א    🔗

אַנג’ליקה בּאלאבּנוֹב נוֹלדה במשפּחה של סוֹחר יהוּדי אמיד, ברוּסיה, בצ’רניגוֹב. בעוֹדה נערה כמעט, בּשנת 1897, נסעה לחוץ-לארץ, לשוייצריה – וכבר אז החליטה בלבּה להקדיש את כל כוחותיה לדבר המהפּכה הסוֹציאליסטית. באוניברסטאות של אירוֹפּה המערבית אין היא מחפּשׂת אלא נשק למלחמת הפּועל. בשוייצריה היא מתחילה גם את פּעוּלתה הסוֹציאליסטית. מצד אחד היא מצטרפת ל“בּרית הסוֹציאל-דמוֹקראטים הרוּסים” (פּלֶכאנוֹב, אכּסלרוֹד, זאסוליץ‘, אחר כך מארטוב, לנין וכו’) ומצד שני היא עובדת בקרב המהגרים האיטלקים שבשוייצריה. ענף זה של עבודתה שוֹבה אותה יותר ויותר, והיא עוברת לאיטליה ונכנסת למפלגה האיטלקית, בה היא מצטרפת לאגף השׂמאלי, הרדיקאלי, אשר בשנת 1912, בועידת רג’יו-אֶמיליה, ניצח את ה“רפוֹרמיסטים”. יחד עם סיראטי, לאצארי, מוּסוליני ואחרים היא נכנסת לועד הפּועל של המפלגה, וכאשר נבחר מוּסוליני לעורך העתון המרכזי “אבאנטי” היא נכנסת, לפי דרישתו, למערכת. המפלגה האיטלקית בוחרת בה כבא-כוחה במשרד הבין-לאומי של האינטרנציונל השני. בדרך זו היא באה במגע ישר עם רוב הסוציאליסטים הגדולים של התקוּפה עם פּרוֹץ המלחמה היא עומדת מן הרגע הראשון בּמחנה המתנגדים לה והדורשים התנגדוּת אַקטיבית מכּל נאמני הרעיון. וכשלא נתמלאה דרישה זו, הריהי בין מייסדי התנוּעה הצימרוַלדית, המזכּירה של כּל הועידות ושל משרד ההסתדרות. יתכן שיש לדבר זה סיבות טכניות יותר מ____ ¹אישית – בּאלאבּאנוב מחוננה בכשרון-עבודה ובכשרון-שׂפות בלתי שכיחים. היא שולטת ברוב לשונות אירופּה. אם כה ואם כה, היא הנה החבר היחיד של התנוּעה הצימרוַלדית, אשר השתתף בכל ועידותיה הבין-לאומיות, בכל הישיבות של הועד הפועל שלה.היא ממשיכה עוד זמן את עבודתה באיטליה (בינתים בא הקרע עם מוּסיליני) ואחרי ועידת קינטאל היא עוברת לסטוֹקהוֹלם, בתור מנהלת המשׂרד הבין-לאוּמי הצימרוַלדי. שם היא מנהלת מוּ"מ תמידי עם כל קבוצת “השׂמאליים”, מוציאָה את הביולטין השביעי. בפרוֹץ המהפּכה הרוּסית היא מבקרת את רוּסיה, בסתיו היא שבה לסטוֹקהוֹלם ומאַרגנת שם את הועידה השלישית של “השׂמאליים”. בּהיוֹתה בפטרוֹגראד היא נכנסת למפלגה הקטנה – העומדת באֶמצע בין הבוֹלשביקים והמנשביקים הבין-לאוּמיים – שנוסדה אז על ידי טרוצקי ולונאצ’רסקי, אולם מסטוֹקהוֹלם היא מודיעה למפלגת הבּוֹלשיביקים על הצטרפוּתה אליהם. אחרי מהפּכת אוקטוֹבּר היא עובדת עם ווֹרוֹבסקי בצירוּת הסוֹביטית הראשונה, באותה סטוֹקהוֹלם, מבקרת בשוייצריה, כדי לבוא במגע עם המפלגה הקרובה אליה ביותר, המפלגה האיטלקית. משוייצריה מגרשים אותה ובשנת 1918 היא חוזרת לרוּסיה. עובדת שם במשׂרד הצימרוַלדי, ואחר כך משתתפת בכל פּעוּלות המפלגה, עוזרת לראקובסקי, בהיותו שליט אוּקראינה. במוסקבה, במארס שנת 1919, היא משתתפת בועידה הבין-לאומית אשר ממנה יצא האינטרנציונאל השלישי. על יסוּדוֹ היא מספּרת: "ההצעה להפוך את הועידה לאספה מייסדת של אינטרנציונל חדש נדחתה על ידי הכּל. והנה לפתע הופיע באולם חבר אוֹסטרי, שהיה כבר קודם ברוּסיה ונעשה קומוּניסט – פּועל-דפוּס, ישר, עם יחס רציני למהפּכה ונוטה להתלהבוּת במידה רבּה מאד. עוד טרם ניער מבּגדיו את אבק נסיעתו הארוּכה והמסובכת, סיפּר בנאוּם חוצב להבות על התלהבוּת השוררת בקרב המוני אירוֹפּה כלפי המהפּכה הרוּסית, על מצב הרוּח והתסיסה שם. הנאוּם נסתיים בדרישה לייסד מיד אינטרנציונל חדש. הוא הפך את הרוב. האינטרנציונל השלישי נוסד². מיד הודיעה בּ. בשם ההסתדרות הצימרוַלדית (אף על פי שלא היה לה יפוּי-כח לכך) שההסתדרות חדלה להתקיים ומפלגותיה נכנסות לקוֹמאינטרן.

בבּאלאבּאנוֹב בחרו למזכירה של הקוֹמאינטרן. יחד אתה עבד ווֹרוֹבסקי. לא עבר זמן רב והתחילה אכזבה קשה מהסידוּרים הפּנימיים ומשיטות העבודה הפּוליטית בקוֹמאינטרן ובמפלגה הקומוּניסטית בכלל. האכזבה הגיעה למדרגה כזאת, שבשנת 1920 היא ראתה את עצמה נאלצה לעזוב את רוּסיה. בחוץ-לארץ עבדה ביחוּד בשביל המפלגה האיטלקית, ואולם לא הסתירה גם את יחסה החדש למנהגי הקוֹמאינטרן ולמנהיגיו. בשנת 1924 הוציאָה אותה המפלגה הקוֹמוּניסטית הרוּסית משוּרוֹתיה. יחד עם רבּים כּאלה, בוֹדדים וּקבוּצות, היא משתתפת בּיסוּד ההסתדרוּת החדשה – “המשׂרד הבין לאומי של המפלגות הסוציאליסטיות המהפּכניות” – אשר גם בּה היא עובדת בתור מזכּירה. היא מתייחסת עתה בשלילה לשני האינטרנציונלים גם יחד. “שני האינטרנציונלים, היא כוֹתבת, הכזיבו באופן נורא את אמונם של ההמונים המהפּכניים וצפיתם. אלה הנשארים בשרותיהם. עושים זאת או מתוך יאוּש או מתוך אוֹפּוֹרטוּניזם. כל אחד משני האינטרנציונלים, שהיו צריכים להוֹביל את ההמונים דרך הסוֹציאליזם לנצחון, חי מן השגיאות ומן העבירות של השני. החלק הגדול של הפועלים עומד, מאוּכזב ורפה כוח, מחוץ למפלגות. בין שתי הקבוּצות המפרידות את מעמד הפועלים אין מנצחים ואין מנוּצחים. המנוּצח, המחוּסר כוח בגלל ריב האחים, הנוֹ מעמד הפועלים בלבד”. אם היתה להסתדרות החדשה חשיבוּת ידוּעה בשנות הבירור, הרי בה במידה שהבירור הזה הולך ומתקדם והפועלים ומפלגותיהם מצטרפים או לאינטרנציונאל הסוֹציאליסטי או לקוֹמוּניסטי, יצירת בּיניִם זאת הולכת ומאבּדת את ערכּה.

זכרונות ורשמים של אדם כּזה, אשר עמד בּמרכּז, אם גם לא בעמדה המרכּזית של התנוּעה הסוֹציאליסטית והקוֹמוּניסטית בּמשך חצי יובל שנים, אשר ראה כמה דברים וכמה אישים והיתה לו האפשרות להסתכּל מקרוב למאורעות בין-לאומיים חשוּבים מאד, הנם בהכרח מקוֹר עשיר ללימוּד התנוּעה ולהבנתה. הספר הזה איננוּ דברי ימיה של התנוּעה, איננוּ אוֹסף של תעוּדות, אלא רשמים חפשיים של אדם, בּעל סגוּלות מוסריוֹת בלתי רגילות. בּ. חושבת את עצמה למארכּסיסטית טהורה, לתלמידה נאמנה של המאטריאליזם ההיסטורי. לי נדמה שטעוּת בּידה. אין בספרה שוּם דבר המעיד על ניתוח סוציוֹלוֹגי רציני של המאורעות, אין שום נסיון לבאר אותם כתוצאת ההתנגשוּת של כוחות ציבוריים. ישנוֹ סיפּוּר המעשה והערכת האנשים שנעשתה על-ידי אדם, אשר דבר אחד יקר לו על הכל: אמת ויושר. כל הגישה של בּ. לשאלות סוֹציאליות, לפּרוֹבּלמוֹת הסוציאליזם, לתפקיד מעמד הפּועלים, לכוחות המניעים אותו במלחמתו – אין להם שוּם שייכוּת לתורת המארכּסיזם, מצדוֹ הכלכלי והפילוֹסוֹפי ישנו רק פּאתּוֹס סוֹציאליסטי, אותה ההרגשה הבלתי אמצעית של צדק סוֹציאלי, אשר בודאי היתה חזקה מאד גם אצל מארכּס ותלמידיו, ואולם הם עצמם השתדלו לעברה ולהחליפה ב“מדע” – ללא מידה. נדמה לה שהיא תלמידה של מארכּס, קאוטסקי, פּלכאנוֹב, לנין. לאמתוֹ של דבר, פּרצוּפה המוסרי, כפי שהתבּטאָה בספרה, מתאים הרבה יותר לזרם אחר בסוֹציאליזם – לזרם של ז’וֹרס, קרוֹפּוֹטקין, בּרנשטיין, וביחוּד של “העממיים” הרוּסים. לא איש מדע, לא סוֹציוֹלוג בּעל הגיון קר, לא איש מלחמת המעמדות משתקף בספר זה, אלא בן-אָדם בּעל לב מלא רחמים, אהבה, מוּסר כּליות. בּ. עצמה היא פרי טיפוּסי של התקוּפה הידוּעה בסוֹציאליזם האירוֹפּי, הרוּסי ביחוּד – ומשוּם כך פּרצוּפה הוא מענין אוּלי לא פחוֹת מהאנשים והמאורעות אשר עליהם היא מספּרת.

מנעוּריה לא היה לה חלום אחר מאשר “לעמוֹד לשירוּתם של אלה אשר החברה שללה מהם את הכּל”. מרגע שגמלה בקרבּה ההחלטה הזאת היתה מאוּשרת, כי “רכשה ערכים אידיאליים עצוּמים”, ולא היה לה בחייה דבר אחר. כאשר בּיקשוּה לכתוב את הביוֹגראפיה שלה, ענתה: “בחיי אירע מאורע גדול ומכריע אחד, הלא הוא בשעה שהשׂגתי לי את הפּריבילגיה לעבור מעמדה של בעלת פּריבילגיה, אשר בה נולדתי, לשוּרוֹת מעמד הפּועלים הלוחם”. היא העמידה לה כמטרה עליוֹנה “לחיוֹת תמיד לפי הצדק. לא אקבּל לעולם דבר מה שמקוֹרוֹ באי-צדק”. והיא עצמה מודה ש“התכּוּננה הרבה יותר לבית האסוּרים ולמות, מאשר לחיים ולפעוּלה סוֹציאליסטית קוֹנקרטית”. היא בוֹחרת לה את העבודה בין המהגרים האיטלקים רק משוּם שהם נראים לה “המוּשפּלים” האוּמללים, המנוּצלים והזקוּקים לעזרה יותר מכּל שאר הפועלים, מלבד העם הרוּסי“. היא עובדת ביחוּד באמצעי ההרגשה, ולא באמצעי ההגיון, ומשוּם כך היא כותבת ונואמת כּמעט תמיד בּשביל “המתחילים, הזקוּקים עדיין לזיזה חזקה, כדי להכּנס לשבילי המחשבה הסוציאליסטית”. כאשר פּגשה בפעם הראשונה את מוֹסוּליני עוד בשוייצריה, הוא משך אותה משום ש”הדלוּת שהיה שרוּי בה וחוֹסר הכּשרון להסתדר עוֹררוּ בה את הרצון להיות לו לעזרה". כאשר באה לרוּסיה ושם קיבּלוּה בכבוֹד רב, והיו מוכנים לתת גם לה, כמו לשאר “הוֶטֶראנים”, כל מיני פריבילגיות חמריות, לא רצתה לקבּלן. מאכלה היה רע משל הפּועל והחייל. ובכל זאת נהנתה בעל כרחה מדברים אשר לא היו לאחרים – חדר טוב, בּגדים חמים, אבטוֹמוֹביל – ודבר זה גרם לה “יסוּרים תמידיים”. בסביבתה אָמרוּ לה שהיא “מגזימה”, שאין חיים כאלה “קולעים אל המטרה”, אוּלם היא עומדת על שלה.

גם כיום, אחרי האכזבות המרוּבּוֹת, החיים הנם בשבילה “מילוּי חובה בלבד”, והחובה הזאת הנה עזרה לעם האיטלקי, כדי להקל עליו את משׂא הצלב שלוֹ. היא עובדת כל ימי חייה בלי הרף, בלי הפסקה, בלי מנוּחה. מעולם לא היה לה מזכּיר או עוזר. מעולם לא קיבלה חופש ואינה מבינה למה הוא נחוּץ. “לנוח? ממה? מתוכן חיי? לעתים תכוּפות במשך חדשים רצוּפים לא היתה לָנה שני לילות במקום אחד. ועידות, ישיבות, התיעצוּיוֹת, כּתיבת מאמרים, נאוּמים. בּהיוֹתה צנוּעה מאֹד חששה תמיד מפּני משׂרוֹת גבוהות יותר מדי, מפּני עמדות בּוֹלטוֹת יותר מדי. היא אינה יודעת שוּם פּשרוֹת – לא רק האויב הוא אויב גמוּר ומוחלט לה, אלא גם המתנגד דינוֹ כאוֹיב. “הרגשת הכבוד וההבדלה הפּרוֹלטארית” מפותחת אצלה מאד. דוקא משוּם כך, לא מתוך חשבּוֹן פּוליטי, היתה תמיד “שׂמאלית”, לא רצתה בשום מגע עם העולם הבורגני. התנגדה תמיד לא רק ל”שלום בּית" פּוֹליטי, אלא גם לכך, שיתנוּ לעתונאים בוּרגניים להכנס לועידות סוציאליסטיות. מעולם לא נתנה אינטרביוּ לעתונוּת הבורגנית. “הראדיקאלי ביותר” ו“הטוב ביותר” הנם, לדידה, היינו הך. אחרי הפירוּד במחנה הסוֹציאליסטי היה לה “יחס של איבה לסוציאליסטי הרוב” וכשפּגשה במישהוּ מהם, לא היתה מחזירה לוֹ שלום. רק הצדק, רק האמת יקרה לה, ואת השקר אינה סובלת. “בפרוֹץ המלחמה היה השקר שהשתלט בכל מקום – הדבר הנורא ומשפּיל ביותר שהיה בנפשי. חיפוֹשׂ האמת והשאיפה אליו היו בשבילי תמיד צוֹרך נפשי, הדבר המכריע במחשבה ובפּעולה”. מפני השקר עזבה את הקוֹמאינטרן.

תמיד היא שרוּיה בהרגשת אשמה כלפי הפועלים, תמיד נדמה לה, שהיא קבּלה מהם ומתנוּעתם יותר משנתנה להם. לעולם אשם " האינטליגנט" ולעולם לא אשם הפועל. “אותנו, את האינטליגנטים, מקיף ההמון המהפּכני בכליל-תפארת מיוּחד. הם, בני בלי שם, החיים בשפל, נושׂאים אותנו על שכמם, מרימים אותנו, יוצרים בשבילנו, בזיעת אַפּם, אויר ושמש… " חוש הבקוֹרת חסר לה, כנראה, לגמרי. העם הרוסי אינו בעיניה אלא “עם גדול וטראגי”, ותו לא. רוּסיה היא בשבילה “הארץ הקדושה והאומללה” בלבד. ואילו העם האיטלקי מצוּין, לדבריה, ב”כשרון תפיסה מפליא, באידיאליזם עדין". והוא הדין לגבי האנשים. את בּבּל ואת ז’וֹרס היא מתארת כּצדיקים גמוּרים, והיא עושה זאת בביטויים, אשר אינם אומרים הרבּה (“גדלם היה בזה שהם עבדו לפי ציווּי מצפונם והתמזגוּ לגמרי, למרות אישיוּתם הבוֹלטת, עם התנוּעה ההמונית”). היא מספּרת גם דברים, אשר כל מי שהכיר, בחיים או מתוך ספרוּת, את מנהיגי התנוּעה, יחייך להם. לא רק על בּבּל ועל ז’וֹרס, אלא גם על לנין היא אומרת: “היה מתקבּל רושם מוחלט, שהם לא היו חושבים את עצמם גם בלבּם פּנימה גדולים מזולתם”. על פּלכאנוֹב, המפורסם בּיהירוּתוֹ וחריפוּתוֹ, היא מספּרת שהוא “ידע ללמד מבּלי ליצוֹר את ההרגשה שהנוֹ מלמד, ידע לעלות על הגובה שלו מבּלי ליצור את ההרגשה של גדלוֹ”. יחסה ללנין הוא יחס של הערצה ללא גבוּל – גם אחרי הקרע עם הקוֹמאינטרן שהכריחוּה לעזבוֹ. ובו בזמן אין לה צבעים שחורים למדי, כדי לתאר את אויביה בנפש, את “אנשי השקר” – מוסיליני, זינוֹביֶב.

בשביל רוֹמאן מחיי התנועה המהפּכנית הרוּסית, לא של עתה, כשהרבּה דברים נראים בּצביוֹן אחר ובצוּרה אחרת, אלא לפני המלחמה, ב“תקוּפה החמימה” – אי אפשר היה למצוא גיבּוֹרה טוֹבה יותר מהאשה היהוּדיה הזאת. לא כדי לתאר את הטיפוּס “המארכּסיסטי”, כמוּבן, אלא את הטיפוס של “הצעירה המהפּכנית הרוּסית”. רגש החובה, חיפּוּש האמת, כּנוּת אסקטית, מצפּוּן אשר מעולם לא ידע שקט, רחמים ללא גבול, “צלב” אשר צריך להקל לאחרים לשׂאתוֹ, התכּוֹננוּת לא לחיים, אלא למות ולבית-האסוּרים ובו בזמן אי-סבלנוּת, חוֹסר חוּש בּקרתי, חוֹסר יכולת להבין את האחרים, גישה “אישית” להיסטוֹריה, אם אפשר להגיד כך, כלוֹמר אי-הבנת הכוחות הציבוּריים העומדים מאחורי האנשים והנטיה לזקוף את הכּל – המפלגה והנצחון – על חשבּוֹן סגולותיהם של אישים.

כל זאת צריך כמוּבן, להביא בחשבּוֹן בהערכת ספרה והחומר הנמצא בו. אי-אפשר להטיל ספק כל שהוּא בכנוּתה. כל דבריה אמת. נאמנוּתה עומדת לה גם שלא לכתוב דברים שאינה יודעת אותם. ואולם לשוא נחפּשׂ בספר את ההאָרה המקיפה ואת הביאוּר המספיק למאורעות הקשים אשר זעזעוּ במשך עשׂר השנים האחרונות את תנוּעת הפּועלים ואת העולם כּוּלוֹ.

 

ב    🔗

בשעה שבּאָה בּאלאבּאנוֹב לאיטליה לא היתה אוּלי באירוֹפּה עוד ארץ שבּה תהא השפעת הסוֹציאליזם כה מרוּבה. עוד לא נשתתקוּ בארץ הדי תנוּעת השחרוּר. עוד היתה אחדוּת האוּמה קיימת בשלמוּתה. עוד לא היה הבדל סוֹציאלי בוֹלט בּין הבוּרגני הזעיר, הפועל, בּעל המלאכה, האכּר, החנוָני. התעשׂיה לא היתה מפוּתחת בּיוֹתר. הקוֹרוּפציה הבוּרסאית לא הכּתה עדין שרשים. ולסוֹציאליזם היה אוֹפי רוֹמאנטי במקצת: אופי של אהבה לאדם הסובל, בזרם הימני; ואופי של התקוֹממוּת דמים אחת, שאחריה מתחילים מיד ימוֹת המשיח ממש, בזרם השׂמאלי. “הלב” של דה-אמיצ’יס היה לא רק ספר הקריאה האהוּב ביותר על הנוֹער, אלא גם סמל התקוּפה. למפלגה הסוֹציאליסטית היו חברים רבּים בּין אנשי האומנוּיות החפשיות. הסטודנטים היו כמעט כוּלם בּשורוּתיה. אֶנריקוֹ פירי ואנטוֹני לאבריאוֹלה, סוֹציאליסטים קיצוֹניים, כיהנו כפרופסורים באוניברסיטה של רומא והפכו את קתדראותיהם לבמוֹת להפצת תוֹרת מארכּס. כּל החברה האיטלקית היתה חדוּרה רוּח דמוֹקראטית ואַנטי-קלריקאלית. המאסוֹניוּת פּרחה. לא היה באיטליה נוֹשׂא פּוֹפּולארי יותר מהתנוּעה המהפּכנית הרוּסית. וכשעמד הצאר ניקוֹלאי לבקר את המדינה, היוּ מוּכרחים לאַרגן את הבּיקוּר הזה בסתר וּבזריזוּת. על אדמת איטליה לא שהה הצאר כי אם יום אחד – מפּחד הפגנת האיבה. גם בּאלאבּאנוֹב מזכּירה בספרה את האתַמוֹספֶרה הזאת המיוּחדת במינה ששׂררה באיטליה לפני היוֹת הפאשיזם. “לפני המלחמה ותיכף אחריה היתה למעמד הפועלים בּאיטליה השפּעה עצוּמה, היתה לו הסתדרוּת חזקה, הרגשות החופש והשויון היו נפוצות מאד, הסוֹציאליזם היה פּוֹפּולארי גם בּצבא… היתה מפלגה והיתה הסתדרוּת מקצועית. הופיעוּ יותר מ-200 עתוֹנים סוֹציאליסטיים, היוּ עיריות סוציאליסטיות מרוּבות, מורים סוציאליסטיים, נוער סוציאליסטי נלהב ומלא הכרה…” היום בּמקוֹם כּל אלה הרס וחוּרבן. כּאן קרה אסון. ומכיון שאנו נמצאים בּשטח של החברה האנוֹשית בּלבד, הרי שלא בידי שמים קרה האסון, כי אם אך ורק בּידי אָדם. מישהוּ, משהוּ צריכים להיות אחראים לכך. הן אין לך דבר שאין לו סיבּה.

למן הרגע הראשון לבוֹאָה לאיטליה הצטרפה בּאלאבּאנוֹב לאגף השׂמאלי של המפלגה. היא מתייחסת משוּם כּך בקרירוּת ובמקצת גם בּזלזוּל לימין שבּסוֹציאליזם האיטלקי. אי-אפשר לה למצוא חטאים גדולים באיש כטוּראי וּמשוּם כך היא מהפּכת את מעלותיו לחטאים. “שׂנאתו את הדמַגוֹגיה, שויון נפש לדעת הקהל, זלזוּל בּפּוֹפּולאריוּת – כל יתרונותיו אלה היוּ לו לרועץ”. הדברים הללו, סתוּמים בּמקצת, נשארים בספר ללא ביאוּר, אולם היא כותבת בּכל זאת: “שוּם מנהיג אחר לא גרם למעמד הפּועלים נזק כה רב כמו טוּראטי”. נניח שהדבר הוא כך, ואולם בּאלאבּאנוֹב עצמה מציינת, שלרפורמיזם האיטלקי לא היתה חשיבוּת רבּה במפלגה – “הוא היה יותר משבּר של האינטלקטוּאַליים מאשר של התנועה הסוֹציאליסטית בכללה”. ומלבד זה: בשנת 1911 התאַרגן השׂמאל שבּמפלגה לפראקציה מיוּחדת, בּשנת 1912 כּבש את השלטון וגירש מן המפלגה חלק מן הרפוֹרמיסטים (בּיסוֹלאטי וחבריו). הועד הפועל, העתון, כל ההסתדרוּת היו בידוֹ. בּפרוץ המלחמה התנגד לה לא רק השׂמאל בלבד, אלא כל המפלגה על כּל זרמיה – דוגמה יחידה בכל אירוֹפּה – ונשארה בעמדתה השלילית הזאת עד הרגע האחרון. כּל המפלגה היתה צימרוַלדית. וּבכן, אי-אפשר להגיד – ובאלאבּאנוֹב אינה מנסה להגיד כזאת – ש“הרפוֹרמיטים” גרמו במידה זאת או אחרת, לחוּרבן. ואכן – מי ומה?

לבּאלאבּאנוֹב יש תשוּבה אחת: מוּסוֹליני, “חדל האישים”. לו מוּקדשים הרבה דפּים. ובאלה מסוּפר איך הוא, עורך “אבנטי”, התחיל, חדשים מעטים אחרי פרוֹץ המלחמה באירוֹפּה, לפקפק בעמדת המפלגה הסוֹציאליסטית. איטליה היתה קשוּרה בחוֹזים מפוֹרשים עם גרמניה ואוֹסטריה (“הברית המשולשת”) ואולם היא סירבה להצטרף אליהן. תומכיה העיקריים של הממשלה בנידון זה היו הסוֹציאליסטים. אז, בּחדשים הראשונים של המלחמה, היה הרוב המכריע של האיטלקים “נייטראליסטים”. כי השׂנאָה, בת מאות בּשנים לאוֹסטריה היתה חזקה יותר מכּל החוֹזים הדיפּלוֹמַטיים וגם ההתנגדוּת למלחמה בתור שכּזאת סייעה ל“נייטראליסטים”. ואוּלם, כּעבוֹר זמן קצר נתגלעה המחלוקת האמתית. עד מהרה התארגנוּ אנשים – עסקנים ציבוּריים, אנשי עסק, נוער רב וכו' – אשר אמרו: “נכון שלאיטליה אין שוּם טעם להלחם לצד אוֹסטריה ואוּלם יש טעם להלחם לצד צרפת ואנגליה”. המחלוקת הפּנימית הזאת נמשכה מאוֹקטובר-נוֹבמבּר שנת 1814, כאשר הוּברר שאיטליה לא תלך עם אוֹסטריה, עד חודש מאי 1915, כש“הרחוב” כאילו הכריח את הממשלה ואת הפּרלמנט להצטרף למדינות ההסכּם. ומוסוליני היה מן הסוציאליסטים המעטים – ובין המנהיגים היה הוּא היחידי – שהיה נייטראלי כלפי המלחמה לצדה של אוֹסטריה והתחיל לפקפק בעמדה זאת כלפי המלחמה לצדן של צרפת ואנגליה. זמן מה לא ידעוּ חבריו מאוּמה על הפקפּוּקים האלה, עד אשר קראוּ פתאוֹם בעתוֹנוּת הבוּרגנית, כי “ישנוֹ מנהיג סוציאליסטי הסוֹבר, כי המפלגה הסוֹציאליסטית היתה מסכּימה למלחמה נגד אוֹסטריה”. אחרי ימים מספּר הופיע ב“אבנטי” מאמר ברוח כּזאת. תיכף נקרא הועד הפועל של המפלגה לישיבה. בּאלאבּאנוֹב ומוסוליני נסעו יחד לישיבה הזאת, שנתקיימה בבּוֹלוֹניה. וברכּבת אמרה בּ.: “כאשר כותבים דברים כּאלה, אז או שהולכים לבית משוּגעים או שמסיקים את המסקנות והולכים לחזית. במפלגה אין מקום לדברים האלה”. ומוסוליני, כשם שסיפר לעתונאי הבורגני שכּל המפלגה תסכּים למלחמה נגד אוֹסטריה, כך עונה גם עתה לבּאלאבּאנוֹב: “כל הועד הפועל יהיה תמים דעה אתי”. ואולם הצדק היה עם בּ. בועד הפועל לא נמצא איש שתמך במוסוליני. “לא ראיתי מעולם, מספּרת בּ, בּן אדם היוֹשב כה קוֹדר, כה סגוּר בתוך עצמו, כה משתמט מלהפּגש במבט של כּל אחד מאתנו – כמוסוליני באותה הישיבה. הוא ישב בעינים מוּרדוֹת, מבּלי להגיד מלה, מבּלי נסיון כלשהוּ להגן על עמדתוֹ, בלי תנועה אחת”. בּרוּר היה שאנשים זרים זה לזה מסוּבים פּה אל שולחן אחד. וכשהלכה כל החברה לבית האוֹכל, ישב כבר מוסוליני לחוּד, בּוֹדד. באותה הישיבה הודיע על עזיבתו את מערכת “אבנטי”. אחרי שבוע ימים הוציאוּ אותו מן המפלגה. בּעצם לא היה כבר שוּם צוֹרך בּכך.

ולפני הדברים האלה מספּרת בּ. איך עמד מוּסוליני בראש השׂמאל שבמפלגה, באיזה תוקף דרש הוּא לגרש את הרפורמיסטים, איך בזמן המלחמה בטריפּוֹלי לא רצה להסתפּק “בהתנגדוּת פּאסיבית” ודרש “לפוצץ את מסילות-הברזל כדי למנוע בעד הטראנספּורט הצבאי”. ב. היתה יכולה להוסיף גם את הסיפוּר על “השבוּע האדום” בפלך רומניה, שאירגן מוּסוליני, שהיה מעין “רפּטיציה” של המהפּכה הסוציאליסטית, בסגנון של התקוממוּת האכרים מימי הבּינים. על-ידי עמדה קיצונית כזאת “רכש לו במפלגה הסוציאליסטית עמדות יותר גבוהות, אחריוּת יותר ויותר גדולה, פּרסוּם רב מאד”.

רשימת הזכוּיות הללו אינה מונעת בעדה לתאר את מוּסוליני-האדם בצבעים שחורים. היא מכה אותו: “בוגד” ואומרת שיש לה הרשוּת לכך, משוּם שאם “האמין בדבר מה, הרי זה אך בסוציאליזם המהפּכני”. ואוּלם הוא היה “מוּשפּע בנקל”, “חלש לאין קץ, מוג לב, איש אשר לעולם לא עשה צעד על דעת עצמו, מעולם לא קיבל על עצמו אחריוּת למשהוּ, מעולם לא הלך נגד הזרם”. אמנם עשה מה שעשה לא בגלל כסף – את הכסף לא העריך – וכאשר בחרוּ בו לעורך העתון המרכזי וקבעו לו 150 לירות איטלקיות לחודש לא רצה לקבלן, כי משׂכּוֹרת זאת נראתה לו גבוהה יותר מדי. הוא בגד איפוא מתוך “נקמה-שׂנאה” בלבד והצליח, משוּם שהשלטונות לא לחמו נגדו והניחוּ לו לעשות כטוב בעיניו.

כל התמוּנה הזאת מתנגדת גם לעוּבדות הידוּעות למדי מתולדות הפאשיזם וגם לסיפור בּאלאבּאנוֹב עצמה. ההוכחה היחידה לחוּלשת מוּסוליני היא בזה, שהוּא דרש את כניסת בּאלאבּאנוֹב למערכת “אבנטי” התיעץ תמיד אתה וּמעולם לא עשה דבר מה בלי הסכמתה. לא נכון שרק למוּסוליני היו השלטונות נותנים את חופש הפּעוּלה – מאותו חופש נהנוּ גם הסוציאליסטים (כיבוּש בתי-החרושת בסתיו שנת 1920). לא נכון, שמוּסוליני לא ידע מעולם ללכת נגד הזרם: כבר יציאתו מהמפלגה הסוציאליסטית והצטרפוּתו ל“אנשי המלחמה”, בשעה שאיטליה היתה עדין ניטראלית ולמלחמה התנגדו כוחות ציבוּריים עצוּמים, – לא רק הסוציאליסטים כי אם גם מפלגת ג’יוליטי אשר לה רוב בפרלמנט – מעידה על אומץ רוח. בשנים הראשונות אחרי המלחמה היה כמעט בודד, עם קבוּצת תלמידים דלת-מספּר וקלת-משקל. הוא נכשל בבחירות. אחר כך עבר לפּרלמנט, ואתו סיעה של שלשים ציר בין 500 חברי הפּרלמנט. ידע לרדת לרחוב, למלחמת ממש, עם קומץ מצער של אנשים, וכל איטליה צחקה בזמן הראשון ל“דון קישוטיות” זו. לא מוּבן מאַין נבע הצורך בנקמה וּמאַין נובעת שנאתו לסוציאליזם, אם כבש את המפלגה ועלה בתוכה לגדולה. עתה מתרעמת בּאלאבּאנוב על כך: ש“הבּורגנוּת מסרה את גורלה בידי איש האבנטוּרוֹת”, ואוּלם לה, שהשתדלה ועבדה לכך של“איש האבנטוּרות” הזה ימסור מעמד הפּועלים את גורלו, אין הטענה הזאת הולמת כלל.

יתכן, גם אם נלך בעקבות הספר הזה בלבד – כי את סיבות בגידת מוּסוליני צריך לחפּשׂ במקום אחר – בקלות ההשפּעה עליו וב“עיניו מלאות האֶכּסטאזה החולנית”, אשר הפליאו את בּאלאבּאנוב משעת הפּגישה הראשונה. יתכן, שאת ספר-היוחסין של החוּלצות השחורות צריך לחפּשׂ דוקא ב“שבוּע האדום”. לא לשוא היו רבים מאלה שמחאוּ אז כף למוּסוליני – טוראטי “המזיק” לא עשה כזאת וגם לא בחר בו לעורך ה“אבנטי”, – כל מיני סינדיקאליסטים, אַנַרכיסטים, אנשי “הפּעוּלה הישרה”, אחר כך בשוּרות הראשונות של התנוּעה הפאשיסטית. יתכן כי מוּסוליני לא “בגד” כלל אלא נשאר אותו האיש, בעל אותן הסגוּלות הנפשיות, נאמן לאותה הבנת הפּעולה הציבוּרית, שמתוכה אמר פּעם לבּ. בעברם על-יד הגן הציבּורי: “על אחד העצים האלה נתלה פּעם את טוראטי ורפורמיסטים אחרים”. ואז לא ענתה לו בּ. שדברי אָון בפיו, שאין לתאר כי העורך האחראי של העתון הסוציאליסטי ידבּר כך על חבריו הישרים במפלגה, לא ענתה לו כזאת וגם לא הרעישה עולמות, כי אם המשיכה לעבוד אתו יחד, בעמדות כה אחראיות, עם אָדם אשר סגולות נפשיות של תלין בו והבנה פּוֹליטית מתאימה לכך.

ואוּלם לא זה חשוּב. “בגידה” או “אֶכּסטאזה חולנית”, “נקמה” או רצון לשלוט ולהרוס, לא זה העיקר, משוּם שבין כך ובין כך התשובה הזאת: “מוּסוליני” – אין בה כדי להניח את הדעת, אין בה כדי לבאר את האסון האיטלקי. מתוך התנהגוּת של איש אחד אין להבין את ההפיכה הזאת של הארץ הדמוקרטית, החפשית, הסוציאליסטית למחצה – לארץ החוּרבן הציבוּרי. איפה צריך לחפּשׂ את הביאוּרים המספּיקים – אם בחינוּך ההוא אשר דוקא האגף הקיצוני שבמפלגה הסוציאליסטית נתן להמונים, או בחיצוניוּתה ובשטחיוּת של “הרוּח הדמוֹקראטית והסוציאליסטית” ששׂררה במדינה, מבלי שחייבה את מישהוּ לדבר מה רציני ומכריע בחייו, אם דוקא בעמדה השלילית הקיצונית בזמן המלחמה, אם בשגיאוּת שאחרי המלחמה, כשהמפלגה הסוציאליסטית היתה כמעט השלטת במדינה, אם בסיבות אחרות המוּנחות מחוּץ למעמד הפּועלים והמפלגה הסוציאליסטית, בהתפּתחוּת המשק האיטלקי, הדיפרנציאַציה המעמדית, הפּוליטיקה העולמית אחרי המלחמה, ירושת המלחמה עם כל הגסוּת שבה – כל זה היא שאלה אחרת לגמרי. ברוּר רק שלא באישיוּתו של מוּסוליני בלבד כרוּך הגורם המכריע של האסון ומי שמשתדל לבאר בעזרתה את החוּרבן וּמסתפּק בכך, הרי הוא שולל מאת תנוּעת העבודה כל אפשרות ללמוד ולקחת מוּסר מאחד הפּרקים המרים ביותר ואוּלם גם המחכּימים ביותר של דברי ימיה.

 

ג    🔗

בהתאסף בשנת 1912, בבּאזל, הקונגרס הסוציאליסטי האחרון שלפני המלחמה, והוּא מוּקדש כוּלו ל“מלחמה במלחמה”, היתה – לפי עדות בּאלאבּאנוֹב – “הכרת החוּלשה הכללית ואי-ההתכּוֹננוּת משוּתפת לכוּלם”. כאשר התכּנס המשרד הסוציאליסטי הבין-לאוּמי לישיבתו האחרונה שלפני המלחמה, ב-27 ביוּלי שנת 1914, בבּריסל, “לא בא מעולם לידי ביטוּי כה בולט וכה טראגי חוסר האונים של האינטרנאציונאל כמו אז”. אך מעטים מבּין הנאספים – ז’ורס, רוֹזה לוּכּסמבּוּרג – נתנו לעצמם חשבון על הצפוי למעמד הפּועלים. כאשר באה השמוּעה על האוּלטימַטוּם הרוּסי, לא רצה איש להאמין בו ופחות מכוּלם האמינוּ בו הרוּסים עצמם. לישיבה היה אופי נורמלי בהחלט. הדינים והחשבונות מהארצות היו חורים וחלשים ולא היה בהם “אף ניצוץ של אמוּנה בכוח ההתנגדות של מעמד הפּועלים”. כשהזכיר מישהוּ את הסיסמה שנתקבלה על-ידי שוּרת הקונגרסים הסוציאליסטים – הלא היא השביתה הכללית – הביטוּ עליו בהשתוממוּת רבה ועברו לסדר היום. רק האנגלים היו מסכימים לה – אולי מפּני שהם היו בטוּחים במאה אחוז כי אנגליה לא תתערב במלחמה. כה תמימים היו הסוציאליסטים בישיבה הזאת, שקבעוּ את פּאריס למקום הועידה הקרובה, בספּטמבּר של אותה השנה, ולז’ורס וּללוּכּסמבּוּרג ניתנה הפּקוּדה לעבּד את ההצעה המפורטת לכנסיה. אחרי הועידה הלכו הצירים לראות “דברים מענינים” – ז’ורס הלך למוזיאון, האיטלקים והשוייצים נסעו לאַנטורפּן. בשקט עזבו את בלגיה מבלי לדעת ולחוש שהם נוסעים ברכבת האחרונה. למחרת היום נפל ז’ורס חלל. ומלחמת העולם הביאה לא רק חוּרבן והרס לא יתואר לאירופּה, אלא שיברה גם, בימיה הראשונים – את אַחדוּת מעמד הפּועלים הסוציאליסטי ואת מכשירה וביטוּיה, את האינטרנציונל השני.

חודש ימים אחרי התחלת המלחמה נסעה בּאלאבּאנוֹב, בפקוּדת המפלגה האיטלקית, אל הגבול האיטלקי-השויצי להתראות עם בא-כוח המפלגה השויצית, עורך העתון הסוציאליסטי בּבּרן, רוֹבּרט גרים. מטרת הפּגישה: דרישה משוּתפת לכנס את המשׂרד הסוציאליסטי הבין-לאוּמי. הדרישה הזאת לא נתמלאה – האינטרנציונל השני בתור גוף שלם, השומע לפקוּדה אחת, לא היה קיים כבר. לא עזרו גם הנסיונות של אחרים: של הסוציאליסט ההולנדי טרולסטרֶה של הסוציאליסטים האמריקאיים, אשר קראו לועידה הסוציאליסטית בואשינגטון ואיש לא בא אליה, של המפלגות הסקאנדינאביות. המפלגות הסוציאליסטיות של מדינות המלחמה לא יכלוּ כבר לשבת על-יד שוּלחן אחד. במרס שנת 1915, כלומר כחצי שנה אחרי פרוֹץ המלחמה, הצליחה קלארה צֶטקין לקרוא בּבֶּרן ועידת נשים בין-לאוּמית. הועידה הזאת היתה הראשונה שבּה ישבו צירות אוּמות לוחמות, אחת על יד השניה. ואולם הד לועידה זאת אשר הרכבה היה מקרי, לא היה.

בספּטמבּר של אותה השנה היתה בכפר צינרואלד על יד בּרן, הועידה הסוציאליסטית הבין-לאוּמית הראשונה. האינצייאַטיבה לקריאתה יצאה מן המפלגה האיטלקית; הרוח החיה של הועידה היה רובּרט גרים. מלבד האיטלקים ו“הנייטראליים” השתתפוּ בועידה הסוציאל-דמוקרטים (לנין זינוֹבייב, מארטוב, אכּסלרוד) והסוציאל-רבוֹלוּציונרים (צ’רנוב) הרוּסים, הגרמנים (לדבּוּר והופמן), הצרפתים, האנגלים, הבּולגרים וכו'. הועידה הוציאה כרוּז: “מלחמה במלחמה”, אשר טרוצקי, ראקובסקי, מודיליאני וגרים חיבּרוּ אותו. נבחר משׂרד בין-לאוּמי, המוּרכב מגרים, נין (שויצריה), מורגארי ובּאלאבּאנוֹב (איטליה). בועידה עוד לא נקבע שום תכסיס כלפּי המלחמה – הסתפּקוּ רק בפסק-דין נגדה, נגד האשמים בה, נגד הסוציאליסטים התומכים בה. “התנוּעה הצימרואלדית, היה לה בראשיתה – אומרת בּאלאבּאנוֹב – אוֹפי אַגיטאטוֹרי תעמוּלתי”. “הקבוּצה הקטנה של אנשים, אשר הוּטלוּ עליה דיבּה וחרם, הוציאה את דגל הסוֹלידריוּת הפּרולטרית מידי האינטרנציונל שהיה לפנים כוח חזק. הקבוּצה הזאת הרימה את הדגל לא מעל לחגיגות שלום, ולבתי הפּועלים וּבתי המפלגה הנהנים מן השלום, אלא מעל לחללי מעמד הפּועלים, מעל האינטרנציונל שגָוַע באי-כבוד, מעל לחוּרבן של ערך אשר אין תמוּרה לו: על חוּרבן האמוּנה באינטרנציונל הפּעיל של הפּועלים”.

המשרד הצימרואלדי התחיל בעבודתו בשויצריה, וּבמקצת בהשפּעתו – או יותר נכון בהשפּעת העוּבדה, שהנה נמצאו בכל זאת אנשים היודעים לצאת “נגד הזרם” – התעוררוּ כוחות המתנגדים למלחמה גם בקרב המפלגות הגדולות. מאוסטריה בא בדצמבּר שנת 1915 הכרוּז הידוּע של פרידריך אַדלר. חל שנוּי ב“מרכז” הגרמני – ליבּקנכט לא היה כבר יחידי שסרב להצבּיע בעד תקציב המלחמה. אליו הצטרפה קבוּצת הוּגוֹ האזה ו“הזקנים”, קאוּטסקי ובּרנשטין, בתוכה. באופּוזיציה הצרפתית נכנסו, מלבד הסינדיקאליסטים שהיו בצימרואלד, גם צירי הפראקציה הסוציאליסטית. מאקדונלד הלך לבית האסוּרים. וכאשר התאספה הועידה השניה באַפּריל שנת 1916, שוב בשוייץ, בכפר קינטאל, הצטרפוּ אליה 31 מפלגות וארגוּנים, בין אלה מפלגות שלמות של איטליה, אנגליה, רומניה, רוּסיה, פּולין, פּוֹרטוּגל, סרבּיה. מגרמניה נוכחוּ באי-כוח המפלגה הס“ד הבלתי-תלוּיה ו”הסוציאליסטים הבין לאוּמיים“. מצרפת באו שלושה צירי הפּרלמנט. השתתפוּ ב”כ ה“בּוּנד”, וב"כ המפלגות הסוציאליסטיות של הארצות הנייטראליות. הכרוז שהוּצא על-ידי הועידה, לא הסתפּק כבר בסיסמה כללית “מלחמה במלחמה”, אלא דרש מכל הסוציאליסטים בפרלמנטים להצביע נגד תקציבי המלחמה.

בפרוֹץ המהפּכה הרוּסית הופיע כרוּז חדש, אשר דרש מאת כל מעמד הפּועלים הגנה על המהפּכה ונסתיים בנבואה: “או שהמהפּכה תמית את המלחמה או המלחמה תמית את המהפּכה”. כדי להיות קרוב למדינת המהפּכה עבר המשׂרד הצימרואלדי לסטוקהולם, ואחרי שבוּעוֹת מספּר נסעוּ גם בּאלאבּאנוֹב וגם גרים לרוּסיה ואתם יחד עבר המשרד. ברוּסיה קיבלוּ אותם הסוציאליסטים וגם הממשלה בכבוד רב. קרנסקי העמיד לרשוּתם את אחד מארמוני הצאר ואת מרכבות הצאר. ואוּלם מן הרגע הראשון, עוד טרם באה הרכבת לתחנת פּטרוגראד, תפסו אנשי צימרואלד עמדה אויבת לממשלה הזמנית ולסוציאליסטים שנכנסו לתוכה. לצ’רנוב אמרה בּ. במקום שלום: “כה מהר מצימרואלד לכסא המינסטר? " עם אחרים, אפילו עם צ’רטלי, שעבר לכסא המינסטר לא מן הכפר השוייצי, אלא ישר מהקאטוֹרגה הצארית, אחרי אשר עבד בה עבודת פּרך כּעשר שנים, לא רצתה להפּגש. חברי המשרד באו במגע רק עם הבּוֹלשביקים ועם הקרובים אליהם – עם טרוצקי, לונאצ’ארסקי, הס”ר “השמאליים”. באותה תקופה קיבל הסוֹביֶט הפּטרוֹגראדי, אשר רוב חבריו היו מבני מפלגות “הסוציאליסטים המיניסטרים”, את הנוּסחה הידועה “בלי מנצחים וּמנוּצחים, בלי אַנֶקסיוֹת וקונטריבּוציות”, וגם הממשלה הזמנית קיבלה אותה, אחרי שמיליוּקוֹב הוּכרח לעזוב את תיק המינסטריון לעניני חוּץ. הסוביט פּנה לכל המפלגות הסוציאליסטיות בעולם בהזמנה לבוא לועידה בין-לאומית, כדי לדון על הפסקת המלחמה. אנשי צימרואלד התיעצו בפטרוגראד על ההזמנה הזאת, ורוב המתיעצים – ביחוד לנין, טרוצקי, קאמֶנייב – היו נגד הועידה הזאת, באשר ראו בה “התכּוֹננוּת למשׂא וּמתן בין הדיפּלומאטים”, אשר יתכן שתביא לגמר המלחמה. באותם הימים קרה לקבוּצת צימרואלד דבר לא נעים מאד. אחד מאנשיה העיקריים, הרוח החיה של הועידות, ראש המשׂרד, איש אשר הממשלה הרוּסית קיבלה אותו כאורח מכוּבד, נתפּס במשׂא-ומתן עם השטאבּ הגרמני. מטרת המשׂא-ומתן היתה השלום הספּראטי בין רוּסיה וגרמניה, כדי להקל על גרמניה את נצחונה על צרפת. זמן מה לא רצו אנשי צימרואלד להאמין, שנכון הוא הדבר ואו בכל העסק הזה אך “אינטריגה של המיניסטרים הסוציאליסטים”. לבסוף הוּכרחוּ להודות שאמנם כן, לא לשם “השלום הכּללי הסוציאליסטי” אלא לשם השטאבּ הגרמני עבד גרים – מה שלא הפריע לראקובסקי, אחרי שכל התעוּדות היו כבר לפניו, ללכת לאספה ולמחות נגד גירושו של גרים מרוסיה על-ידי “הסוציאליסטים הבוגדים” ובּאלאבּאנוֹב רושמת את הדבר בשלוָה וּבשויון נפש.

משטוקהולם שלח גרים את התפּטרוּתו מהמשרד. הקשרים הבין-לאּומיים של המשרד היו בסכנה. באותם הימים נתגלה כבר השפּעתה הרבּה של מהפּכת פבּרוּאַר על הפּועלים בכל אירופּה ועל הסוציאליסטים בפרט. בּ. מיהרה לשטוקהולם ואירגנה שם התיעצוּת רחבה, שבּה השתתפו מגרמניה לדבּוּר, האזה, אוסקר כהן, לואיזה ציץ, קאוּטסקי, בּרנשטין ואחרים, מהרוּסים – באי-כוח הבּוֹלשביקים וּמשלחת הסוביטים שיצאה לחוץ-לארץ לאַרגן את ועידת הסוציאליסטים. כמו בפטרוגראד כך גם כאן, התנגדוּ הבּוֹלשביקים להשתתפוּת בועידה, קאוּטסקי וברנשטין היו בעדה. את קבלת ההחלטה דחו עד מועצת המפלגות הצימרואלדיות. ואוּלם כאשר התאספה המועצה בראשית ספּטמבּר היו הענינים ברוּסיה כבר במצב כזה, שלא היה בכוח הממשלה והמפלגות לקבל על עצמן את האיניציאַטיבה לועידה בין-לאוּמית ולפעוּלת השלום בכלל: המהפּכה הבּוֹלשביסטית כבר דפקה בדלת. לא עניני השלום הבין-לאוּמי אלא עניני רוּסיה עמדו במרכז הועידה, אשר הרוב בה היה על צדם של הבּוֹלשביקים. הועידה הוציאה כרוּז נגד המפלגות הסוציאליסטיות הגדולות של מדינות המלחמה. הכרוּז קרא לשביתה כללית לתמיכת הזרם הבּוּלשביסטי במהפּכה הרוסית. הד לכרוּז הזה כבר לא היה. ביום יסוּד האינטרנציונל הקומוּניסטי בוּטל המשרד הצימרואלדי.

לתנועת הצימרואלדית לא היתה השפּעה מעשית על מהלך המלחמה והשלום. הסיסמאות שלה לא נתמלאו. ברית השלום נכרתה על יסודות אחרים לגמרי. הגורם אשר השפּיע באופן מכריע על מהלך המלחמה ואחר כך על כל התקוּפה שלאחר המלחמה – ואת התקוּפה הזאת עוד לא גמרנו גם כיום, תשע שנים אחרי גמר המלחמה – היתה המהפּכה הרוּסית, ואולם היא התחילה והתפּתחה מתוך שרשים אחרים לגמרי, מחוּץ לכל השפּעת צימרואלד. גם במוּבן האידיאולוגי לא השאירה צימרואלד עקבות ניכּרים בתנוּעת הפּועלים. אנשים שישבו יחד בכפרים השוייציים נמצאים עתה במחנות שונים ולוחמים איש ברעהו לא פחות מאשר לחמו אז במלחמה ותומכיה. ואילו היה חוזר עכשיו שוּב אותו האסון שהתחולל באבגוּסט 1914, לא היתה תנוּעת הפּועלים יכולה ללמוד מצימרואלד כלוּם – משוּם שמעולם לא היתה צימרואלד חטיבה אחת, מעולם לא היתה בתנועה הזאת אַחדוּת הדעות, ההשקפות והתכסיסים.

ביחס למלחמה לא נתחלקה תנוּעת הפּועלים לפי הקו המסוּים של ההשקפות הסוציאליסטיות הכלליות – שׂמאליים, ראדיקאליים מצד אחד, וימניים, רפוֹרמיסטיים מן הצד השני.הראדיקאלים ביותר, מוּסוליני, והצרפתי הרוה – נהפכו ל“אנשי המלחמה” מהטיפּוּס הגרוּע ביותר. סינדיקאליסטים ואַנארכיסטים רבּים הלכו בעקבותיהם, הראדיקאלים פּלֶכנוֹב, האנגלי היינדמן, הצרפתי גֶד (אשר נלחם תמיד נגד הרפורמיסט ז’ורס) נעשו ל“מגיני המולדת”. גם קרופּוֹטקין היה במחנה הזה. וּבאותו הזמן היו המתוּנים כמו מקדונלד, קייד הרדי, בּרנשטין במחנה צימרואלד ויחד אתם הראדיקאל קאוּטסקי, השמאליים לנין, ליבּקנכט, לוּכּסמבּוּרג, ראקובסקי וכו'. המפלגה האיטלקית היתה על כל זרמיה – מסראטי ועד טוּראטי – בין מתנגדי המלחמה בכל התנאים. העוּבדה הזאת גרמה לכך שצימרואלד לא תחזיק מעמד אחרי המלחמה והיא שהשפּיעה גם על התכסיסים בזמן המלחמה, כי גם בהערכותיהם את המלחמה היו שונים האנשים האלה איש מרעהו תכלית שינוּי.

היה בין הצימרואלדים חלק אחד – סוציאליסטים איטלקיים ביחוד – אשר באמת וּבתמים בכל כוח נפשם, דנוּ את המלחמה לכף חובה, לכל גילוּייה, לכל צוּרותיה. בשבילם היתה המלחמה – כל מלחמה – “נסיון של שוד אימפּריאליסטי”. הם לא רצו להבדיל בין אשמים פּחות ואשמים יותר. “בין הממשלות – כותבת בּ. – לא היו ולא היו יכולות להיות חפות מפּשע”. בלגיה עמדה בשבילם על מדרגה אחת עם רוּסיה וגרמניה, וואנדרולדה אשר יצא להגן על מולדתו היה פושע לא פחות מוילהלם שציוה להרעיש את בריסל. והם דרשו משוּם כך תכסיס אחד – התנגדוּת אַקטיבית למלחמה – מכל הסוציאַליסטים, בלי התחשבוּת כל שהיא עם המצב האסטרטגי, עם הסכנה למולדת, כי עצם המוּשג “מולדת” לא היה קיים בשבילם. ומי שדאג לה היה או “חולה בפּטריוֹטיוּת” או “בוגד”. ישארו-נא הגרמנים בבריסל, יבואוּ-נא הם לפאריס והאוסטרים לרומא, לסוציאליסטים אסור לחשוש לדברים כאלה. החלק הזה של אנשי צימרואלד התנגד רק לדבר אחד – למלחמה, ורצה רק בדבר אחד – בשלום, ויהא זה באיזה מחיר שהוא.

והיה חלק שני – רוב הגרמנים, ביחוּד קאוּטסקי וּבּרנשטין – אשר בשבילם המלחמה היא הופעה לא כל כך פשוּטה והם מכירים בהרבה מסיבותיה. הם סוברים שישנן מלחמות שונות ושבכל מלחמה ישנם אשמים פּחות ואשמים יותר, ושלא כל שלום הנהוּ מטרה לסוציאליסט, כי אם שלום של צדק. בעיניהם לא ישב הפּועל הבּלגי המגן על ארצו על ספסל הנאשמים, כאשר ישבו עליו שׂרי הצבא שתקפו את בּלגיה. אחדים מהם האמינו בראשית המלחמה בצדקתה של גרמניה ואז הצטרפו ל“שלום בית”, וכעבור חדשים מספּר, כאשר נפקחו עיניהם לראות שרימוּ אותם, עזבוּהוּ. ואולם לפני כך לא עשוּ זאת. וכאשר הצטרפו לצימרואלד לא רצוּ בשלום באיזה מחיר שהוא – גם במחיר של כיבוּש פאריס על-ידי הגרמנים ורומא על-ידי האוסטרים – אלא דרשו שישיב הגוזל את הגזלה.

והיה עוד חלק שלישי בין אנשי צימרואלד – כמעט כל הרוּסים. לנין הקדיש את רוב פּעוּלתו לפולמוס עם אנשי ה“שלום באיזה מחיר שהוא”, אשר הוא קרא אותם “כלי קודש, אנשי ההון הסנטימנטליים והטפּשים” ו“פּאציפיסטים” (מה שהיה שם גנאי בפיו). ואולם מטעמים אחרים מאשר הגרמנים. את לנין ענין אך דבר אחד: ניצוּל המלחמה למטרת המהפּכה. ומשוּם כך הסיסמה שלו היתה לא “הפסקת המלחמה” ולא “שלום צדק” (את כל האירוֹניה שלו שפך לנין על “השלום הדמוֹקרטי בלי מנצחים ומנוּצחים”), אלא “הפיכת מלחמת העמים למלחמת המעמדות”. קרובה ללבו היתה ביחוּד המהפּכה ברוּסיה, וּבהיוֹת שהוא לאמתו של דבר לא האמין בה, ולא האמין בכוחות העם הרוּסי עצמו, רצה ב“זעזוּע” מבחוּץ, במפּלת רוּסיה במלחמה. למעשה רצה בנצחון גרמניה. וּקרובים לעמדתו זאת – אם כי לא בחריפוּת כזאת ולא בגלוּי לב כזה – היוּ הרוּסים האחרים: מארטוב המנשביק, צ’רנוב הס“ר. אצל אלה נשתנתה העמדה כאשר באה המהפּכה שלהם, זאת של פבּרוּאַר, ומשוּם כך הם היו בתקוּפת קרנסקי לא בעד “מפּלת רוּסיה” אלא בעד “שלום צדק” ואותו ניסוּ להשיג על-ידי הועידה הבין-לאוּמית אשר לנין וחבריו התנגדו לה משוּם שהמהפּכה שלהם עדין לא באה וּמפּלת רוּסיה היתה עדיין נחוּצה להם. הם הפריעו לממשלה הזמנית בשאיפותיה לשלום, כי פחדוּ מפּני השלום, פּחדו פּן לא יספּיקו לנצל את המלחמה לשם המהפּכה. והתור שלהם לרצות ב”שלום הצדק" בא אחרי מהפּכת אוקטובּר. ואולם אז הפריע כבר השטאבּ הגרמני.,המהפּכה לא המיתה את המלחמה" – למהפּכה נוספה בּריסק-דליטא, ואת המלחמה גמרו החיילים האמריקאיים, הרעב הגרמני ו“הלאוּמים הנדכּאים” שבאוסטריה.

והיה בין אנשי צימרואלד עוד חלק רביעי – אי אלה מסוציאליסטי שויצריה הגרמנית, עם גרים וגרויליך בראשם. אלה היו עם גרמניה ורצוּ בנצחונה – לא מטעמי לנין אלא פשוּט מתוך נאמנוּת פּטריוטית לגרמניה, והתנוּעה הצימרואלדית היתה בעיניהם מכשיר להחליש את כוח מתנגדי גרמניה, גרויליך גילה זאת עוד בראשית המלחמה כשבא לאיטליה והיה לו העוז והתמימוּת להציע לסוציאליסטים האיטלקים “מיליון” לעזרת הפּעוּלה הפּאציפיסטית שלהם, ולא הסתיר אפילו, שהכסף הזה כסף ממשלת גרמניה הוא. בּ. מספּרת איך גירשו אותו האיטלקים, ואולם גרים, שהיה זהיר יותר, נשאר והפסיד את משׂחקוֹ רק בקיץ שנת 1917, ב“פּטרוגראד האדוּמה”.

התנוּעה כה רבת-הגונים, שחלקיה כה שונים זה מזה בתפיסת המלחמה והשלום ובהערכת התכסיסים הסוציאליסטיים הכלליים, לא יכלה לבוא כגמול לכשלון הגדול של האינטרנציונל. וגם הפּאתוס הטהור של ליבּקנכט לוּכּסמבּוּרג, פרידריך אַדלר, ושל אי אלה מהסוציאליסטים האיטלקים, לא היה יכול לעמוד לה. במסגרת האיוּמה של הקטסטרופה העולמית נשארה התנועה הצימרואלדית אך אֶפּיזוֹדה – משוּם ששימשה למטרות צדדיות, למטרות גרמניה, למטרות המהפּכה הרוּסית, ולא למטרה אשר לשמה נוסדה: להקמת הסוֹלידריוּת של הפּועלים מחדש.

 

ד    🔗

כשהגיעה הרכבת אשר בה ישבה בּאלאבּאנוֹב לתחנת פּטרוגראד בקיץ שנת 1917, החליטה בּאלאבּאנוֹב: “הצדק עם לנין ולא עם אחרים”. וּבלב שלם, בכל הפּאתוס המהפּכני שנעשה לה לטבע, הצטרפה בּאלאבּאנוֹב לתנוּעה הבּוֹלשביסטית ועזרה לה בכל כוחותיה במשך שתי השנים שהיתה בחוּץ-לארץ. וכאשר שבה שנית לרוּסיה, היתה לא רק חברה למפלגה, כי אם אחת הראשונים בשכבה השולטת – המזכירה העיקרית של הקומאינטרן. על רוּסיה גוּפא בשנים הקשות הללו, מאז מהפּכת אוקטובּר ועד התפּתחוּת ה“נאֶפּ”, היא מספּרת מעט מאד. במשׂרדים המרוּבים אשר היא עבדה בהם או ביקרה אותם לא היה לה כל מגע ישר וּמתמיד עם המוני העם. היא עצמה יודעת זאת. “מוּבן מאליו שאי אפשר להגיד, שאלה שהיו בזמן ההוא במוסקבה, בתור חברי המפלגה המנהלת, ידעו את חיי רוּסיה, ביחוּד את החיים הפּנימיים של ההמונים”. דבר אחד ידעה כמוּבן גם היא, יודעת אוּלי יותר טוב מאשר רוב חבריה: את העול החמרי המחריד אשר המהפּכה הבולשביסטית מעמיסה על ההמונים, את העוני והדלוּת אשר היא הביאה. ואולם הדלוּת כשהיא לעצמה אינה מפחידה ואינה מכשילה. המפחידה והמכשילה הנה העוּבדה שמעוֹני זה לא כּולם סבלו במידה שוה. אילוּ היה כך, היה המצב ברוּסיה עצוּב ואוּלם גם “נעלה”, כי “אין בעולם דבר נעלה יותר מיסוּרים ודלוּת לשם מטרה נשׂגבה”. ברוּסיה לא היה כך. “האנשים אשר הכריזו את המטרה לגדולה ודרשו בשמה קרבנות לא קיבלו עליהם את האַחריוּת ליסוּרים של אחרים, ולא נשׂאו אותם בעצמם”. מידת העוֹל לא היתה שוה ו“העם הנושא בעוֹל היסוּרים מסוּגל לשׂאת הכל, והוּא שוכח הרבה אם לא את הכל, ואולם לעולם לא ישכח את אי-השויון, בו לקוּ אלה אשר חרתוּ על דגלם את השויון הגמוּר. בה במידה שהמלחמה בעד האידיאל מטילה על ההמונים יסוּרים גדולים יותר, באותה המידה הולכת וגדלה מידת ההתרגשוּת של ההמונים נגד אי-השויון”. הדבר הזה נתגלה באופן בולט מאד בכל פּעם, והמגע היחידי של בּאלאבּאנוֹב עם ההמונים היה – כדרך כל אנשי התעמוּלה הקומוּניסטית ברוּסיה – מעל במת הנואם. היא מספּרת על ועידת הנשים הראשונה שהיתה במוסקבה, ההתלהבוּת הרבּה אשר בה שרוּ הנשים את האינטרנציונאל, על “הסבלנוּת ללא גבוּל” אשר בה הן שמעו את “הנוֹאמים והנואמות הרשמיים”, ואוּלם “בו ברגע שהנאוּמים הללוּ נגמרו, התחילו הצירוֹת לדבּר על הדבר האחד אשר עינה אותן, אשר עצר בעד התענינוּתן בכל דבר אחר: על לחם, על רעב, על אי-שויון בחלוּקת צרכי האוכל. קודם כל היתה השאלה הבוערת הזאת זקוּקה לתשוּבה, והנאוּם על שויון וחופש אשר הן שמעו לפני רגע בהתענינוּת ובהתלהבוּת כה עצוּמה, נעשה חוור לעוּמת אי-השויון הקוֹנקרטי שבחיים. הנימוּק הידוּע על ה”תכליתיוּת" שבאי-שויון זה, באשר “צריך לתת לגדולים את האפשרות ללחום בעד המהפּכה” לא היה בכוחו להשקיט את הרוחות. כזאת היתה האַתמוֹספרה במוסקבה, ולא רק בקרב הנשים, שיסוּרי ילדיהן היה עלוּלים אוּלי להעביר אותן על דעת הצדק – בכל מקום היה כך: “באספות, ברחוב, בחוּגים קומוּניסטים אינטימיים, תמיד ובכל מקום דיבּרוּ על הצרכים החמריים. פת לחם וחתיכת סוּכּר נעשו לשאיפה הבולעת הכל – גם בשביל אלה אשר העמידו את כל חייהם לשרוּת האידיאַל”. באספות הפּוּמביות שמעו את הגדולים מתוך “רגש השעבּוּד, מתוך אמוּנה באַבטוֹריטטה, מתוך פּחד מפּני הממשלה” – ואולם, כשהופיעו במקומם פּוֹעלים פּשוּטים, “שאין שמם הולך לפניהם”, צעקו להם פּה אחד: “כל זה מצוּין, ואוּלם אנו רוצים בלחם, סַפּרוּ לנו דבר-מה על לחם”.

בתוך האויר הזה, הממית כל התלהבוּת מהפּכנית, עבדו אנשי הממשלה את עבודתם במשׂרדיהם. על אנשיה העיקריים של המהפּכה יודעת בּ. לספּר עוד פּחות מאשר על רוּסיה. היא נמנעה בכוָנה לספּר על לנין. רגש הכבוד אשר היא רחשה ורוחשת אליו אינו נותן לה להצטרף לכל אלה המנצלים את שמו כדי לקשט את עצמם. השימוּש לרע בשמו של לנין הנפוץ ברוּסיה, הרצון לעשותו לבן-אֵלים, לצדיק גמוּר, לחכם מוּחלט, מפריע בעדה מלספּר עליו את האמת האנושית: לכך, לפי דעתה, עוד טרם הגיע הזמן. ואוּלם, ברור שיחסה ללנין הוא יחס של הערצה וכבוּד גמור. בין “האֵלים הקטנים” היא מבליטה לטובה רק את ווֹרוֹבסקי, שהיה חברה במזכירוּת ונהרג אחר-כך בשויצריה, בהיותו ציר רוּסיה ברומא. הוא היה “איש משׂכּיל ואינטלקטוּאַלי שלא כרגיל”. בהשענה על לנין היא מספּרת על “רדיפת הכבוד” של טרוצקי, ואולם היא מוסיפה גם, שהוא שייך לאלה המהפּכנים “שהמהפּכה עשתה אותם לטובים יותר ועמוּקים יותר”. כעבור זמן ידוּע שינה גם לנין את יחסו לטרוצקי לטובה – “אוּלי, מפרשת בּ. משוּם שהיה יכול לעשות השוָאות”. ואולם למרות היותו “טוב יותר ועמוק יותר” יכול היה טרוצקי, לפי עדוּת בּ. “להשתתף באינטריגות, ולהיות מחוּסר-אומץ כדי להגן על דעתו לפני השליטים ולשׂחות נגד הזרם. בזה הפסיד טרוצקי את החלק הגדול ביותר של זכוּיותיו העצוּמות כלפּי המהפּכה הרוּסית והעולמית”. בּ. משתוממת גם שטרוצקי וראקובסקי, המנשביקים לשעבר, יכלו להשתתף ברדיפות האכזריות נגד חבריהם ותלמידיהם, וההשתתפוּת הזאת באה כדי “לזכות בפּוֹפּוּלאריוּת, במחיאַת כפּים של ההמון על חשבון החברים המנוּצחים”. ואוּלם לא “הקטנות” הללוּ וגם לא אי-השויון הכלכלי הכריחו את בּ. לעזוב את הקומאינטרן. שיטות עבודתו הן שפּקחוּ עיניה לראות, כי בתוך “מלכוּת השקר” היא נמצאת.

ימים מספּר אחרי הבּחרה למזכירוּת הקומאינטרן נודע לבּ. שזינובייב נתמנה על-ידי הועד המרכזי של המפלגה הרוּסית לנשיא הועד הפּועל של הקוֹמאינטרן. תחילה לא עשתה עליה הידיעה הזאת שוּם רושם. אמנם כבר בימים הראשונים לעבודה המשוּתפת הפליאו אותה אי אלה “קטנות”. בפרוטוקול של הישיבה אשר היא השתתפה בה קראה ביום המחרת: “הוּחלט להרחיק את פּלוני” – והחלטה זאת לא נתקבּלה. היא שאלה לפשר דבר וקיבּלה תשוּבה, שנפלטה שגיאה: פּלוני ביקש בעצמו שישחררו אותו מן העבודה. וּפלוני זה היה “המשׂכּיל, המסוּר, הזקן ביותר” שבּין חברי המפלגה, אוּלם הוא נמצא באופּוזיציה לזינובייב. כעבור זמן קצר קראה בּאלאבּאנוֹב בספר הפּרוטוקולים ונשתוממה עוד יותר: “החברה בּאלאבּאנוֹב מקבלת חופש לשם נסיעה לאוּקריאנה”. הפּעם היא כבר לא שאלה ביאוּרים – ברוּר היה לה שאי-הבנה נפלה כאן, ונשארה על מקומה. באותה הישיבה הראשונה של הועד הפּועל של הקומאינטרן הזכיר זינובייב איזה מספּר שלא כנכון ובּ. תיקנה אותו. הוא חזר על אותו המספּר והיא תיקנה שוּב. וקיבּלה ממנוּ פתקה בזו הלשון: "לשם מה אַת עומדת על שלך? לשם מה? פּשוּט למען האמת. פּשוּט – יותר מדי פּשוּט בשביל זינובייב. אז טרם הבינה בּ. את הענין, עתה היא מבינה ששיטה היתה כאן. באותה הישיבה הפליא אותה המרץ אשר השקיע זינובייב בשאלות האנשים – מי ומי צריך לעשות עבודה פּלונית או אלמונית. הדבר היה קצת מוּזר לה, אולם היא לא יחסה לזה חשיבוּת יתרה, עד אשר נוכחה, כי סביבה יושבים “אֶלמנטים בלתי-ידוּעים, ממדרגה שלישית, אשר לא היתה להם שוּם שייכוּת לתנוּעה הבין-לאוּמית, ברנשים בּוּרים החרדים מפּני הרשוּת”. בישיבות דיבּרוּ אך על השאלות האדַמיניסטרטיביות. ההחלטות הפּוליטיות נודעו לה – למזכירת הקומאינטרן – רק מן העתונוּת.

כעבור זמן מה הוּבררה לה גם “הטעוּת” על חוּפשתה ונסיעתה לאוּקראינה. זינובייב הודיע, שיש צורך לשלוח לאוּקראינה איזו אישיוּת מפורסמת, ורק בּאלאבּאנוֹב מתאימה לכך. היא אינה רוצה, היא שואפת להשאר ב“לב המהפּכה”, במוסקבה; אולם אחרי שזינובייב כתב פּתקאות על ימין ועל שמאל, החליט הועד המרכזי בחיוּב וגם לנין הצטרף לדרישה הזאת. בּ. נכנעה מתוך משמעת. אחרי כיבוּש אוּקראינה על-ידי “הלבנים” שבה בּ. למוסקבה ומצאה במזכירוּת תמוּנה חדשה: ישנו “ועד מצוּמצם” המחליט על הכל, מבלי לשאול את המזכירה. עוד לא הספּיקה בּ. למצוא את עצמה בתנאים החדשים, והיא כבר קיבּלה הודעה, שהועד המרכזי החליט כי מצב בריאוּתה ברע הוא, ועליה לנסוע לבית-הבראה. היא לא ביקשה את החסד הזה ואינה רוצה בו – היא איננה חולה ואיננה זקנה והיא מסרבת בהחלט ונשארת במוסקבה. בעוד שבוּעות מספּר מקבל הועד המרכזי החלטה חדשה: על בּ. לנסוע לתּוּרכּסטאן. – “המזרח, המהפּכה, האימפּריאַליזם האנגלי, הדבר חשוּב מאד, נחוּץ איש בעל שם מפורסם”. ובּ. מודיעה שהיא אינה מסוּגלה לעבודה במזרח, שכל חייה עמדה בקשרים עם אנשי אירופּה המערבית, ושמלבד זה, כּאן טעוּת: אין לה פּרסוּם עולמי. פּרסוּם כזה ישנוֹ רק לשני אנשים, הלא הם לנין וטרוצקי. מה!? רק שנים ולא שלשה? והשני הוא טרוצקי ולא זינובייב? בּ. איננה נוסעת יותר לתּוּרּכּסטאן – היא מקבלת הודעה, שהיא איננה יותר מזכירה בקומאינטרן.

ואולם כל אלה היו אך “קטנות” ולא הספּיקו לפקוח את עיני בּ. – עד שבּאו לרוּסיה באי-כוח המפלגה האיטלקית, היקרה לה. היא עמדה אתם בקשרים כל הזמן, היא עבדה שנים רבות באיטליה, היא היתה ידועה לאיטלקים – ואותה ביקשו “לטפּל” בהם. “הטיפּול” היה צריך להיות בהנהלה שיחות פּרטיות וחשאיות עם “השׂמאליים” שבמשלחת, כדי להביא על-ידי כל מיני אינטריגות וקוֹמבּינציות לפירוּק המפלגה הסוציאליסטית באיטליה, להוציא ממנה את “הימניים” – טוראטי וחבריו. בּאלאבּאנוֹב מסתלקת מן התפקיד הזה. זינובייב כועס, צועק, מאיים – וּמוצא אחרים יותר טובים. בפרטיוּת מספּרת בּ. על רשת האינטריגות, על דיבות השקר וּמעשי תרמית בכסף, אשר בהם סובבו את המשלחת האיטלקית. את המטרה השׂיגו – כעבור זמן מה אחרי ששבה המשלחת הביתה היו באיטליה, במקום מפלגה סוציאליסטית אחת, שלוש: “מפלגת האַחדוּת”, המפלגה הסוציאליסטית המכּסימליסטית, המפלגה הקומוּניסטית. אילו היה מוּסוליני “ג’נטלמן” היה צריך לשלוח לזינובייב טלגרמה של תודה. "המפלגה הסוציאַליסטית האיטלקית היתה הקרבן הראשון, בסגנון הרחב, על מזבח הפּוליטיקה הפאטאלית של איבוּד-לדעת, אשר הנהלת הקומאינטרן נוהגת בה.

על מה מבוססת הפּוליטיקה הזאת? על בחירת עובדים מנהלים מן החומר האנושי הגרוע ביותר, על הרחקת כל אדם אשר איניציאַטיבה לו ומסירות אמיתית למפעל ואומץ לב, על העלאַת אנשים שאינם אלא “דקוֹראציה” בלבד, על נתינת משׂרות של כבוד, על קנוּניות ועל כנוּפיות המכריזות על כל אחד שאינו רצוּי ל“משפּחה” כעל “בוגד” ו“סוציאל-דמוקראט”, על פּקוּדוֹת ועל הכנעה אִלמת שאין לה שום שייכוּת למשמעת מהפּכנית, על “נאמנים” השולטים, בשם מוסקבה האדוּמה, על כל הארצות מבלי לשאול את פּיהן ונגד רצונן, על בוּז ללא גבוּל להמונים שאינם אלא “מכשיר עיור” בידי “המנהיגים”, על שקרים, על דיבות, על כסף ועוד פּעם על כסף, ושוּב פעם על כסף. “החוּרבן הפּנימי המשתקף בפּרטצס ההתפּוררוּת של כל המפלגות הקומוּניסטיות, מראה באופן בולט למדי, לאָן מביא חוסר כל התחשבוּת בבחירות האמצעים. אי-אפשר לעורר פּעולת ההמונים אם מביטים על ההמונים כעל מכשיר אשר מפעילים אותו על-ידי אמצעים טפלים ובאמצעוּת סוכנים הקשוּרים בנותן-לחמם רק על יסוד האינטרסים הפּרטיים, על שיתוּף חטאים, וּבמקרה הטוב ביותר על הפּחד מפּני האבטוריטטה… המעמד אשר תעוּדתו ההיסטורית היא להפוך את היחסים החברתיים, אינו יכול להעלות, מרצונו הטוב, את השקר לאמצעי של מלחמה”.

מה לעשות עתה, אחרי אשר נפקחו העינים? ללחום נגד השיטה הזאת בתוך רוּסיה עצמה? “מגוּחך ומחוּסר כל תקוה”. לדבּר אין נותנים, גם לתקן את השקרים הגסים ביותר ואת הדיבות הבולטות ביותר אי אפשר. אפשר היה אמנם לשבת בבית-הבראה או באיזה משרד, “תחת הגנת הצבא האדום, מעוּטרת מחמאות וכבוד” – ואוּלם רגש האחריות הפּוליטית והמוּסרית אינו מרשה לה זאת, אינו מרשה להשתתף, ויהיה זה רק מתוך שתיקה, במעשי פשע נגד תנועת הפּועלים. ב. מתרחקת מכל פּעולת המפלגה והקומאינטרן, היא אינה מקבלת גם עבודות תרגוּם (אחרי שהוּברר לה איך מסרסים גם את תרגוּמיה). אחרי השתדלוּת רבּה עלה בידה לעזוב את רוּסיה בשנת 1920. בהתלהבוּת עצוּמה דרכוּ רגליה על אדמת המהפּכה. בכל כוחותיה, בלב שלם באמוּנה מוּחלטת, התמסרה היא למפעל הקומוּניסטי. ובצאתה מרוסיה היא כותבת: “כאשר עזבתי, בהיותי עוד צעירה מאד, את הפּריבילגיות ואת הסביבה אשר בהן נולדתי, כדי להלחם על השקפותי המהפּכניות, הייתי מאוּשרת. מאוּשרת פּי שנים הנני עתה, כשאני יוצאת בפעם השניה למלחמה בעד אותן ההשקפות”. בחוץ-לארץ היא עומדת לימין המפלגה האיטלקית, וגם אינה מעלימה, שלפי דעתה “ההנהלה הנוכחית של הקומאינטרן הנה פאטאלית לתנועה מהפּכנית של כל העולם”. שנתים בערך אחרי שעזבה את רוּסיה הודיעו לה מן הצירוּת הרוּסית בוינה שהועד המרכזי שואל לבריאותה ושולח לה כסף לבית-הבראה. הכסף נשלח כמוּבן חזרה. המפלגה הקומוּניסטית הרוּסית הוציאה את בּאלאבּאנוֹב משוּרותיה.

בשני דברים – באי-השויון הכלכלי השׂורר בין שני המחנות, מחנה הגנרלים של המהפּכה וּמחנה החיילים של המהפּכה, וּבשיטה הפּוליטית של שקר – כרוּכות, לפי הכּרתה של בּאלאבּאנוֹב הסכנות הגדולות של המהפּכה הרוּסית. “השיטה המאוּסה הזאת של שרירוּת לב, עבדוּת ודמגוֹגיה גרמה לאידיאולוגיה המהפּכנית הרבה יותר נזק מאשר יכלה לגרום לה הברית העצוּמה ביותר של כל שונאי הפּועלים בכל העולם”. השיטה הזאת מחלישה את האמונה במהפּכה, היא שוללת מהפּועלים את הרשות המוּסרית למחות נגד הדיכוּי בארצות הקפּיטליסטיות. עתה ישנם בעולם מיליוני אנשים, וביניהם אנשים ישרים ומהפּכנים, היודעים שחיי אדם, חיי המהפּכני הישר, וכבודו – נעשו ברוּסיה למשׂחק אלם לשרירוּת לב השולטים. אלה. הדברים המכריחים כל איש ישר ובעל רגש הצדק לברוח מן הקומאינטרן כשם שברחה היא וּכשם שברח ממנוּ הפּועל האוסטרי אשר גרם לפי סיפּורה, ליסוד הקומאינטרן, אלה הדברים המפריעים למהפּכה הרוּסית להיות מגדל אור למהפּכה העולמית, וּמחייבים את מעמד הפּועלים לחפּש עתה דרכים חדשות – לא זאת של האינטרנציונל הסוציאליסטי ולא זאת של הקומאינטרן, כי אין בהן לא ברכה ולא הצלה.

ואולם בו בזמן שּבאלאבּאנוֹב יודעת כבר כ “המהפּכה אינה יכולה להתגשם על-ידי “עבדים”, כי “החינוּך באמצעוּת הפּעוּלה” של ההמונים הנו הדרך היחידי למהפּכה, כי הועד המרכזי הבּוֹלשביסטי, השליט כרגע על רוּסיה ועל הקומוּניסטים בחוּץ-לארץ, מחנך גם שם וגם כאן את התכוּנות המכועורות ביותר – “רגשי הכנעה, ריגוּל, קוֹרוּפּציה, התרפּסות, בו בזמן שהיא יודעת את כל זה, אין היא נוגעת ביסודות המהפּכה הבולשביסטית ועיקרי התורה הקומוּניסטית. היא עומדת וחוזרת כמה פעמים: “הבּקוֹרת על אישים אחדים ועל מוסדות ויהיו הם כרגע מכריעים לגורל הארץ, אין לה כל שייכוּת למהפּכה הרוּסית”, ועוד: “לא על תוצאות שאין להמנע מהן בדיקטאטוּרה המעמדית מדוּבר כאן, אלא על חטאים וסירוּסים הנעשים בדיקטאטוּרה”, ועוד: “הטרור הפּוליטי היה בבחינת הכרח”. יסודות המהפּכה הבּוֹלשביסטית נשארים בעינם, אלא מה? אשמים אנשים בודדים המשתמשים לרע בטרור וּבדיקטאטוּרה, אשמים “הבינונים” באשר הם מגשימים בלי הבנה, בלי הכּרת האחריוּת, בלי רגש אנושי את סיסמאותיהם של הגדולים. צדק לנין בדרשוֹ את שלטון הטרור וצדק גם אז כשדרש להנהיג את ה”נאֶפּ” – את הכל קילקלוּ ה“קארייריסטים העלובים”, “הנבזים” מטיפּוּסוֹ של זינובייב, “המנצלים את המהפּכה לטובת עצמם”. האנשים הקטנים והרעים הללוּ השתמשו ב“שם הגדול” של לנין ובאבטוריטטה שלו, “כדי להקל על עצמם את מלאכת השלטון”. אחד הסכּים בלב קשה, “לאכול יותר טוב, לשם המהפּכה” – וּמאות עשוּ זאת בלב קל מאד, לשמוֹ ולתיאבון. אחד נאחז בשלטון כדי להגשים רעיון נעלה, ומאות-מאות נאחזו בו כדי ליהנות מן השלטון כמטרה עצמית. ואלה המאות והמאות הרגו את המהפּכה. מה נתן להם את האפשרוּת לכך? על איזו קרקע הם צמחו? על השאלות האלה נותנת ב+. אותה התשוּבה שנתנה להקמת משטר הדיכוּי הפאשיסטי באיטליה. שם אשם מוּסוליני, כאן אשמים זינוֹבייב והדומים לו, ואפילו המוֹטיבים דומים: קנאה, נקמה, שׂנאה.

ודאי אין לזלזל בערכּם של אישים ובתפקיד תכוּנותיהם במאורעות ההיסטורים, אולם גם מי שיקבל את כל תיאוּרה של בּ. כאמת גמוּרה, ובאמיתות התיאוּר אין להטיל כל ספק, לא רק מפּני שאיש אמת כתב את הספר אלא גם מפּני שתעודות רבות ועדים אחרים ללא מספּר מאַשרים את אמיתוּתו – גם הוא לא יקבל כל כך בנקל את תיאוּרה. סברה זו, כי כל אשמת הכשלון הקשה של ההתאַמצוּת המהפּכנית הכּבּירה ברוּסיה תלוּיה בזינובייב וכל אשמת השלטון הריאַקציוני באיטליה תלוּיה רק במוּסוליני לא תניח את הדעת.

 

ה    🔗

ספרה של בּאלאבּאנוֹב נותן רק תיאוּר של אישים ומאורעות בתקוּפה האחרונה של התנועה הסוציאליסטית האירופּאית, אולם אין היא נותנת כל ביאוּר מספּיק למאורעות עצמם, להשתלשלוּת הטראגית שהביאה לידי כשלון האינטרנציונל באבגוּסט שנת 1914, לנצחון הפאשיזם באיטליה, לכשלון הקומאינטרן, לפירוּד מעמד הפּועלים. מן הספר הזה אפשר ללמוד רק מה קרה, אולם אי אפשר ללמוד ממנו מדוּע קרה. למרות כל מה שעבר על בּאלאבּאנוֹב, למרות כל הנסיון העשיר והמר הזה של השנים האחרונות, נשארה נאמנה להשקפות אשר הביאה אִתה בהכּנסה לחיים הציבוּריים. היה חוּרבן באיטליה – ואוּלם המפלגה הסוציאליסטית אינה אשמה במאוּמה. כשל האינטרנציונל השני עם פּרוֹץ המלחמה – ואוּלם תורת מארכּס, אשר ממנוּ כאילו שאַב האינטרנציונל הזה את שיטות מלחמתו ואת תכסיסיו, קיימת ועומדת. המהפּכה הבּוֹלשביסטית הכזיבה ולא נתנה את אשר קיווּ ממנה גבּוֹריה – ואוּלם את קויה העיקריים, את הדיקטאטוּרה ואת הטרור, עלינו לקבּל. לא יתכן שנסתפּק תמיד וּבכל מקום בביאוּר הפּרימיטיבי שאינו אומר כלוּם – “בגידה”, “חוסר נאמנוּת”, לא יתכן שנסתפּק בכך, משוּם ש“הבגידה האוניברסלית” הזאת, של האנשים ושל ההמונים (בפרוֹץ המלחמה, למשל) אינה כבר בגידה, במוּבן הפּשוּט של המלה, אלא הופעה סוציאלית הדורשת גם היא ניתוּח וביאוּר. וּמלבד הפּרימיטביות של הביאוּרים יש עוד דבר אחד: כיצד קרה שבּאלאבּאנוֹב הנאמנה, נשאָרה עתה בודדה בתנוּעת הפּועלים, כיצד קרה שאין לה מקום לא באינטרנציונל הסוציאַליסטי ולא בקומאינטרן ושגם הקבוּצה הקטנה שהיתה אִתה לפני 4 – 5 שנים, הולכת וּמתפּזרת? כלוּם נטרפה דעתם של כל הפּועלים, של כל המיליונים הללוּ, על ארגוּניהם, על מפלגותיהם, על עתוניהם על אנשיהם הגדולים?

לברר את ההופעה הזאת, הופעת ּבאלאבּאנוֹב, הסוציאליסט הישר, הנאמן, המסוּר, המחונן בסגוּלות מוּסריות בלתי רגילות, האוהב את האמת, והוא אינו יודע לתת את הביאוּר המספּיק למה שאירע בתנוּעת הפּועלים והוא עומד בודד ואומר, כי מה שקרה – רע הוא, רע מאד, וכי בכל זאת יסודות התנועה, העיקרים הסוציאַליסטיים אשר מלפני המלחמה, נכונים הם וצודקים – את התופעה הזאת אפשר לברר רק מתוך הנחה אחת: פּגם היה בתוך יסודות התנוּעה עצמם; ּבאלאבּאנוֹב שהיא “נאמנה” יותר מדי ואָפיה אופי של בעל הרגשה המחוּסר חוּש בקרתי, אינה מסוּגלה להודות שהעיקרים הסוציאליסטיים עצמם, אשר הם שימשוּ לקו לתנוּעת הפּועלים בזמנה ואשר אִתם יצאה היא, לפני שלושים שנה, לשוּרות מעמד הפּועלים, הם הם הטעוּנים בדיקה חדשה. נכון, שלכאורה אין בּ. יחידה בנאמנוּתה המוּפרזת, נכון, שגם הסוציאליסטים וגם הקומוּניסטים אומרים ברוּבם, שהם רק ממשיכים את הקו הסוציאַליסטי שמלפני המלחמה, שאין הם אלא תלמידיו הנאמנים של מארכּס. כך אומרים גם קאוּטסקי וגם סטאלין – ומאמרים וּספרים ללא מספּר נכתבו בויכוּח על שאלה בלתי חשוּבה זאת: מי הוא הנאמן? ואוּלם בו בזמן שהרבה סוציאַליסטים וקומוּניסטים אומרים זאת ועושים דברים אחרים לגמרי, חושבת בּ. – שוּב בהתאם לאופי – מה שהיא אומרת ורוצה לעשות מה שחושבת. אחרים למדו ושינוּ את כל הפּוליטיקה שלהם – ובודאי חטא לא יכוּפר הם חוטאים בזה שאין הם מודים בשינוּי הזה בפה מלא. אולם בּ. לא למדה כלוּם, וּמשוּם כך היא נשארה מצבה לתקוּפה שעברה.

כאשר פרצה המלחמה דרשה בּאלאבּאנוֹב ורבים אתה נאמנוּת להחלטותיהם של הקונגרסים – התנגדוּת נמרצת למלחמה, שביתה כללית, סירוּב ללכת לצבא וכו'. הדרישה לא נשמעה משוּם צד. המונים, גם אלה שעבדו עשרות שנים בנאמנוּת לסוציאַליזם, הלכו למלחמה וסוציאַליסטים בראשם. והקומוּניסטים? בזמן המלחמה לא רצוּ גם הם בהפסקתה, וכאשר הגיעו עצמם למלכוּת, רצוּ במלחמה, “במלחמה מהפּכנית”. ואם לנין מנע את טרוצקי מהכריז מלחמה, עשה זאת לא משוּם שהתנגד לכך אלא משוּם שהבין שגנרל הוֹפמַן חזק ממנוּ. וּבשעה שנדמה לו, כי פּילסוּדסקי הנהוּ יותר חלש ממנוּ הכריז את המלחמה הרוּסית-פּולנית. וכאשר היה צורך לו בשביל התעשיה הרוּסית בנפט של גרוּזיה, הלך וכבש את הארץ החפשית הזאת בכוח בזרוע. כל זה סימן הוא, שהדבר אינו פשוּט כל כך, ושמלבד המעמד המנוּצל, אשר כל חלקיו בעולם קשוּרים בקשר הסולידריוּת, וכי מלבד המעמד המנצל, ישנן בחברה האנושית עוד קטיגוריות אחרות, אשר אי אפשר להעלים עין מהן, הלא הם הלאום, המולדת, הגנתה, עניני הממלכה בתור כלל. הקטיגוריות הללוּ יוצרות קוֹמפּלכּס של הרגשות וענינים העלוּל, בסיטואַציה ידוּעה, לניות יותר חזק מן הקוֹמפּלכּס המעמדי – וקוֹמפּלכסּ זה לא היה קיים לגבּי הסוציאליסטים שלפני המלחמה, לא בדקו אותו, לא חקרוהו ולא עיינו בו ולא התחשבו אתו. עתה, כשהולך ונבנה האינטרנציונל הסוציאַליסטי על יסודות חדשים, וללאום ניתן בתוכו מקום לא פחות מאשר למעמד, עתה, כשרוסיה הקומוּניסטית איננה רסס“ר אלא ססס”ר, ברית המדינות הלאומיות, כמעט שאי אפשר להבין את המלחמות שהיו בקרב הסוציאַליזם האירופּי מסביב לעיקר הלאוּמי – המלחמה הזאת של הגרמנים באוסטריה נגד הפּולנים, האוּקראינים והיהוּדים, את הבוּז ל“פּאטריוֹטיוּת”, לאהבה לעם. מי שדאג אז לאומה שלו, היה סוציאליסט רע, לא נחשב לסוציאליסט כלל. ולא רק לפועלי-ציון היתה סגוּרה הכניסה לאינטרנציונל – אלה היו בבחינת “תלמידי האנטישמים” – אלא גם ה“בּוּנד”, גם הפּולנים, כל הלאוּמים הקטנים היו בבחינת חשוּדים. ולא הבינו אז כלל, שלמעשה תורה זוֹ של “האַנטי-פּאטריוטיות” הביאה למעשה לידי דיכוּי הקטנים והחלשים וּלהגברת יד העריצים והגדולים; לא הבינו אז, כי למעשה עובד לנין לטובת בית רומאנוב וּויקטור אֹדלר – לטובת בית האבּסבּוּרג.

כשקיבּלוּ הקונגרסים הסוציאליסטיים את החלטותיהם נגד המלחמה, עשוּ זאת לא משום שהבינו את פּרוֹבּלמת הלאומים, התעמקו בה והעריכו אותה ובאוּ לידי מסקנה שאין המלחמה אמצעי לפתרונה, אלא משוּם שהפּרוֹבּלמה כשהיא לעצמה לא היתה בשבילם בנמצא. וכשנתגלתה בכל מוראה, נתגלתה גם יחד אתה כל קלות הדעת האיוּמה של הסוציאַליסטים מאז, כל אי התכּוֹננוּתם להתנגשוּת העולמית. כאן ולא בבגידת פּלוני או אלמוני צריך לחפּשׂ את כשלונו של האינטרנציונל באבגוּסט שנת 1914.

בפּרוֹבּלמה הלאוּמית קשוּרה גם פּרוֹבלמת המדינה. האם נכון הוא שהמדינה תמיד רעה, שבה צריך להלחם בכל האמצעים, שכדאי להרוס אותה, אם על-ידי כך נשקפת האפשרות להעלות על כסא השלטון את מעמד הפּועלים? האם נכון הוא שהמעמד הזה, בו ברגע שיתפּוס את השלטון, יוּטל עליו לדאוג רק לעצמו, ודאגות אחרות, דאגות המדינה, דאגות כלל התושבים, לא תהיינה קיימות בשבילו? הסוציאליסט מאז היה עונה על השאלות הללו, בפשטוּת ובתמימוּת: כן, נכון. כיום לא יענה איש כּכה. כיום נלחם הסוציאליסט הגרמני והאוסטרי על נפש האכר, והקומוּניסט הרוסי מקריב לשם האכר את כל הפּרינציפּים, גם הסוציאליסטיים וגם הקומוּניסטיים, את כל התורה, גם את זו של מארכּס, וגם את זו של לנין, ונשתנה גם היחס למדינה בתור צוּרת חיים של האומה. היא קיימת ויש בה גם הרבה דברים חיוּביים ואִתה צריך להתחשב. עד כמה לקוּיה היתה תפיסת הסוציאליזם שמלפני המלחמה, רואים על-פּי דוּגמת רוּסיה. לפני עשרים שנה – בזמן המלחמה שבּין רוּסיה ויאפּאן, היה זה סימן לכשרוּת סוציאליסטית, ולא רק סוציאליסטית, אלא גם דמוקראטית וליבּראלית, ליחל למפּלת רוּסיה: המשטר הקיים צריך ליפּול ולוּ גם תהרס המדינה. עתה, אחרי המהפּכה הבּוֹלשביקית, ראינו שאת החכמה הזאת יודעים השחורים לא פחות משיודעים אותה הסוציאליסטים. לשם מפּלת המשטר הקומוּניסטי תמכו השחורים בפולין, והיו מוּכנים לתמוך בכל אויב רוּסיה חיצוני. אולם שוּם סוציאליסט, לא רוּסי ולא “צדדי”, אין לו יותר חלק בתפיסה הזאת, והאינטרנציונל הסוציאליסטי אשר כל לבו לגרוּזיה הנכבּשה, מזהיר וחוזר וּמזהיר את הסוציאליסטים הגרוּזינים לבל יפּלוּ ברשת האינטריגות האימפּריאַליסטיות נגד רוּסיה. שוּם סוציאַליסט לא היה מסכים עתה לקשרים ההם שהיו בשעתם לא רק ללנין אלא גם לצ’רנוב עם השטאבּ הגרמני. כי בשביל הסוציאַליסט קיימת המדינה והוּא מחוּיב לדאוג לשלימוּתה. גם הקומוּניסטים מתקרבים לתפיסה הזאת – אמנם – על פי נוּסחם המיוּחד – רק במקום שהם השליטים בו.

תוך כדי שינוי תפיסת היחסים שבין מעמד ולאום וּבין מעמד הפּועלים והמדינה כוּלה, הולכים וּמשתנים גם המוּשׂגים על אופן המהפּכה ועל שיטות החזקת השלטון. לפני המלחמה היו המוּשׂגים הללו בלתי ברוּרים בהרבה פרטים והדרכים אשר בהן הלכו הקומוּניסטים, הטיפו להן גם רבים מן הסוציאַליסטים. המהפּכה הפּתאומית, ההתקוממוּת המזוּינת, המהפּכת בין לילה את העולם הישן וּבונה במשך תקוּפה קצרה בערך את העולם החדש, עולם של צדק סוציאלי ותכליתיוּת כלכלית, דיקטאטוּרה מעמדית (ומי שאומר דיאקטאוטרה", אומר בהכרח גם “טרור”) בתור שיטת שלטון. מוּשׂגים אלו היו נפוצים מאד בין הסוציאליסטים שלפני המלחמה. בעיני רבים נראתה הדמוקרטיה – “למשׂחק הבּוּרגנוּת” אחרי שכרטיס הבוחר לא עשׂה פלאים ועברה תקוּפה קצרה של פרלמנטריוּת נפרזת. בתור שכזאת לא העריכו אותה, ביחוד באירופּה המערבית ובאמריקה. המעבר לסוציאליזם לא היה נראה כדבר הזקוּק לפעוּלות דור או דורות, וחינוּך ההמונים לסוציאַליזם לא עמד במרכז התעמוּלה. במרכז עמדה המלחמה במעצורים החיצוניים. היה הבטחון שלהקמת המשטר הסוציאליסטי מפריעה לא מידת ההכרעה הציבורית והתרבּותית של ההמונים כאשר יפריעו גורמים חיצוניים – דרגת ההתפּתחוּת הכלכלית והרצון הרע של השליטים. הווּלגאריזציה של המטריאליזם ההיסטורי – הבטחון שההתפּתחוּת הכלכלית הגבוהה קשוּרה בהכרח עם הגבּרת סולידאריוּת ההמונים והתחדדוּת הניגוּדים המעמדיים, הגבּירה בהרבה את התפיסה החיצונית הזאת. החשדנוּת של הסוציאליזם לתנועה המקצועית, לקואופּרציה ובכלל לכל יצירה פוֹזיטיבית וקוֹנקרטית בקרב החברה הנוכחית, היתה תוצאה מתפיסה זאת. עתה הצטרכו הסוציאליסטים ללמוד מחדש את כל הדברים הללו, אשר אפשר לכלול אותם במוּשׂג אחד: “תורת המעבר מן הקאפֹיטליזם לסוציאליזם”. מצד אחד הנסיון העצוּם של ארצות הברית, הנסיון אשר כמעט טרם החלו ללמוד הימנו ואולם הוא כבר מערער בעצם קיומוּ את יסודות התפיסה הסוציאליסטית שמלפני המלחמה: התפּתחוּת כלכלית עצוּמה ותנוּעה סוציאַליסטית כמעט אפסית. מן הצד השני – הנסיון העצום של רוּסיה: התקוממוּת בכוח, תפיסת השלטון, דיקטאטוּרה של המעמד, הכל כמו שכתוּב בספרים וּבחוברות שלפני המלחמה, וּבכל זאת נסיגה עצוּמה לאחור, ויחד עם זה התנונוּת של שיטות השלטון בשרירוּת לב, אכזריות וגסוּת. מן הצד השלישי – הנסיון של אירופּה המערבית אשר שם היו הסוציאליסטים על יד ההגה של השלטון או השפיעוּ עליו (גרמניה, אוסטריה, איטליה, אנגליה), ולא שינוּ את המשטר. מכל זה אי אפשר להעלים עין, את כל זה אי אפשר לבאר בכשלון באנשים בלבד. את התפיסה עצמה של מעבר פתאומי ממשטר אחד למשטר שני – יהיה זה על-ידי רוב בפרלמנט או על-ידי התקוממוּת ודיקטאטוּרה של המיעוט – יש לבחון מחדש. עכשיו נעשה הדבר בכל המחנה, גם הסוציאליסטי וגם הקומוּניסטי. גם הקומוּניסט, מצדדה של הדיקטאטוּרה, ינמק עתה את תפיסת השלטון לא באותו אופן “מדעי” – פּשוּט, פּשוט יותר מדי, כמו שעשו זאת לפני המלחמה קאוּטסקי ותלמידיו, אלא יגיד, שהדיקטאטוּרה נחוּצה לו כדי לחנך את ההמונים, כלומר, הוא יגיד אותו הדבר אשר אומרים אותו עתה הסוציאליסטים (חינוך ההמונים בתור הפּרוֹבּלמה הסוציאליסטית המרכזית), אלא שהוּא מצדד בשיטת חינוּך ישנה, עם השוט ביד, והסוציאַליסט מאמין יותר בחינוּך ההמונים על-ידי פיתוּח הכּרה עצמית ופעוּלת עצמית.

שינוּי התפיסה מתבּטא גם בדברים יותר קטנים ואוּלם לא פחות אָפינים. אין כבר כיום בתנועת הפּועלים, על כל זרמיה, אותה היהירות המעמדית אשר בתוצאותיה הוכרחוּ להלחם קשה גם ברוּסיה (שם קוראים לה קומצ’באנסטבוֹ³) עולם העבר איננוּ כבר חטיבה אחת, רעה בהחלט, אשר אין ממנוּ מה לקחת ומה ללמוד. להיפך – מחפּשׂים שרשים בּוֹ. “המדע הבורגני”, “האמנוּת הבוּרגנית”, “הדת הבוּרגנית” אינם כבר מוּשׂגים כּה ברוּרים ומקיפים, כּאשר היוּ לפני המלחמה. היחס החדש ללאום עוֹשׂה כבר לבלתי אפשרי את הביטוּל הגמוּר של “התרבּוּת אשר לפני המהפּכה”. משתחררים יותר ויותר מ“מוסר הוֹטנטוֹטים”, כלומר מהוראת היתר לעצמם לאחוֹז באותן השיטוֹת אשר אותן מוקיעים אצל אחרים. הוּברר כּבר בבהירוּת הדרוּשה, שלבחירת האמצעים ישנה השפּעה גדולה, לעתים השפעה מכרעת, על המטרה הסופית. האדם, הכרתו, השתכללוּתו, נעשה למטרה עצמית ואישיוּתוֹ קדושה, בין שהוא פּועל ובין שאינו פועל, בין הוא “מהפּכני” ובין שאינו “מהפּכני”.

בּאלאבּאנוֹב כותבת בּסיוּם ספרה: “דוקא מאורעות השנים האחרונות חיזקוּ בי את הדעה, שישנה רק דרך יחידה המוֹבילה לסוֹציאליזם, הלא היא דרך האמת”. מלים צודקות ונכונות מאד, ואוּלם בּ. חושבת את המלה “אמת” במוּבן הצר – לא להגיד שקר. יש צוֹרך להרחיב מאוד את המוּשׂג הזה של אמת ואָז נצא לדרך המלך. וקודם כּל יש צוֹרך להודות, לשם האמת, שהכשלוֹן הגדול שהיה למעמד הפועלים בּמשך 10–15 השנים האחרונות, סיבּוֹתיו ושרשיו כרוּכים, בּהרבּה בחינות, בּתפיסה הסוֹציאליסטית שלפני המלחמה, אשר בחלקיה הגדולים עברה לנחלה לקוֹמוּניסטים.

הסוֹציאליזם שמלפני המלחמה היה עשיר בּהרבּה תכוּנות יקרות מאד, היה בו מאכּסימאליזם מוּסרי, אי-השלמה עם הרע, צפיה לשנוּי ראדיקאלי של החברה, פאתוס מהפּכני, התמסרוּת נפשית, תביעה חמוּרה כלפי הפּרט, על כּל זה יש לשמור שמירה מעוּלה. בלי כל זה אין תנוּעה המונית מחדשת. ואולם יחד עם זה יש לבחוֹן מחדש את היסודות האידיאוֹלוֹגיים של התנוּעה ואין להחזיק בקרנוֹת המזבּח, אם נשבּר המזבּח על-ידי החיים. לא יִתכן שהנסיון הזה, נסיון כּה עשיר וכה מר, יעבור על התנוּעה ללא רושם. אנוּ חיים בּתקוּפה אפוּרה של הריאַקציה ושל הירידה ומשוּם כך אין העין מבחינה את הבנין החדש ההולך ונבנה על ידי ההתאמצוּת הסוֹציאליסטית. אך הקוֹנטוּרוֹת שלוֹ הולכות ומסתמנות קמעה-קמעה. והתקוּפה הזאת הנה לא רק אפוּרה, אלא גם כּאילו מחוּסרת כּבוֹד ותרבּוּת. מעמד הפועלים נחלק לשני מחנות הלוחמים אחד בּשני וכל הולך ושב מרשה לו בטמטוּם-לב לזרוק אבנים בתנועה הסוציאליסטית ולהכריז עליה כעל מתה. אולם כך היה תמיד – בתקוּפות האפורות הללו. ובכל זאת צמחוּ מהן מחשבה ופעוּלה אמיצוֹת, דוקא הריאַקציה היתה תמיד מחנכת את הדור המחדש. והדור הזה, העתיד לבוא, יחדש בכוח המחשבה והפּעוּלה שלו, את האמת הסוציאליסטית, את האמת הנצחית של אי-השלמה עם ניצוּל האדם על ידי האדם.

“דבר, י”ט טבת – יא שבט תרפ"ח (2.2.1928 – 12.1)