ב“יומן המלחמה” שלו מספר בן־גוריון על קבוצת סופרים שכינס (26.11.48) ואמר להם בין השאר, ככה: “מאה אלף לוחמים על חירות עמם זוהי היצירה האנושית הגדולה ביותר בימינו שתשמש מקור לספרות ולאומנות במשך דורות. זוהי הפואמה ההיסטורית שכותבים מאה אלף מתפארת הנוער, והכל מרוכז בה עכשו ויהיה מרוכז כל זמן שתעמוד סכנה לקיומנו ועצמאותנו.”

כדאי לחזור ולהקשיב לדבריו. המלחמה, אמר, מלחמת העצמאות, לא היתה רק אמצעי להרחקת האויב ולמיגור כוחו הפיסי – המלחמה היתה גם, לא יאומן, יצירה: יצירת תרבות בין שאר יצירות רוחו של האדם, בספרות, בשירה, בהגות או במפעלי האדריכלות העומדים לדורות.

מאה אלף הלוחמים על חירות עמם יצרו לדבריו יצירת תרבות גדולה, ובעצם את היצירה האנושית הגדולה ביותר. זו לא היתה עוד מלחמה אחת בין המלחמות אלא מלחמה שהפכה להיות יצירה הומנית, יצירה שאינה כתובה בעט על נייר אלא בעובדות על פני הארץ, מרוכז בה הכל, כל עניני האדם והעם, כל מרחבי העם ודברי ימיו. מי שירצה אפוא להיווכח, לא ילך אצל שאר הספרים, השירים והאנדרטאות – אלא ילך אצל תולדות המלחמה הזאת.

גיבור היצירה הוא הנוער היהודי ונושא העלילה חירות העם. פעם נבנו פירמידות גדולות בידי אלפי בני־אדם במשך מאות שנים, פעם נבנו קתדרלות גדולות על ידי אלפי בני־אדם במשך מאות שנים, וכעת מאה אלף לוחמים יהודים בשנה גדולה ונוראה אחת, הקימו את פאר היצירה האנושית, את הפואמה ההיסטורית הגדולה מכל.

ארבע הנחות גדולות יש כאן. האחת, שהמלחמה איננה בהכרח אמצעי אלא בבחינת יצירה; השנייה, שהיא יצירת תרבות הומאנית המכילה בתוכה הכל; והשלישית, שהנוער שעשה את המלחמה, תפארת הנוער, היה קולקטיב גאוני שכתב את הפואמה ההיסטורית, הגדולה מכולן; והרביעית, שזו היתה מלחמה למניעת הסכנה לקיום.

לא היתה בדבריו כמין היסחפות של נואם נרגש ביום הזכרון; אדרבא, בן גוריון הזמין אליו את בחירי הסופרים כדי להציג לפניהם את הפואמה ההיסטורית הזו.

וגם לא היתה זו כמין מטאפורה רטורית להאדרת שם הנופלים, ולא כהתפעלות בן הגולה המעריץ את יופיו של הנוער שגדל כאן, או כתודת זקן שחייו היו תלויים בכוחם של הצעירים, או במי שראה את התממשות מורשת היהדות הרוחנית במעשים ארציים הפותחים היסטוריה חדשה, ובעצם כהתפעמותו של יהודי שחיכה לגאולה המשיחית והנה היא מתקיימת בדרך היסטורית – בן־גוריון האמין באמונה שלימה במה שאמר, כי נערי “מגש הכסף” אמנם עשו את הגדול שבמעשי האדם: במלחמתם הם יצרו את היצירה ההומאנית מכולן.

במכתבים אין־ספור שכתב במו ידיו להורים השכולים שוב ושוב אמר להם כי בניהם לא רק תפארת האדם היו, אלא שהם לא אבדו ולא חדלו, אלא נספגו אל תוך החיים של כל הדורות. “חיי בנך”, כתב לאם חייל שמת, “לא באו אל קיצם, הם נשתלבו בארג חיי האומה, כל עוד האומה קיימת, והם יחיו בה עד סוף כל הדורות.” “לא הקיץ הקץ לקיומו של הבן שמת,” כתב לאם אחרת “מפני שיש גם קיום עליון, לא במובן הדתי”, כתב, “אלא קיום עליון היסטורי, וכל איש שחייו לא עברו לריק – גם לא יקיץ עליו קץ, חייו עומדים וקיימים, ומפרים את החיים הבאים, ומעלים ומאירים אותם.”

הישרדות היסטורית מעבר להישרדות הפרטית, כמין גאולה למאמין חילוני.

מעבר לשלוש ההנחות האמורות, אסור לשכוח את ההנחה הרביעית שהזכרנו – כי היצירה ההומאנית שהמלחמה יכולה ליצור אינה נוצרת אלא רק במלחמה המונעת סכנה לקיומנו ולעצמאותנו – שאומר שאין שום מלחמה מוצדקת אלא רק אם היא מלחמת הגנה, מלחמה אם אין מוצא. ובין אם נקבל את כל דבריו של ב.ג על היצירה הנוצרת מן המלחמה ובין אם נחלוק עליהם תמצית דבריו אינה אלא זו: מלחמה רק אם אין ברירה, רק אם היא הגנה.

וכאן הגענו אל ההגנה.

*

לא באתי לכאן כדי לספר לכם את סיפורי תולדות ההגנה לדורותיה, ולא לגלגל בכמה זכרונות עצובים־מתוקים – טובים ממני ויודעים ממני יספרו לבלתי יודעים. ולא באתי כדי לגלגל בנוסטאלגיה ולהתרפק על “היו ימים” ולהיאנח איך היה פעם ואיך היום, גם לא כדי לספוד לנופלים במלחמות, וגם לא כדי להזכיר אחדים מהם שידעתי מקרוב, ושמותם עדיין שחור בקרבי ולא מנוחם. באתי כדי לדבר עקרונות מלחמת ההגנה.

מלחמה רק אם אין ברירה. ועל איך עושים ומה עושים כדי שתהיה הברירה, כדי שלא נגיע עד סף האין ברירה. ועל איך במאת שנות הציונות התחלפו המלחמות הקטנות בגדולות, והגדולות בגדולות מהן, ואלה בגדולות ונוראות מכולן – תמיד כדי למנוע את הסכנה לקיומנו ולעצמאותנו – עד שנעשה ברור כי הטובה שבמלחמות המגן – היא המלחמה לביטול הצורך במלחמה. המלחמה לביטול אויבותו של האויב. ושאפילו אם נכון הדבר שהמלחמה יצרה פעם את היצירה ההומנית הגדולה מכולן – הרי השלום הוא היוצר את הגדול מכל יצירה הומנית אפשרית.

*

בואו נסקור רגע במעוף את מאה שנות הציונות ואת תולדות ההכרח החוזר לאחוז במלחמה. נתחיל בתקופת התינוקות, בימי “בר גיורא” ו“השומר” ונחייך אל התמונות שבידינו, ואל האנשים שבתמונות, אנשים יפים ועשויים ללא חת, עזי נפש, כבירי שפם, ועטויים מדי פרש בדואי, חגורי מחגורת כדורים, רובה נורא הוד בידיהם, אקדח באבנטם וגם המאכלת היא השיבריה. הם שהיו סובבים סביב הקיר במושבות הגליל והם השומרים בכרמי יהודה, והם שהיו מצילי כבוד האדם היהודי החדש.

קשים ובודדים היו חיי השומר, קשים יותר ובודדים יותר היו חיי אשת השומר, וקשים מכל היו אין־סוף התיגרות, בטווח אורך הזרוע, שלא היה להן סוף, וגם אי ההבנות שלא היה להן סוף בין השומרים ובין הנשמרים, גם כשכל הישובים כולם לא היו אלא כמה נקודות בודדות מפוזרות על מפת הארץ הריקה מיהודים.

תקופת הילדות נמשכה בין מאורעות 1921 ובין 1929, בין תל־חי ובין חברון, צפת, חולדה והשאר. ההגנה עוד אינה ארגון ארצי. בודאי שעוד איננה ארגון צבאי. מחסור בכל ובנשק יותר מכל. התפרצויות הערבים בנקודות שעל הספר ובשכונות שעל התפר, ההישמרות מעינם הרעה של הבריטים, התגבשות גושי הישובים למחוזות רצופים יותר – ואליהו גולומב ודוב הוז ושאול מאירוב (אביגור) מתרוצצים על פני כל הדרכים, וגדודי העבודה וההגנה, “הפועל הצעיר” המתונים ו“אחדות העבודה” התקיפים, והאכרים ב“הגוש האזרחי” המתקרבים ומתרחקים. והכל כל הזמן קטן מאד, כבד מאד, וקשה מאד, ואין כסף, ואין נשק, ואין ואין, ותמיד אין – ומתחילה להתממש הלאומנות הערבית, וטווח המגע בין ההמונים הגועשים ובין היהודים הנלחצים, כטווח האקדח.

שנות השלושים היו שנות נעורי ההגנה. ה“שורה” הלכה ונעשתה לארגון. מחציתן הראשונה ראתה עלייה גדולה ומחציתן השנייה נתאזרה להתמודד עם המאורעות שקדמו למלחמת העולם השנייה. וכאן אפילו אני יכול להעיד מעצמי איך בשבת בבוקר בדרך אל הבקעה שבין בית־הכרם וגבעת־רם, מתחמקים כל מיני טיפוסים ומתלקטים בה אחד אחד, לבושי גרבי חקי עד הברכיים ומכנסי חקי עד הברכיים, ושוקדים להתיישר בשורות ולהתהלך בשורות כשהאחד שלפניהם שואג עליהם הברות קצרות שמריצות אותם הלוך ושוב, אלוהים יודע לטובת מה, או בערב סגריר וקר, בשכונת “משכנות”, מעבר לגדר בית־ספר חשוך סובבים שניים קפואים להשגיח אם אין עין בריטים בולשת ולהתריע אז בפעמון חשמלי חבוי את המתאמנים במרתף אותו בניין ולהשביתם ממלאכתם הקפדנית לשלוף אקדח מחגורתם בששה מספרים ולהחזירו בששה מספרים ולספוג נזיפה של עוכר ישראל ובטחונה למי שלא דייק כחוט השערה, או לרוץ כשד ולהעביר פתקים של “סודי־ביותר” מאת יעקב פת אל אלמוני שצריך לגלות את מענו בלי לשאול אדם, או מאוחר יותר, בקריית ענבים, במתבן שמעל הרפת הגדורה, להתאמן בעשרים ניבחרי כל האומה, בחורים אחד אחד, שנשבעו וקבלו על עצמם בחומרה לעמוד ישרים בשורה ההיא ולשלוף כולם יחד כאיש אחד מן החגורה את האקדח בששה מספרים מדויקים בקפידה ולהחזירו בלא פחות מספרים, וגם לפרק ולהרכיב בחושך מוחלט חלקים של שור ושל פר ושל משור שעורבבו יחד, לאקדח אחד בלתי יורה וחסר כדורים, ולשמור הכל בסודי סודות ואפילו מן החברה ענובת הצמות, שמתנשקים איתה פה מתחת לברושים והיא יודעת הכל אבל לא מגלים לה. ועוד אחר־כך, בבן שמן, על הגבעות, בכוח עצום של מחלקה שהיא ממש שלוש כיתות מלאות, שבגבורתן אפשר לכבוש כל כפר וכל הר קרח, ושם הם גם מקפצים בין הקוצים, מאיימים מאד על הפורעים האפשריים במיני רובים שבינתיים הם רק מקלות ובשאגות אדירים של מסתערים ללא חת, שאיש לא יעמוד כנגדם חוץ ממפקדם החושד תמיד שכשאינו רואה הם סתם משתטחים להם על הקרקע החמה, כלטאות צעירות, שמה להן מלחמה ומי להן מלחמה איזה שתהיה. או שהם סביב שולחן החול מפתיעים ביוזמות קרב חריפות עוז ובאמצאות תושיה נועזת, ובעזרת מקלות וחוטי ברזל, איך לעקוף ואיך לאגוף ואיך לחטוף תנומה בלי שהמפקד חד העין יתפוש.

*

ברל ובן גוריון היו שוקדים מלמעלה, ויצחק שדה היה אץ בשדות, והאצ״ל מתארגן, והתלבטו אם הבלגה או פעולת גמול, או נקמה או המתנה, (“בין נקמה ובין הבלגה” – נאם טבנקין בפני הבחורים – “יש עוד תחנה אחת – והיא ההגנה”), והנוטרים והנודדת, והטנדר, וחומה ומגדל, וקאוקג’י בא, וספינות המעפילים הראשונות, ווינגייט ופלוגות הלילה, וההגנה שמחוץ לגדר, והמרד הערבי, והמופתי, והכנופיות – והנוער העברי נקרא ונותן כל מעייניו לבטחון: אנשי העליה השניה והשלישית תפשו את כל קשת תפקידי ההנהגה ולא הניחו לאיש מבלעדיהם להכנס, מוכשר ויעיל כאשר יהיה, ורק הבטחון נשאר לצברינו החמודים. והבטחון כחזות הכל: כביטוי עצמי, כפריצת אפיקים […], כנטילת אחריות, כחישול מנהיגות וכעיצוב מדיניות. וגם כרומנטיקה והגשמה עצמית. כל בחור וטוב לנשק. לרבות השירה, הספרות, ההגות, לרבות התנזרות משפע החיים, ומפיתויי קריירות מעשירות, כל ההכל, ובמין מובן מאליו: ההיסטוריה קודמת לביוגרפיה.

את הסיפור על תקופת הבגרות, עד שנות הארבעים, אין צורך לספר כאן, לא על מלחמת העולם ולא על השואה שעוד לא נודעה אז וגם לא על התארגנות כוח המגן, ולא על הקמת הפו"ש והפלמח, ולא על הלחי שמנה בשיאו כמה מאות, וגם על האצל שמנה בשיאו כמה אלפים וגם על ההגנה שמנתה אז עשרות אלפים (כולם נקראים היום בשווה “ארגוני המחתרת” כאילו באמת היו שווים), ולא על ריב האחים, וגם לא על המאבק שנוסף כעת – המאבק עם הבריטים: הכל ידוע. הלא התקופה רק מעבר כתלנו ואין מה להאריך – הביוגרפיות של רובנו כבר טבולות בהיסטוריה הזאת. ורק עוד להדגיש כי הצבא שבדרך, של המדינה שבדרך, קיבל על עצמו לא בלי הרבה פולמוסים פנימיים, להיות צבא הגנה בעיקרו, אין ברירה. דיברו אז על “טוהר הנשק”, ועל “נצירת ההדק”, ולומר את האמת, דיברו גם על “ערבי טוב הוא ערבי מת” וגם על “לראות את השאלה הערבית דרך כוונת הרובה”. כי גם בתוך שורות “ההגנה”, כידוע, היו יותר משני קולות.

על התקופה הבאה, בודאי אין צורך לספר כאן, תקופת ערב המדינה, הקמת המדינה וראשית צעדיה העצמאיים. וגם על המעבר מן “ההגנה” לצבא הגנה לישראל, או על פירוק הפלמח ועל הטמעת האצל והלחי בצהל – ואנו פטורים כאן מהרבות דברים.

מאז ועד היום עברו, לאט ומהר, ארבעים שנה ועוד שנתיים, שנמנות, כמו הכל כאן, בספירה לפני או אחרי איזו מלחמה, והלא הכל עבר עלינו ועל בשרנו ועד צוואר. ורק זה, שכל המלחמות כולן היו מלחמות מגן – מלחמה אם אין ברירה – חוץ ממלחמת לבנון שגם היתה כשלון, כשלון עם לקח: שכוח, וגם הגדול שבכוחות, אינו עושה פתרון מדיני, שעושה שלום.

ובין כך ובין כך אנחנו תקועים. הסכסוך בין היהודים והערבים עדיין תקוע בלא פתרון.

וכבר ניסינו את מלוא כוחנו, הפיסי והנפשי, ופעם אחר פעם הצלחנו ונצחנו במלחמה אחר מלחמה. אבל המלחמה היא לא נוצחה והיא עדיין כאן, תלוייה מנגד. כוחנו הצבאי הולך וגדל, צהל הולך ומשתכלל, אבל לאחר מאה שנות ציונות וארבעים ושתיים שנות מדינה – והבעיה לא רק שלא נפתרה, אלא שהתברר מעל כל ספק, שהיא כזו שאיננה ניתנת לפתרון על ידי כוח, גם כשיעמוד כל הכוח שבעולם לרשותנו. הנה, הגענו כעת אל המקום ששום מלחמה לא תוכל לפתור. וברור כעת לגמרי שלא יותר כוח, ולא יותר דם, לא יפתרו עוד את הסכסוך הזה ולא עוד מוות. וחבל על כל מת. משני הצדדים. ההסכם עם מצרים היה בינתיים האות המעודד ביותר. שלום שאינו מלא עדיין,ְ אבל עד כדי עדות שיש עם מי לדבר ויש על מה לדבר – ושגם הגרוע בהסכמי השלום טוב מן הטובה שבמלחמות.

ולאחר שעברנו מתקופת כח המגן הפרימיטיבי לתקופת כוח המגן המשוכלל ואולי הוא מן המשוכללים שבעולם – […] כי שום תוספת כוח לא תוכל לפתור את הסכסוך, מפני ששאלות מדיניות אינן נפתרות בכוח, אלא נפתרות במשא ומתן.

יש דרכים שונות להשיג בטחון. אפשר להקים מבצרים, אפשר לחפור קווי מעוזים, אפשר להשכים ולהכות את האויב המתכונן, אפשר להשמיד את מערכיו ואת מחסניו ואת מצבוריו, אפשר להפתיע אותו בטרם היה מוכן, ולכאורה אפשר גם להשמיד או להגלות ולגרש את כל אוכלוסית האויב עד האיש האחרון כמו ב“הפתרון הסופי” – ישמרנו האל – ולעומת זה, אפשר שבמקום לסכל את כוחו של האויב על ידי הפעלת כוח – לנסות לבטל את אויבותו של האויב. לא במלחמה כנגד מלחמה אלא במלחמה כנגד הצורך במלחמה. על־ידי היפגשות ועל־ידי הידברות ועל־ידי משא־ומתן על פשרות הדדיות, ועל־ידי הסכמה הדדית לכל מיני קח ותן – ואין זה עניין לימות המשיח אלא עניין שבכל פינה בעולם הולך כעת ולובש ממשות.

אל תעלו בדעתכם גם לרגע שאני עושה עניין קשה וכמעט בלתי אפשרי כאילו הוא קל ופשוט. עניין קשה מכל צד.

גם מצד הערבים שעדיין אינם רצים להסכים, וגם מצד היהודים שעדיין אינם רצים להסכים. ושגם אלה וגם עדיין סבורים, ברובם, שהסכסוך לא ייפתר אלא בכוח, ושצריך לכן לאגור עוד כוח ולאים ביותר כוח ולנפנף ביותר כוח, ולהכין את זירת מיפגש הכוח –– כשהקושי העיקרי איננו בכוחות אלא במוחות. במוחות המסרבים להודות במציאות, ומסרבים להודות שנגמרה תקופת הכוח והתחילה תקופת מניעת הכוח, מניעת ההגעה לשימוש בכוח, ושמוכרחים לעשות כעת הכל, בכל הכוח, לפני שיבוא הכוח הנורא ויהרוס הכל לכולם. ואם עד עכשיו היתה ההגנה שיטת השימוש בכוח רק אם אין ברירה – הרי כעת שיטת ההגנה היא, למנוע את האין־ברירה מהגיע. מתוך ידיעה שעל כל ברירה וברירה צריך לשלם. אלמלא שכנגד התשלום שגובה גם הטובה שבמלחמות – שאר התשלומים הם כאין וכאפס.

*

חשבו רגע על הסכסוך הראשון שהיה מעולם. קין והבל. עם כל ההבדלים. סכסוך על טריטוריה ועל זהות. או אתה או אני. או שלך או שלי. ואלהים, או יאהב אותך או אותי. העולם אינו עשוי להכיל שניים על פני אותו שטח מחייה. או אתה או אני. אם אתה כאן אני בסכנה, אם אני כאן אתה בסכנה. אתה שונה ממני ואני שונה ממך. ואין מקום לשונים על שטח אחד. וכשאני חזק ממך, או ערמומי ממך, או חסר מעצורים ממך – הנה אני קופץ עליך ומחסל אותך, את המתחרה בי. מי נשאר?

אני, רק אני, שלי, רק שלי, לבדי, רק אני. ומה קורה אז? קול קורא אז, מעל השדה שנשאר רק של קין לבדו ורק הוא ורק שלו, קול קורא פתאום, קול שילווה מעתה את ההיסטוריה של כל המדוכאים ושל עם ישראל, קול תובע פתאום – אי הבל אחיך? לא אי הבל, אלא אי הבל אחיך? ושוב הבל כאן. לא נפטרת מהבל. הוא עדיין כאן. אתה רצחת והוא נשאר. והוא חי. והוא אחיך.

וחי אחיך עימך. ולא מת אחיך מידך. וכך, לא מתנחלים על גבו של עם אחר, ולא מגרשים עם מתוך ארצו, ולא מגלים עם מתוך עם, כשם שלא משמידים עם מתוך העולם. לא. אנחנו העם ששמע את הקול. אנחנו העם שמוליך את הקול. את קול צעקת דם החינם.

הגענו כעת בארץ עד גבול המלחמות. עוד מלחמה לא תשנה כלום. גם אם ננצח במלחמה הבאה, שורש הבעיה יישאר. והוא יצמח ויכין עוד מלחמה, את המלחמה שאחריה, תמיד נוראה מן הקודמת והרסנית עד שמי יודע מה עוד יישאר אחריה. אין לנו עוד מקום בארץ לעוד מלחמות. וההגנה כעת היא רק אחת – ביטול סיבת המלחמה, ביטול אויבות האויב. אני כאן ואתה אויבי כאן, וזכותך לחיות כזכותי לחיות, והודאה הדדית, זה מודה בזה, הודאה שאין קשה מהשיגה – אבל הודאה שאפשר להשיגה, והדוגמאות בעולם הולכות ומתרבות.

הסכסוך של חצר תל־חי שבטווח סביבתה, או של חצר חולדה עם הערבים שבטווח סביבתה – נעשה כעת לסכסוך עולמי בטווח ענינן של המעצמות. וזירת המלחמה שלנו איננה זירה מקומית ומוגבלת. ומניעת המלחמה שווה תשלום מחיר. וזה אפשרי. וזה ניתן. ואסור לשבת ולהמתין. המלחמה הבאה צריך שתהיה רק אחת: המלחמה למניעת המלחמה.

‎במלחמת לבנון שׂהזכרתי ראינו במבהיל איך אפשר להפעיל את הכוח הגדול ביותר ולהיכשל לגמרי: הבעייה נשארה בלתי דרוסה, גם לאחר שאלפי אנשים נדרסו לבלי קום.

*

ראינו, אפוא, איך משלב הינקות של ההגנה, כשלחם השומר בטווח אורך הזרוע, בא שלב הילדות של אנשי בטחון ששמרו בטווח האקדח, ואחריו שלב הנעורים של ההגנה ככוח קדם צבאי בטווח הרובים, שלב הבגרות שקדם להקמת המדינה, והוא כבר בטווח ההגנה הניידת ומגייס אליו את מרבית הנוער למחנותיו ולפלגותיו – ועד שלב הבגרות המלאה, הנושא בעול האחריות לחיי המדינה הצעירה, וכבר בטווחי מטוסים וטילים – ועד השלב הזה שבו אנחנו, שלב הבשלות: צבא מודרני אדיר, בתוך המזרח התיכון המחומש מחוץ לכל הגיון כלכלי או חברתי והלחוץ להתפרץ – כשבארץ קם העם הפלשתינאי בצד העם הישראלי ומודיע על זכותו לשחרור – והעולם כולו נושף עלינו בזעף ומנסה להתערב, וצופים בנו כאילו היינו עומדים בחלון הראווה של העולם, וכתמיד הדרכים שלפנינו הן אותן השתיים, דרך ההגנה ודרך ההתקפה.

דרך ההגנה שהביאה אותנו עד הלום ודרך ההתקפה שבכל פעם שנוסתה הכשילה. אלא שדרך ההגנה איננה מעתה אלא היא – הדרך לבטול הצורך במלחמה והמוכנות הלאומית לעשות שלום, ולשלם מחיר סביר שתמיד יהיה זול מן האלטרנטיבה המלחמתית.

*

לא ניסחף כאן לפוליטיקה קצרת טווח, אלא נישאר בתוך התביעה ההיסטורית של ההגנה: “מלחמה רק אם אין ברירה” זה ממש אפשרי. וזה ממש על סף ביתנו. ממש במגע ידינו המושטת. אם נהיה ישרים, אם נהיה אמיצים, אם נהיה אוהבים את ילדינו.

הוי אנשי ההגנה – אל תשבו כעת להתרפק על עלילות העבר – היו אתם בראש המובילים לשלום.

יזהר סמילנסקי, דברים בכנס ל־70 שנות ‘ההגנה’ בכפר גלעדי, 21.6.1990; פורסם גם במעריב, 6.7.1990