רקע
ס. יזהר
התמונות החדשות של לאה ניקל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד

אני מבקש לדבר על כמה מתמונותיה החדשות של לאה ניקל, בתמונות אשר לא אשבע מראותן, מהתפעל מיופיין, מרב משמעותן, מן העוצמה שבהן ומן הגדולה השופעת מהן.

אתה עומד לפני כתמים וקווים וחללים ורואה את הסך־הכל העשיר, סוף־סוף עשיר ולא דל המתפאר בדלותו, והציור פונה אליך בדיבורו של ציור שכל תכניו עושים נוכחות עזה, מבטך מוסיף ומשוטט בין הצרופים הנועזים לפעמים והחרישיים לפעמים, ואתה רשאי לפרש, לסכם ולהבין בלבבך בלי הגבלה, והכל משתנה לעיניך כל הזמן וגם עושה מה שנראה לך פתאום כדמויות וכצורות, כדרך שעושה אדם דמויות וצורות בעננים שלפני השקיעה, ואתה חופשי להתהלך מצד אל צד, ודמיון הציירת מתמודד עם דמיונך שלך, לעתים מתלכדים לעיתים מתפרדים, אבל תמיד חוזר ההכרח המתוזמר היטב בכל תחומי המסגרת הנתונה. כתם נמשך אל הקו המוכרח, וצבע מחפש את שקלולו ההכרחי, והכל זורם אל איזה הכרח שכאילו רק כך צריך להיות כאן ורק ככה תהיה התמונה הזאת שלמה, גם בלי להיּות סגורה: התנועה החופשײה, וגם הטילטול שהיא מטלטלת את הצופה רק משאירים אותו פתוח יותר ונוכח יותר, ומתוך הנאה, בכל הדרמה שלפניו: תמונה עשויה מחומרי ציור בלבד. ולא בושה להודות אז כי היא תמונה יפה. ויפה אינה עוד מלה בזויה ואנכרוניסטית.

אין זה ציור מאותם הציורים החבוטים של היום, שרוצים להיות אמנות בלי להיות ציורים. שמצוירים בידי אלה שעוד פיקאסו קרא להם בשעתו בשם “עיוורים עם תיאוריות”, מיני תמונות שיש בהן יותר מדי דברנות על פני פחות מדי ציור, ושמתײמרות להיות אמנות פוליטית כשהן מציגות ציור רע עם פוליטיקה אינפנטילית, עשויה מקלישאות העיתון של שלשום, אמנות של סיסמאות ושל כותרות משופשפות שגם נקראות כך “ללא כותרת” – ואילו הציור של לאה ניקל אינו ציור פוליטי אלא הוא ציור, ואינו ציור חברתי אלא הוא ציור, ואינו איור של “שיח” אידיאות אלא הוא ציור, אמירה של ציור על ידי ציור בשביל להיות ציור, ולא עבודת שיװק של רעיונות מתקדמים שממלאים את הז’ורנאלים וקובעים מה כעת הרלוונטי לציור. זה ציור שמבקש להיות ציור כדי לומר באמירת ציור מה שציור יודע לומר בדרכו ושאף אמירה אחרת, לא בדיבור ולא בסיפור ולא בשיר, לא תוכל לאמור במקומו את מה שהוא אומר כציור, כשהוא ציור טוב הרי אין מי שיאמר טוב יותר את ייחוד דברו.

עולם הציור של לאה ניקל הוא הסטודיו. המציאות והחײם ונסיבות הזמן גם אם אינם מתבטלים נשארים בחוץ. ומה שקורה בחוץ משתהה לפני שיעבור גלגולים ויגיע פנימה אל התמונה מתורגם לציור. באופן שזה גם ציור של היום וגם ציור בלתי שייך מײדית לא לזמן ולא למקום ולא לאדמה ולא לוויכוחיה. העולם הוא הסטודיו, והזמן הוא יום העבודה על הציור, והאירועים שבחוץ הם כמו הרעש שבקונכייה שכל מה שקורה בחוץ נשמע בה המיה משלה. וכך חיה התמונה גם בתוך קורות זמנה, וגם פטורה וחופשייה מציווי האופנה של רבני האופנה ורבנותיה, ושל חצרות החסידים והחסידות.

כשתמונתה של לאה ניקל לפניך אין היא אלא תמונה. ואין לה אף שליחות נוספת. תמונה מלאה תנופה ותנועה, מפתיעה ברעננות החיפוש אחרי הדברים שתמיד הם נאמרים ותמיד הם משתמטים ולא נתפשים לעולם. כך, שמיד כשנגמרת אחת כבר מתחילה החדשה שאחריה, מנסה לתפוש מחדש את מה שעוד לא נתפש ואולי גם לא ײתפש, וכל הזמן שוב ומחדש יש בה התלקחות צבעים וכל הזמן יש בה עימותי כוחם של הצבעים, בניסיון חדש ובאמצאות ספונטניות, אבל תמיד באותה הצבעוניות שאינה מחקה את זו שבעולם אלא כנראה היא זו שמשתחררת מתוכה פנימה, מאיזה אזור אישי פנימי לא מוגדר, אזור בלתי שייך ישירות לכולם שישנו ונראה ונמצא בעולם, ושמשמעותו רק ניתנת עקיפות להשערות, שיכולות להישאר גם בלתי מוכרעות, מפני שכל ההשערות בטלות לעומת המראה העשיר שלפניך, עשיר ולא יתבושש, בגדולת כתמי הצבעים, בחללים הריקים שביניהם ובשפע התוסס של זרימת הקווים, בשולײם וגם באמצע, ותמיד גם המריחות, החריטות הדקות והשרבוטים השובבים שנראים אולי כמין משחקי ילדים מכאן, אבל גם כמין חזון של התגלות מפתיעה מכאן – באופן שכתמי צבע נקי וצבע מעורבב, מתעלסים להם פה גלוי על פני הבד הגדול בחופש פתוח אבל בו בזמן גם בפיקוח צמוד על איזונם בעימותי השטחים, בתזזית חללים מלאים וחללים ריקים, בנבעים דרשנים ובצבעים חולמניים, שגם כשהם עושים לפעמים איזה מעמד סורר ביותר, תמיד נפתח בהם אי שם בתוך האפלה, או בתוך האיום המתגבב בפינה, גם פתח אור בלתי מוכחש, שנותן לתמונה את מבט התקווה ואת החמלה שקשה בלעדיה.


יזהר סמילנסקי

המלצות קוראים
תגיות