רקע
ס. יזהר
הציבור רוצה לדעת
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד; ספטמבר 1995

הציבור רוצה לדעת, או, זכותו של הציבור לדעת, נשמעים כמוסכמות מוחלטות. אבל איך יודעים אם הציבור באמת רוצה לדעת, ואולי איננו רוצה? או אולי חלקו כן וחלקו לא? ואולי כלל לא עלה על דעתו שהוא רוצה לדעת משהו? וגם מי זה הציבור? כולם?

מרביתם? ואולי רק העתונאי וכמה מעמיתיו רוצים שהציבור ירצה לדעת מה שהם רוצים שירצה לדעת, ומשדלים אותו שירצה?

וגם זכות הציבור לדעת, נשמע נפלא והחלטי. אבל, יש גם כמה דברים חשובים שאין לציבור זכות לדעת, ואפילו אם יסתקרן לדעת או ישולהב להסתקרן, עדיין אין לו זכות, דברים שבצנעת הפרט, למשל, שהם תאוה לרכילות רעבתנית, או סוד שבנפש המדינה, למשל, או מחקרים שבאמצע תהליך הגילוי, ומכל מקום אין זו זכות שמותר תמיד ולכל אדם להשתמש בה. וכמו כל זכות צריך צידוק משפטי מספיק לשימוש בה.

באופן, שממול זכותו של הציבור לדעת, יש גם אין זכות לציבור לדעת, זה לא עיסקו, ולא ענינו, ורק רשעות, מציצנות וסיפוק תאוות הרכילות וגם הרצון להצטיין בחדירה אל מה שנראה כמוסתר מן הציבור, הכל לשם האדרת תפוצת המודיע, בלי שום קשר לשום זכות הציבור ולשום דעת.

עתונאים זקוקים לציבור שירצה לדעת, ויותר משהציבור שולח אותם לספק את רצונו לדעת, הם מגרים את הציבור שיירצה, ולפעמים כשכמה עתונאים נטפלים לדבר אחד הם עושים מה שהם קוראים “סערה ציבורית”, כשאיש לא סער בשום מקום, אבל “סערה” כזו היא כאילו הוכחה שרצונו של הציבור לדעת.

מה זה הציבור, מה זה רצון הציבור, איך מודדים אותו? והאם מספקים לרצונו הבלתי נירווה מידע הכרחי, ידע שימושי, הבהרה בנושאים שעל הפרק, וויכוח בין השקפות שונות וכיו"ב – או, יוצרים מצב של גירוי, על ידי כותרות, תמונות, וסיפורים שיוצר מצידו הזדמנות להכניס פרסומת, שהיא למעשה אם כי לא להלכה, כל טעם קיום העתון. אם הציבור לא ירצה לדעת, איך יימכרו המודעות? לא תמיד הציבור רוצה לדעת, אבל גם כשאינו רוצה הוא מתפתה להאמין שהוא כן רוצה, ולאחר שכאילו אמר רוצה אני, ומעולם לא אמר כך, ואיש לא שמע מעולם שום ציבור שאמר שהוא רוצה, מכניסים לו אל אמצע הדעת, מסביבה ומצדדיה את המודעות.

ומכיוון שהציבור מעולם, או רק לעתים נדירות, לא אמר מה הוא רצה לדעת, ויהיה “ציבור” מה שיהיה, יש במערכת מומחים לרצונו אילו רצה. קודם כל, כל ציבור סקרן במידה כלשהי לרכילות, וכשמכינים לו אבוס של רכילות עסיסית הוא בא תמיד ללחך, ומיד הוא גם נהפך לציבור של נמוכים ומשועממים וניכזבים שצריכים לדעת איך גם הגדולים שבגדולים גם הם מנוולים. ואחר כך השערוריות, הסקנדלים, והעמידה בשער בפוזה הנהדרת של אני מאשים. ואחר כך הצורך באיזה גיבור חיובי, שאפשר להזדהות איתו עם דמעה או שתיים, או רומאנסה של קיטש מתקתק חמוץ, ואילו לשם הצורך לדעת מה שבאמת כדאי לדעת – מספיק היה עתון בגודל של בול.

למרות כל זה העתון הוא שעמום גדול אחד. תראו איך מדלגים והופכים בו דפים.

ואיך נשארים נכזבים. אין מה לקרוא. נסיון למתוח טיפה של תוכן על פני ים של דפים ריקים, שמנסים להסוות את ריקותם על ידי הורדת הקוראים לבהמות המלחכות קש.

בידיעה שרכילות תמיד מעוררת, ששיסוי הציבור במישהו הוא תמיד זירת קרקס, ושפיתוי הציבור בעד משהו או נגד משהו בליווי תמונה מזעזעת נותן להם להעביר זמן ריק באשלייה של עיסוק. האירוניה שבעתון היא שמדברים אל הקוראים כאל טמבלים אבל אומרים להם שהם עם חכם, ושאת הציבור אי אפשר לרמות.

ההטעייה הגדולה ביותר היא, שהעתונות, לרבות השידורים, הם כלב השמירה של הציבור. ושבלעדיהם הארץ היתה מלאה שחיתות, עוולות ומחדלים. ואמנם זו טענה, אבל רק פעם פעמים בשנה יש לה שימוש של ממש, לפעמים פחות מפעם אחת לעתים אולי יותר משתיים ויתכן שכדאי להחזיק כלב שמירה כל השנה רק כדי שבפעם האחת שיבואו הגנבים יטרוף אותם. לעתים רחוקות ביותר קרה, שידיעה, או מאמר, או כותרת, היו הצלצול בפעמון הגדול. או צפירת האזעקה. ולשם כך אולי מוטב שבינתיים יפטפטו להם וירכלו להם ויפרסמו את המודעות שלהם ויתפרנסו כל השנה. ובכל זאת, העתון ברובו ובעיקרו הוא עדיין האמצעי לטפל בהעברת זמן ריק של שעמום, ולא צופר האזעקה הבטל. כשייצפור, חשש הוא שלא יאמינו לו, עוד שערוריה של קש בכותרות של דם.

דם. אלה הם הימים של העתון. ויותר משהוא מדווח הוא משסה, מגרה, עובד על העצבים, לא כלב שמירה אלא כלבה של איזבל הלק ולוקק דם. אז העתון הוא מלך הפטריוטיות. אז הוא גדול ורב מוסר. ועונה לכל הצדדים, לאלה שמבקשים מוות כנגד מוות, ולאלה שמבקשים לצאת ממעגל המוות. כולם צרכנים, כולם הציבור, כולם יעד המפרסמים. לא כל העתונים שווים כמובן, אבל בעיקר לא בכמות הדפים.

הציבור רוצה אפוא לדעת גם בלי להישאל אם הוא רוצה. וכל מיני ציבור שונים ומשונים אומרים עליהם שהם רוצים לדעת וקוראים להם את רצונם בעיניהם מבלי שרואים אותם ולפני שהם יודעים אם הם רוצים. עושים להם כל מיני איכפתים שאינם האיכפתים של איש. וגם איש לא מינה את העתון או את השידור להיות בעלים לאיכפת של מישהו. אלא שתמיד יש איזה אינטרס זר מעבר לשירות האיכפת של הקורא. כאותם המלצרים שמביאים ללקוח את מה שהזמין בלי שהזמין.

ויש ציבור או נכון יותר יש כמה מן הציבור מי יודע אם מעט או הרבה ואולי פעם כך ופעם כך, לפי העניין, שאיננו רוצה לדעת, לא מפני שהדעת לא מענינת אותו, אלא מפני שמה שסובב את הדעת בעתון לא מעניין אותו ואולי גם מעליב אותו שזה מה שחושבים שזו הדעת שהוא רוצה לדעת. לא כל אותם סיפורי הרכילות המפורטים, ולא כל אותן שחיתויות הגדולים וזימותיהם, ולא כל קלסתרי המפורסמים עם צבע, ולא כל סיפורי תחתוני האינטימיות, עם כל המעשיות לפתאים, ועם כל בדיחות הרחוב והמולת המדרכות ובודאי שלא את כל המודעות החונקות כבר את העתון לא רוצים לדעת ולא רוצים לשמוע, ואין זכות למישהו לכפות את הדעת הזאת, ולא נשאר לו אלא כפי שרומזים לו שאינו חייב לקרוא, נכון, וגם לא לקנות, וזו הזמנה לצאת מן הכפיתיות האווילית ולא לקרוא עתונים בלי לקרוא אותם לסדר, ולא לצפות כגולם בטלוויזיה.

העתונים כמובן תמיד הם לשירות הציבור. לא לשירות עצמם. ותמיד מאמינים שיש להם השפעה על מהלכי הדברים בפוליטיקה, בחברה ובתרבות. ולא מעט מגיבורי הפוליטיקה החברה והתרבות גם באים ומתלקקים אליהם. ועם זה "זה היה כתוב בעתון׳׳ איננו נחשב בשום מקום כמיסמך מספיק, הרי שכמספק ידע, אינם מוחזקים כמקור מספיק, ואין אדם שמצא את תמונתו בעתון, ולא מצא שמה שכתוב בשורה האחת שמתחתיה כולו שגיאות. יותר מדי מאמרים רציניים יבריחו את הנזקקים לעתון כבידור. לשון יותר מדי מתוקנת תבריח חלק אחר של הקוראים שמחכים שידברו אליהם בעגת השכונה, ולשם כך יש בעתון משכתבים, יש אנטי מסגננים, ויש מומחים לרדד, להוריד ולהתכופף לכל גובה משוער של קוראים נמוכים. הקורא הממוצע של העתון או הצופה הממוצע בטלוויזיה הוא אדם שאף אחד לא פגש בו מעולם. והוא מין בדייה המאופיינת כלהוטה אחר סנסציה, כנמרחת על קיטש וכמאמינה כפתי לכל דבר.

תמיד הם מגדולי התובעים את עלבון המוסר. גם כשמה שהלך ונחשף לאחרונה בגדולי העתונים אינו דוקא תעודת יושר מכובדת. אבל להיות תובע “נורמות”, זה תמיד תפקיד מעולה לכל שחקן, תמיד זוכים כאן לתשואות, והפרסומת תבוא אחריהן. ואילו אחת הפוזות שאין עתונאי שיהיה מחמיץ אותה, היא הפוזה של “אני מאשים” שקוראים לה היום “האצבע המאשימה”, נכון או לא נכון, מבוסס היטב או לא, או רק מסתתר מאחורי רמזים, שלא ייתבע על דיבה, ובינתיים אגב שרצחו את הקרבן ללא קום, הגדילו את התפוצה. אנשים גם אוהבים ניפוץ מיתוסים. וכבר אמרנו, זה מתיר לכולם להיות מנוולים כמו הגדולים.

אחד הכלים המרכזיים בעתון ובטלוויזיה הוא הראיון. וכאן ידה של הטלוויזיה על העליונה מפני שגם רואים איך עושים את זה, איך עולה המראיין על המרואיין, ובאיזו מהירות משתנים התפקידים וממראיין אינטליגנטי וממרואין מעניין, יוצאים חוקר קשוח ונחקר רועד, ולעתים גם רואים את הגרדום. למה זה מותר? כי זכותו של הציבור לדעת. ומי שבתחילה הובא כמרואיין הובא בהטעייה, מפני שהוא הנאשם שדינו כבר נחרץ בטרם פצה פיו. מהר מאד יהיה המראיין לבית־דין שדה. ואין חכמות. אתה לי לא תספר מעשיות, נובח המראיין על קרבנו הנרתע לאחור על כסאו, אתה אצלי לא תתחמק, מתכופף המראיין אל קרבנו ואצבעו כבר תקועה בפרצופו, לא יועילו לך לא זכות ולא מעשים ולא שם, אתה כאן לעיני כל הציבור הרוצה לדעת, פה תהיה קבורתך. יש בודאי צופים רבים שנהנים מן המחזה, יש כאלה שנדהמים לחוצפת המראיין, יש כאלה שנשבעים שהם לעולם לא ירואינו עוד, אבל כמעט שאין מי שיתערב בשאלה מי נתן רשות לקחת אדם ולהתעלל בו בגסות רוח, גם כשהתשובה תהיה כמובן כי הציבור רוצה לדעת, כי זכות הציבור לדעת, וגם מי ירצה להתעסק עם בריון ציבורי שהכל מותר לו, ולא עוד אלא שעדת מרעיו העתונאים מוחאים לו כפיים, זה היה ראיון אדיר שעוד ילמדו אותו, הם מהללים את המתעלל, וטוב לבריון וטוב להיות ממקורביו.

ומה על כבודו של אדם? הלא בלכתך לכל בית דין יש סדר דברים שנותן לו הזדמנות טובה להגן על עצמו, וכאן בכיכר השוק המודרנית, בלי סדר דברים ובלי הלכות מותר ואסור ובלי רגישות אנושית פשוטה וטבעית, לוקח לו בחור עתונאי רשות לעשות חגיגת רשע, ולהראות איך קרצייה מתיימרת להיות שליחת הציבור הרוצה לדעת. ויש כידוע כל מיני קרציות בתקשורת, אלה קרציות נוטפות נופת עד לרגע העריפה, ואלה קרציות מגלגלות עיניים, ואלה חושפות שיניים, ויש גם קרציות עם כיפה ויש קרציות עם עיני נחש, שעמיתיהם מתמוגגים מהם, ובני אדם נחשפים לרשע שלהם ולגסות שלהם ולסאדיזם שלהם בשם איזה ציבור שכאילו אמר להם שהוא רוצה לדעת ובכל מחיר, בלי לדעת כלום מי רצה ומה רצה, אבל כעת יודעים הכל מי באמת הכוח בידיו, ושייזהר אדם ואל יתפתה באיוולתו לבוא לשבת על במת הקרציות שמתחת לזרקורים הגדולים.

כדי שיהיה לנו כלב שמירה ליום הנורא, אנחנו מקבלים את דיני הכלבים ואת מידותיהם. שהרי אין בעולם שום תקשורת מופשטת, תקשורת זה האנשים שעושים אותה. ואנשים כדרך אנשים בשר ודם הם, טובים ורעים, חכמים וטיפשים, משכילים ובורים, עדינים וגסים, תמימים וציניים. לשם סיפוק רצון הציבור לדעת, מספיק כנראה רק צד אחד מן התכונות האלה, וצד אחד זה, מכל מקום, תמימים אין בו, גם לא הרבה מכבדי בני אדם ורגשותיהם (“איך את מרגישה כאלמנה טרייה?”) גם לא הרבה הערכה ליכולת השיפוט של הקוראים או הצופים – הנימוק העיקרי שיכול להרשים את סוג העתונאים המצליחים האלה הוא הפרסום, רמת התשואות, והפרסומת שבעקבותיה.

בין אם רוצה הציבור לדעת או לא רוצה, הוא רוצה לדעת רק כשהוא רוצה לדעת, ורק בדרכים הולמות. ולהחזיק כלב שמירה הוא רעיון טוב. אבל רק כשהוא כלב שמירה. מה קורה כשנשאר ממנו רק כלב, ולא עוד אלא שמפורעש למדי?


יזהר סמילנסקי, נשלח לחגי חיטרון, “הארץ”, ולא התקבל לפרסום. ספטמבר 1995

המלצות קוראים
תגיות