רקע
אדם ברוך
היה היה גנוסר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: אור יהודה: כנרת, זמורה־ביתן, דביר; תשס"ה 2004
לאה רבין גנוסר.png

לאה רבין, גנוסר, עראפת: "שבעה" ליצחק רבין פורסם במעריב ב־14.1.2004.


אקדח ביד. יוסי גנוסר התכופף לפנים, הצביע על אברהם שלום, ואמר: “הם פשוט רצו לחסל אותו… הם אמרו לו להתפטר… הם הניחו אקדח טעון על השולחן, ויצאו מהחדר”. אברהם שלום היה ראש השב“כ בתקופת אוטובוס 300, 1984, ועדת זורע, החנינות, ועדת לנדוי. עכשיו, 2003, בביתו של גנוסר, בכוכב יאיר, כחודשיים לפני מות גנוסר ממחלה קשה, אנחנו ככה מדברים על מסעדות, אלכוהול, אתרי נופש, ערים גדולות, תחבורה. מדי פעם, גנוסר מגיח אל הימים ההם: אוטובוס 300, ועדות החקירה, “הרעים” ו”הטובים“. אברהם שלום בן 75, מיוגע מעט, מסכם לעצמו את ימיו. בימים אלה הוא מטיף לשלום עם הפלסטינים. בעוד כחצי שנה ייערך “כנס צובה”, כנס פיוס של השב”כ: אברהם שלום יפתיע את המשתתפים, אפילו ירעיש אותם. גנוסר המת לא יהיה ב“כנס צובה”: האקדח הנ"ל יתאייד שם.


יוסי גנוסר: פרטים. נולד ב־1946 בווילנה. עלה לישראל בן 11. התגורר ברמת גן. למד ב“הדסים”. שירת בשלישות. ב־1968 התגייס לשב“כ. למד ערבית. התחיל כחוקר בעזה. היה ראש מוקד ביטחון בצפון אמריקה. ראש האגף לסיכול, ריגול וחתרנות (האגף היהודי). ראש מרחב צפון. לאחר פרשת “אוטובוס 300”, לאחר החנינה, ניסה כוחו בעולם העסקים. התמנה על ידי אריאל שרון לתפקיד יו”ר מכון הייצוא. לאחר מכן נכשל מינויו למנכ“ל משרד הבינוי והשיכון. מונה ליו”ר חברת “עמידר”. ב־1991 שכל את בנו, שחר ז"ל, שנהרג במהלך סיור רגלי בעזה. בשנות ה־90' פעל בשמם של רבין, פרס וברק בתחום הקשר עם הרשות הפלסטינית ובנושא השבויים והנעדרים. היה לו חלק בהקמת מפלגת “המרכז”. היה חבר משלחת ישראל לקמפ דיוויד. היה בין מנהלי הכספים של הרשות הפלסטינית: נחקר על כך, ולא נמצא נגדו דבר בעניין זה. נפטר ב־2004, בן 58. מה זה? מה כתבתי עכשיו? תולדות חיים? יוסי גנוסר חומק מרוב העובדות, התארים וההגדרות שכאן. חומק גם מחלק מהזמנים שכאן. אז? ראשי פרקים טכניים כאלה. לחלק מהדברים אחזור בהמשך, בפירוט.


אב־טיפוס. האם גנוסר היה אב־טיפוס? הדגם המייצג ביותר של הטיפוס? ייצוגה הפיזי של אידיאה? הציפור המייצגת את המילה “ציפור”? גנוסר היה אב־טיפוס. אם לא אוטובוס 300, הוא היה בדרכו לפיקוד על השב“כ. ואז גנוסר אמנם היה כונס הנורמה המצטברת של השב”כ, אבל בלי להמשיך את רצף האב־טיפוס של מפקד השב"כ.


וידיאו. ב־2003 פגשתי בתכיפות את גנוסר, ובחלק ניכר מהפגישות, בעוד אנחנו יושבים פיזית זה מול זה, חשתי כאילו אנחנו צופים בווידיאו, המציג אותנו משוחחים. מדוע וידיאו? אולי בגלל הממד התיעודי. אולי בגלל השימוש בווידיאו למסירת עדות.


אוטובוס 300. על פי הוראת ראש השב“כ, אברהם שלום, בשנת 1984, הרגו אנשי שב”כ, במכות ובאבנים, שני מחבלים פלסטינים שהשתלטו על אוטובוס בקו ת“א־אשקלון. אהוד יתום היה אחראי ישיר להריגת שני המחבלים. היום, יתום חבר כנסת מטעם “הליכוד”. “חדשות” (יומון) פירסם תצלום של השניים. הצלם, אלכס ליבק, לא ידע מה הוא מצלם בדיוק. “מעריב” ו”ידיעות אחרונות" לא היו מעלים אז על דעתם לפרסם תצלום כזה. “חדשות” הפר את החוזה שבין מערכת הביטחון לתקשורת. היה זה אחד מהישגיו. הרושם (והידיעה) שהמחבלים נרצחו, כשהם שבויים, הצטבר והצטבר, עד שהפך לתביעה ממשית, בלתי נהדפת עוד, לבירור העניין. הוקמו כמה ועדות בדיקה. היועץ המשפטי והפרקליטות (יצחק זמיר ודורית בייניש) יזמו הליך משפטי מלא. גנוסר, שחזר אז מתפקיד בצפון אמריקה, מונה כנציגו האישי של ראש השב“כ בוועדת־זורע (האלוף מאיר זורע). תוך כדי דיוני הוועדה: האלוף יצחק מרדכי סומן כמבצע רצח שני המחבלים. לבסוף הוחלט להעמיד לדין 13 מאנשי השב”כ, וביניהם גנוסר ואברהם שלום. שמעון פרס ויצחק שמיר, וממשלת האחדות, פתרו את הדבר: חנינה למפרע. פתרון בעייתי מבחינה משפטית: חנינה קודם הרשעה, וללא כתב אישום. גנוסר לא היה באוטובוס 300. גנוסר הואשם בהטיית ובתיאום עדויות בפני ועדת־זורע, לטובת השב“כ. ואז פרסום תצלום גנוסר חולל את “פרשת נאפסו”: קצין ממוצא צ’רקסי, שישב בכלא על מגע עם סוכן אש”ף. גנוסר היה החוקר הראשי של נאפסו, שהאשים את גנוסר בעינויים ובהשפלות, שגרמו לו להודות באשמה. לנאפסו נערך משפט חוזר: הוא זוכה מרוב סעיפי האישום. החנינה לא פתרה את “הדבר הזה”. היה צורך בוועדת לנדוי.


וזה היה פה ב־1984? מה היה פה ב־84' חוץ מ“האוטובוס”? אינפלציה מסתמנת של 190%; “מגש הכסף” של ג’אד נאמן: קולנוע פוליטי: אגדת “כוח צביקה” (מלחמת יום כיפור) נסדקה; יעקב לוינסון (בנק הפועלים) התאבד: ראה אור “האופסימיסט” של אמיל חביבי: זהותם החצויה של ערביי ישראל; דגם מטוס הלביא הוצג בפומבי; “ספר האפשרויות” של דוד אבידן מתגלגל במכונות הדפוס; להקת “כוורת” בהופעת איחוד בפארק הירקון; ראה אור “הדרך לעין חרוד” של עמוס קינן: ישראל אחרי מהפכה פשיסטית: ראה אור “חדשות”: יומון חדש; מירון בנבנשתי: “ישראל הופכת למדינה דו־לאומית”; נחשפת המחתרת היהודית; ראשית ש“ס: בג”צ אישר את רשימת כ“ך ואת הרשימה המתקדמת לשלום; הבחירות לכנסת ה־11: המערך 44 מנדטים, הליכוד 41 מנדטים, התחייה 5 מנדטים, מאיר כהנא נכנס לכנסת; ס' יזהר, עמוס עוז, חיים גורי ו־א”ב יהושע בעד ממשלת אחדות לאומית, בראשות המערך: ההתנחלות בחברון הורחבה באישור שר הביטחון: ממשלת אחדות לאומית: ראה אור “סוף דבר” של יעקב שבתאי: יוסי שריד הצטרף לרצ; רצח החיילת הדס קדמי: “אתא” בפני סגירה; שנה לפטירת הבאבא סאלי: 150 אלף בני אדם עלו לקברו.


גנוסר בטבע האזרחי. ב־1988, עם הפרישה מהשב“כ, יוסי גנוסר החל את תנועתו בטבע האזרחי. תנועת חיה שהועתקה מאזור מחייתה הטבעי אל אזור המוכר לה רק למחצה, רק על פי סימנים ומסמנים גלויים. תושבי האזור החדש, האזרחי, זיהו את החיה על פי תצלומים ושמועות. גנוסר נע אז בערים הגדולות של ישראל, ובפרט בת”א, כשועל המסמיך את אפו לחלונות מכוסי אד, ומביט ביושבים בבתיהם, מנסה ללמוד את דרכיהם ושפתם. מנחם דותן הכיר לי אז את גנוסר. הקדמתי להגיע לפגישה שהתקיימה בגינת ביתו של דותן, גינה קטנה, חשופה לשמש, לא הרחק מהפארק הרמת גני. לצד הכניסה לפארק התנופף דגל הלאום. אצל דותן סיכמנו אז על ריאיון ל“ידיעות אחרונות”. גנוסר היה נוקשה, דחוס וחשדני בכל הנוגע לריאיון. לא הכרתי אותו עד אז: הופתעתי מחזותו, מדיוקנו, משפתו, ואף מקולו (ריש שולטת). גנוסר נשא אתו תיק עור. הופתעתי מהתיק: “אנחנו” לא נשאנו תיקים. השפה שלו היתה טכנית, שואפת לדיוק עובדתי (מוגזם). הוא הביט בעיני במבט חודר: “אנחנו” לא הבטנו כך בזולתנו. באותה שנה, ובשנתיים שלאחריה, ראיתי את גנוסר נע בטבע האזרחי, נע בין עורכי דין, אנשי עסקים, אנשי תקשורת, עסקנים, פנטזיונרים, בלי להבין את שפתם במלואה, טועה לעתים קרובות ביכולות שלהם, נע, נע ונד, נע בתנועה לקראת מגע, לקראת מגע של חיים חדשים, חיים אזרחיים, נע וניתק מיד, נע ומשתהה, נע ומתחבר לשעה וניתק, או נהדף, או נהדף ונחבט. ואם לא ראיתי זאת בעיניי, שמעתי על כך מפיו, ואם לא מפיו, אזי מפי אנשים שראו אותו, שנפגשו אתו. לבי יצא אז אליו. אנשי עסקים שונים הבטיחו לו עבודה, עמדה והכנסה, ונעלמו לו למחרת. הוא חבר לשני פולנים שהפכו למשל ולשנינה, וניתק מהם במהירות. הוא תעה בין אנשים, וטעה באנשים. מכשירי הזיהוי של השב"כ כוסו ערפל בטבע האזרחי. היה רע ומתיש. נפגשנו אז בתכיפות. בשנות הגאות שלו, בערך ממחצית שנות ה־90', נפגשנו פחות.


ניהול כספי הרשות. ב־2003 “מעריב” חשף את פעולת גנוסר כאחד ממנהלי הכספים של הרשות הפלסטינית באירופה. עוזרד לב, שותף של גנוסר, מסר את עיקר הדברים לעיתון. החשיפה עוררה איבה כלפי גנוסר. איבה נמוכה, סמיכה, רבת משתתפים. גנוסר היה חולה ורוב ניסיונות ריפויו נעשו אז בארה“ב. החשיפה היממה אותו, איכזבה אותו, שאבה כוחות נדלים במהירות. וגם אז סירב לפרט מה ומי ואיך, בכל הנוגע לניהול כספי הרשות. כבר היינו, גנוסר ואני, במחזה שכזה, אם כי פחות בעוצמתו, בעניין “מר חמישה אחוזים”. אחזור לכך בהמשך. “אני ער לזה שהסירוב שלי לפרט את הדברים מקשה עליך לשוחח אתי על זה”. לא הכסף שגנוסר הרוויח מכך הוא שעניין אותי, אלא עצם הדבר, הפסיכולוגיה של הדבר, האתיקה שלו, הייתי בעדו. לא היינו חברים, לפחות לא במובן הסחבקי המקומי, אבל חשתי כלפיו חברות רבה. מעולם לא הסתרתי את הקשר בינינו: גם בימים בהם גנוסר כמעט הוקע. חשיפת “מעריב” גרמה לאנשים לראות בו מין “אויב העם”, לאנשים שממילא נטו לכך. גם השיחות שלנו על ערפאת היו עצלות מעט, כלליות. גנוסר תיאר ותיאר את ערפאת, בלי לחרוג ממש מ”ערפאת" של פרשנים שונים, לאורך השנים. את “זכות השיבה” גנוסר תיאר כמחסום בלתי עביר של ערפאת. על “ניהול כספי הרשות” גנוסר דיבר אתי דרך הדגמה: “כמעט כל מי שאתה מכיר בצמרת הביטחונית־צבאית, כולל הטהרנים והפטריוטים הנעלים ביותר, היה מתחלף אתי, וחלק מהם ינסו להחליף אותי מחר… זה נקי… אני נקי… זה חלק בלתי נפרד מהמורכבות של הסיטואציה, ומהפשטות שלה… ישראל הרוויחה מזה שאני הייתי שם באותו זמן”.


גנוסר, ערפאת, לאה רבין. גנוסר ליווה את ערפאת לביקור תנחומים אצל לאה רבין האבלה. יש תצלומים של שלושתם. שמרתי תצלום בו כל אחד מהם מביט לנקודה אחרת. ראו תצלום. באותה תקופה הקשר שלי עם גנוסר מעט נסוג. פירסמתי הערות מסויגות בעניין “רבין”, ובפרט בעניין נהייתו אחרי “חוג הכסף” הישראלי, שאחד משיאיה היה ביטול מיסוי הבורסה. לאחר הפרישה מהשב"כ, רבין, מבחינת גנוסר, היה הזדמנות כמעט חד פעמית. רבין היה לגיטימציה, כוח, לב העניין: חזרתו של גנוסר ללב העניין הישראלי. ובאותה שעה, “רבין” היה גילומו של פטריוטיזם, של ציונות חילונית עמוקת שורשים, של התפכחות זהירה המניבה מהלכי שלום. וגנוסר האמין בכל לבו שדרך “רבין” הוא יממש רעיונות שהאמין בהם. בכל לבו, כלומר באמת ובתמים. את “בכל לבו” היתה חייבת להקדים התקבלות מלאה, השתייכות גמורה. השיחות שלנו על “רבין”, ועל “חוג הכסף” שסביבו, היו קצרות ומרות, אבל לא המיתו את הקשר. התצלום עם ערפאת ולאה רבין הנו, כמובן, כרוניקה (חדשות), ובאותה שעה הוא מעט יותר מכך. מה? אחת ממצבות הקבר של הסכם אוסלו. לאחר מכן, ההשתייכות והתרומה הפטריוטית מצאו את ביטויין גם אצל אהוד ברק. אותה כמיהה להשתייכות, אותה רטוריקה, אותו סגנון. אבל ההחלקה ממעלה הקיר אצל ברק היתה שונה, אחרת. גם ברק המאוחר וגם גנוסר המאוחר האמינו שכסף פרטי גדול הוא הכרח, תנאי. ברק בן דורו של גנוסר, ונמנעה ממנו הדרת הכבוד של גנוסר כלפי יצחק רבין, אב מייסד.


השיטה וסוכניה. “חוג רבין” התנשא על הישראלי, ולאחר הרצח אף פיתח במהירות והפיץ במהירות חבילה ארוזה ששמה: “מורשת רבין”. גם גנוסר היה סוכן של “מורשת רבין”, בפועל ובאופן משתמע. “מורשת רבין”? חבילה ארוזה, כולל הוראות שימוש. השימוש ב“מורשת” היה עורמה בפני עצמה: “מורשת רבין” הוצמדה באחת לרצף ההיסטורי של “מורשת קרב”, “מורשת שיבת ציון”, ועוד. “חוג רבין” יצר מורשת בהבל פה, וגרם להמונים להאמין שזו מורשת קיימת, מתמשכת, שיטתית, ולא אריזה שהומצאה הרגע. גנוסר לא הבין מה אני מתרגש מהביטוי “מורשת רבין”. הביטוי לא הפריע לו. הוא לא ראה את עורמת השפה שבזה. הוא דיבר וכתב עברית, וליתר דיוק ישראלית, אבל הוא לא בא מרחם השפה העברית, ולכן חמקו ממנו גם שגגות שפה וגם זדונות שפה. גנוסר הלך ונצמד לחוג הרביני. היצמדות מתוך ביקורת, אבל היצמדות. חוג החבר’ה הטובים, חוג הכסף, חוג הטכנוקרטים. גנוסר רצה להשתייך. התשוקה להשתייך משתקת ריבונות אישית. היה ברבין דבר־מה מצודד. המשיכה אל המצודד. גנוסר קיווה להתניע מחדש מ“תחנת רבין”. גנוסר האמין שבכוחו להשעות את האני שלו, למשך “תקופת רבין”, ולאחריה לחזור ולעטות את האני הזה. כאילו הוא, גנוסר, אכן קוצב את התקופות.


פקיעת תוקף הרישיון. גנוסר, כאמור, האמין שריבונות אישית כרוכה בכסף פרטי גדול. והוא, לדעתי, הגיע לעסקים עם פלסטינים, רק לאחר שעולם העסקים הישראלי נאטם בפניו. גנוסר חיפש אהבה גם אצל אנשים עקרים, חסרי לב. וביקש להתקבל גם אצל מי שגירשו אותו. להתקבל מחדש. באותן תקופות הקשר בינינו התכווץ. הוא אטם אוזניו מפני מה שאמרתי לו על “קהילת רבין”, על ליפקין ומפלגת המרכז שלו, או על יוסי מימן מדהיר את יעקב פרי למפלגה חדשה. מה אמרתי לו? יוסי, אתה לא קורא את המפה: ליפקין ופרי (כמשל) הם סוכנים של השיטה הישנה: אהוד ברק משתמש בך כמכשיר, ופקיעת תוקף הרישיון שלך כ“שליח” כבר מתוארכת. ההתגייסות של גנוסר לטובת העבודה היתה בעיניי גם נסיון נוסף של גנוסר (הנער המהגר) להתערות בישראליות, כפי שהיא מיוצגת על ידי אהוד ברק.


בחזרה לחנינה. “אוטובוס 300”: החנינות היו תקדים משפטי בישראל. חנינה קודם הרשעה, קודם כתב אישום. אבל האספקט המשפטי לא היה עיקר העניין, גם אם החנינות עקפו, השתיקו ודיכאו את המערכת המשפטית (היועץ המשפטי והפרקליטות), שתבעה בירור משפטי מלא של הדברים. לאחר זמן: יצחק זמיר ודורית בייניש מונו כחברים בבית המשפט העליון. כלומר, למערכת יש מנגנוני תיקון משלה. עיקר העניין היה פוליטי ותרבותי: עצם מהותו של השב“כ בחיינו. עצם מהותו, לא רק אופני פעולתו. מהי מהות זו שבכוחה לייצר את החנינות האלה. חנינות הפורעות את הסדר המשפטי־תרבותי הקיים. האם אנחנו מדינת שב”כ, שאלו את עצמם אנשים שהתנגדו לחנינות, ובכל זאת מיתנו את התנגדותם מפחד הפגיעה בשב“כ הגלומה במשפט מלא ופומבי. גם השמאל הממוצע בסך הכול בלע במהירות את החנינות. הימין, המרכז והשמאל הממוצע שיתפו פעולה עם הממשלה בעניין זה: להחזיר במהירות את הסדר הישן על כנו. הפגיעה בסדרי המשפט? המערכת כבר תתקן את עצמה, איכשהו. פרשת החנינות גיחכה את השב”כ ואת המערכת הפוליטית. גיחכה, הנמיכה והחלישה. גנוסר, אחד החנונים, לא חלם לסיים את השירות כחנון. נשיא המדינה (הרצוג) איבד את חינו הבריטי עם החנינות. שמעון פרס נראה כמחזיק גחלים בוערות בפיו. החנינות הנמיכו את הפרופיל של אנשי השב“כ. עם החנינות, גנוסר הבין שהוא רק מאבד זמן בשב”כ. ראש השירות היה אמור לקבל חנינה, בדרכו החוצה, ולא היה סביר שראש השירות החדש יהיה אחד החנונים. אברהם שלום, ראש השב"כ, אכן פרש מהשירות, ולפי השמועה נקלט בארגון של שאול אייזנברג, איש עסקים.


חטא קדמון. ב־2003 נפגשתי לא מעט עם גנוסר. לעתים, אחרי הפגישות, רשמתי במהירות את דיוקנו, ולעתים כתבתי תקצירים או מעין תמלילים קצרים של הפגישות, בהסכמתו. הדיוקנאות והתקצירים היו חשובים לי גם בשביל למקם את עצמי: הרי גנוסר ואני השקענו לא מעט זה בזה. בחלק משיחות אלה חזרתי עם גנוסר לחנינות. ועכשיו, לאחר כל השנים האלה. כשגנוסר נמתח לאחור, אל הימים ההם, והוא עכשיו חולה, ואף בעיצומה של פרשת “ניהול כספי הרשות הפלסטינית” – הוא נעתר להצעה שלי לסרוק יחד מחדש את החנינה, או לפחות לגעת בה באמצעות לום, לגעת בה כבחטא קדמון השוכב על פניו, לגעת בו, להטות אותו מעט בשביל לראות חלק מפניו. חטא קדמון שנולד מקדמון ממנו: הריגת שני המחבלים השבויים, והטיוח. חלק מהשיחות שלנו ב־2003 היו מרות. גנוסר חזר על דברים שאמר לי ב־1988, כמעט במדויק, כהרצאה שנצרבה. ובכל זאת, ההרצאה הזו התערערה עם השנים, פה ושם.


רטוריקה. גם כשאיבד מכוחו, גנוסר אחז ברטוריקת הכוח הישנה שלו, לפחות כלפי העולם. רטוריקה מצופפת בביטויים סמכותיים, נחרצים, מאותתים על ידע וניסיון: אמין, אין ספק, אמפירי, אובייקטיווית, מדעית, נגזר, נורמטיווי, משתמע, אנרכי, היסטורית, אנלוגית, תקני, מתמטית, מהותית, סבירות גבוהה, אופק, אין סיכוי, שטויות, שיטתי, סטטיסטית.


גרסת גנוסר: החנינה. יוסי גנוסר: “באותו לילה מפורסם, ‘ליל החנינות’ והתצהירים והתהליכים לחיזוק בקשת החנינה שבאו בעקבותיו – אני התנגדתי באופן חריף ביותר לחנינות… מה קרה? שני מחבלים שחטפו אוטובוס והרגו בנוסעיו… על זה אתה מפיל עולם שלם… צביעות… לא הבנתי שצביעות היא בעלת בריתו של טוהר המערכת… במשך שנים ניקינו את הביוב של ישראל, וכולם שיערו פחות או יותר איך מנקים ביוב… היום, ב־2003 אני אולי מביט אחרת על החנינה… גם אז, מסיבות אחרות, לא סברתי שאני צריך את החנינה. לקחתי את החנינה הזאת משתיים שלוש סיבות עיקריות… שני מחבלים שחטפו אוטובוס, אתה מבין?!… סיבה אחת: הוצג לי, בלחץ חברתי כבד, שאם לא אקח את החנינה חזאת, אני עלול לפגוע בזכותם של האחרים לקבל את החנינה, שחלק מהם רצו בה. היה לי קשה לקחת על עצמי את האחריות לפגוע בזכות הזאת… כן, פגיעה בזכותו של זולת היתה אז בעיניי שיקול כבד, וכך, אגב, גם היום… סיבה אחרת: נאמר לי, בצורה מפורשת ביותר, על ידי מי שהיו בעיניי הכי מוסמכים לומר לי את זאת, שהחנינה הזאת לא תהווה כל כתם על עתידי… זה נראה היום כמו בדיחה רעה, לא?… סיבה נוספת: נאמר לנו, שהחנינה היא הדרך היחידה למנוע חקירה, אשר בה, לצורך הגנה על עצמם, עלול להיות שהאנשים יידרשו לחשיפת שיטות עבודה ופרשיות חשאיות ורגישות… איר האנשים האלה יכולים לשלוט בעתיד: מה יהיה כתם ומה לא יהיה כתם? איך עלה בדעתי שאאמין לכך שמישהו ישלוט בצורת הכתם בעתיד?… תן לי לענות לך, אני מספר לך את הדברים כהווייתם. יכול להיות שזה מעיד על נאיביות שהיתה בי… ודבר נוסף: נאמר לנו מפורשות, באותו לילה, שקבלת החנינה על ידי אנשי השירות, למעט זו של ראש השירות, לא תפורסם, תישאר חשאית… כידוע, כמעט כל דבר מהדברים האלה לא התממשו… ואני אכן האמנתי לזה, למה שאמרו. ואגיד לך משהו, לא רק אני האמנתי לזה, גם אחרים האמינו לזה… יום לפני רעיון החנינות, כאשר נאמר לנו שאי אפשר למנוע מהיועץ המשפטי לפתוח בחקירה משטרתית, הצטרפתי לכותבי המכתב לצוות שרים בראשות ראש הממשלה, בו ביקשנו הקמת ועדת חקירה ממלכתית… כן, העדפנו ועדת חקירה על המשטרה… בייניש וזמיר… היום, ב־2003, אני מביט אחרת על זמיר ובייניש, אבל אז לא יכולתי, רגשית ואינטלקטואלית, לא להבין ולא לאמוד את הלהט שלהם בעניין השב”כ… הם נראו לי כאנשים הניצבים מחוץ לישראליות שהכרתי… ואני חוזר ואומר לך, שגם אחרי שהוגשה בקשת החנינה, כאשר בא הבג“ץ, והיינו צריכים לפרט בתצהיר את הנסיבות ואת הסיבות שבגללן אנחנו מבקשים את החנינה – אני חזרתי והתנגדתי לחנינות… עד שחזרו והדגישו והבטיחו את נושא אי ההשפעה של החנינה על העתיד, ועל אי פגיעה במעמד שלנו, וכיוצא באלו… האם רציתי להאמין בזה, או האם האמנתי לזה בתום לב? למיטב שיפוטי, באותם רגעים האמנתי בזה. האם פסיכולוגית זה נולד מהעובדה שאני כל כר רציתי שזה יהיה? שתהיה חנינה ושהעסק ימות? יכול להיות. אבל, בין זה לבין זה שאתה מטיל ספק אם אכן האמנתי, המרחק רב… ובכל זאת, עכשיו, אחרי כל השנים שעברו… וכל מה שקרה לי בהן, ומה שקרה לישראל, מה שקרה למשפט הישראלי, לאינטלקט ולאתיקה שלנו, לפוליטיקה, לשפה, לתרבות… אחרי כל אלה, אני מביט מחדש על עצמי באותו ‘ליל חנינות’, ובסביבתו, כלומר גם במה שקדם לו… ואני חש, אולי, לא בטוח עד הסוף, שהייתי צריך להתנגד לחנינה… אתה אולי צודק: החנינה הסגירה אותי… אם להשתמש בביטוי הקטלני שלך ‘הסגרה’… אני מביט לאחור: הייתי חלק מחבורה, חלק משפה, חלק מארגון סגור, וקיבלתי על עצמי את המרות המוקרנת מחברה, ארגון ושפה… חשבתי לעצמי שאני אינדיווידואל אבל פעלתי כחלק מקולקטיב… בגדתי באינדיווידואל שהייתי אמור להיות: נבגדתי על ידי הקולקטיב… יכול להיות… שני מחבלים שחטפו אוטובוס… קשה לשחזר היום את הלחץ שהיה אז ב’ליל החנינות', את הלחץ הקבוצתי, ואת הלחץ הפרטי, ואת הלחץ הממשלי, ואת הלחץ של היועצים ועורכי הדין, ואת השפה הגלויה, ואת עוצמת הדברים שלא נאמרו, את הבהלה ואת הבהילות, את הנאמנויות שפקעו ועמדו לפקוע”.


“לנדוי יצלוב אותם”. אוטובוס 300, החנינות ופרשת נאפסו, הולידו את ועדת לנדוי. ועדה זו, מבחינת הציבור, ומבחינת הנוגעים בדבר, היתה המסמך המסכם. ב־1988 ועדת לנדוי פירסמה מסקנותיה. חלק מהדוח שלה היה חסוי. השופט משה לנדוי, אז בן 76, לשעבר שופט בית המשפט העליון, נחשב, במשך שנים, מעוז של שפיות וליברל בנוסח האירופאי הקלאסי. עליו ועל שכמותו גאוותנו. הבחירה בו כראש הוועדה, החוקרת את השב"כ, הבטיחה שיקול דעת משפטי רחב מבט, וכן אמינות מן הסוג המובחר ביותר שמערכת השופטים לשעבר מסוגלת להציע מתוך שורותיה. אנשים הבקיאים בפסיקה ובפילוסופיה החברתית של לנדוי, פילוסופיה המתבררת מתוך הפסיקה שלו, נטו לחשוב שלנדוי, מבחינת יוסף גנוסר וחבריו, הנו בחירה חמורה במיוחד. אחדים נטו לחשוב שהיא אנושה ממש. שופטים עליונים לשעבר לוקחים על עצמם ראשות ועדות חקירה ממלכתיות מתוך סיבות אחדות. הראשונה שבהן הנהּ אותה אחריות לאומית ושליחות ציבורית, שהורגלו להן. וכן, הרצון העז, שלעתים אינו בר כיבוש, להנחיל פעם נוספת לחברה הישראלית את המוסר החברתי שלהם, את האמת שלהם. לאחר זאת יבואו, בסדר כזה או שונה, סיבות שאין אדם מישראל שאינו יכול להבין אותן. כגון: הרצון להגיח מן הגמלאות, לפעם אחת נוספת, אל הסערה ואל העמדה הציבורית. וזהו הרצון הטבעי, הקרוי בפי העם: “להיות בעניינים”. פה ושם, עם מינוי השופט לנדוי, נפגשתי עם אחדים הנוגעים בדבר. פגישות לא מקריות, שהגדרתן המקצועית: “אוף דה רקורד”. נכון לומר, שהם מעט נחרדו ממינוי לנדוי. יועציהם, ולא רק אלה שהנם משפטנים, סיכמו בבהילות את האשראי הפסיקתי של לנדוי, בכל הנוגע לעניינים ממין העניין שיוצג לוועדה, ובכל הנוגע לעניינים שנהוג להכלילם תחת הכותרות: חירויות הפרט, זכויות האזרח, ניהול חקירות ועדויות אמת – והתחושה היתה: “לנדוי יצלוב אותם”.


מטריית הנורמה. לנדוי, עם גינויהּ החריף של שיטת השב“כ, נתן לאנשי השב”כ ללכת הביתה תחת “מטריית הנורמה”, ותחת “מטריית שיקול התועלת”. כלומר, לנדוי קבע שהיתה נורמה שב“כית באשר היא: איש לא אחראי לה אישית. נורמה של הטעיה, התעיה, בידוי, נטילת החוק לידיים. ולנדוי קבע שמוטב לרפא את הגוף (השב"כ), מאשר לרסק אותו. העמדה לדין, ומה שכרוך בה, היתה, לדעת לנדוי, פתרון אפשרי אך בלתי רצוי, בהיותו מרסק. השב”כ, על המיתולוגיה והפרסונות, כנראה השאיר בסך הכול רושם טוב על ועדת לנדוי. עם פרסום הדוח, שאלתי את גנוסר אם מישהו מהם היה יכול לקוות לדוח טוב ממנו, מבחינתם. גנוסר, מיומן ומוכן מבעוד יום לריאיון זה ולראיונות נוספים, עטה על עצמו, בלא מאמץ, עמדה מעין פילוסופית, ובחר להתייחס לחשיבות הדוח כ“מראה מקום מוסרי”. בהמשך, בריאיון אתו, גנוסר פירט בעניין משקלו המוסרי של הדוח. גנוסר ידע שהמוניטין של השופט לנדוי מעניק להמלצות של לנדוי נופך מיוחד, ערך מוסף. כלומר, לנדוי, שבידיו היתה האפשרות להוביל את הדין עד שייקוב את ההר – הוא לנדוי שאינו ממליץ על העמדה לדין. והוא זה הקובע שהיתה נורמה כללית. כלומר, אין הנורמה מיוחדת ליוסף גנוסר. מבחינת גנוסר, אלוהים יצר אישית את לנדוי.


גנוסר הוסגר. הקשר שלי אתו היה לגמרי פרטי. לא על האש, לא שירי מולדת, לא מורשת קרב, לא עסקי ביטחון ומדינה. מורשת קרב? הרי בקיזוז אומץ, עורמה או הקרבה של אחדים, המדובר בעצם במלחמות רועים יהודיות־ערביות מתמשכות. השיחה הממשית הראשונה שלנו, בשלהי השירות שלו בשב“כ, היתה עלינו, הישראלים, כצלבנים חדשים במזרח התיכון. לא מיד גנוסר נגמל מהפראזות הביטחוניסטיות. לא מיד היה מוכן לערער על הממד המטפיזי שדור ישראלי אחרי דור ישראלי הצמיד ל”ביטחון“. לא מיד ידע לזהות שהמערכות, בעיקרון, אדישות לפרטים המרכיבים אותן. עד שזה נגע בו ממש. בין אוטובוס 300, ועדת החקירה, החנינה, נאפסו, פסילתו כמנכ”ל משרד ממשלתי – גנוסר התרוצץ בין עורכי דין, פוליטיקאים, אנשי עסקים, בני חוגו הביטחוניסטי ואנשי תקשורת, אבל בידי איש מהם לא היו היכולת או הרצון לגלות לו שהוא הוסגר. החנינה הגדולה ההיא, בעקבות אוטובוס 300, היתה בעומקה גם הסגרה. והיתה הסגרה קטנה קודמת: עצם מינויו לוועדת זורע, כנציגו האישי של ראש השב"כ (אברהם שלום). אחרי החנינה החלה מפולת. החנינה חשפה אותו בפומבי, לאחר שנים חשאיות למדי. החנינה צלבה אותו, או לפחות סימנה אותו. המערכת הבטיחה לו שבחנינה אין שום כתם אישי, ולא יידבק בו כתם וכו'. המערכת לא היתה זדונית במיוחד כלפיו. המערכת אולי איחלה לו שלא ידבק בו כתם. אבל בעיקרו של דבר: המערכת ביקשה לחזור לחייה על חשבון גנוסר החנון. הרי לא היה למערכת כל כוח שהוא למנוע את הכתם, ואף לא להדהות אותו כהוא זה. יש גבול גם לכוח המערכת. גנוסר היה מומחה למערכת הביטחון, כל עוד לא הוא אישית היה “הנושא”.


משרד הבינוי והשיכון. ההסגרה התגלתה בפרשת משרד הבינוי והשיכון, 1993. פואד בן אליעזר ניסה למנות את גנוסר למנכ“ל הבינוי והשיכון. הוגשה התנגדות לבג”צ, שנסמכה על פרשיות “אוטובוס 300”, “נאפסו”, דוח ועדת לנדוי. בג“צ מנע את המינוי. גנוסר השתוקק למינוי. הן כמכשיר טיהור, והן כשלעצמו. החלטת בג”צ היממה אותו. הרי הבטיחו לו אפס כתם, חנינה ללא כתם, חנינה לבנה. מי הבטיח? שמעון פרס ויצחק שמיר, ממשלת האחדות הלאומית. כולם הבטיחו. כולם: “כל מי שהיה שם”. הביטחוניזם, הציונות, המערכת. בג“צ לא הבטיח. לגנוסר לא היה ממי לפרוע את ההבטחה. הוא היה כאיש נדהם. רק אז, למראהו, הבנתי את הדימוי: “כאיש נדהם”. ישבנו שעות לפני בג”צ ולאחריו. לא ידעתי מה לומר לו לפני ואחרי. בכל זאת אמרתי לו, ככה בעקיפין, שצפוי שבג“צ יפסול אותו. אם זה היה זולת, לא הוא עצמו, גנוסר היה צופה את זה. אבל זה הוא שהיה שם, על שולחן הדיונים. אנחנו חלושים כשזה אנחנו. גנוסר הריאליסט, המושחז, האנליטי. אחרי בג”צ תיארתי בפניו את האופן בו ישתמשו בו רבין, פרס, ומי שיבוא (ברק). הם השתמשו בו בעניין השבויים והנעדרים וכאיש קשר לאש“ף. גנוסר היה מעוניין שישתמשו בו, וביתר שאת אחרי בג”צ משרד הבינוי והשיכון. לדעתי, הוא לא הבין לאשורו את המתח שבין בג“צ באשר הוא לממשל ישראלי באשר הוא. גנוסר לא ראה בבירור את “הסחוס הזז” שבין בג”צ לממשל: סחוס גם חוצץ וגם מחכך. הוא, לדעתי, לא קרא נכון את רצף ההחלטות הביטחוניסטיות של בג"צ, עד לקייס שלו. רצף החלטות ביטחוניסטיות אינו מבטיח החלטה ביטחוניסטית בעניינו של פרט מסוים במערכת (יוסי גנוסר). אדרבה, החלטה בעניינו של פרט עשויה להיות הזדמנות להפוגה קלה ברצף ביטחוניסטי. אתה ההפוגה.


אין עסקה. בג“צ השיכון והבינוי שב ועירער את הביטחון של גנוסר ביכולת הקריאה שלו. הוא, עד כה, קרא את המערכת השלטונית כארג מבורזל, גם אם שקוף למחצה, של כללי־על ספורים, קבועים, קובעים. מימים ימימה, והלאה. כללי־על שאינם מנוסחים בכתב. כללי־על שהם הקונסטיטוציה המובנת־מעצמה. ואחד מכללי־העל קובע: ביטחוניסט שעבר את המערכת המשפטית (ועדת לנדוי / חנינה) לא יוקע עוד על ידי המערכת המשפטית (בג"צ). גנוסר צדק: ישראל מדינת עסקה. אבל גנוסר שכח שהעסקה מחליפה צורה ותנאים, מדי פעם. לא ברור מתי שונתה העסקה: אבל ברור שהיה אסור לגנוסר להתגרות ב”עולם“. מנכ”לות השיכון והבינוי היתה התגרות. גנוסר איבד אז את היכולת להבחין בעוצמת ההתגרות, ובעוצמת התגובה לה. בג“צ קבע: אין עסקה לגנוסר. וחמור מכך: בג”צ הוציא את גנוסר אל מחוץ ל“קהילת בג”צ", קהילת הכשרים. יש בישראל קהילה, או ליתר דיוק מיון שכזה. גנוסר ניסה למצוא לכך (להחלטת בג"צ) גם הסבר־על, הסבר לא טכני, לא נסיבתי. ובוודאי שלא “משפטי” גרידא. הסבר־על. אבל לא עלה בידו. הוא היה מסתחרר באיזשהו “פשר”, אבל מיד נשמט לקרקע.


היגיון אזרחי. השופט לנדוי היה אז מייצגה הנעלה של האינטליגנציה הישראלית. וזו, האינטליגנציה, היתה חייבת להניח שלנדוי הציב לפניו את כל השיקולים הראויים. לא רק הנימוס הטוב, אלא גם ההיגיון האזרחי הטוב לא עודדו הרהור מסובך מדי בהחלטות ועדת לנדוי. העם (בהכללה) חש הקלה עם פרסום הדוח הזה. לנדוי, שקבע כי חוקרי השב"כ שיקרו לבתי המשפט מתחילת שנות ה־70' נמנע באופן גורף ממסקנות אישיות ביחס לאישים מסוימים. ראשי השירות, אלה שהנהיגו את הנורמה ואלה שירשו אותה ולא מיחו או שינו ממנה, לא נפסלו על ידיו לתפקידי פיקוד בעתיד.


עוד בעניין הנורמה. גנוסר (1988): “אני פשוט הייתי חלק מהנורמה. חידדתי את הנורמה? הדגשתי אותה? בשום פנים ואופן לא. בשום פנים ואופן לא. בפירוש הייתי חלק מהנורמה… מצאתי נורמה קיימת. לכן לא יכולתי להיות בין מנסחי הנורמה. ולא הייתי בין משכללי הנורמה. נכון שמעולם לא התקוממתי מול הנורמה. אני לא מכיר אחד שהתקומם מול הנורמה. ועדת לנדוי קובעת שלא קמו נגד הנורמה הזאת. מה אתה רוצה?! אני אומר לך בצורה מוחלטת ביותר: לא קמתי נגד הנורמה, פעלתי על פיה, וגם כשהייתי ברמות פיקוד, לא התקוממתי נגדה. קיבלתי אותה ופעלתי על פיה וחייתי אִתה. למה?! מפני שחשבתי שאני מנקה את תעלות הביוב, מנקה אותן עבור עם ישראל ובשליחותו, ושאין דרך אחרת לנקות את תעלות הביוב האלה. זה בדיוק מה שחשבתי. לא ראינו אלטרנטיווה… איזו השפעה היתה לי במשך 20 שנה על המערכת? מוטב שיעידו על כך אחרים. אני יכול להגיד לך מה שהרגשתי ומה שאני מרגיש: נטלתי חלק בתקופה די סוערת בעשייה למען הביטחון של אזרחי המדינה ושלומם. אמנם המשפט קצת מליצי, אבל מדויק… כן, היה לי גם סיפוק אישי מכך, ואמביציות, כולל קידום אישי, כולל קריירה… מה בעצם קרה? למה נכשלתי במירוץ לצמרת? האם נכשלתי משום שהאסטרטגיה שלי לא היתה נכונה. משום שלא הבנתי בדיוק את המערכת, את שיקולי המערכת, ואת המכניזם הפנימי של המערכת?… בדברים שלך יש כמה הנחות סמויות שאני לא מקבל. לא נכון שבכל 20 השנה שאפתי להיות ראש המערכת. לא נכון להגיד שאתה נכנס למקום ומהתחלה רוצה להיות בראשו, והנה אחרי 20 שנה לא הגעת – אז כאילו 20 השנה לא שוות כלום… אבל זה בהחלט נכון שבשלב מסוים, כמו בכל ארגון כזה, כשאתה מגיע לרמה מסוימת בצמרת שלו, לחלק מסוים של הצמרת יש שאיפות להגיע לראש הצמרת. ואני בהחלט הייתי בחלק הזה ובקבוצה הזאת. העובדה שלא הגעתי לראש הצמרת אינה לשביעות רצוני. זו אמת פשוטה. האם זה קרה מפני שלא הבנתי את המערכת, את שיקוליה ומרכיביה? אני באמת לא יודע לענות… מסכת האירועים שהביאה לכך שעזבתי את הארגון, ועזבתי מרצוני המוחלט, מעולם לא נתבקשתי לעזוב – נהפוך הוא: התבקשתי שלא לעזוב – מסכת האירועים איפשרה לי להעריך שאני לא אהיה בראש הארגון. והגעתי להערכה שאני צריך לבנות לעצמי מסלול מסוג אחר… האם לא הבנתי עד הסוף את המערכת? יכול להיות שהבנתי עד הסוף, ובכל זאת אני בחוץ. מישהו אמר לי: ‘אתה בחוץ, כי היית מעורב בתאונת דרכים כאשר לא אתה נהגת את המכונית’. גם דברים כאלה קורים”.


נורמה: חוקי, טבעי. נורמה זה תקן. נורמת עבודה, נורמת התנהגות, נורמת מוסר, נורמת קיבול, תקן, תקני. היחסים הלשוניים בין “נורמה” ל“חוק” הנם יחסי קרבה. ואף היחסים בין “נורמה” ל“טבעי”: כן, טבעי שזו הנורמה. לא מעט אנשים חיים וחושבים ש“נורמה” ו“חוק” מושגים נרדפים. השופט לנדוי הציב את הנורמה של השב“כ כעין מקבילה לחוק, מקבילה אבל מתארכת לה הרבה לאחר שהחוק נגמר. הנורמה היא בבואת החוק, שלוחתו. הנורמה היא החוק של השב”כ, קבע בעצם השופט לנדוי: אם זה חוקי אז אין אשמה – אם זה לפי הנורמה, אז אין אשמה. ואנחנו, החברה הישראלית, קבע לנדוי, לא נעמיד עוד פנים, ונודה כי היטב חשנו, אם לא ידענו בעליל, שלשב“כ חוק־נורמה משלו, שכלל, עד עכשיו, גם את טיפוס הפעולה של “אוטובוס 300”, של הטיית העדויות ותיאומן ב”ועדת זורע“, וכיוצא באלה. חוק־נורמה שב”כי (ביטחוניסטי) שכל הממשלות אישרו בפועל, בשתיקה, אישררו, הסכימו, קיבלו, עצמו עין, הרחיבו בשתיקה, הסכימו בשתיקה להרחבתו. חוק־נורמה מיתי, פיזי, לא כתוב, מתמשך, עובר בירושה. חוק־נורמה הישרדותי, קיומי, פוליטי, ציוני. חוק־נורמה מול האויב הערבי ובני בריתו, באשר הוא ובאשר הם. ואנחנו, החברה הישראלית, קבע לנדוי, הרווחנו מנורמת השב“כ, הרווחנו ביטחון כללי וביטחון אישי, והרווהנו שקט נפשי, ואיפשרנו לשב”כ להפעיל רטוריקה מכסה ומתעתעת גם בפני בתי המשפט, בכל הנוגע למשפטים ביטחוניים. התחזינו, בחלק מהמשפטים האלה, לחברת חוק מודרנית וכו', בעוד בפועל משפטים אלה ביטאו את החוק־נורמה הנ“ל. השופט לנדוי פרץ אז את קרום השפה (והמושגים) הישראלית. הוא חשף לאור השמש את “הנורמה” כמושג תרבותי־משפטי מנחה ולגיטימי. הוא העביר את הנורמה של השב”כ מלחישה בחדרי חדרים, לדיבור מלא, פומבי. רבותיי, אמר לנדוי, הנה הנורמה שנלחשה, ואני, שופט בישראל, מזכה על פיה את גנוסר, אברהם שלום ואחרים. אם השפה אכן מעצבת את ההכרה: פעולת השפה של לנדוי היתה אמורה לחולל בישראל תמורות. היא, בפועל, חוללה מעט. אז מה אם היתה נורמה. הפוליטיקה של השפה הישראלית הרשמית דחקה אל האפור את “הנורמה”, אל מתחת לפני הקרקע, ועטתה על עצמה מחדש במהירות את ה“חוק”.


עמדת גנוסר: נורמה. יוסי גנוסר: “נורמה? חוק־נורמה? תקן, תקנון?… חשבתי שהעבודה של חברי ושלי בשב”כ זוכה להערכה גבוהה בציבור, אשר לעתים אף אינו רוצה לדעת את פרטיה. כמו רבים בקהיליית המודיעין, כנראה שנגזר עלי להמשיך ולהיעטף בחובת השתיקה לגבי אותו חלק בפעילותי אשר ללא ספק היה יכול לשנות באופן קוטבי את הדימוי שניסו להדביק לי… באשר לתחום הפילוסופי והאתי: האמנתי שאני פועל למען מטרה נעלה במסגרת ועם חבורת אנשים שהקודים המוסריים המנחים אותה, והמשמעת הנוקשה שהיא כפופה אליה, הם ברמה הגבוהה ביותר שאני מכיר בחברה הישראלית… העיקר בדוח לנדוי, בעיניי, אינו ברמת המסקנות האישיות, אלא ברמת הניתוח וקביעת העמדות הנורמטיוויות. מבחינה זאת, הדוח עושה צדק עם העניין, ואין כאן כל מקום לציניות… בכל הקשור לנאפסו, אני שותק שתיקה רועמת. שתיקה זו יפה למקרה זה כמו למקרים אחרים".


?ת גנוסר: דוח לנדוי. יוסי גנוסר (2003): “כן, דוח לנדוי היה צריך להיעשות לטקסט מכונן, היו צריכים ללמד אותו בתיכונים, במסגרת לימודי אזרחות… אני, ביני לעצמי, חוזר אליו לפעמים, כי הוא עוזר לי להאיר את ההיסטוריה הפרטית שלי… יש בדוח גינוי חד משמעי לכך שבשב”כ ננקטו הסתרה וטשטוש שיטות חקירת הטרור… הסתרה ואי אמירת אמת לבית המשפט… כלומר, משקרים לבית המשפט, כן… אגב, לעתים די תכופות היתה לנו הרגשה שבית המשפט יודע, בעצם… לצד זה, יש בדוח ניתוח? ומדויק של המניעים. של ההיסטוריה והמניעים שהובילו את השב“כ.. הוועדה הצדיקה שיטות חקירה מסוימות במגזר הטרור הערבי, והיא אמרה שגם בעתיד עשויים להיות מצבים שיחייבו סוג מסוים של חקירות…?, הוועדה מגבילה ומנחה על דרך הביצוע ודרך בקרה, אבל, בסך הכול, היא מוצאת לכך צידוק… היו על הדוח הזה פרשנויות, וכל אחד רצה למצוא פסקה התואמת את השקפתו, או את ציפיותיו. אי אפשר לקחת פסקה אחת מהדוח ולנתק אותה… דוח אידיאלי מבחינתי? אידיאלי?! זה היה יכול להיות אידיאלי, רק אם כל זה לא היה קורה. מה פה אידיאלי?!… הוועדה הביעה אמון בשב”כ כגוף, וגם בפרטים שהרכיבו אותו, ועל כן היא איננה מוצאת לנכון לפגוע בגוף כגוף, יחד עם כל הנקודות האחרות שהזכרתי. בסך הכול, הדוח הנו אירוע חשוב, היסטורי במובן ידוע: ניסיון אמתי, אמיץ, חזיתי, להתמודד עם נושא ‘המדינה והטרור’. מדינה מתגוננת גם בדרכים לא מקובלות… אני לא אומר שהדחיקו את הדוח, אבל אני אומר שלא שמרו אותו טרי ורענן בתודעה הישראלית".


“אני? קרבן?!” גם “השמאל הישראלי” לא היה באמת מעוניין בשבירת השב“כ על ידי ועדת לנדוי. אחדים מנציגיו היו מעוניינים בראשו של גנוסר. ראשו היה מספק אותם. גנוסר היה יכול להיות סמל נוח. והוא? עצמו לכך: ארוגנטי, אלים, נתפס כערמומי, מתנצח, שאפתן. גנוסר, בתשובה לשאלה חוזרת על נאפסו, יכול לשחרר אמירה כגון: “השתיקה שלי בעניין נאפסו רועמת”. והוא יעשה זאת בשיחה אתך, פנים אל פנים, כאילו הוא יושב באיזה ערב ראיונות בכפר המכבייה, בפני קהל המסתפק בשתיקות רועמות. הוא לא מכוון אליך, כשהוא אומר “שתיקה רועמת”, הוא מכוון לקהל כיכרות. לזכות גנוסר אולי תיזקף מעט תמימות. במהלך הריאיון ב־1998, הצעתי לו את האפשרות שהוא עצמו היה קרבן המערכת (השב"כ) שלו. גנוסר לא פרץ בצחוק לשמע השאלה, או הדף אותה כשאלת עורמה. הוא ענה בפשטות: “אני? קרבן?!”. ב־2004, ערב מותו, המושג “קרבן” כבר התעבה והתרחב בעיני גנוסר. ב־1988 ראשו של גנוסר היה משביע את הכול, את השמאל, את צמרת השב”כ. הוועדה הותירה את ראשו בין כתפיו. “השמאל הישראלי” והשב“כ מנהלים ביניהם קשר פעיל והיסטורי. הקשר מתקיים לפחות בשתי רמות. ברמה הנמוכה או המיידית: בבתי קפה, במסיבות ליל שבת, בקשרים בין־אישיים, בפולקלור זחתני. “הבית האדום” הירושלמי ו”בוננזה" התל אביבי, שני בתי קפה, היו בפועל פרודיה על אי קיומו של כל מרחק אמתי בין השב“כ לבין השמאל. לגנוסר לא היתה בעיה להעביר ערב בבית ידידים עם יגאל תומרקין, פסל ישראלי. ולתומרקין לא היתה בעיה. והם העבירו. ברמה המושגית: השמאל ייסד את השב”כ. עד לקשר הגלוי עם אריק שרון, חשבו את גנוסר, חבריו בשירות, לאיש מערך על פי הכרתו. לאחר שגנוסר פרש ממכון הייצוא, כלומר מחסותו של שרון, התברר במלואו המרחק הפוליטי בינו לשרון. לא מעט מאנשי השמאל שירתו בשב“כ: אם הייתי נותן פה רשימה חלקית של אנשים המזוהים כ”שמאל הישראלי“, שלהם “קשר קריירה” כזה או אחר עם השב”כ, הארץ היתה מזדעזעת, כמו שאומרים. ומדובר באותו שב"כ, שהוגדר על ידי ועדת לנדוי כפי שהוגדר. ובכן, היזהרו מן השמאל הצבוע.


“על דעת ראש הממשלה”. גנוסר, מה הרגשת כשבחרו בך לעבוד על ועדת זורע, בעניין אוטובוס 300, להטות אותה? מה הרגשת כשהאמת יצאה לאור, בעניין זה? היית פראייר של המערכת? הרגשת שתרמת למערכת שלך? גנוסר: “הנה, אחת ולתמיד, העובדות האמתיות על צירופי לוועדת זורע: 1. בין ה־13 באפריל 84', הבוקר בו נהרגו המחבלים, לבין ליל 25–26 באפריל, לא הייתי מעורב בשום דבר שנגע לאוטובוס 300. 2. ב־26 באפריל בבוקר נקראתי לראש השירות, שסיפר על הריגת המחבלים בהוראתו, על כי דיווח על כך לראש הממשלה, על קיומו של לחץ של המערכת המשפטית להקמת ועדת בדיקה, ועל ניסיון ראש הממשלה למנוע את הקמתה, ניסיון שלא עלה יפה. וכן, כי על דעת ראש הממשלה ובידיעתו המלאה, הנני מתבקש להצטרף כחבר לוועדת זורע על מנת לסייע בהסתרת חלקו של השירות בהריגת המחבלים. אז אתה שואל אותי: מה חשבתי? חשבתי שאני עושה שירות למדינת ישראל… שלושה ימים מאוחר יותר עמדתי לצאת לחוץ לארץ. הנסיעה בוטלה על ידי ראש השירות, לאור המשימה שהוטלה עלי. האמן לי, נוח יותר לשבת במלון בארץ רחוקה מאשר במשרד קטן בתל אביב ולהתעסק בשאלת הריגתם של המחבלים, כנציג השב”כ בוועדה… האם מישהו באמת מעלה בדעתו שכאשר אומרים לאיש שירות במעמדי שרצונה של המדינה, על דעת ראש הממשלה, להסתיר את אופן הריגתם של שני מחבלים, לא אקבל על עצמי את המשימה הזאת?! ואם לזה ייקרא פראייריות, אז אני פראייר".


הרעים והטובים. אוטובוס 300, וכן ועדת לנדוי, לחצו החוצה מחלוקת פנימית עזה בצמרת השב“כ, והסתדרה לה, כמעט מעצמה, חלוקה ל”טובים" ול“רעים”. אלה מאנשי השב“כ שיזמו את ההליך המשפטי, ודיווחו לראש הממשלה על “הניוון המוסרי” של השב”כ, נתפסו כ“טובים”. גנוסר נתפס כ“רע”. מי היו “הטובים”? לפי הידוע לי מגנוסר, היו אלה ראובן חזק, רפי מלכה ופלג רדי. הם דרשו מאברהם שלום, ראש השב"כ, להתפטר. הוא סירב. ראובן חזק נפגש על כך עם שמעון פרס, אז ראש הממשלה: פרס דחה את דרישתו לפטר את אברהם שלום, דחה על הסף. הטובים פנו ליועץ המשפטי ולפרקליטת המדינה. יצחק זמיר דרש משמעון פרס לפטר את אברהם שלום. פרס סירב. זמיר פנה למשטרה. והנה, מי שקרא את דוח לנדוי, והרי אין באמת סיבה טובה שלא לקרוא אותו – הבין שגם “הטובים” היו שותפים לשיטה ולנורמה, משנת 71' והלאה. הם טענו שגנוסר הקצין את הנורמה.


הפואטיקה של השב"כ. ב־1988 ביקשתי מגנוסר את הפואטיקה של השב“כ, ואם לא אותה אזי את הנורמה, את ההגדרה הפנימית, את החוקה הלא כתובה. גם ב־2003 חזר ואמר שהיתה זו “תרבות אחרת”. ב־2003 הכרתי באמצעותו את אברהם שלום. גנוסר: “השב”כ? זאת דרך חיים וזאת תרבות חיים. אני מניח, שתרבות דומה קיימת במוסד. המידור ואי החשיפה כלפי חוץ, מאפיינים במידה רבה את התרבות הייחודית של השירות. לפחות איפיינו אותה ב־19 השנים שהייתי בה, עד לאותם אירועים שהובילו לכרסום ולחשיפה”. הצעתי לגנוסר להביט בשב“כ, בפרשיות האחרונות, וב”רעים" ו“טובים”, דרך משקפת כמעט פרימיטיווית: קיימת בעצם אפשרות של סיפור פשוט מאוד, בנלי… השב“כ התפתח להיות עוד ארגון כוחני. כל מה שקרה בו, עם אוטובוס 300, נמצא בתחום טבע האדם. ראש המערכת (אברהם שלום) עשה שגיאה אחת גסה גדולה (רצח שני המחבלים). השגיאה לא הוחנקה במערכת. עד כה שגיאות הוחנקו. השגיאה החלישה אותו. הוא קושש נאמנויות גם במקומות שאין בהם נאמנות כלפיו. הוא נעשה תובעני ביחס לראש הממשלה ולשר הביטחון, והפך קובלנתי ומפוחד, ובמידה מסוימת אף למאיים סמוי, מטרד. בארגון עצמו, מעצם היותו ארגון, נוצרו מיד בריתות וסוגי תלות, חובות, פִירעון חובות, וציפיות לפירעון חובות וחשבונות. התפתח מאבק פנימי, עם מבט אל הירושה. “הרעים” לא היו רק רעים, ו”הטובים" לא היו רק טובים. ואם לא העיתונות, אולי הכול היה בתוך המשפחה. דברים כאלה. לא מי יודע מה. המיסטיק הגדול של השב"כ התרסק כמו כל בשר ודם רגיל, מה?


“פתאום כולם התמסרו לתקשורת”. גנוסר: “זה לא רחוק מהאמת, אבל זו לא כל האמת… והיה דבר נוסף: התקשורת, היחס התמים שלנו כארגון ביחס לתקשורת… לא הבנו שהסתיימה תקופה ביחסים בין מערכת הביטחון בכללותה לבין התקשורת, ובפרט לעיתונות הכתובה… לא העלינו על דעתנו שהעיתונות תספר את הסיפור, תפרוש את הכול, תעקוב, לא תרפה מאתנו, מהפרשה, משני המחבלים, מהנורמות שהיו, ממערכת היחסים בינינו לממשלה… ואני, באופן אישי, נדהמתי לראות באיזו מהירות וקלות אנשים מתוך השב”כ מתמסרים לתקשורת, אנשים מבורזלים ושותקים במשך עשרות שנים, ופתאום, תחת לחץ בינוני, הכול נפרץ… נדהמתי מזה… איש מאתנו לא היה ערוך לכך… אגב, כדאי שתדע: כל חבריי בשירות, ללא יוצא מן הכלל, אמרו לאחר פרסום פרשת ‘אוטובוס 300’, שאם היו נדרשים למלא את התפקיד שלי ב’ועדת זורע', היו עושים זאת. ובפועל, שישה אנשים במעמדי אכן היו מעורבים בפרשה, ומילאו הוראות של ראש השירות. וזה מבהיר לך באופן חד את רמת ההזדהות שהיתה לאנשינו עם משימות מסוג זה".


תרופה חדשה. בחודשיים האחרונים לחייו יוסי גנוסר חיכה לתרופה חדשה, שמלווה את הטיפול הכימותרפי. התרופה נולדה באמריקה, טרם אושרה לשימוש, הגיעה לשווייץ, אושרה שם לשימוש, והגיעה לישראל, לגנוסר, באיחור. היא כבר לא היתה משנה דבר, אבל בכל זאת היא נעה על מסך התודעה שלו כנקודה המתאמצת להוליד נקודה, וממנה עוד נקודה, וכן הלאה, עד שמהנקודות יתהווה קו חיים. גנוסר האמין בטכנולוגיה, בתרופות, בגאונות יצרני תרופות, במדע, בתוצרים, במכשירים, במבחני תוצאה. ותיעב טעויות אנוש. עד מחלתו נהג לחלק את הזמן לטווחים קצרים, בינוניים וארוכים. מאבק החיים שלו נגד המחלה היה מופע גבורה אחד שלם, שנמשך שנים אחדות, ומופע אמון ברפואה. רוב הבריות היו נואשים בדרך. הוא נפטר בן 58, בתור “לשעבר מראשי השב”כ, והיום איש עסקים", לפי העיתונות.


“מר חמישה אחוזים”. במחצית שנות ה־90', בישיבת בוקר של מערכת “גלובס”, יומון כלכלי, עלו ראשי הפרקים של כתבה שכותרתה הזמנית: “יוסי גנוסר, מר חמישה אחוזים”. הטענה היתה שגנוסר תימרן עצמו לעמדת תיווך בין יצרנים לרשות הפלסטינית, ושעמלתו מגיעה לחמישה אחוזים. יצרנים? יצרני מזון, חומרי בניין, רכב, דלק, ועוד. היה דבר־מה סנסציוני, מדיח, מעורר מתים, אפילו שֵדי, בידיעה זו. תמיד נכרכו בגנוסר גם אי־בהירות, הליכה על הסף, מעין לוליינות, תחושת אסון. נכרכו גם בעל כורחו. נכרכו מעצמם. נכרכו על ידי העוינים אותו. גנוסר שמע על הכתבה המתוכננת ב“גלובס”, והתקשר אתי. היינו אז בהפוגת קשר. הכתבה המתוכננת דחקה אותי למבחן ידוע של עורכי עיתונים: ידידות או עיתונאות. בחרתי בעיתונאות. אמרתי לו שאין בדעתי לעכב את הכתבה, שמוטב כי יתראיין ל“גלובס”, ושאין ביכולתי לדווח לו עליה. וגנוסר אמר שעניין “החמישה אחוזים” הוא שטויות, טעויות, רכילויות. למחרת נפגשנו במסעדה, ליד בורסת היהלומים, וגנוסר היה אלגנטי: גם לא מילה אחת על הכתבה ב“גלובס”.


פיצוי. גנוסר חי בתנאי שהוא “גנוסר”. כל ההדחות לא רוששו את “גנוסר”. ובכל זאת, היה לו צורך לקושש ראיות מבחוץ. ראיות על היותו “גנוסר”. שוחחנו על כך פעמים אחדות, והוא דחה את הדברים, ביטל אותם. די לי בעצמי, אמר. אני יודע מי אני. הקרבה לרבין לא מאשרת לי את עצמי. ולא הקרבה לאהוד ברק. אני יודע שברק משתמש בי לקשר עם ערפאת. “פיצוי”, גנוסר לא היה ער למובנו הפסיכולוגי של המושג: אנחנו מפייסים, מתגמלים או משפצים את עצמנו, בשביל למנוע מהמגבלות שלנו לחדור במלואן לתודעה שלנו.


תגובה. גנוסר היה אורגניזם מגורה תמיד, ועל כן מגיב תמיד. דפוס התגובה שלו היה גמיש: פעולה מיידית, השתהות. השליטה שלו ברגשות או בדחפים אסורים היתה בדרך כלל גבוהה. תגובה מותאמת למחולל התגובה. שאיפה לשלוט בעוצמת התגובה, ובתוצאותיה. יכולת להחדיל את התגובה כבר בתחילתה. לעתים הגיב שנייה קודם הגירוי. צפה את הגירוי. הוא היה מגורה תמיד: פחד עלה מהעבר, פחד איים מהעתיד, פחד מדברים שהיו ולא בטלו מהעולם, מדברים רוחשים. הפחדים נכבשו בתוכו, וכלפי העולם קסמו האישי של גנוסר היה רב ורחב.


בשנה האחרונה. הקשר אתו היה פעם רך ופעם זעפני, ולעתים רך וזעפני באותה שעה עצמה. ובשנה האחרונה שלו נפגשנו בתכיפות. היינו אז אנשים נחים לשעה מזעפם היומי, ומדברים. דיברנו על חלקו של גנוסר עצמו בחלקו המר. על מחירי הגאווה והיוהרה. על אי הנכונות שלו לפרוש מ“המשחק הזה” לטובת קיום באמת פרטי. על הליכתו על חוד התער. ודיברנו על המערכת הישראלית, על חרושת הדימויים, על היסטוריה יהודית, על אלוהינו ואלוהי אבותינו, על תת ההכרה של השפה הישראלית. למדתי ממנו. וברוך השם דיברנו גם הרבה שטויות. ודיברנו די הרבה גם על דיבורים. הייתי מפרש לו דיבורים ששמע מסוחרים ומעורכי דין. על שיח הסרק המקומי. על הדיבור המופרך מיסודו. גנוסר לא הבין איך כל זה קרה לו. הרי הוא היה מהחבר’ה הטובים. אז הסברתי לו (תמיד הסברנו זה לזה), שאי אפשר להוציא איש מידי החבר’ה הטובים, אלא אם כן הם עצמם מסגירים אותו. הייתי אמור להספיד אותו מעל הארון יחד עם יעקב פרי, אמנון ליפקין והביטחון הישראלי, אבל נמנעתי, כי בבית הקברות עצמו, למראה המספידים והקהל, חששתי שלא אהיה כאן מין במינו. ולמה לי.

בשנה האחרונה, יוסי גנוסר ביקש לברר מה בינינו לאלוהינו. לא מטעמים דתיים. אלא מטעמים לאומיים ותרבותיים. אני מומחה קטן לאלוהינו. אבל אני כבר מומחה בינוני למה שבין אלוהינו ולנו. מי חייב למי כמה, ועד מתי. לפעמים, אחרי הפגישות, הייתי רושם בטוש שחור את “דיוקן גנוסר”. כחצי שנה לפני מותו ביקש שארחיב בעניין “ההסגרה”. אני הוסגרתי? איך? מתי? בכוונה? הוא היה באותה פגישה תובעני מתמיד, דחוס מתמיד, מכונת ירייה מולבשת על בוטן, או על אגוז. באוויר, ברקע, נעה מחלתו הקשה, וכן חקירת המשטרה, בהוראת היועץ המשפטי, את קשרי גנוסר עם ערפאת, ובפרט עם מוחמד ראשיד, בכל הנוגע לניהול כספי הרשות. דוח בדיקת המשטרה ניקה את גנוסר. הניקוי התמהמה והקיז את נשמתו של גנוסר. מה יכולתי לענות לו. הרי לא יכולתי לענות אותו. הרי היינו אז לקראת הסוף, גם אם נפלאות הרפואה התגייסו לעזרתו. מה, עכשיו נחזור ל“הסגרה”?! אבל גנוסר לא הרפה: הוא אולי ביקש הסבר כל־כולל לפרשת חייו. רציתי לחבק אותו. אבל גנוסר לא מקבל חיבוק בתור תשובה.


שחר גנוסר. 1991: יוסי גנוסר היה בדרום אפריקה כשבנו, שחר, נהרג במהלך סיור צבאי בעזה. המוות השקיט לשבוע אחד את מתנגדיו של יוסי גנוסר. עשר דקות לפני הקבורה, גנוסר אמר לי שהוא לא עומד לומר קדיש. ככה בפשטות: לא. עמדתי מול הקהל הגדול, תירגמתי את הקדיש הארמי, ואמרתי קדיש על שחר ז"ל, במקום גנוסר. לא עשיתי כזאת קודם לכן, ולא מאז. הקדיש הוא זכות של הנפטר: גנוסר לא היה יכול לוותר על זכותו של שחר. אלה לא רק פלפולים הלכתיים. לא כאן המקום להתעמק בכך. יום השנה של שחר, עד ליום מותו של יוסי, צוין בהקפדה, בבית הקברות הצבאי, בנוכחות אנשים רבים. גנוסר לא נשה בי על אותו קדיש: גם משום שלא השתוקק להיזכר בסירובו לומר קדיש. ב־2003 גנוסר התעניין במושגים ובערכים יהודיים, וביניהם הקדיש. מדי פעם ישבנו אצלי לשעתיים שלוש על התפילה היהודית, על כנסת ישראל, על משיח ומשיחיות, על התנועה החסידית. התרבות הישראלית, במובנה כספרות, כשירה, כאמנות, לא היתה עבור גנוסר כלי לפיענוח הישראליות, לא היתה אמצעי גישוש על פני החיים האלה. ולא נגעה בגורלו הפרטי. והוא לא הכיר אותה היטב.


פטליזם. דבר לא עשה את גנוסר לפטליסט. הוא נשאר רציונליסט גם לאחר מות בנו, שחר, גם לאחר גילוי מחלתו ממנה נפטר, גם לאחר חשיפת קשריו הפיננסיים עם הרשות הפלסטינית. הוא האמין ברצון חופשי, בפעולה רצונית. הוא לא האמין שהוא “סומן” כבר בראשית דרכו, על ידי המערכת. הוא האמין ברפואה, במדע, בטכנולוגיה. והוא האמין ב“תיקון”. כלומר, ביכולת לתקן דברים בין בני אדם, ולתקן את עצמך. לא “תיקון” במובנו הדתי היהודי המלא, אבל בדומה לו.


למה זבת’ותי, וניה. אי אמירת הקדיש לא היתה התרסה נגד הבורא. היא היתה נגד החיים. זו פרשנות על אחריותי הפרטית. גנוסר היה אחר. לא בגלל שאנחנו הגדרנו אותו כך, אלא משום שמעצמו היה כך. הוא התמרד בהגדרתי אותו כמהגר. הוא דחה מכול וכול את תיאורי אותו כמי שמבקש תמיד להתקבל, ויבקש תמיד להתקבל כחבר במועדון ישראלי ששמו: החבר’ה. במועדון הזה חברים, לדוגמה, יעקב פרי, אמנון שחק־ליפקין, או אנשי חוג־רבין. כארבעה חודשים לפני מותו ראה הזמנה על שולחני: הזמנה למלאות 120 שנה למושבה “יסוד המעלה”. ובהזמנה צוין שאורי שגיא, בני משפחת מוטי הוד, ואני, ועוד, מוזמנים למסיבה כבני משפחות המייסדים. גנוסר לקח את ההזמנה ביד, ושאל: מותר? אמרתי שמותר, בלי לדעת מה מותר. גנוסר קרע את ההזמנה. “מספיק כבר עם האליטיזם המגוחך הזה של המייסדים”. והוא התמרד בהגדרתי אותו כאחר. והיה בינינו משבר, כי גם לאחר ששחר נהרג בעזה, לא חדלתי מעניין האחר. יוסי, אמרתי לו אז, “עקדת הבן” לא עושה אותך באחת לאנחנו. היית ותהיה אחר. משבר לא קצר שהתבטא בהפוגת קשר. במחצית השנייה של שנות ה־90', מרחוק, בקצה העין, ראיתי שיוסי מתמקם, ואולי אף מתרווח, בין אנשים שלכאורה מאשרים לו את ישראליותו המלאה. אחי, אחוקי, אחותי. החבר’ה הטובים. למה זבת’ותי, וניה, לעולמים. ובאותם ימים, גנוסר נעשה כוחני מכפי שהיה בדרך כלל, מעט זחוח, בולמוסי, דעתני מתמיד, רכוב על תנין יפני חדיש, 600 כוח סוס, חוצה ערבות, אוקטן למנויים בלבד. אבל נדמה לי שבתא הכפפות של התנין היפני, גנוסר החזיק תמיד גם כרטיס שבוי. והיטב ידעתי שבתוך תוכו הוא מטיל ספק בכל זה, ומעמיד פנים כפני החבר’ה הטובים. יוסי התבוני, האנליטי, כמעט נכנע לתשוקת המהגר להיכלל בחבר’ה הטובים. המהגר הבין שיש רק חבר’ה טובים א. אין חבר’ה טובים ב. יש עלייה ב, יש קופה ב, אבל אין חברה טובים ב. מי שניסה להקים חבר’ה טובים באמצעות מפלגת המרכז של ליפקין, מילוא ומרדכי, לא הבין לאשורה את “ישראל”. שתי מילים על החבר’ה הטובים א. הם מהות שמאלנית־ימנית. הם אנדרוגינוס שהוא הכי גבר בשכונה. הם בעד שלום כי הם שונאים ערבים. הם לחישה והם שירה בציבור. הם קובעים את הפוליטיקה של הלשון הישראלית הפנימית. ורק בשלב מאוחר יחסית לאדם חכם, ערני וחד, יוסי גנוסר אף הבין שלשב“כ, ואגב כך לו לעצמו, אין '”טקסט“. לפחות לא טקסט מכונן אחד גדול. הפרשיות ההן, הוועדות ההן והחנינות ההן עשו את שלהן: החזירו את “הטקסט” לשולח. ובאין “טקסט” אתה (והשב"כ שלך) נמס לתוך ההיסטוריה הישראלית כשמועה, כפולקלור. וכך, יוסי יצא מהשב”כ, לאחר אוטובוס 300, לאחר הוועדה, לאחר החנינה, והוא מודח מחדש ובאחת לעמדת הנער המהגר המבקש להתערות.


פטריוטיזם. גנוסר עלה לישראל מליטא, בן 11. בישראל, בבית הספר, קראו לו בשנה הראשונה “קומוניסט”. בליטא קראו לו “ז’יד” (יהודי, יהודון). ערב העלייה לישראל רקדו ושרו בביתם ידידים ובני משפחה. גנוסר התחבר לישראל גם דרך שירה בציבור. גנוסר התערה כאן עד שהיה כבן המקום1. דיברנו לא מעט על פטריוטיות. כי גנוסר לא היה יכול להשלים עם כך שקשריו הפיננסיים עם הרשות הפלסטינית מכווצים בעיני המתנגדים לו את הפטריוטיות שלו. השיחות על פטריוטיות היו בעצם מיותרות: ברור שגנוסר פטריוט מעולה. ברור שקשריו הפיננסיים עם הפלסטינים הם גם תוצר של המערכת הישראלית פלסטינית, והם שיתופי פעולה הנוצרים בין אויבים מאתמול, המנהלים מגעי שלום ופוליטיקה.


פחד. גנוסר היה תמיד מאוים. תמיד, גם בימי רגיעה. מאוים ממה? מדברים שהיו ולכאורה נרדמו או נעלמו, ומדברים שיבואו. הוא ניחש שהחנינה תציף את “נאפסו”. שוועדת לנדוי תכשיל את מינויו למנכ“ל משרד הבינוי והשיכון. הוא ידע ששותפו הישראלי לעסקים עם הרשות הפלסטינית יפנה נגדו. הוא פחד מ”ישראל", מכוחה לגבות ממנו מסים נוספים. פחד מעורר רצון לברוח או לתקוף. פחד הוא תגובה לסכנה קיימת, מוחשית, וחרדה היא תגובה לסכנה עתידית, מדומיינת או משוערת. גנוסר תקף, תמיד.


חוזה השליח. למדתי ממנו פוליטיקה ריאלית ומהו מו“מ. למדתי ממנו לפרק מהלכים ותבניות. למדתי ממנו מהי טרגדיה. הוא היה טרגי. גם ברגעי השיא שלו. גנוסר האמין בפתרון מדיני הנובע מהאנשה (פרסוניפיקציה) של הצד השני. דמוניזציה הדדית מחסלת את הסיכויים. עוד לפני פרסום אמנת ז’נווה, גנוסר טען שאין בה ויתור מלא וברור על זכות השיבה, כי לא יכול להיות. על האנשה ועל דמוניזציה, ועל מדיניות מול כוח, על השלום כהכרח ישראלי וכאפשרות ריאלית, גנוסר דיבר כבר לפני 15 שנה, עם פרישתו מהשירות. ועל הסכנה שבקיום צלבני. אבל לא מיד בקול רם. אריאל שרון נתן לו אז יד, ומינה אותו יו”ר מכון הייצוא. זה לא החזיק מים. ומאז, בקול רם. ראשי הממשלה שנעזרו בו בעניין הפלסטיני ידעו מהי עמדת גנוסר. הוא טעה לחשוב שיש לו השפעה על ראשי הממשלות שלו. הוא לא הבין שהשליחות שלו אמנם מורחבת ויצירתית, אבל מוגבלת ל“חוזה השליח”. אין לה לאן להמריא. היתה אינטימיות עם ראשי הממשלה האלה, היתה עורמת פרוזדורים, מידורים, קומבינות, זהרורי כוח, אמירות מוטמעות, ארוחות ערב, והיו החבר’ה הטובים – אבל לשליח גנוסר נועד רק תפקיד ה“שליח המוצא להורג בתום השליחות”. קלאסי, לא? הוא כבר היה ממש חולה, אבל התמיד בשליחות שהאמין בה. רזה, לבן, לעתים כמעט שקוף, לעתים תשוש, לעתים שרוי בעייפות נמרית, אוחז בכוח בזנבו של הזמן, מתכרבל מולי בחדרי, על הספה הקטנה, ריאליסטי, אנליטי, תאב חיים, גנוסר דיבר על הכול. בלל את הכול. חפן והתיר חוט חוט. את מה שעלה לו בחייו. את מה שחמק ממנו. ובעיקר חמקה ממנו ההבנה למה. ולא היה לו ברוטוס אחד לאבחת חרב אחת. הקשר שלו לאברהם שלום, מפקדו בשב"כ, נראה כקשר רועי־צאן: המבוגר מעביר לצעיר את סודות השדה, אבל לא את סודות העולם העוטף את השדה. הקשר עם פרי־ליפקין נראה קיומי. המשפחה הגרעינית שלו היתה לגנוסר מקור שעשועים ותנחומים. לעתים, אחרי השיחות, רשמתי תקצירים, ורשמתי בטוש שחור את “דיוקן גנוסר”. יותר את תופעתו־הופעתו מאשר את דיוקנו הריאלי. תמיד הוספתי לרישום דגלים משורבבי לשון. דגל לכבוד גנוסר הדגלן. הלשון המשורבבת? החבר’ה הטובים. ב־2003 מירקנו חלקים מחייו. מירוק פסיכולוגי, לעתים נסער, לעתים משלים עם הדברים. מירוק לאחר מעשה. חזרנו לאוטובוס 300, לוועדת זורע, לוועדת לנדוי, לחנינות, לאיציק מרדכי, לקמפ דיוויד, לניהול כספי הרשות, לראשית המחלה, לסימני חיים שהאדם מבחין בהם באיחור.


איציק מרדכי. חקירות ועדת־זורע בעניין אוטובוס 300, חקירות שהוטעו על ידי גנוסר, בשבתו בוועדה, כמעט צלבו את איציק מרדכי כמי שהרג בפועל את המחבלים. ב־1988, עם שחרורו מהשירות, גנוסר שוחח אתי על “מה שהיה”. חלק מהדברים פורסם אז ב“ידיעות אחרונות”. חלק מחלק זה מובא כאן, לצד דברים שלא פורסמו אז. צליבתו, או כמעט צליבתו, של

איציק מרדכי, אז מפקד פיקוד דרום, העמידה במבחן מושגים ישראליים מוצהרים, שמישים, מיתיים: אחוות לוחמים, רעות. השב“כ וגנוסר כמעט הקריבו קרבן־אדם, את איציק מרדכי, למלט את עצמם. קרבן אדם במסגרת “הביטחון השוטף'' של השב”כ כארגון כוחני, המגן על עצמו בכל האמצעים. גנוסר ב־1988: “אתה נותן לי הזדמנות מצוינת לעשות משהו שכבר מזמן רציתי לעשות: להתנצל בפומבי בפני איציק מרדכי, על הסבל שנגרם לו בפרשת אוטובוס 300… ובאשר לחלק האישי שלי בוועדת זורע, יש לי חדשות בשבילך: לא הטיתי אף עדות. לא הדחתי אף עד. לא פיברקתי שום מסמך. מה כן עשיתי? מסרתי לראש השירות ולאחרים את העובדות המובאות בפני הוועדה ואת המגמות המסתמנות… אף לא איש שב”כ אחד, למיטב ידיעתי, לא תודרך להעיד נגד איציק מרדכי. אף איש שב”כ לא האשים, בפני הוועדה, את איציק מרדכי בהריגת המחבלים. הרצון של

השכ“ב היה שאיציק מרדכי לא ייפגע ושאיש לא יואשם בהריגת המחבלים… ראש השירות אמר לנו שאם איציק מרדכי יואשם בהריגת המחבלים, הוא, ראש השירות, יחשוף את כל הפרשה, כדי לחלץ את מרדכי… ועדת זורע קבעה במסקנותיה, שאין קשר בין המכות שיוחסו למרדכי, על ידי העדים שהופיעו בפניה, למותם של המחבלים. כמו כן קבעה, שאי אפשר לזהות מי הרג את המחבלים. זה (הוועדה) קרה בסוף מאי 84'… אך היו כאלה שרצו באמת להמשיך ולחקור בשאלה כיצד נהרגו המחבלים. אלה שרצו לחקור היו מעטים, אבל, לצערי, הם היו הקובעים… וכך, החקירה נמשכה כ־14 חודש נוספים. במשך כל התקופה הזאת לא הייתי בארץ, ולא הייתי מעורב במהלכים שהיו בשירות בטיפול בחקירה זו… מי שהתעסק, לאחר תום עבודת ועדת זורע, בשאלה כיצד נהרגו שני מחבלים, שחטפו אוטובוס וגרמו למותה של חיילת – שותף לגרימת הסבל של איציק מרדכי”.


דורית בייניש, כנס פיוס. בלי גנוסר. ביוני 2004 נערך כנס סגור של צמרת השב“כ. גנוסר המת לא היה שם, אבל “גנוסר” היה שם. בכנס השתתפה דורית בייניש, חברה בבית המשפט העליון, וב־84' פרקליטה המדינה. כנס סגור: כנס היטהרות. ואם לא היטהרות ממש, אזי פיוס. הכנס התקיים בקיבוץ צובה, ליד ירושלים. למי שמתמחים באמנות הישראלית יש צובה משלהם, נוספת: “צובה” של יוסף זריצקי, סדרת ציורים בעלת חשיבות היסטורית מקומית. זריצקי היה הדובר הראשי של המופשט הישראלי, וקיבוץ צובה היה לו כבית. “צובה” של זריצקי היא נוף, נופים, מרוקנים מזיכרון היסטורי, ללא הסימנים הערביים של המקום. נעזוב את זריצקי. הכנס הסגור עסק ב”אוטובוס 300“. השב”כ של 2004 שאל את השב“כ של 1984: מה היה, למה. ואלה ענו להם. כל אחד בתורו. כולל אברהם שלום, מי שהיה אז ראש השב”כ. את אברהם שלום הכרתי באחרית חיי גנוסר. נפגשנו פעמים אחדות במסעדה ובביתו של גנוסר. ב־2003 אברהם שלום התראיין (לראשונה בחייו), עם ראשי שירותי ביטחון נוספים, על תהליך השלום, הכרח השלום, הכרח הפתרון המדיני, הטעויות המנטליות והפוליטיות המתמשכות של ישראל ביחס לערבים, ואף פירסם על כך מאמר ב“הארץ”. בייניש ואהוד יתום הגיעו לכנס. שמעון פרס לא. גנוסר, שבועות אחדים לפני מותו, אירח את פרס בביתו, וביקש שאגיע לפגישה. לא יכולתי נפשית, אבל יכולתי תרבותית. להסביר? נפשית, לא יכולתי לצפות בפגישה שבעיניי היא, ככלות הכול, פגישה בין השיטה (פרס) לבין כלי שלה (גנוסר), אמנם גנוסר, עד ערוב ימיו, גרס שהוא חלק מהשיטה, אבל הוא היה חומר גלם שלה, אמצעי שלה, ככלות הכול. ותרבותית, היה לי עניין רב בפגישה שכזו. אמרתי לגנוסר שפרס לא יסכים לנוכחותי. לא הגעתי, וזהו. גנוסר דיווח על פגישה סבירה. הוא כבר לא ציפה מ“הפוליטיקה” (פרס) שתאיר באור נוסף את הכרתו. אברהם שלום היה ראשון הדוברים בכנס־צובה: הוא לקח עליו את כל האחריות ל“אוטובוס 300” ולנגזרותיו. כששמעתי על כך לא הופתעתי. גנוסר כבר רמז לי שאברהם שלום מתכנס להיטהרות, למחילה, לכפרה, ורואה עצמו כמי שניצח על טרגדיה של טעויות: החל מהטעות הראשונה והיא הריגת (רצח) שני המחבלים השבויים. גנוסר, בשיחה אתי, התנגד בכל מאודו לחרטה ולהיטהרות של אברהם שלום, אבל גנוסר היה חולה, מיוגע, והדברים האלה היו ממילא מחוץ לשליטתו: “להתחרט גם בשמי הוא לא יכול… בפני מי הוא מתנצל?! בפני אנשים ששמו לו אקדח טעון על השולחן?! שרצו לרשת אותו?! בפני צדקנים?!”. בכנס־צובה, אברהם שלום אכן דיבר על טרגדיה של טעויות, על מכניזם טועה ומתעה. על טעויות: על נורמה מתמשכת שהולידה טעויות. ואברהם שלום חזר שם על דברים שגנוסר סיפר לי בעניין איציק מרדכי: “אם הייתי רואה שהוא מורשע, הייתי מפוצץ את העסק… לא הייתי מפקיר את מרדכי”. אנשים דיברו בכנס על ההפרש המכריע בין נאמנות אמתית לחיפוי אינטרסנטי ועקר. אנשים גינו שם את שמעון פרס של אז, גינוי גורף: פרס מיתמם, פרס ידע את כל העובדות, פרס טייח, חיפה, נכשל כמנהיג. דורית בייניש, בכנס הזה, הביטה לאחור נדהמת מכוחו אז של השב“כ, כוח שהיה עלול לפנות גם נגד מוסדות המדינה עצמה, כוח לעצמו. ונדהמה מהרטוריקה של השב”כ: רטוריקה משתקת ביקורת, רטוריקה המצמידה את טובת השב"כ לטובת המדינה, ואולי אף מעט מעליה. בייניש ציינה במפורש את גנוסר כמפעיל כוח, כתככן. איש לא הגן שם על גנוסר. ליתר דיוק: לא ידוע לי שמישהו בכנס הזה הגן על גנוסר גם במעט. היה זה כנס פיוס.



  1. “במקום” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות