האשה הביטה באיש ההודף אותה לחדר האמבטיה. האיש, לא מביט בעיניה, חזר ואמר, הרבה מים, מותק, בכל מקום, רוחצת טוב טוב. האשה, ארנקה הכחול־בהיר עדיין בידיה, מתמודדת על עקביה, נוטה להיענות לאיש, מצאה עצמה אומרת לו בצרפתית, רגע אחד, בבקשה. ומיד צחקה מצרפתיות זו שלה, ומעצמה, מבקשת שהאיש הזה יצטרף לצחוקה. עוד היא צוחקת והיא חוזרת ובודקת אותו בעיניה, ומאשרת לעצמה מה שכבר אישרה לעצמה. שהוא סתם אדם, שצורתו צורת סתם, ושהסתמיות היא בבואתה כאן. בודקת אותו והוא בודק אותה, הניחה לו למשמש אותה ונשענה קצת על מסגרת דלת חדר האמבטיה שבפרוזדור קצר ורחב שקירותיו חומים־צהבהבים והוא קטוע פתאום והמשכו בדירה הסמוכה. החום והלחות נעשו ריח בפרוזדור הזה, כריח שהיה ממלא בקיץ את בית הוריה, מתוק קצת, עבש קצת. האיש חזר וביקש שתשטוף עצמה. התעקש להשתמש בעברית הרצוצה שלו, וכך דמה בעיניה לאיכר הזה הדבק בכלי שבור, ושבה ונזכרה בבית הוריה, בהוריה, בנעוריה שם, ומתוך הזיכרון עלתה מין בהרת אור שסִנוורה אותה. וכך, בפרוזדור הזה, מול האיש הזה, מצאה עצמה מסוככת בידיה על עיניה מפני בהרת האור. מהחדר המרכזי של הדירה נשמעה מוסיקת רדיו. הבינה שהרדיו מנגן כל היום כולו כפי שהוא מנגן בדירתה. הניעה בעדינות את גופה לקול המוסיקה, מבקשת לרקוד עם עצמה, בעצמה, לעצמה. האיש הניע עצמו כנגדה. רקדו לאט בפרוזדור הקצר. ידיו על מותניה, ידיה על כתפיו, האחת עדיין מחזיקה בתיק, והתיק מעבר לגבו של האיש, מקיש מדי פעם בגבו. המנגינה הסתיימה והתחלפה באנשים משוחחים. משכה את ידיה מכתפיו, והוא, ידיו עדיין על מותניה, חזר וביקש שתשטוף עצמה. חזר והשמיע מין שריקה כקול מים שוטפים. ניסתה לשוחח איתו בעניין המסיבה בה נפגשו לפני שעות אחדות. מסיבה שאִרגנה המפלגה לאוהדיה, מהגרים בני אותה ארץ, ימים אחדים קודם בחירות, תחת הכותרת “חדשים כוותיקים”.
מפיות נייר עטפו את השולחנות ורוח קלה ונעימה, שהגיעה מן הים, הניעה קצת את השיחים הנמוכים ואת שורות הפרחים, שהיו כעין גדר המקיפה את החצר שבה התקיימה המסיבה. תוך דקות נפלו המחיצות בין המהגרים הוותיקים לחדשים והכול דיברו בשפת ארצם בחיוניות שופעת. המארגנים, אנשי המפלגה, נדבקו בחיוניות, נענו לרחשי הלב ומיעטו בנאומים. ומיד לאחר הנאומים, פתחו הנוכחים בתנועה מהירה, נעים בקדחנות זה לקראת זה, יוצרים מעגלים קטנים, זוגות, נוגעים זה בזה, שמחים זה בזה. כילדים שהגיעו למחוז חפצם. האנשים לבשו את בגדיהם הטובים, וגם הלחות הכבדה לא סילקה לגמרי את בושמי הגוף שטבלו בהם שעה קלה קודם בואם למסיבה זו. האשה הביטה באנשים, נרגעת והולכת שאין היא יוצאת דופן. הסתובבה ביניהם, שומרת לעצמה טובה על רגליה הנאות והחלקות היוצאות מתוך שׂמלה קיצית כחלחלה מנוקדת. קצת מתמתחת לה, קצת מגביהה עצמה על עקביה, קצת מכוונת ודוחסת את כרסה הקטנה, מפזרת ואוספת את שׂערה. משהבחינה באיש, הבחינה שפניו אליה, שהוא כבן חמישים, שהוא מלוהט, שפניו כבצק. ידיה לא נשמעו לה, והעבירה אותן לאט על שדיה, מול עיניו. האיש חייך. חייכה אליו. מיהרה וניתקה עצמה והחלה מסתובבת בין האנשים. לאט לאט. התפרדה חבילה זו של מהגרים ותיקים וחדשים. השמש נטתה לשקוע, ורוח טובה היכתה באנשים, בשלטי המפלגה הפרושׂים על פני הגינה הקטנה, והפטיפון שניגן ממנגינות ארצם השתתק. המעטים שנותרו בגינה עצרו את תנועתם, הביטו בעצמם קצת נפעמים וקצת נבוכים. המסיבה דעכה ועכשיו הגינה והסובב אותה נראו כמות שהם: גינה צרובת שמש, מאובקת, מוקפת בתי דירות משמימים.
האשה, נשענת קצת על גדר שיחים, ביקשה להאריך שהותה בגינה ומצאה עצמה חולמת בהקיץ. הנה היא במסיבה של ישראלים והיא דוברת עברית משובחת, גופה צעיר ואיבריה משומנים היטב. והנה היא בחדר אמבטיה בבית־מלון אופנתי, לגופה הרטוב תחתונית שחורה, ומהעבר השני גבר נשען על הקיר, עירום, והיא צועקת. שאלה את עצמה. למה אני צועקת, והקיצה. שומעת את האיש מדבר אליה בעברית רצוצה, והנה הוא אוחז בזרועה ומוביל אותה מהגינה.
הרדיו בדירת האיש שב והשמיע מנגינה. האשה חידשה את תנועת הריקוד שלה בפרוזדור הקצר. האיש אחז בישבניה, סב ונעמד מאחוריה, מהדק עצמו אליה, ושמעה אותו אומר, עכשיו, מפה. לא ידעה אם הוא שואל, אם הוא מודיע לה, ושתקה, מניעה קצת את גופה. האיש ייצב אותה, כופף אותה נגד הקיר, שרבב את פניו לפניה ונישק את שפתיה, שב ונעלם מאחורי גבה, מתקין את עצמו בבהילות, ולאחר־מכן מתקין אותה, קושר את שׂמלתה למותניה, כשהוא מכנה אותה בכינויי חיבה, בשפת ארצם. משניתק ממנה, רגליה רעדו והתיישבה על הרצפה, שמלתה מגולגלת על מותניה, מאחלת לעצמה שמצאה לה נפש בתל־אביב. האיש ישב לידה, פניו חיוורים, ותוך שהוא מנסה לשלוט בנשימתו, אמר לה, טוב משמה? טוב? סרקה באצבעותיה את שׂערו, ואמרה לו, כן, טוב משמה. לאחר דקות אחדות, האיש קם לחדר האמבטיה, סגר את הדלת מאחוריו, וכשהחלו המים לשטוף אותו שמעה אותו צווח צווחות הנאה קטנות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.