אדם שלא ראה זה זמן רב את האדון ק.
פוגשו במלים אלה: “לא השתנית כלל.”
“הו!” אומר אדון ק. ומחויר.
[ב. ברכט, “סיפורי האלמנך”]
ספר ראשון: פרחי־נייר זהובים 🔗
1. 🔗
אמא עמדה למות, ואני ישבתי, זו השנה הששית, רחוק מן השכונה, בחברת־הביטוח של פרידמן ושות'. בחודש מַרס התמעטו הגשמים. חיסלתי את ענינַי עם שני המנהלים השמנים. הבטחתי לחזור כשתקום אמא מחליה או כשתמות. לעדי אמרתי: “אני הולך לראות את הזקנה שלי. אני חוזר לירושלים.” והיא אמרה בפליאה: " עוד יש לך אמא, אמנון?" ידי החליקה על שׂערהּ החלק.
נכנסות שכנות ושואלות לשלומה של אמא. יושבות ליד המיטה וסורגות שעה ארוכה מאוד. אמא, פקוחת־עינים ודמומה, נסרגת לתוך הסודרים הקטנים והכפפות הצבעוניות. שֵׁם אלוהים ומפלאותיו עולים מתוך דברי הנשים השמנות והטובות האלה. זו משבחת את העוגיות. חברתה מציעה סגולות לרפואה ומחַזקת דבריה בסיפורי־נסים. השלישית, ישישה שלעולם לא אזכור את שמה, חוזרת ואומרת כי יש להביא אל אמא את הספַּר ונטורה (משוק מחנה־יהודה), כדי שירכיב עלוקות על ערפה. “פחות דם – פחות לחץ־דם”, גורסת הישישה ושבה אל הפוזמקאות, והתבלול הכבד על עפעפה עוצם את עינה. אמא מנענעת ראשה ומודה על העצות. השעות עוברות. העייפוּת ניכרת בנשים. פתאום הן קמות, מברכות את אמא שכבר נרדמה ויוצאות.
שותים תה. אוטמים את כל החלונות והפתחים. אני אומר לאמא, המתעוררת בין חלום לחלום, כי בא היום לחדש את הרהיטים הישנים, להשליך (לכל הרוחות!) את מצעי־המוך העבשים, אף־על־פי שירושה הם מסבא. יש להביא אל הבית אורות חדשים וצבעים. אני אומר את הדברים בלא לדעת מדוע, ותקיפוּתי מפתיעה אותי. איני בטוח שהיא ירדה לסוף דעתי. אמא מחייכת. פניה לבנים. צחוקה זר לי.
בחצות מקיצה אמא מתוך הזיות החולי ואומרת כי יש לאפות דובשניות. אני מרגיעהּ ואומר כי לֶני תבוא מחר ותלוש בצק לפי הוראותיה. אמא מוחה: “יבואו הקרובים, ויש להכין משהו.”
קרובי המשפחה יעברו על־פני אמא עד למגש־הבדיל עמוס הדובשניות, עיגולי המאפה, כוכבי־השוקולד, לשונות־הסוכר. יאכלו, ירבו במחמאות ויבררו את פרטי המַתכּוֹנים. היש לך ענין המעורר את החבורה הקטנה יותר ממאפה ידיה של אמא? מן הסתם יתלהטו הויכוחים על כמויות המלח או הפוטאש כל שעות הערב. אמא תירדם וחיוך ילדותי של קורת־רוח על שפתיה.
העלה אמנון את שמיכת־המוך עד לסנטרה ואמר: “הרופאים הם בשר־ודם ועלולים לטעות. עליך לשכוח אותם. עליך רק לנוח.”
“אני יודעת.”
עיניה שנפקחו לרגע מלאו קונדסוּת, כלשֵׁמַע חידוד.
הוא הביט אל האישונים הירקרקים, ולעומתו נשקף ילד קטן ורחוק ולו זרועות שמוטות לצדדין.
שמיכת־המוך נדפה ריח אוָזים שחוטים. הצתי סיגריה ויצאתי אל הגזוזטרה הגדולה.
גשם התחיל חובט ברעפי גג־המסדרון. החדר חסר־התקרה נמלא רעשי חורף. הדודה מופיעה ומכריזה: “המלקוש!” אמנון גורס: “יכול להיות, דודה, שזה המלקוש ויכול להיות שזה לא מלקוש.” היא מוחטת את אפה הבצקי והמנטף ומוסיפה: “אף פעם לא ירד גשם חזק שכזה אחרי הפורים. אבל הכל יכול להיות, אם ריבונו של עולם רוצה.”
הוספתי שמיכה לשמיכותיה של אמא. תליתי שמיכות על החלונות שחרכיהם מרובים. העליתי את הלהבה בתנור־הנפט. אפלה חמימה.
לאחר חצות החלה הזקנה להקיא. לא קדמו לכך קולות או עוית. אילולא התעורר אמנון מן הקור העז שבמסדרון היתה ההקאה מתגלית רק עם בוקר. בבהלתו קינח את הכסתות בידיו. אצבעותיו צחנו. כתפיו רעדו. האֵם לחשה הגיים שלא נהפכו למלים. הוא היה נבוך מכדי שיוכל להושיעה. אמנון זכר הקאות רחוקות. אמא מעוברת באחי הקטן (שלא בא לעולם). אבא אוחז ברגליה, כאילו חשש שמא תתעופף מן החדר, ואני מניח מטליות־חומץ על רקותיה. לאחר שעה ארוכה מאוד היתה אמא מתאוששת מן הסיוט ועיניה לבנות. אז בא שקט שכמותו לא ידע הבית. גרונה שנתעוות שב אל תבניתו המעוגלת, הכמעט־דשנה.
אמנון יצא אל המטבח לשפות קומקום־מים. הסיד הצהוב נקלף מקירות־הפח ונתגלו צלקות־חלודה. הוא הצית עוד סיגריה והתנשף. כתפיו לא פסקו מרעידתן. הוא הביט אל תנור־החומר הבנוי בקיר. לא זכר לאיזו תכלית הוּעד תנור חָרב זה שלא נותר בו עתה אלא פתח שחור, שרוף (אפשר שאפו בו לחם על גחלים במאורעות שלושים ושש), שם הטמנתי את היקרים שבצעצועי. מסתור שלאיש מלבדי לא היה בו חלק. את הפתח חתמתי באחת מחולצותי המרופטות. אודה, בעלוּתי הוכחשה תמיד על־ידי לני, ומאבק נטוש היה על שליטתי בתחום־מסתורין זה. אבא התקשה להבין מפני מה להוט אני כל־כך להגן על התנור המת שלא נוּקה מאפרוֹ ושמדוֹריו נתערערו ללא תקנה. עתה התקשיתי אף אני להבין זאת.
“עדיין לא מצאנו זמן לשיחה קצרה,” אמר והלגימהּ מן התה החמצמץ. “אַת עייפה. אַת מכירה אותי יפה, אך נשתנו דברים רבים.”
שפתיה הקפוצות סירבו להיענות לכפית־הכסף החמימה.
“לני בחורה מצוינת. כן, על אף הכל… אני יודע מה את חושבת עליה… כמה מעט יכול היה להשתנות ביניכן במשך השנים…”
הוא הוסיף עלי־נענע בכוס התה. עיניה הודו לו. האישונים תרו אחר מוקד סמוי בתקרה הרחוקה. הפנים איבדו מבּרקן. שׂערה היה עתה אפור וסמור יותר. לחייה הוכו לרגע בעוית. מַסכה מבהילה.
לאחר שהות לא־קצרה אמרה: “בשלוש השנים הראשונות של חייך היו לך… אצבעות כפופות… דבוקות… באחד הימים נפתחו כפות הידים…”
“את זוכרת הכל.”
הפתיעה אותו הזקנה, שחרגה מגדרה ואמרה מה שאמרה. הוא לא עמד על כוונת דבריה.
דוקטור פרלוב, שיצא בבוקר יום־המחרת אל הגזוזטרה ופיטם את מקטרתו במיקסצ’ר 65, אמר: “אין הטבה, בחור, וזו הרעה נוספת.”
אמנון הוסיף פרחים בקערת־הזכוכית וקרא: “איזה יום נפלא! הקיץ חוזר. פתאום יבואו החמסינים. תודי שיש בזאת הקלה מסוימת, אמא מתפנקת שלי!” הוא פתח את החלונות. חבצלות־המשי בוילונות הארוכים נפרשׂו לקראת היום הזוהר, הריחני. האם קפאה בתוך שמיכת־המוך.
“לני תבוא עוד היום ותאפה לנו את כל העוגיות שתצווי עליה… הו, איזה עוגיות מחכות לנו!… כן, ודאי… מוטב שתירדמי.”
פני האם כבר היו חתומים.
2. 🔗
“הפעם זה רציני. כנראה,” אמרה לני.
“למַה את מתכוונת?”
“קראת את המכתב של אמנון.”
“תמיד היא נוטה למות.”
“הפעם היא תמות.”
“אם את אומרת.” (שהייה) “זו אמא שלך. עשי כל שמתחשק לך.” קולו נבלע בנהם מכונת־הגילוח החשמלית.
“מה אומרים לאחר שנים?”
“שלום, אמא. מה שלומך? השאר יבוא מעצמו.”
“אינך מכיר את האמא שלי.”
“מי מכיר אותה?”
“לא אתה.”
“אַת?”
“מתחיל? נמאסת.”
שתיקה. היא ממעכת את מכתבו של אמנון. מיכאל טופח קלות על לחייו ומעדנן במי־בושם, ואחר־כך מעסה את צוארו.
“השנים עברו, אך את אינך שונאת אותה כיום פחות.”
“אתה אינך יודע הכל,” לחשה.
“אינני בטוח שתהיי מאושרת בג’ונגל המשפחתי שלך.”
לקולו לא נתלוותה נימה של קטרוג. יש לדבּר, ואין דברים אלה חסרי־חשיבות.
המכחול הרך השיב לה את גבותיה. ממרחי השמנים הצבעוניים הבליטו בפניה לחיים קטנות וריככו את רקותיה. שׂערה החלק גולש על אזניה ומסתיים בסהרונים על צוארה. שפתיה דקות ולא־מפתות. צבען שקט, מבושם. הערב לא ביקשה לצאת מגדרה. הבבואה שנשקפה אליה מן הראי אישרה כי הימים העוברים מעניקים לה עָצמה שהיא חרדה לאבדה. כך תעמוד מול האם הזקנה ותכריז על שייכותה (על אף הכל!) למשפחת בלוך. זו תתלה בה את עיניה ותחייך, או תזעם.
מיכאל נשק ללחיה וביקש שלא תחכה לשובו. הענינים רבים וסבוכים. שתיקה.
“הלקוֹחוֹת כיום קפדנים וטרדנים יותר מתמיד, ולעזאזל – מדיניות־המסים החדשה אינה מאפשרת לרואי־החשבון ללקק דבש.”
“את מי זה מעניין? לך, ואל תתנצל.” בבואתה לא נתחלפה בראי.
שתק. חייך. היא לא הביטה בו. אם לא ימצאנה, יֵדע שיצאה אל אמה. אל לה לדאוג לו.
טריקת דלת. מכונית מתרחקת.
לני השחיזה את צפרניה. היא ידעה שהגבר לא יחזור אליה הלילה. נתגלה לה הדבר בשפתיו הקפוצות, בגילוחו הקפדני, בבושם החדש (קנמון במי־צפרנים?) שנדף מעניבתו.
לני שבה אל הכסתות. ריח גבו וידיו עמד בהן. היא צנחה אל תבנית הגוף שבמזרן, וצפרניה ריטשו את כר־המוך. קולותיה היו דקים, כשל אשה הכובשת יבבה שעלתה בה פתאום. בטנה היתה ריקה. כאב לפת את ירכיה, והיא ידעה למַצוֹת את תענוגי האהבה בכשרון שבן־הזוג אין לו חלק בו.
את ארוחת־הערב אכלה ביחידות. באור הצהוב והסמיך היתה פנויה להרהוריה. אלֶרי קְווין היה מפלט נדוש, אך יעיל, מהם. באפלולית המבושמת, החמימה, יכולה היתה להרהר בתשוקותיה באדישות שהוכיחה לה (שוב ושוב!) כי יודעת היא לנהוג בויתור כלפי עצמה. מן החלון הפתוח באו ריחות חריפים של עצי אורן ולימון. רק בחצות החלה הרוח לילל.
היא אינה זוכרת שיחות עם האם. היא הניחה על דף הפטיפון את דיוק אלינגטון “שחור, חום ובֶּז'”. אחר־כך הוסיפה את “בלוּטוֹפיה”. לפתע עלו שיירי שיחה אחת.
“אַת יפה, ילדה.”
“את היום במצב־רוח מרומם.”
“יָפיֵך תמיד בילבל את האחרים. תמיד נדמה שיופי הוא גם טוּב־לב.”
“איזו שטות. אני יודעת.”
“קנינו לך את השמלות הקטנות היפות ביותר. אדון בלוך היה הולך אתך בשבת אחר הצהרים אל מרכז העיר כעם כלבלב יקר. אהבת לסרוק את שערותיך, היית מטנפת את חליפת־השבת שלו, את נעלי הלכה.”
“שוב את פותחת את אלבום־המשפחה שלנו. מנהג מגונה.”
“על הצמה הראשונה שלך שמרתי שנים רבות. באחד הימים הופיעו נמלים וכירסמו אותה. לוּ היית ילדה מכוערת…”
“לוּ…לוּ!…”
“לא היית מצליחה להוליך שולל.”
“בראווֹ, אמא! בראווֹ!…”
היא קמה והשליכה את הפרחים מעציצי הזכוכית והחרסינה. היא תיעבה סייפנים כמושים, פרגים שמוטי כותרת, אסטרות שדהו. אחר העטתה כיסויים לבנים על רהיטי החדר ועל תמונות־השמן כמי שיוצא לדרך ארוכה. לא בלי הנאה ציפתה לימים שיחלצוה משיגרת קטנות יום־יום. היא ארזה מכחולים וצנצנות־בשׂמים ויצאה לקנות צבעונים.
3. 🔗
הדוקטור פרלוב העלה צילום־רנטגן אל מול אור־החשמל המסַנוור. “זוהי הגברת בלוך.”
“אמא?” שאל אמנון ונשך את שפתיו. הרופא ניענע בראשו. “כמובן.”
“הו, ודאי…כמובן…” הוסיף אמנון וראשי אצבעותיו רטטו.
אמנון הביטו בשלד העשוי לבן־שחור וראה בעדו את האִצטבות עמוסות־הספרים. אלה, לשמחתו, היו כרוכים בעור מוזהב (מהם היו חתומים באבזמי־נחושת שבהיקותם עוררה בו עליצות!). בעד אגן־הירכיים החיור נראו לו “גשר אַנגלוּאַ” ו“הדוקטור גַשֶה” (“תמונות ואן־גוך המופצות בהנחה ניכרת לחברי הסתדרות הרופאים”).
“אתה יכול לבטל בלבך כל מה שאמרתי,” אמר הדוקטור פרלוב ופרשׂ ידיו לעברים בלא לתפוס דבר. “אבל ידידי הצעיר, כאנשי־מדע עלינו לחדול מלהתיחס אל הקרובים ללבנו…”
אמנון, שהוקסם מן הספרים המאוגדים באבזמי הנחושת המבהיקים, שמע ולא שמע את ההרצאה הדקדקנית המתובלת במובאות מרובות ובביטויים לועזיים. הוא לא מצא קשר של ממש בינה ובין פרשת אמו. קולו של הרופא נדם מפעם לפעם, והפה הגדול שאף אויר ברעשנות.
“ואם נוסיף לזה את מזג־האויר…”
“הו, כן, את מזג־האויר…ודאי…”
(הדוקטור קאשט, שעוּן על מרפקו, מבטו רחוק וקרוב כאחד ובאישוניו פקחות והשלמה של רופא כפרי זקן. צבֵַעיו דהים.)
אמנון קם וביקש את מעילו. ידים הושיטו לו את המעיל. האפלולית שעמדה בחדר, על אף שעת היום המוקדמת, נתעבתה עם כיבוי החשמל. דוקטור פרלוב היה עתה כולו כתמים־כתמים. הרופא הזמינוֹ ללגום ספל־קפה תורכי, הוא הכיר את בלוך הזקן ונוטה היה להעביר חיבתו אל בנו, אלא שאמנון כבר הגביה צוארנו.
בפתח, המואר באור יום בוהק, עצרוֹ הרופא, עיפעף בעיניו. “אין מה לעשות, ידידי. אין מה לעשות.”
דומה היה לו כי הרופא הנמיך פתאום וקולו איבד מן המתכתיות שנתיחדה לו בחדר האפלולי. עיניו נרשתו בנימי אדום־סגול.
“המדע עומד חדל־אונים מול אמך.”
שתיקה.
“אם תזדמן באחד הימים אראה לך את אוסף־הקקטוסים שלי.”
“ודאי. דוקטור.”
פרלוב היכה באצבע־צרידה בלא שידע מדוע, התעשת וחיפש את מקטרתו התקועה לו בין שיניו.
אמנון חצה את הרחובות במעברי־חציה רחוצי־גשם. קנה תרופות בבית־המרקחת של האחים ימפולסקי. הביט, בפליאה, על עצי־המחט המעטים שנותרו בכיכר המרכזית. כיצד לא נתעוררו לעקור עצים ישישים אלה המטנפים את המדרכות בשלכת מתמדת ומשבשים את הראות הנוחה לבעלי המכוניות? הרים ראשו והבחין בלוח־שיש הקבוע בקיר ומכריז על הקדשת הרחוב לג’ורג' הששי (בנוכחותם של הנציב, מושל המחוז וראש־העיר הערבי, כמובן.) נשים ערומות, מפתוֹת וצבעוניות, עשויות קרטון ועץ, הזמינו את ההמונים אל בתי־הקולנוע שבעיר.
ככל שעלית ברחוב אל עבר השכונות כן נתרבו על קירות הבתים הישנים כרזות שחורות המצוות על בנות ישראל שלא להלך במלבושי פריצות. לצדן שלחו אותיות אדומות לכל הרוחות את האמריקאים עם שאר ידידיהם האימפריאליסטים. לצדן הוליכו אותך חִצי זפת או סיד אל מוסכי מכוניות, אל חנויות העומדות במכירה כללית, אל בתי־הכנסת, או בתי־ממכר לסמרטוטים. ככל שהעמקת לתוך הסימטאות המעוקמות, החותכות אלו את אלו, נמצאו לך סיסמאות (“אל תשתין. מקום קדוש”, “שמור את יום השבת לקדשו”), אותיות דהות שנשתמרו מעונת־הבחירות הקודמת, מודעות שקראוך ללוָיוֹת, או לקבלת פניו של אדמו"ר נעלה.
אמנון הציץ בחלונות הנמוכים, המסורגים. עלו אליו שעוני־עץ כבדים, תמונות־משפחה, גבב של כסתות על מיטות רבות, מכונות־תפירה, ריחות של שתן או של תבשיל.
שעה ארוכה סובב בין החצרות. חיפש כתובות ילדים על דלתות־הפח שחסמו את הבורות. הכל נמחק והחליד. עלה במדרגות, גלש על המעקה.
רייזל די משיגֶנֶה יצאה בבת־צחוקה, והוא הסתכל בה כמי שמסתכל בחוֹר המוליך אל עיר־קסמים. נערה זו, ספק אשה ספק לא אשה, לא המירה את חיוכה האוילי, את שיניה הרקובות, את ברכיה המעוקמות. בפניה עמדו הימים הרחוקים כל־כך. היא הביטה אל אמנון ולא ראתה את הילד שלא אחת יִדה בה אבנים ומלות־גנאי. שמלתה אפורה ומשובצת. מעולם לא היתה לה אלא שמלה זו והרבה אחים. אביה, סיפרו, קדוש היה. לא הכרתיו מעולם. פעם אחת עזרתי למשה קרניז לקבוע כיור במטבחם וגיליתי את הקירות העקומים ואת תמונות הזקנים שבפינות המקומרות. שאלתי את רייזל: “אתם עוד גרים פה?” היא צחקה. שפתיה אכולות מפני הריר המכסה אותן תמיד. השמיעה קול וברחה. רגלים מעוקמות. צחקוקים רחוקים.
בלילה הבא אישן בפרוזדור הירוק, על ספת־העץ הכבדה, ראשי בחלון הפתוח, המרושת. אבוא בהם, באנשים הרחוקים האלה. אנסה לגלותם על־פי קולותיהם. לעבור מבית לבית, על־פי סדר הבתים הדבקים זה בזה, לקרוא בשמות, למנות את האנשים, לנחש מי נשאר בחיים. הלילה יחלוף, אחזור אל עצמי, לא אהיה זר בתוכם. עכשיו אני מביט אל הגגות האדומים ומתקשה להיזכר בשמות השכנים. בלא שמות אין האנשים חשובים לך ביותר. יש לי שבוע אחד או חודש אחד. אמא עומדת למות וכשתמות הזקנה לא אשוב הנה עוד לעולם. בעיר סללו דרכים חדשות. אוכל להגיע לכל מקום בלא לעבור דרך השכונות.
כיסי מלאים תרופות. הנה מזכרת־משה. זו הסימטה שהיתה השוק הקטן שלנו. חנויות דלות אחדות היו מספקות לנו את ארוחות הבוקר והערב. החנויות עלובות משהיו, מהן חרֵבות כלאחר מלחמה. הפרֶנק, שסוע־שפתים, גדול־גוף אך מדולדל, ניצב בין ארונות־זכוכית ריקים. עיניו פקוחות, ואני מחפש בהן במבליק ומרמלדות וכסוחי שוקולד וחלקום. שפמו נתמרטט. רקותיו הקריחו. אצבעות ידיו גדולות, מיותרות. היכן אשתו, התימניה הקטנה, שברק זהב ניצנץ תמיד מתוך פיה, אך את השן המוזהבת לא גיליתי בה מעולם? את חנות־החלב של רייצֶה לא מצאתי. את פֶרְל לא מצאתי. החייט כפוף כשהיה. חנותו קרירה ואפלולית. איני זוכר את שמו. כיפה לראשו. שפמו עדיין שחור, או כבר צבוע שחור.
אני נכנס לחנות־המכולת של מאייר דרוק. לחייו זקורות, זקנו דל והוא מנהם כדרכו שיר־עם רחוק, או מזמור־תפילה. אני משַׁקע ידי בשקי השעועית, בעדשים צוננים. הוא מבקש לשרתני. אני קונה לחם ומחפש את האִצטבות העמוסות שאינן. הוא שואל לצרכַי. אני קונה ריבה. לא בצלוחית, במשקל. ריבה שהזקן פוֹרסה כחמאה, גבינה או חלבה. סכין עצום־להב וניצבו עץ שהרקיב (אותו סכין?). אני מחפש את המחברת העבה שבה היו נרשמים חובותיהם של הקונים בעפרון שחוּק־חוֹד. הוא שואל לצרכי. אני מביט אליו, והוא מביט אלי ומפזם זמר ללא שמחה, ללא עצב. מאחורי האצטבות עמדו הארגזים מפוטמי־השבבים שבהם נשתמרו זכוכיות למנורות. אני מגיש למאייר דרוק את המנורה מספר 4, והוא מזמזם ומודד לראשה כובע־זכוכית שיש בו פגימות כצלקות קטנות, כפצעי בגרות. הוא מגביהוֹ אל האור המועט ומנקש בו באצבע כקוסם, ומפזם זמר. הוא מדליק את הפתילה. אני הולך עם האור. אני מביט אליו, והוא שואל לצרכי. אני קונה. אני מרים את קולי. מעולם לא הרמתי כאן את קולי. עכשיו אני חזק וגבוה, וקולי מזכּה אותי במעמד שלא ידעתיו בחיי. אני מוציא חופן פרוטות מכיסי, והוא מסיר את משקפיו המקומחים ומונה את כספי. אני יוצא והוא מחזיר את משקפיו אל עיניו הטרוטות.
בניוֹמין, שוטה־השכונה הזקן, חוסם את הכניסה לשכונה ושולח לשון אל זרים. הזאטוטים מטנפים בבוץ את שולי מעילו הצבאי, והוא מקלל וצוחק ומקלל. משהבחין באמנון הוא קורא: “אין עבודה, אין מלחמה, אין צרות!…ימי המשיח – הוי, אבינו שבשמים!”
הזאטוטים מצטהלים ומצפים לתגובתו של הזר. זה מוציא פרוטות ומשלשל אותן לתוך כיסו של בניוֹמין. הזקן פורץ בבכי, וידיו מוכות הרעד, מודות ומודות.
מעל הגזוזטרה נראה ביתה של משפחת לוין. אֶתי טרם נזדמנה לי. אפשר שהשמלות התלויות על החבל הן שמלותיה של הילדה שאהבתי.
ושוב יורד גשם. המלקוש?
4. 🔗
“נספיק. את יודעת שנספיק הכל, אמא,” ביקש אמנון להפיג את ריטוניה של הזקנה. “תמיד את מפחדת אולי יישאר הבית מלוכלך. אבל, בשם אלוהים, יש לנו עוד שלושה שבועות עד לחג, וזה המון, המון־המון זמן!”
“אף פעם אין מספיקים בזמן,” לא ויתרה האם על אדנותה.
“שלושה שבועות, אמא!”
“וביחוד כשחושבים שיש המון־המון זמן.”
“אבל, אמא…”
“אף פעם!”
“ריבונו של עולם, אין לך יותר בבית תינוקות שרצים עם החמץ לכל מקום.”
רק עתה פקחה הגברת בלוך את עיניה הכואבות, כאילו עלתה מתוך חלום. רק עתה נוכחה לדעת ששָׁכלה את כל בניה ולא נותרו לה תינוקות בביתה. היא הגביהה עצמה על הכר. סחרחורת אחזתה. הבית היה גדול ושומם יותר מבכל עת אחרת בחייה. היא קימצה אגרופים. הכאב שהשתרג בזרועותיה שב מיד ופישטם. היא חששה שמא ישובו הסיוטים ויאחזו ברקותיה וצעקותיה יגלו את הפחדים שהיא מתיסרת בהם. אז, קרה כחופן אפר, תישאר בודדה לנפשה ותחוש בהתמעט כל היקר לה.
לא אחת שאלה את עצמה מהו הבכי המבקש לעקור את ראותיה, והיא כובשת אותו. הזוהי הדלת האחרונה מול קהל־הסקרנים השנוא עליה? היתה זו אחת השאלות שהדירו1 את שנתה. כך נתבלו לילות רבים בשנים האחרונות. אז היה שב אליה אביה הטוב וכונפה בין זרועותיו. השנַים היו מהלכים אל סימטאות לא־מפולשות, אל מבוכים אפלים, אל העיר העתיקה הנפתחת אל הר־הזיתים. עם בוקר היתה מעלה נר־שמן לזכרו של האב. באלול מרבה היתה בבכיה על שאינה יכולה להשתטח על אבני הר־הזיתים וקבר־רחל.
באחד הימים הכה בה ברק. אַת בודדה לחלוטין על אף עשר אחיותיך והמון השכנות ושני בניך, ובעלך שהלך למקום שהלך. אז ידעה כי רק המחלות משַׁמרוֹת בה עוד את תחושת קיומה. היא שקעה בתוך הכאבים כמי שיורד לתוך זכרונותיו ומגלה מוֹדעים יקרים לו. לא נותרו לה אלא המחלות שאכלוה. באותם הימים דמתה בעיניה לשיח יבש המכריז על קיומו בעלוֹתוֹ באש.
מפעם לפעם, והפעמים הלכו ונתמעטו, היו באים הבן או הבת לבקרה. לא אחת אמרה לני: “את משתגעת להיות חולה. כמה היית מאושרת לו יכולת למות בכל שני וחמישי.” האם היתה מסתכלת בבתה ולני מוסיפה: “מה היית עושה לו היית בריאה כמו שור? היית נשארה כאן עם כל הזקנות המטופשות, סורגת גרביִם שחורים, מרכלת על עולם ומלואו. איזה עתיד נפלא!…”
באו השתיקות. הכל יצאו את הבית הריק שהלך וגדל. פעמים נתלקטו בני־המשפחה לחג. תמיד נמצאו תואנות מתקבלות על הדעת כדי שלא להסב יחד לשולחן הארוך. תמיד היתה עורכת על השולחן את כלי הזכוכית, הכסף והחרסינה. ניקויו היומיומי השקדני של הבית כפה עליה ציפיות. בדרך זו או אחרת, ביקשה להאמין, ישובו בני־המשפחה למצוא ענין איש ברעהו, ושוב ייאמרו הדברים הרכים.
במרוצת השנים סילקה הגברת בלוך את תמונות ילדיה מעל הקירות, מעל השידה, מבין צלחות־החרסינה שבמזנון־המראות. הכתמים החיורים נתרבו. הסיד החדש לא מחה עדויוֹת־העדר אלה. אט־אט התקינה עצמה לתקופת הבדידות המוחלטת אשר בה, טמונה במיטתה, לא תוכל עוד על אף מאמציה להיזכר באנשים שהעמידה לעולם. אז תבוא השעה שהשנים האחרונות הבשילוה לקראתה – למות בחייה. רעיון זה, ככל שהיה בו מן הטירוף, (והיא ידעה שיש בו יותר משמינית של רוח־עיועים) לא הבהילהּ כלל.
בחגים המעטים היה הבית מתמלא רעשים. היא היתה שבה אל העולם שבו היא גברת בעלת־חשיבות. אופה עוגיותיה המפורסמות, מציעה דגים כבושים, מלפפונים מתובלים שהוחמצו בשמש. הכל הכריזו על כשרונותיה ומצצו את קצות אצבעותיהם בגרגרנות. האורות היו חוזרים אל פניה. גופה היה מתיצב לשעה קלה ומצעדה מתחזק. בגדים, שנשתמרו בנפטלין, תלויים היו על כתפיה ומסתירים בנאמנות את דלדול בשרה. הרוח הרעה פינתה מקום להתבדחות, לתקווֹת, עד שכמעט יכלה לדמות שדבר לא נשתנה, שהימים הטובים חוזרים, אם גם במאוחר, ואין בכוחו של איש לעכבם. חגים אלה הלכו ונתמעטו. עובדה זו לא הפתיעתה כלל. בשנה האחרונה לא נותרו לה חגים.
“כל מה שעליך לעשות, אמא, הרי זה לנוח,” אמר אמנון. “להתגבר על עצמך, להוכיח לכולם שאת עוד חזקה ומוכנה לקראת החג.”
“ודאי, בן,” לחשה ולא הביטה אליו.
“מחר יבוא הסַייד.”
“אין כל בטחון.”
“משולם נשבע לי שיבוא.”
“אם כך, ודאי לא יבוא,” השיבה ולא טרחה לפקוח את עיניה.
“את עוד תופתעי.”
“אני שונאת להיות מופתעת.”
אמנון חייך, והיא לא ידעה שחייך.
כן, היא איבדה אותם. היא התקשתה לעקוב אחר תהליך זה, אך באחד הימים נתבהר לה הדבר למעלה מכל ספק. לתדהמתה, לא התאמצה ביותר להשיב אליה את השנַיִם. הפרידה היתה צפויה לה ככאב.
“סיד לבן הפעם. ללא פרחים וללא קשקושים,” חזר ואמר אמנון.
“מדוע לבן, בן?”
“אז אולי סיד ירוק. זה מרגיע.”
“אל תדאג לי, אלא לסיד.”
“את יודעת שהמנוחה היא הדבר החשוב…”
“לכולכם אותו פזמון.”
“כולנו רוצים רק בטובתך,” אמר. “ובכן ירוק?”
עתה התקשתה לחזור ולהיזכר בצבעי הסיד שמילאו את החדר, עובדה שלא הביכתה. היש לך הוכחה תקיפה יותר לביטול שבו היא מתיחסת אל כל הסובב אותה? היו ימים שבעיית צבעי הקירות עלולה היתה להטרידה שבועות רבים. החורף היה תקופה נאה להתחבט בצבעי הפסח. ואז, משהציב משולם קירות חדשים, רשאית היתה לשבת מול הצבעים ולהפליג לעולמות אחרים. היתה מזדקפת וסופגת לתוכה את הריחות החריפים והקרירים שמילאו את החדר והבריחו את החורף ואת הדֶלֶף. התקרה הבוהקת התרחקה עד לשמים, והאשה, כנערה פחזנית, היתה מדשדשת בעליזות בשלוליות המים שהציפו את הרצפה.
“החלטנו או שלא החלטנו?” אמר אמנון.
“אנו רוצים פרחים.”
“טוב, כרצונך,” צחק, “נִתן לך שדה.”
מר בלוך היה משתאה להשתוללותה ואומר: “את יוצאת מגדרך, גברת בלוך.” “כן, אני יוצאת מגדרי, אדון בלוך,” השיבה והגביהה אפּה כנגדו.
שעה ארוכה מאוד היתה ממרקת את הרצפות וצוחקת בלבה לאיש שאינו יכול להבין להנאותיה הקטנות, או אולי אף בז לה בלבו. עתה שוב אינה יכולה להעלות לפניה (על המסך השחור שמתחת לעפעפיה הכבדים) את קלסתרו של האיש שהלך ממנה לפני שנים. פרצופים נעוים, המזכירים לה מסכות־קרטון זולות של פורים, עולים ויורדים על מסך זה – מעשה תעתועים מבהיל ומשעשע כאחד.
משהלך בלוך מן הבית דימתה ששנים חדשות תבואנה. הנה תיעלם לה, דימתה בנפשה, העמדת־הפנים של האיש המבקש להביא יצירות חשובות לעולם ואינו יכול למצוא את סיפוקו אלא בריב מתמיד עם זולתו. היא תשוב להיות גברת־הבית, והשקט יחזור. אלא שהשקרים (והיא, מעולם לא יכלה לעמוד על סיבת הדבר) לא נתמעטו. היא תפסה את מקומו של האב וסיגלה לה את ממדיו. הילדים רחקו ממנה. היא רחקה מהם. מי יֵדע לקבוע זאת בודאות?
היא פקחה את עיניה: אמנון מפרק את צלעות הארון, מקפלו (כחרק גדול שעקרו את רגליו) ומפנה אט־אט את החדר מרהיטיו. משמע, משולם יבוא. יום סיד לבן, ירוק או צבעוני, מתבשר לדירה. אמנון מהפך בארון־הקיר ומגלה את מחברותיו הקטנות. לכאן נצטרפו מחברות הכיתות הראשונות, מלאות אותיות מעוקמות, אותיות ענקיות, כתמים, ציונים ראשונים באדום שתלטני. האב סירב להשליך את המחברות הראשונות. הרבה רבה עמו כדי לסלק את הפסולת הזאת שאינה אלא מפטמת מקקים ועש, לסוף להוטה היתה היא עצמה לשמרן. מפעם לפעם, בלילות־החורף הארוכים, היתה שבה להעלות את המחברות הכרוכות בשחור ובאדום, כדי לגלות את הישגי הבנים ואת כשלונותיהם הראשונים. השנים האחרונות הותירו לה ארון זה בלבד, והיא שמרה את תוכו בקנאות. ברבוֹת הימים לא יכלה עוד לנחש את הכתוב במחברות ובספרים שנתבלו ביותר. משהתחילו ידיה רועדות התקשתה לדפדף בהן. היתה פותחת את הארון ושומעת קולות של ילדים רחוקים. זוהי בדידות, הימהמה לעצמה. אדון בלוך, אתה מתימר לכתוב על הבדידות, ואינך מצליח אלא להעמיד מומיות הראויות לרחמים, בוא שב מול ארון ילדיך שהלכו ממך, מאִתנו. הבדידות נמצאת לנו בחפצים שנותרו לנו.
“מה את אומרת, אמא,” שאל אמנון כחושש להעירה מתוך למלומי דמדוּמה.
“האם דיברתי?”
“אמרת משהו על…”
“כבר אסור לי לפטפט?”
“את עייפה.”
“האם לא סיכמנו שאני רוצה פרחים,” כיעכעה בקולה וביקשה לשים קץ לשיחה שנתמשכה למעלה מן המידה.
“רוצה שנקרא לאבא…”
היא אמרה להזיז את עצמה, ואבריה לא נענו לה. סנטרה נע, והבן העביר במטלית לחה על שפתיה המסוטפות.
בערב אמר ללני: “אמא דימדמה היום. דיברה עם אבא.”
“ודאי רבה אתו,” אמרה וחידדה את צפרניה, “היתה מאושרת?”
“את מצטערת שהיא עדיין לא מתה.”
“אינני מצטערת ואינני שמחה.”
“התאזרי בסבלנות. זה לא יארך זמן רב.”
“קדוש־מעוּנה שכמוך. היה משהו שהרעיל את חיינו, וזו היתה אמא שלי ושלך. אל תשכח זאת! אינני מתאוננת, רק אל תבקש שאתחיל פתאום להעריץ אותה.”
“אל תצעקי!”
“היא לא שומעת כלום. הבט אליה, היא צוחקת.”
“היא עוד יפה כשהיא צוחקת.”
“היא מכוערת.”
"יפה – "
“מעולם לא היתה יפה.”
הם שתקו שעה ארוכה. לני המשיכה בשרטוטי האָפנה ואחר־כך רטנה שלא הביאה עמה את מאכליה הדיאטטיים. “אינני מתכוונת לעלות אפילו בקילוגרם אחד רק משום שהיא החליטה למות.”
הוסיפה, בגנדרנות מופגנת, תיתורות רחבות לכובעים שעלו על־גבי משטח הנייר. צירפה מסביבם פרחים, ואחר־כך מחקה אותם.
“שלחתי מכתב לאבא שיבוא,” אמרה ולא נשאה ראשה מעל שרטוטיה. “אני מאמינה שהאיש שלנו ייענה.”
“התיעצת עם אמא?”
“אל תשתטה. אתה יודע שזה יעורר אותה, וזה הדבר היחיד החשוב עכשיו.”
“למי? לך?…”
5. 🔗
ארוחת־הצהרים היתה שקטה, כמעט חגיגית. היא הוכנה על־פי הוראותיה של הזקנה המוגבהת על גבי הכסתות. לני לא ידעה לגלות בקולה של האם, שעיניה היו שקועות בתוך עיגולי עור מקומט (כצפרים שנפלו לתוך אגם שנעשה טבעות־טבעות, חשבה לפתע וחייכה לעצמה), שמחה או אדישות. הציוויים היו רכים, והושמעו בנענועי־יד לאים, בנדנוד סנטר, בזיע עפעף.
“רופאים יכולים לטעות,” אמר אמנון.
“כמו כולם,” אמרה לני.
“זה הצד החזק שבהם,” אמרה אמא.
הקולות הממורטים שהביאו השנַים עמהם אל הבית היה בהם כדי לבלבל את הזקנה. הסדר שהצעירה הטילה בבגדים התלויים בארון, בכסתות שנתגבבו במשך ימים רבים על הכסאות, נקישת עקביה הגבוהים והמסומרים, רפרוף בדי־המשי, צחקוקיה, כל אלה הביאו אל החדר משב־רוח שהאשה לא הורגלה בו בשנות־חליה האחרונות.
הזקנה טעמה מכל מאכל כזית והימהמה הימהומים. נחלקו מחמאות לאמא שלא שכחה להזכיר את התבלינים הרבים המטעימים את המאכלים. נחלקו מחמאות לאשה הצעירה שידיה נענו לה בתנאי המטבח הפרימיטיביים. אמנון הלגים את האם ממרק־העוף, המלא עיגולי־זהב ואטריות דקיקות. דיברו על מזג־האויר. דיברו על ארוחת־הערב, על סעודת יום־המחרת, על הדיאֶטה המדוקדקת של לני.
האור בא אל הבית בשעה מוקדמת מאוד. אני שב ומביט באותם פנים שלא יהיו עוד לעולם אותם פנים. אני מבקש למצוא בהם את פני האשה שהשארתי כאן לפני עשר שנים, לפני עשרים שנה. אמא אינה דומה עוד לעצמה. אשה זו, הלומת־סמים, לא שימרה גם תו אחד שיִחד את האשה, היפה כמלאך, שקלסתרה היה נתון במדליון־כסף על חזי הקטן (מדליון שאיבדתיו בשירותי הצבאי). לומר “אמא” לאשה שאני מביט אליה משמע להכריז על קשר־משפחה שעלי לטרוח לגלותו.
אני רומז ללני על הרהורי. היא פוטרת אותי ב“טיפש מטומטם שכמוך!” ולאחר שתיקה – ב“לך לישון, גבר!”
“ואת אינך מהרהרת בכל זה?”
“פעם הירהרתי. השקט הזה משגע אותי. הייתי יוצאת לרקוד. אתה מריח חביצה? אולי זו חביצה של הדודה. מתוקה עד בחילה.”
“החביצות שהיא היתה עושה לשמחת־תורה!…” – איני זוכרן, אף כי אני חש טעמן בקצה לשוני.
אני יודע, איש אינו מוליך אותי שולל. עיני שלי, עיני הראשונות, מתו, ובעיני החדשות אני רואה עולם אחר. יודע אני שיש להתרגל אל האנשים הישנים כאל אור הבוקע לפתע מתוך האפלה.
בחוץ כבר עולים קולות־בוקר ראשונים: כדי חלב, דלתות נפתחות לתפילת־שחרית מוקדמת, מתיחת חבלים ראשונים לכביסה. אני אמצא דרך לשוב אליה. אולי בחפצים המתים שלא המירו ריחם ומקומם. תינוק בוכה. איני יכול לנחש את ריחוקה של הדירה. קול זר.
לפני שעה קמתי להניח על מצחה מטלית שרויה בחומץ. שפתיה נבלעו בפיה. פתילי שׂער־קש שיווּ לה סבר של מסכה מעוררת חלחלת־עליצות. אם אומר שפחדתי מן האשה שהיתה אמי, לא אמרתי אלא שעלי להתרגל אל האשה החולה המכריזה עלי כעל בנה. אין כל טעם שלא לקבל את הכרזתה. הלילה כאן מליט הכל בתעלומה. אני יוצא החוצה ובולע אויר כמי שעלה ממכרה שהתמוטט. בחלל תלוי ריח של מצות חרוכות.
היום עולה אט־אט על הפנים החתומות ואינו מגלה את סתרן. אם אגע בהן באצבעותי, אולי אצליח לגלות את הלחיים הרכות, ומהן אוכל להתחיל לשחזר את אמא. המחלה אִכלה את אמא.
אני מלגים את הזקנה ממרק־הזהב. פיה קטן. שתי שורות השינים בכוס מים. מידתן מזדייפת. עינים שאינן מוחות. הידים אינן נשלפות מתחת שמיכת־המוך. בתוך חוסר־אונים זה אגלה את אמא שהיתה מלאה תנועה כצפרים מעופפות. הזקנה מסרבת לאכול. אני כופה עליה את הזהב ואת האטריות הדקיקות. בכפיה זו אני מגלה, נדהם ומאושר, את התבגרותי. כף־הכסף חזקה מן החניכיִם. לני מציתה גפרור, ואני אומר: “צאי אל המסדרון.” היא אומרת: “בטח, מיסטר בלוך.”
6. 🔗
פועלים עוטי־לבן העלו לבית אמא שני בקבוקי־חמצן שחורים. הדודה התחילה לבכות. היא מזעיקה את אביה שבעולם־האמת ומתרה בו, כיאות לאחות הבכירה, לבל יעכב עוד את עזרתו שמא יאחר, כי עליו למהר ולהעתיר על חיי בתו לפני כל האבות הקדושים.
אמא אומרת לה: “למען השם… הניחי לו… די עשית…”
“לבכות אפשר בבית, דודה. למה צריך לבוא ולעשות זאת אצל אמא, זה לא מוסיף לה בריאות,” אומרת לני.
“יש להדליק נרות בבתי הכנסת.”
“כבר הדלקנו שמן שהיה מספיק למדורת שמעון בר־יוחאי. חבל על הכסף.”
“איננו יודעים על מה חבל ועל מה לא חבל, ואסור לדבר כך.”
הדודה מוחטת את אפה בסינרה ומעיפה עין בבקבוקי־הפלדה המאיימים. לני נוטלת מפת־שבת ומחפה עליהם. הדודה מציעה לתלות את תמונת סבא על הקיר, ולני מוחה, שהרי מחר יבואו משולם והסיידים ויטנפו את תמונת־דיוקנו היחידה של הזקן.
הדודה מביאה את התמונה ומיללת במקצת. פניו המזוקנים של סבא מוטים אליה בהבנה אפורה. אמנון לא זכר את האיש שהכל דיברו בשבחו בשכונה. על־גבי התמונה תומכים שני אריות ברגל חזקה כתר מוזהב, סמלו המסחרי של הצלם האלמוני.
באו השכנות, סבבו את אמא ושבו אל סריגתן. בא האדון זיסקינד, שבגדיו בהירים וחדשים, ואמר: " את נראית טוב, גברת בלוך." ביקשו הנשים לפנות לו מקום, והוא מחה. “רק עברתי ואמרתי: נו, נראה מה שלומה של הגברת בלוך. זה הכל.”
כל אותה שעה שעמד והביט אל אמא בעיניו הגדולות עמדה שתיקה בחדר. כפות־ידיו פתוחות כמי שמוכן לתפוס חפץ שטרם נזרק אליו, אך בטוח הוא שהחפץ עתיד להיזרק ואַל לו להיות מופתע. לבסוף אמר: " נו, טוב, צריך לעשן. שלום, הגברת בלוך, והרבה בריאות, מיס גאטס הילף!"
בפרוזדור הניח יד כבדה על כתפיו של אמנון ואמר: " בוא נרד ל’תנובה' של מרגולין."
“יש לך חדשות בשבילי?”
“חדשות?” חשף לעומתו זיסקינד את שיניו הרכובות אלה מעל לאלה. “אזמין אותך ליוגורט טוב. זה לא חדשות בשבילך? אתה עוד תיזכר ביוגורט של מרגולין.”
אמנון הסתכל בפנים שהחיוך לא סר מהם ושכבר נתעוותו בחיוך נצחי זה.
“אין ממה לפחד, אדון בלוך הצעיר. פרידה לוין תופיע עוד הערב, ואין שומרת־לילה ואחות נאמנה ממנה.”
“אתה יודע הכל,” אמר אמנון.
אני שומע הרבה ויודע מה שצריך לדעת," כיפתר מעילו החדש ושירבב כובעו עד לעיניו.
מרגולין היה מאותם רוכלים שסופם מתדמים למרכולתם, ולא יכולת שלא להשוותו לאחד מבקבוקי החלב המפוסטר שבמקרר, צוארו קצר ורחב ביותר, משתרבב מתוך גופו המעוגל ושומר על ראש הקיים כמעט רק בזכוּת כובע־הלבד המהוּה שאינו סר מעליו. כפות ידיו, למרבה התמיהה, דקות ומעודנות, כאילו נשתיירו להעיד על מרגולין אחר. לזַרתוֹ – הפתעה נוספת – טבעת־זהב גדולה כבדה. חוץ מזיסקינד, אין איש בשוק יודע כיצד נתגלגל האיש ל“תנובה” זו שכבלה את תנועותיו.
אמנון נהג לבוא אל מרגולין דרך רחוב אגריפס. עתה הוליכוֹ זיסקינד דרך השכונות המרוצפות. אולי ביקש להיראות ברבים, או לומר אֵילו דברים לאנשים המצטופפים כאן בבתי הפח והאבן, אלא שהכל מסוגרים היו בבתיהם (הרוח שרקה בעצי־התות המתים בחצרות הקטנות). ואולי לא התכוון אלא לקצר את הדרך אל מרגולין הקופא בחנותו.
זיסקינד מפשיל צוארו אל מַלבני השמים, המפרידים בין שורת־בתים אחת לחברתה. ודאי מצטער האיש, מהרהר אמנון, על שהרוכלים כבר הלכו לבתיהם ואין מי שיקביל פניו בהתרפסות. זיסקינד סרסורן של שכונות אלה, והוא מהלך בהן כאדון הסוקר נכסיו. הוא בעל המגרשים הפנויים. הוא שיבנה עליהם בתים גדולים, והוא הנושא עיניו אל הבתים המסתדקים ומתפוררים כדי לשווֹת לאזורים אלה את חזותם החדשה.
מסימטאות השוק עולה צחנה. חתולים וכלבים ממורטי־פרוה מתפלשים באשפה ובביבים – כֵּרה המזומנת להם מדי לילה. זקנות נלחמות בהם ותרות אחר ירקות שטרם הרקיבו. זו שעת סרחונות וקבצנים. עתה מתפרקת ממלכתם הגדולה של זַבּלי השוק הגברתנים. זו שעתם של שיכורי כל בתי־המרזח הקטנים, של זאטוטים שאינם ממהרים לשוב אל חדרים מאוכלסי אחים, אבות זועמים או אמהות קנוטות. אמנון עובר בסימטאות הצרות, מוצפות מיץ הרקבון ומי השפכין.
מרגולין עמד בפתח ותלה התמעטות פרנסתו במזג־האויר. משהבחין בזיסקינד, כמו יצא האיש מגופו המלא ורץ לקראתו. “כבר לא ידעתי מה לדאוג.”
“ואס איז? אין מה לדאוג. מרגולין (הוא מסיר במשיכה אחת את כפפות העור היקר). רק לא לדאוג. אתה מכיר את האדון בלוך הצעיר. נשב.”
מרגולין מצץ את טבעת־הזהב ואחר־כך שיפשפה בחלוק הלבן. אינפף משהו על אדון בלוך, הסופר הנודע.
אמנון נתקל בעיניו של מרגולין שהיו לחות עד שלא ניתן להבחין בהן בין אישון ללובן. מעין שלוליות שנקוו בין העפעפים ולמרבה הפלא אינן נשפכות על הלחיים הקעורות.
הוגש היוגורט, ומרגולין יצא אל הסימטה המרופשת להתדיין עם שוחט־העופות שעדיין לא התיאש מלקוֹחוֹת על אף השעה המאוחרת.
“אני מאחל לאמך בריאות. רק בריאות,” פתח זיסקינד והחל לסלסל בשבחיו של היוגורט. “ספֶסיאליטה־דה־לה־מֶזון של האיש הנחמד הזה.”
אמנון הביט אל האיש בשאט־נפש. הוא ידע כי פתיחה זו טומנת לו פח ומבשרת הפתעות. אמנם, תמה על הזמנת זיסקינד לבוא עמו אל המסעדה הקטנה, אך לא התכוון לסרב לאיש החוזר ומדגיש כמה סייע בידי אביו להגיע לדרגת מסגנן ההצהרות המפלגתיות של הסניף העירוני.
“יש אומרים שזיסקינד הוא אַ שלעכטע חיה. אמת. כשהוא פוגש בחיות רעות אחרות. כך דרך העולם. אך אתה יודע כמה אני אוהב את משפחתכם, וכמה הייתי רוצה לראות רק בטובתה, וכמה אני חייב להזהירה מדברים העלולים להביא עליה כליה. מרגולין, עוד יוגורט. זה משהו נפלא הערב. ווּנדֶרבאר, מיין ואַרט!… יש כאן מישהו המעריך את המומחיות שלך?… השמֶנדריקֶס השחורים כאן יודעים מה זה פלאפל, אך לא מה… מה רציתי לומר?…”
בלחישה, שאמנון לא יכול לשערה בתוך פה עצום־שינַים זה, גילה האיש כי מחיר דירת הבלוֹכים האמיר בשוק, ויש לתת את הדעת על כך. הוא משך בשרווליות המעומלנות שאבזמן צדף בוהק, צפרניו חדות ונקיות.
“האם מתכוון אתה לשאת ולתת על מכירת דירתה של אמא?” קרא אמנון.
“אני מתכוון בהחלט לגלות לך כי ערכה, בימים טרופים אלה, עולה ומרקיע, ומאחר שאין לבלוך הזקן מה לומר על קנייה או מכירה של דירה זו, בתוקף המשבר המשפחתי, הרי שאני… אדון בלוך הצעיר… רוצה הייתי…”
“אמא עדיין לא מתה!”
“הלואי ותחיה, גאָט אין הימעל, עוד מאה ועשרים…” הוא פקק אזניו בצמר־גפן.
“לא משום כך משכת אותי הנה!”
“ודאי שלא. רק פקח עיניך ואל תפסיד במכירתה,” אמר זיסקינד ולא נשא את עיניו.
הלוכּס, שאורו כעין החלב, השמיע המיה עמומה שפעמים נתפצחה בפיצוחים זעירים.
“איש אינו מתכוון למכור את הדירה הזאת לשום איש בעולם!”
“תמיד חושבים כך, מיין פריינד, וביום בהיר אחד מופיע זיסקינד, והדירה אינה שלו. קח לדוגמה…”
זיסקינד דיבר שעה ארוכה על חשיבותן של השכונות, ועל שאר ענינים שאמנון לא עמד על משמעותם. אמנון זכר שאיש זה נתרבו נכסיו בשנת 48, והיו שכינוהו “שודד, פשוטו כמשמעו! חזיר!”
מפעם לפעם הוסיף זיסקינד תנועה תיאטרלית רחבה שנסתיימה בהטחת אגרוף על השולחן הקטן. הוא סיים בקרשֶׁנדו זיסקינדי מובהק! “חשוֹד, בחור, פקח עין, תהיה אתה הציבאלקע ולא האחרים – ככה זה. ואם אוֹמַר לך: אזוי איז דאס לעבען, אל תאמר: זיסקינד טינופת נופת־צופים – להיות עדין עם אנשי הכולל זו לא רק ברכה לבטלה, זו כסילות! והאמן לזיסקינד, יש להם טלפיִם עם צפרנַיִם שלופות… אין הם מלאכי השרת…”
כך ביקש זיסקינד ללמדני על רגל אחת את כל תורת החיים הטובים, והוא מתנשם ומתנשף – היפופוטאם שטרם שב לבצתו – כמתקשה להתאושש ממאמצו הכביר להעמידני על קרקע איתן. עברה שעה ערוכה, ולפתע נזכר בדבר־מה והפטיר מתקתקות: “הבנת, מה?”
הנעתי ראשי. זה כל שחבתי לו. הוא גנח משמחה או מכשלון. נשימתו נתקצרה. הוא קם, התמתח והכריז: “אוּח, איזה חיים נפלאים!” הוציא את פקעיות צמר־הגפן מתוך אזניו, העלה כפפותיו ופסק: “נו, מרגולין, צריך לסגור,” ונעלם.
אמנון עמד לפני השוחט המזוקן, שבגדיו מוכתמים בדם. מרגולין, שכיבה את האור, ופניו העלו פתאום זיפים, אמר: " אדוני, הכל על חשבונו של האדון זיסקינד!"
ריח חריף של דם הוליך אותי אל ימי־הכפרות, שבהם השוחטים שולפים את חלפיהם ופוערים גרונותיהם של התרנגולים אל תוך פחי־חול קטנים. אפילו ר' בוֹרכ’ל, שבכל ימי השנה מקופל הוא צנום בבגדו השחור ורק זקן־שׂיבתו הקטן מעיד על זיקנותו ועל עדינוּתו של האיש, יצא לאחר ליל־הכפרות מגדר חוּלשתו ושחט תרנגולים באצבעות שנתחזקו למען המצוות. צפורן ארוכה, דקיקה וחיורת לזרתו של ר' בורכ’ל, (זו שהיתה נראית לנו אחת לחודש כשהיה מקפץ כנגד הלבנה בחצר בית־הכנסת), ובה הוא בודק את חדוּת חלפו וכשרוּתו. העופות הושלכו לעפר והתפלשו בדמיהם. מהם שהיו מתנערים, מקרקרים, צוארם פתוח, פורשים כנף, אולי הפעם יצליחו להתעופף מכאן, ואחר כך נכפשים – מופתעים – בחול. אז באה מריטת הנוצות ועלה הריח החרוך של פלומות המוך הנשרפות מעל לגל־הניירות הבוער.
רק סימטת חנויות־הבדים בשוק היתה שוממה, לא התגוללו בה חתולים ולא השתרכו בה נשים זקנות. מן החנויות הקטנות, שבעליהן אנשים זקופים, מעונבים, שקטים מאוד, עלו דממה ובשמי עמילן. נקיון ריחני. אף בשעות שהשוק רתח את רתיחתו והכל מקללים איש את רעהו, והרוכלים מרעישים עולמות בהכרזותיהם, סימטה זו נינוחה. בעליה יושבים, חלוצי סנדל, על כסאות קש מצרי מבריק ומביטים אל גלילי הבד שעל האצטבות.
אמנון הירהר: “לעזאזל, מה קרה לזיסקינד, איזו בדיחה מטורפת!”
נכנס לשכונה וראה אור בחלונות משפחת לוין. בחלל לא נותר ניחוח גחלי הנרגילה של מוֹישה מוכתר. נהמת מכונת־תפירה קצבה את הזמן ובניוֹמין כבר ישן.
אמר אמנון ללני: “היתה לי שיחה עם זיסקינד.”
הציע לה סיגריה. שתי צפרניה שלפו את הסיגריה. חבטה במַצתה והמסדרון התמלא ריח חריף של בנזין.
“שוחחתם על הדירה.”
“שוחח גם אתך?”
“אמרתי לו שזה בסדר. מי שישלם יותר יקבל את הדירה המזופתת הזאת. פשוט מאוד. אין כל טעם להפסיד. אתה ודאי התחלחלת מן ההצעה. אמרתי לו שישוחח אתך. אתה הגבר היחיד שנותר למשפחה. ראש השבט.”
“את מזכירה לי…”
“את אף אחד. ואתה יודע זאת, רכרוכי שלי!”
אמנון השתהה, הצית סיגריה ושאף עשן מלוא ראותיו.
“אינך מצליח אפילו לכעוס, ילד. מה נתנו לך כל השנים האחרונות? שש שנים בחברת־הביטוּח של פרידמן ושות', ואינך יודע להביט אל החיים כאל עסק. מה עשית שם?”
“לא נדבר על כך עכשיו.”
“אַל פחד, לא נדבר על כך אף פעם. מדוע עלי לחשוב שאחי צריך להיות משהו הרבה יותר מוצלח ממך?…” לאחר שהייה: “רק אל תשכח את ‘הכולל’. הם יתעוררו ויתבעו את הדירה. יש להקדימם, זה הכל. מה דעתך, עוד יֵרד השנה שלג?”
אמנון כיבה את החשמל.
7. 🔗
שעה ארוכה הלכו ושתקו.
“חדשה,” אמר ונגע במטפחתה.
“אתה מכיר אותה כבר שלוש שנים.”
“באמת? אני אוהב אותה.”
עדי לא צידדה בו את עיניה. אחזה בזרועו. הוא לא מחה. הוא ידע שכל מה שהתרחש ביניהם בשנים האחרונות נתדשדש ונתמעט. איש מהם אינו אשם בפרידה ההכרחית הזאת.
עדי, כתבנית חברת־הביטוּח, שתלתה בו תמיד את עיניה ואף הכריזה באזניו על הצלחותיו וסיכוּיי עלייתו בדרגה, חשה אף היא באבידה שהשנַיִם הולכים לקראתה, ולא היה בהליכה זו משום עצב, או משום הטלת גנאי. היא אימצה זרועו אל גופה וביקשה, בחכמת אשה, לגלגל את האהבה־שאיננה־עוד לידידות.
“אינני יודע מה קורה לי,” אמר לה באחד הימים. “אַת מתחלקת מבין אצבעותי.”
היציאות אל מועדוני־הג’אז הקטנים לא שיעשעו אותם עוד. התקליטים הונחו על דף הפטיפון בחדרה של עדי. מפעם לפעם היו מנות־האוכל – אמצאותיה המשעשעות של עדי – מוציאות את השנַיִם מתוך שיגרת השתיקה.
“לוּ יכולתי להסביר את שמתחולל בינינו… לומר… אַת בורחת, ואני איני יכול לעשות כלום…לנקוף באצבע… מתגלשת לי, ודי!…”
“מדוע אתה מענה את עצמך?”
“מענה?” צחק, וכמעט בוש מצליל קריאתו.
“הו, חדלי! אני מדבר משום שאסור לנו לשתוק. מדברים, פתאום אומרים משהו… יש לך דרך אחרת להגיע למסקנות?”
“הארוחה לא מוצאת חן בעיניך הפעם,” ניסתה להסיחו מן הנושא.
“איננו מסוגלים לשבת ולחבר אחד לאחד, למתוח קו אדום ולהכריז על התוצאה. את יודעת זאת יפה… אנחנו מפטפטים, ופתאום… כך זה היה תמיד…”
“כן. כך זה היה תמיד.”
“הארוחה מצוינת. באמת.”
מקומה שלישית זו ניתן לראות מרפסות שהסיד נשר מהן, כתמי ירוקת, רקבובית. צמרות־עצי החרוּב שבשדרה לא הגיעו אל מרפסות קטנות אלה שמלאו, עם ערב, קולוֹת. מבעד לוילון המסנן את המראות, אך לעולם אינו חוסם בעד הרעש וקולות הצחוק, יכלו לנחש את חיי המשפחות, לנקוב בשמותיהם של המאושרים, או המדמים בנפשם שהם מאושרים, בגופיות־הערב, בידים החזקות המחלקות קלפים על שולחנות פח או פורמייקה.
מקומה שלישית זו ניתן לראות את חמשת חוטי־החשמל המקיפים את הבנינים הצהובים. צפרים מעטות (זרזירים ושַׁחְרורים) מתנדנדות על החוטים. בקיץ צונח לפעמים עפיפון, והוא סובב על החוטים כל החורף ומאבד את צבעיו העזים. בערב יום־העצמאות, כשתולים את הדגלים על עמודי־החשמל, בלולאות־הברזל המיועדות לכך, תולשים את שיירי העפיפון – שלד־במבוק אפור.
מכאן נראית מסעדתו של קליינבאך. במרפסת יושבים מדי ערב אותם אנשים המזמינים אותה ארוחה אצל אותה מלצרית ששמלתה כחולה תמיד וסינרה הצהוב נופל אל בין רגליה. קולות צחוקה קבועים. תמיד ניתן לנחש ארשת פניה למראה בואם של הרעבים. אמנון ועדי מביטים אל מסעדת קליינבאך כמגלים הוָיה שאין בהּ דבר הסמוי מהם. מן החלון ניתן להבחין בגרגרנותו או באדישותו של סועד זה או אחר. לאחר חדשים מעטים היו השנַים קרובים אל אנשיו של קליינבאך ( מיהו קליינבאך זה?) כאל בני משפחה מפוזרת שטרם התוַדעוּ איש אל רעהו.
הרחובות היו ריקים. שבת טובעת את חותמה על העיר הקדושה. מפעם לפעם עוברת מכונית ביעף, כנמלטת מארץ־אויב. אומרים כי בצפון העיר, בשכונות החרדיות, מיַדים אבנים במחללי שבת. חזיונות אלה, שהעלו את העיר אל הכותרות הראשיות של העתונוּת ועוררו תשומת־לבם של התיירים, הבהולים לראות התרחשות פולקלוריסטית מַרשימה זו, לא עוררה את סקרנותם. הם ירדו אל המושבה הגרמנית שבה ניתן למצוא בית־קפה פתוח.
הדרַי ג’ין היה חריף. המלצר הגיש כד מים קרים. דיברו על האם, על מחלתה.
“איני מכיר אותה. לאחר שנים רבות איני יודע כיצד לאהוב אותה. מה היא מצפה ממני? אינני יודע מדוע קראה לי הפעם. אולי היא מפחדת יותר מבכל פעם אחרת. מפני מה?… אני מביט אליה. עלי לעמוד לצדה ולהביט בה. זה הכל.”
“אל תיסר את עצמך.”
“אינני מיסר את עצמי.” הוא שתק, ואצבעותיו אחזו באצבעותיה הדקות שהגרימו במאמץ התקתוק. “זה טבעי. מדוע שזה יהיה אחרת? היא אשה טובה, אך לא יותר מזה, אין זה מעט. לעזאזל, מה יש לבקש עוד מאמא? רק שתהיה קיימת… לא הצלחתי לדבר אליה.”
ושוב שתיקה. צפרי־חורף אינן שרות. הברוש שלצד שולחנם הקטן זקוף, מדולדל־עלוָה ומחוסר־אצטרובלים. בחביות־עץ קטנות, שהקיפוּ את החצר, צמחו גרניום, הרדוף וקנמון.
“מה נשמע במשרד?” נתלהט לרגע.
“נשמע,” הפטירה תשובה לשאלת־סתם זו.
“האדון פרדימן אמר: ‘צא וחזור מהר’. את לא תאמיני, אך הוא גם אמר: ‘מצפה לך עבודה רבה שאין להתגבר עליה בלעדיך’.”
“אני מאמינה.”
“‘בלעדיך…’ בפירוש כך. את מכירה את האדון פרידמן. יודע לומר דברים שאתה רוצה לשמוע. לא הייתי רוצה לאכזב את האדון הזה.”
“אני יודעת.”
מדוע הולכת עדי ומתה עלי? הימים הקרובים, שבהם אתרכז בעולמי, אולי יביאו לי תשובות. נערת־חמד שחשיבותה נתבטלה פתאום. אני אומר “פתאום”, אך יודע שהיה זה תהליך ארוך שלא יכולתי, ואף לא התכוונתי, להתנגד לו. (עובדה שלעולם לא תובהר לי!)
“תשתי עוד משהו?”
הנידה בראשה לשלילה. כמעט חייכה.
“תאכלי?”
“גלידה.”
אני מכריז: “גלידה ספיישל, עם תוּת ואגוזים!”
המלצר מסתכל בי בתרעומת גלויה.
“עוד לא נפתחה העונה, אדוני,” הוא אומר בקוצר־רוח ומזדקף כמי שמכיר בחשיבוּת מעמדו בחצר זו.
“איזו עונה?”
עדי משועשעת ומוסיפה: “זה בסדר, אדון.” הוא מחזיק לה טובה על התערבותה וממהר להתרחק משולחננו. בטרם ייעלם מאחורי מחיצת־הגפנים היבשה אני קורא: “מתי נפתחת העונה, אדוני?” הוא חוזר ומכריז על התאריך, מזדקף, מושך בכתפיו, פותח את פיו (מתגלות בו שתי שינים מצוהבות מעשן סיגריות) ונעלם.
אני מביט אל הכתבנית היפה שאינה יפה עוד בעיני. עקביה נוקשים עתה על האספלט הרטוב מגשם הלילה האחרון. נקישות המסיימות פרשה ארוכה.
“אם תמצא זמן, תכתוב משהו.”
“כן… אם אמצא.”
אתה מכיר את הטלפון של הפרידמנים. בכל יום שתרצה – אם תרצה – אוכל להתפנות ולבוא אליך."
הוא חיבק את כתפיה והיא נתכנסה בין זרועותיו. טחנת־הרוח שבמרומי ימין־משה לא הניעה את כנפיה החלודות. בשדה – קוצי־חורף, סרפדים פורחים, שיחי ירוקת־החמור וילדים שקולותיהם עליזים וחדים.
“אני רוצה לתעות בעיר הזאת לבדי.”
“את עלולה לעבור את הגבול, ילדה. יש מקומות שאי־אפשר להבחין בו.”
“שמע, אף פעם לא עליתי אל עיר־הבירה שלנו. אנסה לגלות אותה לבדי. אחזור הביתה ב’שירוּת' של מוצאי־שבת. אני אוהבת אותך, אמנון.”
הוא נשק לשפתיה. אנשים לבוּשי־שחורים הסתכלו בשנַיִם. הנידו בראשיהם. אינפפו דברים.
“אעלה לחדר שלך. אפזר נפטלין בארון־הבגדים.”
“אחזור בימים הקרובים. זה לא יימשך זמן רב. אמא תמות.”
“מי יודע?”
“אולי אַת צודקת. שימי הרבה נפטלין, חמוּדה.”
הוא תר אחר שפתיה. הן היו קרות ומחורצות. רוח בידרה את בלוריתו וכיסתה את פניו.
8. 🔗
אמהות להוטות לספר לילדיהן את פרשיות חייהן. כך הן מטביעות בנו את רישומיהן, לחלושים שבנו – רק תו־מורשת נוסף. אמת זו, הנראית לי פשטנית ומתקבלת בהחלט על הדעת (ואף מצאתי לה סמוכין במקובלים עלינו כסופרי־המופת), אולי מדומה היא, שהרי אמא מעולם לא סיפרה לי על עברה. דומה שהקימה, ביודעין ובזהירות קפדנית, מחיצה אטימה בינינו לבין העולם שקדם ללידתנו. לא נמצאו לה שבתות, מועדים, או סתם שמחות ואבלויות של משפחה, שגרמו לה לחרוג ממנהגה. ואנו דימינו כי קיבלה עליה בנדר חמור שלא לגלגל בעברה. רק לעתים רחוקות ביותר, מסיבות שלא ידעתי לרדת לשרשן, היו דבריה נפנים אל הזכרונות, ואני הייתי נאחז (לאחר זמן!) בפכים קטנים אלה ובונה לי את דמות אמי. עכשיו, שאני מבקש להעלותה כדמות בעלת עבר, מגלה אני פתאום שהיא נעדרת עומק. לוּ הייתי ילד, יכולתי להעלות את זכרונותיה בלא שהיא תסַפרם לי. עכשיו, שהדעתנות מקיפה אותי כעור, אין עוד בנסיון זה אף כדי להוליכני שולל.
ימים אלה יפים לסיכומים. הרבה התחבטתי במשך השנים להבין מדוע לא ברחה אמא מפעם לפעם אל עברה ולא נטלה אותנו, הילדים, עמה. היו לנו שעות־חורף ארוכות מאוד, לאחר שפיטמנו עצמנו במרק־עדשים (מאוס וסמיך) ולאחר הכנת שיעורי בית־הספר, בהן יושבים היינו לשולחן־הכבד, שמפתו רקומה באדום, ואין פוצים פה. חום התנור היה מטיל בנו עצלות, ואני הייתי מסתכל בפוזמקאות הלובשות צורה בין אצבעותיה הזריזות של אמא. היו לנו שנות חליה הרבות, ואני רכון על פניה כמבקש לגלות את נשימותיה האילמות. באותן שעות היינו שוקעים זה בעיני זה ואומרים דברים שאיני זוכרם עוד. אודה, לא נתגלו לי בהם סימני זהותה של אמא.
ודאי, ידעתי שאמא באה מן העיר העתיקה. טעם רחוב היהודים עמד בפיה כטעם ממתקים של ילדות. הימים שבהם ירדנו אל הכותל המערבי היו ימים של התגלות מפתיעה. היא הוליכה אותנו בסימטאות המקומרות, הריחניות, העלתה אותנו אל החומה הסובבת את מגדל־דויד. מכאן ניגלו לפנינו המורדות והתהומות ושרידי המילוא שהקיפו את החומות. אַמץ כל חושיך ואתה עומד בשוק הכדים או המרדעות שלרגלי ההר ושומע ניבים ערביים מיתמרים כערבסקות דמיוניות, כיוֹני־בּר. רחוקים הימים מכדי שאזכור כל פרטיהם, אף כי אני מנסה עתה להתרכז ולהאזין לבַּשׂמים המזרחיים, לצווחות מוכר התמר־הינדי, לתביעותיהם של העניים הפזורים במורד־המדרגות המוליך אל שער־האשפתות. בהיר מכל (כמה משחק בנו העבר שלא הצלחנו לכפותו לרצונותינו!) רואה אני עתה את גמל־עץ־הזית שהיה עומד, טעון קסתות־דיו ענקיות, בפתח אחת החנויות סמוך לשער־יפו.
קיץ ואור. לעולם מאיר הקיץ את טיולַי, פיתולַי, בעיר העתיקה. קיץ וחגי־רגלים. המרחקים גדולים משלא יהיו נבללים זה בזה באמת שלי ותמונות תנ"כיות הנהפכות לפתע, ביד נעלמה, לחלק מעברי התמוה. הרי־יהודה הכחולים, המוליכים את עיני עד ליריחו והרי מואב המעוגלים הרחוקים, מעלים בי זיעת חמסין וריחות גללי חמורים וגמלים המלאים את כיכרות השוָקים. קיץ וקולות גרוניים מזדמרים או מצטווחים. אני מרים ראשי ומתערבלים בי בתי־כנסיות, ארונות־קודש וכיפות מזוגגות המעלות אותך אל גבהי השמים החמים, מלאי האבק. לך הלאה בתוך הזיעה והבאשה והצוָחוֹת, ואתה נופל אל תוך מבוֹך שערים נעולים וחומות מנזרים. אנשי־כהונה, מגולחי־קדקוד וחגוּרי־פתילים, מחייכים לקראתך ועיניהם מסתמאות מאחורי זגוגיות כחולות. האור משתבר בהן כבפסילי־הזכוכית המבריקים של הקדושים שעל דוכני־הממכר לתיירים. ריח של קטורת עולה, מגרה גרונך עד שיעול. מישהו מהַסה אותך, ואתה חושש להעיר ישֵני־נצח קדושים. דמעות עומדות בעיניך באפלולית המקודשת הזאת, שלאחר ימים רבים מאוד גילית את זכרה בתמונות־קיטש. עבוֹר הלאה אל חצרות מוארות, אל מגדלים הפוערים לפניך את כל גיא־בן־הינום, את תשבץ המצבות על הר הזיתים. מעל לכל, על פסגת־ארנים – כנסיה רבת־כיפות וצלבים. קיץ והרים צהובים, חרוכי־שמש, מחורלים.
אני בא אל העיר העתיקה (שעתה אני מביט אליה מעל מצפה־הבית כאסיר הרואה חירות רחוקה) בעד דמות אמי. תמיד יצטרפו לי השנַיִם – עיר ואמי – אף־על־פי שאמא לא גילתה מעולם פכי־יוֹמיום שלה באותה עיר רחוקה כל־כך.
סבא יצא מן העיר ופתח אִטליז. רבים היו שיצאו מבין החומות ופתחו להם אִטליזים. פרנסה לא נמצאה להם בשפע. סבא, שמטופל היה בבנות, הניח חנותו בידי אמא ואצבעותיה למדו לנקר בבשר ולהעמיד נתחים הראויים למחיר גדול.
על הימים שקדמו לחנות זו, ועל מקומה של אמא במשפחתה, לא נותרו לנו אלא אגדות היפות לשעות של עצב, אך לא לשעה זו שבה אני מבקשה על־מנת למצאה. בוא אל פניה החיורים ונסה לרדת אל הימים שאינם מוּכרים לך – באר שתחתיתה חוסמת את פתחה. עתה, שאני מודה בחשיבות זהותה של אמא לגבי, אולי אוכל לשוב ולדלות מתוכה ימים אחרים.
היש לתוּר דרך חדשה? להגיע אל אמא דרך עולמו של סבא? אף כאן, יודע אני, טמונים מכשולים.
היא לא ירשה את סוכתו של סבא ולא את פרחי־הנייר הזהובים. טפיטין, ועליהם דיוקנאות צדיקים, נתמרטו ונתפזרו בין אחיותיה. ארון־העץ, שפירות־עץ עוטרים לו סביב, וספות־האלון מפוטמות הסוּף המצרי, פאר המשפחה, ירדו מגדולתן והן מעורמות כעצי־הסקה מאחורי אחת הגדרות. כלי־הפסח, חרסינה יקרה, נתכסחו ברבות החגים. כל שבר עורר בכיה. אמא ניסתה, במאמצי־שוא נואשים, לדַבֵּק את השברים, כאילו ביקשה לשַׁמר זכר שאין לו קיום עוד. עֵד הייתי להתמעטותם המתמדת של החפצים שעדיין קישרוה אל ביתה. האף היא חוששת מפני השעה בה ייעלם עולמה לכשיתבסס על זכרונות בלבד?
במזנון־המראות לא נותרו אלא אגרטל זכוכית ונציאנית מלוטשת וכוס שאזנה גדולה, זכר למערכת כוסות שהתנפצה. בארון־הספרים צהבו מחזורי־החגים של סבא.
טוֹל מחזורו של סבא. ספר כבד וריחני. כריכתו עור צמיר, שוליה מתפרמות, כרס־הנייר מבוקעה ותוכה מזדקר. כובד עתיק הרומז על איש אחר שעולמו רחוק ממני כאלוהיו. דפיו עבים, מחוספסים, ואותיותיו ברורות כאילו נועדו לאנשים קצרי־רואי. בשולי העמודים תרגום עברי־טייטש שאולי היתה סבתא קוראת בו. את סבא גיליתי בעמודי־הקידוש. כאן ניטפטפו טיפות־יין מתוקות והניחו כתמים סגולים חיורים. הרח – יושן מעטש. יכולתי לנחש את יד־הדונג, התומכת בגביע ארוך־הרגל ומתנועעת בקצב גופו הישישי, כשעיניו עצומות בדבקות. אני שומע זמירותיו, אבא זימרן ימים רבים, ואני זימרתי עם אבא. אפתח בזמירות ויתגלו לי זקנו הקצר והלבן, אפו המחודד ועיניו הבורקות. על־פני עמוד־ההבדלה נתגבבו טיפות־שעוה, שאך כי נתקרצפו מן הנייר (פעמים נתנקב משום כך הדף) הניחו כתמי־שמן מבריקים, צהבהבים וחלקלקים. אנו, הנכדים, רבנו על מחזורו של סבא שתפילותיו היו סדורות. מי עדיין מתפלל במחזורו של סבא?
סבא היה נושא אותי על כתפיו אל בית־הכנסת. כך אומרת אמא. איני זוכר את כתפיו של סבא. איני זוכר את בית־הכנסת. בפי עומדים רק דבישותם של תופיניו, פריכותם המופלאה של אגוזי גן־העדן. לקַוי פניו איני ערב, דמיוני משחק בהם.
בגדיו של סבא לא נשתמרו. בלוֹאים שאכלם העש. חייו נתמצו במבחר אגדות שהתמוּה שבהן מרובה על השריר ומתקבל על הדעת. בימים שהתכנסנו לחתונות המשפחה היו בני־הבית מעלים זכרונות, ואני שומע קטעי דברים שלא באו אלא לבדר את החבורה הקטנה שהצטופפה מסביב למסַפּר. תמֵהַּ הייתי שבני החבורה מתוכחים זה עם זה, כמבקשים לדייק באגדות ולהפכן ( מעשה שרירותי שהיה בו כדי לעורר אותי לצחוק) לעובדות המלוות מקומות וזמנים מדויקים. ככל שגדלתי ברחתי מאגדות אלה, ואמונתי בסיפורי המשפחה נתמעטה. ידעתי שאני יורד מנכסי, אך סירבתי להיות בעל נחלאות מדומות.
9. 🔗
בטרם יאיר היום בא משולם ועמו שני בחוריו המנומשים, עמוסי סולמות פחים ומברשות. הבית נמלא ריחות סיד, קללות וצבעים חריפים. לא קל היה להביאם בימים שבין פורים לפסח, עונתם הבוערת של הסַיידים, בה מַשילה השכונה עורה שהעביש בחורף ועוטה רקמת פרחים. משולם התעטף לפני אמנון באִצטלה של חשיבות מקצועית והעמידוֹ על העובדה כי הבטחותיו כבר ניתנו לעולם כולו ואין יומו פנוי. פתאום נתרכך והסכים. עיניו הצהובות בערו ושפתו נתעקמה וגילתה שלוש טוחנות־כסף שחורות.
מופלאה נאמנותה של השכונה לסייד זה שלא נמנה עם גדולי אמני־הסיוד בעירנו. מפעם לפעם, בבוא סייד זר, חזרה עובדה זו ונזדקרה לעין. הרבה טענו בגנותו – שמברשתו מנציחה עצמה בנשורת־שׂער על הקירות, שצבעיו מתדהים כבר בתמוז, שלשונו גסה וידיו מופקרות. שבחוֹ הגדול בשכרו המועט.
אמם הוּצאה אל המסדרון. פרידה הוסיפה שמיכה לשמיכותיה ואמרה שכל מעשה הסיוד נראה לה כמעשה־חלם. לני תמכה בסברה זו. אמנון אמר: “היום יהיה יום נהר. מחר יהיה החדר יבש וחדש לגמרי.”
הזקנה לא פקחה את עיניה, אך לחייה רעדו או חייכו. היא שמעה את המולתם של הסיידים ונחיריה נפערו לקראת החג.
שעה ארוכה התדיינו משולם ולני על דוגמות הפרחים שיוטבעו על הקירות. היתה לו לסייד זה עין אחת שהוא לא שלם בעפעפיה, וּורידיה להטו תמיד. עין זו, מאחורי זגוגית־משקפים מרובבת בסיד, בערה לעומת האשה הצעירה המבקשת לאַלף בינה את גדול סיידי הדור.
“אצייר לך דוגמה ותאמר תודה רבה שלימדתי אותך משהו,” אמרה לני.
לאחר שעה ארוכה ניאות משולם לכל משאלותיה. זו היתה לה הזדמנות יפה להטיח בפניו את כל התרעומת שנצטברה בה בשנות ילדותה נגד סיודו. היא הזדקפה ואמרה: “בכל־זאת הוא מסריח כמו תמיד, ואתם טענתם שזה הסיד. עכשיו אני בטוחה שזה לא הסיד!”
החדר שנתפנה מרהיטיו נהפך לאולם. אמנון הסתכּל בידיהם החזקות של הבחורים המקרצפים את שכבת הסיד הישנה ומטילים צלקות בקירות.
“יש לך ידים של אדון,” גיהק משולם. “מה אדוני עושה היום?”
“מכירת פוליסות־חיים.”
“ספקולנט,” פסק הסייד ובחוריו ניענעו בראשיהם.
“האם אתה מבוטח, משולם?”
“למי אכפת אם אמות!” צחק.
“אם תחתום על פוליסת ביטוח־חיים…”
“אצלי לא תצליח, לא אצלי…” טיפס אל ראש הסולם כפול־התמוכות. כף־הסיידים שבידו רצה ביללה על־פני התקרה והשירה את הסיד היבש.
צחק אמנון ואמר: “בינתיים חזרתי להיות מורה בית־הספר עד שאמא תבריא… מילוי מקום… מכיר את האדון לוי?… מוּעמד מפלגה שהקים… מילוי מקום…”
“כן, זה מצוין… באמת…”
בימים אלה, שהכל בהולים לקדם את החג, מתעוררת השכונה בשעת־בוקר מוקדמת. בטרם תדע, על־פי האור, אם צפוי לנו יום־קיץ או יום־חורף, כבר מוּצאים אל החצר הגדולה כלי־הנחושת להגעלה. התינוקות, חשופי־השת, חלוצי־הנעל, משתקשקים בשלוליות המים והסבון. רעשים, שכבושים היו כל ימות הקור, פורצים וממלאים את החלל. בימים הבאים ירתיחו עד יקוד את פתיליות־הנפט, יכסיפו את הפמוטים, יגעילו את כלי־הנחושת, יחבטו את הספרים ולסוף יאכלו את ארוחת־החמץ האחרונה בגיגית־פח.
עתה עלו זמירותיו של משולם. סלסולי תפילה בנוסח קבארטין או הֶרשמַן. הבחורים סייעו לו, ופעמים פרצו בצחוק. קולותיהם נתעצמו ונתעוותו בחלל החדר הריק.
“מה שלום אֶתי?” שאל את פרידה.
“מצוין.”
“כבר התחתנה?”
“עדיין מחפשת את הנסיך על הסוס הלבן.”
אישוניו צפו בחלל וראו מראות שלא היו ממש.
אין בפניה של פרידה מפניה של אתי. או אפשר שדיוקנה של אתי נשתכח ממני כאותם צעצועי־ילדות שצורתם החמקנית מופיעה ונעלמת חליפות רק ברעשיהם או בהתנדנדותם המגוחכת. השמחות או הצערים, חריפים ככל שהיו, מתגדרים ומשתמרים רק בשמות הנפשות הפועלות ומקומות־ההתרחשות. לא זו בלבד שסדר־הזמנים חסר־חשיבות הוא, קסמיהם של המאורעות הרחוקים מתעצמים דוקא בתוך הערבוביה המאוחרת הזאת הנותנת טעם מיוחד לעולמות שהזמן איכּלם.
“אני סומכת עליך,” קולה חם. פרידה מניחה את האם להשגחתו של אמנון.
“אני איני סומך על עצמי. אני מפחד לנגוע באמא. אולי אני מכאיב לה. את יודעת מאיזה רגע אני מפחד ביותר. הייתי רוצה שזה יקרה כשאת… הו, לעזאזל…”
“אני יודעת. אין טעם לדבר על כך.”
“אני זוכר, כשהייתי תינוק וישנתי במיטה הגדולה בין אבא לאמא, הייתי קם בבוקר ומביט אל פניה הישנים ומפחד לנגוע בה באצבע. אולי מתה. הייתי שוכב ומחכה לתחיית המתים. כל בוקר בא לביתנו המשיח הפרטי שלי.” ניסה לחייך, ולא חייך.
פרידה ניגשה אל הזקנה והפשילה את שמיכתה עד לסנטרה.
“נשתה קפה?”
שתו.
שעה ארוכה קירצפו השנַים את הרצפות הגדולות המחוספסות, ועדיין לא סולקו כתמי הסיד. הקירות הנצו פרחים אדומים שלא היה בהם כדי להרגיע. אמנם, משולם שב והכריז כי מחר יהיו פרחים אלה סגולים, ואין איש בעולם המיטיב לדעת ממנו את סוד חילופי הצבעים, אלא שבינתיים היו מוקפים השנַים שטיח צעקני, שדה של פרגים.
כל אותו יום טרח אמנון בפירוק נקליטי המיטות הגדולות ובביעורם של הפשפשים שנזדמנו לו בחריציהם. ריח הדם המעופש והחרוך שעמד בחדר לא נמחק בריח הסיד הקר.
“אינני יודעת מה קורה לי. תמיד כשאני חוזרת לכאן אני יוצאת מכלי,” אמרה ומירקה כפות ידיה הכואבות בשמנים.
“את שונאת את הבית.”
“זה אינו מסביר הכל.”
“שום דבר אינו מסביר הכל.”
“איני יכולה שלא לצעוק על כל מי ששייך לשכונה זאת.” לאחר שתיקה הוסיפה: “אינני שונאת אותם.”
“קצת קשה לבחור הורים.”
“אבא היה מבין אותי,” נשאה את כפות ידיה המבריקות ככוהנת קדמונית ועצמה את עיניה. “אמא לא סלחה שיש לו עולם משלו.”
"לני – "
“ולה אין חלק בו… פעם ישבתי לפני הזקן, והוא אחז בידי ולחץ אותן עד כאב. ביקשתי לבכות. היתה זו הפעם הראשונה בחיי. שתקתי. הוא רצה לומר לי דברים, אך חשש שאלעג לו…”
“לעגת לו,” אמר אמנון.
לאחר שתיקה ארוכה אמר: “כל אחד ממשפחת בלוך חי לעצמו. צמחים נדירים.”
“פילוסופיה בגרוש. עכשיו אתה מתחיל להיות דומה לעצמך.”
היא קמה אליו והניחה את כפות ידיה המשומנות על לחיו.
“אתה לקחת את כל פניו של אבא. כשאתה עצוב, אתה דומה לו. אפך יפה וגאה כאפו…”
“את עייפה.”
“אני דומה, לעזאזל, לאמא!” הביטה אליו כאל חפץ שנזדמן לה והיא מתבקשת להעריכו. “מצטערת, אמנון, שאני רעה אליך… הי, נותרו לך עוד נמשים!… חסרה לך טוחנת אחת… אני עליתי במאתים גרם. משמינה כהיפופוטאם… מדוע לא כתבת לי כלום במשך שש השנים האחרונות?…”
אצבעה ירדה אל שפתיו. הוא לא פתח את פיו. ראשה צנח אל כתפו.
“לו כתבת לי מה הייתי משיבה לך?… על מיכאל?… על אָפנת הכובעים?… על העובדה ששימשתי דוגמנית לקירשנר?… שמעת על קירשנר?… קפץ מבנין אוורבוך… לא, לא בגללי… מצחיק פתאום לחשוב שאנחנו אח ואחות…”
היא ביקשה לצחוק, אך רק נשכה את שפתיה.
10. 🔗
את השיעור האחרון, ביומו הראשון בבית־הספר, סיים אמנון בנאום נמלץ על מקומה של הקרן הקיימת בכיבושן של אדמות־הבצה. חומים, דהים ומזוקנים, הביטו בו גורדון וחנקין. עיניהם מחוקות, חמלה רבה תלויה על שפתיהם. זיעה ביצבצה על צוארו, והוא לא העֵז למחותה. הזאטוטים הביטו אליו כמהופנטים ותנועותיו שיוו לדבריו קסם שסיחרר את מבטיהם הזעירים. הוא סיים את דבריו, אך קולו לא בּישר סיום, והתלמידים, צמאי עלילה, תלו בו אישונים. מן החדר הסמוך עלו קולות דקים: “עלי גבעה שם בגליל”.
מששיחררם נצטהלו הקטנים, חטפו את מחברותיהם ונזדעקו אל החצר. דממת ההתיחדות עם זכרם של הגיבורים הלאומיים התנפצה.
אדון זימרון מיהר אל הכיתה ושאל: “מה קרה?”
אמנון אמר: “סיימנו, אדוני המנהל.”
זימרון אמר: “מסיימים עם הצלצול, אדון בלוך.”
“ודאי מה זימרון, אלא שהשעון הורה שתים־עשרה בדיוק.”
“אל תתלוצץ, אדון בלוך,” רטן המנהל. הוא סיפג את קרחתו. שריקה עלתה מבין שיניו: “סדר זה סדר. עלינו להקים דור של אוהבי סדר, זה הכל!”
“כן, אדוני. ודאי.”
משיצא המנהל לא יכול אמנון שלא לפרוץ בצחוק למראה מבוכתו חסרת־הישע. הם אהבוהו משום שהִרבה לצאת מכליו ופניו היו ניצתים ומתעוותים. שפתו התחתונה רעדה והתיזה רוֹק. תמיד נמצאו לו סיבות להתנפח, ואנחנו דימינו שהוא מוצא בכליון עצמי זה את הנאתו הגדולה ביותר. לאחר כל התקפת־זעם, שבה תלש כפתור מכפתורי מעילו, היה נינוח על הקתדרה ולוחש בהכרת האחריות שבדבריו: “אנו חיים בדור רב־תהפוכות ויש להיכון לקראת הבאות, לקראת המאורעות המכריעים בחיי העם.” תמיד שב והדגיש כי אנו דור־העתיד, ואי אפשר היה לא לחשוש מאותו עתיד שבו ננהיג את העם “אלי מעוזיו ותקוות כל הדורות.” יפה ידע להתגעש כקרפדה, ולעולם לא היטיב למצוא מוצא משעה זו של קורת־רוח נוראה. ידיו היו מאבדות מעצמתן וכולו היה מתמוטט אל הקתדרה.
אמנון העביר כף־יד על־פני השולחנות הנמוכים. כף־ידו קלטה, מעשה סומא, שמות שנחרטו בדף־העץ ומיני הבלויות־זימה שתלמידים משתעשעים בהן. באחד הימים אף יחפש את ספסלו שלו. יבקש את השמש שירד עמו אל מחסן־האֵימים שבו הצטבר כל הבלאי. אדון יוֹשַׁע לא יבין לבקשתו ואולי יחייך, ימשוך בשפמו ויגיד: “בשביל האדון המורה, מוכן ומזומן לעשות הרבה מאוד. בכ־בוד!” אז ייפתח שער־הברזל שלא נפתח לפניו מעולם, והם ירדו אל האפלה שהיתה אי־אז כה רבת־סודות. יושַׁע יוליכנו אל התאים הרבים ויצביע על יחודו של הבלאי הסדור לפי השנים ועל המדורים השונים שבהם מאורגנת הפסולת בקפדנות. “סדר זה סדר, האדון המורה.”
הצעיר נשא את עיניו ובין גורדון לחנקין עמדה אשה שהכריזה על עצמה כגברת סבאן. אמנון קם אל היד המושטת. באצבעותיה העדינות גילה את המורה לצרפתית. בושם דק עלה מצפרניה.
“”C’est toi mon petit?
“Oui, c’est moi, chère madame.”
צחקו. השתררה שתיקה שהעלימה במחי אחד את כל השנים שחלפו. נשימתו תכפה.
“איך עבר עליך היום הראשון, גבר שכמותך?” הביטה אל גובה קומתו כאילו תמהה על הממדים שאליהם הגיע הזאטוט שלפניה.
“תודה רבה, גברת…”
“קרא לי וידה.” היא הניחה את ידה על כתפו.
“זה יהיה קשה,” צחק אמנון והעביר לשון על שפתיו שיבשו פתאום.
“אולי נשתה משהו באחד הימים הקרובים.”
“מדוע לא, גברת סבאן?”
“הו, mon dieu, אתה עקשן!” נזדקפה האשה כאילו ביקשה להתחרות עם גבהוֹ. “אינכם משתנים, רק מתארכים עד לשמים. איזו קפריסה ילדותית! אתה עוד זוכר היכן אני גרה?…”
“אם באותו מקום…”
“תמיד באותו מקום. רק ילדים בגילך חושבים שהדברים מוכרחים להשתנות.”
צחוקה היה מתוק. ענבלה עיכב בעד גרונה מלהיפתח יותר. שׂערה, העשוי כמין מגדל, שיוה לה את יפיה הגויי שבו נשתבחה.
“צריך להקל עליך את השיבה!” אמרה והעלתה על אצבעותיה כפפות־מלמלה שקופות.
“אינני שב,” אמר והתפלא שקולו נתעצם ובגד בו. “חוזר רק לתקופה קצרה. אמא חולה מאוד. זה הכל.”
"כן, זה הכל. אני יודעת..A bientôt "
הוא הניע לעומתה בראשו ושפתיו צרבו. בפרוזדור. השתהה עד שנתפרקה צניפת תלמידים שהקיפה את מורתם הצעירה. הוא עמד מול אֶתִּי.
הושטת יד. חיוך נבוך. לשונו מלחלחת את שפתיו.
נכנסו אל חדר־המורים הריק ונתנו ידיהם על השולחן הגדול. כל מנהלי בית־הספר לדורותיהם עמדו מעליהם, מהם מזוקנים, מהם מגולחים, מיעוטם מקורחים וכולם ממושקפים.
“מלחמת־הבחירות מוציאה את האדון לוי מבית־הספר. אני ממלא את מקומו של האיש ההולך להיאבק על זכויות עדתו. לא היתה כל סיבה שאסרב להצעתו של זימרון…”
עצמה את עיניה וצחקה בקול רם. הביטו זה בזה, כאילו הכל כבר נאמר.
יצאו אל הדרך שהיו מהלכים בה יחד. פֶדרו הסַפר ישב על סף חנותו ומולו נימנם החייט שלא תפר אלא חליפות שחורות. מחנות־המכולת של אבועלפיא עלו ריחות תבלין תימני וקולותיה של אשה שסירבה להיענות ללקוֹחוֹת להוריד את המחיר. על פתח חנות־המרמלדות של האדון רימון זימזמה עדת דבורים. הרחוב הקטן והמפותל הוליך אל שער השכונה. מעליו, בכרזה שחורה, נתבעו בנות ישראל לשמור על צניעותן.
שרה־ליבה, העומדת כל הימים בגזוזטרה ומביטה אל השמים או אל מסעי הצפרים, אומרת דברים על מזג־האויר. איש אינו מתעכב לצדה. ואף־על־פי־כן היא ממשיכה בתחזיותיה, מכירה בחשיבותה ואינה מתבטלת מפני אדישותם של הזרים.
11. 🔗
בצלים ומלח על סף הדלת. פרסת סוס, חרוזי תכלת ובצלצולי־שום על המשקוף. אמא לא נושעה. נתנו בידיו של אחד הזאטוטים פרוטות כדי שיסוב על ח“י בתי־כנסת ויחלקן לח”י עניים. הקרובות הזקנות של אמא הרחיקו עד לקברות הצדיקים וביקשו סגולות. ר' ברוכ’ל אמר תהילים בין מנחה למעריב ואף שלח דברים אל אחד מנסתרי צפת הממונה על הקברות המועילים, ואמא עומדת בכאביה וגופה כלה. איש מנאמניה לא התיאש. הכל ציפו שיִחודים וצדקות אלה יועילו אף לאחר זמן. מי גדול וידע העיכובים דלעילא, אילו שערים חסומים בפניה ומי המקטרג. אפשר שהזקנה נלחמת בכוחות הרע שבאו לעולם על־ידי בני־ביתה והיא, במאבקה, מטהרתם.
הדודה מביאה “פתקים קדושים” ותוקעתם לצד מזוזת הדלת. המזוזה נלקחת אל אחד הצדיקים כדי שיבדוק את הכתובים שמא נפל בהם פסול. ביום הששי, שעה שהדודה סובבת, מטוהרת מריח הדם והבשר, לחלק את מנות הדגים לעניים המנויים עמה על סעודת השבת, דוחקת היא בהם להתפלל לשלום האשה החולה. הרבה עושה הדודה, ומעט נעשה לאמא. לבסוף נתגברה על ספקותיה ואמרה: “הגיעה השעה לצקת עופרת.”
לני מצטווחת: “השתגעתם כולכם! על גופי תעברו!”
אמנון אומר: “דבר לא עזר עד עכשיו, אין בעופרת כדי להזיק.”
אמא מביטה בסובבים אותה ואומרת: “דבר לא יעזור לי.”
“את אינך מאמינה בשטויות אלה, אמא,” מתרתחת לני.
“ודאי שלא,” שותקת הזקנה.
“אם כך, שלחי אותם לעזאזל! עליך לנוח, לישון, לשכוח…”
“אני יודעת.”
“שערוריה של זקנות מטומטמות!”
“ואַת חכמה מכל עשר הנשים הזקנות הללו?”
“הבט בהן, כמה הן מטומטמות מכוערות – מפלצות של ימי־הבינים! פואַ!”
“זכרי שאלו הן המטומטמות האחרונות של המשפחה שלנו.”
“ואתה תתן שיכניסו לכאן את המפלצת הספרדיה הזאת?”
“שתקי, לכל השדים,” לחש אמנון. “כולנו יודעים שהמפלצת הספרדיה הזאת לא תציל את אמא, אך אולי היא תתן לה עוד יום אחד של תקוה.”
“אני יוצאת להצגה יומית עד שאתם תסיימו כאן את הקומדיה הארורה שלכם.”
העבירה מסרק בשׂערה, נטלה כפפותיה ויצאה. בחוץ נתקשרו מעל לשכונה עבים כבדות, וריח חריף של מצות עלה ממעשנותיו של הלפרין.
באה מארינה הספרדיה ועשתה מה שעשתה.
הטקס נתארך יותר משציפו. אמנון הביט בשלוש הנשים הקשובות להתפרקותה האִטית של המתכת ולהמית האש. מעולם לא ראה את מארינה עושה במלאכתה. תמיד רק דימה לעצמו את כוח קסמיה. עתה ניצב לצד האשה החלשה שידיה רועדות. דומה היה שהיא חוששת שמא שיטו בה והחליפו את מטילי־העופרת במתכת שאינה ניתכת.
לאחר שעה ארוכה מלאה המחבת מרק עופרת כסוף וריח דק של סמי־הרדמה ריחף מסביב. עולם של בלהה עליזה.
מארינה החלה לזמר ולצקת את העופרת לתוך מחבת המים. המתכת הרותחת התסיסה וקפאה מיד לצורות מופלאות שרירותיות – חלקי חידה המצטרפים לאותות עלומים שיש לפענחם. מתוך פסיפס־קסמים זה קוראת מארינה את גורלה של אמא. מבשרת לה חיים ונמלטת מן הבית בטרם יתאנו לה הילדים.
“קצת יותר טוב,” שואלת דודה.
אמא מחייכת.
“קצת מוקדם,” אומר אמנון.
פרידה מגישה את הטיפות המיועדות לשעת הערב. אמא מתעווה מפני טעמן המר.
“עכשיו עלינו לחכות למעשי אלוהים הטוב,” מוסיפה הדודה, כאילו ביקשה למעט ממעשיה של מארינה ולהבריח את המלאכים הרעים שנולדו.
השבוע חלף ולא הביא עמו מרפא. הדודה לא פסקה מלילל. הדוקטור פרלוב בא מדי יום, מניח יד על לבה של אמא, מציץ בדו"ח של פרידה ולוחש לחשים.
“מנוחה מוחלטת, רבותי. מנוחה שלמה!” מזדקף, מקנח משקפיו, מושך בעניבתו השחורה ומחפש בין אצבעותיו מטבעות שלא יימצאו לו לעולם.
האם התעוררה.
“מה השעה?”
“עוד מוקדם.”
“לילה ארוך. איזה לילה ארוך.”
“הירדמי. תיכף בוקר.”
“משהו העיר אותי. איני זוכרת מה.”
“חלום. ודאי חלום.”
“איני חולמת. יוֹבל שלא חלמתי.”
“השתדלי להירדם. חבל על הכוחות.”
“אני צמאה.”
אמנון מלגימה מן המים הצוננים שבכד. גבה, הנתמך בזרועו, נודף זיעה ועמילן. הוא מוחה את שפתיה. מחייך אליה. היא אינה רואה דבר.
“השינה כבר לא תבוא הלילה. הזריקות לא משפיעות יותר. מוזר, כמהּ אני ערה עכשיו. עדיין לא סיפרת לי מה עשית אצל שוַרץ ושות'.”
“אצל פרידמן ושות'.”
“הו! אז מדוע חשבתי כל הזמן שאצל…”
לפתע נרדמה. פיה, מחוסר־השיניים, פעור, מעוקם.
12. 🔗
בחשכת המסדרון אני מבקש לשוב ולהעלות בי את אֶתי, לבחנה כחיה קטנה המעוותת פרצוף ושולחת טלפיִם, לעמוד על מזגיה. מרישי־התקרה הכבדים חורצים, מעשה תשבץ, את זכרונותי. (הגג החשוך נפער, בתשרי, אל השמים ונעשה סוכה.) איני מוצא את אֶתי. איני יכול עתה אף לצייר את פניה. איני מוצא מסכה שתדמה לה. לא נשאר לי אלא שמה, ואני הוגה אותו בכל הצלילים שבגרוני, ועדיין איני נקלע לאותה סערת־רוח שהיתה ניעורה בי תמיד בכל פגישה באֶתי. לפתע אני צף במרחקים דמומים. רגיעה מהפנטת עולה מתוכי, ואני רשאי להכריז כי אם אתאווה לשוב ולראות את “העלמה המפונקת” דיי לחזור אל השבת שבה נשברו רגלי, או אל משחקי האסומניה־אבודאניה אשר אֶתי, על אף מחאותיה, לא שותפה בהם מעולם. אני השליט בזכרונותי. ראוי היה שאעמיד אדנות זו במבחן. עלי להסיר, כפרוכת־קודש, את מסך השתיקה, ולהציץ אל האור. איני מעֵז. אני מאשים את עייפותי. כמה פשוט. איזו מוגות־לב.
לעולם לא אדע מהו שהביא לידי שכחה מוחלטת זו. קיומם של מאורעות רחוקים (וביניהם אֶתי!) אינו אלא עובדה כרונולוגית שאין בה כל משמעות, ועוקצה קהה בימים הרבים שעברו מאז. נוחות מופלאה מתלווה לשכחה זו. רק דבר אחד הוא העוכר אותה – המוּדעוּת בשכחה.
אפשר שכאן היסוד לראשיתה של סערת־נפש חדשה שתחַיה נשכחות. השכחה אינה מחיקה. מעשים ודמוּיות מסתתרים להם תוך חשכה מצפים לאות־קסמים שיעירם.
אני מסכם: כל התרגשות (עתה אני מבטלה בלבי) שאחזה בי עם פגישה באֶתי, לאחר שנים של פרידה, לא היתה פועל־יוצא מדמותה הממשית של נערה זו שנעשתה אשה, אלא מן המקריות של מפגש זה עם מציאות־העבר.
עכשיו, שאני חש בגבי את ספת־העץ הקשה, יודע אני כי איני יכול להיזכר באהבותי, משום שאיני שׂשׂ לקראתן. צדקה לני, עלינו להשמיד את אהבותינו הקטנות כנגיפים של מחלות־ילדות. כולנו חייבים להיפגע במחלות מחשלות אלה, אך עלינו להילחם בצלקותיהן. ימים רבים המתי בקרבי את אהבותי הקטנות. מעולם לא ניחשה אֶתי, וכמוה אף אני בתקופה מסוימת, כי עם כל המתה נוספת משהו מומת אף בי.
עכשיו, שעיני מלאות את מרישי הגג הנושאים על גבם את סכך הסוכות של אבא, את שבעת המינים, את פנסי הנייר הצבעוני ומגן־דויד שזור פתיתי צלופן מבריקים, יכול אני להודות באשמת המיתות הקטנות המוטלות בצדי הדרך. איננו יכולים לחזור אל השמלות הצבעוניות וצמות־הזהב. כל שנותר לי לעשות הוא לערוך, מפעם לפעם, ובלא שאיש יחוש בדבר, תחרויות עונתיות בין הזכרונות ולטפח את המנצחים.
לא גיליתי באֶתי את האהבה שאהבתי. עיניה הבהירות לא קסמו לי על אף הצבעים שעיטרו את גבולותיהן. גופה אבד בתוך בגדים מעוותי־קו. היה היתה אֶתי אחרת. נערה שנתנה לי אהבה במידה שיכולתי לזלזל בה ולהגחיכה בעיני כל הנערים. אף במשחקי־האמת שלנו, בלילות־הקיץ, ליד פנס המאפיה של מנשקה, שיקרתי. כך התעללתי בה, שאהבה נפשי.
אני מצית עוד סיגריה. המסדרון מלא עשן. באחד הבתים בוכה תינוק. אשה מזמרת. אני משנן לעצמי: “לך לעזאזל והשתדל להירדם, אין לך דבר חשוב יותר.” השקט גודש את החדר כבאותם לילות שבהם היתה אמא מעוברת באחי הקטן שמת ולא הכרתיו. טעם חמצמץ עומד בחלל כטעם בצק שהוגדשו בו שמרים. נחירי מגלים ריח של עטרן ומשחת־נעליים “קיווי”.
אמא עמדה למות, ואני ישבתי, זו השנה הששית, רחוק מן השכונה, בחברת־הביטוח של פרידמן ושות'. בחודש מַרס התמעטו הגשמים. חיסלתי את עניני עם שני המנהלים השמנים. הבטחתי לחזור כשתקום אמא מחליה או כשתמות.
ספר שני: צ’ילבה 🔗
1. 🔗
“תישאר בשכונה?” שאלה.
הוא תלה עיניו בנוף המחותל אדים לבנבנים בלא לקבען בעצם מסוים.
“להישאר?… מי נשאר לי כאן?… אמא, אם לא תמות, תוּצא למוסד ואחר־כך, אם תחלים, אעשה הכל שתעבור לעיר אחרת, למזג־אויר שונה… אבא?… את יודעת… אני זר בשכונה הרבה יותר מתייר אמריקני היכול לתרום כאן מצבות לכולל ולהשאיר את שמו בשיש… מה אני משאיר כאן?…”
לַשקט, כאן, בגבול העיר, מול הריה של ארץ אחרת הרחוקים ממנה כדי יִדוי אבן, היו קולות רבים. מרעש בתי־החרושת לשיש ולגפרורים, שהקיאו פסלתם אל הואדיות, לא נותרה אלא המיה רחוקה. מכוניות זערוריות רצו בכביש והתפתלו כחיפושיות בורקות בסמוך לצלעות ההר הקטום. פעמים בהקו שמשותיהן בשמש ושלחו אל השנַים אותות־מוֹרְס נסתרים. טרם הספיקו לעקוב אחר לשון־האור החדשה, והחזיון תם בעיקול, לצד אבני־הדרך. מחצבה רחוקה, גרסה אבנים לחצץ. שרב, דממה וצרצרים.
“אם אני מצטער?… על מה?… למי זה חשוב?… לא, אינני מר־נפש. קרה מה שקרה. באירופה שרפו אותנו, וכאן שרפנו קצת את עצמנו… זה בדיוק מה שאני חושב… אינני מרבה לחשוב על כך…”
הוא ביקש לעצור את המלים הגדולות שעלו פתאום. חיוכו המתנצל נראָה לו אוילי ומיותר. ליקט אבנים קטנות והטילן אל הואדי שעל גדותיו עמדו שלושה עצי־חרוב.
“באמת כל מה שרציתי לומר, אֶתי… שכל שמתרחש צריך להתרחש, וזה בסדר גמור – ואת יודעת שאני צודק… מי יישאר כאן בעוד עשרים שנה, כשהזקנים שלנו יתעופפו… והם כולם נגמרים כאן במוקדם או במאוחר… אנו מדברים על ‘הכל’, על ‘השכונה’ על… על לא כלום?… בעצם… על שום־דבר… כמה קל לדבר בשם כל האחרים… ומה יש לנו בשם עצמנו – אפס… בואי ונדבר עלי ועליך…”
“לא. המשך בנאום־הכתר שלך. אתה דומה לאביך.”
“הם מתים ואינם משאירים לנו כלום… איננו רוצים בשום דבר השייך להם. לא את בגדיהם, ולא את מאכליהם… בודאי שלא את האלוהים שלהם… אנו בזים לעברית הנמלצת שלהם – לרעיונות הלאומיים… שוק־פשפשים אחד גדול… ענתיקות – פנתיאון שמַלץ!… אומרים שצריך יהיה להחריב את הכל ולבנות מחדש… (מה? אל תשאלי אותי!) מלים גדולות… אולי – ודאי – אך בבתים אחרים אפשר יהיה להתחיל הכל אחרת…”
“למַה אתה מתכוון?”
“איני יודע. לשום דבר.”
“אתה מצחיק. בעוד עשר שנים תהיה כאביך ממש.”
“פטפטן של בחירות?”
“מנסח הכרוזים המפלגתיים. לומר דברים חשובים שאינם אומרים כלום ושאינם מחייבים איש.”
“את מכירה אותו יפה.”
“ומי לא?”
עיניה נעצמות עם צחוקה. האור מעניק לה צבעים. עצי־האורן של החורשה הקטנה מבתרים את מצחה וגופה בצללים רבי־תנועה. אמנון תוקע את אצבעותיו בחריצי הסלע שעליו ישבו ומוצא מי גשמים שנצברו בתוכם.
“יש לך דעה עצומה על משפחת בלוך.”
“לא טובה משלך. לא רעה משלך.”
“כך!”
שמש חדשה האירה לפתע את ההרים הקרחים. כל המרחקים נחשפו. על ההר הזדקר מגדל נבי־סמואל ומסביבו קוביות לבנות. כפר ערבי. מימין, בארץ אחרת, נגלו בתים חדשים, רבי־דיוטות, שלא היו שונים במאומה מבתיה החדשים, רבי־הדיוטות, של ירושלים. העין לא גילתה כאן גבול. באופק – רמאללה. שטוחה, כאילו נדרסה ברגל־ענקים. מתוכה צומחים שני משושים, אנטנות תחנת־השידור. הנוף כולו טבוע בכחול או בצהוב־חום.
הוא השתטח על האדמה, המרופדת במחטי־אורן, והביט אל עיניה המחייכות. האומנם שנים כה רבות חלפו? לו היה פוגש בה לראשונה היום, היו דרכיו אחרות. יכול היה לתַכן את תכסיסיו בלא שכל מעשה יועמת מול העבר. העביר אצבע על רגלה, והיא אמרה: “נאכל תפוזים.”
אמנון נגס את כותרות התפוזים. מרירות מילאה את פיו, והוא רקק אל תוך שטיח־המחטים. ידיו הצהיבו וצרבו. הם לעסו את הפרי המתוק, ולאחר שעה קלה בערו שפתיה. תפוזים שניתן לשבוע בהם, או אף להשתכר בהם.
“במה אתה מהרהר?” שאלה והשתרעה לצדו, פניה אל צמרות העצים.
“איך אני יכול לדעת?”
“על הנשים שכבשת.”
צחק. (עדי עמדה מעליו. גיעגע בצחוקו, והיא נעלמה.)
הוא נסמך על מרפקיו ובא עד לגרונה. היא חשה בשפתיו ואמרה: “לא כאן.”
הוא הרים ראשו, ושלושה זאטוטים הביטו אליהם בעינים ממצמצות, סקרניות. אֶתי תיקנה את שׂערה, הזדקפה. לאחר שעה התיאשוּ השלושה, שציפו להפתעות, והסתלקו.
“אני שומע את הים, ואַת?”
“אתה עוד נמצא שם.”
“אולי נמצא סוף־שבוע ונרד לים. (הנידה בראשה לשלילה). יש לי שם פינות משלי – אני מולך על רצועות־חול שאיש עדיין לא גילה אותן.”
אכלו את ארוחת־הצהרים. ביצים שלוקות, סרדינים. אמנון שאל לעבודתה במועדוני־הילדים. לבסוף אמר: “האם זה כל מה שהיית רוצה לעשות?”
“האם אפשר לעשות יותר?”
“הו – הו!…”
“לנסוע. אולי לנסוע… אתה יודע… לאיזה מקום רחוק – לאפריקה. כן, זו צריכה להיות יבשת נפלאה – איזה עולם מרתק העולם השחור הזה… כן, אם אתה שואל אותי, הייתי רוצה לנסוע לאפריקה…”
לעסה עלה־נענע. אמנון נשא עיניו אל השמש. ירגזים זעירים זריזים באו ונעלמו בנסיקה צווחנית. סִבְכִים שחורי־גרון קיפצו בין הקוצים.
“יכולתי לדבר שעות על אפריקה. אני קוראת עליה המון. האם יש משהו חשוב יותר לעולם מארצות חדשות אלה?… איזה נושא!… הוחְ, זה כל־כל ההרצאה שלי…”
“על מה שאַת חושבת,” אמר ולא חייך.
“ואתה?”
“על אמא שתמות. עליך. על עוד נשים שפגשתי בשנים האחרונות. על חברת־הביטוח שיצאה לי מהאף…”
הם עברו על־פני גן־החיות התנ"כי. לא ירדו אל כלובי החיות ששלטים זעירים, נושאי פסוקים מקראיים, משלחים אותן אל אבותיהן הרחוקים. ארובתוֹ של שנלר טיפטפה עשן צמיר ולבנבן. בשער החצר, שמגדל־השעון הגבוה, הבנוי בנוסח גוֹתי, מצל עליו, עמדו זקנים משועממים. במורד הרחוב הסתכסכוּ גגות־הרעפים אלה באלה ונתגבבו הבתים זה על גבי זה כאילו הושלכו מתוך חפנוֹ של קוביוסטוס.
“מוצא חן בעיניך?”
היא סבבה במרכז החדר ואחר־כך נפלה על המיטה הרחבה ועצמה את עיניה. ציפתה לסחרחורת שתוליך אותה למחוזות אחרים.
“שלך?”
עיניו טיפסו אל התקרה (ממנה ירדה נברשת־חשמל כבדת־זרועות) וגילו באחת הפינות מִשרַץ עלים ירקרקים, מופלאי־גזרה, שנתרבדו אלה על־גבי אלה בתאוה בשרנית מאוד.
“זו המערה שלי. לכאן אני מושכת את הקרבנות וזוללת אותם.”
כפפה רגלים ונתגלו חמוקים לבנים.
אמנון שלח בה יד והיא התגלגלה במשובה אל צדה האחר של המיטה.
“מפעם לפעם אני באה לכאן ומבלה לילה או שנַים כשנמאס לשמוע את יללותיהם של הזקנים שלי על התנהגותי. הבט בגן־העדן המטופש שלי. כאן אני שולטת!”
היא לא פקחה את עיניה. רגליה היו תלויות עתה ברפיון מפתה על שפת המיטה. היא לא התכוונה להניחן על שמיכת־הפרחים. אמנון כרע על הרצפה לצדה וחלץ אט־אט את נעליה הקטנות. שיחק באצבעותיה החמות. נשק את בהונותיה. ליקלק את עקביה.
על הקיר, שסידוֹ המתקלף מגלה מקצת ערייתן של לבנים אדומות, תלויה היתה תמונה כחולה של דיופי: סירות אדמוניות פורשות אל הירוק צהוב הנמהל בכחול אָפקי עמוק. בחוף עומדים פסיקי־דמויות ומנופפים במטפחות או בכובעים. יחלוף רגע והם, הרכונים על מעקה הטיילת, יטולטלו ברוח. דגלים, בכחול־לבן־אדום, מתנפנפים מעל גג הפנסיון, מבשרים על אדמה יציבה. לצד התמונה, שצבעיה דהו באור החדר החיור, תלוי שעון־עץ עתיק חסר־מחוגים. טבלת־השעות צהובה וזרועה פֶרֶש זבובים.
“לעולם לא אבין איך נתגלגלה תמונה מקסימה זו לכאן. אימצתי לי את החדר משום שהתמונה פותחת את הקיר המכוער הזה. אני אוהבת את דיופי. אתה?”
“כן,” אמר ולא התכוון למה שאמר. “מדוע לא?”
“הוא מוכן לדבר אל כל מי שמביט בו.”
“את צודקת.” דיגדג את כפות רגליה ואצבעותיו התחילו מטפסות אל הברכּים.
“והשעון הנפלא הזה. הבט במטולטלת המתה הזאת, בכתובות הערביות על הנחושת, ברימונים, בכרכוב המטופש הנחמד הזה שלמעלה…”
היא ניחשה את דרך מסע עיניו. לשונו על ברכיה וידיו ממשיכות בטיפוס חמים שקדני.
“את אוהבת את החדר הזה.”
“כאן, בין התריסים הסגורים האלה, הכל שקט כל־כך. כמעט… לא, אתה לא מבין.”
שב והניח לחיו על אצבעות הרגלים שחמימותן כבר פגה. צפרנים עדינות קצוצות.
“אל תצחק לי.”
“נזכרתי בפניו של בעל המלון. הביט בך כאילו ראה היפופוטאם.”
“הטיפש הזה!” אימצה ראשו אל בטנה, והוא נהם נהימות קטנות.
הם עברו ברחובות צרים והגיעו אל מבוא מקומר שעל משקופו תלוי שלט דהוי: “מלון זבת חלב”. אי־אפשר היה לכבוש צחוק רם. כרסו של בעל־הבית התנדנדה וידיו ביקשו לאסוף לתוכן את הבאים. (מן הסתם מעטים כאן האורחים). ממשרדו של האדון, שלחייו לא חדלו מלרעוד, יצאו אל חצר קטנה שבמרכזה בור מוקף צמחיה ריחנית העולה מתוך קופסאות־פח חלודות. מדרגות־אבן, ששטיח מהוּה פרוּש עליהן, הוליכום אל מסדרון אפלולי שבקומה השניה.
“לא, איני אוהבת את החדר הזה. באחד הימים אמצא לי פינה אחרת. אעזוב את אבא־אמא שלי. בעל־הבית אינו שואל שאלות. אין רבים כמותו בירושלים.”
תקעה סיגריה בין שפתיה, והוא הצית גפרור.
שמש ששיחקה על פיסת המראה שלחה בה חריץ צהוב. רק עתה גילה את צואר־האנפה הארוך שלה. העביר אליו אצבע ואחר עשר אצבעות. צוארה לא נתקפל. היא לא הוציאה קול. עיניה נפקחו אל פיו הקרוב.
ביקש לגלות בחדר זכריהם של מבקרים אחרים, או אף לקנטרה בכך. לאחר רגע לא יכול שלא לעמוד על האִולת שבדבר. שפתיו ננעצו מתחת לאזניה והיא אמרה: “אלך להתרחץ.”
קם ומדד את החדר. לא קרב אל החלונות ולא ביקש להביטו החוצה כאילו מיאן לקבוע את מציאותו של החדר בתוך פתלתולת הרחובות הקטנים המוּכרים לו. רק נהמת הגיטארות החשמליות, שעלתה מאי־שם, העניקה למקום את נקודות־הציון שאין לבטלן עוד.
הוא משך בוילונות הצהבהבים שהאפילו, לא עד גמירה, את החדר. הדליק עוד סיגריה. אזניו מלאו המיית המים שעלתה מן הפינה הקרובה. הוא ביקש לנחש את גופה, לסלק את ההפתעות, ולא הצליח. הדליק את תנור־הנפט שבמרכז החדר. המיית הלהבה הזכירה חמימות ביתית.
לאחר שעה ארוכה מאוד יכול לקבוע בינו לבינו, כשראשה נח על חזהו החשוף, כי דבר לא נשתנה, ולולא חשש מפני הרהוריו היה מפליג בהם ומגלה את אותות הזרוּת שגופותיהם לא הצליחו לבטל. הדברים שאמרו חייבים היו להיאמר: פטפוטי־הבל, התחכמויות נואלות, ניבולי־פה שאין להימנע ממנו.
“מדוע אינך שואל אותי את השאלה האוכלת בך,” משכה בשׂערות חזהו במשובה.
“לשאול, מה?”
“כמה היו כאן לפניך.”
“למי איכפת?”
“כמעט אף אחד.”
“אינך חייבת לתת לי דין־וחשבון.”
“קשה להאמין, אך עליך להאמין. זה חשוב לי.”
שפתיו בערו והוא ניענע בראשו. היא חיטטה בפניו ואחר־כך קמה אל בגדיה. נהמה את המנגינות שעלו מן הרחוב וסבבה בין הכסאות הכבדים והמיושנים.
“אינך מצטערת?”
“אני מאושרת. פתאום. אין זה הרבה?”
משיצאו אל הלילה הצונן חבק את כתפיה, כאילו ביקש להגן עליה מפני מחשבותיו. הם סרו אל אחת המסעדות המזרחיות ואכלו צלי ריחני. קינחו בקפה תורכי ושתקו.
חזרו אל השכונה (ברחובות כבר נתמעטו העוברים והשבים). אֶתי הימהמה “הללויה” בסגנונה של מהלייה ג’קסון.
ריח של פיתות, העולה כאן ממאפיות קטנות המסתתרות במרתפי בתים, עמד בחלל. פיתות, לא לחם. הוא עוד היטיב להבחין ביניהם ולא ידע מדוע שימחה אותו עכשיו עובדה זו.
2. 🔗
מפעם לפעם יצאה פרידה אל השנַים שישבו ושיחקו בקלפים במסדרון ונתנה אצבע אל שפתיה. ריח סמים עלה מבגדי האחות. מפעם לפעם שבה ונזקקה למים שבמיחם־הנחושת הגדול והמתמיד ברתיחתו במטבח. לא שאלו עוד לשלומה של האם. פרידה סיפרה על מאבקה של אמא בחום הגובר בגופה.
“הוא דיבר ודיבר על ספרוֹ. את יודעת לאיזה ספר אני מתכוון.”
“יש לך עינים יפות כשאתה לועג לו,” אמרה לני.
“איני לועג לו. לא היה לנו על מה לדבר. לדבר על ספרו זה מעט מאוד. לא ידעתי איך להסביר לו שלכל השדים זה אינו מעניין את הסבתא שלי. ולמי איכפת אם הוא יסיים את הספר הקיץ או בכל קיץ אחר. רציתי לצעוק, אך זה היה ודאי מאוד מגוחך.”
“אני יכולה לנחש.”
“לא ראיתי אותו שנים. ולא היה לי מה לומר לו.”
“ככה זה תמיד.”
“שתקי, לעזאזל!”
הטילו קלפים.
“האשם אינו בו או בך. רוצה שאתחיל לילל על העדר הקו־מו־ני־קא־ציה?”
“יכולתי לומר לו כל מה שעלה בדעתי…”
“אך לא עלה בדעתך דבר!”
“כל מה שרציתי היה להסתכל בו… השד יודע מדוע.”
“להוכיח לעצמך שאתה אחר.”
“כמה שאת שוטה!”
“שהוא אחר. שאינכם דומים. שאפשר לפנות לדרכים אחרות בלי להצטער…”
“שוטה, שוטה שכמוך,” לחש.
“התנחם בזאת, גבר. המשך לשחק.”
הטילה קלף נוסף.
(משנכנס אמנון ועמד לפני אביו שהיה מפטם מקטרת, נשא זה את עיניו ולא ידע אם לזעוק או ללחוש. התחיל שולף ממגירות המזנון סוכריות דביקות, אף הציע לו לסעוד עמו ערבית, או להתכבד בפרוסה מרוחה בחמאה ובחלבת אגוזים. רק לאחר התרוצצות ארוכה שהקיפה את החדר האחד, את המטבח הקטן ואת הפרוזדור גדוש המעילים והמטריות, ניגש האדון בלוך אל הבן, אחז בידיו ושאל לשלומו והושיבו לשולחן והטיף לו מוסר על שאין הוא מרבה לבקר את אביו הזקן – אמנון מיחה על תואר זה – על אף כל מה שנפל בינו לבין משפחתו, שהרי הגדי כבר נעשה תיש.
אבי כבר איננו איש רחב חזה, הירהר. נתדלדל, כתפיו נתקפלו. עוף שלא יתעופף. הוא נתן אל לבו כי אין הוא יושב מתוך הרחבה רגועה אלא נכון לנתירה כאדם החושש מפני נחש שייתלה בעקביו.
על השולחן שיירי ארוחת־הבוקר או ארוחת־הערב. בחלל הצר באשת בצל ואיזו מתיקות מעוררת בחילה.
הקירות המתושבצים בשחור או בכחול התקלפו ושיוו לחדר עומק שלא היה בו. ריח יושן עלה מן השידה הגדולה, שמדורה העליון, מוקף האספקלריות, ריק היה. שטיח קטן, שצבעיו דהו, ריפד את סף הדלת, ואין לדעת אם נועד לניגוב הנעלים, או לקישוט. בפינות השונות תמונות־שמן צבעוניות מאוד. על אִצטבה, במסגרת עץ־זית, תמונותיהם של לני ואמנון.
“אני עומד לסיים את ספרי בקיץ זה,” אמר בלוך.)
“כשיצאתי מחדרו רצתי ברחובות והשלכתי אבנים בתריסים. איש לא מחה. חשבו שיצאתי מדעתי. רציתי להקיא מחלבת האגוזים, מהקפה השחור, מאבא שלי…”
הטיל קלפים.
“אל תצפי שהוא יופיע פתאום.”
“הוא יופיע. הוא יבוא. הוא הבטיח.”
“מה יהיה כשאמא תסתכל באבא?”
(אמנון הביט אל אביו שמשך בכתפיו והבליט את חזהו. סומק קל הוטבע בלחייו הכחושות של האיש שמדד שעה ארוכה, בצעדים מתונים וקצובים, את החדר הצר. עיניו התרוצצו בחוריהן. ידים ארוכות, רפויות, כמו תלויות בחסד כתפיות המעיל המהוהות, ניטלטלו אילך ואילך והעניקו עָצמה מדומה לדברי האב. עדיין התקשה הבן, לאחר ההיעדרות הממושכת, לגלות את שנשתנה בפני בלוך. דומה היה שהפנים החלקים נסחטו כמטלית שהושרתה בתמיסת־כביסה חריפה, ונתקמטו. המצח הגבוה שנשאר, כאתר־עתיקות מוגן מפני מחבלים, חלק ובוהק, הכריז על ימים אחרים. אך לא בקמטים אלה, לא במצמוץ־העיניים העצבני, אף לא בהגבהות־העוית של הכתפים, נשתנה האב. אותות אלה צפויים היו לבן החוזר. רק מאוחר מאוד באותו ערב, ובלא שכיוֵן לכך, גילה את התמורה. היתה זו מערכת שינים תותבות ששירבבה את השפתים בשרבוב זר וחדש, כאילו היה האב טרוד כל אותה שעה באכילה גסה.
“אתה עומד לסיים את ספרך הקיץ?” שאל אמנון.
“כן. הקיץ. עוד לפני החגים – הרבה לפני החגים…”)
הצית סיגריה והוסיף עשן לעשן שמילא את המסדרון. מן החצר עלו קולות אחרונים של מירוק כלי פח ונחושת.
“כשהתגרשו, הכל נחרב לי בראש. תמיד חשבתי שזה משחקם של צעירים, ופתאום אבא ואמא מתגרשים. ריבונו־של־עולם, מה הולך פה? העולם כולו משתגע. זוכרת איך באו כל האחיות ובכו? הן תמיד מתאספות ובוכות. להקה של ינשופים… הטיפו מוסר, עוררו את כל רוחות המשפחה. מה יכלו לעשות עוד? איש לא ציפה ליותר מכך. נשים מסכנות… אנחנו לא עשינו דבר כדי למנוע זאת… היה לי המון זמן לחשוב על כך. אמרתי לעצמי שאין אנו אחראים למשפחתנו פחות משני הזקנים הללו. שכשלונם לחיות זה ליד זה, הוא כשלון כולנו להיות בית. היה לנו נוח שהסופר הזקן, שכל כשלון פולפל על־ידיו מיד לנצחון אמנותי שאין החברה עדיין מכירה בו, שהפטפטן היהיר הזה… שהצפרדע המאוס והמתנפח הזה ילך לעזאזל!… יסתלק מכאן… שהריבות יפסקו אחת ולתמיד!… היינו זקוקים לשקט הרבה יותר מאשר לאבא…”
“אתה מפטפט. שַׂחק.”
“ואת יודעת שאני צודק.”
“…ואני מנצחת אותך.”
“ועוד איך את יודעת שאני צודק.”
“ניצחתי!”
(אמנון מביט אל אביו שנפרד מעל משפחתו לפני למעלה מעשר שנים והשתכן לו באחת השכונות. העינים היפות נצטמצמו ולא נותרו מהן אלא אישונים כהים. עפעפים עצבניים. שפה תחתונה, המשתרבבת תמיד בתשוקה סמויה להפטיר דבר־קונדס שלעולם אינו מזדמן לה. אמנון ביקרוֹ מפעם לפעם וראה בהתוסף ביאליק שחור וכרסתני אל הקיר. לאחר זמן נתלה ראשו המתולתל והמשׂוּפם של בֶּרל שידו הוגבהה, משום מה, אל פיו. בגדי האב נתחלפו וקולו נעשה חזק יותר, לאומי יותר. אז באו הויכוחים על ערכים, על ציונות, על חשיבותה או אי־חשיבותה של הדת במדינה, על בגידתו של הנוער, ושאר מיני נושאים שנמצאו לו לאמנון על לוחות־המודעות או בעתון המפלגה. היו אז לבלוֹך ידים אחרות, פעלתניות יותר, חובקות עולם.
ביקשו לשכּנו באחד משיכוני־הפועלים הנבנים על ההרים סביב, לרהט דירתו ברהיטי־טיק חדשים, כיאה לאיש שמישהו מן המפלגה מבקש ביקרוֹ, אלא שהוא התעקש לא לצאת מן השכונות שלו, והכל ראו בהילוך זה גנדוּר נאה שראוי להאדירו ולעשות לו פומבי.
אמנון סיפר לו על דרכו. האב לא אמר דבר. כפות ידיו נטמנו עמוק בכיסיו. הוא תר אחר זכרונות, אך כוח זכרונו נתרופף, כנראה.
כבר החשיך. משמע, ישבו זה מול זה שעה ארוכה למדי. אבא מדליק את מנורת־החשמל ומסתנוור.
“הפעם ברור למעלה מכל ספק – אסיים את ספרי והוא יעורר רעש. הו, כן, הוא יעורר את מה שהוא חייב לעורר. אינך זקוק למכתבי־המלצה, בן?”)
לני שבה וטרפה את הקלפים וביקשה מאמנון לרכז את תשומת־לבו במשחק, שאם לא – תניח לו ותפנה אל שרטוטי הכובעים.
תמיד התחיל הריב
. מלא־כלום והסתיים בפניה של אמא האדומים מבכי ובצווחותיו של אבא. אי־אפשר היה להירדם בחדר הגדול. לילות רבים שכבו השנַים ליחששו ואִוושו, ואני ביקשתי לעקור את אזני. עלו מלים שלא יכולתי למצוא להן הסבר. ממיטתי הקטנה הבטתי אל תוך החשכה, אל הורי המתענים. הכל רבים בשכונותינו, ואין ריבות אלה, נוראים ככל שיהיו, גוררים התפרקותה של המשפחה. מלאים אנו כאן תאי־רעל שאינם מתפרקים רק משום מה־יאמרו־הבריות. מצפים למותו של בן־הזוג, ואחר־כך ממהרים ומתחתנים בשנית או בשלישית כדי להוסיף ולהעמיד ולדות לעולם, או כדי להיכון אל תקופת הזיקנה.
עודי תינוק ושומע את איומיהם. לני משחקת עם חברותיה בחצר. אני מעמיד פני חולה ומבקש תשומת־לבם של הורי, שאולי בדרך זו ארחיקם מן הריב המאיים על כולנו. אני מתפתל בכאבי־בטן מדומים. מזעיקים רופא, והוא מגלה בי וירוס. אני מתפלל שחוּמי יגבר, שפני יחוירו, שזיעה תשטפני. אני מתאַווה למות. כל כוחי בבכיה הגדולה הזאת, ואיני מתכוון לוַתר עליה. אפשר שהצלתי את השנַים באותה שעה, אך לא הושעתים לאורך ימים. משגדלתי נתמעטו בכיותי, וכשהיו השנַים פותחים בהטחת דברים הייתי בורח אל השדות, או אל מרתפי הסוכות. בין קירות־העץ, שריחם מתוק (ומקצת חמיצוּת נותרה בהן משיירי סכך האיקליפטוס, או מפירות שנתקעו בין הלוָחים והרקיבו) בניתי את עולמותי. הבטתי אל החתולים הקטנים המתבדרים להם בנחת. כאן למדתי לאהוב יצורים עוטי־פרוה אלה שעיניהם מלאות סודות, ואזניהם דקות ועדינות כמשושי־חן של פרפרים, ונהמותיהם פטפטניות.
“מה קרה לך?” שאלה לני.
“חלמתי.”
“אי־אפשר לשחק אתך.” היא קמה. “תאכל משהו עד שאבא יבוא?”
“אם תמצאי בשר אוסטרלי, תה ציילוני חריף, ולקינוח – קורנפלייקס.”
“יש לך רמה, אתה,” צחקה מן המטבח.
“אז פרוסה עם כל מה שתמצאי.”
שהייה. גישוש. צנצנות מתנקשות אלו באלו.
“טחינה?”
“עם דבש־חרובים,” נצטהל והטביל אצבעו בטחינה הסמיכה. פרס פרוסה עבה מן הלחם השחור והעגול והספיגה בשמן־זית, זרה עליה מלח ותקע בה שיני־שום גדולות. הכריז “איני שומר על דיאֵטה! איני מתנשק עם שום בחור הערב!”
“אפילו לא עם אֶתי?”
“אפילו!” הגביה כתפיו ופרח החוצה.
פתח את כל חזהו אל אויר־הלילה הצונן כמי שעלה ממצולות. שוב ושוב פער את פיו אל הצינה הירושלמית הצורבת ומחַיה את מבואות אפך וגרונך, כאדם המבקש להדיח את חלחלת הטביעה הממלאה את כל גופו. קול החצץ, הנגרס מתחת לנעליו ומכריז על קיומה של מציאות הרגיעוֹ. בא עד לגן ביתו של הדוקטור סבאן ושב אל ריחות האיקליפטוס המתוקים ואל השושנים המטפסות על קירות הבית. אור היה בחלון.
צלילי פסנתר, צלילים שהם כה נדירים בשכונות שלנו, עלו מן הבית הגדול. בלי משים צוַח בכל כוחותיו: “וידה! וידה!”
הצלילים פסקו. האור בחלון כבה. דלת נפתחה ובמלבן הצהוב עמדה צללית.
משחזר (ועדיין טרחה לני בפתרון בעיית שולי הכובעים הרחבים) נהם מאַורר על אדן החלון ושילח מערבולות אויר על ערפה. הנה עקבותיו של אבא, הירהר.
“מה אמרו השנַים זה לזה?”
“פרידה אסרה עליהם, בפקודתו המפורשת של פרלוב, להתראות. המנוול הזה. אבא הביט בה מן החלון.”
“כמו בתינוקת בחדר־יולדות.”
“כן, כמו.”
“בכה?” צחק.
“אל תהיה ילד. דיברנו כל הזמן. זה הכל.”
“על המאַורר?”
“ניחשת. שתי נקודות.”
“זו היתה הזדמנות נפלאה מצדו לברוח מכל שיחה. אני כמעט חושד בו שזו היתה הסיבה להבאת המאורר.”
“אל תהיה גס־רוח. טיפש!”
“יכולת לשאול אותו על תכניותיו הקרובות, על נאומיו החדשים. לוחות־המודעות מבשרים אסיפת־עם רבתי בהשתתפותו של הסופר המהולל… בלוך!…”
היא קמה ואמרה: “צריך לשרות את הלבנים באֶקונומיקה. מחר בבוקר תבוא הכובסת.”
3. 🔗
“אתה כועס,” אמרה וחָבקה את צוארו.
“מה עולה בדעתך?”
הוא שמט עצמו מתוך ידיה, ודי היה בתנועה זו להורות על מורת־רוח. הוא לא התכוון לוַתר על זכות זו לאחר שאֶתי העלתה אלף ואחת סיבות לדחיית סוף־השבוע בחוף הים.
“אני חַית־מים. שם אני נושם אחרת.”
(עדי צפה על־פני הגלים.)
“ואמך?”
“תמות עד אז.”
“אל תאמר זאת.”
“או לא תמות עד אז. איני יכול לשנות כלום.”
הוא הטיל אבן בשתי עזים שחורות שנתעו אל הגבעה. אלה תלו בו עינים לימוניות והגביהו לעומתו עצמות ירכיהן. עזי־שכונה שאינן נמלטות מפני קונדסים וקללות. עדר עזים מלוכלכות היה עובר בשכונה ואמא היתה קונה חלב חם, ריחני וסמיך. בערב היתה מסננת את הקצף הלבן בכנף מטלית, ואנו טועמים בחלב טעמים שאיני זוכר אלא סמיכותם התוססת. באלול גיבּנה גבינות בשׂקיות של בד. היו אלה עזים ערביות, מרופטות־פרסה, מדולדלות־עטין שהיו מביאות עמן לתוך העיר באשת גללים ושתן מכפר שֵׁיךְ רחוק. עם חשכה הלכו ענבלי־הפלאים ונעלמו במעלה ההר. משברחו הערבים הקטנים, נעלמו אף עדרי־העזים והחלב החם, הניחוחי.
(עדי צהלה על־פני הגלים. גופה צף, שקע וצף. צמחי־בר נאחזו בשדיה, בשערותיה.)
שונות מהן היו עזיו של מורי יֶפֶת. הן שמרו לו אמונים יותר מבניו שנפוצו לכל רוח. עזיו של יפת מצומקות כיפת, אך עטיניהן כבדים ושופעים חלב. אין מחיצה בין מכלאתן לבין בית האדון. יש והן ישנות במכלאת־העפר, יש והן רובצות על מיטת האדון, או על שולחן־העץ.
“בודאי עזיו של יפת,” אמר.
“יפת כבר איננו,” אמרה. “את עזיו שחטו הבנים.”
“אבל ראיתי את יפת לפני…”
" היום אתה רואה אותם, ומחר כבר אינם."
ביתו של יפת עמד מחוץ לתחום שכונת התימנים ואחוריו צמודים לרחובה הסואן של העיר. בית הטובע באדמה, ערוף־גג, קירותיו נופלים וגדרותיו דחויות. חלונותיו חסומים בארגזי־יצוא המכריזים בזפת שחורה על נמלים רחוקים. כדור־משחק שנתגלגל אל החצר. רפודת הגללים ובלולת הקש, הביאנו אל מסתוריו של האיש הקטן, שזקנו מחודד.
“זוכר את חיים החלבן התימני?” המשיכה אֶתי. “בוקר אחד הביא חלב. התנדנד על חמורו. בערב קברו אותו. והוא לא היה הכי זקן שעולם.”
“זוכר. מדוע את מספרת לי על כך?”
“סתם.”
אמנון ראה את הזקן המצונף חובט בצלעי חמורו הלבנות ומקללו באידיש עסיסית. טיפות חלב מנטפות מכדי־הפח הגדושים. מן החלבן וחמורו נדפו ניחוחות הרדוף וזעתר. הקסימה אותי המרדעת הצבעונית.
“אתה עצוב,” אמרה.
“לא.”
“חוזרים ולא פוגשים, ומתעצבים. זה פשוט.”
“אני חוזר ופוגש אותך. זה פשוט. אני שמח שבאת.”
“מדוע שלחת פתק הביתה? יכולת לעלות.”
“תמיד שלחתי אליך פתקים.”
“יכולת לעלות. איננו טורפות גברים.”
“היינו יושבים ומדפדפים באלבום, או מסתכלים בציורי־הרקמה של אמך. שותים לימונדה או… האם אמך עוד מכינה תמר־הינדי?”
אֶתי צחקה והינהנה לו בראשה.
“פעם עליתי ולא היית בבית. אמך הגישה לי תמר־הינדי. שתיתי שתי כוסות ולא באת. זה היה חמצמץ. אפשר היה ללעוס את הטעם בין השינים. שתיתי עוד כוס וביקשתי עוד. אמך צחקה ואמרה שבטני תתנפח. ברחתי. איני זוכר מתי חזרתי אל חדרך…”
“מעולם לא סיפרת לי על כך.”
נזדמנה לו אבן. בעט בה. אמרו דברים של מה־בכך. ירדו אל השכונה התימנית שסימטאותיה הוצרו ברבות השנים. מרפסות־העץ הקטנות, התלויות בנס על פסי־ברזל חלודים, סוגרות על מלבני השמים הדקים. מן החלונות יורדים צמחים ריחניים, זרועות ירוקות של חיה שגופתה הוטמנה בחדרים הצחורים. גוש־אבן נצמד לגוש־עפר. מרתפים נהפכים כאן לחנויות־מכולת או לחנויות־תבלינים. גדרות־עץ מקיפות חורבות שטרם נתערערו. היוצא משער־התימנים עומד פתאום בלבה הרועש של העיר.
(עדי שבה ועלתה מן המצולות. שושנות צהובות עטפוה כברדיד־קסמים. לאחר רגע טבעה ללא קול.)
הפעם לא ציפה להם חדרו של דיופי ב“זבת חלב”. בעל המלון הרקיד אצבעותיו ותר אחר תירוץ. אמר כי אין בידו לשמור על אותו חדר בלי שכר קבוע. אורחים מופיעים. עונה בוערת. אצבעותיו המעוקמות נתלו בחלל שביניהם כאילו לכדו פרפרים.
החדר הזה הטרידהּ. לא מצאה בו את התמונה האהובה עליה, והקיר היה גס ועבה כחומה. (אמנון לא מצא בפינת התקרה את זר עלי התחב). היא סילקה מעל הקיר הכחול, במשיכה תקיפה, תמונת־קיטש של ורדים דהויים. הטילה את ענפי הגירניום היבשים שבעציץ־הפח אל אסלת בית־השימוש ומשכה בכל כוחה בשרשרת־המים. אחר־כך האפילה את החדר בוילונות השחורים המקומטים. קפיצי המיטה חרקו. הציתו סיגריות ולא מצאו כוס להטיל בה את אפרן. מיעכו את הבּדלים על הרצפה המזוהמת. הוא חפנהּ בזרועותיו ושפתיו חיפשו את אפה.
4. 🔗
משישבו על שפת הבריכה וקולות המתרחצים נתהדהדו באולם הסגור ודחוס־האדים, הניחה ראשה על ברכיו ואמרה: “עכשיו אתה מבין מדוע לא יצאנו לסוף־שבוע לים.”
“מצאת לך אלף ואחת סיבות, ילדה חצופה.”
“היו אלף ואחת סיבות!” נזדקפה ושׂערה הרטוב, המסולסל שיוה לה פני נערה סרבנית.
“איזו הזדמנות ללמד אותך לשחות.”
גלשה לתוך הבריכה המלאה גופות ופשטה ידיה. מֵי־הכלור החמימים עטפוה באד קל. לאחר רגע נבלעה אל בין הזרועות האדומות. אמנון יצא אל אולם־הסולמות התמתח עליהם עד ששריריו כאבו.
משישבו במסעדה הקטנה, עטופים בבגדי־חורף, אמר לה: “את שותקת. מה אוכל אותך?”
היא הוסיפה לשתוק.
רזניק, השופט בדימוס, יוצא לטיול־הערב. בזרועו נתלית אמו הזקנה, חבושה מגבעת־לבד קטנה, לבושה שחורים, ועקבי נעליה מעוקמים לצד שמאל. שפם־צ’פלין לשופט רזניק. בידו מקל שגוּלת־כסף בוהקת לראשו. מצעדם אִטי. אין השנַים משׂיחים, אלא רק נושמים את אויר־הערב הצונן והשקוף. כרסו מדולדלת, וחולצתו, המשתרבבת מן המקטורן הפתוח, מקומטת (ואולי אף מוכתמת). שערוֹ המקורזל על ערפו משַׁווה לו רחבות־פנים מדומה. השופט רזניק יורד אל מרכז העיר עם אמו, והשנַים יפטפטו, מן־הסתם, על המוצג בחלונות־הראוה. שׂערה של האשה הקטנה לבן ומדובלל. פניה ורודים וחייכניים.
“משהו כואב לך. מדוע אינך מדברת, אֶתי?”
אצבעותיה תופפו על דף השולחן ואחר־כך הקיפו את ספל הקפה. צפרניה קצרות, מטופחות בעדינות. עיניה שכהו תרו אחר נופים נעלמים בחלל שבינו לבינה. הוא לא חיפש את ידיה. הביט אל פניה הלא־מאופרים. האור הנמוך שמעל לראשם גילף את פניהם במִתוֵי־צל קפריסיים. דיוקנם התעוות.
היא אמרה: “מה יהיה בקיץ זה? משהו חשוב מוכרח לקרות בקיץ זה. יש לצאת מן השכונה הזאת. לשכור חדר כמו פרידה ולהתחיל, סוף־סוף, לחיות ממש־ממש ולצפצף על כל מי שמתנגד לך, על כל מי שאינו מבין שאת מוכרחה להוכיח לעצמך… מה?… לחיות… ברור שהקיץ צריך להיות, הפעם, חשוב נורא… אבא־אמא ישלימו עם הכל…”
הוא לא אמר דבר.
“אני אוהבת את הקיץ. אתה?”
“אני אוהב אותך.”
“איזו עונה אתה אוהב,” אמרה בכעס ולא צידדה בו את עיניה.
“את החורף – אותך – את הקיץ – אותך…”
“שתוק, ילד.”
חזרו והלכו באותם רחובות בצעד קצוב. שתיקתם מהורהרת. גשם דק ירד, והם לא פרשׂו את מטריותיהם. נמנע מלאחוז בידה, ולא ידע מפני מה. בקרבת השוק אמרה ששוב לא יוכלו לסור ל“זבת חלב”. “בעל המלון זיהה אותך כבנו של האדון בלוך המפורסם, וזהו זה!”
גרונות הרוכלים נקרעים בצווחותיהם. שעה אחרונה של הלל לציבורי־הפירות המתגבהים על דוכני־העץ. תחרות אימתנית. עינים רושפות והמון ידים, כידיהם של סייפים, הנשלפות ללכוד תשומת־לבן של נשים עמוסות סלים. יֵרד הערב וישתתקו הקולות ועייפות דלפונים תאחז באנשים שהרעישו את השוק. בשעה מוקדמת ימוּת השוק ויתחַיוּ מטאטאיו הרבים.
ערב צונן שאפלולית וניחוח יסמין נבללים בו אט־אט. כרכובי הגגות עדיין מזהיבים באור־חמה אחרון, כמבקשים להכריז על גָבהם. זרזירים, מוכי־סחרחורת, טסים בפתלתולת־טירוף וקריאותיהם מבשרות לילה. זאטוטים, פורקי־עול, מתאַווים לזכיית־יוקרה אחרונה במשחקי־הגוּלות ואינם מרפים מבני חבורתם. אותה שעה הבנות, מתחת לפנס שנדלק, דבקות ב“חמש אבנים”.
השופט כבר חוזר מטיול־הערב, זקוף ומנומנם. בזרועו נאחזת האשה שלעולם אינה מחליפה את בגדיה השחורים. שׂערה הלבן דליל ומשוך אל ערפה כמין קפלט. כסופו של חלום נבלעים השנַים במבוא ביתם. רק המקל מכריז בנקישותיו על המציאות.
לילה ללא קולות. אף חיפושיות־שלמה אינן מעופפות באור הפנסים. תזמורות מועדוני־הלילה רחוקות מכאן כים. רוח אינה מיללת. אין מי שיחבוט בתריס מדולדל.
תורה של לני להיות ערה הלילה לצד אמא הנשרפת בחוּמה.
5. 🔗
“העתון מכריז על פתיחת מסע־הבחירות בעיר על־ידי ראש המפלגה והסופר בלוך,” אמר אמנון והטיל את עתון־הבוקר לצד ארוחתה של לני.
“לך לאסיפה. תיזכר באיך. יתברר לך, להפתעתך, שיש אנשים המכבדים אותו. לך.”
“ואַת, לא?”
“אהיה עסוקה כל היום בסיום דוגמאות הכובעים. אין סולחים לי יותר על האיחורים. אני גם צריכה להתפרנס ממשהו. הערב אבלה עם מיקי.”
“איזו הפתעה,” סינן מבין שיניו.
“אל תהיה טיפש.” היא לא הביטה בו. טוחנותיה מיעכו בשקדנות את הלחם השחור. “פו, איך השמנתי!”
“הוא יעמוד על הבמה, יפרוש את ידיו, יוכיח את גדולתה וחשיבותה של מפלגת־הפועלים הבונה את ארצנו, יצא בכל כשרונו נגד כוחות הריאקציה ונגד הקוניונקטורות של המפלגות הדתיות וסחיטותיהן וכו'. אני חושב שהוא עוד יכול לעשות את זה מצוין. תמיד ידע לנסח יפה את הדברים שלא התכוון אליהם ולא האמין בהם.”
“מדוע אינך אוכל?” ביקשה להפסיק תיאור זה שעורר בה סלידה.
“אני זוכר אותו בעשרים ותשעה בנובמבר. זוכרת?”
“אתה מקלקל לי את התיאבון, בחור.”
“הוא השתולל כמו כולם בין כולם. הוא היה גדול. לעולם לא הצליח לחזור על אותם דברים שאיש לא רשמם. הוא לא התבייש אז להביע כל שהכאיב לו וכל ששימח אותו. אני איבדתי אותו בהמון החוגגים. רצתי אחריו כל הלילה. לא מצאתי אותו עד היום.”
“אוּח, חדל, לעזאזל! יש לכם אותן מליצות.”
אמנון לא פרץ בצחוק.
לני הוסיפה: “אם אין לך חשק לאכול, אז לך לכל הרוחות. אני רוצה קצת שקט.”
מן החוץ עלו קולות־רמקול מעוּותים. כיכר־האסיפה מתקינה עצמה למוֹפע. בלוך נבחר לערב זה כאיש המכיר יפה את הלך־רוחם של תושבי השכונות ויודע לכוון אל לבם את הדברים הראויים להיאמר ולהישמע.
בשעות־הצהרים חולקו כרוזים בבתים. הכרוזים הבטיחו לבאים תכנית אמנותית מגוּונת שלא מן התבונה להחמיצה: חזן אחד, להקת־מנגנים מזרחית אחת, ומחַקה־חיות אחד. הירהר אמנון, המון רב מצפה לו לאבא. הזקן יביט אל רבים מידידיו מגובה של מטר ועשרים ויאמר להם כל שנצטווה לומר בכל רגשת־הלב ושיגרת הלשון.
האויר הצח בישר ערב נאה. עשן ארובות־הפח הגדולות של הלפרין הטעימו את באי־האזור בטעם החג המתקרב. הוא חזר אל החדר ושתה מן המִנתה הקרה. גרונו צרב. נטל פלח לימון ומחצוֹ בין שיניו. מזג לו עוד כוס וקירבה אל לחייו הלוהטות.
מפעם לפעם היה שב אל מכתבו של האב, שכבר נתמרטט בארנקו, אך הוא ידע את נוסחו על־פה.
"… אינני מאמין שיש להסתיר את הסודות מפני הבנים. אליבא דאמת, אין קיימים סודות כאלה. הלא הבנים הם לעולם חכמים מאבותיהם בחשיפת הדברים שהם סודות כביכול. עובדה זו עצמה שתמיד האמנתי בה; הלא אף אני הייתי בנו של מאן־דהוא!), מקילה עלי את הדיבור, שהרי כל שהתחולל ביני לבין אמך היה גלוי וידוע לך; אף כי אולי לא ירדת לעומקם של דברים. סופך להתבגר ולעמוד על היחסים השונים המתרקמים בין גבר לאשה…
"…החלטתי מה שהחלטתי. איני שמח. לו שמחתי, הייתי שוטה מתרברב, איש חסר־לב. היו שעות יפות… ואיני יכול להתחרט על מעשי. הערכתה של אמך כלפי ידועה לך. סופך להגיע, מעצמך, לידי הערכה משלך שתסתור או תאשר את דעתה. עושה אני הכל כדי להתפכח מן האשליות, מן הרחמים על עצמי, והאמן לי, בן, אין זה מן המעשים הקלים עלי… איני מחפש את אהבתכם, שהרי איננו אדונים לאהבת זולתנו… אסע לאָרכה ולרחבה של הארץ הזאת. אין דרך אחרת להתחדש, אמצא ענין של אמת בין הפועלים. הם קרובים לקרקע, ואני אעשה כל שבכוחי כדי לגלות את סודם, את ידידותם, ואולי אף אמצא מסילה אל לבותיהם. עכשיו נראה מעשה זה בעיני כחשוב ביותר…
“יודע אני שאחזור תמיד אל תוכי… אל תוֹכֵי־תוֹכי… אך הפעם אולי עם איזה ‘חוץ’. איזו הקלה היא להאמין ב’אחר‘, אף כשאותו אחר אינו יודע זאת ואינו מיחס לכך אותה חשיבות… ואסיים הפעם, בן… אתה אחד מן ה’אחרים’ הללו שאני מאמין ומחפשם…”
סגנונו תמיד תפח כלשהו. רגשנות המאפיינת דור אחר. ביסוד הגותו מונחות מחשבות פשוטות ובהירות. קַלֵף מהן את המלים ומצאת איש שנותרו לו רק מלים. זוכר אמנון כי מכתב זה הרשימוֹ מאוד. הוא הפכוֹ, באחת, לבן־חורין. תעודה של בגרות שיש עמה כאב ומבוכה רבה, שהרי ניכר במכתב גילוי־לב שהוא לא הורגל בו ביחסיו עם אביו.
לעולם לא הבהיר לעצמו מדוע הוא שומר על פיסת־נייר זו כעל שטר־חוב יקר. האב הוסיף ושלח פתקים למַעניו השונים. שאר הפתקים ניזוקו מן המלל, מהעמדת־הפנים. דומה שהם לא באו אלא לשמור על הקשרים בין השנַים, על אף כל התמורות המשפחתיות. הוא שאל בהם שאלות. הוא השיב (או דימה להשיב) תשובות. עתים היו נפגשים, מביטים זה אל זה, אומרים דברים, או שותקים שעה ארוכה ונפרדים.
השנַים נפגשו כשבא בלוך להרצות מחוץ לעיר. ישבו באחת השדרות. רוח קרה נשבה. צלמים זקנים עמדו לצד מצלמותיהם המיושנות, נסמכים אל קיר בית־השימוש הציבורי. שדרה ללא ילדים, ללא עגלות־תינוקות. סתיו וחורף נשקו בשדרה זו (כך אמר האב).
“מה מעשיך?” שאל האב.
סיפר לו.
שתיקה ארוכה מאוד. ידים טמונות בכיסי המעיל הגדול. מבטים רחוקים בוהים אל בעלי המטאטאים המרוטים. עבודת־סיזיפוס שאינה פוסקת בעונה זו. אמרו דברים של כלום, בלא לצאת מגדרם (והקור סייעם בכך).
“אתה בריא?”
“אני?…” חייך האב.
“אל תחלה פתאום. אין מי שיעזור.”
“אינני מצליח לחלות, אני רק מזקין.”
“אין זה מעט כל־כך.”
צחקו שעה ארוכה. אחר־כך התפלאו על שצחקו שעה ארוכה כל־כך.
“נו, טוב. היה שלום, אפרוח.”
על אחד הספסלים חרץ פרלמנט של זקנים דינו של עולם.
ברבות הימים לא הוסיפו עוד להזדמן לפגישות כאלה. רוַח לאמנון. אולי רוָח לבלוך.
6. 🔗
באחד מאותם לילות־אין־שינה ארוכים הודה אמנון כי הוא לא יִחס מעולם חשיבות רבה לאלבום־המשפחה. דומה היה שאף שאר בני־הבית אינם טורחים להעמיד את ספר־המתים המשפחתי על שלמותו ודיוקו. מסיבה זו או אחרת לא היו בני משפחת בלוך להוטים אחר תמונות. העדר הרצון הזה ראוי לבחינה מדוקדקת נוכח רדיפתם של שאר הקרובים אחר ההנצחה העצמית במעמדים רבי־רושם. במגירות הארון, מקומן של תמונות בני־הבית, מוצנעים היו רק המאורעות המכריעים ביותר בחייה של משפחה זו: נישואי ההורים, לידת הבנים, ביקור על שפת ימה של תל־אביב בסופי שנות־הלימודים (ברקע – האניה סטרומה הנטויה על צדה), בואם של קרובים מחוץ־לארץ, וכיוצא בזה. במרוצת השנים נתגבבה במגירות ערימה גדולה למדי של תמונות. לא אחת נתעורר הרצון להתקין אלבום מקיף ומסודר, שהרי השנים והעש סופם לאכול את התמונות. רצון זה לא היה עז ביותר.
בחורף, ואנו עדיין קטנים וכפופים לחוקי הבית, היתה אמא חופנת, בשעת רצון, מן התמונות ומספרת פרשיותיהן. משפטיה קצרים היו, ואנו עטנו על מראי־המקומות שציינה לפנינו. (הנה נזדמן לאמא פתח אל משפחתה, אך היא לא באה בו!) היתה זו ישיבת קלפנים המטילים קלפי־הפתעה: מגבעות גדולות מלופפות סרטים, עינים רחבות צחקניות, עמידה בקומה זקופה יתר על המידה, במצוַת צלם אלמוני. אנו, שחזרנו מדי שנה אל אותן תמונות, ראינו בהתמרטותן של הדמויות. הזויות שנפגמו בישרו הסתלקותם הגמורה של גיבורי ילדותי.
“אני לוקחת את התמונות שבהן אני מופיעה. קח את התמונות שבהן אתה מופיע. את השאר נשרוף.”
“לא להשאיר עקבות.”
“מחר או מחרתיִם יבוא הורביץ לקנות את הארון המחורבן הזה. חבל על התמונות. הבט, ג’וּקים כמעט אכלו אותך ואת ראשו של אבא.”
“את בטוחה שזה אני? שזה אבא?…”
“אני זוכרת את אבזם החגורה שלו.”
העברתי אצבע על הקרטון המחוספס.
בני משפחתנו לא הקפידו ברישום מדוקדק של זמן ומקום על גב התמונות. יש אמנם בהעדר זה כדי לשוות לתמונות מתכונותיו של תשבץ, אך מי יידע עד מתי אוכל לנחש או לפענח את המראות והדמויות בחוּם או בשחור, מֵישירות הבט אלי, ואני איני יודע לקרוא בשמן, או לשייכן אל אחת מזרועות המשפחה. אני מביט אליהן, נבוך ומחייך, כאל אנשים שאבדו ואין מי שיגלה זהותן.
יכול אני לפנות אל לני שזכרונה מחודד משלי ותמיד היטיבה ממני – באותה עת רחוקה – לקשור קשרים עם בני המשפחה הגדולה, אך איני מתכוון לעשות זאת. תהיה זו שעה של קנטור. אוֹטוֹ דה־פה משפחתי.
“איך שהם היו יפים כולם… פעם… עשרים שנה והם הצליחו להתכער נורא,” אמרה.
שממון הלילות הארוכים הוא המעורר אותי לפשפש בתמונות ולהטיל בהן סדר. אין לתת למקקים ולעשי־הנייר לאכול אותן ולחַריין על־גביהן. עץ־הארון כבר נקוב תולעים, ובאחד הימים, בלי התראה, יתמוטט ויקבור תחתיו את כל בני המשפחה האילמת. אולי כבר נחרץ גורלו של הארון שפניו מקושטים בידי אמן, והראי הגדול והסגלגל יתנפץ לרסיסים. מה יגיד מחר או מחרתים זיידל הורביץ?
גרונו המלא של אבא, ערפו החזק וחליפתו השחורה משַׁווים לו ממדים שלא נותרו בו. לצוארו עניבת־פרפר (שמעולם לא מצאתיה בביתנו, ואני נוטה להניח כי היה זה אחד מאבזרי־התפאורה שבאמתחת הצַלָמים) ומגילת־קלף בידו. מה היה כתוב במגילה זו? לא אדע לעולם. אמא, שלצדו, אינה מביטה בו. חיוכה כבוש, רופס. לולא שׂערה המצומת לאחוריה היתה מעלה בזכרוני מוֹנה ליזה. לחייה מלאות, צוארה שופע לתוך צוארוני־המשי המתפרשׂים על כתפיה. בידה ארנק גדול, הוא הארנק שפיטמנוהו עפר משאיבד את ברקו ואבזמיו. השנַים עומדים בתוך נוף־קסמים.
תמונת נישואיהם מגוחכת. אמא עטויה כיפה, והינומה לבנה מסתירה את מצחה. ידיה בהולות לאסוף את השובל הנשׂרך על רצפת התמונה. אבא אינו מביט בה, ודומה עלי, לפי פיו הקפוץ ועורקי צוארו התפוחים, שהנה יפרוץ ויריע בזמר. חזהו רחב וסיכת־זהב נעוצה בעניבת־הפסים. נחיריו גדולים.
לאחר החתונה מיעטו הורי להצטלם.
אמא על גשר בנות־יעקב בין עשר אחיותיה. שמש־ירדן לוהטת מוֹחה את הקוים בין דמות לנוף. פרצופים קטנים שאין לגלות בהם צחוק או רצינות. הנהג הערבי שפמו ארוך, מעוקם־קצווֹת ורגלו, מעשה גביר, ניצבת על מדרגת מכוניתו השחורה.
אני מְשַׁקע ידי בערימת התמונות ומנערה כתיבה של כרטיסי־מזל. איני מצפה להפתעות. אמנם, כבר נלאיתי למצוא את הסיפורים שבתמונות, אך עדיין אני שולה, בדרך המקרה, כרטיסי־קרטון מקומטים אלה ומביט אל המביטים בי.
לני מעלה תמונות באש. ריח רע, מעורר בחילה, עומד בחלל המסדרון.
הבוקר צח ומבשר את החג הקרב. השמים גבוהים ומעורטלים. חמימות נעימה של ראשית בוקר נתחלפה בסימני חמסין קרוב, אף כי אין כל ערובה שלעת ערב לא יֵרדו גשמים בשטף עז. החג מכריז על עצמו בריחות חריפים של שֶׁנֶף, קנמוֹן, פוֹטַש ופלפל.
7. 🔗
בחדר־המורים נהפכו ההפסקות לשעות־סיוט. הכל דשו בבחירות הקרֵבות. הנה נמצאה להם ההזדמנות לעַפֵּר מפלגות שאין כוונתן אלא להוליך ציבור של שוטים אל הקלפיות. האם קוימו ההבטחות שהעלו, בחרמות ובנדרים, בבחירות האחרונות? מר זימרון מביט בחֶבר מוריו כמי שצופה בסיעה של נביאים שמהם תעלה תשועה לעם המצפה למורי־דרך. באדון לוי ראו עתה אדם רב־פעלים היוצא להגן, בשעה חשובה זו, על בני עדתו.
אֶתי פורשת כריכי־גבינה ומציעה לאמנון. חמיצוּת דביקה בקצה הלשון. השנַים נוגסים בביכורי העגבניות ומתעלמים מלהגם של הזקנים.
“לא ישנת,” אומרת אֶתי.
אמנון מוחץ את עיניו האדומות באגרופיו ותולה הכל במחלתה של אמא.
“עלי לכתוב מכתב לאדון פרידמן.”
“מי זה פרידמן?”
“לא ייתכן שלא סיפרתי לך על פרידמן.”
“הו! על פרידמן! ועדיין לא כתבת?”
“שאני עוזב את חברת־הביטוח. זה לא קל…”
“לעזוב חברת־ביטוח?”
“לכתוב מכתב לאדון פרידמן.”
“אתה עוזב את חברת־הביטוח?”
“אל תגידי שלא סיפרתי לך שאני עוזב את חברת־הביטוח.”
“אתה עוזב, כך – פתאום!”
“כן, כך פתאום. כך בדיוק גם התחלתי בחברת־ביטוח. הם יופתעו, הפרידמנים. גם אני…”
“היֵה מנומס, אך שלח אותם לכל הרוחות.”
“אינך מכירה את האדון פרידמן.”
“לא,” ניענעה בראשה וחייכה לעבֶרוֹ. אצבעותיו נכפפו על אצבעותיה.
“יש למצוא את הנוסח המדויק ביותר. אדון פרידמן שונא מלים שאינן אומרות כלום. אין מתפטרים כך סתם אצל האדון פרידמן. אצל אדון פרידמן מפוטרים. מבינה?”
“לא.”
“עגבניות נפלאות!… אזכיר לו את אמא, את הסיכויים לשיקומה ואת החובה שבנוכחותי המתמדת לצדה. אאשים את אמא בכל. הוא יבין. לאדון פרידמן אמא בת מאה המסרבת למות.”
צחקו.
וידה מתקרבת ושואלת אם אין היא מפריעה לזוג הצעיר. אין הם מצטרפים לצחוקה (שיש בו יותר משמינית של גסות) ומבטיחים לה שהיא רצויה בהחלט בחברתם ואף רשאית לטעום מכריכי־הגבינה. היא מודה ונפנית לסרוק את שׂערה ולהטיל צבעים חדשים בפניה. אגב כך היא מטיחה כנגד הזקנים: “פטפטנים, קדימה! טחנו קמח טחון… מתקני עולם בפרוטה, בראווֹ!”
“לשוא תתיַפי, מאסו בך עוגבים,” לוחש וייס ומוזג לה רעל במבטו.
“אתה אומר זאת?” צחקה בקנטור.
“לא. ירמיהו. והוא ידע מה שאמר.” פסק והסתלק.
היא הוסיפה אודם לשפתיה. הילוכה מכריז על גופה.
8. 🔗
הערב לא איים בהפתעות. אמנם נמצא מי שנשא עיניו למערב ותלה תלי פחדים בפיסת־ענן הרכובה על ההר. הקולות נתרבו. המונים יצאו אל כיכר “המנורה” כאל חינגה לאומית שאין להחמיצה. הכל ציפו לזרקורים, לדברי הקילוס, לתכנית האמנותית. אמנון התערב בהמון ססגוני זה, העוטה מעילים וסוודרים, וביקש להיעלם בתוכו.
באצבע נוקשה הכה וחתך את הדפים הדבוקים של חוברת־המצע שחולקה ברבים.
פתאום, נתקלו עיניו בזיסקינד. ביקש להימלט, אלא שכבר סגרו עליו ההמונים.
“הבט, איזה זקן פופולרי יש לך במשפחה! ודאי נהיה עדים הערב לנאום מבריק של האדון בלוך,” אמר.
נדלקו הזרקורים, ו“הו!” גדול וחגיגי עלה מתוך הקהל. ריח חריכה נדף ממעילו של זיסקינד. “מיהרתי לגהץ, וכמעט ונשרף, אזוי איז דאַס (צחק). כבר אביב, אך עדיין גם חורף. מעיל מצוין, תגע. נו, תגע, ווּל מייד אין אינגלנד! מה שלום הגברת בלוך?”
“תודה.”
“סיגריה, אדון בלוך הצעיר,” קרא ושלף לעומתו קופסת־כסף שאותיות מעוקמות חרוטות עליה.
“הו, לא, אדון זיסקינד. תודה.”
“אינך מעשן, בחורי?”
“לא ברוּח,” הפטיר אמנון. עיניו תרו אחר אביו. הבמה היתה ריקה.
“אתה חושש להצית את האנשים האלה!”
“יש להיזהר.”
זיסקינד הצית גפרור בגוננו עליו בשתי כפות ידיו וגעה בצחוק. “אתה צודק, ועוד איך!” פרשׂ ידיו והכריז: “אוּח, איזה חיים נפלאים!”
שיחקו באמנון דמיונותיו, והוא ציפה שאשד־המונים זה יתפרץ אל עבר הבמה הקטנה וישאנה לכל רוח. התערב המון זה בהמונים אחרים שעמהם יצא להפגנות נגד הבריטים, והוא קטן ומתמעך בין חזקים ורעשנים ממנו הגורפים אותו, נושאי סיסמאות משולהבות, הלאה אל הרחובות. לפתע התנקשות. הכל צוֹוחים שמפגינים נפגעו. ההמון נהפך למערבולת שאין להבחין בין ראשה לזנבה. סילוני מים וקריאות. נשמעות יריות, או מחיאות־כפיִם. אמנון שואף מן האויר הדחוס, המלא זיעה ועשן, ומתעורר אל מחיאות־הכפים שקידמו את העולים אל הבמה. לא תעבור שעה ארוכה עד שיתיללו הרמקולים, ונאומים שאין בהם כל חידוש ינסרו בין המרפסות המלאות אדם.
שני צעירים, שהגדול שבהם גורף בשצף־קצף את אפו, מגלגלים בהרפתקות־אהבים. אמנון מטה אוזן ושומע משפטי־זימה ואינו יכול לעמוד לפיהם על כשלונם או נצחונם של הנוגעים בדבר. אחת האמהות, המגוננת בזרועות דשנות על שלושה תינוקות שהיא מושכת אחריה, מתקשה להסביר לחברתה מדוע לא ישתמשו הערב בזיקוקים, מדוע לא יפריחו באלונים שגם הילדים, בשם אלוהים, יראו משהו. הסובבות אותה תומכות בריטוניה. זיסקינד שולח בה עינים גדולות מאוד וצווח שאין זה קרקס, ושהיא, עם ילדיה, יכולים ללכת לעזאזל, או לפחות לישון. למי צורך בסבוטז’ניקים!… מרפקיו החזקים מוליכים אותו על־פני כל הכיכר והוא מעורר את הנרדמים למחיאות־כפים ולמקהלה צווחנית, לשבח ולהלל את ראש המפלגה. זיסקינד קורע את גרונו, וכמוהו מצווחים כל אותם שנשׂכרו לכך. הכל מביטים אל חבורה בריונית זו בקורת־רוח כאל חלק מצוות המבדרים.
“יש לנו קהל מצוין הערב,” מכריז זיסקינד משחזר ועמד לצד אמנון. “הקהל שלנו מאה אחוז!” הוא מוחה זיעתו וגרונו נפוח. “אמרתי להם ב’מרכז' שהשכונות שלנו – כולן!… וזיסקינד יודע מה שהוא אומר… כולן!”
הוא סוקר את ההמונים כמי שמבקש לאמוד שויוֹ של עדר העומד לשחיטה וחושש, להפתעת עצמו, מפני עקשותו הנסתרת של אחד התישים. משך בשרווּליותיו המעומלנות שאבזמיהן צדף שחור יקר.
משהחלו הנאומים והדים ניתזו סביב־סביב, הוסיף זיסקינד כמי שכבר חש בנצחון היושב על כתפיו: “הבחורים שלי עשו עבודה נפלאה. אני אוהב כאן את האנשים. אתה יכול לעשות בהם הכל. הבטח להם הרים וגבעות, והם מאמינים. כאן העם הנפלא שלנו!… עם ישראל חי!… עדיין אינך רוצה סיגריה?… האם אתה רואה מה שאני רואה?”
זיסקינד הזדקף על בהונות רגליו, כשהוא נתמך באנשים הסובבים אותו, וראה את מי שראה. הקהל שנדם, ניצב דרוך אל הקולות החזקים שעלו בחלל הצונן.
אבא עמד זקוף לפני הרבים המכירים אותו ודיבר על העם והמולדת, על נוער־הקסמים של ארבעים ושמונה ועל הפרחת השממות. דומה שהכל היו אסירי־תודה לאיש שידע, במלים נאות כל־כך, להכריז ברבים על הגיגי לבם. קמעה־קמעה נתלהט האיש. ידיו ניטלטלו וכתפיו רעדו והוא נסחף בלהט דרשתו. האיש, שקומתו ממוצעת ופניו נפולים, מילא את הכיכר כשליח־ציבור שכוחותיו עצומים מכפי שיכילם גופו והם פורצים וגואים על סביבותיהם. היו ששילחו בו קללה, או הטילו ספק במליצות, אך אלה הושתקו באיום.
הגיע לוין (גויה קטנה וקול שרקני). זיסקינד התיצב על עקביו והתכופף אל פניו המבוהלים של הזקן.
“אתה מחפש אותי, לוין. ואז איז?”
עיניו של זה הקיפו את טבעת המאזינים שהביטו אל השנַים במורת־רוח גלויה ובחשש. זיסקינד הרכין את צוארו העבה, ולין קירב שפתיו אל אזניו הגדולות והשׂעירות של האיש ולחש דבר־מה.
“לא יתכן,” הזדקף זיסקינד, חפן את פניו הצנומים של האיש ורוק ניטפטף משפתיו.
קולות החלו לשאול: “מה קרה?” זיסקינד ברח מן המקום. הכל נצטווחו פתאום שפרצה קטטה ונהפכו לזרמים המאיימים לסחוף כל הניצב בדרכם.
אמנון תפס בדש מעילו השחור של לוין ותבע הסבר. לוין, כמי שחש עצמו אשם בכל המהומה שחולל, פכר אצבעותיו, אינפף והשיב כי נערכה הפגנת־מחאה של צעירים נושאי סיסמאות שאינן מתישבות עם נושא העצרת, וכמה מהשלֶגרים של זיסקינד התחילו מכים, והוסיף, בלחישה כי ביניהם נמצאת גם אֶתי.
“אתי!” צעק אמנון והתקשה להאמין למשמע אזניו.
“בכּל אשמה הפוליטיקה…” ביקש לוין לפתוח בהסברה מפורטת, אלא שזו נקטעה על־ידי הרבים שנתערבלו מסביבו. הוא שלח אצבע אל אחד הכיוונים ועיניו בוהות: "פו־לי־טי־קה… מה שעושה הפו… לי… טי… "
אמנון שילח מרפקים בסובבים אותו. ביקש להיחלץ מתוך פקעת־האדם המתהדקת וקרא שיניחו לו לצאת. האשה, שתבעה באלונים מעופפים, פרצה ביללות וגוננה על הילדים המתיפחים. לאחר רגע לא ידע איש מי נתן את האות להתכתשות הגדולה. הכל ביקשו להימלט (להיכן?), על אף קריאות הרמקול לשמור על קור־רוח, שכן חבורת הבריונים כבר הושתקה.
אמנון ביקש להגיע אל אֶתי. נזכר במנוסת־הבהלה שהיתה פורצת כל שנה בל"ג בעומר על קברו של צדיק שמעון. בתוך השקט החגיגי של זיתים והרים ושמש־קיץ, היתה נופלת פתאום הברה שמישהו נדקר על־ידי ערבי, ומיד התחילו הכל רצים ריצת־אימים. דומה היה עלינו שכך צריכה להסתיים ההילולה לזכרו של צדיק שמעון ומשעות אחר־הצהרים ציפינו, אנו הילדים, לאותו ניצוץ שיצית את החוגגים. על אף הפחד היה בציפיה זו יסוד מרתק של שעשוע שאין לוַתר עליו.
חבורות־צעירים מטיחות אלה באלה. זה תוקע ראשו בבטנו של זה והאחר שולח רגל במבוּשיו של חברו. הפקעת מתפתלת בצוָחות ומקרטעת בהמוני ידים ורגלים. הקהל סבבם, כּעדים למחזה־שעשועים של ליצני קרקס.
“כך יאה וכך נאה להם, טינופות!”
“עוילוֹם גוֹילוֹם!”
“סמרטוטים!”
“שוארצֶה נבלות!”
“לעזאזל, מה את עושה כאן?”
היא הסתכלה בו ועיניה אדומות. קולה היה חלש וניחר. “מיד זה יסתיים. תבוא המשטרה…”
“בואי ונסתלק, אֶתי!”
“המשטרה תקח את הבחורים שלנו…”
“הפרעתם!” קרא והצטער מיד על צעקתו שהרי לא התכוון להאשימה בכלום.
“ודאי! מישהו צריך להפריע!”
“אֶתי, אל תאמרי כך – אפשר להתוַכּח על הכל בשקט…”
“אינך מבין כלום בפוליטיקה, ילד!” ומיד הוסיפה: “אני מצטערת, אמנון, שזה היה אביך, אבל היינו מוכרחים לומר להם שהם משקרים – שהם מוליכים שולל – האמן לי שאני מצטערת שזה אביך… אך לא יותר… הם מלוכלכים… האמן לי!”
“הניחי לכּל – בואי, גיבורה. אלווה אותך הביתה…”
סילקה את ידו מעל כתפה. “הסתלק אתה מכאן! אין לך כל עסק בזה. חבל שתיתפס…”
ידיו איבדו את ידיה. כתמים שחורים נתרצדו לעיניו. ריצתו הבהולה שיבשה את נשימתו. טעם כרכי הגבינה עורר בו בחילה. אֶתי נפנתה מעליו וצווחה דברים שאָזניו לא קלטו.
מדוע יש בהתרחשות זו כדי להכאיבו? האם בזיונו של האב נגע ללבו? על כך יכול היה לענות, אם גם לא בבטחון גמור, בשלילה, או היו אלה המלים הבוֹטוֹת שלא האמין לשמען מפיה?
עתה עלו פתאום שיירי שיחותיהם בימים האחרונים. רק עתה גילה בהם רמזים מפורשים לבעיות המדינה. נזכר בדבריה הנרגשים על אפריקה… על… הו, אלוהים!
מוּכה ברק שהאיר לפניו פתאום מחוזות אבודים, ידע בצלילות מדהימה שאיבד את הנערה. גרונו כאב כמי שעקרו את שקדיו והוא מתקשה בבליעת רוקו. ראשו סחרחר עד כדי קבס.
זיסקינד פרשׂ את זרועותיו הגדולות, מעשה כָרוֹז־קרקסים, וצוַח: “רבותי, אנחנו ממשיכים! למקומות!…”
הכל נענו לו.
9. 🔗
נסיונותי האחרונים להקים את אֶתי, בנוכחותה או בהעדרה, כמו הגיעו עתה למבוך רצוי שהעמידני על אי־האפשרות לחזור אל פכי־חיים שאינם אלא זכרונות וחייבים הם להישאר כאלה לעולם. בתוך הרעש יכולתי להגות, לתדהמתי, את כל המחשבות הללו בצלילות נוראה. הייתי עֵד, כמעט אדיש, לשקיעתו של קרקע שביקשתי לעמוד איתן עליו. היה בשקיעה זו כדי לעורר בי עתה שלוה מפתיעה, שלוָתו של אדם לאחר שנעקר אבר מגופו. הכאב יופיע מאוחר יותר.
גשם שוטף ניתך. האיש שניבא מבול, משום שפיסת־הענן שנתלתה בראש ההר, ידע מה שניבא. (האם זה המלקוש?) האסיפה התפוררה. הכל ביקשו מחסה. מישהו קרא: “מלקוש! מלקוש!” הילדים רקדוּ בגשם ודישדשוּ בשלוּליות. “מלקוש!”
ידעתי כי לאחר שעה קלה תשוֹך סערת־פתאום זו. האור יהיה שקוף שבעתיִם, והשקט רך וריחני. התאַוויתי לשוב אל חוָיית־בראשית זו של היטהרות, לשקוע בסובב אותי עד כליון כל תשוקותי שהדגשת חשיבותן בשעה זו נראתה לי כהתימרות מגוחכת. ביקשתי הערב לברוח מעצמי, מהכשלון שארב לי. להשאיר שם, בשכונה, את אמי החולה, את אבי המיותר, את כל האנשים שמילאו את ימי ולא לשוב ולשאול שאלות לסיבת האבדון. אך במעמקי נפשי, ואיני יכול שלא להודות בכך, ביקשתי להאמין כי דוקא באי־רצוני להיטרד בעובדה שאֶתי אבדה לי – אשוב ואמצאנה.
שפתי היו מלוחות ויבשות כאדם שנמשה מן הים.
10. 🔗
תמורות מוזרות חלות באמא. בשעות שחומה יורד סומק של בריאות מדומה עולה בלחייה ומחזיר אלי פתאום את אמי הרחוקה מאוד. החלונות נפתחים לרוָחה כדי להפיג את ריחות־הכוהל החריפים הממלאים כאדי־רעל את החדר. הדוקטור (שפזילתו החריפה לאחרונה) מבקש לשכנע את המאזינים לו, כי תמורות אלה אין בהן כדי להפתיעו, לפי שהן חלק ממערכת־הסימנים כולה. בסטיות עצמן יש משום אות להתעצמותה של המחלה, ומן הדין לתת את הדעת, על אף מחאותיה של החולה, להעבירה אל מוסדו, שבו אפשר יהיה לערוך, ביתר קפדנות וביתר יעילות, בדיקות שונות.
אנו ציפינו לתמורות אלה בפחד רב. לאחר שעות של רוָחה, שעוררו תקוות כה רבות, שהנה ישובו הימים הטובים ונוכל אף לחוג יחד את הפסח – באו שעות־אימה. החלונות נאטמים. מוסיפים בד שחור לוילונות.
שוב התחילו מדברים על יציאת אמא מן הבית. הדוקטור פרלוב צוַח (שלא כדרכו), פימתו נסערה וזיעה נטפה ממצחו. מעולם לא היה הדוקטור עלוב ומגוחך כבימים אלה. דומה היה שאָבדנה של אמא מבשר לו אף את אבדנו שלו. אפשר שראה בריפויה של אשה זו מבחן לכשרו הרפואי.
“אם למות… אני רוצה למות בבית שבו נולדו ילדי… האם זה חטא?” אומרת אמא בלא להגביה את קולה.
“מי מדבר על מוות, גברת בלוך?” נזעם הרופא וקצף כיסה את שפתיו. “אין מתים מהר כל־כך.”
“זאת אני יודעת, דוקטור.”
“עקשנותך אינה מסייעת לאיש, ובעיקר אין היא מסייעת לך.”
אמא מביטה בו בסלחנות, שפתיה דקות ולבנות.
“את ילדה רעה, הגברת בלוך,” הוא משנה צליל קולו. “ילדה רעה מאוד. צריך הייתי להניחך על ברכי ולהכות, ולהכות…” דבריו לעו. הוא לוחש באזני פְרִידה ויוצא את החדר בטריקת הדלת.
לני מכריזה כי יש לתת לזקנה לעשות ככל העולה על רוחה. “האם אין לה הזכות לעשות בחייה כרצונה?”
“אין היא יודעת מה טוב לה,” טוען אמנון.
“ואתה יודע?”
“יש לנסות הכל. הכל. הכל…”
“אמא מנסה הכל זה עשרים וחמש שנה, או שלושים שנה.”
אתנחתה ארוכה. לבסוף שואלים את פרידה לדעתה, והיא פוסקת: “יש למלא את פקודותיו של הדוקטור.”
“את מאמינה בנפלאותיו,” איני יכול להתאפק מלומר.
“איש אינו עושה פלאים בימינו, אך משום כך אין טעם לעשות שטויות. גברת בלוך, עליך לצאת למוסד (אמא מניחה על זרוע האחות את חמש אצבעותיה הבוערות). נסי לזמן קצר. אם לא תבוא הטבה… תמיד אפשר לצאת משם… כולנו מצפים להטבה…”
“בזכות החג… אתאושש…”
“אמרתי מה שחשבתי. עשי מה שלבך אומר לך.” חיוכה היה זהיר, אך מעודד.
“אנו נחוֹג יחד את הסדר, ואני אשב לשולחן. תראו… כן, עוד תראו… אני מבטיחה!” מסיימת אמא, ושוב אין לחזור אל ענין היציאה עד לשעה מאוחרת יותר שבה תתעצם המחלה, והיא תימסר לידיהם של הממונים על מקרי־החירום. אמא מתאוששת ואומרת: “ילדים אני מעייפת אתכם…”
“בודאי, אך אל תצטערי על כך.”
“אל תדברי שטויות.”
“מה אני יכולה לעשות, זה המזל שלי!” אחר־כך הוסיפה: “הראו לי את סירי־הנחושת.”
“למען השם, אינך יודעת למצוא לך מנוח,” אני זועק.
מובאים סירי־הנחושת, והיא מלפפת אותם בעיניה ופוסקת שיש להגעילם.
“להגעיל!” צוֹוַחַת לני, ואינה יודעת אם לזעוק או לצחוק. “איזה רעיון גאוני! ככל שאת מזקינה את נעשית רבנית גדולה יותר. האם לא די להרתיח אותם במים?… את מטורפת לחלוטין!… אין לנו יותר ערבים שהיו מגעילים פעם את הסירים…”
הם היו מופיעים לאחר הפורים ושקים גדולים מופשלים על כתפיהם. צעירים, כהי־עור, רחבי־גרם. על אף הקור השורר עדיין באותה עונה, רגליהם יחפות וחזם גלוי ושׂעיר. ידיהם שחורות, נחושתיות, שריריות. גברים אדירי־כוח שרק חיוכם תמים, והוא מסגירם לכשרון־המיקוח של נשי השכונה. החגים הורידום מכפרי ההרים, והם היו מביאים עמהם את סגולותיהם להכסיף בנחושת־קלל את הסירים, המחבתים ושאר כלי נחושת ופח.
באותו חודש מקימים היו להם בשדה צריפי־עראי. שם רוקדים היו ערומים (רגליהם דקות ושריריהם בורקים) בתוך גיגיות־הפח הגדולות המתלבנות על־גבי גחלים. כך נגלה עלי לראשונה הגיהינום: כושים שחורים המקפצים על־גבי גחלי־אש ומגעגעים נעימות משונות בקולי־קולות. אנו, היינו מסובבים את חזיון־הפלאים, האפוף אד ועשן, על אף איומיהם של הזקנים מדולדלי־השפמים, שהגנו על חסוני־הרגלים. משהניחו לנו, היו נפנים לשרות את הכלים המלובנים במים. אחר־כך באו התסיסה והמירוק. לבסוף יצאה השמש והכתה בכלים וסינוורה את עינינו בזהב.
כהופעתם הפתאומית של צעירים שחורים אלה כן הסתלקותם עם התקדש החג. רק ריבועי־בוץ שחורים (רצפת צריפי־העראי שהוקמו) העידו כי נודדים אלה היו ואינם. משפרחו השדות והעשב כמש והצהיב (לאחר חג השבועות), אבד זכרם.
שחור מהם היה הפֶּחָמִי שהזין בפחמי־עץ את מגהצי־הברזל הגדולים. הוא היה שוטח את שקי־הפחמים בפתח השכונה ומזעיק את קוניו. גלימתו ארוכה, בלואה עד מאוד ומטונפת. בפניו לא נותרו אלא שני סהרוני לבנונית שהקיפו את אישוניו והעידו, על אף גופו הכבד וידיו המרושלות, על חיוּתו הרבה. זקנו קיפוֹדי ואפל. לסתותיו עבות וגורסות יפה את קללותיו שבהן היה משלח את כל הסובבים אותו – אך גם את אבותיו שלו – אל עמקי־שאול. סיפרו עליו שהוא מסובב בהרי ירושלים ומכסח את העצים ושורפם לפחמים באחת המערות ליד נחל השילוח. (כך נתפרשה לנו בילדותנו קרחותם של ההרים הנגלים לנו מחלונות הבית!) לא נמצאו לנו עוּבדות שיפריכו סיפורי־בדים אלה, אך גם לא עלה בדעתנו להסתייע בעדותו של האיש עצמו. די היה בשמועה זו כדי להגביר שנאתנו אליו. היינו מטילים בו חפני עפר, או פזמוני־גנאי מתובלים בעגת־זימה ערבית.
משנתרבו מגהצי־החשמל נתמעטו הופעותיו של הפחמי. קללותיו נתחדדו ולבנונית עיניו נסתמאה. דומני שאף גופו נתקפח. ידי־המדוזה שלו איבדו זריזותן. יליד שדים זה, שכיעורו מהודר, ירד מגדולתו. הזקין פתאום. הוא הרבה עתה ללעוס טבק בשיניו הרקובות עד שורש. לבסוף הניח את עגלתו והסתפק בשק־פחמים על כתפו. באחד הימים הופיע ולרגליו סנדלים ברודים וטבעת ירוקה על בהנוֹ, כאילו בא לחוג סיום. אחרי־כך נעלם.
שונה ממנו היה עַבּד, רוכל־הפירות, שהיה מופיע מדי בוקר בעגלתו הגבוהה הצבעונית. תמיר וזקוף היה עבּד, בגדיו נקיים מאוד ופגיון־כסף טמון בחגורתו. דומה היה במצעדו הבטוח ובנעליו השלמות לבעל־בית שירד לסקור את שדותיו ונזדמנה לו בדרכו שכונה זו ונשתהה בה. זקן מסוגנן, המרוקם בנימי־שיבה, עיטר את שולי פניו הדקים ושיוה לו את הנוי המזרחי שלא נותר לפלחים שנזדמנו מפעם לפעם לביתנו. עיניו הירוקות, המרצדות, הורו על גזע מעורב.
מה לאיש זה, שחזותו אומרת אדנוּת, ולעובדת היותו רוכל־פירות המסיע בזרועותיו את עגלתו? הרי לך אחת מתמיהות ילדותי. אמנם, הוא הקפיד על מעמד־אדונים לבל יגע איש בפירות. רק הוא, באצבעותיו הארוכות החזקות, היה מונה תפוחים או שוקל אפרסקים, ואל יהא זה ענין של מה־בכך בעיניכם לצוות בניע־ראש בלבד על נשות שכונתנו שלא תשלחנה ידיהן בערימות הפירות ותהפוכנה אותן על פניהן (כאילו רק הפירות המוסתרים הם היפים למאכל). הדרתו כפתה עליהן צייתנות, שהרי יכולות היו לשלחו לכל הרוחות (ובפיהן עשו כן לא אחת!) ולפנות אל הרוכלים שבשוק, אלא שהכל ביקשו לקנות פירותיו של עבּד, היפים והריחניים, הנקטפים מדי בוקר בבוסתני בית־צפפה. בשׂמים סמויים, מעין דבישותם של פירות המהולה בטבק חריף, או אולי של אורז מתובל מאוד, עלו משמלת־הפסים שלו והכריזו על הוָיה נכרית.
בבטן עגלתו טמונה היתה גַ’רה צבעונית ובה, מן הסתם, מים צוננים טעימים. מפעם לפעם היה שולפה ממחבואה האפל ומגביהה בתנועה גנדרנית על זרועו. קשת מים ניתזה אז אל פיו. בליעה ללא פכפוך. מיוּמנוּתוֹ של אשף מזרחי. רק גיהוקיו הקולניים, גסות שלא ויתר עליה, פגמו בגינוניו.
באחד הימים, איני זוכר מהו שגרם לאותה פרשה, התנפלו עליו הבחורים ושברו את עצמותיו. פיזרו את מרכוּלתו (הבנויה פירמידות ועטורה פרחי יסמין ופֶטֶל) וריסקו את עגלת־העץ שצבעיה היו יפים ובהירים. הוא לא הוסיף לבוא אל שכונתנו. לפעמים עלה עבּד בשיחות הילדים, ואנו חרדנו ליום שבו יופיע בלויית בניו ואנשי כפרו לנקום את נקמתו הגדולה. אלא שבימים ההם, כאגדה הנעשית ממשוּת, מת עלינו עבּד לעולם.
פרידה הוסיפה מים חדשים באגרטל הצפרנים והניחתהו, למשך הלילה, על אדן החלון. תלשה את העלים שיבשו, בררה מתוך הפרחים את הנוטים לקמילה והשליכתם.
הדודה מנקה את השולחן. את פירורי הלחם ואת שיירי פשטידת־התפוחים מטילה היא אל הגזוזטרה. להק אנקורים וזרזירים נופל בצריחה לרגליה.
“מה השמחה הזאת!”
“מצוה.”
“את מחפשת מצוות בנרות,” מקנטרת לני.
“כמה קשה, ילדתי, למצוא מצוה של ממש,” השיבה במתינות חדשה, כאילו גילתה בשעה זו אמת שחיפשה אותה זמן רב.
הסתכלתי בה וגיליתי פתאום שפניה קרנו – עלומים.
עתה יכולתי לשוב ולהריח את עלי־הנענע שעיטרו את ערימות־הפרי הצבעוניות ולראות את ברק ארבע גוּלות נחושת־הקלל שבפינות העגלה, אשר זהרו אף בימות החורף. הפירות בישרו לנו עולם של איכרים שלא ראינום מעולם, אם אמנם לא היה משום דמיון ביניהם ובין הערבים המעטים, מטולאי־המכנסים וחשופי־החזה, שהיו מעבדים את אדמות הבקעה שהפרידה, כמין גבול, בין השכונות לבין בתי הערבים שעל ההר. עפיפונים שהיינו מפריחים אל השמים ושנפלו אל מעֵבר לשדות אבדו לנו. זאטוטי הערבים נמלטו עם שללם ואנו, אף כי העזנו לרדוף אחריהם עד המדרגות הראשונות של הגבעה, לא העזנו להעפיל מעלה שמא יצאו אלינו הרוחות הרעות ובידיהן חרבות מעוקמות.
לאחר שעה גבר חוּמה של אמא. עפעפיה כיסו על בעירתה. אמנון הסתכל בה וגרונו נתכּווץ.
“עליה לצאת מכאן. איני יודע להיכן. אסור לה להישאר כאן. איש לא הצליח מעולם להוכיח לה שהחיים הם נפלאים. תמיד היו לה ימים קשים. תמיד… איני זוכר שהיתה לה אפילו שעה טובה… מה אני או אַת נתנו לה?… לא כלום…”
“לעזאזל, שמור על ראשך ואל תהיה תינוק,” אומרת לני.
“הכל מתנהל לפי תחזיותיו של דוקטור פרלוב,” מבטיחה פרידה.
ריח התרופות החריף סחררהו, והוא נמלט החוצה.
בא אמנון עד לצריף תזמורת המשטרה. מתוכו עלו מנגינות־לכת וצריחותיו של מנצח (אדום־שפם?). צפרים התעופפו מעל שעון־השמש במרומי השוק. משם פנה, בלי לדעת מדוע, אל השדות שמאחורי בית־החולים וָאלך.
עפיפונים רבי־צבעים (ראשונים בעונה זו) הופרחו מן השדה. אמנון הביט אל הילדים המרותקים בעבותות־קסם אל נחשי־הנייר העולים השמימה. עיניהם מלוות אותם בפחד ובמתיחות שמא יתעוותו לפתע ויצנחו על אחד הגגות או יסתבכו בחוטי החשמל. אמנון עובר על פניהם, והם מצטווחים לקראתו בגאוה: “שלום, מורי!” הוא משיב שלום בפנים שוחקות למפריחי־העפיפונים הגאים.
שנַים־שלושה ארנים זקופים בשדה־הגרוטאות. מדולדלי־צמרת, מכוסחי־גזע, משורטי־כתובות. אך דומה ששעת־צינה זו, שהרוחות התאפקו בה והחום התמעט, נתנה בשנַים־שלושה ארנים אלה נערוּת חדשה. אולי זו שנתם האחרונה, והם כבר רקובי שרשים, אך עתה זקופים הם וירקותם חריפה. זר המזדמן לכאן אפשר שיביט אליהם ולא יבין דבר.
אומרים אביב הגיע. חוֹחיוֹת מזמרות על ראשי הקוצים. אין הדר כאן לאביב.
ספר שלישי: ארטמיס 🔗
1. 🔗
יצא החג.
ריח הקמח שנתפזר מארובותיו של הלפרין ומילא את החלל בחדשים האחרונים – נמוג. כלי־הפסח הוטמנו שוב בארגזים מפוטמי־סמרטוטים בעליית־המטבחים. כל היגיעה הרבה, שהיפכה את קרביה של שכונתנו למן חג־הפורים, לא נותר לה זכר. חזנים־לשעה פסקו, לא בלי צער, לאמן גרונותיהם בנעימוֹת. פושטי־היד, שעונתם חלפה, נתמעטו ונותרו עמנו רק הסמוכים על שכונתנו בלבד. עצלות אדישה ירדה על הזקנים, ואלה שבו להצטופף בערבים ליד מזוזות הפתחים, לפצח זרעונים ולפטפט בקול צייצני על סתרי הפוליטיקה הבין־לאומית. זקנות ישבו על אִצטבות־האבן שלפני הבתים וסרגו פוזמקאות או כיפות מחוטי דֶה־אֶמ־צֶה. הזאטוטים כבר ציפו לחופש הגדול שידהירם אל השדות שבעמק, ובינתים העיפו כדורים זה בזה וצהלו. שרב וזרזירי־לילה צרחנים בישרו את הקיץ.
הקיץ מביא לכאן ערבים ארוכים מאוד ומוגיעים מאוד. דלתות הבתים פתוחות עד לצינת־חצות שלעתים עזה היא כבטבת. אין להטמין את סודרי־הצמר. התרדמה אינה ממהרת ליפול בלילות כאלה על האנשים העייפים.
החג פיזר את משפחת בלוך הקטנה. האם הועברה באחד הלילות (כדי שלא להקהיל עליה, כדרישתה, את סקרניות השכונה) אל מוסדו של הדוקטור פרלוב. היא ניטלטלה ללא מחאה. עיניה היו יבשות. הן נסתמאו בחום שהבעיר את רקותיה. לני שבה אל מיכאל, ואמנון בילה את החג במקום שבילה.
מששב אל בית־אמא ופרץ את החלונות אל הרוח ועקר את הכסתות הבואשות סמים אל מעקה הגזוזטרה, נתקפל בתוך עצמו כמי שנשבר עמוד־שדרתו, וכך נשתהה שעה ארוכה מאוד בינו לבין הרהוריו. ריחם החריף של תכשירי־החיטוי סיחרר את ראשו. הוא לא נמלט מן הבית. דברים הרבה קיבל עליו בימים אלה: לחסום את החורים שנתגלו לו בארונות־הקיר שנתרוקנו ושימשו מחילות לעכברי הבית הפרים ורבים, (לשעבר מפטמים היו אותן בנפט וברסיסי־זכוכית ואחר־כך חותמים פתחן במלט). לסכור את חריצי המרצפות הגדולות שמלאוּ נמלים. מן הראוי היה לסוּך את הארונות בשמן־פשתן ולהילחם בתולעת המנקבת בעץ. מלאכות אלה ימלאו את שעות־הערב הארוכות. עתה יוכל לשוב ולהגות בכל המצפה לו לאחר נטישת חברת פרידמן.
בערבים שקע החדר הגדול באפלה. לני לא נשארה כאן לריב עמו. צרצרים הופיעו במחסני הסוכות וצירצרו עד לאחר חצות. אור פנס־השולחן הטיל צללים על התקרה הרחוקה. מן הסמטאות מגיעה לפעמים מוסיקה לריקודים. הלילות חולפים בעצלתיים. החום מצטבר בכתלים העבים, והוילונות הכבדים חוסמים כל משב־רוח. יש לעקור מכאן את וילאות־המשי הכבדים, המתפרמים, ואת הכרכובים אכולי העש.
במטבח־הפח רעמה מלכודת־עכברים. ציוץ קצר וחנוק, נדנוד נואש ושתיקה. אני קם ומטיל את הפגר האפור אל גיגית־מים ומותח את קפיץ המלכודת לציד חדש.
אמא מיעטה להניחנו לנפשנו. עד שלא גדלתי לא סרנו זה מצלו של זה. סחרחורת מטלטלת את ראשי. האם אלו סימנים ראשונים של חולי?
לילה. צירי־לידה אוחזים את אמי שלא קמה ממיטתה זה ארבעה חדשים. היא, הכואבת זה שנים, שׂשׂה ליסורים חדשים אלה ואינה מתיללת כנשים מבכירות. היא מצווה עלי להזמין מונית. אנו יורדים במדרגות. (לילות כה רבים מלאים את זכרונותי.) אני חש בכל כובד גופה. אני רועד, אך תומך בה בכל כוחי. אנו נוסעים בתוך הלילה אל בית־החולים שעל הר־הצופים הרחוק.
אני יורד אל החורשה העוטרת את ההר. העלוָה כבדה ונמוכה כתקרה. הרוח שורקת בצמרות והאפלה גודרת את המרחבים. עם בוקר, תעלה השמש ותגלה כאן מרחבי קסמים, ועיני ירחיקו עד למואב במזרח ועד לנבי־סמואל במערב. אי־שם בוקעות יללות תנים החופרים בקברי החיילים המטופחים. בבוקר יכסו הגננים את הקברים השדודים בעפר רך ויוסיפו פרחים (לוע־האריה, אסטרות ומרגניות).
לפנות בוקר ילדה אמי ולד מת. לני, שהובאה ראשונה בסוד האסון, התקשתה לבשר לי את הדבר. לבסוף נזדקפה ואמרה: “אחיך מת.” סנטרי רעד. כף ידי נתאגרפה.
היא אמרה: “אין מה לבכות. אתה לא הכרת אותו, והוא לא הכיר אותך.”
“ואמא?”
“זה קורה כאן מדי יום – מדי שעה…”
“אבל לא לאמא,” לחשתי.
(אתנחתה נוראה. פנסי־החשמל במסדרונות הארוכים נתרסקו, והניאון ירד כשלג).
“צריך להודיע לאבא.”
“אתה מתלוצץ. אבא עכשיו אי־שם בין איטליה לסיציליה, ושם מתרחשות טרגדיות איומות קצת יותר… (לא הבנתי מה עלול להיות נורא יותר!) אומרים שהנס הגדול הוא שתינוק נולד חי. ברוב המקרים הוא נולד מת. תגדל ותבין.”
גדלתי ולא הבנתי.
אף בטנה של לני אינה עושה פרי. פעם התכוונתי לשאול שאלות, אלא שגיליתי את פרשת היחסים התמוהים בינה לבין מיכאל. באחד הימים, תשב לני ותגלה לי הכל. אולי עקרה היא מטבעה, ולכן משקיעה את כל שפע מרצה בציורי הכובעים, בשרטוטי הסודרים ומטריות־הנוי הצבעוניות.
משנלקחה אמא אל המוסד שאלתי שאלות, ולני היסתה אותי ב“תגדל ותבין”. איני כועס על אשה זו. הסתכלתי בפניה והנה הם זיווג־כלאַיִם: אמא־אבא.
היא מרוקנת את ארון־הבגדים. יש להוציא את הבגדים החוצה. עיפוש של נפטלין ממלא את החדר. שמלות ארוכות, צבעים ישנים ודהים, פריפות השייכות לעולם אחר.
על אחת האצטבות נמצאו לה שמלותיה הקטנות. מגוהצות, מעומלנות, מעוטרות ציצים וסרטי־תחרה. לני פורשת את השמלות לאור היום ומגלה – פגימות, התפוררות.
“זה עוד כאן!”
רגע שמחה בהן, אך מיד כבשה התפרצותה וגיבבה אותן על הרצפה לערימה אחת.
“סמרטוטים אכולי־עש!”
“נחַלק הכל לעניים,” אומר אמנון.
(משהוציאו את אמא מן הבית נתרבו העניים המתדפקים על הדלת ותובעים בגדים, כלים, חלקי־ריהוט. דומה היה שאמא כבר מתה, ורק הם היודעים על כך.)
“אינני נותנת שום משהו לשום מישהו. זה שלי!” פסקה לני והביטה אל הערימה צבעונית. “היא חיכתה שאביא לה באחד הימים נכדה. שמרה על הבגדים הטפשיים האלה. כמה זה מטומטם לשמור על בגדים ישנים כשהאפנה משתנה בכל שנה, בכל חודש. אמא לא תהיה סבתא לעולם.”
היא הוסיפה לערימה הקטנה כובעים ורודים ונעלים סרוגות, מקושרות בסרטים, מעוטרות בכדורי צמר.
אחר הצהרים הוציאה את השמלות הקטנות אל השדה והעלתה אותן באש. על מחאותיה של הדודה השיבה: “מי יודע, אולי יש בהן חיידקים.”
היא חזרה ובאשת שריפה בידיה. התבשמה, התמרקה ועדיין ריח שׂער חרוך עלה מכפות ידיה.
היא נושקת לרקתי ויוצאת לביתה. אפשר שלעולם לא תחזור לכאן. האין היא יודעת זאת? היה עליה להשתהות לצד מזוזת הדלת, כמי שיוצא לדרך ארוכה.
בערב, בחדר הריק, פרצתי פתאום בבכי. ללא סיבה. ללא מחנק גרון, ללא רעד אצבעות. צנחתי אל המיטה ובכיתי שעה ארוכה. אחרי־כן לא יכולתי שלא לכעוס על עצמי. מה היה לי! אני נכנס למטבח ושותה כוס מים. ואחר־כך עוד כוס. מצן ראשי מתחת לברז. כמה טוב שאיש לא היה בחדר. אני מצית סיגריה ומחייך במבוכה ואחר־כך שב ומילל. עיני צורבות. אני משפשפן באגרופי. בפי עומד טעם מר כלאחר הקאה. אך מוזר, רוַח לי. אני מדליק עוד סיגריה ושמח שהרהורי אינם סובבים על ענין אחד כדי לענות אותי. אני פושט את מכנסי ומניחן תחת המזרן כדי שיתגהצו במשך הלילה.
לבכות? תינוק שכמותך! כן. לבכות. לבכות…
טריקה נוספת, חזקה מכל קודמותיה. אני מחכה לפרפור, וזה אינו בא. צריחה חדה, ושתיקה. אני מנחש גדלם של הפגרים על־פי מִרוְחי הזמן שבין טריקה, צריחה ופרפור. טעויותי מתמעטות. איני יכול להירדם. אני כמעט מרותק למשחק זה המרעיש את חלל הלילה. אני יורד אל המרצפות הקרות, מותח את הקפיץ ומטביל את פתיון־הלחם בשמן כדי להדיח את עקבות המומחים.
בגיגית המים צפים חמישה פגרי עכברים זעירים שתפחו וזנבם הארוך מדַי משַׁווה להם סבר של צעצוע. משוך בזנבם, והם יקפצו בציוץ אל רגלי בנות הכיתה הנבהלות (פעמים שילחנו בהן חולדות).
משיצאה אמא הופיעו העכברים.
שרה־ליבה, העומדת כל הימים בגזוזטרה ומביטה אל השמים או אל סיעות הצפרים, נושמת אויר מלוא ראותיה כחוששת מפני מחנק. היא חוזה חזיונות על הקיץ הקרב. היא פושטת את כל אצבעותיה אל החום כמגששת אל הוָיה הסמויה עדיין מעיני הרבים.
2. 🔗
היה זה היום הראשון שהבריכה לא הוסקה בו ורבים באו לטבול במים הקרים והצלולים, כאילו ביקשו לעמוד על טיבם של חילופי העונות. המיה עמומה עמדה בחלל, מוחשית כעננת ההבל המתמרת מהגופות הערומים.
אני מפקיר גופי לצינה החדשה. רגלים פסוקות וכפות־ידים החובטות חבטות קלות, עליזות ומתפנקות. כך – צף ומתלבט בין גופות לבנים, שחומים ואדומים – ביקשתי לשכוח הכל. לעצום עינים ולזכות בשעה שאין מתרחש בה דבר, התאַפסות מענגת. כאן, בין גברים זרים הנתקלים מפעם לפעם בגופך, בין קולות הסובבים בחלל ללא כל תכלית, למצוא מחדש את העצלות, את תנומת התשוקות. להיטמע בריח הכלור החריף, המשכר את כל אבריך ומרווה לאוּתם. להיסחף בלא להגיב, בלא לצוות, בלא למחות.
אני צונח בצוָחה לתוך המים. צינה קולטת ריתחת בשרי. אני שוקע ומצפה לציפתם העקשנית של אברי. אני מנסה למחות את דמותה של עדי שעלתה מאחורי עיני ומטיח ראשי במים. אני שובר את המראות ומאַחה, בו בזמן, מראות אחרים. אני נמלט אל פינה אחרת בבריכה, קופץ עשר פעמים מן המקפצה ועדיין אני מסתחרר בין המראות הצרים עלי. אלא שעתה שוב איני יודע לשייכם לתקופה מסוימת, או לקרוא בשמות כל הדמויות המופיעות בהם. אני שוחה הלוך ושוב, הלוך ושוב. אני ריק כמַצלמה שנעקרו קרביה. הלוך ושוב, הלוך ושוב.
ערומים בבַאר. השתיה, כיום, על חשבון הבעלים: פתיחת העונה. אני מפקיר את אברי על שולחנו של המעסה ומצפה לכאב שיפוג בשרירי הנמחצים עד דק. ידים אמונות, דקות וחזקות, דשות באברי ומאגדות אט־אט, בבטחון, את כל פרקי גופי. רְפִיָה מענגת שאין לכנותה בשם. אני נוהם כחיה שפתחו לפניה את כלובה. שפתו הזרה של האיש, שידיו חותלות את בשרי בפסי־צריבה, מוליכה אותי אל הריקות. המקלחת הצוננת משיבה אותי אל עצמי, אל הגברים החזקים הנדחקים מסביב.
אני סורק את שׂערי הרטוב שאיבד במים מרכּוּתו ומושך על פני ארשת תמהונית, משעשעת. אני זר כאן. איש אינו נותן דעתו לצחוקי המטלטל את כתפי הכואבות. בבואתי רועדת.
צא והיכנס אל שרב הערב כאל תוך ענן־אבק במדבר.
על אף שעת־הערב המוקדמת היו הרחובות כאן כמעט שוממים. מפעם לפעם נעצרו מכוניותיהם של תיירים ליד חנויות־המזכרות. צחקוקים, לשון זרה, צווחנית, גאיונה. צבעים הומים. דלתות־הזכוכית סובבות על צירן, והשתיקה שבה לקדמותה. רק חנויות־התיירים פתוחות כאן עד חצות ומצפות לקונים שאינם מזדרזים לבוא בשרב היום. אני מציץ בשפע התכשיטים ובשרידי־העתיקות. פולקלור, או חיקויי פולקלור, במחיר השוה לכל נפש. מודעות צבעוניות מזמינות אותי אל חופים רחוקים, זהובים ורחבים עד אין קץ. אני עובר על־פני משרדי־הנסיעות, מציץ לתוך מטוסים קטנים ומגלה את קרביהם. יפהפיות במדים כחולים מחייכות חיוך מקצועי.
הליכת־סרק, סתם משיכת רגלים. אני משוטט יחידי בלילה היפה, הריק, המלא הזה. מהלך בדרכים הקטנות המעוקלות בלא למצוא דבר. אני מזדקף, עד פקיעת חוליות צוארי, אך איני יודע במה לגעת. אסובב בעיר ככל שרגלי ישאו אותי. רק לא לחזור בשעה זו אל ביתה הריק והגדול של אמא. רק לא לשוב אל באשת החולי והמוות. אני נושך את אצבעותי הצפודות ואיני חש כאב.
הכנסיות שולחות לכאן המוני צריחים מצולבים. יש מי הדואג לצבעם מדי שנה או מדי חמש שנים. הפעמונים עולים לכאן בדנדוּן אִטי ושתלטני. יש ומצטרפות אליהם (או נלחמות בהם) תפילות המון בתי־היראה המזרחיים הקטנים הממלאים כאן את החורבות. שיירות דוממות של נערות באפור, בלויית נזירות, יוצאות משערים מקומרים כדי להיכנס למבואות־אבן מקומרים אחרים. יש והן מזמרות. יש וזאטוטים מטילים בהן אבנים. סופי הרחובות מסתיימים כאן באשפתות שטח־ההפקר. חולדות וחרציות מכריזות על תלי־חורבן.
3. 🔗
הוא נתלה בגדר וראשו בשיחי היסמין (הופתע שריחם עז ומשכר כל־כך בשעות המוקדמות של אחר־הצהרים). הביט בה שעה קלה ועקב אחר ידיה העגות בתקיפות במעדר עוגיות מסביב לגפנים ולשיחי־השושנים. שרק, מעשה פרחח, והיא ניתרה ונזדקפה. משכה בכנפות חולצתה הרחבה שנשתרבבו מתוך מכנסי־העבודה הכחולים, ועיניה בולשות.
“אתה!” קראה משגילתה את אמנון ותרעומת בקולה.
“סתם. עברתי,” נתחייך. “אמרתי אציץ בגן של גברת סבאן, אולי אפשר יהיה לגנוב תפוחים.”
“אתה עושה הכל כדי להפתיע אותי.” היא התחילה כונסת את שׂערה שנתפזר. “מה אתה מבקש לגלות בי, אמנון?”
“אותך. כשאת אינך מוכנה. ללא צבעים. ללא בגדי הגברת. בערדליִם המצחיקים האלה. בכפפות־העור הגסות. יסמין נפלא!”
“אני סולחת לך משום שאתה אומר את האמת.”
הוא פרץ בצחוק רם. משפט אוילי זה נתלווה, כמוסר־השכל נצחי, להטפותיה בכיתה. עכשיו התאַווה – ולא ידע מה היה לו – לקנטרה, להתקנדס. לזקוף חזה ולקרב אליה כגבר מגודל, להריח את ריחה, להביט אל פניה שלא עטו מסכת שמנים ואבקות ולגלות בה את השנים שעברו, ובה בעת לדעת כי השנים והמרחק סילקו את יראת־הרוממות שבין תלמיד למורתו.
לגשת ולהניח אצבעות על לחיה ולגלות בהן גומות. לגלוש אל צוארה שנתקמט, אל העורף שעורו התחיל מתיבש, אל המסתרים שבה היטיבה להעלימם מעיני כל. משעה שפגש בה לראשונה עמד על מלחמתה בזמן ועל נצחונותיה הגדולים. דומה שלא שבע־עשרה שנה חלפו מאז והוא בן שלושים והיא כבת ארבעים ושתים, אלא עומדת היא ביפי עלומיה. אמנם, שׂיערה שינה מסגנונו ובמצחה נחרשו שני קמטים שאין להעלימם, אך אין בסימנים אלה ובעוד אחדים (ליד נחיריה וקצות שפתיה) כדי להצדיק את קיומם של המרחקים.
“מדוע אתה צוחק?” שמע ועיניו לא הרפו מצוארה הלבן שנבלע בתוך כתונת־תשבץ אדומה נטולת־צוארון. “האם לא תוציא את ראשך מתוך היסמין?”
“הנה. נזכרתי במורה לצרפתית שלי.”
“חדל,” הפטירה במורת־רוח. “בוא והיכנס.”
בא ונטל את מעדרה והפשיל את שרווליו.
“זוכר את גדר־היסמין הגדולה?”
“אם אני זוכר!” הגביה ראשו לשמים.
“באחד הימים החלה לנבול. קראנו למומחים, והם לא יכלו להצילה. הכל נחשף. פתאום. אני לא השלמתי עם העקירה. פאפא ציוה להוסיף עפר, ואנו נטענו גדר־יסמין חדשה. בערב אפשר להשתכר כאן. להירדם.”
הגן מלא היה ניסור צרצרים וציוץ צפרים. הוא הטה אוזן וזיהה רק פיפיונים ועפרונים. העמיק בעוגיות וכיסח את הצלפים הצהובים, צמחים שוטים. וידה טילטלה את צינור־ההשקיה וגחנה אל הגזעים הדקים לגלות בהם חלאים או מזיקים. הציץ בה. שׂער בית־שחי, זרועה סגלגלה, מסובלת כלשהו. סמרמורת בכתפיו.
אומרים היו בכיתה כי המצטיינים בשיעורי הצרפתית, וחנפנים לקקנים שבהם על אחת כמה וכמה, באים אל גינתה של הגברת סבאן ומסייעים למורה. יש והם אף זוכים בתפוח, או באשכול־ענבים. אותם שחזרו מן הגן סיפרו סיפורי־אגדה שאיש מבני־הכיתה לא קיבלם כפשוטם, אך הכל הסתכלו בהם בקנאה מפורשת. לא אחת עבר אמנון על־פני הגן, סבב את גדר־היסמין הגבוהה והסבוכה ולא מצא בה את “זאטוטי־הדבש”. מבין הענפים הריחנים נגלוּ לו שיחי־הפטל וסוכת־הגפנים – לב־הקסמים שלגָן. דומה היה שהבית, הנחבא בין הברושים, ובכך הקנה לעצמו אופי זר ונדיר מכל שאר בתי השכונה הסובבים לו, אוצר בתוכו פליאות שהגברת וידה סבאן אינה אלא שליחתן האחת ורופא־העינים הסומא שומרן הגדול.
מעשה בחבורה מבני־הכיתה שאמרה להתגנב אל גינתה של המורה לצרפתית. הכל ידעו כי דלת־הברזל מקישה בפעמון־נחושת, וזה מזעיק בענבלו עמום־הצליל את המשרתת הזקנה, או את בעלי־הבית. תלשה החבורה את הפעמון (ועקרה את ענבלו), אלא שתוך כך התנבח כלב. נמלטנו לקול חריקת צירי הדלת הגדולה המבשרת בוא המשרתת שהתפללנו למותה (הלא היא שהוליכה אותנו, ידיה שלובות על חזהּ, סנטרה גבוה ועקביה נוקשים, אל “אולם־הענשים”).
“מת!” אמר אמנון והצביע על מאורת־העץ הקטנה.
“קרבורוס? כן. מישהו הרעיל אותו. ציאנוזה… הכחיל ומת… לפני שנים. שמור על המים שלא יפרצו את הצלחות. אלך להתלבש ונשב לשתות משהו ולפטפט.”
“אינך חושדת בדבר?” שאל והביט בה שעה שישבו בסוכת־הגפנים.
שמלת־תכלת. שרווּליה מלמלה דקה.
“חושדת במה, אדון בלוך?”
“עכשיו את המבקשת לקנטר אותי.”
“הו, אתה רגיש, אמנון. לימונדה או ורמוּט?”
“ורמוּט. כן, אַת צודקת. אינני חושב שהשתניתי. זו היתה חולשתי תמיד. פעם ישבנו כאן…”
“אנחנו?” התפלאה, ועלזה לסיפור.
“כן, כאן. היה קיץ. סוף שנה… ואַת אמרת…”
"תן לי לנחש – " היא הניחה אצבע על זרועו ועיניה בתקרת־האשכולות. פניה צחים והילת־ניחוחות של סבון־תמרוקים מעליה.
“לנחש?… לא יתכן שאת זוכרת…”
“‘הרגישות היא לויית־חן לילדוּת. כשתתבגר – ועליך לעשות זאת מהר מכל האפשר – היא תיעלם…’”
אמנון הביט בה כמהופנט ולחש: “זה לא ייתכן…”
“ודאי שייתכן. יש לי זכרון פנומינַלי.” אחר־כך הוסיפה בצחוק, אגב מזיגת הוֶרמוּט בגביעי־הגביש גבהי־הרגל: “כך אמרתי בסוף השנה לרוּבכם. הרגשנוּת היא נפלאה, אך אינה מונופולין שלך. היא מופיעה בכולכם כפצעי־בגרות, כאהבות ראשונות…”
הוא שמע את קולה ולא ידע על מה סובבים פטפוטיה. אור היום שנתמעט וצל הסוכה בלעוה אט־אט. נוח היה לו שדיוקנה מיטשטש באפלולית הערב והוא קשוב אל עצמו, או אל שום־דבר שבעולם. מן הסתם דיברה על קשיי הלימודים, על ירידת מתח ההקשבה בכיתות, על הנוער שאינו להוט אחר שפות זרות.
צליל גביש העירהו מהרהוריו.
“אינך שותה,” אמרה.
“לחייך!” הרים כוסית. קולו בגד בו.
“עוד כוסית?”
“למה לא?”
מזָגה וּלגָמה באחת. עתה באה השתיקה.
“אתה רציני מאוד,” אמרה בתוך האפלולית.
“כן. אולי משום…”
“אינך צריך להצטדק. שמור לעצמך את הסודות.”
(שלח יד לאחוז בידה ולא מצָאה על השולחן).
“משום שאינני מאושר,” הוסיף ולא נתן לבו להערתה. “אם זו המלה הנכונה.”
“הו, המלה הזאת! באחד הימים תהיה מאושר.”
“האם זו הצעתך החדשה לתלמידים שבאים אליך?”
“אתם נוח לפגיעה. כמעט ולא גדלת. בוא ניכנס. מתחיל להחשיך.”
הם קמו, והיא שילבה זרועה בזרועו. צפרניה חדות. אפה סולד ושפתיה לחות. פני גוֹיה.
בחדר־האורחים, על שולחן ננס, שלא היה אלא מַגש־תקרובת ערבי ( המסַפּר מפלאותיו של הרוּן־אל־ראשיד בערבסקות ציוריות ביותר), שניצב על תלת־רגל משובץ אבני־צדף, מונחות היו מַציות מרוחות בחמאה ובאבוקדו. על הקירות נגלו באור העמום דיוקנאותיו של הדוקטור סבאן (כך ניחש) בגילים שונים. פני אשה, ורודים מאוד ועגולים מאוד, עלו מתוך מדליוני־נחושת שעל קמטר נמוך. בפינת החדר עמד פסנתר.
ישבו שעה ארוכה ולא אמרו דבר. האור היה שקט וחמים. אחר־כך התחיל מספר לה על מעשיו בחברת־הביטוח, על הצלחתו, שנסתברה לו עתה כמדומה ומבוססת על השאננות האָפיינית למסתפקים במועט. שמה של עדי עלה, ולשאלתה של וידה הפטיר: “סתם נערה במשרד. שכחתי אותה, ופתאום, מצחיק, היא עולה. לא, באמת איני זוכר אם אהבתי אותה, כלומר… כן, הצלחתי… יכולתי להמשיך ולהצליח לולא מחלתה של אמא… ודאי, אתחיל ללמוד משפטים… זה מצוּין? הנה כך באים אליך הגברים שהיו פעם תינוקות שלך ומספרים לך הבלים…”
קמה ומשכה בשמלתה הדקה לפשט קמטיה. הסבה פניה אל הראי הגדול התלוי על הקיר במסגרת־פיתוחים של עץ עתיק.
“בימים שאין תלמידי לשעבר מפריעים לי אני עובדת בגן, או מתרגמת סיפורי מיתולוגיה… עלי להראות לך את אוסף־הזהבים שלי… (צחקה) החולשה שלי… יפים עד למאוד… (צחק) ידעת כי ישנן נשים זקנות השומרות על בובותיהן, סורקות את שׂערן ומגהצות את הבגדים הקטנים. מחדשות להן, מדי שנה, את הגרדרוֹבה ומפדרות אותן… מה – הו – כן… C’est horrible, eh? אני יודעת… (צחקה).”
“אינך זקנה. את אשה יפה מאוד,” לחש.
“”Ne dis pas des bêtises.
בושם עדין ריחף בחלל החדר. מקורו בטפיטין הצבעוניים שעל הקיר, או בכתפיה החשופות.
אמנון קם וכיבה את האור. נשמע קולו של הדוקטור. וידה פתחה את הדלת ויצאה אל המרפסת.
היא דחקה בזקן להיכנס הביתה והוא הימהם ורטן. אין לדעת אם הישיש נרדם, או רק נתקפל כמין צמח נדיר, ואין להעירו מהתנמנמותו. אפו רטט כתינוק האומר להתעטש, אך הוא הצליח לכבוש את קולו. לא נותרו בבגדיו ריחות יוד או אֶתר. רוח בידרה את פלומתו השקופה על מצחו.
4. 🔗
אמא צריכה לעירוי־דם. דמי כדמה. שרוע אני על ספת־הגומי הרכה, שופך את דמי לתוך צנצנת כרסתנית ומסתכל בפרידה הממונה על תורמי־הדם. פניה אטומים, רק עיניה דובבות ושׂערה כנוס במצנפת הלבנה. שעת רגיעה זו על הספה יפה לשאלות על אֶתי. אני עוצם את עיני ואומר דברים של מה־בכך על מזג־האויר.
היא שולפת את המחט ומוליכה אותי אל מסדרון־ההמתנה. אני שותה קפה שחור ועיני מרפרפות על־פני ז’ורנלים אמריקניים שופעי תמונות־אהבים צבעוניות.
יש להוסיף דם לדמה של אמא. אין דמו של מיכאל כדמה. בנק־הדם יתן את המנה המבוקשת לאמא, אם מיכאל יעניק מדמו הנדיר. סחר־חליפין מקובל.
“אינך מפחד לעשות זאת,” קינטרה לני.
“אני אפילו גאה לתת לאמך מדמי. מיעטנו לתת זה לזה דברים. כך אני נכנס למשפחה ממש. ולמען השם, רק אל נתחיל בויכוח הישן… כן – אני יודע שאני אשם. ודאי. נתראה אחר־כך במשרד.”
אנו יושבים זה מול זה ומדפדפים בז’ורנלים האמריקניים. מפעם לפעם עולה יללה מאגף בית־החולים, ואחר־כך שב השקט. הצעדים נבלעים כאן בשטיחים מרופטי הקצוות. המאַורר מתערבל ואינו מַשיב רוח. מיכאל חושף את חזהו אל כנפי־המתכת המבריקות ועוצם את עיניו.
איש שקט הוא מיכאל. איני זוכר היכן מצאה אותו לני. באחד הימים הביאה הביתה גבר זר והכריזה עליו כעל בעלה. אמא ביקשה למחות ואבא גרס כי לני רשאית לעשות ככל העולה בדעתה, שהרי היא שתחיה עם האיש הזר ולא אנחנו. כל אותה שעה ישב מיכאל, ידיו בין ברכיו והביט בהורי הרבים. הוא לא נתבקש להשמיע דעתו. הוא לא אמר דבר. הוא כמו סקר באדישות את הזירה שלפניו. לאחר אותה פגישה, שנסתיימה על אף הכל בלחיצת ידים ובשתיית משקה, מיעט האיש לבקר בביתנו. אבא גילהו כידען מובהק בשחמט, אך תמיד מצא תואנה להתחמק מהתמודדוּת עמו. מיעטנו לדבר. הידורו בימות־החול הרתיע אותי. שנאתי את בגדיו המגוהצים, את עניבותיו המבריקות ואת פטפטנותו הטרחנית על הפנקסנות בחברה המודרנית וחשיבותם העצומה של רואי־החשבון, אך קולו היה מַשרה שלוה על הנמצאים במחיצתו. מעולם לא שאלתי את לני אם תכונה זו חשובה לה מאוד.
“שומע מה מספרים על האדון לוי שלך?” שאל כשהוא לוגם את שארית הקפה שבספלו ותר בעיניו אחר כד־מים.
“שלי!”
“זה שאתה ממלא את מקומו בבית־הספר.”
“מצדי יכול השד לקחת אותו לכל הרוחות.”
“עכשיו יהיה זה קשה במקצת, ואם אני מכיר את המפלגה שלנו. הרי הייתי אומר שדבר ממין זה הוא בלתי־אפשרי לחלוטין.”
“אל תגיד לי שהוא הצטרף ל…”
“הבטיחו לו הבטחות. אינך קורא עתונים.”
(פרידה מגישה לו את כד־המים. הוא שתה שתי כוסות־מים מלאות.)
“ומה על המפלגה העדתית של האדון לוי?”
“שבקה חיים – כלומר, טרם נולדה… כלומר, למה לא לעשות רוָחים?”
“אתה והכסף! אינני מאמין שזה העיקר אצל האדון לוי.”
“אני איש רע. טוב. אתה יכול להסביר אחרת?…”
“מנדט בטוח בבחירות. פעילות חתרנית בתוך המפלגה השלטת.”
“מנדט שמַנדט. בלוף. אחיזת־עינים. נו, טוב – אין לי כל חשק להוציא אותך מתמימוּתך. מכל־מקום, לא עכשיו, כשאתה חסר ארבע מאות סי. סי. מסוג דם מבוקש למדי…”
המאַורר אימץ את שארית כוחותיו וזמזומו גבר. מאמציו לא נשאו פרי. מיכאל צחק. רק עתה הבחנתי – חיוכו מכוער אך צחוקו יפה.
פמוטי־הבדיל של סבתא נמעכו. לא ניתן לגלות עוד בהם את יָפיָם של הכפתורים והשושנים שנשחקו ברבות הימים. בינקותי הטחתי פמוטים אלה בקרקע, והכל התפעלו מגודל חכמתי. מיעוכה של אמנות נדירה זו נתקבל על דעת הורי כאות לבגרוּת מובהקת.
הבאתי את הפמוטים אל בגַ’יו הנפח. נדף ממנו ריח זיעה וריח של נחושת חמצמצה. הוא נטלם בידיו השחורות והקיפם בעיניו האובדות בתוך פנים מקומטים ומעושנים. אצבעותיו מיששו את החומר כמגלות חפץ נדיר. הוא הביט אלי ולא ידעתי מה עיניו אומרות. בנו, בחור מגודל שהשחיר כאביו בחנות הקטנה גדושת הגחלים שמפוח־היד הגדול תופס את כל חללה, הסתכל בזקן ואמר: “לא מתקנים בדיל. אפשר להתיך. זה הכל, אדון.” הזקן העביר יד מסוקסת שחורה על זקנו הלבן שהושחת בעשן. הוא ביקש למחות, אך השפיל את ראשו. שפתיו חייכוּ מעין חיוך של התנצלוּת.
“אין לכם זמן,” אמרתי.
“יש. הרבה זמן. אבל אין מה לעשות מהם… הפמוטים לא שוים הרבה,” אמר הצעיר ופנה אל המפוח.
הזקן שלא קם ממקומו (לעולם אין הזקן קם ממקומו, רגליו מקופלות תחת שמלת־הפסים שהשחירה. אולי נקטעו רגליו, אולי מתו בישיבת תמיד זו.) שמט כתפיו וגירד פדחתו. “אפשר להתיך ולעשות פרסות־של־מזל. יש לנו יופי של שטַנץ. אך למה לך, אדון?…”
אני משליך את פמוטי־הבדיל אל ערימת הגרוטאות שעל שפת החנות. שוּם דבר אינו דוחק עוד. שמֵי־פטל. יום המחרת יהיה בוער כתנוּר.
5. 🔗
בסוף השבוע ההוא התכנסו כמה מן המורים בחדר־האורחים של הגברת סבאן. רק אז נודע לי כי מנהג הנהיגה המורה לצרפתית, להתכנס אחת לחודש בחבורה קטנה ולהשׂיח בעניני בית־הספר מתוך “פרספקטיבה חינוכית־תרבותית רחבה יותר מזו הנקוטה באסיפות־המורים העונתיות”. להפתעתי הייתי הצעיר היחיד שנזדמן לכנופית הנשים המזדקנות. נגסתי בצפרני בכעס על שלא שמעתי לעצתו של אחד המורים להניח לפטפוטים אלה שאינם אלא ליפוף הדדי במסוה של התחכמוּת מקצועית שמר זימרון אף הוא אינו נוטה עוד להתהדר בה.
בחדר הריחני (הקפה נמזג ותסס בספלונים תורכיים המקושטים בפרחי־נוי זעירי־עטרת) התכנסו כמה מן המורות ומישהו מן הזקנים שנתעה לכאן בשממונו. סיעה של ינשופים נרפים.
ביקשה הגברת וינקלר, המורה לאנגלית, ששׂערה לבן ואישוניה דבוקים לזגוגיות משקפיה המוקפות מסגרת־פח, לומר דברים על בית־הספר העמלני ועל מגבלותיו ההכרחיות במציאות הישראלית. הגברת סבאן, שחזתה את השממון הצפוי לחבורה הקטנה, העלתה את חידושי האָפנה האחרונים (כשהיא מבקשת סליחה מאת המורה הצעיר על “שאנו מכניסות אותו לסוד חשוּב וחמוד כמו סרטי־תשבץ לכובעי־החורף החדשים שלנו”).
חייכתי. (לעזאזל!). אמרתי לברוח, אך וידה ישבה אל הפסנתר ושוֹפן נכנס לחדר בעדינוּתו הנשית. המורה למלאכה, שלא פסקה מסריגתה ומפיצוח סוכריות בשיניה, מעשה שהכעיס את היושבות לצד טוחנותיה, הנידה בראשה כאילו פגשה במכר קרוב שכל תהפוכות־רוחו ידועות לה ואין בכוחו להפתיעה עוד.
הכל היללו את הנגינה. הוגשו תופיני־שוקולד. הכל שיבחו את התופינים שמַתכּוֹנם סוד כמוס. הוגשו עוגיות במעטה צדפת־כסף, והכל פצחו בהוֹדיה חדשה. לשונן של גרגרניות נפוחות זפק.
אני מעשן על אף רתיעתן הגלויה של שתים מן התנשמות היושבות לימיני. איני מפסיק מן העישון אף כי הן לוחשות, בידענות קפדנית, שהרופאים גילו זה מקרוב שסרטן־הריאות וכו‘, וכו’. אני מצית את הגפרור בגנדרנוּת ואיני מזדרז לכבותו. אחר־כך אני מגלגל שלושה־ארבעה גפרוּרים ועורך מבנים שונים על ברכי. השתים שואלות לפשר המשחק. איני מחייך. אני הורס את המבנים בנשיפה ומוסיף לעשן. הן אינן זזות ממקומן שמא (ודאי!) איעלב. אני נוקם את נקמתי ומתרונן. הכל תובעות מבעלת־הבית שתספר על תרגומיה. וידה, שאינה מסתירה את הנאתה, מסרבת. היא מצפה (מן הסתם, כמקוּבל!) לסדרה של בקשות, ואמנם אין היא מתבדה (כמקובל!). לבסוף, לאחר חיטוט בין ניירות שנצטברו על קמטר היא נאותה לספר על האגדה שתירגמה בשבוע האחרון. המורה למלאכה אינה חדלה לסרוג ולטחון סוכריות.
“ארטמיס היתה אחותו התאומה של אפולו. יפה כמותו, אך לא רבת־אהבים כמוהו; משום כך נשארה לנצח בתולה כאתֵנה. קראוה הטהורה – ארטמיס הטהורה – שכן לא התירה לגברים אף להסתכל בה. הלא בזאת התנסה אקאטיון הצעיר…”
הכל נעוּ בכסאותיהן והטו ראשיהן אל העלילה שריתקה אותן, אנפות קצוצות־צואר.
“האם אני משעממת את האדון הצעיר?” שאלה וידה, וכמעט קרצה לי בעיניה. הבטחתיה שאין הדבר כך, ושאין אני תאב פחות מכל הנוכחים לדעת גורלו של הצעיר שהעֵז להסתכל בבתוּלה. הנשים התיללו בצחוק אסיר־תודה ושבוּ לזקור את סנטריהן אל וידה.
“ובכן יקירנו אקאטיון היה, כפי שכולכם יכולים לנחש, צייד יפהפה, אך נלהב מכדי להיזהר באהבותיה של ארטמיס לציידים. יום אחד, כמנהגו, התרוצץ אקאטיון עם כלביו מעלות השחר על־פני יערות והרים. עוף השמים היה בורח ממנו, והוא השיגו בחִציו המכוסים נוצות. עם ערב בא הצייד אל פלג ביער. מבין הענפים ראה את האֵלה המתרחצת עם רעותיה. נתלהט. עוד צעד, רחש זלזל יבש, והצעיר נגלה לפני ארטמיס. כחומדת לה שעשוע התיזה עליו טיפות מים, ואקאטיון נהפך לצבי. לא ידע הצעיר האומלל מה יעשה, היברח ליערות או ישוב לביתו? עודנו מהרהר והנה מצאוהו כלבי־הציד שלו והקיפוהו. ניסה להימלט ולהכריז באזני כלביו הנאמנים: אני הוא אקאטיון! אדונכם! קולו לא היה אלא נהמת צבי אומלל. הוא הסתבך בענפים וכלביו קרעוהו לגזרים.”
דממה נוּגה ירדה על החבורה הקטנה. הכל שמעו במרחק את יללותיו של הצייד הנלהב.
אמרה הגברת וינקלר: " אנשי הפלפונֶסוס קיבלו עליהם את ארטמיס כאלת הפריה והמוות. לא כך, וידה?"
זו אישרה את תגלית חברתה הזקנה. הוגשו עוגיות דמויות־סהר. הכל התאוששו ושיבחו את מאפיהָ של המורָה.
בפרוזדור גילה אמנון את ארטמיס. תעתיק שוּק למדי. לגופה שמלת־קפלים קצרה, סגורה עד צואר, ידה האחת שלוחה אל תְלִי החצים שעל כתפה וידה השניה אוחזת בקניו של צבי כמעט חייכני.
“אם השתעממת, אני מצטערת.”
“השתעממתי, אך אל תצטערי, וידה.”
על הסף נשקתי ללחיה כמנהג הצרפתים. אחת לשמאל, אחת לימין, אחת לשמאל. ביקשתי לצחוק, ולא יכולתי.
6. 🔗
“זימרון לעולם לא יוַתר על הביקור השנתי במוזיאון. פדאנט טיפש!” גיחך אמנון לאחר שהתלמידים יצאו מן האולמות. כל הקולות יצאו עמם.
“קנאות לסדרים קבועים, זה הכל! שמרנות שאינה מוכיחה כלום,” אמרה וידה והביטה באדישות גלויה אל העֵדה הרעשנית.
“יש להודות, זה משאיר בהם משהו… התרגשות – אם לא יותר מזה… אולי, השד יודע, אין זה מעט כל־כך…”
“אתה יודע שאני מיחסת חשיבות רבה לאמנות…”
“ואיזו התרגשות! לראות בפעם הראשונה את ‘ארוחת הבוקר על העשב’, קטעים מן הקַפֶלה הסיקסטינית… אפילו רפרודוקציות…”
“אלא שבהליכת־אקראי אחת לא די. אבל כך פוטרים את חובת המצפון הפדגוגי.”
“לראות בפעם הראשונה את כל התמונות שלאחר־מכן יזדמנו להם בכל ספר־רפרודוקציות גרוע…”
“אם יזדמנו!”
קולה היה שקט. אפשר שכבר אמרה למי שאמרה דברים אלה, או אף חריפים מאלה. טרוּניה שלַהטה כבה. היא הוסיפה דברים על הרעש, על העדר היכולת להתיחד עם היצירה, לשתוק מול הצבעים, להתכנס בתוך עצמך נוכח מעשה־אמנות החייב להכות אותך באֵלם וכו‘. ואמנון אמר, ששתיקה זו עצמה היא הפוגעת באנשים המכופתרים והמגוהצים הבאים למוזיאון כאל ממלכה של מתים. יש להצטער על שהגדולים אינם מסוגלים עוד, כילדים, להכריז בקולי־קולות על ההתרשמויות וכו’. לבסוף פרצו השנַים בצחוק. היא הרבתה לצחוק ופיה היה רך.
יצאו אל הקפה־מסעדה שבפינת הרחוב. הזמינו ספל יוגורט ומעט ריבה. וִידה שלפה ראי שמסגרתו כסף ומצאה בו את עיניה. ביד בטוחה השיבה לעצמה את מלוא גבותיה והאשימה – בלי להביט אל הצעיר – את מזג־האויר שלעולם אין לעמוד בעונה זו על תהפוכותיו, אף כי אתה מנסה במידת האפשר להילחם בו. אמנון הסתכל באצבעותיה הדקות והחזקות והאזין למלים שהושטו אליו והוליכוהו, ביודעין, אל עולם אחר.
“אני עייפה מהן, אך איני יכולה לברוח מהן…”
“ממי?”
“מהחברות שלי לעבודה.”
שלפה את סיכות שׂערה והתחילה מסתרקת בתנועות שאִטיותן ממַצה את מלוא טעמה של פעולה מרגיעה זו.
"איני יכולה לחרוג מהרגלי… מגילי… מציפיותיהם של האנשים… זהו, Mêrde.
" Mêrde?"פרץ בצחוק.
“כן, כן! ועוד איך!”
שתיקה.
הפעם לא עירמה את שׂערה על קדקדה, ופניה נתארכו. מעולם לא ראה אותה בדמות זו. מִתוֵה לחייה נתרכך. עיניה ברקו, אך איבדו מתקיפותן. ביקש לשלוח אצבע ולנגוע בה. חייך במבוכה, כתפיו רטטו.
“נדמה לנו שאנו קובעים את כל התנהגותנו, אבל… איננו בוחרים את האנשים שעלינו להתקיים ביניהם… אנחנו נולדים בבית – בשכונה – בעיר – בשפה – באמנות… וכל אלה קובעים את התנהגותנו, את תגובותינו, את שמחותינו, או את יכולתנו להיות מאושרים. כל אלה קובעים… כלומר, ‘אנחנו’ קובעים… זה ה’אנחנו!'… איננו יכולים לקפוץ מתוך כל זה, אף כי אנו,,mon cher petit מאמינים שאנו מסוגלים לעשות זאת. כולנו – גם אני! – שונאים להאמין שאנו נפעלים על־ידי האחרים, על־ידי הסובב אותנו או הסובב בתוכנו – אנו נבחרים…”
“את מתלוצצת.”
“לא, אינני מתלוצצת.” היא הציתה סיגריה.
“הו, כן. את מתלוצצת. אנו יכולים לברוח מן הבית שבו נולדנו – להסתלק מן השכונה – לשכוח את העיר – לדבר בשפה זרה – ליצור אמנות אחרת…”
“הנה… אתה בא!” המשיכה בלא לתת דעתה על הערתו וצפרניה עקרו אט־אט, במומחיות משעשעת, את תוית־הנייר שעל ספלי היוגורט. “אנחנו נפגשים, אנחנו מדברים – אנחנו… אני כמעט משנה את מנהגי – אני מנסה לדבר אתך בלשון שזמן רב לא דיברתי בה – אני כמעט מתבלבלת – אני חוזרת הביתה ואומרת… מוזר, מדוע זה קורה?… מבין?…”
שתק. פיו נפתח קמעה.
“באתָ, ואני נפעלת.”
“וידה…”
“אל תמחה. גם אתה נפעל. אנחנו מגיבים על תגובותינו ההדדיות – שלנו או של כל אדם אחר בעולם! – ישנה איזו חוקיות… לא, אנו איננו יודעים אותה… חכמים שבנו הולכים ומתקרבים אליה יותר ויותר… מדוע נהיה שונים משתי תמיסות כימיות שבהתרכבן הן מגיבות – בהכרח! – תגובות מסוימות? אך אם הפיסיקאי או הכימאי יודע לנחש את התגובות – את שרשרת התגובות… לקבוע אותן בנוסחאות, הרי במפגשים שבין בני־אדם…” שהתה רגע, ניערה את שׂערה, הפטירה חיוך קל. “זה כל־כך נדוש – אין אמת פשוטה מזאת, והנה, כשאומרים את הדברים, הם מתנפחים ונהפכים כמעט… הופְ־לָה… לשיטה פילוסופית או למשהו מעין זה… זהו!…”
לאחר רגע הוסיפה, C’est la vie!“” כמושיטה סוד שנשתהתה עד עכשיו לגלותו.
לא ידע מה לומר. חזר ולחש: “את מתלוצצת.”
הסתכלה בו וכמו הבחינה פתאום שיצאה מגדרה ואמרה דברים שעדיין אין הוא נכון לקבלם.
“כן, אני מתלוצצת – מתפלספת… פאפא ודאי השפיע עלי מה שהשפיע.” הגביה כתפיה. “כן. זהו!”
“הו – כן…”
" “C’est ton mon petit?אין מה לעשות.”
הכל נסתיים לפתע־פתאום. המלים איבדו כוחן. צפרניה תופפו על השולחן הלבן.
הירהר: וידה משתייכת לעולם אחר, זר, מרוחק. היכן נולדה? מה מעשיה בארץ זו? אני יודע עליה פרטים מעטים כל־כך. בגדיה טבועים בחותמה של ארץ אחרת. בשמיה מרמזים על יצרים אחרים, גינוניה אירופיים. אשה החיה במקום זה, לצד פאפא מוזר גם הוא, רק משום שאינה נמצאת במקום אחר. תבוא רוח ותשאנה לכל הרוחות. מקוצצת־שרשים. לפתע, את עלולה, מורה יפה שלי, למות ואיש לא יחוש בהיעלמך. אצבעותי ממששות את משי שמלתה לוַדא מציאותה לצדי.
“שכח כל שאמרתי.”
הזמינו אספרסו. בעל־הקפה, בחלוק לבן, טחן קפה למכונת האספרסו המבריקה. המיה רחוקה של ים. ריח חריף, מר ומשכר. שוב העלתה את ראי־הכסף. המצאה מה שביקשה למצוא בו? חייך.
“אחשוב על כך, וידה. יש לי זמן. המון.”
“אין כל צורך לחשוב על דברים אלה. הם קיימים. סתם.”
(פרחי אפונה ריחנית בצנצנת־לֶבֶּן על אצטבת־זכוכית).
כשעמדו ברחוב אמר אמנון: “יש לך שׂער יפה.”
“השמש מעניקה לו את כל מה שאיבד.”
בגן העיר ניגנה תזמורת המשטרה מארשים של סוּזא. הילדים נצטהלו אל חצוצרות־הנחושת. אמנון ליוה את הגברת סבאן אל הדואר שבו המתינו לה חבילות קטנות מארץ רחוקה.
“פרוספקטים!… אני מקבלת פרוספקטים מכל מיני מקומות שבעולם… על בתי־הבראה… על ספרים חדשים… על צמחים אקזוטיים… על תרגומי־מופת. אוהבת פרוספקטים צבעוניים…”
(אותות מכוכבי־לכת אחרים…)
“האָפנה בפאריס – תחרויות שוָרים בסיבליה – מנזרים משוחזרים… לפעמים אני שואלת מה אני עושה כאן?… את אמי לא הכרתי. פאפא, בצעירותו, היה הולל נפלא… קשה להאמין – אני בתו של ההולל המקסים הזה… הציונות?… פעם דוּבר על כך בבית… איך נתעינו לכאן?…”
(לפתע הסיטה את וילון ופתחה סדק לעולמה. לא שאלתי שאלות. עוד תבוא השעה.)
“יש אומרים – קראת זאת ודאי בספרים – שמתים מגעגועים למולדת… הו, האנשים המאושרים האלה!”
הושיטה יד לפרידה. בשׂמים עולים מאצבעותיה. עגיליה שלחו שמשות אור.
“מעולם לא ראיתי שׂער יפה משלך…”
נגע בתלתל שנח על כתפה. היא לא מיחתה.
נפנתה אל שביל־החצץ ופקעיות של חול עלו מעקביה הגבוהים. הוא הביט אחריה עד שנבלעה בשיחי הגדר שהנצו פרחים.
7. 🔗
סיון.
הקיץ מתבשר בצרצורי הצרצרים, בּריח החוחים הלבנים הגבוהים כקומת אדם ובקמילת פרחי הדרדר הארגמניים. דמדומי־הערב ארוכים. גוני כחול נרבדים זה מעל זה ונבללים באפור־כסף המשחיר והולך. גושי אפלה אימתניים ניצוקים זה בזה. אור השקיעה מעוות את קוי המזרח וכתם לבנבן, שרק קצהו מציץ, הרחק מעֵבר הרי מואב, מבשר ירח מלא שימריא ויגלה את הואדיות שאין לראותם מן הכביש המוליך אל דרומה של העיר. בתי הכפר הערבי נבלעים בחשכה. כלב מתנבח, קול מצילה רחוקה, ריח חריף של מדוּרות עוזרד. מכונית צהובת־פנסים, גחלילית נוהמת, מעידה על כביש ים־המלח.
“איחרנו!” אמרה וידה והביטה לפניה. קלסתרה נוּגה.
“איחרנו, מה?”
“לפני עשר דקות יכולנו לראות כאן נוף השייך לתקופה אחרת.”
“זכרי, ירדנו שתי תחנות לפני בית־הקפה,” הפטיר אמנון ולא ביקש לעוררה להשתפכות בכיינית על דורות שעברו ועל ימים ששינו כאן את המראות הקדומים. המביטים אל העיר העתיקה ואל הרי יהודה הולכים תמיד אל ארץ אחרת.
“מה נשאר כאן?” היא לא סטתה ממהלך הרהוריה. “השקט, שומע?”
“אני שומע את דפיקות לבך.”
היא סיפרה לו (והתעטפה בצעיף־הצמר המעוטר גדילים צבעוניים) כמדריך־תיירים שנתעה בהרהוריו ולא חש שמאזיניו לבם גס בהם. “כאן עמדו בתי־קיט. רבים עלו מן השפלה אל הרי ירושלים. Oh, mon Dieu, mon Dieu!… איזה עולם!… הבשמים והמרחב הזה… בואדיות פרחו אוליאנדרים ורודים… בסבך הסתתרו חַגלות… שנים ליויתי את פאפא אל הפנסיונים. המלצרים היו גבוהים ויפים וזרים… גינוני בתי־הקיט של איזו אירופה רחוקה. פאפא סירב לעלות לצפת או לצאת למקומות־הקיט בחוץ־לארץ. כאן היה השקט הנפלא ביותר שהוא מצא בכל חייו… עיניו שהלכו ונסתמאו היו מתרחבות כאן, והוא ראה – איני יודעת מה – לא, איני יודעת מה… לחזור אל השכונה, לאחר שבועות הקיט, פירושו היה… והבן אותי יפה – לחזור לאינפֶרנוֹ – לשוק – למהומה… המלחמה הרסה כאן את הפנסיונים הנודעים ביותר במזרח התיכון… הפלמ”ח – נו, טוב… מלחמה… מה יש פה לדבר… עקרו חרסינה צבעונית – מנורות־גביש… עצים… ריסקו קומודות של עץ־אגוז למדורות של פיקניקים… ‘האש מפצחת זרדים בדממה’… לזאת הכוונה…ואיזה עצים!… ודאי, מלחמה…"
אמנון חסם את דרכה. היא נצטמצמה. הוא פלט קול כדי לנערה מתוך דבריה.
“שוב אני משעממת אותך.”
“מדוע את תמיד חוששת מזה?”
“מנהגן של נשים זקנות. האם יש משהו נורא מלהיות זקנה ומשעממת?” (צחקה).
לאחר שהייה סרו מן הדרך והמשיכו לאִטם אל עבר בית־הקפה.
עיניה רחוקות היו. היא נשאה בנפשה עולם אחר – טרקלינים מוסקים, רצפות־עץ מדונגות, וילונות־ארגמן כבדים, נוסחאות של נימוסין, קודכּס של גבירות.
“איני רוצה להיות עצוב הלילה.”
“אתה רוצה כל־כך הרבה,” שילבה זרועה בזרועו.
“בואי ונישבע לא להעלות זכרונות הערב.”
“מה נעשה בלי זה?”
“איני יודע… אולי נזלול זה את זה…”
“אתה מפחד,”
אמרה ולא הסתכלה בו.
“אינני רוצה שנהיה זקנים הערב, זה הכל. רק לא הערב.”
“אתה מצפה לפלאים מלילה זה,” לא נמנעה מלומר, בדעתה שאמירה זו עצמה יש בה כדי לקַצץ בניסיונותיו הסמויים.
קולו בגד בו. “איני יודע למַה אני מצפה… יקרה מה שיקרה… אהיה מופתע… לא ציפיתי שתיעני להזמנתי – האם הודיתי לך על כך?…”
עתה רשאית היתה ליסר את עצמה על שנהגה בקלות־ראש ונענתה להזמנתו של הצעיר. אמנם, תמיד ניתן לתרץ יציאה זו מגדרה בעובדה ששוב אין האדון בלוך הצעיר רק תלמידה לשעבר, אלא אף חבר למקצוע הראוי לחיבה ולסיוע ככל שבידה להגיש לו, ואין במעשה זה כדי להפתיע איש (אדרבא, כל נסיון של התעלמות היה בו כדי לעורר תמיהה!); אך בו בזמן ידעה שאין בצידוק זה כדי למעט את הצלחתו, או לפגום ביצר ההרפתקנות שנתעורר בו. היא תהתה, בימים האחרונים, על חיזוריו הזהירים שלא תמיד היה אָפיָם רומנטי (יפה ידע לעטוף רגשותיו, עד כי לא עורר אותה להתגוננות תקיפה, או לסלידה מפורשת); כן התבּדחה לא־מעט על פחדיו הקלים, או על העדר העוז שהזכיר לה זוטרים בפרשיות אהבה. היא ידעה (או האמינה שהיא יודעת) כי דבר לא יתרחש, ואם יתרחש – הלא תמיד תהיה היא אדון ההתרחשות. בסתר לבה אף היתה אסירת־תודה על התמדתו.
היא עקבה אחר נהמות קולו, אחר נשימותיו, אחר הצבעים שנתחלפו בפניו באפלולית. עליה לקלוט כל שברירי תגובותיו כדי שלא לשקוע ברגשנות מביכה העלולה לכלות את עדינות הפגישה. זהירות זו, שאין להפריז בטיפוחה, שהרי בהחרפתה ייעלמו המתח וההפתעה, הצלילה את תגובותיה. גופה לא הזיע, נחיריה לא רטטו, ידיה נצמדו אל צלעותיה. כך ביקשה לחזק את מעמדה ולא להפקיר עצמה לבילושו המתמיד של הצעיר. רק חששה לצחקוקיה שתכפו.
הם פנו אל שביל־עפר כבוש שעל גדותיו עלה סרפד. בשדה הסמוך עמדו עצי־בוקיצה שקטים וכבדים, כתמי־דיו תמוהים. להק זרזירים חלף בצריחה. בואדיות יִללו תנים.
בין עצי־האורן תלויים היו פנסים צבעוניים ששיוו לחורשה הקטנה חגיגיות־כזב. ודאי מבקש בעל־המקום, הירהרה, ליחד את עסקו משאר מקומות־בידור שבעיר ויוצא ידי חובתו בתליית גולות־נייר ססגוניות ללא כל הבחנה. אפלולית דשנה יותר ותזמורת בכיינית פחות היו הופכות קפה מרוחק זה לפינת־חמד. לא הועילו אף השתחווּיותיו של בעל־הקפה (צפרדע נפוח־פימה!), שלא חדל להחליק את לחייו כאילו ביקש למנוע התפקעותן, ומששמט ידים לשו אצבעותיו את בצק החלל. נימוסיו עוררו בשנַים שאט־נפש שלא ניתן להצדיקו אלא במיעוט האורחים. עם זאת, הבט אל תוך אישוניו בהכריזך על הזמנתך, וגילית בהם את ניצוץ הגאוה המיחדת בעלי־בתים שמכורתם בערי־השדה.
עוד זה מתכופף ומהמהם, שונה ומשלש את ההזמנה, וכבר ניטלטל לכאן מלצר שרגלו תלויה על ירכו, והוא מדדה, לצלילי התזמורת הקטנה המוגבהת על מדרגת־עץ, כמין מוקיון עצוב. השנַים מתלחשים, מזדקפים ופונים אל המטבח. רק לאחר שהוגש המשקה התרווחו בכסאותיהם ופרצו בצחוק.
הם רקדו על רחבת־העץ העגולה. רוח שורקת בענפי האורן. רגליהם טבעו בשלכת נצחית של מחטים יבשים.
“הזמן לא אכל אותך,” אמר אמנון.
“אתה נחמד. שתוק.”
“עכשיו אני אוחז בידיך, כאילו אהבתי אותך זה עשרים שנה.”
חייבת היתה לחייך כדי למעט מחשיבותה של אמירה זו וכדי לבטלה בינה לבינה, אלא שלא חייכה ואף לא סילקה את אצבעותיה מבין אצבעותיו. הוא הביט בה בעינים גלויות, ורק האפלולית חצצה ביניהם.
אמנון התנשם ולפת את כף־ידה. הוא ידע כי מכאיב הוא לאצבעות הדקות, אך לא הרפה מלפיתתו. האם הוא אוהב אותה? רעיון־טירוף זה הכה עתה בצדעיו. האם הוא מבקש בדרך זו למחות את קיומה של אֶתי? להילחם בזכרונות? לנצח?…את מי?… הוא ידע כי זו השעה לומר דברים, ואלה לא נזדמנו לו. משנזדמנו נוכח שוב, לתדהמתו, שהעלה זכרונות.
“הייתי יושב ומביט אליך ושונא את יָפיֵך. לו היית זקנה, או מכוערת, יכולתי להתאנות אליך – להתקנדס – לבטלך – לשַלח בך התולים – להרוג את קרבורוס – אבל את היית יפה… נשבענו לא להעלות זכרונות…”
האין בדברים אלה כדי להגביה, אף בלא־יודעים, את המחיצה שהוא חושש מפניה? מלים מוליכות שולל. אשה זו, הירהר ועיניו לוהטות, תעשה בהן שימוש הנוח לה. כולנו מפרשים מלים בדרך הנוחה לנו. אימתי אמר לו אבא, שכל המלים הן נרדפות? לא האומר את המלה קובע טיבה, אלא המאזין לה. מה שומעת וידה בדברי? האינני משעשע אותה?…
הוא נשק לאצבעותיה נשיקות קטנות. צפרניה שרטו את שפתיו. היא התנערה.
“תן לי סיגריה.”
“לא עכשיו. אני צריך לשתי שפתיך.”
היא שלפה סיגריה מארנקה. הגפרור ניצת בצוָחה והאיר את עיניה ואת הטבעת שעל זרתה.
הוא שלף את הגפרורים מתוך הקופסה והניחם על השולחן. בנה מגדלים רבי־צלעות. שאל אותה אם היא רוצה לשחק בגפרורים, והיא השיבה שמעולם לא היטיבה לשחק בגפרורים ומעולם לא זכתה במשחקים כאלה. הוא הבטיח ללמדה באחד הימים, כי העקרון פשוט ומשעשע. היא צחקה. הוא שיבש את המבנים ואסף את הגפרורים לתוך הקופסה.
“את יפה.”
“האויר כאן נפלא. היין מצוין.”
“את יפה. מאוד.”
רוח הערב שמטה תלתלים על כתפיה. היא חייכה פתאום חיוך פרחחי ונשכה את קצות כפפותיה המבושׂמות. לרגע איבדה את מסכת הגברת. גבה נכפף. הוא הגביה ידיו וחפן את פניה. היא לא מיחתה.
“אזמין מנורת־כוהל. נרתיח יין,” השתובב אמנון.
“פונץ' אפשר להרתיח גם בביתי.”
“למה לא?”
היא שלפה את צוארונית המשי, שפיפי־זהב בשוליה, ונופפה בה כבפלצור.
8. 🔗
אף כי הרעישה את בקבוקי המדור התחתון בארון־הזכוכית וטילטלה את כל הצנצנות המאובקות, לא נמצא לה בקבוק־הכוהל. היא חלצה פקקים ופישׂקה נחיריִם לזהות את מעט הנוזלים שנקוו על קרקעיתם. עיפוש.
מלאכה זו אגב פיזום הוַאלס (שרקדוהו לפני שעה) שיעשעה אותה לא מעט. היא חזרה והכריזה כי הכוהל היה מתכשיריו האהובים ביותר של פאפא, וכי תמיד היו ניחוחות חמרי־החיטוי ממלאים את הבית. “כך קיוה הזקן התמים שלי לחנך את חוליו המלוכלכים להיגיינה שהוא פיטפט כל־כך על חשיבותה… אבל, לכל השדים, הכל נעלם. או אולי Mon Dieu, התנדף הספירט שלא השתמשו בו זה יובל שנים…” מדי שלפה בקבוק נפוח־כרס או מעוקם־גרון, הכריזה שיש להשליך את כל הגרוטאות האלה אל האשפה. אלוהים אדירים, איך נצטברו כאן כל־כך הרבה חפצים שיש בהם כל־כך מעט תועלת! יש להזעיק את פאפא שיחסל את כל מה שאין בו עוד כל תועלת… באחד הימים תפרוץ כאן מגפה!… האיש יסרב, כמובן, להיפרד מהמון סכיני־הפלדה הקטנים, הצבתות, זגוגיות המשקפיִם, שלטי האותיות.
אמנון התישב על כסא־הברזל, שלבנוניתו נתקלפה מכבר וצלקות־חלודה פשׁוּ בו. לא נותר בחדר קטן זה אלא גל של רקבובית שעדיין לא טולטל אל הביבים. על־פני הקירות נראה הדוקטור בתמונותיו הרבות. כאן שלח יד אל יד אלמונית שהושטה לקראתו, ושם, בחלוק לבן ובמשקפת־הרופאים על מצחו, גחן אל זקן או אל נער. אבק. היסטוריה.
היא נזדקפה ואמרה, “הפונץ' שלי הוא שם דבר, ואינני רוצה שניפרד הערב בלא שתתן לי מחמאה אחת אמיתית.”
“את יפה.”
אמנון נשק לצוארה. עיניה היו שובבות ומרצדות על אף העייפות. כל הדרך לא פסקה מלהתבדח, מלדקלם שירי משוררים עלומי־שם, ביוָנית, בצרפתית. ערבסקאות של עולמות רחוקים. אפשר שבדרך זו ביקשה להדיח את הריב, או את מיעוטה של השיחה ביניהם. לא הרפתה מזרועו. מפעם לפעם הבריחה את צוארה משפתיו בתנועה מתחנחנת.
“אינך מאמין בפונץ' שלי.”
“מאמין, ועוד איך,” צחק. הוא האהיל בכף־ידו על עינו השמאלית והתחיל מאַיית את טבלת האותיות המחוקה כמעט שעל הקיר.
“אם כך, מדוע אתה צוחק?”
“אני נזכר בַּכּלב.”
“אתה איום,” נרעדה.
הוא מיאן לשכוח כיצד נלפתה אליו בצוָחה כשעברו על פני נבלתו של כלב שנדרס בכביש.
“ילדה פחדנית,” לא הרפה. “מחר אסַפר זאת לכל העולם!”
היא עטה בצהלה על בקבוק־הכוהל שנמצא לה, כאדם שתקוותיו לא נתבדו וכבודו הושב בעיני המלגלגים הסובבים אותו. אמנון הובל (על פני ארטמיס שעדיין לא הרפתה, באפלולית המסדרון, מקרניו של הצבי) אל חדרה. וידה פנתה אל המטבח ושהתה שם שעה ארוכה.
כאן עמדו ניחוחות שמקורם סמוי. הוא לא גילה את שולחן־התמרוקים, או את אוסף מיני הסבון הנמצא מן הסתם במלתחה, על הקירות, המחופים בטפיטים פרחוניים, תלויות צלחות־חרסינה המשלחות בו פני נשים סגלגלות, שופעות חזה, טבועות (כמיני אופֶליות חייכניות, ארוכות־צמה, שבספרי־הלימוד) בתוך אגן שושנים מופלאות שהוא לא ידע לקרוא בשמן. באגרטלי־בדולח, מסוקסי־צואר, פרחי־נייר (איריס, פֶרג וחרדל) ששעוָתם ניטפטפה מכבר. שטיח המיטה סיפר סיפורן של נימפות, עטויות מלמלה, הארוגות בקטיפה רכה, פרוָתית. החלונות נחסמו בוילאות כבדים שעלי חבצלות, ובוּלבוּלים צהובי־כנף, נטוו בהם בקפדנות. פסיעותיו נבלעו בשטיח פרסי, הוא השטיח שהכל דיברו על אודותיו בחדר־המורים.
מתחת לגוּלת־הזכוכית של מנורה כחולה תלויה מגילת־קלף, אותיות גותיות מנומרות מיניאטורות. וִיוֹן. לצדה תלוי בקבוק ובו שני גבעולי חצב וכפתוריו לבנים ורקובים.
מששבה נדף ממנה בושם חדש: מי־ורדים, שמן פלמוליף, או לילך וישי? אמנון חפנהּ בזרועותיו, והיא, מעשה צלופח, החליקה אל המיטה. פתאום גילה: זו מתיקות של שֶׁנֶף, מעין הבושם שהיה עומד בחלל חנות הפירות המיובשים, של גרודנסקי במורד רחוב אגריפס.
הפונץ' היה מתוק כפרי שהבשיל למעלה מן הראוי לטעמו. על אף הכל שיבח אמנון את עדינותו וניסה למצות, בין שיניו ללשונו, את החמרים שנמהלו ביין החם ולהכריז עליהם כמבין־דבר. היא סיפרה לו על גדולתו של פונץ' זה שסוד בישולו נתגלה לה מפי קולונל בריטי (שאולי קוראים לו פיקרינג, או משהו כזה!) ששקוע היה בסביאת פונץ' מתמדת באיזו קולוניה קיסרית רחוקה. “פאפא מעדיף ספירט נקי. כלומר, העדיף ספירט נקי, מזוקק, השורף את כל מזיקי הגוף. הוא טוען כי פונץ' הוא משקה של נשים, מכל־מקום מבשר התנוונות קרובה בגברים הלהוטים אחריו… שתה, דע לך שאני חולקת על דעתו. שתה… שתה…”
“שתי.”
“אתה טוב משדימיתי. אינך שואל שאלות…”
“פחדת מזה?”
“אינני מפחדת משום דבר שבעולם.”
“האם את מוכרחה לנאום?” לחש.
היא חיפשה את לחיו. אפו גילה בשמים חדשים ברקותיה. שיניה, חדות ודגדגניות, כבר ננעצו בגרונו. נחיריו גיששו אחר ריחות שנתבשרו במורדות ערפה.
“הבטחת להראות לי את אוסף־הזהבים שלך,” לחש. הוא לא התכוון שתיענה לו. הוא ידע שאם לא עכשיו, לא יראה אוסף זה לעולם. היה באמירה זו יותר משמץ של קנטור. היא לא שמעה דבר, לגמה מן הכוס וסיפרה כי אי־אז למדה בקונסרבטוריון. ניבאו לה עתיד של זמרת אופירה. פיטפטה ובנתה לפניו עולם של בדיה או של אמת.
אחר־כך נשתלחה לשונה בגסויות דקות שבישרו את התפרקותה הקרובה. צחוקה טילטל את כתפיה. שדיה רעדו, רקדו. הפונץ' זירז את קמילת גינוניה. נסיונותיה הנואשים לשמור על זקיפות־קומה ודעה מפוכחת עוררו אותה להתבדחות. אי־משם נשלף בקבוק ויסקי (שאף תולדותיו רחקו עד לימי הבריטים) ונמזג בכוסיות הקטנות יפות־הרגל.
אמנון ציפה לתכסיסיה. הוא ידע כי בציפיה זו עצמה טמון כשלונו כמאהב. ביקש להאמין שלא נותר כוח בעיניה המזוגגות והמבריקות לבלוש אחר מחדליו. רגע עברוֹ הרהור־בזק שאל לו להתיר לה להסתחרר. אין זאת כי מתכננת היא לה אליבי לכשתקיץ מלילה זה. היא חשפה לפניו את שיניה השלמות, ולחייה רכות ותובעניות. הוא שלח בה ידיו, והיא התיזה בו קולות שלא שמעם מעולם והנה נזדמנו לקראתו כמכרים ותיקים.
שעת־חצות צוננת ושקטה כבעיר נצורה. החתולים כבר הפכו את פחי־האשפה, והבאשה עלתה בסימטאות. מודעות המפלגות מודבקות לכל קיר, לכל עץ רענן. מחר יתעוררו הזאטוטים ויגרדון, בלא הבחנה, ויקרעון לגזרים.
הוא חש בכתפיו כמי שמקופל היה שעה ארוכה במחילה. נתמתח אל הצלילות שצרבה את ראותיו. ביקש להגיע אל צמרות העצים. משלא הגיע, התאַוה לטפס על גדרות־האבן וידיו נשרטו בכיסוחי־הזכוכית. ראשו סחרחר, והשכונות נתערבלו לעיניו כאילו ישב בקארוסֶלה הצבעונית שבגן־הפרחים של חביליוֹ העשיר.
פרידה חסמה את דרכו, והוא נתילל כי עליו לראות את אמו. משאיימה להזעיק את האח התורן (באשת הפונץ' עלתה מגרונו), שאל: “כבר מתה?” היא השיבה: “מצבה הולך וטוב. כולנו מצפים למשבר, והוא שיקבע את העתיד. לך לישון, גבר. חזור מחר.”
היא משכה אותו אל אחד מברזי הגן והרכינה ראשו תחת סילון המים הקרים.
“שמעת על סירותיו של דיופי – שארל דיופי או משהו כזה… סירות בצבע של פונץ' בריטי… עליך להכיר אותן… לפני ש…”
צינה עזה טילטלה את כתפיו. הוא לא ידע מתי נהפכה צינה זו לקדחת לוהטת, ומדוע נתמלא גרונו בחילה מרירה וצרבנית.
הוא הקיא וצחק והקיא.
ספר רביעי: קיץ ועפיפונים 🔗
“אהבתי אנשים אלה. כל אחד מהם, בהסתלקותו, נטל עמו חלק מאהבתי. מתוך כך, מן הסתם, התרוששתי יותר”.
(ק. פאוּסטובסקי “השנים הרחוקות”)
1. 🔗
קיץ, צרצרים. ימים שאין בהם חדש. ימים שלא יתארע בהם דבר. אין במה להיאחז כי אין מה שיחמוק מאחיזתך. הקיצים דומים כאן לימי־חול תאומי־סבר. בשוָקים כבר נערמים הררי האבטיחים והכּרוז, שכוּר נצחון, בוצע את האדום־האדום ומתסיס רוּקם של עוברים ושבים בהציעו בתקיפות נתחי פרי: “מתוק בחינם – יא – בַּאיי… רבותיי – מתוק בחי־י־נם… בחיי!…”
בבקרים עולה ענן אבק מלובן ורובץ על העיר. פשוֹט יד ונכוו אצבעותיך. אף אותם שפיקפקו עד הנה, חכמים־ונבונים שאינם מאמינים באותות הנראים מדי יום, ארזו את שמיכות־המוֹך בקמטרים נודפי נפטלין ואת בגדי־החורף העלו לעליה, או יִחדו להם מדור סגור בארון־המראות. מכאן ולהבא – קיץ־חמסינים שאינו מרפה מן העיר אלא בשעות הערב. יש ואף הערבים לוהטים, כאילו לא שקעה השמש.
מישהו מת.
בניוֹמין עומד בתוך חבורת נשים ורוק מטפטף מבין שפתיו. נבהלו אליו ושאלוהו שאלות. הוא בישר בזקיפות־קומה, כיאה לנמנה עם “החבורה הקדושה” (ובקריצת־עין ממזרית), כי הוא, בניוֹמין ב“ר צמח, יכריז על ההלוָיה ועל הכרוך בה. אין להם אלא לבחור בשמלות מתוקנות ובעטיפות שחורות. הן ביקשו לקללו, והוא ניתר, מעשה מוקיון שגדלה חשיבותו בעיני האנשים הצופים בו, והכריז בנעימה למדנית, כמשנן פרק, שהוא – בניוֹמין ב”ר צמח – כבימים הטובים, יעבור בשכונות ויקרא לקיים מצוַת ליווי המת. הו, אבינו, אבינו שבשמים!
בשבועות האחרונים לא פגש בו אמנון. אפשר שהזקן יצא לעלילות־טירוף בשכונות הקרובות, אפשר שהיה מסוגר בתוך חדרו. איש לא יכול היה לנחש את מעשיו התמהוניים. אבר מדולדל של ימים אחרים.
משנפגשו באחד הימים הביטו זה בזה ושתקו. אמנון הבחין בשומות־בשר שעלו בחטמו ועיוותוהו. ביקש לשאול שאלות, וזה הרחיב לו חיוך, שאף כי לא היה בו כדי להעלים את אפו שנתכער, החזיר לו משהו מרכוּתוֹ האוילית. משהוסיף בניומין ופיטפט על מה שפיטפט, הבחין אמנון בכתמים אדומים הזרועים על מצחו המקומט.
אמנון עמד בגזוזטרה הארוכה ועקב אחרי מעשי־הקונדס של הזקן שיצא מגדרו. ראהו בניוֹמין, קפץ ובא לצדו. נתרבו שומות על אפו, והכתמים האדומים העמיקו חריציהם בלחייו. פאותיו נתדלדלו ואזניו שנחשפו כוסו בועות לבנוניות.
“שוב לויה, אמנון. אני עובר וקורא לכל הקדושים הנבזים האלה…”
“הו, לך לעזאזל, בניומין!”
“לגיהנום! אני יודע…” נצטהל ופניו מדושני־העונג נתקמטו. עיפעף בעיניו והוסיף: “לגיהינום! שם מקומי!… יסלח לי אלוהים שאני שמח – הרבה זמן שלא הזמינו אותי להכריז על לוָיית מת… מתו, ואיש לא ידע שמתו… המודעות אילמות! הקירות מדברים?…אל העצים והאבנים!… מי קורא היום מודעות?… מי שומע?…אדון, אדון… הוי, זו תהיה לויה… הו, וי, אבינו שבשמים!… אלך להכין את עצמי… לשתות ביצה… להוכיח למטונפים שיש לי עוד גרון… קול… זהב של קול… לגיהינום… הו, אבינו – אבינו שבשמים…”
פתח בדהרה ופרח לו. שד שפרסותיו נהפכו לכנפים זעירות.
הם היו מופיעים במבוא המערבי ומקל מעוקם־חוטם בידיהם. זקופים, שחורים, מחודדי־זקן. חובטים שלוש פעמים במרצפת כמבקשים להסות אסיפת־עם, ואחר־כך מצווים על הכל ללכת ללויה. מבשרי־לויות, שחורי קפוטה ומגבעת, עגומי־סבר וקולותיהם יפים ומבהילים. פעמים העירונו עם שחר ופעמים נתיללו בשעת־לילה מוקדמת. אני מתכרבל בשמיכה וכובש ראשי מתחת לכר כדי להימלט מן השדים. כל גופי רועד. כך הכרתי לראשונה את הפחד מפני המוות.
משמסתלקים להם המבשרים מתגודדים השכנים, סופקים כף, מקנחים אף ומסַפרים בגדולתו של הנפטר. כל המרבה להעלות זכרונות הרי זה משובח. משמילאו חובתם ישובו איש־איש אל עסקיו.
אז תופיע כנופית העניים הממונה על המתים. תביעתם קולנית וקופות־ברזל גדולות משתקשקות בידיהם (צדקה תציל ממוות!), והם – הממונים על הצלתם של החיים – יודעים יפה בגדולתם. קולם חזק ומאודן בתוך ציבור האבלים. איש אינו מכהה בהם, דומה שיש בהופעתם ובהתנהגותם משום עינוי רצוי. לבושם נאה וזקנם מגודל וקולם נעים ולבם גס בכל הרפיסה שלעיניהם. תובעים בתקיפות, והנתבעים מעלים מס.
מוֹישה מוכתר תוקע מקטרתו לתוך פיו, והכל מפנים לו דרך. פניו דקים וחתומים. מתוך הבית עולות זעקות אחרונות של פרֵידה. שבירת לבֵנה וקולו של חזן. בעוד שעה קלה יֵצא המסע הקצר ותשוב השכונה אל רגיעתו של הקיץ.
תמוז מכה בחלל.
אני עֵד לכּל (אך מחיצה עומדת ביני לבינם) צופה אדיש החוזה בחזיון שיש להטיל ספק בממשותו. איני שואל לשמו של המת. איני נרגש לבכיות. איני מופתע לסקרנותן של השכנות הצרות על הפתח, כאילו זה המת הראשון המזדמן להן בקומה השניה. אני מעשן עוד סיגריה וחוזר אל הצינה המצפה לי בחדר הגדול. אני מַשיר את האפר אל הרצפה הטנופה באפר ובדלי סיגרות. בתחילה הקפדתי להשירו אל כלים שונים שנזדמנו לי. כמעט השתעשעתי בריבוי האפשרויות שלפני (מאפרות לא היו בבית). לאחר־מכן, אפשר שהחום גרם לכך, נעשה משחק זה אוילי מכדי שארצה להמשיך בו. אני מטנף את הרצפה כמי שתולה – לפתע! – במעשה זה את כל חירותו. לאחר כמה ימים, כשאני חוזר לרעיון זה, יש בו כדי להקניטני. אני נלכד בשעמום. באחד הימים אזמין אשה שתדיח את הזוהמה.
במרחקים עולות הכרזותיו של בניוֹמין. אמא נשרפת במוסדו של פרלוב. פרלוב סופר ירחים נופלים.
רק הבוקר עמדתי על רשלנותי. לא נקפתי באצבע כדי לתכנן את לימודי. מן הדין היה שאפנה מכבר אל מזכירות האוניברסיטה ואבקש פרוספקטים. בעל פרוספקטים הריהו סטודנט במידה המתקבלת על הדעת. משגיליתי למר זימרון את תכניותי התלהב: “רעיון מצוין, אדון בלוך. מצוין באמת. משפטים – הו־הו…” פטרתי עצמי בכתיבת מכתב. הליכה אל המזכירות, הירהרתי, יש בה כדי להסיח דעתי מאמא. טרם הסכנתי לעובדה שאין בידי עוד להושיעה, שחשיבותי מדומה בלבד. אמרתי בלבי; אמצא זמן ואפנה אל הספריה ואדפדף בקטלוגים. בו בערב שיננתי לעצמי, בלא שמיציתי אמירה זו עד תומה: אמא חשובה לי הרבה יותר ממה שאני חשוב (או מועיל) לאמא.
הופיע רובינזון הזקן. ריח עורות לחים או נפטלין נודף ממנו. שעה ארוכה סח במיחושי מתניו ובתהפוכות עונת־החורף הקשה. לבסוף דיפדף בספרי־הקודש של סבא. הוא בודקם בקצה אצבעותיו (לאחר שליחלח אותן בלשונו) ובחטמו. מהו מבקש לגלות בספרים ממוֹרטים אלה? לאחר דפדוּף שקדני עומדת מסביבו הילת ניחוח של גוילים עתיקים. רובינזון מגביה את משקפי־הפח ומצייץ את המחיר.
“לך לעזאזל, זקן, אלו ספרים של סבא, ואתה יודע שהם שוים פי עשר ממה שאתה מציע!”
רובינזון מרטיט, מפטיר חיוך מתנצל: "אני יודע, בחור, ודאי שאני יודע. מי יקנה כיום ספרים אלה מלבד רובינזון?… ומי יקנה ספרים אלה מרובינזון?…
פנה אל הדלת. אני עוצר באיש שבגדיו שחורים.
“קח אותם ולך לעזאזל. רמאי!”
אני מתאַנה לו, והוא אינו מוחה.
עתה הוא שב ובודקם. החושש הוא מפני רמיה? מפני מעשי קונדס? הוא מחייך אל הספרים ומקרבם אל קצה חטמו. עיניו עליזות מאוד ולחות מאוד.
“עוזר דלים הושיעה־נא!”
חבט על מתניו, כאומר לזרז את עצמו, וצרר את הספרים בחבל. “נו, נלך.”
משיצא נתרוקן עוד מדור בארון הגדול. אני מרססו בד.ד.ט. ודורס מקקים נמלטים.
2. 🔗
הסימנים היו דקים כנימים בעץ צעיר שגזעו שקוף באור. ימים אחדים התלבטה לני וביקשה סמוכין נוספים להשערתה. קשובה היתה אל בשרה וקרביה כמי שמצפה לקולות חדשים. לכאב מפתיע. היא אהבה התכנסות זו שהביאה אותה, לאחר זמן כה רב, לידי התרכזות באבריה. היא נדרכה לקראתה. שעות האזינה לזרימת דמה וביקשה לגלות בשקיקה זו מִקצבים חדשים.
באחד הבקרים, שעה שפניה קופאות בתוך קערת המים הצוננים מאוד, ידעה את הדבר בבטחון בלתי־מעורער. לא היה לה עתה אלא לצפות לאותות המקובלים. אט־אט, בקפידה מופלאה, לבשו הסימנים ממשות שנתגלתה רק לה בלבד. עונג סמוי שׂם מחנק לגרונה. היא גמרה בלבה שלא תגלה דבר למיכאל, שהרי הרופא טרם סמך ידו על השערתה ופקפוקיו רבים. הוא הזהירה בתקיפות שאל לה להתלות בסימני־לואי רופפים כל־כך שהרי יש בהם גם כדי לבשר סתם מחלות־נשים.
למוּדת כשלונות־רֶחם ידעה לני לכבוש את התקוות, אך מיאנה להאמין שאין אמת בתחושותיה. תמיד היטיבה לעמוד על ראשיתם של חיים חדשים בתוכה. היא גם ידעה, ימים רבים לפני בוא המשבר, על מיתתם בה.
אמנם, היא קראה – הרבתה לקרוא בענין זה – שהפלות תכופות לא תמיד מקורן בדפורמציה אורגנית. הרופא, צעיר חביב שהמתיק לה מחיוכיו, הבטיחה שאין משבריה חייבים לגרור בהכרח את המסקנה שאין בכוחה להעמיד ולדות. אבריה, כאבריו של מיכאל, שלמים. העקרות, כך אמרה לאותו צעיר, אין בה כדי לדכדכה, או להפכה למרת־נפש. היא תמצא לה עיסוקים משלה שיסיחו דעתה. ברבות הימים אולי תאמץ זאטוט (אף כי תמיד נרתעה מרעיון זה, שהיה אוילי ומכאיב כאחד).
בבקרים שטפה פניה בקפדנות ותרה אחר שרירים הצומחים בה צמיחה חדשה, או אחר התעוותות הלחיים, השתפלות הלסת, התרחבוּת הצואר. עקבה בחרדה ובציפיה אחר התברקות אישוניה ונשירת הריסים – סימנים לראשיתו של הריון. בערבים, בזרם מי המקלחת הקרים, בדקה אברים. הראי הגדול שלח בה עדוּת שהיא ניסתה למצות מתוכה את כל מאוַייה. היא ציפתה להתכערוּת, לכתמים. בוא תבוא גם המלחמה המתמדת בעקבות־הלואי שיש להבליעם באיפור כבד.
לפתע מלאוּ השעות פעילוּת ומתח. היום, על אף החום הכבד, נתקצר ונתמלא ענין. הרפיון, שהיה קרוב כל השבועות האחרונים לאדישוּת ולשממון, פינה מקומו לקשב ולדריכות שהשיבו לה משהו ממנעמי הקיום המתפרטים ואובדים בשיגרת יום־יום. כל שעה יכולה להוליד את הפתעותיה. עליך רק להמתין להן.
אז מצאה, להפתעתה, ענין בהתקנת סעודותיו של מיקי, בעמלוּן חולצותיו, בגיהוצן, בצחצוח נעליו ובהעמדתן לצד מיטתו. הוא הביט בה כבאשה קפריזית שלעולם אין לנחש את מהלכיה. היא הרבתה לשהות במטבח, להבהיק את כלי־החרסינה, להוסיף נייר־שמן צבעוני לאִצטבות. קולה הורך, אך מעולם לא איבדה – אף בשעה זו! – מזקיפוּת־הקומה המשווה לה שררה בבית זה. היא הוסיפה פרחים לאגרטלים. צהובים מאוד.
אלו הימים היחידים, הירהרה, שבו עדיין כומסת אַת בקרבך סוד. הוא גדול ומרתק ככל שלאיש אין בו חלק. איזו כסילוּת היא לבזבז סוד זה. יתאפק לו מיכאל. הזוהי ערמתן של נשים? נתעלזה והכתה באצבע־צרידה.
כשיִוָדע לו, ידעה, יתהפכו כל אָרחותיו. אז תבוא העדינוּת הנוראה שהיא יראה מפניה כמפני סיוט. הדאגות הטורדניות, ההקפדה על שעות הארוחות, המנות הרומנטיות, הפרחים המתרבים בחדר, אדומים וּורודים. גיפופי האהבה, התנהגותו הרופסת, והיא – כנערה – זועקת לרחמים. היא העדיפה את המרחק ביניהם ומפעם לפעם את חציית־המרחק כתולדת להט־יצרים. היו אלה שעות־אהבה שאין לשכחן.
בערב אמר לה מיכאל: “מדוע לא נצא לאכול משהו בחוץ?”
“אתה חוגג?”
“זה נקרא לחגוג?”
“לא הייתי רוצה לשנות את תכניותיך, מיקי, אבל…נישאר הערב בבית. בישלתי הפתעות, והפעם הן אפילו לא נשרפו.”
“כרצונך.”
“לבש חליפה. החלף חולצה וקח את עניבת־הפרפר הצהובה.”
“חוגגת?”
“לעולם אין לדעת.”
“מתה להפתיע אותי במשהו.”
“לא הערב. פשוט קצת לצאת מעצמנו אחרי כל־כך הרבה זמן. אחרי השבועות האלה עם אמא. ככה סתם, ללא סיבה.”
היא הושיטה לו את לחיה, והוא נשק לה. משכתהו אל המטבח וסילקה, בתנועת אשף, את מכסה הסיר, והוא שיבח בהתמוגגות לא מעטה, את ריחו המגרה של סלט־הקישואים החם ואת צלי הבשר.
(אחת מאהבותיו המטורפות – התקנת סעודות. במומחיות, שלני מעולם לא ידעה מהיכן למדהּ, קינֵב ירקות, דש פרי ובלל בצק בבשר.)
“הריח מצוין, לני.”
“חכה ותטעם.”
הביטוּ זה בעיני זה והשתתקו לרגע. העבירה אצבע על לחיו וציוותה עליו להתגלח. קולה לא נשתנה. היא הוסיפה פתאום: “לעולם לא אוכל לוַתר עליך.”
“התרגלת אלי.”
“האם זאת היא המלה?”
“או כל מלה אחרת.”
“אמא היתה אומרת שלכל עוגה יש להוסיף קמח כבסיס. אתה הקמח שלי.”
“אני אוהב אותך, את יודעת.”
“די. לך להתלבש. אתה יודע שגם אני אוהבת אותך.”
“זה מריח טוב,” שב ותקע חטמו בסירים וניסה, מעשה רב־טבחים, לגלות את מרכיביו השונים של התבשיל.
היא ישבה אל הראי הגדול. אור החשמל הגיה פניה, והיא התמרקה במתינות. מעטות הן השעות שאותן מיצתה בעינוג־חושים רב כל־כך. כאן התמכרה לבנות, כלשונה, את פניה. מצפה היתה בילדה תמהונית שהפנים יפתיעוה בקו שתוסיף לגבות, בצבעים הנדירים שתקרע בהן את עפעפיה. תסרוקותיה שיקפו, ליודעי נפש, את הלכי־רוחה. מביטה היא בראי ויורדת עד לקרקעיתו. אריה־הקש, התלוי ליד מפה גוֹתית עתיקה, שואג כרגיל.
האפלולית החמימה שבחדר השמיטה מעט את כתפיה החשופות. מן הראי עלתה לצדה בבוּאת בעלה.
“את יפה נורא.”
“ואתה עדיין לא לבוש.”
“את באמת יפה!”
“ואתה משתדל עכשיו להיות נחמד אלי.”
“אני יודע שלא הייתי הבעל הכי מתוק במשך החדשים האחרונים…”
“מיקי, אני מוכרחה לגמור עם העינים.”
“לני…”
“ואל תתחיל… הו, לא עכשיו…”
ידעה שאם לא תעצור בו מיד, יכרע על ברכיו, יגפפה ויתבע את גופה. הוא מיעט להתמסר ליצריו, אך משניעורו בו, לא ידע לכבוש אותם. בהמיות של שעה חטופה.
הוא נשק לצוארה. לשונו רעדה.
“לא עכשיו, אמרתי. הגש לי את המגבת.”
מיכאל יצא והניח אחריו בחדר ריח חריף של מי־פנים שלאחר גילוח. עתה ברור היה לה שסודה לא יתגלה עד שלא תזדקר בטנה הקטנה ופניה יפלו וכתמים כהים יעטרו את עיניה. היא תיחשף לעיני כל. אם בחילה תפתיענה ויתרבו ההקאות, תקדים ותפול בידיהם. רגע כמו נתעצמה בדידותה, עד שדימתה שאין למיכאל כל בעלות (או אף שייכות) על העומד להתרחש. לא נותרו בעולם אלא היא והתהווּת־פלאים חסרת פשר בתוכה.
הם ישבו לאכול לאור נרות אדומים. שתיקה, הבטה הדדית, בולשת. מיקי העיר מפעם לפעם הערותיו על המנות ותיבולן. ההערות שלא כדרכו, הושמעו בבדיחוּת־הדעת, כיון שביקש למעט את ביקרתו.
לפתע עלו דברים:
“אבא היה היום נפלא. היית צריכה לשמוע אותו.”
“הלכת לשמוע? לא ייאָמן.”
“הוא בא אלי. מתחת לחלונות המשרד היתה אסיפה. ידעתי הכל בעל־פה. הבחירות הקודמות. מעט מאוד השתנה מאז. הוא עוד יהיה ראש־ממשלה.”
“אבא?”
“צריך רק להתמיד. זה הכל. עוד טיפ־טיפת מלח, לני. העיקר העקשנות, הו… כן…”
“מי כמוך יודע זאת.”
“אני מתעב אותם, את כל…”
“הפו־לי־טי־ק־נים…”
“כן. העבירי לי את היין, בבקשה.”
“אינך עושה מעשים חשוּבים מהם.”
“המַאזנים?”
“המזויפים.”
“ספרי חשבונות כפולים מקובלים על הכל, ילדה. זה במקצוע.”
“בטח זה במקצוע. אתה איש ישר במידת האפשר. רק אל תגיד שום דבר נגד אבא, או נגד אנשים היכולים להיות ראשי־ממשלה.”
“אבל הם מדמים שהם מתקנים את העולם, וזה מרתיח את דמי. זה… היין די טוב… אנשי־בשורה! פוף!…יש משהו אכזרי בלשון־הקודש.”
“מדוע אינך מצטרף לאופוזיציה?”
“חה־חה… עוד טיפ־טיפת מלח… אוּח, איזו טפשוּת!… טוב… אם כי יכול היה להיות קצת יותר יבש… קצת יותר…”
טוחנותיו מיעכו את נתחי הבשר ברעש שנתעצם באפלולית החדר. היין לא סייעוֹ ביותר, ולסתו החזקה התנדנדה בתקיפות.
“אחר כל ארוחה אני שמן יותר.”
“וזקן יותר.”
לני תהתה בינה לבינה אם תגלה לאמה את סודה.
בחדר עמד ריח של חלב נרות.
היא ידעה כי תגן על גופה הערב. החלטה זו הביאה לה רווחה.
“איחרת בחור,” הגביה מיכאל את קולו עם כניסתו של אמנון, “ארוחה שהיתה מפתיעה אותך.” עיניו התגלגלו בחוריהן בקונדסות שהרתיעה את הצעיר. “אינני זוכר שישבנו אי־פעם וסעדנו יחד. חבל שהחמצת הזדמנות שכזאת,” הוסיף ועיניו דעכו פתאום, קולו הִרצין. “במשפחה כשלנו יש לנצל הזדמנויות שכאלה. מי יודע מתי הן שוב מופיעות. שב.”
“אכלת משהו?” שאלה לני ואחזה בזרועו.
“משהו. אין לי תיאבון גדול בימים האחרונים.”
“לשתות? תמיד אפשר לשתות משהו. מה תשתה?”
אמנון משך בכתפיו. שלף סיגריה ולני הציתה את מַצת־הכסף שעל השולחן.
“טוקאי?” שאל מיכאל.
“לא. משהו חריף.”
“בּלֶק־אֶנד־וייט?”
“יֶס, סר.”
“אבל זה אמיתי, ידידי הצעיר. אינני קונה אצל ימאים מבריחים. אני לא בעד תחליפים.”
“גם לך?”
“לא. אני אסתכל בכם.” הפטירה לני.
“למַה אַת מצפה?… אני שותה לחיי אבא. אתה?” הרים מיכאל את כוסו. אמנון הבחין בטוחנותיו הגדולות שהציצו מפיו הפתוח והן עטורות כסף שהשחיר.
“אני שותה לחיי אבא.”
“להצלחותיו הגדולות של אבא הגדול!” התנהם וצידד ראשו אל עבר לני שהתכדרה בכורסה.
שתו. שני הכלבים הקטנים שעל הבקבוק הביטו, זקורי־שפם ורוטטי־שת, אל החבורה הקטנה השותקת.
הניחו תקליט (באך) על אף התנגדותו של מיכאל שהתחיל מספר על מזג־האויר וממצה מנתונים אלה משמעויות־סתר שנועדו להביא לידי בדיחות־הדעת.
אמנון ניסה לגלות את המסתתר בפניו של מיכאל. שתי כוסיות נוספות של ויסקי השרוּ עליו נמנום. גופו הסתרבל. הוא התנדנד והכריז כי עליו ללכת אל חדרו.
“עשה על שעולה בדעתך, יקירי, ולך לכל רוחות השמים.”
הוא התנדנד ונסמך על כתפיו של אמנון.
“”סיפרה לך על קירשנר?"
“לך לעבוד!”
“יש לי הכבוד להציג לפניך את הדוגמנית המפורסמת של הצייר קיר…”
“מדוע אינך הולך לעבוד?” לחשה ברתיעה גלויה.
“ושהוא איבד עצמו לדעת…”
“בנין אוורבוך,” הפטיר אמנון.
“אתה יודע… קירשנר הטיפש… נו, טוב. אני מסתלק…”
הסתלק.
השנַים הביטוּ זה אל זה ולא חייכו, אף לא הקשיבו אל המוסיקה שנסתחררה על צירה בחדגוניוּת מרגיעה. רגע אמרה לגלות לאחיה את סודה. היא נשכה שפתיה, וחייכה במבוכה. אמרה דברים על סוף הקיץ ועל כוונתה לצאת הפעם רחוק ככל האפשר – אל צפון הארץ – אל הים – או אל צפת – לבד… כן, לבד… לא, מיכאל עסוק תמיד… עסקים…כסף… בהה… אני בטוחה, אמנון, שהשנה הקרובה תהיה טובה מכל השנים הקודמות… אני אומרת הבלים…
אמנון מיצמץ בעיניו, שפתיו נתרפו בחיוך. הוא לא זכר מתי היה כאן לאחרונה ואם היה כאן מעולם. אף־על־פי־כן לא התרוצצו עיניו על־פני הקירות והרהיטים והנברשות הקטנות התלויות בפינות החדר. הוא חשש שמא בית זה ייפתח לפניו. על שולחן קטן, בסגנון לוּאי הששה־עשר (איך נתעה זה לכאן? שוק־הפשפשים?) עמדה, במסגרת של עור שחור, תמונתה של אמא. פנים מלאים שאמנון לא זכרם. על הקיר נתלה טוָס כחול וכתר־זהב על ראשו נטוי.
“מתי נשב פעם ונדבר על כל מה שלא דיברנו אף פעם אחת?…”
“אל תתחיל בזאת…” חלצה את נעליה והגביה רגלים אל השרפרף.
“הזמן עובר,” ניסה למחות.
“מה נפלא מעובדה זו?”
“אנחנו שותקים ומדמים שהכל בסדר – כלומר… טוב, כרצונך… את צודקת, ואני יודע שאינך צודקת…”
לני מקפלת רגליה וגופה גוהר על ברכיה. האם היא יפה? יש תמורות ביפיה. הוא שיחק רגע בתלתל שׂערה.
על אחד הקירות שורה של תמונות־בד קטנות (בסגול ובירוק) המספרות, בסגנון ילדים, על בריאת העולם: אלוהים, שמן וטוב־לב, בעמידתו הסבאית, מחייך; לצדו ג’ירפות נטויות צואר, נוח ובנותיו, פרחים, פילים, אדם וחוה קטנים ומבוהלים מאוד.
“בוקר אחד נתעורר, והכל יהיה גמור – כמה מעט יש לעשות כדי שהכל בינינו יהיה מחוסל…”
“יש לך מצב־רוח מחורבן הערב.”
“רציתי לדבר. הייתי צריך אומץ־לב לא־מועט כדי לבוא אליך, ואַת… אַת שונאת לדבר. ואני מגוחך…” הוא שמט כתפיו עדי למעט את הטרוניה בדבריו, אף כי לא הרים קולו. לני עצמה עיניה והלכה לארץ משלה.
“זה כמה ימים אינני חושב על אמא.”
“זה טבעי.”
“הוקל לי שאמא יצאה. משהו מן האחריות נעלם… עכשיו כל מה שיקרה יהיה אשם בו רק הדוקטור פרלוב.”
“אל תשתטה.”
“זקן מסכן וטיפש…”
(שתיקה.)
לני מושכת בצוארה ותרה אחר פינה רכה בגב הכורסה. רגלה האחת נשלפת מצבת חברתה ומתדלדלת אל הרצפה. נענוע קצוב. עיניה מלוות את קצות אצבעותיה המחופות בגרב שקוף.
“מה עם אֶתי?”
“כלום. שום דבר…”
הוא הצית עוד סיגריה. שאלתה לא הפתיעה אותו. הוא לא הביט לעֶברה. ראשו צנח אל מסעד הכורסה העמוקה. אהיל החשמל חתך את חלל החדר לשני חלקים שוים. התקרה היתה החלק האפלולי שאין לגלות בו דבר.
“אתה צריך למישהו,” אמרה ולא צידדה בו את ראשה.
“יש לך בדיחוֹת הערב.”
“אין להתבייש. כולנו צריכים למישהו.” כפות ידיה נפרשׂוּ על בטנה, עיניה נעצמו. היא הגביהה את עצמה על מרפקיה ורגלה האחרת נשתחררה ונשמטה לצד הרגל שקצבה בלי הרף מקצב סמוי.
“אפילו אַת?”
“אפילו אני,” השיבה.
הוא נפנה לעֶברה. האור המועט צבע אותה בכתמי גואש מרושלים, דהים. רק עכשיו הוא מביט אליה ומחפש בפנים חתומים אלה את כל המוסתר בהם. רק עתה הוא מביט אליה ממש, והיא משׂכּלת את רגליה הארוכות ומחפשת מקום למרפקים שלא נוח להם על מסעדי הכורסה. רק עתה הוא מבחין בהתאפרותה המדוקדקת.
“חגגתם,” הוא אומר, ועיניו נלאות מלהמשיך בבלישה שהיתה, לפתע, אוילית.
“לא,” אמרה וכנסה את שתי רגליה לצד סנטרה. “היינו עייפים והחלטנו להתלבש למסיבה. נסה זאת כשתהיה פעם עייף באמת.”
ביקש להושיט אצבע ולמצוא את אחותו, אלא שהמרחק בין שתי הכורסות היה רב מדי.
הטוָס שעל הקיר עשוי טלאים של בד צבעוני. הוא לא יגיע אל צלחת החרסינה (העתיקה?) התלויה לצדו.
המוסיקה נפסקה. השתיקה המשיכה בסחרחורת הקצב. ידיה חיבקו את ברכיה, ופניה נצטמצמו פתאום.
היא פשטה את רגליה וציפתה לקול התפצחוּת פרקיהן. יצאה אל המטבח למזוג תה. רגלים יחפות, ביתיות.
“פתאום אני חושבת שאמא לא תמות.”
“מופתעת?”
“שאמא שלנו לא תמות אף פעם.”
“משתתף בצערך, ילדה.”
“טיפש. מדוע אני חושבת תמיד שעם מותה יקרה לנו משהו חשוב?… שנצא מאיזה מעגל־קסמים?…”
היא הניחה על הפטיפון את “דמינואנדו וקרשנדו בכחול” לדיוק אליגנטון.
בחדר עמד ריח של חלב נרות.
3. 🔗
בימים האחרונים פיקח אמנון את גלי העזובה שבעליה. כאן, באפלולית, עמד ריח של מק, רקבובית ואזור טחוב. שיירי בגדים וגרבי־צמר שאמא סרגתם נצררו והועלו באש. הכנימה הבאישה בבערה. הוא השתומם על שציבורי הזוהמה לא הפיצו בבית זה מגפות. את שברי הרהיטים ושאר שברי העץ, שמן הנמנע היה לצרפם לכלל חפץ מוגדר, השליך אל השדה שמאחורי שורת־הבתים האחרונה, מקום שנערמו האשפתות ותלי הגרוטאות שהוקמו מן הבתים. ידיו מלאו קורי־עכביש דביקים, סבוכים. בין שאר שיירים נתגלו כלי־נחושת שהוריקו, מגשי־בדיל מאובקים ושחוקי־פנים, יָעִים, אגני־אֶמאל, כפורת של ארון עץ־אגוז, קני מנורת פֵלִיז שגביעיהם משוקדים ומתחתם כפתורים ופרחים מעוכים, שרשרות־מִגבָלות. הוא גררם אל פינה אחת וזימן את ליפא, גרוטאי שקוע־לחיים ועבות־שפם שאַפּו נקטם בתגרה או באחד ממאבקי־הגבורה המרובים שהיה דש בהם בין מנחה למעריב לשמחתם של כל התינוקות.
“אינני רוצה להרויח, ליפא, אך לא אתן לך אותם חינם. כמה?”
ליפא הוציא את כל סדרת קולות היללה, השיהוק, הגרגור והכעכוע, המשמשים הקדמה לסיפוריו או למשאו־ומתנו.
“לא שוה כהוא־זה. כלום – לא כלום… אני נשבע! אך כבודו של בית… אמממ – בררר… זה עלי…”
“דבר לענין, ליפא. כמה שאתה רוצה אך לא בחינם!”
“באלוהים – אני מפסיד… נו נו… קרא לכל אדם אחר. ילעגו לך, יוּנגרמַן, שביטלת את… את… ברר…זמנם…”
“שתה כוס תה והסתלק,” אמר אמנון, ולבו קץ בשיחה זו.
ליפא שתה את התה ושיבח את מתיקותו ופסק סכום של מה בכך. אכל את פלח־הלימון וסיפג את ראשי אצבעותיו במעילו הממוֹרט. אחר־כך שלף את שקו ואסף את כלי־הנחושת ושברי־הבדיל. נתילל שאין עסק זה אלא הפסד. לשמע מחאתו של אמנון שאין איש מחייבו להפסיד שב והעלה את “כבודו של בית זה”, ניטלטל על רגליו העקומות, ושפתיו מעוּותות בחיוך או במחאה. כתפו חזקה, כאילו לא חלפו כאן השנים, ואצבעותיו חרוצות וקשות, עצומות־צפורן.
העליה נתפנתה. חרכי הרעפים סיננוּ את האור והטילו עמודי־זוהר מאובקים, סטיו דמיוני מופלא. רק עתה ניתן לראות מה רב המשא שנשאו עליהם המרישים שרקבובית התחילה פוֹשׂה בהם, מרתפים מתרוקנים עונים לצעקתך בבני־הדים, עליות־עץ שולחות בך רק אפלולית חמימה, רחשושי רמשים ואִושושי צעדים של צפרים המהדסות על הרעפים הקודחים בשרב. מרחב־סודות עלום. בערבים נטרפו העכברים. לאחר לילות מעטים נדמה העליה ונאלמו הציוּצים. לאחר חצות היתה הרוח המזרחית שורקת בין הרעפים.
אז נמצאה הג’ירפה הצהובה.
יושב אמנון במסדרון הירוק ומסובב זנבה של הג’ירפה הקטנה החייכנית. נזדמנה לו חיה זו, והוא אוחז בה כבעדות יקרה. זנבה המסתובב שוב אין בכוחו למתוח קפיצים ולהניע את מערכת הגלגילים שבכרסה המבוקעה. חביבתה של לני היתה ג’ירפה זו. השנַים היו יושבים ומסובבים זנבה הקצר, קובעים שני מטבעות בקצה דף השולחן, והמנצח היה מי שג’ירפה קרבה אל מטבעו בהילוך גנדרני, בקפיצות קפריזיות, קוקיות מבדחת.
כשהתחיל אמנון מעיין בספרי־חוק ששאל, הופיע זיסקינד.
אופן נקישתו בישר שינוי. פניו חיורים ועיניו מפלבלות כאדם המבקש מבן־שיחו שיפתח לו בדברים ויקל עליו את שליחוּתו.
“לבד?”
“רואה.”
“איש לא בישר לך…”
הוא שלף את מטפחתו ומחה את ערפו. הוא שנא קפנדריות ונאלץ – לא בלי רתיעה – לנקוט דרכים פסולות בעיניו. פער פיו לשאוף מנת־אויר גדולה והכריז כי החדר אטום עד מחנק. אחר־כך שאל, אגב פתיחת כל החלונות, אם הבחור מתכוון לאבד את עצמו לדעת, והלא החיים נפלאים כל־כך. צחק. צחוקו הפתאומי והגס נחתך. עיניו נעצמו.
“מה קרה?” קם אמנון לקראתו. “אבא?”
“מה? הו, כן… שום דבר רציני. כלומר – עוית תקפה אותו באמצע נאומו והוא התגלגל מן הבמה.”
“היכן הוא?”
“אין מה לדאוג. עשינו כל מה שצריך.”
“מת!”
“הו, אלוהים! אתה קצת פזיז… איך אתה מעֵז?… הוא בבית־החולים – מנתחים אותו. בוא, נלך.”
במכונית פירט לו זיסקינד כל אותו מעשה. אצבעותיו לפתו את ההגה בכל כוחן כדי לא לצור בהן צורות בחלל.
“רגליו לא נשאו אותו. התרגש. בזמן האחרון הרבה להתרגש. איני יודע מדוע. חשוב היה לו, יותר מבכל פעם אחרת, שנזכה בבחירות, שנגיע אל לב הבוחר. אתה שומע?… אל לב לבו של הבוחר… התכונן לנאומיו בהקפדה יתירה – עובדות – מספרים – הרבה משא – לב… כלומר… פרש ידים ונתגלגל. הזעקנו רופא. אולי הלב. האם היה חולה לב?”
“מעולם לא שמעתי על כך.”
“ואתה בנו.”
“מאשים אותי במשהו?”
“אלוהים אדירים! עלינו לשמור על דעה צלולה!” שיניו נתהדקו ולחייו התנפחו.
“בלוך הגדול היה הרבה יותר האיש שלכם מאשר האבא שלי,” נזעק בלא שכּיוֵן לכך.
“כן. האיש שלנו. זאת אמרתי תמיד… אין מה לצעוק – חובת העם אינה פחותה מחובת המשפחה…”
“למען השם, סתום את הפה המחורבן שלך ואל תתחיל לנאום!”
“כל מה שביקשתי לומר…”
“אמרת!”
לאחר שהייה, וקולו אחר, המשיך זיסקינד בלא להביט באמנון שהתקפל בפינתו: “המפלגה הזעיקה את הפרופסור שלה. לא נחסוך כל מאמץ, האמן לנו – הוא היה איש חשוב… מן החשוּבים שבדור – ממעט אנשי־הרוח שאינם קרובים רק לשולחן־עבודתם כמין כסא – לא הסתגר במגדל־השן… כלומר… אני מבטיח לך, איש לא ישכח אותו – לא, לא אותו, מיין אֶרנסט וואָרט!…”
“אתה מספיד אותו. טיפש!”
“האין הוא ראוי לכל מלה יפה?”
“הוא מת!”
זיסקינד לא השיב. משך מפעם לפעם במגבעתו כאילו חשש שעומדת היא להתעופף ולגלות, להפתעת הכל, את קרחתו הגדולה. גרגרתו, שלפתע נזדקרה, הרעידה. אורות התרוצצו בחלונות וצילקו את פניו. מצחו הורה כי ריגשתו הגדולה חלפה לאחר מילוי שליחותו. הוא אינפף בינו לבינו: “לעזאזל, יומַיִם שלא התגלחתי,” והעביר את כף־ידו על לחיוֹ. “רק זה היה חסר לנו.”
הוא הביט אל פניו של זיסקינד (אפו הישר והארוך חילק אותם לשני חלקים שוים) ולא יכול שלא לתעב איש זה החומד לו לצון. שפתיו רעדו על אף מאמציו לכבוש רעידתן. לפתע חש דמעות שוטפות לחייו. הוא פכר אצבעותיו. ביקש להעיר עצמו מתוך חלום־אימים, אף כי ידע שאין מנוס מחלום זה.
ניעור (המסדרונות לבנים), והנה הוא נתמך בזרועו החזקה של זיסקינד. בפרוזדור מתגודדים אנשים שחליפותיהם שחורות ועניבותיהם מגוהצות. בזה אחר זה ניגשים אליו כתמים ולוחצים ידו. אחר כך הוא מוּבל אל אחת המיטות ומתבקש לזהות את האיש השקט והחיור מאוד. זרועות אוחזות בו, והוא אינו יכול להתמוטט או לכוף ראשו. עליו לבכות. ריח עז של אֶתר, או סמים שאין הוא יודע לקרוא בשמם, מסחרר אותו. ראשו אינו נשמט. עיניו יבשות.
לאחר שעה ארוכה יצאה אליו לני מתוך ערפל דק. הוא הוסיף לשתות את הקפה השחור, ודמותה נתבהרה. עיניה אדומות ושפתיה יבשות ולבנות. לסתותיה הבולטות מכרגיל ושׂערה שלא סורק כהלכה הדגישו בה את כל שלושים וחמש שנותיה. מיכאל עמד מעליה וידו על כתפה. סביב רחשו אנשים, נאמרו דברים. הוא לא יכול להימנע מן ההרהוּר שהכל עטוי כאן חגיגיוּת מוזרה.
“זה מצחיק נורא. פתאום – בום! – והוא איננו. זקן טיפש…”
“מת. אז מה, לעזאזל!”
“אף פעם לא ידע לבחור את השעה הנכונה. טיפש, טיפש ומטומטם!”
“המפלגה עושה הכל. אין צורך אפילו להתרגש. חד וחלק ואידיוטי,” הוסיפה לני לאחר שהות ארוכה. “אין לבזבז טקס שכזה בשנה של בחירות. יישמעוּ נאומים גדולים.”
מיכאל אחז בכתפה. לני נזדקפה.
השיירה התנהלה לה באִטיוּת מכובדת אל ההר. מכאן נפרשו מרחבים כחולים של הרים וגיאיות. נוף קדמוני שרק המצבות המרובות בצלעות ההר יש בהן כדי להכריז על קיומם של בני־אדם. השמים שקופים מאוד והברושים הצעירים זקופים וחרישים. עומד זקן ומעלה שבחיו של אבא. שוב ושוב חוזרות אותן מלים ואותן נוסחאות שאין מנוס מהן. עומד צעיר ומעלה שבחיו של אבא. מחר יופיעו הדברים בעתונים. יש להקפיד בניסוח. אמנון אומר קדיש וכל החבורה המכונסת מסביב לגויה הקטנה מתפוררת, כמוכת־ברק, ומתפזרת לכל רוח. הקולות מתעצמים. זיסקינד מכוון את האורחים אל מכוניותיהם. רעש מנועים והלילה יורד.
אפלולית החדר עוררתהו להזיות. דומה היה שיש בהן כדי להביא לו רוָחה מן החום ומן השכנים שהביכוהו כל היום בתנחומיהם. עם זאת ידע, שדמדום זה שאחזוֹ עם בשורת המוות (ושלא היה אלא התעצמות הסחרחורת שפקדה אותו מפעם לפעם בשבועות האחרונים), סופו להפיל אותו למשכב. שריריו נתרפו, לשונו שיבשה ועיניו שנצרבו באפלולית חיזקו השערתו.
דעתו נתערפלה והוא חשש שמא יתעלף. רקותיו המו. עיניו תרו אחר החפצים שבחדר כדי להיאחז במציאוּת של ממש. הוא ניסה לשוב אל הימים האחרונים, כדי להעלות מתוכם כל הנסמך לדמותו של האב, ובזאת לבטל כביכול את קיוּמו המעיק של המוות. רק לאחר שעות רבות לחש אל עצמו: אתה יורד מנכסיך, ואין בידך למחות.
לפתע הירהר: “להיות חולה – איזו הקלה!”
מן החוץ עלו קולות עמומים כמאחורי מסך כבד. הוא לא פיענחם. כתפיו רעדו. הוא קיוה שהקדחת תופיע במהרה.
לא יצאה שעה קצרה עד שסַבּוהו מראות. נקרעו המראות לקרעים, ואלה תלויים היו לעיניו בערבוביה. מציאות נתמוללה במציאות. אין מוקדם ומאוחר. המראות המוחשיים כל־כך, התנגהו והתערפלו חליפות. מששבו ונתבהרו הפכו לקטעי־מציאות אחרים.
מתוך הערבוביה הזאת הבקיעה מפעם לפעם תמונת־חיים. הוא ביקש לבוא אל תוכה וזו נתפוגגה. מראות נהפכים לכתמים, וכתמים מתרסקים לנקודות או לקוים. הוא נשם נשימה עמוקה, והקוים נתעקמו. נבנים עולמות של שתיקה. פתאום מופיעות דמויות שחורות, מהדסות כבסרט אילם ונעלמות.
ללא כל התראה, נזדככו כנופים ששטפם גשם.
בלוך איננו עוד.
ושוב לילה.
4. 🔗
פקח את עיניו ומעל לראשו עמדה מַרגוֹ מיוס. מיצמץ בעיניו, כאדם המבקש לקרוע קוּרי־חלום, ולא נעלמו הפנים ולא נתמעט חיוכם, אלא נתבהרו ונתחדדו, כאילו נתמשכו מתוך חלום והיו למציאות של ממש. מחיוכה למד לדעת שפקיחת עיניו היה בה כדי להרגיעה, משמע דמדומו נהפך לקדחת. שפתיה נעו, והוא לא שמע דבר. הא לך, הירהר, המחלה שהתנבאת עליה כבר תקועה בתוך עצמותיך. מכאן ואילך אתה נתון בידיה של שכנה זו שכרסה בין שיניה.
מיום שבאה לכאן מינתה מַרגוֹ מיוחס את עצמה (שמה נודע לו לאחר כמה ימים) אפוטרופוס לו. ביקשה להקל על צערו והכריזה, כי אין גדול מצער מותם של הורים, אך גדול ממנו צער שיכּוּל בּנים, והיא נתיסרה בו שלוש, או חמש פעמים. ביקשה למעט צערו בהעצמת צערה שלה, או אולי לרכך בעיניו את שתלטנותה. הוא לא התכוון למחות, או לאסור על הרבים שהחלו להיכנס לתוך חייו בימים אלה. קולה החזק, הלבבי, מיעט – בדרך מופלאה – מאכזריוּת האסון.
כל־אימת שהגישה לו את ארוחותיו המתובלות בחריפות צורבת, הפליגה בשבחי אביו. “אביך היה איש טוב”, הדמיעה וקולה נתלעלע. מחטה אפה בסינרה ופניה המדושנים רפסו כחומר שיצקו עליו מים רבים מדי. משהתאוששה, כשחקנית גדולה שאין המעברים מבכי לצחוק משיירים בה עקבות, סיפרה על רוב זכויותיו של האב כמה היטיב עמה ועם בני־ביתה. אמנון לא יכול לבור מתוך דבריה את בדיותיה החביבות.
מתוך קטעי שיחותיה מרובות־הנושאים (מעולם לא תחמה עצמה לענין אחד בלבד), למד על חייה. משום־מה טרחה, בלשון גסה, להשחית את דמות בעלה שאינו אלא שיכור נואף המביא מפעם לפעם את נשותיו המופקרות אל ביתם. עם זאת הריהי מתחייבת בהריונות שנתיים קבועים. היא קיבלה את דינה. אין לה אלא להתמרמר בנוכחות זרים, לא כדי לבַכות את חייה, אלא כדי להוציא אותם זרים משממונם. הוא למד על ולדותיה שמתו ועל ילדיה המבלים ימיהם בשדות הסמוכים לסימטאות השוק, מרופטי בגדים, מטונפי־פרצוף.
בלילות עלו קולות מן הדיוטה התחתונה. התרסקות כלים ובכיתם של תינוקות. אחר־כך היה בא השקט, ואמנון דימה לראות את השנַים חבוקים (חמים ומזיעים, נטולי־אהבה) איש בבשר אשתו.
פעמים עולים לכאן ארבעת־חמשת־או־ששת זאטוטיה ומוצאים להם בחדר זה מרחב להשתולל בו. טיפסו אל המרפסת העליונה המקיפה את הגג הנמוך והחליקו בשקיקה עליזה על מעקה־הברזל, הלומי־הפקרות. תינוקות גלויי־סבר, מבושמי־חירות ומשופעי חכמת־קונדסות, שמן הנמנע היה שלא לעלוז להם, עד שלא הבריחום מכאן צווחות אמם וגידופיה.
בפני מַרגוֹ לא נותרו זויות של יופי. פנים שנתנמרו בשומות ובזיפי־זקן. רק החיוך השיב לפרצופה חמימות וזחיחות־דעת. היא הרבתה לחייך ולנופף בזרועותיה. דומה שביקשה מפעם לפעם להתעופף מכאן ולבטל, להפתעת המתבוננים בה, את כל כבדה.
“אתה מזיע. אתה צועק. טוב שהתעוררת.”
“מה אמרתי?”
“הרבה… כלום… לא יודעת… אם לא התעוררת, אני מזמינה רופא…”
“הו, לעזאזל, אינני חולה!”
“אז קום, אדון – ותעמוד על הרגלים שלך.”
משהתרומם נסתחרר עליו החדר, ומַרגוֹ עמדה על התקרה כמין עטלף גיהינומי. צחוקה רעם ומילא את אזניו אלפי בני־הדים. העטלף קפץ ונאחז בו בצפרניו. צללים נתרצדו לעיניו והוא נסחף אל מערבולת לוהטת.
משניעור כבר היתה שעת־לילה מאוחרת. הוא התקשה לשחזר את כל שהתחולל. קם ושיקע פניו בתוך קערת המים הצוננים. התנפצו פני מַרגוֹ אל פניה היפות של וידה. הוא סיפג את פניו וראה את לני.
“את כאן?”
“אמרו לי שאתה מתפנק.”
“אני בסדר.”
“השארתי את מספר הטלפון אצל השכנה.”
“סחרחורת. זה הכל.”
“רק אל תהיה לי גיבור נורא – אם יקרה משהו…”
“אמרתי שאני בסדר.”
“אפילו.”
“בסדר גמור, אפילו.”
“תשב כאן שבעה?”
שתק.
“אבא לא היה מצווה עליך שטוּת כזאת.”
“אני יודע.”
“ובכל־זאת…”
שתק. ניענע בראשו.
“אף פעם לא היתה לו יוּמרה להשתקע בגן־עדן, ואתה תטלטל אותו לשם.”
הוא לא הביט אליה. “מה שלום אמא?”
“אין הפתעות. היא תהיה בסדר גמור. היא לא תמות.”
פניה היו יפות מכרגיל. איפורן מלא. עיניה ירוקות ובורקות. אמנון הסתכל בהן כאילו ראן היום בראשונה. נקודת־חן ברקתה. אבקה ריחנית תימרה מזרועותיה החשופות. צבע צפרניה היה חדש.
היא שלפה סיגריה והתיזה עשנה אל החלון הפתוח. פערה את ראותיה אל ריבוע־השמים השחור שממולה. השרב לא פג. עיניה מיצמצו. לא עברה שעה ארוכה והיא הרכיבה את משקפיה הכהים על אף שעת־הערב המאוחרת.
“חם. חם.”
לני גילתה על אדן החלון שיירת נמלים חומות שהתפתלה על־פני הקיר ונבלעה בחריץ שברצפה. הביטה בשיירה החופזנית, הדמומה והדקיקה. בחרה בנמלה נפוחת־בטן וביתרה אותה בצפרנה. המשושים הוסיפו לתור להם דרך. היא שלפה את מטפחת־המשי, מחתה את אצבעותיה והלכה לה.
5. 🔗
הוא התעורר בשעה מוקדמת. בוקר שזהרוֹ בישר חמסין נטול־רחמים. בחילה עמדה בגרונו. קיבתו הריקה, ידע, לא תקיא דבר. הוא השתהה רגע, ציפה לסחרחורת והופתע שזו לא שבה עוד. עתה קשוב היה אל הסובב אותו. קולות־בוקר ראשונים עלו מן השוק הקרוב. צווחותיהם של רוכלים זריזים הזעיקו את עקרות־הבית. לא תצא שעה מועטת עד שהשוק יעמוד בחדר זה במלוא קולותיו וריחותיו. הנה יבוא מנין המתפללים ועמו יתכנס אלוהים בחדר. אין לשנות דבר.
יש לקום ולהשקות את עציצי־ההרדוף שעל אדן החלון ולהבריח את החתולה הקטנה שאיותה לה מקום זה לעריסה. מדי בוקר הוא מטלטלה בערפה והיא, עצומת־עינים, מפקירה עצמה לאדוניה החדש. רגליה מתגמשות בנפילתה אל מרפסת־העץ הקטנה. היא טרם תדע אם יימזג לה חלב בקופסת־הסרדינים החלודה. הציפיה סודקת את עפעפיה. מבטה אדיש.
יש להפעיל את המאַורר הקטן ולהניס את להקות הזבובים הממלאות בעונה זו את החדר. נהימת המאַורר תסלק את הנמנום ואת שיירי הסחרחורת. רק אל ירבו המבקרים כביום־אתמול. רק אל יתחייב לשבת מול העינים הגדולות ולהיחקר, שוב ושוב, לשיחותיו האחרונות עם האב. רק אל ישוב וישמע את דברי המנחמים, נוסחאות נימוסיות, שיש בהן כדי להרתיח את דמו. יש לפקח את גל פתקי־הרשימות של אבא המלאים את מגירות הקומודה. הרהורי־הבל.
קום אל הקפה החריף, התנער מעצמך. שמור על סבר צלילות תחת הזיפים המחודדים. הנה מַרגוֹ וכוס הקפה בידה. ראוי לך למחות על מאמציה, להזכירה כי משפחה לה וחובות ואַל לה לטרוח בו בשעת־בוקר זו. ודאי שהיא תילחם על קיומה של מצוה זו, אך אל לך לוַתר. אוּח, למי איכפת? לעזאזל… אין היא משנה משמלותיה. פרחוניות הן, ורחבות – לא עד כדי העלמת משמניה. תחתוניות ארוכות משתרבבות על רגליה. אצבעותיה מעוקמות וצפרניה קשות וסדוקות. לראשה שלוש מטפחות. הראשונה כונסת את הצמה המדובללת ואת פקעיות־השׂער שעל מצחה. השניה, והיא היפה בשלוש, מחפה על הראשונה ומבקשת להכריז על טעמה של הגברת בבחירת מטפחותיה. השלישית, גסה משתי אחיותיה, לא באה אלא להגן על זו היפה מפני הזוהמה והאבק. אבנט לכרסה הגדולה, ומתוכו מציצה שקית־בד התלויה בחוט־משיכה בצוארה.
“אדון – לא צריך לקום הבוקר…”
“אינני חולה, גברת…”
“ועוד איך חולה, ועוד איך!…” מתנדנדות השוּמוֹת על אפה.
אמנון מהלך בחדר כדי להפריך סברתה. קולה הצלול והבריא מכאיב לרקותיו. מן המרפסת הקטנה, שכבר היא מלוהטת בחומו של הבוקר, מרחיקות עיניו (מעל לגגות הנמוכים) עד לעמק. אומרים שהוא נהפך בימים אלה לפארק לאומי. הכל בגדר האפשר בעונה של בחירות. מעתה, אומרים, לא יפרצו עוד הביבים ולא יציפו את העמק ששימש אי־אז כמסלול־חירום למטוסי־דואר קטנים. אף המאמינים בכוונותיה הנאות של העיריה יודעים שיעברו שנים עד שפארק זה יהפוך את העמק לפיסת־ירק שלֵוה. להיכן ירחיקו אז המדורות?
“לא, אינני חולה, גברת – קפה מצוין. באמת.”
“אל תדאג. אדון… הכל עלי ועל צוארי…”
מַרגוֹ כרכה את המטפחת השלישית למצחה והחלה להסיע בידיה העצומות את מצעי המיטה אל הגג הקטן. משסיימה וביקשה לרדת אל ביתה אמר לה: “אגמור כאן את השבעה, ואחר־כך התפילין של אבא בשביל בן שלך כשיגיע למצוות… אל תודי לי, מַרגוֹ… לא, בבקשה ממך!… כן, שלך ממש…”
6. 🔗
הוא כיבה את האור. ביקש להצן את החדר ולהבריח את המון היבחושים המזמזמים מסביב למנורת־החשמל ולפזר בכך את מחשבותיו, להירגע.
לילה חם ומחניק. הצינה, משב־רחמים על העיר הקלויה, שהכל מצפים לה, לא באה הלילה. אמנון ניטלטל עד לחלון, ומכאן יכול לחוש בכובד הֶעָקה הרובצת על השכונות. הנה הן שרועות כּחיה שלא נותרה לחלוחית בגופה ואבריה רפויים.
פתחי הבתים וחלונותיהם פעורים אל החוץ. האנשים הוציאו דרגשים והצטנפו חבורות־חבורות, כדי להילחם יחד בנדודי־שנתם. התינוקות הופקרו לשעשועיהם בכיכר הקטנה, וקולותיהם נבללו בצריחות הזרזירים השחורים שלא מצאו להם מנוח במרזבי הגגות היוקדים.
רק עתה יכול היה לבחון בקפידה את עץ־האיקליפטוס שבקע ועלה מתוך מרצפות החצר הקטנה, הגדורה באבנים מסוידות לבן. עץ חנוק, מדולדל, שאינו דומה כלל לבני־מינו הענקים, כבדי־הצמרת. ענפים גרומים שעלוָתם מדובללת. עליו קטנים ומתמיהים, כאילו התערב בליחתו יסוד ששינה את טבעו. צהבהב וחוַריין, בישר תמיד את סופו הקרב. שכני הדיוטה התחתונה, אדוני החצר הגדורה, סיידו את גזעו מדי חודש, מדי שנה.
ריח־נענע חריף עלה מתוך עציצי־הפח הפזורים בחצרות ונמהל בריח הֵל הקפה שתימר מתוך פינג’ני־נחושת שהוגשו והורקו בחבורות הקטנות. הטה אפך וגילית את מאכלי יום־המחרת המתפענחים כאן, ליודעי־בטן, בריחות תבלינים חריפים. מסימטת־המדרגות היורדת אל העמק עולה ריח גללי החמורים הרבוצים, פקוחי עין גדולה, בחצרות עגלוני השוק.
השעה כבר מאוחרת, ואין יודע מהיכן תופיע הרוח הרפה, המסייעת לתנומה. פיהוקים וקללות עולים אל אמנון, מלוּוים בגעגועי צחוק. הקולות מצטרפים לחידה שהוא אינו שׂשׂ לפתרה. עולם ששׂפתוֹ עלומה. השמים ללא ירח – כתם ששוליו מסתפגים בגגות הנמוכים.
באים, משתופפים לישיבת־עראי ויוצאים. יש המשתהים בעמידה, בוהים בחלל, מלחשים דברים אלה על אזני אלה, מעשנים סיגריה ומושכים בכתפים לֵאות. השתיקה מיגעת. רק מַרגוֹ מביאה לכאן, ללא חשש, את קולותיה ואת עליזותה. זו טבעית היא כאן כאֵבל. יש מי היודע לחזות את כל תהפוכות העונה הקרובה, ולא מעטים הם, להפתעתו, החולקים על תחזיותיו.
אני מביט אל וידה שהופיעה פתאום. אנו אומרים זה לזה דברים של מה בכך, שותקים. סרבוּלה מעיק יותר מבכל פעם אחרת. אני מאשים את שמלתה שאינה גזורה יפה לגופה, ובכל זאת איני יכול שלא לתמוה על כך, שהרי “הצרפתיה” לא הקלה בחשיבותם של בגדים ולא העֵזה לצאת מן הבית ברישול כלשהו. אפשר ולא השמלה אשמה בכך, אלא מצויים סימנים אחרים, סמויים, שטרם גיליתי אותם. איפורה לא חיפה עתה על גילה. קמטוטי־צואר וקפלולי־גרון שיוו לה ריחוק זר. עפעפיה קצרים ורוטטניים.
“ספרי על בית־הספר,” אני אומר לאחר שתיקה ארוכה.
“אין מה לספר. אין חדש.” שפתיה, המשוכות באודם, נעו ביגיעה דוחה.
“ספרי לי על התרגומים שלך. מה חדש?”
“אני עובדת מעט. הכל עסוקים בסוף שנת־הלימודים. פאפא עקשן ומתוַכּח על כל תג. איני יכולה תמיד להסכים להחלטתו, ואין זה פשוט יותר…”
“אני מבין, גברת סבאן.”
אשה מכוערת ישבה לפנַי על כסא נמוך, ואני חיפשתי את המורה המולכת בגן־הגפנים ובאולם־הענשים של הדוקטור סבאן. התקשיתי להבין את הערתה האחרונה. מהו שהיא מצטערת עליו? לא התכוונתי לשאול שאלות. אלה יוליכו אל עולם חרב, אל ארץ שאין לבוא בה עוד. רק עיניה היו יפות ובּוהקות באפלולית שבחדר, אך לא היה בהן עוד להציל דבר.
היא שאלה, לאחר בהִייה אל פני הזרים שסבבוה, למצב בריאותי, ואני משכתי בכתפי. אחר־כך סיפרה שעה ארוכה למדי על כאב טורדני שאין היא יודעת לאתרוֹ במדויק. בכוונתה לפנות אל מומחה, על אף מחאותיו של פאפא סבאן. אין לזלזל באותות אלה, אף כי אין ליחס להם יותר משיש בהם. הכאבים תוקפים אותה בלילות. אין מקומם קבוע. האין זה מפתיע?… כמה זה טיפשי…
לא ידעתי מהו שהביאהּ אל שטף מליה שגבר ועורר בי סחרחורת ודחיה. לבסוף אמרתי שעליה להניח לכל הרוחות את בית־הספר לכמה ימים ולנוח. היא חייכה חיוך רופס, כאילו ציפתה לאות־עידוד זה והודתה לי. הוספתי כמה דברים של מה־בכך כדברים אלה ממש.
האפלולית שבחדר חיבלה בפניה. כפות ידיה נבלעו בדמדומים. הכל ציפו להוראותי, ואני לא אמרתי דבר.
“אם תהיה צריך למשהו…”
“איני צריך לכלום.”
“אמרתי, אם תהיה צריך.”
“מַרגוֹ עושה הכל.”
“מי זאת מַרגוֹ?”
“אני מודה לך, גברת סבאן.”
(לא ייתכן שלא גילתה את הזעם האוילי שבגרוני. אני נוח לכעוס בזמן האחרון.)
מַרגוֹ עלתה והדליקה את האור בלא ששאלה את פי. הקולות ניערו לחיים חדשים, אלא שעתה בא מנין הזקנים מבית־הכנסת שבשכונה הישנה ודחק בנשים שתצאנה מן החדר.
7. 🔗
אני מוסיף לדפדף ולנבור ברשימותיו של אבא. יש ואיני יכול לפענח אותן משום כתב־היד ההירוגליפי שמרובים בו התיקונים והמחיקות. יש והדברים סתומים, עד שאין לפני אלא ראשי־פרקים המיועדים לכותבם בלבד. מה מצפה אני למצוא בחיטוטי? להיטיב ולהכיר את אבי? מה אמת או שקר בהוָייתו? איני יודע אם שאלה זו ואם מושגי האמת והשקר אמורים בסוגיה זו.
אני ממשיך וקורא.
ככל שאני שב אל הרשימות אני שב אל תמיהותי. יודע אני כי תמיד באה שעה שבה אנו מגלים חידוש בבני־אדם או בחפצים שהיו לכאורה כה מוּכּרים לנו שנים רבות. דיה קרן־אור חדשה לגלות לנו בתפוח־דונג ישן שעל האִצטבה צבעים שלא שיערנום. נפילה מקרית של חפץ יומיומי, ולפתע יתגלה בצליל החדש כמין ישות מחודשת, מסתורית, שעליך ללמדה כאיש זר, ואתה תמה כיצד יכולת שלא לגלות צליל זה, או גוון זה, או ריח זה, לאחר שנים של היכרות.
ישנן חיות העורכות מסעות ארוכים ביותר במשך הלילה. שלא כמותן, אין אני יודע לאן מוליכים אותי מסעות־הלילה שלי. לני מצווה עלי לחדול לעין בכתבים הלא־מוגמרים של אבא. היא מסלקת מהם כל חשיבות. אמנם, מכריזה היא, באחד הימים תחליט הוצאת המפלגה להוציא את “כל כתבי בלוך”, ואז יתפנו החוקרים העייפים להעלות סברות־כרס ליצירותיו של אבא, ויתרצו את כל העדרי הסיומים, וימצאו בודאי הסברים משביעי־רצון. בינתים, מן הראוי לגנוז את כל הטובה הזאת בנפטלין. על מחאתי היא משיבה שבעצם המעשה הזה יש משום הכרה בחיוניותם של הכתבים ואמונה סמויה בערכם, שאילמלא כן היתה מעלה אותם מיד באש.
החתולה הקטנה קיפצה מן החלון ובפרוָתה עמד ריח ההרדוף שבו נימנמה שעה ארוכה. היא הביטה אל השנַים, גיששה על־פני החדר בכפות־רגלים רכות, עלתה על ברכיו של אמנון והתפנקה לה ביללה דקה מתרפסת. אמנון שיקע את אצבעותיו בבשרה. חמימות רוטטנית זרמה בבשר זה. החתולה התנמנמה ושפמה מחייך.
“אתה משתגע שיהיה לך אבא חשוב.”
“נעשה מעשה חשוב, לזכרו של אבא, אם נציע את כתבי־היד של ספרו לאיזה מו”ל. אולי אפנה לרייכנבאך שיעבור על כתב־היד…"
“הנה מעשה שאתה יכול לחיות למענו כל חייך. על אף הכל, אבא יהיה, אי־שם, גאה בך. רק אל תנסה להחזיר אותו אל החיים.”
“על מה את מפטפטת?”
“בזאת שתנסה לחיות בצלוֹ בחדר זה. עזוב הכל. צא אל האוניברסיטה. נסה, לראשונה בחייך, לעשות משהו שנראה לך חשוב. עורך־דין? אתה יודע מה דעתי עליהם, אך אם החלטת, עשה זאת. מעט מדי קושר אותנו אל הזקנים שלנו. נשוֹם עמוק והתחל לרוץ… עליך להגיע לאיזה מקום, וככל שתקדים מוטב!”
לני בזה לי. אולי היא צודקת, שהרי אף אני מטיל ספקות חמורים ברצוני זה. היא מציעה לי לקרוא בספריו של אלרי קוין, או לטעום משהו מאגתה כריסטי, ונדהמת שכל הידוע לי הוא כי הסרט “עד התביעה” מבוסס על אחד מספריה ו“המלכודת” מוצגת שתים עשרה שנה (או יותר) בלונדון.
“מה היה אבא?… שום דבר חשוב בעולם… איננו יכולים לתת לו את מה שהוא לא נתן לעצמו – כבוד. הוא מת. מזמן… לעולם לא יכול היה לבחור לו שעה טובה מזאת. המפלגה תתרום לו מס־שפתים. הוא לא יכול לשאוף לכבוד נעלה מזה. אהבנו אותו? כן או לא. למי זה חשוב עכשיו?…”
היה עלי לזעוק – נחלץ הייתי מתוך קולר שחנקני. שתקתי. הבטתי בסנוניות שהתעופפו בחלון.
לני תחזור הביתה, ואני אחזור לעיין בעתונים שהיא מקפידה להביאם מדי בוקר. לא מלחמת־הבחירות, על כל הפרשיות הסמויות והמסעירות המתגלות בה, מעניינת אותי, אלא מדור פרשיות בית־המשפט. דומה שהחילותי לגלות ענין (למעלה משציפיתי) בזוטות אלה. אני משנן את שמות השופטים ואת שמותיהם של עורכי־הדין המצליחים.
ניחוח גחלים עולה מחצרה של מַרגוֹ מיוחס. אני שואף אל תוכי את ריח הגחלים המזינים את מַגהץ־הברזל הכבד. ריחם חמים כשל שרשים הנשלפים מאדמה ספוגת־גשם. בשׂמים מארץ רחוקה.
8. 🔗
באחד הערבים ההם עלה מיכאל אל החדר הקטן והניח לפני אמנון שחמט זעיר־תבנית המתקפל בכיסך.
“אתה!”
“מופתע?”
“אבא היה צריך למות כדי שסוף־סוף נתראה במקצת.”
“אתה יודע…” הוסיף וחיוך דק רופס על שפתיו העבות והורודות, “אתה עייף. משחק אחד ירפה את השרירים ועצבים. מבטיח לא לנצח אותך!”
הם שיחקו שעה ארוכה, ומיכאל ניצח. הוא ניענע בכתפיו, “בהה, זה יכול לקרות.” הם הציתו סיגריות. “אתה יודע… אבא היה שחקן מעולה.”
“הכרת את אבא?” שאל אמנון.
"מיכאל תלה בו עינים אדומות. התנשם, עד שדומה היה כי ביקש לתפוס, בגופו, את המקום הראוי לו.
“אם הכרתי אותו!… הו, בחורי, זו מלה גדולה! דיברנו כמה פעמים… באחד הימים נשב בהרחבה ונדבר על כך… ויש על מה לדבר… החלטת להישאר בעיר?… האם כל זה מספיק כדי לומר שהכרתי את אבא?… האם את לני אני מכיר? האם את עצמי אני מכיר?…”
הקיש באצבע כמי שמטיל ספק בקיומה של כל ממשות, ובכשרו של האדם להגיע אל הממשות העומדת כביכול נגד עיניו. אמנון לא יכול שלא לגלות בביטול זה גנדרנות אינטלקטואלית שלא מצא באיש זה עד הנה, ושלא היתה נעדרת חן. מאחר שהקיש באצבע, נתחלפה תנועה זו לתנועת מוני השטרות. הוא הביט אל אצבעותיו ואמר:
“אתם תקבלו מן המפלגה פנסיה מסוימת…”
“האם זה מוכרח להיות עכשיו?” שאל אמנון ונפנה אל החלון.
“כך אומרת לני,” המשיך מיכאל. “עדיין לא קיבלנו את המסמכים המאשרים.”
הוא שב והצית את הסיגריה שכבתה, ונראה היה כי העדרם של המסמכים גורם לו עינוי מפורש שאין בכוח מזגו להסתירו.
“יש לתבוע מן המפלגה פנסיה מתקבלת על הדעת. אני יודע שאתה בז לכל הפרשה הזאת – ומי אינו בז לה! – שאינך מבקש לעשות כסף ממות אבא – ואיש מאתנו אינו מבקש לעשות זאת!… אלא שאַל לנו לשכוח שהמפלגה עשתה כסף מאבא ואין למכור אותו בזול…”
רק עתה נתחַוורה לאמנון מטרת בואו של מיכאל. הוא אף קיפל את לוח־השח הזעיר שלא היה בו עוד כדי לשמש עילה לביקורו. קולו היה מתון, ורק מלים מסוימות הודגשו בהקפדה.
“לא, אינני מאלה שבזו לאבא על שפנה אל המפלגה. אבא היה רשאי להשתטות בכל דרך שנראתה לו. כולנו עושים זאת במידת הכשרון המצויה בנו. הכשרון הוא מין מצפון (שהייה. נשימה עמוקה, הרוָחה). אני בטוח שמישהו כבר אמר זאת לפנַי… כן, אבא רשאי היה לאבד עצמו לדעת כל השנים בדרך המקודשת עליו ביותר, והוא עשה זאת – ואין מי שלא יודה בדבר! – בכשרון־משחק ממדרגה ראשונה… אני יודע כי זאת עבודה מלוכלכה… אך אבא עשה מלאכה שהאמין בה וישרוֹ קינח (הוא שמח למלה זו שנזדמנה לו), אם מותר לי לומר, את הזוהמה הזאת שקוראים לה פוליטיקה… איני יודע מה היה קורה לו המשיך לשקוע בתוך החלאה הזאת… אולי היה מחליף עורו – אולי היה עורו מתחלף מעצמו. הוא מת בשעה הנכונה, והאמן לי, אמנון, שאינני גס רוח…”
“אתה יכול להמשיך, מיכאל.”
“ובכן… במה דברים אמורים… רגע, במה עסקנו? – כל מה שרציתי לומר הוא שאל לנו להקל על מזכירות־הכספים של המפלגה.”
“אתה מתכוון להגיע עד לבית־המשפט?”
“האם לא יהיה זה לטובת שמו של אבא…”
“למַה אתה רומז?” התקרב אליו ואיום בקולו.
“דומני שיותר מכל איש אחר במשפחה אתה הוא המבקש לעשות לו שם… לא, אַל פחד. המפלגה לא תעֵז להגיע לערכאות בעונה זו… רק אל ידַמוּ בנפשם שאנו עשויים מחומר שביר… רק לא זה!”
“דבּר לענין. מה רצונך ממני?” קץ אמנון במלל.
“ממך!” כמעט נצטווח. הוא משך בכתפיו והבליע: “תן לי לפעול בענין זה ועמוד מן הצד. אם תתבקש לחתום, עלי לראות את הטפסים. זה הכל. אין זה הרבה, מה?”
“לא, אין זה הרבה.”
אמנון נפנה ממנו. רק עתה חש כל כבדה של העייפות שנצטרף אליה שאט־נפש.
“עשה כל העולה בדעתך. אני איני קיים.”
מיכאל סירב להאמין בנצחונו המהיר. הוא ביקש לחבק את כתפיו של הבחור, או לחבוט עליהן בידידות גלויה, אלא שעצר ברוחו ואמר: “אתה נבון הרבה יותר ממה שלני משערת. מי יודע אילו הפתעות עוד מזומנות לנו ממך…”
הוא הוציא מתיקו ספרים ואמר: “השגתי כמה ספרים שיעניינו אותך. קום והתחל להרעיל בהם את עצמך… משפטים… תוך זמן קצר תתקשה להכיר את עצמך. רק אל תקפא על שמריך, בחור. בעט ופרוץ קדימה!”
באויר עמד ריח של חלב חמוץ.
9. 🔗
הערב ירד. ערפל דק ומהביל נתלה על הבתים ועיוֵת את קויהם. אין זה חזיון נפרץ בימי־חמסין כאלה, וזיסקינד, שגופו היה גדול מכדי שירוַח לו בישיבה על שרפרף, קם להסביר תופעה זו באזני הנוכחים. הכל הוסיפו דברים על מזג־האויר ועל מיחושי העונה.
היה יום אחרון לשבוע־האבל, וכל מי שלא מצא פנאי לבקרו עד הנה מיהר לפרוע חובתו. מַרגוֹ ולני הגישו קפה שחור, והחבורה הקטנה נתפטפטה, מענין לענין. נתוסף צחוק לצחוק, עד שנצטהלו האנשים והתחילו חוגגים מאורע סמוי. אמרו דברים על בלוך האדם ועל בלוך היוצר. האדון וייס לא מיעט מן האיש תארי־חשיבות והרקיע עם החבורה אל ימים אחרים שבהם היה האדם שלם עם עשייתו. איש לא הבין את דבריו. הכל ניענעו בראשיהם. נאנחו, נשתתקו וציפו.
וייס התעשת, כאילו חש את מלוא האחריות שהחבורה הקטנה מטילה עליו, סילק את משקפיו (מאימתי מרכיב הוא משקפים?), תקע קצות מוטותיהם בין שיניו, ואמר: “יש תפוחים המבשילים לאחר קטיפתם… הוא הדין באנשים גדולים שאין אנו מיטיבים להכירם בחייהם…” שיעול סכר את גרונו. איש לא ירד לסוף כוונתו.
לפתע, בלא שנתנה דעתה על כך, עלתה החבורה על שדה־מוקשים. זיסקינד הרים את קולו (ידיו מתרוצצות בחלל, ורוקו ניתז על סביבותיו) והכריז על תרומתם של פועלי הארץ בבנין הארץ וחשיבותם של כל בני־העם בגירוש הכובש הבריטי. נתמוללו נושאים שונים ונתרעשו הרוחות. משנוכח וייס, לתדהמתו שירד מגדולתו, נצטוַח, אגב שפשוף עיניו באגרופיו: “קבלן קולות שכמותך!” זיסקינד השיבו שאין הוא בוש במעשיו, שהרי מאמין הוא ביִעודה של המפלגה. הוא הדגיש, שאין הוא מקבל כל טובת־הנאה, התנדבות טהורה, אידיאל הבוער בלבו…
הדוקטור סבאן מסלק את משקפיו הכבדים ושואל, בקול שאינו נשמע, אם זו השעה…
זיסקינד אינו מרפה משליטתו וזרתו מעַמקת את פקעיות צמר־הגפן באזניו. “כל שעה יפה לויכוח על ערכים. אין שעה יפה מזו לזכרו של מורנו, הסופר בלוך – ואל ישתיקני אדוני בגינוני טקס…”
רפאל קייזר, צעיר שאינו צעיר עוד, ומי שהיה הסטודנט הנצחי של השכונה ועתה מן הסתם מנושאי תיקו של זיסקינד, הינהן בראשו ומשך בכתפיו, הכל לפי הבעת פניו של זיסקינד. פעמים התעשת והוסיף מלה או שתים שלא היו אלא הד סופי־דבריו של אדוניו. עיניו טרוטות וממצמצות.
תרנגול רב־צבעים טייל לו בטוחות על המעקה. צידד ראשו אל עבר הדברנים, נתקרקר בגאוַת־בוז והמשיך בהילוכו הקרקסי.
משהותר הסוס השתוללו נוסעיו והמרכבה איימה להתהפך. וייס נטל את כובע־הקש והסתלק חפוי־ראש. יציאה זו שיחררה את הנותרים מהחובה לדקדק בלשון העברית. הכל נתרווחו במושביהם. אמנם רפאל קייזר ביקש לתפוס מקומו של וייס ולהעיר על שיבושי לשון, אלא שאישוני אדונו שרפוהו לאפר. הוא לא רמץ עוד עד לסוף הויכוח. לא נותר לו אלא לנענע בצוארו, שמיאן להוסיף ולהתימר, ולקטול יבחושים מדומים שעקצוהו.
עלה עפיפון בחלון ואמנון שׂשׂ להופעתו כמוצא חפץ חי להיתלות בו. עקב אחר המראותיו ונפילותיו הפתאומיות שהסתיימו בזינוק־המראה ראַותני המושך אחריו זנב־נייר מתולתל. עליזות צבעונית צפה וטובעת, צונחת ומתאוששת בשמי הערב הנזרעים כתמי־שחור. לאחר שעה קלה כבה היום והעפיפון נעלם. זיסקינד המשיך בנאומו וסבאן, שנפל ממרומיו, צייץ דברי־מחאה.
באה הגברת וידה (שפתיה יבשות, שערה לא סדוּר) והניחה ידה על כתפי אביה. פניו של זה נרגעו. קם ופיזר את רוע־הלב, שנתעבה אגב ויכוח, בבדיחה מוכּרת, והכל נענו לו בצחוק. אחר־כך השתתקו והתפזרו.
זיסקינד נעצר ליד אחת מתמונות השמן הקטנות, כאילו נתגלו לו בה מראות בלתי־אפשריים. מַרגוֹ קרבה אליו ובידה ספל קפה שחור. בתחילה סירב, ואחר־כך – לטענתה כי מנהג מקובל הוא ללגום קפה שחור עם האָבל – ביקש קפה ללא סוכר והבליע כי חולה־סַכּרת הוא.
הרי לך חדשות, הירהר אמנון, זיסקינד הגדול חולה־סַכּרת. לרגע נפל בעיניו האיש כבד־הגוף ונתדלדל. התבונן בו וראה כי צוארו מתקמט ומתקפל. אנו מסכינים עם מכרינו, ולפתע – בשורה! – ולפנינו קמים אנשים אחרים, כמעשה הגוֹנג המשנה באחת את כל אורותיו של התיאטרון.
משיצאו אל מרפסת־הזכוכית, כרך זיסקינד יד ארוכה לכתפיו של אמנון ושיבח את כוונותיו ללמוד משפטים. אמנון חילץ עצמו מלפיתתה של הזרוע וביקש להוציא קול. זה הושיט לו: “מיכאל בגד בך והלשין.” הוא צחק וחשף את שיניו הצהובות הרכובות אלה על גבי אלה ואחר־כך העביר אצבעותיו על עיניו שנתעוותו בכאב. לבסוף התחיל מפיח בפיו על שמשות החלון, ואצבעו העבה, רחבת הצפורן, תיוותה עליהן כתב־סתרים.
“אנו זקוקים למשפטנים… למוחות חריפים…”
כשעמד על הסף שלף עפרון קופי ואמר לבעלת־הבית: “אם האדון בלוך השאיר חובות, אנחנו משלמים הכל, גברת.”
“אדון בלוך שילם הכל ולא שבר כלום. בן־אדם טוב באמת, אדון בלוך.”
“אמרתי: אם!” נזעם זיסקינד. כל כך רוַח לו מצעקה זו, עד שסיימהּ חיוך דק.
“זה בסדר, אדון. זה בסדר גמור.”
“אם תצטרכי שכן, נדאג לך. לא תפסידי כלום.” הוא ביקש למשוך בשרווליותיו המעומלנות, והן לא נמצאו לו הפעם.
“האדון, בנו של האדון בלוך… יגור כאן בינתיים…”
ביקש האדון זיסקינד כוס מים להדיח את טעם הקפה שדבק לחכּוֹ. רפאל קייזר האיץ באשה שתגיש את כוס המים לאדון זיסקינד שטורח היה בשליפת פקעיות צמר־הגפן מאזניו.
מבתי־הכנסת עולות זמירות. כליון־נפש ללא מלים. נעימות העומדות, בזכות כיסופיהן, כהוָיה חלומית. אמנון מנסה להצטרף אל הזמירות. זמזום, עצימת עינים, כתף נרעדת. בשבת (כמה רחוקות השבתות הללו!), עם הסעודה השלישית, הייתי יושב עם אבא ושר עד חשכה. לא ניתן להבחין בין שמחה לבין כמיהת־עצבות. ערבית, הבדלה, ואליהו הנביא, ואיש חסיד היה בלי מזון ובלי מחיה, ואמר ה' ליעקב.
מכאן ולהבא לא עלה בדעתי לקדש שם אלוהים שלוש פעמים ביום. דומני, שאף אבא לא היה מצווה עלי לעשות זאת. מלאו ימי האבל, ועוד היום אלך אל הסַפר שיגלח את זקני. אמא לא תדע דבר.
וֶנטורה מקציף את לחיי בסבון פלמוליף סמיך וריחני. פניו, בראי שלפני, מחייכות, עיניו ממצמצות ואינן מצליחות להבריח את הזבוב הטורדני שלא נטפל אליהן.
אני מהרהר (עיני כבר עצומות ונחירי רוטטים מן הבשׂמים); אנו מוזיאון לאיסוף תמונות מתות שבדרך־קסם הן שבות לתחיה ופועלות על חיינו כיֵשוּיוֹת־של־ממש, ואחר־כך שבות הן ומיתַייקות בארכיוֹן המאובק ומצפות לאות שרירותי חדש שאולי יינתן באחד הימים.
לו היתה לי נפש של משורר, הייתי פותח ושר: “הו, מחוז־ארץ עגום, שכונה מסכנה!” או משהו בדומה לזה. היו עמי דמעות, אך אני, שהתכוונתי להתחיל בלימודי המשפטים, לא אוכל עוד לבכות בכל שעה שתיראה לי. מכאן ולהבא עלי להרגיל עצמי לדעה צלולה.
לוֶנטורה מטאטא־קש קטן להבריש גבות לקוחותיו. הוא חובט קלות על כתפי. עפעפיו רועדים.
במרפסות כבר ניצבות צנצנות מלפפונים מתובלים בשוּמרים, עלי־גפן ופלפלונים.
נסירת צרצרים בחלל החם.
ברחוב (חלונות המשקופים עשויים זגוגית צבעונית, קאליידוסקופים של פליאה) אני פוגש במוישה מוכתר.
“מחרתיִם בערב יקדשו את הלבנה,” הוא אומר.
ודאי טעה בי. אני מביט בו כבמבשר.
“מחרתים,” אני חוזר כעל סיסמת־סתרים.
הוא מזדקף, שולף מטפחת אדומה וגדולה מאוד ורוקק אל תוכה. דם?
10. 🔗
הסופר הלאומי רייכנבאך כיעכע ופטר אותי בגניחה. ניענע בכתפיו וקיפלן כעוף הנוחת בזהירות על חודה של אנטנה וצייץ: “לא יהיה מו”ל לספרו של אביך. כמה חבל. לא יהיו קונים. פני הדור כפני הכלב." עיניו נעצמו והוא לא פקחן עד ליציאתי. משסיפרתי כך ללני, נזעמה: “למַה ציפית? לאישור? להמלצות?…” והלכה להצגה יומית.
לאחר שבוע התקיימה השיחה הבאה ביני לבין מיכאל במשרדו:
“פתח ושפוך כל מה שעל לבך.”
“בטוח שאינך רוצה לעשן?” (משמצא את הגפרורים, נתרווח ופתח ללא היסוס.) “בוא ואפתיע אותך, ילד. איני זוכר מתי, אבל באחד הימים פגשתי את אבא. הוא היה במצב־רוח מרומם וגילה לי כי סיים חלק ראשון בספרו, והוא מבקש לשמוע את דעתי. דחיתי אותו בקש. אחר־כך דחיתי אותו בכל כוחי. ידעתי מה פירושה של חוַת־דעת – אם אוֹמַר את האמת, מי ידע מה אתחייב לומר, אם אשׁקר… אך למה, לעזאזל, יבקש ממני לשקר לו. כפה עלי, ומה יכולתי לעשות? קראתי את כתב־היד.”
אצבעותי רעדו. איגרפתי אותן. מיכאל התדשן בעשן והתחבט כיצד ימשיך.
"ומה מצאתי שם, אלוהים שלי, מה מצאתי! הוא מדבר שם על תיקון חיי העם, וכשמדברים על כך, אני מאבד את קור רוחי… הוא מבקש להדריך את העם, איזו תמימות!… להטיף לו מוסר – לשכנע אותו או לזעום כנגדו – איזו תפלוּת! בזבוז של מרץ וזמן… אשליה נוראה…
“מה אמרת לו?”
“מה יכולתי לומר לו?”
“את דעתך!” צעקתי, אף כי לא התכוונתי להגביה קולי.
“את האמת?” קיפל את אצבעותיו כמי שמוחץ יתוש טורדני.
“זאת הוא ביקש ממך, לא?”
“אל תהיה שוטה. זאת בדיוק ציוה עלי לשכוח. אמרתי לו שהדברים ראויים להישמע (מדוע לא? אנו אוהבים להתעלות!) אך יש עוד, לדעתי, על אף מיעוט ידיעותי באמנות, לסלק מהם את הניסוח האישי מדי וכו'. מאז מיעט לדבר אלי. איבדתי איש שמעולם לא היה ידידי…”
“מצטער?…”
“כן. צר היה לי, אך לא יכולתי לרחם עליו. איש מסונוָר. אכול פתגם ומליצות. אדם שכול המאמין שהכל שכולים כמוהו – עוָרון מדהים, אני אומר לך…”
הוא השתתק, ואגרופו ביקש סדן להיחבט בו. משלא מצא, תקעוֹ בין שיניו. סנטרו רעד כאדם שהפתיע עצמו בחריגתו הפתאומית משיווי־משקלו ואינו יודע כיצד לשוב אל מסילתו הכבושה. הוא מדד את החדר הלוך ושוב, יִשר תמונה של גוגן על צירה וחיפש תשועתו במראות שגילה בחלון. מאחר שנזדמן לצד הכיור החלוד, שטף את פניו וידיו בקפדנות יתירה וסרק את שׂערו המדובלל.
“מאז לא הוספתי לראותו, והוא לא הוסיף להראות לי פרקים מספרו.” קולו נחלש. סיגרייתו כבתה בין שיניו.
“מדוע אתה מספר לי כל זאת?”
“סתם. כדי להשתעשע!” זעם. “נדמה לי שלא הצלחתי, על אף הכל, להפתיע אותך.”
משכתי כתפי.
“אז זה מצוין. זה כל מה שרציתי לומר – ויש לי זכות לומר זאת! (נזעק לפתע, כמבקש להכריז על חשיבותו בחדר זה). אתה רשאי להעריץ את אביך, לאהוב אותו, אך אינך יכול לזעום שלא הכל עושים כמוך… רק אל תתבסם מעצמך – כך עשה אבא. וכך איבד את עצמו… פקח עין, פקפק. היֵה תמיד הילד השמן והמכוער של הכיתה… הילחם… רק לא היסח־דעת…”
הוא ישב זמן רב בכורסת־העור, ידיו על שולחן־הכתיבה ועיניו בגגות הנשקפים מן החלון.
“מצא בי ידיד… (שהייה ארוכה) אנו משפחה קטנה. אל נוָתר בקלות־ראש איש על רעהו.”
“למה אתה מצפה,” אמרתי ולא ידעתי למה כיוַנתי.
“איני מצפה לכלום, אך איני נותן לשום דבר שיפתיע אותי.”
“כל התורה על רגל אחת,” ליגלגתי משום־מה.
הוא תחב יד גדולה בכיסו ויצא לבית־השימוש. משחזר, נפנה אל קופת־הבטחון, שהיתה האבזר המבריק והחזק ביותר שבחדר, וטרח בתיקים שנזדמנו לידו. נשתכחתי מלבו ונותרתי עם מחשבותי. מפניו שנאטמו למדתי: חסל סדר גילוי־לב. לעולם לא נשוב לענין זה שאליו נתענו בלי משים. עתה אין לי אלא לתמוה על זעמו, על לשונו הרוהטת שלא הכרתיה עד הנה. היה בכוחה להגיע אל לב המאזין. הרי לך הפתעה.
פניתי אל החלון: ציבורי גגות־רעפים, גגות־פח ואחוריהם של בתים פרומי־גפים, חבולי אגף. קירות מנופצי־טיח גילו לבניהם, ועליהם השתרגו צינורות־ביוב חלודים. כת של תרנגולות נברה ברעבתנות בערימת פתותֵי־נייר שהובאה לכאן מאחת הכריכיות הקרובות. גרוטאות נתגבבו אלה על־גבי אלה לצד שלד של מכונית שבו שיחקה עדת תינוקות צווחניים. מעל לכל עמד ריח של שריפה. עיפוש של אספלט נמס, או זפת מבעבעת שנתרבצה במים. נשוֹם והקא.
הוצאתי סיגריה מקופסת־הכסף הפתוחה לפניו. הוא לא הביט אלי עוד. ידיו הלבנות מקַוקוות היו באדום־ירוק על גליונות משובצים. דומה היה שאיני קיים לגביו בחדר שעיפושו עתה מבחיל ומסחרר. עישנתי והטלתי את האפר אל מחוץ לחלון.
ומוזר: לא אדע מהו שקירבני אל האיש הסגור שקרחת מתבשרת בפדחתו. דבריו לא נתקבלו על לבי, אף בזתי להלך־מחשבתו המתימר לפתור כל קושיה בהתדיינות שחצנית. לא יכולתי שלא לגלות את רתיעתו המפורשת מאבא ואת הנאתו הקרתנית מניפוץ תמונתו כפי שנצטיירה (לדעתו!) עד הנה בדמיוני. עם זאת, רתיחתי צימצמה – ולעולם לא אבין כיצד! – את המרחקים שנתפשטו בינינו במשך שנים.
הוצאתי קול. הוא הרים ראשו, והנה צבע עיניו שונה מכרגיל. עינים בהירות ופשוטות, כמעט ילדותיות. לחייו מעוגלות, וסומק־של־ריאות בשוליהן. הבטתי אליו כאילו ראיתיו עתה לאחר פרידה ארוכה.
“אולי, בכל־זאת, תבוא אתנו לסרט?”
11. 🔗
אני מסתכל בפניה האילמים של אמא כדי לפענח את שפתם. פניה מתים. רק שפתיה מתעוותות (חיוך?). עיניה חיות ורחשניות, כאילו שייכות הן לגוף אחר, ומעידות על קיומה. הדוקטור פרלוב מבטיחני כי עיווּת־שפתים זה ייהפך בקרוב לחיוך־של־ממש, והחיוך יתחלף במלים. האֵלם שלב־בינַים הכרחי הוא, ואין בו כדי להפתיעוֹ. אני מביט אליה ולוחש את דברי, והיא, כמארץ זרה, רק שולחת בי עינים. השמש מנַמשת את פניה בזהב. חנוט קדמון. אני מעביר אצבעות על־פני לחייה. בילדותי הייתי מעביר עליהן לשון.
לני משתעשעת יום־יום בכובע חדש הנמדד לראשה של אמא. החולים מתקהלים ומכריזים על יפי הכובעים מוזרי־השולים, או עמוסי־הסרטים. אמא מסתכלת בנקהלים, מלחלחת שפתיה. לני נותנת צבע על פניה של אמא ומשיחה עמה בדברים של מה־בכך. אין דרך טובה מזו להשיבה אל החיים. העלוָה הכבדה מכתימה את אמא בכתמים ירוקים־כחולים.
לני מעסה את צוארה הקר של אמא, ופרידה אומרת כי אין בכל כל תועלת. הדם בגופה של הגברת בלוך זורם בקצב הידוע יפה לדוקטור פרלוב, והוא לא ציוה עיסוי. לני מעסה את צוארה של אמא שעה ארוכה מאוד. אמא אינה מוחה. לני מסלקת את הסודרים. הבשר מַוריד בשמש. פניה של לני אינן עצובות. דומה, משיצאה אמא אל הגן נוצקו בלני תקוות חדשות. היא מפטפטת עם אמא על הריונה. עיני אמא מזדגגות. יש והן מוארות כאשנבי־משקוף בזריחה. יש והן מצולהבות בזהב.
מה מבשרים פניה החתומים של אמא?
האור החזק חושף בהן מהמורות ואוצל לה מראית של כובד. החוָרון מקַמֵח את הבעותיה הסתומות. צלקות זעירות, שמעולם לא נגלו לי, רחבו, העמיקו וחיספסו את רקותיה. לחייה נתמעטו, כשל אדם המזין עצמו בבשרו. יש חפצים פגומים שהם שלמים על־פי דרכם, וכזאת היא אמא.
אצבעותיה כפיסים דקים ושקופים, מחודדי־קצה. אמא ולני גוזרות מגזרות־נייר. יש והן פרחים מוזרי־כותרת, יש והן טוָסים מופלאי כרבולת וזנב. פעמים נגזרים כוכבים שכמותם מתגלים לנו רק בחלום.
“אני משדל את אמא לצאת את העיר,” אומר אני ללני.
“והיא אינה שומעת. אינה עונה.”
“אחזור על כך עד שתבין. נמכור את הבית.”
“דברי חכמה. אך עליה להסכים תחילה.”
“ואם…”
“היא תדבר. היא תדבר, ילד – אל תבהל – היא תדבר…”
“כן, ודאי…”
“אני מבינה את ההגיים הילדותיים שלה. רק התבונן בעיניה.”
“ואת עושה זאת?”
“ודאי שיש למכור את הבית,” ממהרת לני להוסיף.
“היא תסכים… לחוף הים… בית קטן… או חדר בנוֵה הורים… הרבה מאוד שמש… שקט… סוף־סוף… זה היה צריך לקרות מזמן…”
“שום דבר אינו צריך לקרות לפני שהוא קורה. המשך לדחוף את אמא וסַפר לה על העתיד שלך.”
אני מסיע את כסא־הגלגלים אל מתחת לעצי־הזית העתיקים הנשמרים כאן בקפידה רבה. האדון פרלוב מבקש לשווֹת ממדים של זמן למעשיו ולמוסדו. הוא דוחה את הגירסה שמוסדו הוא בן עשר שנים בלבד ובעבר היה ביתו של אפנדי אחד שנמלט מן המלחמה. פרלוב ציוה לטעת עצים וקקטוסים אכסוטיים המבשרים ישוב־דעת ורוב־ימים.
אבא מת, ואמא אינה יודעת שבעלה מת. למענה (אולי?) מת אבא לפני זמן רב, לפני שהתגרשו, לפני שפרצה המלחמה הגדולה. האם אהבה אותו? לו ידעתי זאת! רשאי אני להתבסס בהשערותי על קלסתרי־הפנים שבתמונות־האלבום המעטות. ממיעוטן יש להסיק מסקנה חלקית לתשובה שלילית. אך בידוע שקלסתרים צחקניים, או מאושרים, אינם אלא פרי כשרון עשייתו של הצלם. מה נותר מכל האהבה? רמץ של מרירות. אדישות מעוררת שאט־נפש.
מיעטנו לדבר.
אני מתבונן בפנים השקטים: מפה אילמת. אני הוא הנותן בה חיוּת, סימנים ומראי־מקומות. פניה עטויות דממה כמסכה חסרת־פשר. אני הוא המשייך אותה מפעם לפעם לעולם־דמויות אחר. העדר־המבע שלה הוא פתח לשלל צורות ופרצופים המתחלפים עם כל תנועת־יד כבתיאטרון־ילדים צבעוני, מרוחק, זר.
אני מעביר את אצבעותי על שׂערה המתדלדל, מחליקו על מצחה המקומט שעורו מתקלף, על לחייה הרכות מאוד. פתאום אודם מוזר פורח בהן. אותה שעה אני מביט בעיניה הרחוקות. עיני אמי הן זגוגיות צבעוניות שזיתים צומחים בהן. אזנים חיורות מציצות מבעד לתלתלים, רק בדליהן אדומים, כתותים אחרונים שנותרו בעץ שעברוהו זאטוטי השכונה. לסתותיה הגרומות מסתיימות בסנטר דק, כמעט מיותר, המתעקם בקצהו כמין עוקץ. שפתיה מובלעות בפיה. אני זוכר באמי פנים מעוגלות מאלה. ראש צבעוני שתימר מתוך צואר חזק שפימתו הסתירה תמיד את עורקיו. עתה שוב איני יודע מה הם פני אמי. אני חופן, בכפות־ידים מאוחרות את פניה חסרי־החיות (מעשה שלא עשיתי מעולם, שלא העזתי לעשות מעולם) ומבקש לנחש את מחשבותיה, לגלותה כחידה, לרגל ארץ זרה. שתיקתה ואבריה המתים מקילים עלי מעשה זה.
האם יהיו אלה ימים שאוכל לגלות בה כל שהוסתר, כל שנדחה, כל שהוברח אל הפחד, אל השתיקה, אל העמדת־הפנים? אני יודע כי מיעטנו לדבר, ולא זו השעה להטיל אשם באחד מבני־הבית. יש היודעים לדבר ויש היודעים לשתוק, ואיני בטוח עתה אם שתיקה זו שלנו אינה פוריה ומלאה מפטפוטיהם של רבים אחרים. אני אוחז בכתפיה שנצטנמו ומסַפר לה את חיי. אני מספר לאמי על השנים שרחקתי ממנה במשרדים שבשפלה. אני מעמידה על חשיבות חברות־הביטוח בעולמנו החדש, חשיבות שודאי תגדל עם התפתחות הארץ. היא מחייכת או לא מחייכת מתוך החרשוּת הנצחית. אני מספר לה על העתיד, על הסיכויים, על הקיץ, על חשיבותם של עורכי־דין בחברתנו. אני מוליכה אל תוך השמש ובטוח שהיא אסירת־תודה לחום המעיק.
אני מביט אל אמא. כחוקר במעבדה אני עוקב בקפידה דקדקנית אחר כל שריר בפניה, בגרונה השרוג, באצבעותיה הדקות והגרומות. למה אני מצפה?
לני מופיעה וחותמת חתימות צבע בפניה של אמא ומַזה עליה מי־בושׂם. אני מבריח את אמי מן הצל אל בריכת־שמש אחרת. אני סובב עם אמי ואומר לה דברים שמעולם לא שמעה אותם. שאינה שומעת אותם עתה. שלעולם לא תשמעם.
הדוקטור פרלוב קרב אלינו. נרכן והביט אל תוך עיניה.
“בקרוב נפסיק להתפנק, גברת בלוך, בקרוב – בקרוב… כן, בחורי, אני בטוח שמצבה יוטב…”
אדם שלא נותרו לו תמיהות. מצחו חלק ושפתיו רגועות וכולו נתון לפיטום שלֵו של מקטרת. עיניו כמעט עצומות ושפתו התחתונה מושפלת בחיוך שאינו מתרחב. אגב עמידה זו (לפתע החלו אישוניו לדלוק אחר יבחושים רבגוניים המעופפים סביב) מבשר הרופא, כי בסופו של חודש זה יקבל המוסד, כמקוּוה, טלסקופ־חובבים ויהיה במכשיר זה כדי לקדם את שיקומם של החולים שודאי ימצאו ענין רב בתצפית כוכבים, בעריכת טבלאות־תצפית ובניחוש הופעתם של ירֵחים חדשים מסביב לכוכבי־הלכת. הוא עצמו ישקוד, יותר מבכל עת אחרת, על הדרכה שיטתית של חוליו־אורחיו, ירצה לפניהם על חשיבותן של העדשות החדשות ועל מִטרות המטאורים שיש לצפות להם באמצע החודש הבא.
הדוקטור פרלוב נזדקף כמי שרואה עצמו – ולא לפתע! – טבור העולם. עוד סיפר הרופא על הרצאה שנשא במושב האסטרונומים החובבים – “חקר מערכת שביל־החלב כיום”. הוא הופתע שאין האדון בלוך הצעיר יודע על נשיאותו של פרלוב בכנס האחרון של האסטרונומים החובבים שזכה, לדבריו, להתעניינות ציבורית ממדרגה ראשונה. פתיעתו זו גברה עקב חוסר־הענין הגמור שגילה הצעיר בתחום זה. לא נותר לרופא, שתלש משקפיו, אלא להמליץ לפני טירון זה על ספרם הפופולרי, אך המצוין, של בארט בוק ואשתו פרסצ’ילה בוק, על בעיות מחקר שביל־החלב.
שאל אמנון: “מיהו בוק?”
פניו של הרופא אדמו, כמי שמטיחים נגדו אשמה שיסודה באִולת ובצרות־עין כאחת. הייענה לאתגר זה שנצטרפה אליו נימה של שחצנות או אף קלות דעת? לבסוף הפטיר:
“בוק הוא מנהל מצפה־הכוכבים בהר סנט־רומלו של האוניברסיטה הלאומית באוסטרליה.”
“הו, מה אתה אומר!” אמר אמנון.
“אני עוקב אחר עיניה של אמא,” אומר אני ללני שעה שאנו יושבים על ספסל בגן המוסד.
“מגלה חדשות?”
“האם ידעת שצבע עיניה נע בין כחול לירוק ואפור?”
לני אוחזת בכף־ידי וסופרת את אצבעותי. האם מצפה היא להפתעות? לאחר שהייה היא צוחקת. שבה לספור את אצבעותי ופוכרת, בנקישה, את פרקיהן. משהניחה לאצבעותי, אני חובק את כתפה ושותק. אנו מביטים אל אמא המסתכלת בשמש.
“אני לא ידעתי זאת מעולם,” אני אומר.
“לא ידעת, מה?”
“שצבע העינים של אמא…”
“לו הייתי שואלת אותך מה צבע עניבותיו של אבא, היית יודע?…”
גיליתי מתיקות בעיניה של לני.
באחד הימים הבאים הביאה לני מרגניות ובבונָג. הניחה את הפרחים על ברכיה של אמא ונרכנה לצד כסא־הגלגלים. כך ישבה שם שעה ארוכה מאוד.
ושוב שתיקה. לאחר שהייה אני מתמתח על הספסל ומניח ראשי על ברכיה של לני. האור העז מעצם את עיני. אדמומיות חמימה. כתמים של אור וצריבה. אני מצמיד אזני אל בטנה הקטנה ולוחש: “מתי מגלים את תנועותיו?”
“כבר גיליתי. מוקדם יותר ממה שכתוב בכל הספרים.”
היא מניחה על פני את אצבעותיה הבשוּמות. אני נושך את קצותיהן, והיא אינה מוחה. משהו מתחולל בלני. לחישת השרף נעלמה.
אחר־כך סיפרה לי כי באותו יום ביקרה בבית אמא ולקחה את שמיכת־המוך. את שמיכת־הצמר השאירה לי.
שרב, דממה וצרצרים סובבים הכל. במרחקים מיללים תינוקות לצד גורי־חתולים או לצד ביבי־שפכין. מכאן יכול אמנון להבחין בפתלתולת הדרך העולה אל הר־הצופים. כומר חום־פנים עומד אי־בזה, כאתר היסטורי, וראשו המגולח גבוה כמעט כמגדל־דויד.
12. 🔗
ככל שהגביר את מהירות המכונית כן טפחה על פניו הרוח החמה ועירבלה את שיירי ההרהורים ומחתה את העצב. אט־אט, והדבר התרחש תמיד בנסיעותיו, השתלטה עליו מחזוריות חדשה של רצונות ושקיקת־דם אחרת, כאילו פרשׂו לפניו המרחקים מפת־קיום שרק חוק המהירויות הגדולות נותן לה תוקף.
בתוך המראות המתחלפים בראי הקטן יכול היה להתמכר לעולם חדש, שאף כי הוא תואם במדויק לנופים המשתקפים בו, הוא נהפך לחלון־קסמים זעיר המוליך אותך אל עולמות אחרים.
החום מרקיד את ההרים, מזגזג את קוי הרכסים ומעוות את האלונים המעטים שבצדי הדרך. מפעם לפעם גולש עדר בין הסלעים האפורים אל שיחי־העוזרד שטרם נשרפו במדורות־הלילה, או בשרב־הקיץ. על הפסגה יושב כפר ערבי מסביב למגדל, נאחז בו כביתד אחרונה.
רגלו לא הרפתה מדוושת־הבנזין, ומחוגי השעונים נעו בטירוף. בית־הקברות היורד עד לשפת הכביש נתחלף לו בבתי הערבים המעולפים בשׂמים מגרים של עשן, תבוּן וגללי כבשים. ריחות שכרון שלעולם לא יפענחם זר. מעליהם, גבוהה בשמים, הבתולה ותינוקה בשיש. זאטוטים ערומים, או לבושי שׂלמות, מציעים פרחי־קיץ וחיוכי־כניעה. לאחר רגע נתחלפו לו הרים בגיאיות כחולים המבותרים במצוקים ובכרמים ומתפתלים בתוקפנות נחשית אל עמקים. בעיקול הדרך אורב האבק. מחצבות גורסות את צלעות הגבעות, והאבק כבד באין משב־רוח להפיצו אל הגבהים. והנה באים העיקולים, רכב־הברזל השרוף, הברושים, משאבות־המים ואבני־הדרך המסוידות.
לפתע, ואתה שיכור מן הפיתולים, מעורבל הקפות, ולפניך – חאן־האבן על שתי דיוטותיו. חורבה מתפוררת המשירה אט־אט את אבריה. הגזוזטרה כבר שקעה, המדרגות נפלו. על גדותיהן ארנים ועצי בוֹהיניָה לבנים. לאחר שנה־שנתים לא ידע איש דבר על החאן. הדרך הגדולה, שהוא עמד על גבולה, חסומה באיקסי־ברזל, במשולשי־ביטון, בתיל דוקרני, בצמחיה שתלטנית. נחתכה הדרך וירד החאן מגדולתו ולא נותרו בו ניחוח קפה מהביל, עיפוש שמני אופנים ושיחות עגלונים שכולם, או כמעט כולם, מתו כמוֹתוֹ. הצץ בעד למחסומים – ארץ מישור רחבה, מסתורית, צהובה, צרובת ציפיה.
אמנון עוצר במכונית ומצווה על הצעיר שבסרבל הכחול למלא את מיכל־הדלק. כוס גזוז צורב, והלאה על־פני הכרמים, שדות־הכותנה ושדות־התירס הצהובים. יש והמרחק מתנמר בפיסה אדמונית של דוּרה. הזדקף במושב הרך, ובמרחק כבר מיתמרות ארובות בית־החרושת למלט והמבשרות על סיוּמם של ההרים והשדות הפתוחים וקרבתם של הפרדסים וערים.
אמנון התקשה לפרש להיטותו אחר נסיעה מהירה במכונית. בימים יושב היה במשרדי פרידמן לביטוח, או יוצא – כסוכן נאמן וקפדן – לסיבובי המכירות המיגעות. בערבים היה מתאַווה לשבת במכונית השׂכוּרה, לשקוע בכורסת־העור ולהקפיץ את מחוג מד־המהירות אל קוי־הסכנה האדומים. בשליטתו המלאה בהגה מצא רגיעה מהפנטת.
עדי, שנתלוותה אליו מפעם לפעם לטיולי־לילה אלה, אמרה לו: “אתה מטורף.” הוא מציץ בראי הקטן והמחזיר לו את פניה המבוהלות כמעט ומשיב: “זה אינו טירוף. אבל, ימח שמי, אם אני יודע מה זה…”
“אתה רוצה ליהרג.”
“ולי נדמה שאני כל־כך רוצה לחיות… לטוס – למהר – לקלוט… ערב של מאה – של מאה וחמישים ללא כל תכלית ומטרה… זה משהו… זה לחיות…”
“אתה מטורף!”
עדי. מה מעשיה? הילך לבקרה? הוא לא התכוון אלא לעלות אל חדרו הקטן, לארוז את חפציו המעטים ולהיפרד מעל בעלת־הבית טובת־הלב. יגחן אל האשה הגוצה, תפוחת־הלחיים, ישק לה ויאמר: “אני מסתלק אל אמא. זה בסדר? איני יודע… אני חוזר – כלומר, אני מנסה להתחיל משהו… כאן זה לא ילך יותר… יש להשתרש… זו מלה מחורבנת, אני יודע… מה שרציתי לומר, שגמרתי כאן עם כל ה… אין צורך להיות גס, אך נדמה לי שמלה כזאת תעזור לי עכשיו – חה־חה… טוב, אני כבר הולך לעזאזל, אשה טובה שכמוך!… להתראות פעם…”
הוא שלח מכתבים אל בעלת־הבית, אל עדי, אל הפרידמנים. ניסה לשוות לנגדו את פניהם של מקבלי המכתבים. הוא לא יעלה אל עדי. האור פועל על חושיו כמַגב־מכונית ביום־גשם. פרטי המעשים האחרונים נמחים ממוחו. וכך, בתוך ההתרוקנות שזמזומה מחשמל וקצבה גובר בקצב המנוע, הוא מתאַווה ליהפך לחלק מן ההיטלטלות הסובבת אותו.
משנגלו ראשוני אִטלזי־הטריפה, ששלטיהם האדומים זהרו לאחר מכלאות־החזירים הבואשות בפרדסים, לא יכול שלא לתמוה על הבטלה, שאחזתו בחדשי שהותו בשכונה ועל שלא ביקש, אפילו פעם אחת, לשוב אל שעשועי המכונית.
פניה בחול ופניו בשמים. הצבעים המאפילים בישרו ערב צונן. ידיה המקופלות תחת ערפה זקרו את עצמות כתפיה ושיוו לה רוחב שלא היה בה. עיניו, נעדרות־מוקד, נתלו בענני־הנוצה, בשחפים המעטים שנחתו על המים והמריאו בצריחה, בבתי־המלון הגבוהים המהופכים, באַנטנות הטלויזיה הסרטניות, בעצי־הזית המעטים שנותרו על ההר לצד קבריהם של שיכים מכובדים.
הוא לא הסב ראשו וגילה את המראות: המגדלור של יפו, מִתוה־העיר המפותל הגולש אל החוף, שכונת צריפי־העצים־והפחים שאור עולה עתה בחלונותיה. הוא לא ביקש להסב ראשו אל העבר האחר ולהגיע אל ההרים הכחולים, אל מנופי הנמל והדוברות הרקובות שבמים. יכול היה, לוּ ביקש להשתעשע או לתלות הרהוריו בענין כלשהו, לקרוא בשמו של כל בנין, בשמות כל הרחובות היורדים אל הטיילת, בנושאי מודעות־הפרסומת המצוירות שעל הכתלים הגדולים הפונים אל עבר הים. כל המתח שנצטבר בו בחדשים האחרונים הלך ופג. מרגוע מופלא, רפיסוּת גוף, שימוט גפיִם. הוא שמח לקראת השקט והיטמטמות החושים.
לאחר שעה ארוכה נפנה לעֶברה. גופה השזוף הבריק מטיפות המים שטרם נתאדו. היא היטיבה לשחות מכל הנשים שנזדמנו לו בים.
“לא התכוונתי לצלצל אליך וצילצלתי. לא הבטחת לבוא ובאת. החלטנו לא להיפגש עוד, ואנו כמעט ערומים במקום האהוב עלינו ביותר. תודי שזה כמעט טיפשי.”
“כן, זה טיפשי.”
היא נשאה את פניה המקומחות מחול (לחייה נתעוותו) ולא הביטה אליו.
תיירים בנעלי־קש, עברו על־פניהם, ומצלמות מתנדנדות על חזם. צבעיהם צעקניים ושפתם עלומה.
“צריכה הייתי לצאת הערב, וביטלתי.”
הוא לא שינה מתנוחתו ואמר (לפליאתו): “למה?”
“אם אתה שואל, הרי גם אם אסביר – לא תבין.”
“לוּ לא היית באה, לא הייתי כועס. אמרת שלא תבואי.”
“רציתי להסתכל בך.”
“להיוָכח אם השתניתי?”
צחקה.
“אין זה הרבה. איך אני נראה?”
“חיור.”
היא ברחה אל הים והוא הביט אל רגליה הנבלעות בגלים המאפירים. הקצף הלבן כיסה עליה. רק שׂערהּ, כתם־דיו, הכריז על מקום היעלמה. בלי משים אץ אחריה והטיל גופו לתוך המים. פשט ידיו וצף באפלה מלוחה, מתמכר, לאחר זמן רב כל־כך, ללטיפתם השמנונית של המים. צמחים השתזרו ברגליו. זרועותיו הכו במים בתחום־חוף זה, המועד למערבולות, באדנוּת שלא נמצאה לו במקום אחר.
יצאו מן המים ושבו למצוא את תבניות גופם בחול. הערב היורד העניק לשתיקתם צבעים. עדי הניחה ראשה על בטנו. ידיו נתאגרפו על מצחו המלוחלח. השמים פשטו צורות ולבשו צורות – קאליידוסקופּ שהאור מתמעט בו.
“עדי, זה אני,” אמר לה בטלפון וחש בקולה הרחוק את צליל ההפתעה לקריאתו הבלתי־צפויה. “נשבע שלא תנחשי מי זה.” היא ניחשה וקולה, כמדומה לו, רטט. הוא שתק שעה ארוכה, והיא לא הפצירה בו לדבר, אלא שאלה: “אתה עוד שם?” הוא השיב: “בואי לשחות.”
הוא ידע שרק שתיקה זו עדיין יש בה לקרבם. הדברים, פשוטים ככל שיהיו, נהפכים בדרך שאין לשלוט בה, ליִדוי אבנים. השחפים הנמיכו ולא פגעו במים. קריאותיהם נתמעטו. סיעות של צפרים שחורות עטו על הסלעים.
הוא לא התכוון לבקר במשרדי החברה, או ללחוץ ידיהם של המנהלים. מתחייב היה לפרט מעשים, להצדיקם, למצוא מלים שהיו מוליכות אותו לתוך מבוך. במשרדים הלבנים ישבו חברים, שלא אחת מצא עמם לשון משותפת, אך עתה סירב להכריז על קיומו. עבור והחלק, אל תותיר זכר. לאחר זמן תחזור ותאמר דברים, תכריז על הצלחותיך, והם ינענעו בראשם יקפצו שפתים. ודאי ילגלגו, אך משהו ייאכל בקרבם ואתה תגלה זאת במצמוצי עיניהם, בתיפוף אצבעותיהם.
הטיילת הארוכה, הלוהבת בשמש־הצהרים, היתה מסילה נוחה להליכת־סתם. הנשים המתפרקדות על כסאות־נוח – כתמי שמן מבריקים. אדישות מופקרת. הערב שיֵרד יסלק את הסקרנים ואת נחשי־היבשה שאינם באים אלא להעלות עור חדש. כשתבוא עדי יהיה החוף ריק ופנוי מסקרנים. עתה בטוח היה שעדי תופיע אף כי הכריזה בטלפון שהיא “תפוסה” בערב זה.
“יש מישהי אחרת,” אמרה.
היא החליקה מעל בטנו, קירבה פניה אל פניו וחיפשה את אישוניו שניטשטשו בחשכה. קולה לא בישר טרוניה. דומה שרק עתה נתוסף לו אותו צליל של חירות שכה חביב היה עליו ושהעניק תמיד לפגישותיהם אוירה של ידידות מפוקחת. היו ימים שבהם אהב אותה, ימים שנטרף אחר גופה, ימים שהתגוררו בדירה אחת (על אף מחאותיה של בעלת־הבית הטובה), אך מעולם לא האמין שגורלם יכפה עליהם חיי בעל ואשה.
“אם אומַר לך ‘כן’, אני משקר… אם אומַר לך ‘לא’… איני יכול להגיד ‘לא’. יש לי ואין לי…”
“נשארת מסובך.”
“איני יכול לפשוט את עורי כל קיץ. ולמרות הכל, זה כל־כך פשוט. הה, לו ידעת.”
הוא ביקש לספר לה על אֶתי. אולי ייטיב, בדרך סיפורו, לבוא אל אותה נערה שלא היה בכוחו, בכל הימים שהיה במחיצתה, לגלותה, לעמוד על כל סתומותיה. אפשר שבשיחה זו יפוג הערפל, ייעלם.
הוא סיפר על אֶתי.
קולות העיר נתמעטו. החוף שומם, וצוקי ההר, המבותר על גדות החוף, עטה חשכה. במרומי הבתים אנטנות מוארות. במרחק – מגדלור, כגחלילית, נדלק וכבה. לשון־סתרים, מעוטת־הברות, חדגונית. עדי הקשיבה, ואצבעה כתבה בחול.
“עכשיו את יודעת הכל.”
“מעולם לא שיקרת לי.” אצבעותיה שיחקו בשׂער המקורזל שעל בטנו וחזהו. “יכולתי לאהוב אותך.”
“עדי…”
“תן לי לומר כל מה שיש לי לומר…”
"לא הערב – "
“אתה יודע שלא יהיה עוד ערב. אתה צודק.”
הם קמו לשחות את שחיית־הלילה האחרונה.
כשני צלופחים היטיבו עדי ואמנון למצוא את דרכם בין הסלעים שבמים. משושי־סתר הובילום אל המרחק. ללא הגה, החליטו השנַים להרחיק יותר מכל שהרחיקו בשחייתם עד הנה. קצף הגלים נתמעט וצמחיית־הפרא לא עלתה עוד על רגליהם. מעת לעת החליקו דגיגים על־פני גופם. ספינת־דייגים, לחרטומה פנס־דיִג מסַנוור, עברה בסמוך להם. אי־מי זרק דברים, והשנים נופפו בידיהם.
כשחזרו אל החוף השתהתה עדי על פס החול הרטוב, ואמנון הזדרז אל החול היבש להביא את המגבת. הוא עיסה את גבה. גופה נענה לכפות־ידיו. נשימתה כבדה. השתופף, ניגב אצבעותיה אחת לאחת והגיש לה את סנדליה. אחר־כך התלבשו מאחורי הצוקים.
הרחובות הריקים איפשרו לו להדהיר את מכוניתו, אך הוא לא האיץ בה. הוא ביקש לקלוט את המראות ואת פניה (שקטנו פתאום). מהו שמנע את השנַים מלהתקרב? שבריר של הרהור. שיעול. הלאה אל תוך סימטאותיה של יפו. תבלינים תימניים ותינוקות המשחקים לאור החשמל. חנויות אחרונות מוגפות. ארוחה חטופה והשתהות במועדון שבו מנגנים את דייב ברובק (“מִיטש מַיי בוֹי”). כוסית מרטיני. עשן של סיגריות וצלי.
עדי שתקה. קצבה ברגליה את קצב תופיו המרתקים של ברובק. שׂערה הארוך הרטוב שיוה לפניה סבר של ילדוּת. לנגוע בה, ידע אמנון, משמע להישאר הלילה בעיר. ענבלו הכה בגרונו. הוא הזמין עוד משקה. פתאום עלה בדעתו כי מוטב היה להלך בגן־העצמאות, ללחלח את הנעלים בדשא חצות, להשתרע מתחת לדקלים, או מאחורי גדר בית־הקברות המוסלמי.
עדי, המנחשת את הרהוריו, לוחשת כי בונים מלון ענקי בגן־העצמאות. באחד הימים יהפכו את בית־הקברות המוסלמי הנחמד שלנו. השנַים יושבים בראש ההר, על אבני־חול מתפוררות, ומביטים אל אניות רחוקות הפורשות אל האופק ומניחות אחריהן קשקוש־עשן.
“אלווה אותך הביתה.”
“רוצה בזאת?”
“איני יודע…”
“אני יודעת את הדרך בעצמי.”
“אני יודע…”
אחז בידה. הם שבו להלך בדרך שהרבו ללכת בה. הים, שאינו נראה, לוחש לרגליהם. הבתים נמוכים, מעוקמי־קירות. בתי־המלון נישאים, והשדרה כבויה. באפלולית החדר הם מנחשים את אבריהם, את הסימנים שהם חותמים איש ברעהו בנשיכות קטנות, בלפיתות־הכאב שאין להימלט מהן.
פניה היו שקטים מאוד. הסיגריה לא מילטה אותו מהרהורים שמיאן להיפנות להם. הוא לחש: “עיניך אפורות. לפעמים אישוניך אדומים – בלילה – כשהם נרטבים במי ים… מלוחים… שׂערך הארוך מסתיר שלוש נקודות־חן… סגול… מתחת לאזנך השמאלית… אוזן שהיתה אהובה עלי יותר מן האוזן הימנית בגלל… לחייך גבוהות… כדי לראות את עינייך יש להתרומם… יש להתקרב אליך… שפתיך שייכות לכל אדם שאת מביטה בו בעינים אפורות ובאישונים אדומים.”
“אתה משורר לשעת־חירום.”
היה עליו לומר לה דברים רבים, ללבוש חג, להתערטל. לא נותר לו דבר, אף לא סגולה אחת נגד השממון. האוניברסיטה? לימוד המשפטים? הכשרת עצמו לגדולות?… הבלים, הכל הבל.
“אמרנו כל מה שהיה צריך לומר, אמנון.”
קולה היה צלול. עיניה עצומות. פלג גופה העליון רעד ונתגמש. לפליאתוֹ לא נתנולה הפעם.
עיניה גדלו, והאפלולית בחדר היתה לאור. החדר הקטן נפרש כתיבת־משחק שמשיכת פתיל משמיטה את כל דפנותיה. אצבעות רגליה תופפו על אצבעות רגליו. הוא נזכר כי בהונותיה מעוקמים עד כדי גיחוך.
אחרוני רעֵבי־חצות סיימו מכבר את ארוחתם במסעדתו של קליינבאך. המלצרית פושטת את שמלתה הכחולה וסינרה הצהוב ולובשת, בשעת חצות זו, את בגדיה הצבעוניים. הוא לא היה מכּירה ברחוב. דלתות ננעלות על בריח. צעקה רחוקה שאין לפרשה. אפשר שעפיפון נוסף צנח על חוטי החשמל.
בכביש לירושלים גבר בגרונו המחנק שלפתוֹ בהצטלבות אבו־כביר (שעל גדותיה כבר נערמו האבטיחים). ביקש לשיר או לצעוק ולהוכיח לעצמו שדבר לא התרחש. פער פיו אל הרוח. בהר־טוב, ברוח הקרה, נדמה בו המיה מוזרה שהכאיבה לבטנו.
עתה הצליף במכונית במהירוּת של מאה־ארבעים וניחש, לפי הריחות החריפים שעלו מצדי הדרך, את שמות מקומות־הישוב.
13. 🔗
משעת־הבוקר המוקדמת שקדה הדודה על אריזת חפציה של אמא במזוָדות ובסלים. ככל שתבעתי ממנה למעט בחפצים, שהרי מוטב לקנות סוף־סוף בגדים חדשים, (ואף מזג־האויר באזורים החדשים תובע תביעות חדשות), השיבה היא בפתגמה – אין להשליך את הישן בטרם מצוי בידך החדש. מלבד זאת, אין לשרוף את חפציה ששויים לא מועט. הבטחותיה כי לו היתה אמא כאן בשעת האריזה היתה מחלקת בודאי את בגדיה הישנים בין השכנות העניות, ומן הדין לעשות כמותה.
עוד אנו מדברים, וזיסקינד (שרווליו מחופתים ומאובזמים) ממלא את הבית ומודד בצעדים גדולים, רועמי־עקב, את החדרים. מקיש על הקירות כמבקש לגלות מטמונים, או בקיע סמוי המבשר קריסת־פתאום. לא איש כזיסקינד יופתע, או יוּלך שולל. ידו רושמת הערות (בעפרון קופי) בפנקס קטן וחיוכו הולך ורחב. ידעתי כי הוא ימצא דרכו אל פקידי “הכולל” ויבטל התנגדותם לעיסקת המכירה. ודאי התחייב לשלשל לתוך קופתם סכום־כסף לא־מבוטל, אך ודאי הוא לי, מקורת־רוחו הרבה, כי המעשה כבר נעשה, ובעוד שעה קלה יבואו השכנים החדשים ויעקרו מכאן את שרידי עולמה של אמא.
“אלה שיבואו,” הכריז זיסקינד וקולו חזק וידיו מטאטאות כל העומד על דרכו, “יביאו חפצים חדשים, רהיטים אחרים… גם אפילו יסיידו את הדירה מחדש.”
“סיידו,” אמרתי. “רק לפני ארבעה חדשים סיידו!”
“ארבעה חדשים,” ליגלג זיסקינד וסירב לנפול בפח שנטמן לו. "הבט בחורי, הבט – " הוא נעץ צפורן גדולה וקילף את הסיד. “לפני ארבעה חדשים! נו… אַזוֹי!”
“אתה מכיר את משולם!”
“אם אני מכיר?”
“לפני ארבעה חדשים – אני אומר לך. לא יותר!”
“אין הוא רמאי. אדם שיצא מן המחזור. זה הכל!”
שמח זיסקינד שנזדמן לו ביטוי זה, כאדם שתשובתו אינה יכולה להניח שום ספק בלב איש־שיחו.
“אדרבא, הרח – בוא והרח!”
“מה?”
“תקע כאן בחריץ את חטמך, בחור – תקע – אַ עיפיש!”
עיפוש עלה מתוך הבקיע שחשפה צפרנו של זיסקינד.
“יש לרסס!… יש למהול את הסיד בסמים נגד פשפשים וחרקים – יש להילחם בטינופות אלה – אתה יודע שהשכונה מלאה בהם… ומה עושה הגארנישט הזה?… מסייד! הו, משולם, משולם!”
זיסקינד רוקק, מוחה רוקו בסולייתו ומסלק מגבעתו אל ערפו.
הדודה אומרת: “אדון זיסקינד, אל תעשה רעש, למען השם, והסתלק מכאן עד שנגמור.”
זיסקינד מבקש למחות, אך מחייך, ואצבעותיו מציירות עיגולים באויר. זיסקינד שורק ומעביר אצבעותיו על קרחתו, ואחר־כך אף מעביר עליה מטפחת. יש לשתוק בחדר זה. זיסקינד מבקש לשלוף את חוזה־המכירה מתוך חיקו, להזכיר לה אדנותו ולטלטלה מכאן, אך הוא משתוחח במבוכה מעוּשה ויוצא אל המסדרון.
“נסלק מכאן, לכל הרוחות, את תנור־החוֹמר הזה. נבנה כאן בית־שימוש מודרני. ריבונו־של־עולם, אין לבקש מן השכנים החדשים לרדת כל פעם לבתי־השימוש למטה – כאן, בפינה, נעמיד, נעמיד מקלחת… הוֹח, איזה חיים נפלאים!”
קולו חזק ומהדהד במטבח־הפח הקטן. כתפיו הרחבות נחבטות בפתח הנמוך והוא מפטיר קללה מבין שיניו. סופק ידים וזועק בכל גרונו: “לעזאזל, כיצד יכלו לחיות כאן בני־אדם!”
הוא שלף בקבוק עראק. “בוא ונתעודד, בחור.”
ביקשתי לומר לו: “לך תלה את עצמך, שועל!” אך לא סירבתי. שהה ושנה, עד שהצחין. שיניו הגדולות נקשו זו בזו ועיניו נצצו כאילו טבלו בשמש.
“שיהיה למזל. נו, נאר מיט מזל.” הוא קפץ על רגליו. הצמיד את פי הבקבוק אל שפתיו וגמע גמיעה ממושכת.
“הזדקף, בחור. אשריך וטוב לך שאתה יוצא מן המגפה הזאת. שמע לזיסקינד ובלע את העומדים בדרכך… זלול וחיה… זלול…” גיהק, גידף והסתלק.
בערב היו כל בגדיה של אמא ארוזים. פירקתי את הארון הגדול, וצלעותיו נצטברו זוֹ על־גבי זוֹ. אברים מתים. מחר יופיע זיידל הורביץ. (ריח של סמרטוטי טשולנט נודף ממנו). מה יעשה בקמטר הגדול, במזנון־המראות? יניח כפות־ידיו עליהם ויכריז על שלמותם וחזקם ויהלל את עבודת־הכפיִם של האמנים האלמונים שיצרו רהיטים לדורות. כיום אין איש דואג לירושת בניו, והרהיטים הם ציץ נובל ואבק פורח עוד בימיו של בעל־הבית.
בניוֹמין הציץ בדלת והשמיע קול. אין לטעות בקולו הצרוד, המסתיים בגיהוק המבקש לבדח את דעתו של השומע. אני יוצא אליו ואיני מכיר עוד את פניו המצולקות, את אפו הקלוף והמבותר, כשל אדם שנתרסקו פניו במלחמת־סכינים. אני מביט אליו ושותק. הוא מביט אלי ומחייך את חיוכו הנצחי, שעתה הוא מכוער מכל חיוכיו הזכורים לי. מגבעת מרופטת, מעוקמת־שוליִם, חיפתה על מצחו, ורק אצבעות ידיו היו פטפטניות כרגיל. הוא שואל אם יש בידו לעזור, לטלטל חפצים. אני מביט אליו ואיני עונה. הוא משבח את גבו היפה עדיין לכל משא, ואני מביט אל אישוניו הקטנים, האזורים השלמים היחידים שנותרו מן הפנים המוּכּרים לי. אני מודה לו, והוא שומט את כתפיו, אך אינו ממעט מחיוכו ומתכרבל בתוך מעיל־הצמר הצבאי. “אין דבר – השם יעזור – רק בריאות – אבינו שבשמים!” (ובליל של הגיים המסתרח תמיד אחר משפטי־הסיום). אני חופן את כל מטבעות־הכסף הקטנים שבכיסי ונותנם לו. אני מחפש את אישוניו, כדי לגלות את בניוֹמין שהיינו משטים בו, אך הוא עוצמם בכל כוחו, כאילו עמד על כוונתי. אפשר שבכה.
לני ואני מפקחים את גל מחברות בית־הספר וגוזרים דינו לשריפה. אין בהן עוד כל חשיבות. דפים ישנים קולם רועם בשריפה. עשנם סמיך וריחני. על תקרה שממית טורפת פרפרי־ליל.
לני שופתת תה ושופכת לתוך הכוסות את כל מוֹתר הסוכר. תה מתוק עד להבחיל. אנו שותים ושותקים. אנו יושבים על המיטות הגדולות, המעורטלות ממזרניהן ומכיסוייהן. (על דפנותיהן צייר צייר רומנטי אגדת אהבה שנמחקה כמעט.)
הדודה חוזרת ובידיה כעכי־שבת מנומרי־שומשומין, צלוחית ריבת־תפוזים, ומסתלקת מיד. כתפיה מתכווצות ואפה נוטף. היא מניחה אחריה ריח אִטליז וריח בצק מתוק, מתובל בצימוקים. ידענו כי על אף בכיה רוַח לה מאוד. עתה תרד להטמין את גיגית בצק חלות־השבת במיטתה. יחֵם לו ויתפח. אחר־כך תטרח שעה ארוכה ומרגיעה בהכנת החביצה. פתאום אני מגלה בקולה את קול אמי.
לני מציתה סיגריה.
“החום ירד קצת.”
“כן,” אני אומר וטועם בריבה מתיקות מרירה.
“אבל אנו עדיין באמצע הקיץ.”
“כן, ודאי. עדיין.”
“מיכאל אומר שהמפלגה תשלם פנסיה יפה.”
“יופי, יופי.”
“בוא נרד לאכול גלידה באלנבי.”
“למה לא.”
העיר תתרוקן בקרוב ממכרי המעטים, הם יצאו לים, לפנסיונים ולקייטנות. אוכל אז לשבת ולהתמסר ללימודי. איני תולה הרבה בקיץ הזה, אך דומני שרשאי אני לקבוע בבטחון כי חשיבותו תהיה גדולה לעתידי.
באחד הערבים פניתי אל ספרית הפקולטה למשפטים לעיין בספרי־חוק ולהתבשם באוירה אוניברסיטאית. ספרנית, קצרת־רואי ומשורבבת־שפתיִם, המליצה על מה שהמליצה וצחקה על מה שצחקה. דיפדפתי בספרים, והדברים מצאו חן בעיני. בהירותם שבתה את לבי. עוד צעירים הופיעו, והספרנית המליצה על מה שהמליצה וצחקה על מה שצחקה. שפתיה המשורבבות שיוו לה מראה של כלב־שעשועים הלועס את לשונו. היא רשמה את שמי על כרטיס צהוב, כמי שכבר נמנה עם תלמידי הפקולטה.
*
שרה־ליבה, כרגיל, בגזוזטרה. עיניה מחפשות צפרים. היא יודעת את כל נתיביהן, את כל משחקיהן. היא נושאת עיניה אל השמים, עייפה כרגיל. הזקנה נוטלת שרפרף ויושבת עליו. שפתיה נעות. היא מאושרת (כך נדמה למסתכלים בה). שרה־ליבה לבושה בגדי־אבל. רק עתה נתתי דעתי שתמיד לבושה האלמנה הכחושה הזאת בגדי־אבל.
14. 🔗
בבית־הספר לא דובר אלא על מסיבת־הסיום. טירוף הבחירות, ששימש מאיץ רב־עצמה לשיחות־סרק בין המורים, נתמעט בימים האחרונים. דומה, שהמורים שׂשׂו לצאת לקראת הרפתקה זו, אף כי הכל ידעו מה ייאָמר בנאום־הפתיחה של זימרון, ואלו שירים יושרו על־ידי המקהלה הקטנה (בניצוח מַרקוֹ כהן), וכמה חיוכים תחייך הגברת סבאן בשעת חלוקת הפרסים למצטיינים.
ישיבות המורים נהפכו לישיבות־במאים, שהרי אין להניח דבר בידי המקרה. על אחת כמה וכמה שהכל ציפו השנה – שנת בחירות! – לביקוריהם של אישים חשובים מאוד (שאיש לא ידע לקרוא בשמם) בבית־הספר של ה“עדות הנחשלות”.
הרעש בחדר־האוכל טורֵד כנהמת להקי־הזבובים מעל לראשיהם של האוכלים. הכל מדברים, אגב בליעה חפוזה רעבתנית, על המסיבה. אמנון עובר בין השולחנות הארוכים ומצווה למעט ברעש. נשלחת בו קללה מאחורי גבו. אין לזהות את הקונדס. איש לא יסגירוֹ. תורנות אחרונה. מאַוררים עצומי־זרועות סובבים בעצלתים ומערבלים, בזמזום עייף, חום בחום.
הכל יוצאים. נותרים המורים התורנים לסעוד את לבם. אמנון מסתכל באֶתי. עצב נוסף לפניה, גוון של בגרות. מבטה רופס, ושוב אין בו כדי להורות על מרדנות מתמדת. זמן רב ברחו זה מעיני זה ולא הפטירו אלא מלות־נימוס וסתם דברים על מזג־אויר ובעיית המשמעת בכיתות בסוף השנה. עתה לא ידעו השנַים מי אשם במשחק זה של “ברוגז”.
משסיימו ארוחתם הוציא סיגריות וכיבד את החבורה הקטנה. הצית אש והביט אל עיניה של אֶתי.
“משהו לא בסדר?”
“איני יודע – נדמה לי… עיניך נעשו חומות – או משהו כזה…”
“הו, זה הכל!”
“האור כאן…” נעצר. חשש להשתטות. נשך שפתים. ידע שהובס. בשקט שנתהווה נשמעו רק נהמות כנפי המאַורר המטונפות בהמון פגרי זבובים. כשתסיים את הסיגריה תקום ותלך לה. אין לרוץ אחריה.
“פרידה סיפרה לי שעזבת את הבית,” אמר.
“זה היה לפני חָדשיִם או שלושה,” השתמטה. עיניה ברחו אל התרשימים שהכריזו בקוים ובספרות על חשיבותן של הקלוריות ועל הדרכים הבדוקות להתנהגות היגיינית.
“אני יודע. זה היה בדיוק בעשרים ואחת…”
“בעשרים ואחת?” שפתיה התעוותו כאילו נתגלה סודה.
“באותו לילה ציפינו למשבר במחלתה של אמא – הייתי ער כל הלילה – לא יכולתי אלא לעמוד בחלון ולראות המון דברים – ואותך… עם מזוָדה אחת – רציתי לקרוא לך – ללוות אותך… זה היה שפל מצדי שלא ירדתי ללוות אותך באותו לילה…”
נחיריה רעדו. היא מיעכה את הסיגריה ולא קמה. לאחר שתיקה ארוכה, שבה עקב אמנון אחר כל פיתולי שרירי צוארה, אמרה בקול דק (שאר המורים כבר יצאו, והנערות, לבושות לבן, ניקו את השולחנות הארוכים): “לא יכולתי להישאר יותר בבית.”
“אינך צריכה לומר כלום.”
“הכל כבר ממני והלאה. עזבתי את הבית. אך איני יודעת אם יש לזה חשיבות כלשהי. מה אעשה? אני חוזרת אליהם מפעם לפעם. כשאמא בוכה אני נשארת לישון. היא התחילה לבכות כמו תינוקת – כך מזקינה אמא שלי… ואבא?… אני אוהבת אותו ואיני יודעת איך לגלות לו זאת… משום־מה אני מאמינה שחשוב שיֵדע על כך… אבל… אנחנו מפטפטים…”
“זמן רב לא פיטפטנו.”
הם יצאו אל החצר הגדולה. השוק, על כל רעשיו, עמד מאחורי הגדר הגבוהה. הוא הצית עוד סיגריה. אֶתי סירבה. תלשה עלה מִנתה שנתמולל מיד בין ראשי אצבעותיה.
הוא אמר: “קראתי שפרצה שריפה ב’זבת חלב'. אני מרבה לקרוא עתונים… נזדמן לי,” הוסיף כמתכוון למעט מאסונה הפרטי. “משפטו של החשוד בהצתה נדחה עד לאחר פגרת בתי־המשפט. הצעיר מתעקש להודות, בניגוד לעמדת סניגורו, ומתקשה למצוא הסבר מדוע הצית את רהיטי החדר… אגב, הנזקים מעטים מאוד…”
אֶתי הביטה אל החומה ההרוסה המקיפה את החצר ואל הזאטוטים המקפצים, הלומי־משובה, מרשות לרשות. אנטנת המשטרה הגבוהה בשמַיִם, המסתיימת בסבך של משוֹשים, זימזמה בחום.
הם פנו אל השכונות. קירות־האבן הקטנים טונפו בהמון אותיות צבעוניות, כמין תשבץ ענק שנשתבשו שורותיו ואין לפענחו עוד. קריקטורות שברו חטמיהם של מנהיגים. מעל למרפסות הקטנות תלויים היו דגלים מבשרי חג קרוב. ריח מתקתק של תירס עלה מדוָדים רותחים של רוכלים.
“אתמול קברו את בניוֹמין.”
“את בניוֹמין!” זיעה קרה הציתה, לתדהמתו, את ערפו. “לא ידעתי. איך זה ייתכן?”
“מדוע לא?”
“כך סתם – פתאום – אלוהים!”
“לא היה מי שיכריז על מותו. זה הכל. מיהרו לקבור אותו כאילו פחדו שיתעורר פתאום – והוא מסוגל לכל, האבינו־שבשמים הזה!… אומרים שגילו בו סימני מחלה מידבקת. נלך הערב לקולנוע?”
“נלך. מדוע לא.” עיניו שמטו לצדדים ולא ראו דבר. הוא משך בכתפיו ואמר: “אפילו לאדי קונסטנטין, אם את רוצה.”
“זאת לא היתה בדיחה?” שאל לאחר שתיקה, ואצבעותיו אובדות בכיסי מכנסיו.
“מה?”
“שבניומין…”
“נתגלגל מתחת למכונית.”
“האידיוט הזקן הזה!”
“או שמכונית עלתה עליו.”
“איזו חזירות!”
משך שוב בכתפיו ואמר: “אפילו אדי קונסטנטין, אם את רוצה. לְהִת'.”
מעל אחד הגגות חייך ראש־הממשלה חיוּך ענקי. בלילות הוארו ונחשכו פניו לסירוגין. הוא קרא (או קרץ) להמונים להצביע בעדו. במבוא השׁכונה עמד זאטוט ומכר סאברֶס בפח של זיתי־תנובה.
לוּלא בניומין, יכול היה עתה לזנק בריצה עליזה, לסובב בשכונה ולעלות במדרגות (חמש־חמש). בא בניומין ועירבב את מחשבותיו.
הנה שבים השופט ואמו לסיבוב אחר־הצהרים. היא נתלית בזרועו כמין כתם שחור שקצהו שׂיבה. שפתו התחתונה של השופט מופשלת בחיוך. האם לחשה לו האשה הקטנה חידוד? הם עוברים על פּנַי, ואני איני מברכם לשלום. עיניהם רחוקות, ואני חושש להעירם, או לערבב את שלוָתם. הי, אלוהים, אזניו של השופט גדולות כל־כך!
אני מקפיד בגילוח לחיי. עוטף את פני במטלית־אדים החונקת את גרוני. לסבון ניחוח תמרים וזית. אני משפשף את צפרני במברשת, מושך וסורק את בלוריתי הנופלת על מצחי. החולצה המעומלנת משיבה לי את זקיפותי. ריח של נקיון מחזיר לי את צלילות־הדעת שכה חסרתיה בשבועות האחרונים.
מכאן, מחלון חדרו של אבא, יכול אני לראות את גדר־היסמין של הגברת סבאן ואת המעשנות של הלפרין.
בחלונות האחרים שטים עפיפונים צבעוניים אילמים, ארוכי־זנב, מתולתלי־נייר. אני מטפס אל אדן החלון ומחפש את הזאטוטים, את קולותיהם. חוטי העפיפונים מוליכים אל השדות.
אני שר.
אני רואה את אניותיו הכחולות של דיופי, פורשות בים כחול מאוד ופסיקי דמויות מנופפים במטפחות או בכובעי־זהב.
-
“הדידו” במקור המודפס, צ"ל: הדירו – הערת פרויקט בן־יהודה ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.