א. הקונגרס בבריסל    🔗

במשך ששה ימים, מ-9 ועד 14 בפברואר 1927 ישב בבריסל הקונגרס הראשון במינו, – בו השתתפוּ אנשים שונים בגזע, דת וצבע עור, שונים גם בהשקפותיהם הפּוֹליטיות והסוציאליות ומאוּחדים רק בדבר אחד – במלחמה נגד הדכוּי של העמים ה“קוֹלוֹניאליים” ונגד האימפּריאליזם העולמי. תולדות הקונגרס הזה סתוּמות במקצת ובאופן רשמי לא ידוּע אפילו מי אִרגן אותו. ורק מתוך רמזים – הרבּה תשבּחות והוֹדיוֹת כלפי המפלגה הקוֹמוּניסטית ורוּסיה הסוֹביֶטית והעדרם המוּחלט של באי-כוח עמי רוּסיה (גם כאלה כמו הגרוּזינים אשר גלוי וידוע שלט ברצונם הטוב הם נמצאים בקרב הברית הסוֹביֶטית) – רק מתוך הרמזים האלה יש לשער, שאם לא רוּסיה והקוֹמאינטרן אִרגנוּ ישרות את הקונגרס, הרי בכל אופן יד להם בדבר. יד זו הטביעה חותמה על הקונגרס בהרבה דברים.

בקונגרס השתתפוּ 174 חברים, אשר לפי הודעוֹתיהם הם הנם באי-כוח של 8 מיליוני המאוּרגנים, ביחוּד הפועלים, ומהם עולים 3,000,000 בחלקן של האגוּדות המקצועיות המכּסיקאיות. ליתר העמים, אשר מספּרם הכללי מגיע למיליארדים, נשארים, איפוא, 5,000,000, ויש לפקפק, אם גם המספּר הזה הוֹלם את המציאוּת. הרי בחשבון הזה נכנסים, למשל, גם "הפועלים היהוּדים והערבים של “ארץ-ישראל”, אשר בשמם דיבּר יהוּדי אחד, שמחה נגד “הפֶאוֹדאליוּת התוּרכּית, הבּוּרגנוּת היהוּדית והדכוי הצבאי האנגלי”. יש לחשוב שלא מדעת כל הפוּעלים היהוּדים והערבים נעשה הדבר ולפי הצדק היה צריך לנכּוֹת אותם מן החשבון. אין שוּם אפשרוּת לבקר, אם גם חשבון העמים האחרים אין יסודו אלא סטאטיסטיקה דומה לזו של ארץ-ישראל.

מבּמת הקונגרס דיברוּ אנשי מצרים, הוֹדוֹ, סין, קוֹריה, מארוֹקוֹ, תוּניס, אַלג’יר, אמריקה התיכונה, אמריקה הדרומית, מכּסיקה. הוֹדוּ ההולאנדית, סֶנֶגליה, אַפריקה הדרומית, ריף, פּרס, גואדילוּפה. הנאומים הללו מחו בחריפוּת רבה נגד האימפּריאליזם של אנגליה, יאפּאן, הוֹלאנד, ארצות הברית וכו'. ואולם דיברו גם באי-כוח העמים ה“שולטים” – יאפֹאני, אמריקאי, צרפתי, הולאנדי, איטלקי, ואנגלים במספר ניכר. אלה הכריזו על עצמם על פי רוב, שהם מדבּרים בשמם הפּרטי ומאחוֹרי גבּם אינם עומדים המונים מאוּרגנים – יוצאים מן הכלל במוּבן זה היו רק הקוֹמוּניסטים הגרמנים ובאי-כוח המפלגה האנגלית הבלתי-תלוּיה: אלה דיברוּ בשם מפלגותיהם. לפועלים האירוֹפּיים והאמריקאיים, על כל הסתדרוּיותיהם ומפלגותיהם, היתה, איפוא, ביאת-כוח מוּגבלת מאד. לעומת זאת נוכחו בבריסל אירופּאים לא מעטים הידועים היטב בעולם הספרוּת הפּוֹליטית וגם בזרמים פּוֹליטיים צדדיים במקצת. העתונאי הגרמני, הידוּע גם לפועלי ארץ-ישראל, הוּליצ’ר, המשורר אֶרנסט טולר, הסופר הצרפתי בּארבּיס, הסוציאליסט הגרמני הבלתי מפלגתי לֶדֶבּור, ההולאנדי פימֶן (נשיא ההסתדרות הבין-לאומית של פועלי ההובלה), הקומוניסט האנגלי פּוליט מתנוּעת המיעוט של הטרייד-יוּניוֹנים, ואנשי המפלגה הבלתי-תלוּיה (בּרוקווי, דיביס, וילקינסון).

תוכן הנאומים – תיאור המצב במושבות אַסיה, אפריקה ואמריקה ומחאה נמרצת נגד הפּוֹליטיקה האימפּריאליסטית של העמים השולטים. במרכז התענינוּתוֹ של הקונגרס עמדה, כמובן, סין, ולעניני המזרח הרחוק הקדישו רוב עבודתן גם ועדות הקונגרס. התיעצוּיות מיוחדות התקיימו בין אנשי הודוּ וסין (בשאלת השימוּש בצבא הוֹדי בסין) ובין האנגלים הסינים וההוֹדים (בשאלת המלחמה המשותפת נגד התערבוּת אנגליה בסין) – וההתיעצוּיות הללוּ נסתיימו גם בהכרזות משוּתפות. ואולם גם סבל העמים המדוּכאים האחרים מצא לו ביטוי בנאומי-הקונגרס. הנואמים גילוּ תמונה מזעזעת של עוֹני, פראוּת, סבל, רעב, דיכוי סוציאלי ולאומי, אשר בהם נתונים העמים ה“קוֹלוֹניאליים” ושל ניצוּל אכזרי, שאיפה לבצע חוֹסר דאגה תרבּוּתית וסוֹציאלית של “השולטים”. “שקר הדבר שהעבדוּת נתבּטלה – אמר הכּוּשי מסנגליה –היא קיימת בכל קלונה וּבכל אכזריוּתה – אך בצוּרות מוֹדרניות”. משתתפי הקונגרס הביאוּ אתם חומר תיאורי ומספּרי כה רב, שאין אפשרוּת אפילוּ לסכּם אותו. יהיה הגורל הפּוֹליטי של הקונגרס הזה אשר יהיה, הוא לא ישמש עטרת כּבוֹד ל“עמים השולטים”. ואם כי עצם הדברים ידוּעים גם קודם, ואם כי דברי הנואמים לא הצטיינו באוֹבּיֶקטיביוּת יתירה, אך עצם ריכוּז הדברים כפי שניתנו בבריסל – נואם אחרי נואם עולה על הבימה ומגולל את מגילת “כיבוש התרבוּת” של עמו, אשר הוא כיבוּש של דם ודמעות – אי-אפשר שלא יזעזע.

התוצאה המעשית של הקונגרס היא שוּרה של החלטות ויסוד של אגוּדה עולמית נגד האימפּריאליזם ובעד החירוּת הלאומית". מקום מושבו של הועד הפועל של האגודה החדשה יהיה בפּאריס. תשעה חברים נבחרו לועד זה – אחד אחד מהוֹדוּ, בין, אפריקה, הוֹדוּ ההוֹלאנדית, אנגליה, גרמניה (הקוֹמוּניסט מינצנבּרג),בּלגיה, אמריקה הדרומית, הולאנד (פימן). גם בהחלטות כמו בנאומים יש, כמוּבן, מחאה עזה נגד הדיכוּי וקריאָה נמרצת למלחמה. ואולם מפליא לא מעט – לעומת הטון החריף הזה – העדר כל קונקרטיוּת באמצעי המלחמה, אשר בהם רוצה האגוּדה לאחוז להגשמת החלטותיה. מה מוּטל לעשות על כל מתנגדי האימפּריאליזם ואויבי העבדוּת גם בזמנים כתיקוּנם וגם בימים יוצאים מן הכלל, כאשר, כמו דוקא ברגע הזה בסין ובאמריקה הצפונית, נשפך דם משני הצדדים במלחמה גלוּיה? – לבירוּר השאלה הזאת הוּקדש רוב הויכוחים מבלי שתינתן עליה תשוּבה ברוּרה ומסוּימה.

שני זרמים אפשר היה להבדיל בקונגרס: זרם אחד, מיעוט קטן מאד של צירים בודדים, כגון הגרמני לדבּור, דרש אמצעים הירוֹאיים: חרם על הסחורות האימפּריאליסטיות, התקוּממות, אי-השתתפוּת; במקרה של מלחמה – סירוב מוחלט ללכת לצבא, התקוֹממוּת, שביתה כללית, ואולם הרוב המוחלט של חברי הקונגרס לא תמך בהצעות הללו והיו גם מקרים כאשר נדמה היה, שהקונגרס מחוּלק לשני חלקים מתנגדים זה לזה: כה קשים היו לפעמים הויכוּחים וההתנגשוּיות בין המיעוט והנשיאוּת (בעיקר ההולאנדי פימן). התמוּנה היתה, כנראה, דומה לזו של הקונגרסים הסוציאליסטיים מלפני המלחמה, כאשר הרוב היה מתנגד לבודדים אנטי-מיליטאריסטיים קיצוניים, כגון הצרפתי הֶרוֶה (גם עתה במחנה של הקיצוניים, אולם של הקיצוניים הלאוּמיים והאימפּריאליסטיים). בה במידה שגדלו המשקל הציבוּרי של הנואם והאחריוּת המוּטלת עליו, היה מתרחק מהצעות קיצוניות. ואותה הופעה אפשר היה לראות הפּעם בבריסל. לדבּור, העומד מחוּץ לכל הסתדרות וּמפלגה, בא בהצעת השביתה הכללית. ופימן, אשר הנהוּ נשׂיא ההסתדרות הבין-לאומית של פועלי ההובלה, או אנשי המפלגה הבלתי תלוּיה האנגלית וגם באי-כוח העמים המדוכאים עצמם, ברוּבם הגדול, היו זהירים הרבּה יותר – אם לא בנאומים, אבל בהצעות. גם הם דיברו חריפות נגד האימפריאליזם, גם הם יצאו נגד האינטרנאציונל הסוציאליסטי ונגד התנועה המקצועית, ביחוּד באנגליה, ודיברו בבוּז על מקדונלד וּואנדרוֶלדה. ואולם כאשר באה השעה לסיים ולהביא הצעות קוֹנקרטיוֹת הסתפּקו ב“תעמוּלה” ו“אספות”. יתר על כן: הם היוּ מוכרחים להודות בפה מלא, שדוקא מפלגת העבודה האנגלית, אשר זה עתה היתה “בוֹגדת”, עשתה ועושה מה שיש באפשרוּתה וביכלתה לעשות וממלאה את חובתה. האנגליה ויליקינסון מן השׂמאל שבמפלגה הבלתי תלוּיה השמיעה אפילו תורה אשר גם צ’מבּרלן היה לחתום עליה. ומקדולנד, כידוּע, סירב לעשות זאת: “ברגע שיש לפנינו סכסוּכים אמיתיים, לא מדוּמים, אי-אפשר לדרוש מאלפים מעטים של האנגלים בסין שיגנוּ על עצמם בכוחותיהם הם, נגד מאות מיליוני סינים – ויש הכרח לבוא לעזרתם”. ופימן מסיים את הויכוח וההצעות במלים אלו: "מצבם של העמים המדוכאים הוא נורא. ביחוּד מסוּכן עתה המצב בסין. ואולם בנוגע לעזרת הפועלים האירוֹפּיים לפועלים הסיניים, יש להגיד שהיא מוכרחה להסתפּק בתעמוּלה ובפעולה מוסרית. לא צריך להתעסק בבּלוֹפים. תפקיד מנהיגי הפועלים האירוֹפּיים הנו כיום חיזוּק הארגון והגברת רגש הסוֹלידאריוּת בין הפועלים הלבנים והפועלים “הצבעוניים”. רוב גדול ממשתתפי הקונגרס הצטרף לפימן ולאנגלים וזרם לדבּור לא מצא לו ביטוי בהחלטות הקונגרס.

הניגוּד הזה בין הטוֹן החמוּר של הנאומים וההחלטות החלשות בּערך מחליש בּהרבּה את רושם הקונגרס. קודם נזכרו כבר הקונגרסים הסוציאליסטיים מלפני המלחמה. גם הם ידעו את הטוֹן החריף הזה – ועתה, אחרי נסיון המלחמה, הסתלקוּ ממנו. ויש לחשוֹב, שלא משום שאי-צדק, הנעשה יום-יום כלפי העמים הקוֹלוֹניאליים על-ידי העמים השולטים. מכאיב להם פחות, אלא משום שהם למדו שאין יושר בטוֹן חריף, בשעה שהמעשים אינם חריפים, ושאין בּצע באוֹנאָה עצמית ובאונאת הזולת: המלה אינה צריכה להיות עודפת על הפּעוּלה. הקונגרס בבריסל עדיין לא ידע זאת – אי-ידיעה זאת אינה מעידה על הכוח האמתי שם אותם באי-כוח העמים המדוּכאים, שהתאספוּ בבירת בּלגיה. ויש לחשוב שהם יצטרכוּ ללמוד את סוד-הפּעוּלה הזה טרם יגיעו לנצחון. גם הם יוָכחו שאם רב סבלם, לאין תיאור, אם חטא ופשע נעשים ביחס אליהם, הרי בכל זאת לא כה פשוּטים הסבכים הכובלים את חירותם ולא כה קטנים המעצורים לתנועותיהם. אין לראות את כל הפתרון במלחמה נגד אלמות העמים השולטים, משום שלא באלמוּת זאת בלבד סוד “השלטון” באירופּה.

ובכל זאת לא רק הסבל הרב בא לידי ביטוי בקונגרס הזה, אלא גם תגבוֹרת הכוח. הכוח הזה כיום אינו הולם עדיין את כל התפקיד העצום של תחית מיליארדי עבדים. הכוח הזה מחפּשׂ לו כיום בני-ברית כאלה אשר ינתנו לו אבן תחת לחם ואכזבה תחת נצחון. ואולם הוא הולך וגדל – הכוח הזה. לפני 23 שנים, בתקופת המלחמה הרוּסית-יאפאנית, היו בקונגרס הסוציאליסטי האַמסטרדאמי שני בני-מזרח. בּבּריסל הם היו יותר ממאה. הצעד קדימה, צעד לא קטן כלל וּכלל, נעשה.

ב. הועידה האנטי-אימפריאליסטית בפראנקפורט    🔗

מ – 21 עד 28 ביוּלי 1929 ישבה בפראנקפוּרט על נהר מיין הועידה השניה של “הליגה נגד האימפּריאליזם”. ועידתה הראשונה התקיימה, כידוּע, בשנת 1927 בבריסל. רב ההבדל שבין שני כינוּסים אלה. הועידה הבריסלית היתה מייסדת. מפלגות, זרמים שונים וגם אישים בּוֹדדים בּאוּ אליה. מאַרגניה היו אָז הקוֹמוּניסטים. הציר הקומוּניסטי הגרמני מינצנבּרג הנהו מתחילת בּרייתה ועד היום הזה מזכיר הליגה. ואולם בבריסל נעשה נסיון של הארגוּן “הבלתי מפלגתי”, מסוּגה של “העזרה האדוּמה” או של “איחוּד מקצועי”. ומשום כך התאמצוּ לבלי לתת לועידה אופי קומוּניסטי גלוּי וּבולט. השתדלו למשוך גם את הפּאציפיסטים, גם את תנוּעת העבודה “הרפוֹרמיסטית”, ביחוּד את הארגוּן המקצועי האַמסטרדאמי, וגם אנשים “ראדיקאליים” סתם. הנסיון הזה עלה בתוֹהוּ. במשך השנתים האחרונות הלכה והתרחבה התהוֹם שבין האינטרנאציונאל הסוציאליסטי והמקצועי מצד אחד ובין הקוֹמאינטרן והפרוֹפאינטרן מן הצד השני. שינוּיים רבים חלוּ במצב הבין-לאוּמי, בּיחוּד בּארצות המזרח – בּפרס, באפגאניסטאן, בעיקר בסין, אשר תנוּעתה הלאוּמית-המהפּכנית היתה לתפארת ועידת בריסל ומאז גילתה פרצוּף אחר לגמרי. האינטרנאציונל הסוציאליסטי והמקצועי אסרו על חבריהם את ההשתתפוּת בליגה (יוצאת מן הכלל: מפלגת העבודה האנגלית הבלתי-תלוּיה – א. ל. פ.), ומאידך גיסא, הוציא הקומאינטרן, דוקא בחדשים האחרונים, עקב המצב הפּנימי ברוּסיה (ליקבידאציה של השׂמאל, מלחמה מאוּמצת בימין) ועקב מפּלתו במזרח, סיסמאות חדשות: “אַקטיביזם פּוֹליטי” (נסיון של “החזרת” המהפּכה העולמית באחד באבגוּסט, בכוח התקוממוּת מזוּינת) והדגשת המוֹמנט המעמדי בתנועה לאוּמית כללית (הד הסיסמה החדשה הזאת הגיע גם לארץ-ישראל והשתקף ב“אוֹריֶנטאציה” חדשה, אנטי-אֶפֶנדית, כביכול, של פ. ק. פ.), כל המוֹמנטים האלה שינו את פרצוף הליגה ונתנו כיווּן אחד לועידה השניה.

מאות רבות של צירים באו לפראנקפורט. מכל ארצות תבל, ביחוּד מארצות קולוניאליות: הוֹדוּ, יאבה, קוֹריאה, סוּריה, פּרס, ערב, עיראק, א"י, מארוֹקוֹ, אַלג’יר, תוּניס, מצרים, אפריקה, מכּסיקוֹ, קוּבּה, פוֹרטוֹ-ריקה, האִיטי, אַרגנטינה, בּוֹלביה, קולוּמבּיה, ונצוּאֶלה ועוד. כּוּשים רבים. רבּת מספּר ביחוּד היתה המשלחת ההודית. כמוּבן, גם אנשי אירוֹפּה, קוֹמוּניסטים מכל הארצות, חברי המפלגה הבלתי תלוּיה האנגלית (בראשם הפעם לא לנסבּוּרי אשר היה בבריסל ואולם התפּטר מזמן מלהיות חבר הליגה, אלא מכּסטוֹן), הפּאציפיסטים הראדיקאליים או הנוטים לקוֹמוּניזם, ביחוּד מגרמניה – הלר, הוליצ’ר, אַלפוֹנס פאקה, גוֹלדשמידט, אֶדוֹ פימן (מאינטרנאציונאל פּועלי ההובלה), האיטלקי מיליולי, מי שהיה ציר קאתולי ועבר, אחרי המהפּכה הפאשיסטית, למחנה האכרים הראדיקאליים, הקרובים לקוֹמוּניסטים, לאומיים אירלאנדיים, לאומיים פלמיים מבּלגיה, פאן נולי – הגמון קאתולי שהיה ראש ממשלת אַלבּאניה לפני מהפּכת זוגו, מילניצ’אנסקי בשם האגוּדות המקצועיות הרוּסית.

הסיסמה השולטת בועידה היתה: מלחמה, מלחמה ממש, עד חרמה באירוֹפּה ובאמריקה “הלבנה”, שחרוּר שלם ללא כל תנאי של כל העמים הקוֹלוֹניאליים, התנגדוּת לתנועה לאומית “כללית”, הדגשת הקשר שבין המהפּכה הסוציאלית והשחרור הלאומי. כל אלה – למשל, באי-כוח של “המשרד האַנטי-מיליטאריסטי” או ציר שבדיה או אַלפוֹנס פאקה – אשר הזהירוּ את הועידה מפּני הקריאָה הבלתי פוסקת הזאת “מלחמה, מלחמה”, או העירו על כך שמסוּכן לפלג את התנוּעות “הכלליות” לפי הקו המעמדי (סין מלמדת!) או דיברו על ההכרח לחפּשׂ דרכי הבנה ושלום בין העמים או רצו להכניס לתנועה האנטי-אימפּריאליסטית גם תוכן חיוּני, לא רק “מלחמה נגד”, אלא גם “מלחמה בעד”, או נאחזו בשיטת גאנדי ואף כפרוּ ברשות הצירים ההוֹדים לדבּר דברי המלחמה שלהם בשם כל עמי הוֹדוּ – כל אלה נשארו במיעוט קטן והועידה לא הטתה להם אוזן. מלחמה, מלחמה, ויהי מה. מלבד זה: אך ידיד אחד ישנו בכל העולם לעמים המדוכּאים, הלא הוא ברית המועצות הרוּסית. זהו ידיד נאמן, אשר תמיד עזר לתנוּעות השחרור ונתן לעמים הקטנים את כל מה שהיה נחוץ להם. אמנם תכסיס רוּסיה לא תמיד היה נכון, כי היה זמן והיא תמכה בתנוּעה הלאומית הכללית וסייעה ליצירת המדינות הבוּרגניות ואולם הזמן הזה עבר, רוּסיה הכירה בשגיאותיה ועתה אפשר לסמוך עליה, כי אין לפניה אלא שחרור האנוֹשיוּת. לעומת הידיד היחידי הזה של העמים המדוּכאים מרובים אויביהם ועליהם נמנים לא רק ממשלות ארצות הברית, בּלגיה, צרפת והוֹלאנד, אלא גם האינטרנאציונאל המקצועי האַמסטרדאמי, האינטרנאציונאל הסוציאליסטי וביחוד מפלגת העבודה הבריטית, על אף אגפה השׂמאלי עם מַכּסטוֹן בראש. אדרבה: הועידה המעיטה הפּעם בתיאור המצב האיום של העמים הקוֹלוֹניאליים, היא המעיטה באשמות נגד הממשלות האימפּריאליסטיות ולעומת זאת רבּה התלוּנה נגד הממשלה האַנגלית הנוכחית. הרוסי מילניצ’אנסקי הוציא את הסיסמה: “אין לנוּ אויב מסוכן יותר מממשלת הפועלים, כביכול, שבאנגליה”. השאר הצטרפו אליו כמעט פּה אחד. סאקלאטבאלה ההודי (מי שהיה הציר הקומוּניסטי היחיד בפרלמנט האנגלי) הכניס בכתב-ההאשמה שלו גם את “המפלגה הבלתי תלוּיה”, באשר אף אנשיה אינם אלא סוכני האימפּריאליזם". ברוח זו דיברו צירי פרס, מצרים (אשר הודיעו בשׂפה מוּחלטת שאין ולא יהיה שלום בין ארצם ובין ממשלת הבוֹגדים בפרוֹלטאריון, היא ממשלת מקדונלד), הוֹדוּ, הקוֹמוּניסטים האנגלים (“המסוכנים ביותר בין אויבינו הם הסוציאליסטים השּׂמאליים מסוּגו של מאכּסטון”), הקומוּניסטים הסיניים (“הלאה מפלגת העבודה האנגלית הבוגדת, הלאה מאכּסטון, סוכן האימפּריאליזם!”) וכו'. אף איש אירי נמצא בועידה אשר הודיע חגיגית שאירלאנד משוּעבדת כשם שלא היתה מימי קדם, וההאשמה נופלת כולה על מפלגת העבודה האנגלית הבוֹגדת. מצבו של מאכּסטוֹן, אשר למרות הגידוּפים המרוּבים האלה היה נושׂא לכבוד מיוחד, נבחר לנשיאוּת וניהל הרבּה ישיבות, לא היה קל ביותר והוא חשב לו לאפשר לצאת מן המיצר על-ידי הכרזות אשר למעשה הן מצטרפות לסיסמאות האיבה לארגוּן הפּועל האנגלי. על הגנת מקדונלד וממשלתו ויתר לחלוּטין. לא קימץ בתהילות לרוּסיה בכלל ובהבעת האהדה הגמוּרה אליה בסכסוּכה האחרון עם סין (הסכסוך הזה היה בכלל “מסמר” הועידה"). על-ידי התנהגוּתוֹ המשוּנה הזאת (הלא מאכּסטוֹן זה אינוֹ אך חבר במפלגה אחת עם מקדונלד “הבוגד”, אלא הוא גם ציר הפּרלמנט האנגלי, ובו הוא מצביא בעד ממשלת אנגליה “הבוגדת”) הציל את מצבו בועידה ורבּוֹת היו מחיאוֹת הכפּים שנפלו בחלקו. לא ברור כיצד יצדיק עתה את התנהגוּתוֹ באַנגליה, ויש גם לפקפק מאד עד כמה יינצל אף הוּא מגורל אלה “האנגלים התמימים” שקדמו לו בדרכו הנוכחית (פֶּרסיל, קוק, לנסבּוּרי ותריסים אחרים) אשר נכנעו, כמוּהו עתה, ללא כל כבוד אישי, ללא כל כבוד למיליוני פּועלים אנגלים, מפּני הטרוֹר המילוּלי הקומוּניסטי, ובכל זאת נעשו גם הם “בוגדים”, בו ברגע שניסו לשמור, שמירה כל שהיא, על עצמאוּת מחשבתם.

גם לארץ-ישראל הקצתה הועידה תשׂוּמת-לב וזמן מה. בא-כוח עיראק הכריז את הצהרת בּאלפוּר למעשה צביעות פּוֹליטית ותיאר את המצב הפּוֹליטי והכלכלי בארץ בצבעים שחורים למדי. ציר פועלי ציון שׂמאל הסתגל לרוּחה של הועידה ובמקום לבאר את פּרוֹבּלמת הארץ ופרוֹבּלמת העם היהוּדי, מצא לו לחובה לצאת נגד הבוּרגנוּת, הערבית והיהוּדית כאחת, ולהציג כמטרת מפלגתו “ארץ-ישׂראל חפשית מכיבוּש אנגלי” – ותו לא: טעם אחר להגירת הפועלים היהודים לארץ-ישראל איננו. ואת המטרה הזאת יש להשׂיג, לפי דעתו, אך על-ידי איחוּד ההמונים הערבים והיהודים. לא עזרה לציר פּועלי ציון שׂמאל התעלמוּת זו מן האמת הארץ-ישׂראלית, “סוֹדיוּת” זו כלפי מטרות תנועת העבודה הארצישראלית, התלבּשות זו באִצטלה לא שלו. לא עזרו גם החריפוּת ואף העוז אשר בהם ניסה להגן על עמדתו כנגד מתנגדיו המרוּבים, החל מן הערבים ועד הקומוּניסטים היהודים שהתגלגלוּ גם הם לועידה (ובניהם פרצופים ידוּעים לארץ-ישראל). הם ניסוּ אפילו לפסוֹל אותו מצירוּתוֹ, ולבלי לתת לו לדבּר. המשלחת הערבית הציעה החלטה חריפה נגד התנוּעה הציונית – על כל חלקיה וזרמיה – באשר הנה אך מכשיר האימפריאליזם הבריטי. המשלחות הצרפתית והגרמנית תמכו בהצעה הערבית, ולא הוֹעילו הודעות ציר פועלי ציון שׂמאל וגם לא הודעת יושב ראש הישיבה, סאקלאטבּאלה, אשר רצה למסור את הפרובּלמה הארץ-ישראלית לעיוּן הועד הפּועל של הליגה ובינתיים “להרשות” בטוּב לבו, את הכניסה לארץ לאלה היהוּדים אשר הנם “ידידי הערבים” ובאים ארצה במטרה לעזור להם בשחרורם (הכוָנה היא כנראה, לחברי פ. ק. פ.). הליגה קיבלה את החלטת המשלחת הערבית האומרת: בהיות שהציונוּת תומכת באימפּריאליזם הבריטי נגד העם הערבי, בהיות שרעיון הבית הלאומי ליהוּדים אינו אלא אמתלא להכנסת הפועל האירופאי לארץ-ישראל למען יהווה אריסטוֹקראטיה פועלית נגד הפועל הערבי המנוּצל, הרי הציוֹנוּת הנה הופעה מסוּכנת, ביחוּד משום שהיא לובשת מסווה הוּמאניוּת ומפתחת בארץ את הסוציאליזם הרפוֹרמיסטי של האינטרנאציונאל השני – וזוהי הסיבה מדוּע הציונוּת נהנית מתמיכה פעילה של סוציאל-דמוֹקראטים מסוּגם של מקדונלד, ואנדרולדה, בּלוּם, המשתתפים בועדים למען ארץ-ישראל העובדת.

הכרוז שהוצא על-ידי הועידה “לכל העמים המדוכאים ולפועלי כל העולם ולאכריו” קורא למלחמה באימפּריאליזם ומציין שפירוּשה גם “המלחמה ללא רחמים נגד סוכני האימפּריאליזם בקרב תנוּעת הפועלים, נגד הסוציאל-דמוֹקראטיה הבין-לאוּמית, נגד האינטרנאציונאל האמסטרדאמי ונגד המחוּצפים ביותר שביניהם – הלא הן מפלגת העבודה הבריטית והסתדרות הפועלים האמריקאית. אין להבדיל את המפלגות הסוציאליסטיות השׂמאליות מן הסוציאל-דמוקראטיה הרשמית”. אחד מן התפקידים היסודיים של התנוּעה העולמית נגד האימפריאליזם הוא ביצירת ברית אמיצה בין העמים הקוֹלוֹניאליים המדוּכאים והפועלים המהפּכניים בארצות קוֹלוֹניאליות ובין פועלי רוסיה ואכריה. בלי מילוי התפקיד הזה הנצחון איננו אפשרי". ומשוּם כך – וזהו סיום הכרוז: “מלחמה ללא רחמים נגד הסוציאל-אימפּריאליסטים, נגד הסוציאל-דמוקראטיה הבין-לאומית, נגד מפלגת העבודה הבריטית והסתדרות הפועלים האמריקאית, וגלוי פרצופם בתור משרתי הבוּרגנוּת האימפּריאליסטית”.

סך הכל של הועידה הזאת: התנוּעה אשר התימרה לפני שנתיים להיות בלתי תלוּיה ולהציג לפניה אך מטרה אחת, הלא היא שחרור העמים המדוּכאים על-ידי האימפּריאליזם העולמי, התנועה הזאת היתה למכשיר משועבד של הפוליטיקה החיצונית והפּנימית של שליטי רוסיה ומהם קיבלה את כל כיווּנה ואת כל סיסמאותיה. תכסיס אחד לכל ארץ, לכל עם, בכל שעה, והוא: מלחמה ממש. מלחמה בארגוּן הפועל, פירוד המעמד מתוכו, מלחמה בתנועה הלאומית “הכללית” ופירוד בתוכה. את כל הסבל של העמים הקוֹלוֹניאליים יש להעמיד ברשוּתם של סטאלין וחבריו. מה שיהיה נצרך לאלה, זאת יהיו חייבים לעשות העמים המרוּבים, אשר אנשיהם התאספו בפראנקפוּרט. למטרת הפּוֹליטיקה הרוּסית יאַרגנו “פּוּטשים”, התקוֹממיוּת, הפגנות מזוּינות, חרמות כלכליים, יעוֹררוּ מהוּמות סוציאליות מחוּסרות טעם ותקוות נצחון, דם רבבות יישפך, תחָנק תנועת התחיה האמיתית בקרב כל עם ועם, תידחה כל עבודת היצירה הכלכלית, התרבוּתית והרוחנית. כזה הוא היום צו רוּסיה. ואך מעטים מאד פקפקוּ בפרראנקפוּרט, אם זאת היא הדרך, אם אין צורך לבדוֹק ולבחוֹן, אם כל פּרוֹבּלמה ופּרוֹבּלמה אינה נתוּנה לניתוח מיוּחד, אם באמת אָסור כל נסיון לפתוֹר שאלות קוֹלוֹניאליות בדרך אחרת מלבד התקוֹממוּת ומלחמה. וגם הדוגמה אשר היתה צריכה לעורר ספקות קשים בלב הצירים, הלא היא דוגמת סין – לשוא היתה.

לפני שנתיים, בריסל, ישבו הסינים על כסא הכבוד של הועידה. תפארת הליגה היו וגאוָתה, המשלחת הגדולה ביותר, והם כרתוּ ברית נצח עם עמים אחרים, ביחוּד עם אנשי הוֹדוּ, ונשבעוּ אמוּנים לברית המועצות הרוּסית. שליחה של סין ביקש מן הועידה דירקטיבות למלחמה נגד האויב המשותף. וּבכל העתונוּת הקוֹמוּניסטית הכריזוּ למחרת: הקץ בא לאימפּריאליזם במזרח הרחוק, דגל הסוֹביֶטים מתנוֹפף על פני סין העצוּמה. סין זאת – בפירוש, היא ולא אחרת: בין הלאומית, סין של קומאינטאנג – חשוּבה היום כאויב בנפש. ואיש לא שאל: מדוּע, מה קרה, מי אשם? ותכסיס רוסיה בשאלה הקוֹלוֹניאלית אינו מתחיל בבריסל. אפשר ללכת עוד כמה צעדים אחוֹרנית: פרס, אַפגניסטאן, תוּרכּיה. מה קרה שם? מה הוא נצחון התכסיס הרוּסי בארצות האלה? מה שם גורל התנוּעה הלאומית והאיש העובד? ולוּ היתה ועידת פראנקפוּרט נמשכת עוד כמה ימים, אזי היו הצירים, אשר קיבלו החלטת התמיכה הנלהבת בהפגנת אחד באבגוּסט, יכולים לראות במו עיניהם מה אַפסי הוא ההד אשר התכסיס הקוֹמוּניסטי עורר בין פועלי כל העולם ואכריו.

שגיאה עצוּמה תהיה זאת אם נרצה לבאר את העיוָרוֹן הפּוֹליטי שהוכתה ועידת פראנקפוּרט כמעט על כל ציריה בהשפעה הישרה של הקוֹמאינטרן, אם נרצה לראות בכל האנשים האלה אך “סוכני מוסקבה בודאי היו כאלה בועידה ובמספר לא קטן, והם-הם אשר נתנוּ לה את כיווּנה. היו בה גם אנשים מסוּגוֹ של מאכסטון או חובבי “אכזוטיקה מהפכנית” מסוּגו של הוליצ’ר. ואולם הרוב המכריע היו אנשים אחרים, אנשים המצטיינים ביחוּד בתמימוּת פּוֹליטית, באשר לא עברו אותה התפּתחוּת הארוכה של המהפּכה ו”ההפגנה המזוּינת" ומלחמת יום-יום וארגוּן של הפועל ושל העמים המדוכאים באירוֹפּה. כל הלקח של מאָה שנים ויותר של אירוֹפּה “הזקנה”, ויחד עם הלקח הזה ההכרה העמוקה ההולכת ומשתררת בלב הפועל ובלב העמים המשוּעבדים, ההכרה האומרת שעיקר השחרוּר הוא ביצירה, בארגוּן, בעוֹשר התרבּוּת, בחינוּך פּנימי, ושהמלחמה ממש, המהפּכה ממש אינן “הדרך הרחבה” וה“דרך היחידה” בכל שעה ולכל עם ולכל ארץ, ובעקבותיהן של המהפכות והמלחמות דם וחורבּן ועל כן חובה למנוע בעדן עד כמה שאפשר – כל הלקח הזה וכל ההכרה הזאת זרים הם לעמים הללו, שאך עתה התעוררו משינה ארוּכה, אנשים המתימרים להיות מצילי העמים המדוכאים, והם אינם מוסרים להם את פּרי נסיון אירוֹפּה, אלא משתמשים לרע בחוסר נסיון העמים הללו, חוֹטאים חטא גדול כלפּיהם, ואולם הערכה אחרת יש להעריך את צירי העמים האלה בעצמם: לא תמימוּת פּוֹליטית בלבד מדבּרת מתוך גרוֹנם, כשהם קוראים למלחמת הדם ולמהפּכת הדם, אלא גם סבל ללא נשׂוֹא של מיליוני אחיהם.

בועידת פראנקפוּרט מסוּפּר בין שאָר הדברים: להיות כּוּשי פּירוּשוֹ בארצות הברית לא רק שייכוּת לגזע ידוּע, אלא גם שייכוּת לשכבה סוציאלית משוללת זכוּיות פּוֹליטיוֹת, כלכליות וחברתיות. הכּוּשי הוא אך מכשיר העבודה ותו לא. החוק היסודי של ארצות הברית המבטיח שיווּי זכוּיות לכוּלם אינו אלא נייר לגבי הכוּשים. בקוגאטה (אפריקה המערבית שבידי צרפת) משתמשים בכּוּשים ביחוּד לבנין רכבות: 87 אחוזים של הפועלים הכוּשים הנכנסים לעבודה הזאת אינם יוצאים ממנה חיים; שׂכר עבודתם הוא 1 – 2 פראנק ליום. בהאִיטי אָסוּר לכוּשים להיכנס למשׂרדי הממשלה. בבנין הרכבות בקוֹנגוֹ, והיא בת 400 קילומטרים, מצאוּ את מוֹתם 80 אלף “נייטיבס”. בהודוּ ההוֹלאנדית צריכים האכרים למסור מחצית היבוּל בתור דמי חכירה; כל התושבים משוללים זכוּיות אזרחיות כל שהן; שעות העבודה הן 12 ושׂכר העבודה ½2 גרוש ליום. בהוֹדוּ הבריטית מחצית התושבים טרם אכלוּ, אפילו פעם אחת בחייהם, לשׂוֹבע; רמת החיים של האנדים הנה נמוּכה משל בּהמות באירוֹפּה. את התיאור הזה אפשר להמשיך ויש להצטער שהועידה המעיטה בו וריכזה את מרצה במלחמה במקדונלד ושאר “הבוגדים”.

בתיאוּר הזה יש גם הגזמה. אירוֹפּה כשהיא באָה לארצות קוֹלוֹניאליות מביאה אִתה לא סבל וחוּרבן בלבד. היא גם יוצרת. מאידך גיסא: לא את כל הסבל והחורבן של העובדים והעמלים בארצות הקוֹלוֹניאליוֹת יש לזקוף על חשבון אירוֹפּה – הרבּה מן הסבל הזה מצאָה שם בבוֹאָה והוּא נתוּן במדרגת התפּתחוּת חברתית וכלכּלית של הארצות האלה. אדרבה: יש לפניהם סיכוּיים-מה ומלמדת אותם ראשית ההכרה האנוֹשית. כל זה ידוע לנו, הקשוּרים בארץ מזרחית, אשר בועידת פראנקפוּרט הכניסו אותה ללא פקפוּקים רבים לסוּג הארצות המדוּכאות על-ידי האימפּריאליזם הבריטי. ואולם אם ננַכּה את כל אלה, נשאר חשבון אירופּה ארוך מאד, חשבון סבל ודם, חשבון אָיוֹם של רעב, ניצוּל ודיכּוי. ושגיאָה עצוּמה, שגיאָה שאין לה כפּרה אנוֹשית ופוֹליטית, תהיה זאת אם עמי אירוֹפּה, פועליה ומפלגותיה הסוציאליסטיות אשר שלטון להם או השפּעה על השלטון, יראוּ את כל החטא שנעשה לעמים מדוּכאים על-ידי הפּוליטיקאנים מקרמל – ואת סבל הדורות לא יראו, את הצעקה הנוראה הזאת לא ישמעו, מן הדם הזה יעלימוּ עין, ובאשמתם הכבדה שלהם, באשמת עמי אירוֹפּה לא יכירו.

“דבר”, כ“ח אדר א' תרפ”ז, י“ד אלול תרפ”ט (19.9.1929, 1.3.1927)