רקע
ראובן קריץ
סיפור דידקטי של הידרדרות: על "לא שׂם זין" לדן בן־אמוץ
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: פורה; תשס"ו 2006

אתה מגזים, הוא אומר לי. בטח שאני מגזים. איך אפשר להגיד משהו שאכפת, שכואב, בלי להגזים? (163).


אֶת “רגל של בובה” שנדון בפרק הקודם השוו לא פעם השוואה־של־ניגוד עם “לא שׂם זין” של דן בן־אמוץ: ההצלחה בשיקומו של נכה־צה“ל מול הכישלון בשיקומו של נכה־צה”ל; האווירה האופטימית מול האווירה הפסימית. וניתן להוסיף: סיפור של צמיחה מול סיפור של הידרדרות. שתי התבניות, ההידרדרות והצמיחה, הן בעצם מין גלגול מן התבנית העתיקה - אולי העתיקה ביותר? - של מסע־החיפוש. ועוד קו משותף לשתי היצירות: כאן ספר המכריז על עצמו, שאינו ספרות, כי אם רפורטאז’ה, וכאן ספר, המכריז על עצמו, שאינו ספרות, משום שהוא בז לכל ספרותיות.


הדברים הושמעו כהרצאה באוניברסיטת תל־אביב בקורס “יצירות נבחרות בספרות העברית”, שבו מדי שבוע הופיע מרצה אחר. למרצים היה טעם שונה בבחירת היצירה שעליה בחרו לדבר, ראייה שונה של ‘יצירת מופת’ ושיפוט שונה בשאלה, אילו יצירות מן הראוי שייכללו בקורס. עצם הבאת ספר זה בקורס זה, בחברת יצירות מופת קלאסיות של הספרות העברית, גררה ויכוח ער בין המשתתפים.


סוג הסיפור

משוגעים. כולם כאן משוגעים. (285).


הרומאן מסַפר על הידרדרותו של רפאל לוין מבוגר שמינית וצנחן לנכה צה"ל וחולה רוח. אגב כך נעשה הקורא עֵד להידרדרותם של אביו מרדכי, של אימו דבורה, של אחיו אלי, של חברתו נירה, של גיסתו וֶירה ושל בעל הבית שלו פוגל - כל אחד על פי דרכו. מאחורי גורלותיהם של אלה, ברקע, וכסיבת הסיבות, נרמזת הידרדרותה של מדינת ישראל.

הקורא מתבקש להבחין בין ראייה זו של תוכן הסיפור, המדגישה את היסוד השלילי הרב שבו, ובין הערכתו, שכבר נרמזה בעצם הכללתו בַּקורס.


ההקבלה עם המדינה

משהו כנראה לא בסדר איתי… הפאראנויה הלאומית… (282–288)

בכמה מקומות בסיפור נרמזת הקבלה בין גורלו של רפי וגורלה של מדינת ישראל. רפי כותב לנירה בדמיונו שהוא רוצה להנציח את עצמו, שבעיית ההנצחה מעסיקה אותו ובמקביל לכך הוא מוצא, שזה קו המאפיין את המדינה:


כל המדינה־המזוינת־הזאת־מכף־רגל־ועד־הראש, אמרתי לו, היא מפעל הנצחה אחד גדול… מפחדים לשכוח ומפחדים להישכח. (285).


רפי חושש, שאחיו ואביו קשרו עליו להרעילו כדי להיפטר ממנו (282); מדי פעם נדמה לו, שמישהו איתו בחדר, מאחוריו, אף על פי שאין איש, ובמקביל לכך הוא מדבר על “הפאראנויה הלאומית, הפחדים משואה, החשש מפני סכנת השלום” (288). בבית החולים לחולי־רוח מלעיטים אותו סמי ארגעה למיניהם, אך לעיתים נותנים לו גם כדורי מרץ (282, 289, 293, 294), ובמקביל לכך הוא הוזה טיפול במנהיגי המדינה (בכדורי ארגעה) ובציבור (בכדורי מרץ והתעוררות):


הם מופרעים, הזקנים האלה, הם זקוקים לטיפול, צריך לתת להם סמי ארגעה חמש פעמים ביום. לראש הממשלה ולכל השׂרים… ולרוב הדומם המטומטם, לעם הישן את שנתו השלֵווה… הקורא על מעשי עוול, על שחיתות וריקבון וממשיך לנחור ולבחור אוטומאטית כמו שהוא בחר עד כה - טיפול מזורז באמפיטאמינים. ‘נובידרין’ ברשת המים הארצית, ‘מֶתאמין’ במשקאות הקלים, ‘פיתון’ בתוך החומוס והפלאפל. (289).


פוגל, בעל הבית של רפי, מתחיל לקרוא לרפי בשם יוסי, בנו שנפל (296) ונוצרת הקבלה בין רפי ורבים שנפלו. הקבלות אלו מודגשות רק בעמודיו האחרונים של הספר, אך למפרע, באופן רֶטרוֹאַקטיבי, הן מעוררות למחשבה, אם אין הקבלה רחבה יותר בין ההידרדרות של רפי מנער פעלתן ואופטימי לנכה חולה רוח, נכה־בגוף־ובנפש, והדגש בנכות־הנפש, ובין משהו שקרה למדינה, כפי שהיא מצטיירת בָּרקע של הספר.


המִבנה

אני מחרבן על האמנות. מי מדבר על אמנות בכלל? (196).


הספר ערוך ב־7 מדורים המזכירים את שבעת מדורי הגיהינום שעובר רפי, והם נחלקים למדורי־משנה רבים. הם נבדלים בשינויים מודגשים ומבוקרים של זווית הראייה: סקירתו הרֶטרוסְפֶּקטיבית של רפי מתחלפת ב“הקלטות ופרסומים”, מעין פרוטוקול של עדויות שנגבו וחומר־מידע; קטעים מסופרים ע"י מסַפר הרואה את גיבוריו מן החוץ, באים לסירוגין עם קטעי־מסַפר היודע את רחשי־הלב של גיבוריו; קטעים של מונולוג פנימי בנוסח זרם התודעה (או פארודיה על זרם התודעה, כגון הרהוריו של אלי בעמ' 112 ואילך) עומדים בצד קטעים מומחזים כתמונות במחזה וקטעי תסריט של קולנוע עם הוראות צילום טכניות. במדור “רגע של אמת” גם מסופר אותו מאורע מזוויות ראייה אחדות לפי שיטת הסרט “ראשומון”.

סגנון הספר מבוּקָר היטב, והערות־אגב רבות מפנות את תשומת־לב הקורא לסגנון זה. למשל, נירה רגישה למילים ‘ספרותיות’ כגון ‘ריגושים’, ‘מחדל’, ‘ביטחון’ או ‘עשתונות’ ומשתמשת בהן רק לפארודיה. ויש הבדל מודגש בין קטעים מדוברים לקטעים מצוטטים ממסמכים רשמיים. רפי, הגיבור המרכזי, רגיש מאוד לפראזות, הוא ער גם לצליל המילים, ובמקומות רבים הוא משתעשע בהעברת תבניות של ניבים ובלשון נופל על לשון: פרנויה בע"מ הופך לפרנויה בעם. הוא שנון בדיאלוג ומגיב על הניסוח על איש־שיחו: “איך אתה מרגיש?” - “לא איך, - מה.” או: “תהיה בן־אדם.” - “חצי בנאדם, זה המַכּסימום.”

יש סטיות מן המקובל בתחביר ובדקדוק: “היית צריך להיות איננו עכשיו” (260). “הוא ראה שאני תודה” (81). “הז”ל אזל" (224). “מות המת. מות אמת. אמת המת. אמת להמיתה. אמת על המיטה. המת על המיטה” (281). רפי נהנה מניסוחים יפים: “איזה יופי של משפט!” (260).

חזויות דקות רומזות על העתיד להתרחש, וגם זה מסימני המבנה הספרותי. רפי מדבר על הלייטמוטיב של חייו ועל איזו חוקיות: “הכול קורה לי ברגע האחרון” (24). פציעתו נרמזת לפני שמתברר לקורא חד־משמעית מה קרה (12, 24, 25, 39, 50, 59, 65). מחלת הרוח של פוגל נרמזת כבר בעמ' 21, מחלת הרוח של רפי - בעמ' 51, הרעיון שהאח והאב ירעילו אותו נרמז כבר בעמ' 112. בקיצור: לספר מבנה מבוקר ומשוכלל, לפי כל כללי האומנות, שהוא כה בז לה, במוצהר.


סיפור מגמתי

אני צועק וצורח שיהיה שקט, נלחם בנשק נגד השימוש בנשק, מטיף נגד המטיפים. (168).


הספר מלא קטעים המנסים לשכנע את הקורא בצדקת איזה רעיון. במקרים רבים מושָׂם רעיון זה בפיו של יענקלה ספיבק, כשרפי מביע את הסכמתו הגמורה לדבריו. למשל, בשעת ויכוח על ציוריו של ירמי אומר יענקלה:


מי אומר שבינוני זה רע? ומי מחליט, שרק אדם שמחדש משהו יש לו זכות לדבר? וכאן פיתח יענקלה תיאוריה שלמה… הוא תקף את שיטת ההערכה, לפיה כל מה שזול ומצוי הוא בתחתית סולם ההערכה, וכל מה שנדיר, יחיד במינו ויקר המציאות, הוא בראש הסולם. איזה בול שחור ומסריח של חצי פֶּני שווה מיליונים רק משום שהוא נדיר, הוא אומר, והשמש והאוויר והמים לא שווים גרוש, רק מפני שהם מצויים בשפע. צודק מאה אחוז… מי אומר, שמוכרחים להתחרות? למה צריך להיות הכי טוב במשהו? התרבות המערבית דוחפת אנשים להתמחות, ציוויליזציה של ספציאליזציה. כל אחד רוצה ונאלץ להיות מומחה לדבר מסוים, וכולם נדחקים ומטפסים זה על זה כדי להגיע לאולימפוס… למה לא להיות ממוצע ואחד ממיליונים? תאכל דגים מבושלים בזר של עלי דפנה, שב בצל מתחת עץ, תשמע מוזיקה, סַפר סיפורים, צייר חלומות בחול ותתנגב בדיפלומות. שישברו לעצמם את הראש המשוגעים האלה שרודפים אחרי כסף, כבוד, יוקרה, סטאטוס, וכל החרא הזה. תחי הבינוניות! זה יופי לאכול בינוני, לישון בינוני ולזיין בינוני. לא יותר מדי, לא פחות מדי. צודק מאה אחוז, ינקלה. (31–32).


יש נאומים על יחסי ילדים והורים, מובעת הדעה שעניין הסמים אינו נורא (36, 60), מובאים דברים בזכות התרת הזנות עם המלצה לאפשר כך יחסי־מין לנכי צה"ל (251–252), להתיר הומוסקסואליות של מבוגרים. עניין זה אופייני: אינו קשור לשום מוטיב בעלילה, אך הוא מובא כחלק של ‘השקפת העולם המתקדמת’ העומדת מאחורי הספר.

מלבד קטעים דידקטיים ישירים, רבה הדידקטיוּת העקיפה: הספר מביא עובדות ואינו מקשר ביניהן, אך הקורא מתבקש לקשר ולהסיק מסקנות: האב תומך נלהב ברעיון ארץ־ישראל השלֵמה ומתפרנס ממכירת אביזרי חקלאות לַ’שטחים'. כך א“י השלמה בשבילו א”י המשתלמת (263). הוא חובב עתיקות ואוהב להזכיר נשכחות, הוא חי בעבר ואין לו קשר עם בנו.

האב חֵרֵש וחֵירשותו במשמעות המילולית הופכת לחירשות מושאלת, סִמלית: לפגישה האחרונה עם הבן הוא שוכח לקחת סוללות למכשיר השמיעה שלו, דוחה את הצעת האם לנסוע ולהביא סוללות אחרות, וכך הוא מנהל מונולוג ללא הפרעה, בטענה שאינו שומע את דברי הבן. המשמעות המושאלת של חירשותו מודגשת בהקבלה בינו ובין אלי, גם הוא איש עסקים, שאינו חרש ממש, ובכל זאת אינו מסוגל לשמוע את דברי רפי אחיו. האב נתחרש מהתפוצצות רימון - לפי דבריו בקרב בקלקיליה, ובאמת - במתבן של עין חרוד. כך בעיות הביטחון גרמו לחירשותו ולדבקותו בעבר: הוא חוזר שוב ושוב על סיפור קלקיליה הבדוי (15, 55, 87, 271). רפי רואה באביו את נציג דור הזקנים:


אתה וכל בני דורך, הסוחרים, העסקנים, חברי הכנסת, השרים. לך תגן על העתיקות שלך בעצמך. תשב אתה שם ותמשיך לנאום על מערת המכפלה ועל אבנים מושתנות עם לב אדם. (276).


האב דוגל ברעיון הפוליטי של “אין ברירה”: שהמלחמה תימשך עוד שנים רבות ומצדיק את הקורבנות:


בנינו נופלים במערכה למען נחיה כולנו. אין ברירה, נגזר עלינו לחיות על החרב.


לא במקרה שׂם בן־אמוץ כאן בפי האב את דבריו הידועים של משה דיין: האב נציג של מחנה מסוים, ולא במקרה אב זה אינו חס על גורי החתולים ומטביע אותם בגיגית (108), כי בהקבלה לכך אינו חס על חיי הבנים, הוא חס רק על כסף:


עושים לך טובה שמוכרים לך נר חרס ב־210 לירות. אמנם נר יהודי, אבל יש גבול. (109).


הוא דורש שיעניקו אות הצטיינות להורים שכולים, מגן־דויד שחור על רגע אדום (155) ורפי מרגיש ש“מהרגע שנפצעתי הוא עונד אותי על החזה, אני התרומה שלו למאמץ המלחמתי.” האב ואלי באמת אינם רוצים בשלום בעומק ליבם:


המלחמה כאלמנט חינוכי, כדבק לאומי, כתמריץ כלכלי, היא דבר כל כך חשוב, שמשהו הרי מוכרחים לשלם בשבילה, וזה לא כל כך נורא. הרוג אחד או שניים ביום… זה מעודד את הילודה, זה מאחד את העם. צילומים בעיתון, הלוויות ממלכתיות, סיר הלחץ עובד. כור ההיתוך פועל - שמח.


מכאן טבעי, שרפי מאשים את אביו עם דור האבות, שהוא אשם בפציעתו (269):


אתה אשם במלחמה הזאת מפני שאתה לא עושה שום דבר למנוע אותה.


שני עולמות

“נזכרתי במשהו מצחיק,” אומר רפי.

“מה קרה לנו, אני לא יודע,” אומר האב.

“עשרת אלפים איש ראו,” אומרת האם ועיניה בחלון. (268).


חוסר הקומוניקציה המודגם בשיחה זו הוא אחד הנושאים המרכזיים בסיפור: שני דורות עומדים זה מול זה - אך לאו דווקא דורות ביולוגיים: אלי, האח, שייך למחנה האב - ואין ביניהם לשון משותפת. כל אהדת הספר נתונה למחנה האחד, כל הצדק בצד שלו. מבחינה זו עיקר המסר של הספר: עולם הצעירים סימפאטי בהווי שלו וצודק בהשקפת העולם שלו. מסר זה מועבר בעקיפין על ידי הצגת יחסיו של רפי עם אביו ואחיו מצד אחד, ועם נירה וּוֶרה מן הצד האחר. האב והאח מדגימים את הסתאבותן של הדעות המקובלות של אוהדי הממסד, ושתי הבנות מדגימות את תכונותיו היפות של הדור הצעיר.

כדי שההתקפה על דור הקשישים, דור הממסד, תהיה משכנעת, צריכים הצעירים, התוקפים, להיות מהימנים וסימפאטיים. ואכן, אהבתם של רפי ונירה מעוצבת כאהבה אידיאלית, וכמה פרטים בה כמו באים להכחיש האשמות שגורות בפי הדור הקשיש: “המתירנות הזאת… תיכף קופצים למיטה…”

אבל הוקרה בין רפי ונירה מדגים את ההפך: למרות שנירה מתקלחת ערומה לעיני רפי ולמרות שהם כל הלילה יחד במיטה, אינם באים ביחסי־מין אלא לאחר שהם לומדים להכיר, לאהוב ולכבד זה את זה (“שאלון היכרות” 44–59). לנירה יש כרטיס ביקור תרבותי מפורט:


היו ימים שבהם לא הייתה מסוגלת לשמוע שום דבר חוץ מבאך, ויוַאלדי, פרגולזי, סקארלאטי, אלבינוני ושוב באך באך באך (58).


וכן נמסרים פרטים על טעמה בקריאה (47) ובציור (48). “נירה עשתה אותי לבנאדם יותר טוב” מעיד רפי (58). אינו מוכן לספר פרטים על היחסים האינטימיים ביניהם:


וֶרה אמרה לי פעם, שהאהבה מתחילה איפה שהמילים נגמרות… אי־אפשר לתאר דברים כאלה (56).


אבל למרות - או בגלל - היעדר התיאורים, עומדת נירה בסיפור מהימנה וסימפאטית.

אילו היה רפי איש “מצפן” המתנגד מראש לצבא ולכיבוש, בודאי לא היה מהימן על הקורא. אבל רפי אוהב את הצבא (60–62) וחש בתחושה עמוקה את השותפות וההשתייכות, ולכן הוא מהימן יותר בשעה שהוא מתחיל להסתייג מפיצוץ בתים בכפר ערבי (63), וכשהוא מביע את שאט נפשו ממנהיגי המדינה, ממדיניותם ומן הציבור הבוחר בהם וההולך אחריהם.


שם הספר

שיגידו מה שרוצים. אני לא שם זין. (13).


זהו ניב המופיע במילונם של בן־אמוץ ונתיבה בן־יהודה ועימו ההסבר: “ביטוי המציין אדישות מופגנת, משפילה.” הוא בא פעמיים בסיפור (13, 152). בראשונה הוא מתייחס לדברי ההורים, בשנייה - לדעותיו של רפי על נשים: “בלי זין לא שׂמים עליך זין”. במשמעות רחבה יותר מכוונת הכותרת ליחס הדור הצעיר שבספר אל הדור הוותיק על האידיאולוגיה שלו, על סולם הערכים שלו, ועל העברית שלו, שבה הוא מבטא אותם: אנחנו מסתייגים מהם הסתייגות מוחלטת, איננו מאמינים להם כלל. מפני שהעימות בין שני העולמות מבוטא לכל אורך הספר גם כעימות שני סגנונות בעברית, ומפני שהספר תומך תמיכה מלאה ונמרצת במחנה האחד, טבעי ששמו יבטא את התמיכה הזאת ואת עצימותה בסגנונו של אותו מחנה.


הסלנג

כוסוחתו, הפוץ הזה.


כדי לתת מהימנות למשא המגמתי־הדידקטי הכבד, גדוש הספר ביטויי סלנג המצויים רובם ב“מילון עולמי של העברית המדוברת”, חוץ ממעטים כגון “גָזִייה” ו“סוּטוּל”:


כוסוחתו, אמרתי כמו שמוק, כל הבבלת האלה שווים לתחת. אחדים ילכו קקן, גברים שהיו להם ביצים, ממלאים את הראש נאפס, מתמסטלים עד הגג. וכל החרא הזה בשוטפת, באיזה עולם מזורגג…


אין זאת מובאה מדויקת, אלא דברים מלוקטים. השימוש בסלנג זה הפגנתי ודידקטי גם הוא. סיפור רגיל בלא סלנג “לא מזיז שום דבר לאף אחד” (11):


להקיא, פשוט להקיא מהעברית היפה והחגיגית והספרותית. ‘עגמימות מיוסרת וצייקנית’, ‘הזמן משתרך בעצלתיים’, ‘אפלה מתנשמת ובוגדנית’… הספרותיזם המסריח שמנפח את רוב הספרים. ‘מִשֶפָּקח את עיניו למרחבים הרדומים שנשתרעו לפניו עד מלוא האופק, חש לפתע משב רענן של תקווה עלומה ממלא את חדרי ליבו’ ויוצא מהתחת שלו!' (174).


הסלנג בא לאפיין את נציגי הדור הצעיר, את יחסם הרגשי העז והספונטאני לדברים. הוא משרת את העימות הרעיוני והרגשי בין שני סגנונות־חיים ומסווה במקצת את הדידקטיות: עד כה לא הייתה הספרות ההמגמתית כתובה בסלנג כזה.

עם זאת, לעיתים הוא נוטה יותר לסלנג דור הפלמח מאשר לסלנג של בוגרי השמיניות בצפון תל־אביב ב־1970. המילה ‘פוץ’, למשל, במשמעות “כינוי משפיל מאוד לאדם גועלי, נבזה, רע, טיפש” כבר יצאה מן השימוש בפי השמיניסטים. אבל בעיה זו אינה חיונית לספר, כי רוב הקוראים אינם מומחים לסלנג דווקא, וסגנון הספר מתקבל עליהם כללית כמהימן.


האירוניה העצמית

מהפכות הוא עושה, הפוץ הזה! באמת שאני לא בסדר (172).


רפי מתייחס לעצמו במידה גדושה של אירוניה:


למה אני מוכרח להפוך כל אבן שהשתינו עליה ולבדוק, אם אולי גם חירבנו עליה מהצד השני? אני לא מסדר לעצמי מוזיאום פרטי של ערכים מקודשים בתאורת פלורסצנט?


וכך גם נירה:


יצאתי לגג, נשמתי עמוקות את הבוקר החדש. (היא נשמה עמוקות את הבוקר! חיבורים היא כותבת!). (80).


וכן גם המחבר, בניסוח תולדות חייו שעל עטיפת הספר:


שמו של דן בן־אמוץ קשור במידה זו או אחרת, לטוב ולרע, לתהילה ולשִמְצה, בתופעות החיוביות ו/או השליליות כדלקמן: בן־שמן, דגניה ב'… “איך לעשות מה”… “ארץ ציון ירושלים”… ועל כל אלה ועוד כמה דברים הוא “לא שם זין” עכשיו.


מוטיבים גרוטסקיים

שלוש שעות הייתי דבוק לעץ. הייתי בתוך הקליפה שלו וצמחתי יחד עם העץ מתוך האדמה ואל תוך השמים (39).


בספר פזורים מוטיבים גרוטסקיים. הדבר מתחיל בניכור המילה על ידי שינויים בכתיב: מרדל, ברטחון, עשתרונות (51–52); עובר למשחקים בשינויי עיצורים: רפי קורא לנירה ‘בירה’, ולבירה - ‘נירה’. לכן הוא שר: “הבו נירה, ונשירה…” ומכריז: “נו לַגבר נירה!” והיא מזמינה מודעה::רפאל לוין ובח“ל, בירה לבית חזן, נשואים” (83). ומעביר תבניות של ניבים על ניבים אחרים: “לחם בחמלה שלוש פעמים ביום” (153). בספר שכיחים מימושי ניבים, כלומר, החזרת המשמעות המילולית לניב השגור במשמעות המושאלת:


אחת משגעת, שמתי ככה בצחוק את היד על הכתף שלה. אז היא אומרת לי: שמע, תוריד את היד. אז הורדתי אותה (מוריד את הפרוטזה) ונתתי לה אותה. איזה בידור! (122).


מאחר שהפרוטזה היא יד לכל דבר, מציע יגאל לרפי פוזה לצילום (123):


תעשה את עצמך כאילו שאתה קורא מתוך כף הפרוטזה. זה מצחיק מאוד.


וכן:


היה בחור מאשדות יעקב שהלכו לו שתי הרגליים. קראנו לו ‘השקר’. לַשקר הלא אין רגליים (191).


לנירה עיניים בצבע הים (40) ורפי טובע בתוך המים (43). רפי “נתפס” ליופי של ציור אחד ואינו יכול לצאת מתוך הצבעים והקווים (39). במקום ‘איזשהו’ ו’איזשהם' רפי אומר ‘אֵישהו’ ו’אֵישהם' - וזה מימוש שם הספר (50). ועוד.

משפטים רבים משתעשעים בעירוב המשמעות המילולית והמטָפורית:


מוכר זבל כימי וקונה זבל היסטורי. הראש שלו מלא פארתיון אבל השורשים מגיעים עד אברהם אבינו. כל שבת נוסע לחפש את עצמו בחנויות של סוחרי העתיקות… אני הייתי קוטף רקפות, והוא היה קוטף לי פסוקים מהתנ"ך. משני צידי הכביש השמש עמדה דום וזהירות רפי: אתה דורך על תולדות עם ישראל. (156).


בצד העירובים הלשוניים יש עירובים תוכניים רבים מכל הסוגים: “כאשר הרימון התפוצץ במתבן עין־חרוד ליד קלקיליה…” (87) משקף את תערובת האמת והמיתוס במוחו של מרדכי לוין. עירוב הווה ועבר חל במוחו של רפי, שעה שאימו מביאה לו לשונות־חתול משוקולד, מזכירה לו, איך בתור ילד היה אומר ‘קיצי’ במקום ‘שוקולד’ ובינתיים רפי רואה, בהווה, איך אביו מטביע שלושה גורי חתולים בתוך גרב שקופה (“בתנועה איטית מאוד… ושקט”), ובינתיים האם מתפלאת, על שאינו טועם מלשונות החתול (108).

בעיקר שכיח העירוב בין האנושי והמכַני בתיאור הפרוטזות: “עורקים וגידים מפלסטיק ועצמות מנרוסטה.” (159). “ידנו האחת עושה במלאכה, השנייה אוחזת בשלח והשלישית, המלאכותית, מושטת לשלום.” (161). בבית המלאכה עומדים בשורה גדמים מגבס, פרוטזות מעץ, קביים מאלומיניום, פרוטזות מחומר פלסטי - וכולם נושאים שמות של אנשים (120). האב מחבר את עצמו למערכת סְטֵריאופונית ומתחיל לנאום (155). הוא עונד את רפי על החזה ליד אות ותיקי ההגנה (155). קטעים רבים מתארים את שיבוש תבנית הגוף בהומור של גרדום:


שיהיה בן־אדם, עם רגליים, בלי רגליים, אבל שיהיה בן־אדם. כבר חמישה לשבע. בשבע אני כבר לא אהיה בעבודה. (118).


יגאל מסַפר על מותו של עמוס (200):


שישה ניתוחים. ריאה, כליות, יד אחת, חצי פנים - מה לא עשו לו? פתאום התחיל לשיר בקול חלוש ‘בטו־טו־טו־טו, הערבים…’ הוא לא יכול להמשיך.


רפי עורך הקבלה בין חרקים ובני אדם: לאחר ששמע, שחרקים יכולים להצמיח רגל חדשה במקום אחת שאיבדו, הוא עוקר רגליים לחרגולים וצרצרים, מחזיק אותם בקופסאות ליד מיטתו וקורא לגן־החרקים שלו ‘מרכז השיקום’ (105). האם מערבת את אישיותה עם רפי: כשהיא נזכרת איך היא ילדה אותו וחולמת, איך הוא יתאמץ ויוכל ללכת, מתערבבים שני המאמצים, והיא רואה את רפי - יולד (86). מצויים בסיפור גם מוטיבים גרוטסקיים טיפוסיים נוספים, כגון קיפאון ותנועה המתחלפים זה בזה, עירוב הנשגב והנלעג, מציאות וחלום וגלגולי צורות. לרוב עומד הגרוטסקי בשירות הסרקסטי:


מי אומר שאני אהיה לבד? לא שמעת על האורגיות של הנכים? דבר לא נורמאלי! שניים, שלושה זוגות, מתחלפים כל הזמן… בפרוטזות. (190).


או:


שכבתי באורטופדיה. פעם היצגנו במחלקה את ‘החולה המדומה’, קטעים, זאת אומרת. הדפסנו פעם מודעה בעיתון: לקומדיה מוזיקלית דרושים באופן דחוף: חצי משותק, שני קטועי רגליים… ליוצאי צבא בלבד. (207).


השקפת העולם

אני קיימת במקרה. שוכבת בחדר של רפי ולגמרי במקרה, בגלל איזו התנגשות של שתי תנועות לאומיות במזרח התיכון, הוא איננו כאן. (80).


ביסוד השקפת העולם של הספר מונח דואליזם טראגי בין היחיד והכלל. מצד אחד קיימת “הגלקסא של שביל החלב” ומן הצד האחר קיים “וירוס אחד יחידי” (126). והטראגי הוא, שהגיבור, רפי, ואיתו המחבר, רואים את שניהם בעת ובעונה אחת: הגלקסא חסרת משמעות בלא חוויית האושר והסבל של היחיד (“איך נראה גופי, כשאינני חשה בו? פשוט לא קיים”. 80).

אך היחיד, עם שהוא עולם ומלואו - חש באפסותו. קרע זה שבין המַקרוקוסמוס והמיקרוקוסמוס מתגשר בתחושת הרמוניה רק במשגל או בטריפ שלאחר לקיחת איזה סם.

גם נירה, גם רפי, כשהם נזכרים, כל אחד על פי דרכו, בחוויות האהבה שלהם, מוצאים בהן אחדות של חיים־ומוות. נירה נזכרת:


כאן על המזרון. שאיפה בלתי נתפסת. ערגה בלתי מובנת שהתממשה. לידה של אישה, תוך כאב, צעקה חנוקה, נמסות, התמוססות - גסיסה. לוּ המוות היה משהו דומה לזה, בחזקה עשירית - כולם היו הולכים לקראתו ברצון. היו מתים למות. (82).


ורפי נזכר:


שחיתי באגם של מים צלולים־צלולים במקום שאף פעם לא הייתי בו. והמים היו קרים אבל הם בעצם היו חמים והם זרמו בתוך הגוף, נכנסו ויצאו מתוכו ופתאום, נניח, הייתה שם מישהי, לא רחוק ממך, ומישהו ירה בה. וראיתָ, פשוט הרגשת איך החיים יוצאים לאט־לאט מתוכה והמים נעשים אדומים. אפילו אם תספר לו שהיא חייכה, הוא אף פעם לא ירגיש את הטעם המתוק העצוב הזה של מוות איטי בידיים שלך. (56).


את תחושת ההרמוניה הקוסמית כביכול שהתנסה בה רפי בשעת הטריפ הוא מתאר לנירה במילים אלו:


כשהתקרב למקסימום עד העולם החדש [מסַפר רפי לנירה] שהתגלה לעיניו בצדף, כשסגר את הזום־אובייקטיב עד הסוף, הייתה לו הרגשה שהגיע למהירות האור ואם יצליח לפרוץ את המחסום האחרון הזה הוא ייהפך לאנרגיה או שימצא עצמו בעולם ארבע־ממדי, שבו יראה גם את העבר והעתיד בבת אחת… הצדף, הוא אמר, הוא פּלָנֶטה מיניאטורית, וכמו תא זיכרון אלקטרוני בגודל של ראש סיכה, המסוגל להכיל את הטקסט המלא של כל התנ"ך, כך בדיוק מכיל כל צדף תמונה מדויקת של העולמות הפנטסטיים שנתגלו ויתגלו לעיניו של הנוסע בעיצומו של הטריפ. צדפים אלה מפוזרים לאורך החופים לא רק כמזכרת, אלא כדוקומנט… (127).


ניתן לראות בדברים אלה השקפת עולם תחושת חיים קיומית מסוג חדש: מין גרסה חדשה של פנתיאיזם טראגי.


הערכה

הסיפרותיזם המסריח שמנפח את רוב הספרים… (174).


מאיאקובסקי דרש לזרוק את הפושקינים מעל ספינת ההיסטוריה, אך סופו שהתפייס עם יריבו וכיום עומדים שירי שניהם זה בצד זה במדור גדולי השירה. וכך אירע גם לשלונסקי שמרד בביאליק. טועים אלה, שאינם רוצים להניח לבן־אמוץ שיסתפח בנחלת הספרות העברית, וטועה בן־אמוץ, אם ברצינות הוא רואה הבדל עקרוני בין כתיבתו ובין “הספרותיזם”: עגנון נוקט בתכסיסים ספרותיים עגנוניים, ובן־אמוץ נוקט בתכסיסים בן־אמוציים. כיום תהום פעורה בין שתי השקפות העולם ושני הסגנונות. כיום קשה לאהוב את שניהם, ולכן הספר מומלץ לאלה, שעייפו מעגנון. אבל בעתיד הם יעמדו יחד בארון הספרים.

המלצות קוראים
תגיות