קישור חיצוני או ענייני?    🔗

בפרק הקודם עסקנו בסיפור־חניכה ריאליסטי בנוסח העיירה הקרתנית בארצות הברית, ובדרך התקבולת והתקבולת הניגודית עשוי להתקשר לכך העיון ה“הוא הלך בשדות” למשה שמיר. אורי כהנא, גיבורו של שמיר מסיים את בית הספר החקלאי ובא להשתלב בחברת המבוגרים של הקיבוץ שלו “גת־העמקים”, וכמו ב“הצגת הקולנוע האחרונה” קשורה החניכה גם כאן בהתנסות ראשונה ביחסי־מין, בלימוד אמת מכאיבה על נישואי ההורים, כמו שם גם כאן מסתיים הסיפור במוות… כמובן, כל אלו ‘נקודות אחיזה חיצוניות’ בלבד, כדי לקשר את החוליות: האקלים החברתי והתרבותי, אופי הגיבורים ולבטיהם שונים לחלוטין בשני הסיפורים, ואף תבניות הסיפור המארגנות את העלילה שונות הן.

במה עסקה הביקורת?    🔗

עד כה עסקו בזיקתו של רומאן זה לשלושה תחומים: למציאות, ליצירתו של שמיר ולכלל הסיפורת של דור המאבק לעצמאות. הסקירות הראשונות טיפלו בעיקר בהערכת הסיפור מתוך השוואה של החיים המתוארים בו - ובעיקר אופיו של אורי ויחסו אל הסובב אותו - אל החיים שמחוצה לסיפור, אל המאפיין והמייצג את בני הדור השני בקיבוץ. כעבור שנים, כשנצטרפה תחנה לתחנה בדרכו הספרותית של שמיר, בא דן מירון לתאר את כיוונה הכללי של דרך זו, ודבריו על “הוא הלך בשדות” מתקשרים לראייתו את יצירת שמיר ככלל:¹

לדעתו, יש מחלוקת על הישגיו של שמיר, אך אין מחלוקת על מרכזיותו בספרות התקופה. לשמיר נטייה לניסוי ולהרחבת התחומים. ובכך הוא קוטב מנוגד ליזהר. יזהר מגביל את עצמו, שמיר פורץ ומנסה לגוון מסֵפר לסֵפר את דרכי הסיפור ואת החיים המתוארים בו. יזהר איש־הנובלה, שמיר - איש־הרומאן. דרכו מוליכה מן הסיפור הדרָמָתי הקונטראפונקטי אל הרומאן ואל המחזה, אך בכל אלה מתגלה קו רצוף: מפעמת בו חוויית היסוד של כוח היסטורי עולה, של חברה המתאפיינת ע"י רצונה לכבוש ונכונותה להקריב קרבן ולדרוס את יריביה. עמדתו של שמיר כלפי חברה זו דו־ערכית. שמיר כמו מתבונן באורי בסקרנות: הינה נציגו של הגל החדש, של הכוח העולה. בטכניקה של ניכור הופך שמיר את אורי לסמל, מטרתו להעמיד מהות כוללת מרשימה בעריכת פוטומונטאז'.

בתוך כך מגלה מירון תקבולות בין אורי וגיבוריו המאוחרים של שמיר: גילויים של עזובה, הריחוק מן הבית, קבלת החופש כאדנות וכהפקרות: אורי כמו אהרן (“תחת השמש”) ואליק (“במו ידיו”) וינאי (“מלך בשר ודם”) הוא בנו ואדונו של הנוף ומפעם בו הרצון לכבוש: נוף, נערה, עמדה בחברה. ומתוך כך ניכרים הלבטים - של הגיבור ושל מחברו - בעניין האחריות המוסרית המתקשרת לכל אלה.

גשרון שקד לעומתו דן ברומאן זה בהקשר של סיפורת דור תש"ח:²

לדעתו, הבעיה המרכזית בספרותו של דור זה היא בעיית האנחנו והאני, הפרט והכלל. הדור מעדיף את החברתי על הפרטי ומפעיל קנה מידה חברתי של הערכה: את הגיבור בסיפור דנים על פי התנהגותו החברתית. בעיית ההזדהות היא בעיה מרכזית לגיבורי הסיפורים, ובכך הם קרובים לגיבורי הספרות הסובייטית. הם מקבלים את דינה של החברה תוך התמרדות מוגבלת. ערך עליון הם רואים בחיי הצוותא מתוך הזדהות עקרונית עם הוויית הארץ. תשוקתם לקחת חלק. אינם מורדים באבות, הם ממשיכים בדרכם, אך בלא פרובלמאטיקה היסטורית. מקורות היניקה של סופרי הדור הצעיר הם סופרי העלייה השנייה והשלישית. הנורמה הסגנונית שלהם אינה קירבה אל לשון הדיבור, אלא הם יוצרים לשון ספרותית מובהקת בעקבות מנדלי, תרגומי ברקוביץ וסיפורי הזז, ונוטים לסלסל ולפרכס: חוזרים על מילים, כופלים אותן, מרבים באנאפורות, בארכאיזמים ובניאולוגיזמים. תוכן הסיפורים באנאלי, הסגנון בא להוסיף לו ניכור, העצמה וריגוש.

מה זה ‘ריאליזם’    🔗

דבריהם של מירון ושקד התקבלו. ואנו, כדרכנו, מתכוונים לדון בתבניות: מה ‘הקווים הספרותיים’ (בהקבלה ל’קווי אופי') המאפיינים רומאן זה - הראשון - של שמיר? מה תבניות הסיפור המרכזיות שלו?

לדעתי הקו המאפיין את “הוא הלך בשדות” הוא הריאליזם. מאחר שלמילה זו בביקורת משמעויות אחדות,³ נגדיר מה המשמעות שאנחנו מייחסים לה כאן: הכוונה לסיפור שגיבוריו מרכזיים בחברה ולא שוליים, שהמצבים שהם נקלעים לתוכם או יוצרים אותם טיפוסיים ולא חורגים, ואשר ניתנת להם הנמקה פסיכולוגית, חברתית וספרותית; סיפור שיש בו אֶפּיות ודרָמָתיות - מידה של פירוט בתיאור וריכוז בעלילה, אשר משתדל להראות תמונת חיים שלֵמה ותיפקודית, המתקשרת קשר ‘אורגאני’ לעלילה, והמוגש בדרכי־הגשה (לשון, זווית ראייה) ממוצעים, שאינם מבליטים עצמם במידה יתירה; סיפור אשר ממשיך מסורת אשר נתבצרה במאה התשע־עשרה בסיפורת של באלזאק, סטֶנדאל, פלובר וטולסטוי ואשר נמצאו לה ממשיכים רבים עד היום. הנזקק ל’ריאליזם' במשמעות זאת, אינו מחווה בכך דעתו, אם אכן ניתן ביטוי הולם למציאות שמחוץ לרומאן, ואין בדבריו כל הערכה של ‘טוב’ ו’רע' מצד זה.

גיבורים ‘מרכזיים’    🔗

גיבורי “הוא הלך בשדות” מרכזיים לחברה שלהם: אורי בנו־בכורו של הקיבוץ - הדבר מודגש מיד עם תחילת הסיפור (12)⁴ ומקובל על הכול:

הוא מוקף חיבה של החברות הוותיקות (אטל) ושל החברים, בהחלפת העובדים בפלחה, במקלחת, בעבודת הבציר, בפלמ"ח, תמיד הוא במרכזם של חיי החברה.

וכן וילי אביו: במשך שנים היה גזבר הקיבוץ, הוא מאנשי הפלחה המובהקים, בונה הגשר, מדריך הנוער הבכיר. “אוהבים אותו כולנו בקיבוץ” מעידה אטל (18). הוא “מהחברֶה ותיקים… אחד מאיתנו, מהגרעין הראשון” ולפי דבריו של פסח ברור, שכאשר וילי מתגייס לצבא הבריטי -

בדומה לכך רותקה אימו: בעבר הרחוק, כששהה הקיבוץ במושבה, בימים של “חולין, לילה וחולות”, היא הייתה היפה בבנות הקיבוץ: “כלילתו של הקיבוץ הייתה, רותקה, רותקה השחרחורת” (48). באותם ימים הייתה קשורה בבִּיבֶּרמָן שאז היה מרכזי גם הוא: “עמדתו בקיבוץ, גדולתו בתנועה בגולה, עשאוהו בכל זאת מרכז”. רותקה הייתה חברה מרכזית בוועדות, מכובדת ואהובה: “רותקה הייתה אהובה ביותר, ידועת־ערכה, מכובדת זה למעלה מתריסר שנים” (180), אף כי הקיבוץ לא שכח לה, שבימים הקשים הראשונים ברחה עם אורי העירה.

אף אברהם גורן, מְאהבהּ של רותקה, שאיננו מאנשי המשק המובהקים -

בהמשך הסיפור הוא מוצא גם את תקנתו החברתית, כשהוא נעשה האחראי להכנת העלייה־לקרקע בהר האיילות, ליישוב “חומה ומגדל”, הוא שם מפקד הנקודה ומדריכו החברתי של הקיבוץ החדש הצעיר (176, 220).

גם מיקה חברתו של אורי היא דמות מרכזית בחבורה שלה, חברת הנוער שהובאה מטהראן. בטהראן היא מוקפת חברות (101, 104). בקיבוץ היא “הנערה הפרובלימאטית של החברה”, אבל היא הייתה -

גם שאר הדמויות, שהן שוליות לסיפור, הן של אנשים המעורבים היטב בחברתם: אילנה, פסח וגוטה בקיבוץ, הג’ינג’י ודינה’לה בפלמ"ח, ורק שעיקה, יוסל ברומנרג וזימון הם שוליים במודגש.

מצבים מייצגים    🔗

את כל המצבים שבהם אנו פוגשים את גיבורי הסיפור ניתן להגדיר כ’טיפוסיים': תלמיד בית־ספר חקלאי שסיים לימודיו נוסע הביתה. בא לקיבוץ, הולך לחדר האוכל, למחסן הבגדים, למקלחת. בקיבוץ בצהרים מתחלפת בשדה משמרת העבודה. עם תחילת הקיץ קוצרים תירס ומכינים תחמיץ. מישהו מן הקיבוץ מתגייס לצבא הבריטי. במשפחה אחת בקיבוץ יש משבר, אך אין צעד דראסטי של גירושין. אחת מחניכות חברת הנוער מאוהבת במדריך שלה. חברת הנוער יוצאת לטיול עם גמר לימודיה. אורי מפלרטט עם בת נחמדה העובדת בבציר. הוא מזמין אותה לטיול בחורשה, להר האיילות, אורי מגויס לפלמ“ח, מקימים נקודה חדשה של חומה ומגדל… וכן הלאה. אפילו מותו של אורי יש בו מידת־מה של טיפוסיות, וכבר תוארה פרשה דומה באותה תקופה ממש בסיפור “קורפורל זוננברג” ליגאל מוסנזון.⁵ אגב, בעיבוד הספר למחזה, העביר שמיר את מותו של אורי לפעולה קרבית, פיצוץ גשר ב”ליל הגשרים", פעולת מחאה ייצוגית לתקופת המאבק נגד השלטון הבריטי. תיקון זה הועבר אחר כך גם לעיבוד לסרט. שם השתדלו לעשות את הטיפוסי לטיפוסי עוד יותר והוסיפו לעלילה גם תמונה שבה אורי מעביר מעפילים לחוף ורוקדים הורה סביב מדורה.

ההנמקה כמאבחֵן    🔗

מה מניע את העלילה? מה מנמק את מעשי הגיבורים? שאלה זו - נקרא לה ‘בעיית ההנמקה’ - היא בוחן יעיל למידת הריאליזם של הסיפור: בסיפור הריאליסטי המובהק היא פסיכולוגית־חברתית ולה כמה פנים: מן הצד האחד היא עקיפה: המציאות המתוארת בסיפור - ההווי, נוהגי החברה, אופיים של הגיבורים - מעוצבת כך, שמעשיהם של הגיבורים אינם מפתיעים, אדרבה, בדיעבד, במבט לאחור, הם נראים ‘הגיוניים’. למשל: וילי מתגייס לצבא הבריטי. הכול מופתעים, אבל בדיעבד מבינים, שיש לכך חמישה או שישה הסברים: מישהו בקיבוץ חייב להתגייס (“הרגשנו שמישהו מהחברה ותיקים צריך ללכת” כדבריו של פסח, 41), וזה אופיו של וילי, לחפש לו תמיד אתגרים חדשים, או - בניסוח אחר - לחפש לו תמיד אמתלה להתרחק מן הבית,⁶ וזאת גם משום שסיים עתה את תפקידו בַּהדרכה של חברת הנוער שהביא מטהראן וגם משום שיש משבר ביחסיו עם רותקה, המחריף דווקא עתה, כשאורי חוזר הביתה ועתיד לעמוד על מצב הדברים… ומדוע מחליטה מיקה לעשות ניתוח הפלה? משום שהיא מרגישה עצמה מרומה (222), והיא חשה עצמה כך, משום שהיא בטוחה, שאורי “לא אוהב אותה. אף פעם ואף רגע אחד לא אהב אותה”. והיא סבורה כך, משום שאורי לא בא לבקרה במשך חודשיים, ורק שלח פתקים “ריקניים, גרועים משתיקה מוחלטת”. וכן, משום שזאת תבנית חוזרת בחייה - “הוא לא היה טוב מאחרים”, עד שהיא חושבת עליו, בהיסח הדעת, בהקשר אחד עם גברים קודמים שהיו בחייה: “רימו אותה”.

וכך מנומקות גם שאר ההחלטות שמקבלים גיבורי הסיפור: החלטתה של רותקה לעזוב את הקיבוץ עם אורי הקטן והסכמתה לשוב אליו כעבור שנתיים, החלטתו של גורן לקשור את עתידו בקיבוץ הצעיר שבהר האיילות, ואפילו החלטתו של אורי להתעלל בזימון הפחדן, שהיה “מגוחך מכולם” (282, 284) ולקרוא לו ראשון לזרוק את הרימון הגורלי (מצב־הרוח הקודר, אותו “רגש קהה של שנאה עצמית”, הרהורי המוות - כל הֲלוך־הנפש המוליך למעמד האחרון מתואר במפורט (מ־276 ואילך). ואף הלוך־נפש זה יש לו סיבה: אורי נמנע מלעצור את הטנדר על יד גת־העמקים לאחר שנודע לו (272) שמיקה עומדת לנסוע ל’ניתוח', וסיבה זו, שהוא נמנע מלעצור, אף לה סיבות (276)… כלל זה יפה בעניין כל ההחלטות וכל המחדלים של כל גיבורי הסיפור.

‘הכנת הקרקע’    🔗

ויש סוג נוסף של הנמקה, שאפשר לכנותה גם ‘הכנת הקרקע’, ‘מערכת חזויות’⁷ או ‘רמזים מטרימים’. הרומאן עשיר במוטיב מבני זה עושר של גודש. כל רובה שצריך לירות במערכה השלישית - כדבריו של צ’כוב - נתלה על הקיר תלייה נשנית וחוזרת למן המערכה הראשונה. נדגים עניין זה בפרט הטפל לכאורה, הדבר שחברת הנוער יצאה לטיול. דבר זה יש לו חשיבות־של־עקיפין כדי להסביר את התאהבותו שלאורי במיקה. את התאהבותה של מיקה באורי אין צורך לנמק בהרחבה: תחילה היא התאהבה בוילי, ועניין זה מנומק בהרחבה בתיאור חייה בטהראן בחברת “הגוץ המתועב ההוא, הקרח הפולני” (101–110). לאחר שאהבתה לוילי נמשכת שנתיים, היא מחריפה פתאום כשמיקה עוברת לעבוד במטבח ומן הרכילות שמדוברת שם נודע לה, שוילי פרש מחדרה של רותקה ולן בחדר העבודה שלו (121–124). היא הולכת לשם בלילה - ההזדמנות האחרונה שלה, כי למחרת וילי נוסע ואורי בא - במקומו. והלא כך דיברו בה הולכי־הרכיל:

אבל אורי? אורי בָּשל להתאהב. אינו חולם על טיפוס מסוים של נערה, אלא על נערה או אישה סתם: תחילה נאמר לנו, ש“אורי ריק וריקן לחלוטין… חושב על מיליון דברים בבת אחת… החל באיינשטיין וגמור באישה וכל־אשר־לכל־בה” (9). כשהוא שומע שאביו מתגייס, הוא חש -

וכשנודע לו שלאימו יש מאהב, בערב היום הראשון, כשהוא לבד באוהל, הוא חש -

הוא יוצא את האוהל - “כביכול ביקש ברז־מים” ורואה אור באוהל אחד:

עתה אנחנו מוכנים שינסה לכבוש את הנערה הראשונה שיפגוש. והנערה הראשונה היא מיקה, משום שהיא היחידה, משום שכל השאר יצאו לטיול, והיא נשארה. והיא נשארה, בגלל המשבר המיוחד העובד עליה, בגלל גיוסו של וילי (121–124) ובגלל הסכסוך שלה עם חברת הנוער (94).

טיולה של חברת הנוער מוגש לקורא באיזכורים חוזרים, אגביים, כשבעה או שמונה במספר. כששומע אורי שוילי התגייס, הוא טוען:

וכשהוא מספר לאטל, שהוא תפס טרמפ עם אילנה הנהג, היא מסבירה:

בפגישה הראשונה הוא שואל את אביו:

ובנסיעה להחלפת המשמרות בפלחה אומר לו ביברמן:

וכעבור שני עמודים הוא מוסיף באותו עניין:

ושוב מוזכר הנוער (40) בעניין אופיו של וילי, הנוהג לפי רצונו בלי ליטול את רשות הקיבוץ. כעבור זמן קצר (זמן סיפורי וזמן מסופר כאחת), שב ועולה הנושא בשיחה עם רותקה. אורי מספר לה שהגיע עם אילנה הנהג. היא עונה - בדומה לאטל:

מאוחר בלילה הוא עולה אל אהלי חברת הנוער, רואה אור באחד האוהלים ואת צלליתה של נערה. בדיעבד יתברר, שזו מיקה, שלא יצאה לטיול, כי היה -

מפתיע, עד כמה ניתן להצביע במספר דומה של ציטוטים על ‘הכנת הקרקע’ בסיפור גם בעניינים ‘קטנים’ לכאורה. למשל, ביקורה של רותקה במגדל התחמיץ (כדי שתוכל להרהר בדרך לשם בעבר הרחוק של “חולין, לילה וחולות”, 44–56), יש לו הכנה קפדנית עוד יותר: העניין מוזכר - תמיד כבדרך אגב, בשיטת ההצטברות האיטית - בעמ' 20, 26, 27, 33, 37, 38, 39, 44, 56, 64. אך עולה עליו נושא העלייה להר האיילות. גם אירועים צדדיים ודמויות שוליות מוזכרים כולם לפחות פעמיים־שלוש: נועה, המהלכת במקרה לצידה של אטל, כשזו פוגשת את אורי (16), אין לה לכאורה שום תפקיד, רק שמה מוזכר, אך היא חוזרת - שוב, ללא תפקיד מיוחד - כעבור יותר מ־40 עמודים (59), וכן בעוד שניים־שלושה מקומות בסיפור. וכן דני (58, 59, 65, 82).

‘סגירת מעגלים’    🔗

פָּן אחר או כינוי אחר של אותה מגמה הוא ‘סגירת מעגלים’ או ‘קישור הקצווֹת’: ביברמן הוא הגבר הראשון בחייה של רותקה, גורן - השלישי. בתחום העלילה אין שום קשר ביניהם וספק אם יש צורך פסיכולוגי לקשר את השניים, אך עובדה היא - ולדעתי אינה מקרית, אלא ביטוי לסגנון הכללי של קישור - שהסיפור עורך ביניהם השוואה מפורטת בפיסקה שלמה הפותחת ב“הוא היה מהדורה חדשה של ביברמן…” (69). קישור זה מקבל חיזוק כעבור 200 עמודים, כשדווקא ביברמן מספר לוילי המגיע לחופשה, שגורן עזב את גת־העמקים ועבר לקיבוץ הצעיר בהר האיילות. וילי מהרהר אותה שעה:

כמו בדרמה - ריכוז בזמן    🔗

הקישור של מוטיבים בעלילה, באפיון ובהגות - הוא תכונה הרווחת בדרמה, והיא מלוּוה כמעט תמיד בתופעה של ריכוז המאורעות בתחומי זמן קצרים ככל האפשר. מגמה זו מסתמנת בבירור מבדיקת מערכת הזמנים של הסיפור:

מערכת זאת אינה ‘חלקה’, יש מקום לפירושים שונים ואולי אף יש בה סתירות אחדות, אך התמונה הכללית היא בערך זו:

פתיחה בקנטרה. הסיפור פותח בתיאור קורפוראל וילי כהנא החוזר למצרים ברכבת לאחר חופשה, שבה השתתף בלוויית בנו, שנהרג בגיל 20. (7). חופשה זו ניתנה לו שלושה חודשים לאחר שהתגייס (264). בכך פותח הסיפור ביום המאוחר ביותר בעלילה.

היום הראשון. אורי עומד על הכביש ליד ביה"ס החקלאי כדורי בבוקר, לאחר שלמד שם שנתיים וסיים את לימודיו. לידו נעצר אילנה הנהג, חבר קיבוצו של אורי, החוזר מכינרת, לשם הוביל את חברת הנוער היוצאת לטיול סיום. בדרך אל הקיבוץ נודע לאורי, שאביו וילי התגייס לצבא הבריטי ועומד לצאת לשם מיד. אורי מהרהר, שהלא רק לפני שנתיים חזר וילי מחוץ לארץ. אורי עובר בחצר המשק, פוגש באטל, רווקה ותיקה, שהייתה פעם המטפלת שלו, היא הולכת עם נועה, בת גילו. אטל מזמינה אותו לחדרה, הם מפטפטים עד ארוחת הצהריים. בחדר האוכל אורי פוגש את אביו ומלווה אותו לשדה, ששם האב קוצר תירס לתחמיץ במשמרת אחר־הצהריים. בדרך חזרה יש התנגשות בין אורי וגורן. כשמגיעים לחצר, נוטל אורי כלי רחצה ופונה אל מחסן הבגדים והמקלחת, שם משוחח עם פסח ועם גורן. בכל השיחות מדובר על גיוסו של וילי, מדי פעם מוזכרת גם רותקה, אימו של אורי.

חולין, לילה וחולות. אחרי המקלחת אורי משוטט בחצר, משוחח עם ילד החופר קבר, פוגש את אימו - היא ממהרת אל מגדל התחמיץ, הוא עייף ורוצה לישון. בדרך לַמגדל נזכרת רותקה בימים עברו, כשהקיבוץ היה במושבה, איך הייתה חברתו של ביברמן, איך הכירה את וילי, עד שנולד אורי. אל המגדל מביאים את הילדים, כדי שיסייעו בהידוק התחמיץ. דמותו של אילנה הכבד מזכירה לרותקה את אשתו שמתה, ובזמן שהיא מטפסת בסולם, היא זוכרת את הימים הקשים לתינוקות שנולדו אז, איך מת דני, ואיך עזבה עם אורי בן השלוש (58) את הקיבוץ ועברה לגור עם הורי וילי בעיר. היא נכנסת אל תוך מגדל התחמיץ - רוקדים שם, כדי להדק - ונזכרת בחייה בעיר עם אורי וביקוריו של וילי, עד שחזרה עימו לקיבוץ כשאורי היה בן חמש. ומאז עברו ארבע־עשרה שנים (65). היא מוסיפה להרהר ביחסה אל אורי ואל גורן, איך התחילה פרשת האהבים שלה איתו, הולכת אל המקלחת, פוגשת את אטל, המספרת שאורי עדיין ישן - אמרו לאורי לישון אצל אטל, כי בחדרה של רותקה הכול הפוך בגלל נסיעתו של וילי. כשהיא חוזרת אל חדרה, מחכה לה שם גורן, המבקש ממנה, שתספר לאורי על היחסים ביניהם. הם יושבים ומשוחחים ומטיילים בחצר. רותקה סרה אל צריפה של אטל, להציץ באורי הישן עדיין, ונכנסת אל צריפו של אברהם. הם שוכבים יחד (75). משם היא יוצאת בעשר בלילה, מכינה לאורי ארוחה והולכת להעירו. היא מספרת לו, שוילי והיא מזה שנתיים ויותר גרים בנפרד - לא התגרשו, אבל נתרחקו זמנית. אורי פונה אל אוהלי חברת הנוער שנסעה, כדי לישון שם. בדרך הוא שקוע בזיכרונות ומהרהר בנערות. (85).

עד כאן קורות היום הראשון בעלילה.

מיקה. מיקה בוצרת בכרם ומהרהרת, איך עזבה את עבודת המטבח מתוך מחלוקת. אורי עובד בכרם כעגלון - מסתבר שזה היום השלישי לעלילה: הסיפור דילג על היום השני, שבו נסע וילי (94). אורי מחליף דברים עם מיקה, נזכר איך ליווה אתמול את וילי ומרגיש, שֶיחזור לדבר עם מיקה. אתמול, כשבאה להיפרד מוילי, לא שׂם לב אליה - בתוך כך נזכרת מיקה בתקופה שהייתה בטהראן (101), איך הכירה שם את וילי, שעזר לה להשתחרר מן הרופא הפולני שהשתלט עליה. מיקה בוצרת, הולכת לסוכה לארוחת בוקר ושוב פוגשת את אורי. מאכילה את הסוס בלחמו, בורחת והוא רודף. היא מוסיפה לבצור ולהרהר באהבתה החשאית אל וילי, שהחריפה באחרונה, כשנודע לה, שאינו חי עם רותקה. היא מתגנבת לילה אחד אל חדר־המדריך שלו, אך החדר ריק. (הדבר היה בדיוק כשהעביר וילי את חפציו לחדרה של רותקה לקראת נסיעתו). מיקה חשה עצמה מרומה (124).

אורי. בינתיים אורי נוהג בסוס, מתווכח עם נועה, בת גילו, שחצתה את הדרך בתעלת השקיה בשביל הגן־ירק, וחש, שאינו נמשך אליה, אלא מהרהר במיקה, בשיחות על נערות עם חבריו בבית הספר החקלאי, באפשרות שוילי ימות בצבא, שהוא עצמו ימות (131), נדבר עם ביברמן שבצהריים ישוחחו על השיכון. וכבר צהריים. בחדר האוכל אורי עם ביברמן, דורש חדר לעצמו, למשל את חדרו של וילי. ביברמן מתאר את המצב הקשה: לקראת העלייה של הקיבוץ החדש יבואו אנשים רבים. בצאתו פוגש אורי בפסח ליד מכונית הפלחה המתכוננת להחליף משמרות (כמו ביום הראשון), ומדובר על רצונו של אורי לעבוד בפלחה. בינתיים, בכרם, מיקה עייפה. בסוכה היא פוגשת את אורי - הפעם ללא סוס. הם נשארים לסייע בהעמסת הפרי כשתבוא המשאית. מחשיך. מיקה מתבוננת באורי. הם חוזרים באפלה לקיבוץ. בדרך אורי מחבק ומנשק אותה (146). בקטעי ההרהורים של אורי מוזכר כבדרך אגב שלוש פעמים הר האיילות. עד כאן מאורעות עוד יום.

האחראיות והאושר. כעבור 10 ימים (157) גורן מתעורר בהר האיילות השכם מאוד בבוקר. הוא שם בראש כמה מכונאים ושני טרקטורים המכינים את העלייה של הקיבוץ החדש בעוד חודשיים. תפקיד זה הוצע לו שבוע אחרי שנסע וילי (152). שלושה ימים אחרי שהגיעו לשם, באים האורחים הראשונים - אורי ומיקה שיצאו לטיול. עתה הם ישנים. קר להם. גורן מכסה אותם. משוחח עם מולה על הכנת הטרקטור, מבקש לא להעיר את האורחים, כשייצאו הטרקטורים מן ה’חצר'. אורי ומיקה מתעוררים כשעדיין חושך. במשך עשרת הימים שעברו מאז נשיקתם הראשונה, ידעו אורי ומיקה לבטים (158). הם יוצאים לדרך. מיקה מנסה לספר לאורי כל עברה, על הרהוריה. אורי מוצא שזה ספרותי (166). מיקה נזכרת, שיומיים קודם לכן הודיעה לחברת הנוער, שהיא עוזבת אותם, וכשיעברו למקום חדש, היא תישאר בגת־העמקים. אורי ומיקה מגיעים למקום מחניק ומוסתר ביער ושוכבים יחד, לראשונה (171).

באותו ערב מתעוררת רותקה בחדרה, מהרהרת במכתבו של וילי, בגורן, שהודיע לה, שהם נפרדים (177/8), באורי ונזכרת פעמיים (173, 179) בפתק שאותו ג’ינג’י הביא בשבילו. היא הולכת לשיחת־הקיבוץ, רוקמת שם מפית בשביל איזה ילד שטרם נולד, ובבלי משים משרטטת את השם ‘אורי’ (181), נזכרת ביוסל ברומברג, צייר, שנתידדה איתו בתקופה ששהתה עם אורי בתל־אביב. יוסל היה בקיבוץ, אבל לאחר שרותקה עזבה, הוא בא העירה עם תחילת המאורעות (185, 187). כשבא וילי לביקור פורץ ויכוח גדול בינו ויוסל, ורותקה מודיעה לוילי שהיא חוזרת איתו לקיבוץ (193). מאז עברו 14 שנים. ורותקה, בשיחת הקיבוץ, רואה את אורי ומיקה חוזרים מן הטיול. אורי קורא את הפתק ומספר למיקה, על ספסל, שלוקחים אותו ל’גיוס פנימי' (לפלמ"ח). מיקה מתווכחת איתו (196–202), אך הם מדברים בשתי שפות שונות. עד כאן יום נוסף, השלישי המתואר.

אינטרמצו של סתיו. נותן תיאורי טבע ואווירה ומדגיש, שעברו חודשיים.

הר האיילות. מיקה במשאית, באפלה, בעלייה להר האיילות, חשה בדידות ובחילה. תחילה החליטה שלא להשתתף, להצהיר על מחלה, אך רותקה מושכת אותה אל ההכנות. לבסוף מגיעים. פורקים מן המכוניות, עוד הולכים הליכה ארוכה ומייגעת בין גבעות. עובדים בחמסין קשה, בצימאון. נרמז שמיקה בהריון (218, 219, 222). במשך החודשיים לא ראתה את אורי, הוא שלח רק פתקים ריקניים. באותן פעמיים יחידות ששכבו יחד בטיול לא היה למיקה סיפוק (223). מיקה מקיאה ומתעלפת. רותקה מטפלת בה.

בינתיים אורי, בראש מחלקה, הולך בהרים, מסע, ליד גת־העמקים. מהרהוריו מסתבר, שיש לו בפלמ"ח פלירט עם דינה’לה (228, 229). הוא נותן למחלקה שעה של מנוחה ביער ויורד למשק. החצר ריקה, כולם בהר האיילות. אבל באוהל, בחום קשה, הוא מוצא את מיקה. אינה מספרת לו על הריונה, נראה שהחליטה על הפלה (237). הם נפרדים בזרות ודכדוך.

לפנות ערב נוהג גורן בטנדר המחזיר את רותקה למשק. הם משוחחים שיחת פרידה, הוא מספר שהחליט להישאר בהר האיילות (241). הוא מסרב להישאר ללון ולא נכנס לחדרה. היא מבקרת את מיקה באוהל, משערת, שהיא בהריון (247). עניין זה חשוב לה עתה יותר מפגישה עם גורן (246). מיקה בוכה. יש לה סיוט מהפלה, כבר התנסתה בכך בטהראן (252–253). רותקה משדלת, שתיסע אל אורי ותודיע לו, מיקה דורשת שיסדרו לה ניתוח. למחרת מיקה תעמיד פנים שהיא נוסעת אל אורי, אך לא תיסע (255). עד כאן מאורעות היום הרביעי המסופר.

היום האחרון. וילי בדרך למשק, מהרהר בקיבוץ ובחייו. זו חופשתו הראשונה מן הצבא. בדרך ביקר את אימו הזקנה בעיר ברגש אשם, שתמיד עזב אותה (261) ואת רותקה. פוגש את ביברמן על טרקטור ונוסע איתו. ביברמן מספר, שגורן עזב להר האיילות, וילי מבין שנסגר מעגל בחייו עם רותקה (268).

בינתיים אורי מעמיס עם ג’ינג’י פצצים ורימונים על טנדר. תוך שיחה שבה מוזכרת דינה’לה, נותן לו ג’ינג’י מכתב שהביא אילנה הנהג. ממנו מסתבר לאורי (272), שאביו יבוא לחופשה, שמיקה בהריון, נוסעת להפלה ושיקרה לרותקה, שהוא יודע ומסכים. לאורי מחשבות חרטה ולבטים. בשעת הנסיעה בטנדר חושב על מותה האפשרי של מיקה ועל מותו, מחליט לעצור ליד גת־העמקים אך אינו עוצר ומתעב את עצמו. מחליט לערוך תרגול ברימונים מיד, מתעלל באנשים העייפים ובעיקר בזימוֹן המגוחך (282). מדגים למחלקה זריקת רימון וקורא לזימון לזרוק ראשון. מדובר ברימון זרחן, שהצתתו מפחידה. זימון שומט את הרימון בקרבת החפירה, אורי מזנק כדי להרחיקו ונהרג (285).

רותקה מהרהרת - מיקה נסעה לניתוח למחרת בואו של וילי, שסירב להתערב. הם התווכחו (286). קוראים לוילי לטלפון. הוא מספר, שאורי נפצע, ממהר לחיפה, להניא את מיקה מן הניתוח. שם, בבית החולים, אומרים, שמיקה לא הגיעה. וילי פוגש את מיקה בדרך, היא החליטה שלא להפיל (295). בכך מסתיים הסיפור.

טראגדיה בחמש מערכות    🔗

מסקירה זו עולה, שעיקר הסיפור מרוכז בחמישה ימים, המקבילים לחמש המערכות בטראגדיה הקלאסית:

אורי בא לקיבוץ (9–85).

אורי ומיקה בכרם (86–147).

אורי ומיקה בטיול (148–203).

מיקה בהריון (206–255).

וילי בחופשה, אורי נהרג, מיקה תלד (257–295).

לפני המערכה הראשונה בא פרולוג, שמבחינת זמנו אפילוג: הוא מתרחש ימים מעטים לאחר המערכה החמישית. בין המערכה הראשונה לשנייה עבר יום אחד, בין השנייה לשלישית - עשרה ימים, בין השלישית לרביעית - חודשיים, בין הרביעית לחמישית - ימים מעטים, אולי שלושה.

מערכת זמנים זו אינה נקייה מסתירות ויש קשיים בחשבון השנים:

– בן כמה היה אורי, כשרותקה חזרה עימו לקיבוץ? היא עזבה איתו את המשק מיד לאחר מותו של דני (60). דני היה אז בשנתו השלישית ואורי היה בוגר ממנו בכמה חודשים (58), מכאן, שהיה בן שלוש. וכמה שהתה עימו בעיר? לפי 82 - שנתיים, לפי 180 - חמש שנים, ואילו ב־266 מדובר על ארבע.

– וכמה שנים עברו מאז שובה ועד להווה המסופר? לפי 65 עברו ארבע־עשרה שנים, אך ב־180 מצטמק מספרן לשתים־עשרה, וחוזר לארבע־עשרה ב־193, עד ש־261 קובע את מספרן לשש־עשרה והעמוד שאחריו - לחמש־עשרה.

– בן כמה היה אפוא אורי במותו? אם נחבר את גיליו השונים של אורי כשאימו שבה איתו לקיבוץ עם מספרי השנים שעברו מאז שובה עד למאורעות המסופרים, יוצא שאורי היה במותו בן 17, 19, 21 או בן 22. לפי העדות בעמ' 7 היה בערך בן עשרים במותו, והוא גיל קצת מאוחר בשביל לסיים בו בית ספר חקלאי.

אין כמעט איזכורים למאורעות חיצוניים, כגון הנוגעים למלחמת העולם השנייה. מיקה באה ארצה עם ילדי טהראן, כלומר ב־1943 ושהתה בגת־העמקים שנתיים. נמצא, שהמאורעות המסופרים ארעו ב־1945, וזה מועד קצת מאוחר בשביל וילי להתגייס לצבא הבריטי: חברי הקיבוצים התגייסו לצבא ב־1941 וב־1942. ובכלל קצת מוזר, שמלחמת העולם השנייה אינה מוזכרת בספר כלל. אבל מוזכר, שרותקה שבה עם אורי לקיבוץ עם פרוץ המאורעות של 1936 (187), כשאורי היה בן חמש או בן שמונה, נמצא, שהיה צריך להיות יליד שנת 1931 או 1928. אבל אם היה בן עשרים במותו ב־1945, צריך היה להיוולד ב־1925 ולהיות בן אחת־עשרה כשאימו חזרה איתו לקיבוץ, ואם עברו ארבע־עשרה שנים… בקיצור, ככל שיותר בודקים את העדויות השונות, כן הולכים ומסתבכים.

וכן יש קשיים בקנה מידה קטן יותר בחשבון הימים: לגורן מוצע לעלות להר האיילות שבוע אחרי שנסע וילי (152), ומיקה ואורי מבקרים ביום השלישי להיותו שם (149). מיקה ואורי הכירו יום אחד אחרי שנסע וילי וטיילו להר האיילות עשרה ימים אחרי שהכירו (157), אך רותקה מהרהרת באותו יום, שעברו עשרה ימים מאז הודיע לה גורן שהוא הולך להר האיילות (177).

מיקה נוסעת לניתוח כנראה יומיים או שלושה ימים לאחר העלייה להר האיילות (255): למחרת העלייה נסעה כביכול לאורי, ועם שובה כתבה רותקה את המכתב, שכנראה הגיע אל אורי למחרת. על כל פנים, וילי מגיע לחופשה יום אחד לפני שמיקה נוסעת העירה, אך בבואו הוא כבר יודע על פרשת הר־האיילות, כי רותקה כתבה לו על כך ועל הפיגור בעבודות הפלחה אחרי העלייה (265). אך לפי הרהוריו (266–269) אינו יודע כלום על הריונה של מיקה, אף על פי שלרותקה נודע על הריון זה ביום העלייה, ואם כתבה מכתב, קשה להבין מדוע לא כתבה על כך?

ייתכן שמקור הסתירות, ששמיר כתב את הרומאן במשך שנתיים ולאחר שהקוראים הראשונים (יעקב חזן? עורכים ב’ספריית פועלים'?) מתחו ביקורת על צדדים שונים, שמיר תיקן ושכתב והיו אפוא לקטעים אחדים ברומאן כמה גירסאות. על כל פנים, הדיון המפורט במערכת הזמן בא להצביע על המורכבות שלה ועל מגמת הדרָמָתיות במשמעות של ריכוז: זה מתבטא בקישור מאורעות שלכאורה אינם קשורים זה בזה (גיוסו של וילי, שובו של אורי מלימודיו, המשבר ביחסה של מיקה לוילי; העלייה להר האיילות, הפרידה של רותקה וגורן, הריונה של מיקה, החופשה של וילי, מותו של אורי). ביטוי נוסף של מגמת הריכוז הדרָמָתי: מן הצד האחד, מדובר ברומאן על מסכת־חיים של יותר מעשרים שנה, מלפני הולדת אורי, כשרותקה בילתה עם ביברמן בחולות, עד לאחר מותו של אורי, כשוילי חוזר לקנטרה; מן הצד האחר מסופר על קורות חודשיים וחצי, משובו של אורי עם סיום לימודיו עד מותו - וכל אלה מובאים כשהם מרוכזים במעשים ובהרהורים של חמישה ימים.

מלאות ההוויה    🔗

אך הקוטב האחר והמנוגד של תופעה זו, שבסיפורם של חמישה ימים מובאת מסכת חיים של יותר מעשרים שנה בחייהם של אנשים אחדים, אבל גם בחיי קיבוץ וברמז גם בחייה של תנועה ושל ‘מדינה בדרך’: הרומאן מצטיין במגמה של מלאות של הוויה.⁸ מגמה זו ניכרת הן במבנה הכללי והן ובעיצוב הפרטים:

מתקבלת תמונה רחבה של חיי הקיבוץ מבחינה גיאוגרפית - הסיפור עורך לקורא מעין סיור מודרך בחצר הקיבוץ - חדר האוכל, מחסן הבגדים, המכבסה, המקלחת, בתי הילדים, חדרי הרווקים, חדרי המשפחה, השדות, המטעים, החורשה… וכן נסקרים מוסדות הקיבוץ: שומעים על סדרן העבודה, על איש ועדת השיכון, מרכזת ועדת בתי הילדים, על הגזבר, על שיחת הקיבוץ ודעת הקהל. יש סקירות קצרות על יחסי הפרט והכלל, על חופש ומשמעת, וביציאותיו של וילי מהבית ובגורלו של גורן יש דוגמאות להשתלבות המורכבת של חיי הפרט והכלל. מתקבלת תמונה מחיי הקיבוץ בעבר, בימי שבתו במושבה, מן הקשיים בשנים הראשונות, הקורא לומד איך נבנה קיבוץ בעבר וכיצד נוסד קיבוץ חדש בהווה, הוא שומע איך מתקשרים קשרי משפחה ואיך מתפרדים קשרי אהבה, איך נולדים ואיך מתים בקיבוץ, איך ומה אוכלים, איך ועם מי ישנים, איך עובדים בשדה ובכרם, בשמירה ובמטבח…בקווים מעטים גם מסתמן מעט מן העולם שמחוץ לקיבוץ האחד - תל־אביב וחיפה, הצבא הבריטי והפלמ"ח.

הדגמת המלאות: המקלחת והשיחה    🔗

נדגים מגמה זו של הבאת מלאות של הוויה שתי דוגמאות: תיאור המקלחת ותיאור שיחת הקיבוץ.

כשנכנס אורי למקלחת -

את רוב המשפט תופסים תיאורי אופן - איך דהרה לקראתו השאגה. הנושא והנשוא באים רק בסופו, ולכן מה שלכאורה טפל נעשה עיקר: תיאור השאגה הוא תיאור עקיף של המקלחת, המקפלת בתוכה הוויה שלימה, מורכבת ועשירת ניגודים: התארים בחלקם סותרים זה את זה: ערומה - בתחתונים, אנוכיית ורכת לב, ועוד. הנעימה אירונית, כשל עומד מן הצד, המחייב עם זאת את המלאות בגלל מלאותה.

אותה נעימה ניכרת בתיאור השיחה (182). תיאור זה, הנמשך עמוד שלם, מובא בכעין מסגרת, כאילו כולו מחשבותיה של רותקה בשעה שהיא רוקמת. “רותקה העבירה מלפניה פיסת־אריג…” פותח אותו, ו“רותקה נטלה פיסת־אריג חדשה…” מסיים אותו כעבור 33 שורות. בתחילתו מובא משפט המזכיר את תיאור המקלחת בריבוי תיאורי האופן:

להלן מתואר מה עושים מנהלי־הענפים, הגזבר, כל נוסעי־העירה, הממונים על הקניות, מנהלות־המחסנים, הסקרנים, כשבפתיחה של פִּסקה יש כותרת של סיקור: “השיחה התנהלה באורח תמים שלה, כרגיל…” ובסיום וכותרת של סיכום: “קהילה גדולה ומהומתנית”. בתוך כך ניתנת לשיחה דמות: אינה נוהגת פינוק, היא מדמימה בכבוד, מציינת, תולמת שדה לדברנים, מחליטה, שוכחת, רושמת, מכחישה, מודה, מערערת, מגינה… גם קטע זה יש לו מסגרת: הוא פותח ומסיים בכך שהשיחה אינה נבהלת, כשבאמצע מובא גם קטע אנאפורי לא־אישי: “כאן נחתכים עניינים… כאן יש עוד להעיר… כאן יש לשקול־לטרות…”

מלאות בערכים ובראייה    🔗

אותה מלאות ניכרת גם במערכת הערכים או בהערכה המוסרית של המעשים - המספר לא רק שאינו מביע דעה ישירה על מעשי גיבוריו, אלא שבעקיפין נראה כאילו הוא קרוב לכולם ומנוכר לכולם, רואה את מעשיהם, ומחפש להם איזה צידוק: מתוך הסיפור נראה, שצודק וילי המתגייס לצבא, וצודק אורי המתמרמר על כך; צודק וילי שאינו מתמרמר על פרשת אהבתה של רותקה עם גורן, וצודק אורי המתמרמר על כך. צודקת רותקה באהבתה לגורן, שאינה מפירה את הקשר העמוק שלה אל וילי; צודק גורן, ההולך לקיבוץ הצעיר, וצודקת רותקה החשה צער על כך. צודק אורי המתגייס בלא תלונה, צודקת מיקה שאינה מוכנה להשלים עם זאת. צדקה רותקה, כשברחה עם אורי מן הקיבוץ, צדק וילי שנהג בסלחנות ובאורך רוח, צדק הקיבוץ שלא שכח ולא סלח… צדקה מיקה, כשחשה, שאורי אינו אוהב אותה, צדק אורי, כשהוא חש שהוא כן אוהב אותה… בכל המשפטים הנ"ל ‘צודק’ אין משמעו צדק אובייקטיבי, הניתן לאימות, אלא משמעו סובייקטיבי, כאילו נאמר, כל גיבור והצדק שלו, ניתן להבין אותו, ניתן לקבל את דעותיו ואת מעשיו כחלק מעולמו.

עמדה זו ניכרת גם בזוויות־הראייה: קטעים רבים מסופרים מזווית־הראייה של אורי, כאשר מדי פעם מפסיקות אותה חטיבות שלמות המובאות לסירוגין מזווית־הראייה של מיקה, של וילי, של רותקה ושל גורן. אך בתוך כל חטיבה כזאת אין הקפדה גמורה על מסירת הדברים מתוך עולמו הנפשי של הגיבור בלבד, אדרבה: המבע כל הזמן מעורב או משולב - נשזרים בו קטעי תיאור וקטעי הרהורים (רבים מהם בגוף שני), שבהם הגיבור פונה כביכול אל עצמו או שהמחבר פונה אליו או שזו סתם דרך של מחשבה או של אמירה לא־אישית, שאין בה פנייה ממש. וכך פותח הרומאן:

וכך מסיים הרומאן בתיאור נסיעתו של וילי עם מיקה חזרה הביתה, לאחר שהחליטה שלא להפיל ועדיין אינה יודעת על מותו של אורי (295):

כך פותח ומסיים הסיפור בזווית ראייה בגוף שני, וזו אף מצויה לרוב בתוך הרומאן. ניתן היה להסיק ממנה לכאורה על קירבה נפשית של המספר למסופר. ולא היא: מצויה בסיפור גם אווירת ניכור, וממנה ניכר, שהמחבר אינו מזדהה עם גיבוריו ואינו מבקש שהקורא יזדהה איתם - למשל בתיאור הנשיקה הראשונה של מיקה ואורי:

הניכור נושב בסיפור מתחילתו, כשהאב מהרהר במות בנו ובגודל מודעות האבל והכסף שהושקע בהן (“אורי מת מפצעיו - ליוסל ברומברג לא הספיקו מעותיו… ‘החברה החקלאית להסקה’ מודעתה היא הגדולה ביותר…”) ועל סגולותיה המיניות של מיקה (“ראיתָ אותה פעם ערומה? איך היא כאישה, כאשת־איש, הא?”).

הקיטוב    🔗

מגמת הקיטוב נגלית גם בתיאורי הקיבוץ, כשהפרטים השונים מובאים עם מקדמים ריגשיים של חיוב ושל שלילה, אך ניכרת המגמה, שיד החיוב תהיה על העליונה. מגמת קיטוב זו חובקת את כל עולם הרומאן, ונדגים אותה בשלושה תחומים:

א. אוצר המילים: ביטויים ארכאיים, ניאולוגיזמים (מילים חדשות, שנגזרו לרוב ממילים קיימות שקיבלו שינוי קל) וצירופי מילים בעלי אופי ספרותי מובהק באים בכפיפה אחת עם סלנג:

מגמה זו - אף כי בפחות חריפות - ניכרת גם בדיאלוגים:

ב. הפרטים המובאים הם לעיתים מן התחום ה’נמוך', שאין בהם ‘מותר האדם’, המבליטים לא את החגיגי בחיים, אלא את החולין, לא את האדם בגבורתו, אלא בחולשתו. למשל, כשאורי מתכונן לשכב לראשונה עם מיקה בחורשה, האבנים שמתחת גבה לוחצות ומחטי האורן דוקרות אותה, ואורי מהרהר פתאום, מה יהיה “אם לא יהיה יכול?” (171). או האווירה כשאורי פוגש אותה פגישה חטופה לאחר פרידה של חודשיים ומוצא אותה ישֵנה באוהל:

עם זאת יש פרטים עמוסי משמעות היוצרים ריגוש: כשוילי חוזר מן הצבא לחופשה וקרב אל הקיבוץ ברגל מצד השדות, הוא פוגש דווקא את ביברמן, מאהבה הראשון של רותקה, המספר לו על עזיבתו של גורן, מאהבה השלישי(265). וכן פרטים רבים המנבאים את מותו של אורי, הילד החופר קבר, רותקה הרוקמת מפית. בכל המקרים האלה מדגיש זאת המסַפר הדגשה רבה, כדי שהקורא לא יחמיץ את המשמעות.

ג. נעימת הסיפור נעה בין אירוניה דקה (כגון בתיאור המקלחת ושיחת הקיבוץ) ובין פאתוס נרגש. נדגים פאתוס זה בבדיקת קטע, הנראה לי חשוב להבנת הרומאן. הוא ידוע מאוד ומציב אתגר לניתוח, כי כבר נותח על ידי בעלי סמכא:⁹

ההקשר - אורי מוליך מחלקה בהרים. הקטע פותח במילים:

אם נקבל זאת ככותרת, מצפה לנו להלן דיבור סמוי או מבע משולב שבו ינסח המסַפר בשביל עצמו ובשביל אורי מיהו אותו “אורי־עצמו”. קו הסגנון הבולט בקטע זה שלהלן - כפי שציין גרשון שקד - האנאפורה, שכבר כינו אותה לא פעם ‘האנאפורה הנרגשת’. יש בה בקטע זה עשרים ושישה (!) אברים: ¹⁰

קטע זה מדגים את כל תכונות הרומאן שנמנו עד כה: הוא מתאר גיבור מרכזי במצבים טיפוסיים, מתוך הנמקה פסיכולוגית (זה אופיו) וחברתית (זאת הייתה הנורמה של סביבתו, כך ציפו ממנו), עם תוספת הנמקה ספרותית (סגנונית): האנאפורה והבו־זמניות של היבטים רבים בתוכֶן תומכים זה בזה. הקטע מדגים מגמה אפית של פירוט בתיאור ומגמה דרָמָתית של ריכוז בזמן, הוא משתדל להביא תמונת חיים שלימה, מורכבת, אך באופן תיפקודי: ההליכה בהרים מזמינה את ההרהורים. ואשר לדרכי ההגשה במשפטים מקבילים, נעשה הדבר מתוך הדגשת־יתר רבתי, אך עצם התופעה של מבנים סינטאקטיים ארוכים בעלי אברים מקבילים כבר צוינה כקו סגנונו הבולט ביותר של טולסטוי.¹² כן בולט קיטוב בין המסתורי (“הוא היה מסתורין ההתנערות הפתאומית של הישות”) והערת החולין, שתכופות היה מלוכלך ונהנה מכך. ומודגש קיטוב רגשי: מוזכרות תופעות בהן מתבקש לכאורה מקדם רגשי שלילי (גנב, שנוא, בדאי), אך הן מובאות בהקשר המקבל בחיוב גם את אשר נחשב ע“י אחרים לשלילי. אופייני לקטע זה - כמו לכל הרומאן - הטשטוש של זווית הראייה: המבע, כאמור, משולב, תערובת הרהורים ורגשות לא־מנוסחים של הגיבור עם ניסוחי המסַפר. מורגשת בו אירוניה דקה (במשמעות של ניכור, של מרחק בין המסַפר וגיבורו) עם נעימה כללית של פאתוס: ההדגשה הרבתי הופכת את הקטע לסמלי ואת אורי לנציגו של דור: כל אחד מבני המשקים ונערי־הפלמ”ח היו בו היבטים רבים וסותרים אלה.

בקטע יש גם היבט אידיאולוגי: האשימו את שמיר, ש’הפך את עורו' ושינה את דעותיו בדרכו מן ההנהגה הראשית של ‘השומר הצעיר’ אל ‘ארץ ישראל השלימה’, אל תנועת הליכוד וממנה אל מפלגות ימניות מן הליכוד. ואילו שמיר טען, שלא סטה, אלא המשיך בדרכו בעקביות. דומני, שהצדק עימו. עולמו הנפשי של אורי הוא עולם אי־רציונאלי של אינסטינקטים. מורגש בו מאוד ה’אני' אבל בזיקה עמוקה, ללא קונפליקט מהותי, עם ה’אנחנו‘, איזה כלל, שהקיבוץ והפלמ"ח הם רק חלק ממנו, כלל, שבעזרת המשטרה הביטית מגיע לתודעה כ’יהדות’, אבל בעצם הוא מסתמל ע"י נופה של ארץ־ישראל ‘השלימה’ (בקטע מוזכרים שמות של כפרים ערביים יותר מאשר של יישובים יהודיים). מורגש הכישרון, החיוניות, רצון השלטון, ראיית האהבה והיחסים שבינו־לבינה כחלק מייצר השלטון, תחושת העליונות על הטוראים ועל הנערות כמו מתמזגת עם הבוז לאידיאולוגים על הפראזיולוגיה שלהם (“הוא לא היה סולל דרכים”), האנטי־אינטלקטואליזם שלו מקבל גוון של הסתגרות (אורי לא אהב מאמרים מתורגמים מן העיתונות הלועזית, ובצדק: מאמרים אלה קוראים למחשבה, לספקות). גם הפאתוס של ‘דם, זיעה וזוהמה’ מתאים יפה לעולם רוחני זה. ההבטחה הסתמית “אבל לעולם לא הגיע לידי חזירות” (228) לא תמיד מתגשמת בסיפור, אם לבדוק בעיניים ביקורתיות את התנהגותו אל מיקה ואל טוראיו. אילו הוענקו קווי אופי אלה - ובסגנון כזה - לנער גרמני בגרמניה של אמצע שנות השלושים, דומני, שהביקורת הגרמנית לא הייתה מקטרגת.

“העצמה ריגושית”    🔗

גרשון שקד מצא בסגנונו של שמיר “העצמה ריגושית”. אחרים כינו זאת “פאתוס” או “בומבאסטיות”. ייתכן שיש כאן השפעה עקיפה של הקו שנקטה אז ספריית פועלים, שהייתה אמורה לפרסם את יצירותיו של שמיר. והינה כמה דוגמאות:

בשובו של אורי מלימודיו לקיבוץ, בשיחה עם חברים במקלחת, הוא חש -

דברים אלה רומזים לקורא, ששיחה במקלחת אינה סתם שיחה, זו הכניסה לחיים! וכן למשל רגשותיה של רותקה בין עישון סיגריה לאכילת פלח תפוז:

לעיתים, כשאין הכרזה מפורשת בעניין המשמעות שהקורא מתבקש למצוא בדברים, באה כותרת מסכמת ומדגישה את המעמד: אחרי תיאור הבוקר בכרם נאמר במודגש, בשורה העומדת לעצמה, כדי שהקורא לא יחמיץ זאת, שבמדובר ב… בוקר בכרם!

ניסויים אכספרסיוניסטיים    🔗

קו נוסף הבא להוציא את הדברים מפשוטם, מתבטא בנטייה לניסויי סגנון, המזכירה את סממני האכספרסיוניזם באירופה ובעיקר בגרמניה בשנות העשרים: למשל מעברים ‘חדים’ בין משפט למשפט במבע משולב של הרהורי הגיבור ופרשנות המסַפר, כגון במשפטים הפותחים את הפרק הראשון ברומאן:

וכן מתגלה נטייה זו בניסויים של חיקוי קולות־הטבע:

או בהשאלות האמורות להפתיע:

או בתחביר יוצא־דופן:

או בקטעי זרם־התודעה־וההזיה, בהקשר: אימא אני שונא אותך אַת חמורה חמורה!

או במתן־דמות פיוטי של מושגים כלליים, קיבוציים או מופשטים:

לכך נוספים קטעים המודפסים באותיות שונות מן הרגיל (7, 204), ועוד גינוני גיוון.

ותבניות הסיפור?    🔗

ניתן לראות ב“הוא הלך בשדות” רומאן של חניכה: אורי כהנא עוזב - כי סיים - את חברת־החממה של בית־הספר החקלאי ובא בסוד חברה חדשה. הוא עצמו היה מתקומם נגד ניסוח זה: “כדורי” לא היה חממה, הקיבוץ הוא ביתו והוא בו בן־בית. ובכל זאת הוא בא בסוד יחסי החברים המורכבים של הקיבוץ, הדורש משמעת מכל חבריו, אך מניח לוילי ללכת לצבא; הוא בא בסוד יחסי המשפחה המורכבים של הוריו החיים במין אחדות־תוך־פירוש; הוא בא בסודה של אישה צעירה, מיקה, ובסודה של אחריות חדשה, הוא בא בסוד הנשק, ולבסוף - בסוד המוות.

עם זאת יש בבואו של אורי הביתה ממוטיב ‘השיבה המאוחרת’:¹³ מישהו חוזר אל מקומו תוך אשליה, שלא נשתנה כלום בזמן היעדרו, כדי להתפכח ולהיווכח, שנשתנה משהו חשוב ויסודי המקרקר לחלוטין את חלום השיבה. אורי יורד מן המכונית שהביאה אותו לחצר הקיבוץ וסוקר את סביבותיו:

אך כבר קודם לכן, במשאית, שמע שאביו התגייס, הוא חש שיש דברים בגו, אך אינו חוקר, אלא מתמלא חשדנות. הכול שואלים אותו, אם ראה כבר את רותקה, וכשגורן אף הוא פונה אליו בשאלה זו, הוא משאיר את אורי -

מכאן ואילך אורי מגשש, אף שאינו מודה בזאת לעצמו, אך בערבו של אותו יום, בשיחה עם אימו, הוא מודה במבוכתו:

מוטיב השיבה המאוחרת חוזר ביחסי אורי־מיקה: חודשיים אורי לא ראה את מיקה, לא טילפן, לא כתב ולא קיבל ממנה מכתבים בעלי משמעות. ואז, כשהוא במקרה מגיע הביתה לשעה קלה, הוא נכנס אליה לאוהל, כאילו לא עברו חודשיים וכמו לא נשתנה דבר, אך כשהוא מגפף אותה בשנתה, היא דוחה אותו בכעס (235).

הסיכוי שהוחמץ    🔗

אף זו תבנית המארגנת חטיבות גדולות בסיפור. הסיכוי שהוחמץ כתבנית־סיפור הוא גלגול של סיפור־המבחן או סיפור־המשימה. כאן, ביתר פירוט, זה: המפגש המשפחתי שהוחמץ. רותקה, וילי ואורי לא חיו אף פעם יחד כמשפחה מלוכדת. וילי היה בשליחויות ובתפקידים, רותקה עזבה זמנית את המשק, אורי למד הרחק מן הבית, אך הינה סוף־סוף מסיים אורי את לימודיו וחוזר - עתה יחיו בצוותא! את געגועיו למעמד כזה ואת אכזבתו מדחייתו מביע אורי כמה פעמים במישרין (28) ובעקיפין. לקראת סוף הסיפור חוזרת ועולה לכאורה האפשרות להגשמת המעמד: וילי יגיע לחופשה, גורן עוזב, וילי ורותקה עתידים שוב לבנות את חייהם במשותף. אורי ‘נכנס לאוהל משפחה’, מיקה הרה… זה יהיה אפוא מעמד מורחב ומתוקן… כמובן, הקורא יודע מראש, שמפגש המשפחה השלם לא ייערך: על אורי נגזר למות.

מדוע מת אורי?    🔗

כדרך הסיפורים הריאליסטיים המנמקים את ההכרעות החשובות בסיפור, מובאים למותו של אורי חמש או שש הנמקות:

אורי נהרג במקרה, שהיה מקרה עיוור ושרירותי.

אורי נהרג בארוע טיפוסי ומייצג: ארעו מקרים לא מעטים של תאונות, פליטות כדור או התפוצצויות רימון באמונים. בספרות תוארו מקרים אחדים מסוג זה.

אורי בעצם התאבד. הוא לא היה מוכן (תרתי משמע) לקבל החלטה ואחריות, לא לכאן ולא לכאן: לאחר שקרא את מכתבה של רותקה והבין, שמיקה הרה ונוסעת לניתוח הפלה, אינו עוצר - אינו מסוגל לעצור - את הטנדר ליד גת־העמקים כדי לרדת ולנקוט עמדה. הוא נָקוֹט בעצמו (מ־276 ואילך), הוזה את מותה של מיקה, וכמו להעניש עצמו, הוזה את מותו שלו. תחילה חשב לאחסן את הנשק ולערוך את תרגיל־האש למחרת (281), אבל אחרי כן הוא עומד על דעתו לערוך את התרגיל מיד ואף בוחר באדם העלוב ביותר במחלקה כדי שיזרוק ראשון, ובכך יוצר מצב המוכרח להוליד אסון.

אורי מוכרח למות, כי חייו מתנהלים בתבנית המיתית של הקורבן שנדחה: רותקה ברחה איתו מן הקיבוץ, שלא ימות כמו דני (60), אך הקיבוץ (והגורל?) לא שכחו. רותקה חזרה. השנים עברו “כאילו היו שגיאה, איזו אי־הבנה גדולה, אשר משום־מה לא תוקנה…” (193). והגזֵירה, כמין מולֶך, המתינה לקרובנה:

אורי מוכרח למות, כי חייו מתנהלים לפי התבנית הפסיכולוגית והספרותית של “תחרות הגברים”, לפי הנוסח של: everything you can do I can do better. כבר במשאית, בדרך הביתה, אורי מהרהר:

אבל אביו מפתיע אותו ומתגייס לצבא הבריטי. תגובתו של אורי:

והוא חוזר ומטיח טענה זו בפני החברים במקלחת: “למה לא שלחתם אותי?” וכשנודע לו מפי אימו, שאביו מזה שנתיים עבר לגור בחדר אחר, מיד עולה בו ההרהור, שאם כן גם לו, לאורי מותר לחיות חיים של הפקרות:

הוא זוכה במיקה, שאהבה את וילי, עוזב אותה, כשם שוילי עזב את רותקה, מתגייס, כמו וילי, ולבסוף אכן מצליח לגבור על יריבו: הוא נופל בשעת מילוי תפקידו.

וניתן לטעון: ברור שאורי ימות - מסיבות ספרותיות: כדי להצדיק את החזויות הרבות, או, במינוח אחר, הרמזים המטרימים: מי שהולך בשדות - מת, וזאת לפי המוטו המנמק את שֵם הרומאן, הלקוח מן הבלדה “שלוש אימהות” לאלתרמן: “הוא הולך בשדות. הוא יגיע לכאן. / הוא נושא בליבו / כדור של עופרת.” וכן מכריזה על כך תחילתו של הרומאן, ה“פתיחה בקנטרה”, שהיא סיום הסיפור שהוגש כפתיחה: וילי חוזר מן הלוויה של אורי.

בימי חז"ל לא שאלו עוד באורים ותומים. כשרצו לדעת את העתיד, שאלו ילד מקרי שפגשו “פסוק לי פסוקך”. כך מבקש אורי מיאירי, בעל השם הדומה לשמו, “המוצלח בקונדסי העמק”, שהוא פוגש בו חופר בור מתחת עץ איזדרכת. “בשביל מי הקבר?” שואל אורי, נענה מיד: “בשבילך!” (43). אילו קרא ספרים כפי שקרא שמיר, היה נזהר מלשאול זאת, כי היה זוכר את המוטו לרומאן של המינגווי, “למי צלצלו הפעמונים”.¹⁴ ועוד: חלומות שווא ידברו?! אורי ורותקה חולמים חלומות מפחידים (83, 173 ועוד). וילי אומר כפליטת־פה (?) דברים דו־משמעיים ליוסל ברומברג, ובהם ההכרזה: “לי אין לא אישה ולא בן…” ומיד “נתבהל מדבריו” (191). רותקה רוקמת על מפית את השם ‘אורי’ -

והלא ברור, שהילד של מיקה, אם יהיה בן, ייקרא בשם ‘אורי’ ויזכה במפית…

הרהור על ‘מתח’ ועל סתירות ביצירת שמיר    🔗

קפה ותה אינם משלימים זה את זה. גם לא דוסטוייבסקי וטולסטוי. מכמה בחינות נפשו של שמיר הייתה חצויה. העקבות ניכרים ברומאן זה שלו. העלילה, האפיון והרקע תומכים זה בזה עם מה שכינינו ‘ריאליזם’, עם הטיפוסי והמייצג והמנומק, החברתי והפסיכולוגי הסביר. בהקשר של אלה כבר הוזכר טולסטוי. ‘הריאליזם הטולסטויאני’. הוא נוטה אל האֶפּי. אבל הריכוז הדרָמָתי בימים מעטים מזכיר את דוסטוייבסקי. בעלילת “החטא ועונשו” ניתן לעקוב אחרי המתרחש מיום ליום, כשפה ושם הסיפור מדלג על יום ואפילו על ימים אחדים. מסופרים כנראה שמונה ימים הפזורים על פני שבועיים. הגיבורים אינם ייצוגיים, לא רסקולניקוב, לא סבידריגאילוב ולא פרופירי. המעמדים אינם טיפוסיים. וההנמקות סותרות ומתגלות כהטעיות.

שמיר למד משניהם. ולא היה בכך רק משרתם של שני אדונים, אלא של שלושה וארבעה. נוספה השפעת הספרות הסובייטית¹⁵, ישירה ועקיפה, דרך הקו דאז של ספריית פועלים, ששמיר - עם שמדי פעם מרד בו - נאלץ להתחשב בו. ולאלה נוספה נטייתו למרדנות, לגישה ניסויית, למודרניזם. סתירות אלו עוברות ברוב יצירותיו.