שטח אדמה חולי, מלבני, שרוחבו כמאה מטר ואורכו כשלוש מאות מטר, בצדו המזרחי חורשה קטנה מדולדלת, מצדו המערבי כביש, ובצדו הצפוני גבעת חול קטנה. שני אנשים מדדו את השטח. מישהו סימן בעיגול את המקום שבו נמצא הצעיר מת, ירוי. האמא לא מוותרת. היא אומרת שמישהו ירה בו, לא ייתכן שזו תאונה, לא ייתכI שהוא ירה בעצמו, פשוט לא ייתכן. היא רוצה חקירה חוזרת. החוקר הצעיר אומר שייתכן, ולאחרים הוא אומר שיותר מייתכן, שהוא שוקל את האפשרות שהצעיר ירה בעצמו כתוצאה ממתח נפשי, מלחצים וכו'. כבר היו דברים מעולם, אומר החוקר, אך המקרה יסוּוג כתאונה, באין ראיות מספקות לסיווג שונה. ולמחרת, במשרדו של עורך־הדין, אנחנו מחכים לאמא האמורה להביא איתה את צלניק. העורך־דין אומר, עד שהאשה תבוא, אני רוצה לומר לכם כמה דברים. ראשית, כולנו מודעים לגודל האסון, אבל צריך להיות מעשיים. אני מציע שמרגע זה ואילך נדבר רק על תאונה ואך ורק על תאונה, זה מוכרח להיות מובן לכולנו. ואחרי־כן כבר נראה… דבר אחד בטוח: את הילד לא יחזירו לאמא שלו. בינתיים, הגיעו האמא וצלניק. האמא אמרה, במלחמה הייתי חצי שנה ביערות ואחרי־כן הייתי עם בעלי השני שנה באונייה רוסית, בלי לעלות לאדמה, שנינו בתור אלחוטאים, ובעיקר בתור יהודים… וכשאמרו לי שהילד נהרג, הבנתי משהו שאתם לא תבינו. הבנתי שיש קשר בין כל אלה, שהשואה נמשכת. אסור היה לקחת את הפיצויים… אני לא יריתי אז, באונייה, ביער, בעצמי, אפילו לא חשבתי על זה, לא ביערות, לא באונייה ולא בחקירות ולא במחנה ולא בהגליה… וגם הוא לא ירה בעצמו. וצלניק אמר, תשמעו אותה, היא עברה הרבה, שני בעלים במלחמה, היא מהאנשים של פעם… אתם יודעים, אנשים מברזל, שבע שנים לא שמענו ממנה מלה, חיפשנו קשר דרך חברים, פרטיזנים, דרך השטן יימח שמו בעצמו, ורק אחרי שבע שנים שחררו אותה האדומים, הנאצים החדשים, ואמרו, היהודייה נקייה, אבל יהודייה… האדומים יימח שמם לקחו ממנה את הזכויות, ובסוף היא הגיעה לכאן, אלינו, לארץ ישראל, הכול מהתחלה, ואחרי שנה התחתנה עם פישטובר הזה והביאה את הילד… תחשבו על כל זה לפני שאתם עושים משהו.
ימים אחדים קודם־לכן, צלניק אמר לי, הנה הכתובת של פישטובר, זה האבא, הוא יודע. הם כבר לא ביחד איזה עשר שנים… הוא בכלל בעלה השלישי, השניים הלכו באירופה. זה מהתחלה היה ביניהם מיקח טעות. היא מהיערות, מהאונייה, מהמפלגה… הוא כלום. רק בסוף, שלושה חודשים במחנה קטן, האמריקאים באו לפני שהוא הבין בכלל מה קורה, אחרי־כן כמה שנים באירופה, בלי דין ובלי חשבון, ורק ב־49' הגיע לארץ… זה מה שאני יודע עליו. בעצם יש עליו עוד כמה דברים, אבל זה לא לעכשיו.
פישטובר אמר, הם אומרים שהילד לא ירה בעצמו, אז הוא לא ירה בעצמו. מבחינתי זה סגור… הוא לא ירה בעצמו. זה מדינה יהודית, אתה מבין, זה לא רוסיה, אין פה קונספירציה על חשבון ילדים… היא, האמא שלו, אתה מבין, היא מסוג אחר, הכול דוקטרינות, קונספירציות, פוליטיקה… אני אמרתי לה, הנה, יש מדינה, נעשה חיים חדשים, מסחר, ילדים, בית, משהו אחר… בואי נחיה עוד פעם אחת…
פישטובר, אמרתי, מר פישטובר, הילד מת, האשה רוצה שיפתחו חקירה חדשה, החוקר אומר שזו תאונה, אפשר לגמור ברוח טובה… תסלח לי על הביטוי… לגמור על תאונה. זה קורה, אחת למספר חודשים זה קורה, בלתי־נמנע, כמו שאומרים… ההורים צריכים לחתום על כמה ניירות, מה אתה אומר? פישטובר קם מהכיסא, גופו רך ורגליו קצרות, וניגש לחלון. מבעד לחלון נשקף חלק מדרומה של תל־אביב. ופישטובר אמר, בלי לחכות לתשובה, אתה רואה את העסק הזה? זה עסק רפואי של אביזרי פלסטיק, עזרים מלאכותיים וכו' וכו'… מה אני כבר רציתי מהחיים החדשים בארץ ישראל? באמת רק מעט מאוד, להישאר בחיים ועוד משהו, מינימום שבמינימום… לפני־כן, כשהתחתנו, הייתי כמה זמן סוכן תרופות, לא מי יודע מה, אבל החזקנו מעמד. אבל לאשה הזאת זה לא נראה… היא המשיכה לחיות שם, במלחמה, בחקירות, במפלגה, והיא אמרה שסוכן תרופות הוא פרזיט. מסביב כולם היו סוכנים, אבל רק אני הייתי אצלה פרזיט. עכשיו אומרים שהילד מת… לא ראיתי אותו כבר כמה חודשים, הוא הלך אחרי האמא שלו, ילד של פרזיט ושל פרטיזנית… בגיל שמונה שלו נפרדנו. אחרי שנתיים נכנס ללמוד בפנימייה, מאתיים לירות, בכסף של אז, הוא עלה לי לחודש. בינתיים הוא כבר עשרים ושתיים בערך, לא ילד. תאונה זה בסדר גמור מצדי, פה זה לא רוסיה, לא המפלגה, אין קונספירציות כאלה כאן… תאונה, כן, לא יכול להיות משהו אחר… אפילו בלי לשמוע מה שהחוקר אמר, אם היו שואלים אותי הייתי אומר תאונה.
לפני שנפרדנו, ליד דלת בית המסחר, פישטובר אמר, צלניק הזה בוחש בעניינים, מה? אמרתי לו שצלניק לא בוחש, אבל בעניינים. ופישטובר אמר, המנוול. המשכתי לעמוד, כי הרגשתי שפישטובר רוצה עוד מספר דקות. המנוול נשאר באוויר. לא שאלתי למה מנוול, והשארתי לפישטובר את ההחלטה אם להרחיב את הדיבור. ופישטובר אמר, אחרי המלחמה הייתי שנתיים באירופה, וחלק מהזמן אפילו בגרמניה ממש… כל השנים חשבתי שבקושי יש רק אלוהים אחד שלו צריך לתת חשבון, אבל כשהגעתי לישראל, או יותר נכון כשהתחתנתי איתה, גיליתי שיש כבר שני אלוהים… והראשון זה הצדיק צלניק. השני בשמיים. ושגם לו, לצלניק, צריך להגיש חשבון… לפני החתונה הוא הזמין אותי למשרד שלו לשיחה, כאילו הוא הורים כזה, או אפילו כאילו מתחתנים בעצם גם איתו ככה, ובמשרד היה עוד איש אחד, והצדיק צלניק שאל אותי על הזמן שלי באירופה שאחרי המלחמה, אלף ואחת שאלות… ורק אחרי כמה שנים, היא אמרה לי שצלניק והשני מצאו ששיקרתי בנוגע לכל מיני דברים של הזמן בגרמניה אחרי המלחמה. היתה נפגשת הרבה עם צלניק, לפעמים בעיר ולפעמים בקיבוץ שלו, לא אינטימי, אני חושב, אידיאולוגי מלא… פעם הוא סידר שתיסע לאיזה – ובכלל הרבה כינוסים כאן בארץ – לאיזה קונגרס באירופה… הייתי שואל אותה, מה עם הצלניק הזה, קרוב שלך, אלוהים שלך, מה איתו?! אבל היא רק אמרה, זה לא קשור לאינטרסים של סוכני־פרוטזות. יותר טוב לך שתישאר באלמנט שלך. כן, אני בטוח שצלניק בעד תאונה… הוא גם אמר לה אז לקחת את הפיצויים.
הוא לא ירה בעצמו, עורך־הדין אמר, מובן, מר צלניק, מובן שניקח את זה בחשבון. אבל גם אתה תסכים שאי־אפשר להתעלם מעובדות מוכחות… למשל מדוּח המעבדה הקובע שהירייה נורתה מטווח של עשרים עד ארבעים ס"מ, ומעוד עובדות. וצלניק אמר, הניסיון האנושי מלמד אותנו שלפעמים הרגשה פנימית חזקה, מין אמונה חסרת הוכחה, מתבררת כצודקת יותר מאיזה דוּח מעבדה שלא יהיה. אבל, הוסיף צלניק, דוּח מעבדה הוא דוּח מעבדה, צריך לקחת את הכול בחשבון. והאשה אמרה, לא היינו צריכים אז לקחת את הפיצויים. צלניק חפן פניו בידיו ונשען לאחור, ועורך־הדין אמר, אני לא מבין. מה הקשר? והאשה אמרה, אף פעם לא תבין. ועורך־הדין חש שהיא בעצם מדברת דרכו לצלניק, ואמר, אני חוזר ואומר שתאונה היא המוצא המשפטי האידיאלי, מבחינתכם, מכמה וכמה בחינות… לא כדאי לבקש חקירה חדשה. האשה אמרה, אני לא מפחדת מכלום, אני רוצה חקירה, הוא לא ירה בעצמו. עורך־הדין הציע לקיים פגישה נוספת עם החוקר. פגישת הבהרה, אמר. האשה צחקה, ראית את החוקר, אין לו שלושים, השורשים שלו קשורים לו מסביב לנעליים, אין לו עומק. הבהרה… דוּח מעבדה… על מה אתם מדברים?! האשה קמה ויצאה. אנשים חיכו לעורך־הדין בחדר סמוך. צלניק ניגש לדלת, סגר אותה, ואמר לו, כשהוא ליד הדלת ומבטנו אליו, זה יהיה בסדר, תקבע את פגישת ההבהרה, אני בינתיים אדאג שזה יהיה בסדר. תאונה… אני סומך עליכם שמהחדר הזה לא יֵצא החוצה כלום על העניין.
בערב התקשר איתי פישטובר. שכחתי, אמר, לספר לך שבכסף של הפיצויים היא לא נתנה לי לנגוע. רציתי לקנות עם הכסף הזה סוכנות, אבל היא לא נתנה, אני חושב, תמיד חשבתי, שהכסף כולו הלך למפלגה… לא קנתה איתו מכונית, לא תכשיטים, לא חשבון בנק סודי. ככה די הרבה כסף בשביל משפחה רגילה כאן. גם הצוואה שלה, היא בעצמה אמרה לי, הולכת כולה למפלגה… רק רציתי שתדע. צלניק הולך על תאונה?! אם הוא כן, אז גם היא כן. בסוף אם הוא רוצה תאונה, יהיה תאונה גם לפי דעתה… אידיאולוגיה לפני עובדות ומעל לעובדות. בכל אופן, אני, הפרזיט, לא ראיתי גרוש מהכסף שואה הזה.
עורך־הדין קבע את פגישת ההבהרה ליום שני אחד, שהיה יום חמים ונאה באמצע החורף, במשרדו של החוקר. כשהגעתי, מצאתי את עורך־הדין מחכה, ואמרתי לו, בוא לא נהיה בדואים, נחתוך את כל הנימוסים ונדבר לעניין. מה אתה חושב? ועורך־הדין אמר, הוא ירה בעצמו, אבל זאת רק השערה שלי. האמת תהיה תאונה. היא אשה חזקה וקשה, אבל גם לצלניק יש ניסיון. אתמול דיברתי איתו והוא אמר שזה בסדר, כלומר מסודר, אבל שצריך ללכת לפי הלוח הקיים, לקיים את הפגישה, ואולי עוד אחת, ובסוף להביא את הניירות לחתימה. פישטובר לא יעשה בעיות, מה? אמרתי לו שפישטובר לא יעשה בעיות.
למראה האשה, החוקר אמר לעורך־הדין, חשבתי שזו פגישה רק בין שנינו. עורך־הדין ניסה לומר משהו, אבל האשה הקדימה אותו ואמרה, אם ככה, אני מוותרת על הפגישה. אבל לא קמה מכיסאה. נראתה המומה מעט. ראשה כמעט נשען על כתפו של צלניק. לא ידענו אם הפגישה נמשכת, נמסה, נדחית. הייתי עורך־דין צעיר, חצי שנה במקצוע. לא היה לי נסיון במצבים כאלה. עברתי על התיק כמעט עשר פעמים. חשבתי שהוא ירה בעצמו. השטח בו נמצאה הגופה, והנסיבות בכלל, הזמינו את הדעה שהמדובר בהתאבדות. לא היו עקבות אדם, או עקבות צמיגים, שהעידו על אפשרות רצח, ועם זאת, עדיין, תאונה היתה אפשרית. האשה הניעה לאט לאט את ראשה מצד לצד, כאדם המבקש ליצור לעצמו שדה ראייה רחב. תנועת הראש התחזקה, לאט לאט, עד שנעשתה, פתאום, לשתי שניות, חזקה ומטלטלת, כאילו כוח בלתי־נראה הדף את הראש. ואז, לאחר טלטול אחד, נרגעה, מביטה ברצפה.
עורך־הדין הסתכל בצלניק. לחדר נכנסה פקידה ואותתה לחוקר שיֵצא לחדר הסמוך בדחיפות. החוקר אמר, תחליטו, ויצא. וצלניק אמר לאשה, ייתכן שהילד בכלל התאבד, את יודעת… אבל זה לא יצא מהחדר הזה. כולם פה אנשים שלנו. דיברנו על זה מספיק ואני לא רוצה להמשיך בזה. האשה ניגשה לחלון. צמח ירקרק בעציץ התחמם בשמש החורפית ורחבת החלון הוארה באור השמש ודמתה למעין חופה. ודמות האשה באלומת האור נראתה כלקוחה מציור של ורמיר. האשה אמרה, ואם זה סופי אז כאן, עכשיו, זה הסוף של זה? כאן גומרים את זה? וצלניק אמר, זה סופי, והסתכל בעורך־הדין שאמר, סופי, רק צריך שפישטובר יחתום.
פישטובר אמר בטלפון, תאונה, מה? ועניתי לו, כן, האשה מוכנה לתאונה, צריך רק את החתימה שלך בתור האב. ופישטובר אמר, בטח התפלאת איך היא שינתה את דעתה פתאום בצורה כזאת… איך היא יורדת מהחקירה וחותמת על תאונה. אמרתי, כן, האמת קצת הופתעתי ממנה. ופישטובר צחק וזימר תוך צחוק, יידן, יידן, לומיר אלה לוסטיג זיין, פרייליך זיין… הילד הזה ירה בעצמו… אבל על מתאבד אין פיצויים מהביטוח, מה, ועל תאונה יש… גם הכסף הזה עוד ילך למפלגה, עוד תראה, כמו אז, בשילומים… הילד הזה, של פרזיט ופרטיזנית, ירה בעצמו, זה פשוט… עכשיו אני יודע, אין בעיה, אני בטח יחתום להם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.