”.76

הנימה הכללית המשותפת למרבית המשתתפים בחוברת הזכרון של ’הפועל הצעיר' (כ“ב כסלו תרפ”ב) שדנו באישיותו, היא הגעגועים לדמות מופת, לסמכות רוחנית מרכזית שהדור יכול להתברך בה וללכת לאורה. הכותבים, כפי שיודגם להלן, הדגישו את הניגוד בין האיש לבין ההווה שלהם, ובעיקר את ה“לקח” שיש ללמוד מחייו וממישנתו. זוהי עדות נוספת לתהליך קבוע ואופייני, שלפיו הגעגועים לאיש מתגברים עם הסתלקותו, והחלל הריק שהוא משאיר אחריו עם לכתו מורגש ביתר שאת. התכונות שיוחסו לו, יותר משהן מאפיינות אותו, מבטאות את צרכי הדור. הן מעידות בעיקר על אי־הנחת הקבועה שכל דור חש ביחס להווה ואת התרפקותו הנוסטאלגית על העבר שהוא מייחס לו את כל התכונות שהוא שולל מדורו, ההתרפקות על דמות מופת, יש בה כמיהה עזה לאב רוחני, מתוך ביקורת קשה על המציאות האקטואלית שחסרים בה אישים דגולים, ושסימניה הם: כיעור, צעקנות, זדון, ריקנות.

כך, למשל, הכתיר יעקב פיכמן את רשימתו בכותרת המרוממת: “לחיות כמוהו!” המעידה על תפיסתו כדוגמת מופת לדור ולדורות, שהוא ניגוד גמור לחיים בהווה. הוא ראה בו: יחיד ומיוחד, בודד ומתבודד, איש־חידה, מרחיק־ראות ורואה נכוחה, “הצדיק, החסיד בין כולנו”.


ברוח זו קרא יעקב רבינוביץ לרשימתו: “ליחיד”, והדגיש את שליחותו כאחד הנביאים: “העם יצר אותו והוא יצר את אגדת־העם, ויחיד היה, צמא ליחידות ורעב לעם. ואת כאב־היחיד כאב ואת צער העם סבל”.


שלמה צמח, כרבים לפניו, ראה את “התהפוכות” שבהם האשימו את מי“ב מתנגדיו [מ”ל לילינבלום. נ“ג] כ”נצחונות, נצחונות כבירים“. אבל בעיקר נחרתה בזכרון הכותב אותה תמונת יסוד מליצית־פיוטית־דראמטית נרגשת ורטורית הפותחת וחותמת את הרשימה: מי”ב “עמד בתוכנו כצוק סלע”; “בא המות כשואת פתאום ועקרהו. ולעינינו השוחה שהשאיר אחריו, עמוקה, ריקה, שחורה. התמלא מדמעותינו?”77


נתן ביסטריצקי הקדיש את מסתו “לאיש ברדיצ’בסקי”, בלשונו הפיוטית, הנמלצת והמתלהבת. ניסוחיו הגיעו לגבהים כאלה, שדומה שאי אפשר להגביה יותר. אחת ממילות המפתח היא: “קרבן”. מי“ב הוא אחד מאותם אישים שהעלו את עצמם “קרבן בעד הדור” ו”שכל סוד הויתם הנהו סוד וכח הקרבן“. בשטף התלהבותו ראה בו את “אצבע אלהים על פני המים”. סגנונו הבלתי מגובש והתלבטותו הנצחית נדרשים לשבח, וכופים על הקוראים “להאמין אמונה דתית בכל מלה מבוטאה משלו”. צערו הוא “הצער המשיחי” ויסוריו מתוארים כ”פצע משיחי אנוּש“. צירופים אלה הם רק חלק מאותו לכסיקון מועצם, שבו השוואתו למשיח נעשית בגלוי. סיומה של מסתו מכוון להווה, למציאות של הספרות “שנהפכה כולה למין כתיבה של מאמרים, מחקרים, שירים וספורים” ו”שאין בה אף שמץ מהכרת אלהים {…} אף מעט אהבה למשהו". ביסטריצקי הזכיר את ברנר שנרצח חודשים אחדים קודם לכן, וחתם בשאלה פתוחה, שהדגישה את החלל הריק שהשאירו שני גדולים אלה בהסתלקותם. בה בשעה לא יכול לוותר על הפיתוי של משחק־המלים בשמותיהם הפרטיים: “והאיך אפשר יהיה לנשום באוירה של ספרותנו, שאין בה לא יוסף חיים ולא מיכה יוסף?”


עם פטירתו, כמו גם בראשית דרכו, חזרה התופעה של היותו של מי“ב אבן־שואבת ל”צעירים" בכלל וליוצרים צעירים בפרט. הללו נתפסים בקסם יצירתו ואישיותו, ומרידתו במוסכמות, הולכים שבי אחריו ומאמצים אותו לאביהם הרוחני. כך קרה גם בהמשך, וכמעט כל דור של סופרים צעירים גילה אותו מחדש לעצמו והושפע ממנו ורבים אף נתנו לכך ביטוי בכתב.78


בראשית המאה העשרים היו “הצעירים”: מרדכי אהרנפרייז; בן־אביגדור; מ“ז ברודא; יהושע טהון; אברהם לודוויפול; דוד ניימארק. בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה היו “הצעירים”: פ. לחובר; הלל צייטלין; י”ח ברנר; ג, שופמן; יעקב פיכמן. בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה היו “הצעירים”: אביגדור המאירי; שלמה צמח; אליעזר שטיינמן. בשנת פטירתו היו “הצעירים” בארה“ב: הלל בבלי; שמעון הלקין; ב”נ סילקינר; מנחם ריבולוב. ובארץ־ישראל: יוסף אהרנוביץ; נתן ביסטריצקי; אשר ברש; ברל כצנלסון; יעקב רבינוביץ; דוד שמעונוביץ.


וכך בכל דור מחדש, עד ימינו: אסתר ראב, אבות ישורון, פנחס שדה; וייבדלו לחיים ארוכים: חיים באר; יצחק בן־מרדכי; אורציון ברתנא; משה דור; שולמית לפיד; אהרן מגד; אמנון נבות; עמוס עוז; דן צלקה; עדי צמח; יורם קניוק; משה שמיר – אם להזכיר שמות ספורים בכל דור מתוך מחנה גדול מאד. השמות, הזמנים והצורות מתחלפים ומשתנים, אבל “הצעירים” של כל דור מגלים את מי"ב לעצמם, במחזוריות כמעט קבועה. ואישיותו מרתקת אותם לא פחות מסיפוריו ומהגותו.


1990–1997


ביבליוגרפיה

(הפריטים המסומנים בכוכב נכללים בספר זה)


אהרנוביץ, יוסף, תרע"ג. “על ימין ועל שמאל”, הפועל הצעיר, ו, גיליון 12–13, ט בטבת (19.12.1912), עמ' 16–19.


* אהרנפרייז, מרדכי, תשי"ג. בין מזרח למערב, תרגם מ' גיורא, הוצאת עם עובד, תל־אביב. [הופיע לראשונה בשוודית ב־1946 בשם: חיי בין מזרח למערב].


אורן, יוסף, תשמ"ה. אחד־העם, מ.י. ברדיצ’בסקי וחבורת “צעירים”, הוצאת יחד, ראשון לציון.


אחד־העם, תשי“ג. “פרקי זכרונות”, כל כתבי אחד העם, הוצאת דביר, תל־אביב ו”הוצאה עברית“, ירושלים, עמ' תסו–תצו. [תרנ”א–תרפ"ו].


אלדד ומידד {שלום עליכם וי"ח רבניצקי}, תרנ"ג. “קבורת סופרים. פוליטון”, המליץ, לג, גיליון 22, כא בשבט, עמ' 2–3; גיליון 25, כד בשבט, עמ' 2–3; גיליון 27, כז בשבט, עמ' 2–3.


אלישיב, ישראל [חתום: גר צדק], 1904. “נשמות. מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, הדור, ב, גיליון ח, יג בניסן תרס"ד (29 במרץ), עמ' 1–5.


אלמגור, דן, 1/1980. “אילן זה… ניר זה…” ידיעות אחרונות, 1 בפברואר.

_____, 2/1980. “ביד חזקה ובזרוע נטויה”, ידיעות אחרונות, 28 במרץ.


באר, חיים, תשנ"ב. גם אהבתם גם שנאתם. ביאליק, ברנר, עגנון – מערכות יחסים, הוצאת עם עובד, תל־אביב.


בבלי, הלל, תרפ"ב. “במעגל. לפטירתו של מ.י. ברדיצ’בסקי”, הדואר, א, גיליון 24, כז בחשון (28.11.1921), עמ' 3.


ביאליק, ח“נ, תרפ”ב. “על מ.י. ברדיצ’בסקי”, בתוך: דברים שבעל־פה, ב, הוצאת דביר, תל־אביב תרצ"ה, עמ' קפד–קפה.


ביירך, לאה, 1991. ממרחב לסמל. זכרונות אודסה העברית 1881–1914, עבודת גמר לתואר שני, בהדרכת פרופ' נורית גוברין, החוג לספרות עברית, אוניברסיטת תל־אביב, ינואר.

בן־גריון, עמנואל, תש“ז. “מי”ב והעליה השניה”, בתוך: ארבעים שנה, הוצאת מפא“י, תל־אביב, עמ' 226–228. כונס בספרו: קורא הדורות, הוצאת רשפים, תל־אביב תשמ”א, עמ' 194–195.

_____, תשכ“ח. “לאחר מאה שנה ושנתיים ימים. על יצירת מי”ב השלמה”, מולד, א, גיליון ד, עמ' 459–464. כונס בספרו: קורא הדורות, הוצאת רשפים, תל־אביב תשמ"א, עמ' 195–202.

_____, תש“ם. רשות היחיד. מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (בן־גריון) בעשרים שנותיו האחרונות, הוצאת רשפים, תל־אביב. [הספר נכתב בשנת תש”ב].


* בן־גריון, רחל, תשמ"ח. “דובובה, 1901 (פרק זכרונות)”, גנזי מיכה יוסף, ג, עמ' 63–64. [כתב־יד מעזבונה. שנת חיבורו אינה ידועה].


* בן־דוד (דוידוביץ), י“ל, תרנ”ג. “מצבה חיה”, הצפירה, כ, גיליון 4, כט בטבת (17.1.1893), עמ' 14–15; גיליון 5, א בשבט (18.1.1893), עמ' 18.


בקון, ‏יצחק, תשל"ה. ברנר הצעיר, א–ב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל־אביב.


ברדיצ’בסקי, מיכה יוסף, תרנ“ב. “רשות היחיד (בעד הרבים). מאת ירובעל”, אוצר הספרות, ד, עמ' 1–40. הופיע גם כתדפיס נפרד. שני קטעים (עמ' 2–3 ועמ' 40) כונסו בספרו נמושות, הוצאת צעירים, וארשה תר”ס, עמ’ 12–13, בשם “דפים ישנים” (א–ב), וכן בתוך: ברדיצ’בסקי תשי"ב, עמ' מד, ובנספח עמ' שעו–שעז.

_____, 1909. “דוקטור קלוזנר”, בתוך: ברדיצ’בסקי תר“ע, עמ' 65–83. כונס בתוך: ברדיצ’בסקי תשי”ב, עמ' רלד–רמ.

_____, תר"ע. בערב. טפוסים ספרותיים, הוצאת תושיה, וארשה.

_____, תרע"א. פרי ספר. עניני בקרת, הוצאת תושיה, וארשה.

_____, 1920, “קינים והגה והי” מקלט, ה, עמ' 68–73. כונס בתוך: ברדיצ’בסקי תשי"ב, עמ' שסט–שעא.

_____, תרפ“א. “אחרי מות משורר ההתלבטות”, התקופה, ט, עמ’ 471–472. כונס בתוך: ברדיצ’בסקי תשי”ב, עמ' רע.

_____, תשי"ב. כל מאמרי מיכה יוסף בן־גריון (ברדיצ’בסקי), הוצאת עם עובד, תל־אביב.

ברדיצ’בסקי, מיכה יוסף – ברנר, יוסף חיים, תשכ“ב. חליפת אגרות (תרס“ז–תרפ”א), ההדיר שלמה ברטונוב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל־אביב. מהדורה מתוקנת פורסמה על־ידי בית דבורה ועמנואל, חולון תשמ”ד.


* ברודא, מרדכי זאב, תש"ך. “ימי הלימודים בברלין”, זכרון מרדכי זאב ברודא, הספריה הציונית, ירושלים, עמ' 119–144.


ברוידס, אברהם, 1976. “ימיו האחרונים של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי” פגישות ודברים, הוצאת מסדה, רמת־גן, עמ' 206–207.


* בריינין, ראובן, תרנ“ד. “בר־חלפתא. ציור”, לוח אחיאסף, ב, עמ' 71–88. כונס בתוך: כתבים נבחרים, א, הוצאת הוועד הציבורי, ניו־יורק תרע”ז, עמ' 149–168.

_____, תרנ"ז. “יהודה ליב גורדון (זכרונות ומחשבות), השלח, א, עמ' 2, 62–68, 332–339, 421–433. כונס בתוך: כל כתבי ראובן בן מרדכי בריינין, א, הוצאת הוועד הציבורי, ניו־יורק תרפ”ג, עמ'

3ֻ–45.

* _____, 1907 “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, בתוך: כל כתבי ראובן בן מרדכי בריינין, ג’ הוצאת הוועד הציבורי, ‏ ניו־יורק‏ ת"ש, עמ' 123–125. [רשימת־יומן מיום [22.6.1907.

* _____, תרפ"ג. “בני דורי (מפנקסי)”, התורן י, חוברת א (ניסן) עמ' 60–63.

_____, תשכ“ה. “זכרונות: ל”ה”, כתבים נבחרים, ספרית פועלים בשיתוף עם קרן וינפר־מורגנשטרן, מרחביה, עמ' 494–502.


ברינקר, מנחם, תש"ן. עד הסמטה הטבריינית. מאמר על סיפור ומחשבה ביצירת ברנר, הוצאת עם עובד, תל־אביב.


ברנר יוסף חיים, תרע“ג. “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. דברים אחדים על אישיותו הספרותית”, הפועל הצעיר, ו, גיליונות א–ט (תשרי־כסלו). כונס בתוך: כתבים. פובליציסטיקה; ביקורת, ג, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ”ה, עמ’ 821–885.


גוברין, נורית, תשל“ג. “קוים להתפתחות הביקורת על יצירתו הסיפורית של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, בתוך: גוברין (עורכת) תשל”ג, עמ' 7–51.

_____, (עורכת), תשל"ג. מיכה יוסף ברדיצ’בסקי – מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו הסיפורית, הוצאת עם עובד וקרן תל־אביב לספרות ולאמנות, תל־אביב.

_____, תשל"ה. “עיונים בסיפור ‘אויבי’”, מעגלים, הוצאת מסדה, רמת־גן, עמ' 66–78.

_____, 1981. שרשים וצמרות. רישומה של העלייה הראשונה בספרות העברית, הוצאת פפירוס, תל־אביב.

_____, (עורכת), תשמ"ה. חילופי מכתבים בין ישראל כהן ובין ש"י עגנון ודוד בן־גוריון, הוצאת עקד, תל־אביב.

_____, תשמ"ט. “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי והרעיון הציוני”, דבש מסלע, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, תל־אביב, עמ' 13–37.

_____, 1991. ברנר – “אובד עצות” ומורה־דרך, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, תל־אביב.

_____, 1995, צריבה. שירת־התמיד לברנר. משרד הבטחון – ההוצאה לאור, תל־אביב.


גולדשטיין, יוסף, 1992. אחד־העם. ביוגרפיה, הוצאת כתר והוצאת זגגי, ירושלים.


גולן, ארנה, תשל"ו. ביקורת הספרות־היפה העברית – התפתחותה וגילוייה בשנים 1897–1905, דיסרטציה, בהדרכת פרופ' שמואל ורסס, האוניברסיטה העברית, ירושלים.


* גינצבורג, חיים, תרצ“ב. “הד”ר טהון על ברדיצ’בסקי”, העולם, יט, גיליון 50, יב בטבת (22.12.1931), עמ’ 1002.


גינציג, עזריאל, תרס"ט. “הוצאת צעירים”, האשכול, ט, עמ' 268.


גמזו, יהודה ליב, תרנ"ה. “תשובה כהלכה (לביקורת ה' ירובעל ב’אוצר הספרות' שנה רביעית)”, תלפיות, עמ' 26–36 במדור: חזות הכל.


* הוברמן, נחמן, תרפ"ה. “הבודד”, העולם, יב, גיליון 43, כו בתשרי (24.10.1924), עמ' 862–863.

_____, תשט"ז, “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, בתוך: ברשד – בצל עיירה, הוצאת אנציקלופדיה של גלויות, ירושלים, עמ' 106–112.


הולצמן, אבנר, תש"ן, “קטלוג ארכיון המכתבים של ‘גנזי מיכה יוסף’”, גנזי מיכה יוסף, ד, עמ' 77–102.

_____, תשנ"ד, הכרת פנים. מסות על מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, עיריית חולון והוצאת רשפים, תל־אביב.

_____, תשנ"ד/1. “פרשת ‘בר־חלפתא’: ברדיצ’בסקי כגיבור סיפורו של בריינין”, שם, עמ' 87–97.

_____, תשנ"ד/2. “שני ‘צעירים’: ברדיצ’בסקי ואהרנפרייז”, שם, עמ’ 117–129.

_____, תשנ“ד/3. “‘כמותך ירבו במתנגדי’. בין מ”י ברדיצ’בסקי לחיים טשרנוביץ”, שם, עמ' 130–148.

_____, 1995. “הסופר ועורכו. בין מיכה יוסף ברדיצ’בסקי לנחום סוקולוב”, קשר, מס' 18, דצמבר, עמ' 66–86.

_____, תשנ"ו. אל הקרע שבלב. מיכה יוסף ברדיצ’בסקי – שנות הצמיחה (תרמ“ז–תרס”ב), הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, בשיתוף עם בית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל־אביב.


* הורודצקי, ש“א, תרפ”ב. “לצורתו הרוחנית של מ.י. בן־גריון”, התקופה, יג, עמ' 458–475. כונס בספרו: זכרונות, הוצאת דביר, תל־אביב תשי"ז, עמ' 171–198.


הורוויץ, חיים דב, 1900. “צער האומה וצער המשורר”, הצפירה, מז, גיליונות 143–155, יא–כה בתמוז תר"ס (8–22 ביולי) [11 המשכים].


הלקין, שמעון [חתום: בן הא־הא], תרפ"ב. “התועה הגדול. אחרי מותו של מ.י. ברדיצ’בסקי”, הדואר, א, גיליון 29, ג בכסלו (4.12.1921), עמ'

  1. כונס בספרו: דרכים וצדי דרכים בספרות, א, הוצאת אקדמון, ירושלים תש"ל, עמ' 191–192.

הלפרין, חגית, תשנ"ז. מעגבניה עד סימפוניה. השירה הקלה של אברהם שלונסקי, הוצאת מכון כץ לחקר הספרות העברית וספריית פועלים, תל־אביב.


המאירי, אביגדור [חתום: מורה], תרפ"ב. “הסופר המעניין”, לב חדש, גיליון 5, כז בטבת (27.1.1922), עמ' 13–15.


ורסס, שמואל, תשל“ג. “הסיפור ‘מעבר לנהר’ של מ”י ברדיצ’בסקי – עיון במקורותיו ונוסחאותיו”, בתוך: מחקרי ספרות מוגשים לשמעון הלקין. בעריכת עזרא פליישר, הוצאת מאגנס, ירושלים, עמ' 35–60; ובספרו: ממנדלי עד הזז, הוצאת מאגנס, ירושלים תשמ"ז, עמ' 158–183.


* ז’ולאבסקי, יז’י, 1903. “Z drogi [מן הדרך], Czas [הזמן], קראקוב גיליון 128, 8 ביוני. תורגם מפולנית בידי לילה הולצמן ופורסם בגנזי מיכה יוסף, ג, תשמ”ח, עמ' 65–70.


טביוב, י“ח, תרס”א.‏ “השואפים”, הדור, א, גיליון ג, יט בטבת (10.1.1901), עמ' 15–16.


טויזנר, מ“ח, תרפ”ב. “נשף אבל לזכר מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, הדואר, א, גיליון 41, יז בכסלו (18.12.1921) עמ 3.


טשרנוביץ, חיים, תרפ“ב. “על הקבר הפתוח”, התקופה, יג, עמ' 427–428. כונס בספרו: מסכת זכרונות, הוצאת ועד היובל, ניו־יורק תש”ה, עמ' 229.

_____, תרפ“ט. “הפורץ”, בתוך: ספר י"נ שמחוני, ברלין, עמ' 194–196. כונס בספרו: מסכת זכרונות, הוצאת ועד היובל, ניו־יורק תש”ה, עמ' 224–228.

* _____, תש"ה. “האדם באהל”, מסכת זכרונות, הוצאת ועד היובל, ניו־יורק, עמ’ 217–224.


כארלאש, יצחק, 1956. “בעל־מחשבות”, לעקסיקאן פון דער נייער וודישער ליטעראטור, אלוועלטלעכן יידישן קולטור־קאנגרעס, א, ניו־יורק, עמ' 359–366.

כגן, צפורה, תש“ן. “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי – דוד ניימארק. י”ח אגרות (1897–1899)”, גנזי מיכה יוסף, ד, עמ' 52–72.

_____, תשנ“ב. “נתיבי מחקר. חליפת מכתבים בין מ”י ברדיצ’בסקי לד' ניימארק”, טורא, ב, עמ' 81–103.


כהן, ישראל, 1972 “פני יעקב שטיינברג”, יעקב שטיינברג. האיש ויצירתו, הוצאת דביר, תל־אביב, עמ' 26–35.


כפכפי, יצחק, ואורי ברנר (עורכים), 1991. על יוסף חיים ברנר, עוד זכרונות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל־אביב.


* כצנלסון, ברל, תרצ"ט. “האחד במערכה (ראשיתו של נחמן סירקין)”, בתוך: כתבי נחמן סירקין, הוצאת דבר, תל־אביב, עמ' ז–קלב.


* כשדאי, צבי, תרפ"ו. “קטעי זכרונות”, רשומות, ד, עמ' 216–230.


* לחובר, פ., תר“ץ. “ימי ברדיצ’בסקי האחרונים”, מאזנים (שבועון), א, גיליון 31, יב בחשון (15.11.1929), עמ' 1–3. כונס בספרו: ראשונים ואחרונים, הוצאת דביר, תל־אביב תרצ”ד, עמ' 70–77. מהדורה מורחבת תשכ"ו, עמ' 265–273.


ליליינבלום, משה ליב, תר"ס. “על התהפוכות”, לוח אחיאסף, ח, עמ’ 183–206.


* מדרשי, יעקב, 1954 “בעקבותיו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, הפועל הצעיר, כו, גיליון 10, יב בכסלו תשט"ו (7 בדצמבר), עמ' 13–14.


מלאכי, א"ר, 1966. “ברדיצ’בסקי וחובבי ציון באמריקה”, בצרון, כז, גיליון ג, פברואר, עמ' 106–113; גיליון ד, מרץ, עמ' 185–189.


ניימארק, דוד, תרפ"ב. “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, הדואר, א, גיליון 26, כט בחשון (30.11.1921) עמ' 3.


סופר מערבי [?], 1900. “המהפך החדש”, המגיד [החדש], ט, גיליון יט–כ, יח באייר תר“ס (17 במאי), עמ' 221–223; גיליון כה, כד בסיוון תר”ס (21 ביוני), עמ' 292–293.


* סוקולוב, נחום, תרפ"ז. “מאלבומי הארץ־ישראלי”, העולם, יד, גיליון 6, כח בחשוון (5.11.1926), עמ' 855–856.


סילקינר, ב“נ, תרס”ט. “מספר השירים. ב: בשלכת (מקדש לד"ר מ.י. ברדיצ’בסקי)”, הצבי, כה, גיליון 122, יב באדר תת"מ, עמ' 1.


סירקין, מרי, תש"ל. אבי, נחמן סירקין, הספריה הציונית, ירושלים.


* פיינברג, נ“ש, תרפ”ב, “ימי עלומיו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, קונטרס, ה, גיליון קח, יב בשבט (10.2.1922), עמ' 17–20. נוסח מורחב בשם “ברדיצ’בסקי בטרם שנתגלה” מצוי בכתב־יד בארכיון בריינין במונטריאול, ופורסם בתוך: גנזי מיכה יוסף, ג, תשמ"ח, עמ' 32–38. וכן פורסם נוסח ביידיש: “בערדיטשעווסקי’ס יוגענד”, אידישע גאזעטטען, 2.12.1921.


פיכמן, יעקב, תרס"ט. “שרטוטים”, העולם, ג, גיליון 22, ג בתמוז (22.6.1909) עמ' 8–9.

_____, תרע"ב. “שרטוטים. ו: ברדיצ’בסקי המבקר”, העולם, ו, גיליון 12, יח בניסן (6.4.1912), עמ' 16–17 [וילנה]; גיליון 5, ה בסיוון (21.5.1912), עמ' 13–15 [אודסה].

* _____, תש“ב. “ברדיצ’בסקי”, סופרים בחייהם. ספר הפגישות, ספריית “רמון”, תל־אביב, עמ' 161–170. כונס בתוך: פיכמן תשי”ג, עמ' 269–276, בשם: “יום אחד עם ברדיצ’בסקי”.

* _____, תשי"ג. “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, רוחות מנגנות, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, עמ' 175–276.


פרישמן, דוד, תרצ"ח. “מכתבים למיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, מאזנים ז (ניסן־אלול), עמ' 231–239; 322–331; 469–478; 554–561.


ציטרון, ש“ל, תרע”ד. “רשימות לתולדות העיתונות העברית – IV: המליץ”, העולם, ח, גיליון 18, כה באייר (21.5.1914), עמ' 10–12.


קושניר (שניר) מרדכי (עורך), 1944. יוסף חיים ברנר. מבחר דברי זכרונות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל־אביב (מהדורה מורחבת ב־1971).

_____, ושמעון קושניר (עורכים), 1946. רחל ושירתה. מבחר דברי זכרונות והערכות, הוצאת דבר, תל־אביב (מהדורה מורחבת ב־1971).


קלוזנר, יוסף, תרנ"ו. “עוד צעד אחד לפנים”, אוצר הספרות, ה, עמ' 318–319.

_____, תרס"ב. “ספרותנו”, השלח, ט (אדר־ניסן), עמ' 246–251.

_____, תש"ו. דרכי לקראת התחיה והגאולה. אבטוביוגראפיה, הוצאת מסדה, תל־אביב וירושלים.


קרסל, ג', תשכ“ה; תשכ”ז. לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, ספרית פועלים – הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה.


קשת, ישורון, תשי"ח. מ.י. ברדיצ’בסקי (בן־גריון). חייו ופעלו, הוצאת מאגנס, ירושלים.


ראבידוביץ, שמעון, תשמ"ג. שיחותי עם ביאליק, הוצאת דביר, תל־אביב.


רבניצקי, י“ח, תרפ”ב. “מכתב אל המערכת”, קונטרס, ה, גיליון קי, כו בשבט (24.2.1922), עמ' 31.


* רויטברג, יוסף, תרפ“ה. “מ.י. ברדיצ’בסקי (זכרונות – למלאות שלש שנים למותו)”, הדואר, ד, גיליון 3, כד בחשוון (21.11.1924), עמ' 4–5. נדפס שוב בתוך: גנזי מיכה יוסף, ג, תשמ”ח, עמ' 39–42.


ריבולוב, מנחם, תרפ"ב. “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, הדואר, א, גיליון 23, כו בחשון (27.11.1921), עמ 3.


רבלין, אשר א', תשט"ז. אחד־העם ומתנגדיו והשקפותיהם על הספרות העברית בדורם, הוצאת דביר, תל־אביב.


שביט, זהר, 1982. החיים הספרותיים בארץ־ישראל 1910–1933, הוצאת המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה והקיבוץ המאוחד, תל־אביב.


* שופמן, ג‘, תש"ח. “פגישתי עם מ.י. ברדיצ’בסקי”, דבר, א בכסלו (14.11.1947), עמ’ 3. כונס בתוך: כל כתבי ג. שופמן, ד, הוצאת דביר ועם עובד, תל־אביב תש"ך, עמ' 182–183.


* שזר, זלמן, תש“י. “מול מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (התוועדות אילמת)”, הדור, כט באלול (11.9.1950). כונס בספרו: אור אישים (מהדורה מורחבת), א, הספריה הציונית, ירושלים תשכ”ד, עמ' 163–167.


שלום עליכם וי"ח רבניצקי – ראה: אלדד ומידד.

Ehrenpreis, Marcus, 1921. “Gespräche mit Berdyczewski”, Der Jude, VI, No 3, December, pp. 174–180. {“שיחות עם ברדיצ’בסקי”}.

* Heimann, Moritz, 1922. “Micha Yosef Bin Gurion – Seinem Gedächtnis”, Neue Rundschau, January, pp. 68–74. Reprinted in: Nechgelassene Schriften, S. Fischer Verlag, Berlin, 1926, pp. 127–137.

[“לזכר מיכה יוסף בן־גריון”. תרגומים עבריים חלקיים מאת רחל ועמנואל בן־גריון פורסמו בדבר, 18.11.1946 בשם “על מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, ובגנזי מיכה יוסף, ב, תשמ"ו, עמ' 24–27, בשם “אטלאס יהודי”. בספר זה נדפסת המסה לראשונה בנוסח עברי מלא].


 

צבי כשדאי

קטעי זכרונות

א.

דוּבּוֹבָה (מחוז אומן, פלך קיוב), שבה נולדתי בשנת תרכ״ה, היתה בימי עירה קטנה, בת מאה בית, ומצודתה של “הדינסטיה הצרנובילית” פרושה עליה.

ביחוד היתה גדולה כאן השפעתו של רבי דוד׳ל הטלנאי, שהשכין גם בעירתנו אחדים ממקורביו התקיפים לשם מלחמה ביתר החסידים, שלא רצו להודות בו וב“תקנה הגדולה” שֶׁתִּקֵּן ואשר הרעישה עולמות בשעתה.

כידוע מלך ר׳ דוד׳ל תחלה בווַסילקוב, וברצותו לכבוש את חבל הארץ השמנה והעשירה, אשר על גבול פלך חרסון ופודוליה, עזב את ווסילקוב והעביר את כסא־מלכותו לְטַלְנָה. וכדי להתפרסם בעולם היתה ראשית מעשיו, אחרי עברו לטלנה, לתקן תקנה גדולה: צוה על חסידיו להפסיק בקדושת “כתר” לא ב“וקרא זה אל זה ואמר” אלא ב“יְשַׁלֵשׁוּ”, ולגרוס “כדבר” במקום “ככתוב”.

בגלל זה פרצה מחלוקת בישראל, יושבי חבל־ארץ זה, שהיו בהם גם חסידים של רביים אחרים ולא הודו לא בר׳ דוד׳ל ולא בדינסטיה הצרנובילית בכלל. ר׳ דוד׳ל לא נחם על המחלוקת, שפרצה בגללו; אדרבה, הוא ראה בה סגולה בדוקה לפרסום שמו. ואולם, המחלוקת כשהיא לעצמה הביאה לא רק לידי מלשינות ודלטוריא, כי אם גם לידי שפיכת־דמים (ממש!), ולא מבעי — לידי ריב משפחות, לידי הפרת שדוכים בין חתן לכלה ולידי פרוד בין איש לאשתו. בן נבל את אביו, ואח נעשה שונא לאחיו. ויהי הדבר להלכה רווחת בקרב מתנגדיו של ר׳ דוד׳ל: “הואיל ו׳כדבר׳ניק׳ אתה, שוב אינך בכלל ׳עושה מעשה אחיך׳ ואסור לרחם עליך”…

והנה עובדות אחדות, השמורות בזכרוני.

רבי גדליה־אהרן הסוקוליבקי היה בר־פלוגתיה היותר קיצוני של ר׳ דוד׳ל, שהסיג את גבולו, בעברו מווסילקוב לטלנה. ואחד מראשי חסידיו של ר׳ גדליה־אהרון שלח אש ב“קלויז” של הטלנאים בגלל ה“כדבר” שלהם. ה“קלויז” נשרף כלו, ועמו נשרפו גם כמה ספרי־תורה. ובהתעורר הנחם במבעיר הבערה אחזה אותו עוית, ומאותה שעה ואילך היו ידיו מרתתות עד יום מותו. — לר׳ יצחק־יואל׳יקל, בנו־בכורו של ר׳ גדליה־אהרן, שמו הטלנאים עלילות־דברים, שבגללן יצא דינו לעבודת־פרך בסיביריה, אלא שבעזרת בעלי־השפעה, שעמדו לימינו בפטרבורג, נמתק דינו ובמקום סיביריה נשלח לפלך חרסון, והוא אוה למושב לו את העירה קנטקוזובה, אשר על גבול פודוליה, כדי לקפח בשבתו שם את הצדיקים מן הדינסטיה הצרנובילית, שגם הם הודו ב“כדבר”.

ובעיני ראיתי מעשה, אשר לא ימוש מזכרוני עד העולם. פעם אחת בא ר׳ דודל לעירתנו לרעות את חסידיו ולחזק אותם ב“אמונת־הכדבר”. וכשעמד לצאת מן העירה ולשוב לטלנה וסוסיו האבירים כבר היו רתומים למרכבתו, הספיקו מתנגדיו להתיר בלאט פה ושם את הקשרים, וכשעלו הסוסים בהר והרכב הצליף עליהם לזרזם, נתקה פתאם המרכבה אחורנית במהירות רבה, עד שהיתה סכנה בדבר שר׳ דוד׳ל יפול מתוך המרכבה ויפוצץ את גולגלתו.

ועוד היה מעשה. ר׳ דוד׳ל, רבם של ה“כדבר׳ניקים”, בא לעירה אחת, הסמוכה לדובובה. ואותה עירה היתה “שייכת” להצדיק הרזיסטשבי. הרים אחד מן הקנאים הרזיסטשביים אבן וזרק אותה לתוך מרכבתו של ר׳ דוד׳ל. ואולם ר׳ דוד׳ל הספיק לתפוס את האבן בידו, ויתרגש מאד ויאמר לחסידיו: “אני רואה באבן זו מסירות־נפש אמתית של נשמה יהודית… אני מקנא בו”… ובשובו לביתו — כך ספרו אז — צוה לשים גם את האבן הזאת בתוך חפציו היקרים המרובים, שחדרו היה מלא אותם, כידוע.

ויותר מכל נחרת בלבי זכר המלקות, אשר ספג הרב של עירתנו מידי הגוי ה“פריסטב” (ראש המשטרה) בגלל “אמונת־הכדבר”. הרב שלנו היה חסידו של ר׳ דוד׳ל, וכמובן קנא קנאה גדולה ל“כדבר”, ואסר את שחיטתו של השוחט, שהיה חסידו של ר׳ גדליה־אהרן ובכל כחו התנגד ל“כדבר”. וה“פריסטב” היה גם הוא ממתנגדי ה“כדבר”, ודרש מאת הרב, כי יבטל את האיסור, אשר הטיל על שחיטתו של השוחט, וכשלא נענה לו הרב, נצתה חמתו בו וירם את שוטו על הרב. והרב העלוב קבל עליו את הדין, ומאותה שעה ואילך ידעו כל חסידי טלנה, כי רב קדוש מתהלך בתוכם, וגם לנו, הילדים הקטנים הרכים, היה האיש לקדוש וטהור, לאגדת־פלאים.

ב.

ובאמת, גם בלאו הכי היה הרב שלנו, רבי עקיבא חיות, מעוטר אגדות שונות, שאין לדעת, כמה היה בהן מן האמת וכמה — מן הגוזמא בעלמא.

הוא היה למדן מופלג, חריף ובקי בש״ס ובפוסקים וגם בכל יתר הספרות הרבנית, אף ידע פרק בפילוסופיה הדתית שלנו — חזון בלתי־נפרץ באוקרינה, השטופה בחסידות ומצוינת — במדה הגונה — גם בעם־הארצות. ומהיותו גדול בתורה באמת, נועז להרהר אחרי למדנותו של הרב מסאוורן, אותו הצדיק היחידי באוקרינה, שחסידיו הכתירו אותו בכתר־תורה. מובן, שחסידי סאוורן רדפו את ר׳ עקיבא על אשר שם תהלה בצדיקם וקדושם, ולסוף אנוס היה לברוח לחוץ־לארץ. והאגדה מספרת: מברודי אשר בגליציה שלח ר׳ עקיבא להרב מסאוורן מכתב בזו הלשון: “איתא בגמרא: שני תלמידי־חכמים, שאין נוחין זה לזה, אחד מת ואחד גולה [סוטה מ״ט]. אני עשיתי את שלי — הריני גולה. אף אתה, רבי, עשה את שלך”… ואמנם אותה שנה מת הסאוורני. ויהי היום ואחד מחסידיו של הסאוורני פגש את ר׳ עקיבא דנן בברודי בשוק, מיד תפס גרזן ורץ אחריו להרגו, אלא שר׳ עקיבא נמלט מידו לביתו של רבי שלמה קלוגר, והלה קרבו בשתי ידיו מפני גדולתו בתורה והגין עליו מפני המזיקין, רודפיו בנפש.

ור' עקיבא, — כך הוסיפו החסידים לספר, — יצא לתרבות רעה: הציץ בספרים חצונים ונעשה חבר למשחיתים — “הברלינצ׳יקים”. כמה פעמים ספרו את הדבר לפני ר׳ שלמה קלוגר, הירא והחרד הקיצוני, והוא לא קבל, עד שהיה מעשה ור׳ שלמה הבין מי ומה הוא האיש, המסתופף בביתו. פעם אחת נתקשה ר׳ שלמה בהלכה חמורה, ששאלוהו עליה מברדיצ׳ב, ולא היה בידו להכריע. אחרי סעודת־הצהרים נכנס ר׳ שלמה לחדרו ושינה חטפה אותו. נכנס אחריו גם ר׳ עקיבא לאותו חדר וכתב תשובה על השאלה ברוב חריפות ובקיאות, ובסוף התשובה חתם: “אני עקיבא חיות”. וכשהקיץ ר׳ שלמה משנתו וראה את התשובה של ר׳ עקיבא, חרד חרדה גדולה וקרא בכל כחו:

— ״אני״ חותם רק הקדוש־ברוך־הוא, ״אני ולא אחר״. שמע־מינה אתה — “אחר”, אפיקורס, רשע, מורה הלכה בפני רבו. צא, טמא, מביתי!…

מיד יצא ר׳ עקיבא מביתו של ר׳ שלמה והלך — אל הקובות… קצץ את בגדו, גלח את זקנו, חלל את השבת בפרהסיא, ומיום ליום הלך ושקע במ״ט שערי־טומאה, עד — עד שבא על פי מקרה לידי ר׳ דוד׳ל הטלנאי. “והרבי שלנו”, — כך היו חסידי טלנא גומרים את ספור־המעשה, — “שאין כמותו עין פקוחה, ראה בו תיכף, שהוא בעל נשמה גדולה, והתחיל לקרב אותו עד שהחזירו למוטב”…

ואמנם אמת הדבר, שרבי דוד׳ל הושיב אותו על כסא־הרבנות בעירתנו, ואף גם זה אמת, שר׳ עקיבא היה מסור בכל לבו לר׳ דוד׳ל, ועל “אמונת־הכדבר” מסר את נפשו בפועל ממש. בעיני ראיתי אותו סופג מלקות בבית־המדרש הישן מידיו המסואבות של ה“פריסטב” השכור, מתנגדי “הכדבר” מתקלסים בו ונהגים מקלונו, והוא מקבל עליו את הדין ולוקה על כבוד שם רבו וקדושת תורתו. —

ג.

אבי — חציו מלמד וחציו סוחר — נטה גם הוא ל“כדבר”, ובעצם ימי המחלוקת הגדולה מת. אנכי הייתי ילד בן שמונה במות עלי אבי, וחוץ ממני עוד חמשה ילדים לאמי האלמנה, שנתפרנסה בצמצום ובדוחק ממכירת זפת ועטרן, שהיתה לנו ירושת־“חזקה” מאת אבי־אביו של אבי — אחד מהרוגי־גונטה. בשכר “חזקה” זו העלינו מס ידוע שנה־שנה ל“קהל” וגם להרב דמתא. ואולם אחרי מות אבי מצאו הבריונים שבמתנגדי ה“כדבר” אָון להם להתנקם באלמנת אבי ה“כדבר׳ניק”: התחילו מערערים על ה“חזקה” שלנו ומלאו את ידי אחד מחבורתם להביא שבוע־שבוע ליום השוק שבעירתנו זפת ועטרן מאומן עיר־המחוז, כדי לקפח את פרנסתנו. הרב החדש, שנתמנה במקומו של המנוח ר׳ עקיבא, צדד בזכותנו, כמה פעמים נסע לטלנה יחד עם אמי לקבול לפני הרבי על העול, הנעשה לנו, היתומים, ומדי פעם בפעם היה מביא “הזמנות”, חתומות “בעצם יד־קדשו”, לראשי־הקהל, אלא שראשי הקהל לא השגיחו ב“הזמנות” הללו, כי על־כן לא רבם וקדושם הוא הטלנאי, ומה צדקה יש לו לצוות עליהם, ומכל־שכן “להזמינם”. זו ועוד אחרת: עם קפוח פרנסתה של אמי נתקפחה גם הכנסתו של הרב, שקבל מאתנו מס ידוע בשכר ה“חזקה”, כאמור, והרי זו ודאי מצוה גדולה לקפח את הכנסתו של הרב ה“כדבר׳ניק”, ומה בכך אם על ידי זה יכרת אכל מפי אלמנה עניה וששת ילדיה־יתומיה?

גדולה נקמה, שנתנה בין שתי אותיות, כלומר: בין שני רביים…

וכך היה הדבר הולך ונמשך: הבריונים משחיתים עץ־לחמנו, אמי העלובה מוציאה את פרוטותיה האחרונות בנסיעות לטלנה, הרב משתדל להגן עליה ועל עצמו, ודרך אגב נתקרבנו אני ובנו של הרב, עלם בן־גילי, איש לחברו, ונאהב זה את זה מכל יתר החברים, אשר למדו אתנו יחד בחדר אחד, עד שבא היום והופרה אהבתנו.

לפי “שיטת” הלמודים, ששררה בימים ההם במקומותינו, ספו לו לנער כתורא “הוויות דאביי ורבא”, ומנעו אותו “מן ההגיון”, כלומר: מידיעת פסוק בתנ״ך כצורתו. וזכורני: למדן אחד, בקי במהרש״א ובמהר״ם שיף, נתקל מתוך סוגיא של ש״ס בפסוק “כתר לי זעיר ואחוך”, ולא ידע לקרוא את המלים המשונות האלה, שאין להן נקוד בגמרא, ומכל־שכן שלא ידע את פירושן, ולעין בתנ״ך חשש, פן ירננו אחריו, שהוא תוקע את עצמו לדברי מקרא.

אמנם ילדים בני שמונה־תשע למדו פרשת השבוע, אבל רק ביום הששי עד הצהרים, או, לכל היותר, גם בלילה שלפני יום הששי, משום “המתקת הדינים”; בלילה, שהוא בבחינת “חסד”, הותר לעין במקרא, שהוא בבחינת “דין” אלא שגם בשעות המעטות האלה עסקו בלמוד המקרא “על רגל אחת”, ולא למקרא עצמו התכוונו המלמדים, כי־אם לפירושיו — “אור־החיים” ו“מאור־ושמש”, שהרביים האוקריינים וחסידיהם ראו בהם וברמזיהם על־דרך הקבלה “עיקרי־תורה”. וחוץ מזה: היו גם כמה פרשיות בתורה, שפסחו עליהן ולא למדו אותן כלל, ביחוד הפרשיות, שחלו בימי־החופשה של “בין־הזמנים”, כגון “שמיני”, “תזריע”, “מצורע” ו“אחרי מות” בימי־החופשה שלפני הפסח ואחריו, “וילך”, “האזינו”, “וזאת הברכה”; “בראשית” בימי־החופשה שלפני ימים־נוראים וסכות ואחריהם. ואם פרשיות התורה, שסוף סוף כל אדם מישראל חיב לעבור עליהן “שנים מקרא ואחד תרגום”, כך, יתר כתבי־הקודש — לא כל־שכן שמנעו את הבנים מהם, כדי שתהיה שעתם פנויה כלה ל“גופי־תורה” — ל“הוויות דאביי ורבא”.

והוה עובדא בעירתי הקטנה: קצב, שנתעשר והתחיל לעסוק בצרכי־הצבור ולחוות דעה בעניני בית־המדרש, ראה לנערים אחדים, שהם קונים מאת מוכר־הספרים בבית־המדרש79 ספרי התנ״ך ומעמידים אותם בארון־הספרים שבכותל המערבי, והרעיש עליהם “שמים וארץ” על המעשה הזה. וכשנמצאו באותו מעמד בעלי־בתים מתונים ופשרנים, שבקשו לפייס את דעתו ואמרו לו: “סוף־סוף ספרי־קודש הם הללו, וכיון שהם מונחים כבר בארון אין לנהוג בהם מנהג של זלזול ולהוציאם משם”, שפך גם עליהם חמתו וצעק: “ריקים! היום תתנו להם לעשות כך, ומחר יעמידו צלם בהיכל”…

ברם, מי יודע דרך הרוח? אני וחברי, בנו של הרב דמתא, היינו כרוכים שנינו דוקא אחרי התנ״ך. לפעמים היה מלמדנו מוסיף לנו “פרס־חנם” משלו: יש אשר ביום ששי אחרי הצהרים, קודם מרחץ, קראנו לפניו את ההפטורה של השבוע והוא היה מבאר אותה לנו. אותה שעה היתה לי שעה של עדנת־נפש, של “עלית־נשמה”. ומה אהבתי את “חמש המגלות”, מגלה ומגלה בזמנה ובמועדה! ביחוד חביבה ונעימה היתה עלי מגלת רות, שרבי היה מלמדה לנו בשעה שלא יום ולא לילה, “כד נים ולא נים”, ואני הייתי חוזר ומבארה לי על־פי רש״י, על־פי “העברי טייטש” וגם על־פי מה שראו עיני לנגדי תמיד. גרנו של בועז הרי הוא לפני — הגורן אשר לאלקסא הלבן, הנשקף מאחורי ביתנו. שער עירתנו הוא הוא שערה של בית־לחם, אשר לשם אסף בועז את הזקנים בקחתו את רות. ורות גופה הנה היא — אותה ריבה יפה, שכנתנו הביישנית, ובסינורה הארוך והשחור בקשו עיני למצוא את שש־השעורים, אשר מדד לה בועז בטרם בוקר… והנה גם נעמי — רבקה הזקנה, שקברה את בניה בחייה, והיא מחזרת תמיד על חדרי המלמדים ומחלקת לנו, לילדים הקטנים, ממתקים וכל מיני תרגימא.

מה טובה היתה נעמי שלנו, ומה חמודה — רות שלי!

ואני יתום אין־אב, ורבים אפוטרופסי, וכשהם מוצאים אותי שקוע בהפטורה ובמגלת־רות הם מניעים ראש עלי, ובידים לא־ענוגות הם ממהרים להטות אותי בעל־כרחי מדרכי הרעה ולהחזירני למוטב.

והיה מעשה. מאהבתי לספורי־המקרא הייתי מעיין — אמנם בהסתר ולא בגלוי — בנביאים ראשונים עם “העברי טייטש”, עד שנעשיתי קצת בקי בהם, ויהי היום ולעירתנו בא אורח חשוב — מ“נכדיו” של הבעש״ט. בשעת “מלוה מלכה” בביתו של אחד מקרובי־אפוטרופסי ספר האורה — “הנכד” גדולות ונפלאות על הבעש״ט, ולא נתקררה דעתו עד שסים כך:

— קבלה בידו מאת הבעש״ט ז״ל, שהדנסטר, המבדיל בין פודוליה לבסרביה, הוא הירדן, וסמוך לעיר חוטין, הקרובה לדנסטר, נמצאות עד היום הזה שתים־עשרה האבנים, אשר הקים יהושע בעברו את הירדן, והעיר חוטין גופה נבנתה במקומה של יריחו.

כל האנשים אשר בבית קפאו על עמדם למשמע הפלא הגדול הזה, אצבעות ידיהם תחובות להם מתחת לאבנטיהם, פיותיהם פעורים וכל עצמותיהם תאמרנה דחילו ורחימו. ואני, הנער הקטן, שכבר הייתי בקי בספורי ספר יהושע, לא שלטתי ברוחי ושאלתי לתומי:

— היכי תמצי, הלא הירדן הוא הנהר הגדול, אשר בארץ־ישראל?…

עוד הדברים בפי ו“הנכד” נעץ בי את עיניו, המלהיבות מיין, פרש את ארבות־ידיו אלי וקרא:

— גשה הנה, שקץ עז־פנים… זו מנין לך?

— הלא מקרא מלא הוא ביהושע…

מיד סטר אותי “הנכד” על פי ולא נתנני לגמור.

— ברי לי, — הוסיף “הנכד” ואמר, — שהוא לומד “לשון”… חבל על ר׳ חיים שלנו, שבנו נתפס למינות וכופר באמונת־חכמים…

וכרגע נחתו בי כמה וכמה ידים — בהן גם ידיו של בעל־הבית, קרובי־אפוטרופסי.

אם מן המכות, אשר הוכיתי, או מן האימה והפחד, אשר נפלו עלי, — אנכי חליתי ונפלתי למשכב. אמי טפלה בי ופקחה עלי בכל חום אהבתה, וכל אותם הימים לא פסקה אנחה מפיה:

— יתום הוא ואין־אב, ומי ידריכהו בדרך טובה? —

ומכאן ואילך שמרו עלי אפוטרופסי, שלא אשוב לכסלה עוד. ביחוד שמרו עלי בבית־המדרש, שלא אעין יותר מדי בהפטורה בשעה שהמפטיר קורא אותה בשפה רפה ובנשימה אחת, כנהוג במקומותינו (קריאת ההפטורה בקול רם ובנעימה נחשבה במקומותינו למנהג מגונה, ואם על־פי מקרה נכשל איזה עובר־אורח “ליטאי” במנהג מגונה זה, מיד היו משתיקין אותו, ויש שהיו זורקים בו גם את האלונטיות הרטובות והמזוהמות, התלויות ליד הכיור).

לאט־לאט למדתי להזהר, ומכיון שספרי התנ״ך לא היו מצויים עוד בידי, נתתי את לבי לעין בפיוטים שב“מחזור”, ובהמשך הזמן נעשיתי קצת בקי בפיוט, אבל גם על הפיוטים שקלתי למטרפסי.

כשהחילותי ללמוד “יורה־דעה” הלכות מליחה לא יכולתי בשום אופן לתסוס את “הששה טעמים של הדחה”, ביחוד בלבלו את מוחי “הנפקא־מינה” להרא״ה ו״היש אומרים שבמרדכי", והייתי מחליפם זה בזה, גער בי רבי וקרא:

— ריקא! ולא תהא הדחה כפיוטים שלך?!

גערה זו התמיהה אותי מאד: תינח תנ״ך, שחסידים ואנשי־מעשה פורשים ממנו, אבל פיוטים, שהכל נוהגים בהם קדושה, מאי איכא למימר? וכשהרציתי את תמיהתי לפני רבי החזיר לי תשובה זו:

— הנח לתנ״ך ו״לשון״, שהם ענין לליטאים… פיוטיך אין ערוך לקדושתם, שכלם נאמרו ברוח־הקדש. ואף־על־פי־כן מוטב שלא תהרהר גם בהם יותר מדי, כדי שלא יטרידוך מלמוד ה“יורה־דעה”, שעל זה נאמר: “הפוך בה והפוך בה דכולא בה”…

— רבי, ־ הוספתי לשאול, — הלא משנה זו שבאבות על התורה נאמרה ולא על ה“יורה־דעה”?

ולשאלתי זו כעס רבי כעס גדול:

— סתם מקשן עם־הארץ! מאי קא סברית, שהחומש היבש הוא התורה? העיקר הם הפוסקים ה“יורה־דעה”, הט״ז והש״ך…

וחיב אני להודות: יותר משבאר לי רבי את הדבר בכח פיו חזר ופרשו לי בכח ידו… ברם, גם “פירושו” זה של רבי לא יכל עוד לשרש מלבי את החבה לפיוטים, ואני הוספתי לעין בהם. חברי היו מלגלגים עלי ואומרים: “הנה בעל הפיוטים הלזה בא”. ויש אשר גם קנתרו אותי בפיוט, שלא היה ולא נברא, כדי להטרידני. פעם אחת אמר לי חברי, בן־הרב:

— הן בעל־פיוטים אתה. הגידה נא, איפוא, איה מקומו של פיוט זה:

"יפזר עליו מלח,

שלא ישאר בו מקום מבלי מלח,

בזכרון קדוש!"

עמדתי נכלם לפני חברי ולא היה בידי להחזיר תשובה. עברתי על כל המחזורים והסידורים, שנמצאו ברשותי, ולא מצאתי את “הפיוט” המבוקש. מפני שחברי האמור השתמש בנגון ה“יוצרות” של “ארבע הפרשיות”, וגם הוסיף משלו את הפזמון “בזכרון קדוש”, נשמט מזכרוני, שאין זה פיוט כלל, אלא סעיף ד׳ מן הסימן הראשון של הלכות מליחה, וכמובן הייתי לצחוק בעיני כל חברי, שראוני בקלקלתי, ועטרת “בעל־הפיוטים” נטלה ממני.

חברי זה, שעשה אותי לצחוק, הוא — מיכה־יוסף ברדיצ׳בסקי, ומכאן ואילך נתפרדה החבילה ביני לבינו.

ד.

ככה הלך ונמשך הדבר עד שבא מלמד ליטאי לעירתנו, והוא הביא גאולה לי וגם לנערים אחרים בני־גילי.

המלמד הליטאי, שעליו אני מספר, היה בעירו (כמדומני: העיר יורבורג אשר בזמוט, על גבול פרוסיה) סוחר חשוב ואיש אמיד, אלא שקרהו אסון והוכרח לברוח מעירו, ואחרי גלגולים שונים בא ל“עיר־המטרפולין” שלנו, לאומן, ומשום שלא מצא לו שם פרנסה אחרת נעשה מלמד. מאומן בא האיש לעירתנו על־פי מקרה: אחד מתלמידיו לוּקח לחתן ל“גביר” של עירתנו, ובבוא החתן לחג־הסכות לבית מחותנו, בא גם רבו עמו, כמנהג הימים ההם. במשך ימי־החג נודע הדבר בעירתנו, שחתנו של ה“גביר” לומד תנ״ך ו“לשון” מפי מלמדו, ואין מוחה בידו, מיד תלו את עצמם באילן גדול זה אחדים מבעלי הבתים החשובים שבעירתנו וראו היתר גם לבניהם שלהם ללמוד תנ״ך. ומכיון שכך, לא זזו מן “המלמד הליטאי” עד שנאות להם להשאר בעירתנו, אף קצבו לו שכר־למוד הגון ודירה וכו'.

גם אני זכיתי להכנס לחדרו של “המלמד הליטאי”. זכה אותי בכך דודי, אחי־אבי, שהיה מטופל בבנות ובן “קדיש” אין לו, ונתן עינו בי לקחת אותי לחתן לבתו הצעירה. דודי היה אדם פשוט, אבל בעל שכל בריא מטבעו; הוא הבין ללבי עד כמה תנעם ותיקר לי התורה, שאקבל מפי “המלמד הליטאי”, השפיע על אמי, כי תסכים גם היא למסור אותי למלמד זה, וגם השתתף עד החצי בשכר־הלמוד, שצריכה היתה אמי להעלות למלמדי החדש.

וצריך אני להוסיף: יותר משחבב דודי את תורתו של אותו ליטאי חבב את “נגונו” היפה והנעים. יהודי־אוקרינה כרוכים בכלל אחרי הנגינה, והוא שעמד להם לרביים והאדמורי״ם האוקרינים למשוך אליהם רבבות לבבות: רובם של הרביים והאדמורי״ם האוקרינים לא ידעו את התורה כלל, היו בהם גם עמי־ארצות גמורים, אבל כחם היה יפה ב“נגון”. אם לגדוליהם של חסידי־הצפון, ה“חבדיי”ם" בעלי־התורה, נתקדש הנגון, משום שהוא שמש להם דרך ל“אתערותא” ול“התדבקות רוחא ברוחא”, הנה לחסידי־הדרום שלנו, ילדי הטבע, שמש הנגון תכלית ומטרה לעצמו, ולא בקשו בו חשבונות ומטרות אחרים, העומדים ממעל לו ומחוץ לגופו. עובדא היא, שרוב החסידים שלנו נסעו לרביהם לימים נוראים ולחגים אחרים רק לשם הגגון החדש, שיצר חזנו של הרבי, כגון “הירשלי טולצינר” בטלנה, “יוסי׳לי החזן” ברחמיסטרובקה ודומיהם. ואין כל פלא, שבגלל נעם נגונו נתחבב “המלמד הליטאי” על רבים מבני עירתנו כל־כך, עד שהם הגנו עליו מפני הקנאים החשוכים, אשר ראו בו מלאך רע, שבא לעיר כדי להעביר את בני־הנעורים על דעת קונם, ומחשכת קנאותם לא נמנעו לפנים לנפץ את שמשות חלונותיו, ולידות גם בו אבן. ביחוד היה “הליטאי” קונה לבבות בנגונו לספר תהלים, שנגע עד הנפש ממש. וזכורני: כל שעה שלמדנו פרק בתהלים היה דודי מתפרקד על התיתורא שלפני בית “חדרנו”, שוכב ונהנה הנאה עילאה, ולא היה זז משם עד אם שקעה הנעימה האחרונה של הפסוק האחרון. ודודי לא היה היחידי בבעלי־הבתים של עירתנו לקבלת תענוג זה. יש אשר אפילו ערלים מבין אכרי העירה היו מתגנבים אל החצר ועומדים ומקשיבים לנעימת התהלים של “הליטאי”.

ומיכה־יוסף, — מי שהיה תחלה רעי וידידי, ומשעה שהכלימני בפני חברינו נתפרדה החבילה ביני לבינו, כמסופר לעיל, — מדי עברו על בית מלמדי היה מתמלא קנאה אלי, אחרי אשר לו, לבן הרב דמתא, אסור היה גם להרהר על למוד התנ״ך, ומכל־שכן לקבל תורה מפיו של ליטאי, “רישא דצלמא”. והקנאה הצמיחה שנאה, ונעשינו אויבים זה לזה, — אויבים “לשם שמים”. ויש אשר פרצה גם מלחמה בינינו, ולא סתם מלחמה, כי־אם “מלחמת־מצוה”, העושה בסופה ובשערה דרכה ואינה מבחינה עוד בין האסור והמותר, משום שהכל מותר לה…

הרבה זכרונות לא־נעימים שמורים לי בלבי על “מלחמת־מצוה” זו, אבל משום שאין המת יכול לדון עם החי מוטב שאכבוש את הזכרונות האלה בלבי ושם תהא מנוחתם.

ה.

בימים ההם היו לי שני חברים, שזכרם הטוב קבוע לי בלבי עד היום. שניהם היו בני בעלי־בתים אמידים, ולשניהם היתה הפרוטה מצויה בכיס. גם כיסי שלי לא היה ריק באותם הימים. דודי שם לו לחוק לשלם לי בעד כל פרק בנביאים, שקראתי לפניו בנעימה היפה, שקבלתי מפיו של “הליטאי”. ודודתי העניקה לי כפלים בעד כל עמוד גמרא, ששננתי לפניה בעל־פה. ויסלח לי אלהי־הרחמים: לעתים קרובות הייתי מרמה את האשה הטובה וחוזר לפניה על אותו העמוד כמה פעמים, ומדי פעם בפעם קבלתי את שכרי משלם. בקצרה: שלשתנו, אני ושני חברי האמורים, “עשירים” היינו ולא ידענו מחסור בפרוטה יתירה.

ובשורת־ההשכלה הגיעה גם לעירתנו הנדחה. מאומן, עיר הראשה של המחוז, באו ידיעות מפליאות ומבהילות: ספרו על חסידים מובהקים, שנתפסו למינות והתחילו מזלזלים בכמה מנהגים וחומרות: ספרו על אנשים ידועים, שעוד לפני זמן מועט היו קנאים נלהבים, ועכשיו מסרו את בניהם לבתי־הספר של הרשות, וגם — לגימנסיה! פלוני העשיר, חסידו ויד־ימינו של הטלנאי, הכניס לביתו מורה מגולח, “אשכנזי”, ללמד את בניו לשון וספר: בנו של חסיד עשיר, שהצדיק מסקווירא הניח לו בכבודו ובעצמו את התפילין במלאת לו שלש־עשרה שנה, ברח מבית אביו ונכנס לבית־הספר החקלאי שבאומן. ספרו גם על כמה בחורים, בניהם של אבות חשובים, שהם עומדים לנסוע לזיטומיר, על־מנת להכנס שם לבית־המדרש לרבנים. ועוד ועוד מעשים נוראים כאלה וכאלה נעשים באומן לעין־כל: בנים, וגם אבות, קוצצים את בגדיהם, בחורים גוזזים את פאותיהם ומגלחים את זקניהם, ואין מוחה בידם.

כל הספורים הללו השפיעו השפעה מרובה עלינו, נערי העירה הנכחדה, שכבר נפתח לבם ל“השכלה” בעטיו של “המלמד הליטאי”, והיינו מתאספים במקומות נסתרים, אשר לא תשורנו שם עין, להתיעץ על צפונותינו. ומדי פעם בפעם היינו בוחרים איש מאתנו, כי יעלה אומנה להביא משם ספרי־השכלה ועתונים, שכבר נטשטשו שורותיהם מרוב שמוש, ידיעות ברורות על “הבורחים”, ובכלל כל מיני ידיעות על “ההשכלה בת־השמים”.

ביחוד חביבים היו על בחורי עירתנו, חלוצי ההשכלה, ספריו של אברהם מאפו, ויותר מכלם — “אהבת ציון”. לכאורה היו הגמרות פתוחות לפנינו ובהן כל מעינינו. אבל באמת לא שמשה הגמרא הפתוחה אלא כסות־עינים בלבד —סתרה ל״אהבת־ציון" שמתחת לדפיה. גם בנגון של הגמרא היינו משתמשים, כדי לשנן — את השתפכות נפשם של אמנון ותמר. כמובן, היינו נזהרים מאד, שלא ירגישו בזיוף זה חסידים יודעי־ספר, אבל במעמדם של עמי־הארצות היינו משננים לרוחה את התורה החדשה שלנו בנגון הגמרא והזוהר, ומלאים היו לבותינו הצעירים חדוה ושמחה על החליפים והתמורה האלה. אמנם יש אשר נתגלה קלוננו: יד בדקנית היתה מוצאת את הספרים שלנו, את “אהבת ציון”, את “אשמת שומרון”, את “התועה בדרכי החיים”, בתיבה, בארון־הקודש, בארגזו של השמש, שידענו לסמא את עיניו בשוחד, ובמקרים כאלה היתה הזעקה מקיפה את “כל המחנה”. אבל גם אנחנו כבר למדנו לעמוד על נפשנו ולהפרע מאת המציקים לנו: פלוני נתקעו לו פתאם באחוריו חוריהם של מסמרים בשבתו על מקומו בבית־המדרש, ואלמוני נתלכלכו לו בגדיו בעטרן ובנפט; הלה מצא ב“סטנדר” שלו אבני־חצץ במקום תיק טליתו ותפליו, והלה לא מצא את “סטנדרו” כלל, כי כבר הקדמנו ודנו אותו בשריפה. ובראות מציקינו, שכך עולה להם, רפו ידיהם ורפו גם זעקותיהם, אף כי לא פסקה לגמרי המלחמה בינינו ובינם: הם היו מבערים, ככל אשר יכלו, את ספרינו, שנפלו לידם, ואנחנו הוספנו למלא את חסרונינו ־ אם על־ידי מוכרי־הספרים, שהיו נודדים בימים ההם מעיר לעיר, ולשם פרנסה כבר עשו סחורה גם בספרים חיצונים, שלבותיהם של הצעירים התחילו מתאוים להם, או שהיינו עולים לאומן, כאמור לעיל, ומביאים משם ספרים ועתונים — מזון לנפשנו, הרעבה להשכלה.

על־פי רוב הייתי אני השליח לכך: אמי היתה נוסעת שבוע־שבוע לאומן, כדי להביא משם סחורה ליום־השוק, ואני הייתי ממציא כל מיני אמתלאות ללכת עמה לשם. אמי היתה מביאה מאומן עטרן ונפט לחנותה, ואני הייתי מביא משם — עתונים וספרים לי ולחברי־שולחי. את הספרים המבורכים הייתי מצניע בכיסי, בשרוולי, ואת העתונים והספרים הבלתי־מכורכים הייתי שם על בשרי מתחת לאפודתי. פעם אחת הרגישה בי אמי, כי עביתי פתאם בצאתנו מאומן, ובתום־לבה שאלה אותי פשר הדבר. רגע אחד נבוכותי, ומיד מצאתי תשובה נכונה לשאלתה:

— הללו הם “שמות” קדושים, המסוגלים מאד ללמוד התורה. סגולה בדוקה היא — לכרכם על הגוף. ומשום שבעירתנו המצערה אץ למצוא “שמות” מרובים עד כדי כריכה על הגוף, לפיכך בקשתי ומצאתי אותם באומן דיי.

תשובה זו לא הניחה, כפי הנראה, את דעתה של אמי, ובשובנו לדובובה הלכה לדרוש את הרב, אם יש ממש בדברי, ובנו של הרב, מי שהיה תחלה חברי וידידי ואחר־כך נעשה אויבי ואיש־מצותי, גלה לה את הכל. מאז פסקו נסיעותי לאומן, ובמקומי נעשה בחור אחר שליח ל“דבר־מצוה”: הוא היה עולה לאומן, ובשובו היה מוסר את הספרים ואת העתונים לעגלון הגוי, להצניעם מתחת לדוכנו. מאז היו כל הספרים והעתונים באים בשלום לידינו.

ובאומן היתה בימים ההם חבורה שלימה של דורשי־השכלה, שתקפה ידם על החסידים החשוכים. הם, דורשי־ההשכלה האומנים, הפיצו השכלה בכל ערי המחוז, ואנחנו, משכילי דובובה, הקרובים להם קרבת־מקום (אין בין דובובה לאומן אלא מרחק של שמונה־עשרה פרסא), עזרנו על ידם: לפעמים היינו הולכים בשליחותם “להשיא משואות” ו“להפיץ אור” בעירות הנדחות הסמוכות לעירתנו. ואת מעשינו אלה עשינו, כמובן, בהסתר ובצנעא, ולפעמים גם מתוך מסירות־נפש ממש.

עלי עלה הגורל להיות שליחם של דורשי־ההשכלה לטלנה. לאמי אמרתי, שאני נוסע לשם, כדי ליהנות מזיו־קדשו של הרבי. ועוד אמתלא אחת טובה היתה בפי, כי תתן לי אמי לעלות לטלנה: מבקש הייתי, כביכול, לראות את פני אחותי, שנשאה לאיש בכפר הסמוך לטלנה. ומשלחתי הצליחה: כעבור שבועות אחדים כבר נשרו ספרי מאפו וסמולנסקין מארון־הקודש ומן “הסטנדראות” גם בבית־מדרשו של הרבי…!

ויין־הרקח של “אהבת־ציון ו”התועה" עשה את שלו: שותיו השתכרו וגם התהוללו. הבחורים, “היושבים לפני ה׳” בבית־מדרשו של ר׳ דוד׳ל, התחילו לנהוג קלות־ראש בכבודו של הרבי, שלעת זקנתו נתן עינו בכוס יותר על המדה, וגם דעתו נתבלבלה במקצת. והם, הבחורים רומסי־חצרו של הרבי, היו מן הראשונים להלעיב בחסידיו המרובים, שבאו “לחטוף שיריים” מעל שלחן־שבתו: בחטוף איזה חסיד שוטה נתח פשטידא רותחת מעל השלחן, התנפלו עליו הבחורים, שהעמידו פנים כאלו מתכונים גם הם לזכות מחלקו הטוב, וסגרו בכף־ידו את הפשטידא הצורבת. הלה צועק מעצמת־מכאוביו, והמה לא ירפו ממנו שעה ארוכה, עד אם נצרבה כף־ידו כלה. היתה גם דרך אחרת להלעיב בחסידים ולסכסך אותם איש בחבירו. חסיד נדחק לגשת עד עצם שלחנו של הרבי, בכל כחו הוא כובש לו דרך בהמון הרב, אשר בבית, והנה ידו של אחד הבחורים שלוחה אליו בחשאי ומשליכה פתאום את כובעו מעל ראשו. החסיד גלוי־הראש ממהר, כמובן להניח את מקומו ולבקש את כובעו, והבחורים מזדרזים לשסות אותו בחסיד אחר, הסמוך לו, לאמר שהלה השליך את כובעו מעליו בכונה, כדי להקדים אותו בקרבו גם הוא אל השלחן. ומריבה פורצת בין שני החסידים בשעת עצם “גלוי־שכינה”, והמריבה מגיעה עד לידי מלחמת־אגרופים, והבחורים, שגרמו לכך, מוסיפים ומוסיפים לשסות ולגרות…

הנה כן, נבעה פרץ בחומתה הבצורה של טלנה, והפרץ רחב וגדל עד שהגיע גם לביתו של הרבי עצמו. פעם אחת העירני משנתי אחד מנכדי הרבי, — תלמידי ל״אהבת־ציון", — ולחש לי: — "רוצה אתה לראות את תמר בעיניך ממש ?… הנה היא לפניך״, — ובידו רמז כלפי המעקה אשר ממול חדרנו.

אותו רגע שמתי את כל נפשי בעיני, הסתכלתי וראיתי — תמר! תמר אחרת לא יכלתי גם לתאר לי. ולבי, לב־נער, הולם פעם, ודמי, דמי־עלומים, מרתיחים, עוד רגע אחד ואקפוץ דרך החלון אליה, אלא ש“הנכד” נזדרז לצנן את רוחי בי ולהזכיר לי את המקום, אשר בו אנו נתונים.

לתמהוני נודע לי, שגם היא נכדת הרבי, ושגם היא קוראת את “אהבת־ציון”, ועוד נודע לי: הוא, “הנכד”, “אמנון” הוא לה…

לא היו ימים מרובים וגם “תמר” נצטרפה לחבורה שלנו — להפיץ את אורה של ההשכלה בטלנה. ומודה אני: יותר משהספקנו אנחנו לעשות בכל חום דברינו ומסירות־נפשנו הספיקה היא לעשות בדבור אחד מפיה, בברק אחד מעיניה …

ו.

והבריחות לזיטומיר ולמקומות אחרים של השכלה הלכו ונתרבו. לסוף החלטנו גם אנחנו, “שלשת הרעים”, לברוח, ומיד התחלנו לחסוך את כספנו להוצאות־הדרך. ביחוד הלהיבה אותנו מודעה, שנדפסה ב“הצפירה” בשם רבה ומטיפה של עדת הנאורים בוורשה, הד״ר צילקוב, כי נוסד בעירו ובעזרתו בית־ספר לנערי ישראל, וכל אשר יגמור את חוק־למודו בבית ספר זה יכול להכנס לאוניברסיטה. אמנם כעבור זמן־מה הדפיס הד״ר צילקוב הכחשה למודעה זו, אבל גליונות “הצפירה” היו מאחרים לבוא לידינו, ובטרם נודע לנו דבר־הכחשה כבר עמדנו אנחנו לעשות מעשה ולברוח לוורשה. בדקנו את צרור־כספנו ומצאנו, כי אין בו די הוצאות־הדרך לשלשתנו, ולפיכך החלטנו, שלעת־עתה יברח רק אחד מאתנו, והלה בבואו לוורשה ודאי יקבל מאת הדירקטור של בית־הספר, המתאוה להשכלתם של נערי־ישראל, כסף למען הביא לשם גם את שנים הנותרים.

הפלנו גורל, ואני זכיתי בו — להיות מפנה הדרך לחברי. בשושן־פורים תרמ״א, במלאת לי שש־עשרה שנה, יצאתי בהחבא, על־פי מקרה מיוחד, לאומן, ומשם בעגלה לשדה־לבן, התחנה הראשונה של מסלת־הברזל בחבל־ארץ זה בימים ההם. ביום השלישי לבריחתי עליתי לרכבת ואסע לדרכי.

הרכבת באה לוורשה. ירדתי מתוך הקרון ואהי כחולם בהקיץ. מימי לא ראיתי כרך גדול כזה, והוא מואר כלו באור־יקרות, אור שבעת הימים… “כעין החשמל” — נפלו לתוך פי דבריו של יחזקאל, שעד עתה לא ידעתי את פירושם, ועכשיו הובררו לי.

בחור אדמוני לבוש “מחלצות” עם כפתורי־זהב קבלני בסבר פנים יפות והביאני למלון יפה, שלא ראיתי דוגמתו מעולם, והכניסני לחדר נאה, שגם כמותו לא ראו עיני מימי. עד שאני עומד ותמה על כל מה שעיני רואות נגש אלי אותו הבחור האדמוני, לבוש “המחלצות”, נגע בשכמי ושאל:

— מה דעתך, ליטוואק, על החדר, שהכינותי לך?

— כלום ליטוואק אנכי? — תמהתי מאד לדבריו. — ומי גלה לך דבר בואי, כי הקדמת לקבל את פני?

— כלום לכבודך נתכונתי לבוא לבית־הנתיבות, — לגלג עלי הבחור, — ולא זאת היא פרנסתי לקבל את פני אורחים ולהכניסם למלוננו? אוי, ליטוואק אתה, חביבי!

קבלתי עלי את הדין ושתקתי.

למחר השכמתי לקום והלכתי ראשית־כל — למוכר־הספרים אליעזר־יצחק שפירא, שידו היתה בכל מיני ספרי רומ״ל וגם בספרי־השכלה להדפיס בהם את מודעותיו וגם להוסיף להם את הערותיו. שמו של האיש היה ידוע לכל איש מאתנו, דורשי־ההשכלה. גם מכתב־מליצה מיוחד היה לי בידי אליו מאת מלמד־משכיל מאומן, שקנה מאתו לפעמים ספרי־השכלה ודקדוק וחשב אותו ל“אוהבו ומיודעו”. והמכתב כלו מליצות רמות ונשגבות על “ההשכלה בת־השמים” ועל “העלם המוכ״ז, שנשאו רוחו לגלות למקום השכלה ולארשנה לו, למען הפיצה ביעקב” וכו' וכו'. ומה מאד נפלאתי, כי קרא שפירא את המכתב לא רק בשויון־נפש, אלא שגם לגלוג קר רחף על שפתיו. וכהתימו לקרוא פנה אלי בקול צרוד ודבריו קרים כקרח:

— את המלמד הטפש לא ידעתי מעודי. ואתה, בחור, לך לך לשלום אל אשר תלך, ואל תטרידני בשטויות הללו…

זו היתה לי קבלת־הפנים הראשונה בלכתי לבקש השכלה ודעת.

נכלם ומבויש יצאתי מחנותו של שפירא והלכתי — למערכת ״הצפירה״ ומה גדלה מבוכתי כשהגעתי לשם, ובמקום אותה ה“רידקציה” בדמות ארמון־תפארה, שכלנו, אני וחברי, ראינו בחזון־לבנו, מצאתי חדר צר ואפל וקורי־עכביש תלויים לו בפנותיו. כבשתי את מבוכתי בלבי, נגשתי לאיש אשר בו נתקלה עיני ראשונה, ואמרתי לו:

— הראני נא בטובך את האדון הרידקטור.

— הנה הוא לפניך — השיב לי האיש: — שם, ליד השלחן הארוך.

נגשתי אליו. הוא רמז לי בידו לשבת על הכסא הרעוע, שעמד ממולו, בקצרה בארתי לו את מטרת בואי הנה, ותוך כדי דבור הוצאתי מכיסי את קטע הגליון של “הצפירה”, שבו נדפסה המודעה של הד״ר צילקוב. מיד קפץ האיש ממקומו כנשוך־נחש, שפך את כל חמתו על הד״ר צילקוב ועל המודעה שלו וגם עלי “הפרחח, הנועז לברוח מביתו, בסמכו על דברי־שוא ושקר”, ובדברו הרים את ידו והראה לי — את הדלת…

בלב שבור עזבתי את החדר, ועוד טרם הספקתי לרדת מעל המדרגות תפס לי בכנף בגדי אחד מאנשי־המערכת ותקע לתוך ידי פתקא קטנה “מאת האדון הרידקטור לד״ר צילקוב” בדרך קראתי את הפתקא, והנה מה שמצאתי כתוב בה: “הריני שולח לך עוד בחור אחד, פתי נמהר, שנתפתה לדברי המודעה שלך על בית־הספר, שיסדת בדמיונך. ראה וקח מוסר… חז״ס”.


— אם כן, — המה לבי בי, — אותו הזקן הכועס הוא הוא חז״ס בכבודו ובעצמו, — וכאלו משא כבד, אשר לא יכלתי שאתו, נכרת עלי.

רצוף־נפש ויגע־כח שוטטתי בשוקים וברחובות עד אשר מצאתי את אשר בקשתי, את ביתו של הד״ר צילקוב. וכשמסרתי להדוקטור את הפתקא של חז״ס והוא העיף עין בה רגז גם הוא כלו, וכמהלומות־ברזל נתכו עלי דבריו:

— איככה נועז בחור עני שכמותך לבוא הנה מארץ רחוקה, ומה צדקה יש לך לבקש, כי יכניסוך לבית־הספר, שלא נוסד אלא בשביל יהודי פולניה שלנו, ולא בשביל ליטוואקים נודדים?

הגרתי את כל שארית כחי והחזרתי לו במנוחה:

— הלא במודעה שלך, אדוני, נאמר בפירוש: “והיה כל צעיר, אשר תאוה נפשו להשתלם בלמודים”, ולא נאמר בה שום ״חוץ״…

שתי ידים צנומות, אבל חזקות, תפסוני בערפי והשליכוני מן הבית… כל עוד נשמתי בי שבתי למלוני, והנה הבחור האדמוני חרד אלי, על ידו פקיד־הבולשת, ופיו מלא שאלות: “מאין באתי? מה מטרת בואי הנה? היכן הייתי כל היום?”

בחדר הפוליציה, אשר הובאתי לשם, נודע לי, כי באה פקודה טלגרפית מאומן לאסרני ולהשיבני תיכף הביתה… מידי מי באה עלי הרעה הזאת? מוטב, שאבלום את פי־עטי ולא אספר. ברם, לא כל הרעה, אשר הכינו לי, באה עלי. דמעותי הרכו את לבו של ראש השוטרים, הוא לא שם בסד רגלי כי אם הרשה לי ללכת אל אשר אלך, ובלבד שאצא בו ביום מווארשה.

ואמנם בו ביום יצאתי מווארשה, אבל לביתי ולעירי לא שבתי: לשם, לפנה הנדחה והחשכה ההיא, לא יכלתי לשוב עוד.

(תרפ״ו)



 

נ.ש. פיינברג

ברדיצ׳בסקי בטרם שנתגלה


כל העתונים שהודיעו את הבשורה המעציבה על דבר מות סופרנו ד״ר מיכה יוסף ברדיצ׳בסקי, כתבו כי נולד בעיר ברשד פלך פודוליה. זה הדבר איננו נכון. גם מה שכתב אחד העתונים כי ברדיצ׳בסקי היה רופא־שנים אין בו קורטוב של אמת. כמה מגוחך הוא הדבר: ברדיצ׳בסקי — ורופא שנים, אין הזווג הזה עולה יפה כלל, והחובה להפריד בין הדבקים האלה שהדביק זה העתון, המוקדש לחומריות, ומשפופרת זו הוא צופה ומביט על כל דבר ולכן ראה באצטגנינות שלו חלמא בישא על ברדיצ׳בסקי ותלה בו בוקי סרוקי כי היה רופא שנים, שבאמת כלפי ברדיצ׳בסקי החושב והלוחם האידיאלי זה הדבר הוא כעין מיעוט הדמות והדיוקן שלו לעסוק בידים עסקניות בהוצאת שנים כואבות מפי אנשים פרטים, בעת שבאמת ידיו היו אמונות להוציא מתוך החברה האנושית כולה את החלאה והזוהמה שהדביקו בה דורות עברו. גם המאמר הנכתב ב“הדואר” מהאיש שבע־הרוגז המביט בעין זעומה על כל מה שיש בו מן החדוש, הרעננות, הבקורת לשמה והאמתיות — הוא תולדת אי־הדעת את המנוח שלנו ואת כל ההרפתקאית דעדו עליו בשחר של ילדותו טרם שנתגלה על במת סופרים. לדעת את ברדיצ׳בסקי בצביונו האמתי, להבין את דברי ברדיצ׳בסקי במלוא רחבם ועמקם, צריך לדעת מראש את כל המאורעות שאירעו לו בטרם שנתגלה, ואז, אך אז, נבינהו ונכבדהו וכל דבריו, אף אלה שלא נסכים אליהם, יהיו לנו קדושים וטהורים כזוהר הרקיע.

והנה אנכי כותב הטורים האלה זכיתי להיות בצוותא חדא את המנוח שלנו בימי נעוריו, ולפני נגלו תעלומות רבות של הלך המחשבות שלו גם יודע אנכי את כל הסיבות שהסבו את המנוח לצאת על במת הספרות עם כלי קרב רועשים ומשחיתים להרוס ולעקור את הכל. לכן רואה אני חובה לעצמי להודיע לפני קהל הקוראים המכובדים את מה שאני יודע אודות המנוח שלנו, ואז, יחד עם ספרי ברדיצ׳בסקי הרבים, תהיה לנו תמונה שלמה מאחד הבונים והיוצרים של ספרותנו החדשה, הוא אחד הלוחמים הנמרצים על חופש המחשבה העברית, ד״׳ר מיכה יוסף ברדיצ׳בסקי ז״׳ל.

מיכה יוסף נולד בעיירה קטנה דובובה הרחוקה כעשרים פרסאית רוסיות מעיר אומאן פלך קיוב. אביו משה אהרן הרב של דובובה היה בן הרב של העיירה טערנובקה פלך פודוליה, ה״ה הרה״ג רבי הירשעלע חוטר מגזע הרה״ג שמואל שמעלקע מניקלשבורג.

דובובה היא עיירה קטנה ויושביה עניים מדוכאים. הם שכנו בבתי חומר מכוסים תבן אשר העזים קנין כספם של אחדים מבעלי הבתים שלחו בו שן לפרקים תכופות להשקיט רעבונם והשאירו את הגגות קרח מכאן וקרח מכאן, וכבואך דובובה ובהביטך על הגגות הקרוחים והחשופים האלה אתה חושב כי סער גדול עבר על העיירה ויקרח את הקרחה בבתים ורגש של רחמים יתעורר בלבך על אלה הבתים ויושבי בם.

מקור פרנסתם של יושבי דובובה היה — היריד, יום השוק שהיה אחת בשבוע ביום ה‘, ביום ההוא התאספו האיכרים מהכפרים הסמוכים והביאו העירה את תבואותיהם, פירותיהם ואת כל אשר ברכם ד’, על מנת למכור, ואנשי דובובה הם ונשיהם ובניהם לקחו את מקלם ותרמילם ואת פרוטותיהם ויצאו חוצץ לשוק, על מנת לקנות את יבול אדמת האיכרים. כל היום עסקו כולם בסחר־מכר בקולי־קולות ובלי הרף אף לרגע אחד וגם אוכל לא בא אל פי יושביה היהודים. ראשית: הן יום ה, בשבוע הוא היום שבו אומרים “והוא רחום” ומתקנים “תענית חמישי”, והשנית הן היום הזה הוא היחיד והמיוחד הזן ומפרנס לכל ימות השבוע, ואיך יוכל איש ישראל לפנות את לבו לאכילה בו ביום פן ח״ו בשעת האכילה תשתמט מידיו “מציאה” שיכל לקנות מיד ערל תם שלא רכש לו עוד נסיון במסחר, וקניה זו הלוא תתן לו די כסף לשלם שכר למוד בעד בניו ולאכול בשר ודגים ביום השבת הבע״ל. ובכן צמו היהודים של דובובה ביום השוק. לא כן האיכרים, אחרי מכרם את יבולם באו אל בית המרזח של חיים אברהם דייטש ושתו לשכרה, דברו נבול־פה באזני בעלת בית המרזח ובנותיה שעשו את עצמן כלא שומעות, ולא איכפת להן כלל אם גם שלחו האיכרים יד לנגוע בהן, יען כי הן חשבו אז אחרת לגמרי — “פרנסה טובה תהיה לנו ונוכל לחיות בכבוד בכל ימות השבוע”, כלומר: יאכלו דג מלוח עם פת קיבר בימי חול, וחלות לחם, בשר ודגים, פשטידא ופרפראות בשבתות ומועדי השנה. גם בעלי החנויות היהודים נפקדו ביום הזה כי האיכרים קנו אצלם את צרכיהם ומזה מצאו לחמם עד יום השוק הבא. כל זה היה בימים כתיקונם שלא ירדו גשמים ביומא דשוקא, אך אם ח״ו אירע מטר וגשם בו ביום והאיכרים חסו על בהמותיהם לנסוע העירה אז אבל גדול היה ליהודי דובובה וימי השבוע הבא היו ימי חוסר לחם ונקיון שנים לכולם.

מהמצב הכלכלי הרעוע הזה של יהודי דובובה נוכל להבין כי המצב הכלכלי של הרב מדובובה לא היה מזהיר מאד, ובנו מיכה יוסף, או כמו שנקרא בדובובה בפי כל “יוסל׳ע דעם רב׳ס”, לא חי בילדותו בהרחבה גדולה. מטבעו היה קטן וצנום ופנים צומקים לו ממש כגרוגרת דרבי צדוק. היו לו אחים ואחיות מצד אביו ומצד אמו, כי אחרי מות אמו נשא אביו אשה שניה שגם כן לא היתה עקרה וילדה בנים ובנות והביטה על הבנים מאשת הרב הראשונה כעל גוזלי נחלת בניה, ולכן לא התענגו אלה הבנים יחד עם מיכה יוסף על רוב טובה בנעוריהם בית אביהם. מיכה יוסף שקלסתר פניו העיד עליו כמאה עדים שהוא ידוע חולי ומכאובים מטבע ברייתו, וכאשר חי חיי צער כאלה לא היתה כל תקוה שיאריך ימים או גם שיגדל ויהיה לאיש. החלטה כזו החליט בודאי לא אך רופא וחכם בחכמת טבעי הברואים אך כל איש היודע מן הנסיון שכל ילדים כחושים החיים בלי מאכלים מבריאים, רובם גורלם למות בילדותם. אך לא כן היתה מחשבת אדון כל היצורים. הוא חפץ לזכות את ישראל בסופר גדול, בונה ויוצר הספרות, ולכן המציא מקור של תחיה אחר לגמרי בשביל בחירו זה: את דוביבה עיר מולדת מיכה יוסף הכיר ד׳ לטובה ויפזר לה מלא חפנים הדר הטבע, רוח צח שפיים נשב עליה כל היום תמיד, הררים נשאים, שדות ויערים מכוסים דשא ירקרק סובבים אותה, שמיה תכלת וכוכבים מזהירים מביטים ארצה וממלאים עונג ונחת את ההולכים תחתיהם והאויר מחיה נפשות. והודות לאלה הדברים יכלה הנשמה הגדולה של מיכה יוסף לעמוד ולהתקיים בגופו הקטן והצנום ולהתגדל אף במצב ותנאים גשמיים בלתי נאותים, וגם ללמוד בשקידה ביום ובלילה תחת השגחת אביו הרב ש״ס ופוסקים ולעשות בם חיל. תנ״ך ודקדוק לא למד כלל כי אביו מנעו מהם. אך תחת זה לא יכל לשים מתג ורסן על רוח דמיונו, ומיכה יוסף היה חפשי לנפשו לחלום ולרחף בדמיונו בעולמות העליונים, בהיותו בעל חלומות מלידה ומבטן.

בהיותו בן י״ז שנה ידע כבר רוב מסכתות הש״ס עם מפרשיהם בדרך הפלפול ושמו יצא לתהלה בכל הערים שבסביבת דובובה עיר מולדתו. אז קרא עליו אביו מועד לשבור בהוריו וימכור אותו ל“חתן” להגביר דוד ווייס מעיירה טעפליק פלך פודוליה; לגביר זה היה בית דירה וחנויות בטבור העיירה, בית־מסחר אטון וצמר טוב, בת יחידה פתיה מעט ויפה מאד, ונוסף על זה חשק גדול להתחתן עם רב ולקנות לו “אברך משי” שימלא כסא רבנות בישראל, וכראותו מציאה זו שהביאו לפניי שדכנים מדובובה נפל עליה, התחייב ת״ר רובל נדן, מזונות על שולחנו להזוג כל ימי חייו וגם להלביש את החתן ואת הכלה כדרך הנגידים. ובקרוב חגגו את יום הנשואין בעיירה טעפליק, ומיכה יוסף נעשה שם סמוך על שולחן חותנו הגביר.

בטעפליק היה קהל גדול של חסידי ברצלאוו. אנשים לומדים, אוהבים להתפלסף וללמוד בספרי רבם נחמן ברצלאווער ותלמידו נתן. הספרים האלה הם מלאים ראשי תבות וכמו סודות ורזין דרזין יביטו מבין השיטין. על אלה החסידים מביטים החסידים מרביים אחרים בעיני חשד, יען כי איזה ריח של חקירה, לומדות וכפירה נודף מהם, וגם אגדה התפשטה ביניהם בשם הרביים שלהם עמודי החסידות כי הבראצלאווער בנסעו לארץ ישראל זרק אבן למרקוליס ונכשל בעבודה זרה… ולכן הוכרח לשוב על עקבו ולעזוב את הארץ הקדושה. כל אלה הדברים דים להקטין את ערך חסידי בראצלאוו ולעשות אותם שנואים בכל הסביבה, עד כי בעלותם רגל לעיר אומאן ביום מות רבם להתפלל שם על הקבר ובעברם בדרכי ערים שונות אז תצאנה נגדם הנשים במקלות ומגרפות ומכות אותם ומקללות אותם קללות נמרצות. בסעפליק לא יתחתנו בהם יתר החסידים ובורחים מהם כמטחוי קשת ולא יחפצו לעמוד בתוך ד׳ אמותם. כמובן צוה דוד ווייס על חתנו מיכה יוסף להתרחק ג״כ מהברצלוים האלה, וזה הדבר העיר את דמיונו ואת חשקו להתקרב אליהם. הם קרבו אותו בידים פתוחות והעניקו אותו מספרי רבם ומיכה יוסף שם לילות כימים וקרא בספרים אלה וחדל מללמוד ש״ס ופוסקים. סערה התחוללה בבית דוד ווייס ואבי מיכה יוסף וזקנו הרבנים נקראו לבוא לטפליק להצילו משני האפיקורסות הברצלוית שפערה פיה לבלוע אותו. הם באו, הרעיפו טל אורות של מוסר על לב מיכה יוסף וחפצם הצליח בידם לגרש את הקליפה ומיכה יוסף שב ללמוד ש״ס ופוסקים ולהתעתד להיות רב בישראל. אך הדבר הזה היה אך לפנים, כי בקרב נפשו פנימה התעוררה תשוקה עצומה לאיזה מלה חדשה, ואותה הוא מבקש בכל נימי נשמתו, ויהיה כבקשו והנה אינה ד׳ לידו ספרי השכלה ונפל עליהם ושתה בצמאו את דבריהם והשקיע בם כל מעייניו יומם ולילה, כי לא ידע קצב וגבול ולא יכל לעצור בכוח חפצו. ועוד הפעם התעורר סער בבית חותנו. הפעם לא קרא חותנו את הורי מיכה יוסף כמו בראשונה כי אם את חותנו הוא, איש זקן וקנאי. הזקן בא, עשה בקורת בארון הספרים של מיכה יוסף וימצא שם את הספר “שנאת עולם לעם עולם” של סוקולוב ויחליט כי מיכה יוסף איננו אך אפיקורס כי אם שונא ישראל, הן הוא קורא בספר המלמד אותו את השנאה העולמית להעם העולמי. דוד ווייס ובתו נבהלו מזה וידרשו שמיכה יוסף יתן גט פטורין לאשתו.

והנה כמו שהאגדה מספרת שאברהם אבינו לא ידע ששרה היא יפת תואר עד שאירע הדבר שעברו יחד נהר וראה בבואה שלה, ואז אמר אל שרה אשתו: הנה עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את, כן אחרי שחי עם אשתו כמה שנים לא ידע מיכה יוסף כי נפשו קשורה אל האשה הזאת בעבותות של אהבה רבה, עד אשר קרה הדבר שדרשה ממנו גט פטורין. אז, רק אז, נודע לו הדבר הזה כי רעיתו היא: “חכמה מפוארה בכלי מפואר” כמו שתארה אח״כ בהכרם של אלעזר אטלס, ולכן לא חפץ לגרשה ויעזוב את בית חותנו ויברח לוולוזין ללמוד שם בישיבה.

במשך השנה ששהה בוולוזין קרא את כל חוברות השחר, הכרמל, הבוקר אור, ספרי מהר״נ קרוכמאל, דור דור ודורשיו גם למד מסכת בבא מציעא על פי דרך ההגיון של ספרי הרה״ג יצחק יעקב ריינעס ז״ל. אלה הספרים העירו את הכשרון שלו ויכתוב כמה מאמרים על דבר ענינים שונים. אנכי ראיתי רבים מאלה המאמרים שגרעין טוב כבר מבצבץ מהם אך בכלל היו עוד פרי בוסר. האינסטינקט שלו לוחש באזניו להתקשר בקשר של חליפת מכתבים עם משכילי וסופרי הדור כי על־ידי זה הדבר יתגלה כשרונו. אך הוא חסר אמצעים לזה כי אין בכיסו פרוטה לפורטה על תוי פוסטה, ולכן עוזב הוא את וולוזין ונוסע אל דובובה לבקש מאביו להשלים בינו ובין חותנו ואשתו למען יהיה לו מקום מנוחה ודי כסף להוציא אל הפועל את אדיר כל חפצו לבוא בכתובים עם סופרי הדור; ואם לא יחפצו להשלים עמו נכון הוא לתת ספר כריתות לאשתו האהובה בעד בצע כסף שיתן לו חותנו תמורתו למען יהיה לו מוצא לכסף להשיג את מבוקשו להתקרב אל הסופרים הגדולים בזמן ההוא.

הדבר השני קרה; חותנו נתן לו שש מאות רובל־כסף למען קרוא דרור לבתו יחידתו ולהוציאה מידי האפיקורס והשונא ישראל ההוגה בספר “שנאת עולם לעם עולם”, ומיכה יוסף לקח את הכסף והתיישב בדובובה וכתב יומם ולילה מכתבים לכל חכמי וסופרי הדור ההוא.

בזמן ההוא באתי אני לדובובה ללמוד השכלה תחת השגחת מיכה יוסף ברדיצ׳בסקי ועל־כן הייתי בכל יום במחיצתו כמה שעות, יחדו למדנו ויחדו יצאנו לשוח בשדה וטיילנו בגנים ויערות שבסביבות עיר דובובה. מטבעו היה שתקן, שעות רבות יכול היה לטייל אתי מבלי הוציא הגה מפיו, אך ניכר היה, כאשר הבטתי בפניו, שבלבו פנימה יקד יקוד אש, ועוד מעט ויתפרץ החוצה, וכן היה כאשר החל לדבר אז היה בלי הרף.

בכל יום ויום היה מקבל חבילות ספרים, עתונים ומכתבים מכל אפסי ארץ כתובים בעברית, רוסית, אשכנזית וצרפתית. ואף כי מלבד עברית לא ידע אז כל שפה ידיעה נכונה, בכל זאת חטט בספרים לועזים אלה וכתב עליהם בקורות, כי רוחו הגאוני תפס את כל מה שכתוב בספרים אלה בשפה זרה. מרוב כתיבתו וקריאתו התבשל כוח כשרונו וכתב את מאמרו הראשון “תולדות ישיבת עץ חיים” שנדפס ב“האסיף” הראשון ואח״כ כמה מאמרים ב“המליץ”. בין כה וכה ואוצר כספו נתדלדל ובשביל שלא יפול למעמסה על אביו הרב העני המטופל בבנים גדולים וקטנים, בא שנית בברית הנשואין עם אשה גרושה בת הנגיד ישראל פלדמן מברשד פלך פודוליה והעתיק את דירתו לברשד. אז עזבתי גם אני את דובובה ושבתי לבית הורי. אחרי חצי שנה באתי לברשד לראות את אחותי הבכירה שישבה שם. נודעתי כי מיכה יוסף הוא חנוני, כי חותנו פתח לו חנות של כלים עשוים מרקועי פחים, ואשתו היא אשת החיל, המוציאה והמביאה בכל עניני המסחר והוא אך עוזר על ידה. כמובן הלכתי לראות אותו בחנותו. בבואי שם לא מצאתיו כי הלך לאומן העיר לקנות סחורה לחנותו, ואך אשתו היתה שם. היא היתה טפוס של חנונית עם כל הפרטים, פטפטנית ומלאה ערמומיות וכעסנות. מששאלתי אותה על “יוסל” בעלה, הבינה שאני יודע אותו ממקורו הראשון, מדובובה ששם נקרא “יוסל בן הרב”, ולכן באה עמי בדברים ושפכה לפני את מרי שיחה, כי הוא מבזבז את הכסף על ספרים וכתיבה של מה בכך ואינו מתענין בחנות כדבעי. בין כה וכה ומיכה יוסף בא אל החנות כי שב מאומאן ובידו חבילות של כלים שונים שקנה “מציאות”, אז העירה אשתו, מצדה, כי אם שם כל מעינו בעניני החנות, תחת אשר הוא מפסיד זמנו בקריאת ספרים וכתיבה כי אז היה אשרי לו ואשרי לה כי בקרב הזמן השיגה ידם להיות נגידים. אנכי הבטתי אל הכלים שבחנות ועל מיכה יוסף ועל מחשבתי עלה מאמר חז״ל: “חבל על האי שופרא דבלי בארעא!” אך מפני הכבוד אמרתי לו במצב אשתו כי על איש סוחר כמוהו לחלוץ את נעלי הילדים ולשום כל מעיניו במסחרו. דברי עשו רושם עליו ואמר בחפזה: “כן, נכון אני לשבור את עטי ולהשאר סוחר כל ימי ולא סופר!” החנונית הכירה לי תודה על השפעתי על בעלה, וכה נפרדתי מהם ושבתי לביתי.

כעבור ירח ימים הודיעני מיכה יוסף כי גרש את אשתו והשאיר בידה כל מה שהיה לו ואף הכרים והכסות במשמע והנהו יושב בכפר שומילוב הקרוב לברשד בבית אחד המשכילים ברוך פבריקנט ומתכונן ללכת לאודיסה להשתלם בלמודים כלליים. גם שלח אלי מספר אכסמפלרים של ירחונו “בית המדרש” שהדפיס בקראקא, ויבקשני להפיצם בישראל.

למקרא מכתבו זה אמנם דוה לבי על האסון הנורא שעבר עליו לגרש אשתו השניה ולהשאר כספינה המטורפת בים, אך מצד השני הייתי שבע רצון על כי דרור נקרא לו מהחנות, ומהמסחר הפעוט וגם מהאשה הצעקנית והרגזנית.

בקרב הימים בא לאודיסה וקיים במלואה את תכניתה של המשנה: חיי צער חי, על הארץ שכב, פת במלח אכל ובשפות ומדעים עמל יומם ולילה. כה עברה עליו שנת עמל ותלאה באודיסה. אז הלך לברסלוי על מנת להכנס אל הסמינריום לרבנים. בבואו שמה לא מצא הסמינריום חן בעיניו. במכתבו שקבלתי משם הוא כותב אלי: “באמת אומר לך, ידידי, חד מנן עדיף מתרי מנייהו”. הוא נכנס להמכללה במחלקת הפילוסופיה וגמר אותה, אך את כל זמנו וכשרונו הקדיש לספרות העברית.

כל המאורעות והרפתקאות דעדו עליו בימי חייו מסכו בקרבו רוח מרד וסתירה. הרוח הזה עובר כחוט השני בכל מה שכתב בכשרון רב ובסגנון מיוחד. הוא העשיר את הספרות העברית החדשה עושר רב, אך בעצמו חי בדחקות, ומת לפני זמנו.

סטמפורד, קונטיקט, 4.1.1922


 

נחמן הוברמן

הבודד

גרי העיר ברשד אוהבים לספר על ברדיצ׳בסקי ועל דרכי חייו בעיר הזאת, כשבא לגור בה סמוך לחתונתו עם אשתו הראשונה, ילידת ברשד.

מתפארים הם, כי בעיר הזאת נחתך גורלו של מי״ב להיות ל“מה שהיה”. פה קבל את הדחיפה הראשונה, אשר הביאתהו לידי הכרת עולמו ובקשת החשבון הנפשי שלו. כאן הגיע לידי אותו “שנוי הערכין”, שעפ״י טבעו ותכונתו הנוחים לא היה מסוגל כלל להוציאו אל הפועל, אלו לא גרמו לכך תנאי חייו בעיר זו, אשר דחפוהו בכח לעשות את צעדו הראשון. כאן התחילה המרידה הראשונה, ההתאבקות הראשונה של נפש המשורר והחושב העדינה עם המציאות האפורה של חיי חנונות. כאן נשא את סבלו וצערו, התענה בעול החיים העלובים והעגומים, וכל אותם ההרהורים והספקות שהבריקו בנפשו בעוד שבתו בבית אביו, הרב מדובובה, אבל נדעכו ונקברו בלבו קבורת ארעי, בגלל חתונתו — התלהבו כאן מחדש והיו לשלהבת בוערת בלבי.

בבית המדרש הישן — בית מדרשי של ר׳ רפאל הברשדי — היה מי״ב אוהב לשבת תמיד בשעתו הפנויה מעבודתו בחנות או בברחו מחמת אשתו הרגזנית והקנטרנית. שם היה יושב, הוגה וחושב, או גם הוזה ושוגה בדמיונות, ושם גם כתב פרקים אחדים מ“הכנסת הגדולה” שלו. שמה היו מתאספים אליו חבריו לדעת והיו מתוכחים — כאורח המשכילים אז — על “תקונים בדת”, על ערכי “המסורה”, על חשיבות ה“השכלה והמדע”. הוא היה אוהב להתוכח והיה מקנטר את היראים והחרדים ומרגיז את ה“בעלי־בתים” הפשוטים, והללו חשבוהו ל“משוגע” ו“מטורף” קצת…

ופעמים היו מוצאים אותו עומד על יד החלון המזרחי ש“בבית המדרש”, ומסתכל על מגרש הדשאים שלפניו, המשתרע שם “מעבר לנהר”, הרחק, הרחק עד בתי הכפרים, הסובבים את העיר ונעלמים עם אופק השמים הטהור והרחוק. ושוב הוא פינה מבטו והנה “בית המרחץ” הנושן עם ה“מקום הכשרה” מימות ר׳ רפאל הנ״ל, העומד נשען על כלונסי עץ ארוכים, אצל בית המדרש…. ובשעת ״הסתכלות״ כזו, היתה באה אשתו — כך מספרים ־ב“צעקות וטענות” על שהוא מבלה את ימיו ב“שטותים”, בעוד שהיא צריכה לעמוד בחנות לבדה, לדבר עם כל הקונים, “למכור” להם וגם להשגיח על ה“גנבות”, השכיחות הרבה מצד הקונים הכפריים ביום ה“יריד”.

אז היה אנוס לעזוב את חלומותיו ע״ד “מעבר לנהר” וללכת עם אשתו לחנותה “לדבר” אל הקונים ולהשגיח “שלא יגנבו”…

כשתי שנים גר ברדיצ׳בסקי עם אשתו הראשונה, אחר חתונתו בשנת 1886. חותנו, יצחק פלדמן, היה מן האמידים, כמעט מן הגבירים שבעירו. בעל הבית פשוט היה, אבל סוחר גדול, בעל חנות של מנופקטורה, שהיה “נוסע” לאודיסה ולמוסקבה. בתו — אשת ברדיצ׳בסקי — נתחנכה בחנות, וידעה לדבר פולנית עם ה“פריצים”, וגם קצת מלומדת היתה. ולכן מצאו השדכנים את בנו של הרב מדובובה להגון בשביל בתו היחידה של הגביר, הן מצד יחוס־עצמו, כי נתפרסם כבר כבחור “למדן” ו“ידען”, והן מצד יחוס־אבות בהיותו בן־רבנים, שלזה כלתה נפשו של הגביר.


ואבי ברדיצ׳בסקי שמח אף הוא לקראת השדוך הזה, אשר יכניס את בנו “לבור של שומן”.

אבל תיכף אחר החתונה נהפך הגלגל: עסקיו של חותנו התמוטטו והתדלדלו. הזוג החדש צריך היה לחשוב ע״ד “תכלית”. האשה הצעירה שנתחנכה בחנות, פתחה חנות “באקאליי” (צרכי אוכל, בשמים ונפט) ומיכה־יוסף היה עוזר על ידה.

ומשעה שסר מעל ברדיצ׳בסקי צל חותנו אחרי היותו “יורד”, התחילו מונים את חסרונותיו של האברך, שוחחו בדרכיו המוזרות, לעגו להתבודדותו ופרישותו והתרחקותו מעל אנשי העירה, והחליטו בכל תוקף שאינו אלא “מטורף” ו“לא מן הישוב”… והיו מצערים אותו הרבה. ביחוד הכעיסתו חותנתו — אשה תקיפת דעה, קנטרנית ונרגנית, שהיתה באה אליו בטענות וקנתורים תמיד, על שאין לה “נחת” מבתה היחידה. גם חותנו היה מצר לו תכופות בגלל שהוא מתרחק מן האנשים ומפנה לבו לדברים בטלים. והאשה הצעירה עוזרת על יד הוריה ומטיפה לו “מוסר”.

כך החלו הקטטות והמריבות בינו ובין אשתו, בינו ובין חותנו וחותנתו, עד שלבסוף נעשו תכופות יותר מדי, ו“שלום הבית” נשבת והעלבון היה מכאיב ומדכא. פעמים אחדות נסעה ה“חותנת” לדובובה אל מחותנה הרב, לספר לו את תהלוכות בנו. ומיכה־יוסף עזב פעמים אחדות את ברשד ונסע לדובובה על מנת שלא לחזור. אבל מדי פעם בפעם היו מכריחים אותו להתחרט והיה נעתר לחזור לביתו.

אבל “שלום הבית” כבר חדל לעולמים ומיום ליום כבדה עליו הישיבה בבית זה. הוא ראה את עצמו כשבוי ואסיר, בדול מן החיים ופרוש מבני אדם בעל כרחו, ואיזה רגש צורב התחיל תוסס ומחלחל בכל פנות נפשו. עד שקם יום אחד ויצא את הבית לבלי שוב אליו עוד.

צריך היה למצוא מקור למחיתו — ומצאו — מעבר לנהר… שם על יד הטחנה היה ביתו של המשכיל ברוך פבריקנט. בבית הזה היה ברדיצ׳בסקי כבר קודם לזה מן הנכנסים, ועכשיו נתקבל שם למורה.

זה היה כבר בית אינטלגנטי למחצה, לפי מושגי הזמן והמקום. הבנים והבנות כבר למדו בגימנסיות, הבת הבכירה למדה גם בקונסרבטוריום. הבן הבכור היה כבר באוניברסיטה. בבית שרר כבר הדבור הרוסי והבנים היו חפשים בהליכותיהם ובהנהגתם בלי שום כפיה והשתעבדות למי שהוא. בעל הבית בעצמו היה מן החסידים שנתפקרו, בר אורין ובעל השכלה, ואהב ביחוד לשוח ולחקור על ה“נסתרות והנגלות”. בברדיצ׳בסקי מצא את המשכיל האמיתי “בעל ההכרה” והיו גם בני ביתו מקרבים אותו ומוקירים את הרוח שבו. וברדיצ׳בסקי גם הוא מצא בבית הזה את אשר בקש — את ה“חיים” החפשיים, שהיה עד כה חולם עליהם ומתגעגע להם, מבלי שראם מימיו בעין. לא יפלא, איפוא, שהסביבה הזאת נסכה עליו — על בן הרב — בימים הראשונים לבואו, רוח שכרון מיוחד… כאן היתה לו האפשרות להתבודד עם נפשו, להקשיב אל המית לבו, למשש את ה“דופק הרוחני” שבו מתוך “רשות היחיד”. ואולם במשך הזמן נתפכח שכרונו ושוב הרגיש עצמו עזוב ושומם גם בתוך החיים האלו. ריקניות חדשה נוראה הוחשה בלבו דוקא מתוך החופש הזה של החיים. ושוב התחילו מענים אותו הספקות והסתירות, חדת החיים ומטרתם, ענים ודלדולם.

“בודד אנכי — התאונן פעם לפני ב.פ. — בודד ונדכא. דומה שאיזה לקוי, איזה מום דבק בי בעצם ילדותי ואין ממנו מפלט. תמיד יהיו “הם”, תמיד יהיו הם בתוך החיים, — יחיו, יאהבו, יפעלו, יעשו, ואני דומה אהיה לאיזה צל, המלוה את האדם בחיים ומסתבך בשלשלאות על כל פסיעה. תמיד יחנקו אותי המון שאלות, סתירות וספקות, תכלית וחשבונות בתוך החיים ומעבר לחיים”…

ואז החלה המלחמה הנוראה עם עצמו. יגון תוסס ושוטף אחזהו, והוא הלך כצל, כמנודה…

מן הזמן ההוא מספרים אפיזודה אחת.

ביום הכפורים היה הדבר. כל אנשי הבית הלכו לביהכ״נ והוא נשאר בבית. סגר עצמי בחדרו, כדי להתבדל מעל עדת ישראל…

איש לא תמה. כבר איתמחא האי גברא — ל“מורד במלכות”… בצהרים באו לבקרו והנה: בזוית אחת אצל הקיר עומד ברדיצ׳בסקי עטוף כלו בטליתו, ראשו שחוח, עיניו סגורות ונטויות למעלה, עומד מתפלל ובוכה…

בכיה צורבת, נוקבת וחודרת…

וכי לא נשתמרה אצלו אותה בכיה לכל ימיו?

(תרפ״ה)


 

יעקב מדרשי

בעקבותיו של מיכה יוסף ברדיצ׳בסקי


א.

זכתה ברשד עיר מולדתי, שמיכה יוסף ברדיצ׳בסקי ישב בה מספר שנים. כ״עלוי" “נלקח אחר כבוד” לבית חותן אמיד, בעודו כמעט נער. שם העמיסו על צוארו וכתפיו הרכות ריחיים, בצורת אשה וחנות לכלי זכוכית וחרסינה, אשר היתה מקור קיומה של המשפחה.

הוא עסק כל הימים בתורה, כמנהגם של אברכים צעירים בימים ההם. לחיי המעשה לא היתה לו כל זיקה, כי מעייניו היו רק בספירת הרוח. גם כאשר רצה לסייע במשהו בחנות, היה רק למפגע. כי כלים אלה שבירים מאד, בידיו של מי שרחוק מהם כרחוק מזרח ממערב.

הוא ארח לחברה לאברכים תורנים כמוהו, אשר נטו בסתר גם להשכלה. מהם היו “חובבי ציון”, שגם היא עדיין היתה אסורה מבוא בקהל, בעיר אשר בתחום המושב היהודי בסוף המאה שעברה, שכולה חסידים. הימים עברו עליהם בתורה ועיון, והערבים בשיחות וויכוחים אשר סופם היה מר מאד. הם התגלו כמשכילים וקיפחו את עולמם בעיני בני העיר.

לאחר לחץ ואיומים מצד קרוביהם ובני משפחתם, חזרו בהם רובם מדרך החטא. מי בכל לבו ומי למראית עין בלבד, וקיבלו את מרותה של הסביבה החסידית. ואילו מיכה יוסף עדין הנפש לא ידע לכחש בנפשו, ולא היה מסוגל לכך. פרשה זו מתוארת בדקות מפליאה וטרגיות רבה בסיפורו “מעבר לנהר”. קווים אבטוביאוגרפיים נאמנים שזורים בו ומכאן נובע עומק הניתוח הנפשי של הגיבור.

תקופה זאת של תסיסה רוחנית וחיפושים, והמאבק עם הסביבה והמשפחה שהגיע בה עד משבר, נוסף על חיי היתמות מגיל צעיר אשר השביעוהו ממרורים, השאירו שרטת עמוקה בנפשו של המשורר והוגה הדעות הצעיר, והניחו את חותמם עליו. הם עוברים כחוט השני בכל יצירותיו — אימת הגורל הטרגי והעתיד הלוטה בערפל, והאדם אינו אלא כלי משחק בידי כוחות נעלמים, המבקשים את רעתו.

מיכה יוסף עזב לבסוף את העיר בפחי נפש ושברון לב. לאחר נדודים ותעיות הגיע למקום של השכלה במערב. את רוח המרי נגד אזיקי הדת והספר, אשר כבלו את חיי עמנו בתפוצות הגולה נשא עמו. ובכל הזדמנות הטיח דברים קשים ובוטים, כנגד העבר וההווה היהודי. מרים היו הדברים כלענה ויחד עם זה דיברו ללב רבים. כי נאמנים פצעי האוהב, אשר האהבה והחרדה לגורל העם דיברו מתוך גרונו.

בינתיים חל שינוי גם בעירנו, רוח החופש והקידמה הגיעה גם אליה. פחת שלטונם של חסידי טולנה וסברן ו“הרביים” שלהם, וידם קצרה מלעשות שפטים במשכילים והציונים. חבריו של מיכה יוסף הרימו ראש, ונשאו את דגלם ברמה. הם שמרו את הזכרונות עליו בנאמנות, והגשימו רבים ממאווייו אשר בזמנו נחשבו כחורגים מגבול המותר.

כך נוצר מעין אפוס של מיכה יוסף בעיר, שזור סיפורים רבים ושונים. “כך היה נוהג לומר בענין פלוני”, ״וכה היתה דעתו על דבר זה או אחר״, — סיפרו בחוגים שונים. גם אלינו ילדי ה“חדר” הגיע שמעו, תיארנו אותו לנו בדמות אדם אגדי, הלוחם למשהו החורג מגבול הבנתנו. אבות שראו בבניהם שהם "מחמיצים — רחמנא לצלן, איימו עליהם: "סופך להיות כחתנו של פלוני! —דברי איום אלה, יותר משהפחידו גירו את יצר הידיעה בלב הנערים.

ב.

אנו בני המשמרת הצעירה בעיר, גדלנו בתקופה שונה בתכלית שינוי. הימים היו לאחר התסיסה המהפכנית של שנת 1905, אשר דוכאה באכזריות וטובעה על ידי שלטון הרשע בנחלי דם יהודים. אבל המרי תסס במסתרים, וטובי העם ומשכיליו הצניעו את דעותיהם החפשיות עד לעת מצוא.

גם ברחוב היהודי חלו תמורות, בעקבות מה שהתרחש בתחום הגויי. חומות הדת אשר שמרו על היהודים מפני השפעות חוץ במשך דורות רבים, הלכו ונהרסו ושוב לא שימשו מסתור ומחבוא. החלומות על “ההשכלה בת השמים”, אשר היו נחלת יחידים בתחום היהודי, גם הם התבדו. אלה אשר קיוו שזו תשמש גשר לאמנסיפציה של היהודים, תסייע להשגת זכויות אזרחיות מלאות ותוציא אותם למרחב, התאכזבו מאד. ההשכלה היתה רק פרוזדור להתבוללות ושמד, לאלה אשר הרחיקו לכת מעמם.

הפרעות אשר חזרו ונשנו באכזריות בתחום המושב היהודי, סתמו את הגולל על התקוות לעתיד יותר טוב לדור היהודי המשכיל, ולאחיזה בחיים מחוץ לתחום היהודי. הנוער היהודי אשר נפשו בחלה בגלות וכל אשר בה, עמד על פרשת דרכים תוהה ונבוך ולא ידע איזוהי הדרך בה ילך. רבה היתה התסיסה בין הצעירים, אשר לא התרחקו עדיין מן הרחוב היהודי ורגלם האחת עמדה עוד בתחום בית המדרש.

חוברות מאמריו של מיכה יוסף ברדיצ׳בסקי בהוצאת “צעירים” הטילו סערה בקרבנו. ראינו בו לא רק סופר והוגה דעות מקוריות, כי אם אחד משלנו הקרוב לנו קרבת מקום ודעה, כאילו אנו שותפים למאמריו והוא מדבר מתוך גרוננו. קראנו את החוברות ברטט ובדחילו ורחימו, אשר רק צעירים יהודים בימים ההם היו מסוגלים לכך. קראנו בשיטין ובין השיטין, ולא שבענו מהם עד שידענום בחלקם על פה.

עצם שמות החוברות היו מעץ סיסמאות קרובות ללבנו. — “על אם הדרך”, “ערכין”, “על הפרק”, “נמושות” וכו'… בכל שורה מהם הרגשנו את נשימת הנוער שלנו ולבטיו הקשים, חיפושי דרך לחידת חיינו שאין בהם מוצא מן הסבך. לא היו בידיו של מיכה יוסף ידידנו פתרונות, אבל גם עצם המרי והקובלנה נגד מעמסת הדורות ושבי הספר עד כדי קפוחם הגמור של החיים, היה בהם כדי לעשותו חביב ורצוי עלינו.

בכליון עיניים ציפינו להופעתן של החוברות החדשות. הן שימשו נושאים לויכוחים רבים בינינו לבין עצמנו ועם בני המשמרת הותיקה מדריכינו. חלקנו בהרבה דברים על תפיסת עולמם, אשר נראתה לנו מיושנת. אבל גם אחרת במקומה לא היתה לנו, חוץ ממאוויים כמוסים ולהט נעורים. בין חוברת לחוברת של הוצאת “צעירים”, שמועדן לא היה קבוע, הופיעו כסדרן חוברות “השלוח”, שהיו בניגוד גמור להן.

ג.

חוברותיו של מיכה יוסף, היו מלאות רעיונות תוססים ומרדנות של הוגה דעות צעיר, הלוחם לחדוש פני העם, רוחו וכל מסכת חייו רבת הדורות. רובן תהיות, ספקות וחיפושי דרכים. עיקרן בסימן השמא, והברי מהן והלאה… דבריו הכאובים דברו ללבנו, כמוהו התלבטנו, חפשנו דרכים, ואין!

כי סגר עלינו ההווי המסורתי ברחוב היהודי, אשר גבולותיו תחומים בקפדנות חמורה, מעין “עד כאן תבואו ולא תוסיפו”! ומחוץ לתחום היהודי היינו מוקפים חומה של שנאה וזרות מצד עם הארץ ושלטונו, אשר הצרו את צעדינו. הצעירים התלבטו מרי נפש ליד הקירות האטומים מבית ומחוץ, אשר הקיפו אותם. רבים ניסו לפרוץ אותן מתוך חירוק־שיניים וחרון אין־אונים, אבל לשווא !…

“השלוח” שונה היה תכלית שינוי מחוברותיו של מיכה יוסף, שם היה הכל ברור ומחוור עד תכלית. רוח של אחד־העם היתה חופפת עליו, גם לאחר שפרש ללונדון המעורפלת. פתרונות קלים לא היו עמו, אבל על דרך ברירה ומפורשת הצביע, והיא — ארץ ישראל.

ברסלוי, הילת חכמת היהדות המפוארת, עטרה אותה זה שני דורות. תורה ומחקר היו עמה, אולם לא דרך ומוצא לדור הצעיר אשר בתחום המושב. רחוקה היתה מבחינה גיאוגרפית, ורחוקה מהציע פתרונות לנוער היהודי המתלבט. זו לא היו עמה עמודי אש, להנחותנו בחשכת חיי הגולה ולחפש נתיבות לחיי חופש ודרור. הוגה הדעות המרדן, אשר שכן בתוכה גם הוא היה תוהה, אבד דרך ונבוך כמונו…

אודיסה סמוכה היתה לנו, מלאת חיים יהודיים תוססים מבחינה חברתית וספרותית. דבריה הציונים לא פסחו על שני הסעיפים, לא גרסו הן ולאו בהצביעם על הדרך לציון. נמוקיה והסברותיה של אודיסה, היו מעשיים וקולעים למטרה. הם מצאו את הסגנון ההולם והמדבר ללבם של רבבות בני הנוער היהודי.

העדפנו את אודיסה על ברסלוי, ודבקנו ב“השלוח” בכל חום נפשנו הצעירה. כי מאחוריו עמדה עדת סופרים אשר להט חזון הציונות בפיהם. הם הלהיבו את המוחות והסעירו את הלבבות, סחפו וגרפו אתם את כל הטובים, הערים והתוססים אשר בנוער. חניכי ה“חדר”, בית המדרש והישיבה, אשר ספגו את תורת ישראל מקטנותם, הציונות לא היתה לגבי דידם, אלא פסיעה אחת נוספת קדימה. את אלה השיגה ידם של “השלוח” ועתונים עבריים אחרים.

גם אלה אשר פרשו לרשות תרבות זרה, וזו של עמם היתה להם כספר החתום, אליהם הגיעה הציונות על ידי עתונים בלשון המדינה, ערוכים יפה ובטוב טעם יותר מן הראשונים. עורכיהם וסופריהם ידעו היטב את מקום התורפה של קוראיהם, וקלעו תמיד למקומות הכאובים שלהם. העמידו אותם על חוסר המוצא בדרכם לטמיעה, וכי סופם מפח נפש ובושת פנים.

ד.

זרעי התסיסה והמרי אשר זרע מיכה יוסף בלבנו בשעתו, נבטו ועשו פרי. אולם את האפשרות לחידוש חיי העם ורוחו, ראינו רק בארץ ישראל. זו היתה המסקנה שלנו לאחר דבקותנו בפרקי ההגות שלו בשנות נעורינו. בארץ ישראל ראינו חזות הכול, אם כי העמדנו את הדגש על ערכי החומר תחילה. האמנו בכל לבנו, כי כאשר יבריא ויחוסן הגוף הלאומי החולה והדווי, תבריא גם רוחו.

מלחמת העולם הראשונה, מוטטה את כנסת ישראל בארצות מזרח אירופה. עם התפוררותן של המדינות הגדולות, פוצלו הקיבוצים היהודיים ופחת כוח התנגדותם. מעמדם הכלכלי הלך ונהרס, ויחד עם זה גם כוח עמידתם בפני טמיעה והתבוללות. העמים הקטנים שהשתחררו היו הרבה יותר תוקפניים נגדם, וקיצוניים בלאומיותם. נגוזו כל האשליות שרווחו לפנים, נשארה לנו רק ארץ־ישראל כמקלט בטוח ליהודים. בא הקץ לויכוחים על עתידה של הגולה היהודית, כי נוכחו בעליל ששוב אין לנו סיכויים רבים לחיות בה כיהודים.

מאז חלו תמורות במערכות הרוח היהודים. ההכרה שהגולה עומדת על פי תהום, היתה לנחלת כל אנשי הרוח שאינם מתבוללים. הצד השווה שבכולם היה, בין בהודאה מפורשת ובין בשתיקה שהיה בה משום הודאה בעקיפין, כי ארץ־ישראל היא המוצא היחידי גם אם ירבו הקשיים והתלאות בהשגתה עד לאין שעור.

נטשטשו התחומים הרוחניים שבין אודיסה, וורשה וברסלוי, שכולן ירדו מגדולות ההגמוניה הרוחנית. ארץ ישראל היתה לתל תלפיות של הרוח היהודית, בכל תפוצות הגולה היהודית. כמה מן הסופרים העבריים, מניחי היסוד של ספרותה ובוני קירותיה במאמצי לא אנוש, למרות היסוסיהם וספקותיהם הרבים כלפי חוץ, האמינו בתחיית העם בארצו. כי אם תחיה אין, ספרות למה לו? לולא שומרי גחלת תרבותנו הלאומית ומחייה בתקופה זו של שינויים גדולים בחיי עמנו, שחלו עם המעבר מן הדתיות לחילוניות, מי יודע אם היתה לנו תקומה.


מיכה יוסף ברדיצ׳בסקי כתב בשעת יאוש ובדידות — “אם אנו עוד כותבים עברית ונוטעים את שארית נפשנו בעברית, אז ספק גדול הוא, אם בנינו יבינו את דברינו ואם יתקיימו בהם?” (על הפרק ז', מענין לענין), ובו בזמן הקדיש את כל חייו לטיפוחה של הלשון הזאת וספרותה, ללא עזר וסעד, ללא מו"לים ועתונות ופעמים גם ללא קוראים כמעט. היש עוד צורך בהוכחה חותכת יותר לאמונתו בעתיד העם ותחייתו?

בינתיים התבגרנו גם אנו הצעירים. ארץ ישראל היתה לדבר של ממש, וחיינו נשזרו בה בכול. תוך לבטים רוחניים ופגעים חמריים, היתה למה שקיווינו בנעורינו למולדת לעם היהודי. אותה ברית נעורים אשר כרתנו עם מיכה יוסף “בעל הוצאת צעירים”, אשר התסיס בשעתו את מוחותינו, שלל את ערכי הגולה ונכסי הרוח המסורתיים שלה — מרדנות זו, היא שהביאה אותנו לארץ ישראל.

חזרנו בארץ אל מיכה יוסף בן־גריון, באהבת נעורים שהצטללה והתגבשה, כאל אחד מעמודי התווך של הספרות העברית. מספר בחסד עליון, שהתרפק על כל העדין והנעלה אשר בחיי הגולה, וחשף אותם מתוך ערמות הפסולת והסיגים, שהצטברו במשך דורות רבים. ובמיוחד טיפח את האגדה היהודית, לה הקדיש את מיטב שנות בגרות כשרונו, וגילה את מקורותיה המפוזרים על פני שבעה ימים של ספרותנו.

(תשט״ו)


 

יוסף רויטברג

בשדה־לבן


בשנת תרמ״ט היה הדבר. —

ואני בשדה־לבן, עיר מולדתי, תלמיד מקשיב, חותר לרדת עד נבכי ים־התלמוד ומגלה עמוקות במהרש״א — בשעות בוקר, ומתענג על אמרות הנביאים וקורא בספרי השכלה — בשעות צהרים. עין ה“רבי” עלי צופיה, כי אשלים את שיעורי, והוא, אשר היה נוהג בי ושומר את צעדי הראשונים להיכל ההשכלה, הוא שהושיט לי את דבש הספרים החיצוניים בקצה המטה והוא שהובילני לבית החכם וחוקר הלשון, הסופר נחמן נתן טאראטשאנסקי — בית הועד לחכמים ולסופרים העברים בשדה־לבן בימים ההם: יצחק אידל, דוב־בעריש ירוחמזון, יהודה לוויק. אל הבית הזה נהרו פרחי המשכילים ליהנות מזיו אור הסופרים, שהיו ידועים בזמנם, כל אחד במקצועו. כל ״מחבר״ נודד וכל סופר סר לשדה־לבן — אל בית “רב נחמן נתן” (כך היו קוראים לו גם שלא בפניו) יבוא ושם היה נחתך גזר דינו — אם לתמוך בו ולהמליץ עליו לפני “הנדיבים”, או לעזבו לנפשו שיחזור על הפתחים בחיבורו; איש נכבד ועשיר היה טאראטשאנסקי ולדברו היה ערך.

באחד הימים, בסוף הקיץ, אך זה השלמתי את שעורי התלמוד, הופיע על סף בית רבי, רב הירץ, אברך, אשר במהלכו ואופן הלבשתו ניכר היה, כי עובר אורח הוא: אדרת קיץ שחורה, שצוארון אטון לה — ישנה אך נקיה, כובע בעל שולים לראשו, משקפים לו, וזקן שחור וקצר יעטר את פניו הענוגים. — האברך קרא בשמו: מיכה יוסף ברדיטשבסקי. ובדברו את הדברים האלה, הוציא מתיקו, אשר נשא תחת זרועו, קונטרס דק, הוא הקונטרס “בית המדרש”, שאך זה יצא לאור בקראקא, קונטרס הכולל מאמרות ושיחות קצרות בנויות על אמרי חז״ל ומדרשים, לקט אמרי חכמים, פתגמים ומשלים מאשר אסף המחבר — בלי תכנית מסויימת. ועוד הוציא האברך מתיקו גליונות “המליץ”, שבהם נדפס “צרור מכתבים”, מתארים את חיי הישיבה הוולוז׳ינית, ועוד ידו של האברך שלוחה אל תיקו העמוק ומוציאה משם את קובץ “הכרם”, שגם בו נדפס ציור מחיי האכסניה של תורה בוולוז’ין. המאמרים ב“בית המדרש”, ב“המליץ” וב“הכרם” חתומים: מיכה יוסף בהרב רמ״א החופ״ק ברשאד ברדיטשבסקי.


זו היתה ראשית התגלותו של מיכה יוסף ברדיטשבסקי אחרי אשר עזב את הישיבה בוולוז’ין והחליט ללכת חוצה־לארץ להשתלם בלמודים. בעיירתו הקטנה הסמוכה לאומאן נתן ספר כריתות לאשתו, שהיה פרוש ממנה כל ימי שבתו באהלי התורה בווליז׳ין. משם הלך לאומאן והמשכילים שם תמכו בידו להוציא לפועל את מחשבתו — לעזוב את רוסיה. בימים ההם עוד טרם נבנתה מסילת הברזל קאזאטין־אומאן, ויושבי אומאן והסביבה היו באים לשדה־לבן בעגלות ומשדה־לבן עשו את דרכם במסילת הברזל, ובהיות שדה־לבן “הבריח התיכון”, המקשר את אומאן עם כל העולם, היתה גם המרכז למסחר ותעשיה לכל נפות הדרום, ורבים מגדולי סוחרי אומאן קבעו בשדה־לבן את לשכות מסחרם ורבים מהם בילו שם את רוב ימות השנה.

לברדיטשבסקי היו מכתבי המלצה לאחדים מן הסוחרים האלה, ובעזרתם ובעזרת הנדיבים והמשכילים משדה־לבן קיווה להגיע אל מטרתו. בשדה־לבן שהה כשלשה שבועות, ויהיה מבאי בית הסופר נ. נ. טאראטשאנסקי ומן האוכלים על שולחנו. אף כי היה טאראטשאנסקי אדוק וברדיטשבסקי זלזל בהרבה דברים שהיו קדושים לבעל הבית — קרבהו ויתרועע אתו. בביתו של טארטאשאנסקי ישב — בחדר מיוחד — ויכתוב את מאמרו הגדול “”עולמו של ישראל".

באחד הימים קרא טאראטשאנסקי לכל אוהביו וידידיו הסופרים והמשכילים לבוא אל ביתו ולשמוע את קריאת המאמר מפי המחבר. לקריאה זו הוזמן גם רב הירץ, ובזכותו ומקצת גם בזכותי נתכבדתי גם אני לשבת ולהקשיב לקריאה.

ברדיטשבסקי גלוי הראש ישב על כסא רך באולם הגדול וממולו ישב טאראטשאנסקי ויארמולקה על ראשו ומקטרת הכסף בפיו ומסביב לשלחן העגול היו מסובים כל הסופרים מבאי הבית התמידיים, ולי הצעיר שבחבורה, פינו מקום על הספה הרבודה.

את תוכן המאמר הגדול לא הבינותי אז, כי עמקו ממני הדברים על הלאומיות, שאלת הדת, ההתבוללות, הגזע, הרעיון המשיחי ועוד דברים, שהיו אז חדשים במחנה היהודים, אחרי אשר נפלו הדברים האלה מפי אחד־העם במאמריו הראשונים, שנתפרסמו במשך שנת תרמ״ט ב“המליץ”, וגם לסופרים אשר ישבו במסיבה זו היו הדברים כחדשים. טאראטשאנסקי בא לידי התפעלות גדולה, וכל פעם שרעיון מבריק הפליאהו, התרומם מעל כסאו ויביע את המית לבו במרץ ויקרא: “הפלא ופלא !” ובהשתוממותו הרבה לא שם לבו לתקן את השגיאות בדקדוק הלשון — שלא היה סובל מעולם, — כי דייקן היה האיש, וכל שגיאה קלה היתה צורמת את אזנו.

בימי שבתו בשדה־לבן היה ברדיטשבסקי בא לעתים קרובות גם אל בית המשכיל הידוע בימים ההם שמחה בארסקי. כל בני המשפחה, ובהם שתי העלמות, היו מלומדים בידיעות חיצוניות, וכן ידעו עברית ידיעה הגונה. לפני בוא ברדיטשבסקי לשדה־לבן נדפס ב“המליץ” מאמר “לשאלת הבנות” (על דבר חינוך הבנות ברוח הלאומיות ולימוד השפה העברית), ועל החתום באו: “אסתר ושניידל לבית בארסקי”. משפחת בארסקי התכוננה אז לעזוב את שדה־לבן ולהתישב באודיסה, ומכיון שגם ברדיטשבסקי אמר להתישב באודיסה עד אשר יאסוף די כסף ללכת לגרמאניה, גדלה עוד יותר התקרבותו אל המשפחה הנאורה והמכובדה.

בחוג הסופרים והמשכילים נפוצו אז שמועות על התקרבות משפחתית בין ברדיטשבסקי ובית בארסקי, ו“מביני דבר” דברו, כי אין זה סתם מקרה שגם ברדיטשבסקי וגם משפחת בארסקי הולכים להתישב באודיסה.

בלב נדכא נפרדתי מעל ברדיטשבסקי, שנבא עלי, כי אהיה סופר בישראל, קשה היתה גם על ברדיטשבסקי הפרידה מעל כל אוהביו וידידיו הרבים שרכש לו בשדה־לבן בימי שבתו בה, ואולם אץ היה לדרכו, למשאת נפשו הרחוקה. כעבור ימי חג הסוכות הלך ברדיטשבסקי לאודיסה, ובעוד ימים אחדים עזבה גם משפחת בארסקי את העיר. ריקה ושוממה נשארה שדה־לבן. עזוב וגלמוד התהלך טאראטשאנסקי במעונו הרחב, מחפש את קופסת־הטאבאק ואת מקטרתו. שמם גם בית הרב הירץ רבי ומשמים וקודר ישבתי על הגמרא ועל ספרי ההשכלה ובהלך נפשי הנני חולם על אודיסה, על משפחת סופרים ומשכילים.

עברו שלושה ירחים, ובירחונים העבריים באו ידיעות על יסוד אגודות “שפה ברורה” באודיסה. באחת מאסיפות האגודה מיסודו של הסופר המנוח בן דוד נאמה נאום העלמה אסתר בארסקי, הנאספים מחאו כף וגו'. ועוד באה ידיעה שהסופר מ.י. ברדיצ׳בסקי יצא מאודיסה לברלין ובעוד ירחים אחדים הופיע ב“המליץ” בהמשכים מאמרו של מ.י. ברדיצ׳בסקי “עולמו של ישראל” (המליץ תר״ן), ומי היה דומה לי באשרי כי זכיתי לשמוע את קריאת המאמר כשנה לפני בואו בדפוס. ומה תמהו והתפלאו “מביני הדבר” אשר דברו נכבדות בהופיע בהמליץ בראש הגליון מודעה כזאת: “אסתר בארסקי, אודיסה, ברוך בראנדט, ברלין, באים בברית הנשואין.” בראנדט היה סופר ומלומד וממקורבי המיניסטר וויטה, ובבואו ללימאן האודיסאי התוודע אל משפחת בארסקי ויקח לו את אסתר לאשה.

כעבור עשר שנים ראיתי עוד פעם את ברדיטשבסקי, אשר היה מוכתר בתואר דוקטור וכבר היה מפורסם בתור סופר גדול. באחד מסיפוריו יש למצוא ציור המתאר את חוג המשכילים בשדה־לבן ואת משפחת בארסקי בהעלם שם. ברדיטשבסקי נסע לעיר מולדתו בלוית אשתו, לראות את אביו, ובדרכו סר לשדה־לבן להתראות עם אחד מרעיו מימי ילדותו, סוחר משכיל, שבנו היחיד היה תלמידי. לתמהוני, הכירני ברדיטשבסקי, אף כי הרבה שנים עברו מאז ראני.

מני אז לא יספתי עוד לראותו. בשנת 1921, בבואי לוארשה נודע לי, כי הרב ברדיטשבסקי, אבי מיכה יוסף, נרצח בידי הרוצחים שפשטו על העיירה בהיותו עטוף בטליתו והוגה בספר. ובאחד מימי חשון, יום ענן וסגריר באה הידיעה מברלין, כי מיכה יוסף ברדיטשבסקי אף הוא הלך מאתנו. —

(תרפ״ה)


 

שמעון דובנוב

מתוך “ספר חיי”

א.

מבין הפגישות המקריות מתקופתי הראשונה באודסה, אני נזכר בפגישה אחת כזאת, שבאותו זמן לא ייחסתי לה כל חשיבות. פעם אחת נכנס אלי בחור צעיר לבוש בגדי עוני, טיפוס של בחור ישיבה, ומציג את עצמו בשם ברדיצ׳בסקי. הוא הזכיר לי ששנתיים לפני כן התכתבתי אתו בעניין איסוף חומר לתולדות החסידות. ובאמת נזכרתי באותה התכתבות, שהיתה קשורה במאורע: כתבתי אז מכתב לסופר המתחיל מיכה יוסף ברדיצ׳בסקי לפי כתובתו של אביו, שהיה רב בעיירה בפלך קייב. לאחר זמן רב קיבלתי תשובה, שהאב החזיק במכתב ולא רצה למסור אותו לבנו ה“מתפקר”, אשר כבר אז, בצעירותו תלה לעצמו “ריחיים על הצואר”: אשה וילדים. האיש הצעיר פרק מעליו עתה את עול המשפחה, ויצא דרך אודסה לחוץ־לארץ במטרה לרכוש שם השכלה אירופית. באותו זמן הוא לא ידע שום שפה אירופית, מלבד יידיש בדיאלקט אוקראיני, ונאלצנו לשוחח בשפה זו, ה“לא־אינטליגנטית” בתקופה ההיא. מי יכול היה אז לשער, שמאותו בחור ישיבה ייצא במשך הזמן סופר הוגה, הנוטה “לשנות את הערכים” ברוח ניטשה?

ב.

בסקירתי “הספרות של הלכי־רוח מטושטשים” התייחסתי בחומרה רבה מדי אל ברדיצ׳בסקי, אשר החל אז בתהליך האירופאיזציה ועמד על הדרך המובילה מן החסידות אל ניטשה. במאמריו ב“אוצר הספרות” הוא התנער מכל התנועות המודרניות ביהדות, אבל בבואו לבטא את זווית הראייה שלו עצמו הציג ערבוביית מושגים מובהקת. מאוחר יותר נתן לנו ברדיצ׳בסקי שורה של יצירות המפגינות כשרון גדול יותר, וכבר היו לו “חסידים” משלו מתוך אותם חוגי נוער שעמדו בין הישיבה לבין האוניברסיטה האירופית. אבל גם אז לא הצטיין בבהירות המחשבה. הערצתי בו את מחפש האמת הנלהב, אשר השתחרר מכובד הדוגמטיקה.

(1934)

מיידיש: לילה הולצמן


 

י״ל בן־דוד

מצבה חיה

(מוקטרה ומוקדשה לשמו המפורסם של הסופר מיכה יוסף ברדיטשובסקי)


מה זאת? זה אך לפני ימים אחדים זכרו במכה״ע את ברדיטשובסקי הגדול (?) הממציא “המצאות” בלתי נמצאות, ואת כל אשר עבר עליו, ועתה הנה גם ברדיטשובסקי הקטן לנגד עינינו (הצפירה גליון 275). האמנם אך שמא גרים? אנכי ידעתי היטב את ק״ק ברדיטשוב, אשר גרתי בה פעמים ושלש, והנני מעיד באמונתי על אנשי ברדיטשוב, כי עכ״פ פקחים המה, וכי יודעים הם לעשות עסק ולדבר דברים בטוב טעם; ומה היה איפוא לשני ברדיטשובסקי אלה שנשתטו ככה? אין זאת כי אם עטרת ברדיטשוב אינה הולמתם. — אבל לי אין עסק כלל עם ברדיטשובסקי המיכניק, תחת אשר עם ברדיטשובסקי הסופר כבר היה לי די עסק ועשק, ומי יודע מה יהיה לי עוד עמדו, אחרי אשר, כמדומה, אין איש מאתנו יוכל לערוב, כי לא יהיה עוד זה בזמן מן הזמנים לעורך ומו״ל בישראל, לכה״פ באחת מערי גליציא או אמריקא… אבל מה אמרתי “יהיה”, והוא כבר היה כזה !…

ובכן, הבה אספר דברים כהויתם. את שם ב. שמעתי בראשונה, בבואי לאודיסא בחרף שנת תרמ״ו, נשא על שפת טובי חכמיה וסופריה של העיר הזאת, כעין “כוכב חדש העולה על שמי ספריתנו החדשה”, העתיד למנות לנו חסרון גדול הנרגש בה — חסרון “ספרות רבנית חיה ומצורפה”. ובאמת, שערו בנפשכם: סופר מהיר, רך בשנים, יושב וכותב “מישיבת וואלאזין”, כפי הנשמע “בן הרב”, ויש אומרים כי גם “מוסמך”, עכ״פ עתיד להיות “רב ומו״צ בישראל”; והוא כמעין המתגבר, למכתביו הפרטיים, אשר יפזר אל כל סביבותיו, אין קץ וגבול, וכל מכתב ומכתב שלו נושא עליו חותם “מאמר ראשי” של אחד מכה״ע בגליון ד“אסרו־חג”, ויותר מכל לקח את הלבבות כתב־ידו הנפלא, אשר מעטים כמהו. והנה “הכוכב החדש” הזה לוקח על שכמו עבודת העורך ב“בית המדרש” העתיד לצאת כעין הוספה ל“בית אוצרו” של ש. א. גרעבער, לב מי לא יחרד ולא ירתע למראה כזה? מובן מאליו כי כל החכמים והסופרים, אשר פנה אליהם מר ברדיטשובסקי נענו לבקשתו, איש אל רעהו אמר: חזק! וכלם העניקו לו מעבודתם בחפץ לבב ובברכה ותהלה. סוף סוף הופיע “בית המדרש”, וכל העם ראה את ריקנותו ופטפטנותו של עורכו, וינועו ויעמדו מרחוק. החכמים והסופרים ראו מי הוא הפעם עורך מאמריהם, ויאלמו דומיה, וגם שמו יד לפה כל הדובר אתם על אדותיו, ותהי רק זאת נחמתם, כי זה דרך ״כל רבנינו״ — לבלי מצא את ידם ואת רגלם בספרות, וכמקרה הזה קרה הפעם את ב־ר, אשר אם איננו עוד “גדול”, בכל זאת עתיד הנהו עכ״פ להיות “גדול בישראל”. וכך נשכח ב־י באודיסא כשנתים ימים.

בחרף שנת תרמ״ט היתה תנועה גדולה בקרב משכילי אודיסא, חכמיה וסופריה וגביריה וענייה יחד. הבשורה הגיעה על אדות קבלת הרשיון ליסד באודיסא “חברת התמיכה לעובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריא ופלשתינא”. חו״צ באודיסא חגגו בצדק את חגם ההיסתורי, וכיאות לכל חגיגה נהרו אל “בעלי השמחה” מכל העברים כמה וכמה אורחים, קרואים וגם בלתי קרואים. במספר האורחים האחרונים נמנה גם ב., אשר בא לאודיסא לבקש לו שם הצלחה ומעשה, ויחל להסתופף בבתי החכמים והסופרים והגבירים משם. אולם בכל מקום בואוֹ, פני אנשי בריתו ומכבדיו יודעי שמו הרבים חפו, למראה אורחם הבלתי־קרוא ולמשמע דבריו ומשפטיו הזרים. אנשי אודיסא הנם נדיבי לב תמיד, ושלחנם וכיסם ערוכים בכל עת לכל נדכה ומר נפש, אבל חברת ב. היתה “כמחט בבשר החי” לכל משכילי אודיסא, אשר לא האמינו למשמע אזנם, לוא ספרו באזניהם לפנים עד היכן מגיעה בערותו של ב־י בכל פנה שאתה פונה. בקשו להמציא לו שעורים להוראת״שעות וישאלו את פיהו:

— התוכל ללמד לתלמידים רוסית?

— אינני יודע אף לחתום את שמי רוסית כראוי.

— אולי תוכל ללמד אשכנזית?

— מאשכנזית לא אדע אל נכון אף את האלפא־ביתא.

— א״כ קבל נא שעורים ללמודי שפת עבר!

— גם זאת לא יתכן.

— ומדוע?

— יען כי פה ידרשו למודי “הדקדוק”, ואנכי לא למדתי את דקדוק השפה מעודי.

— אבל תנ״ך?

— שאת לא אוכל גם את התנ״ך.

— ובכן ממה איפוא תוכל למצא את פרנסתך?

— נכון הנני ללמד לתלמידים לכתוב בשפת עבר ולדעת את ספרות ישראל

אל נא תדמו בלבבכם, קוראי הנכבדים, כי לבדח את דעתכם או להתלוצץ בב־י באתי הפעם. הנני כותב הפעם בלב נרתח ונדהם, ומאה עדים חיים באודיסא נכונים לתת תוקף לדברי הקודמים, כי אין בכל השו״ת האלה אף שמץ הגזמה. כל השאלות והתשובות האלה הן דברים חיים וקימים, מעשים שהיו, לבשתנו ולכלימתנו, אשר הלואי שלא היו, אבל מעכשיו שהיו הלואי שיכלנו לשכחם, אלמלא Veritas בהצפירה, אשר יאלצני הפעם לצאת “מרשות הרבים לרשות היחיד”, ומה גם כי עלי מוטלה החובה הבלתי נעימה הזאת מפני כמה טעמים: בראשונה, כי אנכי כבר יצאתי את אודיסא, ולכן גם חפשי הנני מההסכם, אשר בא בלב טובי משכילי אודיסא, לבלי ענות לב־י דבר וחצי דבר על פמפליטו מטוב ועד רע; בשנית, אין מי ממיודעי אשר יחשדני בשפת חלקות וחנופה יתרה לחו״צ, אשר תקלקל את שורת צדקי, ובשלישית, אנכי הנני אחד המעטים מאנשי אודיסא, אשר לא זכו (פשוטו כמשמעו!) לכבוד גדופיו של הסופר ב־י, ולכן אין בלבי אף שמץ טינא על ב־י, וכל דברי אלה כתובים אך ורק למען האמת, וכנגד הנבלה והשקר.

כך נודעה למשכילי אודיסא ריקנותו של ב־י, בכ״ז לא דחו אותו בשתי ידיהם, כי אם הציעו לפניו לתת לו סכום כסף מסוים מדי חדש בחדשו, די ספקו ומזונו, אך ורק בתנאי שישב על התורה ועל העבודה להשתלם בלמודי קדש וחול. ההצעה ההיא מצאה חן בעיניו, והוא הודיע למקרביו את חפצו להשתלם בלמודים הדרושים להכנס אל בי״ס הרבנים בברסלוי. אנשי שלומו השתדלו גם להמציא לו מורים הגונים, אבל הדבר עלה בקושי, יען כי אין מורה אשר מצא חן בעיניו.

בעת ההיא זכיתי גם אנכי להתודע עמו. אני הייתי אז שקוע ראשי ורובי בעסקי אגודת “דוברי עברית” אשר יסדתי ברב עמל באודיסא. ויהי היום ויודע לי, כי בקצה העיר, באחד הפרורים, גרה משפחה אחת, בארסקי שמה, ששם ישנן שתי עלמות יודעות לדבר כן עברית. בליל סגריר וסערת שלג הלכתי להתודע אל המשפחה ההיא, ושם מצאתי גם את ברדיטשובסקי ועוד משכיל אחד, יר. שקאפעניוק שמו, ואתם קוראי הנכבדים, שוו לעיניכם את ששוני ואשרי, במצאי את כל ארבעת אלה נכונים לדבר עברית כאחד מאתנו המדבר בשפת אמו. יותר מכל התפלאתי על ב־י, שאינו יודע לדבר כן בשום שפה אחרת, גם בזשרגון לשונו בכבדות תתנהל, כי תחסרנה לו מלים על כל שעל, בעת אשר בשפת עבר עד מהרה ירוץ דברו; מחזה כזה ראיתי ראשונה בימי חיי! מובן מאליו, כי כמוצא שלל רב מהרתי למשוך את כל ארבעת אלה אל אגודתנו הרכה והצעירה, והסבו בה מתנגדים או מתלוצצים על מיסדה ועל כל באיה. ואגודתנו אז היתה באמת אגודת אחים, והרבה מרי נפש וקשי יום נושעו על ידה בתשועה רוחנית וגשמית. אנכי שמתי את עיני לטובה ביחוד על ב־י, ובהודע לי כל פרטי מצבו, הצעתי לפניו ללמד אותו חנם שעה אחת מדי יום ביומו רוסית ואשכנזית, ולבל יתרשל בלמודיו, הצעתי לפניו להשיב לו עוד שכר טוב בעד עמלו, בדמות ארוחת הצהרים מדי יום ביומו מיד אחרי שעת הלמוד. ימים אחדים למד ב־י בחשק נמרץ, ויוציא גם את שמעי בעיר: כי עתה איפוא מצא את אשר בקש; כי כמוני לא היה לו עוד מורה, ואחרי לא יהיה כמוני; כי אנכי ורק אנכי יודע ללמד היטב את בר אורין תלמודי, ועוד מליצות נמרצות כאלה, אשר שחוק עשו גם לי גם למכירי, אבל כלנו יחד שמחנו למשמע התלהבותו של ב־י, בחשבנו כי מעתה אמנם ישב ב. על התורה ועל העבודה. אבל כמעט עבר שבוע אחד וב. החל להתאונן כי קשה לו “לצמצם את רעיונותיו” שעות שלמות מדי יום ביומו “בקטניות” כאלה; כמעט עבר עוד שבוע ימים וב. הודיעני כי בריאותו רופפת לרגלי הכנת־השעורים, הדורשת ממנו עבודת שתים שלש שעות מדי יום ביומו; בקצרה, בשבוע השלישי להחל שעורינו חדל ב. גם ללמוד גם לסעוד אתי, וטעמו הנמרץ היה, כי מרגיש הוא שיצא מדעתו ח״ו אם לא ימהר לשים קץ לשעורינו, המסודרים בשיטה מדויקה, יען כי לשכל תלמודי כמהו אי אפשר להשתעבד לשיטה פדגוגית (!) מצומצמה, כי אם ללמוד ברחבה, בלי סדר קבוע ומבלי עזרת מורים…

עוד הפעם הנני שונה, כי בכל דברי אלה הנני מספר דברים כהויתם, גלוים וידועים לכל משכילי אודיסא החיים עמנו היום, וכל קורא מעמיק יכיר כי יש בדברי אלה גם כונה דימונסטרטיווית מצד הפסיכולוגיא. האמנם נאמנה עדותו של ב־קי, כי התלמוד מקלקל כל כך את המוח, עד כי סכנה לאיש תלמודי להשתעבד לשיטה פדגוגית מתוקנה ומדויקה? הלא דבר הוא!

כך החל ב־קי ללמוד “בעזרת עצמו וברחבה”, על אפם ועל חמתם של כל תומכיו באודיסא, אשר כבר החלו לנער את חצנם ממנו, בראותם כי אין כל תקוה עוד, אחרי מקרהו עמדי, להביאו תחת עול הלמודים. בכ״ז לא פסקו מתת לו את קצבתו. ואודיסא עיר מלאה אדם כילק מכל המינים, ואין לך מין אשר לא ימצא בה את מינו. במשך הימים מצא לו גם ב־קי תלמידים, אשר הורם “לכתוב עברית” וכדומה.

את יחוסו לחו״צ ול“דוברי עברית” יבין הקורא הישר מהדבר הזה. תומכי ב־קי, אשר נתנו לו את לחמו ואת מימו, היו ראשי חו״צ אשר באודיסא, ואגודת ״דוברי עברית״ באודיסא לא מצאה חן בימים הראשונים — מפני טעמים אשר אין שוה להזכירם עתה — בעיני אחדים מטובי חו״צ באודיסא. כירח ימים בקר ב. את אספותינו, ואח״כ קבלתי פעם אחת מכתב מאת ב., אשר בו הודיעני כי נלוזים דרכי “אגודתנו”, כי עלינו להתרפס לפני טובי חו״צ כי יאצלו מכבודם עלינו, וכי עכ״פ, כל הימים אשר אנכי (כותב הטורים האלה) אעמוד בראש האגודה, הוא (ברדיטשובסקי), בתור חובב ציון, אלוץ להוקיר רגליו מאספותינו.

ב־קי למד בעצמו ספרות־אשכנזית. מה למד? הוא קרא היסתוריא (שכחתי של איזה מחבר) וספרי בארנע. אבל אין איש עוד מאתנו שם לבו אליו ואל הליכותיו, כי כבר אמרנו נואש לאיש הזה. כך עברו כמה ירחים: קצבת ב־קי, כמובן, הלכה ודלה, יען כי הוא הלך בטל במלא מובן המלה, והבטלה אם לכל חטאת. בבקרו כפעם בפעם בבתי מכירים ומיודעים שונים החל ב. להוציא דבת איש באזני רעהו, לסכסך בית בבית ולנקום על ידי זה את נקמתו מאת מכבדיו ודורשי טובתו לפנים, אשר שטו מעליו עתה לאחד אחר.

מעט מעט הורע גם מצבו החמרי: שעוריו תמו מאין בהם כל טעם ותועלת, הקצבה כמעט חדלה כלה, ואך מעט מזעיר ממכבדי שמו לפנים נשארו באמנה אתו ויושיטו לו יד עזרה. בין האחרונים נמנה גם בית בארסקי.

אלה הן “העלמות הבלות” המצפות לחתנים, אשר גם בהן שלח ב־קי את לשונו הרעה בפמפליטו הנבזה: “רשות היחיד בעד הרבים”.

אבל גם פה צדק הפתגם: Cherchez la femme [חפש את האשה]. בסוף שנת תרנ״א קרה מקרה טהור ומרהיב לב כל שומעיו בקרב אגודת “דוברי־עברית” באודיסא. סופר־מלומד אחד, אשר כלה את חק למודיו, מוכתר במטבעת־זהב בהאוניוורסיטט בקיוב, וישולח אח״כ להשתלם בלמודיו בחו״ל, ברוך בראנדט שמו, והוא אחד האהובים והנכבדים שבחו״צ, ואגב אורחא גם בעל־כסף, בא בקיץ ההוא מברלין לאדעסא לרחוץ בים השחור. כחובב שפ״ע ויודע אותה על בוריה, לא מנע מסתמא רגלו מלבקר גם באספות “דוברי עברית”, ששם התבונן אל שתי העלמות בארסקי, ואסתר הבכירה לקחה ביחוד את לבבו בנועם מדברותיה בשפ״ע צחה, בטוב טעמה ומזגה, ואולי גם ביפי מראה. זה האיש בראנדס, אשר בקש לו בעת ההיא את בת זוגו, כלה נאה וחסודה ולא כסף ונדה, הגיד את לבבו אל ראש האגודה, אשר השתדל בדבר הזה מעט וטוב, ובקרוב הגיע הדבר לידי גמר, וה' בראנדט לקח לו למז״ט את העלמה בארסקי לאשה, ובתלגרמה אשר שלח ראש האגודה אל החתן והכלה ליום כלילותם, שהיתה לא באדעסא, היה כתוב: “ברוך בראנדט היהודי, ברוכה אסתר בעדי!”.

המקרה עשה לו כנפים גם הרחק מאדעסא, ועד ווארשא הגיע, וכל קוראי הצפירה התענגו ג״כ בחרף ההוא למקרא הספור “שמואל והדסה”, אשר תכנו לקוח כלו מפרטי המקרה המסופר. ובאודיסא גופא היה המקרה הזה למלה בפי כל, וישיחו בו מזקן ועד נער, ויאמרו: "הפעם התחתנו “חובבי ציון” עם “דוברי עברית”, ועוד שיחות נאות כאלה נוצרו בימים ההם לרגלי המקרה הנזכר, כי הנה באמת הטינא המעטה אשר היתה בראשית הימים בלב איזה חו״צ על אגודת “דוברי עברית”, ולהפך, גם מבלעדי זאת כמעט נשכחה במשך הזמן, ועתה אחרי המקרה הנזכר היתה כלא היתה כלל. ואולם לב־י חרה השדוך מאד…

אחרי כל הדברים והאמת האלה, אדמה כי כל קורא מבין לא יתפלא עוד על פמפליטו של ב־קי “רשות היחיד בעד הרבים”, וגם בין יבין מדוע ולמה יתן “המלומד” הזה את כל העוסקים בישא״י ל“חולי מעים”, ל“נערים בטלים, פתאים ורמאים”, אשר כל חפצם הוא “לאסוף כסף למען התעשר” וכו' וכו', עד אין כח הסבל לשנות עוד את רוב גדופיו וחרפותיו על כל מפלגות עדת ישרון באדעסא. אך תירוץ אחד מספיק מוצא אנכי להצדיק בו במעט את בעל הפמפליט, והוא — כי כנים אמנם היו תלונותיו עלי: שני שבועות למודי עמו “בשיטה פדגוגית מדויקה” רופפו אמנם את מוחו ברב או במעט, עד כי במקצת כבר יצא מדעתו…

חכם נכבד אחד באודיסא, אחרי קבלו את הפמפליט (ב־קי שלח קוטרסים מיוחדים מפמפליטו לכל חכמי אודיסא), התאונן באזני בדברים האלה: "אותי לבדי יהלל ב־קי בקונטרסו; ואני אומר לך, כי הרבה יותר מאשר יצטערו כל המגודפים יחד על שמעם את חרפתם מפיהו, מצטער אנכי על שמעי מפי זה את תהלתי…״ — גם אנכי אומר הפעם: רבות הצטערתי על כי לא זכיתי גם אנכי לכבוד גדופיו של ב־קי; מעתה יש לי איפוא התקוה, כי בפמפליסו הבא אזכה גם אנכי לעמוד במקום גדולים, והיה זה לי שכרי בעד למודי ובעד ארוחותי. האין זאת? — ומאת הקוראים אבקש סליחה ומחילה על עסקי הפעם בענינים כאלה, למען האמת וכבוד הבריות.

(תרנ״ג)


 

חלק שני:

לימודים, נדודים, “שינוי ערכין”

(1902־1891)


מרדכי זאב ברודא

אישיות רבת ניגודים

בראשית שנת־הלימודים 1891/2 שבתי לברלין להמשיך לימודי, ואתי נסעו גם חברי אהרנפרייז וטהון, שקיבלו בינתיים את תעודת הבגרות בגימנסיה. גם הם החליטו לבחור ברבנות כמקצוע לחייהם; ובמידה מסוימת האחריות להחלטתם זו מוטלת עלי, שכן הייתי מדגיש וחוזר ומדגיש לפניהם בשיחותינו את ההכרה להקדיש את כל חיינו לעבודה לאומית, והוכחתי כי מכלל מקצועות־החיים הפתוחים לפני צעיר יהודי אקדמאי — הרבנות היא המקצוע היחיד המקשר אותו קשר־תמיד בענייני־היהדות, בחומר וברוח.


אבל יחסנו אל היהדות היה שונה: אני הייתי, על אף דעותי החפשיות והשתחררותי מן המסורת האורתודוכסית, קשור בכל נימי לבבי בצורת־החיים המסורתית של אבותי; גם הכרתי תמיד בקשר בל־יינתק בין עם־ישראל ובין דת־ישראל, וכל ימי נלחמתי בכל נסיון לסקולריזציה לאומית של היהדות, בחינת “ככל הגויים בית יהודה”, ונשארתי גם בשנות המשבר הטבעי של ימי בגרותי נאמן לאלוהי ישראל כמקור כל חיי־עמנו. ואילו שני חברי נראו להם מחשבות־יסוד אלה שמרניים יתר על המידה, והם שאפו לחדשות ונתבשמו מכל רעיון מודרני, שהשתלט בשדה המחשבה האירופית. לאמור, גישתם אל הרבנות היתה, בעצם, מופרכה מעיקרה. אבל התמסרותם לרעיון הלאומי ונכונותם להקדיש את חייהם לעבודה לאומית הניעה גם אותם להסכים לדעתי, ולבחור ברבנות כבמקצוע הפותח להם דרך סלולה לעבודה לאומית בתוך היהדות. עוד הבדל היה בינינו, שאני נכנסתי להתכונן לקראת הרבנות בסמינריון האורתודוכסי של הילדסהיימר, שכן זו היתה לי הדרך היחידה להשיג את הסכמת אבי; ואילו אהרנפרייז וטהון נכנסו למוסד האחר לחינוך רבנים בברלין, שהיה ידוע בשם Hochschule für die Wissenschaft des Judentums [בית המדרש העליון לחכמת ישראל] ומוסד זה היה מתאים יותר לרוחם.

מלבד אהרנפרייז וטהון ביקרו בשנים האלה במכון גם שמואל אבא פוזננסקי, שהיה אחרי־כן רב ומטיף ראשי בבית־הכנסת הגדול בווארשה ונתפרסם כחוקר של תקופת הגאונים ותולדות הקראים. בשנה שלאחר־כך נוסף גם דוד ניימארק מן האגודה הגליצאית שלנו, שסופו חוקר מפורסם בתולדות הפילוסופיה היהודית ופרופיסור לפילוסופיה של היהדות בבית־המדרש לרבנים בסינסינטי. עם ארבעת החברים האלה, שנוסף להם בנימין וולף זגל, היינו קבוצה של סטודנטים פולנים, ש“הגרמנים” הביטו עלינו אמנם כעל חסרי תרבות אמיתית, אבל הוכרחו להיכנע לרוחב ידיעותינו ולגובה שאיפותינו.

החוג הקטן שלנו נתרחב באותם הימים עם בואם של דוד ניימארק ומיכה יוסף ברדיצ׳בסקי. ניימארק הספיק לגמור בלבוב גימנסיה נורמלית ונכנס ל“הוכשולה” כתלמיד מן־המנין. בידיעותיו ובכשרונותיו הגיע עד מהרה לשורה הראשונה של התלמידים, אם כי בחיצוניותו ובאופן־דיבורו נתבלטו עוד כמה סימנים של מוצאו. הוא היה מלא וגדוש ידיעות מן התלמוד ומספרות ההשכלה והיתה מורגשת בו מכבר נטייה להבחנה פילוסופית; הואיל והיה בעל שכל חריף וזכרון נפלא, נעשה בזמן קצר לפילוסוף שבין צעירי ה“הוכשולה”.

וכך נתבלטו בתוך הסביבה הקטנה שלנו נטיותיו השונות של כל אחד מחברינו, איש איש לפי רוחו וכשרונותיו: ניימארק — פילוסוף; פוזננסקי — חוקר הדורות; אהרנפרייז — סופר ופיליטוניסט; טהון — מזיגה של פילוסופיה וספרות; ואני — בעל נטייה לעסקנות בשדה התרבות והחינוך.

בניגוד לאופי האישי היציב של כל אחד מאתנו היה מיכה יוסף ברדיצ׳בסקי אישיות רבת ניגודים ומלאה תסיסה. בעיני נראה כולו כתוצאה של התפתחות לא־נורמלית: עילוי בן־הישיבה שהגיע בהשפעת ההשכלה העברית לידי אפיקורסות דתית גמורה מזה ולידי התלהבות לאומית מזה — ונשמתו מתלבטת בחיפושי־דרך בין הממשות של ההווי הלאומי המסורתי ובין התנועות המודרניות ביותר של התרבות הכללית. המלחמה הפנימית הזאת בנפשו התבלטה מצד אחד במזגו הרגשני והסוער ומצד שני בהבנתו המדעית שלא היתה מספיקה ומסודרת. הוא עשה תמיד רושם של הר־געש שהוא מלא כוחות־קדומים, ובסערת כוחותיו הפנימיים הוא פולט רמץ, העלול לכסות את השטח הפורה והיוצר של רוחו.

הנטייה המהפכנית שבנפשו היא שהוליכתו אל גדול המהפכנים — ניטשה, שהיה אמנם פילוסוף שטחי מאד ושיטותיו ההגיוניות מקורן בשיבוש־ההבנה של עיקרי־הדברים, אבל תורתו יצאה מתחת עטו כמין שטף זורם וסוער המחריב עולמות ויוצר צורות חדשות. יצירתו של ניטשה היתה כמין שיכרות של אמן, המצרף צירופים חדשים ומפתיעים ויוצר ססמאות, שכוחן בצורתם הססגונית יותר מבתכנם ההגיוני. ואף ברדיצ׳בסקי כך. לכן היה זה מדרך הטבע, כי עם בואו לברלין בימי עליית כוכבו של ניטשה נגרר אחריו בהתמסרות גמורה, וגם העביר את עיקרי תורתו אל שטח התרבות והחיים היהודיים.

אודה כי אני כשלעצמי, שכל ימי שאפתי להרמוניה פנימית, לא יכולתי להתקרב ביותר אל ברדיצ׳בסקי. אף היה בי הרושם, שלא מצאתי ביותר חן בעיניו, מפני שלא הרגיש בי אף שמץ מאותה מהפכנות רוחנית שהיתה חביבה עליו. מוזר הדבר, כי מבין חברי התקרב ברדיצ׳בסקי דווקא למי שהיה בינינו השטחי ביותר מבחינה פילוסופית — מרדכי אהרנפרייז. כנראה ניצח פה כשרון־הספרות את צד הרעיון, וכך נתקשרה ביניהם ידידות עמוקה, שנמשכה כמה שנים.

(תש״ך)


חיים גינצבורג

מפי יהושע טהון

בקשר עם חגיגות הזכרון, הנערכות עתה למלאת עשר שנים לפטירת מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (בן־גוריון), הנני למסור לקוראי “העולם” אנקדוטות אחדות, שספר על אודותיו הד“ר יהושע טהון, אשר התרועע אתו ימים רבים בברלין. הדברים נדפסו בגליון “נובי דז’ינניק” (המופיע בקרקוב), המוקדש ליובל הששים של הד”ר טהון:

“ברלין – בשנת 5־1894. צפים ועולים זכרונות מתהום העבר. שארלוטטנבורג – היום מקום בניינים ענקיים וארמונות ואז כמעט כבר שוממה ובלתי נושבת. שם תקעה את אהליה ה”כנופיה" שלנו: מרדיצ’בסקי, אהרנפרייז ואנכי. נזכר אני במלחמתנו את אחד העם, שאנחנו “הצעירים” הוקרנוהו מאד למרות הכל, ושאף הוא התיחס אלינו בחבה. פרטי הסכסוך הספרותי הזה מצאו את הדם בכתבי אחד העם, ברדיצ’בסקי ושלי. אחד העם, שהיה רציונליסטן קיצוני, חפץ לצמצם ולהגביל את היקף תחיית תרבותנו הלאומית. ב“השלוח”, ששנערך על ידו, התאמץ להצר את תחומי הספרות היפה ככל האפשר, בחשבו את היצירה האסתטית הטהורה לדבר מותרות. עולים על זכרוני אותם הלילות הארוכים, שהיו חולפים עלינו ללא שינה מתוך וויכוחים סוערים ונלהבים. ביחוד היה מתלהב ברדיצ’בסקי – עלם בעל כשרונות נפלאים ומדע רחב, אבל ביש־מזל ו“לא יוצלח” בעולם העשייה והחיים היום־יומיים. ברדיצ’בסקי היה מפליא את לב כל באמרותיו המחוכמות וברעיונותיו העמוקים. ובחוגנו היו רושמים את כל הגה שיצא מפיו כדברי האורים.

מענין הוא אופן התוודעותי אליו: בימים הראשונים לא נמשך לבו אחרי והביט עלי בעין רעה. פעם אחת הוטל עלי לנאום באספה פומבית. ברדיצ’בסקי, שנמצא בין קהל השומעים, התפלל בלבו חרש – אחרי כן הודה בעצמו על זה – שאכשל בנאומי. אולם כאשר כליתי לדבר, נגש אלי ולחץ את ידי בידידות וחבה. ומני אז חדל היחס הקר בינינו והיינו לרעים־ידידים.

באיזה התלהבות היה ברדיצ’בסקי מתמכר לכל עבודה – אפשר לראות מעובדה זו: פעם אחת אחרנו לשבת בנשף והתווכחנו על נושאים שונים. פתאום קם אחד מחברתנו והציע, שנערוך מלון של המונחים הפילוסופיים בשפה העברית. ההצעה נתקבלה, אלא שהחלטנו לסדר את פרטי הדבר ביום המחרת. בשעה מאוחרת מאד נפרדנו איש מאת אחיו. לפנות בוקר ואני עודני שוכב הוזה על משכבי העירני צלצול קטוע וחד של פעמון חדרי. הכרתי תיכף את צלצולו של ברדיצ’בסקי. מה הביאך בשעה כה מוקדמת? – שאלתיו.

– הבאתי חומר למלוננו – השיב לי בשקט ובענוות תום תוך כדי דברו מסר לידי ערמת ניירות, שהספיק לכתוב במשך העת הקצרה, מאז שנפרד מאתנו. לא היה דבר כבד כזה בחדרי, שלא הייתי רוצה אז לזרוק לו אל ראשו. אולם לבסוף חבקנו איש את רעהו בהתרגשות.

חביבה ביותר היתה על ברדיצ’בסקי המלה “מלחמה” (הוא היה מבטאה באידית: “קאמפ” – ב“פ” דווקא). בכל מאורע ראה סימני “קאמפ”. והיה לו כובע קטן וצר, שהיה מכסה רק חלק מצער של ראשו ורוח מצויה היתה שומטתו מעליו. פעם אחת פקעה סבלנותי ואמרתי לו בקצף: מתי כבר תקנה לך כובע, שיהלום את ראשך? וכי סבור הנך, שיש בדעתי תמיד לרדוף אחרי כובעך, המרחף באויר?

– רואה אתה – ענני ברדיצ’בסקי בטוב לבו הרגיל – דווקא אותו ה“קאמפ” התמידי בין הרוח וכובעי הוא המעניין אותי ביותר".

(תרצ"ב)


ראובן בריינין

בר חלפתא

רעי היה בעל כשרונות נעלים ומצוינים מאד, ולבו — הלב היותר טוב בתבל. אבל הוא היה ככנור של דוד, אשר כל רוח שנשבה בו, הוציאה ממנו זמרה אחרת. גלגלתו כאילו היתה עשויה נקבים נקבים וכל רעיון המרחף באויר חדר אל תוכה. הוא היה כספוג הסופג ובולע את הכל, ועל ידי לחיצה קלה אחת מן החוץ פלט הכל. מחו היה כמכונה הגוזרת וחותכת הדק היטב כל הנופל את תוכה, אך אומץ־לב ומגמה קבועה חסרו לו, וזה היה בעוכרו לבל יציב לו יד בתבל. רעי זה היה בריה חסרת עצם המפרקת וחוט השדרה ולא יכול לעמוד בפני גלי ים החיים הזועף. הוא לא שם לבו אל המציאות, לכן פנתה גם היא אליו עורף ואל סלעה המצוק נפץ ראשו.

רעי זה היה בן גילי ויאהבני כאח. שנים רבות שמענו יחד לקח מפי מלמדים שונים, יחד טיילנו בקיץ מחוץ לעיר, יחד הכינונו את שעורי למודינו, יחד לעגנו למורינו, להעויותיהם ותנועותיהם.

בעודנו ילד היה אפרים, זה רעי, בעל חלומות. הוא ראה את הדברים הסובבים אותו מתוך ערפלי המליצה והשיר ויכרע תחת סבל שפעת דמיונו ועתרת רגשותיו. העץ לא היה בעיניו עץ פשוט, כאשר יראהו כל אדם, כי אם איזה עצם אשר זרועותיו פרושות השמימה. בשעה אשר מלמדנו באר לפנינו איזו סוגיא חמורה בתלמוד השתעשע רעי בחלומותיו הוא, ואם הדפתיו בזרועי להעירו מהזיתו הביט אלי כמשתומם, ויצחק מעט ויצלול עוד הפעם בנבכי דמיונותיו. רעי ראה בדמיונו את כל העולם שונה ומשונה ממה שהוא במציאות. כח תפיסתו וחריפות שכלו הדק היו נפלאים מאד, ובכל זאת האמינו מלמדינו כי בער הוא. רק אנחנו נוכחנו לראות, כי בעת אשר שכלו היה חפשי מאסירי ההזיה אז היתה דעתו רחבה ושכלו היה מספיק להרבה מבני גילו.

בהיותי בן אחת עשרה שנה נפרדתי מרעי זה, כי הורי הלכו לגור לעיר אחרת ואני עמהם. לאחר עשר שנים נפגשתי עם רעי בבית מדרש המדעים הגבוה באחת מערי אירופה. אנכי כמעט לא הכרתיו. הוא היה לגבה־קומה, רגליו הגבוהות והדקות לא עצרו כח לשאת גויתו. תנועותיו הפיקו שממון, רגז ותמהון־לב, וכולו, מכף רגלו ועד קדקדו היה כעין מחאה לגבורת האיש ואילותו. אם התבוננו אליו מרחוק יכלו לחשוב כי שכור מתנודד הוא.

על גויתו הארוכה ישב ראש שבנינו היה זר ומשונה. חלק העליון של גלגלתו היה של ענק וחלקו התחתון של ננס. מצחו הגבוה והיפה שנה תארו ובטויו על־פי קריצת עיניו היפות ורמיזתן. מתכלת עיניו הכהה נשקפו מחשבות ורגשות, אך לא שמץ אמץ לב ועֹז הנפש. הטבע לקח ליצירת רעי חמר דק וקל מאד והיחס בין כשרונותיו, סגולותיו ומזגו לא עלה יפה.

בשבתנו על ספסל אחד בבית מדרש המדעים היה אפרים מרצה לפני פעם בפעם מחשבותיו ומערכי לבו. פעם ספר לי, כי החליט להיות רב וחכים בישראל, ופעם — כי גזר אומר להיות רופא חולים; פעם לחש באזני כי גמר בדעתו לעזוב את למודיו ולנסוע לארץ־ישראל לעבוד שם את האדמה, ולמחרת בשרני בשמחה רבה, כי בקרב הימים יסע לארץ החדשה ליהנות מאור החופש. היום גלה לי סודו, כי החליט ללמוד איזו מלאכה נקיה, כאשר היו עושים חכמי דורות קדם, ולמחרת הוכיח לי, כי טוב לו להקדיש את כחותיו וכשרונותיו לספרות העברית. בבוקר אמר לי, כי אחרי רוב עיון ומחשבה החליט להיות רוק כל ימיו, ובערב אמר לי, כי כל השרוי בלא אשה, שרוי בצער וכשרונותיו ויתרונותיו הולכים לאבוד. היום קרא בקול, כי עם סגולה אנחנו ולמחרת הוכיח כי אין לעמנו כל כשרון ויתרון. רעי היה מדבר בהתפעלות ובהתלהבות, בתנועות יד ורגל וכל עצמותיו לקחו חלק בשיחתו. ואם התנגדו לו בדבר מה, היה מלא אף וחימה. דבריו בבית או בחוץ היו תמיד בקול רם וחזק, כאילו ידבר לפני אספה רבה, והעוברים ברחוב או המסובים אתו במסבה אחת הביטו אליו ויתמהו.

אם חפץ אפרים לפרש או לבאר דבר מה היו דבריו מסובכים ומסוכסכים, אין ראשית וסוף, אין מאוחר ומוקדם, אין הגיון וסדר, אך גם בערבוביה זו היו תמיד מעט בקרת עמוקה ומעט חקירה דקה, מעט פלפול ומעט מליצה, תהו מוזהב ובהו נוצץ. סגנון שיחה כזאת שומעים אנחנו, על־פי הרוב, רק מפי האנשים אשר ידיעותיהם רבות והקשר ביניהן חלש, אשר קראו הרבה ועכלו מעט. אפרים למד וקרא הרבה ורוחו היה כמעין המתגבר, אך קשה היה לו להשתמש בידיעותיו הרבות לברר איזה ענין מוקשה, כי בידיעותיו אלה סבך ועקש את הענין יותר ויותר, כי יש גם עושר רוחני שמור לבעליו לרעתו.

רעי היה מתאונן ומתלונן עלי, על כי לא אשים לבי כראוי לרעיונותיו ושטותיו החדשים שהוא מגלה לבקרים במדע וספרות. דבריו ורעיונותיו לא היו עושים עלי כל רושם, כי על פי רוב, היו ידועים לי מפי ספרים שונים. אינני יודע עד היום, אם רעיונותיו שחשבם למקוריים וחדשים היו רעיונות אשר קרא בספרים וישכחם ואחר כן הועלו בזכרונו, או עלה בגורלו לגלות חדשות אשר כבר נגלו.

אפרים לא היה מעולם אוהב בצע, לא רדף תענוגות ולא בקש טובות לעצמו.

והנה פעם אחת התפרץ רעי זה לחדרי ויסגור בקול רעם ורעש את הדלת אחריו ויתנפל על הכסא, ואנכי ישבתי למולו במנוחה ואחכה בארך אפים לקראת העכבר הקטן אשר יוליד ההר המתחולל הזה. רגעים אחדים ישב אפרים במנוחה נכונה כמתעמק ומתעתד לפתור חידות עולמים, לסוף פנה אלי בעינים מאירות ויאמר: ראה זה, הנני נכון להראות ולהוכיח לך במופתים והיקשים חזקים, כי אהבת־עצמו היא אהבת הבריות היותר טהורה וחזקה.

אחרי הפתגם הקצר והחדש הזה נסה רעי לבאר את משפטו החרוץ, ויפתח במעשי בראשית וסים במעשי ביסמרק וגלדסטון.

חידושו של רעי אשר גלה לי כי אהבת־עצמו היא ראשית חכמה ואהבת הבריות היותר מצורפה, — חידושו זה כבר קראתי בספר אשר כתב אחד הפילוסופים בזמננו.

את אשר היה בלבבי אותה הגדתי לרעי. לראשונה העמיד אפרים פניו כאילו לא שמע דברי, אחרי כן שאלני בתלונה: איך, איפה ומה קראת כדבר הזה? ויצלול במחשבותיו, ופתאום קם ממקומו ויעזוב את חדרי, מבלי קחת ממני ברכת הפרידה.

אפרים האמין בנפשו כי יהיה מושיע לעמו, אך יותר קרוב היה להאמין, כי יהיה חכם כבן־מנחם או חוקר ופילוסוף כשלמה מיימון בשעתם מאשר יהיה לאיש מדיני ופרנס בישראל. מבחר שנותיו אשר בהן היה עליו להכיר ולדעת את כשרונותיו, למען יטפחם ויאמצם — בלה בנסיונות שוא.

בבוא רעי לעיר הבירה נכנס למחלקת הבלשנים אשר בבית־מדרש המדעים הגבוה וישמע לקח בשפות עתיקות, עד כי בזמן קצר היו לו לזרא ומוריו — כחנוטי מצרים, אז השליך אחרי גוו את הנטיות והפעלים ויכנס למחלקת חכמת הטבע. עוד לא הספיק לו הזמן לאסוף ידיעות הגונות במקצוע זה, ויפנה עורף גם לחכמה זאת, באמרו, כי זעירה היא ואיננה מקפת וכוללת בקרבה את העולם שהאדם בן זמננו נתון בו, ויכנס למחלקת הפילוסופיה, ומשם למחלקת המשפטים ולא מצא נחת ומרגעה לרוחו. אז החל לבוא לשעורי המורים רק לעתים רחוקות. שעות אחדות ביום בלה בבית עקד הספרים, ויקח שלשים ספרים בבת אחת ויחפש ויעלעל בכל אחד מהם ויכתוב הערות בשולי הספרים ויעש ציונים בקונטרסיו. ולמחרת לקח גל ספרים אחרים ויהפך בהם ויעבור בסקירה אחת על דפים מספר בזה ושורות אחדות בזה ויטם לכל צד ויפתח בהם כל פרק, כאיש אשר יבקש דבר ולא ימצא. יתר השעות ביום התוכח עם תלמידי בתי מדרשי המדעים ויקרא בעתונים שונים.

באחד הימים הביא אפרים לביתי שק מלא ספרים ומלתחה קטנה, אשר בה היו צרורים וגנוזים כל חפציו.

– בחפצי, — אמר לי — לכתוב ספר גדול בו אבאר את הדעות בחקרי אליה וחכמת־החברה הגנוזות בכתבי־הקודש, בספרי שפינוזה וקרל מרקס. ברצוני להוכיח כי בדעותיהם, אף אם רחוקות הן זו מזו, יעבור חוט אחד המבריח אותן מן הקצה אל הקצה. אך לעבודתי דרושה לי מנוחה ואותה לא אמצא בדירתי, לכן אבקשך לתת לי מקום לעבוד תחת צל קורתך כי פה אויתי לשבת ולעבוד עבודתי המדעית. בסבר פנים יפות קימתי מצות הכנסת אורחים זו. לא נסיתי להראות לרעי משוגתי על פניו ולהוכיח לו, כי תחסרנה לו הידיעות הנחוצות לחבור ספר כזה. ידעתי כי לשוא יהיה עמלי, נתתי למחלת־נפשו להתפתח ולהתבשל כל צרכה, ואז תסור מאליה.

מיום שנתישב אפרים בחדרי לא הכרתי עוד פני דירתי, כי פנה זיוה והדרה, חדרי, אשר נקיון וסדר שררו בכל פנותיו, היה למזוה מלא אשפה. צרכי לסדר, שלא היה מעין קפדנות ודקדוקי־הבל, כי אם רגש מחונך ומפונק, — צרכי זה היה עתה מיותר לגמרי.

לפעמים הייתי כנואש, מדי ראותי בבוקר את הערבוביה והמהפכה בחדרי. אני עומד ומבשל את הקהוה בפך נחושת ואפרים עודנו שוכב במטתו ומשמיע קול נחרה. ומסביב למטתו היה תהו ובהו כבחנות של סוחרי בלויי סחבות. כאשר עלה בידי להעירו משנתו היתה עוברת שעה שלמה עד שקם על רגליו וילבש בגדיו. עונג גדול היה לרעי לשכוב סרוח על מצעו ולקרוא בעתונים מעניני דיומא ולהתפלפל על אדותם. ספרו הגדול עוד היה מקופל בדמיונו, ולא התחיל לכתוב אף את האות הראשונה.

עברו שבועות אחדים, ואפרים היה נוהג כמנהגו זה יום יום. אז שאלתי את פיו: מתי תתחיל לכתוב ספרך, או, לכל הפחות, לקבץ חומר לכתיבתו. הישפיקו לך הספרים אשר אתנו בחדרנו או עליך לעבוד עבודתך זו בבית־עקד הספרים?

— אין לך כמעט — ענה רעי — כל מושג נאמן משטת עבודתי המדעית. אין לי כמעט כל צורך בספרים. בי בעזרתי. התחשוב כי מלומד אשכנזי אנכי, אשר חכמתו מלוקטה ומטולאה מספרים וכתבים? לא מהם ולא מהמונם אנכי פה, —ובדברו הראה באצבעו על מצחו — פה המצרף לכל דעותי, פה — מעין נובע, ופה המפתח לחידות חכמה ודעת. פה יולדו שרעפים ושעיפים ופה יתפתחו ויתבשלו. בעוד שנים שלשה ימים אחל במלאכת הכתיבה ובמשך ימים אחדים אגמור את מלאכת ספרי, כי הכל מוכן ומזומן פה במחי.

התבוננתי אל “שטתו” המיוחדת. ביום סגריר ישב אל התנור וישתה טבק רע, אשר עשנו הסב לי שעול, וביום צח ובהיר נשקף בעד החלון ופיו פעור.

התנהגותו זאת העלתה עשן באפי וכח סבלנותי כשל.

— מתי תחל לכתוב את ספרך? — שאלתיו.

אפרים היה בפעם הזה נוח למוסר, ויפנה אל שלחן הכתיבה ויעש הכנות להתחלת עבודתו.

אנכי שמחתי מאד על התחלה זו.

ככל הסופרים הטירונים העביר ימים אחדים עד אשר עשה את כל ההכנות החיצוניות הנחוצות לעבודתו זו. שלשה ימים עברו עד אשר סדר וערך ספריו. ביום הרביעי קפל גליונות הניר, החליקם ויאגדם למחברות. ביום החמישי בקש לו עט נאה ומוכשר למלאכתו, ביום הששי הלך בחדרו הנה והנה ויחשיב מחשבות וביום השביעי שבת וינפש.

— התחרטתי — אמר אפרים ביום השמיני — נחמתי על מלאכתי זו. לא אכתוב ספרי — לא פילוסופיה, לא חקירה דרושות לעמנו כיום.

— ומה זה תכתוב, ומה זה נחוץ לעמנו? ־ שאלתיו.

— עוד לא איכשר דרא לספרי שעלה בדעתי לכתוב. אחי בני עמי לא יכירו ולא יוקירו מפעל גדול וכביר כזה…

— ומה זה פתרון חלומך החדש?

— במוחי נולד רעיון נפלא: להוציא לאור חוברות קטנות בשפה המדוברת בעד ההמון.

— ומה תכתוב בעד ההמון?

— אכתוב לאחי הפשוטים והישרים על חכמת הטבע, המחיה והכלכלה, למען יפקחו את עיניהם וידעו בין ימין לשמאל.

— רעיונך זה — אמרתי לו — טוב הוא מאד בעיקרו, אך מכשולים ומעצורים רבים תפגש על דרכך זה, ואמנה אותם אחד לאחד.

רעי התקצף ולא נתנני לגמור דברי. ברוח פיו הסיר כל שטן וכל עכוב: “זו היא החלטתי וחובתי לעמי ואותה אעשנה. איך ובאיזה אופן ודרך אפיק זממי זה — זו היא דאגתי”׳.

עברו ימים אחדים וגם בולמוס זה עזבהו, ויהי עוד הפעם כנדהם, וכאיש אשר אין ברוחו נכונה.

באתי לבית עקד הספרים ואראה את רעי יושב מוקף ספרים ופניו מפיקים שמחה.

— באיזו הלכה ומקצוע בחכמה או בספרות אתה עומד כעת? — שאלתיו.

— מחשבה נפלאה נולדה במחי…

— איזו מחשבה?

— גמרתי בדעתי לחבר מלון עברי אשר יכיל כל המלים, הניבים והבטוים של השפות החיית מבלי יוצא מן הכלל.

בקרת רוח בארתי לו כמה ידיעות בשפות עתיקות וחדשות נחוצות לעבודה כזו.

אפרים התאמץ להוכיח לי בדברים נמרצים כי העבודה הזאת היא לפי כשרונותיו וידיעותיו, וכי חסרון מלון כזה מורגש לכל העוסקים בספרית העברית.

— אין כל ספק כי מלון עברי מלא וגדוש, אשר לא יחסר בו כל שם ופעל, כל מבטא ונאום שישנם בשפות אחרות, דרוש לנו מאד. אך, כמדומה לי, חסר אונים הנך למלא חסרון ספרותנו זה. אם רוצה אתה לנסות כחך במקצוע זה, אז מוטלת החובה עליך ללמוד הרבה ולהעשיר אוצרות ידיעותיך ולהתיעץ עם בלשנים מומחים לדבר זה. ומעשיך עתה — שעשועי ילד הם.

רעי התקצף, התרגז ויתמרמר אלי ויאמר, כי רק הקנאה מדברת מתוך גרוני, כי רק מרפה אנכי את ידיו מעבודתו.

בערב שב לחדרי סר וזעף ולא דבר אתי דבר, ולמחרת לקח את ספריו וחפציו ויעקור את דירתו לרחוב אחר. ימים אחדים לא ידעתי מה היה לרעי, והוא לא ידע את הנעשה אתי. אנכי האמנתי כי יש לי המשפט לכעוס על רעי, על שהתנהג אתי שלא כשורה, ובכל זאת היו לי געגועים עליו. ארחות רעי ומעלליו, חשבתי בלבבי, יעידו על מחלות נפשו. והבריאים צריכים לחוס על אומללים כאלה, לכן הצטערתי ונחמתי על הקשות אשר דברתי אתו.

בערב אחד הלכתי לשוח בחוצות העיר ואפגש את רעי ואקרא בשמו והוא קרא בשמי. דבריו היו הפעם רכים ונוחים ומלאים ידידות ורעות. כונתי את השעה הרצויה הזאת לדבר את רעי בהתגלות לב. הראיתי לו לדעת כי חייו ריקים ואין להם כל מטרה ותכלית, וכי על כל אדם לבור לו דרך בחיים ולכבוש אותה. הוכחתי לו כי לקיקת הנפת מעל הפרחים לאו שמה עבודה, ויעצתיו להחל באיזו עבודה מדעית או ספרותית בסבלנות, בהתמדה ובחריצות גבר. עברו שבועות אחדים אחרי שיחתנו זאת, ואפרים החל לעבוד בהתמדה, בדיוק ובשלות נפש. רעיונותיו היו צלולים, דעתו מיושבת ורוחו נכון בקרבו. במעמד כזה לא ראיתיו לא לפני זה ולא לאחר זה. בשקידה עצומה אסף חומר רב לעבודה ספרותית גדולה וכבדה. בחפצו היה למצות את עמק שיטתם של דרוין, ספנסר וכל המחזיקים בתורת ההשתלמות ולחקור לתכלית מעלותיה וחסרונותיה וליחוסה אל היהודים ועתידותיהם ואל היהדות ומוסדותיה. בקראי את ראשית מלאכתו זאת האמנתי בנפשי כי החומר הרב והכביר אשר אסף רעי מספרי חכמה ופילוסופיה שונים, כי כח בקרתו השנונה, חריפותו העזה וסגנונו הנאה, פניני המליצה המפזרים בחקירותיו ועמק דעתו הבולט בפיוטו — כי כל אלה יעשו את ספרו לכלי חמדה בספרותנו. ומדי יום ביומו התוכחנו על נושא ספרו זה וכל אחד מאתנו הזדין בכלי נשקו הרוחני. קויתי כי מעתה יבואו לרעי זה ימים שיש בהם חפץ, ובעזרת כשרונותיו הנעלים יקנה לו מקום הגון בעולם המדעים ויהיה לברכה ולתפארת לעמנו.

אנכי הייתי מוכרח לעזוב את עיר הבירה למשך זמן ידוע. טרם הפרדי מרעי בקשתיו, כי יודיעני כפעם בפעם על דבר עבודתו המדעית והתפתחותה. הוא הבטיח לי למלאות בקשתי זו ככל האפשר.

בחדשים הראשונים לבואי למקומי החדש, קבלתי מרעי מכתבים ארוכים ותכופים זה אחר זה. השקפותיו, כפי הנראה ממכתביו, הלכו הלוך והתרחב וידיעותיו הלכו הלוך והתעמק. אנכי האמנתי כי עוד חדשים אחדים ורעי יגמור את החלק הראשון של ספרו. ומה רבה היתה שמחתי בחשבי, כי הפילוסוף החדש הזה אשר יולד לישראל, לנו הוא ברוחו ונפשו, בהגיונותיו ודעותיו, וכל מחשבותיו מסתר עמקי אוצרנו הלאומי תצאנה. עד עתה שאלה ספרותנו מאחיותיה הצעירות ותקח דעותיהן ורעיונותיהן בהקפה, בהעתקה, בשנוי פנים ומצוי תוכנן, ועתה יהיה לנו פילוסוף עברי הוגה דעות מקוריות והוא יהיה למחיה רוחנית להתקופה החדשה העתידה לבוא לישראל. כה הפרזתי על הערך האמתי אשר לרעי ואחסרהו מעט מפילוסוף בורא חדשות, כי אהבתי אליו כסתה על כל מגרעותיו ותקלקל את השורה.

והנה מכתביו הלכו הלוך וחסור, הלוך וקצור עד אשר חדלו לבוא לגמרי. אנכי חשבתי כי רעי עסוק בעבודתו המדעית ולא ימצא לו עתות פנויות לכתיבת מכתבים.

אחרי חצי שנה שבתי לעיר הבירה. ביום הראשון לבואי מהרתי לרוץ אל מעון אפרים. והנה חדרו ריק, כי עקר את דירתו מהבית הזה. בעלת מעונו לא ידעה אנה הלך, אנה פנה רעי. מתלונותיה הבינותי כי לא שלם לה דמי דירתו בעד החודש האחרון.

עצוב רוח יצאתי החוצה ודאגתי מאד לרעי זה. כבוא הערב סרתי אל אחד מבתי משתה הקהוה, ואשב בפנה אל אחד השלחנות הקטנים. לא שמתי לבי אל המעשנים, המשחקים בקוביא, אל השותים ומשוחחים חד את אחד; הייתי כל כך צלול בדאגתי לרעי. עד כי לא נשאתי את עיני לראות מי הם המסובים אתי. בקומי לצאת החוצה ראיתי את אפרים יושב אל אחד השלחנות. התבוננתי אליו ואראה כי פניו מפיקים פזור־הנפש, בגדיו קרועים וכלו אומר התרשלות ועצלות. ידע ידעתי כי הוריו שולחים לו כסף די מחסורו, ואם אמנם ביום בוא אליו הכסף היה מפזרו לכל רוח, נותנו לכל מבקש וקונה כל מה שיראה בעיניו, אך בגדיו היו תמיד שלמים ונקיים, כי אם לא הספיק לו הכסף ששלחו הוריו לכל צרכיו, פנה אל אחיו הבכור והאחרון לא השיב מעולם פני שאלתו ריקם. לכן הבינותי כי אסון קרה לרעי. נגשתי אליו ואושיט לו ידי, ויהיה כמתעורר משנתו ויקרא בעצלתים; “האתה פה ומה שלומך?” כאילו רק היום בבוקר נפרדנו איש מעל אחיו.

שאלתי הראשונה היתה בדבר עבודתו המדעית.

– שלדו של ספרי זה כבר הכינותי ועתה צריך אני לקרום עליו עור ולכסותו בשר.

הבינותי כי תשובתו כוזבה. חפצתי ללכת אל מעון רעי, ועיקר כונתי היתה לראות היאמנו דבריי על ספרו. אבל הוא התאמץ להסיח דעתי מחפצי זה ולהשתמט משאלתי, וכאשר הפצרתי בו להובילני אל דירתו, נאות על כרחו. כשעה שלמה עברנו רחובות ומבואות עקלקלים עד אשר באנו לאחד הבתים במגרש העיר. נכנסנו אל חדרו הצר והקטן ולא מצאתי שם כל זכר לכתביו וספריו. את אשר יגורתי בא לי. לבי נשבר בקרבי לראות את העניות השוררת בחדרו, ורעיון אחד חדר פתאום לתוך מחי: “בקש את האשה”. הסיבותי עיני ואראה על השלחן תמונת עלמה ופניה כפני משחקת על הבמה. לקחתי את התמונה והסתכלתי בה. אפרים עמד אצל החלון ויתופף באצבעותיו על הזכוכית. ראיתי כי נפשו תכאב עליו, אך אין מלים בפיו לסערת רוחו, ותתעטף גם רוחי. האשה בכלל היתה נחשבת תמיד בעיני רעי כיצור נעלה וכנזר הבריאה, ויתיחס אליה ברגש, בהתפעלות, בתם נפש וטהר לב. אנשים כאלה, חשבתי בלבבי, נופלים על נקלה אל הפח.

נגשתי אל רעי. הנחתי ידי על שכמו ואשאלהו, מתי ואיך התודע אל העלמה אשר תמונתה נצבת בזה.

— לא חפצתי לספר לך מאומה — ענה רעי — כי מה תדע בדברים המסורים אל הלב ובענינים דקים ורכים כאלה, אבל אחרי אשר הקפתני בשאלותיך — אגיד לך, כי העלמה הזאת — ארוסתי היא.

— ארוסתך? — שאלתי כמשתומם.

— כן, ארוסתי היא. אנשים כמוך אשר דם דגים נוזל בעורקיהם לא יחושו אהבה ולא ידעו מה כחה. לא כן אנכי, מיום שהחילותי לאהוב ולהיות אהוב הנני שמח ומאושר. דע לך, רעי כי מצאתי רעיה כלבבי וכרוחי, ורק ביד אשה כזאת להנעים ולהמתיק לי חיי, רק בחברת אשה נעלה כזאת אוכל לגמור את עבודתי המדעית הדורשת מנוחה, הרחבת הלב והדעת.

דבריו העציבוני, גם פניו הביעו עצב ויגון קודר כסה את מצחו. אהבה, שמחה ואושר בפיו ועל עיניו היפות תשכן עננה. והנה פתאום נפל רעי על צוארי וישקני וילחץ את ידי בידיו בחבה יתירה, ויאמר בקול רועד:

— שאני! לא ראית אותה! עליך לראות אותה תיכף. מלאך בדמות אדם, יונה הומיה, נפש טהורה וזכה, חותם תכנית היופי והחן, הענוה והצדק תראה בהקיץ, ולא בחלום. בוא ואובילך, רעי, אל כלתי, יפתי.

— אבל, לא ברגע הזה, כי עוד עיף אנכי מעמל הדרך.

  • לא, תיכף ומיד תלך אתי.

  • הלא כבר עברה השעה העשתי עשרה, ומתי נבוא אליה ?

  • אם כן, נלך אליה מחר בבוקר.

— טוב הדבר.

אחר חצות הליל יצאתי מאת פני רעי למעוני. גוי היה עלי כמשא כבד, וגם בבואי אל חדרי לא מצאתי את המנוחה הדרושה לי. האם כל ימי חייו, שאלתי את נפשי, יתע רעי וינוע על פני ים דמיונותיו בלי מטרה ותכלית? הקרעים והשברים ברוח, התפוצצות כחות הנפש והתפזרות הכשרונות, זו היא הקללה הרובצת על חיי הצעירים בדורנו בכלל, ואפרים נטל חלקו במחלת הרוח של תקופתנו וסמניה המובהקים בראש.

מה התועלת, אם נדאה בכנפי רוחנו במרומי אין קץ, אם נקפול בדמיוננו מרחבי המקום והזמן, אם הקרוב לעינינו ישאר טמון ומכוסה בחושך? למה לנו לבנות מגדלים ברוח, אם אין לאל ידנו לבנות לנו אוהל עלי אדמה? רעיונות נוגים כאלה לא הניחו לי לישון. לשוא בקשתי את השנה והיא נדדה ממני. דמי הסוער פעם ברקותי, לאור הבוקר ישנתי מעט, אך השנה לא השיבה את נפשי ואקום כאיש נדהם.

אחרי חצות היום הלכתי אל רעי. בקצר רוח חכה לבואי. ונלך אל מעון כלתו ובדרך שפך לפני את נפשו, שהיתה מלאה תקוה ואמון.

— מה נעים ומה טוב לי — אמר אפרים — מרוב אשרי ושמחתי הייתי חפץ לחבק בזרועותי את כל היקום. מיום אשר החילותי לאהוב ולהיות אהוב ימצאו כל הדברים המקיפים אותי חן מיוחד בעיני.

כמה מליצה, הפרזה ודמיון! מספר מליו היו כזביו אשר כזב לנפשו. ומה היה לי לענות על עתרת הזיות ודמיונות כאלה? החרשתי וחכיתי לסוף הדבר.

— אל תדמה בנפשך, כי שושנה כלתי היא אחת העלמות מבנות דורנו. חלילה, שושנה היא בת הטבע, עוד לא ראיתי עלמה תמה, צנועה וחסודה כמוה. שושנה היתה למשוררת בבתי תיאטראות ומשתאות מרוב אהבתה לשירה וזמרה. לאביה יש הון רב. אך מה לי ולכספו? גם שושנה בעצמה איננה חפצה להתרפס לפני אביה, כי יפתח לה צרור כספו. כי בשירה וזמרה חשקה נפשה ונפש אביה תבחל בכל מלאכת מחשבת וחכמת חרשים.

— ואיך התודעת אל שושנה?

– בפעם הראשונה ראיתיה בבית אחד ממכירי ותמצא חן בעיני בטוב טעמה ויקר ערכה, כי כל סגולות הרוח נקבצו באו בה. ואדבר אתה רק דברים אחדים. כעבור ימים אחדים נפגשנו עוד הפעם בבית מכירנו אשר נקהלו ובאו שמה בחורים ובתולות במספר רב לברך את בת אדוני הבית ליום הלדתה, ואשא שם מדברותי על רעיון תחית ישראל על אדמתו. אחרי דברי חצי שעה נוכחתי כי הנני “מפזר פנינים לפני חזירים”, כי אין איש אשר ישים לבו כראוי לדברי, כי רק לצאת במחולות באו ולא לשמוע דרשות. העיפותי עיני אל המסובים והמסובות ואראה כי שושנה נטתה אזן קשבת לדברי ותשם לבה לכל אמרותי, עד כי אורו עיניה מרוב שמחה. ואשמור את הדבר בלבי כי יש נפש חיה אחת בין הבנות אשר לבה לעמנו. ובשובה לביתה הלכתי ללוותה ותשפוך שיחה לפני. מה נעימים ומה נמרצים דבריה המחוכמים. שושנה הבינה לרעי, לרגשותי ומגמתי. היא אמרה, כי אותי מצאה היחיד ומיוחד בין בני דורנו הריקים והפוחזים שיש לו מטרה ידועה ומאד נעלה בחיים…

מני אז נפגשנו כמעט בכל יום. גם נתנה לי רשיונה לשחר את פניה בביתה, כי נפשותינו התלכדו ולא תפרדנה לעולם.

באנו אל מעון שושנה. היא קבלה אותנו בסבר פנים יפות, היא לא היתה יפה וכפי הנראה גם לא צעירה. גם הכחל והפוך אשר לא באיפה זעומה השתמשה בהם לא עשוה ליעלת חן. כל תנועותיה היו מלומדות ותתיפה לפנינו ותתהדר כמבקשת עגבים. מדוע חשבה אפרים ליפה־פיה? זאת לא הבינותי. שושנה מהרה לדבר בשפות חיות רבות, אם גם לא בדקדוקן והלכתן, כרוב המשחקות והמשוררות העוברות ונודדות ממקום למקום. ראשית פטפוטיה אלינו היתה התנצלות והצטדקות, מחילה וסליחה על כי איננה לבושה כראוי לקבלת אורחים. אחרי כן פזרה לי מלוא חפנים תהלה ושבח, אף כי ראתני בפעם הראשונה. ראה ראיתי כי היא קלת־דעת וגסת־טעם, ואין בה אף אחת מהמעלות שמנה בה רעי.

רעי התרפק על כלתו באהבים ויתמוגג בחבה אליה.

– הצדקו דברי – שאלני רעי כאשר יצאנו מאת פני כלתו – ותהלותי שפזרתי לשושנה? כעת ראית כי לא הפרזתי על המדה. להפך, מחקתי את סאת שבחיה ומעלותיה. רק אם אראה חיים את מלאכי זה, אוכל להפיק מחשבתי הגדולה ־ לכתוב את ספרי כהעולה על רוחי. הן חומר רב אספתי לספרי זה וגם השקפותי ומשפטי החרוצים יהיו חדשים…

— ובמה תפרנס את ביתך?

— במה? עליך לדעת כי שושנה לא בת דורנו היא, תביעותיה וצרכיה מועטים — רק באור פני תראה חיים ותמצא משוש לנפשה.

– ובכל זאת, בפניך לא תשבע, ומה יענו המלאכים הקטנים, האם גם הם יוזנו מזיוך ויסתפקו בזה? האם שמת לבך לעתידותיך?

— אל תדאג לנו, כי לא נגוע ברעב ולא נקפא בקור. אנכי וכלתי החלטנו ללכת לארץ ישראל ולהשתקע שם אחרי חתונתנו ושם נעבוד את האדמה. הן כחי במתני ושרירי זרועותי. ומה נעימה תהיה לנו העבודה באדמת אבותינו, בשירה וזמרה נלך השדה וברנה נשא אלומותינו הגרנה. מה נחוצה לאכרינו על אדמתנו זמרה עברית ומה רב כחה להחיות רוחנו ולהקיץ רגשותינו הנרדמים, ואת החסרון המורגש הזה תמלא שושנה בבואנו לגור שם, כי היא תלמד את בנות ישראל שירה וזמרה עברית לכל דקדוקיה ופרטיה. ואם גם נותר על מקומנו באירופה, אביא את לחמי לביתי בעטי. הנני בטוח כי רבים יקפצו על ילדי רוחי, וכאשר אכתוב את ספרי הגדול לא אמכרנו בעד נזיד עדשים, כי יודע אנכי את ערך עבודתי, והשכר שאקבל בעדו יספיק לי לשנים אחדות לכל צרכי, למען אוכל עבוד עבודה חדשה במנוחה.

אנחה חרישית התפרצה מלבי.

עברו ימים אחדים. אנכי שבתי לעבודתי וכמעט הסחתי דעתי מרעי ומחלומותיו. והנה בערב אחד התפרץ אפרים לחדרי ויתנפל כעיף אין אונים על הכסא. פניו היו חורים כשיד ומכוסים בנטפי זעה כבדים.

  • הושיעה נא, אחי, בידך להצילני — קרא אפרים בקול רועד.

— מה לך, אפרים?

במקום תשובה הוציא מצלחתו מכתב כתוב באותיות דקות על ניר עב בעל גונים שונים וריח בשמים נודף ממנו, ויתן לי לקרוא בו כדברים האלה:

"אפרים יקירי ואהובי!

"הבושת תכסה פני לפנות אליך בבקשתי גם היום. יודעת אנכי כי כספך שהיה בידך ושלוית מאחרים, נתת לי לצרכי ההכרחיים. אך לא לנפשי, כי אם לנפש רעותי היקרה הנני מתפללת לך היום. הן יודע אתה כי אנכי מסתפקת בקב חרובים, אך רעותי הטובה בצרה גדולה ונחוץ לי כסף להצלתה, למען לא אראה ברעתה. אם נפשי יקרה בעיניך, מחמד לבבי, אז תפנה אל רעך הישר באדם… הן הוא בא מדרכו ובלי ספק הביא אתו כסף ולא ישיב את פניך ריקם אם תשאל ממנו ללוות מאה שקלים, כי אתה בעצמך ספרת לי פעמים רבות, כי איש טוב הוא. בתקותי כי תמלא בקשתי הנני מקצרת ואומרת שלום ואהבה לך…

"אני שלך,

“שושנה”.

אחרי כלותי לקרוא מכתבה, פנה אלי רעי בשאלתו:

— ומה אשיב לכלתי?

ממכתבה של שושנה הבינותי, כי בשבילה מכר רעי את כל חפציו, ספריו ומטלטליו והשקיע את עצמו בחובות גדולים וקטנים וגם כעת אך רמיה בפיה, לכן רמזתי לו בדברים מקוטעים, כי בקשת שושנה וכל הליכותיה חשודות בעיני.

— גם במלאכים תשים תהלה… הן לו ידעת את לב שושנה ומעשיה הטובים… אז אחרת דברת ולא חללת את הקדוש ויקר בעיני.

— אבל… אבל… גמגמתי בלשוני.

– חוס נא עלי, רעי! — שסע אותי בגמגומי — ואל תתנני לראות בצרת נפשה של שושנה המתפללת בעד רעותה האומללה.

הפעם ראיתי חובה מוטלת עלי לפקוח עיני רעי לבל יפול ברשת טמנה לו נפש שפלה.

— פקח נא עיניך — אמרתי לו —וראה במי אתה בוחר, הן משחק אתה בידי אשה סרת טעם…

— דום… במלכתי ואלהי אל תתן דופי… אין לי צורך בכספך, כי רוח והצלה יעמוד לי ממקום אחר… הנך מקנא באשרי, כי מעולם לא היית לי רע נאמן.

אפרים גדפני, חרפני ויכבר מלים כדרכו ויצא מחדרי בחרי אף וישבע כי לא יוסיף עוד לראות פני. אנכי נסיתי להרגיע את רוח רעי ולהוכיח לו, כי רק את טובתו אני דורש, וכי נכון אני לפרוע את כל חובותיו ולהקל עול חייו, אך אם ישוב לעבודתו ולא ירעה רוח, אבל כל דברי ומוסרי היו לשוא. רעי פנה אלי עורף ויעזבני.

למחרת נחמתי על דברי הקשים שדברתי לרעי בדבר כלתו, ואלך למעונו לפיסו בדברים. אך לא מצאתיו בביתו.

במשך שמונה ימים בקשתי את רעי ולא מצאתיו וגם מכיריו בני לויתו וחבורתו לא ראוהו ולא פגשוהו בכל העת הזאת. מחשבות פחד עלו בלבבי, דאגתי לרעי אולי קרהו אסון, והנה ביום השמיני קבלתי ממנו מכתב קצר, ובו יודיעני כי חייו עליו למשא ויבחר מחנק לנפשו. מכתבו זה היה כחץ שנון בכליותי. עודני יושב משומם ונבהל מדברי רעי המקוטעים והנה הוא בעצמו בא אלי ויפול על צוארי וישקני. ״הנני הולך למות״ אמר אפרים בקול בכי — “אשים מחנק לצוארי… אורה כדור לרקתי… אטבע בתהומות… הנני אומלל בין אומללים… עתה באתי לקחת ממך ברכת הפרידה… כי רק בך מצאתי רע ואוהב נאמן. אמנם צדקת, ואני שגיתי, נפלתי בפח, חפצת לפקוח עיני, ואנכי נתתי לך כתף סוררת”.

— מה זאת? מה קרה? — שאלתי בבהלה.

— באתי היום אל שושנה להתנצל לפניה על שלא המצאתי לה סך הדרוש להצלת רעותה. לא חסתי על עמלי ועל עתי וגם על כבודי לבקש מוצא לכסף מבוקר ועד ערב במשך שמונת ימים, אך כל המעינות נסתתמו וידי ריקות כשהיו, אמרתי לה. עוד המלה על לשוני ושושנה רקעה ברגליה ותגרשני מפניה בחרפה ותצו על משרת בית־מלונה לבל יתנני ראות פניה.

— אך, רעיי האם הכית בשגעון, כי תשים קץ לחייך בשביל אשה סרת טעם כזאת, אשר לא אתה הראשון וגם לא האחרון שנפל ברשתה הדקה?

— למה לי חיים? למה לי אור? כל הנפשות כוזבות — צעק רעי כנואש. רעי, כמובן, לא אבד עצמו לדעת, אך התנודד שבועות אחדים כצל בחוצות ויהי כאיש נדהם וכגבר עברו יין. בבוקר אחד בא אלי. פניו הפיקו מנוחה נכונה. תנועותיו ודבריו היו בנחת שלא כדרכו.

— החלטתי לכתוב — אמר לי רעי — ספר גדול מדעי על דבר האשה העבריה בכתבי הקודש. הנני חפץ להוכיח, עד כמה השחיתה ההתבוללות בגויים את דמות היהודיה — סמל התום והענוה, ואת כל אלה אוכיח בהוכחות תולדיות ובראיות אשר יסודתן בחכמת הנפש.

בשמעי את חפצו של רעי הוספתי בדברי אומץ בלבו ועוררתיו לעבודתו זו, אך בלבי לא האמנתי כי יוציא לפועל רעיונו הספרותי הזה וחשבתי כי גם גורלו יהיה כגורל ההולכים לפניו. והנה יותר מאשר קויתי ראיתי. רעי החל לעבוד עבודתו בחריצותה של דבורה.

כחודש ימים ישב בכל יום מבוקר ועד ערב בבית עקד הספרים ויאסוף בשקידה רבה חומר לספרו הגדול וירשום גם רעיונותיו והשערותיו בקונטרסים שונים, ויש אשר מצאתי בדבריו הרשומים בעט־עפרת שרעפים נוצצים ומבריקים.

— בספרי זה — היה אומר רעי — אכריע את ההתבוללות, אגלה ערותה ונבלותה ואבטלנה בטול גמור, ובעיני אין כל ספק, כי ספרי על דבר העבריה יביא תקופה חדשה לעמנו.

רעי לא הסתפק לכתוב ספר מועיל וטוב לבד, כי אם חפץ להביאו דוקא תקופה חדשה, ודבר כזה היה מילתא זוטרתא בעיניו, אשר ראו בגבור עליו יד דמיונו זרות ותהפוכות.

— אל יהיה גורל ספרך זה — הייתי משיב — כגורל ספריך הקודמים אשר נגזרו טרם ראו אור.

— היה בטוח, כי את ספרי זה אכתוב עד גמירה ובו אנקום את נקמתי מבנות עמי בדור הזה, אשר ראו בבנות עם הארץ ותלמודנה דרכיהן.

והנה פתאום חדל רעי לבוא לבית עקד הספרים. עבר שבוע ימים ואני לא ראיתי את פניו בבית הזה. וביום אחד עברתי בגן־העם וראיתי כי אפרים מטייל בלוית חבורה קטנה של אנשים זרים לי. אפרים הולך ומניע ידיו ורגליו בהתפעלות עצומה ומדבר בקול רם ויעבור על פני ולא ברכני לשלום. אינני יודע אם באמת לא ראני, או עשה את עצמי כאילו לא יראני. אנכי מחלתי על כבודי ואגש אליו והחילותי לדבר אתו בענינים שכיחים, ותוך כדי דבורי שאלתיו: מתי הוא חושב לגמור את ספרו על העבריה בכתבי הקודש?

— כבר יצאתי מעולמך הצר. העברים, העבריות וכל היהדות — כטפה קטנה אחת מים האנושות היא בעיני, ולקטנות לא אשים לבי. כל האנושות טובעת ושוקעת בים של צרה, ואנכי אומר שירה ושבחה להעבריה בת הקדם? שנוים גדולים ועזים יבואו בכל סדרי החברה האנושית, ואנכי אחבק ידים או אחטט בספרים עתיקים ואתנמנם וארדם בשעת הרת עולמות חדשים, מבלי לנקוף אפילו באצבע קטנה לעזור לפטירת רחם תקופתנו, למען תחיש ללדת את התקופה החדשה? האם יצאתי מדעתי? אנכי עזבתי את ארחותי עד הנה והייתי לאיש חדש מכף רגלי ועד קדקדי.

— ומה אתה עושה עתה? — שאלתיו.

— הרבה, הרבה יש לי לעשות, כי המלאכה מרובה.

— ואת הספרות העברית עזבת לחלוטין?

— אנכי רואה בכל התבל רק עושקים ועשוקים, מדכאים ומדוכאים, לכן מיותרת היא ספרות מיוחדה בעד העברים, כי גם הם מורכבים מעושקים ועשוקים ואין בפרט אלא מה שבכלל, יצר לי על צעירינו בעלי הכשרונות המנקרים בגל אשפה — מה שאתם קוראים ספרות עברית.

— ואתה מה עושה?

— אנכי עוסק, נושא ונותן, שוקל וטורה עם חברי אלה — ובדברו הראה לי בידו על חבורתו — בשאלות העומדות ברומו של עולם, כלכלת המדינה וחכמת החברה. עתה נפקחו עיני לראות, כי כבהמה בבקעה נמשכתי אחרי הלאומים שבנו, המבלים ימיהם בהבל, רק חברי אלה החדשים אשר אתה רואה פה עמדי, רק המה עוסקים בישובו של עולם, רק הם קרואים אדם, רק הם ישברו מטות עולם, והיתה גם לנו הרוחה.

אנכי נסיתי להוכיח לאפרים, כי אין לו כל מושג נאמן ודעה ברורה בכל הנוגע להשאלות הגדולות אשר הוא מדבר עליהן, כי לא ידע מאי דקאמרי לאסאל ומארקס, כי רק הבל יפצה פיהו. כי לא ידע גם אל מה ישאפו הרוצים בתחית ישראל וספרותו, כי מליצותיו ופתגמיו שאולים ומקוטעים ואין כל יחס וקשר ביניהם וכי לא ידע ולא יבין חובתו לנפשו, לעמו ולכל האנושות.

רעי פנה אלי עורף וישב לחבריו באמרו, כי אחד מחנוטי מצרים אנכי ואין לו, החי, דבר עם שריד ימי קדם כמוני.

אנכי נואשתי לגמרי מרעי והסחתי דעתי ממנו, והנה כחודש ימים אחרי פגישתנו בגן־העם בא אלי אפרים ופיהו מלא אלה ותוכחות: סרי סוררים הם — קרא בקצף וחימה נוראה — חברי גנבים, בוערים בעם, נוכלים ואנשי תככים.

— על מי תשפוך עברתך? — שאלתיו.

— על חבורתי ובני לויתי החדשים, ועל כל מתקני העולם במלכות השתוף.

_____________________

רעי מתפאר עתה, כי אסף חומר רב לספר מדעי גדול, אשר בו יוכיח, כי כל מנהגי ישראל הטפלים, הבערות, ההבלים וכל החלאה והזוהמה אשר דבקו בבשרנו ורוחנו בגלותנו המר — כי כל אלה נותנים תקומה לישראל.

(תרנ״ד)


ברל כצנלסון

ברדיצ׳בסקי ונחמן סירקין


שנות השפל בחבת־ציון — כשלון הגל השני לעליה (תרנ״ב), הופעת הברון הירש כמתחרה לארץ־ישראל, ההתלהבות של גבירים והמונים לישוב ארגנטינא, נשירת המתיאשים — לא יכלו לו לגרעין של החבורה הברלינאית. כמה מחבריהם פרשו ויצאו לתרבות התבוללותית או לעממיות גלותית (אשר אך החלה להבקע), אך בגרעין היה מן “הלוז” האגדתי, זה שניתן “במים ולא נמחה, באויר ולא נשרף, בריחים ולא נטחן”. רובם עדיין לא יצא לעולם המעשה וחי בתסיסה רוחנית, בתיכון תכניות ובצפיה.

באותם הימים התלקטה בברלין חבורת תלמידי חכמים צעירים. יוצאי גליציה, ואף הם מבקשי נתיבות, אולם אלה עיקר נטייתם למחקר ולספרות. בהם דוד ניימרק וצבי מלטר שהגיעו לשם טוב בחכמת ישראל, מרדכי אהרנפרייז שהכריז על מרד ה“צעירים” בספרות אולם הוא עצמו שקע ברבנות ובכתיבה לועזית, ויהושע טהון שפנה לעסקנות ציונית ותרבותית. ושם גם נזיר־הספרות העברית, הבודד בין המחניים, מיכה יוסף ברדיצ׳בסקי.

יש ענין רב לדעת מה היו המגעים והיחסים בין בני שתי החבורות, אולם בני־הדור, אשר רובם כבר הלכו לעולמם, לא הבהירו לנו פרשה זו. אילו היו יודעים אצלנו לכבד את התסיסות הרוחניות בצבוריותנו, היה ודאי נמצא מי שיבקש לחקור ולדעת עד היכן הגיע המגע הרעיוני והאישי בין ברדיצ׳בסקי לסירקין ומה היה טיבו של אותו מגע — מידת הקירוב והניגוד שבו.

נשתמר רק תרשים קטן מאותם הימים אצל ראובן בריינין. הוא מתאר נשף־ויכוחים בדירתו. המסובים — לאומיים, הנפרדים לתרבותיים ולמדיניים, ריבולוציונרים, מרכסיסטים. הויכוח חוזר על גלגלו. ניימרק וטהון מתוכחים עם המרכסיסטים. ברדיצ׳בסקי יושב מן הצד, מעיין בספר. כל הרמת קול, כל אימרה תעמלנית צורמת אותו, אי־רצון ועצבנות נכרים בפניו, אך הוא מחריש. אין דבורו אלא בשנים, לכל היותר בשלשה. בחברה גדולה יותר אינו פוצה פה. הויכוח דועך. הדברים ידועים. פתאים נכנס החדרה סירקין. כדרכו, טעון דינמיט רוחני, גדוש־למדנות וערוך לקרב. רוחו סוער, מלא כספית, מחשמל את תאות־הויכוח השוקעת. סירקין במלוא זהרו. טוב־מזג ונלבב מטבעו. אך משתוקק להרוס כל שיווי משקל רוחני, כל אדישות. הויכוח נדלק שוב. הוכחנים אינם טומנים ידם בצלחת ואינם חסים עליו. סירקין נלחם עם הכל ונגד הכל. פרדוכסים, הברקות, המצאות נועזות, סתירות. ברדיצ׳בסקי מקשׁיב לסירקין מתוך קורת־רוח. הוא כבר הניח את הספר אשר בו דפדף כל אותו ערב. דרך־הויכוח של סירקין היה לו כגירוי מרענן. ניכר בפניו שהוא נהנה מסתירת בנינים זו, מן הלהט הפנימי של סירקין. אך הנה פגע סירקין אגב הילוכו לא רק בקאנט ובמרכס, כי אם גם בניטשה, וברדיצ׳בסקי נפגע, ושוב התחילו אצבעותיו ממשמשות בארון הספרים. וסירקין, לאחר שהוציא את אבק־השרפה שלו, נעשה שוב חביב עם כל אדם. לא התרעם על הפגיעות שפגעו בו. רגשי קנאה ונקמה לא ידע.

איננו יודעים מה היו ועד מה היו היחסים האישיים וההערכות האישיות בין שני האנשים השונים לכאורה כל כך זה מזה, בין המשורר־ההוגה־והמתבודד בסתר אהלו לבין הלוחם־ההוגה־והסואן בשער בת רבים, בין השרוי ביאוש לבין החי באמונתו — אך היה היה יסוד של שיתוף בשרשיהם ובנופם. התנופה הגדולה המתקרבת ובאה בחיי ישראל נרמזה בשניהם. הם צופיה והם מבשריה. וגם מי שאינו רואה ככה את תוכם של הדברים. יכול למצוא מידת־מה של שיתוף בעובדת היותם באופוזיציה חמורה לשליטי הרוח של הדור, בעצם היותם שונים ומובדלים מן השאר, בלתי מובנים ובלתי נערכים על ידי בני דורם, יחידים ברשות הרבים.

(תרצ״ט)


מרדכי אהרנפריי

מתוך: בין מזרח למערב

א. בימי הלימודים בברלין


האחד שעמו קשרתי קשרי־ידידות קרובים ביותר היה חברי ברדיצ׳בסקי, שעמו נפגשתי לראשונה בנשף מנשפי־התלמידים הסואנים באחד מערבי “ישראל הצעיר” שלנו.

שנינו חונכנו באותה אוירה מסורתית ועמדנו בערך באותו שלב של התפתחות, אם כי גורלנו החיצוני נועד להיות שונה בהחלט. שנינו גדלנו במשפחות אדוקות בדת, שהיו אכסניות של תורה. ברדיצ׳בסקי היה בנו של רב חסידי באוקראינה. הוא עזב את ביתו לאחר נישואי־בוסר אומללים, ניסה כוחו בברסלוי במלאכות־יד אמנותיות, כריכת־ספרים וריפוי שינים — וכל זה ללא הצלחה. לברלין בא בראשית שנות התשעים וכאן נעשינו מיד חברים; לא רק כשני צעירים הלוקחים חבל בשעשועים משותפים ובהוללות־של־תלמידים. אלא הרבה יותר מכן, כשני מגששים, כחולמים ולוחמים בלתי־מרוצים מן העולם ומעצמם. במשך שנים ארוכות היינו אנו שני ״מתקני־עולם״ מושבעים — עסוקים למעלה ראש באותה בעיה. מצב הנפשי של דורנו היהודי והדרכים לשיפורו.

היה בברדיצ׳בסקי משהו כובש־לב במיוחד: תערובת של ביישנות ואיפכא־מסתברא. היה משהו מן הגוָן הבלתי־ניתן־להגדרה של יוצא־גולה בשערו הצהבהב, המסורק למשעי, ומשפתיו ההדוקות ניתן היה לחוש (לא לשמוע) בשטף של דומיה דוברת. בעצם הזמן הסואן והמסואן, ובעולמנו היהודי הנגרש, עשה הוא את דרכי שלו באפס־קול. אוהב היה את הרחובות הצדדיים בדממת הערב ואת שיחותיו האילמות עם חבריו הרצויים, הספרים המתונים בשידולם. סולד היה מכל דבר של מהומה. כל מה שהיה מוצק, כל הארצי במובהק, זר היה לטבעו. הוא לא היה בלתי־ידוע לי שעה שפגשתיו לראשונה. כתיבתו הנלהבת על הניגוד שבין ההמונים ובין היחיד (בשנתון גרבר, 1892) עוררה כבר את שימת לבי. עבודה זו היתה רחוקה מהיות יצירת־מופת מבחינה ספרותית. חסרת־צורה היתה, כבדה ביותר, ילדותית לפרקים. אולם היה זה יותר מספרות, היתה זו שועה מקרב לב, זעקת מזג לוהב, קריאת תיגר מפי מורד נועז. ביצירת־נעורים זו נתקננה בגרעינה כל אישיותו, רוחו המתקוממת, רעבונה של נשמתו, להטו המוסרי. ועוד: אפשר היה למצוא כאן את זרע מחשבתו העמוקה ביותר: שחרורה הפנימי של כל נשמה יהודית.

ב. ביקור בברן, 1895

מעתה חפשי הייתי לצאת ממי־האפסים של עיר־המכללה הבאוארית השקטה [ארלנגן], וראשית כל עשיתי דרכי אל חברי ברדיצ׳בסקי בברן — היה זה ביקורי הראשון בשוייץ.

ימי־אביב אלה, שבילינו בנעימים על מרפסות קירשנפלד, מול פני האלפים הנשקפים מרחוק, מזהירים היו ומלאי סבר. וכאשר הראני ברדיצ׳בסקי את גורי־הדובים שנולדו זה מקרוב, ואשר גזעם טופח בדבקות כמעט דתית במשך מאות בשנים, עלתה אותה מחשבה מוזרה בלי משים בלב שנינו: כלום לא היה כל רעיון היהדות העתיקה, שעתה רצינו לחדש ימיה כקדם, דבר־מה דומה לגוב־דובים זה, שבו טופח משהו באדיקות עקשנית כדבר קודש, על־ידי אומה שלמה?

ג. חבורת “צעירים”

האידיליה השלוה לא האריכה ימים. רוחות רעננות היו מנשבות, ואנו יכולנו להרגיש במשבן אפילו בבית־נחלתנו הסלובני הקטן והמוגן. במשך שנות התשעים גברה והלכה ההתעוררות בעולם היהודי; אפשר היה לחוש רעננות של אביב באויר, ואזנים רגישות כבר היו קשובות ל“פעמי אביב”, שעליהם שר ביאליק בשירו, שנכתב כעבור שנים אחדות (בשנת תר״ס, 1900).

הָיְתָה רוּח אַחֶרֶת, גָּבְהוּ שְׁמֵי הָשָׁמַיִם

וַיְגָלוּ מְרְחַקִים בְּהִירִים, רַחֲבֵי יָדַיִם —

עַל הָהָר עוֹמְדוֹת רַגְלֵי הָאָבִיב:

אביב שנת 1897 הביא להתממשותן של שתי תנועות בעולם היהודי: האחת, תנועת התחיה הרוחנית, שכלי־מבטאה היה “השילוח” של אחד־העם, שנזכר לעיל; השניה — תנועה לאומית־מדינית, שהונהגה על־ידי בנימין־זאב הרצל ועשתה נפשות באמצעות שבועונו “די ולט”. מתחילה התפתחו שתי התנועות הללו כל אחת בפני עצמה, אולם לא ארכו הימים ודרכיהן נפגשו, ובהכרח השפיעו זו על זו. ביסודו של דבר שאפו שתיהן גם יחד לאותו הדבר: להפיח חיים חדשים בעצמות היבשות של עם ישראל.

באביבה של אותה שנה בא ברדיצ׳בסקי מברלין לדי׳אקובאר, על־מנת לבלות את חדשי הקיץ יחד עמנו ולהחלים ממחלה ממושכת, תוך כדי עבודה בשובה ונחת על סיפור חדש, שנתכוון לתאר את יחסיו עמי ועם משפחתי. שנים אחדות קודם־לכן התארח בבית הורי, כשנסענו לשם יחדיו לחוג את חג־הפסח. כאן נתודע אל אחיותי והתאהב כבכירה שבהן, לאה. הם החליפו מכתבים במשך זמן רב, אולם ברדיצ׳בסקי שהיה נשי מעט לפי טבעו התבטא בחידות ולא הגיע מעולם לנקודה העיקרית. מכל הענין לא יצא ולא כלום. יום אחד, בזמן ביקורו בדי׳אקובאר, הגיע מברק מאחותי, אשר שימשה כמורה באחד מבתי־הספר של הברון הירש בעיר מערי גליציה, ובו כתוב לאמור, שהיא נתארשה זה עתה לחבר בעבודה באותו בית־ספר. ברדיצ׳בסקי היה מדוכדך כליל. הוא סגר עצמו בחדרו וביכה את גן־עדנו האבוד. במשך ימים ושבועות רצופים שקד על סיפורו, כמו אמר לשחרר עצמו בכתיבה מאותה חויה, שקיבלה מפנה כה מדאיב לגביו. כאשר חיפש שם לסיפורו הצעתי את השם ”Daneben“ (“אצל”).

"אתה אחד מאותם האנשים המהלכים תמיד בצדה של המציאות, שכן חסרים הם את כוח הרצון להיכנס אל תוכה״ — אמרתי.

הסיפור זכה לציון נכבד, בהידפסו בכתב־העת הספרותי החשוב ביותר בימים ההם — “נויה דויטשה רונדשאו”, ואף נחל תהילה מפי גרהארט האופטמן. הדבר הזה הביא יתרונות אישיים לברדיצ׳בסקי, שכן אופשר לו, הודות להתערבותו של האופטמן, לקבל נתינות גרמנית, שכמעט לא היתה בזמן ההוא בגדר־הישג ליהודי מן המזרח.

אולי יהיה בזה מן הענין להביא קטע קצר מתוך הסיפור, הנוגע לביקורו של ברדיצ״בסקי בביתנו:

"… למחרת בערב הוזמן על־ידי הורי חברו לחג החירות, זכר ליציאת מצרים לפני ארבעת אלפים שנה — בימים הכבירים ההם, שבהם ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, גדול בנביאים, גבורתו של הקדוש־ברוך־הוא ונסיו ונפלאותיו.

הטקס היה פשוט, אולם החדר הקטן נמלא אורה וקסם.

הכתלים אשר סוידו זה מקרוב, השולחן שמפה לבנה פרושה עליו, שמלותיהן בהירות־הצבע של הנשים — הכל היה שרוי בנהרה של אוירת החג. מעל כל פנים ריצד בסמוי מן העין זוהר עליון, משהו מהודם של קדומים שגיאים. סמוי מן העין היה, ועם זאת חש היית לפתע תחושה של אחדות עם דורות שחלפו; חש היית בתמצית הויתו של עם עתיק־יומין בהתעוררו לחירות.

בעצם לא היתה כל רומנטיקה של אדיקות באבי הבית, אולם היתה בו חגיגיות. האם הנכה, יפהפיה לפנים, אשר שערה שמר על גונו השחור־העמוק, הסבה שם מתוך קורת־רוח שלוה.

גרֶשיֶן הקטנה ישבה מכונפת כזאטוט, ועיניה השחורות נוצצות להפליא. והבת הבכירה מילאה את תפקידיה של אחותה הצעירה. היא ערכה את השולחן ובו בזמן היתה מדברת ומתבדחת. באותו רגע שונה היתה מהויתה הרגילה, הכל סביבה כאילו חידש נעוריו. הרֵע וארושתו היו מאושרים אף הם. כל הלבבות רחבו.

האורח ישב מול האחות הבכירה. נפשותיהם היו כמיתרים שכוונו זה לזה. הוא הירהר: ׳זאת האשה אשר הייתי מבקש לאהוב אותה׳. היא הירהרה: ׳זה האיש אשר הייתי יכולה לאהוב אותו׳. הוא היה מאושר להימצא בקרבתה ולבו היה קל עליו.

השעה היתה מאוחרת. בשעת הפרידה הושיטה לו האחות הבכירה את ידה: ׳עוד נשוב ניפגש׳.

גבריאל מצא עצמו בחוץ. הבתים לוטים היו באפלה קטיפתית, כנסיה עתיקה ניצבה שם כגל־עד ענקי. הוא עשה דרכו ברחוב צדדי קטן. דרך חלונות מספר יכול היה להביט בזו ההרחבה המיוחדת: אבות יושבים עדיין אצל השולחן בשלמותיהם הלבנות ומזמרים את שיר־השירים.

תשומת־לבו הוסבה לבית־תפילה קטן בקומת־קרקע. האולם היה מואר עמומות בנר־תמיד. הספסלים, הדוכן וארון־הקודש, דומה כאילו היו להם חיים כמוסים משלהם. כוס עמדה בתוך רמץ פחם לוהט, על־גבי שולחן, על־מנת שהנשמות תוכלנה לרחוץ בה את ידיהן. ספרי־תפילה אחדים היו מונחים פתוחים, ואפשר היה לדמות שהמתים עמדו שם בתפילה. דומה היה עליו כאילו עולמות שכוחים שבו וחזרו לחיים…

מין פחד לכדו והכביד על רוחו. הוא צעד הלאה וישב על מדרגות־האבן של בית־מדרש ישן. קרוב היה לדמעות ולא יכול לעצור ברגשותיו…"

אותם חדשי־קיץ בדי׳אקובאר מלאו עבודה קשה. לביקורו של ברדיצ׳בסקי קדמה חליפת־מכתבים ערנית, שבה נדונו התכניות, שהיו צריכות לקבל צורה מוגמרת כשנהיה יחדיו. שנינו, וכן אחדים מחברינו הקרובים, דעתנו לא היתה נוחה כלל מן הרוח הנושנה אשר שררה עדיין בספרות העברית של זמננו. למרות כל התקדמותה עוד לא היתה זו מסוגלת לפרוק מעליה את כבלי התיאולוגיה הרבנית. עולם ימי־הבינים הוסיף וגדר בעדה, בין בלשון בין בתוכן; עדיין היתה סבוכה בבעיות הפעוטות, אשר ברחוב היהודי הצר. על כל אלה השתדלנו אנו, הצעירים, להתגבר. ספריתנו נראתה לנו רחוקה מן המציאות ובלתי־מסוגלת לבוא במגע חי עם תרבות המערב. הנחותיה של ספרות ההשכלה היו כמין התראות כלפי חוץ; רדיפה מתמדת אחר בוקי־סרוקי, שמאחוריה המשיך האינטלקטואליזם ההַזיָני של הדורות הקודמים בקיומו השוקע. אנו עצמנו נכספנו אל תרבות העולם. לא הסתפקנו בלקיחת חלק בצורותיה החיצוניות; ביקשנו לחדור אל תוך תוכה לשמם של ערכים חדשים, לצורך חזון־חיים חפשי. החומות אשר בודדו אותנו, צריך היה להפילן לא רק בדרך האמנסיפציה השטחית של חקיקה וקבלת זכויות אזרחיות, אלא בפעולה אישית, מתוך רצוננו שלנו. שומה עלינו להיעשות בני־חורין, לגאול את עצמנו מכל מה שעבר עליו כלח, מכל מה שהועמס עלינו במאות החשכות של העבר. עלינו להיות בני־חורין כפרטים וכעדה. כבני האומה היהודית חשנו שאנו חייבים להימנות על חברת כלל־האומות. עם כל אוצרותיו וחיוניותו השופעת של עמנו, שומה עלינו להיכנס למשפחת העמים מתוך שויון, כחברים בחוג עמי התרבות, מוכרים ומכובדים במלוא ערכנו, כאומה בת־חורין.

בשנת 1897 היה כל זה חדש בתכלית. דיברנו בלשון חדשה, שרק מעטים הבינוה. הזדיינו במרדנות, נכונות לקרב ואמונה בכוחנו. אחרים כינו זאת חוצפה של נעורים. אנו בעצמנו הכרנו ברורות, שהדבר שאנו מתכוונים אליו הנו מהפכה במחשבה בתחום הלשון העברית. לא היינו בודדים לחלוטין, אף כי בהדר־העבודה השקט בבית־הרב אשר בדי׳אקובאר אפשר היה לחוש לפרקים רגש כעין זה. אי־שם בעולם היו כמה וכמה אנשים קרובים לנו ברוח, שהתפעמו כמונו מאותה מהפכה ואמונה. היה חברנו דויד פרישמן, בקנאותו לאירופיות ולתרבות־העולם. בשירה ובפרוזה סלל את הדרך לפנינו, אף שאנו, שלא כמותו, חשנו עצמנו קשורים קשר בל־יינתק אל המורשת ההיסטורית שלנו. וכן היה יוסף קלוזנר, היפוכו הגמור של פרישמן בין כאדם בין כסופר: איש־מדע, אדיש למוסיקה, קנאי שאין לו תקנה, דרמטי, רציני למעלה מן השיעור ועם זאת מסור ונאמן עד כדי קיצוניות, בעל אמונה שאין לערערה ופריון ספרותי שאינו יודע לאות. הוא היה תלמיד־פילוסופיה באוניברסיטת לוזן כשבאנו במגע עמו ועד מהרה נעשה קולו הקול הרם ביותר במאבק. גם יהושע טהון, דויד ניימרק וכמה אחרים הצטרפי לחבורתנו הקטנה, חבורה של “מסתערים ודוחפים”, והשתתפו בעיצוב פניה של הספרות העברית החדשה. חבורה זו היתה ידועה בשם ״צעירים״, או, בשם שאני הייתי מעדיף להשתמש בו — “נוער עברי”. אחד־העם, שחסר מטבע ברייתו אותה רוח מהפכנית שאין לה מעצור, אם כי לא יכול היה לקחת חלק בהערצתנו ליופי ובקצבנו הנמרץ, מכל מקום התיחס אלינו באהדה מסוימת בשל התלהבותנו הנרגשת אשר ידוע ידע כי כנה היא. רק ביאליק, שכוכבו עתה זה עלה, מנע את הסכמתו. לפי גילו ונסיון־חייו נמנה בעצם עמנו, הצעירים. הוא אף היה צעיר מאתנו בשנים מספר. אלא שחדור היה שמרנות רוחנית מטופחת ועמוקה (אפשר להבחין בה ברבים מן הטובים שבשיריו), והעמיד עצמו ללא כל הסתייגות לצדו של אחד־העם. אף כי עמדנו עמו בקשרי־מכתבים במשך כל הקיץ כולו נשאר רחוק מקהלנו. הוא נקט עמדה של התנגדות מוחלטת גם לתכניתו של הרצל ביחס לארץ־ישראל גם להתקוממות הספרותית של “הנוער העברי”, אף נתן מבע לעמדה זו בשני שירים קטנים, שהמורה הנבון אחד־העם ביכר שלא לפרסמם ב“השילוח”. בביאוגרפיה עשירת־התעודות על ביאליק של פ. לחובר מתעכב הוא בפרוטרוט על עמדתו השלילית של המשורר כלפי “העברים הצעירים”׳, ואף מפרסם את שני השירים לאחר מות מחברם.

יש להודות כיום לאחד־העם המרחיק־ראות על הימנעותו מפרסום אותם חרוזים קנטרניים. הם היו גורמים בלי ספק להתלקחות מחלוקת־ספרותית מרה, וחסרת־שחר לאמיתו של דבר, שכן כל המתיחות כולה התנדפה עד מהרה. לא עבר זמן מרובה וביאליק ואנחנו מצאנו רקע משותף לידידות אישית, ולאחר־מכן לחמנו יחדיו, יד ביד, לשם אותה המטרה.

ברדיצ׳בסקי ואני באנו לכלל החלטה ליסד הוצאת־ספרים עברית חדשה בשם “תחיה”, שבה היו צריכות לבוא על בטוין המגמות החדשות. תכנית זו, שלא נתגשמה לעולם, הולידה שורת מאמרים בכתבי־העת בסגנון קול־קורא; מאמרים אשר עמם נכנסנו שנינו, יחד עם קלוזנר וטהון, לזירה כשאנו דרוכים לקרב. אף שקריאת המלחמה שלנו כוונה בראש וראשונה כנגד מגמת ההיבדלות התרבותית של אחד־העם, היה אחד־העם הוגן עד כדי כך, שהקציב מקום לדברינו בירחונו שלו.

בחוברת האחרונה של כרך “השילוח” הראשון הופיע מאמרי הגדול “לאן?” מאמר זה, שכתבתיו תוך כדי ויכוחים ממושכים עם ברדיצ׳בסקי הוא אולי החשוב בכל המאמרים שכתבתי מעודי בעברית. היה זה כתב־ביקורת על התפתחותה של הספרות העברית החדשה, מאז מנדלסזון, והוא נסתיים בהכרזת מלחמה כנגד כל מה שהיה בן ימי־הבינים וישן־נושן שעבר זמנו בספרות העברית. היה זה אות להתקוממות רוחנית. בסוף המאמר הודגשה מהפכנותנו הספרותית כניגוד לתורת ההתפתחות של אחד־העם. ושם נאמרו בערך הדברים הבאים: “אתה, אחד־העם, בחרת כסיסמה את ׳השילוח׳ שמימיו, על־פי ישעיהו, הולכים לאט; אנו, הצעירים, אין אנו יכולים ואין אנו רשאים ללכת לאט. הרבה מאד צריכים אנו להרוס, ועולם שלם אנו צריכים לבנות: עולם חדש. אתה שואל אותנו בלגלוג: ׳אתם רוצים! אתם צריכים! — אבל היכולים אתם?׳ ואנו, הצעירים, עונים לך בקול רם: כן, יכולים אנו, מאמינים אנו ביכלתנו ובכוחנו. דברי ימי התפתחותה של התרבות האנושית לימדונו כי רק מטרה גדולה מעוררת אותם הכוחות הנשגבים הנרדמים באומה שבאמצעותם תושג. לא על־ידי הליכה אטית, משלב לשלב וממדרגה למדרגה, נגיע למטרה שאנו שואפים אליה. אנו צריכים למהפכה — מהפכה ברוח”. אולי היו הדברים הללו דברי התפרצות של נעורים; אולם מאז והלאה הם דבקו יפה בי ובחברי.

ביולי 1897 פירסמתי רשמית ב“די ולט” של הרצל את תכניתנו, שבאה בכותרת "Die junghebräische Literatur״ [הספרות העברית הצעירה]. כאן הובאו בתמציתן אותן הדרישות שהוכרזו ברבים חדשים אחדים לפני־כן במאמר “לאן?”. הנני מביא להלן קטע מאותו מאמר:

"נוער עברי קיים. בזמן האחרון קולו חוזר ונשמע להודיע על מהפכה אפילו בספרות. ויהיו הקולות מבודדים ומפורדים עד מאד ככל שיהיו, — הנה מדבריהם עולה משהו המשותף לכולם: רוח חדשה ואמונה חדשה. הם ראשוני האירופיים בכל מאודם בספרות העברית… כולם כאחד בלתי־מרוצים ורעבים הם. הנפש האנושית המושפלת עד דכא נתעוררה בילדי־גיטו אלה, והיא נכספה לחופש. כן נתעוררה בהם הכמיהה הגדולה לאירופה… אולם לבותיהם נשארו מאחור, ברחוב היהודים. רק שם יכלו לאהוב ולשנוא… היהדות היתה גורלם, ועם זאת ביקשו לבעוט בעקציה… בחלומותיהם האוריריים יכולים היו לחוש באנחות־הכאב של העם היהודי המעונה, ועיניהם ראו עולם חדש עולה מתוך ההריסות (אשר לאחר הפרעות ברוסיה). החיים ברחוב היהודי הדומם חזרו למסלולם. הנבהלים אימצו לבם והחלשים אזרו כוח מתוך רדיפותיהם: בעינים שמלאו דמע ניצנצה תקוה. חלוץ הנוער הזה ידע מעתה מה רצונו. הרחוב היהודי קרא, והצעירים נענו לקריאתו,׳.

המאמר “׳לאן?” הוציא לי מוניטין בחוגי הספרות העברית. בפרוזה המגובשת שלו, — באותו זמן לא היה זה דבר רגיל, שיביע אדם במדויק את שיש ברצונו לומר, בלי להשתמש בשברי־פסוקים מן התנ״ך — בנעימת־קולו התקיפה ודרישותיו הקיצוניות, עורר הסכמה ערה והתנגדות אף נמרצת מכן. בעולם המו״לות העברית חולל המאמר סערה.

באותו כתב־עת השיב אחד־העם במאמר בשם “עצה טובה”, שהיה רצוף דברי נדיבות וידידות. אפשר היה לראות כי אין הוא יכול להלוך צעד בצעד עמנו, אולם לא היה לו דבר כנגד מאמצנו. הוא הדגיש דבר יסודי אחד: במקום להמשיך בפולמוסינו על הצורך בתכנית, מוטב שנגשים אותה בחיי המעשה.

אכן, ביקשנו ללכת בעצתו, ומקווים היינו להראות, בדוגמאות מוחשיות, באמצעות ההוצאה שיזמנו, מהו שאליו התכונו בספרות חדשה. פירסמנו בעתונות היהודית את תכניתה של הוצאת־הספרים החדשה “תחיה” ופנינו בקריאה לחתום על מניותיה. הרצל חתם על ארבע המניות הראשונות ואימץ את לבנו לבצע את התכנית. אחד־העם קידמנו ב“השילוח” ב“יישר כוח”, והעניק לנו את ברכתו. אולם אחר־כך באה המציאות האכזרית והרסה את התכנית, עוד לפני שהתחילה להתממש. ברדיצ׳בסקי חזר לברלין, שבה הוכרח להילחם קשות על קיומו. אני עצמי עסקתי במשך החדשים והשנים, שבאו אחרי זה, בעבודה למען הציונות התרבותית. על־כל־פנים — עבודתנו יחדיו לא עלתה בתוהו. הזרעים אשר זרענו באותו קיץ יקר הצמיחו פרי הילולים, והטביעו חותמם על התפתחותה של הספרות העברית החדשה, ביחוד בתחום השירה.

(1946)


ראובן בריינין

בני־דורי

(מפנקסי)

ברלין, 8 אוקטובר. 1898.

את דוד פרישמאן הכרתי פנים־אל־פנים לראשונה בברלין בשנת תרנ״ו. אני גרתי אז בשארלוטנבורג ברחוב קאנט. הוא בא לבקרני בלוית חברנו מיכה יוסף ברדיצ׳בסקי, שגר בשכונתי. עד אז לא ראיתי ולא פגשתי את פרישמאן, אף כי החלפתי אתו מכתבים עוד משנת תר״ן, או עוד קודם לזה. הרושם הראשון שעשה עלי פרישמאן, היה של אדם חציו לועג וחציו מתהדר ומתיפה. בבואו אלי באחד מימות החול היה לבוש כסוכן־נוסע הבא לבית־מסחר גדול ומבקש לעשות רושם בחיצוניותו או כגלב, מילידי ברלין, ההולך לפגוש, באחד מימי־החג, את אהובתו, שהוא חוזר אחריה ומבקש לקנות את לבבה בתפארת בגדיו. מסקירה הראשונה היה ניכר, כי קדקדו עשוי, כלומר: הוא מושח את שערותיו בשמנים שונים, מכסה את פניו באבק פוך ומסלסל את שפמו לכל חוקותיו ומשפטיו. הוא דבר אלי אשכנזית צחה, ספרותית ומסולסלה מעט. כעבור עלינו שעה אחת בשיחה חיה על־אדות ספרים וסיפורים, נגלה לעיני ההפך המובהק שבינו ובין ברדיצ׳בסקי.

ברדיצ׳בסקי היה נותן חשיבות מיוחדה לכל דבר ודבר, שנגעו בו אגב שיחה, ולכל דבור ודבור היוצא מפיו. פרישמאן התיחס אל כל ענין וענין שנגענו בו מתוך בטול גמור או מתוך לעג מר. בעיני הראשון היתה הספרות העברית דבר שבקדושה, אידיאל נשגב, נעלה. אולם בעיני השני היתה ספרותנו החדשה מטרה לחצי בוז. הסופרים העברים היו בעיניו או בטלנים מגוחכים, או בעלי מומים רוחניים, תועים ומתעים. מן הכלל הזה הוציא רק את עצמו, את הד״ר יהודה ליב קאנטור, את הד״ר י.ל. קצנלסון ואותי, ־ כך, לפחות, הגיד לי בפני. (מה שהיה אומר שלא בפני — לא ידעתי, וגם לא חפצתי לדעת).

ברדיצ׳בסקי היו פיו ולבו שוים. הוא האמין באמונה שלמה במה שהיה אומר ומחליט, שופט וגוזר בנוגע לספרותנו וסופריה, בנוגע לידידיו ומכריו. בחוג רעיו לא כחד דבר מכל אשר הרה והגה בלבו. אולם פרישמאן התחכם, השכיל את לשונו, נסתבך לפעמים ברשת דקה של פתגמים שנונים המתנגדים זה לזה, וקשה היה לדעת אם הוא בעצמו מאמין במה שהוא אומר בפיו, ואם הוא אומר בפיו מה שהוא חושב בלבו. בקיצור: הרושם הראשון אשר עשה עלי האדם והסופר פרישמאן, לא היה כל־כך נעים. אולם לא מהרתי לחרוץ עליו משפטי על־פי הבקור הראשון בביתי ועל־פי שיחתו הפיליטונית. הוא היה לא רק כותב פיליטונים, אלא גם דובר פיליטונים.

בפעם השניה, לאחר יום או יומים, נפגשתי עם דוד פרישמאן בחדרו של הסופר אחד־העם שבא אז לברלין (וגם הוא התגורר אז בשארליטנבורג סמוך לדירתי) לעשות את ההכנות הדרושות להוצאת “השלח” ולעריכתו. בבואי לאחד־העם מצאתי בחדרו (חדרו זה היה משכנו וגם המערכת של “השלח”) את הד״ר קאנטור ואת פרישמאן. נקשרה שיחה בין ארבעתנו. אחד־העם דבר מעט. מזמן לזמן זרק אל שטף השיחה מלה בודדה או משפט קצר ורציני, שלא היה חסר לפעמים אירוניה דקה ומרה. פרישמאן התלוצץ על חשבונם של סופרים שונים. הד״ר קאנטור, מי שהיה עורך “היום” בפ״ב, נענה לו. עזר לפרישמאן בתבלו בפלפלא־חריפתא את הערותיו ובדיחותיו של זה האחרון. הם — קאנטור ופרישמאן — הבינו זה לזה, איש להגיגו וליצנותו של רעו, ברמיזה קלה. נראה היה כאילו הם ממשיכים בחדרו של אחד־העם ובמעמדו את ההתולים והבדיחות אשר נולדו בחברתם עוד לפני עשרות שנים בפטרבורג, בעבדם שניהם ב״היום“. נצטערתי מאד בשמעי, עד כמה שני סופרים עברים מובהקים שופכים לעג על הסופרים הצעירים מהם, ביחוד על אלה הבוראים ניבים חדשים בספרותנו ומחדשים מלים בשפתנו. פרישמאן היה אז אחד ה”מטהרים" הקיצוניים בספרותנו. סגנונו היה ביבלי. מליץ היה. בכלל היה אז אחד המתנגדים והשונאים לכל ה“מודרנים”, הן בספרות האשכנזית והן בספרות העברית. אליליו היו גיטה, היינה, שילר, אויערבאך ועוד אחרים. ה“מהלך החדש” שהחל אז להסתמן בספרותנו, עורר את חמתו. בהקשיבי אז למשפטיו על סופרינו ועל ספרותנו, נראה לי, שהוא מתיחס אליהם מגבוה, כאילו רק במקרה ולא ברצונו ובבחירתו נפל לתוך ה“חבריא” של הסופרים העברים. הוא נראה לי כחיצון, כאדם העומד מן הצד ואין לו קשר תמידי עם המתהווה בעולמנו, עם התנועה הלאומית ועם תנועת התחיה בקרב ספריתנו. כל ענין ספרותי שנגעה בו לשונו אגב שיחתו, שמש לו חומר לפילטון שבעל־פה.

בפעם השלישית נפגשתי את פרישמאן בחדרו הקטן והצר של הד״ר מיכה יוסף ברדיצ׳בסקי. זה האחרון, אף כי החל להתנגד בלבו ובעטו לדעותיו והשקפותיו של פרישמאן (בהיות ברדיצ׳בסקי תלמיד האוניברסיטה בברסלוי עמד כולו תחת השפעתו של פרישמאן) וכבר השתחרר מהשפעתו של זה האחרון, בכל זאת התיחס לפרישמאן ברגשי כבוד ובדרך־ארץ, דקדק בנימוסיו בדברו אתו ושמח על בקורו בהדרו. אולם פרישמאן התיחס אז אל ברדיצ׳בסקי כסופר בר־סמכא אל מתחיל, כבקי בהויות העולם אל “בחור עני”, אל בטלן ספרותי. הוא הראה אמנם את ידידותו לברדיצ׳בסקי, יחד עם זה לא חס עליו מללעוג לדבריו ומשפטיו גם בפניו. זה הכאיב את לבבי. לא יכולתי נשוא התייחסות כזו, וגם לא כסיתי זאת בלשוני בדברי אחרי כן את פרישמאן על־אדות יחוסו המוזר לחברנו ברדיצ׳בסקי ולסופרים צעירים בעלי כשרונות אחרים.

חדשים אחדים ישב אז פרישמאן בשארלוטנבורג לא רחוק מדירתי, ואני לא בקשתי קרבתו ולא בקרתיו אף פעם בחדר משכנו, למרות אשר בקר אותי בביתי. הייתי נפגש אתו לפרקים בחוץ, בחדרי רעי או בבית־הקהוה. ובכל פעם אשר התלקח ויכוח ספרותי בינינו, הייתי מרגיש, כי תהום עמוק מפריד בין דעותינו והשקפותינו.

(תרפ״ג)


ג. שופמן

פגישתי עם מ״י ברדיצ׳בסקי


בתחילת קיץ תרס״א, בורשה, שבועות מספר לאחר שבאתי, כבן עשרים לכרך זה מעיר מולדתי, חפצתי לראות גם את ברדיצ׳בסקי ולהראות לו, אגב, את סיפורי הראשונים, שכבר זכו להתקבל על ידי בן־אביגדור בשביל “הביבליותיקה העברית” שלו ולשמוע את דעתו עליהם. כולנו, דור הסופרים המתחילים, בשנות תר״ס־תרס״ה, הרבינו להתרפק ברוחנו על מי״ב, זה, שבניגוד לאחד־העם, עודד ועורר את יצר הכתיבה. הימנוניו לשירה ולמשורר הוסיפו לנו כוחות, ואותן החוברות הראשונות שלו (הוצאת “צעירים”), על לשונן וסגנונן, הפרו הרבה את קרקע יצירתנו.

ברדיצ׳בסקי ישב אז במעון קיץ, מחוץ לעיר, ובאחד הימים נסעתי אליו. מצאתיו בלוית ארוסתו, שהיתה אחר כך לאשתו, כששניהם חוזרים מטיול, לפני הפנסיון בו התאכסנו. קלסתר־פניו, כמקיים את רצון בעליו הידוע, לא נשתמר בזכרוני, אבל אני זוכר את הרושם הכללי: אדם נעים, בעל קומה בינונית, כבן ל"ה. ב. הסתכל בי, אמר מה שאמר והניח את ידו על שכם העלמה — ואני נזכרתי בדבריו על “מהות החיים ועצם החיים”…

שלא כי. ל. פרץ ואחרים, אשר זרקו מרה בפרחי הסופרים, שהתדפקו על דלתותיהם, קירב ב. בפשטותו ובענוותו. בחדרו נתקל מבטי בתמונת דוסטוייבסקי, שעמדה על שולחן־הכתיבה, והוא שאלני כבוחן, אם אני יודע מי זה, מבלי ששיער כלל, עד כמה טבועה היתה בי אז דמות־דיוקן זו.

כה וכה תהה על קנקני ושאל:

— מה יחסך אל העולם?…

לא פחות ולא יותר! נבוכותי קצת ועניתי, שזאת אולי יוכל לראות מתוך כתבי־יד אלה, שהוא אומר להשהותם אצלו זמן־מה לשם עיון. התשובה הניחה את דעתו.

בין השאר התעניין, אם כבר ביקרתי אצל י.ל. פרץ. מכיוון שרק לפני ימים אחדים יצאתי מעם פרץ מורגז ומאוכזב, פלט פי עכשיו על חשבונו אי־אלה דברי זלזול. ב. הוכיחני:

— לא, לא, על פרץ אסור לדבר כך. משורר גדול! האיש ראה הרבה, סבל הרבה…

הביטוי “סבל הרבה”, זכורני, נראה לי אז תמוה מאוד. פרץ וסבל? בטיב כתיבתו ובצורת־חייו הפרטיים נראה היה פרץ כאהוב־האלים, שמעודו לא ידע סבל מהו — והנה… ברם עכשיו, כשאני נזכר בדברי ב. אלה, הריני רואה בהם את גדלותו. כי הוא ידע, ששירה הראויה לשמה, כל כמה שתהא נעלסה ומלאה חדוות־חיים, סבל מונח ביסודה. ובאמת, תוך עיון באגרות פרץ ובדפי תולדותיו יש לראות, שלילות־אי־שינה לא פסחו גם עליו. (אגב, לפרשת ברדיצ׳בסקי־פרץ כדאי להביא כאן הערה זו: ה. ד. נומברג, מי שהיה נאמן־ביתו של פרץ ואיש סודו ואשר בעניני כתיבה ויצירה בכלל הבין הרבה, סח לי פעם, שהשפעת ברדיצ׳בסקי על פרץ, היינו השפעת צעיר על גדול ממנו בשנים, היתה עצומה ושכל סיפורי ה“חסידים” של זה האחרון נכתבו בעיקר כתוצאה מהשפעה זו).

במצב־רוח מרומם שבתי העירה, ואחרי ימים מועטים קיבלתי בחזרה באמצעות הדואר את כתבי־היד שלי בצירוף גלויה כתובה באותו הכתב הנאה, הנאצל: “דבריך עשו עלי רושם גדול מאוד. עלה בכוחך!”

״על אם הדרך״, ״ערכין״, ״נמושות״ וכו' — את כל הדברים הראשונים ההם, שברוב כוח דפקו על מיתרי לבותינו הצעירים, כתב ברדיצ׳בסקי, כידוע, בשבתי באותה ארץ, אשר ממנה נפתחה הרעה הגדולה, ומשורר־חוזה כמוהו אי־אפשר היה, שלא ישורנה כבר אז, ולו רק במעומעם. ואמנם לבו ניבא לו ולא ידע מה!…

"אין אני יודע מה היה לי, אבל עצב ישראלי, שכמוהו לא הרגשתי מתמול שלשום, בא ודופק על חלון חדרי הבודד.

ונכאים תשמעו בשירתי, נכאים של דממה ושל עצב לפני הסער.

הסער בוא יבוא ויאחז בציצית ראשכם; הסער בוא יבוא עליכם ועל כל אהלי יעקב, למקטון ועד גדול, למגדול ועד קטון"…

אז קראנו את הדברים והבינונו ולא הבינונו. אבל כיום — —

(תש״ח)


נחום סוקולוב

מאלבומי הארץ־ישראלי


פ״א בא אלי הסופר המנוח מיכה יוסף ברדיצ׳בסקי, ואמר לי דבר, שנשאר קבוע בזכרוני. הוא היה אצלי בשעה שיצא לחו״ל: אברך צעיר, מי שהיה חסיד, כפול עם ולזין, ביישן ובטלן, טפוס של אברך מעודן ודל וקמוט, ואחרי שנות מספר, הלך מברלין לעירתו הקטנה, ופניו משונים, גלוח, ושפם א לא ניטשה, גוי גמור! — אמרתי לו: "רוצח, כיצד אתה יכול לילך כך לעיר קטנה שלך ?״ — “מה איכפת לי?” — "ולאבא שלך, דומני, שהוא שם אב״ד, איש זקן, הלא יתעלף!״ — “מה אני יכול לעשות? כלום אני יכול לשנות את פרצופי?” — “הייתי מיעץ לך, שתשלח אליו את תמונתך תחלה, כדי להרגילו, לפחות”. ״את תמונתי?״ — קרא ברדיצ׳בסקי בצחוק — “זאת נסיתי לעשות, אבל — אבא אינני מבין לקרוא תמונות!״ — אני לא הבינותי את הבטוי האחרון הזה: “לקרוא תמונות!” מה יש לקרוא, אדם רואה תמונה, ומכיר תמונתו של מי הוא. אפילו תינוק מכיר. ובדח ברדיצ״בסקי הטוב, ובאר לי דבר שאני בעצמי לא ידעתי, אעפ״י שאני בקי קצת בטבע הדור והרבנים: תינוק יכול להכיר תמונות, אבל אבא… רב זקן… בלתי רגיל להסתכל… שקוע במחשבות… רואה ואינו רואה. שלחתי את תמונתי שצלמו… הסתכל… הסתכל… אבל לא הכיר כלום. — מה זאת? — שאלוהו. “עפיס א צאצקע” (איזה צעצוע) השיב. קשה להבין זאת — סים ברדיצ׳בסקי, אבל ישנם עוד אנשים “דלא קריין” תמונות, ואפילו תמונה מדויקת של צלם אינם מכירים, רואים צורה כללית, פרצוף פנים של אדם סתם, בלי הכיר, מי הוא”.

(תרפ״ז)


רחל בן־גריון

דובובה,1901

כאשר למדתי להכיר את מיכה יוסף — היה זה בברלין בשלהי הקיץ שנת 1899 והוא כבר אז סופר ידוע, מותר אפילו להגיד מפורסם — נודעו לי גם כמעט מייד תולדות חייו המיוחדים ופרטי עברו הסוער. מוצאו מאוקראינה, מסביבה חסידית, והוא עצמו חוטר משבט צדיקים — לא רק לאישיות, גם למסגרת היה אופי אוריגינאלי, אם תמצא לאמר: אכסוטי. והנה עמדו אז להופיע כתביו המקובצים הראשונים: ׳מעירי הקטנה׳, ׳מחנים׳, ׳עורבא פרח׳, מאמרים, מסות וכו' וכו', והוא דיבר מתוך השתפכות הנפש על כל ספר וספר לחוד. ובדברו על העיירה דובובה, מקום מגוריו של אביו, הודה בצער ובגעגועים כי חשקה נפשו לראות עוד הפעם את המקומות האלה, ובקיץ 1901 נסענו לשם…

לעיני המשתוממות נתגלה הנוף של אוקראינה, ארץ רחבת־ידיים, הנוף כל כך שונה מזה של פולין. והנה הגענו לאומאן, עיר המחוז של פלך קיוב, עיר היסטורית ואגדתית כאחת, בה הגן המפורסם של סופיה, גל־עד כביכול של שלטון האצילים הפולנים באיכר האוקראיני, עיר שוקקת יהודים, אשר את גזירת ת״ח שכחו ולימי תרע״ט לא חששו… כשנכנסנו לשערי העיירה דובובה, שמעתי אשה אחת אומרת לילדה: רוץ מהר אל בית הרב ובשר לו על בואו של הבן! והנער היה זריז מהעגלה: כשהגענו לבית הרב היה כבר עומד בחוץ והיה מוכן לקבל את פני הבן. ודבריו היו: תודה לאל שמתראים בשלום. — והרב, איש בעל קומה קטנה עם זקן שיבה לא גדול וארשת פניו תמימות וטוב־לב לאין־קץ. נכנסנו לבית וראינו את עקרת הבית, אמו חורגתו של מיכה יוסף, אשה יפה עד מאד. אמו האמיתית של מ״י מתה עליו בהיותו נער בן י״ב שנה. והבית, ביקתה קטנה בנויה מחומר וגם הרצפה היא חומר. כבת עיר גדולה השתוממתי למראה העניות והפרימיטיביות של הדירה אבל בו בזמן הרגשתי גם ברוח אלהים המרחפת מתחת לגג של קש הזה. מיכה יוסף שאל את אביו: האם מוצאת חן בעיניך בתך החדשה? והוא ענה: לא רע. נתקבלתי כבת בן־רגע, ואווירה ביתית־משפחתית אפפה אותנו. ואחרי הצהרים יצאנו החוצה.

וכאן עלי לסגת קמעה אחורנית ולספר מה שקדם לנסיעתנו זאת. כאשר הופיע צרור הסיפורים ׳מעירי הקטנה׳, מ״י שלח טופס אחד גם לאביו בעיירה. והנה נמצאו שם מלבדו אנשים שקראו בספר ואחדים הכירו אפילו את דמויותיהם הם בין הטיפוסים המתוארים ורגזו על המחבר אשר שם אותם משל ולשנינה כביכול. הם אמרו לרב: כשיבוא אלינו נקיים בו את פסק־דינו! ומ״י, אשר הדבר נודע לו ממכתבו של אביו, סיפר על זה בהומור לפני ידידיו. ואחרי כן שכחנו כל זה.

והנה הגענו למקום המעשה והידיעה על בואנו נתפרסמה בעיר במהרה. אנחנו יוצאים החוצה והנה סבבונו המון אנשים, כולם גברים, וכל אחד מושיט את ידו ואומר: שלום עליך! את רובם הכיר מ״י וקרא לכל אחד בשמו; ואלה שלא היו מוכרים לו, אמרו את שמותיהם ושם אביהם. וכל הרוגז והחימה, אשר ברגע כאשר ראיתי את העדה הגדולה, אגיד את האמת, עלו בזכרוני, התנדפו וכאילו לא היו. שמעתי אחר כך אומרים, כי בזכותי קרה הדבר.

שהותנו בעיירה לא היתה ארוכה. בהפרדנו מהאב אירע שוב משהו יוצא מגדר הרגיל: הרב החסיד הושיט לי את ידו לברכת הפרידה… הרב שמעודו לא היה נוהג לתת ידו לאשה.

כעבור שנה בילינו קיץ שלם בדובובה, וכתוצאה מזה נולדו ׳יודישע כתבים פון א ווייטען קרוב׳. עליהם, על הכתבים האלה, אמר אברהם יוסף שטיבל, כי יש בהם מהמתיקות של ׳צאינה וראינה׳. הוא גם הוציא אותם לאור אחרי מותו של המחבר.


 

חלק שלישי


תקופת ברסלאו (1911־1902)

חיים טשרנוביץ

האדם באֹהל

א.

הרבה קראו ושנו את כתבי מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, או כפי שקרא לעצמו בן גוריון, שהכניס מהומה במחנה ישראל, כי היה מקצץ בנטיעות, נכנס לפרדס במלחמה ויצא ממנו במלחמה. הזקנים רגנו באהליהם והניחו אבן על ארון ספריו והצעירים נעשו חסידיו והכתירוהו בכתר “רבי”, שנהנו משולחנו וחטפו ממנו שיריים. אולם מעטים ידעו את האיש בן גוריון, את האדם והיהודי באהלו הזה, כי היה מתבודד באהלו וכל זר לא יקרב אל מזבחו “בנוה שלום” באחד מפרברי ברלין. כשמאי הקפדן בשעתו, היה דוחה באמת הבנין שבידו את הגרים שנדחקו ללמוד ממנו את כל תורתו כולה על רגל אחת. אמרו עליו על ריש לקיש “מאן דמשתעי בהדיה בשוקא יהבי ליה עסקא בלא סהדי” (כל מי שריש לקיש היה מספר עמו בשוק היה נותנים לו הלואה שלא בעדים) שבידוע שהוא בחזקת כשרות. אף על בן גוריון היה אפשר לאמר כך, כל מי שבן גוריון היה מספר עמו הרי הוא בחזקת אדם כשר, כי לאו כל אדם היה זוכה להיות מן המקורבים שלו, ולא מחמת גאוה חלילה, מגסות הרוח ואף לא מחשש איבוד זמן לבטלה על שיחת רעים, כי עם אנשים כלבבו היה יכול לשבת ימים ולילות ולא פסק פיו משיחה. אלא מחמת פינוק הנפש, כי מפונק היה האיש ובעל נפש יפה ומטבעו לא היה יכול להסתכל בפני אדם רשע, ומי לא היה רשע בעיניו? הלא רובם בגזל ומעוטם בעריות… הוא היה לו “חוש הריח” מיוחד במינו, שיחידי סגולה, ל"ו צדיקים שבדור, נתברכו בו בבחינת “והריחו ביראת אלהים”. די היה לו להסתכל בפני אדם ומיד היה מכריז עליו, טיפה זו מה היא, צדיק או רשע, חכם או טיפש ומפני כך לא היה מתקרב אלא לבעלי נפש יפה והיה בוחן ובודק גנזי כליות ולב וחופש כל חדרי בטן ונפלא הדבר, שהאיש הנסתר הזה שהיה סגור על מסגר “בנוה שלום” והתחבא מבני אדם היה יודע את לב כל אחד ואחד מן חבורת הסופרים, וחכמת כל אחד ואחד, לרבות טפשותם וכל תעלוליהם ומחשבותיהם וכל מה שהם עושים בחדרי חדריהם וכל מצפוני לבבם. והוא היה ממש אנציקלופדיה חיה של סופרי הדור וכל מעשיהם היו נכתבים בספר הזכרונות שלו. ואף על פי שהיה נזהר בלשונו, כי חשש ללשון הרע, אבל די היה לחכימא ברמיזא, בעקיצה חדה, במלה חריפה אחת כדי שתבין ותראה מה שאחורי הפרגוד של המדובר, ופסק דינו היה פסק דין שאין אחריו ערעור. ולא מעטים נכוו מגחלתו, כי איש לא היה יכול לגשת אליו, יהיה הגדול שבגדולים, אלא אם כן נטל ממנו רשות במכתב, ולא היה נמנע לפעמים מלהשיב למי שהוא “אין לי עסק עמך” או בדברים יותר חריפים.

ברדיצ’בסקי לא היה שח שיחה, בטלה מימיו, אף שיחת חולין שלו היתה צריכה לימוד. ברדיצ’בסקי שבעל פה היה גדול מזה שבכתב. כביאליק שבע“פ היה מעיָן המתגבר, אלא במקום שביאליק היה דורש בקהל, בשוקים, וברחובות, היה הוא בוכה במסתרים על גלות השכינה ועל צער האומה ועל עלבון הסופרים והספרות והיה שופך את נפשו לפני “רעיו כנפשו”, כמעט שהיה מדבר בעדו, בינו לבין עצמו, וחברו בן שיחו כביכול, היה רק שומע ואינו מדבר. שעה אחת של שיחת חולין שלו היתה צריכה לימוד, והיתה שקולה כנגד כמה וכמה ספרים שכתב, ועל מה לא היה מדבר? על העבר ועל העתיד ועל שינוי ערכין והיה דורש מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור. ונפלא הדבר, שדוקא זה האיש שהיה “משבר אלים” בהבל פיו שבכתביו, נראה כאלו היה רוצה להחזיר את העולם לתהו ובהו, לשוב אל האפס ולהתחיל הכל מחדש, היה מתגעגע הרבה אל העבר, אל בית המדרש הישן, אלא שהיה דורש אותו כמין חומר והיה רואה עולם הפוך, תחתונים למעלה ועליונים למטה. הוא היה שואף תדיר לדעת מה רצו הם, כלומר הקדמונים, שגילו את המעינות הראשונים, מה היה הכח הטמון בתהומות ההם של המים התחתונים שנבקעו ועלו והציפו את כל העולם, אלה ארזי הלבנון, אדירי התורה. במה היה כחם גדול ליצור עולמות מלאים ולגזור גזירות שאין רוב הצבור יכול לעמוד בהן ומדוע אין אנחנו יכולים לעשות כמעשיהם? מדוע נפסק ממנו כח היצירה וכח הגזירה? רגילה היתה על לשונו השאלה: מה היה כאן? מי ברא אלה? וכיצד נתהוה מן הספר הקטן הזה, התנ”ך, ארון של אלפי אלפים ורבוא רבבות ספרים? הוא שאל את השאלות הללו תדיר, מפני שהיה רוצה לדעת את עצמו, את גלגוליו של עצמו, שאף הוא נתגלגל אלף מחילות ועבר דרך כמה מנהרות וחי בכמה עולמות, בעולמם של בחורי הישיבה, בעולם הרבנים, בעולם המתנגדים, בעולם של החסידים ובזה של המשכילים האפיקורסים ואחר כך בעולם הגוים ובחבורתם ולבסוף חזר לעולמו הראשון, שממנו לוקח. אפשר שחסידיו של ברדיצ’בסקי המתענגים היום על דברי הפולמוס והאפיקורסות שלו אינם יודעים שבעל “שינוי ערכין” זה כתב לפנים דברי תורה “ופשטלעך” בהלכה ואגדה והיה אחד מן העוזרים בהירחון הרבני “מסדרונה” שרק רבנים האדוקים שבאדוקים השתתפו בו. פתחו את “המסדרונה” של שנת תרמ“ח ליצירה שנערך בידי הרב ר”ח הירשענזאהן בירושלים ושהשתתף בו גם ר' חיים זאנענפעלד, הקיצוני שבקיצונים, ושם תמצאו “בינה באגדה” על המאמר “כל העוסק בתורה יסורין בדלין הימנו” ועל המאמר “הככר והמקל ירדו כרוכין מן השמים” וכדומה. וראה זה פלא גם מאמרים “בינה בהלכה”, מסוג פלפולים על “אין ביעור חמץ אלא שריפה”, “צרורות פלגא נזקא”, “ענין אונס והגבלתו” ועוד פלפולים ממין זה מאת הרב וכו' מיכה יוסף בהרי“א בארדיטשאסקאיע אב”ד בדובאווא. אגב, חשוב מאד לדעת שמי שיש לו עין יפה יכול להכיר בהסברי האגדות וההלכות הללו את צעדי בן גוריון זה שלעתיד. לדוגמה הגבלה שלו בענין אונס “לחלק בין אונס בידי אדם, כלומר כל אונס שבקרב אדם פנימה שהוא הסובב והפועל, ובין אונס בידי שמים, שהוא מחוצה לו ומשום כך הראשון חייב השני פטור” היא הגבלה נאה ומתקבלת על ההגיון. יש שם גם הסבר נאה, והסבר ברדיצ’בסקאי שלעתיד, על המאמר האגדי “תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא”. הוא מסביר את המאמר הזה “שהרבה קולמוסים נשברו עליו” באופן זה: “דהמאמר הזה בא לסמן את הת”ח, כי השם הזה נאה להם, בהיותם מרגישים כל מה שרואים וכל המחזות עושים עליהם רושם עז כי יעתקו מתקופה לתקופה, וכמו שיאמר, “איזהו ת”ח" זה שאין לו מנוחה, וכי כל שעומד במצב אחד ואינו מתפעל אינו ת“ח, כי אם שוטה שאינו מרגיש”. כבר אז ניבא ולא ידע מה ניבא, כי הרגיש בנפשו שעתיד הוא להיות “נעתק מתקופה לתקופה” ולא יעמוד במצב אחד ובאמת היה כל ימיו במזלם של ת“ח שאין להם מנוחה לא בעוה”ז ולא בעוה“ב, כי גם בעוה”ב שלו, בבן גוריון שלעתיד, לא היתה מנוחה והיה מתהפך מצד אל צד, מן העולמות העליונים לעולמות התחתונים ולהיפך.

ובכן התחיל מבית המדרש ויצא לאט לאט לתרבות העולם אבל הוא לא עבר בקפיצה אחת ואפילו כשעבר לתרבות “רעה” עדין היתה רגלו אחת בתחום בית המדרש, באמת כל מהלך רעיונותיו היה טבוע בחותם בית המדרש הישן. ובזה היה שונה ממשכילי אותו הדור, שכשנכנסו לפרדס ההשכלה נתנו גט פטורין להעולם הישן ולא התענינו בו עוד. ברדיצ’בסקי, להיפך, היה מסתובב כל ימיו כעוף בכלוב בתוך כותלי בית המדרש והיה מתאבק בעפר רגליהם של התנאים והאמוראים וגם היה מתאבק (במובן מלחמה) עם בעלי התריסין שבהם, כלילינבלום בשעתו, אלא שאופן מלחמתו היה משונה משל זה. שאלו לילינבלום לא נדרש אלא תקונים בדת מה שאין כן ב“ג שדרש הריסה גמורה ושינוי ערכין. אבל מכל מקום היתה דרישה זו לא מאיש השייך ל”החיצונים" כלומר מאיש העומד מאחורי הגדר, אלא מאיש העומד מבפנים. הוא תבע תביעותיו כבן בית וכשותף שיש לו חלק ונחלה הרוצה לעשות מחיצה בחצר. הוא דרש הריסה על מנת לתקן, כדי לחזור לתהו ובהו ולבנות הכל מחדש, ומפני כן לא עמד בחצי הדרך אלא בקש לשוב אל מעשי בראשית, לאלפים דורות קודם שנברא העולם.

חבה יתירה נודעת מבן גוריון אל הכחות של היהדות הקדומה שיצאו דופן מן היהדות ההסטורית, הללו שנפלטו ממנה ונדחו בזרוע, כהשומרונים, הקראים, השבתאים וכדומה, הם היו חביבים עליו ביותר ותבע את עלבונם. דוקא הללו שפרצו את הגדר והלכו בשביל היחיד היו קרובים לרוחו שאף שורש נשמתו היה מהם, ואף הוא היה כמוהם בעל “איפכא מסתברא”: ירבעם בן נבט היה בעיניו בא כח רוח העם שהתנגד לרעיוני מוסר הנביאים היחידים (מאמרו שינוי ערכין). נביאי הבעל ואליהו התשבי – מי מהם קודם, הוא שואל, ומהרהר ואומר “אפשר שאלמלי נצח אליהו התשבי את נביאי הבעל, כי אז היה לתולדות ישראל מהלך אחר וצביון אחר” (שאלות והערות). (אמנם אומרים אנחנו טוב עשה שגילה את הדבר הזה “בחשאי, רק בחשאי” כי אמנם אפשר שאז היה לתולדות ישראל מהלך אחר וצביון אחר, אבל מי יודע אם אז היה ישראל בעולם ומכ"ש תולדות ישראל?) וכך הוא הולך ומהפך את הקערה על פיה, ולא קערה אחת, אלא כל הקערות: שמאי והלל – הלכה כשמאי: “דורו של הלל חולף והולך ודורו של שמאי בא” (בדרך ח“ב, נ”ח); הסייף והספר – הסייף קודם; “הנהו בריוני” יתרים היו על בעלי שמונה עשר דבר: הוא בקש להפוך את גלגל ההסטוריה אחורנית. אבל מכל מקום לא היה מהפך ממש, אלא כאדם הבונה בשמים מעליותיו ורוצה לראות בדמיונו, כיצד היה נראה הדבר להיפך. כאיש המביט בחדר אופל ורואה תמונה מהופכה, הוא לא היה דורש במפגיע אלא כמסתפק ושואל כי ברדיצ’בסקי לא היה פוסק הלכות ומכל שכן שלא היה גוזר גזירות אלא היה שואל שאלות בנוסח “ילמדנו רבנו” או “איבעי להו” שבש"ס, ולפעמים היה שואל כר' ירמיה: רגלו אחת בתוך התחום ורגלו השנית מחוץ לתחום, ועל דא לא אפקוהו מבית המדרש, כי בן גוריון תנא הוא ופליג, ובכלל “סתם מקשן” ואין למדין מדברי אגדה.


ב.

הזמן שבין בית המדרש והאוניברסיטה, בין גלגולו הראשון והשני לוטה בערפל. אותן השנים, שהיו שנות משבר שלו, היה נעלם. הוא התגורר כמה שנים גם באודיסה אבל בהסתר ולא נתגלה להחבורה, הוא היה אז בבחינת “נסתר” מין ר' ליב שרה“ס, רואה ואינו נראה. בכלל היה בו הרבה מטיפוסו של רבי חסידי אף לאחר שנתגלה, אלא שלא ערך שולחן, כי חסידיו היו מפוזרים בארבע פינות העולם. לו היה חי לפני מאה שנה היה הוא בודאי מין צדיק החולק על רבותיו, שיש לו “דרך שלו” כר' נחמן מברצלוב בשעתו בעל המעשיות, שחסידיו הולכים על קברו ושאמרו עליו שהיה מגרש את החסידים שנדחקו להכנס לחדר “היחידות” שלו והיה מבזם ומקללם ולפעמים אף היה בורח מהם והיה נעלם ועקבותיו לא נודעו, אף בן גוריון היה רבי שהיה מגרש את חסידיו ובורח מהם והם נדחקו לחטוף שיריים מעל שולחנו שלא בפניו. התבודדותו עזרא לו הרבה להתגלגל דרך גלגוליו השונים, שאלמלי היה איש החיים והחברה, לא היה יכול כל כך בנקל לנתר ולקפץ מעולם לעולם, אבל בהיות שהיה מתבודד, התכנס יותר ויותר לתוך עצמו והיה חי במסתרים והתכווץ בפנימיותו וכך היה הולך ומטייל במחשבותיו מעולם לעולם ו”מהיכלות להיכלות" כהבעש"ט בשעתו עד “שנתגלה” בצלמו כדמותו ונעשה דבר לדור.

אני פגשתיו לראשונה בברסלוי כשפתחתי את הישיבה באודיסה והלכתי להתחקות על דרכי בתי מדרש הגבוהים באשכנז. ברדיצ’בסקי היה אז כבר בגלגול שני ומפורסם לבר פלוגתו של אחד העם ובעל “שינוי ערכין”. גם שם היה יושב אהל ומתבודד, מפני שהיה רוסי שנתגרמן ולא היה יכול להתרועע לא עם הגרמנים בני דת משה ולא עם בני רוסיה שנתגרמנו, חוץ עם אחדים מבעלי הסמנריום, ביחוד התרועע עם צוקרמנדל בעל התוספתא, שאף הוא היה בעל מלחמות ונלחם כל ימיו עם בעלי מדע היהדות המפורסמים באשכנז. חליתי שם והייתי בבית החולים וברדיצ’בסקי היה בא לבקרני ביחד עם צוקרמנדל. השאלה הראשונה של זה היתה מה דעתי על “המשוגע” ההוא ועלי היה להבין שכוונתו לאדלף שוורץ הריקטור של בית מדרש לרבנים בווינא בעל התוספתא, בר פלוגתא המושבע של צוקרמנדל, שעמו נלחם כל ימיו על שאלת קדמות התוספתא להמשנה וחשב שכל העולם מחולק לשני מחנות: להללו שמצדיקים את נקודת השקפתו הוא ולהללו שטועים אחרי שוורץ. ואוי לו להאיש ההולך אחרי “הטועה ומטעה” הזה, גיהנם כלה והוא אינו כלה. אלמלי ברדיצ’בסקי שהקדים רפואה למכה והתרה בי מקודם לשמור פי ולשוני ולשמור מצרות נפשי הייתי בכל רע, כי אני הייתי דוקא מן הנוטים אז אחרי שיטת שוורץ.

בפגישתנו הראשונה הפתיעני ברדיצ’בסקי בידיעותיו התלמודיות וההסטוריות שלו ובכלל בקורבת הדעות שלו לבית המדרש הישן למרות פרסומו כבעל “שבירת הכלים”. הוא היה גם בקי נפלא בכל הספרות של מדע התנ“ך הקדומה והחדשה וגם היה לו שביל ידוע ו”דרך" שלו בבקורת המקרא, שקטעים ממחקריו בזה פרסם בגרמנית. המחקרים הללו משמשים פרשה בפני עצמה ומחכים עוד לגואל שיפרסם את תוכנם בקהל ויפיץ עליהם אור, כי יש בהם ברכה רבה וכמה גרעינים בריאים, אלא שדרושים הם עוד להתפתחות והסבר וגם ראוים הם לתרגמם לעברית.

ברדיצ’בסקי היה “מתמיד” גדול והיה קונה הכל וקורא כל מה שנכתב על היהדות בעברית ובלועזית ולא סתם קורא ותיק היה, אלא קיים תיכף לקריאה כתיבה, והיה עושה רשימה מיד על הרושם שהספר עשה עליו. והרשימה היתה זו של ידיד ושותף לעבודה ולמשא ולא כזו של מבקר העומד מבחוץ ומגלה את דעתו לשבט או לחסד. הוא נכנס לפני ולפנים של נפש המחבר ובשעת מעשה כאלו נעשה שותף למעשה בראשית של זה. את היחס הלבבי שלו למחבר למדתי הרבה מן ההערכה שלו על “קצור התלמוד” שלי (בשדה ספר, ח"ג, ספרי דת עמ' כד) מתחילה הוא מביע את ה“פקפוקים” שלו על כל העבודה הזאת כלומר על עצם התלמוד, ובוטה דברים המתלהמים ומוסר מודעה “שלמבקר שיטה נגודית בזה לשיטת המחבר” ואומר: “אני איני מאמין שהרבנים בני הנביאים או יורשי הנביאים הם… איני מאמין אפילו בזה, שרבי ההלכה היו המורים האמתיים היחידים של העם והממשיכים המיוחדים של נחלת האומה… ואם רבה היא תורת הרבנים על תורת הקראים ואם לראשונה משפט הבכורה” וכו' דברים הפכיים לכאורה, כסבור שהוא רוצה לדון את המחבר ואת ספרו לשריפה. אבל אדרבה ואדרבה הוא מהלל את הספר ויורד לתוך עומקו ומרוממו ומשבחו, וכשמגיע לצרות המחברים של הספרים והמחקרים העבריים הוא משתתף בצערם לרבות בצער מחבר הספר הזה גופו שמהפך אותו על פיו וכאח ורע לבעל הספר ולספר עצמו הוא אומר: עלובים הם בני התורה, לסבל ירושה קדומה הם עובדים, נותנים שארית כחם לחקור ולדרוש בה לפרשה ולבארה. במאפל הדורות המה מבקשים נתיב, אין ארחות כבושים, אין סדרים וכלי שימוש מדעיים בימי נדוד וגולה, אין תומך ואין עוזר ואף אין רע, וכי בשל פרי הרוח בעמל נפש ובבדידות אין קץ ורעיון חבוא הוצא אל הפועל, יחלו פגעי ההוצאה לאור, אין על עפר משלם… אם זה הדרך לאנשי רוח, לעמוד בשוק הסופרים ולחזור עם תורתם על המו"ס, ישפטו אלה המתגאים עוד היום על הפרחת הספר העברי ועל נצחונו הגדול… וכו' וכו' בסגנון כזה, וזה כותב איש שזה עכשיו כתב מרורות על התלמוד ושהוא מפקפק אם תורת הרבנים רבה היא על תורת הקראים.

לבו של ברדיצ’בסקי היה רחב כפתחו של אולם שבו היו יכולים לקנן בני פלוגתות שונים. ירבעם בן נבט היה יכול לטייל שם בג“ע עם דוד המלך, חנניה בן עזור עם ירמיהו הנביא, צדוק ובייתוס עם שמעיה ואבטליון, ענן הקראי עם רבינא ורב אשי, הבעש”ט עם הגאון מווילנא, וכיוצא בהם וכולם ישבו בשלוה אצלו.

הוא קיים בעצמו: מן הכל אדם לומד. “חדשים גם ישנים”, השם הנקרא על קובץ כתביו, מתאים לרוחו ולכתביו, בחדא מחתא מחתינהו, הוא עצמו היה קנקן חדש מלא ישן, שחדש וישן בו נפגשו וישבו ביחד בשלוה, כי היה ספוג שסופג את הכל, אגדות ומדרשות, מחקר וקבלה, ספרות ושירה, משלי עם, מעשיות חסידים, הכל היה פרוש לפניו כשמלה והוא גבל מכולם עיסה אחת. עליו אפשר להמליץ מה שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה גמרא משלות כובסין ומשלות שועלים, דבר קטן ודבר גדול כו'80. ברדיצ’בסקי ינק מן המקורות העממיים הרבה. ויותר משינק מן הספר ינק מן החיים. החיים והספר ירדו כרוכין אצלו. את כחו זה הראה בספורי מעשיות שלו, “רומנים קצרים”, “בין החומות” ועוד, הם אגדות נאות ומשובחות. “המעשיות וספורי עם” בקובץ הציורים והדמויות שלו מזכירים במדה ידועה את האגדות מימי התנ“ך ומימי בית שני, “ממקור ישראל” וכדומה, שעיבדן וסדרן ועשאן כלי נאה. אין בין ה”מעשיות וספורי עם" שלו ובין “האגדות” העתיקות, אלא שהללו לקוחות מן הספרים והללו לקוחות מן החיים, אבל דפוס אחד להן כי בצלמן ודמותן אחת הן, כאלו אב אחד להן.

מיכה יוסף בן גוריון היתה לו נשמה יתירה שנמשכה מהיכל הנשמות של האגדה, הוא היה בעל אגדה, ואם יש באגדותיו אגדות פליאות הנה יש בהן גם אגדות נאות ומשובחות. ויותר שהיה בעל אגדה היה הוא בעצמו אגדה, אגדה חיה, מדרש פליאה.

(תש"ה)


ש. א. הורודצקי

לצורתו הרוחנית

באביב תרס“ד, אחרי שנדפס ב”השלח" מאמרי “ר' ליב שרה’ס”, קבלתי מכתב ובו כתוב כדברים האלה:

“אדון נכבד, נהניתי הרבה מציורך החסידי ב”השלח", שעלה לך לשרטט אותו כמו שראיתי אותו בחזון אני ולעמוד על יחידתו. לי היה בזרותו האדם היותר בהיר בהחסידות וחייו היא האגדה היותר גדולה ורבה בה.

בכבוד ושלום, מיכה יוסף ברדיטצבסקי.

ברסלוי, ג סיון תרס“ד”.


ואני זוכר עוד היום מה־גדולה היתה שמחתי אז, בקבלי בפעם ראשונה את המכתב מאותו סופר שהרעיש אז את מוחנו ואת רגשותינו; מאותו סופר שנלחם בדמי לבבו ולשד עצמותיו נגד השקר והתרמית, נגד הכעור והדומה לכעור; מאותו סופר שדרש ביד חזקה וברוח חזקה את האמת, הצדק, היפי וטוב־הטעם בספרותנו; מאותו המתבודד הגדול.

“המתבודד הגדול” זה השם הנאה לו ביותר והמתאים לו ביותר. כל ימי־חייו היו חיי בודד וכל מעשיו היו מעשי בודד או כמו שמכנה את עצמו במכתבו אלי: “בודד במערבו וחדל להאמין בכל תפלה בצבור”. עוד בעודנו נער ויושב על ספסל ה“ישיבה” בוולוזין וכתב משם מכתבים ל“המליץ”, וחתם את שמו “בר בי רב דחד יומא”, אנו רואים בו כבר את המתבודד, ההולך מן הצד ומביט על הדברים, על המעשים הנעשים ועל המתהוה והיה. ואני זוכר עוד עד־כמה הייתי מתגעגע תמיד להכיר או לכל־הפחות לבוא בכתובים עם ה“פלא” הזה, שהולך דוקא נגד הזרם בספרותנו ובחיינו, שיחיד ורבים אצלו הלכה כיחיד וודאי ושמא לו שמא עדיף. והנה חפצי זה, שאליו נשאתי את נפשי זה־כמה, נתמלא עתה על־ידי קבלת המכתב הראשון הזה.

ומני־אז עד ימים אחדים לפני מותו לא נפסק מהלך המכתבים בינינו. וכל המכתבים האלה, שעולים למאות, שמורים אצלי ובהם פנינים יקרות מפזרות, רעיונות נעלים על החיים ועל הספרות, על החברה ועל היחיד. והמכתבים האלה אינם מוכנים ומסדרים מיד כותבם להדפיסם ולהוציאם לקהל – מי שהכיר את כותבם יודע עד־כמה היה רחוק מכמו־אלה; – בהם נמצא מה שעלה במוחו ברגע זה או מה שהרגיש בלבו ברגע אחר; מה שעלה בדעתו על־אודות מאורע זה או אחר או על אדם זה או אחר; הם גלוי־דעתו ובטוי־מחשבתו לאיש שעמד קרוב לו ושהיה מסור לו בכל לבו ונפשו. עדין לא הגיעה השעה לגלות את כל אשר במכתבים האלה, יש בהם הרבה דברים הצריכים כסוי והעלמה עד עת־מצא; אבל הרעיונות השונים המפזרים בהם, שאינם נוגעים באישים פרטיים ובענינים פרטיים ורק שאפשר לדין מהם ולקבל על־ידיהם במדה ידועה מֻשָׂג מהאישיות הגדולה והחזקה של בן גריון־ברדיצ’בסקי – אותם הרעיונות אני מוסר פה בסגנונם ובלשונם, כפי שמצאתים במכתבים.81


היסוד הראשי והעקרי בחיי ברדיצ’בסקי היתה האמת בלי כל פשרה ובלי כל נטיה לצדדים, ואיש, וביחוד סופר או בעל בעמיו, שנגע בה, בז לו בלבו ולא יכול עוד דברו לשלום, ויש שפגעה בו מדת דינו הקשה ושלח בו את חצי עטו השנון; אז לא הבדיל בין אוהב לאויב ולא נשא פנים לשום איש. במכתבו מן 18.11.08 הוא מתאונן: “תדע, השקר והתרמית גברו ורבו והולכים ומתפשטים לכל עבר, וסר מרע משתולל ורגליו ימעדו. אביט מסביב ואין איש. רק האלהים יודע לצערי מכל אלה”. במכתב אחר הוא מתאונן: “מדוע לא יהיה בדורנו גם מקצת עוז להלחם נגד שקר ותרמית רוחניים?”. האמת, האמת לאמתה, היתה נר לרגליו. “אם ילך איש את דרכו באמת ינצר ד' לרגליו”. בשלחו לי פעם שלשה דברים מן החמר האגדי שבכרך השני של אגדותיו שיצאו באשכנזית, כדי “לעיין ולהתבונן”, והם: על־דבר ה“מילה” ו“העקדה”, כתב לי: “להשלמת החזיונות הדתיים הללו נחוצים המה או עכ”פ מפיצים המה איזה אור בדרכים הללו. אבל מה שחוששני הוא, בעבור ריח־הדם הנודף מאלה ויהיה אולי לבעל דין מקום לדין… מצד האמת אמנם אין אנו רשאים להסתיר וחולין הוא להסתיר. מה דעתך באלה?" – בשם האמת דרש מן האדם שיהי שלם, לא בעל דו־פרצופים: “הדורש צריך להיות גם מקיים ואם אדם הולך יחידי אז צריך לו העוז לעזוב תפישת לב הרבים, ואוחז בזה ובזה מאומה לא ישאר בידו” (במכתבו מן 4.7.08). במכתבו אלי מן 6.2.12 הוא מתאונן איך השקר אצלנו עושה חיל ומניח מכשולים על דרך החקירה החפשית: “נחנקים אנו עד צואר ובאים כל אלה היושבים על סיר הבשר השמן על־ידי איזה שקרים נפשיים ומעטים קלון על בעלי הסתירה”. ורק מטעם זה, שראה רק תרמית ושקר מסביב והאמת נדרסת ברגלים, עזב את החברה והתבודד לנפשו; ומטעם זה שנא את הקונגרסים השונים למיניהם, שראה בהם רק פטפטנות ותרמית. בחרף 1909, כשקראה “סיני” לאספה בברלין לשם “התרבות העברית” והודעתיו, כי נוסע גם אני לברלין לתכלית זו, קבלתי ממנו מכתב (10.10.09) ובין יתר דבריו הוא כותב: "בדבר ברלין הבאתני בין המצרים. מצד אחד יטב לי לראותך אצלי ומצד שני נקוטותי מפני המעשים והתעלולים אשר בשם.

תדע, כי בלאו הכי איני מאמין גם במאומה בכל מיני מועצות כמו אלה, שכבר הורגלנו בהם והמה רק לכסות־עינים לנו שאנו עושים ולא מבעי לזה שם, שאין לו כל יסוד נאמן… יודע אתה את המעשים המוזרים האלה עד לידי תקוץ נפש כמוני, ומה לך כל אלה לתת ידך. שב ואל תעשה עדיף אצלנו ומי שראוי בו עושה בעד עצמו ורק בזה המעשה“. “לא כן עמדי – מוסיף הוא לכתוב לי על־דבר הנ”ל, – אם חובב אדם דבר, הלא עוד נפשו נקעה יותר מכל הזוהמה אשר סביבו, ואם חובבים בני־אדם את הספר ילכו ויכתבו. אבל מה להם ולקונגרסים ולועדים. אין בהם ממש ואין בהם כל ענין. די לטפל באותו דבר”. ובאשר החלטתי סוף־סוף לנסוע, כתב לי מכתב ברגז קצת (14.7.09): “בכלל רואה אנכי ולא אכחד זאת ממך, כי בנקל אתה נתפס לרבים ואינך מדקדק בחתימתך. חתמת אז את ה”קול קורא" של “סיני”, שלא היה בו מה רק הטעת הרבים, ועתה מהרת להשתתף לבעלי האספה הקולטורית… היא שרלטניה גדולה מהחל ועד כלה. ולו גם האמת אתה אינה יכולה לעשות גם בקוצו של יו“ד. עד־עתה השתעשענו רק במלים גבוהות ועתה עוד במעשים, במעשים נראים כמו מעשים ואין בהם גם צל של דבר ממש. על הקברים הם עומדים אלה האנשים שנעשו בתיהם קבריהם וצועקים: תחיה תחיה! בד' אמות של החיים היומיים הם דוחים כל כשרון וכל רוח אמתי ולפתע נחה עליהם רוח לאסוף כל הנצנים האלה. שתין פולסין דנורא לכל אחד מהעסקנים האלה ועוד יותר לאלה שאינם כמותם והם הולכים עמהם. ואתה סור מרע ואל תתן לזדים חילך”. והוא מוסיף לכתוב לי (21.7.09) בענין זה: "כל ענין של מועצה פרטית בלי יסוד קיים, לא לבד שאינו שוה מאומה וחבל על הפסד הזמן, הוא עוד מביא לידי ערבוב מושגים ולידי רמיה צבורית לחשוב שיש כאן איזה מעשה ואין כאן. שומר נפשו ירחק מכגון אלה!

"ובאמת לא עת כנוס לנו, לא עת נתינת דברים לאחרים, דברים משתפים, שלפני מוסר כליותינו בעצמנו אינם עומדים, כי אם עת חפוש, עת חפוש יחידי והחי אצלנו יתן אל לבו, אל לבו, וגם אתה תן לבך.

“בֹּא וראה. הן עזבת את עמך ומולדתך, עזבת את עיר מגוריך ובית־אמך, עזבת בלי תפונה חוג שהיה צר לך, ובתוך שהנך מתכנס בנפשך לדעת ולהשכיל, הנך טוה את החוטים שנית: תחת בתי־מדרשיות בברדיטשוב שוב אתה בונה לך אחרים ב”סיני“, ב”קונגרסים" לבטלה, ותחת דברים יבשים של ה“מסרה” הנך מטפל בזאת המחשבה של בעל השלח. עליך יאמר קרא תלמודי: הרי זה טובל ושרץ בידו. לא, נכבדי, באלה לא יהיה לך תקומה. ואתך הסליחה על אשר מוכיחך על פניך". וידו אינה נלאה להוסיף ולכתוב לי (17.10.09) בענין זה: “בדבר האספה לתרבות הנני עומד על דעתי שהיא תלויה על בלימה. יודע אנכי למדי בתור יחיד עד כמה אין אֹמן בכל אלה”. רואים עד כמה “ענין” זה, שהיה נראה לו כשקר או כיש בו צל שקר, נגע אל לבו.

הוא אהב את האמת בכל מקום. הוא, השולל, בעל הלאו, החפשי הקצוני, כתב לי (27.8.07) בבואי לברלין: “הנני מכבד עתה את הד”ר ד. הופמאן בתור היותר מצוין, ומצטער מאד שע“י קלות דעתי אז ונגודי לכל דבר אורתודוכסי ביותר לא בקרתיו”. ברדיצ’בסקי והופמאן! ובכל־זאת כבד בו את האיש ההולך בתמים דרכו, את המלמד התלמודי, המאמין האמתי בלי פשרות, בלי נטיות פנים לכאן ולכאן. לעמת זה: "אתמול שמעתי בפעם הראשונה את הרמן כהן מטיף לאלהים האחד. רב לדבר מזה" (31.12.13).

הוא, המחפש תמיד, הבוחן ובודק תמיד, היו בו הרבה מיסודי נביאי־ישראל, שהצדק המחלט, האמת המחלטת עמדו אצלם למעלה מכל. הם נלחמו נגד עמם, חרפוהו וגדפוהו ויקללוהו וינבאו להריסת ביתו, ארצו ונחלתו, וכל זה בשם האמת, הצדק והיֹשר. עלבון כל אלה דרשו הם, הנביאים, ביד חזקה מן עמם. גם בן גריון דרש עלבון האמת, עלבון הצדק והיֹשר מעמו, מן הסביבה. זהו היסוד שעליו נשען, ולכן ראה עון בישראל, עון שלא יכול היה לנשא, אשר כפעם־בפעם הביאהו לידי יאוש: “הגוף שלנו שרוף והנשמה פורחת באויר, – כתב לי ביום 27.11.05 – למי נאסוף? למי אנו עמלים?”; “קללת אלהים רובצת על העם הזה, בעוד ישמח ישראל בעושיו” (10.11.08); “האויר אצלנו הוא כל־כך מחניק, עד שלא נוכל להאשים את אלה שאינם רודפים אחריו. אנכי בעצמי, שידעתי לשאת כל סבל זה כמה, וכמה נשאתי, הגעתי עתה לנקודה שהנני אומר לי: עד פה ולא הלאה” (26.11.1911): “אי־אפשר לחיות אצלנו, לחיות ממש, גם בחומר גם ברוח. הנך נעלב בכל יום… מתכנסים בכל יום וקוראים ל”תחיה" ולהסתדרות התחיה ולכל מיני הדברים הללו שמעבר מזה, ומעבר מזה נושאים על פניהם להד“ם גדול. רב לדבר, אם באמת צריך לדבר. ועתה מלט את נפשך כל עוד רוחך בך ולא תהיה צועק ואינו נענה מאה פעמים ביום ונקטת בחייך וקללת באלהיך”; “גבר הזיוף אשר מסביב… כה אמרתי להחיות והנה אך קברים. למה ולמה כל העמל? החי יתן אל לבו ודורש לראשונות ודבר אחר לא נשאר לנו” (6.12.12). "ובחיק שממון כזה – הוא כותב לי מן 29.9.13 – אפשר אך לבר־ישראל להתקיים ולפניו ולאחריו עוד תהום יותר גדול וכנחש בריח רובץ מכל עבר. קח את הספר הארוך שלנו והבטת בו. והבטת בו עד גמירא, וידעת מצער יותר גדול מחבלי אשה, וראית את האלהים היגע שלנו ואנחנו עבדיו, עבדיו לסבל ולהסעת אבנים עד דור דורות"; “מה ישאר לנו העמלים לרוח, לעם אובד, שעשר פעמים ביום יקללו את גורלם וגורל הדורות… ואנו יושבים בדד ומחכים לתֹהו באֹפל היום” (21.1.14). ובמכתבו מיום 6.11.20 כתב לי: “אין גם כאן מי לשפוך שיח לפניו ולכאורה גם אין איש. ימי־הדמים לא פעלו אף במקצת אף על מתי מספר ומוסיפים לארוג בהשקר מהרגל וגם מרוע לב. החזוק האחד לבני אדם שכמותנו הוא הצער שבלב, זהו מין קדושה לשעה ואולי גם לדורות, אם באמת עוד לנו דורות”.

“כה יתומים אנו, – כותב הוא לי בפעם אחרת, – יתומים גמורים המחפשים מה ולבנו מלא מה – ולמה עוד לקוות?”; “בעד מי יש לעמול – כותב הוא לי פעם – אם אנשים הללו אינם חפצים כלל ללמוד. לוקח אתה פנינים והנך משליך אותן לחזירים, אי־מוסר כזה, ורמיסת כל קודש בידים וברגלים, אמנם צועק השמימה”.

במשך הזמן ההוא קרה אסון נורא לאחד מצעירי סופרי ישראל בברן, שהניח את ידו על עצמו. הדבר הזה הרעיש את לב ברדיצ’בסקי. הוא ראה סבת מותו של הסופר הזה ברקבון שבספרותנו ושבחיינו. “נודעתי – כותב הוא לי מיום 2.4.12 – את אשר קרה לב”י {בן־ישראל} ואודך אם תואיל להודיעני מה לו בעיקר. לא טוב להחיים מלהמתים אצלנו. וד' ירחם“. תכף אחרי זה מן 6.4.12 הוא כותב לי שוב בענין זה: “נרעש אני ממאורע ב”י עד היסוד. הדברים מונחים יותר עמוקים ממחלה גרידא. קשים החיים אצלנו ודחק־נפש רב ממלא לבנו. והמשכיל, או יביע צערו עד יחרדו הלבבות או ידום, ידום לנצח. ואנו מה?” ובעשרים לחדש הנ“ל כתב לי עוד: “האם אין מן ב”י עוד כל מצוא? האם השאיר הורים? ה. דבר עמי פ”א לאסוף את כל דבריו".

כה הלך היאוש הלֹך ורב, נתרבה אי־האמון בספרות העברית ובסביבה ובכל הנעשה בקרב ישראל הלך והתרבה והֻשרש עמֹק בלבו. עוד במכתבו מיום 11.1.08 הוא כותב לי: “צר הדבר, כי לא אוכל עוד לדבר על לבך בלב שלם כאשר עשיתי, כי תוסיף לעבוד באלה ולאסוף גם הקודמים לאלה. יודע אני, כי שוא עמלנו בנו והננו נותנים את נפשנו על קרן הצבי”. במכתבו מיום 22.10.11 הוא מתאר את מצב הסופר העברי ויחסו של המו“ל העברי אליו: “הנך כותב למו”ל דבריך, חוזר וכותב, משלש ומחמש ולא תֵענה; הנך מדפיס בקושי ובעמל איזה ספר והוא נמכר עד כמה שהוא נמכר ולא תקבל חשבון לעולם. תצא לאור המהדורא השניה והשלישית לפרקים, מבקש אתה להיטיב, ואין שומעים לך. הנך מבקש את המגיע לך ואין זה תביעת־חוב, כי אם בקשת־חסד. כל כבודך ואישיותך המוסרית נרמסת ברגלים על כל שעל ושעל; וזו עוד יותר מעניות גמירא. זוהי חסות של עבודה בת כ”ה שנים, עבודה שמצצה את לשדי והלבינה את שערותי שלא בשעתי. אי־אפשר לנו לקנות כל ספר הדורש אחרי הזכרת נשמתו. אי־אפשר לאכול פת בג מיגיע כפים, והנך חי אך על פי נס. רוחך מלא והנך כובשו; אלפי רעיונות ודברים אתה מוליד ואין למי להוציאם והם מתים וגועים בעודם באבם. הרי ראו מיתה חמרית ומיתה רוחנית בכל יום לכל מי שבשם אלהים יקרא. וכמה לנו אנשים שבאמת הם קוראים לאלהים חיים? ובחוץ מושלים איזה שוטים גמורים והני כלבין דחציפין; מבחוץ קוראים וחוזרים וקוראים לתחיות העם והספרות, בעוד שאנו המעטים שכבר אנו חיים אנו נחנקים בכל יום. אם לצער, עמוק הוא מני ים, ואם לרום, אינו בפי לכגון אלה. המתבודד במערבו מי“ב”.


ואותו “המתבודד במערבו” היה לבו ער ופתוח לכל הנעשה בישראל. מרחוק ישב, בדד ומֻבדל והאזין והקשיב, ראה והרגיש את כל המתהוה בקרב האֻמה. הוכיח השכם והוכח את עמו על אשר אזנו מאנה לשמוע, על אשר לבו אטום וראשו מטמטם; בכח האמת אשר הֻשרש בקרבו גלה בלי־חת את הרקבון ואת המשחת שבקרב האֻמה; כאחד מנביאי ישראל בדור קדמון קרא בקול רם: “הוי, גוי חוטא, עם כבד עון!” וכאחד מנביאי ישראל בדורות הקדמונים ההם היה לבו פצוע, זב דם לצרות ישראל ומכאוביו. עד־כמה כאב המוכיח הזה המדבר־קשות את הכאב הזה! עד־כמה הרגיש – ומי כמוהו ידע להרגיש – בגלות ישראל ובעלבון האֻמה! בכל מוחו ולבו, בכל עורקיו וגידיו, בכל לשד חייו – כֻּלו כֻּלו היה נתון אל צרות הכלל. צריך היה לראות אותו רועד כֻּלו מדי דברו על הנעשה לאֻמה הישראלית מני־אז עד היום האחרון. “מאז באו ימי הדמים – הוא כותב לי בזמן הפרעות בשנת 1905 – נעקר לבי מכל עבודה ומפני זה אין אני יכול גם להשיבך על שאלתך” (10.11.05); “השבר גדול בבית עמנו – כותב לי מן 20 לחדש הנ”ל – ואחריתו מי ישורנו. שבתי מעט אל עבודתי. באבנים כבדות על לבבי הנני עוסק“. ועל הפרעות בשנים האחרונות באוקרינה הוא כותב לי מן 17.8.20: “צדקת, חיים אנו בשנים ללא עם ובודאי גם ללא אלהים. לבי נרגש כל היום. את הצעקה “על הדם” ב”התקופה” האחרונה בודאי קראת. גם אני קראתי דברי קינה, אבל מה היא המלה עתה וגם למחר“. והפרעות בא”י גזלו ממנו את מנוחתו האחרונה: “שבתי שלשום – כותב הוא לי מן 6.6.21 – ממי מעינות ומארץ ההרים לארץ המישור. אבל המרגוע שמצאתי בצל הטבע כבר נדד והלך בעטים של המאורעות המחרידים בארץ האבות. אין מנוחה ואין מפלט גם לרבים גם ליחיד”.


למרות היאוש שתקפהו כפעם בפעם בנוגע לספרות ולאֻמה; למרות אי־האמון שנשרש בלבו לכל הנעשה בקרב ישראל ולכל זרמיו השונים, למרות כל אלה לא רפתה רוחו לעבוד ולעבוד. מ. י. ברדיצ’בסקי היה היותר שקדן והיותר חרוץ בין סופרי ישראל. הוא היה “מתמיד” במלא מובן המלה. הוא לא ידע מנוחה. כל ימיו היו שלשלת גדולה של עבודה ועבודה. כל ימיו למד והגה, כתב וחבר, חפש וקבץ ולקט. רוחו הגאוני והפוֹרה לא נתן לו מרגוע והלך את דרכו הלאה הלאה “היום מלאו לי מ”ה שנה לימי בואי לעולם – כותב הוא לי מן 30.8.10 – וכמעט חצי יובל שנים אני עובד ביגיעת כפים אצלנו. אבל גם עלי אמר הכתוב: העינים הן לפנים ולא לאחור". כן, הוא הלך לפנים בלב חזק ולא נפל רוחו עליו למרות הרקבון, אטימת־האזנים וסגירת־העינים אשר מסביב. הוא ידע, כי “לא ביום אחד יעשה דבר, חיים שלמים דרושים וקרבן רב”. והוא אמנם הביא קרבן רב, קרבן גופו ונפשו, כי בדמי לבבו כתב מה שכתב בכל לשד עצמותיו, בכל חֹם לבבו וטהרת מחשבתו. כֻּלו כֻּלו, בגופו ובנשמתו, היה מסור לעבודתו הרוחנית.

לא שום מחסור ולא שום מכשול, שכל חייו היו מלאים מהם, היה יכול להפריע אותו מעבודתו הרוחנית. תשוקתו הגדולה למדע, להשכלה, להתקדמות הראה עוד בימי עלומיו, עוד בהיותו יושב על ספסל הישיבה בוולוזין. מבלי שום בסיס חמרי עזב את הישיבה והלך לאודסה. אבל שם לא מצא את אשר בקש. מחוז חפצו היה המערב, המדע האשכנזי, ויעזוב את אודסה וילך לפרנקפורט על־נהר־מין, ובאשר אז לא היתה אוניברסיטה בפרנקפורט הלך משם לברסלוי, שיחד עם האוניברסיטה אשר שם עוד שם בית־המדרש־לרבנים הידוע ובשניהם יחד למד בשקידה רבה, וגם את בית־הספר לציור בקר כפעם בפעם. ומחסור נורא סבל אז. לפעמים מכרח היה לקרא לאור הפנס שברחוב, באין לו נר בחדרו; מהעתקת נוסחאות המצבות בבית־הקברות ליהודים מצא לחם צר ומים לחץ. אבל כל אלה לא הפריעו אותו מעבודתו הרוחנית. משם הלך ברלינה ואחרי שלמד שם זמן ידוע הלך לברן ושם גמר את חק למודיו. מברן שב עוד פעם לברלין ומשם לורשה ומורשה שוב לברסלוי. פה למד את מלאכת־השִנים, כדי לעזור לאשתו שגמרה אז את למודיה בתור רופאת־שנים. הוא חפץ להתפרנס מיגיע כפיו ולא יצטרך לפרנסה מן הספרות ולא יהיה תלוי בדעת אחרים. שנים אחדות חי בברסלוי במחסור ובדחקות והרבה מכשולים מצא על דרכו, ויעזוב את ברסלוי ויבוא להשתקע בברלין. בכל ימי־הנדודים האלה, שברֻבם סבל כל־כך הרבה, לא פסק לעבוד את עבודתו הרוחנית, ואותה העבודה היתה עבודה לשמה, לשם האמת, שהיתה מֻשרשה כל־כך בלבו, עבודה לאלוה הצדק והישר, אלוה היפי והנעם, שהיה שוכן בקרבו. מידם לו חיים, חזוק־הרוח, לעבור על המכשולים הרבים שפגש בדרכו וללכת בקומה זקופה קדימה. “אני חושב לחולשה לבעל־הרוח להסחף בזרם העצב ולהכנע לגמרי”; “מי מאתנו אינו עומד על פתח התהום, ובכל־זאת אנו עובדים וחיים”; “לי לעתים ממש אין אפשרות לחיות עוד, כי יודע את התהום לרגלי, וגם אני פתחתיו לי – ואני חי ועובד”; “וכל אחד מאתנו נושא את צלבו על כתפו או עוד בלבו… ולאידך, שוב אין תרופה אלא דוקא העבודה, ואותו הרגש ששוב אין אנו טוים את מסכת השקר הלאה ושאיש מאיר במה בסבל הירושה שהיתה לנו למעיק” (25.10.12); “וכל אחד מאתנו נושא את צלבו ועומד לפני תהום אם כה ואם כה, אבל העִקר הוא לשאת וללכת הלאה”; צריך לעבוד ולבלתי התיאש מן החיים. “הלא לשאת ולשאת זה חלקנו עלי אדמות”; “הנה יד ההשגחה באמצע ואני מאמין בהשגחה נפשית”. “הנסים בחיינו רבים המה מיסודות ההגיון… בידינו עתותינו – גם אם נאמר שנגזלו מאתנו לעולם”. ואל תתיאש מן העבודה, ואל תאמר אין במה לעבוד: "ישנה אפשרות עבודה לכל אחד, למרות המעצורים, למרות הקללה הרובצת בכל אשר לנו. ואם חיי היחיד מתמגרים, אז הרי חיי הצבור, או הצער עם הצבור, או החלום עם הצבור, או גם החרבת הצבור (17.11.13).

איזה יסוד בחיי איש־הרוח, כדי שיוכל לעבוד ברוח, כדי שיוכל למלא את תפקידו, זה אצל ברדיצ’בסקי עִקר. “יסוד, איזה יסוד בחיים זה גוף שני לאדם, וגם חלק מן הרוח”. “ובאין הצלה בגוף, איה ישתמר הרוח?” “איש הרוח לא יכול לעבוד וגם לחיות אך בעניני רוח”. איזה “מעמד בחיים”, איזו “מנוחה חמרית” צריך איש־הרוח לרכש לו, ורק אז יוכל למלא את תפקידו. כי תפקיד מיֻחד יש לאיש־הרוח ועליו למלא את תפקידו, לבלתי חטא לאלהים אשר בקרבו. “חיי הרוח עולים על כל דבר. סוחרים בשוקו של הקב”ה יש הרבה, ואם אלו מפנים מקומם באים אחרים תיכף… תחת זה דבר שברוח לאו בכל יום ימצא. למי שנמסר לו איזה תפקיד עליו לדאוג אך בשביל זה ולו גם אהבה עצמית יקרא לזה". אבל אהבה־עצמית זו אינה מגבלה אצל ברדיצ’בסקי, אין בה צרות־עין, הוא יודע את חובתו הגדולה של איש־הרוח לצבור. “אין אנו חיים בעד עצמנו – כותב הוא לי מן 6.4.13 – כי אם בעד אחרים. ולנו דוקא בני הדור הזה, המפרפר בין חיים למות, חוב רוחני גדול. מחויבים אנו לשלמו, לשלמו בכל כֹּפר”, לו גם יהיה כֹּפר זה הקרבה עצמית. “איזה גיבור? – היודע את התנאים הקשים שבחיים ומקריב בגלל מנוחת אחרים גם קרבן נפשו”.

ומי כמוהו ידע את חובות איש־הרוח ותפקידו? מי כמוהו ידע את האחריות הגדולה המוטלת על הסופר, שבידו לחנך את העם ולהשפיע עליו מכל־צד? לכן היה כל ימיו דורש מן הסופר העברי, מן הספרות העברית אמת וצדק, יֹפי וטהרה; לכן היה נלחם כל ימיו בכל מאמצי כחו, בכל מוחו ועורקיו נגד אי־המוסר ואי־היֹפי שמצא לדעתו פה ושם בספרותנו. כשקרא פעם ריקלמה צעקנית של מו“ל עברי ידוע, כתב לי: “קרא את הריקלמה היטב ויתאדמו פניך. חבלים ורצועות לכגון דא”. הוא כתב לי על־אודות מאמר אחד, שנדפס בירחון עברי על־דבר טש.: “בעד המאמר על־אודות טש. חייב אותו סופר לשבת ב' שנים בבית־האסורים”; “אם תראה את… בקשהו בשמי כי יסיר מעל המודעות ע”ד קונטרסי “בספר” את השורה של שבח…. קצתי בנפשי מפני המנהג הזה ההולך ומשתרבב אצלנו”. ועד־כמה התמרמר על בלבול־הלשונות אצלנו: “והן גם אצלנו – כתב לי פעם – עוד ישנה שאלת השפה: לכתוב עברית ולהדפיס למחר רוסית או אשכנזית ולהיות בן טלוא־שפה”; “אצלנו חטא השפה ואי־דעת כלל באיזו שפות אדם כותב גדולה עד למאד ואוכלת עוד הנשאר אצלנו”; “ואני עומד על דעתי, כי דוקא מרוב הפרוץ עלינו להיות זהיר בכמו אלה. מה ישאר לנו עוד אם יהרס יסוד הלשון והוא כבר נהרס”. “אם תקח מאתנו עוד את השפה מה ישאר לנו?”; “את טמטום הלשונות אני חושב באמת לצרעת ממארת”. “בוא וראה – כתב לי בערב ר”ה התרע“ג – בספרות העברית נעקרו כל התחומין. עתה יש לנו כבר סופרים עברים… אין לנו אף מאום מיתר יסודֵי עַם אך מעט שפה ובאו אלה ועשו גם את השפה, שארית הפלטה, פלסתר. היום אנו קוראים את הדברים עברית ולמחר יהודית ואין איש יודע גִדול הדברים ואיה גדלו הדברים. ואת האמת אֹמַר, כי הדבר הזה, שטשטשו גם את זה, עשה לי הכל סחי ומאוס. האם יֵצאו כתבי העבריים לאור שקברתי בהם חיי חצי דור שלם והנחתי בהם את נפשי ואתמול יצאו לאור כתבי… העבריים שנעשו באיזה מכונה. למה כל העמל אם גם זה ילקח מאתנו, השפה והזכות על השפה?”

ברדיצ’בסקי לא היה מצמצם עצמו בעבודה אחת, במקצוע אחד. הוא היה רב־הצדדים והיה עוסק במדע ובשירה יחד. פעם הוא מודיעני: “עובד אני עתה בעבודה מקראית”, ופעם: “הלא תדע מהשקפה הכוללת בדבר הקשר הדתי שבין ישראל ובין האלהים שהוא ברית, אלה ושבועה. קשר משפטי משני הצדדים בתור קיומו וקבלתו – זהו החוט הנמשך כמעט דרך כל ספרות ישראל. יוצא מאלה המה בעל עקדת יצחק ריש נצבים ואברבנאל בפרושו על התורה סוף תבוא, שאינם מסתפקים בזה היסוד ומחפשים אחרי יסוד אחר, נוגע בזה גם השל”ה במקום אחד, ולי נוגעים “היוצאים” האלה ומחפש אני עוד אחרי כאלה, המבקשים להם דרך חדש או יסוד חדש אחר. האם תדע אתה מאלה?“. פעם יודיעני: “אני עוזר עתה בהוצאת Corpus Tanaiticum [מפעל התַנאים] שתוציא לאור החברה להפצת חכמת ישראל בברלין. נמסר לידי סדור אחד מחלקיו והמשורר העברי נעשה לבלשן (30.6.08), ובמכתב הבא מן 4.7.08 מוסיף לכתוב בזה: “אני עובד בחלק האגדה ועתה בסדור הברַיתות מכמו אלה עם עניני התנאים מירושלמי בשנוי נוסחאות ועם מקורים והשואות”. מן 17.5.09 הוא כותב לי עוד בענין זה: “עבודתי בעד החברה היא חלק אחוז מקובץ ספרי התנאים אשר תו”ל בהוצאה מדעית, ולי נתן לקבץ את אגדות התנאים שבירושלמי, אותם שלא נמצאו בספרי תנאים שלמים, כמו תוספתא ומכילתא, ולערכם עפ”י סדר ומשטר בשנוי נוסחאות והשואות. העבודה היא רק בלשנית־ספרותית גרידא”. ובאותו זמן הוא מודיעני: “עומד אני עתה על ענין י”ג מדות בתפלה, ערך קריאת־שמע וערך ברכת־כהנים". ומאותה תקופה הוא מודיעני: “בימים האחרונים כתבתי הרבה אגדות. ספרי יכיל עתה מאתים וחמש. שמתי לב גם לספורי־בדים היהודיים אצלנו והוצאתי מהם כעשרים במספר”; “נח עלי בימים האחרונים רוח ואכתוב דברי אגדה רבים, גם את מחברתי חורב גמרתי… שב אנכי עתה לעבודתי התמידית ובה גם אמצא מפלט” (21.1.10).

בספר אחד עסק אז ברדיצ’בסקי, שלצערם של כל חובבי החסידות לא עלה בידו אז להדפיסו ואחר־כך שִנה את דעתו עליו ולא חפץ להדפיסו עוד. במכתבו מן 16.4.06 הוא כותב לי: “הילקוט החסידי כבר גמרתי, כאשר הודעתיך, בשלשה חלקים: הבעש”ט, הר“ר יעקב יוסף והרב המגיד”. במכתבו מן 26.10.06 הוא מבאר לי את תֹכן הספר ומהותו ואת הסִבה שהביאתו לחבר את הספר הזה: “הרעיון שלי היה כך: אם באים אנו לכתוב תולדות תורה שבע”פ, הרי יש לנו הספרים ההלכותים הגמורים, כמו המשנה, תוספתא, מכילתא וכו‘, ואם באים אנו לכתוב תולדות הפילוסופיה הדתית, הרי יש לנו אור ד’, חובת הלבבות, הכוזרי וכו' וכו', כלומר, כל אלה הספרים המה בנין מיוחד, שמקשר אותם להבנת הקורא גם בלי התולדה, החבור על אדותם, תחת שבספרות החסידות אין הדבר כן. גם בהספרים היותר טובים מרובה הפסולת על הטוב, והקורא האינו־מבין אינו יכול לצרף לו את הרעיונות וללקט לו מעצמו את האגדות השונות והשיחות המפוזרות. ובחשבי כל אלה אמרתי לעצמי שבטרם נגש לכתוב תולדות אותה התקופה עלינו לבנות מתחלה את הספרים החסידיים ולהראות להקורא את האפשרות לעבור בנקל על כל אחד ואחד ולדעת מהספר בעצמו טיבו של אותו חושב־אלהי.

"בנין ילקוטי הוא כך. כל ספר כולל ג' חלקים. חלק התולדי, חלק המחשבי וחלק המשלי. בכֻלם מאסף אני את היותר טוב והנני מעמיד אותם בשורה, כמעט בלשון המחבר בעצמו, ברשימת המקור, באופן שהספר אינו שלי ואינו נושא עליו חותם תכנית דעותי, רק הוא נבנה על ידי.

"בסוף כל ספר עוד יבוא צרור הערות ולקוטים תולדיים וספרותיים לאותו חושב וכו' שהם אבני גזית להחוקר וכו'.

“את אשר סדרתי עד עתה המה: הבעש”ט, רבי יעקב יוסף מפולנאה, הרב המגיד הגדול.

“בשורה השניה נכון לפי דעתי לבוא: בעל מאור עינים, בעל קדושת לוי ור' אהרן מקרלין. ובשורה שלישית הרב שניאור זלמן מלאדי בעל שער היחוד והאמונה ומהר”ן מברסלב, ועוד שורה רביעית שאינה עוד ברורה לי כל צרכה.

“בקצרה, הקובץ צריך לכלול י”ב ספרים, באופן שיהיה בו עכ"פ השיטות הראשיות וכו'.

“אמרתי לך, כי כבר לי מו”ל או היה לי מו“ל לשלשה הראשונים, ואמרתי כי יו”ל את הדבר בקרוב. באשמתו וגם באשמת התנאים החיצונים נשתקע הדבר.

“עומד אנכי הרחק מאדם העיר וקשה עלי לחפש אחר מו”ל אחר. בתוך כך נתרבו ג"כ עבודותי האחרות בשדה המקרא והתלמוד ואיני יודע אם גם אוכל להפנות לגמור את הדבר.

כל אלה עוררוני לפנות אליך בהצעה, אולי תשתתף בדבר לקחת עליך סדור אנשים אחרים ואם תֵאוֹת לזה נפנה גם אל דובנוב שישתתף עמנו ותהיה חלוקת העבודה בזה כמו שעושים בבאורי כתבי־הקודש וכדומה“. והוא מוסיף לכתוב לי בזה: “הערתך עד כמה נאמנות השמועות על אדות הבעש”ט נהירא לי, אבל ילקוטי אינו בא לנסות את הדברים על אמתתם, כי אם להביא כל השייך להבעש”ט בקרוב וכל מה שנאמר בשמו. יודע אתה, כי לא כל הדברים הנאמרים בשם ר' מאיר או ר' עקיבא הם שלהם ואעפ“כ יש לנו חפץ בהמדרשים האחרונים שחוטאים ברֻבם לכגון אלה”. מן 10.9.10 הוא מודיע: “אודיעך עם זה, כי ענין ילקוטי החסידי כבר נגמר והנני מו”ל את חלק המחשבי של כל ג' החלקים בשם “החסידות ככתבה וכלשונה”. בתחלה סדרתי את הרב המגיד אחרי ר' יעקב יוסף, ועתה אומר אני להקדים את המגיד עליו. מה דעתך בזה? אמרתי למו“ל שאתה תעשה הגהה אחת ואולי תשים איזו נוספות”. אבל לאט לאט החל לפון בספרו זה. במכתבו מיום 1.3.10 הוא כותב לי: “מווארשא מאיצים בי להו”ל את ילקוטי ע“ד הבעש”ט ובקרבי אין חפץ עוד לזה. ילקוטי זה אינו מדעי גמור, באשר יערב כל המקורים ולא יעביד את כל אחד ואחד ביחוד, ולאידך, הוא גם אינו ספרותי גמור, כלומר, ספרי אני, אך לקוטי – וגם בזה לבי מהסס, לעשות שנוי בהמטבע אשר טבעתי לי בעברית. רצוני, סופר ותו לא. מה דעתך? אבל אבקשך שתגלה לי זה בלי נשיאות־פנים להענין שהוא קרוב לך".

לרגלי עבודתו בספרו “ילקוט החסידי” התענין הרבה בתולדות ר' יעקב יוסף הכהן והרב המגיד ר' דובר. ובהיותי אני אז עסוק במאמרי על אודות ר' יעקב יוסף, בקשני לשלוח לו את כתב־היד ועל זה כתב לי ביום 27.11.05: “בזה שהנך מעמיד את הרב ר' יעקב יוסף על הרב המגיד איני תמים־דעות עמך כל עיקר. הרב המגיד הוא אדם מקורי, בעל מחשבה מקורית, ממשל משלים טובים ובעל שפה עצמית, תחת שמחשבותיו של ר' יעקב יוסף הכהן בכבדות יתהלכו. עדים הם גם ספרי הילקוטים בדברי ר' יעקב יוסף שרבים המה בכמות ולא מצאתי אותו החלק הרב שמצאתי בדברי הרב המגיד המעטים”. מאותו זמן הוא כותב לי: “בנוגע לספר התולדות בעצמו, אם גם הוא ראשון בזמן, אינו לפי דעתי ראשון במעלה, ובזה איני תמים־דעות עמך. הוא אמנם אבן יסודי בתולדות החסידות, אבל לא אבן הראשה…”

בזמן ההוא התענין ברדיצ’בסקי הרבה בחסידות ודן בה על כל פרט ופרט: “תמה אני – הוא כותב לי מן 25.9.05, – שתחת שהרב ר' יעקב יוסף מביא דברי רבו בכבוד ובמורא, לא כן הדבר אצל הרב המגיד שמביא: שמעתי מרבי ישראל בעש”ט, בלי שום כנוי הרב, והנני דן מזה איזה תוצאות“. בערב פסח תרס”ו הוא כותב לי על־דבר מאמרי ר"א מלאך: “צא ולמד, הן היהדות היא עניה מאד בהרחבת דמיון קדושיה. גם זה משה האיש רק מחציו ולמעלה בן אלים ומחציו ולמטה בן אדם… וכן הולכות תולדות ישראל עד גמירא. רק שלשה יוצאים נפלו בחלקנו: חנוך שלקחהו אלהים, אליהו הנביא שעלה בסערה השמימה והמלאך. המלאך הוא מצדו יליד הדמיון, החזיון היותר עשיר ונשגב בהחסידות, תחת שמצד המחשבי אינו עולה על חבריו, ותדע כמוני כי הספר חסד לאברהם אינו מיטיב לתמונת המחבר, כי אם מקלקל אותו, שלא נתן לנו גם חלק אחד ממאה ממה שחשבנו לשמוע מפי המלאך”. בזמן ההוא היה ברדיצ’בסקי, כאמור, כרוך מאד אחרי החסידות ובמכתבו מן 25.9.05 כתב לי: “בדרך אגב אודיעך, כי גם אני ממשפחת חסידים ושראש משפחתנו הוא הרב רבי שמואל הלוי איש הורויץ מניקלשבורג. דבר כזה בודאי לא האמנת”. אבל אחרי שנים אחדות התקרר לחסידות והחל לנטות ממנה, ועוד בשנת 1908, בשלחו לי את תמונתו, כתב לי מן 4.7 כדברים האלה: “כמעט חפצתי לרשום עליה: ממתנגד לחסיד. להורות על השנוי המתהוה בין השקפותי אני ואתה”.


תשוקתו הגדולה למדע: לעזוב את ההוה ואת המתהוה ולשוב לחקירת קדמוניות, או כמו שכותב הוא: “החי יתן אל לבו ודורש לראשונות ודבר אחר לא נשאר לנו” – תשוקתו זו התגברה בו כפעם בפעם. “נפנה אני בכלל בזמן האחרון – כותב לי מן 18.9.05 – לענינים מדעיים פרטיים בחכמת ישראל על יד שירתי ויתר דברי”. אבל מכל החקירות השונות ב“חכמת ישראל” לקח התנ“ך – לא במובן הבלשני, כי־אם במובן הרוח, במובן הדתי – את לבבו, ואל זה שם לבו כפעם בפעם. ועיניו היו פתוחות לראות בתנ”ך מה שאין עין אחרים רואה בו. הוא ידע לקרא בין השיטין ולגלות את הדברים המכֻסים. רוחו החודר והחפשי ירד לתוך עמקו של “ספר הספרים” וגלה את הרזין שבו. העירותי פעם את אזנו על החסרון הגדול בספרותנו, שאין אצלנו ספר שיכיל את האגדות המשֻבחות הרבות המפזרות פה ושם על משה רבנו, הגבור הראשי בתולדות ישראל. על־זה השיב לי במכתב מיום 14.7.09: “בדבר משה, אמנם ילקוט כזה תחת ידי עפ”י המקרא, כלומר חיי משה עפ“י המקרא ככתבו וכלשונו והוא ראשית דברי שהביאני לבקרת המקרא ועתה כבר הרחקתי ללכת” והוא מטעים וחוזר ומטעים, כי לא החֹמר המלֻקט די להבנת הענין על נכון. “כשאני לעצמי – הוא כותב לי ביום 5.2.08 – איני מסתפק בהחֹמר האצור בלבד, אם לא בא מהערכה חדשה את הדברים. רצוני, מכבוש דרך חדש להבנת הדברים”; “שהמקורים לבד – כותב לי ביום ד' אלול תרס”ד – לא יספיקו בלא הופעת אור חדש עליהם".

מבטו החודר, חוש־הבקרת שלו המפֻתח והסדרן שבו ראו את השגיאות הגדולות הנעשות אצלנו על־ידי העוסקים ב“חכמת ישראל”. במכתבו מיום 20.11.07 הוא כותב לי: “ואני עמל ויגע זה ימים רבים למצוא פשר הדבר: מדוע אין כל ערך מדעי לכל מיני עבודות כאלה, שבאחת הן חותכות אבר אחד מן דבר ועושות בזה את הזיוף היסודי להקיש מחלק אחוז על השאר, בעוד שהצ”ט חלקים הנותרים עומדים בנגוד נמרץ למה שמבררים; ובשנית הן מכיילות כל התלמוד והמדרש למין ספרות אחת בלי חלוקת המקורים והספרים המיוחסים. ואם אבוא לומר לך מאלה, עלי לכתוב ספר שלם. דיך, שאני המשורר והמכיל הלכתי בדברים האלה אל הקצה השניה. ליגמר אדם והדר ליסבור. נדע מראש ונסלול לנו את הדרך לסדור חֹמר הספרות התלמודית בחלקיה ופרטיה ואח“כ יהיה בידינו לחקור אחרי הרוח. ועוד פעם עלינו לא להראות להם, כי אם לנו והעבודה היא ראשית־כל תולדית־ספרותית ולא תורית”; “העיקר הוא קודם־כל לדעת, לדעת בעצמנו. ואתה הגע בעצמך, האם לא נתת אל לבך זאת השאלה, כי אחרי העבודה הרבה בשדה התלמוד ובקרת התלמוד, אם אדם כמותך חפץ לעשות מה, עליו להתחיל את המלאכה מראש, ולא תחשוב לי לעָול, אם אֹמר, כי כמקרה הזה יקרה הבאים אחריך וזאת תבוא מפני ערבוב המקורים השונים ואי־הסדור אשר בתכנית כל הספרות הרחבה הזאת בת איזו מאות שנה” (16.11.07). והוא נשא רעיון בנפשו ליסד “הוצאת ספרים מדעית”. “כי הרבה הרבה לי בדבר התרכזות חכמת ישראל בעברית והרמת החֹמר הלמודי שבו ואספו ספר ספר, דבר נחוץ לכל דורש וחוקר הן אצלנו ואצלם” (26.9.07). על הוצאה זו “חשבתי בראש וראשון בענין התלמוד לא למלאכה לבד, כי אם לחכמה לעושיה, סדור שצריך הוא להיות ראשית לכל עבודה במקצוע מה אם בגוף הספרים או בתוכן” (16.11.07).

תקופה אחרת אנו רואים אפוא אצל ברדיצ’בסקי בחקירותיו המדעיות: אם בשנות תרס“ג־תרס”ד היה חושב, ש“המקורים לבד לא יספיקו בלא הופעת אור חדש עליהם”, הנה אחר־כך בא לידי הכרה שקֹדם־כל צריך להיות המקור, החמר מקֻבץ, מלֻבן ומסֻדר כראוי, וקבוץ החמר כשהוא לעצמו הוא מקצוע חשוב ועקרי, אם הוא נעשה באפן מדעי ובקרתי. “ואין אצלי עתה כל עבודה מדעית בלי התעמקות גמורה ובדיקה בלשנית ובקרתית בעצם המקורים ובהשואת המקורים”. בתקופה זו הוא מטפל כפעם בפעם בעניני מחקר ובעניני המדע העברי; בזמן ההוא התעורר במשורר החוקר שבו ועל־יד הרגש הגדול שבלבו התעורר המוח, החושב הגדול שבו. אז התעמק יותר ויותר במקורים העתיקים, הראשונים, וירב ללמוד וללמוד, לאסוף ולקבץ. “וזהו ראשית המדע: לבקש באוריתא היטב אף במקום שלא עשו כה”. “לדעתי – הוא כותב לי ביום 6.5.08 – החוקר ודורש דבר עומד בראש בעצם הדבר ורק שַעל שַעל ירחיק מחקריו ודרישותיו עדי יבוא לקץ נקודת המגע, אשר ימצא או ישער; אבל לא יכול להתחיל מיד בשתי קצוות רחוקות בזמן ולהשאיר כל מה שבינתים, בעוד שאולי אלה אשר השאיר הם כוללים גם הבחינות לנגוע בערך הדברים. הרבה בגו ועוד חזון למועד”. “נחוצים ספרים וספרים – הוא כותב לי פעם – ואין אומן כראוי בלי כלים כראוי. וביותר נחוצה חרות, איזו חרות מעתונים. לא די לדעתי לאדם בנו, כי יעבוד באותה נקודה שהעמיד אותו המזל ויתחיל לעבוד במקום שסיימו אחרים או על יד אחרים, כי אם באיזה מובן עליו להתחיל, בעד עצמו, ולבקש לו סממנים או סממניו”. וכאשר התיעצתי עמו, באיזה ענין לבחור בשביל דיסרטציה, השיבני הוא: “רק אחת אוכל ליעצך, שלא תבחר בעבודה שטחית על איזה ענין בחשק לבך, כי אם בסדור איזה כתב־יד לדפוס או ספר ישן נושן. דוקא בעבודה פשוטה כזו יסלול לו אדם דרך וילמוד לעמוד על כל קוץ וקוץ, ובאין פרטים אין כלל. כמדומה לי, שגם בברן גופא מונחים בבית־אוצר הספרים כ”י מחכים לצאת לאור. רב מאד מזה תמצא במינכן. הנה ספרי פרקי דרבי אליעזר, למשל, הנמצא לכל ומלא שבושים. הוצאה מדויקת עפ“י כ”י מזה הספר והעמדה על כל מקוריו הביאה ברכה רבה וכאשר תדוק תמצא אז זה הספר מצוין מאד מאד, הן לדרשת המקרא והתולדה הן לאגדה ומתוס ועוד ועוד".

בתקופה ההיא גבר בו החשק והרצון להשתקע בראשו ורֻבו רק במדע. “בשעת הפנאי – הוא כותב לי ביום 13.4.10 – הנני עוסק בעניני מדע בעדי ועבודה זו הולכת ובולעת אותי כֻּלי”. במכתבו מן 1.10.10 הוא כותב לי: “בכלל נשקע אנכי מיום ליום בד' אמות של הלכה יותר ויותר”. זמן־מה לפני בואו לגור בברלין כתב לי: “בבואי לעיר החדשה אומר אני להקדיש א”ע ביותר ואולי כֻּלי רק לדברי מדע וחקירה בקדמוניות, ורב לפני עתה יותר מאשר תשער. בראש וראשון אשים פני לעניני מקרא ותלמוד". במכתב מיום 6.1.11 הוא כותב לי: “שנויים אצלי שיתנוני בבא לעסוק בעניני מדע מבספרות ונפשי חשקה בתורה”. בברלין, מרכז התורה והמדע, מצא את אשר בקש ואת אשר חשקה נפשו. בקיץ 1911 בא הוא וביתו להשתקע שם ובאותה שנה במכתב מיום 27.7 הואט כותב לי: “אני מרגיש את עצמי בכאן בכי טוב ונחלתי שפרה עלי”. פה בברלין התעוררה בו עוד יותר תשוקתו לעבודה מדעית ובקש דרכים שונים איך לבוא למחוז חפצו זה. בנדון זה כתב לי במכתב מיום 8.1.1912:

"הנני אומר לכתוב לך עתה באיזה דבר נוגע לי, שרבות חשבתי בטרם גמרתי זה. וזה הלא כבר תבין ותשכיל מדברי אליך פעם בפעם שלבי ורוחי הנה נוטים זה ימים רבים להתכנס ביותר אל דברי מדע בימי קדם שלנו מאל דברי ספרות. ואמנם מיום באתי הנה אפשריותי לעסוק בעניני מדע יותר גדולות ממה שהיו ובאיזה מובן לי איזה מנוחה לדברי. תחת זה כחותי אינם אתי כמו שהיו. איני חולה במה, אבל עבודתי הרבה בעשר שנים האחרונות יתר מדי מצד אחד, דאגותי ומלחמת הקיום שלי הארוכה אכלו אותי והנני עיף ויגע עד תמצית נפשי. הנני יושב ב' וג' שעות אל השלחן ושעה אחת אני שוכב על המרבד. הנני מרגיש חום בלתי טבעי תמיד ולא אדע מה יהיה לי. אולי היה עלי לעזוב את עבודתי לגמרי לזמן מה וללכת אל מקום אחד לנוח, אבל חובותי היומיות לא יתנוני עשֹה זה וגם הממון־קורח הנחוץ לזה, עדיין אין לי. הנני גם קונה ספרים וחוזר וקונה יותר ממה שאוכל וצרכי הרוחניים האלה עלו למעלה ראש.

“צרכי אלה מראש, הנני מודה על האמת, ותשוקתי לראות דברי הספרותיים מתוקנים ומסודרים בשלמות או בחלק מהם, הם הניעוני לחשוב בהוצאה כוללת של כל ספרי העברים, השיריים והקהליים, או בדאין אפשר לתפוס מרובה להו”ל עתה את כל מאמרי המחשביים. וכך סדרתי לי כתבי לב' מערכות, לעניני שירה ולענינים קהליים, מערכה מערכה בת ג' חלקים. המערכה הראשונה עניני שירה תכיל: דברי אגדה, ספורים מחיי האבות, ספורים מחיי הבנים; והמערכה השניה הקהלית תכיל: עניני שירה, לשון וספרות, עניני תרבות ועם, עניני מחקר ודת.

"כבר תראה מהסדור הזה הכללי איך תוצאה כוללת תתן להדברים אשר כתבתי פעם זה ופעם זה בלי כל סדר למשנתי פנים אחרות לגמרי, ואז אך אז יכירו וידעו מה עשיתי להקוראים, עד־כמה שלנו עוד קוראים, ולי יש מעט, בודאי תצא מדבר זה תועלת, ולי כאמור תצא תועלת חמרית רבה שתוכל עוד לבסס את מצבי ולהגדיל אפשרותי לעבוד בעדי הלאה. דבר כזה כי יעשה לאדם בטרם זקן לגמרי, הלא טוב שבעתים משיעשה בעת שאין עוד להיטיב. תבין לרעי.

“מב' מקומות אמרתי להכין זממי זה. הראשון היה “תושיה” בעצמה, בטרם נוכחתי כי אי־אפשר לאדם להתקיים עִמָדה כל עיקר, והשני היה או היתה “תחיה”, זה הלהד”ם הגדול בן הלהד"ם הגדול עוד יותר והיא ההסתדרות סיני. הא לך שלשלת של יעודים בקולי קולות ובהרעשת הצבור העברי זה איזו שנים – ומעשים ולא כלום…

"בקצור אין לחשֹב על ב' מקומות הללו כל עיקר. ואני איני יודע מאין יבוא עזרי? לעתים אני חושב שמא הצטרכו צעירינו, ולהם אני מה, לעשות דבר כזה בעדי או מחציתו. אבל האמת אגיד לך, איני יודע עד כמה מספר אלה ואם באמת יוכלו אלה לעשות מה, אם גם ירצו לעשות. רחוק אנכי מעולם המעשים ומהספרות גם יחד. איני רואה שום איש קורא בשפת עבר ואיני מקבל שום עתון עברי. הנני חי כמו במדבר, אם גם אודה ולא אבוש, כי אנכי בעצמי חצבתי לי מקומי במדבר ואתעב כל דבורים ושיחות שאינם מעלים ועושים מאומה ומאבדים אך את הזמן, שהוא הדבר האחד שבידינו לשמרו.

"חשוב נא נכבדי בזה היטב מה לעשות בזה, ואם אפשר לעשות מה והיה כי יולד אצלך איזה רעיון חיובי ותאמר ותאמין כי גם תצליח בו, הודיעני מה הוא ואשמע.

“יודע אתה היטב עד־כמה אני שונא השתדלות לשם עצמי ואיך אני בורח מכל בקשת טובה בעדי, אבל ימים באים לאדם שעושה ואנוס הוא לעשות גם דבר נגד טבעו. עתה עוד עת, ואולי העת האחרונה, שדבר כזה יכול לעזור לי הרבה בבנין ביתי הרוחני והחמרי; ואני חושב כי יש לצִבור גם איזה חוב נגד אחד מעובדיו הנאמנים שנתן לו מבחר שנותיו ומבחר כחו, ואין זה מעכב, אם לב אותו העובד על אחרת ינהה. לא תדע קשי לבבי ואת אשר לי”.

אחרי נסיונות שונים להוצאת כתביו, שבע עמל רב ויסורי הנפש, הוא כותב לי מיום 31.8.13: “אני קרוע וגזור לאלף גזרים ולא אדע את נפשי ותחת משא הכתבים אכרע כֻּלי. אם תמצא נתיב באלה רופא אמן תקרא”; “והלואי יכולתי אני להשקיע את עצמי בדבר אחד ולא הייתי קרוע להרבה קרעים ממש”. “כה אוכלים אותי חיי שעה בכל פה – מתאונן הוא במכתב אחר מהזמן ההוא – וחיי עולם הולכים ונדחים”. ובמכתב אחר הוא מתאונן וכותב: “עמוס אני עבודת כתבי מבקר ועד ערב ולא אמצא מנוחה. ומי יודע אם עוד אשיג פנאי ויהי לי כח לעשות את המלאכות המדעיות כי רבו”.

בינתים התפרצה המלחמה. ברדיצ’בסקי, שהיה רחוק מכל פוליטיקה, החל להתענין במצבם של העמים השונים, וביחוד במצב העם שבתוכו הוא חי, העם האשכנזי, שכבד אותו מאד ושאת הקולטורה והמדע שלו אהב מאוד ולהם התמכר בכל חֹם לבו. מצב העם הזה וכל אשר עבר עליו מבית ומבחוץ נגע אל לבו. אבל גם בשעת־חרום זו לא פסק ברדיצ’בסקי מעבודתו שהתמכר אליה בשנים האחרונות: קבוץ מבחר אגדות ישראל, שיצא לאור בתרגום אשכנזי מצֻין, שתרגמה רעיתו, מרת רחל רמברג. במכתבו מן 8.2.1915 הוא כותב לי אשכנזית מטעם הצנזורה: “הייתי בזמן האחרון מתמיד מאד וכמעט שגמרתי את העריכה של האגדות… בזמן האחרון הנני מעלעל גם באגדות המזרחיות, כדי לעשות השוָאה ביניהן ובין האגדות העבריות. אתה תתענין לדעת, כי ספורים אחדים מספורי רבי נחמן מברצלב לקוחים מלה במלה מספורי “אלף לילה ואחד”. מן המקור הזה לֻקח גם ספור אחד בעש”טי". ובשעה שהוא, יחד עם העם האשכנזי, סבל רעב ומחסור, פנה לו אל עבודתו המדעית, זו מטרתו הראשית והעקרית. “מאמצע הקיץ – הוא כותב לי אשכנזית במכתב מיום 29.11.17 – התחלתי להקריא לפני ג. את עבודתי המדעית הראשונה במקצוע תולדות הדת ולראש השנה שלהם אגמור את התכנית של הכרך הראשון. הוא נבנה על יסוד רחב וגורם לי שמחה, אף כי איני יודע באיזה אֹפן ימצא לו דרך לקהל”. אבל יחד עם־זה לא חדל גם לקבץ ולסדר אגדות ישראל להוצאה האשכנזית. כי גם הקבוצים האלה אינם רק עבודה מכנית וסדרנית בלבד, כי־אם עבודה מדעית גמורה. על זה מראות למדי הערותיו בסוף כל ספר.

וכמה סבל רך־הלבב הזה במשך ימי המלחמה, וכמה סבל מן “השלום הוירסלי”: “אנו חיים בכאן במצר – הוא כותב לי מן 7.1.20 – כמו בימי המלחמה82. דראון הגוי הגאוני מדכא את נפשי וחורבן אוקרינא עם כל שפעת הדמים הרי הוא עולה ואינו יורד ממטתי”. מראש השנה תרפ"א הוא כותב לי: “הבנתי את הצער הנובע ממכתבך הגדול אלי עד גמירא והבנתי ללבך. והנה על יד הרקב והזדון במלֹא העולם הנו לנו בתור שארית בני יעקב עוד סאה בפני עצמה. על נהרות דם מתנועעות אניות שקר ותרמית ואוי למי שלו עין פקוחה. משוגע אנכי ממראה עיני לרוב ולא אדע עוד את נפשי. אותי החרידו דברים עד התהום ואיני יכול אף לדבר עליהם. אתה על כל פנים בארץ לא מגואלה בדם אתה יושב ולא תדע את שגעון הנצחון המדומה ולא את היגון שבעבדות המנוצח. אדונים היו לעבדים חרופים קורעים מכל־עבר אבר אבר. מבחוץ מזוינים האויבים ומבפנים תאכל איבת המפלגות. אין יסוד קיים למזונות הבית גם בעת הכיס הוא מלא. לך בן גִדַלתו ורוממתו ומי יודע אם לא יום אחד יקח ממך וגורלו יהיה כגורל רבבות בני נעורים מאֻכלי המות בעצם חייהם. געגועי ללכת לארץ חדשה, לארץ מגוריך, רבו למעלה ראש ולבי יאמר לי כי אך שם אמצא מנוחה ואוכל להעלות שברי הגדול בחקר דברי ימי קדם שלנו, וזוהי תכליתי האחרונה”.

בינתים קבל עליו מר שטיבל להוציא את כל כתביו בעשרים כרכים. מאוייו מני־אז קבלו מעתה צורה מסֻימה. הוא כותב לי מיום 1.3.21: “זה איזה ירחים שאני עוסק בסדור כתבי ואני עובר על כל מאמר ועל כל ספור ואגדה מחדש. י”ח כרכים כבר נגמרו ועוד לי מלאכה בב' כרכים". ומי שראה אותו בסדור כתביו בשביל הוצאה זו, יודע, מה־רבה היתה עבודתו, איך דקדק בכל רעיון ובחן כל מלה. מיום 1.3.21 הוא כותב לי: “אני מקוה לשלם בשנה זו עוד כל חובתי (סדור כתביו) ואהיה אחר־זה חפשי לנפשי ולעבודתי המדעית”.

אבל סדור כתביו, הגהתם וכל יתר הדברים הכרוכים בכגון זה פעלו על בריאותו הרפויה שלא לטובה. "עיף אנכי עד מאד – הוא כותב לי מיום 7.1.20 – ועלי לנוח בכל יום ב' שעות אחרי הצהרים כדי לאסוף כח. רבה עלי העבודה בסדור כתבי, עשרים ספרים בערך, בכתיבת דברים חדשים במקצוע האגדה, השירה והספרות וגם בסדר ענין ההוצאה… ובעיקר כל אשר נקבתי אך קליפות קליפות הנמו לפרי אחר ההולך וגדל בקרבי זה עדן ועדנים. ואני רחוק גם ממני; שני גוים בבטני מתרוצצים עתה בחזקה ובשטף: שירה ומדעות, בטוי הצער העולמי והלאומי והאישי והחפץ להכרה אחרונה, להכשרה מופשטת מכל משברי הדת או הדתות. נתקיים בי: שרפת גוף או חולשת הגוף עם נשמה חיה וצועקת לבטוי אחרון שיכיל סכום כולל.

“וחזיון תוגי והתולי: ליטרא חלב בכל יום היתה מקררת בודאי את האש העצורה בעצמותי, על כל פנים לשעה”.

כפעם בפעם התעוררה בו התשוקה ללכת לשויץ. גם הרופא יעץ לו בתחלה ללכת שמה, אבל מניעות רבות עצרו בעדו. במכתבו מן 1.3.21 הוא כותב: “אתמול בקרתי שוב את רופאי משנה העברה ומצא כי מצב בריאותי הוטב עד שאולי לא יהיה צורך עוד בשויץ ואומר הוא לשלחני לימי האביב למי מעין בשלזיה. צר יהיה אם חלומי זה מכבר לא יתקיים ואני גם בקשתי לראות את פניך ולדבר עמך”.


ביולי 1921 באתי לברלין לחֹדש ימים. במשך הזמן ההוא בקרתיו בביתו פעמים רבות וגם טילנו יחד. שעות שלמות הייתי בחברתו ונדברנו, או, יותר נכון, הוא דִבר, על כל הנעשה אצלנו ואצלם. ולעולם לא אשכח אותו היום שטילנו יחד בדהלם, הסמוך לברלין, בין אילנות ופרחים, והיום יום בהיר ונחמד היה, והוא ספר לי ותאר לפני את ימי־ילדותו בבית אביו, את אביו הרב וסביבתו, וכה הלך וספר, הלך ותאר, עד שהגיע לרצח הנורא והאכזרי הנעשה לאביו ולאחיו בימי־הדמים באוקרינה. בשעה זו תקפהו כאב גדול ועמֹק והחל לבכות כילד. באותם הרגעים נפתח לפני השער וראיתי את כל היגון והעצב, שנושא האדם הגדול הזה בחֻבו זה ימים וחדשים ושהוא נקב וירד עד תהום לבו ואכל אכלהו ויפצפצהו עד זוב דם. נוראים היו הרגעים האלה: קול הנאנחים והנדכאים של אחינו באוקרינה עלה באזני, דמם דם נקיים וקדושים נזל לפני. בלב דוי ונשבר עמדתי לפני הבן הגדול, המתאונן על גורל אביו ואחיו ולבו מתפוצץ על גורל עמו המדֻכא ביסורים נוראים כל־כך ואין מוצא ואין מפלט…

בריש אוגוסט שבתי לשויץ, מקום מגורי בשנים האחרונות, ותכף בבואי קבלתי ממנו מכתב מיום 8.8.21 ובו כתוב: “קשה היתה עלי פרידתך ואני מברכך בכל טוב מקרוב ומרחוק. תקותי ג”כ, שעוד נתראה על אדמתך".

אחרי שהחלטתי לעקור את דירתי משויץ לברלין כתב לי מיום 7.11.21: “קבלתי דבריך, שבם תודיעני גמר־דעתך. אני מבין לרוחך וגם אעריך את הפסיעה שאתה עושה מארץ בת מנוחה לארץ יגעה מכל עבר. ומי יתן ותמצא פה איזה בסיס חמרי ורוחני, למען תוכל להשיג את אשר התוית לך בחיים ובספר. אני אומר מי־יתן, כי לא נעלם ממני עד כמה לא נקל לאדם היום והן גם לך”.

זה היה המכתב האחרון, שקבלתי ממנו. בינתים חלה ברדיצ’בסקי מחלתו שלא קם ממנה, ורק בנו עמנואל כתב לי ושאל בשם אביו, מתי אבוא ברלינה. ובחשבי, כי מחלתו עוברת היא, עניתי לו, כי אסע דרך שטוטגרט ושם אשאר ימים אחדים, ובסוף חֹדש נובמבר אבוא לברלין. ומה־גדול היה שברון לבי בבואי שטוטגרטה ומצאתי שם טלגרמה, כי ברדיצ’בסקי מת זה ימים אחדים עוד לפני בואי לשטוטגרט. לא זכיתי לראותו בימיו האחרונים וגם לא זכיתי לסתום עליו את הגולל. מה־גדול הצער ומה־עמֹק היגון!

(תרפ"ב)


יז’י ז’ולאבסקי

מן הדרך

נסעתי ללייפציג – בעצם בלי מטרה מוגדרת, כשם שיכולתי לנסוע לכל עיר גדולה אחרת, כדי לנוח מעט ולהמתין עד שישובו הסנוניות לביתי הכפרי ליד ההר שבלנצקורון, עד שיפרחו שוב בגני פרחי היקינתון והצבעונים תחת עצי התפוח העומדים בפריחתם הוורודה – ובינתים אאסוף לי את הזכרונות שזרעתי במשך שש שנות חיי כסטודנט ברחבי אירופה. מדוע בחרתי דווקא בלייפציג – באמת לא אדע. נמשכתי יותר אל הערים השווייצאריות, ז’נבה וציריך, המשתקפות בראי האגם, או ברן העתיקה, הבנויה אבן, המסתתרת כדוב בין הרים ויערות. אך ערים אלו מוכרות לי טוב מדי. היטב אני זוכר אותן ביופיין העז, יופי של אביב כפול: זה שהשמש מביא אל העולם, וזה השני, הקסום יותר: אביב הנעורים שנשאתי משם אל העולם הגדול. ולכן, חשבתי, אולי לא תנעם לי השיבה אליהן עתה, בחורף, כאשר מבלי־משים, במשך שבע או שמונה השנים שחלפו, אבדה לי אי־שם עוצמת הנעורים האביבית…

אל לייפציג אין דבר הקושר אותי: לא חלמתי כאן חלומות נשגבים, בהם נוהגים להיזכר לימים בחיוך מלא כאב וחמלה. אך בעצם אני אוהב את העיר הזאת, הגדולה והשלוה, בעלת הרחובות הרחבים שאין בהם מאומה מרחובותיה המצוחצחים, המבהיקים והמכוערים של ברלין. כאן אני אוהב את ה“אוגוסטוס פלאץ” המשתרע בין המוזיאון והאוניברסיטה מעברו האחד לבין התיאטרון החדש ובנין־הדואר הענק מן הצד השני. אני אוהב כיכר זו בעיקר בערב, כאשר עמודי החשמל הגבוהים שולחים אור ורדרד אל בין פנסי־הגאז הלבנים, הניצבים טורים טורים ברחובות העיר – ואל תוך אלה חודרים אורות צהובים וכחלחלים מן החנויות ומבתי הקפה שמסביב. אני אוהב את הכנסיה העתיקה על־שם תומאס הקדוש, שבה ניגן יוהן סבסטיאן באך בעוגב במחצית הראשונה של המאה השמונה־עשרה. אני אוהב את בית העיריה הישן, המט לנפול, ואת המרתף של אאורבך הקרוב אליו, שממנו הגיח פאוסט הצעיר רכוב על־גבי חבית. אני אוהב את שדה־הקרב העתיק שבמבואות העיר עם אבן הזכרון של הקיסר, וכן את האנדרטה של הדוכס יוזף, הניצבת שקטה וחבויה בין הבתים הקטנים…

בדרכי ללייפציג עשיתי חניית־בינים בברסלוי, שלא הכרתי אותה לפני כן. רציתי לנצל את ההזדמנות ולבקר בעיר העתיקה והמעניינת הזאת, לראות את שרידי המבצר מימי הבינים, את הכנסיות הרבות, את האוניברסיטה השוכנת בבנין המנזר לשעבר, אך בראש וראשונה את הקתדראלה המתנשאת על אי קטן בין שתי זרועותיו של נהר האודר. כאשר עוברים את הגשר התלוי מעל הנהר הגועש בגליו הצהובים, המתנפצים אל גדותיו, מתקבל הרושם של כניסה אל עיר אחרת לחלוטין… הרחובות הומי־האדם, קדחת המסחר ושאון העיר נשארו אי־שם הרחק, הרחק – כאן הכל שקט, מהורהר, ובכל זאת מלא חיים, חיים אחרים, חיי מאות השנים שעברו, כאילו הוקפאו, מקוללים ומכושפים באבן, ומחכים בסתר ובסבלנות אין־קץ לרגע, שבו תעירם מחשבה אנושית ותכריחם להשמיע קול.

אבל היתה סיבה נוספת לסטייתי מדרכי ולעצירתי בברסלוי. לקראת השנה החדשה קיבלתי גלוית־ברכה מעיר זו, ובה, מלבד השם ושם המשפחה, היתה רק הכתובת, והאותיות הבנאליות p.f. והנה, כרטיס הברכה הזה הזכיר לי חבר משנות האוניברסיטה בשווייץ. גרנו קרוב זה לזה, ואחר כך, כאשר נפרדנו, התכתבנו עוד זמן־מה, עד שכפי שקורה לעיתים, איבדנו איש את רעהו אי־שם בעולם. זהו אחד האנשים המעניינים ביותר שאני מכיר. יהודי, ממשפחה חסידית, נולד בכפר אי־שם בסביבות מדז’יבוז', ערש החסידות, בהיותו כמעט ילד עדיין השיאו לו אשה. הוא חונך על־ידי אביו, דור תשיעי לרבנים במשפחה, מתוך כוונה אחת ויחידה, שבנו יהיה הרב העשירי בשושלת זו. אבל בינתיים, לא ברור מניין ואיך, התעוררה בנער, שלא ידע שום שפה אחרת מלבד ז’רגון ועברית, תשוקה עזה לדעת עוד ועוד, וביטלה את כל תוכניותיו היפות של אביו. שם, בעיר השוויצארית השקטה על גדות הנהר ארה, סיפר לי על מאבקו הנורא, כיצד לחם עם עצמו, עד שלבסוף התיר את הכבלים, עזב את אביו, את אשתו הצעירה, את בית חותנו השופע כל טוב ו“סיכויים לעתיד”, ויצא לעולם הגדול, עם מקל־קבצנים בידו, למערב, לאירופה, לבקש אור!

כאשר הכרתי אותו בברן, היה כבר כמעט בן שלושים שנה, והיה רשום כשומע מן המנין באוניברסיטה. עד היום אני מהרהר בהתפעלות במה שעבר האיש הזה, בלא אמצעים, בלא עזרה, בלא השכלה בסיסית, בלא שפה – מה עבר עליו, עד שבכוחות עצמו השיג כל זאת והגיע למטרתו. לעיתים היה הדבר נראה לי בל־ייאמן, ביחוד כאשר הייתי מתבונן בדמותו הזעירה, הצנומה, והייתי מקשיב לדבריו, שבקעה מהם נימה של אידיאליזם כה נדיר אצל יהודים, אך כה מוחלט, עד שניתן להסבירו רק כיוצא־מן־הכלל המאשר את הכלל.

בנדודיו הארוכים מן העיירה הנידחת עד לאוניברסיטה, איבד חברי את כל אמונות נעוריו, להוציא אחת – אהבה כפייתית אל עמו, ודווקא אהבה זו היתה מקור הקירבה בינינו. אני מחבב אנשים האוהבים את עמם, ולא אהבה תמימה ועיוורת. אני אוהב אותם כאשר עיניהם פקוחות לכל רע בעבר ובהווה, והמוכנים לכל מעשה נועז לשם חיסולו של אותו רע, כדי שלא יתקיים בעתיד. אהבה זו מלאה כאב, אך גם אומץ בלא גבול. כי לאהוב על־ידי אידיאליזציה היה מסוגל גם אותו ינשוף מן האגדה, שדימה כי גוזליו הם היפים מכל עופות היער.

ובכן, השתוקקתי לפגוש אחרי שבע שנים את חברי לספסל האוניברסיטה. כבר אז, כאשר הכרתיו, כתב הרבה וגם פירסם – בעיקר בעברית. על כן, כאשר פגשתיו עכשיו, שאלתי תחילה על פעילותו הספרותית, שתמיד ריתקה אותי באקזוטיות שלה, וגם בעובדה שכל חייו היו קשורים בה.

– ובכן, אתה עדיין כותב – אמרתי – אנאכרוניסט שכמותך, בשפה המשונה של אבות־אבותיך?

– אכן, אני כותב. האם יש לנו כיום שיטה אחרת להשפיע על העם? אבל כבר לא בעברית. מעטים מדי מבני־עמי מבינים שפה זו. אני כותב ביידיש. אני רוצה שהכל יהיו מסוגלים לקרוא אותי.

– ומה אתה אומר לעמך?

– אני אוהב אותו, על כן דברי אליו מרים…

– והעם שונא אותך בשל כך?

– כן, מחוץ לקומץ צעירים, המבינים שהאידיאליזציה של כל דבר שלילי בעם לא תצמיח לו כל טובה…

– בערב, בבית קפה שקט, התפתחה בינינו שיחה ארוכה. סיפר לי ארוכות על מה שעבר עליו בשנים האחרונות, עד שנגענו שוב בשאלה היהודית.

– התבוללות – אמר – היא אשליה. תמיד נהיה גוף זר בדמם של עמי אירופה. יחידים, יוצאים מן הכלל, אולי ייטמעו ביניכם, אך הכלל – לעולם לא! קיבתכם אינה חזקה דיה למזון קשה־לעיכול כמונו. אף אם נספוג את תרבותכם, אף אם נרצה להיות כמותכם – תמיד נישאר זרים, ובזה טמונה הטרגדיה שלנו. “אירופאים” אחדים מבינינו רוצים לשכנע את עצמם, שאוהבים הם את העם שבתוכו צמחו, שבשבילו הם עובדים – ומתאכזבים עד עומק נשמתם בהיווכחם לדעת, שעם זה רואה בהם זרים ומתייחס אליהם בחוסר־אימון, מתרחק מהם ואף שונא אותם. והרי זה כבר דבר כה טבעי! אתם אינכם זקוקים למה שאנו יכולים לתת לכם, ואנחנו, מאידך גיסא, איננו מסוגלים לתת לכם את מה שאתם זקוקים לו כל כך. אין צורך באשליות!

– אם כך: ציונות! – התערבתי.

– כן… ציונות! חלום נפלא… שוב חלום.

– כלומר, אתה אינך ציוני? נדמה היה לי פעם…

– אם הייתי כזה, היה זה מזמן, ולמשך תקופה קצרה מאוד. ראה, יש בציונות דבר אחד, יפה וגדול: המחשבה הנועזת על יצירת עם סינתטי, אשר בפועל אינו קיים. בעצם אין עם יהודי, אם כי לעיתים קרובות אני משתמש במונח זה. קיימים רק המוני יהודים, ואפילו פחות מזה: קיימים רק יהודים… לרעיון כזה כדאי להקדיש את החיים, אפילו בידיעה שלא יתממש לעולם. אבל כל זה עדיין אינו ממצה את מהותה של הציונות. יש בה, בציונות, הרבה מן האשליה ומחסור הכּנות – וגרוע מזה: אנשים אלה החליטו ליצור עם יהודי, ולא חשבו כלל על איזה בסיס ובאילו אמצעים יעשו זאת (אני מתכוון לאמצעים מוסריים, כי במה שנוגע לכסף – אנו מגזימים בהערכת חשיבותו: אין זה נכון שהכל תלוי בממון).

לכן, אנשים חיים כעת באשליה, שהמפעל כבר הושלם ברובו, בעוד שהדרך עדיין רחוקה מאד. ובאשר לחוסר הכנות: מדברים על פלסטינה; האם סבור אתה, שהם באמת רוצים לנסוע לשם? אדרבא, נסה להציע להם שיגשימו בעצמם את מה שהם מטיפים לו, כותבים ספרים ושולחים אחרים אל “הארץ המובטחת”! תראה אם יסעו! מה יעשו שם?!

הקשבתי לו בעניין רב, ולא משום שמצאתי בדבריו חידוש, אלא רק מפני שיצאו מפיו של אדם, שידעתי כי למרות הכל קשור הוא אל יהדותו קשר בל־יינתק.

– העם היהודי! התחיל אחרי הפסקה קצרה, ולגם מן המשקה המאוס הקרוי, משום מה, קפה שחור – העם היהודי! רעיון יפהפה, אך לא זו הדרך להגשמתו! ראשית, יש לחשוף כמה אמיתות מרות. עם מוגדר על־ידי צירופם של היסטוריה, תרבות, כלכלה – אצלנו כל זה אינו בנמצא. מה משותף לאיש־כספים עשיר במרכז־אירופה, ולחסיד ברוסיה הרחוקה? ההיסטוריה המשותפת שלנו? כבר הספקנו לשכוח אותה בהיותנו מפוזרים מאות בשנים בלא גורל משותף. אנו לומדים בעל־פה פרקי תנ"ך – אבל הוא נשאר עבורנו ספר מת. דווקא חייכם שלכם, הנוצרים, מושפעים ממנו כיום. הענקנו לכם במתנה את אוצרנו הרוחני, את ההיסטוריה המפוארת שלנו. בחייכם, בדתכם בלבד, חיים וקיימים כתבי הקודש שלנו; אצלנו נמחקו עקבותיהם. לנו נותרה המסורת המתה והתלמוד – ספר גדול וחכם, בלי ספק, אבל הוא איננו בונה מאומה, להיפך – הורס, על־ידי הביקורתיות והספקנות שבו.

– והיום? יש לנו סופרים יהודים, ספרות יהודית בת־זמננו – אך חסרה לנו תרבות המורכבת מאוצרות־רוח שהצטברו במשך דורות, והמשפיעים על התפתחותו של העם בעתיד. אנו חיים את התרבות שלכם, מתאימים אותה מעט לאופי שלנו, ואם אנו תורמים להתפתחותה הבלתי פוסקת של התרבות האירופית, רק אתם יוצאים נשכרים מכך, לא אנחנו. אפילו הציונים מבינים זאת, אם כי אינם מודים בכך. לך לאסיפות שלהם, ותשמע שם דברים כגון אלה: “אנחנו עם גדול, נתנו לעולם אנשים כשפינוזה, כמארקס…” ועוד שמות רבים, והרי כל זה אינו נכון. האם אנשים אלה היו משלנו? האם אנו הענקנו אותם לעולם? אם יאמרו העמים: היו לנו נפוליאון, קאנט, מיצקביץ' – פירוש הדבר, כי אנשים אלה הם בשר מבשרו ועצם מעצמותיו של העם שבתוכו גדלו, וכל מה שהעניקו לו קיים שם עד עצם היום הזה. אתם יכולים להכריז עליהם לא רק “היו לנו”, אלא: הם עדיין שלנו, אם כי מתו מזמן. אנחנו איננו יכולים לומר זאת. שפינוזה ומארקס מעולם לא היו שלנו. הם לא צמחו בקרבנו ולא פעלו בשבילנו. לא אנו נתנו אותם לאירופה; אירופה עצמה נטלה אותם מאיתנו. אנחנו למעשה באירופה – לא כלום!

את המשפט האחרון ביטא במין זעם עצור ובכאב רב. הבטתי רגע בפניו בדומיה, ושאלתי:

– ואת כל האמיתות המרות האלו אתה משמיע לעמך?

– כן, ועוד רבות, מרות יותר.

– לשם מה?

– משום שאני אוהב את ההמון היהודי, ואני רוצה שייהפך לעם, ולכך לא נגיע על־ידי חלומות על פלסטינה. צריך לפקוח עינים! לפקוח עינים!

היה כבר מאוחר כאשר יצאנו מבית הקפה. שוטטנו בשתיקה ברחובות הריקים והשקטים של ברסלוי העתיקה, העיר הפולנית בעבר, שכעת היא גרמנית מושרשת. חשבתי הרבה על כל מה שאמר לי יהודי זה. האם גם לעמי כדאי “לפקוח עינים”? כן, נחוצה באמת אהבה עזה לעם כדי ליטול תפקיד כפוי־טובה זה! אנחנו מעדיפים, שיזרו חול בעינינו.

(1903)

מפולנית: לילה הולצמן


ראובן בריינין


ברסלאו, אפריל 1907

בהיותי בחודש אפריל שנה זו בברסלוי ביקרתי את הד“ר מ. י. ברדיצ’בסקי בביתו. כחמש שנים לא ראיתיו, והוא היה מבאי ביתי בברלין במשך שנים אחדות. וטרם שהתודע אלי פנים אל פנים בברלין בשנת תרנ”ג, בעברי מפאריס לווינא דרך ברלין, החליף אתי מכתבים פשוט לאלפים. כמעט בעת אחת התחלנו לעבוד בספרות העברית. הוא הקדימני כמעט שנה אחת, (…) כמעט על פני עבר ברדיצ’בסקי בכל גלגוליו הרבים. לעיני רוחי לבש ופשט צורותיו הספרותיות והמוסריות. תמיד שמתי לבי להמון חליפותיו של “בר־חלפתא” זה. לעיני רוחי צמחו תקוותיו, שאיפותיו, געגועיו ומאוייו הספרותיים.

וכל זה הבריק במוחי בהפגשנו עתה בביתו. במעוף עין עברו לפני עיני רוחי המון מאורעות ספרותיים, יחסים אישיים שבינינו, אהבה ושנאה, חיבה ואיבה, הערצה והתנגדות, פגישות ופרידות ספרותיות ומוסריות. והנה לפני עיני בשרי ברדיצ’בסקי כמו שהוא: יהודי קטן, דל, רזה, צנום, גלוח, שערות ראשו קצרות ושיבה זרקה בהן. קצר־רואי וכבד־השמע, כמעט חצי חרש, קולו צרוד ודק, תנועותיו מתונות, מבטו של חצי־משוגע או של איש הרוח. כמעט הייתי אומר שיש במבטו דבר־מה, איזה ניצוץ, איזו הברקה משל מבטו של פ. ניצשה, לפי שיש לשער מהתמונות הטובות הנעתקות ממנו ולפי הפרוטומי שעשה ממנו הפסל מאכס קלינגר.

אין ספק שבגופו של ברדיצ’בסקי ישנם אותות וסימנים מובהקים של התנוונות, אותות וסימנים של דיקדנס בגופו ורוחו.

שוחחתי אתו שעות רבות רצופות ונעבור מעניין לעניין ונתעכב על איזה מהם ונרפרף על פני אחרים, ובשום־לב תהיתי על קנקנו, והנה: ברדיצ’בסקי עומד עתה במצב התפתחות חדשה. לכל־הפחות כן מאמין הוא בלבבו. הוא מבקש, הוא רודף עתה אחרי הבהירות, אחרי הצלילות ומתרחק, כן מאמין הוא בלבו, בכל עוז מן הכהות, מן המטאפיזיקה, מן הסודיות. הוא שואף לאור. אבל כמדומה לי לא ישיג את זה לעולם, יען כי מוחו מטבעו אינו מסוגל כלל לעבודה בריאה והגיונית, לעבודה הדרגית ומסודרה; ויען כי בעל־מום רוחני הוא לגבי הסגנון ושימוש השפה. גם את הרעיונות הברורים לו, גם את הרעיונות וההגיונות היותר פשוטים וצלולים מביע הוא בשפה כל כך לא־הגיונית, כל כך שבורה, רצוצה ומבולבלה, עד שהקורא התמים, או ממין המשכילים הידועים, מאמין למצוא בדברים לא ברורים כאלה מחשבות עמוקות ורמזים פילוסופיים. יש מקומות בכתבי ברדיצ’בסקי הנחשבים למקוריים, והנני בטוח שאם יתרגמו את המקומות האמורים לשפה ברורה, ייראו בעיני־כול כבאנאליים ביותר.

כשרונו של ברדיצ’בסקי הוא, בלי ספק, כשרון חולני. יש בו ניצוצות מבריקים, יש בו הרגשה חדה מאוד, יש בו חוש ספרותי יפה, אבל אין בו חוזק ועומק. מסוגל הוא ברדיצ’בסקי על פי כשרונותיו ונטיותיו הרוחניות לקפיצות, למהפכות, לרפרוף, לסקירות חטופות, להשגות מהירות. הוא אמנם חונן בכוח היצירה, אבל אין לו כל כשרון לעבד את דבריו, או לוותר על דברים מיותרים. כל היוצא מתחת עטו כשר וישר בעיניו. כל אשר פלט קולמוסו מוצא חן בעיניו. הוא יודע את מלאכת הכתיבה, ואינו יודע כלל את מלאכת המחיקה. מלאכה הדרושה מאוד לסופר המכבד כשרונו באמת. אין בו לחלוטין מאומה ממידותיו של האליל היווני, סטורן, שהיה ממית בידיו את בניו ואוכלם. הסופר האמיתי יודע לפעמים קרובות להמית, לכלות את פרי רוחו. הבחנה, כוח הביקורת הפנימית חסרים לו לברדיצ’בסקי. הוא כורך במאמר אחד, במשפט אחד, רעיון נוצץ ביחד עם איזו באנאליות תפלה. הנך מוצא בדבריו הברקה ופתאום הוא מבליעה במבול של דברים מגובבים, בלי כל טעם וריח. יש שברדיצ’בסקי מסוגל להתרומם למדרגה ספרותית עליונה, והנך נכון להשתחוות לפניו, אבל תוך כדי מחשבה, תוך כדי דיבור הוא נופל, הוא מתגלגל מהמדרגה העליונה, והוא מעורר בך או חמלה או לעג מר. מעלתו היתירה המוצאת חן בעיניו היא חיפושו התמידי. אמנם הוא אוהב “מציאות” ספרותיות, ספיח וסחיש משדה הרוח, אבל הוא מבקשם ותר אחריהם, ואינו מסתפק במה שיש לו. הפילוסופיה, ומה גם ההתפלספות, שאינה מיוסדה על תוצאות החקירה ופרי המדעים החיוביים, הדיוקיים, היא מין Abentauer בעולם הרוח, מין ציד; יש “ציד” מצליח, ויש – וזהו על פי רוב – שאינו מצליח כלל. ברדיצ’בסקי הוא ציד רוחני, מין “אבנטיירר” [הרפתקן] רוחני…

אני רואה את ברדיצ’בסקי כיום בתור איש שנטרפה ספינתו בים, דורו נסע וגלה ממנו; כאחד הנכשלים, הנעזבים הוא אינו מבין ואינו רוצה כלל להבין את הפרובלמות של הזמן האחרון, של עולמנו אנו ושל העולם הגדול המקיף אותנו, ואנו נבלעים בתהומותיו וגליו השוטפים עלינו וגורפים אותנו במרוצתם על־כרחנו וגם שלא מדעתנו. ברדיצ’בסקי הוא תכשיט ספרותי, על פי רוב רוחני שברוחניים, בעל עצבים דקים ויפים, והנה בא זמן של מלחמה גסה וכבדה, של חומריות פשוטה, של הכחשת הרגש ושנאת הרגשי ואין הוא יכול לתפוס מקום בעולמנו החדש, שבגד באלהי היופי ושהחליף טל שמים בנזיד עדשים.

אני משתתף בצרתו ומרגישה בכל לבבי. שנינו כמעט בעת אחת התחלנו לעבוד בספרותנו, וחלומנו היה: תחיית הספרות העברית, תחיית הטעם הטוב, העמדת צֶלֶם היופי על חורבות הגיטו. והנה נשתנה לוח הערכים הרוחניים, ואין צורך להמון הגדול, השולט כעת בעולמנו, בסופרים כברדיצ’בסקי. והוא עתה בודד, בודד מטבעו, מפני שאין ביכולתו לרדוף אחרי ההמון ולחנוף לו, להיות נביאו או מנהלו, ובודד הוא כיום גם על־כרחו. גם החבורה הקטנה שלנו, חברת הבונים והשואפים העברים, נתפזרה לארבע רוחות השמים. שורותיה נתמעטו ושרידיה מביטים בעיני יאוש על העתיד הקרוב. (…) ברדיצ’בסקי רוצה להיראות בעיני הבריות כאדיש, כקר־רוח וכאיש מתון. מדבר הוא במנוחה על השינויים, החליפות והתמורות בעולמנו ומתאמץ הוא להתבצר במבצר פילוסופי או היסטורי, אולם תוך כדי מנוחתו נפלטות מפיו מלים, הערות בודדות יתומות, שהן מגלות נגד רצונו את כל הסערה שבלבבו.

מריבנד, 22 ביוני 1907 (מתוך היומן)



רחל בן־גריון


בשולי ביקורו של י"ח ברנר

… ואני כשאני לעצמי, גם אני נזדעזעתי מביקורו של ברנר. עיר מגורינו אז, ברסלאו, עיר נידחת במלוא מובנה של המלה, ובשבילנו, וביחוד בשבילי, נכר גמור גם ביחס לעם השולט, גם ביחס ליהודים. וחיינו חיי דוחק ועוני. אבל בהשוואה לאורחנו, לעובר־האורח שלנו, היינו ממש “נגידים”, כי היתה לנו קורת־גג לראשנו, גם היה לנו לחם לאכול ובגד ללבוש.

למען הצדק עלי להעיר כי ברנר עצמו היה לא עצוב ולא נדכא. הוא סיפר על חייו בעיר הבירה האנגלית, על יהודי ווייצ’פיל שבתוכם היה יושב. מתח ביקורת על ה“לאומיים” ביניהם, אשר התגאו בעוז־רוחם ובעצמם יראו מפני חתול. כאשר הבעתי את תמהוני על תנאי עבודתו הקשים, אמר: “אני איש־עבודה, רגיל ומסוגל לעבוד הרבה.”

הביקור נמשך רק שעות מספר, מי“ב ליוה אותו עד בית־הנתיבות וגם הראה לו את העיר, שהיא עיר עתיקה ובעלת נוף יפה. – הפגישה האישית עם יח”ב חיזקה את הידידות ועוררה שוב התענינות בעבודתו של ברנר, אחרי שתיקה רבת־הימים ואדישות כלפי המתרחש בספרות העברית.

חילופי המכתבים נמשכו עד פרוץ המלחמה העולמית הראשונה ונתחדשו אחרי סיומה. בקיץ שנת 1920 קיבל מי“ב משארו, שהגיע לארץ, את הידיעה הנוראה על מות אביו הזקן, שנהרג בימי הפרעות באוקראינה. הוא פנה אל ברנר והלה נתקשר עם הקרוב ושמע מפיו על פרטי המאורע. – ומאז האסון הזה לא התאושש מי”ב.

כעבור שנה שלחוֹ הרופא לשם החלמה ללאנדק אשר בשלזיה ובו בזמן שהה גם פ. לחובר במקום־מרפא הסמוך ללאנדק – בקודובה. יום אחד החלטנו אני ובני להפתיע את מי“ב ולבקרו. היה זה באמצע מאי 1921, בחג השבועות שלהם. גרנו מאז 1911 בברלין, והנסיעה היתה ארוכה. שמחנו מאד כי עלה בידינו לבצע את ה”מזימה“, וביחוד הייתי אני שמחה ולא הרגשתי בעננים אשר כיסו את השמים. רציתי ליהנות עוד יותר מן הנסיעה והביקור והפצרתי במי”ב, כי נסע שלשתנו אל לחובר בקודובה ונפתיע גם אותו בביקורנו. אבל הוא סירב ובשום פנים לא נענה. אך בזה נאות לי, להזמין את ל. לבוא ללאנדק להתראות אתנו. וכן היה. וכאשר יצאנו בדרך חזרה ליוו שניהם אותנו עד עיר המחוז גלאץ.

באנו לברלין וכאן נודע לנו דבר מותו המחריד של ברנר. ואז, אך אז, הבנתי מדוע כל־כך התנגד מי"ב להצעתי לערוך את הטיול. בלבו לא היה מקום לשמחה עוד…

והם שניהם, מי"ב ול., אחרי הפרדם מאתנו, ־ כך סיפר לי אחרי זה ל. – שוחחו על מאורעות היום וכל אחד נזהר מלהזכיר את שמו של ברנר, כי כל אחד חשב שלשני עוד לא הגיעה הבשורה הרעה; עד אשר נתברר להם כי אין להעלים איש מרעהו את האמת המרה.

(תש"ד)


יעקב פיכמן

הקול המודע


כלרוב בני־הדור, היה גם לי אחד המעטים שבתקופה, שאל קולו הקשבתי מראשית פעמי וידו סמכתני. שנים היו: אחד־העם וברדיצ’בסקי. הקו הישר והקו השבור. ההמשך וההתחלה. ושניהם כאחד, בכל הניגוד החיצוני שבתורתם, היו משענותינו. לשניהם היינו זקוקים, וכשם שגם הם עצמם יותר משהיו אנשי־פולמוס, היו עמלי־מחשבה ועמלי תורה, כך היו גם לנו שניהם כאחד בני־לויה יקרים, אם גם לא תמיד ידענו ברור, אחרי מי מהם אנו כרוכים יותר.


כל אחד עשה את שליחותו, טיפח משהו מיוחד, הקרוב לנו מאד, ובלבנו השלימו שניהם. כמוהם נלחמנו במחנק המסורת, במדה שחפצנו בחיזוקה. כמוהם ידענו, שהדור מצווה ועומד לשמור על נכסי־עם, ושהמהפכה עצמה לא תצויר אלא בצורה של ביצור היסודות. כבר אז היינו מרגישים, שלא התורה, כי אם הדם הבריא הוא המכריע.


ול“דם בריא” הרי היו מתכוונים שניהם!


המגע האישי הראשון עם ברדיצ’בסקי היה בסתו שנת תרס"ד. באתי אז לווארשה לבקש עבודה, וכמעט בו ביום הושיבוני במערכת של הוצאת הספרים שנתייסדה זה עתה, ואני, שהייתי עוד בעצמי טירון למלאכה, נעשיתי מיד עסקן ועורך, מה שנטל ממני לא מעט מאור נעורי, אבל גם נתן לי את ההזדמנות להכיר בגיל מוקדם את אישי־הספרות, הגדולים והקטנים, בגדלותם ובקטנותם.


אותה שעה הזמנתי בין שאר סופרי ישראל גם את ברדיצ’בסקי להשתתף במאסף ספרותי לילדים, שעלה במחשבה לפנינו. וכמה תמוה היה הדבר בעיני, שהראשון אשר נענה לי היה ברדיצ’בסקי. לא עבר שבוע מיום שפניתי אליו (הוא ישב אז, כמדומה, בברסלאו), עד שהגיעוני שתי מעשיות־עם שלו בצירוף אגרת קצרה, אגרת ברדיצ’בסקאית טפוסית, כתובה באותיות זעירות, כולה נימוס, כולה צמצום בביטויים הכרחיים ביותר – שורות יבשות כמעט, ועם זה חן של טוהר ולבביות עצורה משוך עליהן. אגרת שאינה נשכחת.


כבר אז היה הרגש, שהאדם עומד מחוץ לכל רעש. הדממה היתה חופפת עליו ועל דבריו. משהו התיק אותו מן המחנה והקיף עליו חומה של בדידות לכל ימי חייו.


לפני בואי ישב ישיבת עראי בווארשה, והשאיר אחריו בלב האנשים שהכירוהו רושם של עדינות ונקיון, שלא היו מצויים באותה סביבה. הוא היה זהיר בכל מגע עם הבריות והיה מקפיד ביותר על נימוסי־אדם ונימוסי־חברה. כל מה שהיה בו מן המועקה של הגיטו, שאותה ידע היטב מתוך נסיון חיים מר, היה מטיל עליו ממש אימה.

בן־אביגדור סיפר לי, שנסע עמו פעם לאוטבוצק בערב־שבת, יום שקרונות הרכבת מלאים תמיד מפה אל פה. מפני הדוחק אמר בן־אביגדור לעבור למחלקה אחרת, יותר גבוהה, אך ברדיצ’בסקי בשום אופן לא הסכים לעזוב את מקומו, כל כך נזהר שלא לעבור על תקנות המוסד הממלכתי, שהכל חייבים בשמירתן. זאת לא היתה הקפדה של משכיל, ששאף להידמות אל “המתוקנים שבהם”. בעיניו היתה זאת מדת־אדם מובהקה. במשמעת זו בקלות כבחמורות, האמין ליישר אותנו קימעה, לעורר בקרבנו איבה לכל שרירות־לב, לכל פריצת גדר, שיש עמה רישול מוסרי. בזה – ולא בזה בלבד – היה תלמידו המובהק של אחד־העם, שגם הוא החמיר תמיד לגבי סדר ולגבי דיוק, בראותו בהם סימנים לבריות־רוח, כשם שראה בכל קלות־ראש לגבי חובות־אדם ונימוסי־ציבור לא רק רפיון מוסרי, כי אם קודם כל חוסר־כוח וחוסר־כשרון לחיים.


שנות תרע“א–תרע”ב, הימים שהתגוררתי שוב בווארשה והייתי עסוק בעריכת ה“ביבליותיקה הגדולה”, ‏היו לי ימי התקרבות ראשונה אל ברדיצ’בסקי. אך נגשתי לעבודתי, מסר לי בן־אביגדור מיד שלושה ספרים של ברדיצ’בסקי לעריכה. אלה היו ספרי־ביקורת וקובצי הסיפורים המבוגרים ביותר, ובהיותי מטפל זמן רב בעריכתם ובהגהתם, היתה לי ההזדמנות להתעמק בהם ולעמוד ראשונה על תכונת יוצרם.

לפי טבעי וחנוכי היה תמיד פוגע בי קשה הרישול החיצוני שבסגנונו של ברדיצ’בסקי. במידה שתלמי שירתו הרהיבוני, נבצר ממני להשלים עם לקוייו בביטוי, שהיה קולע ומחטיא כאחד, שהיה מכוון לנקודה שהלשון המקובלת לא תמיד עצרה כוח להשיגה. הכרתי את כל הקסם שבסגנון נטול־משמעת זה, שבניבים אלו שחן של לבלוב פנימי היה טבוע בהם, אבל מומיהם היו כמדקרות קוץ לי. לא יכולתי לראות את הפייטן היקר לי בקלקולו.

והנה הוטל עלי, לרגל עבודתי, ל“תקן” את מה שפגם האמן. ורק אז נוכחתי, עד כמה סגנון זה, בכל הארעי המדומה שבו, קבוע ומוצק מבפנים ועד כמה קשה להסיע אבן ממנו. כל תיקון שהייתי מתכוון להכניס, אפילו בהתאמה גמורה לסגנונו ולדרכי ביטויו של “המסולף”, היה נראה כהתעללות במקור, כהקזת צבעו ודמו. וכמה שנתחבטתי בשינויי־הלשון, אפילו בקלים ביותר, עלה לי לשפר מה באמת רק לעתים רחוקות מאד.

מתוך עבודה זו למדתי ראשונה להוקיר סגנון “פרוע” זה, שפרצותיו באמת מרובות. הבינותי, שלא הלשון, אפילו לא התוכן, כי אם הריתמוס הפנימי הוא הקובע כאן את העיקר. החשש להביא את הביטוי לידי סופו נובע מתוך עדינות המגע – מתוך הקפדה על טהרת ההבעה, שאינה מושגת אלא בערמת־תום זו, ששמה פואזיה. החתירה היתה לא לביטוי הפורמלי, כי אם ל“רוחני”, להד הצרוף.

עוד בימי “המעורר” נקבעה דמות ברדיצ’בסקי בלבי, דמות משורר, אשר מועקת גורלו תכביד עליו, כגזירה, כמוסר־אלוהים. ברבות הימים הלכה ונצטחצחה דמות טרגית זו – עוטרה זיו צונן ומאוחר זה, שפירושו בגרות, ויתור. הוא הלך ונסגר בתוך ד' אמות של תורה ועבודה. ברם, הפרישות מן הציבור לא גררה אחריה שוויון־נפש והסחת־דעת, כי אם התעמקות יתר בגורל עם ואדם. הוא נמלט לא כדי שיהיה לו נוח יותר, כי אם לשם שמירת הנקיון, רכושנו האחרון על אדמות.

באחד מפרברי ברלין, ב“נוה שלום” זה, כפי שהיה רגיל לציין במכתביו, ישב זה שנים רבות סגור ומסוגר. מעטים היו באי ביתו. מנהגו היה שלא לקבל שום איש, אם לא הקדים להודיע על חפצו לראותו ואם לא נועד לו זמן לקבל את פניו. ירא היה את החולין שברעש, חרד למעט הטוהר והשקט שבחדריו. באויר נזירות חי. רק בו יכול עוד לנשום.

כשבאתי לברלין, בערב שחיטת העמים הגדולה, לא מצאתיו בביתו. הוא יצא אז לנוח לכפר או למקום־מרפא. זה היה כבר סימן לא טוב והתחלה לא טובה לישיבתי בברלין – שלא מצאתי את הקרוב ביותר, במקום שהייתי עומד להקדיש את עצמי לעבודה גדולה ואחראית.

ימי ברלין שלפני הכרזת המלחמה. שרב כבד נח על הכרך. עיפות תקפה את הכל. מועקה רבצה על לב האנשים ועל לב העולם. ורק כשהותרה השחיטה על־ידי דבר־הקיסר, נתעוררו הבריות. הרכבות דהרו מקושטות דגלים מעל העיר. המסבאות המו מזמירות פטריוטיות מטומטמות. ורק בפינות שעל יד בתי־הכנסיה כרעו אמהות וארוסות ובכו להולכים.

בברלין נזדמנו אז סוקולוב, פרישמן, יעקב כהן, שניאור, שמעונוביץ, עגנון ודיזנדרוק. דעתו של סוקולוב לא היתה נוחה מכל המלחמה הזאת, שפרצה בניגוד לדעתו הפרטית, ולא גרס אותה כלל. היה בטוח שאין זו אלא אי־הבנה וש“הענין יתברר” במשך ימים מעטים. נפשו של פרישמן היתה מרה על הגרמנים, שהשתוללו בימי ההתלהבות הפטריוטית הראשונים ועשו נקמות בו ובכובעו, והיה מנבא להם מפלה גמורה. היה מאושר, שניתן לו היתר־יציאה מברלין.

בשעות בין השמשות, בצר ללבי מאד, הייתי נמלט אל שמעונוביץ. שם, ב“בית־הגן” שבהאלנזיי, היינו כורכים פת באלתית ולוגמים את הקפה הטעים, שבעלת הבית הגרמנית היתה מבשלת לנו, “הרוסים”, שנואי עמה, בטוב לבב. בדמדומי הערב היינו משוחחים ארוכות או מהרהרים מתוך שתיקה ושואלים את עצמנו, מה יהא כאן בסופנו.

ברדיצ’בסקי הוסח מן הדעת. הוגד לי, כי כבר שב לביתו וכי גם שאל לי, אבל לא קם בי רוח לבוא אליו בשעה שאני מלא טרדות ודאגות ושקוע כולי במרה שחורה. לא היה חשק לכתוב אליו. רשמיות זו הפריעה. וכך עבר שבוע אחר שבוע. הסתיו כבר הטיל אדמימות בחורשות גרונוולד ושמארגנדורף, ואני עוד לא ראיתי את פניו.

רק בסוף אלול מצאתי את עצמי מוכשר לפגישה. כתבתי לו ומקץ יומיים קיבלתי מענה כתוב גרמנית – ליתר בטחון שיתקבל. כתב, שהוא מחכה לי בערב ראש־השנה, באחת עשרה בבוקר, וישמח לראות אותי בביתו.

זוכר אני את הנסיעה אליו באותו יום סתיו מוקדם, יום של רוח ועננים ושמש. העצים טולטלו בחזקה, וגם הלב בי רגש לא מעט. הקדמתי לצאת מתוך חשש שמא אאחר, והגעתי אל ביתו כמה רגעים לפני אחת עשרה. לשם הדיוק הגמור הייתי מטייל באותו רחוב־לאובאכר שוקט, שהיה ידוע לי כל־כך מתוך מכתביו – ממתין לצלצול השעה האחת־עשרה ומתחזק לקראת הפגישה.

הוא עצמו פתח לי את הדלת. איש לא היה מלבדו בבית. אשתו ובנו יצאו למקום־מרפא לאחר שובו לברלין. “אנחנו גורסים מנוחה שלמה” – אמר לי בחיוכו העצוב – “ואיננו יוצאים יחד לנאות־שדה ולמרחצאות. אדם צריך לנוח גם, ואולי דוקא, מן הקרובים לו ביותר…”.

שקט היה בחדרים ובדידות כפולה הציצה מכל קרן זוית. אך היה סדר, נקיון, ונוח היה ללכת אחריו, בשעה שהראני “לשם אוריינטציה” את מערכת הבית, כשהוא מתבדח משהו, כדי להפיג את הרשמיות שבביקור ראשון.

לבסוף באנו אל חדר־הספרים, שהיה מסודר סידור מקורי, מכוון, כנראה, לאותה עבודה מדעית גדולה, שהיה עומד בה באותה תקופה. הספרים, שהפירושים על התנ“ך וסיפורי־העם היו מרובים ביניהם ביותר, היו מסודרים לתקופותיהם. ביניהם היו קונטרסים בודדים רבים, שהוציא מתוך כתבי־עת שונים – ממה שהיה דרוש למלאכתו, כל דבר היה במקומו. סדר זה הפליאני. לפי העצבנות שבכתיבתו ולפי אותה האנרכיה הקלה, השוררת בהרצאת מחשבותיו, אי־אפשר היה לצייר הקפדה כזו על משטר וסדר. ברם, גם זה היה בודאי יותר פרי החינוך העצמי, פרי השקידה על הריפוי מ”מחלת הגיטו", משהיה זה מחויב תכונתו. לא היה בו אף שמץ מארדיכליות, אבל הוא נכנע לכל יושר של בנין – ככל יהודי יוצר אמתי. לא לחנם העריץ כל כך את אחד־העם…


רק כשישבנו ושתינו תה באחת מפינות הבית, נפל אור היום המעונן עליו ויכולתי להסתכל בפניו. היה בהן הרבה מן הדמיון לפני ניצשה. בשפם העבה, היורד, באף ובמשקפים, ואפילו במבנה הפנים. אבל הם היו חיוורים־חומים, עיפים־מרוכזים, פני יהודי תלמיד חכם, העמל בתורה ובמחשבה. בעינים האפורות דעך משהו, שהיה מתלקח רגע ושב ודועך. עקבות מלחמה ותבוסות קשות היו בהן. אבל עד להתמרמרות לא ירד.

אכן בכאב רב דיבר על הספרות העברית, שאין בה מתום – שאין בה מעליית־אדם ומחרדת־אדם. הוא לא קבל על מיעוט הכשרון, כי אם על מיעוט הרצינות, על זה שאין יניקה כדרך הטבע ואין שורשים – שאין ניצוץ מצטרף אל חברו ואין חמימות מפרה ומגדלת. דמיתי לשמוע את אחד־העם…

מעט מעט נעשתה שיחתו שוטפת ועצבנית יותר. כווידוי צלצלה באזני, ופעמים – גם כהתנצלות…

– כשהייתי צעיר – אמר לי – האמנתי בתומתי, ששחרור הרוח יבוא על ידי מהפכה ונפילת מגדלים. וקראתי להרס ולא חדלתי. האמנתי, שקסם בניב החדש שלנו וכוח בו לקומם ולהחיות. חשבתי אז, שמעכבים ה“שמות”, מעכבים דורות אסירי־דת ואסירי־מסורת… ועכשיו אין אני מתבייש להגיד לך – כמעשה־נערות נראית לי כל המלחמה הזאת במבצרי עם, שסוככו עליו, שנתנו לו את האחיזה הנאמנה – שכלכלו את נשמתו בזעף הימים. קולו נעשה עמוק יותר. נראה היה, שהוא מביע דברים, שהציקו לנפשו ביותר.

מה כוחנו לתת לעם תמורת כל אותם ה“שמות” – נכסי עם, שבהם השקיעו דורות לא רק את רצונם לחיים, כי אם גם את רצונם לאמת, לקדושה, לטהרת־נפש? לא מה שניתן, כי אם גם מה שמשוקע בהם, יקר ביותר. אנחנו נותנים אולי כשרון יותר, יופי יותר, והנאה יותר, אבל לא נספק את העיקר – משען לנפש. כל כך רחקנו מן המקור, שגם הטוב שאנחנו מגישים, אל העם לא יבוא, והוא לא יחיה על זה ולא יברך אותנו על זה…

נמיכות־רוח עמוקה היתה מחלחלת בדבריו. הנה כן – זה היה המהפכן, בעל “שנוי ערכין”, איש ריבו של אחד־העם המְשָמר! ולא ידעתי, אם התכחשות היא לעוז הנעורים, ואם להיפך – אות הבגרות, ההכרה הסופית הגדולה.

השעה היתה כבר קרובה לשלוש אחר הצהרים כשהתעוררנו שנינו מן השיחה שהיינו שקועים בה. קמתי במחשבה להיפרד ממנו.

בטרם ניפרד – אמר לי ברדיצ’בסקי – אני חפץ לתת לך משהו לזכרון פגישתנו הראשונה. אתה אומר לשוב לרוסיה, ואינני יודע מתי נפגש שוב. הייתי חפץ שתיפטר ממני מתוך “דבר הלכה” – מנהג קדמונים הוא, ומנהג יפה, שמתוך כך אדם זוכר את חברו… אתן לך רשימה ממקצת הספרים, שנתנו ללבי מה. נדמה לי, שאתה עומד בפרק, שהאדם עוד מוכשר ללמוד, ואולי תפיק מזה תועלת.


רשימת ספרים זו השארתי בברלין מחשש, שמא יחרימוה על הגבול, אבל משהו נשאר בזכרוני. מעניין, שרוב הספרים האלה היו דוקא ספוגי אידיאולוגיה פרוסית־שמרנית. בצמאונו ל“שרשים” ביקש ברדיצ’בסקי קרקע עַם מוצק. וכמה רחוק היה אז מניצשה, מכל דיקדנס – אמתי ומדומה! עם כל מה שנשא בלבו עד הסוף את געגועיו על אלה, שהתקוממו למסורת והלכו ב“צדי דרכים”, שתל את עצמו יותר ויותר בקרקע העם, ביצירת העם – היה, אחר מנדלי ופרץ, מן המעטים שגילו לעצמם ולאחרים את מקורותיה הנשכחים של האפיקה היהודית הקדומה, שמתוכה הכיר את מהות האומה, את “אלהי האומה”…

זוכר אני שבשורה הראשונה ציין לי את שופנהויאר, שבשבחו הרבה לדבר, ואת תרגום התנ"ך של לותר, שחידש בו רושם הקדמות של לשון המקרא. אחריהם, אם איני טועה, רשם לי את אגרות ביסמרק לארוסתו, את גוטפריד קלר, את הרמן היסה ועוד. את ניצשה לא הזכיר…

בצאתי מביתו ליוותני עוד זמן רב דממת חדריו, ליווני קולו, – קול מודע זה, ששמעתיו מתוך כל שורה שבכתב. דממה זו וקול זה הלמו את המשורר, שהשפעתו היתה כה גדולה וכה תמוהה, שמחשבתו היתה לנו בחינת היכל, שקטעי נגינה עולים מתוכו – שיותר מהשמיעה במפורש רמזה והאירה בהבלעה…

ושוב שאלתי לפשר אמריו־וידוייו: היש בהם משום נטיה מן המסלול, משום תהיה על הראשונות, או אין זאת אלא השתלבות שבסופי דרכים, אור מאוחר זה של ה“עיגול שנשלם”, שבו נראים הניגודים בהתכנסותם, בהתישרותם הנצחית.

לא ידעתי כי בעוד עשרה ימים אעזוב את גרמניה, ולא אראהו לעולם. חברי מסרו לי אחר־כך שקיבלו במשך שבועות אחדים אגרות קצרות אלי, בהן שאל לשלומי, למצבי החמרי, ושב הזמינני לבוא אליו.

לא זכיתי לראותו עוד פעם. אך היגון הטהור באותו יום יחידי שזכיתי לעמוד במחיצתו לא יפוג מלבי לעולם.


(תש"ב)


זלמן שזר

התוועדות אילמת


היה זה באולם הספריה הגדולה של קהילת ישראל בברלין, ברחוב אוראנינבורג 28, בחדשי החורף של שנת 1915, השנה הראשונה למלחמת העולם הראשונה.

בחוץ שיכלה חרב. הנוער לוקח אל המערכה. אף הנוער הציוני נהר אל הקרב. מרצון ובהתלהבות. ובעורף הגרמני ליהטה אש המשטמה אל כל העמים כולם, כי היו אז כל העמים לאויבי המולדת הגרמנית. ואני שבוי אזרחי מארץ אויבת. לחתור ולשוב אל בית ההורים – אפסה לי כל תקוה. ולארץ־ישראל נחסמה כל דרך. לא לעליה ולא לכתיבת מכתבים ואף לא לקבלת ידיעה מהימנת. תכניות הלימודים שלי באוניברסיטה נגוזו. העולם הסוציאליסטי המאורגן, שהתיימר להיות חומת צורים נגד שואת הדמים – נותק והתפורר וקרעיו נישאים על פני גלי הזרמים היריבים, ללא הגה. וכל אשר יקר לי בחיים ניתן לפתע בצבת של סכנת אימים. ועל כל משאות־הנפש כיסה המשאון. אף קרן תקוה אחת אינה בוקעת מתוך חשרת האיבה המתלקחת. ליל עלטה ירד והשתלט על הלב.

לא שכחתי גם אז, כי אי־פעם יתום הליל ויעלה עמוד השחר. אולם מהיכן, מהיכן ישאב לו עלם עברי, הנתון ביקוד הנכר הזועם, כוח לחצות את מחשכי הלילה הארוך והמאוּים הזה, עד אשר יאתה בוקר?

כמו תמיד, בימי אין־מוצא, מושט לך שרביט־ההצלה מפינת הספר. וככל שהספר מורחק יותר משאון היום ותלאותיו יותר מובטחת בו סגולת ההצלה.

אז הופיע השרביט המציל בדמות הספריה הגדולה של קהילת ישראל בברלין. והספר עצמו בדמות מקורות – שאלות־ותשובות וספרי דרוש לחקר תולדות תנועות צבוריות בישראל במאה הי"ז. מורי היקר לי אז במורים, רבי שמעון דובנוב, הציע לי עוד לפני צאתי לחוץ־לארץ לשם לימודי, לאסוף חומר על החיים הפנימיים של יהודי פולין ורוסיה בשביל הקובץ שעמד להופיע על־ידי החברה להיסטוריה ואתנוגרפיה, שהוא היה נשיאה, וגם חיבר לי רשימה של ספרי שאלות־ותשובות, שיעץ לי לחפש בהם. עוד שמורה אתי הרשימה, הכתובה בעצם ידו. בשנים הראשונות ללימודי באוניברסיטה לא נפניתי לכך. עתה, כאשר ננעלו כל שערי החיים והחזון, הופיעה לי התכנית הגנוזה ההיא כפתק־ישועות.

לפי חוקי־החירום של גרמניה הלוחמת מותר היה לי להיראות בחוץ רק משמונה בבוקר ועד שמונה בערב, ורק בחלק מתחומי רחוב אחד. בחרתי לי את הרחוב שבו נמצאת הספריה הגדולה של קהילת ברלין. בוקר בוקר, לאחר התיצבותי בפני השוטר הממונה עלי, יצאתי אל הספריה העשירה ההיא, שהיתה מלאה כל־טוב מספרותו של עם־ישראל, ועל עם־ישראל. ובערב, לפני התיצבותי השניה בפני אותו שוטר במשרדו, יצאתי ממנה עמוס יבול יומי, האצור בפתקאות. ובחדרי הבודד, בקומה החמישית, באותו הרחוב, הייתי בערבים הארוכים ההם ממיין את הפתקאות ובונה לפיהן את אשר אמרתי אז לבנות. ורק בשעות של הפסקת הצהרים, כאשר הספריה היתה עוד נעולה וארוחת־הצהרים בבית־האוכל שעל־ידה כבר נגמרה, היינו מפליגים לשעה קלה אל “קינטופ” העממי הסמוך, רב הסחי ושאון הילדים, יחד עם מיודעי הספורים, מתמידי הספריה כמוני, והיינו “מתבשמים” שם מאמנותה של גרמניה הלוחמת.


ובתוך הספריה מצאתי את כל הספרים שסומנו ברשימת רבי ההיסטוריון. ועוד רבים מהמה, כהנה וכהנה. וגם ספרנים מומחים, יודעי דבר ומסבירי פנים, מצאתי שם. אולם קוראים מעיינים מצאתי בה מעט מזער. בכל אופן לא לפי מספר ארונות הספרים המרובים שבתוך אולם הקריאה ומחוצה לו, ואף לא לפי שולחנות העבודה באולם, שברובם המכריע עמדו ריקים. לפני הצהרים עוד היו באים מורי בתי־הספר להתכונן לשיעוריהם. לעתים קרובות היו באים גם פרופסורים של בית־המדרש לרבנים מיסודו של הרב הילדסהיימר, שהיה בסמוך ברחוב ארטילריה או מורי בית־המדרש הגבוה ללימודי היהדות מיסודם של צונץ ומייבאום, שהיה אף הוא באותו הרחוב. פעם גם זכיתי לראות שם, בשנה האחרונה לחייו, את הפרופסור אברהם ברלינר הזקן. היו שם סמינריסטים שהתכוננו לבחינות, והיו רבנים שהתכוננו לדרשות. מזכיר הקהילה, ד"ר יוסף מייזל, חתנו של שפ"ר ובעל זקן־הרצל היה נכנס לעתים קרובות לחפש חומר לספריו על תולדות ההשכלה ועל חיי גרץ, והיה מחטט הרבה בפתקאות של הקאטאלוגים שבלב האולם. וכמובן, חיטט שם כל היום בפתקאות ידידי המנוח י. נ. שמחוני, ההיסטוריון הצעיר, שהיה מפליא את כולנו בכוח זכרונו המופלג ואשר נקטף באבו, עוד לפני בוא הרעה. הוא זכר, כמדומני, בעל־פה כל מה שהיה רשום ברבבות הפתקאות שבקאטאלוג, ולפי דעתי לא היה צריך לחטט בהן כלל.

אולם אחר הצהרים מעטו המבקרים באולם הגדול, רווי הספרים והדעת. לימיני, בפינה הרחוקה, ישב זקן אחד, דוידוביץ היה שמו, שהיה כותב פירוש לספר איוב. אך לבי היה נתון לפינה הבודדת בצד שמאל שבאולם, שבה ישב איש מיוחד במינו, כבד שפם וכבד שרעפים, שהיה מקפיד מאד להסתיר את פניו בין גבעות הספרים, הגדולים עם הקטנים, הסדורות על שולחנו כחצי גורן עגולה מסביב לו. ורק מתוך השתכחות של עיון, כשהיה משעין את עפרונו על פנקסו ומרים את ראשו אל התקרה, יכולתי מרחוק להבחין יפה את שפמו העבה, שבאמת הזכיר את שפמו של פרידריך ניטשה, ואת מצחו חרוש הקמטים ועשיר הבינות.

שעות ארוכות ישבנו שלשתנו, חבויים בין ארונות ספרים יקרים ללב, באין כל זר אתנו. יום־יום. ומאליהם נטוו החוטים. ידעתי, איש רב־לימודים, בעל שאר־רוח וכבד הגות, מתבודד כאן ערב ערב אתי באולם הקריאה, ואת שמו עוד לא ידעתי.

כאמור, טיפלתי אז בספרות שאלות־ותשובות וספרי הדרוש של המאה הי“ז. פעם זקוק הייתי לאיזה ספר ולא יכולתי להשיגו. שאלתי עליו פעם ופעמים, ולא נמצא. עד שהספרנית האדיבה, הגברת ברוידה, גחנה אלי מעבר לדלפק וגילתה לי את הסוד: אותו ספר נמצא עכשיו שם בפינה השמאלית, על שולחנו של ד”ר ברדיצ’בסקי, ואי אפשר להפריע לו. כאשר יחזיר את הספר, תשמרנו בשבילי.

אז נודע לי, מי הוא הפלאי ההוא אשר אתי באולם.

למחר נזדמנתי אתו ליד הדלפק. הוא החזיר את הספר שהיה דרוש לי, והגברת ברוידה היטיבה עמי לרמוז לי מרחוק, כי הספר כבר עומד לרשותי. אחוז סקרנות כפולה מיהרתי אל הדלפק. אולם ד"ר ברדיצ’בסקי, שעמדתי על־ידו, האהיל בזהירות מרובה על הפתקה שבידו, לבל יגונב אלי סוד שמו – זכור לי היטב מבטו הרך, וכאילו גם מעודד במשהו, כי הנה דורש צעיר עברי לספרים נשכחים כאלה. אולם מפני החשש של כניסה לשיחה, שמר על עילום שמו.

ומכיוון שהספרים שטיפלנו בהם היו לעתים קרובות אותם הספרים (הוא, כנראה, טיפל אז בהכנת ספרו הגרמני “פום בורן יודאס” [באר יהודה], הלא הוא “ממקור ישראל”; וממחקרי פורסם בדפוס הפרק: יידיש בספרות השאלות־ותשובות של המאה הט“ז והי”ז, במאסף ההיסטורי הראשון של יוו"א), יצא לא־אחת, שהספר הנדרש לי היה טמון בערימת הספרים שעל שולחנו, והספר שהיה נדרש לו – היה אתי על שולחני, והגברת ברוידה האדיבה היתה רומזת לי לא־אחת לגשת אל דלפקה, כדי להעביר את הספר המבוקש מידי אל ידו ולהיפך, ותמיד – אותה התנועה הזהירה של האהלת ידו המארכה על פתקתו הקטנה, לבל יתגלה לי סוד שמו.

ושמו היה לי כבר אז נודע מאד, כבד משקל ורב משמעות ויקר. “מחנים” היה לי אחד הספרים הראשונים בספרות העברית החדשה שבישרו אביב, וכתבי “צעירים” הצנומים, אלה הפובליציסטיים, וביחוד ההיסטוריוסופיים, ששלהבתם בוקעת עד מעמקי החשבון של כל הדורות והדור, וסגנונם – כרצפת האש שעל המזבח, הרעישוני עד היסוד. אתו הייתי בלבי עוד בריבו עם אחד־העם, אחריו הלכתי בגלותו את הקרעים העמוקים, המשסעים את המסכת המסורתית של האומה. ויותר משמשך פולמוסו, כבש עוצם כנות כאבו. ומעטים היו אז הסופרים העברים כמותו, שכה המה הלב ליצירתם ולתהיותיהם. היה רב הרצון לשמוע ממנו דבר חי. אולם האהלת ידו המזהירה גזרה אלם. ואני נאלצתי לקבל את הדין.

פעם הקדמנו לבוא, או הספרן, ד“ר ראנצר, איחר באותו יום להגיע. בכל אופן, נמצאנו שנינו עומדים על מרצפת המדרגות בקומה השלישית, ליד הדלת הנעולה, רגעים מספר, שנראו לי כשעות ארוכות. בחוץ טפטף גשם. חוץ משנינו לא היה איש במסדרון. שנינו ידענו, כי זה שבועות מטפלים אנו באותם הספרים. אולם ד”ר ברדיצ’בסקי נשען על אדן החלון שבמסדרון, הוציא עתון גרמני מתיקו ושיקע בו את עיניו, לבל ישיאני יצרי להיכנס אתו בשיחה, עד שהגיע ד"ר ראנצר הספרן ושיחרר אותנו מן המבוכה.

לימים קראתי את סיפורו של מ. י. ב. “הזר”, ונודע לי כי משהו בדומה לזה כבר קרה פעם לאחד מגבוריו.

ושנים רבות לאחר מותו, כשסיפרתי פעם על פגישתנו האילמת הזאת לסופר המנוח פ. לחובר, שהיה ידידו ומעריצו של מ. י. ב., חשש, כנראה, פן העליבתני זהירותו המרחיקה, ובהרבה רוך של הוקרה לידידו שאיננו, ביאר לי בפרטות מרובה מה עמוק היה בו אז הצורך בהתבודדות מוחלטת, ומה רב היה פחדו מפני כל פגישה עם בלתי־מוכרים לו.

ואני על תכונתו זאת שמעתי לא־אחת גם אז, וקיבלתי עלי את הדין מראש, ובלבי רק בירכתי את המקרה שאינה לידי לראות במו־עיני את הסופר הגדול, המתבודד הזה, אשר כה הסעיר את רוחי והתערה בנפשי מאז הייתי לקורא קבוע של הספרות העברית החדשה. שנים התאוויתי לתאר לי את תמונתו, שאי אפשר היה אז למצוא בשום ספר, וגם גונב אלי כי בכוונה מכוונת מסתיר הסופר את תמונתו מעיני קוראיו. והנה זכיתי יום יום בין אותן האצטבאות להתוודע אליו מקרוב, ולו גם התוודעות חרישית, ללא אומר ודברים, על־ידי חילוף ספרים בלבד.


(כסלו תש"י)



פ. לחובר

א. ריבוי הפנים


קומה למטה קצת מבינונית, ישרה, אבל לא זקופה ביותר. גוף מעודן, אבל לא צנום, לא כחוש, ועליו ראש בעל תבנית מיוחדת, לא גדול ביותר, אבל גדול מכפי מידת־ערך הגוף, והוא מוארך, ורחב למעלה ומתקצר והולך, מתקצר ויורד, ולא בשיעור גדול, למטה, כלפי הפה והסנטר, והוא נראה גרמי, רושם זה מתחזק ביותר על־ידי המצח הגרמי, העקשני, הזקוף כלפי מעלה, שאינו עם זה גבוה ביותר ואינו נראה כמקומר, אלא כמרובע כמעט, בצורת מלבן, ועל־ידי השפם רחב־המידות, שנוסף לו עוד חיזוק בחתימה של זקן בשפה התחתונה, המצטרפת כמעט אליו וסוגרת יחד עמו את הפה הנוטה להבעה. העינים, שיש בהן ממראה הפלדה, נראות לך בהשקפה ראשונה כמין “טמון באש” או כמאורות שלקו וכבו, אולם כשאתה מדובב את השפתים ומביא את הפה לידי שיחה, הן נדלקות ומאירות באורות רבים ושונים, למן האור המתלקח ובוער בלהבה, עד לאור השקט, הרך, המרעיף כטל; למן “דין” עד “רחמים”, למן “חסד” עד “אמת”.

בשעת שיחה עמו אין הוא מפליג מיד ושוכח אותך, את העומד או יושב לפניו, אלא הוא מביט ראשית כל אליך, והוא בוחן ובודק אותך וכבולש הוא בנשמתך. ואין זו מלכתחילה שיחה, אלא דו־שיחה. הוא שואל, ועליך על־פי רוב להשיב. הוא שואל בכוונה תחילה, כדי שתשיב, כדי שתדע מה להשיב. ואם יודע אתה להשיב וכובש אתה את אמונו בתשובותיך, אז שוטפת השיחה שלו, ואף אז דו־שיחה היא, כי נפשו מדברת אל נפשו, והנשמות הרבות, השונות, המתרוצצות בקרבו, מבקשות, כל אחת ואחת לעצמה, את תיקונה בפניך, לעיניך. הוא גם מפתח בדרך זו את מחשבותיו, שואב את הכוח למחשבה גם מן הניגוד ומן ההתגברות עליו.

אחרי שעות של שיחה כזו, המעייפת ומייגעת אותך, עומד הוא לפוש מעט, ובשעת־נופש זו כאילו אתה רואה פתאום אדם אחר לפניך, אדם היודע גם לפרוק מעל עצמו את המשא, יודע להשתחרר, והוא מלא בשעה זו לפרקים הומור מלא חן.

ושוב שוטפת השיחה שעות על שעות, והיא כולה שלשלת אחת של חיוב ושלילה ושלילת השלילה – דיאלקטית כולה. ועל הכל טבוע חותם הדאגה. הרי אתה רואה לפניך איש ש“לבו דואג עליו”, ואתה מתבונן אל הקיפולים והקמטים הרבים שבפנים האלה, המלאים, אם להשתמש בלשונו הפיוטית של ביאליק, בארות־בארות יגון, ואתה שם לבך לזה, שהוא מטה כמעט תמיד את השיחה לצד הטרגי של הדברים אין מוצא.

אין אתה מתפלא שוב, שאחת השאלות הראשונות, שהוא שואל בפניך סופר צעיר, שהוא רוצה לעמוד על אופיו, היא: “הקראת את שופנהויאר?” ואתה נזכר, שהוא מחזיק טובה לך, שבמאמרך עליו, שפרסמת לפני שנים אחדות, ניקית אותו מן החטא הקדמוני שלו עם ניצ’שה, והדגשת, כי שרשי מחשבתו, אף בתקופת ניצ’שה שלו, סובבו בעצם על גל אחר, והוא הגל של תורת שופנהויאר. חסד נעורים זה הוא זוכר לך תמיד.


אבל זוכר הוא לך לא רק חסד נעורים, אלא הוא מונה לפניך עם זה גם “על חטא” שלם. על חטא שחטאת בבלי דעת, ועל חטא שחטאת בביטוי שפתים, ועל חטא שחטאת וכו'. הנה במאמרך זה וזה הבעת דברים – והפרזת, ובמאמר אחר הבעת דברים – והחסרת; כאן לא הראית די על מידת הפורענות וכאן לא בירכת די על מידת הטובה. והנה כתבת דברים ואזניו לא קלטו מהם את הקול הפנימי; ושוב פרשת “וחלקלקות”: במאמר זה וזה עלית ישר על הקרח החלק – ומעדו רגליך.

הטפת־מוסר זו היא לו מין “חובת גברא”, והוא כאילו אינו תופס כלל איך אפשר שלא לייסר ושלא להוכיח. “הוכח תוכיח את עמיתך”. ואם לא תוכיח אותו – והיה עליך החטא. אתה מספר לו מעשה בפלוני ואלמוני התקיף, והוא תמה עליך ומלא כולו הקפדה, שלא הוכחת אותו, שלא פרשת לפניו את חטאו.

בדרך כלל הוא מקפיד מאוד, מקפיד על עצמו ועליך ועל אחרים ומותח הרבה את מידת הדין. אבל כשכבר נתמלאה סאתה הוא אוחז באמת־מידה אחרת ויוצא הוא ממידת הדין למידת הרחמים. הוא לובש אז “צדקוּת” שלך. הנה דיברת פה ושם והוא הקשיב היטב לדברים, והנה הבעת דברים בדרך אגב בענייני הלכה ואגדה והוא נוהג בהם חשיבות מיוחדת.

מידת התלמיד־חכם שבו בולטת, והוא אינו נוהג קלות־ראש לא בעצמו ולא באחרים, וזהיר הוא בנימוסים. אולם יש שהוא רותח, ואז “התורה היא שמרתחתו”.

אף שיחתו מתובלת תמיד בדברי־תורה, והוא נשען עליהם הן לחיוב והן לשלילה. ויש שהוא נראה בעיניך כתלמיד חכם שסרח, או כרב שמרד.

אחת השאלות הראשונות, שהוא שואל אותך כשהוא רוצה לתהות על קנקנך, היא: “הלמדת הרבה שנים תלמוד?” וכשאתה עונה: הן, כאילו נתעלית בעיניו ונעשית ראוי יותר, שהוא יגלה לפניך מסתרי תורתו ומחשבותיו, שאף הן יש בהן מן הסוגיה התלמודית החמורה, אלא שחסרות הן את המוצא העליז של הסוגיה התלמודית, את ה“יגעת ומצאת”. בשיחה אתך על התלמוד והסופר העברי החדש הוא גוזר גזירה, שאין רוב הציבור בדור זה יכול לעמוד בה, הוא מחליט ואומר, שאין סופר עברי בלי ידיעת התלמוד, כי העם היהודי הוא עם תלמודי ולא תבין לעומק נפשו בלי הבנה עמוקה בספר התלמוד.

בהמשך הזמן אתה רואה, שנוסף על ריבוי־הפנים שבכתביו יש עוד ריבוי־פנים לו, ודומה עליך כי רק מעט מאשר הגה בלבו ומאשר לבו דאג עליו הכניס לספריו.

וכשהוא מתקרב אליך יותר הוא מספר לך את כל התלאה שמצאה אותו בדרך הפרסום של דבריו וספריו, והוא גזר על עצמו לא אחת שתיקה לשנים, ומתרחק הוא מן הבריות, ונוהג זהירות מרובה בחברים, בעושים ובמעשים.

נפשו ממללת תמיד. ויותר שהוא בודד הוא מתבודד. אבל אם לבו רוחש אמון לך הוא פותחו לפניך, הן בדיבור והן בכתב – אפילו אתה יושב עמו בעיר אחת ואתה מזדמן עמו ורואה אותו לעתים קרובות הוא שולח לך מכתבים בכל יום, ואף פעמיים ושלוש ביום – אבל שער אחד פנימי הוא סוגר בפניך. ואם זכית הוא פותח לפניך גם את השער הזה. אבל יש תמיד היכל לפנים מהיכל ושער לפנים משער – ושער אחד מוצא אתה תמיד נעול בפניך: “וזה סוד”.

אם מסתכל אתה היטב אתה רואה, כי קרוב הוא ברוחו לאותם המחברים העברים, שדומה כאילו נטו מטבעם לסודיות כזו – מלבד שהיו מוכרחים להסתיר מתוך תנאי זמן ומקום, – והם, כר' אברהם אבן עזרא בזמנו וכר' נחמן קרוכמל בזמנו, הלא היו מעריצי שכליות, אנשי אורה לכאורה, ועם זה היה ה“סוד” דבק בנשמתם. ואף הוא, ברדיצ’בסקי, שבאותן השנים שהכרת אותו היה מתפלל לאורה, והוא נתן אז גט כריתות ל“חסידות” של תקופת נעוריו בספרותנו, היה ה“סוד” דבק בנשמתו.

ה“סוד” העמוק ביותר של התקופה ההיא בחיי ברדיצ’בסקי היתה עבודתו בחקר קדמוניות הדת הישראלית. הוא הרס כאן לבוא אל גנזי־הגנזים, אל הכרת האמת הדתית הראשונה שלנו, שעליה נתונות ומבוססות יתר האמיתות, שבאו, מאוחר יותר, אחריה. הוא נדחף לכך גם על־ידי הנטיה אל הפליאה ואל השאלה שבלבו – “ההפלאה שבלב” בלשונו, – שמשכו אותו אל החידתי ביותר, וגם על־ידי רגש המשפט והצדק, שהיה מפותח מאוד בקרבו. לשפוט בין האמיתות השונות שלנו, בין הכיתות השונות של היהודים והיהדות, בין התורות השונות, בין נוסחה עתיקה לנוסחה עתיקה, בין דין לדין – דברי ריבות בשערי ישראל מדור לדור – בזה ראה לעצמו תפקיד מיוחד, הוא הטיל את התפקיד הזה על עצמו וראה אותו, את התפקיד העצום הזה, כאילו הוא מוטל עליו. בפתרון חידת העבר הדתי הרחוק של העם ביקש למצוא גם פתרון חידת חייו של העם, עם שחי אלפי שנים את חייו הדתיים, וראה אותם כחוט אחד שנטווה ונמשך מימות עולם ומשנים קדמוניות, ובו כאילו צפה וחזה ברדיצ’בסקי פתרון, או רמז לפתרון, גם לחידת העתיק, עתידו של העם. כי הרגשה עמוקה, ואף היא “סודית”, דתית־מסתורית, היתה מפעמת בלבו, והיא הרגשת ה“קללה” וה“חטא” בחיי העם, שעל העם לפדות את עצמו מהם – הוא נתן להרגשה זו ביטוי לא־אחת בסיפוריו ביחס ליחידים מן העם, ובמאמריו יש לזה רמזים “סודיים” – ולהגיע לידי תיקון על ידי הכרת החטא. וכשנצטרפה הרגשה זו אל הרגש האתי המפותח בקרבו כאילו ביקש ומצא בכל את החטא ההיסטורי שחטאנו בהטית דין ובעיוות משפט לגבי ציבורים שלמים שלנו ולגבי יחידים, והוא כאילו האמין, שיש “תיקון” לחטאים היסטוריים אם מפרטים אותם ומתוודים עליהם…

הוא לא נמנה עם הגורסים את המאמר: “הצועק לשעבר הרי זו תפילת שוא”, ולא הבין לרוח האנשים הגורסים אותו. לפני שנים עוררה רעש בעולם היהודי ההצעה של חיים ז’יטלובסקי באמריקה, להושיב בית־דין ולשפוט מחדש את ישו ולהוציא מחדש את פסק דינו. הדבר עורר ויכוחים ולעג, אולם ברדיצ’בסקי התיחס לדבר בכובד ראש, וכאילו לא תפס ולא הבין כלל מה כאן מקום ללעג.

אולם יותר מזה היה חפץ תמיד לעורר את משפטנו מחדש על הציבורים השלמים שדחינו או שנדחו באופן זה או אחר מגבולנו. הקרע של הקראים לא התאחה ברוחו והיה לו כפצע חי שעדיין לא העלה קרום. הוא היה ער לכל רחש בשטח זה של יחסים ומגעים בין יהודים רבניים ובין קראים, וכל מציאה היסטורית בעניין זה וכל הופעה ספרותית היה מלווה במבט עינו הבוחנת. זוכר אני, כי בגשתי לערוך בסוף תרע“ב את המאסף הספרותי “נתיבות”, שיצא בתרע”ג בוורשה, יעצני ברדיצ’בסקי במכתביו דבר, שנראה לי כ“משונה” מאד, לפתוח במאסף זה מחלקה מיוחדת לענייני הכיתות בישראל, ולהזמין למחלקה זו מאמר מאת ש. א. פוזננסקי על חיוי הבלכי או על יהודה הדסי הקראי, וכן להזמין להשתתפות במאסף את אחד מחכמי הקראים, שפרסם באותו זמן ספר בעברית. המאסף “נתיבות” נחשב בשעתו כמאספם של הצעירים. של ה“מודרניים”, המורדים במלכות “השלוח”, עם “חכמת ישראל”, שתפסה בו מקום גדול, וצעירים אלה ראו בברדיצ’בסקי את רבם ומגינם, והנה הוא מייעץ להם להקדיש חלק מהמאסף, שהם שאפו להכניס בו מודרניות, לעניין רחוק של “חכמת ישראל”, כעניין הקראוּת והכיתות…

עוד יותר מהפילוג של הקראוּת עניינו אותו פילוגים אחרים ביהדות, קדומים יותר, וממילא – סתומים יותר ו“חידתיים” יותר, ולכל לראש הפילוג של השומרונים. הפילוג הזה כבר ראו בו אחרים, לפני ברדיצ’בסקי ובדורו, גם פילוג שבטי שבין אפרים, או שרידי אפרים, ליהודה, ועם זה ראו בו מעין הפילוג הדתי, בין אלילות לדת־אל, שעליו מסופר במקורות התנ"כיים. ברדיצ’בסקי העמיק בפילוג הזה, ובכמה מן היסודות הוא רואה אותו אחר מזה שראתה אותו החקירה המקראית וההיסטורית. והוא נטה בספרו המדעי על “סיני וגריזים”, שנתפרסם בגרמנית מעזבונו, לקבל בעיקרים את המסורת השומרונית ואת הנוסחא שלהם בתורה על הר גריזים וקדושתו – קדושתו לכל ישראל, – והוא ראה דווקא במסורת זו מעין מסורת דתית־לאומית־ישראלית, שנדחתה על ידי מסורת דתית אחרת. באופן זה נתעלו בעיניו מאד השומרונים, ואחת מתאוותיו, שלא ניתנו לו, היתה לראות בעיניו את שרידיהם במקום קדושתם בארץ – הנסיעה לארץ ישראל, שנשא אליה את נפשו.

(ת"ש)


ב. ימיו האחרונים


גם ימי ברדיצ’בסקי הראשונים אינם ידועים לנו הרבה. אורח חייו היה “פלאי”, עד כי גם מי שהכיר אותו – עוד לא הכיר אותו. ומכל־שכן שמי שהכיר אותו בתקופת־חיים אחת עוד ‏לא ידע על ברדיצ’בסקי שבתקופת־חיים אחרת. בתקופת־חייו האחרונה הייתי קרוב אליו, ובשנה האחרונה לשנות חייו נמצאתי במחיצתו. על שנה זו אומר אני לספר – בלי כשרון של מספר.

הפרשה שעמדנו בה כל השנה היתה פרשת סדור הכתבים של ברדיצ’בסקי והכנתם לדפוס. פרשה זו לא היתה סתומה, כיון שעסקנו בכתבים שרובם ככולם כבר ראו אור ונדפסו במאספים ובכתבי־עת, ואף נקבצו אחר־כך בקבצי־כתבים שונים של ברדיצ’בסקי. אבל בגשתנו אל המלאכה כאילו ירד על הכל ענן כבד, ששב וכסה את הכל. רבו הספקות על כל צעד ושעל ולברדיצ’בסקי נעשה מדי פעם בפעם הענין “כולו מוקשה”.

יש שהספק – ה“שמא” של ברדיצ’בסקי – התגבר עד כדי כך, שמעיקרא דדינא פירכא: היש בכלל להוציא את הכתבים? היש לעשות למוצק דבר שהוא בעצם שוטף? היש להעמיד מול פני הנצח דברים הנולדים עם הזמן ומקושרים עמו?

ויש שהספק התגבר גם מצד אחר: הנכון הדבר להוציא את הכתבים – לשוב ולעורר את הטענות והתביעות, השאלות והתמיהות הנוגעות בבבת־עינה של האומה? הספק הגדול הזה התעורר ביחוד בשעת משבר קשה של האומה. שעת־משבר כזו באה באביב של השנה האחרונה לחיי ברדיצ’בסקי – עם הפרעות ביהודי ארץ־ישראל של שנת תרפ"א, שבהן נהרג ברנר. ימים רבים לא שקט לבו של ברדיצ’בסקי וכדרכו היה שואל ודורש בענין מכל צד, שואל ומשיב. בין השאלות הרבות היתה גם שאלה זו: האם טוב להוציא בשעת־משבר כזו לאומה את כתביו, שאינם מדברים בשבח האומה? בשעת שיחה זו סיפר לי ברדיצ’בסקי מה שהיה אומר לו אביו הרב: קורא אני גם דברי סופרים אחרים, וגם הם כופרים; אבל אתה כופר בעיקר, נוגע בעצם “הנקודה היהודית”…

על אביו הרב, הקדוש והתמים, סיפר לי ברדיצ’בסקי כמה ספורים. אחד מהם שייך גם הוא אל הענין שלפנינו. פעם אחת – סיפר ברדיצ’בסקי – בזמן מגורי בעיר אחת עם אבי, אחרי שובי מחו“ל, שמעתי בבוקר השכם קול דופק על דלתי. אני גרתי כמעט מחוץ לעיר, מעבר למושב היהודים בעיירה – ומי יבוא לדפוק על דלתי בהשכמה כזו? נגשתי אל הדלת ופתחתי אותה והנה עמד לפני אבי. מהר ולבש את בגדיך וצא אלי – דיבר לי, – כי דבר נחוץ לי אליך. לבשתי את בגדי ואצא אליו והוא התחיל בשיחה עמי, שזה היה תכנה: כל הלילה נדדה שנתי בבקשי פשר לדבר, ששלשלת הרבנות, בת שתים־עשרה החוליות, שנמשכה אלי מהרב רבי שמואל שמואל’קה מניקלשבורג, תלמידו של הבעש”ט והרב המגיד ממזריטש, נפסקה עמי, מדרכי ומדרכי אבותי הצדיקים, ועם נצנוץ השחר נצנצו בלבי שני פתרונים לחידה: או שהאלהים עשה זאת למען תפרסם את טיבו בין הגויים – ברדיצ’בסקי כתב גם גרמנית ודבריו תורגמו בימים ההם גם רוסית, – או כי זה בא בתוקף הכרוז, שמכריזים ארבעים יום קודם שנולד הולד: שבת פלוני לפלוני, וכדי שבן־הרב בעיירה ישא אשה משכלת זו נתגלגלת גלגולים רבים, נתפקרת ויצאת לחו"ל והיית גם אתה לבן־אדם משכיל. וכיון שחפצו של אלהים כבר נתמלא, הגיעה השעה שתשוב בתשובה. ובכן, חזור בך!

הקול הזה, הקורא לתשובה, היה דופק לא־אחת על חדרי לבו של ברדיצ’בסקי. מות אביו, שנהרג על קדוש השם ביסורים נוראים, הוא שעורר אותו ביחוד לכך ברגעים ידועים, ואז כאילו ביקש ברדיצ’בסקי להשלים עם אותה השלשלת ההיסטורית, שלשלת הדורות, שהיה מלא תמיד טענות ותביעות אליה. דבר מות אביו נודע לברדיצ’בסקי רק כעבור זמן. אבל גם קודם לכן השפיעו עליו השחיטות באוקריינה, באותן הערים שישב בהן בימי נעוריו ועזבן ויצא אותן. הוא כאילו שב על־ידי כך לרגעים אליהן. מלבו לא נמחק בעיקר באותה שעה זכר אותה העיירה היהודית, בפלך פודוליה, שבה ישב בבית חותנו הראשון – והיא כמעט נמחקה בידי הפורעים מעל פני האדמה… באותה תקופה הגיעה התבודדותו עד קצה הגבול: התרחק מכל חברה, ואף משיחת רעים, ולא ביקר במקומות, ששם היה יכול לפגוש אנשים שהכיר אותם מקודם, וביחוד היה נזהר ממקומות־שעשועים, וכאילו לא היה הדבר טוב בעיניו, שאחרים לא היו נזהרים בזה בשעה כזו.

זכורני, שבבואי לברלין בסוף שנת תרע"ט בקרתי את ברדיצ’בסקי בערב ראש־השנה ובצאתי מביתו שאלני מה בדעתי לעשות אחרי ארוחת־הערב. עניתי לו, כי נדברתי עם אחד מרעי ללכת לתיאטרון. “חרה לי מאד עליך, אמר לי, כי אחרי שנה של שחיטות איומות באוקריינה אתה הולך בראש־השנה לתיאטרון”.

בדבר כתביו היה לברדיצ’בסקי לפעמים הרגש, כי בכח־סתרים מעכבים אותו לאספם יחד ולהוציאם. כשנתים לפני פרוץ המלחמה התחילו ש“י איש הורוויץ ובן־אביגדור לעסוק בהוצאת הכתבים – והיו עכובים רבים להוצאה זו, וכשהתפרצה המלחמה נפסקה לגמרי, ואף בהוצאה החדשה של הכתבים, שהתחיל בה א.י. שטיבל, מצא לכתחלה עכובים, שלו, ליושב־האוהל, שהיה רחוק לגמרי מעולם־המעשה, נראו גדולים במדה כזו, עד שאין להתגבר עליהם. ביחוד עשו רושם בלבו שני דברים, שבשניהם היתה יד המות באמצע. הנה רצה ברדיצ’בסקי, כי הוצאת הכתבים תהיה גם מהצד החיצוני לפי רוחו ונתגלה לו פתאום שבאותיות אחדות מִסְדַר האותיות – שבהן אמרנו לסדר את הכתבים ולהדפיסם, יש פגם, ופנה בהצעה אל רושם האותיות, והוא חזן בבית־הכנסת בליפסיה, לתקן אותו. הלז שמח להצעה ונאות לעשות את הדבר וקרה המקרה, שבלכתו מבית־הכנסת ביום הכפורים, אחרי התפללו שם לפני התיבה תפלת “כל נדרי”, נפל ברחוב ומת. וביום הכפורים של השנה השנית קרה מקרה חדש כזה, באותה העיר, למפקח על הוצאת הכתבים, שנדפסו באחד מבתי־הדפוס הגדולים ביותר וסודרו בידי מסדרים שברובם לא היו יהודים ולא הבינו עד מה מתכנם, אף כי ידעו את צורת האותיות העבריות. לא קל היה למצוא בליפסיה, שתלמידי־חכמים יודעי עברית חדשה אינם רבים בה, אדם שהיה רוצה בכך והיה מתאים לכך, לעמוד על גבם של המסדרים, שכאמור לא היו ברובם מבני־ישראל, ועל אדם זה היה להיות, נוסף לכך, גם בעל מדות יפות ונמוסים יפים, כי בלי זה לא היה ברדיצ’בסקי רוצה לבוא אתו בדברים. אחרי חפוש רב נמצא לנו אז בליפסיה הביבליוגרף הידוע ויליאם צייטלין, בעל “קרית ספר”, שקבל על עצמו את הפקוח על עבודת ההדפסה של הכתבים, והוא מת פתאום ביום הכפורים תרפ”ב, האחרון בחיי ברדיצ’בסקי. הידיעה על מותו של צייטלין היתה לברדיצ’בסקי כמהלומת רעם.

ממחרת יום הכפורים, בבוקר, נסענו שנינו, ברדיצ’בסקי ואני, מברלין לליפסיה ללויתו של צייטלין. היה זה אחד הבקרים היפים שבראשית הסתיו; אולם ברדיצ’בסקי היה פזור־נפש מאד בבוקר זה. בדרך התבדר קצת והשיחה שטפה, שיחה זו של ברדיצ’בסקי, שהיה בה מן ה“אתגליא” וה“אתכסיה”, פּעם היתה מתעלמת ופעם חוזרת ומתגלה, פעם היתה מלאה תוגה עמוקה לאין קץ ופעם היה מנצנץ מתוכה ההומור או החריפות.

בליפסיה היה עלינו – חוץ מן הלויה עצמה – למלא תפקיד, שגם הוא מן הקשים ביותר במקרים כאלה. עלינו היה לבקר עוד לפני הלויה את קרובי המת ולנחם את האבלים בשעה שמתם עוד מוטל לפניהם. וכאן היה הדבר עוד קשה ביותר לרגל זה, שחיי המשפחה של צייטלין היו טרגיים, לא לפי החוקים המקובלים. האימה – אימת החיים והמות גם יחד – נשקפה אלינו מכל פנות הבית, שאליו באנו, ונחשף לפנינו כעין “עירום של ההויה”, כמו שהיה אומר שופמן, ברדיצ’בסקי היה שוב נרגש מאד, ולרגל זה גם פזור־נפש מאד.

כעבור זמן־מה הלכנו אחרי מטתו של צייטלין, יחד עם “מנין” מצומצם של “כלי־קודש” ואינטליגנטים יהודים אחרים, ששמעו את דבר מות המלומד היהודי, שישב בעירם למעלה משלשים שנה. ה“דרשה” היתה בכל־זאת גדולה: “נר ישראל כבה”, “וכל בית־ישראל יבכה את השרפה אשר שרף ה'”. ברדיצ’בסקי ישב כל הזמן ושרף בעיניו, שנצרבו וקדחו כשפודין, את הרב הדרשן הזה ובצאתנו, אחרי הלויה, מבית־העלמין ואחד מן המלוים הציג אותנו מול פני הרב הדוקטור בייש אותו ברדיצ’בסקי ברבים ולא רצה להושיט לו יד. זה היה שכר הדרשה שברדיצ’בסקי ראה במליצה שבה מעשה זיוף בפני המות. לי נראה העונש הזה קשה יותר מדי ועורר בי מבוכה. אולם ברדיצ’בסקי לא היה נבוך כלל, כי ענין השכר על המעשה הטוב והעונש על המעשה הרע היה טבוע עמוק מאד בנפשו ורגיל היה לדרוש משפט ולהעמיד לדין.

אולם באותה לויה עצמה ראיתי את ברדיצ’בסקי גם כ“מלא רחמים”: כאילו מתוך איזו רחמנות קיים כל מנהג הנהוג בישראל בהלוית מתים, ואפילו אמירת הפסוק “ויציצו מעיר כעשב השדה” בשעת זריקת קומץ העפר – ודוקא אחורנית – עם מעט העשב. נדמה לי, כי בקשר עם מותו של צייטלין והלויה שהשתתפנו בה ביקש ממנו אחר־כך לקנות בשבילו את “מעבר יבוק” השלם, שבו נאספו הדינים הרבים, הודויים והתפלות, השייכים לאותה שעת־מעבר שבין החיים והמות… בכתביו נמצאה בקורת קשה על ספר מעין זה, שאסף גם הוא רבים מן המנהגים האלה (ראה בכתביו ספר “חוקים וספרים”, ע' ע“ה–ע”ח).

בערב שאחרי יום הלויה הלכנו לבקר את אחד המלומדים היהודים בליפסיה, למדן ליטאי שבא לפני ארבעים שנה מוילנה ונתקרב אל פרנץ דליץ' ונעשה מורה ב“אינסטיטוט” שלו, שממנו יצאו כמרים ומיסיונרים, ועל־ידי כך יצא לו שם רע בין המלומדים היהודים והיה כמנודה מן הקהל. לברדיצ’בסקי היה יחס מיוחד לטרגדיה זו של בן עירו של הגאון, שידע גם הוא כמעט על פה את הספרות העתיקה הגדולה שלנו, לרבות ההגהות השונות ושנויי הנוסחאות, והוא נשבה בין הגויים, ומושבו כאילו מחוץ למחנה, כשהוא ערירי, זקן וחולה. כשבאנו לביתו שכב הזקן על ערש דויו, שלא ירד עוד ממנו, והוא גידם יד אחת. ברדיצ’בסקי הודיע לזקן קודם על הביקור שלנו ולא נכנסנו לביתו פתאום, ובכל־זאת היה גם הזקן כנרגש מן הביקור, פני הקלף שלו הוארו מבפנים והעינים התנוצצו כמו מתוך קדחת. המלומד הזקן והיבש כאילו התחיל לחלום בהקיץ: כן, ספרות עברית חדשה… לפנים, בשבתו עוד בוילנה, קרא הכל. הוא זוכר: היה אז סופר צעיר במחנה העברים, בעל כשרון, פרישמאן היה שמו, דוד פרישמאן… אולם מהזמן שבא לגרמניה לא הוסיף לקרוא בספרות העברית ואינו יודע מזה שנעשה בה ולא כלום… והיה רושם שהוא משתוקק עוד לדעת זאת.

בשבתנו באותו יום בבנין הגדול והרחב של תחנת מסלת־הברזל בליפסיה, ברסטורן של התחנה, השפוך כולו אור ומלא אנשים רבים, היוצאים ובאים, כאילו שכחנו לשעה מטרת נסיעתנו, וכטוב לב ברדיצ’בסקי בשיחה היה מספר מעשה או דבר־תורה של חסידים. הפעם סיפר דבר־תורה בשם אביו: אבא אמר וכו'. כשגמר לספר את הדבר קילס אותו, כאילו רק עכשיו עמד עליו והשיג את הרעיון שבו, והוסיף משום־מה, קצת שלא כמנהגו: “אבא שלי היה בכל־זאת אדם נפלא”, ופתאום קדרו פניו, ולא עברו רגעים מרובים והוא פרץ בבכי לעיני האנשים הרבים בתחנה הגדולה… התעורר בו זכרון המות הנורא והקדוש גם יחד של אביו.

כששבנו למחרת היום לברלין שבנו לעבודתנו – עבודת הכתבים. אולם נדמה לי, שבלב ברדיצ’בסקי גדל דוקא הזעף של “יקוב הדין את ההר”, ובקש יותר ויותר את חשבון הדורות, ועל־כן התגעגע לשוב אל עבודתו המדעית בחקר התורות והמעשים ביהדות העתיקה83, שהזניח אותה בשנה זו, שבה עסק בסדור הכתבים. הוא השתוקק לסיים את אשר התחיל ושאל מדי פעם בפעם: האפשר כי אחיה עוד מספר שנים, שבהן אוכל לגמור את אשר החלותי לעשות?

בעבודה המדעית ראה אז תכלית חייו. להגיה אור על דבר, לשבור את הקליפות ולהגיע עד הגרעין – בזה ראה תפקיד מיוחד של האדם המכיר. ותפקידו של היהודי המכיר הוא להכיר ולדעת את האמת על העבר של עמו, בלי כל חיץ ומחיצות, לדעת את החשבון האחרון, על כל היתרים, וביחוד החסרים שלו, עד הסוף. בחשבון זה, בידיעת הטעויות ההיסטוריות, ראה "מעין “תיקון” להן ומעין גאולה מהן. בלי החשבון הזה עם היהדות ההיסטורית לא ראה כל משמעות לחייו, אחרי הדברים אשר קרו עם אביו ועם בית־אביו. לולא עבודה זו הייתי עוזב את בני־אדם והייתי מתבודד בסתר־פנה ומסיים שם את מעט הימים שהוטל עלי לחיות, היה אומר. אמנם ההתבודדות היתה גם בלאו הכי. אולם בעבודתו המדעית כאילו מצא סתרה מכל מה שהבעית אותו בהקיץ ובחלום ומכל מה שאיים עליו.


בשנה האחרונה לחייו התלהב רק בשעה שדִבר על עבודה זו. אבל דִבר עליה רק מעט, בהיותו נוטה על־פי טבעו יותר אל האתכסיא מאשר אל האתגליא. בבחינת ה“סוד” היה מזכיר מחברים עברים קדמונים, שחפו על דברים, שכמעט לבא לפומיהו לא גליא. “וזה סוד” היה דבר רגיל אצלו, כמו שהוא רגיל בפירושיו של הראב"ע. אולם עבודתו זו, שעסק בה, היתה סוד שבסוד, והייתי צריך להתנסות בכמה נסיונות, עד שגילה לי מן הסוד הזה. הוא הכניס אותי אז חדר בחדר והראה לי את אבני־הפנה של עבודתו, ספר לי על כמה כללים והוסיף גם פרטים. לא פחות מאשר הסתכלתי אז בעבודתו הסתכלתי בו, שהואר כולו יחד עם האור אשר שפך על העבר הרחוק. עיניו, אשר היה בהן תמיד ממראה הפלדה, ממראה הלהב הטמון, הודלקו פתאום והאירו גם הן באור רחוק – באור החזון.

מן החזון יש גם בעבודה מדעית גדולה. אבל גם חזון־החיים דפק אז על לבו של ברדיצ’בסקי – ובכח רב. המשורר שבו נעור והתעצם בשנות חייו האחרונות, וככל שהזמן נעשה דחוק יותר כאילו הוא נעשה דחוף יותר. חלק הגון מהרומן “מרים” נכתב בשנה האחרונה לחיי ברדיצ’בסקי וכמה פרקים בימי חייו האחרונים. הרומן הזה כולו אינו אלא חלק אחד מרומן משולש (טרילוגיה), שאמר ברדיצ’בסקי לכתוב. מרים זו, גבורת הרומן, היתה צריכה עוד לבוא מעיר־המחוז חונירד לאודיסה, העיר הגדולה, ומאודיסה היה עליה עוד להתגלגל לשוייץ, לבין חבורת סטודנטים ורבולוציונרים. אגב תאור חייה אלה אמר המספר לתאר חיי העיר הגדולה ברוסיה וחיי משכיליה, ואחר־כך חיי הסטודנטים הרוסים בחו"ל עם הטפוסים של הרבולוציונרים. מרים היתה צריכה עוד, אחרי תעיות רבות ובקשת דרכים, להסתבך בסבך אהבה טרגית – לבעל רעותה היחידה, החביבה והיקרה. את מותה היתה צריכה למצוא באחד מיאורי שוייץ. הסוף של מרים ברומן כפי צורתו עכשיו, האלגי מאד ומלא ויתור לסוד החיים והמות, היה גם ויתור מצד המחבר לסוד החיים והמות, שהקשיב אליו. הוא רצה לקצר עד כמה שאפשר ולגמור. הקיצור הזה ניכר גם ברומן עצמו. הוא קיפל תחתיו את השטח עד כמה שאפשר והשקיף את החיים הרבה דרך סמלים, אגדות, רמזים ורזים.

אחת משיחותיו האחרונות של ברדיצ’בסקי עמי היתה על הרומן הזה. אני דברתי על לבו להוסיף עליו עוד כמה יריעות, להכניס בו עוד כמה חוליות־חיים, שנראו לי כחסרות. קצת מן החוליות האלה הכניס ברדיצ’בסקי לרומן בשכבו על המטה אשר ממנה לא ירד. באחד מן הפרקים־החוליות האלה נראה גם מלאך־המות. פרק זה נתחבר ונוסף על הרומן שלשה ימים לפני מותו של ברדיצ’בסקי.

בפרק זמן זה העסיק אותו גם נושא ספורי אחר. “רומן קצר”, מן הטפוסיים ביותר לברדיצ’בסקי, נשלם במוחו. בשעת טיול סיפר לי את תכנו לכל פרטיו. הוא סיפר לי גם זאת, שאמר כבר לשבת אל השולחן ולכתוב אותו, ורק על־פי מקרה לא יצא הדבר אל הפועל.

המקרים, החיצוניים לכאורה, הלכו ורבו אז בחייו, ואלה חזרו והיו למניעים פנימיים. אלמנת אביו ובית אחיו, שנרצח גם הוא בפרעות שבאוקריינה, התקרבו אז ובאו לפולניה. זה עורר בו את כל מגילת הטבח וגם עורר בו את כל חזון הבלהות של חיינו. הוא גם ירא מפני מדת הרחמים שתתגבר בו ותקרב אותו יותר מדי אל חיים כאלה, שהוא אמר להתרחק מהם, לעמוד מחוץ להם, כדי שיוכל להיות שופט להם ולדונם גם דין חמור. נדמה לו כמה פעמים, שהוא הולך ואובד את שווי־משקלו, הולך ואובד את חופשו, חופש זה, שרק בהתאכזרות גדולה, שהתאכזר על עצמו במשך שלשים וחמש שנה של מלחמות אין־קץ עם נפשו, עם החיים ועם תנאי־החיים, שמר עליו מכל משמר. החופש הזה היה יקר לו מכל: חופש הדעת, בלי פניה, בלי נטיה של חבה אחרי מורשת אבות, אחר סבל הירושה, אף כי את הסבל הזה נשא על גבו, ויותר מזה: נשא אותו בתוך לבו, ורק עם קריעת הלב היה יכול לקרוע את “גזר הדין” הזה ולבטלו.

ההתאבקות שבנפשו, זו שמלאה את חייו תמיד וגם העשירה את חייו תמיד, כאילו הגיעה למרום קצה, והיא שהביאה, כנראה, גם את הקץ.

באחד מימי חשון הבהילה אותי הידיעה, כי ברדיצ’בסקי נפל למשכב. אולי לא היה מודיע אותי דבר זה, כשם שלא הודיע אותו לשאר ידידיו בברלין. אבל אני התכוננתי אז לשוב לעירי, והוא רצה לעכבני, שלא אצא את ברלין. נקראתי לבוא אל ביתו, ובבואי שמה נודע לי, כי הדבר הוא רציני יותר משחשבתי. היתה התקפת־לב והוא נשאר רגעים אחדים בלי כל רוח חיים. הבלגתי על מוראי ונכנסתי לחדרו בלי פנים של אימות ושאלתיו לשלומו, “קוראים לבית־דין של מעלה”, היתה תשובתו הקצרה. הוא תאר לי את דבר ההתקפה ורשומה בנפשו. היה לו הרגש כאילו גל של אבנים נפל עליו והוא אינו יכול לפרק את הגל. “עוד התקפה אחת ולא אהיה עוד”. בכל־זאת דרוש דרש ממני, שהדבר יהיה כמוס עמי ולא אגלה אפילו לידידיו הקרובים ביותר כי נפל למשכב וכן בקשני להשאר בברלין עד שאדע את תוצאות המחלה. שמרתי על ה“סוד”, כאשר אהבה נפשו, ודחיתי מועד נסיעתי; אבל המחלה לא רפתה על־ידי כך. היו שעות שנדמה כאילו הוקל לו. בשעות האלה התחלתי שוב לחשוב ולדבר על הנסיעה, שהיתה נחוצה מאד, והוא הקפיד על כך, כאומר: בנסיון אחרון אין בכחך לעמוד. אחר־כך סלח ובקשני להביא לביתו לפני צאתי את המו“ל של כתביו, שנמצא גם הוא אז בברלין. בהכנסי אצלו אחר־כך עם המו”ל מצאנו אותו במצב של הקלה גדולה. הוא ישב במטתו ודִבר הרבה מאד. מהמו“ל דרש הבטחה גמורה, כי יגמור את הוצאת כתביו בכל מקרה שלא יבוא, ושוב דרש משנינו, להבטיח לו, שלא נגלה דבר מחלתו לשום איש. הפעם דִבר גם בפני המו”ל על עבודתו המדעית, שעליו עוד לסיים. אם הארה, תהי אשר תהיה, ירדה על האדם, לא יתכן שיחזור ויבוא החושך ויבלע אותה ולא תתגלה לבני־האדם. כך טען וכאילו נאחז ברעיון זה, נאחז בו כבקרש־הצלה האחרון. ועוד דִבר על רעים וידידים ברעות וידידות, כדרכו. כשיצאתי מחדרו ביחד עם המו"ל ונפרדתי ממנו על מנת לעזוב למחרת היום את ברלין ולשוב לביתי, שב וקרא אותי. בין שאר הדברים, שדבר עמי ביחידות, היה דבר רעו, שדאג לו בכל שעה. הוא בקשני לזכור אותו. ושוב ביקש לבל אספר לאיש על־דבר מחלתו.

ואכן לא ידע איש מן הידידים הקרובים על מחלתו, וכשמת למחרת לא הודיעו בני־ביתו, שהכירו והוקירו את רצונו, אף על מותו אלא ליחידים, ורק יחידים הלכו אחרי ארונו.


(תר"ץ)


מוריץ היימאן


אטלאס יהודי


על פי אגדה עברית יפה, שהיא לא רק אגדה אלא מעין אמונה, קיים כל העולם כולו בזכותם של ל“ו צדיקים. ל”ו אלה מפוזרים הם בכל האנושות, איש לא ראה ולא הכיר אותם, ובסתר ובחשאי הם רוקמים רקמת הנצח ומהווים מעיין של ברכה. אחד מהם נפטר מן העולם והכתר הנסתר נתגלגל הלאה; הלוואי שהראש בו יותן לעתיד, לא יהיה פחות ראוי!

אלה הל"ו הם לרוב בעלי מלאכה, עובדי אדמה, אנשים פשוטים. ודומה כי קרן אור פניהם היתה נפגמת אם לא מתבטלת על ידי העשייה הרוחנית, הכבוד והפרסום. ואף על פי כן: מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, שקרא לעצמו בשנות חייו האחרונות בשם בן־גריון, היה בכל זאת אחד מהם, ולמרות זאת שהיה משורר ומלומד ושהיה בעל שם ידוע כמעט מזמן ראשית פעולתו.

הקורא הגרמני אולי יתמה לשמוע על כך, שלמי“ב יצא שם כזה, אפילו ידע את שמו היטב מאוספי אגדות ישראל שפרסם בגרמנית. אלא שעבודה רבת־ערך זו – שאינה מבוטלת גם בהתחשב בהיקפן של החקירות שקדמו לעריכתה ומה גם בעמל השלמתה – לא היתה אלא חלק זעיר של פועלו ופעולתו, כעין נטע־לואי בלבד. שמו יצא לו כשל סופר עברי והוגה דעות יהודי אצל כל אלה – ומספרם רב מכדי שיעלו אנשי המערב על דעתם שאליהם יכול לדבר בלשונו. אפשר להגיד, כי היא האיש מעין אטלאס יהודי, אשר העולם היהודי היה מוטל על כתפיו, ואשר היתה לו ההכרה המרה להיות המגלה עמוקות ונצורות בה במידה גדולה וחמורה משל יתר השוחרים. אף הגן על עצמו מפני האחרים, מעריצים וגם שותפים לדעה, כביכול, בין אם מגמתם של אלה היתה טובה או רעה, או סתם אווילית – ולבדד עמד. בעצמו עוד החל בהוצאת כתביו המקובצים בעברית, העתידים להקיף עשרים ספר. אליהם יצטרפו עוד ששה חלקים כתובים בלשון העממית של המזרח היהודי, ב”יהודית מדוברת" כפי שקוראים לה: מסות, נובלות, חזיונות, סיפורים, אף שירים בפרוזה – ואפילו כל אלה ביחד עדיין אינם אותה עבודת חיים משאת נפשו שלקראתה חתר עד אשר המוות לקח אותו מעל התוכניות, היסודות ואבני הבניין.

מלאו לו חמשים ושש שנה, קומתו ממוצעת היתה, גופו רך ובריאותו רופפת; מדרכו לא היה לדאוג לגופו, והצרות והמחסור אך הוסיפו חסנו, – עד אשר מחלת המוות הקצרה אכלה את שארית גחלתו והותירה את הסיגים. תארו היה של אדם מכונס לתוך עצמו, קצר רואי היה, ואף פעם לא חקר בפני זולתו, – ועם זאת התבונן בכל, לתמהונם של אלה אשר לא הבחינו בכך שעיניו רואות הכל. כשהסיט את משקפיו, נתגלתה מתוך עיניו האפורות אותה הרוח הבהירה, החודרת למרחקים, אשר היא היא שגילפה את מצחו המוצק, הצנוע והנאצל. לאנשי מערב היתה דמותו מקצת זרה וכאילו לא מציאותית, אולם לא בא איש במחיצתו אשר לא ירגיש את ערכו וטיב אישיותו בהקשבה פנימית נפשית. במשך עשרים השנים שהכרתיו ראיתי רק מעטים שלא עמדו מייד על ייחודו – והם אותם האנשים הלקויים בסוג זה של אנוכיות, ההופכת בלא משים את החכמים ביותר לכסילים. לכאורה נוכרי בסביבתו, כולו נתון לספרותו העברית ולנושאו היהודי, היה חי במציאות המדינית והרוחנית של גרמניה בכעין השתייכות פלאית בלתי תלויה בכל נסיון שהוא. היה פטריוט קנאי, שנא כל תרבות ליברליסטית, ומן הבחינה המדינית היה בעל דעות נועזות ומחשבות שהקיפו מעצמות ועוצמות. באותו זמן בו הפך את כינויו הספרותי, בן־גריון, המדגיש את הצד היהודי שבו, לשמו האזרחי, גם קיבל את נתינות ארץ מגוריו; ודומה, יותר ממקרה הוא, שבין הסנדקים שהמליצו עליו היה גרהרט האופטמן.

ארץ מוצאו היתה אוקראינה. בעודנו צעיר לימים פרץ את חומת תחום המושב ושם פעמיו מערבה בערגתו לחירות הרוח הנכספת, אשר לבו אמר לו שימצאנה. המצוקה הגשמית היתה איומה; בברסלאו, העיר שהיתה תחנתו הראשונה, קרה שפנס הרחוב שימש לו אור הערב היחידי לשם קריאה בספר, שאיפותיו השונות נאבקו בקרבו; אולי היתה בכך גם השלייה של כל בעל רוח סוער. זמן מה הוא חשב להיות צייר ולמד באקדמיה לאמנות; הוא עבד גם אצל כורך ספרים בשכר עלוב, והנה בכריכה של כמה מספריו, אשר רכש אותם ממש בדם, עוד ניכר טעמו המיוחד, המוזר קצת וחינני כאחד. בשנות ברסלאו אלה שלו הגיע לידי הכרה, כי הידיעות עצומות ההיקף שקנה בתחום המושב, זקוקות לסדר ולשיטה שונים לחלוטין מן המוסכמות־המסורתיות. להכרה הזאת נתלווה החשד שמא גם חוכמת ישראל הרשמית, המערבית, לא תהיה מסוגלת להביא את הסדר ואת השיטה הדרושים לידי גמר, כלומר לידי האמת המחמירה והבלתי תלויה בכל דעות קדומות שהן. אותה שעה פילס לו דרך להגיע לשווייץ וסיים את לימודיו באוניברסיטה של ברן. משפט הסיום של עבודת הגמר שלו היה משפט ברדיצ’בסקאי טיפוסי: “המידה היא היא מידת כל הדברים”. תמיד התייחס בביטול ובבוז אל הרלטיוויזם הנמהר, הנוח להסכים מראש, ה“פרוטאגורס” כאמתלה.

משווייץ בא לברלין, כדי להיות למספר גרמני. הנובלה “Daneben” עלתה בידו יפה, ונדפסה ב’Neue Rundschau' (בשנת 1899) [צ“ל 1898]. הוא ניסה, על־ידי רומאן מעולם מולדתו, לפרוש יריעה רחבה יותר, ונחל קטאסטרופה. כל מה שסיפר היה ברור, חריף, הומוריסטי ושנון, אבל למרות מאמץ מפרך ומייסר, לא הצליח להיעשות אדון לשפה. היתה לו אוזן רגישה לשפה, הוא לא סבל דבר הנופל מן הגרמנית המושלמת: התנ”ך של לותר, סיפורי האחים גרים, [גוטפריד] קלר. עם זאת לא נכבש בקסם העתיקוּת: הוא ראה את הפרוזה של אמיל שטראוס כטובה ביותר מיצירות ההווה, והיה קשוב לכל עבר, אני נזכר ששיבח בפנינו את ה“רשימות ממכסיקו” של קסלר כאשר הופיעו, אבל כאשר הוא עצמו כתב, נכשל. עזרנו לו, אפרים פריש ואני, אך ללא הועיל. מתוך חוסר־אונים נאיבי יצא לוויימאר, בתקווה שהגניוס של המקום ישחרר אותו, אבל חזר ונכבל בעבותות הישנים. מה שחסר לו לא היה, כמובן, הידע והשליטה בכללים האלמנטאריים. קשה היה לו לעקוב אחרי ההוראות האוטונומיות של השפה, מבנה המשפט, היחסים בין המשפט הראשי למשפט הטפל, הריתמוס בין הרחבה לצמצום, כל מה שבשביל המשורר כבר נתון כמובן מאליו לפני שהוא מתחיל את עבודתו. כל זה נשאר בשבילו נטל כבד. עומדים היינו בפני אדם בעל אינטליגנציה כשלו כמו בפני חידה, לולא שני גורמים שהשתלבו אצלו, המסבירים מדוע נמנע ממנו לקלוט את הגרמנית. האחד, ששפת האם שלו היתה עברית, לא יידיש; והשני, שעל־פי אופיו לא היה מתאים ומוכשר לספר סיפורים בעלמא. הוא אפילו לא ידע רוסית, וכך היתה רק העברית תבנית רגשותיו ומחשבותיו, שורש נשמתו והגיונו. פעם קרא בפני, בעזרת בנו עמנואל, את המונולוג הראשון מתוך “איפיגניה” בתרגום עברי, והדגיש שהתרגום, לדעתו, עולה על המקור. הברית החדשה, שתורגמה פעמיים לעברית, מצאה, לדעתו, את מקומה האמיתי רק בשפה זו. הוא עצמו מוחזק כאחד האבות של הספרות העברית החדשה ורב הכוח שבנציגיה.

אולם אותו גורל שהחמיר אתו מדי יום ביומו נטה לו חסד בדברים המכריעים. את הקשר ללשון ארץ מגוריו מצא כאשר מצא את אשתו. שמה, רחל רמברג, כתוב מעל לקובצי האגדות וסיפורי העם שלו כשמה של המתרגמת, אך יחס הגומלין אינו מוגדר בכך די הצורך. היא ידעה עברית, היא סיגלה לעצמה ידיעת לשון התלמוד כאחד המקורות הראשיים לאוצר האגדות, והיא שמעה גרמנית. בין שני האנשים האלה התפתח משהו שמעבר להשלמה ולהתאמה: מעין ארגון והתארגנות הדדיים. היא היתה לו לפה, והוא, שאסף וצירף את הטקסטים הכשיר והחיה אותם, בטוח בלשונה. אחדותם היתה כה גמורה, שהיא יכולה יחד עם בנה הצעיר ובעזרת מלומדים להעז לגשת אל העזבון הגדול, ולהביא אפילו את הרמז הדק ביותר לידי רשימה מפורשת.

אפס, לא הכתיבה בעברית ולא התקוות המחודשות המציאו אמצעי קיום; וכך אנו מוצאים שוב את ברדיצ’בסקי בברסלאו, מקום ששם קיימה אשתו, שצמצמה את לימודי הרפואה לתחום ריפוי שיניים, פרקטיקה צנועה למדי, ואף הוא תרם לעבודתה זו במלאכות טכניות שהשתלם בהן לשם כך. הילד נולד, התוכניות הספרותיות לבשו ארשת מחמירה והולכת של “אסור־לדחותן־עוד”, ופעם נוספת העז הנבחן בכורים רבים לשרוף את אוניותיו. הוא עבר עם ביתו לברלין, כדי לקדם אך ורק את עבודתו. בתחילה היה המצב דחוק למדי, לא רחוק ביותר מגבולה של מצוקה ממש, אך בשנים האחרונות זרחה לו השמש: נדיב אמריקאי נעשה מו“לו ובהיותו חסיד נלהב של מי”ב היה ברצונו לתמוך בידיו שיחיה רק על תורתו ועבודתו. וכך נדמה היה שבאו זמנים טובים. בקיץ 1920 קיבלתי ממנו מכתב כי קרה אסון קשה, אבל אין בכוחו לספר עליו. בסתיו בא אלי לבקרני בכפר, וכשעמד על יד השולחן הרגשתי בו משהו שהניעני לאמור: התוכל להגיד לי מה המקרה שקרה לך? ואם לא, אז כאילו לא שאלתי דבר. ראיתי כי עיניו דעכו. פניו חוורו וסנטרו רעד, רק קולו היה שקול כתמיד: זה עתה רציתי לדבר. וסיפר על אביו הישיש, הרב החסיד שחי בשלום עם בוראו, וגם אחיו איתו, ונהרגו שניהם באכזריות בימי הפרעות באוקראינה. כך קרה הדבר, כי ארץ הולדתו, אשר הניח אותה מאחורי גבו, ואשר על ידי שינוי השם קרע את החוט האחרון שקשר אותו אליה, – שוב נגעה בלבו, והנגיעה היתה נגיעת מלאך־המוות.

מן המכה הזאת לא החלים עוד. הזכרונות התקיפו את הבלתי מוגן מדי פעם, ולנפשו ארבה הסכנה להתעלות על־ידי צערו יותר מדי מעל לחיים. כך נעשה סבלני גם בשאלות אשר מקודם נהג להחמיר בהן ולהתאכזר. אך בעבודתו התמיד, כמו בכל הימים הקודמים; ועוד על ערש דווי, יומיים לפני מותו, הכתיב לבנו את הסיום של רומן עברי שהחל שנתיים לפני כן.

בבוקר יום פטירתו שאל את הרופא שלו: “הגידה נא אדוני הד”ר, מה יהיה עלי היום הזה? רוצה אני לדעת. בעל שיטה אנוכי" – הוא היה בעל שיטה. הכל מסביב לו היה נקי ומסודר יפה, וגם בלבו חי היה הצורך לסדר אף דברי רוח סדר פנימי. הוא אהב כמו גתה לשרטט תוכניות, ותענוג היה לו לערוך חלוקה לספר ולקבוע כותרות לפרקים ולפרשיות. צריכים לזקוף זאת למידת האמן אשר בקירבו. אבל בעיקר נראה בזה הצורך לשלוט שליטה גמורה בחומר הענקי למפעלו המדעי אשר שטף אליו שטף בלתי פוסק. אשר לנחלתו המדעית של מי"ב, כמעט ולא קיים אלא חומר עצום, תכנית ותכניות, מתכונות וכמה אבני־בניין. כבר מסיבה זו יקשה עלי להקנות מושג כלשהו ממנה, ומה גם שאנוכי מצוי לחלוטין מחוץ לידיעות הנוגעות בעניין. אך לעתים קרובות היה בן־גריון משוחח אתי על אודות נושא־חייו, אם גם במידה מסויימת של זהירות, השומרת על הסוד, ועל־כן אעז לרמוז עליו רמז כלשהוא בלבד.

ניזכר־נא בכך, כי לשונו שלו היתה העברית. שעה שאוזנו השירית באה לעזור לה לאוזנו הביקורתית, הבחין בכך שאפילו גדולי החוקרים בחכמת ישראל אשר במערב, דבק בהם משהו מעכב־בולם, איזו עקרות התחושה, איזו מיכאניזציה של הידיעות; לדידו, כולם כאחד לא ידעו עברית. הוא קיבל את הנועזה ביותר בביקורת־המקורות שלהם, אפס, אפילו הנועזים שבחוריצונטים [השאלת כינוי מקובל למבקרי שירת הומירוס] בעיניו לא הרחיקו לכת דיים. כלל מסויים שנתקבל מזמן במקצועות אחרים – למשל, שחרוז־ילדים עממי, שנרשם רק במאה הי“ט, עשוי לזרוע אור על המיתולוגיה הגרמנית [האלילית] יותר מתריסרי ספרים שנתחברו מאות־בשנים קודם לכן – כלל זה נראה לו יפה לחקר ההיסטוריה היהודית לא אחרת אלא פשוטו כמשמעו. לשם כך דרושה היתה, לדעתו, לא רק ידיעה בלתי־מוגבלת, המסגלת לעריכת הקבלות והשוואות אין־ספור, של כלל ספרות ישראל, למן הקדומים שבטקסטים התנ”כיים ועד ימינו אנו, אלא קירבת־חיים אליה, עממית ושירית־ביקורתית כאחת. המדען היהודי לעולם לא נחלץ ממסורת כלשהיא, אפילו שלא מדעת; כיוצא בזה החכם הלא־יהודי – מעצם אי־קשירותו הפנימית [אל אותה המסורת]; ושעה ששניהם כאחד משלים את עצמם לחשוב כאילו הדבר החשוב ביותר כבר הושג – נדמה היה לו, לבן־גריון, שעדיין הדבר לפנינו: שהגיאולוגיה הנכונה של ההיסטוריה הישראלית והיהודית, הסדר [הנכון] של השכבות והשלבים עדיין לא נחשפו, ורק משייחשפו יתגלה – מבעד למסווה, לצעיף ולתרמית של המסורת – מה שהעם חי אותו באמת. כל הישגי הביקורת עד כה נראו לו רחוקים מאד מלאפשר עריכת סדר בטקסטים המשובשים והמעורבבים; הוא מצא מפתח חדש… אשר לפרטים מסויימים – הדבר ידוע לי – הגיע לתוצאות שאילצו כמה ממלומדי גרמניה, כגון הוגו וינקלר, להתייחס אליהן בכבוד ובעניין. לאן יגיע מחקרו השלם – מי ייתן והדבר לא יישאר גנוז.

המדובר היה, מבחינתו הוא, תמיד במדע, מדע על טהרתו ובלתי מגמתי, אך דווקא בשל כך נועד להשפיע במישרין על החיים כפי שהם. הואיל ומאמין היה כי שאלות על ראשיתה של ההיסטוריה הישראלית, היהודית – במידה מסויימת גם של הנצרות – נשארו ללא תשובה בעלת חשיבות יתירה, ואולי מכריעה, הסתייג במידה גוברת והולכת מכל חוות־דעת שהן – תהיינה נסיוניות, נועזות או מתעמרות, על התופעות האלה. לדידיו מן הנמנע הוא להוציא משפט, ומה גם מסקנה מעשית, כל עוד אין אתה יודע מהו, בעצם, הדבר הזה שאתה מחזיקו ביד. במיוחד סירב לקבל, בכל הנוגע לישראליות וליהדות, אף אחת מן הסיסמאות הרווחות היום – לא בפי המדע ולא בפי הציבוריות העממית. כולם כאחד דחפוהו, הלוך ודחוף, אל תוך ידיעתו ובדידותו שלו: הציונים המאורגנים והמתבוללים, המיסטיקנים הניאו־נצרנים והחרדים, הכופרים בעיקר וגיבורי כעין “אף על פי כן” קצר־הטווח… אילו נבעה הסתייגותו זו מן היהירות של המלומד, ראויה היתה למשיכת־כתף, ולכל היותר לחיוך. אבל לא כן היה הדבר עימדו. עמדתו השלילית לעומת כל מעלי־פרובלימות ובעלי־מגמות, היתה החיובית ביותר שאפשר להעלותה על הדעת. הוא ראה כי התיאוריות למיניהן פישטו, ובאופן גס, לא רק את תעודת־הדעת אלא גם את תעודת החיים. מי שיתבייש ביהדותו או מי שמתקלס בה, מי שחפץ אך ורק לטמוע בהתאמתו אל הזולת, ומי שרוצה להוכיח עצמו בארץ משלו: בכל התוכניות והסיסמאות האלה לא ראה אלא מוצא שנזדמן לאדם במקום עשיית אותו הדבר האחד שלמענו נוצר. דרך אגב: על אודות הסוציאליזם וכיתותיו נהג לחשוב באופן דומה. לכשתקרא לדבר בשם אינדיווידואליזם הרי הנך נכשל מייד באותה שגיאה, בה נלחם משך כל ימי חייו.


אין לכנות בשם מה שהיתה בעיניו עמדתו הנכונה של האדם; בלא שֵם יודעים את הדבר, כשתקרא לזה שֵם הנך מסיג גבול. בעיניו לא היתה בזה שום מיסטיקה, אלא המציאות כמות שהיא אשר בן־האדם נתון בה מלידה. האופי והתבונה התאחדו בלבו להרמוניה שלמה וקבועה מראש. מה שגם תהיינה האצילויות של לקחו, – ברגע שנסתם הגולל אין חשיבות לשאלות אלה. כי האדם היה ונברא ושמו וזכרו קיימים.


(1922)

מגרמנית: רחל ועמנואל בן־גריון


עמנואל בן־גריון

היום האחרון


בי“ז לחשוון תרפ”ב (18.11.1921) נפטר מיכה יוסף בן־גריון־ברדיצ’בסקי בדירתו בפרידנוי שבמערב ברלין. יום מיתתו היה הששי לשבוע, השעה בין שתים־עשרה וחצי לבין רבע לפני אחת בצהריים. עשרה ימים לפני כן, ז' לחשון, נפל למשכב אשר ממנו לא ניתן לו עוד לקום.

התקפת המחלה, דלקת שריר הלב, באה כאפתעה – לא לרופאים שהיו מודאגים בגלל מצב בריאותו הרופף זה שנתיים ימים, אבל ידעו היטב לשמור על הסוד, אלא לידידיו ולבני משפחתו. עצמו אפפוהו צללי מוות מזמן, וביתר־עוז מאז נודע לו אסון בית אביו אשר הכורת בא עליו עם השתוללות הפורעים באוקראינה; הבשורה הרעה, אמנם התאחרה בשנה תמימה עד שהגיעה אליו, אבל האיחור אך הוסיף עשותה קטלנית. ברם, עם היות רוחו מטבעו קשה עליו, ועינו רואה את הנולד וידע לשבח את המתים – החזיקתו התקוה כי עוד יורשה לו לעשות את תגליותיו גלויות, לגמור את עבודת חייו, והתקוה הזאת פיזרה מדי יום ביומו את הערפל המתחדש מדי יום ביומו, ולקרובים לו קירבה גשמית לא הראה כלל פנים חתומות בחותמת הפרידה. הגות רוחו נשארה נאמנה לו עד יומו האחרון. אלא שבאותו יום ששי נרגע הלוחם אשר בו, הדאגה לעתיד נחלתו העצומה והבלתי נפדית עזבה אותו; שלם היה עם נפשו בהיפרד הנפש מעליו.


בשנה הנזכרת הקדים החורף, חורף מערבי, לבוא; יום קר ומעורפל היה אבל שלג טרם ירד. אור לכל יום ששי נוהגים תושבי השכונות האלה לחבוט את השטיחים שלהם, וקול הדפיקה המתמדת הזאת ליוה מדי סוף שבוע לסוף שבוע את עבודתו – כי את חדר עבודתו לא עזב אלא לעתים רחוקות ולא הפסיק את עבודתו כמעט מבוקר השכם עד הלילה – וציין לו את ביאת השבת אשר טיבה אינו מורגש בסביבה ההיא. ובאותו יום הפרידה, עם הישמע הקול הזה, חששו בני ביתו מאד פן תופר מנוחת החולה, אבל הוא לא הרגיש בשאון המפריע כלל. היה זה אחד האותות שהודיעו על הקץ הממשמש ובא – אך לא לאלה שרצו להשלות את עצמם בסימני הטבה מדומה שחלה, כאילו, במצבו.

כי דוקא בבוקר יום פרידתו הוטב לו למראית העין. עם בוא הרופא לבקרו שאלהו, הרגיל לחשוב אחרית דבר, לתכן תכניות ולהשליט סדר בכל: “מה יהי תהליך יום זה, הרופא? כידוע לך, הנני בעל שיטה!” ברם, לאשתו אמר, כשעה קלה אחרי זאת, “אין לי פחד מפני המוות.” והיא הסבירה לעצמה את האימרה הזאת כי פירושה: אין לי חשש שמחלתי תסתיים ברע – אבל המועמר למות התכוון למוות שראהו פנים אל פנים מבלי להירתע. אותו יום עזבוהו הכאבים; הוא נרדם לפרקים, ובהקיצו מדי פעם בפעם שכב לו בעיניים פקוחות, שקט וכאילו בנחת. קרוביו ראו את האור הסובב אותו וחשבוהו לסימן התגברותו על החושך, חזרתו לאיתנו – בעת שפניו הלכו והשתנו לפני שוכן אורה.

בלילה שלפני כן, לילה של האבקות קשה עם המוות, שמרו עליו אחות רחמניה, שהוזמנה מטעם הרופאים, ואחד מידידיו המעטים, הסופר הגרמני־יהודי יוליוס לוין, מוסמך לרפואה אם כי לא משתמש באומנותו, ובבואו במקרה ביום ה' לשם ביקור בלתי מותנה מראש והתבונן במצב החולה התנדב מיד לעשות אף הוא את הלילה במחיצת מי"ב. אור ליומו האחרון שאל החולה באופן מיוחד לשלום האחות והידיד – כלום דאגו לזה להגיש להם ארוחה; ערב לילו האחרון פקד על אשתו נמרצות לשים לב לזה שידידו לא ירגיש את עצמו נעלב במקרה שלא יעשה הכרה עם הפרופיסור, הרופא הראשי, אשר ביקורו נועד לצהרי יום הששי (והלה, אמנם, אחר לבוא ולא מצאו עוד בחיים). ביום המוות פנה פתאום אל אשתו היושבת לצידו ואמר בתוגה לאין ערוך: “עדיין את צעירה לימים.” וגם על משמע המאמר הזה עמדה אך באיחור שעה, שעתיים: צעירה את עדיין מלהיות אלמנה והנה נפקד עלי להיפרד ממך.

למיתה עצמה לא קדמה גסיסה ניכרת. אחרי הירדמו שוב לרגעים מספר הקיץ לרגע, נשם נשימה אחת – והוציא נשמתו. בן חמישים ושש שנים היה במותו.


(תש"ב)


נספח:

שירים על ברדיצ’בסקי ולזכרו


אביגדור המאירי

לְמִיכָה יוֹסֵף בֶּרְדִיצֶ’בְסְקִי


בְּשַׁחֲרֵי שִׁכְרוֹנִי הַנּוּגֶה וְהַמְּבֹרָך, אֵלֶה

הֵם רִגְעֵי נֶצַח־יִשְׂרָאֵל: בִּשְׁעַת־דוּ־פַּרְצוּפַי גְּלוּיַת

הָעֵינָיִם, עֵת חוּשַׁי בִּי יִכָּנְעוּ לִשְׁתֵּי רְשֻׁיּוֹתַי:

לְעֲבָרֵנוּ אֵין־הַחֵקֶר וְלַעֲתִידֵנוּ אֵין הַסּוֹף – דְיוֹקָן

רוּחֲךָ־אַתָּה מִזְדַּהֵר בְּעֵינָי:


– אַתָּה הַמְּבַקֵשׁ, אַתָּה הֶחָי.


שְׁלֹשֶת מַלְאָכֶיךָ יְלַווּנִי בַחַיִּים: עֵינְךָ

הָעַתִּיקָה, עֵין בֶּן־הַסִּינָי, הַפּוֹתַחַת אֶת שָׁמֵינוּ לְהַבִּיט

בְּזִיו־שַׁדַּי וּלְהִתְחַטֵא לְפָנָיו עַל גְּאֻלַת הַגְּאֻלוֹת,

הַבֹּשֶׁשֶׁת לָבֹא; – יֵאוּשְׁךָ הַקָדוֹשׁ, הַמֵּגִיב וְהַמְִּגָרֵה,

הַמְּנַסֵּר בְּלִבֵּנוּ וְקוֹרֵא לַקְרָב –; וְשִׁירַת לְבָבְךָ, נִיבְךָ

זֶה הַפֶּלִאי, סוּמְפּוֹנְיַת־הַהֲוָיָה הָעִבְִרִית הַלֵּזוּ, סְפוּגַת

כָּל תֹּם וִיפִי כָּל יֹפִי: צַעַר בֶּן־אֲדָמוֹת רְווּי חֲלֵב־אֵם

וַעֲסִיס דַּם־קָרְבָּנוֹת, הַמְּשַׁכֵּר לִבְרָכָה –


– אַתָּה הַתּוֹבֵעַ, אַתָּה הֶחָי.


יַלְדוּתֵנוּ הַשׁוֹבֵבָה מִלְשַׁד מֹחֲךָ יָנָקָה –

וַתָּחֶל חֲשֹׁב; עַל מִסְתּוֹרִין צַעֲרֵנוּ פָּרַשְׂתָּ צְעִיף מַזְהִיר

– וַנִּפְקַח עֵינָיִם; וּבְלִבֵּנוּ, הַמִּתְהוֹלֵל בְּחַטְאוֹת נְעוּרָיו

וּבְמַשּׂוּאוֹת אֵשׁ־זָרָה שָׁלַחְתָּ יַתּוּשׁ־סָפֵק – וְלִמְבַקְּשֵׁי

אֱמֶת־עִבְרִית הָיִינוּ בִּן־לָיְלָה, לִמְבַקְשֵׁי הַתֹּכֶן, הַגּוֹזֵל

מְנוּחָתְךָ:


– אַתָּה הַיְּהוּדִי, אַתָּה הֶחָי.


צַעֲדֵנוּ כְּבָר נָכוֹן, כְּבָר שָׁרִיר וְצֹעֶה מוּל חוֹפֵי־חֲלוֹמְךָ הַמְּגַּלִים עֵינָיִם:


– אַתָּה הַמֵּאִיר, אַמִּיץ־הָאַמִּיצִים, אַתָּה הֶחָי.


שָׁם דְּיוֹקַן נִשְׁמָתְךָ. – – –


(תרע“ט; תרפ”ב)


דוד שמעונוביץ

עַל שְׂפַת גַּנְגּוּס קָדוֹשׁ…


עַל שְׂפַת גַּנְגּוּס קָדוֹשׁ חַי נָזִיר,

חַי נָזִיר מִתְבּוֹדֵד בִּיעָרִים.

הוּא חִיָּה אֶת נַפְשׁוֹ בִּתְפִלּוֹת,

אֶת גֵּווֹ הַכָּחוּשׁ – בִּתְמָרִים.


אֶל שְׂפַת גַּנְגּוּס קָדוֹשׁ בָּא עֶלֶם

וְעֵינָיו עֲמֻקּוֹת כִּתְהוֹמוֹת,

כִּי סוּפוֹת שְׂעִפִּים אֲפֵלִים

בְּנַפְשׁוֹ מְרַצְּדוֹת וְהוֹמוֹת.


הָעֶלֶם לַנָּזִיר: – "קְדוֹשׁ עֶלְיוֹן!

בַּמֶה הֶמְיַת נַפְשִׁי אַרְגִּיעַ?

אֵי יַיִן, בּוֹ אוֹתָה אֲשַׁכֵּר?

אֵי נֶשֶׁק, בּוֹ אוֹתָה אַכְנִיעַ?"


הַנָּזִיר לָעֶלֶם: – "נִצַּלְתָּ,

אִם עָזֹב עָזַבְתָּ אֲנָשִׁים;

חֵץ שָׁנוּן, חֵץ מִרְמָה לְשׁוֹנָם,

וּצְחוֹקָם הוּא אֶרֶס נְחָשִׁים…"


הָעֶלֶם לַנָּזִיר: – "קְדוֹשׁ עֶלְיוֹן!

לֹא נִכְלֵי בְנֵי־אִישׁ הֱנִיסוּנִי!

בּוֹרֵח אָנֹכִי מִנַּפְשִׁי

וּשְׂעִפַּי עַד מָוֶת הֶלְאוּנִי…"


הַנָּזִיר לָעֶלֶם: – “הִתְפַּלֵל!”

הָעֶלֶם בִּכְאֵב: – “לֹא אוּכָלָה…”

וַיַּבֵּט הַנָּזִיר בְּחֶמְלָה,

וַיֵלֶךְ הָעֶלֶם לוֹ הָלְאָה.


עַל שְׂפַת גַּנְגּוּס קָדוֹשׁ הַנָּזִיר

מִתְפַּלֵּל לָעֶלְיוֹן בִּרְעָדָה,

כִּי יַחְמוֹל עַל נִשְׁמַת הָעֶלֶם

בְּחֶרְמֵי הַשָּׂטָן נִלְכָּדָה.


עַל גַּלֵי הַגַּנְגּוּס הָעֶלֶם

שָׁט דּוּמָם וְעֵינָיו לֹא נָעוֹת.

כְּבָר נִמְצָא הַצֳּרִי לְחָלְיוֹ

וְשָׁקְטוּ בְּנַפְשׁוֹ הַזְּוָעוֹת…


(תר“ע; תרפ”ב)


אשר ברש


שִׁיר הַקּוֹרְאִים

לזכרו היקר


אִם נִמָּלֵא מִשְּׁמֹעַ הַשָּׁאוֹן

הָרֵיק וְהַנִּבְעָר

נִתְבּוֹדֵד וְנִשְׁלֶה עַל דַּפֵּי־הַסֵּפֶר

הַדּוֹבְבִים בִּדְמָמָה

חָכְמָה וְעֹצֶב־נִסָּיוֹן.


אִם נִשֹּׁם מֵרְאוֹת תְּנוּדוֹת,

כִּתְנוּדוֹת הַגְּלָמִים הָרָצִים

בְּיַד עִוֶּרֶת מְשַׂחֲקָה,

תִּפָּקַח עֵינֵנוּ עַל דַּפֵּי הַסֵּפֶר

וּתְלַקֵּט בַּחֲרִיצוּת

מִלִּים מְאִירוֹת, קְצוּבוֹת וְרָווֹת

כִּפְנִינֵי הָרִמּוֹן,

וְטָמְנָה אֶת תּוֹכָן הַמָּתוֹק

לְשׁוֹבֵב הַנֶּפֶשׁ

בַּקֹּר וּבַחֹרֶב.


הוֹי, דַּפֵּי־הַסֵּפֶר הַלְּבָנִים!

בְּעֵרֶב הַשְׁחוֹר וְהַלֹּבֶן

עַל יִשְׁרַת פְּנֵיכֶם

תִּשְׁבּוּ נַפְשֵׁנוּ,

עַד תִּשְׁכַּח כַּעֲסָהּ

וּמְרִי מַכְאוֹבֶיהָ –

וְכָעֲסָה עִם מֵאוֹת מְקַנְּאִים יְשָׁרִים,

וְכָאֲבָה עִם אַלְפֵי נַעֲנִים טְהוֹרִים,

לִישֹׁר וְלִטְהֹר

וְלִמְצֹא הַשַּׁלְוָה.


(1921)


שמעון הלקין


מתוך: יעקב רבינוביץ בירמות


אוֹ־הוֹ, כַּמָּה

הֵיטַבְתִּי לְהָבִין לָעָם! לֹא כִּי שְׂנֵאתִיו

אוֹ אֲהַבְתִּיו שִׂנְאָה גְדוֹלָה וְאַהֲבָה גְדוֹלָה

גַּם יַחַד, בְּעִרְבּוּבְיָּה, כִּבְּרֶנֶר

אוֹ בֶּרְדִּיצֶ’בְסְקִי, הַגָּדוֹל מִכֹּל אֶצְלֵנוּ.

פָּשׁוּט הֵבַנְתִּי לְאָפְיוֹ. וְדַוְקָא כָּאן

יָפֶה תָפַסְתִּי רַק אֶת מֶנְדֶּלִי, אִם כִּי

תָּמִיד חָמָס צָעַקְתִּי עַל מַה שֶּׁקֻּלְקַל

בַּנּוּסַח הַמְפֻרְסָם שֶׁלּוֹ בְּסִפּוּרֵנוּ

הָאֶפִּיגוֹנִי. בְּאוֹדֶסָּה עוֹד סִפֵּר

לִי יְהוּדִי אֶחָד, מַכִּיר מִוּוֹלְקוֹבִיסְק,

שֶׁבָּא לְשָׁם בַּעֲסָקָיו נִדְמֶה לִי, אוֹ

בְּעֶזְרַת הַוַּעַד לְהַגִּיעַ אֶל

קַפְרִיסִין, אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל – אֵינִי זוֹכֵר כְּבָר –

וּבֵינְתַיִם גַּם רָצָה לִרְאוֹת פָּנִים

אֶת מֶנְדֶּלִי וּמִישֶׁהוּ הֵבִיא אוֹתוֹ

אֵלָיו הַבַּיְתָה. מֶנְדֶּלִי – סִפֵּר לִי זֶה –

עַל הַפּוֹגְרוֹמִים לֹא חָדַל אָז לְדַבֵּר

וְהוּא, הַוּוֹלְקוֹבִיסְקִי הַקַּרְתָּן שֶׁלִּי,

נוֹעַז לִשְׁאֹל אֶת הַזָּקֵן: הֲיִתָּכֵן?

סְפָרָיו שֶׁל מֶנְדֶּלִי – קִטְרוּג עַל יִשְׂרָאֵל

וְכָאן בַּבַּיִת נֶאֱנָח הוּא עַל הָעָם?

בְּדִיחוֹת אֵינִי אוֹהֵב, אַךְ מֶנְדֶּלִי הֵיטִיב

לַעֲנוֹתוֹ: רֶבּ יְהוּדִי – אָמַר – סְתִירָה?

הָעָם שֶׁלָּנוּ הוּא מֵעַי: יֵשׁ בַּמֵּעַיִם

כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בָּהֶם, אַךְ כּוֹאֲבִים הֵם לִי.

לֹא מֶנְדֶּלִי אָנֹכִי: לְהִתְבַּדֵּחַ עוֹד

קָשֶׁה כְּאָז כֵּן עָתָּה, אַחֲרֵי הַמָּוֶת.

וּלְהִתְפַּלְסֵף – מִקְצוֹעַ לֹא־חָבִיב גַּם כֵּן:

הַפִּילוֹסוֹפִיָּה לֹא עֵסֶק מִשֶּׁלִּי –

יוֹתֵר מִדַּי הַרְמוֹנִיָּה בַּפִּילוֹסוֹפִיָּה,

אוֹרֶגֶת אֶרֶג־מֻשְׂכָּלוֹת בִּלְתִּי־נִפְגָּם

וְזֶה הוּא הָעוֹלָם. אַשְׁרֵי הַמַּאֲמִין!

אֲנִי לֹא אֱמוּנָה צָרִיך: אִי־בִטָּחוֹן

הוּא הָעִקָּר, אַךְ שֶׁיִּהְיֶה בוֹ הִגָּיוֹן,

כְּמוֹ בַּצִיּוֹנוּת – רַעְיוֹן אֶחָד יָשָׁר,

שֶׁהִמְצִיאוֹ הָעָם הַזֶּה עֲקֹם־הַמֹּחַ

וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה כֹּה לֹא־בָטוּחַ הוּא,

שֶׁנֵּס הוּא שֶׁיָּצַר הִסְטוֹרִיָּה לְעַם,

שֶׁלֹּא יָדַע הִסְטוֹרִיָּה מֵאָז בַּר־כּוֹכְבָא.

אִם פִּילוֹסוֹפִיָּה וְאִם תְּבוּנָה צְרוּפָה –

בַּשֵׁל אוֹתָה לִי קְצָת עִם אִי־הַבִּטָּחוֹן,

כְּמוֹ שׁוֹפֶּנְהוֹיאֶר וַאֲפִלוּ נִיצְשֶׁה זֶה

אוֹ בֶּרְגְּסוֹן, שֶׁחֲבָל מְאֹד שֶׁהִתְנַצֵּר

וְלִפְנֵי הַמָּוֶת דַּוְקָא:


(תש“ח־תשכ”ב)


 

רשימת המקורות


צבי כשדאי, “קטעי זכרונות”, רשומות, ד, תרפ"ו, עמ' 216–230.


נ“ש פיינברג, “ימי עלומיו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, קונטרס, ה, גיליון קח, יב בשבט תרפ”ב (10.2.1922), עמ' 17–20. נוסח מורחב בשם “ברדיצ’בסקי בטרם שנתגלה” נמצא בכתב־יד בארכיון ראובן בריינין בספריה היהודית העממית במונטריאול, ובשוליו התאריך 4.1.1922. נוסח זה פורסם לראשונה בתוך: גנזי מיכה יוסף, ג, תשמ"ח, עמ' 32–38, והוא חוזר ונדפס כאן. וכן פורסם נוסח ביידיש: “בערדיטשעווסקי’ס יוגענד”, אידישע גאזעטטען, 2.12.1921.


נחמן הוברמן, “הבודד”, העולם, יב, גיליון 43, כו בתשרי תרפ"ה (24.10.1924), עמ' 862–863.


יעקב מדרשי, “בעקבותיו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, הפועל הצעיר, כו, גיליון 10, יב בכסלו תשט"ו (7.12.1954), עמ' 13–14.


יוסף רויטברג, “מ.י. ברדיצ’בסקי (זכרונות – למלאות שלש שנים למותו)”, הדואר, ד, גיליון 3, כד בחשון תרפ“ה (21.11.1924), עמ' 4–5. נדפס שוב בתוך: גנזי מיכה יוסף, ג, תשמ”ח, עמ' 39–42.


שמעון דובנוב, “אונדוער ליטעראריש קרייזל אין אדעס”; “צוגרייטונג־ארבעטן פאר דער געשיכטע פון די רוסישע יידן” [חוגנו הספרותי באודסה; הכנות לכתיבת תולדות יהודי רוסיה], די צוקונפט, 1934; ובתוך: דאס בוך פון מיין לעבן. זיכרונות און רעיונות, מאטעריאלען צו דער געשיכטע פון מיין צייט, א, אלוועלטלעכער יידישער קולטור־קאנגרעס, בואנוס איירס, 1962, עמ' 231–241, 261–271. [שני הקטעים על מי"ב (בעמ' 240–241 ובעמ' 267) נדפסים כאן לראשונה בעברית, בתרגומה של לילה הולצמן].


י“ל בן־דוד (דוידוביץ), “מצבה חיה”, הצפירה, כ, גיליון 4, כט בטבת תרנ”ג (17.1.1893), עמ' 14–15; גיליון 5, א בשבט תרנ"ג (18.1.1893), עמ' 18.


מרדכי זאב ברודא, “ימי הלימודים בברלין”, זכרון מרדכי זאב ברודא, הספריה הציונית, ירושלים תש“ך, עמ' 119–144. [הקטע על מי”ב בעמ' 135–137].


חיים גינצבורג, “הד”ר טהון על ברדיצ’בסקי“, העולם, יט, גיליון 50, יב בטבת תרצ”ב (22.12.1931), עמ' 1002.


ראובן בריינין, “בר־חלפתא. ציור”, לוח אחיאסף, ב, תרנ“ד, עמ' 71–88. כונס בתוך: כתבים נבחרים, א, הוצאת הוועד הציבורי, ניו־יורק תרע”ז, עמ' 149–168.


ברל כצנלסון, “האחד במערכה (ראשיתו של נחמן סירקין)”, בתוך: כתבי נחמן סירקין. הוצאת דבר, תל־אביב תרצ“ט, עמ' ז–קלב. [הקטע על מי”ב בעמ' ל–לב].


מרדכי אהרנפרייז, “חוגנו הספרותי העברי”; “בארלאנגן השוקטה”; “‘שטורם אונד דראנג’”, בין מזרח למערב, תרגם מ' גיורא, הוצאת עם עובד, תל־אביב תשי"ג, עמ' 49–57, 64–69 [הספר הופיע לראשונה בשוודית ב־1946 בשם: חיי בין מזרח למערב].


ראובן בריינין, “בני דורי (מפנקסי)”, התורן, י, חוברת א, ניסן תרפ"ג, עמ' 60–63. [רשימת־יומן מיום 8.10.1898].

ג. שופמן, “פגישתי עם מ.י. ברדיצ’בסקי”, דבר, א בכסלו תש“ח (14.11.1947), עמ' 3. כונס בתוך: כל כתבי ג. שופמן, ד, הוצאת דביר ועם עובד, תל־אביב תש”ך, עמ' 182–183.


נחום סוקולוב, “מאלבומי הארץ־ישראלי”, העולם, יד, גיליון 46, כח בחשון תרפ"ז (5.11.1926), עמ' 855–856.


רחל בן־גריון, “דובובה, 1901 (פרק זכרונות)”, כתב־יד מעזבונה. שנת חיבורו אינה ידועה. פורסם לראשונה בגנזי מיכה יוסף, ג, תשמ"ח, עמ' 63–64.


חיים טשרנוביץ, “האדם באהל”, מסכת זכרונות, הוצאת ועד היובל, ניו־יורק תש"ה, עמ' 217–224.


ש.א. הורודצקי, “לצורתו הרוחנית של מ.י. בן־גריון”, התקופה, יג תרפ“ב, עמ' 458–475. כונס בספרו: זכרונות, הוצאת דביר, תל־אביב תשי”ז, עמ' 171–198.


יז’י ז’ולאבסקי, “Z drogi” [מן הדרך], Czas [הזמן], קראקוב, גיליון 8, 28.6.1903. תורגם מפולנית בידי לילה הולצמן ופורסם בגנזי מיכה יוסף, ג, תשמ"ח, עמ' 65–70.


ראובן בריינין, “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, בתוך: כל כתבי ראובן בן מרדכי בריינין, ג, הוצאת הוועד הציבורי, ניו־יורק ת"ש, עמ' 123–125. [רשימת־יומן מיום 22.6.1907].


רחל בן־גריון, “דברי לוואי” [לביקורו של י.ח. ברנר], בתוך: מרדכי קושניר (עורך), יוסף חיים ברנר. מבחר דברי זכרונות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל־אביב תש“ד. נדפס שוב בתוך: מ”י ברדיצ’בסקי – י“ח ברנר, חליפת אגרות (תרס“ז–תרפ”א), ההדיר שלמה ברטונוב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל־אביב תשכ”ב, עמ' 138–139, בשם: “בשולי הביקור”.


יעקב פיכמן, “ברדיצ’בסקי”, סופרים בחייהם. ספר הפגישות, ספריית “רמון” תל־אביב תש“ב, עמ' 161–170. כונס בספרו: רוחות מנגנות, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשי”ג, עמ' 269–276, בשם: “יום אחד עם ברדיצ’בסקי”.


זלמן שזר, “מול מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (התוועדות אילמת)”, הדור, כט באלול תש“י (11.9.1950). כונס בספרו: אור אישים (מהדורה מורחבת), א, הספריה הציונית, ירושלים תשכ”ד, עמ' 163–167.


פ. לחובר, “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. פרקי זכרונות”, דבר, 13.9.1940, עמ' 4 כונס בספרו: שירה ומחשבה, הוצאת דביר, תל־אביב תשי"ג, עמ' 94–100.


פ. לחובר, “ימי ברדיצ’בסקי האחרונים”, מאזנים (שבועון), א, גיליון 31, יב בחשון תר“ץ (15.11.1929), עמ' 1–3. כונס בספרו: ראשונים ואחרונים, הוצאת דביר, תל־אביב תרצ”ד, עמ' 70–77. מהדורה מורחבת, תשכ"ו, עמ' 265–273.

Moritz Heimann, “Micha Yosef Bin Gorion – Seinem Gedächtnis”, Neue Rundschau, January 1922, pp. 68—74. Reprinted in: Nachgelassene Schriften, S. Fischer Verlag, Berlin, pp. 127—137.

[“לזכר מיכה יוסף בן־גריון”. תרגומים עבריים חלקיים מאת רחל ועמנואל בן־גריון פורסמו בדבר, 18.11.1946 בשם “על מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, ובגנזי מיכה יוסף, ב, תשמ"ו, עמ' 27–24, בשם “אטלאס יהודי”. בספר זה נדפסת המסה לראשונה בנוסח עברי מלא].


עמנואל בן־גריון, “היום האחרון”, רשות היחיד. מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (בן גריון) בעשרים שנותיו האחרונות, הוצאת רשפים, תל־אביב תש“ם, עמ' 17–18. [הספר נכתב בשנת תש”ב].


אביגדור המאירי, “למיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, ארץ, תרע“ט, עמ' 72; לב חדש, גיליון ד, 2.12.1921, עמ' 2. כונס: ספר השירים, הוצאת עם הספר, תל־אביב תרצ”ב, עמ' 269.


דוד שמעונוביץ (שמעוני), “על שפת גנגוס קדוש” (תר"ע), הפועל הצעיר, טו, גיליון 7, כב בכסלו תרפ“ב (23.12.1921), עמ' 1. כונס: שירים, א, הוצאת מסדה, תל־אביב תשי”ד, עמ' סד–סה.


אשר ברש, “שיר הקוראים. לזכרו היקר”, הפועל הצעיר, טו, גיליון 7, כב בכסלו תרפ“ב (23.12.1921), עמ' 1–2. כונס: כתבי אשר ברש, ב, הוצאת מסדה, תל־אביב תשי”ב, עמ' 417–418.

שמעון הלקין, מתוך: “יעקב רבינוביץ בירמות” (תש“ח–תשכ”ב), מעבר יבוק, הוצאת עם עובד, תל־אביב תשכ“ו, עמ' 119–176; **שירים תרע”ז–תשל"ג**, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, עמ' 376–424. [כאן נדפס קטע מן הפרק השני של הפואמה].


המשתתפים בספר


מרדכי אהרנפרייז

נולד בלבוב ב־1869, מנעוריו היה פעיל בתנועה הציונית בגליציה ובביקורת הספרות העברית. בשנות התשעים היה מראשי חבורת “צעירים” בראשות מ"י ברדיצ’בסקי, ומעסקני התרבות הבולטים בקונגרסים הציוניים הראשונים. טבע את חותמו כפובליציסט וכמבקר עברי בעיקר בשנות השתתפותו בהשילוח (1897–1907). מ־1900 כיהן כרב ראשי בבולגריה, ומ־1914 עד 1949 – בשוודיה. בשנות רבנותו התרחק מן הציונות ומן התרבות העברית, ופרסם ספרי מסות ומסעות בשוודית. נפטר בשטוקהולם ב־1951. בעברית פורסמו האוטוביוגרפיה שלו בין מזרח למערב (1953) וקובץ מסותיו על הספרות העברית לאן? (1998).


עמנואל בן־גריון

נולד בברסלאו ב־1903 לאביו מיכה יוסף ברדיצ’בסקי ולאמו רחל לבית רמברג. עלה ארצה ב־1936. נפטר בחולון ב־1987. מאז מות אביו הקדיש את חייו לההדרת כתביו ולטיפוח מורשתו, ופרסם עליו את הספרים רשות היחיד (1980), קורא הדורות (1981), עולם ועולמות בו (1986), וכן: בין שלשום למחרתיים – דפים אישיים (1984). ב־1982 ייסד בחולון עם רעייתו, דבורה ברטונוב, את “בית דבורה ועמנואל”, ארכיון ומוזיאון משפחתי המשמש מרכז לחקר ברדיצ’בסקי. בד בבד פעל כמבקר ספרות וכחוקר הספרות העממית והפולקלור של ישראל והעמים. מספריו בתחום זה: שבילי האגדה (1950, 1970), ייאמן כי יסופר (1991).


רחל בן־גריון (רמברג)

נולדה בווארשה ב־1879 למשפחה ציונית אמידה. בנעוריה השתלמה ברפואת שיניים. ב־1899 הכירה בברלין את מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. ב־1902 נישאה לו ונעשתה שותפתו הרוחנית ועוזרתו במפעליו הספרותיים. תרומתה העיקרית – התרגום לגרמנית של שתי סידרות הכרכים, אגדות היהודים ובארה של יהודה. לאחר מותו המשיכה עם בנה עמנואל בההדרת כתביו ובדאגה לפרסומם. עלתה ארצה ב־1936, ונפטרה בתל־אביב ב־1955


יהודה ליב בן־דוד (דוידוביץ)

נולד בווילנה ב־1855. עבר גלגולים רוחניים שונים – היה חבר בתנועה הפאן־סלבית, ולאחר מכן בתנועת הסוציאליסטים העברים בקייב. פתח את כתיבתו בעיתונות היהודית־הרוסית, אך לאחר שהתיישב באודסה ב־1885 החל להשתתף בעיתונות העברית, בעיקר במאמרים בענייני חינוך. היה פעיל בתנועה העברית וייסד אגודות לדיבור עברי, נפטר באודסה ב־1898.


מרדכי זאב ברודא

נולד בברסט־ליטובסק ב־1869, וגדל בלבוב. עם חבריו אהרנפרייז וטהון היה פעיל מנעוריו בתנועה הציונית בגליציה, ולימים הנהיג אותה לקראת השתלבות כסיעה פוליטית בפרלמנט האוסטרי, בין השנים 1909–1939 כיהן כרב וכמטיף בלודז'. השתתף בהקמתם של מוסדות ציבור ותרבות יהודיים בפולין, ובתוכם רשת בתי־ספר תיכוניים והמכון ללימודי היהדות בווארשה, בשנות העשרים היה חבר הסיים (הסנאט) הפולני. עלה ארצה ב־1940, ועסק בחקר תולדותיה של יהדות גליציה. נפטר בירושלים ב־1949.


ראובן בריינין

נולד בלאדי (רוסיה הלבנה) ב־1862. מ־1891 חי במערב־אירופה (וינה וברלין). באותן שנים כבש מקום בולט בספרות העברית כמבקר, כביוגרף, כמספר, כעורך, וכפעיל בכל תחומי החיים הספרותיים. היה מראשי הקוראים לקירובה של הספרות העברית אל תרבות המערב, וניסה לממש זאת בכתב־העת שלו ממזרח וממערב (1894–1899). ב־1910 יצא לארצות־הברית וערך שם את הדרור ואת התורן, ובד בבד הרחיב את פעולתו בספרות יידיש, בשנות העשרים התרחק מן התנועה העברית והציונית על רקע הטפתו הנלהבת להתיישבות יהודית ברוסיה, שעוררה עליו זעם רב. נפטר בניו־יורק ב־1940.


אשר ברש

נולד בלופאטין (גליציה) ב־1889. בתקופת שבתו בלבוב (1908) פרסם את ביכורי יצירתו בעברית בחסותו של י"ח ברנר. עלה ארצה ב־1914. נודע כאחד מחשובי המספרים של דורו, אך פרסם גם שירים, מסות ותרגומים. מאז עלייתו היה מראשי העושים בחיי הספרות בארץ, בעיקר כעורך (הדים, ספריית מצפה, מאזנים ועוד הרבה). בשנותיו האחרונות היה נשיא אגודת הסופרים העברים, ויזם את הקמת המכון הביו־ביבליוגרפי “גנזים”, הנקרא על שמו. נפטר בתל־אביב ב־1952.


שמעון דובנוב

נולד במסטיסלאב (רוסיה הלבנה) ב־1860. בשנות השמונים החל בפעלו בהיסטוריון וכפובליציסט, בעיקר ברוסית. חיבורו העיקרי – דברי ימי עם עולם (10 כרכים, 1901 ואילך). עיקר תרומתו כהיסטוריון – בחקירת תולדותיהם של היהודים בליטא, ברוסיה ובפולניה מנקודת־ראות סוציולוגית, ובתוך זה תולדות החסידות. בראשית המאה העשרים גיבש את תורת האוטונומיזם היהודי, הרואה בעם ישראל ישות רוחנית־תרבותית נבדלת, בלא שאיפות לעצמאות מדינית־טריטוריאלית. מ־1922 התגורר בגרמניה, ומ־1933 בלאטוויה. ב־1941 נרצח על־ידי הנאצים בריגה.


נחמן הוברמן

נולד בברשד (אוקראינה) ב־1886. היה פעיל־ציבור מנעוריו, וביחוד בתנועת פועלי ציון, בשלהי מלחמת העולם הראשונה היה ראש קהילת ברשד. בשנות העשרים השתקע בבסרביה (קישינוב, טשרנוביץ). עלה ארצה ב־1936. נפטר בתל־אביב ב־1955. פרסם מאמרים ורשימות ביידיש ובעברית (דבר, הפועל הצעיר), ועסק שנים רבות במחקר על קהילת ברשד (בצל עיירה, 1956).


שמואל אבא הורודצקי

נולד במאלין (אוקראינה) ב־1871. ב־1892 עבר לברדיצ’ב ושם פתח בפעלו המחקרי, תחילה עסק בחקר ההלכה והרבנות, ולאחר מכן פנה לחקר החסידות והמיסטיקה היהודית, שבו התמחה רוב ימיו. ערך את המאסף המחקרי הגורן (א–ח, 1898–1912). ב־1907 עזב את רוסיה לשם לימודים, וחי לסירוגין בברלין ובשווייץ. ב־1939 עלה ארצה. נפטר בתל־אביב ב־1957. מעשרות ספריו יצוינו: החסידות והחסידים, (1923, 1951); החסידות ותורתה (1944); המסתורין בישראל (1931–1952); זכרונות (1957).


מוריץ היימאן

נולד בוורדר (גרמניה) ב־1868. קיבל חינוך יהודי מסורתי, אך מסירותו הנלהבת לתרבות הגרמנית עשתה אותו מתנגד ללאומיות היהודית ולציונות, אף שהיה גאה ביהדותו. בתפקידו כיועץ ספרותי ראשי להוצאת פישר מראשית המאה העשרים קנה לו עמדת השפעה על הספרות הגרמנית הצעירה. יצירתו כוללת נובלות פסיכולוגיות, סיפורים קצרים, מחזות ואפוריזמים, מקצתם בנושאים יהודיים. היה ידידו הקרוב ביותר של מ"י ברדיצ’בסקי בשנותיו האחרונות. נפטר בברלין ב־1925. כל כתביו כונסו אחרי מותו.


שמעון הלקין

נולד בדובסק (רוסיה הלבנה) ב־1898. ב־1914 היגרה משפחתו לארצות־הברית והתיישבה בניו־יורק. מ־1915 החל לפרסם שירים, מסות ביקורת, סיפורים, פובליציסטיקה ותרגומים בעיתונות העברית באמריקה ובארץ־ישראל. עלה ארצה ב־1932, חזר לארצות־הברית ב־1939, עלה שוב ב־1949 והתמנה פרופסור לספרות עברית חדשה באוניברסיטה העברית בירושלים. נפטר בירושלים ב־1987. מספריו בשירה: בימים ששה ולילות שבעה (1929), על האי (1946), מעבר יבוק (1966), שירים תרע“ז–תשל”ג (1977). בסיפורת: הרומנים יחיאל ההגרי (1929) ועד משבר (1945), וקובץ הסיפורים נכר (1973). מסותיו הספרותיות קובצו בדרכים וצדי־דרכים בספרות (א–ג, 1969), מתרגומיו: עלי עשב לוולט ויטמן (1952).


אביגדור המאירי (פויארשטיין)

נולד בכפר דוידהאזה (קרפטורוסיה) ב־1890. התחנך בישיבת פרסבורג ובתיכון ליד בית מדרש הרבנים בבודפשט, ובד בבד היה פעיל ציוני. החל בנעוריו בכתיבה בעברית ובהונגרית, ופרסם ספר שירים עברי ראשון ב־1912. השתתף במלחמת העולם הראשונה כקצין בצבא ההונגרי, נשבה על־ידי הרוסים ונשלח לסיביר. עם שחרורו חידש את עבודתו הספרותית בקייב ובאודסה, ועלה ארצה ב־1921. בארץ פיתח פעילות ענפה בכל תחומי הספרות, בתיאטרון ובעיתונות. חיבר עשרות ספרים, שמתוכם זכו לתהילה מיוחדת הרומנים הזכרוניים מחוויותיו במלחמה ובשבי, השגעון הגדול (1929) ובגיהנום של מטה (1932). לאחר קום המדינה הועסק כמסגנן של דברי הכנסת. נפטר ברמת־גן ב־1970.


יז’י ז’ולאבסקי

נולד בפולין ב־1874. כשלמד באוניברסיטת ברן (1894–1896) התיידד עם מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, שעורר בו עניין בנושאים יהודיים. לאחר סיום לימודיו חזר למחוז הולדתו בדרום פולין, ועסק בהוראה ובכתיבה. במלחמת העולם הראשונה הצטרף ללגיון הפולני של פילסודסקי, וב־1915 נהרג ליד טארנוב. יצירתו כוללת שירים, סיפורים ומחזות, שניכרת בהם השפעת הסימבוליזם הצרפתי. מחזהו קץ המשיח, על שבתי צבי, הוצג ב־1924 על־ידי התיאטרון הארץ־ישראלי.


יהושע טהון

נולד בלבוב ב־1870. פעל מנעוריו בתנועה הציונית בגליציה, ואחר כך היה מראשוני הציונות המדינית. יחד עם ברדיצ’בסקי ואהרנפרייז היה בגרעין המייסד של חבורת “צעירים” והשתתף בפולמוסיה עם אחד־העם. מ־1897 עד פטירתו כיהן כמטיף בהיכל הנאורים בקראקוב, היה ממנהיגיה של יהדות פולין וחבר הסיים הפולני. פרסם מסות פובליציסטיות ועיונים סוציולוגיים, ספר בגרמנית על הרצל ופרקי זכרונות. נפטר בקראקוב ב־1936.


חיים טשרנוביץ

נולד בשביז (רוסיה) ב־1870. למד בישיבה בקובנה, ומ־1897 כיהן ברבנות באודסה. בשנים 1906–1911 עמד בראש הישיבה באודסה, ולאחר מכן יצא ללימודים אקדמיים בגרמניה ובשווייץ. ב־1923 היגר לארצות־הברית, וכיהן כפרופסור לתלמוד במכון היהודי לדת בניו־יורק עד ימיו האחרונים. נפטר בניו־יורק ב־ .1949‏ מ־1892 ואילך פירסם (בכינויו “רב צעיר”) ספרים ומאמרים רבים בתולדות התורה שבעל־פה, וכן דברי פובליציסטיקה, ביקורת וזכרונות. ב־1939 ייסד את הירחון בצרון, שהתקיים כחמישים שנה.


ברל כצנלסון

נולד בבוברויסק (רוסיה הלבנה) ב־1887. מנעוריו היה חבר פעיל במפלגות־פועלים יהודיות. עלה ארצה ב־1909 ועבד בחקלאות במקומות שונים בארץ. אחרי מלחמת העולם הראשונה היה הרוח החיה ביצירת מפלגת אחדות העבודה וההסתדרות. ב־1925 ייסד את העיתון דבר והיה עורכו הראשי עד מותו, וב־1930 היה ממקימי מפא"י, בשנותיו האחרונות ייסד את הוצאת הספרים “עם עובד”. נפטר בירושלים ב־1944. עשרות שנים היה מעמודי התווך של תנועת הפועלים בארץ־ישראל, וקנה לו מעמד מיוחד כסמכות רוחנית עליונה. כתיבתו הפובליציסטית כונסה אחרי מותו בשנים־עשר כרכים. כרכי איגרותיו מופיעים מאז תחילת שנות הששים.


צבי כשדאי

נולד בדובובה (אוקראינה) ב־1865, והיה חבר־ילדות של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. היה פעיל בתנועת חיבת־ציון. כסוכנן של חברות מסחריות הירבה לנסוע במרחבי רוסיה, ופירסם סידרת ספרים על המחוזות הנידחים שביקר בהם (ממלכות אררט, 1912; מירכתי תבל, 1914 ועוד), וכן חיבורים אקטואליים. עלה ארצה ב־1923. נפטר בחיפה ב־1937.


פ. (ירוחם־פישל) לחובר

נולד בחורז’ל (פולין) ב־1883. פרסם מאמר־ביקורת ראשון ב־1904. ב־1908 עבר לווארשה והחל בפעילות ספרותית ענפה במו"לות, בעריכה, בביקורת ובהוראה. לאחר מלחמת העולם הראשונה כיהן כעורך הוצאת שטיבל. ב־1927 עלה ארצה, ובד בבד עם עבודתו הספרותית היה פעיל באגודת הסופרים, בעריכת מאזנים ועוד. נפטר בתל־אביב ב־1947. שני חיבוריו המרכזיים הם תולדות הספרות העברית החדשה (א–ד, תרפ“ח־תש”ח), וחיים נחמך ביאליק – חייו ויצירתו (א–ג, תרצ“ז–תש”ח). מלבדם פרסם שורה ארוכה של קבצי מסות על הספרות העברית והכללית, ואף על תורת הסוד היהודית.


יעקב מדרשי

נולד בברשד (אוקראינה) ב־1901. עלה ארצה ב־1921 ועבד במקומות שונים בארץ. היה ממייסדי כפר ויתקין ועבד במשקו עד 1962. מאז התגורר בתל־אביב. מאז 1923 פרסם סיפורים, רשימות ודברי זכרונות. ספריו עוסקים בעיירתו ברשד, בעלילות ההתיישבות בארץ ובאישי תנועת העבודה. נפטר בקרית אונו ב־1982.


נחום סוקולוב

נולד בוישוגרוד (פולין) ב־1859. כבר בילדותו ניכרה פוריות כתיבתו הבלתי־שכיחה, וב־1874 הופיע מאמרו הראשון בעיתונות. ב־1876 החל להשתתף בהצפירה, ובתוך זמן קצר נעשה עורך העיתון בפועל, הכותב העיקרי בו בכל התחומים ומקור המשיכה העיקרי לקוראיו במשך עשרות שנים. בשנות השמונים ייסד וערך את שנתוני האסיף. בד בבד כתב פולנית, יידיש וגרמנית. לאחר תקופה של הסתייגות מהרצל הצטרף לתנועה הציונית ונעשה אחד מראשי המדברים בה. מלבד כתיבתו הפובליציסטית והמסאית השופעת פרסם ספרים בלטריסטיים ומחקרים היסטוריים. לאחר שנאלץ לסגור את הצפירה ב־1906 ייסד את העולם, שבועון התנועה הציונית, ומאז הקדיש את רוב מעייניו לפעילותו הציונית. בשנותיו האחרונות כיהן כנשיא ההסתדרות הציונית. נפטר בלונדון ב־1936.


שמואל נ. פיינברג

נולד, כנראה, בעיירה צ’יצ’לניק (אוקראינה). ב־1886 לערך שהה בדובובה והתרועע עם מ"י ברדיצ’בסקי. קשרי הידידות וחילופי המכתבים ביניהם נמשכו שנים אחדות. בשלהי שנות השמונים שימש מורה בעיירה קודימה. היגר לארצות־הברית, ובשנות העשרים היה מנהל בית הספר העברי “ציון” בסטאמפורד, קונטיקט. אין בידינו פרטים נוספים עליו.


יעקב פיכמן

נולד בבלצי (בסרביה) ב־1881. החל לפרסם שירים ב־1900, וכעבור שנה יצא לאודסה להסתופף בצילם של סופריה. במהרה עורר תשומת־לב בשירתו הלירית המעודנת ובמסות הביקורת שלו, וכשעבר לווארשה ב־1903 נטל חלק פעיל בחיי הספרות בה. ב־1912 עלה ארצה להיות עורך הירחון לנוער מולדת, אך בשנות מלחמת העולם הראשונה “נתקע” בגרמניה וברוסיה, וחזר ארצה רק ב־1919, משנות העשרים ואילך היה מעמודי התווך של חיי הספרות העברית בארץ. נפטר בתל־אביב ב־1958. יצירתו הענפה כוללת קבצי שירים ומסות, מבואות לכתבי סופרים, תרגומים, עריכת קבצים וכתבי־עת, כתיבה לילדים וספרי לימוד.


יוסף רויטברג

נולד בשדה־לבן (בילאיה־צרקוב) ב־1875. מוצאו ממשפחה חסידית, וקיבל חינוך מסורתי. מ־1905 התגורר בקייב וב־1922 היגר לארצות־הברית. מ־1895 פרסם מאמרים בעיתונות הרוסית והעברית. בארה"ב פרסם בעיתוני יידיש רומנים היסטוריים בהמשכים. נפטר בפילדלפיה ב־1925.


ג. (גרשום) שופמן

נולד באורשה (רוסיה הלבנה) ב־1880. ב־1901 בא לווארשה ובידו סיפוריו הראשונים, שכונסו ב־1902 בקובץ סיפורים וציורים. לאחר תקופת שירות בצבא הרוסי ברח ב־1904 לגליציה. עד 1913 התגורר בלבוב ומאותה שנה בווינה. לאחר מלחמת העולם הראשונה הקים משפחה והשתקע בכפר אוסטרי ליד גראץ, שם הוסיף ליצור בבדידות עד שנחלץ ועלה ארצה ב־1938. עד 4195 התגורר בתל־אביב, ומאז ועד סוף ימיו – בחיפה. נפטר בגדרה ב־1972, מתחילת דרכו הוכר כאחד הבולטים במספרים הצעירים של ראשית המאה, בצידם של ברנר וגנסין, והוכר ייחודו כאמן הסיפור הקצר המלוטש והבנוי היטב. חלק מכתביו כונס ב־1960 בחמישה כרכים.


זלמן שזר (רובשוב)

נולד במיר (רוסיה הלבנה) ב־1889. היה פעיל בנעוריו ב“פועלי ציון”. התמחה בלימוד תולדות עם ישראל, ומורו המובהק בראשית דרכו היה שמעון דובנוב. מ־1912 פרסם מחקרים על התנועה השבתאית, על ביקורת המקרא ועל לשון יידיש. היה פעיל בתנועה הציונית בגרמניה. ב־1924 עלה ארצה. לאחר מותו של ברל כצנלסון היה עורך דבר ו“עם עובד”. בין תפקידיו הציבוריים במדינת ישראל: שר החינוך והתרבות (1949–1950). יו"ר הנהלת הסוכנות (1956–1960), נשיא המדינה השלישי (1963–1973). נפטר בירושלים ב־1974. מסותיו האוטוביוגרפיות כונסו בספרו כוכבי בוקר (1950) ומסותיו על אישים וסופרים בספרו אור אישים (1964).


דוד שמעוני (שמעונוביץ)

נולד בבוברויסק (רוסיה הלבנה) ב־1886. בראשית המאה החל לפרסם שירים בעידודו של ביאליק. ב־1909 עלה ארצה ושהה בה כשנה, תקופה שהשפיעה עמוקות על המשך יצירתו. לאחר שנות נדודים באירופה חזר ארצה ב־1920. ב־1924 השתקע בתל־אביב, שימש שנים רבות בהוראה בגימנסיה “הרצליה” והיה פעיל בחיי הציבור והתרבות בתל־אביב. נפטר בתל־אביב ב־1956, יצירתו כונסה בחייו מספר פעמים. מבין הסוגים השונים של יצירתו השירית זכתה האידיליה הארץ־ישראלית למעמד מיוחד ולפופולריות רבה. פרסם גם מסות, זכרונות, נאומים ותרגומים.


ביאורי מלים, ביטויים וראשי־תבות



אב"ד– אב בית דין.

אטון– אריג פשתן מובחר.

איבעי להו – צריך היה להיות.

איתא בגמרא – נאמר בגמרא.

א"כ – אם כן.

א"ע – את עצמי, את עצמו.

אפקוהו – הוציאוהו.

ארבע פרשיות– ארבע פרשיות בתורה, שקוראים אותן נוסף לפרשת השבוע הרגילה, שתיים לפני חג הפורים ושתיים לאחריו.

אשכנזית– גרמנית.

אתגליא – התגלות.

אתכסיא– התכסות.

אתערותא – התעוררות.

בדאין– כשאין.

בוקי סריקי– בקבוקים ריקים, ובהשאלה: דברי הבל.

בחדא מחתא מחתינהו– אורגים אותם באריגה אחת.

ב"י – בן־ישראל.

ביבלי– תנ"כי.

בכ"ז – בכל זאת.

בלי תפונה – בלי ספק.

בעוה"ב– בעולם הבא.

בעוה"ז – בעולם הזה.

בעל "מאור עינים" – האדמו“ר מנחם נחום מצ’רנוביל (1730–1797), מתלמידי הבעש”ט.

בעל "קדושת לוי" – ר' לוי יצחק מברדיצ’ב.

ברלינצ’יקים – משכילי ברלין.

ג"כ – גם כן.

ג"ע – גן עדן.

דינסטיה – שושלת.

דלא קרין – שאינם קוראים.

דלטוריא – הלשנה, מסירה לשלטונות

דעדו – שעברו.

הבע"ל – הבא עלינו לטובה.

החופ"ק– החונה פה קהילת…

המוכ"ז – המוסר כתב זה.

הרה"ג – הרב הגאון.

השתלמות – התפתחות, אבולוציה.

והוא רחום – פסוק מתהלים (עח 38) המשמש פתיחה לתפילת ערבית בחול

ולא מבעי– ולא כל שכן, ואין צורך לומר.

זרק אבן למרקוליס – התכוון לטוב ונמצא חוטא, ובאופן ספציפי: נכשל בעבודה זרה.

זשרגון – יידיש.

חבל על האי שופרא דבלי בארעא – חבל על יופי זה הבלה בעפר.

חד מנן עדיף מתרי מינייהו – אחד מאתנו חשוב כשניים מהם.

ח"ו – חס ושלום.

חו"צ– חובבי ציון.

חז|"ס – חיים זליג סלונימסקי.

חלמא בישא– חלום רע.

ט"ז – טורי זהב, פירוש על שולחן ערוך מאת דוד בן שמואל הלוי (1586–1667).

יוצרות – כינוי לפיוטים הנאמרים בחגים בתפילת שחרית.

יורה דעה– חלק ב' של השולחן ערוך, ובו דיני איסור והיתר, שחיטה וטריפה.

ישא"י – יישוב ארץ־ישראל.

כ"י – כתב־יד.

לא איכשר דרא – הדור אינו ראוי.

לבא לפומיהו לא גליא– לבו לא גילה לפיו.

להו"ל – להוציא לאור.

ליגמר אדם והדר לסבור– מתחילה ילמד אדם ואחר כך יבין.

מאי איכא למימר – מה יש לומר? כיצד יש להסביר זאת?

מאי דקאמרי – מה שאומרים.

מאי קא סברית – מה כוונתך?

מהר"ם שיף – מאיר שיף (1605–1641), פוסק ומפרש הש"ס.

מהרש"א – שמואל אליעזר אידל’ס (1555–1631), מגדולי מפרשי התלמוד.

מו"ס– מוכר ספרים.

מו"צ – מורה צדק.

מילתא זוטרתא – דבר קטן.

מכה"ע – מכתבי העתים, עתונים.

מכ"ש – מכל שכן.

מנופקטורה – אריגים, תוצרת טקסטיל.

מעיקרא. דדינא פירכא – הדין מופרך מלכתחילה.

נדה, נדן – נדוניה.

נפקא מינה– יש הבדל, חילוק, שוני.

סטנדר – עמוד תפילה.

ספו לו כתורא – הלעיטוהו כשור.

ספרי רומ"ל – ספרי רבנים ומלמדים.

עברי טייטש – ביאור לתנ"ך ולתפילות ביידיש עממית.

ע"ד – על דבר.

עובדא– מעשה.

פ"א – פעם אחת.

פ"ב– פטרבורג.

פוליציה – משטרה.

פריסטב – ראש המשטרה.

קהליים– פובליציסטיים.

קינטופ– בית ראינוע.

ק"ק – קהילת קודש.

ר"א – רבי אברהם.

הרב דמתא – רב העיר.

ר"ה – ראש השנה.

רידקציה– בית מערכת.

רסטורן – מסעדה.

שאני– הוא שונה, עניין אחר הוא.

שמע מינה– אתה למד.

ש"ך – שפתי כהן, פירוש לשולחן ערוך מאת שבתי בן מאיר כהן (1621–1663).

שמא גרים – השם גורם.

שמות” – דפים קרועים ובלים של כתבי קודש, הטעונים גניזה.

שפ"ע – שפת עבר.

שקלתי למטרפסי– באתי על עונשי.

שתין פולסין דנורא – ששים מלקויות של אש.

תהלה – דופי, פגם, חילול הקודש.

תוי פוסטה – בולי דואר.

תו"ל – תוצא לאור.

ת"ח – תלמיד חכם.

תינח – מתקבל על הדעת.

תיתורא – בליטה מסביב לקירות הבית סמוך ליסודות.


  1. דוגמה מוצלחת היא מסתו של ישראל כהן “פני יעקב שטיינברג” (כהן 1972). דוגמאות נוספות: האופן ש“מיתוס ברנר” נבנה מתוך האנתולוגיות שריכזו את דברי הזכרונות על חייו ואישיותו (קושניר 1944, 1971; כפכפי וברנר 1991), ובדומה לכך התפקיד שמילא מבחר דברי הזכרונות וההערכה על רחל ושירתה (קושניר 1946, 1971).  ↩

  2. על כך ראה בסקירה הקצרה בתוך המבוא שלי על תולדותיה של ביקורת ברדיצ'בסקי (גוברין תשל"ג, במיוחד עמ' 32–33 והערה 37). אנתולוגיה זו, חכמת הפרצוף, והמבוא המלווה אותה יש בהם, למעשה, מימושו של הגרעין שנזרע באותו מבוא.  ↩

  3. מי“ב עצמו כתב לא מעט רשימות מסוג זה של ”קוים לדמותו“, וכינס את רובן בספריו בערב. טפוסים ספרותיים (מי“ב תר”ע) ופרי ספר (מי“ב תרע”א). בכתבי פייארברג, למשל, מצא את עצמו וכתב: ”הוא הרגיש את הקרע הגדול שבנפש איש עברי“, כאילו היה גיבור מגיבורי סיפוריו שלו (מי“ב תרע”א, עמ' 91. הרשימה פורסמה לראשונה בתרנ"ט). על כך הגיב בעוקצנות יוסף קלוזנר (תרס"ב), כשכתב כי מטרתו ”להוכיח במאמרו זה שהוא יכול לאהוב את שונאיו ואינו נוקם ונוטר ומטעם זה גדש את הסאה בתהלות ותשבחות“. קלוזנר שיבח מאד את יכולתו של מי”ב בתחום זה של ה“כרקטריסטיקה”.  ↩

  4. ראה בהרחבה: גוברין תשמ“ט, בעיקר בפרק ”צומת רוחני", עמ' 33–35.  ↩

  5. על־פי: שביט 1982, עמ‘ 140–141; הלפרין תשנ"ז, עמ’ 131.  ↩

  6. “תפריט הגידופים” פורסם בכתובים, ד, גיליון קצה, כד בתשרי תרצ"א (16.10.1930).  ↩

  7. החל מתשמ"ו הולכות ונחשפות בשיטתיות עדויות ארכיוניות אלה, בעיקר על־ידי אבנר הולצמן בקבצי גנזי מיכה יוסף שבעריכתו. לכשתצטבר כמות הגונה יהיה צורך במחקר משלים מיוחד.  ↩

  8. על הקשרים בין מציאות ותדמית ועל כוחה של התדמית, ראה במחקרי הקודמים, כגון: גוברין 1981, גוברין 1991 ועוד.  ↩

  9. ראה: גוברין 1991, גוברין 1995, ועוד.  ↩

  10. לפרטים על היקפה ואופיה של חליפת מכתבים זו, ראה: הולצמן תש"ן.  ↩

  11. עמנואל בן־גריון נדרש לנושא זה של מי“ב בעיני בני דורו בסקירתו, שבה ”חילק ציונים“ לכותבים על מי”ב (עב“ג תשכ”ח).  ↩

  12. המכתב נדפס בגנזי מיכה יוסף ג, תשמ"ח, עמ' 43–49.  ↩

  13. המכתב פורסם בתוך: הולצמן תשנ"ד, עמ' 69–72.  ↩

  14. ראה: גוברין תשל"ג, במיוחד הערות 8, 15, 17.  ↩

  15. ראה במכתב שנזכר בהערה 12, עמ' 45–46.  ↩

  16. ד“ר ישראל־איזידור אלישיב (1873–1924) חתם בדרך כלל בשם־העט ”בעל מחשבות“. ראה עליו: כארלאש 1956. ב”גנזי מיכה יוסף“ מצויים עשרה מכתבים ממנו, בגרמנית, מן השנים 1899 עד 1901. מתוכם שש גלויות מברלין לשם קביעת פגישות בין השניים. ארבעה האחרים נשלחו מווארשה, ובהם מעיד אלישיב על התרשמותו מקובצי המאמרים שהופיעו בהוצאת ”צעירים“, מספר שהרצה עליהם ושוחח עליהם עם סוקולוב, פרץ ואחרים. נימת המכתבים מתוחה ונרגזת, אלישיב מאשים את מי”ב שתקף אותו והעליב אותו באחד ממכתביו כמי שאינו מבין את כתיבתו, והוא מתגונן ותוקף בחזרה. עמנואל בן־גריון אפיין את המכתבים בהערותיו להם ככתובים ב“נעימה גסה”. (הערת אבנר הולצמן, 19.10.1991).  ↩

  17. “סופר מערבי” 1990. היה זה חלק מסידרה שלמה של פארודיות על מי"ב, שראשיתה בתקופת לימודיו בברלין (1893–1894). וראה להלן.  ↩

  18. לגישה זו היה המשך, במיוחד אצל שמעון הלקין, שהחזיר את מי“ב ל”מרכז הבמה“ הספרותית. וראה: גוברין תשל”ג.  ↩

  19. ראה פיכמן תשי“ג, וכן בביבליוגרפיות של הכותבים על מי”ב, ובזכרונותיו על פגישתו היחידה עם מי“ב בתרע”ה, הנכללים בקובץ זה.  ↩

  20. ראה גוברין תשמ“ט, עמ' 23, הערה 16; גוברין 1991, הפרק ”שיח סופרים“, במיוחד בפרק ה'. וכן: ברינקר תש”ן.  ↩

  21. ראה: גוברין 1991, הפרק “שיח סופרים”.  ↩

  22. ואולי נותן כאן ברנר “מפתח” בידי הקורא לקריאת סיפוריו שלו.  ↩

  23. ראה, למשל, הוויכוח של ברנר עם א"ד גורדון (גוברין תשמ"ט, עמ' 24, הערה 20).  ↩

  24. ראה: ביירך 1991.  ↩

  25. על חוקיות מסוג זה של הזכרון ראה, למשל: ורסס תשל“ג, בקון תשל”ה. בהקשר זה יש להעיר על הצורך לפתח מעין “מד מהימנות” לבחינתם של דברי זכרונות, שיורכב ממספר קבוצות של שאלות: א) שאלות על המעמד. כגון: מהי מערכת היחסים בין בעל הזכרונות (א') למושא זכרונותיו (ב')? מה היה מעמדם בתקופה המדוברת? כיצד התפתחו מסלולי חייהם? האם א‘ הזוכר נשאר אנונימי וב’ התפרסם? או שניהם התפרסמו? או להיפך? האם היו חברים לאידיאולוגיה זהה או מנוגדת? ב) שאלות על הזמן. כגון: בני כמה היו? מתי נכתבו הזכרונות? מתי פורסמו? האם יש יותר ממערכת זכרונות אחת? מתי נכתבה ופורסמה כל אחת? בחייו של ב'? לאחר מותו? כמה זמן לאחר מותו? מהם ההבדלים ביניהן, אם ישנם? ג) שאלות על המקום. כגון: היכן היו בתקופה שעליה מדברים הזכרונות? מה טיבו של המקום? האם עזבו את המקום, שניהם או אחד מהם? האם יש למקומות גם משמעות אידיאולוגית (גולה וארץ־ישראל)? ד) שאלות על המגמתיות. כגון: האם נוטה בעל הזכרונות להבליט את חשיבות עצמו? להאדיר את חשיבות המקום ממניעים לוקאל־פטריוטיים? להשפיע על הזכרון ההיסטורי? להעדיף אידיאולוגיה מסוימת? להגדיל או להמעיט את חשיבותו של מושא הזכרונות בעיני הדורות הבאים? להכפיף את הפרטים לתמונת־יסוד אחת המעניקה להם משמעות, כגון זיהוי “שורש נשמתו” של האיש שבו מתאחדים הניגודים?  ↩

  26. שיטה זו נקט, למשל, מרדכי קושניר (1944), והיא זו שתיכנן גם עמנואל בן־גריון, כשהתכונן לפרסם מבחר פורטרטים ספרותיים על מי“ב. ספר זה מגשים במידה רבה את משאלתו של עב”ג.  ↩

  27. לא נמצאו זכרונות על שנות ילדותו המוקדמות של מי"ב במדז‘יבוז’ (1865–1868) ובפילאבה (1868–1869).  ↩

  28. כשדאי תרפ“ו. ראה עליו: קרסל תשכ”ז, ושם שיבוש בתאריך לידתו (צ"ל 1865).  ↩

  29. ראה מאמרי: גוברין תשל"ה.  ↩

  30. ייתכן שכשדאי זיהה את עצמו גם בדמותו של השה, המשכיל המדומה, המתואר בלעג בסיפורו של מי“ב ”הבן האובד“ (תר"ס). מי”ב עצמו העיד במפורש כי כשדאי הוא ששימש לו דגם לדמות זו. ראה בפרקי יומנו שפורסמו בגנזי מיכה יוסף ז, תשנ“ז, עמ' 63. בארכיון מצוי מכתב אחד ללא תאריך של מי”ב אל כשדאי, המאשר בקצרה ובקרירות את קבלת מחברתו “משא דומה” (קראקא תרס"ז). כמו כן שמור בארכיון מכתב ארוך של כשדאי אל מי“ב מט”ו בשבט תרס“ט, המתרעם על שלא קיבל ממנו חוות דעת על ”משא דומה“. זהו מכתב המושיט יד לפיוס לידיד נעורים, שנעשה ל”אדם גדול ובעל אבטוריטט בעולם ספרותנו“. בין הנימוקים להוציא. ממי”ב חוות־דעת חיובית הוא מציין, ש“הסופרים היותר מצוינים שבנו” כבר נתנו דעתם עליו “באופן נעלה ומרומם”, ומונה שלושה־עשר שמות מכובדים (ביניהם. מנדלי, אחד־העם, רבניצקי וקלוזנר). הוא מתנה בפני מי“ב את דבר מצבו הנפשי הרע ומצבו החומרי הטוב, וחוזר ומתרפק על זכרונות הילדות המשותפים: ”ימי למדנו בצותא חדא ועל ספסל אחד, בחדר אחד ומשל רב אחד“. נראה שמי”ב לא ענה לו ולא חיווה דעתו על ספרו, ובכך הגביר את טינת הילדות משכבר, שמצאה את ביטויה באותם זכרונות “עוינים”.  ↩

  31. פיינברג תרפ“ב. לפרטים על הכותב ועל זכרונותיו ראה: גנזי מיכה יוסף, ג, תשמ”ח, עמ' 32–38. נוסח זה, שנדפס מתוך כתב־יד, אינו שונה בעיקרו מן הנוסח בקונטרס.  ↩

  32. בטעות כתב נחמן הוברמן בהעולם שהיו אלה נישואיו הראשונים של מי"ב.  ↩

  33. בריינין תשכ"ה. יחסו האישי המסתייג של בן־דוד לאחד־העם. כפי שבא לידי ביטוי במכתב זה, אינו נזכר בביוגרפיה שחיבר יוסף גולדשטיין על אחד־העם (גולדשטיין 1992). בספר זה מתואר בן־דוד כמורם הפרטי של אחותו הצעירה ובת־דודתו (עמ' 51 ועוד) וכאחד מבני חוגו המצומצם (עמ' 99 ועוד).  ↩

  34. על כך העיר אבנר הולצמן בתשובה למכתבי מיום 13.2.1992. מוריץ היימאן הזכיר את הסיפור הזה במאמר ההספד שלו על מי“ב (1922 Heimann), ובעקבותיו הזכיר אותו עמנואל בן־גריון בספרו רשות היחיד (תש"ם, עמ' 131–132). בדברי הורודצקי ניכר בלבול ביחס לאותה תקופה בחיי מי”ב. כך, למשל, הוא מייחס את פרשת עבודתו של מי"ב בהעתקת מצבות לתקופת לימודיו בברסלאו (1891–1892), בשעה שלמעשה התרחשה פרשה זו ב־1906, כמתואר ביומנו של ברדיצ‘בסקי. באותן שנים היה הורודצקי בברדיצ’ב (עד 1907), בברלין (1907–1908) ובברן (1908 ואילך).  ↩

  35. הביטוי מובא אצל א"ר מלאכי (1966).  ↩

  36. ראה על כך בפרק השלישי לעיל. דוגמאות נוספות נזכרו בסקירתי על מהלך הביקורת על מי“ב (גוברין תשל"ג, עמ' 18 והערה 19). כולן רשומות בביבליוגרפיות על מי”ב.  ↩

  37. על גילוי הדמות שמאחורי הסיפור, על הרקע שלו ועל הסיפור עצמו, ראה בהרחבה: הולצמן תשנ"ד/1.  ↩

  38. על תגובתו הישירה של מי"ב, ראה שם, עמ' 93–94.  ↩

  39. ברודא תש“ך. על התגבשותה של חבורת ”צעירים“ בברלין, ראה: אורן תשמ”ה, בפרקים המתאימים.  ↩

  40. ניימארק תרפ“ב. ב”גנזי מיכה יוסף“ מצויים 117 מכתבים מאת ניימארק. מכתבי מי”ב. אליו,‏ 65 במספר, שמורים בארכיון בריינין בספריה היהודית העממית במונטריאול, וצילומיהם ב“גנזי מיכה יוסף”. חלקים מחליפת המכתבים הזו פורסמו על־ידי צפורה כגן (תש“ן, תשנ”ב).  ↩

  41. על מאבק זה נכתב הרבה מאד, במיוחד מן הבחינה הרעיונית, כגון: ריבלין תשט“ז, גולן תשל”ו, אורן תשמ“ה ולאחרונה הולצמן תשנ”ד/2. בה בשעה לא הודגשה כמעט הבחינה האישית.  ↩

  42. רשימתו זו על אותם ימים בברלין אינה מבוססת על עדות אישית אלא על ראובן בריינין (ראה בהערה הבאה). יותר משהיא מתארת מציאות, היא כפופה להנחות־יסוד מוקדמות בדבר חלוקת תפקידים קבועה בין מי“ב ”המשורר־ההוגה המתבודד בסתר אהלו לבין נחמן סירקין הלוחם־ההוגה והסואן בשער בת רבים“. מי”ב וסירקין גם לא נפגשו מעולם אלא ב“זכרונותיו” אלה של ברל כצנלסון. מי“ב בא לברלין לראשונה ב־1893, ואין שום עדות על קשר כלשהו בינו לבין סירקין (הערתו של אבנר הולצמן, 12.2.1991). הקושי לבור את גרעיני המציאות מתוך ההמצאות בז'אנר ”הזכרונות" הוא נחלתו של כל חוקר. כך, למשל, במחקר הזכרונות על ברנר (בקון תשל“ה; גוברין 1991, 1995; באר תשנ”ב) ובמחקר הזכרונות על רחל, ועוד הרבה.  ↩

  43. לא מצאתי תיאור כתוב של בריינין בנושא זה. ייתכן שפורסם בין פרקי יומנו שנדפסו בעיתונות יידיש ולא כונסו, ואולי (כך אבנר הולצמן) שמע ברל את הדברים מפיו של בריינין באסיפת האבל בניו־יורק, שבה נאמו שניהם על מי"ב (ראה: טויזנר תרפ"ב).  ↩

  44. אלה השמות שמזכירה מרי סירקין (תש"ל, עמ' 31–41), בתו של נחמן סירקין, המתארת את תקופת ברלין של סירקין וחבריו בשנים 1888–1889.  ↩

  45. ראה במיוחד: הולצמן תשנ"ו, לפי המפתחות, ושם ריכוז הביבליוגרפיה בנושאים אלה.  ↩

  46. אהרנפרייז תשי"ג, עמ' 64–69, וכן: Ehrenpreis 1921.  ↩

  47. בארכיון אין זכר ל“רומן” כזה, להוציא כמה איזכורים של אחיותיו של אהרנפרייז בחליפת המכתבים בינו לבין מי"ב (הערת אבנר הולצמן).  ↩

  48. על הנסיון להקים את הוצאת “תחיה” ראה: גנזי מיכה יוסף, ה, תשנ"ב, עמ' 20־25, ושם הפנָיות למקורות נוספים.  ↩

  49. על מוריץ היימאן ופרשת יחסיו עם מי“ב ראה בעיקר: עמנואל בן־גריון תש”ם, עמ' 70–72 ועוד. ב“גנזי מיכה יוסף” שמורה ההתכתבות ביניהם, הכוללת יותר מ־300 מכתבים בגרמנית שטרם פורסמו, ומחייבת מחקר מיוחד.  ↩

  50. שם, עמ' 68. על מי“ב וקלוזנר ראה, למשל, ברשימותיו של דן אלמגור (1/1980; 2/1980), ובעיקר מה שכתבו בגלוי זה על זה, כגון הפורטרט הרוחני המזלזל של קלוזנר ששרטט מי”ב (1909).  ↩

  51. המכתבים יתפרסמו בקובץ מי"ב, בעריכת אבנר הולצמן, המתוכנן להופיע בהוצאת מוסד ביאליק.  ↩

  52. על הקשרים בין מי"ב לסוקולוב, בצירוף חליפת האיגרות ביניהם, ראה: הולצמן 1995.  ↩

  53. זכרונותיה פורסמו לראשונה בגנזי מיכה יוסף, ג, תשמ"ח, עמ' 63–64, וחוזרים ונדפסים בספר זה.  ↩

  54. אפשר להשוות זאת לרצון העז של אנשים בימינו להופיע בטלוויזיה “בכל מחיר”, גם כשהחשיפה אינה מחמיאה להם במיוחד.  ↩

  55. להשערות בדבר הסיפור שאליו התכוון רויטברג, ראה: גנזי מיכה יוסף, ג, תשמ“ח, עמ' 42, הערה 13. ככל הנראה זהו הסיפור ”המחיצה" (תרס"ה).  ↩

  56. את מאמרו “הפורץ” (טשרנוביץ תרפ"ט) הקדיש לחיזוק ההצדקה הרוחנית של הערצתו למי“ב וליישוב אותה סתירה שמצא בו, תוך כדי בירור טיבה המיוחד של ”הריסה“ שהרס ביהדות. מסקנתו האמיצה: ”מהרסים כמותו ירבו בישראל!"  ↩

  57. ראה בספרי: גוברין 1991, בפרק “שיח סופרים”, בסעיף על ברנר ובריינין ופגישתם בברלין. וראה גם: אורן תשמ"ה, בעיקר בפרק השלישי ועוד.  ↩

  58. טויזנר תרפ"ב. אמנם יש להסתייג מן הדיוק, מכיוון שהדברים נרשמו מפי המספידים ולא נמסרו לפירסום על־ידיהם, אבל אין ספק שרוח הדברים נמסרה בנאמנות.  ↩

  59. ב“גנזי מיכה יוסף” שמורים 676 מכתבים של מי“ב אל הורודצקי. מאות מכתבי הורודצקי למי”ב שמורים ברובם במכון “גנזים”.  ↩

  60. עגנון העיד על כך, למשל, במכתביו לישראל כהן. ראה: גוברין (עורכת) תשמ"ה, מכתבים מס' 71, 100 ועוד.  ↩

  61. אהרנוביץ תרע“ג. וראה גם: עמנואל בן־גריון תש”ז. לרשימתו צורפה הקדשה: “לנשמת יוסף אהרנוביץ”. וראה גם: גוברין תשמ"ט.  ↩

  62. המשך לא ישיר אפשר לראות במאסף ארץ, שהופיע באודסה בימי המהפכה (תרע"ט) בעריכתם של אליעזר שטיינמן ושלמה צמח, יחד עם קבוצת “הצעירים” התורנית החדשה, ובו הוקדש מקום נכבד למי"ב הנערץ.  ↩

  63. בריינין תרנ“ז. פגישתו הראשונה עם יל”ג התקיימה בטבת תרמ"ט.  ↩

  64. מצוטט מתוך: ברדיצ'בסקי 1920.  ↩

  65. מתוך מכתבו של ברדיצ‘בסקי לברנר, 5.5.1920. בתוך: ברדיצ’בסקי־ברנר תשכ"ב, איגרת 145, עמ' 121.  ↩

  66. מתוך מכתבו של ברדיצ‘בסקי לברנר, 23.9.1920. שם, איגרת 150, עמ’ 125.  ↩

  67. דומה, שמאליה מתבקשת ההשוואה עם “מיתוס ברנר” וצורת מותו הקשה, כשתיק כתביו על גופו ספוג בדמו. ראה בהרחבה בשני ספרי: גוברין 1991, ובמיוחד גוברין 1995.  ↩

  68. מפעלם זה של בני משפחת מי"ב ראוי למחקר מיוחד, גם במסגרת הכוללת של טיפוח המורשת של יוצר על־ידי בני משפחתו.  ↩

  69. כגון: פרשת רצח ברנר; ימיו האחרונים של ביאליק; ולאחרונה – דן בן־אמוץ.  ↩

  70. ראה בתוך: גוברין (עורכת), תשל"ג, נספח ד‘, עמ’ 280–281.  ↩

  71. להלן פרטי גליון האבל של הפועל הצעיר: שנה טו, גיליון 7, כב בכסלו תרפ"ב (23.12.1921).  ↩

  72. אין ספק שיש מקום לניתוח סוציו־ספרותי מעמיק ומבוסס יותר של הקשר או המרחק בין הציבור הרחב לבין המעטים נושאי תרבותו דווקא בארץ־ישראל. זאת במסגרת בירור השאלה הכוללת יותר של היחס אל הגולה בארץ־ישראל עד מלחמת העולם השנייה.  ↩

  73. “אספת זכרון למ.י. ברדיצ'בסקי (נערכה ע“י ‘בית הועד העברי בברלין’ ביום כ”א שבט)”. [קטע־עיתון ב“גנזי מיכה יוסף”. לא איתרנו מראה־מקום].  ↩

  74. דבריו באזכרה היו תמצית הספדו שפורסם במלואו בהדואר (ריבולוב תרפ"ב).  ↩

  75. ריבולוב תרפ“ב. הדואר (היומי) שפירסם את ההספדים על מי”ב יום אחר יום חיזק את רושם נוכחותו ואובדנו.  ↩

  76. הלקין תרפ“ב. מן הראוי להשוות דברים אלה למה שכתב הלקין על מי”ב בשנים הבאות.  ↩

  77. צמח לא כלל את רשימתו זו בספרו הראשון, בארצות נוד (תרפ"ה) ולא בספריו האחרים, אולי בשל הפאתוס הרב שאפיין אותה.  ↩

  78. לא פחות בולטת היא התופעה של חוקרי ספרות ותרבות החוזרים ומגלים, כל אחד בשעתו, את תפקידו המרכזי של מי"ב בצומת חיי הרוח של התרבות והספרות והשפעתו בדורו ולדורות. יעידו על כך העדכונים הביבליוגרפיים ששוקד עליהם אבנר הולצמן בקבצי גנזי מיכה יוסף, שבהם מיוצגים מרבית החוקרים והמבקרים הפועלים בספרות העברית בארץ ומחוצה לה, ותיקים וחדשים כאחד.  ↩

  79. כך היה המנהג בימים ההם: מוכרי־הספרים, הנודדים מעיר לעיר, היו סרים עם שקיהם המלאים לבית־המדרש, מסדרים את סחורתם על השלחנות והאצטבאות, ובית־המדרש היה משמש להם חנות.  ↩

  80. כך נדפס במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  81. האותיות המפזרות הנמצאות בדברי מי"ב במאמרי זה נעשו על־ידי.  ↩

  82. “המחלמה” במקור המודפס, צ"ל: המלחמה – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  83. חלק מעבודה מדעית גדולה זו, שברדיצ'בסקי עבר עליה כט“ו שנה, יצא מעזבונו אחרי מותו (בגרמנית) על־ידי אשתו ובנו. הספר נקרא בשם ”סיני וגריזים": Sinai und Garizim. Morgenlandverlag. Berlin 1925­־1926.  ↩

המלצות קוראים
תגיות