בשנת 1972, במלאת 30 שנה לשילוחם של יאנוש קורצ’אק וילדי בית־היתומים שלו לטרבלינקה, הופיע על־ידי “בית לוחמי הגיטאות” והוצאת הקיבוץ המאוחד כרך כתביו “מן הגיטו”. כרך זה פתח סדרה מחודשת של הוצאת כתביו הפדאגוגיים של הסופר, ההוגה והמחנך הגדול.

בשנים 1974 ו־1976 הופיעו עוד שני כרכים בסדרה זו: כרך א' – “עם הילד”, הכולל את כתביו הפדאגוגיים של קורצ’אק מ־1910 עד סוף מלחמת העולם הראשונה, וכרך ב' – “ילדוּת של כבוד”, ובו כתביו מן השנים 1925–1935. הכרך הנוכחי רואה אור במלאת 100 שנה להולדתו, והוא כולל מאמרים, רשימות ומכתבים המשתרעים על כל שנות פעילותו היוצרת, עד ערב מלחמת העולם השניה.

גם כרך זה, כקודמיו, כולל דברים שפורסמו במהדורות השונות של “כתבים פדגוגיים” (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש“ג–תש”ל) וכן חומר רב נוסף שלא ראה עד כה אור בספר; מהם – דברים שתורגמו עתה לראשונה לעברית, מהם – רשימות ומאמרים שנכתבו, בעקבות ביקוריו בארץ, בשביל הקורא העברי ופורסמו בעברית בלבד. במרכז הכרך עומדים הילד היהודי וארץ־ישראל – נושאים שהעסיקו את קורצ’אק במשך שנים רבות.

שני מדורים בספר: “ארץ התקווה” – רשימות ומכתבים הקשורים בשני ביקוריו בארץ וביחסו אליה; ומדור כללי של רשימותיו ומאמריו שפורסמו בשנים 1919–1938 בבטאונים שונים, והשופכים אור נוסף על דרכו החינוכית, על יחסו לעמו ולילד היהודי בפרט. בנספח שבסוף הספר אנו מביאים את פרקי עיתונות הילדים, הכוללים, בנוסף לפרקי “מאלי פשגלונד”¹ גם חמש רשימות של קורצ’אק מן הדו־שבועון לילדים ולמחנכים “בשמש” ², שהופיע בווארשה בשנים 1919–1926.

רוב החומר שבספר תורגם בידי דב סדן ³ וצבי ארד; יתרו – בידי יצחק פרליס, יצחק מאן ויוסף ליכטנבוים ⁴. בהערות מובא פירוט הרשימות לפי מתרגמיהן. רשימות אחדות, שפורסמו בשעתן ב“מבפנים” – רבעון הקיבוץ המאוחד, לא עלה בידינו לוודא את שם מתרגמן. ⁵

כרך זה, כקודמיו, מלוּוה מבוא ביוגראפי נרחב מאת יצחק פרליס, העוסק בחמש השנים האחרונות שקדמו למלחמת העולם השניה. פרק אחד במבוא יוּחד לסטאֶפה וילצ’ינסקה, שותפתו־לעבודה של קורצ’אק בבית־היתומים, שמצאה אף היא את קיצה בטרבלינקה עם קורצ’אק והילדים.

התמונות והתעודות שבספר לקוחות מארכיון “בית לוחמי הגיטאות”. כן נתונה תודתנו לארכיון הציוני, שהעמיד לרשותנו, מתיקו האישי של יהושע מנוח, איש דגניה, קול־קורא מטעם הקרן הקיימת משנת תרפ"ה, שקורצ’אק נמנה עם חותמיו.

פברואר 1978

המערכת

מבחן ההכרעה / מאת יצחק פרליס    🔗

א

תקופת השנים 1934–1939, שקדמה למלחמת העולם השניה, היתה מהמסוערות ביותר בחייו של יאנוש קורצ’אק. אותן שנים עלתה בפולין כגל גואה האנטישמיות בלבושה הגזעני ואיימה על עצם קיומם הפיסי של היהודים בה.

"פולין!

– על שום מה מבטי־איבה וקריאות שנאה, כשאנו כבר בבית־הנתיבות? (הרי אנו כבר נוסעים

לפלשתינה?)

וארשה! מי מילל ומי פילל?

– זו עיר שבגניה רצות סנאיות מבויתות, הנוטלות מן היד אגוזים וסוכר".⁶

מי שהכיר את קורצ’אק, את יחסו לפולין ולעירו וארשה – יבין בנקל את הרגשנות והכאב שבדברים אלה, ששמע ורשם באותן השנים. ובמכתביו – בפסקנות, כמעט ביבושת שלאחר יאוש: “איני מאמין ביציבות ובערך של העבודה פה”.⁷

באותה תקופה עצמה, גובר ענינו בארץ־ישראל. זו רומזת לו מרחוק – ארץ החלומות הנוסכת תקוות: “ארץ חכמה, יפה וגדולה. כדאי לסבול, כדי לזכות. האמיתות פה קשות ונצחיות”.⁸

הספיק לבקר בה פעמיים ומתכונן לעליה לרגל בפעם השלישית וגם להשתקע. אך לביולוגיה חוקים משלה. הוא מיטיב להכיר בבעיות הגיל, בזיקנה הקופצת עליו ובנוסף לכך בזרות שאולי צפויה לו. “האם לא מאוחר? – לא – לו הקדמתי לנסוע, הייתי נתפס להרגשה של עריקות. יש להישאר ולעמוד על המשמר עד הרגע האחרון”.⁹ הוא מנסה לחפש סיבה ואולי רק הצדקה.

ואף על פי כן – ספקות, היסוסים ופחדים מעיקים; משברים ומצבי־רוח ללא נשוא. תקופה מסויימת – במסווה של חופשה – הוא אף מפסיק את עבודתו בבית־היתומים ומסתגר בחדר צנוע בדירת אחותו אנה.

אך בית־היתומים נאבק קשה על קיומו. מספר התורמים פוחת משנה לשנה ולא מעטים ירדו במשך הזמן מנכסיהם. כיצד יכול אדם כמוהו לברוח בשעה זו? על מי יטיל את האחריות?

משבריו האישיים לא פסחו גם על יצירתו הספרותית, שחלה בה האטה ונתמשכו בה תקופות של שתיקה. אמנם מאמריו, בעיקר בשטח החינוך המיוחד ¹⁰, ורשימותיו הפופולאריות בעיתון היהודי של צענטאָס, “דאָס קינד” – נכתבו כסדרן. אך היצירה הספרותית והפדאגוגית על יריעתה הרחבה, כפי שהכרנוה מהשנים הקודמות, שוב אינה ניכרת. לאחר 1934, השנה שבה פירסם את הסיפור “יותם הקסם”, חלה הפסקה ארוכה.

אך לא האטה וצמצום היריעה בלבד. לאחר ביקורו השני בארץ חלה תמורה משמעותית גם בנושאי כתיבתו. להוציא את ספרו לילדים, “הנער העקשני” (“חיי לואי פאסטר”), מהסידרה של “חיי אנשים גדולים” – מתחיל לתפוס את המקום הראשון ביצירתו – הילד היהודי. ביצירותיו השתקפו חלומותיו ותקוותיו של הילד היהודי על הרקע העגום של המצוקה בפולין ערב מלחמת העולם השניה, ההווי הריאליסטי של חיי קיבוץ בארץ־ישראל, או חיי ילדים בגולת פולין הטווים בדמיונם חוטי עלילות והרפתקאות של עליה לארץ. הוא תיכן תוכניות כתיבה רבות, בספרות יפה ודברי־הגות, אך מעטות מאוד מהן הוגשמו.

ביקורי קורצ’ק בארץ הצמיחו בו כוחות חדשים. חזות נופי הארץ המלווים בספר התנ“ך וזימונו עם בוניה בשדה ובסדנה גילו לו את הרציפות בין ספר־הספרים לבין המתחדש, בין הארץ לבין הגולה. וכך נוצר אצלו קשר ליהודי וארשה, קשר שאולי לא הכירוֹ קודם, אך משגילהו התחיל להרגיש בחובות חדשות המוטלות עליו. פחות משנה לאחר ביקורו השני בארץ הוא כותב למשה זרטל (זילברטל) ¹¹: “עתה רוצה אני לסבב פה את הערים הקטנות, כמו בשנה שעברה בקיבוצים. רצוני לראות, איך חיים. אולי אצליח לומר מה, שיגרום הקלה”.¹² ובמכתב אחר, אל משפ' ד”ר ליכטנשטיין, שוב על ביקורים ונדודים בעיירות פולין: “ברכבת, במכונית ובעגלה. אולי בכל זאת תועלת־מה, אולי שירות כלשהו – – – ובאמת עניים הם פה היהודים, שהם – אם לצערם ואם לאושרם – ישרים, שאינם מבינים על שום מה, בעצם, כל זאת… צר לי עליהם”.¹³

הנה כך, יעוד חדש, שליחות של חובה בזכותה ובכוחה של ארץ־ישראל: ביקורים בעיירות, פעילות בתנועות הנוער החלוציות ולבסוף – הליכתו לגיטו ועשייתו בתוכו.

ב

המקורות שבידינו להכרת ארבע־חמש שנים אלו בחיי קורצ’ק אינם מלאים. חלק מהם עלה באש הגיטו ואף חלק ניכר מהניצל אינו נמצא כיום, מפאת התנאים המיוחדים, בהישג ידנו. בכל זאת מצוי אצלנו חומר שחשיבותו היא באותנטיות שלו.

א. 49 מכתבים (מקור או צילום) של קורצ’ק לידידים ולחניכים, שחלקם הגדול כבר הובא אמנם בדפוס, אך חלקם טרם פורסם. אף שחלק מתוכן המכתבים הוא תשובה למכותבים, הרי רובם כוללים חומר חשוב השופך אור על ראייתו של קורצ’אק את בעיות התקופה, פה ושם גם תיאורים, דברי הגות ורגשי־לב על המתרחש בפולין, וכן מחשבות והתלבטויות בעניינים הנוגעים לגורלו האישי ולגורל ילדיו. מקום נכבד ביותר במכתביו תופסים ארץ־ישראל ויחסו לכל בעיותיה.

ב. רשימותיו מביקורו השני בארץ־ישראל, שהן למעשה הרצאה שנשא בנובמבר 1936 באולם המכון למדעי היהדות בווארשה, בה מסר את רשמיו לפני ציבור משמנה וסלתה של וארשה היהודית. קורצ’אק עצמו מציין שדבריו מבוססים על 940 ציונים שרשם בפנקסו. אך בין היתר הוא מעיד שבביקורו השני בארץ רשם “12 מחברות כתובות ו־1000 מומנטים שנצודו בטיסה” ובביקורו הראשון – “שלושה שבועות קצרים – היו 16 מחברות – 1400 מומנטים (איך לדחוס כל אלה לתוך הרצאה קצרה)”.¹⁴ מכאן אנו למדים שרוב הדברים שנרשמו לא פורסמו וגורלם אינו ידוע לנו.

ג. מכתביה האישיים של סטפאניה וילצ’ינסקה (סטאֶפה), שותפתו לעבודה בבית־היתומים, אל חניכתה ולאחר מכן ידידתה הקרובה ביותר – פייגה ליפשיץ־ביבר מעין־חרוד. מכתבים אלה מכילים בין היתר חומר מגוון על בית־היתומים, על עבודתו ומצבי־רוחו של “הדוקטור” (קורצ’אק) באותה תקופה. מן הראוי לציין שחלק גדול ממכתבי סטאֶפה הם ללא תאריך ובמצב המקשה מאוד על פענוחם.

ד. מכתבי ילדים־חניכים אל סטאֶפה בעת שהותה בארץ ובהם, פה ושם, פרטים גם על קורצ’אק.

ה. דברי עדות, רשימות ומסות שנכתבו על־ידי חניכיו וידידיו.

ג

מאימתי התחיל קורצ’אק לגלות ענין בארץ־ישראל, וכיצד נוצרו מגעיו הראשונים עם שליחיה ובוניה? שאלה זו לא קל להשיב עליה תשובה מדוייקת. על כל פנים, הדעה הרווחת, שמגעים אלה ראשיתם במחצית השניה של שנות השלושים – אינה נכונה.

התקרבותו של יאנוש קורצ’אק לענין ארץ־ישראל התחילה עם התעצמותו של המפעל הציוני לאחר מלחמת העולם הראשונה, במחצית השניה של שנות העשרים. היה זה תהליך ממושך, מלווה, לפי דרכו של קורצ’אק, בתהיות רבות תוך לימוד הבעיה והכרתה. היו תקופות של התקרבות, יחס אוהד והזדהות־בכוח, אך לא נעדרו גם תקופות של אי־מעורבות, אדישות וספיקות – עליות וירידות לסירוגין עד שההכרעה נפלה.

בשנת תרפ“ה (1925) הגיעה לפולין משלחת של הקרן הקיימת לישראל, בראשותו של מ' אוסישקין. משלחת זו נתקבלה בהתלהבות והיהודים תרמו לבנין הארץ בעין יפה. בין היתר עלה רעיון לפנות בקול־קורא אל האינטליגנציה היהודית שיתרמו הכנסת יום אחד – ל”ג בעומר של אותה שנה – למען הקרן הקיימת לישראל. על קול־קורא כזה חייבים היו לחתום, כמובן, אישים בעלי שם ותואר, שחתימתם תרשים את חוגי הרופאים, המורים, עורכי הדין, הסופרים, האמנים וכיוצא באלה. שמו של יאנוש קורצ’אק נחשב כאחד המתאימים והחשובים ביותר למטרה זו. משימה זו של פגישה עם המכובדים לצורך ההחתמה הוטלה על חבר המשלחת יהושע מנוח, איש דגניה א‘. קורצ’אק קיבל את יהושע מנוח בסבר פנים יפות. נתפתחה שיחה בת ארבע שעות על הציונות וקורצ’אק הקשיב קשב רב ואף הרבה לשאול. הוא עיין בתשומת־לב בנוסח הקול־הקורא, ביקש להכניס כמה תיקונים (משמעותיים למדי!) ולאחר מכן חתם עליו בשמו הספרותי. בין החותמים אנו מוצאים את ד“ר גרשון לוין, ד”ר ש’ מינץ, מ“א הארטגלאס, ש' זיידנמאן, ד”ר ז' ביכובסקי, הנריק שטיפלמאן, לעאן ברנסון, ד“ר ש' גולדפלאם וד”ר אהרן סולובייצ’יק – ציונים וציונים־למחצה, מתבוללים ומתבוללים־למחצה, ממיטב האינטליגנציה של וארשה היהודית דאז. היתה זאת פזיזות מצד המארגנים המקומיים שפנו לחתומים המכובדים לנאום באסיפות. היחידי שהשיב בסירוב אדיב היה קורצ’אק, היתר לא השיבו כלל.¹⁵

בתיקונים, שלפי עדותו של יהושע מנוח נעשו על ידי קורצ’אק עצמו – במו ידיו¹⁶ – ניתן להבחין את הזהירות הרבה בה נקט בניסוח. קשה לקבוע בוודאות אם זהירות זו נבעה מהשקפתו או מהחשש שמא תתפרש חתימתו כנאמנות פגומה למולדתו פולין או כמעשה פוליטי ועלול להיגרם בכך נזק למוסד שבראשו עמד. ובכל זאת, למרות הזהירות במעורבותו האישית, די בכמה פיסקות מתוך אותו כרוז להעמידנו על יחסו של קורצ’אק באותה תקופה לארץ־ישראל ולמעשה הציוני:

"על האדמה הזאת, אדמת ארץ־ישראל, נולד מחדש הגאון היהודי; היהודי, שבמשך מאות שנות

עבדות של גלות משפילה נושל מעבודה יוצרת – חוזר לעבודת־האדמה ושב להיות אדם המתמיד

בעבודה פרודוקטיבית – – –

במסירת התמורה של יום עבודה אחד למען הקרן הקיימת לישראל אנו מפגינים לעיני כל את הקשר

שלנו לארץ [do Erec] – – –

ערכו של ‘יום העבודה’ הזה הוא לא רק חומרי; יש בו גם שגב מוסרי, שכן מבטא הוא את

הסולידאריות שלנו עם אחינו הבונים בזיעת אפם ארץ יהודית".¹⁷

המעיין בגליונות “מאלי פשגלונד” שנה לאחר מכן, בשנת הופעתו הראשונה (1926), ימצא גם שם חומר המגלה את יחסו של קורצ’אק לארץ־ישראל – אם בכרוניקה מחיי הארץ המובאת שם בשפע ואם בזכרונות ההיסטוריים הקשורים במאורעות בתולדות ישראל, כגון מרד המכבים. ההתייחסות היא אישית מאוד: “ובכן אחד מאבות־אבותי אלה הכיר את החשמונאים, שהרימו את נס המרד, ואולי גם נלחם עמהם”, ולהלן כמה דברים על מחצית היובל של הקרן הקיימת לישראל שהיא בבחינת “נין” לאותם חשמונאים – קטנה וחלושה, אך עתידה עוד לפניה.¹⁸

דברים אלה פורסמו בגליון חנוכה של אותה שנה ובו אנו מוצאים מאמר על חג החנוכה בחתימת Jawan – הוא ירחמיאל וינגארטן, ידידו של קורצ’אק שבשנים 1923–1926 עבד ב“בית־היתומים” ותרם בכתיבתו רבות לאופיו של “מאלי פשגלונד”, בעיקר בקשר לתולדות ישראל, חגים ומועדים ותרבות עברית.¹⁹

על פגישות עם קורצ’אק במחצית שנות העשרים מספר משה זרטל (זילברטל), שהיה באותן שנים מדריך בקן “השומר הצעיר” בווארשה. ילדי קורצ’אק הוזמנו להשתתף בטיולי ל"ג בעומר של הקן ופעמים אחדות הופיע עם הילדים גם “הדוקטור” עצמו. בפגישות האלה שמע שירים עבריים והכיר מקרוב תנועת נוער ציונית.

במרכז פגישותיו האישיות עם קורצ’אק באותן השנים – מספר זרטל – עמדו שני עניינים: ארץ־ישראל וחינוך ילדים. בענין הראשון היה המשוחח הראשי הוא – זרטל, ובענין השני – קורצ’אק. בשיחות אלה – מציין זרטל – היה מופיע קורצ’אק לעתים “בשריון של חשדנוּת, ציניזם כביכול ומרירות”, אך לפי הערכתו "לא היתה זאת האמת האישית של קורצ’אק, אלא שעובדה היא, כי זהיר היה וחשדני – – – לא הרבה לסמוך על הבטחות, בז לנאומים רמים. שפתו של הילד היתה היחידה ".²⁰

ביטוי לחשדנותו של קורצ’אק וזהירותו אנו מוצאים באחד המכתבים שלו מראשית שנת 1928, שנכתב לאסתר בודקו ²¹ בעין־חרוד. רבים מהדברים המתרחשים בארץ־ישראל נראים לו “הזיות תמימות” ו“השליות נעורים”.

“כשתפוג ההתלהבות, הדקלאמאציה ואי־המנוחה הלהוטה אחרי רשמים, נשארות עובדות מפוכחות וצוננות”. גם באשר לנושא העיקרי שהעסיקו – הילד, – אין הוא חוסך ביקורת: “לא יונו אותי המליצות בענין הפלאים היוצאים־מן־הכלל של הילד בארץ־ישראל – – – גם שם אין מבינים אותו האנשים המבוגרים, 'הזרים”.

ובאותו מכתב עצמו – בנימה קצת יותר אופטימית: “קרועים מן הארץ, התאקלמנו על אדמת אורנים, שלג וגלות”, אך עם כל זאת הוא קובע ש“הנסיון לקשר את שני קצות החוט שניתק לפני אלפיים שנה, זה ענין קשה: הוא יצליח, כי כך תובעת ההיסטוריה, אולם כמה התאמצות וייסורים”.²²

על חוסר ההבנה של המציאות היהודית שהתגלה בו אז מעיר, בצדק, דב סדן: “הרי אי־אפשר שלא שיער כי החיבור למציאות היהודית אינו מצומצם על קצה חוט מזה וקצה חוט מזה וחלל ריק של אלפיים שנים באמצע, שהרי דיה היתה פסיעה בתוך הוויית היהודים ברחובה של וארשה כדי להבין כי רחשה הוא־הוא אמצע החוט, אמצע נגוס ומרופט, אך אמצע חי, משמרת וערובה לרציפות החוט כולו, והרי הוא עצמו היה שרוי בתוך האמצע הזה וממנו בא אל עמו ואל ארצו”.²³

אך לא פחות מזה מתמיהה אותנו פיסקה נוספת באותו מכתב, המתייחסת אל עצמו: “בינתיים אינני מרגיש צורך לראות במקום, דיי במה שאני קורא, מחשב בדעתי, רואה בדמיוני. יתר על כן: הבעיה ‘אדם’, עברו ועתידו על האדמה – מאפילה בפני קצת על הבעיה ‘יהודי’”.

יש רואים בדברים אלה ביטוי לאותן שנים שקרא להן ה“שביעיה” המאושרת בחייו,²⁴ כאשר היה מרוכז במוקד של עשיה ברוכה, שהעניקה לו הרגשת יצירה וסיפוק רוחני. קיימת גם גירסה אחרת: הוא ראה את הענין היהודי כמגביל ומצמצם את שאיפותיו האוניברסאליות. אם כך ואם כך – התעלמות מהמציאות ואי־הבנה של חוקי הסוציולוגיה היהודית.

ההתפתחויות הבאות בפולין וביקוריו בארץ־ישראל יורו לו זאת.

ד

ארבע־חמש שנים לאחר 1928 מתחילים הדברים להיראות אחרת. התגברות הנאציזם בגרמניה ועליית היטלר לשלטון מטילים את צילם הכבד גם על פולין, שאנטישמיות לא חסרה בה מעולם. האמירה, “הבעיה ‘אדם’, עברו ועתידו על האדמה – מאפילה בפני קצת על הבעיה ‘יהודי’” מקבלת משמעות שונה. קבוצת ידידי קורצ’אק וחניכי הבורסה ובית־היתומים, שעלו בינתיים ארצה – הלכה והתרחבה, ומעריציו לא נלאו מלהפציר בו שיבקר בארץ למען יכיר שם את הילד ובמיוחד את החינוך המשותף בקיבוצים. הגדילה לעשות בענין זה סטאֶפה וילצ’ינסקה, שותפתו הנאמנה בניהול בית־היתומים מאז קיומו. סטאֶפה, שביקרה עוד ב־1931 בעין־חרוד ועבדה שם בבית־הילדים, לא נלאתה מלשבח באוזני קורצ’אק את החינוך המשותף ואף להוכיח לו שיש ביכולתו לייעץ ולסייע רבות בביקורו.

יאנוש קורצ’אק, שחדור היה אמונה ש“לתקן את העולם – פירושו לתקן את החינוך”²⁵ ושידע עוד בימי המהפכה של 1905 לנאום לפני פועלי הרכבת השובתים על הקשר בין שחרור הילד לבין המהפכה וש“אין טעם לעשות מהפכות ללא מחשבה תחילה על הילד”, התחיל להשתכנע יותר ויותר שאמנם קיים קשר גומלין בין מפעל התחיה בארץ לבין שחרור הילד. ואמנם במכתביו מאותן השנים אל תלמידו וידידו יוסף ארנון ²⁶ מתחילה להשתקף יתר מעורבות בענייני ארץ־ישראל. “אם יש ארץ שבה נותנים לילד, ביושר לב, את חלומותיו וחרדותיו, את געגועיו ולבטיו – אולי זו ארץ ישראל. שם צריכה לקום מצבה ליתום האלמוני”.²⁷ בדברים בוטים וקשים מתאר הוא את המציאות שבה “כה רבים הרעל, התקיפה ההדדית, הרוגז מתוך עלבון” שבפניהם עומדים “ילדים רגישים באוזלת ידם ובעצבותם החרישית”. אין לו אשליות ביחס לתנאים בארץ־ישראל, שבשבילו הם זרים, “בלי קשרים, ללא לשון, רחוק מהבריות”, ובכל זאת כותב הוא, “הייתי מוצא שם את תא־הנזירים שלי. אני מתגעגע אל מחשבותי העשויות להיוולד שם”.²⁸

מודה הוא שגם ההיסטוריה והנוף של ארץ־ישראל מדברים ללבו: הר־סיני, הירדן, קבר ישו, האוניברסיטה, מערות המכבים, ים כנרת – – – גם השמים והנוף, והירדן, והחולות והרבה הרבה חורבות ושרידי עבר.²⁹ לא נעלם ממנו שהמציאות שם היא גם “בתי־החרושת שלכם והפרדסים – המאבק והסכסוכים”.³⁰ על סכסוכים אלה בין הפרדסנים לבין הפועל העברי הרבה לספר לו חניכו הצעיר החביב עליו – הארי קאלישר ³¹, שחזר אז מביקורו בארץ־ישראל.

פולין, ארץ־ישראל – קורצ’אק כבר מרגיש בכאב החיצוי הצפוי לו ובכל זאת מנסה למצוא מוצא של פשרה: “לא אבדה תקוותי כי את השנים המעטות שנותרו לי אבלה בארץ־ישראל, כדי להתגעגע משם על פולין”.³²

ב־11 באוגוסט 1934 כותבת סטאֶפה מווארשה אל ידידתה, חברת עין־חרוד, רבקה זביקלסקי־שמחוני: “קראו נא בתשומת־לב והשיבו תיכף: האם יוכל ד”ר קורצ’אק להתגורר מספר שבועות בעין־חרוד? הוא מבקש באופן מוחלט לעבוד בבית־תינוקות ולעשות שם את הכל לפי הצורך. מה שאינו יודע לעשות – ילמד וידע. העיקר – עבודה בבית־תינוקות או פעוטון ולא בגן־ילדים, שהרי אינו יודע את השפה.

רבות סיפרתי לו עליכם ואני רוצה שיסתכל היטב ויסייע לגלות, בין היתר, את הליקוי הטבוע בארגון העבודה בבתי־הילדים שלכם. ככל שמרבה אני להרהר בדבר מפליאה אותי יותר ויותר התופעה: מדוע אנשים כה רבים עובדים על 200 הילדים שלכם ומדוע הם כה עייפים. אחרי שובו של ד“ר קורצ’אק נוכל לעיין בדבר גם על סמך הנסיון שהצטבר בעין־חרוד משנים קודמות”.³³

ובמכתב נוסף, שבועיים לאחר מכן: “טוב היה לו שמחוני יכול היה לקבלו. אין טוב ממנו לטיפול באורח כקורצ’אק – והרי זכור לי כיצד טיפלתם בי”. פייגה ליפשיץ־ביבר, חברת עין־חרוד וחניכתם של קורצ’אק וסטאֶפה לשעבר, ששהתה אותה שנה בשליחות בווארשה, מוסיפה בשולי המכתב: “אני שמחה שקורצ’אק יהיה בעין־חרוד במשך כל הזמן. הוא יוכל לתת הרבה. הוא רוצה מאוד לראות ולהכיר את עין־חרוד – – – אין הוא דורש הרבה: מיטה, שולחן וכיסא. רוצה לעשות הכל בבית־התינוקות ואף לשטוף רצפות”.³⁴

ה

על ביקורו הראשון של קורצ’אק בעין־חרוד, שארך שלושה שבועות, מספר מארחו, חבר עין־חרוד דוד שמחוני: שאלתו הראשונה של קורצ’אק היתה איך יכול המשק לאכסן אנשים מבלי לקבל מהם תשלום. ומענין לענין נתן דעתו גם על סדרי העבודה במטבח… למחרת בבוקר, כשלא מצאוהו בחדרו, גילוהו לאחר חיפושים בחברת עובדי המטבח כשהוא קולף תפוחי־אדמה. לשאלה למה השכים קום והלך לעבוד במטבח בטרם הספיק לנוח מטלטולי הדרך ענה ש“אינו רוצה לאכול לחם חינם”. קורצ’אק המשיך לעבוד במטבח בצוותא עם אמהות החברים שעבדו בהכנה לבישול, ושרובן היו מיוצאות פולין ורוסיה והשפה המשותפת סייעה לו לקשור אתן קשרים. דרך אגב רצה תמיד לשמוע מפיהן, מה דעתן על הקיבוץ ומה הרגשתן בחברה הקיבוצית.

בימים הראשונים לשבתו בעין־חרוד חשש קורצ’אק להתקרב לילדים משום אי־ידיעת השפה. היה רושם לו יום־יום משפטים עבריים שלמים באותיות לאטיניות ומשנן אותם בכדי שיוכל לבוא במגע עם הילדים, שהרי קורצ’אק היה ידוע – אף לפי עדותו הוא – כקשה־תפיסה בלימוד שפה זרה. הוא דחה כל ביקור מחוץ לעין־חרוד. “עלי להכיר את החיים כאן ביסודיות”, אמר. “אקנה גלויות נוף ובזה אצא ידי חובתי כלפי המתעניינים במראות הארץ”. בקושי הוציאו אותו למספר ימי טיול בעמק־הירדן ובגליל. ביקר בבית־הספר כדורי בנצרת. בטבריה נפגש עם כומר פולני זקן.³⁵ אי־רצונו לצאת מעין־חרוד גרם אי־נעימויות ורבים מחניכיו וידידיו קבלו על כך. אל אריה בוכנר, שבתקופת לימודיו בסמינריון למורי דת התגורר ב“בורסה” ולימד התעמלות ועברית במוסד – כותב קורצ’אק ומצטדק: “רציתי, במסעי הראשון הנסיוני הזה, לחמוק – מבלי שירגישו בי – לאחת הפינות של ארץ־ישראל הקטנה. נסיון זה היה חשוב לי עד כדי כך, שלא יכולתי להתחשב בשום נימוקים של אדיבות חברתית או דרכי־נימוס מקובלות”³⁶

בתקופת שהותו בעין־חרוד הירצה קורצ’אק בערבים שתים־עשרה הרצאות על דעותיו ונסיונו בענייני חינוך. הוא הדגיש את השלמות בחיי הילדים במשק הקיבוצי לעומת ילדיו החוזרים – לאחר גמר חינוכם במוסדו – לסביבה חסרת־התקווה ממנה באו; אַך עם זה היה מאופק בהבעת דעה כוללת, מגובשת, על הקיבוץ ועל החינוך המשותף.

ביטוי של הערכה על ביקורו אנו מוצאים בדברי ההוקרה שנאמרו לאורח במסיבת פרידה בעין־חרוד על ידי ליליה בסביץ‘: "דבר־מה חדש, רענן, נפל לנשמתו [של כל חבר] ומעתה ילווה אותו בכל פגישתו עם הילד. ל’דבר־מה’ זה קשה גם לתת הגדרה. ברור רק שבכל מקרה של מגע חשוב עם הילד – נרגיש מעין רטט מיוחד ונדע לתת לו שם: קורצ’אק"³⁷ (ההדגשה שלי – י"פ).

ואילו קורצ’אק עצמו כותב באחד ממכתביו מווארשה: “ופליאה היא, בכמה אפשר להתעשר בעשרים ימים קצרים כאלה (עין חרוד) – כמה אפשר ללמוד, להבין, לרכוש – לימים רבים ולתמיד”.³⁸

אלה “דברים בשלים”, אך במכתב הראשון, שנכתב בלילה על סיפון האניה בדרך שובו לפולין, רשם קורצ’אק, כהגדרתו שלו, גם כמה דברים, שנראו לו כ“פרי בלתי־בשל עדיין”: "רציתי – – – להודות לכם על כמה וכמה דברים ולהתנצל לפניכם – – – על חוסר האמון. נסעתי על־מנת להיווכח כמה אי־אמת יש באמת שלכם, אשר בידה הפקדתם את גורלכם ואת עתיד נכדיכם – – – כי על כל גרגיר וגרגיר של כנות מוכרח להיות אבק זיוף; חוק הוא בעולם – – – טהורים הם המאמצים והשאיפות שלכם, והדאגות, המבוכות ואי־הסדרים אנושיים הם.

כן הוא ‘מנזרכם’ – – – אמיתית היא גבורתכם – – – אינה חורגת אל מעבר לחוג של כוחות אנוש, אינה מעפילה אל הקדושה. אנחנו – זה יותר מאשר ‘אני’".³⁹

אכן, ביטוי רצוף אמונה באדם, שכה זקוק היה לה במציאות הקשה שציפתה לו בפולין.

ו

שתי השנים שחלפו בין ביקורו הראשון והשני בארץ־ישראל משתקפות לנו, על יסוד מכתביו, כשנים של “חיים כפולים” ואולי ליתר זהירות – כשנים של בין פולין לבין ארץ־ישראל. חוויות פנימיות ותופעות חיצוניות נשקלות ונבחנות אצלו לפי ה“שם” וה“כאן”. לאן יוביל מצב זה? ימים יגידו.

למיה שמחוני ⁴⁰ הקטנה בעין־חרוד הוא כותב על סדרי עבודתו בווארשה, על הילדים היהודים שאצלם עכשיו חנוכה ויש חנוכיות מעץ ושמחר הוא נוסע אל הילדים הפולנים. גם שם חג, אך שם אשוח.

להוריה – שישלח את השחקן יאראץ⁴¹ וייתכן שגם הוא עצמו יגיע. האם תהיה בשבילו עבודה במטבח?⁴²

במכתב אחר הוא דואג להוסיף כמה מילות־עידוד לידידה צעירה, למאדזיה – המזכירה של “מאלי פשגלונד”, שמאוד העריך אותה: “תעמיקי שורשים; את צעירה – יכאיב משהו, מה שאינו חשוב – – יצהיב וינשור – ונבטים חדשים וירוקים”⁴³ ובמכתב אחר, ליוסף ארנון – על מה שקורה עמו בווארשה: “כשלוני הוא בכך, כי מה ששימש לי בעבר מקור שמחה, אינו עתה אלא עמל מפרך”. במקום הבטחון בעבר – “הרגשת בושה, כי כה מעט ההישג, והמעט כה נטול־ערך – – – כאן מחזיקה בי (ומכבידה עלי) לצערי, העבודה הריאלית(?) הנוטה לשקוע”. עוד תקווה אחת לפניו: ארץ־ישראל. “כל קול משם חוויה גדולה הוא לי”.⁴⁴

ותרגום קונקרטי במכתב אחר, למשורר י' ליכטנבוים: “קיבלתי דרכון והחלטתי לנסוע ־ – – מה אעשה בארץ־ישראל איני יודע עדיין. לאחר ‘הכרת’ החלוצים, הייתי רוצה להתבונן בחיי השומרים ⁴⁵ – – – ומעניין אותי מאוד המשק האינדיבידואליסטי (מושב) וחיי החרדים (כפר הצדיק מיאבלונה). אם אפשר, חודש בנצרת וחודש בירושלים”.⁴⁶

מהתקופה שבין שני ביקוריו בארץ נשתמרו שני מכתבים של קורצ’אק, המתפרסמים לראשונה במלואם בכרך זה. מכתבים אלה נכתבו אל העורך דאז של רבעון הקיבוץ המאוחד “מבפנים” – זאב יוסקוביץ' (לימים יוסיפון) ולבנו בן החמש, בֶּני.⁴⁷

על מכתבים אלה, תוך הבאת מובאות מהם, כבר עמד בשעתו, במסתו המקיפה על יאנוש קורצ’אק, דב סדן,⁴⁸ הרואה בהם כעין ויכוח של קורצ’אק עם עצמו. במכתב הראשון (מיום 17.2.1935) מעלה קורצ’אק – אגב נסיון לנגוע בכמה מהרגשותיו שליווהו בעת ביקורו הראשון בארץ – כעין “האשמה” נגד הקיבוצים: “אתם תובעים מעצמכם יותר מכוח יכולתו של אדם” והוא משווה אותם ל“ילד פלא” שניתנו בידו כינור, קשת ותווים והוא נתבע לנגן כאדם מבוגר ומושלם. לדעתו של קורצ’אק “עדיין לא; יש לכם זכות להיות ילדים” ואין להישמע ל“עולם תבען, טרדן, חסר־דעה וקצר־רוח, מדביק אתכם בחפזונו ובקוצר־רוחו”.

והנמשל: “נתנו לכם אדמה, מכונות, כסף – הכל. כינור ותווים: ‘נגן’. צריך שתחרוש את עצמך ועמך את אלה שעם כל משלוח זורק אליך העולם הרחוק, החולה והמזוהם”.

במסה הנ“ל מציין דב סדן בין היתר שראיה זו של קורצ’אק, בטעות יסודה. הטעות היא בתפיסה ש”כביכול יש נותני אדמה ומכונות וכסף והכל – מכאן, ומקבלים, הרותמים עצמם בם וחורשים את עצמם וזולתם – מכאן; והרי הנותנים והמקבלים אחד, ומציאותם אחת".⁴⁹

מכתבו של קורצ’אק נכתב כחצי שנה לפני הקונגרס הציוני הי“ט והמושב הרביעי של מועצת הסוכנות היהודית בלוצרן, שבו נבחר קורצ’אק לסגן חבר המועצה⁵⁰ בחירה זו עדות מספקת היא לענין שגילה קורצ’אק כבר אז בבנין הארץ. אך יש להודות שטרם ראה את התנועה הציונית על כל חלקיה כשלמות אחת ונתפס לחלוקה הפונקציונאלית של נותנים ומקבלים, שהיתה מוכרת לו מפעילותו הציבורית. אך גרוע מכך הוא ה”עדיין לא; יש לכם זכות להיות ילדים" שלו, כאשר לאותם “ילדי פלא” של העמק ובמיוחד לרבבות חניכיהם בגולה כבר נתברר מזמן, שזכותם להיות ילדים אמנם לא פקעה, אך היא הפכה להלכה בלבד, שכן במציאות נשארו ללא אחיזת־קיום בגולה ובפתח כבר רבצה סכנת החורבן.

המכתב השני, שנכתב כעבור חצי שנה (26.8.1935), בימי הקונגרס הציוני הי"ט ובתקופת החשש לתמורות בחיי היהודים בפולין בעקבות מותו של פילסודסקי, יש בו נימה אחרת שכולה אישית: “נבואת הלב מלחשת, שלאחר שנים – לשארית השעות – ואפילו רק לשם ריכוז נפש מאזן החיים – אני דווקא אליכם, שם. – – – אין דבר, שמלחמה; אין דבר, שסערה: כך, כנראה צריך; כי לארץ המובטחת – דרך תעיות במדבר, דרך רעב וחטא ובלבול לשונות”.

בדברים אלה נרמז כבר ביקורו הבא בארץ, שלב נוסף בתוכניתו להפוך את ביקוריו לעליה ולישיבת־קבע בה.

ז

ב“תולדות החיים” שלו, שכתבם בפברואר 1942 בגיטו, רושם קורצ’אק על ביקוריו בארץ את הדברים הבאים: “עמדתי על ‘יופיה המר’ (‘היופי המר של ארץ־ישראל’ – ז’בוטינסקי); למדתי את הדינמיקה והטכניקה של חיי החלוץ ואיש המושב – – – שוב למדתי את המנגנון המופלא של האורגאניזם החי במאמץ ההסתגלות לאקלים זר – במאנג’וריה ועתה בארץ־ישראל”.⁵¹

תוך קריאה נראים לנו כיום הדברים הכתובים האלה כפרטים רגילים במהלך חייו העשירים. אך לא כן נראו הדברים במציאות של 1936. אם ביקורו הראשון בארץ (1934) יצא לפועל בהשפעת ידידים וחניכים שחייבים היו לטרוח ולעמול הרבה על מנת לשכנעו בחשיבות הביקור – הרי היה ביקורו השני פרי מניעים פנימיים עמוקים שלו עצמו. שכן כבר בביקורו הראשון שבה קסם הארץ את לבו של קורצ’אק וכבר לא יכול היה שלא לנסוע.

במכתבה מיום 1.10.1935 מווארשה כותבת סטאֶפה וילצ’ינסקה, שקורצ’אק מתגעגע לבוא לארץ שנית.⁵² אותה מלה, געגועים, נזכרת גם במכתב של קורצ’אק עצמו, מיום 7.2.1936, אשר בו הוא מתאר את ארץ־ישראל כמקום היחיד שבו ניתן להגן על הקטנים והחלשים, לאמור – על הילד⁵³. דברים אינם מתרחשים, כמובן, בחלל ריק והמצב ששרר באותה תקופה באירופה – במזרחה ובמערבה (כולל פולין) – היווה אף הוא גורם נכבד. היה כאן כעין רצון לבריחה – ולו לזמן מה – ממציאות שבישרה כבר את מלחמת העולם השניה. אותה אירופה משתקפת אצלו בדברים הבאים:

“ישנם תוכניות ומתכונים של מהפכות שאין בהם משגה ושהם נכונים עד לשעמום. משום כך לא היתה בי כל סקרנות לרוסיה, זה נסיון הדמים הטרגי של שינוי וחידוש האדם – – – אלימות וגבורה מתוך הכרח תחת השוט. אותו הדבר בגרמניה – – – באיזה חילול כבוד נמכר הדגל ההומאניטארי, במחיר שקלי־הכסף של הסיסמאות ההפוכות – – – אוסטריה הכוזבת – – – צרפת אובדת העצות, הטראגית – – – התקלות אשר בפולין – – – מאת השנים האקטיבית ביותר בדברי הימים עברה עליה בפירוד ובשעבוד”.⁵⁴

ולעומת תיאור זה – ארץ־ישראל:

“הנסיון להשיב לתחיה את הארץ, את השפה, את האדם, את גורלו ואמונתו. – – – בראותי את חוף חיפה הרחוקה – פעמה בי המחשבה: – המשאלה שמדי שנה בשנה חוזרים עליה בתפילה: ‘לשנה הבאה בירושלים’ – מתקיימת. כאן גבול הגלות, השיבה לאחר אלפיים שנות נדודים ורדיפות, זכיתי והגעתי לכך”.⁵⁵

כאלה היו הרהוריו של קורצ’אק שעה שקרב באניה לחוף ארץ־ישראל; והוא מוסיף: “התרגשות שאיני כדאי לה שוללת את מנוחתי, את סבלנותי ומעיקה עלי. ההרגשות צריכות להיות נאמנות ובדוקות. חייב אדם להיות רשאי להתרגש”. ובכל זאת משהו לא נותן לו מנוח:

“לכשטסו ועברו לפני לראשונה שורות הפרדסים ותלמי השדות הנחרשים, חשבתי להכעיס: – אותו הדבר הן נעשה גם באוסטראליה, גם שם היה מדבר. ומלחמתה של הולנד עם איתני הים. מאבקה העקשני של יפאן עם הר הגעש? וכאן, הרי אין כאן אלא ביצה. רק יתושים ועקרבים. ורק ערבי־בדואי לא אוכל־אדם, – נודד חף מפשע”.⁵⁶

רשאי היה קורצ’אק להתרגש מן הפגישה עם הארץ. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1938, הוא יודע כבר להסביר את הדבר לעצמו ולאחרים:

“ארץ־ישראל קשה יותר מארצות שאינן נוגעות לנו מבחינה רגשית – – – בראזיל, ארגנטינה, – כי ראוי להיפטר מאשליות, ראשית־כל, ועומס החובה והאחריות מעיק. – – – שם: מה יהיה עלי; פה גם: מה יהיה עלינו? שם: 20–30 שנות חיי; פה – אלפיים שנות חיינו”.⁵⁷

שהייתו של קורצ’אק בביקורו השני בארץ, שנועדה להימשך כשניים־וחצי או שלושה חודשים, נתקצרה לששה שבועות בלבד וקשה היה לו למלא בהם בשלימותה את התוכנית שהציב לו. גם בביקורו זה היתה ישיבתו בעיקר בעין־חרוד, אשר עם כמה מאנשיה, ובמיוחד עם מארחיו – משפחת שמחוני – קשר קשרי ידידות עמוקים עוד בביקורו הראשון. כאן גם המשיך להסתכל מקרוב, ככל שניתן לו, בילדי הקיבוץ ולמד להכיר את המציאות של החינוך המשותף ואת בעיותיו. מעין־חרוד יצא לסיורים לישובים שונים בארץ. הרבה לבקר בכפרים – קיבוצים ומושבים – ואף הגיע לירושלים, נצרת, טבריה, חיפה ותל־אביב. בקיבוצים היה גם נושא הרצאה או משוחח עם הציבור בדרך של שאלות ותשובות. מאוד העריך את הפגישה והשיחה עם אנשים שונים, בני־נוער וילדים. ידע לשאול, אך יותר מזה ידע להקשיב ואף רשם דברים. על רוב הדברים שראה, שמע והגה באותם ימי מסעותיו בארץ אנו למדים ממכתביו, מהרשימות שפירסם, מזכרונות מלוויו ובעיקר מתוך הרצאה שנשא בנובמבר 1936 בווארשה, לאחר שובו מהארץ.

על הרצאה זו כותבת בשניים ממכתביה סטאֶפה; באחד מהם (ללא תאריך): “לדוקטור היתה הרצאה יפה מאוד על הנושא ‘ששה שבועות בארץ־ישראל’. חבל שקרא מן הכתב. היה נרגש מאוד. אשלח לכם את התוכן”. ובמכתב השני, מיום 15.11.1936: “ההרצאה התקיימה באולם הספריה של ‘המכון למדעי היהדות’ בוווארשה. אולם חשוב ויפה. – – – הביא בהרצאתו רשמים ובעיות מביקוריו בעין־חרוד, מרחביה, גניגר, יגור, באר־טוביה, גבעת־ברנר ועוד”.⁵⁸

אין לנו, לפי שעה, נתונים מהמקומות בהם ביקר ואיסוף חומר זה – ובעיקר מישובי התנועה הקיבוצית, שבהם קיימים ארכיונים של יומנים – עודו ענין לעתיד־לבוא.

ההשתתפות בהרצאות ובשיחות אלה היתה, לרוב, רבה וערה. כך, למשל, היתה בקבוצת כינרת שיחה על: בעיות השינה, כללי זהירות, נוהגי אוכל, בריאות, טיפוסי ילדים.⁵⁹ בקיבוץ יגור התקיימה הרצאה על התפתחות הכרתו של התינוק. נשאלו שאלות רבות והתפתחה שיחה רבת־משתתפים. קורצ’אק הדגיש את הנסיון שנצטבר בקיבוץ כיתרון גדול לאם הצעירה הנבוכה, שניתן לה ללמוד מחברותיה הוותיקות. כמו־כן שיבח את הפיקוח הרפואי המרוכז על ידי רופא קבוע. ההרצאה נישאה ברוסית ותורגמה לעברית.⁶⁰ ההרצאה בנען (אז – נענה) נערכה בצריף ישן מואפל, כאשר דבריו של קורצ’אק עוברים תרגום כפול מפולנית לרוסית ומרוסית לעברית. המתרגמת היתה כסניה. בנען היה אז רק חדר־תינוקות, שלמחרת היום ביקר בו קורצ’אק עם כּסֶניה ועם מלווהו דוד שמחוני.⁶¹

סמוך לסיום ביקורו השני בארץ נפגש עם קורצ’אק ידידו הצעיר משה זרטל (אז זילברטל) ועשה אתו כמה ימים בדרכי הארץ. הערות והערכות אחדות של זרטל מאותה פגישה, שרשמם באוהלי צבא בנכר בשנת 1944, מהוות ודאי עדות חשובה להלכי־רוחו של קורצ’אק באותו ביקור: "בצמא שתה כל דבר ממציאותה של ארץ־ישראל, התפעל מנופה, משפתה; אהב את תכלת הים בצהרים ואת אור הכוכבים בלילה. כששמעתי מפיו דברי התפעלות אלה, שהיו לפרקים תמימים ומוזרים בעיני (וכי לא ראה את האפרוריות של היום־יום, את קשיי ההגשמה?) – ידעתי, כי מעל לכל רצה לאהוב מאת הארץ, רצה לדבוק בה – – – דמיון יוצר השתלב אצלו עם ריאליזם נוקב. הוא ביקש בארץ את הוד קדמותה ואת הישגי ההתיישבות החדשה גם יחד – – – הוא ראה את הארץ כמשורר והוגה דעות – – – בלבו פעמה אמונה שכאן אפשר לקיים ולממש את אשר נמנע מלבצעו בעולם הרחב, כאן יפסעו חירותו של הילד ושוויונו את ".⁶²

ואמנם מה שהפליא ביותר את קורצ’אק בארץ החדשה היתה בעיית חינוך הילד, שראה בו אפשרויות ללא־גבול לתמורה בגזע האדם הנולד פה ובחידוש דמותו. עשרות שנים חינך ילדים יהודים בפולין ואף בילה אתם חודשי־קיץ רבים בקייטנות, בחיק הטבע; והנה גילה כי כאן –

“אחרת הליכתם של ילדים על אדמת סלעים: מציגים כף רגלם בשני מקצבים – תחילה מנסים באצבעות הכפות, אם פני האדמה ישרים, ורק אחר כך כל כף־הרגל ופסיעה קדימה. יש לא־יוצלח וקטן ומתהפך – – – מתרומם בעמל, מזדקף, מביט למטה – – – מתחיל מבין מה פירוש שכיבה ועמידה – – – ילד החוקר את עמל החיים – – – אין רץ להגיש לו עזרה לא־חכמה – – – מביטים כיצד הוא נאבק בעמל החיים. לומדים להיות מבוגרים”.⁶³

ילדי כפר!

זוהי הדמוּת שאליה נכסף. זהו ילד הכפר הפולני יֶנדרֶק הנתקל ברגבי אדמה, במכשולים על כל צעד ושעל, נופל וקם ולומד להתגבר בכוחות עצמו, לגדול ולהיות עצמאי – הילד שכה היטיב להביא את דמותו ב“כיצד לאהוב ילדים”.⁶⁴

כאן, בארץ־ישראל דאז, גילה דבר נוסף שהיה קרוב מאוד לנטיותיו, שאהבו בכל לבו: אדמה, טבע ועבודה. “ארץ־ישראל היא קודם כל הכפר, בו העתיד והתעלומה, לכן רציתי קודם כל להכירו, אותו וקשייו ודרכיו”.⁶⁵ הוא לא מצא בארץ־ישראל את הריצה אחר הדיפלומות, שהיתה נפוצה כל־כך אצל יהודי פולין. היתה זאת, בשנות השלושים, בשורה גדולה בשבילו.

בזהירות, בשיקול רב ובהסתכלות מעמיקה מנסה קורצ’אק לגלות את מקורות הכוח היוצר והמתסיס של הארץ הזאת. הוא מוצא אותם ברב־גוניותה, בניגודים ובהפכים שבנופה, באקלימה ובתולדותיה:

– ארץ המישור וההר, שהריה יש בהם נוחים וממוזגים, אך גם קודרים ומאיימים.

– ארץ המדבר והים. – ארץ הרוחות הקרירות והטובות, אך גם רוחות חמסין לוהטות. – ארץ של שמים בהירים ביום וזרועי־כוכבים זוהרים בלילות.

ומכאן – לאמונות ודעות. בראש וראשונה – ספר־הספרים (בתרגום פולני), שהביאו מביתו ושולי עמודיו, לפי עדויות שונות, מלאים הערות וציונים. אך לא רק משה ולא רק הנביאים. הוא שואל ומתעניין גם בחכמי הנסתר, חוזי חזיונות, סגפנים ומקובלים. מתהלך בסימטאות ירושלים ואף לטבריה הגיע. נפגש עם נזירים נוצרים, רצה להכיר את מסתרי כת הבאהאיים וחיפש כאן גם את עקבות ישו. בין הספרים המצויים על שולחנו ובשוליהם סימוני־עפרונו: “ארץ־ישראל בתקופת ישו” ו“ילדותו של ישו”.⁶⁶ הספר הראשון עוסק בתקופת ישו בארץ־ישראל: הקבוצות האתניות בארץ, היהודים, חיי חברה ותרבות והשפעתו של ישו על החיים הדתיים, הרוחניים והמוסריים. הספר השני עוסק בבעיות פילוסופיות, דתיות ומיסטיות. ייתכן שרצה להבין על רקע הארץ את מקורות הבשורה, שישו ביקש להביא לעולם, אך קיימת גם גירסה שחיפש באקלימה ובנופה של ארץ־ישראל השראה לכתוב משהו על חיי ישו.⁶⁷

באחד ממכתביה כותבה סטאֶפה, שלאחר שובו מביקורו השני בארץ התפלא קורצ’אק בעצמו על מספר המקומות הרב שהצליח לבקרם במשך ששת השבועות ששהה בארץ. תמיד נהג להוסיף: “מכל סיור שלי חזרתי לעין־חרוד כמו לביתי,?” ⁶⁸

קורצ’אק אהב את עין־חרוד. היא הפכה כמעט שלו. עם בואו לביקורו השני בארץ, לאחר שלא ראה אותה שנתיים, הוא כותב: “התאמצות כבירה ותוצאות כבירות. רק שנתיים וכמעט שלא הכרתיה… את עין־חרוד שלי. כתינוק שהפך עלם. ומה להגיד על הקיבוצים הצעירים? זו ההתעשרות במים, בעצים, בבניינים וזו ההתאמה הפנימית, פאתוס־פלאים בהם. בידינו שלנו עצמן. כל פרט קטן משמח – – – אנשים משונים, המקרבים ומשתפים אליהם את זולתם, בעת שכל האחרים משסים ומפרידים. גאולה. עליה”.⁶⁹

ניתן לומר שגם עין־חרוד הושפעה רבות מקורצ’אק. מחקר קטן על השפעת יאנוש קורצ’אק וסטאֶפה וילצ’ינסקה על ילדי עין־חרוד נערך בשנת 1977 על ידי עדה הגרי ⁷⁰, שעבדה במחיצתו של קורצ’אק בווארשה. שיחותיה עם שני חברים ותיקים ושמונה חברים שהיו אז ילדים וכיום הם כבר כבני חמישים – אכן מעידות על השפעה זו. הזכרונות אמנם מטושטשים לעתים, אך בלב כולם שמורה פינה חמה לדמותו. בדרך כלל מצא קורצ’אק, למרות אי־ידיעתו את השפה, קשר לילדים על פי דרכו המיוחדת. הם התרגלו לנוכחותו וחיבבו אותו. נוהג היה להשתתף בטיולים וישן בין הילדים⁷¹

קורצ’אק לא התעלם מבעיית זרוּתה של הארץ לגביו: שפה זרה, נימוסים אחרים, פרידה מטבע קרוב ומאנשיו, יחס אחר לאלוהים ולמוסר. יש אפילו אורן, אך אחר, קליפה ומחטים זרים.

"הכל זר עד יאוש!

שוחחתי עם יער ארצישראלי גדול בטיול־בוקר בודד ורב־שעות – לא השכלנו להבין זה את זה".

הזקנים:

– “לו יכולתי פעם אחת לפני מותי לאכול קערית פטלים…”

– “מה ארץ היא זאת – – – שילד יהודי לא ידע לדבר יידיש. אל ידבר, אך ידע”.

– “עולם אחר פה, אך הרי ילדי”.⁷²

כיצד להתגבר על הזרות החוצצת, כיצד לבוא לכלל הבנה?

את הפתרון ינסה לחפש דרך הילד. בהמשך הזמן יכתוב את המבוא לסיפור, “דת הילד”.

ח

במסע השני לארץ־ישראל למד קורצ’אק דברים שלא הספיק להכירם במסעו הראשון. בארץ־ישראל של 1936 ראה במו עיניו את המאבקים בין ערבים ליהודים – מאורעות תרצ“ו – שהיו מכוונים בעיקר לסגירת שערי הארץ בפני היהודים; לעומתם ראה את הגלים המתפרצים של יהודים מאוכזבים ומיואשים שהגיעו לארץ המדברית־למחצה, ארץ התנ”ך החרבה שנתגלתה להם כמקום היחידי שיש בו סיכוי לפתרון הטראגדיה של האדם היהודי, אשר הקרקע נשמטה תחת רגליו באירופה. פתאום ניצבה גם לפניו שאלת גורל ילדיו בפולין. הוא חזר לשם עם רעיונות חדשים על הארץ ועל ילדיו. אלה יהוו נושא לקשרי המכתבים שלו עם ידידים וחברים בארץ־ישראל ולמגעיו עם שליחים מהארץ ואנשי התנועות החלוציות בווארשה.

אך חודשים ספורים לאחר שובו מביקורו השני בארץ ניחתו עליו שתי מהלומות בזו אחר זו: בגסות ובפתאומיות נשללה ממנו הזכות לשדר בראדיו ובפתאומיות דומה ממש, לאחר שיחה סוערת, נותק שיתוף הפעולה שלו עם מארינה פאלסקה ועם המוסד לילדים פולנים “ביתנו” שבביאֶלאני.

להשמעת “שיחות הראדיו הזעירות” לילדים ועל ילדים בראדיו הפולני הוזמן קורצ’אק עוד בשנת 1935. שיחות אלו היכו גלים רחבים בציבור הפולני והביאו לבעל התוכנית פרסום רב. מעריכים את מספר המאזינים לתוכנית זו בכחצי מיליון.⁷³

אך בעיות לא חסרו. בעל השידור הוצג בשם “הדוקטור הזקן”. לשונו הפולנית הנדירה בייחודה ובעושר ניביה סיקרנה את המאזינים ורבו הניחושים ביחס לזהותו. אך “הדוקטור הזקן” נשאר באלמוניותו ואף לא פעם אחת ניתן על ידי הראדיו רמז כלשהו בדבר אישיותו ומעמדו. שם ספרותי הוא דבר מקובל (לבעל השיחות היה, כידוע, שם כזה שאף יצאו לו מוניטין בכל פולין) ועל כך אין מקשים. אך כאן היתה כוונה ברורה ואין לקבל – למשל – הסבר כגון: “קראו לו ‘הדוקטור הזקן’, שכן כך קרא לעצמו. השם ‘זקן’ שיקף את הכבוד שרחשו לו, אף־על־פי שהיה מטעה מבחינת גילו האמיתי באותן השנים. על ספריו – ‘ילד הטרקלין’, ‘מושקים, יוסקים, שרולים’, ‘המלך מתיא’ – כבר התחנכו אז דורות, לכן ניתן היה לקרוא לו ‘זקן’”.⁷⁴

האמת היא, שחניכיו ועמיתיו נהגו לקרוא לו “פאן דוקטור” (“אדון דוקטור”). אמנם קיימת סברה שהשם “הדוקטור הזקן” היה חביב עליו משום יחסו המיוחד לענין ה“זיקנה” ו“הזקן” שהיה נוהג להצמיד אותם אישית להזדקנותו הוא (עם געגועים כלל וכלל לא מוסתרים ל“כאשר אשוב ואהיה קטן”). ידוע שבשנת 1928 הוא כבר מתאונן "פחות מדי

נשארו לי חיים",⁷⁵ והוא אז רק בן 50. היה מרבה להזכיר עייפות, זיקנה או את האימרה המקובלת בפי העם “זיקנה – לא שמחה”, ואחרון אחרון – המסה הספרותית המופלאה שלו “בדידות הזיקנה”.⁷⁶ אך גם אם נקבל את הסבָרה של יחסו לשם זה ולמקורו אין בכך שום תשובה לשמירה הקפדנית על אלמוניותו של בעל השיחות – יאנוש קורצ’אק.

את התשובות על כך אנו מוצאים אצל האנה מורדקוביץ־אולצ’אקובה: “בתוכניות ולפני השיחות הודיעו: הדוקטור הזקן. לא נודעו שמו ומעשיו. מדוע? מדוע הסכים קורצ’אק לפעולה אלמונית זו? – – – הסופר והמחנך הנודע, הידוע לכל בכינויו הפולני יאנוש קורצ’אק לא רשאי היה להתגלות, ורק בהיחבא הורשה לדבר אל האוזניים ואל הלבבות. – – – כבר אז הבין, כי תוך שנאה גדושה, במערבולת התאוות, לא יעלה בידיו לעבור את השוּניות השטוחות של המכשולים האנטישמיים, אלא אם כן ייחבא בצל – – – בגליונות עיתון־הראדיו ‘אנטנה’ נדפסו אמנם שלושה פלייטונים שלו – – – העורך, שראיין את הדוקטור הזקן לא הזכיר כלל את שמו, פעולתו ואישיותו של המרצה המופלא, ומסר רק את השקפותיו על הראדיו – – – כיהודי ואפוטרופוס של ילדים יהודים הוחרם, ושמו ודיוקנו ניטלו ממנו”.⁷⁷

מספר יאן פיוטרובסקי, עורכו של “אנטנה”, עיתון הראדיו דאז: בשנת 1938 קיבל רשות מקורצ’אק לפרסם את שלוש הבדידויות: בדידות הילד, בדידות הנעורים ובדידות הזיקנה. ב“אנטנה” מס' 17, משנת 1938, הוא מביע את המשאלה לשמוע את הדוקטור שוב במיקרופון. הדברים היו מופנים, בעצם, למדור התוכניות של הנהלת הראדיו הפולני, לבל תישמע זו לאו.נ.ר. (ארגון הנוער הקיצוני, שהכריז על חרם ופרעות ביהודים), שלא יכלו לסלוח לקורצ’אק את מוצאו הבלתי ארי.

בגליון מס' 9 של “אנטנה” (משנת 1939?) פירסם העורך הודעה: “מתוך רצון לשמור את השיחות של ‘הדוקטור הזקן’, בעלות הערך הספרותי והחינוכי, תיגש הוצאת הראדיו להוציא לאור בספר מבחר מן השיחות. אך לצערנו – מסיים פיוטרובסקי – גברו עלינו השפעות האו.נ.ר. שכן למחרת הופעת ההודעה קיבלתי מההנהלה הראשית של הראדיו הודעה רשמית ומוקלטת האוסרת את הדפסת השיחות של ‘הדוקטור הזקן’ ב’אנטנה' ואת פרסום הספר”.⁷⁸

על המצבים השונים שנוצרו עקב היחס אליו כיהודי סיפר קורצ’אק לזרטל: בדרך כלל הושמעו שיחותיו בימים קבועים בשבוע. פעם יצא כך ששיחתו צריכה היתה להתקיים דווקא ביום שבו חל חג־המולד. לא יכלו להשלים עם כך שיהודי ידבר ביום כזה בראדיו הפולני, ומבלי להודיע לו מראש דחו את מועד השידור ליום אחר, יום חול. קורצ’אק לא השלים עם התנהגות שרירותית זו והודיע להם על ביטול החוזה, אך ההנהלה כלל לא טרחה לשדלו שיחזור בו מהודעתו.

בפעם אחרת, למחרת מותו של פילסודסקי, כשכל פולין עטפה אבל וכבר התחילה להתרקם האגדה עליו, “הרשה” לעצמו קורצ’אק (שהעריך אותו מאוד) להכין שיחה בשם “הפולני בוכה”, ותוכנה: פעמיים בחייו בכה המארשאל – כאשר הצבא הפולני, שהיה בלבוב, קרא קריאה נואשת לעזרה והמצביא קצרה ידו להושיע, ופעם שניה כאשר סוסתו הערמונית, ידידת חייו, נפלה בקרב. הקו האנושי שרצה קורצ’אק להעניק למארשאל העליב את הקבוצה השחצנית שראתה בכך המעטת דמותו של פילסודסקי. בעימות החריף בינו לבין בעלי השררה התערבה אלמנתו, אלכסנדרה פילסודסקה, שהכירה את קורצ’אק והעריכה אותו, והיא פסקה לזכותו.⁷⁹

אשר לניתוקו של קורצ’אק מ“ביתנו”, לאמור משיתוף פעולה עם מארינה פאלסקה – היה כבר רקע קודם לחילוקי דעות. כבר בראשית שנות השלושים שינתה פאלסקה את דרך העבודה ב“ביתנו”, בפתחה את המוסד לפעילות משותפת עם ילדי איזור ביאֶלאני, שבו שכן. אך אין ודאות שגם פה לא פעלו באותן השנים גורמים שונים שקופת המוסד היתה תלויה בהם ושתחת לחצם מצא קורצ’אק את עצמו מבודד מיתר חברי ההנהלה.

נוסף לזאת, חילוקי־דעות בין השניים לא חסרו גם בתחומים אחרים והיחסים ביניהם היו אמביוואלנטיים למדי: מצד אחד – הערכה הדדית ומצד שני – ניגודים, שככל שעלו על פני השטח גרמו לחיכוכים.

פאלסקה – בעלת ההשקפות הראדיקאליות־שמאליות, שעברה בתקופת הצאר קורס של פעילות מפלגתית, מאסר וגירוש, היתה אתיאיסטית מבהקת. לאחר שהתאלמנה ושיכלה את בתהּ היחידה התמסרה לפעולה חינוכית, אך המשיכה לשמור בצורה דוגמאטית על כל עקרונותיה המפלגתיים, ללא פשרה, מה שהוביל אותה לעתים ליחסים טראגיים עם אנשים קרובים, עד לניתוק קשרים. כך, למשל, ניתקה את קשריה עם אמה על רקע השקפה דתית. ידוע גם המקרה המוזר של הימנעותה מלהשתתף בהלוויית בעלה הרופא – ליאון פאלסקי, אף הוא סוציאליסט, איש מחתרת ואתיאיסט, שתושבי העיירה וולוז’ין שבליטא – מתוך הערצה לרופאם המסור והאהוד, שנפל קורבן למחלת הטיפוס בעת טיפולו בהם – ערכו לו הלוויה דתית רבת־עם שבה נטלו חלק הכומר הקאתולי, הפראבוסלאבי ואף הרב היהודי.⁸⁰

בענין מקומה של הדת בבית־הילדים היו דעותיהם של קורצ’אק ופאלסקה חלוקות. קורצ’אק סבור היה שדווקא ילד יתום, או ילד במוסד, החסר אהבת הורים, חייב למצוא לו מקום להסיח את צערו בבדידות של תפילה. בשלבי הקמת הבנין ל“ביתנו”, כאשר דובר על הקצאת מקום לתפילה, נתגלתה מחלוקת בין השניים, שניצחה בה פאלסקה.⁸¹

אין אנו יודעים פרטים רבים על הישיבה הסוערת שלאחריה נותקו הקשרים בין קורצ’אק לבין פאלסקה, אך שניהם עברו את המשבר הזה קשה מאוד ומילאו פיהם מים בנושא זה. פאלסקה עשתה רבות כדי להתפייס וכמעט הצליחה בכך, אך בינתיים פרצה המלחמה.

הניתוק מ“ביתנו” ומפאלסקה היה, מבחינה מסויימת, מכה קשה לקורצ’אק עוד יותר מסילוקו מהראדיו וזאת מכמה סיבות:

א. נתערערו ידידות ושיתוף־פעולה של שש־עשרה שנה עם מחנכת בעלת שיעור־קומה, שהיתה ראשונה לבצע הלכה למעשה את תורת קורצ’אק במוסד נוסף לבית־היתומים וספרה “ביתנו” היה הראשון להביא אל הספרות הפדאגוגית הפולנית את סיכומי נסיונה המעשי של תורה זו, על כל פרטיה ודקדוקיה.⁸²

ב. הקיץ הקץ על רעיון שקורצ’אק חלם עליו עשרות בשנים: אפשרות חינוך גם של ילדים פולנים, בתקווה להגיע במשך השנים לשיתוף־פעולה מלא בין ילדים פולנים ויהודים – נסיון שבראשית דרכו זכה גם להצלחות מסויימות (קייטנות משותפות).⁸³

ג. גבר בידודו – חוג ידידיו הפולנים הצטמצם יותר ויותר.

ט

מבלי להמעיט בהשפעת שתי ההדחות עליו, לא התייחס אליהן קורצ’אק כאל כשלון אישי בלבד. הוא ראה בהן אות מאיים לבאות: מפלתו של רעיון האחווה וחירות־המחשבה, הטומנת בחובה סכנות הרות־אסון לפולין וליהודיה, העלולים להיות ראשוני קרבנותיהן.

כל כוחות ההרס החבויים של אי־סובלנות, שנאה וגזענות החלו לעלות על פני השטח. מי שנמצא באותן השנים במחיצתו של קורצ’אק או נפגש אתו, הבחין כיצד הוא מתייסר בתופעות אלו יום־יום ממש כבמחלה קשה.

יורשי פילסודסקי התקשו למלא את החלל שנוצר לאחר מותו על־ידי אישיות בשיעור קומתו וחיפשו דרך כיצד לבלום את עליית ה“אנדציה” שנישאה יותר ויותר על גלי תוכניתה האנטישמית.

אימוץ תוכנית דומה לזו, שתמשוך המונים, על ידי יורשי המארשאל, לא היווה בשבילם קושי מיוחד. הם שיוו לה רק צורה יותר מעודנת: צמצום השפעת היהודים בחיי הכלכלה, החברה והתרבות של פולין, בדרך מתונה – ללא אלימות. כך להלכה. אך לאט־לאט ניטשטשו ההבדלים ו“המתינות” נתנה את אותותיה כבר בשנת 1936, שבה התחוללו פרעות ביהודים בששים ישובים. מדובר, כמובן, במקרים חמורים שהגיעו לעתונות – שכן בגליל ביאליסטוק בלבד היו באותה שנה 348 מקרים של פגיעה ביהודים, על פי הודאת ראש הממשלה עצמו בסיים.⁸⁴ בדצמבר אותה שנה הצהיר סוף־סוף ראש הממשלה סלאדקובסקי שכל פורעי הפרעות ביהודים נענשים וייענשו גם להבא בכל חומר הדין, אך הצדק החברתי מחייב לקדם בברכה את האיכרים היוצאים מהכפר הפולני המאוכלס יתר־על־המידה לעיירה ולעיר לחפש את פרנסתם ביושר. כל אלימות אסורה, אך מאבק כלכלי “אדרבא”.

דחיקת רגלי היהודים מפרנסותיהם על ידי שוד רכוש ופגיעה בנפש, שקיבלה למעשה את אישורה המלא מפי ראש הממשלה מעל במת הסיים, פירושה האמיתי היה שלילת עצם קיומם של היהודים בפולין.

בדרך זו הלכה גם יורשתה של ה“סאנאציה” – “המחנה לאיחוד לאומי” – מפלגת אוז"ון, שהוקמה בפברואר 1937. יחסה של מפלגה זו לבעיה היהודית נוסח בערך כך: היא שוללת כל פעולה אלימה אנטי ־יהודית, אך מקבלת בהבנה את יצר הקיום העצמי התרבותי כמו את “הדחף הטבעי של החברה הפולנית לעצמאות כלכלית…”⁸⁵ ניסוח זהיר, אך קו פוליטי שלא בישר טובות ליהודים.

אגב, חידוש נוסף לגבי מפלגת ה“סאנאציה”: האוז“ון ראתה את עצמה כמפלגה פוליטית לאומית, ולא קיבלה לשורותיה יהודים. לפי נוסח אחד נענו יהודים מתבוללים בענין קבלתם לאוז”ון בתשובה: תוכלו להשתייך לאוז"ון כשם שפולנים יכולים להשתייך להסתדרות הציונית…⁸⁶

נוסח שני: יתקבלו אזרחים פולנים ממוצא יהודי שנטלו חלק במלחמת העצמאות של פולין ⁸⁷ ורואים עצמם מבחינה לאומית כפולנים. אלה שנטלו חלק במלחמה ורואים עצמם כיהודים – לא יתקבלו. האנדקים ראו עמדה זו כפשרנית או חצויה, השמאל – כאנטי־דמוקראטית וה“רובוטניק” – עתונה של פ.פ.ס. – כגישה אנדקית טיפוסית.⁸⁸

ניתן להגיד שבדרך כלל נקלטה האידיאולוגיה האנטישמית בלבושה הגזעני “ללא קשיים” וצמיחתה היתה מהירה. תוך זמן קצר מצאה את ביטויה בכל שטחי החיים במדינה ובמוסדותיה. מעל במת הסיים ⁸⁹ נתגלגלו הדברים לעיתונות ומשם לרחוב והגיעו לכל עיר ועיירה נידחת. במוסדות הפארלאמנטאריים ובשלטון התמקדה השאלה היהודית מסביב לחיפוש דרכים לפתרון ראדיקאלי: הגבלות בדרך החוק שיקשו על חייהם ויעמידום בפני הברירה האחת והיחידה – הגירה.

תוכנית ההגירה הפכה באותם ימים ליסוד עיקרי במדיניות ובדעת־הקהל הפולנית לגבי היהודים (ללא הבדל מפלגה). הבעיה היהודית, על פי יוזמתו של שר החוץ דאז (יוזף בק), הוצאה מכלל בעיותיה הפנימיות של מדינת פולין והוצגה על ידו כבעיית־חוץ בינלאומית בחבר הלאומים ומעל במות בינלאומיות אחרות. הסיסמה של מיליון יהודים מיותרים בפולין הפכה לפופולארית מאוד והביאה גם להקמת ועדה מיוחדת לבחינת מקום התיישבות ליהודים, בנוסף לארץ־ישראל, במאדאגאסקאר. המסקנות היו שליליות.

למען האמת נתקנאה ממשלת פולין דאז בהצלחות שכנתה ממערב, שהודות ל“טיפולה הנמרץ” זכתה להיפטר מרבים מיהודיה. בענין זה נתקיימו מגעים בין שתי הממשלות גם בתקופה שהיחסים ביניהן כבר התחדדו והאיום הגרמני על פולין עמד על סף משבר.

גרמניה הנאצית, על מנגנון התעמולה המשוכלל שלה, ידעה להעריך את כוחה של האנטישמיות כנשק פוליטי. היא השתמשה בו לכמה מטרות: לעורר מהומות בין קבוצות אתניות שונות, להרדים את עירנותן של מדינות לסכנה האמיתית הצפויה להן מתוכנית הכיבושים של גרמניה, להכין על ידי טיפוח רגשי־שנאה וניגודים את המנגנון, שיסייע לנאצים לבצע את תוכניותיהם בתחומי הכיבוש, בבוא היום.

פתיון זה, בעטיפה של אנטישמיות גזענית, נזרק לפולין ומנהיגותה בלעה אותו בתיאבון.

ההתרחשויות בפולין באותה תקופה, שקצת מן הקצת מהם העלינו לעיל, היוו לגבי קורצ’אק טראגדיה כפולה. הוא ידע שגורלו – גורל יהודי הוא, אך זיקתו לפולין היתה נטועה בו עמוק. על תרבותה התחנך וחינך.

גם רגשי־הצדק ואהבת־האדם הטבועים בו עמוק לא השלימו עם מה שחזו עיניו.

מלא היה חרדה לשלימותה ולגורלה, ולשלום בני עמו.

י.

על הלכי הרוח של קורצ’אק בשלוש השנים האחרונות שקדמו למלחמה – תקופת הדחתו והתגברות האנטישמיות בפולין, אנו למדים ממכתביו, ממכתבי סטאֶפה ומרשימות של ידידים שנפגשו אתו באותם הימים.

פחות מחצי שנה לאחר שובו מביקורו השני בארץ־ישראל התחיל מרגיש בבדידותו המתעצמת והולכת מיום ליום. “אני מונה לא את הימים, אלא גם את השעות העוברות”.⁹⁰ הוא חונק בו את האמיתות, שאסור להביען בקול רם. אולי בארץ־ישראל, שהיא לא כארץ המובטחת, יעלן מחדש. על עצמו ועל בית־היתומים אינו רוצה לכתוב – “לא שמח”.⁹¹ הוא מודה שהוא שרוי בדכאון ומטרה אחת לפניו: לעלות ירושלימה, ללמוד עברית ואולי אחר כך לקיבוץ. לא יוכל שאת “לאורך ימים את מצב אי־הביטחה עתה”.⁹² בצורה מוחלטת הוא מודיע על כך גם לדוד שמחוני ולקרובים לו בעין־חרוד: “ראיתי כחובתי לכתוב לאלה, שידיהם לחצתי לראשונה בארץ המיוחדת הזאת של העם המיוחד”. ובמכתב נוסף: “– – – מאוד נחוצים לי כּוכביכם וילדיכם”.⁹³

במכתב ארוך יותר מנסה קורצ’אק להסביר את מצבו למשה זרטל: הוא חוזר על החלטתו לעלות ירושלימה ללמוד את הלשון, ואחר כך לאשר יקראוהו. “לפי שעה ניתקתי פה את כל החוטים, נשאר קומץ אוהדים – – – היום בפולין לא יכולתי להיות אלא צרכן בלבד – – – אולי ירושלים תתן בי כוח. – – – על אף הכל אני מאמין בעתיד: של האנושות, היהודים, ארץ־ישראל – – – לא את עצמי אני מבקש להציל, אלא את מחשבתי”. לפי שעה אין הוא מבקש אלא לשבת כבר “בחדר קטן וצר – – – בירושלים, לפני תנ”ך, ספרי לימוד, מילון עברי, נייר, עפרון… שאוכל להגיד: דף חדש, – פרק אחרון". ובמכתב נוסף: הוא מקווה שהתקופה מפעפעת־הרעל תחלוף, שהרי “היוסקים והיאשקים ⁹⁴ קרובים לי במידה אחת. גם פה וגם שם כל כך הרבה גילויי אדם יפים, אצילים, שנרמסו לתוך הבוץ. על שום מה?”⁹⁵ כך ב־1937. ואילו שנתיים לאחר־מכן, באחד המכתבים, הוא כותב אפילו בקנאה מוסתרת – על הילדים הגדלים בארץ־ישראל “כדי לתפוס מקומותיהם, הכל לפי ערכם; כי הגרוע ביותר לא יירק בפניו של הטוב שבהם משום שהוא יהודי; ואילו כאן צר ביותר על הטובים ביותר: מה צפוי להם?”⁹⁶

ובאחד ממכתביו האחרונים – תיאור של מסיבת פרידה בקייטנת־ילדים אי־שם ביער בפולין – “ביום הראשון התגרו בהם שני שיכורים: ‘תן אקדח – קרא להיטלר’… עיניים גדולות, התרוצצות רבה ועקבות צעדים קטנים בחול. – מה אחר כך? – סיפור שלכם בארץ־ישראל אינו צריך לשאול שאלה זו: אתם יודעים”.⁹⁷

בשני מכתבים שנכתבו בזה אחר זה בהפרש של מספר שבועות, בינואר או פברואר 1938, מספרת סטאֶפה, שעמדה לעלות לארץ, את הדברים הבאים: “בכלל קשה לי להשאיר פה את הדוקטור. לו היה בעל אופי אחר הרי הסוכנות היהודית, שהוא סגן־חבר במועצה שלה, היתה נותנת לו חלקת־קרקע במושב כלשהו בארץ־ישראל ולמרות אי ידיעת השפה היה מסתדר ומסתגל. אני יודעת שהוא רוצה בזה, הגם שיש לו אלפי היסוסים מובנים. אני שוברת לי את הראש, כיצד והיכן לסדרו. אולי לו היו מציעים לו משהו מתאים בעיר, היה גם כן מסכים ללא התנגדות, שכן כעת הוא לגמרי פאסיבי”.

במכתב השני: “הדוקטור שרוי בדכאון ובדכדוך כזה ששום דבר לא איכפת לו. תארי לך, שרצה כבר בחודש זה לנסוע לירושלים. אל תספרי לשום אדם, שכן אנשים שאינם מכירים אותו עלולים לתת לכך פירושים לא מתאימים ולא נכונים. לי דווקא נראה הדבר שהוא רוצה לגור בירושלים ולא בקיבוץ. אני מתכוונת מבחינת האקלים וכן מבחינת התנאים בקיבוץ. בכלל הוא מייגע כעת את עצמו וגם אחרים – – – חבל לי רק שבית־היתומים האהוב שלנו עלול להישאר כבר מיד בלי שני האנשים שניהלו אותו. אך ‘גם אם אנו נחדל – היער יגדל’”.⁹⁸

רשמים מפגישתו עם יאנוש קורצ’אק ומן האווירה שבה הוא חי באותן השנים אנו מוצאים אצל יצחק יציב ⁹⁹, שהיה עורך “דבר לילדים” והכיר את קורצ’אק בביקורו במערכת העיתון בעת מסעו השני בארץ.

כאשר ביקר יציב בשנת 1937 בעיר הולדתו פלונסק, ראה במודעות־קיר שקורצ’אק עומד להרצות לפני ילדים על רשמיו מארץ־ישראל ולאחר מכן הרצאה שניה – להורים. הוא החליט לבקרו במלון ומצאו עייף, ואף על פי כן התפתחה ביניהם שיחה ערה, שבה סיפר לו קורצ’אק אל הספיקות המכרסמים בלבו ועל הקשיים בעבודתו, כאשר האמונה באדם דועכת והולכת ואגב כך סיפר לו גם כמה וכמה זוטות מחיי יום־יום, שבהם נתקל בשל היותו זקן יהודי. למחרת היום, בנסיעתם ברכבת לווארשה, הגיעה לאוזנם שיחת אנשי־צבא ואיכרים (ללא שום כוונת קנטור), שנושאה: כיצד היטלר עושה ביהודים. קורצ’אק ישב מבוייש, בעיניים מושפלות, והיה מאושר כאשר חבר־נוגנים שנכנס לקרון הנעים לקהל הנוסעים בזמרה ונגינה עממית (בעומק לבו חשש, שמא יפתחו בשיר־נאצה נגד יהודים – והיה מאושר שנתבדה).¹⁰⁰

מספר זרבבל גלעד ¹⁰¹, כיצד פגש את קורצ’אק באחד מימי הסתיו של 1938 ברחובות־היהודים של וארשה, שעמד בהם חום כבד ובאויר – צווחות הרוכלים הסובבים עם עגלות־יד עמוסות תפוחים מרקיבים, כשהילדים מנסים לשים עין בשוטר האורב בפינת הרחוב…

"קורצ’אק ביקשני ללוותו אל ה’מוסד' – אל בית היתומים שלו. – – – במפנה הדרך, בקרן רחוב מוצף זהב שלכת, על כתלי בנין רם, התנוססה כרזה גדולה ססגונית, מתנוצצת בלחותה, מטאטא גמלוני ושחור מצויר לארכו של הגליון ואותיות אדומות מצווחות: ‘יהודים לגיטו!’

הדוקטור נרעד למראה. רק עכשיו השגחתי כמה האפירו פניו בימי הקיץ ואיזו עצבות בעיניו. נתעכב שעה קלה, בשתיקה, ליד הכרזה. כשהתרחקנו משם, אמר: ‘שוטים מטופשים, את נפשם הם קובעים, את מדינתם עוכרים!’ – – – החריש. צעד במזורז, אך גבו כפוף כלשהו ועיניו כמו ניטל זהרן… כעבור שעה ארוכה, המשיך: ‘לא טוב ידידי, לא טוב. בא אני ממעון הפליטים שנמלטו מצ’כיה, שגורשו מגרמניה. ידידי, צלם האדם הולך ונמחק…’ פתאום נפנה אלי בתנועה חדה, שם ידו על כתפי והטיל ישר אל פני: 'האדמה רועדת. זהו!' ונשתתק.

כשהגענו למוסד ונכנסנו אל בין כתלי הבית, קידמה אותנו תרועה בהירה של מצהלות ילדים – התרועה הרגילה עם הופעת הדוקטור האהוב. פניו אורו. רק בזויות הפה נרטטו קמטים סמויים. אולם דיבורו – כתמיד, בין ילדים –עליז, רענן. – – – כשנפרדנו אמר: ‘סתיו יפה אצלנו השנה, בפולין, סתיו כזה אפילו בארץ־ישראל לא תמצא, באמת! אך לו יכולתי להעלות לשם את כל הטפליה הזו שלי הייתי מאושר!’"¹⁰²

יא

שתי נסיעותיו לארץ, ההתפתחויות בפולין ורצונו העז של קורצ’אק לעזוב את בית־היתומים על מנת לעלות ארצה – העמידו אותו בפני מבחנים קשים מאוד. אך בכל המשברים שעברו עליו לא מסוגל היה לראות את עצמו כמסיר מעליו את האחריות לשלום הילדים ולשלימות המוסד – בית־היתומים. ובכך לא חלו שינויים במשך כל תקופת שנות השלושים. הדים חזקים לכך אנו מוצאים בחוברת המקיפה למלאת חצי יובל שנים לחברת “עזרת יתומים” (1933), בדין וחשבון הסטינוגראפי מן האסיפה החגיגית באותה שנה ובדינים וחשבונות השנתיים שהיו מתפרסמים, כבשנים קודמות, עד פרוץ מלחמת העולם השניה. כל דו"ח לווה במבוא של קורצ’אק או ברשימה אקטואלית, לעתים בצורה עניינית־מעשית ולעתים בצורה חופשית־ספרותית, אך תמיד – בהבלטת שתי נקודות עיקריות: הדאגה לקיום בית־היתומים והדאגה לילד היתום ולעתידו.

החוברת למחצית היובל¹⁰³ היא אחת התעודות החשובות ביותר לתולדות בית־היתומים ולסדרי פועלתו; עם זאת היא גם נותנת תמונה של שכבה נכבדה ביהדות וארשה דאז (אולי ה“עלית” שלה), המאופיינת על ידי רוחב־לבה וידה הפתוחה לאחד המפעלים הסוציאליים היפים והחשובים ביותר שהקימה וארשה היהודית. פרסומו של מוסד זה חרג מעבר לתחומי פולין דאז. מצויות בה רשימות של 700 תורמים קבועים, 75 רופאים, שהתחייבו להגיש עזרה רפואית לילדים ללא תמורה כספית (ואף קיימו התחייבותם) ועשרות שמות של עסקני ציבור בוועדות שונות של המוסד.

אין לנו כל ספק שהשתתפות נדיבה זו בנשיאה בעול בית־היתומים מוכיחה גם מה רב היה מרחב השפעתו של קורצ’אק באותה שכבה של וארשה היהודית, אך כבר בחוברת זו מציין קורצ’אק בטון של פסימיות: “האופק כוסה עננים. שוב הדאגה ליום המחר. כיצד לשמור על הקיים”.

פרטים מעניינים ביותר אנו מוצאים בדו"ח של האסיפה החגיגית,¹⁰⁴ שבה השתתפו מטעם הרשות גם שר הסעד וסגנו, סגן שר הפנים, ראש־העיר של וארשה ונכבדי העדה היהודית פרופ' משה שור, פרופ' מאיר באלאבאן ועוד. מרגשים ביותר דברי אברהם גפנר, המוכיח שיש בכוחה של וארשה היהודית לקיים בכבוד את המוסד ומציע לקורצ’אק, ספק ברצינות ספק בהומור, לנהוג דוגמת מארשאל לצבא־היתומים ולהעניק אותות הצטיינות למרבים במעשים ובתרומות וההצלחה תהיה מובטחת לו. ובסוף דבריו: – "רבותי, אין לי ספק שאין כיהודים רגישים למצוקה. אולי רגישותנו אינה מאורגנת כהלכה. אנו היהודים, במיוחד, חייבים להרגיש יותר מכל עם אחר את מצוקת היתמות, שהרי אנו, לעתים קרובות, ". רשאים אנו כאן להעיר, שדברי־טעם אלה מפי אברהם גפנר בשנת 1933 מסבירים לנו את עמידתו הגאה והנדיבה, לימים, בגיטו — כאשר בנוסף לעזרתו לבית־היתומים תמך ללא סייג גם בארגון היהודי הלוחם והעמיד לרשותו אמצעים ככל שניתן לו.

בדין־וחשבון משנת 1934 אנו מוצאים רשימה של קורצ’אק בשם “הסרט היפה”. ברשימה זו מתואר מגרש בית־היתומים, בבוקרה של אחת השבתות, מלא ילדים משחקים בני כל הגילים, בנות ובנים, כאשר הכל מתנהל בידידות וברוח טובה.

"אך כשמפסיקים אחד מהם ממשחקו (וזה מוכח מהנסיון) ונזרקת לו השאלה: מה נשמע אצלכם בבית? איך הבריאות? האחות? האח הקטן? מה עם עבודה – פרנסה – דירה? – הילד משתתק, משפיל ראשו, פניו מרצינים – – – בעיניו דמעות – – – שכן יורדת עליו העצבות בכל כובדה. במקום שמחת השבת יבוא הכאב הקודר של יום החול. שלוש דאגות:

א. כיצד להבטיח לילדים האלה עבודה, פרנסה לאחר שנתיים, לאחר שנה, או למבוגרים יותר –

בעוד מספר חודשים?

ב. כיצד ובמה לעזור למשפחות ולקרובים?

ג. כיצד לשמור על מקום העבודה שהושג בקושי רב ושקביעותו מוטלת תמיד בספק?"¹⁰⁵

בדין וחשבון אחר, משנת 1937, אנו מוצאים רשימה של קורצ’אק בשם “מאזן עובדות”, הדנה בשאלת סיום שנת עבודה וראשית שנה חדשה:

“הילדים הגדולים מסיימים את בית הספר ועוזבים את בית־היתומים וחדשים באים במקומם. החדשים, כבכל שנה, חלקם נוחים, משתפים פעולה ומסייעים ברצון; אחרים אמנם אינם מכבידים, אך כדי לייצב את אישיותם נדרשים מאמץ, זמן רב ותושיה. בריאים וחלשים, עליזים וקודרים, חרוצים ורשלנים. טרדות רבות, אך כל יום מעניק למחנך שמחת יצירה – – –”

ובכל זאת הבעיה היא העתיד. כאשר שואפים, לא במליצה ולא למראית־עין, אלא בכנות וביושר, לפתור את בעיות העתיד ולשאת באחריות – מתרבים החששות. במלאכת החינוך קיימת רגישות לכל חצי־אמירה ומכל־שכן לזיוף ואין למסרה לידיים מסויימות אף בתנאים רגילים. – קל להרוס, קשה לבנות. ובשולי דברים אלה מעורר חששות מאזן השנה שחלפה:

“אומרים: משבר מוסרי, יש הקוראים לזה אינפלאציה, ירידת ערך האדם. אולי לא כך – ייתכן שרק משב־רוח מאיים וחולף. אך די שיש בו איום, שכן היסוד להגנה על היתום ולחינוכו – טמון באמונה בערך האדם והאנושות ובכבודם”.¹⁰⁶

שתי רשימות אלה המתלוות לדו"חות של שתי שנים לא רצופות דיין לגלות לנו את החרדה הגדולה שליוותה את קורצ’אק, חרדה שמוקדה הוא לאו־דווקא המתרחש יום־יום בין ארבעת הקירות של בית־היתומים, אלא כל מה שהוא מעבר להם מבחינת המקום (הרחוב, המשפחה) והזמן (העתיד). כל הקטרוגים על קורצ’אק שאין גורל הילד, לאחר עזבו את המוסד, מעסיק אותו – לא הלמו אף פעם את המציאות.¹⁰⁷

נוסח חדש לגמרי אנו מוצאים בתוספת לדו“ח משנת 1938 (ייתכן שהוא האחרון), שקורצ’אק קרא לה בשם “רפלקסיות” (“הרהורים”) ¹⁰⁸. רשימה זו הופיעה תחילה בדו”ח השנתי, אך אופיה המיוחד – בתוכנה ובסגנונה גרם לכך שתפורסם מחדש בינואר 1939 ככעין פניה, בקשה ותביעה לציבור הרחב.

לכאורה באה רשימה זו (שאנו מביאים אותה בשלימותה בכרך זה) רק לעורר, לעודד ולהתדפק על לבם וקופתם של בני המעמד הבינוני היהודי בווארשה ולמען ייחלצו לעזרת בית־היתומים, שמצבו הכלכלי בשנת 1939 היה חמור ביותר: “החורף ממשמש ובא. הקופה – לשונאי לא אאחל זאת – ריקה”. אך מן הראוי לציין, שבכל יצירתו של קורצ’אק לא מצאנו ביטוי כה עממי ומרגש לעצב היהודי של אותם הימים כברשימה זו. “אוי, אוי” טיפוסי יהודי הפורץ החוצה ומקל בכך קצת על המועקה ללא גבול. ככלות הכל פועמים לבבות יהודים טובים, וקצת באנחה קצת בתיבולה של בדיחה יהודית, שאין כמוה לעידוד – בוכים ונותנים, בוכים ותורמים – רחמנים בני רחמנים.¹⁰⁹

המשברים לא פסחו גם על “מאלי פשגלונד”, שקורצ’אק תלה בו בשעתו תקוות רבות. מאז שמסר קורצ’אק את עריכת העיתון לידי איגור נברלי¹¹⁰ חלו בו שנויים משמעותיים למדי. התרחבותו של מדור הנוער בעיתון והקמת “חוגי־נוער” של קוראי העיתון ביוזמת הכַּתבים, שיוו לו יותר ויותר אופי של עיתון־נוער. חששותיו של קורצ’אק היה להם יסוד: פה ושם הורגשו סימנים מובהקים של פוליטיזאציה; וכי כיצד יכלו להתקיים באותה תקופה מסוערת חוגי נוער שעיקר עניינם ספורט, טיולים, ספרות, מוסיקה וכיוצא בזה, כאשר המציאות של פולין דאז הכתיבה נקיטת עמדות – לכאן או לכאן – בשאלות החיים? – הנוער היהודי לא שקט על שמריו. קיפוחו מצא את ביטויו בדרכים שונות, חיוביות ופחות־חיוביות, שכן הרכב החוגים היה מגוון מאוד מבחינה אידיאולוגית, או היה חסר אידיאולוגיה בכלל. בתנאי המשטר הטוטאליטארי של פולין דאז נחשבו כל מאמר או רשימה שנכתבו בסגנון של ביקורת או תביעה לשינויים – כמכוונים נגד המדינה. מכאן גם ההחרמות לעתים, שיצרו מצב מביך ביחסים בין “מאלי פשגלונד” לבין הנהלת “נאש פשגלונד”.

בשנת 1926 מתאוננים שלושה ילדים שהם מרגישים רע בבית־ספרם, כיון שמציקים להם בגלל יהדותם (“יהודים לפלשתינה”, “כנופיות יהודיות” וכו'). בתשובה למכתבם מפרסם עורך “מאלי פשגלונד” (אז – קורצ’אק) את הדברים הבאים:

ההתגרות בילדי היהודים ברחוב וההצקה להם בבתי־הספר היא עניין חשוב מאוד. אני יודע את העניין הזה יפה־יפה – – – מאלי פשגלונד' יעסוק בעניין זה – לא בתשובה קצרה, כי אם במאמרים רבים. אין אנו מכריזים, כי נסדר את העניין בשלמותו, אין אנו מבטיחים תיקון מהיר, כי ידענו שהוא עניין חמור מאוד. ומכאיב. – – – כתב־עת לילדים חייב להגן עליהם: כתב־עת לילדי ישראל חייב להגן על הילדים שנולדו יהודים ומשום כך הם סובלים – – – צר לנו על הילדים המרגישים ברע בבית־הספר, מרגישים עצמם בו ‘זרים ומיותרים’".¹¹¹

תשובה נאה של מחנך, אשר באותה שנה עצמה כתב בצורה נוגעת ללב את סיפורו “הצלקת”.¹¹² מקובל עלינו שאמנם האמין בחינוך ליחסים אחרים והקדיש להם את מיטב כוחותיו ושנותיו.

תגובה אחרת לאנטישמיות אנו מוצאים באותו עיתון בתקופה יותר מאוחרת, כאשר כבר פעלה בו קבוצת כתבים מאומנים, שבחרה לבטא את עצמה בדרך של ויכוח ומאבק גלוי ואף לא מאסה בדרך הקנטור כאשר דובר במאבק נגד עוול.

מעיד ליאון הררי (שהיה חותם בעיתון ל. ר–ג): הלכתי ברחוב וקיבלתי מכות. את המכות קיבלתי אני ולא חיים בורשטיין. אני, המתבולל, המתכחש לכל דבר שהוא יהודי – קיבלתי מכות. אחי שירת בצבא, אבי שירת בצבא ואני קיבלתי מכות מפני שאני יהודי! ניגשתי לשוטר והוא רשם את שם המכה, שכן אני הכרתיו, אך כל תגובה לא באה. אז כתבתי ב“מאלי פשגלונד” מאמר בשם “למה היכו אותי?” שבוע לאחר מכן הופיע מאמר נוסף של אחד הקאזיקים.¹¹³ “אותם האנשים, אותם הפרחחים, אותם החוליגאנים שמכים יהודי קטן, נכנסים למחרת היום לכנסיה וכורעים ברך לפני היהודי הגדול…” העיתון הוחרם והופיע בכתם לבן…¹¹⁴

הזכרת שמו של חיים בורשטיין היא כאן לגמרי לא מקרית. הוא היה אחד הכתבים החשובים של “מאלי פשגלונד” והוא־הוא שהכניס את בעל העדות לעיתון זה. אותו חיים היה חבר “החלוץ” ואף שהה בקיבוץ־ההכשרה קלוסובה. היה מיודד עם קורצ’אק ושותף למבצע שחרורו מה“פאביאק” בתקופת הגיטו. בגירוש הגדול, תקופה קצרה לאחר קורצ’אק, מינה לו הגורל אותו סוף.¹¹⁵ “את המכות קיבלתי אני ולא חיים בורשטיין”, היה לקח מעניין ומכאיב, שהתחיל לחדור יותר ויותר להכרתם של צעירים יהודים: דין אחד ליהודי לאומי וליהודי מתבולל. את המכות מקבל היהודי בעוון יהדותו… העתיד הקרוב עמד לחשוף את העובדה הזאת בכל עומק הטראגיות שלה.

יב

במסיבת הפרידה שנערכה לקורצ’אק בעין־חרוד עם סיום ביקורו הראשון בארץ בשנת 1934, הובעה לפניו המשאלה שעם שובו לפולין יקרב את ילדי מוסדו המבוגרים לארץ־ישראל החיה ולא רק לארץ־ישראל הרחוקה, לאמור – לתנועה בגולה, ל“החלוץ” ולהכשרה – שכן הקשר עם אידיאה ציבורית־לאומית היא הערובה הבטוחה ביותר לחינוך.¹¹⁶

ואמנם כבר ציינו שלאחר שני ביקוריו בארץ כותב קורצ’אק שהוא מהרהר ב“נדודים בעיירות פולין – – – ברכבת, במכונית ובעגלה”. אולי יוכל לעזור ולהביא תועלת כלשהי או הקלה שהרי “עניים הם פה היהודים, שהם – לצערם אם לאושרם – ישרים, שאינם מבינים על שום מה, בעצם, כל זאת… צר לי עליהם”.¹¹⁷

בנוסח זה הוא כותב גם במכתב שני: “אני רוצה לסבב פה את הערים הקטנות – – – ברצוני לראות, איך חיים. אולי אצליח לאמר מה, שיגרום הקלה”.¹¹⁸

ואמנם לשני הדברים, שלאחד מהם מצא את עצמו נתבע על ידי אחרים ולשני – נתבע על ידי עצמו – חיפש דרכים להתקרבות ולעשיה.

על ביקורו של קורצ’אק בעיירות אין לנו כמעט ידיעות. ליצחק יציב, שנפגש עם קורצ’אק בעת ביקורו בפלונסק, הוא מספר ש“הוא עורך עתה מסע של הרצאות בשורה של ערים – – – לא מפני שהוא רוצה להרביץ תורתו ברבים אלא מפני שהוא רוצה להכיר את החיים, לראות כיצד חיים ילדי־ישראל והוריהם”.¹¹⁹ ידיעות בדוקות על מקומות ביקוריו ומספרם אין לנו לפי שעה.

לא כן הדבר ביחס להתקרבותו לנוער החלוצי בפולין ולפעילותו בקרבו, שכן נשתמרו ידיעות מרוב פעולותיו במסגרת זו: השתתפות בסמינריונים למדריכים, כתיבה, מגעים עם שליחים מהארץ. פעילות זו הגיעה לשיאה בשנים 1938–1939 ונמשכה עד פרוץ מלחמת העולם השניה ולאחר מכן, כפי שידוע לנו, אף בתקופת הכיבוש בגיטו.¹²⁰

המניעים לפעילות מוגברת זו נבעו כפי הנראה משני מקורות: ממה שעיניו חזו בארץ־ישראל ומהמציאות של פולין באותה תקופה. דברים אלה משתקפים במלוא פשטותם באחד ממאמריו בעיתון “דאָס קינד” משנת 1937, עיתון שבו השתתף בקביעות במשך כל השנים. תוך ציון האופי של בית־היתומים והצורך בבחירת מחנכים צעירים ומתאימים הוא כותב: “אין לנו אידיאל ברור, אין לנו עדיין שאיפות מגובשות, אך הבה נודה: ענין ארץ־ישראל קובע. הרצון הוא אפוא לעבוד עוד שנתיים־שלוש – ולהישתל מחדש בקרקע ארץ־ישראל”.¹²¹

ובאותו מאמר עצמו: "היום מבקשים להפוך את בית־הספר היסודי לתיכון, ובכל מקום פועלים קורסים, אוניברסיטאות עממיות, מוזיאונים וספריות – למען כל הרוצים ללמוד באמת, למען כל המסוגלים ללמוד ומרגישים בדחף פנימי ללמידה.

מובן מאליו, כי רעיונות אלה שליטים יותר באמריקה החופשית, באנגליה הדמוקראטית, והם חרישיים יותר בפולין. כאן כבר בוחנים אם יהודי אתה, או שאינך יהודי".¹²²

כפעולה החשובה ביותר בתנועות־הנוער החלוציות צריך להעריך את השתתפותו של קורצ’אק בסמינריונים למדריכים. זאת משני טעמים: הענין הציבורי שעוררה עצם השתתפותו בהם ויותר מכך – תוכן הרצאותיו, שהעשירו את עולמם של המדריכים הצעירים בנושא החינוך והילד ולעתים אף עוררו התרגשות.

בשנת 1938 השתתף קורצ’אק בסמינריון הארצי הרביעי של מדריכי תנועת “פרייהייט”, שהתקיים בחודשי פברואר־מארס בזילוֹנקה שעל יד וארשה, והרצה שם בשאלות חינוך הנוער. בהתרגשות כותבת חנצ’ה פלוטניצקי – שהיתה לאחר מכן מהבולטות באנשי המחתרת של “דרור” ו“החלוץ” ומצאה את מותה בהתנגשות עם הגרמנים בראשית פרוץ מרד אפריל בווארשה – אל חברתה בארץ: “מחר יבקר אותנו יאנוש קורצ’אק ויבלה אתנו את כל היום. יהיה נהדר!”¹²³

באותה שנה עצמה שיתף עצמו קורצ’אק בסמינריון המדריכים המרכזי של תנועת “השומר הצעיר”, במיכאלין שעל־יד וארשה. הוא ריתק בהרצאותיו את מאות המדריכים הצעירים מפולין, גאליציה וצ’כוסלובקיה. את כל זמנו הקדיש להרצאות בהלכות חינוך, פרקים־פרקים.¹²⁴

בחורף 1938 (1939?) הוזמן קורצ’אק על־ידי יהושע א' גלבוע, מהנהגת תנועת “הנוער הציוני” בפולין, להרצות בסמינריון מדריכים של התנועה על נושא פדאגוגי. מזמינו מספר שבמקום הרצאה נתגלגלה שיחה של שאלות ותשובות, שהפכה לאחר־מכן לסיפור אגדה. “כולנו היינו גדושים תיאוריות פדאגוגיות – – – ולפתע הפכנו לתינוקות המקשיבים למעשיה של סבתא טובה”.¹²⁵

קורצ’אק הרצה גם בסמינריון־למדריכים הראשון של התנועה המאוחדת “פרייהייט־החלוץ הצעיר” (שנודעה לאחר מכן, בתקופת הכיבוש הגרמני, בשם “דרור”), שנפתח ב־15 בפברואר 1939 בפאלניץ שעל־יד וארשה ונמשך ששה שבועות. השתתפו בו 90 חברים ובתוכם גם חברים מגאליציה, לאטביה וחברי “הבונים” מגרמניה.¹²⁶

סמינריון זה – מהאחרונים (ואולי האחרון!) שלפני המלחמה – נערך בתקופה ששמי פולין כבר היו קודרים מאוד וחיי יהודיה מלאי־חרדה לקראת הבאות, בין אם תפרוץ מלחמה ובין אם תתמהמה. אולי היטיבו ביותר לבטא זאת שתי השורות של גדול מקונני השואה, יצחק קצנלסון:

"גורלו של עם חרש יבך: אהה עוד

היום גדול – וכבר ניטשו צללים"¹²⁷

משום־מה הקדים קורצ’אק לבוא כשעה לפני הזמן שנועד להרצאתו. כותב שורות אלה, שקיבל את פניו, סבור היה שהקדים על מנת לעמוד על טיב שומעיו – אופיים, גילם וכיוצא בכך. ואמנם בכך התחילה השיחה, כשהוא רושם בעפרון על קופסת הסיגריות שלו – ספק כתב, ספק סימנים – עיקרי דברים. אך מהר מאוד עבר לשוחח על הספר הלבן, שהדים ראשונים עליו כבר התחילו לנסר בחלל היהודי, ולתהות על טיבה והיקפה של עליה ב‘. דרך אגב סיפר, שכסגן־חבר המועצה של הסוכנות היהודית הוא מקבל ביולטין בשפה הגרמנית, אך לא על הכל כותבים שם. אך לא פחות מזה, כפי שהסתבר מאותה שיחה, היה נתון למתרחש בעולם הרחב: כניעת כוחות הריפובליקאנים בספרד, כיבוש צ’כוסלובקיה, ובענייני פולין: הצעת חוק איסור השחיטה הכשרה, “ספסלי הגיטו” באוניברסיטאות וכו’. קודר היה כולו וככל שאותה שיחה נשתמרה בזכרון, הרי לא פחות משהיה מוטרד מהענין היהודי העסיקה אותו פולין, שעל מנהיגותה דאז, דיבר בהתרגשות ובכאב.

ומפליא הדבר: עם כניסתו לאולם ההרצאות עבר לעולם אחר. תוך דקות ספורות חלפה הריגשה, נמוגה הקדרות. היה זה קורצ’אק אחר. מזמן לזמן הציץ באחד הפתקים הצצה קלה, אך ברוב־רובה של הרצאתו נתון היה מבטו בקהל שומעיו, שישבו מרותקים וקשובים לכל מלה ותנועה שלו.

יחסו וזיקתו לתנועות הנוער החלוציות מצאו את ביטויָם גם בדברים שבכתב, לרוב בעיתונות – אם זה במכתב קצר ולבבי, מאמר ענייני, דברי ברכה למאורע תנועתי ופעם גם בכתיבה רצופה וממושכת באחד הבטאונים.

כך אנו מוצאים באחד הגליונות של עיתון השכבה של תנועת־הנוער “עקיבא” (בשפה הפולנית) – “צעירים” – את מכתבו הבא של קורצ’אק: “קראתי זה עתה את שני הגליונות האחרונים של ‘צעירים’, שהנכם מוציאים לאור. מתאר אני לי מה רבים המאמצים בהוצאת כל גליון. אך זהו מאמץ חביב וכדאי. אשלח את הגליונות לארץ־ישראל. שם יעריכו זאת מאוד שהרי רבים שם המתגעגעים לספר ולכתב־עת פולני – אלא שלא כולם רוצים להודות בכך בלב שלם. ואלוהים יהיה בעזרכם – קורצ’אק”.¹²⁸

בעיתון הבוגרים של “השומר הצעיר” – “השומר הצעיר”, שהופיע בווארשה, מפרסם קורצ’אק ביוני 1938 מאמר שלם שכל־כולו מוקדש למושבות־הקיץ של התנועה ובו עצות, הצעות וכללי התנהגות: משחקים, פעולה תרבותית, ריקודים וכו'.¹²⁹

בהגיע ימי חג הכ"ה לתנועת “השומר הצעיר”, נתבקש על ידי משה זרטל להשתתף בגליון היובל של עיתון השומר הצעיר. קורצ’אק נענה ברצון ופירסם את מאמרו “יובל המעשה” ¹³⁰, שהוא מעין מאמר ברכה והערכה רבה לתנועה זו.¹³¹

מעניינת ביותר היא אולי העובדה, שמחודש ינואר 1938 התחיל קורצ’אק להשתתף בקביעות בעיתון “החלוץ הצעיר”, בטאונה של תנועת “החלוץ הצעיר” (ולאחר מכן של התנועה המאוחדת פרייהייט־החלוץ־הצעיר – "דרור). במשך שנה וחצי, עד יוני 1939 (חודשיים לפני פרוץ המלחמה), פירסם ששה סיפורים ושני מאמרים בענייני חינוך והדרכה. תוכנם של הסיפורים מעיד, ללא ספק, על מניעי כתיבתם והם משתלבים בכל נוף חייו והגיגיו באותם הימים. גורם נכבד לכתיבת הסיפורים ולפרסומם היו פגישותיו של קורצ’אק באותה תקופה עם המשורר זרבבל גלעד, חבר עין־חרוד, שעשה אז בשליחות חינוכית בתנועת “החלוץ הצעיר”. למרות מרחק הגיל בין השניים וקשיי השפה נוצר ביניהם מגע חי והיו אלה שעות יפות לשניהם, שהוציאו אותם מהמציאות העכורה של וארשה דאז והעבירום לשיחות על השאלות הקטנות והגדולות בעניינים האקטואליים של עין־חרוד והארץ. לא נעדרו אף שיחות על תוכניות לעתיד.¹³²

עוד פרט אחד ראוי לציון: מתוך עדות חברים שהיו בהכשרה בקיבוץ גרוכוב, אנו למדים שבשנים 1931–1934 היה קשר בין קיבוץ ההכשרה לבין בית־היתומים: היו חילופים במכונות חקלאיות וביקורים הדדיים.¹³³

לא ייפלא, אפוא, שהקשרים בין קורצ’אק וסטאֶפה וילצ’ינסקה לבין התנועה החלוצית, שנותקו לרגל התנאים של ראשית המלחמה – נתחדשו כבר בשנת 1940. היה זה מצב חדש והחברים שחזרו לווארשה לשקם את קיבוץ גרוכוב ולחדש את פעולת “החלוץ” היו זקוקים לסיוע ליצירת קשרים בתנאים החדשים. צביה לובטקין, שעמדה אז במרכז פעולת השיקום, מעידה שבראשית היו אמנם קשיים, אך לאט לאט באה ההתקרבות ונקשרו הקשרים, שכן אותה שעה לא היו בווארשה שליחים מהארץ, וקורצ’אק וסטאפה היו בבחינת “שליחים” יחידים שיכלו לספר עליה משהו.

סטאפה שירתה נאמנה את התנועה וסייעה לצביה ביצירת הקשרים הראשונים עם המוסדות ואנשי הציבור, שכן אותה שעה כבר חיו בקומונה, בדזילנה 34, חלוצים והטרדות היו מרובות. יצחק צוקרמן מספר על השתתפותם של קורצ’אק וסטאֶפה בסמינריון הראשון של “דרור”, שנתקיים בחדשי יוני–יולי 1940 בווארשה ושבו השתתפו חברים מ־23 סניפים מה“גובאֶרניה”. הפגישה עם קורצ’אק בסמינריון זה היתה אחת החוויות החזקות למשתתפים הצעירים.¹³⁴

יג

פעמים רבות מוזכר שמה של סטאֶפה וילצ’ינסקה בכרכי ה“כתבים” ובאחד מהם אף הקדשנו פרק מיוחד.¹³⁵ שכן קשה לתאר את השיטה החינוכית של קורצ’אק ביישומה, את בית־היתומים, מבלי לראות את חלקה של סטאֶפה. ייתכן שבלעדיה היתה תורתו של קורצאק נשארת כרעיון חינוכי ערטילאי.

אין להפריד בין הדבקים. היתה זאת דרך משותפת שבה צעדו השניים ¹³⁶ יחד מאז ראשית בית־היתומים בדירה העלובה שברחוב פראנצישקאנסקה שבווארשה בשנת 1909, דרך הבית המפואר בקרוכמאלנה 92, ארץ־ישראל. הגיטו ולבסוף – בדרך הייסורים לטרבלינקה בשנת 1942.

חניכים ועמיתים של השניים נוהגים, בעת העלאת זכרונות או דברי־הגות על קורצ’אק, להצטדק על העמדתה של סטאֶֶפה בצילו. השניים עבדו יחד ומהשראתו שאבה את כוח העשיה שלה. אך היתה לה, לסטאֶפה, עצמיות משלה כאדם וכמחנך ¹³⁷, ומן הראוי לכנס את רשימותיה ומאמריה – ככל שנשתיירו אחרי החורבן הגדול – ולהגישם לציבור המחנכים. כאן ניתן להביא, כמובן, רק קווים ספורים למעשה המשותף ומעט־מזעיר לדמותה, דמות שהשפיעה רבות על האנשים שחינכה ולא מעט גם על האיש שבכוח רעיונותיו ודמיונו פעלה.

“אשה נפלאה, אצילה וחכמה – – – שותפתו הנמרצת והנאמנה של יאנוש קורצ’אק” – כך מתארת אותה האנה מורדקוביץ’־אולצ’אקובה – “צעירה היתה מקורצ’אק בעשר [צ”ל בשמונה – י“פ] שנים, ועל כן הקדימה להרגיש בכוס־המרורים של הסכסוכים הפולניים־יהודיים, ואולי גם נתייסרה בהם יותר, ומתוך התלהבות־נעורים גאה גמרה אומר להפגין על־ידי הקדשת חייה סולידאריות עם סביבת הדלות וההשפלה, שעד עתה לא הכירה אותה כלל”.¹³⁸

באחד המכתבים שלה לארץ מוסרת סטאֶפה נתונים על עצמה (כפי הנראה לצורך רשיון־עליה): ילידת 1886, גמרה בית־ספר תיכון עוד בתקופת הרוסים, קורסים לגננות, חצי־דיפלומה במדעי הטבע בליאֶז', בלגיה; ארגון פנימיות לילדים בגיל בית־הספר ופנימיות לנוער. עבודה חינוכית משותפת עם קורצ’אק בהכשרה פדאגוגית למחנכים ומדריכים למוסדות סוציאליים.¹³⁹

מקור נאמן ביותר להערכתה של סטאֶפה משמשים לנו דברי חניכיה וחברים שעבדו במחיצתה, איש איש והערכתו, אך בסך־הכל מצטרפים הפרטים לדמות מעניינת שתכונותיה משלימות את אלו שחסרו לקורצ’אק.

“השניים השלימו זה את זה לכדי מזיגה נפלאה. דמיון יוצר אצלו וכוח־ביצוע מדוייק אצלה. אצלו – מקוריות, אצלה – תכנון קפדני, רצוף. – – – קורצ’אק ראה הכל מיד ומקרוב ואילו סטאֶפה ראתה את הנולד, למרחוק. הוא לא הכיר אנשים, לא זכר את פניהם, והיא הכירה את הכל גם לאחר שנים של פרידה וזכרה פרטי־פרטים”,¹⁴⁰ – כך מציין יוסף ארנון שעבד במחיצתה.

ואילו אחר: “סטאֶפה חוננה באינטליגנציה ובכשרון אדמיניסטראטיבי מובהקים. סדרי המוסד, תודות להנהלתה, היו יעילים, חסכוניים ומושלמים בתכלית השלמות – – – הכל היה מתואם וערוך במחשבה תחילה”.¹⁴¹

כמה וכמה מחנכים שעבדו במחיצתם או חניכים לשעבר מציינים, שקורצ’אק נוהג היה לרוב להופיע לפני הילדים כאב, ולעתים נעלם, ואלו סטאֶפה היתה תמיד במקום. אישיותה ורוחה מילאו תמיד את הבית, פשוטו כמשמעו, במשך כל שעות היום והלילה. כך בימי חול, אך ביותר בלט הדבר בימי חג. אחד הדברים המרשימים ביותר היה ה“סדר” של פסח, שחלקה בארגונו היה רב והוא היה אחד הערבים המאושרים שלה כל שנה.

סטאֶֶפה היתה גם משתתפת באופן קבוע בכל שבת בקריאת עיתון בית־היתומים, ובהיעדרו של קורצ’אק נהגה לכתוב בו את המאמר הראשי. לו ניתן לאסוף את הרשימות שכתבה בקביעות, היו מצטרפות לכרך רב־כמות ורב־איכות למחנך, ובעיקר למחנך הפנימיה, גם בימינו. אך הגורל התאכזר לה גם בזה וספק אם נשתמר חלק חשוב מחומר זה.

“לעתים קרובות” – מספרת אידה מרז’אן – "הייתי רואה את סטאֶפה עייפה ומיוגעת בשעות אחר הצהריים בשבת, בפגישותיה עם חניכיה לשעבר. ישבה ביניהם ובין ילדיהם – ‘נכדיה’. בפגישות אלו, שהיו כה חביבות על סטאֶֶֶפה, קלחו שיחות על העבר, זכרונות ואף וידויים הדדיים על עוולות שנעשו אי־פעם ".¹⁴²

מספרת בלה, חניכה ולאחר מכן מחנכת וידידה, כיצד היתה סטאֶפה עוברת לאחר יום עמל גדוש, בטרם עלתה על משכבה, את כל חדרי הבית הגדול: איפה לסגור, איפה לפתוח ושמא הגז או החשמל אינו מכובה…

“הייתי עוקבת” – היא מספרת – “אחרי כל פעולותיה בפנימיה והדברים צצים ועולים בזכרוני כל פעם שאני עושה זאת בביתי. סטאֶפה נהגה כאילו היה זה בית־ מגורים גדול למשפחה אחת גדולה. גם היא וגם הדוקטור היו תמיד טרודים ועסוקים מאוד. דומים היו להורים העמלים יום שלם לפרנסת משפחתם הגדולה, אך דאגתם נתונה ללא־הרף לכל הזוטות של הילדים וצרכיהם. זאת ניתן היה לעשות על ידי ארגון המבוסס על דיוק, תבונה ואיזון עדין: לא להקל ללא צורך ולא להחמיר מעבר למתחייב ממערכת התקנון, לעשות סייג ליצרים”.¹⁴³

טראגדיה קשה עברה על סטאֶֶפה בשנות מלחמת העולם הראשונה והיא אז כבת 28–29. חניכתה אסתר וינטרויב, שאימצה אותה כבת, נשלחה בעזרתה, לאחר גמר לימודיה בווארשה, ללימודים בבלגיה. עם פרוץ המלחמה, כאשר גוייס קורצ’אק לצבא הצאר, ביקשה את אסתר לשוב לווארשה ולסייע לה בעבודתה החינוכית (ייתכן גם שההצעה באה מצד אסתר עצמה). תוך עבודתה נדבקה אסתר בטיפוס ונפטרה. היה זה פצע שלא הגליד עד יומה האחרון.

קשרים הדוקים מאוד נוצרו בינה לבין פייגה ליפשיץ, שהפכה עם השנים לידידתה הקרובה והודות לה קשרה קשרים עם עין־חרוד ועם הארץ. סטאֶפה ביקרה בעין־חרוד ב־1931 וב־1936. בפעם השלישית, ב־1938, עלתה על מנת להשתקע בה. הניעה לכך הקשר עם הארץ ושליחיה שהכירה על־ידי פייגה, המפעל הציוני, הקיבוץ ואהבתה העמוקה לנוף הארץ. גורם לא מבוטל בעלייתה היתה ההרגשה של חוסר רעננות וענין שהתחילה לגלות בעבודתה בבית־היתומים, עד שמצאה לנכון לפנות מקומה לחניכותיה הצעירות. אך מעל לכל: פתיחת דף חדש בחייה בעבודה בחינוך המשותף בקיבוץ וליד ידידתה הטובה ביותר שנשארה לה בחייה – פייגה ליפשיץ־ביבר.

אך עוד שנים לפני כן (ב־1933) כתבה לחיים ביבר, חבר עין־חרוד שעשה אז בשליחות “החלוץ” בפולין ופעל בקיבוץ “שחריה” בווילנה, את הדברים הבאים: “עבדתי כ־25 שנים בפנימיה ובבית־ילדים. אני יודעת את מגבלות החינוך בפנימיה, המזכירה לי לעתים קסרקטין, אך מוכרות לי מגבלות החינוך במשפחה. אצלכם ישנה אינטגראציה, כאילו זה וגם זה יחד; לכן אני רוצה להכיר וללמוד מה נוצר אצלכם. צריך לשם כך לבחון תוצאות לאחר דור, למשל… אולי נחוצה עזרה כלשהי בשטח הפדאגוגי או המשקי בקיבוץ גרוכוב (בלי כל גוון פוליטי); הייתי מסכימה לסייע”.¹⁴⁴

כעבור שנים אחדות – במחצית השניה של שנות השלושים והיא כבר אז בגמר עבודתה בבית־היתומים ובראשית עבודה חלקית בצנטו"ס (“מרכז האיגודים לטיפול ביתומים”) – היא כותבת: “אינני רואה את עצמי אדם הגון, שכן כשש שנים אני כבר באופן ברור נגד פנימיות מהטיפוס שלנו ובכל זאת אני תקועה בהן בכוח האינרציה”.¹⁴⁵

ובמכתב נוסף אל פייגה: “עבודתי? אגיד לך בקיצור: אינני מאמינה בה. אך חייבים לחיות. אין זו עבודתי מהשנים הקודמות בבית־היתומים. אני עובדת במרכז צנטו”ס כיועצת פדאגוגית (מפקחת) ל־180 הפנימיות שלהם בכל פולין – – – עסוקה שלושה ימים בשבוע ויש לי גם די זמן לחניכי לשעבר. החשוב ביותר, אך גם המעייף ביותר, הן הנסיעות. עשרה ימים בחודש אני נוסעת לביקורים. הייתי חמישה ימים בביאליסטוק, בגרודנה ועכשיו אני נוסעת לפינסק. אני אוכלת ולנה בפנימיות – – – צר לי שבמקום העברית אני צריכה ללמוד יידיש".¹⁴⁶

לביקוריה של סטאפה ופעילותה כמפקחת בפנימיות מקדישה אידה מרז’אן מקום נכבד ומציינת בין היתר, שסטאֶפה נהגה “להשתקע” ימים מספר במקום ביקורה, לחיות ממש בתוך הפנימיה בתנאי הילדים, להכיר את מערכת היחסים בין המחנכים לילדים במציאות ורק לאחר־מכן להעיר הערותיה לשם תיקון פגמים.¹⁴⁷

אשר לאי־אמונתה של סטאֶפה בעבודתה מן הראוי להעיר, שאמנם קשה היה באותן השנים להאמין בעתיד טוב יותר לבני־נוער יהודי בפולין ועל כך כבר עמדנו במקום אחר.¹⁴⁸

על הערכת עבודתה של סטאֶפה בצנטו"ס אנו למדים מהכתוב באחד הגליונות של “דאָס קינד”, משנת 1938: “ב־7 במארס עלתה לארץ סטפאניה וילצ’ינסקה. עם יציאתה מהעבודה נשאר חלל ריק בעולם החינוך שלנו. תחום החינוך הפנימייתי בפולין ירגיש בהיעדרה. היא עמדה ליד עריסת החינוך הזה ויישמה בעבודתה רבת השנים את העקרונות העיוניים של יאנוש קורצ’אק. בעבודתה הבלתי־נלאית ובאופיה הנחוש ורצונה העז הפכה את הפנימיה לבית”.¹⁴⁹ ואין בהערכה זו משום הפרזה.

לעלייתה של סטאֶפה, שעליה מודיע “דאָס קינד”, הירחון של צנטו"ס (שבו – אגב – פירסמו את מאמריהם במשך שנים רבות קורצ’אק וגם סטאֶפה) – קדמו התלבטויות רבות. את ביקורה השני בעין־חרוד סיימה סטאֶפה ב־22 באפריל 1936 תוך “הרבה תודות על שכה הרבה למדתי מכם ואצלכם”. חצי שנה לאחר מכן מודיע יומן עין־חרוד מיום 3.11.1936, שסטאֶפה פנתה בבקשה להתקבל למשק לעבודה חינוכית בבית־הספר. על כך החליטה עין־חרוד בחיוב ואף התחילה בטיפול לקבלת רשיון־עליה בשבילה. באותו יומן עצמו אנו מוצאים גם מכתב תודה על היומנים הנשלחים לה, שמהם היא לומדת על המתרחש בענפי המשק ובמוסדות הילדים, אך בעיקר היא לומדת מהם עברית. “על השפה היפה של ילדיכם אפילו אינני חולמת. אסתפק בזאת אם אדע לבוא בדברים בעברית עם הגדולים ועם הקטנים”.

הטיפול בקבלת רשיון־עליה ארך זמן רב וכשהודיעו לה על קבלתו הצהירה שהיא רואה אותו כאות ההצטיינות היהודי הגבוה ביותר שניתן לה. כל חששותיה התמקדו עכשיו בגורלו של הדוקטור העומד להישאר לבדו ובמצב כה לא יציב.

כבת 52 היתה סטאֶפה כשניסתה להגיע “אל המנוחה ואל הנחלה” בעין חרוד. “אל המנוחה ואל הנחלה” – פירושם השתלבות פעילה בחינוך המשותף. היא השתלטה על הכלי הראשון לעבודה – על העברית, שעוד דלה היתה בפיה ומבטאה הפולני המובהק אף עורר חיוך אצל ילדי עין־חרוד. קליטתה לא היתה קלה. מוקסמת מנוף הארץ, מהטבע החי והצומח, מהלכות העבודה ומהליכות החיים בעין־חרוד, ביטאה את רשמיה בתיאוריה היפים מהארץ ומעין־חרוד בעיתון “מאלי פשגלונד” שבווארשה.

אך כמחנכת רצינית, מנוסה, רבת־תבונה ובעלת רצון לעמוד על החולשות של החינוך המשותף על מנת לתקנן – לא יכלה לשקוט על שמריה. על כך מעידים רשימותיה ומאמריה ביומן עין־חרוד. כך, למשל, עוד בביקורה השני בארץ בשנת 1936, גילתה את הנוהג המוזר, שהיה מקובל באותם הימים בחינוך המשותף, שהילד חייב לאכול הכל ובכמות המוגשת לו. כיצד נתגלגל חוק דראקוני זה לחברה שבה שולט החופש, כאשר החבר המבוגר אוכל לפי רצונו, בחירתו ואף רשאי לבזבז כעולה על רוחו? מנין אפליה זו?¹⁵⁰

כנוהג פסול ראתה את ה“גניחה” המתמדת של החברות המטפלות: “כמה אני עייפה” או אצלנו הילדים קשים" וכו'.¹⁵¹ דרך אגב, היא מציינת שבתופעה זו נפגשה בקיבוצים רבים. להגנה על הילד היא נחלצת גם ברשימה “אני מבקשת עצה”, שבה היא מעלה את בעיית שנתם של הילדים ושעות קריאתם.¹⁵² מאמרים אחדים שלה, העוסקים בבעיות כלליות של החינוך המשותף, זכו לפרסום גם ב“צרור לחינוך משותף” וב“מבפנים”. המדובר הוא בשאלות ארגון חברת הילדים, צוות עובדי החינוך, ארגון שמירת הלילה בבתי־הילדים, ההימנעות משימוש בהכללות והחלפתן בכלים סטאטיסטיים.¹⁵³ רוב דבריה מבוססים על עובדות לקוחות מהמציאות של החינוך המשותף, גישתה פראגמאטית ורוב מאמריה מסתיימים בהצעות מעשיות לביצוע. אך לעתים נקלעה אף היא למצב של סתירות. מצד אחד היא תובעת “רק בלא פירוכי אצבעות ובלא קוצר־רוח, כי החפזון הוא האויב של החינוך”, אך עם זאת היא קובלת על השמרנות של חברים דווקא בשטח החינוך המשותף, העומד בראשית דרכו, ואף שואלת בצער: “כמה שנים, כמה פעמים אפשר לחזור על אותו דבר עצמו? – – – מה מידה לאורך־הרוח?”¹⁵⁴

בסקר על השפעת יאנוש קורצ’אק וסטאֶפה וילצ’ינסקה על ילדי הקיבוץ, שכבר הזכרנוהו, מציינת עדה הגרי, שסטאֶפה זכורה בעין־חרוד לרבים, שהרי עבדה שם בבית־הספר כמטפלת למעלה משנה. היא עבדה שם יחד עם פייגה, ובסיועה ניסתה להכניס שינויים בארגון חיי הילדים. רבות תרמה להקמת חברת הילדים בעין־חרוד, אך לא הכל נתקבל על דעת הילדים והמבוגרים. “בקיבוץ צריך לחיות 300 שנה כדי להזיז משהו”, אמרה סטאֶפה. “בבית־היתומים היינו מחליטים ומעבירים את ההחלטה. פה קשה לשנות משהו”.¹⁵⁵

כשנה ורבע היתה סטאֶפה שקועה כולה בעבודה ובחינוך בבתי־הילדים בעין־חרוד. טרדותיה היו רבות, אך הצל של וארשה וגורלם של קורצאק והילדים גזלו את מנוחתה. ידעה יפה את לבטיו וניסתה לחפש פתרון לסידורו בארץ בהתאם לרצונותיו.

באפריל 1939 היא מחליטה לצאת לפולין לעשות משהו להחשת עלייתו של קורצ’אק. ענין העלאת הילדים, ילדי בית־היתומים, הוא מסובך יותר וכמעט בלתי אפשרי. עם בואה לווארשה גברה חרדתה. ההתפתחויות אינן מבשרות טובות. היא מרבה להיוועץ בגורמים שונים, מאריכה את שהותה ועם פרוץ המלחמה משתלבת ללא כל פקפוקים בעבודה בבית־היתומים לצידו של קורצ’אק. אולי נזכרה אותה שעה באסתר וינטרויב, שכבת נחשבה לה, שבאה בימי מלחמת העולם הראשונה לסייע לה, שכן שעת צרה היא וכל עזרה פירושה הצלה. טבעי היה לה לסטאֶפה מה עליה לעשות וכלל לא התלבטה, שכן לפי טבעה לא היתה מסוגלת לנהוג אחרת. מכאן הובילה הדרך לגיטו ולמחנה־ההשמדה בטרבלינקה.

יד

קורצ’אק הוריש לנו יצירה הגותית רבת־אנפין ובלתי שגרתית, אך לעתים אנו מוצאים בה דברים בעלי אופי קונטרוברסאלי ופה ושם לא קשה לגלות גם סתירות. כך, למשל, לא קל להסביר את יחסו לאמונה הדתית בצד זרותו לכל דת ממוסדת; את הנאמנות הילדותית התמימה שלו – בצד הריאליזם המפוכח והאפור של היום־יום; את סלידתו מהפילאנטרופיה על הצדקנות החסודה שלה – בצד פעילותו בשליחותה (ב“בית־היתומים” וב“ביתנו”), ואפשר להביא עוד כהנה וכהנה.

אמת, מעולם לא היה קורצ’אק איש האידיאולוגיה המגובשת ובעל המוסכמות והמקובלות, או כפי שהרשה לעצמו לקרוא להם – ספק ברצינות ספק בלגלוג – “תוכניות ורצפטים”. סקרנותו האינטלקטואלית, תביעותיו המוסריות והערכתו, בראש וראשונה, את המעשה החיובי, לא הביאו אותו לרוב אל “תחנה סופית”, אלא השאירו פתח לספיקות ותהיות על פתרונות “לעתיד לבוא”.

בדברים שהוא מייחס לפאסטר, אך לאמיתו של דבר – הם משלו, או לפחות גם משלו, מציין קורצ’אק: בכל אחד מאתנו ישנם שני בני־אדם, אחד שעל ידי נסיון למחשבה משתוקק להתנשא אל גובהי ההכרה, והשני – רגיש, איש המסורת, האמונה, איש הרגש – – – שני הצדדים הללו בנפשו של האדם שונים זה מזה, אך אוי לו לזה שרוצה להגביל את עצמו לאחד מהם.¹⁵⁶ שניות אופיינית לו לא־פעם אף ביטא את המשפט החביב עליו, "צריך להיות זהיר במעשים ונועז ".¹⁵⁷ גם באחדים ממכתביו, שהם כעין נטילת־חלק בדו־שיח בכתב בינו לבין ידידים, מוצאים אנו גישות תמימות, בלתי שגרתיות ביחס ליהודים ולארץ־ישראל – תפקידם ושליחותם האוניברסאלית – הנראות לנו תמוהות, לא תואמות ואף סותרות את יחסו לארץ־ישראל ואת ציפיותיו ממנה כפי שהם ידועים לנו מרשמי פגישותיו אתה וכפי שהובאו על־ידו לביטוי ספרותי ביצירתו מאותן השנים.

באחד ממכתביו אל תלמיד וידיד אנו מוצאים שתי שורות מעניינות: “סלח לי על שהבאתי לפניך מחשבות פרועות אלו. – כלום לא מוטב היה לספר על פגישותי עם משה זילברטל, על הגברת סטאֶפה, על כל המוחשי, האקטואלי, היומיומי?”¹⁵⁸ (הדגשות שלי – י"פ).

ואמנם נראה הדבר ש“מחשבות פרועות”, כפי שהוא עצמו מכנה אותן, מצויות פה ושם במכתבים שלו ביחס לארץ־ישראל, פרועות – ככל שהן מעבר למציאות הריאלית, שאותה הכיר קורצ’אק בביקוריו. ההודאה שמוטב לשוב “למוחשי, לאקטואלי ולרגיל” היא, במקרה זה, משמעותית מאוד. השוואה, ואפילו שטחית, בין השתקפות ארץ־ישראל וציפיותיו ממנה באותם מכתבים לבין זו שאנו מוצאים ב“מכתב ראשון”, “רשמים והרהורים” ו“רשמי ארץ־ישראל”¹⁵⁹ – מגלה פער רחב בין אלה לבין אלה.

עיון יסודי בבעיה זו עשוי, ללא ספק, להוכיח לנו שיחסו של קורצ’אק אל ארץ־ישראל נבע בעיקר ממה שלמד לדעת מביקוריו בה: מדמות האדם והחברה שמצא בה, מהכפר העברי, מהקיבוץ, מהעבודה, מאורח חיי העבודה ומהילד; מכאן גם צמחו ציפיותיו ממנה והתקוות לפתרונות שתלה בה. ביטוי לכך אנו מוצאים בפיסקה הפרוזאית שלו משנת 1937 על עתיד חניכי המוסד שלו, שכבר הזכרנוה ושנאמרה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: “הבה נודה: עניין ארץ־ישראל קובע. הרצון הוא, אפוא, לעבוד עוד שנתיים־שלוש – ולהישתל מחדש בקרקע ארץ־ישראל”.¹⁶⁰

להישתל בכפר, בהתיישבות ובעיקר – בעבודה.

העבודה והיחס אליה היא אבן־יסוד בהשקפת־עולמו של קורצ’אק, הרחק מעבר לתועלת המעשית שבה. העבודה היא נורמה מוסרית ובה טמון כל הטוב והיפה שאדם יכול לתרום גם לזולת. בגאווה הוא מזכיר את אבי־סבו שזגג היה. “שמח אני: הזכוכית נותנת חום ואור”.¹⁶¹ וכן “מר לייזר הוא אדם יפה, אף על פי שהוא מחטט בזוהמה של הצינורות והביבים – – – שום עבודה אינה ממיטה חרפה”.¹⁶²

בברכתו למחצית היובל של תנועת “השומר הצעיר”, לאחר שראה במו־עיניו את מעשה “החלוצים” ו“השומרים” בארץ, הוא אינו שוכח להעמיד במרכז דבריו הנמלצים והיפים על חזון הנצח של האדם את הדברים הבאים:

“לא סיסמה כאן, אלא מעשה. – – – לבינה הנחתי למסד הבניין. חפרתי אדמה, עץ נטעתי, שאבתי כד מים, מסמר תקעתי – – – תפרתי כפתור, כיבסתי חולצה – – – השכבתי תינוק, לחבר עזרתי. נטפי־מעשים; טיפות מצטרפות לנחלים. – – – גדולה היא השלימות גם בזעום ביותר, גם בכלי־העבודה הצנוע ביותר – פטיש, מחט, דלי, חרמש”.¹⁶³

ובאותה שנה עצמה, במסתו המופלאה “על הבדידות” ¹⁶⁴, תוך נסיון לסכם חיי אדם:

“חיית? כמה חרשת” כמה כיכרות־לחם אפית לבני האדם? כמה זרעת? כמה עצים נטעת? כמה לבינים הנחת לבנין בטרם תיאסף אל עמיך? כמה כפתורים תפרת, כמה הטלאת, איחית – – – למי וכמה חום? מה היתה מלאכתך?"¹⁶⁵

ואילו ב־22 ביולי 1942, שבועיים לפני הגירוש לטרבלינקה, ברשימתו “למה אני אוסף כלים”, הוא כותב:

נאבק אני כי בבית־היתומים לא נדע עבודה עדינה או גסה, חכמה או טפשית, נקיה או מלוכלכת – עבודה לעלמות חמודות ולאספסוף פשוט. לא יהיו בבית־היתומים עבדי־גוף בלבד ועובדי־רוח בלבד".¹⁶⁶

טו

בשנים שקדמו למלחמת העולם השניה היה קורצ’אק מתגורר בחדר בדירת אחותו, ברחוב זלוטה 8. אחותו אנה (אנקה), היחידה שנשארה לו מכל המשפחה, היתה מבוגרת ממנו בערך בשנתיים. היא חיה שנים רבות בפאריס ועסקה בעבודות תרגום ורק ב־1933 חזרה לווארשה. קורצ’אק העריך אותה מאוד והתייחס אליה בכבוד רב. רק מעטים מבין ידידיו הכירו אותה והיא מתוארת כאשה אצילה, מכובדת, לבושה בצניעות ובהקפדה רבה ומקבלת את פני הבאים לבקר את אחיה, הדוקטור, במאור־פנים. פעמים אחדות מזכיר אותה קורצ’אק ביומן הגיטו ופעם אחת גם במכתב לידידים בארץ־ישראל. מה עלה בגורלה, לא ידוע לנו.

על חדרו של קורצ’אק מספרים מבקריו: “שולחן־כתיבה גדול ודהה ניצב ליד החלון, ספת־עץ ישנה, ארון־עץ שצבעו מתקלף וכוננית עמוסה ספרים וחוברות. תמונה אחת ויחידה תלויה על הקיר – תמונת אמו של קורצ’אק. על השולחן – תחריט נחושת: ראש פילסודסקי (פרס מהמדינה), מנורת חשמל גדולה, ותנ”ך, בלשון הפולנים, ששוליו מלאים הערות וציונים".¹⁶⁷

בתיאור אחר מסופר שחדרו היה צנוע ודל מאוד. מיטת־ברזל, שולחן מצופה גליונות נייר אפור, כסאות “וינאיים” ישנים אחדים, קירות חשופים. החדר כולו דמה ל“אכסניה” של סטודנט צעיר מלפני כמה עשרות שנים; על כל פנים לא התאים למגורים, אלא לאיש־רוח המרוכז במידה כזו ביצירתו שלא איכפת לו כלל ואין לו ענין בנוחות־יתר ובאסתטיקה.¹⁶⁸

חדר זה היה באותה תקופה גם חדר־עבודתו וליד אותו שולחן דהה, בבדידות מוחלטת שכה השתוקק לה אז, נכתבו מאמריו וסיפוריו האחרונים. פה נרקמו שתי תוכניות ספרותיות גדולות. האחת: ספר חדש בשביל ילדי ארץ־ישראל, “המלך דוד השני” – סיפור דמיוני בדומה למלך מתיא, שכל גיבוריו ילדי יהודים, המתקבצים מכל קצווי עולם ומקימים את מדינת הילדים העברית. כאן גם תיכנן ספר בשני כרכים: “דת הילד”, שרצה לראות בו מעין סיכום של נסיון חייו – חיפושים, כשלונות והישגים. הוא יהיה מבוסס על שיחה של שני לילות בין אב־רופא הבא לבקר את בנו בארץ־ישראל. האב מחפש דרך להתוודע אל בנו ולמצוא גישה ללבו והבן משתדל לספר לאביו על ייסורי אהבתו אליו ומבקש להסיר את המחיצות שצצו ועלו בין השניים והגבירו את הזרוּת. הילדה הקטנה, – הבת־הנכדה שלהם המופיעה פתאום, מקרבת את האב ואת הסב וכך באה ההתגלות – ההבנה בין השניים. מיצירה זו נכתב, כידוע, רק פרק הפתיחה הקצר הראשון.¹⁶⁹

על ענין הילד־הנכד כתשובה לבעיית הבדידות, בעיקר בתקופת הבגרות (ובמיוחד בין עולים־מהגרים) ועל הצורך לעסוק בנושא זה ולעבדו – רומז קורצ’אק גם באחד ממכתביו האחרונים לארץ, אל יוסף ארנון.¹⁷⁰

ייתכן שבאותו חדר ובאותם הימים כבר היתה מחשבתו של קורצ’אק נתונה גם לרשימת הספרים שעל תיכנונם הוא מספר לאחר שנים אחדות ב“יומן הגיטו” ובהם רומאן בשני כרכים שעלילתו מתרחשת בארץ־ישראל, אוטוביוגראפיה ועוד.¹⁷¹ אך כידוע לא הגיעו כל התוכניות האלה לכלל ביצוע.

ייתכן שבחדר זה ובאותן השנים, תוך התבודדות, נתרקמו גם חלומותיו על ירושלים, על נופי ארץ־ישראל, אנשיה, אבניה וכוכביה, כפי שבאו לביטוי במכתביו, ברשימותיו ולימים גם ביומן הגיטו.

מלאי תמיהה אנו עומדים לפני השאלה, מהי ה“אלכימיה” שהולידה בו זיקה כה רגשית, כמעט בלתי־רציונאלית, לארץ־ישראל, שראה אותה בעיניו ונשם את אווירה פחות משלושה חודשים בכל שנות חייו. מה קסם מצא בה? לא קל להשיב על כך.

גם הוא עצמו, קורצ’אק, חיפש – תוך תהיה – תשובה על כך עוד על סיפון האניה בלילה, בדרך שובו לפולין מביקורו הראשון בארץ־ישראל (1934):

"שאלתי בזה אחר זה כל כוכב מכוכבי כסיל בשמים, – ואותה צללית אשר להר הגלבוע, מקום שם שוכן אחד מבתי־קברותיכם – – – למה לא עליתי על החוף אתמול באלכסנדריה? – גלמוד שוטטתי על סיפון האניה שעות ארוכות – – – עתה לא לתשובה אצפה עוד, כי אם לשאלה – – – ואני יודע, יודע כבר. הנה השאלה, אשר לה ציפיתי.

מדוע בעקשנות כזו אך ארץ־ישראל צפה ועולה, על אף כל מחשבה מעשית, בעוד שבמזרח – הודו, בדרום – מצרים, במערב – יוון ובצפון – פולין, אף היא על גבול המערב והמזרח".¹⁷²

טז

כבר נאמר שהמשברים האישיים של קורצ’אק ומאורעות השנים האחרונות שקדמו למלחמת העולם השניה לא פסחו גם על יצירתו הספרותית, שחלו בה צמצום, האטה ותמורה משמעותית בנושאים. אמנם גיבור יצירתו נשאר כתמיד – הילד, אך – להוציא סיפורו “הנער העקשני” (חיי לואי פאסטר) – הרי יותר מבכל תקופה אחרת בחייו תפסו הילד היהודי וארץ־ישראל מקום דומיננטי ביצירתו.

במציאות הקשה של ערב המלחמה, לקול צעדי סרדיוטיו של היטלר שהֵדם כבר הגיע לאוזניו, ניסה להיאחז בכל כוחו דווקא ביפה שבאדם ובחיים שמצא בארץ־ישראל. תקווה זו ניסה להפיח בלב הילד היהודי בדרך הסיפור. העלילות הן שונות אך המשותף להן היא, כאמור, אמונה בעתיד טוב יותר. דרכי הסיפור הן ריאליסטיות, דמיוניות, ולא נעדר אף מקומו של החלום – וכל האלמנטים הללו מעורבים, ממוזגים ומובאים לכלל אחידות ושלימות כיד כשרונו הטובה של יוצרם.

בקיץ 1937 כותב קורצ’אק לידידו הצעיר אדווין מארקוזה ¹⁷³, בארץ:

“חודשיים ביליתי בכפר נידח בפודלסיה. באחד מהם נתלווה אלי לודביק פאסטר. כתבתי בשביל הילדים את תולדות חייו. איזו דמות נפלאה, אילו חיים יפים במאבק על האמת – – – את החודש השני ביליתי עם התנ”ך, ליתר דיוק, עם משה. – אם רוצה אני לבוא לארץ־ישראל, הרי זה לשם שיחה עם אלוהים ועם העבר. – נחוץ תנ“ך חדש לאנשים. זוהי הקונצפציה שלי והריני מענה את עצמי בחוסר ההסבר למראה עיני, כיצד חולפים שבועות וחודשים עקרים. אין כלום”.¹⁷⁴

לזרבבל גלעד, שבא לברכו להופעת “הנער העקשני”, אמר:

“את הספר ‘חיי לוּאי פאסטר’ כתבתי דוקא עתה, – בימים שהעריצות והעבדות הרוחנית שוררות, שעה שהשגעון הזה הנקרא ‘היטלר’ משתלט על הכל. כתבתי למען יראו הילדים הגדלים עכשיו, שהיו וישנם גם אנשים אחרים בעולם, שהקדישו ומקדישים את חייהם לא כדי להשמיד בני־אדם, אלא לשם גאולתם, שחרורם, כדי להעשיר את העולם האנושי ולעשותו יפה יותר. הן זה היה חלום־חלומותיו של לוּאי פאסטר!”¹⁷⁵

פרסום מונוגראפיה על דמות הומאנית כשל פאסטר דווקא בתקופה של עליית הפאשיזם וההיטלריזם באירופה, מזכיר במידה רבה עובדה אחרת, דומה: כתיבת חיבורו הגדול על אהבת האדם – את ספרו “כיצד לאהוב ילדים” – בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה, ממש בשדה־הקרב, כאשר כל העולם אחוז בולמוס־רצח ושפך־דם.

על המסה “ילדי התנ”ך" ¹⁷⁶, שקורצ’אק מזכירה במכתבו המובא לעיל, אנו מוצאים פרטים רבים אצל דב סדן: מה ראה המחבר לקרוא למסה זו שנושאה משה בשם “ילדי התנ”ך“? – מסה זו אינה אלא אחת המסות, שקורצ’אק ביקש לכתוב מסות נוספות כמתכונתה. הן עמדו להתפרסם רק בעברית בתרגמו של דב סדן, וצריכות היו כב”משה" לתת פירוש והרהור למלים המעטות המובאות בנושא במקרא.

הרעיון בא לו, לקורצ’אק, מתוך התעניינותו בתנ“ך ומתוך הכרת נופה של הארץ לאחר שני ביקוריו בה. כוונתו היתה, לאחר שהוא נותן מהרהוריו הוא, להפעיל ולשתף ביצירה במאמץ משותף – משוררים, אמנים ואת העם כולו מזקן ועד טף, לשם יצירת אפוס קולקטיבי על גיבורי התנ”ך בילדותם. רעיון כזה הועלה כבר פעם על ידו, בהקשר אחר, בחיבורו “על אפוס חדש” ¹⁷⁷(המובא בכרך זה) אך לא זכה להצלחה.

אשר לשאר המסות המתוכננות על “ילדי התנ”ך", שאותן הוא מפרט במכתבו אל דב סדן,¹⁷⁸ הרי למרות דברי העידוד של מי שעתיד היה להיות מתרגמן – לא המשיך קורצ’אק בכתיבתן. הוא דחה זאת לימים שישב בארץ־ישראל, שכן זקוק היה להימצאות באווירה שבה חיו גיבורים־ילדים אלה. אך ייתכן, שאי־הצלחת הרעיון הכלול במאמרו “על אפוס חדש”, שלא עורר כל הד – גם הוא לא הוסיף עידוד. עד כאן עיקרי דבריו של דב סדן בענין זה.¹⁷⁹

שנת 1938. ירידה ממרומי תולדות־חיים של המדען הדגול מהמאה הקודמת וממסתו על ילדות אדון־הנביאים אל מציאות חייהם של ילדי ישראל ברחובות דזיקה, סמוצ’ה, מילה ופאביה שבווארשה. מפנה מעניין ביצירתו וענין רב לכל המתחקה אחר שורשי זיקתו של קורצ’אק אל המוני עמו. אמנם רוב שנותיו נפגש אתם ועם ילדיהם: בראשית המאה בבית החולים ברסון־באומאן, בקייטנות הקיץ ואחר כך – בבית־היתומים. אך בשנים אלו נתחדדה זיקתו: הוא בא אליהם, אל חצרותיהם, בתיהם.

היה לכך גם ביטוי ספרותי. אותה שנה התחיל לפרסם בקביעות בעיתון “החלוץ הצעיר”, את סיפוריו על ילדי ישראל לילדי ישראל. מסיפוריו הבולטים באותה שנה יש לציין את “המעשיה של הרשקה”, “סודה של אסתר’ל”, “עשר קופסאות גפרורים” ו“למה צועק אבי”.¹⁸⁰ בסיפורים אלה הצטיירה החצר הווארשאית המרובעת, דמויית הארובה, חצר משכנות־העוני של בעל־המלאכה היהודי: החייט, הסנדלר, המלמד, השען וילדיהם חיוורי־הפנים וקרועי הבגד, השרויים – כמוהם כהוריהם – בדאגה לפת־לחם.

כיצד להכניס קרן אור, צל של חיוך בחיים אפורים אלה? הרשקה, אסתר’ל ויתר גיבורי סיפוריו מנסים לעשות זאת על פי דרכם – קצת על ידי הפחת תקווה וקצת על ידי חלום. דוד עשיר באמריקה; ואולי ארץ־ישראל: פרדסים, תפוחי־זהב, אניה ודגל תכול־לבן, שמש, חלוצים. אך חצרות וארשה על דלותן הן מציאות וארץ־ישראל, לפי שעה, רק חלום או תקווה.

ארץ־ישראל ובה קיבוץ כגורם ריאליסטי מצאה את תיקונה רק בסיפורו “האנשים הם טובים”,¹⁸¹ שהופיע אותה שנה בווארשה בסדרת “הספריה הארץ־ישראלית”. סיפור זה נכתב בנשימה ארוכה יותר מקודמיו, על רקע רחב יותר וניזון מהנסיון שצבר קורצ’אק בשני ביקוריו בארץ־ישראל. הילדה שנתייתמה מאביה עלתה לארץ עם אמה, לקיבוץ. הקיבוץ מתואר בריאליזם מובהק, אך פאסטוראלי מאוד: כל האנשים עובדים וכולם מקבלים אותו דבר. ועוד: “המחרשה חשובה מעט־סופרים, אדמה חרושה – מנייר כתוב”; “השמים מרננים, השמש והעננים, – הכוכבים והאדם – – – וכל זה הוא – המולדת”.

יז

בשנה האחרונה שלפני המלחמה פירסם קורצ’אק שני סיפורים אופייניים: “כך אני מהרהר” ו“שלושת המסעות ¹⁸² של הרשקה”. שניהם מספרים על הרהוריו באותה שנה – ערב פרוץ המלחמה – ואחד מהם גם מרמז אולי על הכרעתו האישית לקראת הבאות. “כך אני מהרהר” הודפס לראשונה ב“החלוץ הצעיר” בשלושה המשכים, בחודשים ינואר־יוני 1939.¹⁸³

זהו סיפורו של המחבר עצמו: “אינני ישן בלילה וכך אני מהרהר. הרפתקאות שונות. ביום אני יודע שכך לא היה, אבל בלילה אני חושב שזוהי אמת”. בכמה וכמה גירסות ניתנים הרהוריו המכוונים לעשות משהו למען הצלת היהודים. הוא מסתתר תחת ספסל במטוס, מגיע בהיחבא אל מלך אנגליה ומסביר לו: “בני־אדם סובלים ענות וגם אבי ואמי בתוכם, כי רע מאוד ליהודים בגולה”. הוא מבקש מהמלך רשיונות עליה לארץ. המלך מסכים, אך שריו והגנראל מתנגדים, כי הערבים זועמים.

אך קיימת גם גירסה אחרת: הוא הגיע לארץ עם עוד יהודים, הם בונים ומפתחים אותה. לימים באים המלך וילדיו ומופתעים מהמפעל, אך הערבים אינם מסכימים ונלחמים. אם הסוף יהיה “שהיהודים תהיה להם מדינה שלהם בארץ־ישראל”.¹⁸⁴ הגרמנים יתחרטו שכך עוללו ליהודים ומזמינים אותם לחזור לגרמניה. אך היהודים אומרים:

אין אנו רוצים. די כבר. כל־כך הרבה פעמים כבר ניסינו. תמיד מזמינים אותנו ואחר־כך מגרשים. מעכשיו נשב כבר על אדמה שלנו, במולדת שלנו"¹⁸⁵ (כל ההדגשות שלי י"פ).

ישנן גירסות נוספות: גילוי אוצרות זהב השייכים ליהודים, הקמת בנק גדול לרכישת קרקעות בשביל הערבים באפריקה. טוב ליהודים טוב לערבים.

לכאורה סיפור ילדים הרפתקני (בדומה ל“יותם הקסם”), קשור עם מאורעות התקופה ובכל זאת מנותק ממציאותה הריאליסטית. הגירסות משתנות מפעם לפעם ומסלקות כל חיץ בין מציאות ודמיון, בין המתרחש בעולם החיצוני ובין עולמו הפנימי של המחבר. זהו סיפור בעל אופי סוריאליסטי הממיר את הריאלי, הפשוט, ההגיוני והשכלי בדמיונות, חזיונות־שווא וחלומות. אלו הן תופעות דומות מאוד לאותו סוג שיפקוד אותו מחדש כעבור שנים אחדות, בימים הקשים של הגיטו.

אך בכל התוהו־ובוהו הדמיוני הזה מפליאה אותנו דווקא ההבנה שקורצ’אק מגלה בתהליכים של ההיסטוריה היהודית.

סיפורו “שלושת המסעות של הרשקה”,¹⁸⁶ שיצא לאור בראשית 1939 על ידי הקרן הקיימת לישראל במסגרת הסידרה “הספריה הארץ־שראלית לילדים” וחולק כפרס לקוראי “מאלי פשגלונד” – עורר ענין רב בחוגים שהכירו את מחברו. אף קורצ’אק ייחס לסיפור זה חשיבות רבה, שכן הוא מזכיר אותו במכתב אל יוסף ארנון: “עוד מעט תקבל סיפורי האחרון, ‘שלושת המסעות של הרשקה’. זו תשובה למכתבו של אדווין מארקוזה. קטע ממנו צירפתי בסיום הסיפור”.¹⁸⁷

גם במכתב אחר מאותו תאריך אין הוא שוכח לציין את דבר הופעת הסיפור הזה.¹⁸⁸ הסיפור עצמו הוא קצר, אך נושאו, תוכנו וגיבורו הקנו לו את מקומו הייחודי ביצירתו של קורצ’אק.

גיבור הסיפור – הרשקה, שמע מפי הרבי שהיהודים עמדו פעם לפני סכנת השמדה.

“היתה אז מלחמה וטיטוס שרף את בית המקדש – – – כן, כן. היתה דליקה ועלו באש כל ספרי הקודש. כן, כן. אך לא. – נשרף רק הנייר והאותיות פרחו השמימה ונשארו בחיים. כן. אותיות התורה הקדושה חיות לנצח – – – אלוהים כעס על היהודים ורצה להשמידם, נטל קולמוס ונייר ועמד לחתום על גזר־הדין – להשמיד את כל היהודים. – את כולם? כן, כן. את כולם להרוג, להשמיד ולאבד – – – אך האותיות לא הניחו – – – פרחו, הסתתרו ולא נתנו לעשות דבר רע ליהודים…”¹⁸⁹

הרשקה עצמו ניסה כבר פעם להגיע לארץ־ישראל, אך בדרך חלה ואיכר שמצא אותו החזירו.

אמרו לו: רחוקה היא ארץ־ישראל ועוד לא הגיע הזמן – – – אבל להרשקה אין סבלנות ואינו רוצה לחכות. ארכו ערבי החורף ולילותיו. – גם המצוקה גברה: חנוכה בלי נר, פורים בלי גרגר־פרג ופסח בלי חתיכת מצה.

וכאשר השמש בישרה את האביב ויבשו קצת הדרכים יצא לדרך שנית. זמן רב לא חזר. זה סיפור ארוך. לימים, אמנם, חזר – – – אך היה עייף מאוד.

אחר כך יצא בפעם השלישית – – – ראה ערים אבות, גר בבתים שונים, אך לארץ לא זכה להגיע. זה היה משכבר הימים.¹⁹⁰

הסיפור הזה עבר מדור לדור, במשך ארבעה דורות: סבא, אבא, נכד ונין.

עתה – מספר קורצ’אק – קיבלתי מכתב מהארץ, אך לא מהרשקה, הוא כבר מזמן איננו בחיים. המכתב הוא מבחור צעיר אחר שהגיע לארץ ועובד בפרדס. הוא כותב: “אני קורא כאן מעט וכן מדבר מעט. אני רואה פה הרבה דברים שעליהם קראתי פעם רק בספרים. כאשר אני משקה את העצים בפרדס אני רואה את הנמלים המבוהלות ממהרות להציל את ביציהן, הדורות הבאים…”¹⁹¹

מיהו הרשקה זה? האין זה כותב הסיפור עצמו ששמו ניתן לו על פי סבו, וש

ם סבו הרש (הירש)?¹⁹² האין זה הנריק גולדשמיט – נכדו של צבי־הירש גולדשמידט – שהלך לארץ־ישראל פעמיים, חלם לעלות אליה בשלישית ולא זכה?

למה לא זכה? – כאשר קיבל מאותו צעיר את המכתב המספר על הנמלים המבוהלות, ה“ממהרות להציל את ביציהן, הדורות הבאים” – מיהר קורצ’אק להשיב לו: “לו האנשים היו מבינים שבדורות הבאים טמונה התקווה היחידה שלנו ליצירה, – היו נוהגים כאותן הנמלים”.¹⁹³

כאשר קדרו פני השמים ובישרו בואה של סופת־המלחמה, תקפוהו הספיקות ביחס לכל ענין העליה לארץ. שמא לדחות הכל ולנהוג כמנהג אותן נמלים, שכן הוא אביהם של מאות יתומים – – –

אולי מן הראוי הוא להקדים את המאוחר ולציין את הפרט המובא במכתב של מיכאל זילברברג, מחנך שהתגורר תקופה ארוכה עם קורצ’אק בגיטו בבית־היתומים, בחלודנה 33. במכתב זה, אל יצחק צוקרמן, הוא כותב: “היה זה בקיץ 1941. באחת מישיבות השבת שלנו עם יאנוש קורצ’אק בחלודנה 33, תוך שיחה על ספרו של פראנץ ורפל ‘ארבעים הימים של מוסה דאג’, הזכרתי לו את התיאור המובא בספר זה, כאשר הרופא עוזב בדרך את הילדים לנפשם על מנת להציל את עצמו. על כך השיב לי קורצ’אק, שדבר כזה לא יכול לקרות בווארשה, שכן הוא לא היה נפרד בשום פנים ואופן מילדיו. זכור נא, דברים אלה נאמרו בקיץ 1941!”¹⁹⁴

ואמנם זה לא קרה.

¹]: “מאלי פשגלונד”: המבחר והמבוא, שהוכנו על-ידי עדה הגרי-פוזננסקי, מובאים בכרך זה (בתיקונים קלים) כנתינתם ב“כתבים פדגוגיים”. התרגום נעשה בידי דב סדן. לאופיו של המבחר ובעיותיו ראה במבוא שלפניו. על “מאלי פשגלונד” ראה גם במבואות של יצחק פרליס: “במעלה היצירה”, בספר “ילדוּת של כבוד”, עמ' 36–41, ובמבוא לכרך זה.