ארץ התקווה    🔗

מכתב ראשון ¹    🔗

לילה — האניה נעה לאיטה מפרכסת ונוהמת כחתול מדי לטפך אותו. — אשמע בהמוֹת גלים בים, במקום שכל־כך הרבה מאורעות התרחשו בין שלושת חלקי היבשת.

הקיצותי ואני מצפה למחשבה אשר תקראני להיות ער.

בעד צוהר התא העגול מתפרץ הרוח. הציץ פנימה, חג בזוויות,הסתלק —מאום לא אמר. מצפה אני.

ניצב אני על סיפון האניה ומתבונן אל קצף המים התוסס וקצר־הרוח עד להפליא: נושם אל קרבי את טחב האוויר המלוח. אין כוכבים ברקיע. אף הברה אחת נבצר ממני לקרוא בצחור הקצף המתנוצץ ובשחור הלילה…

בלי הרף הסתכלתי בעשן, אשר תימר מתוך ארובת המאפיה שלכם בעין־חרוד. שאלתי בזה אחר זה כל כוכב מכוכבי כסיל בשמים,— ואתה צללית אשר להר הגלבוע, מקום שם שוכן אחד מבתי־קברותיכם. — יספרו נא.

הסתכלתי באבני הרריכם הקודרות, בירק אגם הכינרת ובעיני פרדכם הלאות — יגידו נא. האזנתי אל קול שירת הצרצר וקריאת התרנגולים לפני עלות השחר…

אביט — אקשיב — אצפה — אין מאומה. — לילה.

רע הדבר. שכבר הנני נוטל עפרון ביד — אין למהר — אך הלא חוזר אני כבר — לקטוף בחפזון את הפרי הבלתי־בשל עדיין — אולי שם יבשיל…

אראה בית חרישי ביער, בו מתחנכים ילדים עוורים. — אולי שם אערוך את רשימותי ומחשבותי? אחפש מקום, אמצא רגע.

רציתי במכתבי הראשון לברך אתכם, להודות לכם על כמה וכמה דברים ולהתנצל לפניכם. להתנצל על חוסר־האמון. אמנם כן. נסעתי על־מנת להיווכח כמה אי־אמת יש באמת שלכם, אשר בידה הפקדתם את גורלכם ואת עתיד נכדיכם — כי על כל גרגיר וגרגיר של כנות מוכרח להיות אבק זיוף; חוק הוא בעולם; כי זה האדם.

טהורים הם המאמצים והשאיפות שלכם והדאגות, המבוכות ואי־הסדרים אנושיים הם.

כן הוא “מנזרכם”; אין בו דבר, אשר יש להעלימו מן העין — אמיתית הוא גבורתכם, כי ללא־רוויה היא נכספת, מטפסת אל העמל — אינה חורגת אל מעבר לחוג של כוחות אנוש, אינה מעפילה אל הקדושה.

אנחנו — זה יותר מאשר “אני”. לא היהודי והערבי בלבד ואף לא רק האדם בכלל. — כי גם הצרצר ושירתו המופלאה — ורעש הגלים.

עוד לא הגיעה אפוא השעה להודות אף לא להתנצל בפני אלה שבמקומם שהיתי ולשחר את פניהם לא הספקתי. אולי משגה הוא, שכבר אני כותב.

למה לא עליתי על החוף אתמול באלכסנדריה? — גלמוד שוטטתי על סיפון האניה שעות ארוכות.

לא מוכנה היתה השאלה. אכן, חשובה השאלה כתשובה: היא מורה למחשבות על המגמה. אף אותה יש לחפש. ואין למהר.

בשינה ובעֵרוּת, בעניינים שכיחים ובעבודה היום־יומית — יש לה לשאלה רגעים של לידה ושעות של גידול.

עתה לא לתשובה אצפה עוד, כי אם לשאלה. מה נכבד שלל הלילה הזה.

אולי משום כך גם הקיצותי.

אני מניח את העפרון הצידה. — הוא מרגיז באשר ידרוש כבר מלים אף יזרז. והמלים אולי מאפילות והתפילה הטרופה, הנאמנה על כן, אין לה מלים ומיותרות הן הברותיה עם צליליה. —

תפילת שעות העבודה החרישית בשדה, הטיפול ברפת ובלול, מקום שם רק הלב הולם והמחשבה תועה בלי מלים. —

כוח אחר, משקל וגוון אחרים יש אז לשאלות: שַלָמה, מדוע? — אין האיכר אוהב לדבר — והאם דבר תדברנה הדבורים בכוורת בתיתן דבש?

מחר נהיה ביוון, במקום שבדרך לארץ־ישראל לא “מדריכים” קראתי באניה, כי אם את ה“אודיסיאה” ואת כתבי־הקודש חליפות; אין זאת כי אם ביקשתי את השאלה, אשר יש ברצוני להציג מחר לפני חורבות האקרופוליס.

מדוע ניצחה האמת החמורה של החובה והמצפון את האמת של הצחוק השלו, של מאכל התאווה, המחול, השירה והיין? — אֵלים בלי חטא אינם יכולים להיות דוגמה ומופת.

טעות בדברי הימים — מאות שנים של דיכויים והשפלות, דמעות ודם. האם משגה־הדמים של אירופה יתנקם בעמי אסיה ובשבטי אפריקה השחורים? כי מי זה אינו רואה, שמתחיל פרק חדש בסיפור על תעודת האדם?

השחר עולה. — הנה ירתום אלוהים את סוסיו ועוד מעט יוליך את השמש מעל לעולם.

ואני יודע. — יודע כבר. הנה השאלה, אשר לה ציפיתי.

מדוע בעקשנות כזו אך ארץ־ישראל צפה ועולה, על אף כל מחשבה מעשית, בעוד שבמזרח — הודו, בדרום — מצרים, במערב — יוון ובצפון — פולין. אף היא על גבול המערב והמזרח.

השחר עולה. רק עוד רגע קט. אני לוחש את השיר ² של המשורר הפולני הצנוע:

רד, שחר בהיר, פלגי אור נא הציפה

את האדמה, הכמהה לחיים חדשים —

בקרן זהב אל נבכי לבות אנשים

חדור נא ונוֹגה בלי דופי, להמה הוסיפה.

קרע את צעיפי העתיד החשוכים

ומצח פקפקנים בבושה הסמק־נא,

ולעינים, אך לגיל חמודות תשתוקקנה,

הראה את דרכי התחיה הארוכים.

רד, שחר בהיר, עולם־יה הנעזב —

ממרתפים בם עוני ופשע יגורו יחדיו,

מהיכלי־שן בם תַּשת חלאתה הוללות, —

יצפה לך, מרוב שובע או ממחסור,

ויקרא, תקוף געגועי פלא לפדות,

לחיים רעננים, נאצלים, חיי יופי ואור.

השמש מופיעה.—כה נפלאה ומלאת בטחון. אני חוזר אל התא. עתה ארדם כבר.

על סמינאר לחינוך ³    🔗

לא סמינאר להוראה, כי אם סמינאר לחינוך. בשורה ראשונה — ידיעת הילד והתבוננות בו משעת לידתו והכוונה הטובה לשרתו בכל תקופה ותקופה בחייו.

אנו פונים לבתי־הוצאה באירופה ובאמריקה, שישלחו לנו קטלוגים של ספרי לימוד לטיפול ביונקים ובפעוטות; אוספי מלאכות שעשועים, שירי ילדים וסיפורי מעשיות; ספרים מדעיים־פופולאריים בכל שבע חוכמות. — אנו פונים לבתי־עסק שישלחו לנו רשימות המחירים של כלי־עזר להוראה, תבניות, דגמים, טבלאות, שיעורים. אנו מתרגמים רק את הספרים שיש בהם פחות מ־50 עמודים. את הספרים שמספר עמודיהם מרובה יותר אנו מקצרים כדי תמציתם. אנו קונים כלי־עזר שמחירם אינו עולה על 25 גרוש. אנו מקמצים.

אנו חוקרים ודורשים בעניין זכות התרגום וההשאלה של גלופות לאנציקלופדיה, היכולה להופיע כתוספת לכתב־העת ולהינתן חוברות־חוברות. במשך שנה וכפרס־חינם.

אנו שולחים לכל בתי־החינוך “גליונות ביוגראפיים” (“גליונות הסתכלות”). אלה מתמלאים שנה־שנה ונשמרים במרכז. תכונות האופי: עליז, רציני, עצוב, פזיז, מתון, רך, קאפריסי, קצר־רוח, עצמאי, מתמיד, פסקן, ותרן, קנתרן, נקמן, איש רעים, דובר אמת, ענוותן, רודף כבוד, נקי, בעל המצאות במשחק, בעבודה, שטוף בסיפורי מעשיות. היחס אל בני־הגיל: מנהיג, עוזר, מלמד, מיישב מריבות. — היחס של בני־הגיל אליו: מחבבים אותו, מוקירים, נמלכים בדעתו, דבקים בו, מזלזלים בו, סוטים מעליו, עוינים אותו, מבזים…

אותה שעה עצמה אנו מפרסמים בעיתונות סדרת מאמרים, שבהם אנו מוכיחים להורים ולנוער, כי מלבד האינטליגנציה של המוח יש גם אינטליגנציה של הלב, החשובה אף היא, אינטליגנציה של האופי. יש שׂכל־הרגש, יש כשרונות: הטוב ורגש־החובה, ספר כתוב יפה עונה על צרכיהם של אלפי ילדים, של כמה דורות; אולם פרנסת יום יום וטיפול יום יום ועזרת יום יום דורשים אלפי בני אדם. לעורר ולטפח תמיד את הכבוד לערכי חברה וחינוך.

הנתון לקריאה ולכתיבה ודוחה את חברו, על שום שהפריעו בקריאתו ובכתיבה, ערכו פחות מן המניח את ספרו ועפרונו הצידה כדי לבאר לחברו, לשרתו, לסייעו. ילד שקרא בבינה ספר של בינה, אך אם יתבקש על־ידי חברו לא יספר את שקרא, הוא כילי, האוגר לטובת עצמו בלבד ואינו יודע נדבת לב שבנתינה. החכמה לא ניתנת לנו שנעשה אותה עטרה להתגאות בה, אלא כדי להפיצה ברבים. יש הון מת של חכמה קפואה ויש חכמה חיה, שהיא כיד מלאה ופתוחה, כאוויר, כמים, כמתק פרי לכל הקרב ורוצה בה.

אפשר שאין את יודעת קרוא ואת אומנת טובה; אפשר שגמרת חוק לימודים גבוהים בטיפול־יונקים ובסתר את נותנת אופיום לילדים כדי שיישנו וירווח לך. אין ערך לדברים שאת יודעת אותם ויודעת לעשותם, אך יש ערך לדברים שאת יודעת לתת ושאת רוצה לתת.

נסתאבו לחלוטין בחינות־גמר ודעת־ספרים, הטילו קלקלה בתלמידים, השביעו תאוות־כבוד, הניחו פתחים הרבה להישגים קלים, סתמו כל פתח בפני העובדים הישרים, הצנועים, גדשו בזוהמת־דיפלומות את שוק־העבודה.

ארץ־ישראל כוחה עמה שתגאל עצמה מאותה רוח־עיוועים קיבוצית. אולם צריך זמן וצריך רוב מאמצים, כי רע עלינו המעשה.

תלונות הורים, אמהות והורים:

—אינו קורא עדיין. מתקשה בחשבון. כתב ידו מכוער. מפגר ואינו עולה לכיתה גבוהה יותר.

ודאי לא נעים הדבר במקום שההורים, המוציאים כספם להשכלת ילדם, בהולים לראות, ככל המוקדם, את הריבית הקצוצה של הונם; במקום שתעודת־הגמר היא פתח לקריירה. —אף בבורסאות שבעולם ירד ממרומיו שער־הדיפלומות; עתה כל ערכן במה שהן מניחות פתח לשידוכים טובים. — לא הבקי בשעונים — דייקן, ולא המחבר חיבור של ערך העבודה — שקדן.אח

טוב־לב, חריצות, הכרת־חובה, גמילות חסדים, ותרנות — ולא אנציקלופדיה של חכמת־אסכולות: זו אפשר להדפיסה ולעיין בה בשעת הצורך. — הקלוקלוּת המבריקה של בית־הספר — סף־רעל של עולם מתמוטט, עולם של תגרי־מדע ומזייפי־מדע, טפילים וספסרים. ללעוג, לבזות, להתחמק בכזבים, לגנוב את לב המורה, להסתיר בערמומיות את הבורות, לחמוס את דעת־החבר, — הרי הקומדיה, הקומדיה הגרועה של בית הספר הישן. — צריך לתור את אופיו של הילד ולהקפיד שבית־הספר לא יסלפו, לא ישתק רצונו, לא יתחוב לתוך הרגשתו את רגש הפחיתות.

אני חוזר ואומר: צריך לכתוב על כך, צריך להדפיס מכתבי אמהות ומחנכים, להביא דוגמאות מתחום החיים ממש. כדי שהילד יוכל, בלי בושה, לומר:

— אני אוהב ללמוד.

ובלא הרגשת־אשם:

— איני יכול ללמוד קרוא.

כדי שהאם תוכל, בלא התבזות, להודות, כי ילדה אובד עצות בבית־הספר.

כדי שהמורה ירגיש, כי פוזמק שהוטלא בשקידה דינו כדין עמוד במחברת הכתוב יפה יפה ובלא שגיאות, וכי תפוח־אדמה שלא נקלף כהוגן דינו כדין שיעור שכולו משובש.

רוסו אינו מתיר ללמד פחותים מבני 14 שנה; פסטאלוצי רוצה לעשות את שיטת הלימוד על דרך הפשטוּת באופן שכל אם ואם תוכל להיות מורה; פרבל מעביר את ההוראה אל גן־הילדים; וטולסטוי מוכיח בכמה וכמה מופתים כי לא הילדים חייבים ללמוד מפינו אלא אנו חייבים ללמוד מפיהם.

שיטת דאלטון — הנכונה, ולא המדומה — זוהי כניעת בית הספר לטובת הלימוד העצמי, הביקורת העצמית. וראינוע, ראדיו, קונצרטים בבית־הספר, הרצאות למרצים מזדמנים, טיולים, תיאטרון — יטול כל אחד ואחד את שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה. שאם לא כן — אונס ושעמום ומרד, כלומר מלחמה בין עולם הקטנים ועולם הגדולים.

בית־הספר גואל את הילד מבית־החרושת, שהיה בו כאסקופה נדרסת, מבתי־מלאכה מסואבים, שהיה בו כעפר לדוש, מבית ההורים, שנרתם בו בעול דאגות אנוכיות ושירותים של מה־בכך; שעל כן נוח לו אפילו בית־הספר המשעמם, אולם הוא מחבב בו רק את ההמולה, רק את הפינה שהיא באמת שלו, אך לא את התוכנית. מעט מורים טובים מקיימים בעקשנות את ההשליה, המדווח, מראית־העין, מטילים על הילדים מרות של סוגסטיה משעבדת.

שאלו פי הילדים, מה דעתם: המותר להם לעזוב את השיעור, כשיש להם עשיה חשובה יותר? המותר שלא לבוא שבוע ימים לבית־הספר, ומה היו עושים אילו לא היה בית־ספר? ומה הוא בית־הספר הראוי ומה צריך שיהיה?

כי בית־הספר העממי עתה — מלמד לקרוא עיתוני־רחוב וסיפורי־בלשים ולכתוב “איגרת אהבה” — אמר במרירות מורה גרמני.

בהיות הילד בן 10 — הריני אומר לו: ראה, נתתי לפניך את בית־הספר וכל מקצוע ומקצוע בעבודה ובחרת כרצונך. — דין־וחשבון יום יום, איך עבר עליו היום. בכל שנה הודעה: בית־ספר או עבודה? — סדנה, חדר, תנ"ך, תיק. — השתתפות קיבוצית בנושא שנבחר: זמרה, נגינה, ציור?

בן 14, קורא וכותב, הוא בא, טהור וצמא, כמועמד לסמינאר. והוא מתקבל, שווה בשווה כחברו, שהשלים תלמודו בבית־הספר ב־7 או 8 כיתות.

פרק לעצמו הוא המועמד מבני העיר שאין כרטסת האופי שבכל שנה מקיפתו. גם כאן אין הדעת ניתנת לתעודה של בית־הספר. הכניסה כל עיקרה — וידוי כללי: איך חי ומה עשה. כי המודה שבית־הספר מטיל קלקלה, אינו יכול לדחות את שלא ידעו השפעת בית־הספר. והגיל — אין לו חשיבות מכרעת.

תוכנית. — שנה ראשונה — עבודה ויומן (?) מקיף בלשון השגורה בפיו. לימוד הלשון העברית. הרוצה קורא ורושם תמצית קריאתו. הוראות ניתנות לו בידי אנציקלופדיסטים, המורים המעטים שבמקום, או פרופסורים מן העיר בחליפת מכתבים; הם גם השולחים את הספרים הדרושים.

שנה שניה — עבודה בקרב ילדים ועם ילדים. לא אוכלוסיה — אלא ילד אחד, שני ילדים. ההתבוננויות בילד זה בתחום עניינו של היומן. דינים־וחשבונות, פרטיכל ואסיפות, עבודה: מזו שהגדולים עושים בה עד זו שהגדולים אינם פנויים לעשות בה. גדודי־סדר ואסתיטיקה של היישוב, של עבודה בהשכלה ותרבות. —הסמינאריסטים של שני קורסים אלה דרים כדרך של חברי הישוב.

שנה שלישית ורביעית — עתה חדר לכל אחד ואחד. קטן, אבל שלו בבית הסמינאר. — משלושים המקצועות הכלולים בתוכנית־לימודים הידועה לי, — נבחרים חמישה. מחמש אמנויות — אחת, או שתיים. לשון לועזית — אחת, או שתיים; ערבית, אנגלית — מסכים, אך למה לא יידיש, הונגרית, פולנית ורוסית, גרמנית, יוונית?

עבודה קולקטיבית: שאלות ילדים, שאין יודעים תשובה להן. הקשיים והליקויים המרובים והקטטות שלהם עצמם ושל הילדים. סמינאר מחפש וחוקר לא יזקין. — בחרדה אני הוגה באותה כת־אוגורים ⁴ יוהרנים, ואחר קצת שנים גם משועממים, בקרבכם, אנשי העבודה.

שנה שלישית — לימודים ורק שמירה לפי תור בבית הסמינאר. לא ילדים! — צריך לבחון בנחת, שמא טעה, צריך לבדוק את עצמו: היתגעגע על הילד. — הסדנה, בית הספר, הגן — רשות ולא חובה. כתום שנה בחינה במקצועות שבחר בהם, אך כשלונו בבחינה אינו פוסלו כמחנך, אם עמד במבחן מוסרי במעשי יום יום.

שנה רביעית: ספר וילד, עט וסדנה.

שנה חמישית: לימודים בעיר. נחוצים מעבדה, מומחים, ספריה, תיאטרון, קונסרבאטוריון, בית נכות — מגע עם יועצים בני־הכי, בשביל השנים הבאות.

שנה ששית: פעילות ככוח עזר בבית־הספר, בבית־החינוך, במועדון, עזרה למפגרים, ממלא מקום (היזהרו מפני בתי־ספר הנקראים “מיוחדים” לילדים מפגרים ולא טיפוסיים).

בית הסמינאר הוא גם מלון לתיירים ובית מרגוע ל־4 חדשים בשנה. כאן הסמינאריסט קונה לעצמו את משמעת הטאקט, הסבלנות, גמילות־טובה, הבינה והסליחה.

ידעתי גם ידעתי, מה לקויה תוכנית הלימודים שלי. — ראיתי עניין לעצמי לומר, כי:

א) העבודה בין ילדים צריך שתהיה פתוחה לכל אדם שכוונתו רצויה; הילד אינו תובע חכמה שבעל־נייר, אינו רוגז בשמעו: “איני יודע”. אם ירצה באמת לדעת, יבקש: ”חפש בספר, כתוב, שאל". — אסור לתת לילד מורה האוהב את הספר ואינו אוהב את האדם; אסור לתת לו מחנך שלא נמסרה לו מלאכת החינוך אלא משום שנפסל לכל מלאכה אחרת.

ב) המורה חייב לדעת כי ידיעותיו — קלושות, ארעיות, רק פתיחה. אין זו בושה שלא לדעת, חרפה היא לחפות על הבורות, להתחמק ולזייף. הילד הוא צרכן היודע לתבוע ומבקר היודע להחמיר. —

ג) חשוב לי שלא יחברו דרך הסמל או דרך המליצה את הספר ואת העבודה בשדה, בסדנה, במשק הבית. אין שני עיקרים ראשונים: או נייר או חיים. והדפוס מעיק. המעשה — הוא נפש ההלכה.

ד) המורה אינו אלא חבר אוהד, חזק יותר, מנוסה יותר אך לא בן סמך. הילד הוא ספר שאתה קוראו. — הפרוגראמה היא המסלפת והרוצחת של הדעת — היא מראה את הגבול והרי הדעת אין לה גבול. כל היקר והקיים מתרחש מחוצה לפרוגראמה ועל חמתה.

ה) אסור לדחות, אסור לבזבז את הזמן. צריך רגע כמימרא, כבר! — התוכנית שלי קלה. לא לחשוב תחילה, ואחר כך לעשות. לעשות ומיד!

אמר לי אחד המתבודדים שלכם:

הריני מהרהר בבעיות ההוויה והאנושות. — פרה גועה, הריני הולך לחלוב.

אמר האחר:

— אני מלמד לתקן פגמים מועטים שבמכונות, אך אין זה חשוב. אני מלמד מה אסור לי לתקן והוא מצריך מומחה. — עגלון טוב אינו צריך להיות רופא־בהמות.

מורה אומר לילדים:

— הישארו לבדכם, כי עלי לעזור במטבח, שלא תתאחר ארוחת־הצהריים.

אני שומע, אני רואה, אני זוכר — זה מעט; אף: אני יודע, אני מבין — זה מעט; אני יודע שאיני יודע — אך אני מרגיש.

כך חייב להיות מורה.

שבב העמיק בציפורנו של ילד. אני רופא. צריך ליטול את כל הציפורן. אך זה גורם ייסורים רבים.— ואשת העגלון גירדה באורך־רוח בסכין־גילוח באותו מקום עצמו, שנתקע בו שבב־העץ, ושלפה אותו מבלי להכאיב. —

בחפץ לב אשתף עצמי בוויכוח, שהמאמר הזה עלול לעוררו.

על אפוס חדש    🔗

מה הרשות שבידי לבוא ולהשמיע דעתי בעניין זה? אין אני יודע לא את הלשון העברית, לא משורריה ולא סופריה. אין אני יודע אפילו את הספרוּת ביידיש. תייר אני, שביקש לראות בעבודה ובמאמצים כרואה דרך חור־המנעול ובנסיונו הזעיר עומדים לו למפגע גם השרב והשמש, גם הרוח, והוא מבין, אמנם, שהרוח הזה ברכת־הארץ הוא, אך הוא מרגישו כקושי נוסף שעליו להתגבר עליו באקלים שאינו מוכן לו מבחינה ביולוגית.

ואף על פי כן…

המחשבה מתגלגלת לאיטה, אני רושם את המלים בעצלתיים: החלטתי בלבי לכתוב בקיצור ובלא כל תיקונים, שאם לא כן תהיה בי יד־האימה ולא אהיה מסיים את המאמר הזה, שאני רוצה בכתיבתו.

שלושה מומנטים מטיולי הקודם בארץ לפני שנתיים:

א) מורה־מדריך, שהראה לי את מצבת חללי תל־חי אמר לי: “קוראים לזה מצבה או פסל של טרומפלדור, והרי לא הוא בלבד נפל פה חלל”.דומני שאמר לי דברים אלה בצער, ואוסיף: בצער שנימוקו עמו. זוהי הקלה לזכרוננו, כשאנו עוברים בשתיקה על עלומי־השם הרבים לזכותם של יחידים, שלחמו לטובת העניין. מבחינה פדאגוגית יש בזה צד גדול של היזק. אילו שאלוני הייתי מבאר מה גדול כאן ההיזק, עיווּת הצדק והמעילה מצד ההיסטוריה.

ב) הייתי בקיבוץ, בבית־ספר, בשעת שיעור תנ"ך. השיעור נמשך בלא הפסקה מאה דקות תמימות. התנהגות הילדים בלא כל פגם, ההתעניינות גדולה. אמרו לי עוד קודם, שהילדים מחבבים הרבה את המקרא. אך האם אין כאן מדריך־ההפלגה? אמר לי המורה: שאלתים שלוש פעמים, האם עלי להפסיק; אך הילדים ביקשו לסיים את כל הפרק כולו. אכן: בהפסקות שאל המורה את הכיתה שאלה, שלא הבנתי

אותה. סקרנות היתה בי לדעת מה שאל, אך לא רציתי להפסיק את השיעור. אודה: היתה בי הרגשת קנאה, קינאתי בספרים אלה, בני אלפיים שנה. אם יש שפע כזה של תשומת־לב והתמדה, כלום לא מן הראוי הוא שיהנה הימנה לא בלבד העבר הרחוק אלא גם העתיד, גם העבר הקרוב, ואף הדרך למחר, דרכם של ישראל ושאינם ישראל, של האנושות, כלומר, יהנה הימנה גם זמן שיש בו עוד משהו, אם לא יותר מאשר בספר הזה, שהוא אמנם כולו אומר כבוד, אך בעיקרו הוא דבר־קדומים.

ג) בכלל פגישותי הרבות, רבות עד שאין זכרוני עשוי לשמור רישוּמן, נתקעה בי פגישה אחת: נודד ותיק שעבר את הארץ כולה, לאורכה ולרוחבה.איש־סיביר הילמאן — מכונאי ⁵. הוא ראה ויודע. ניצנצו בי מחשבות הרבה והנה אחת: לבקשו שיהא מורה דרך, ליטול תרמיל ואם ירצה, לילך עמו ולשוט בארץ. בסיכומו של דבר אולי רובינזון ארצישראלי לילדים? ושמא לצרף לזימון את משה כרמי ⁶, היודע את הטבע והמקום. יש רובינזון שווייצארי, יש רובינזון מכסיקאי, יש רובינזון פולני — על מה לא יהיה רובניזון ארצישראלי?

ואולי שיגשגה בי עוד אז מחשבה על מעשה גדול יותר. קראתי בדרך, על האניה, לסירוּגים בתנ"ך ובאודיסיאה. ספרים אלה נראו לי כקריאה הנאותה ביותר על הים האֶגאי, בין המערב היווני והמזרח. הפעם לקחתי לדרכי באניה את האיליאס, את נאל וראמאיאנטי מתוך המאהבהאראטא ההודית ⁷, ואת הפואֶמה “פאן באַלצאָר בבראזיל” של מאריה קונופניצקה ⁸, והנה מתבשל בי רעיון כזה: בכוחות משותפים של משוררים, מוסיקאים, בני־נעוּרים, זקנים וטף — לבנות אֶפּוֹפּאֶיה על השיבה השלישית של ישראל לארצו… כמה יהיו ספרים, שירות, מה תהא הצורה, מה המשקל והחרוּז ומתי תהא העבודה נחשבת כעומדת בגמר־סיוּמה?

אך ברגע זה עלה לפני זכר דאַנטה. זוהי ראָיה עד מה לא התקנתי עצמי ועד מה איני מוּסמך לדוּן במפעל ששיעורו גדול.

“תארי גבר זה, מוּזה” (אודיסיאַה).

“שירי בת־אלים חרון־אף אַכילאֶס, בנו של פאֶלאוס” (איליאַס).

“ויהי מלך ושמו נאל בן ויראסאֶנאַ”.

כיצד לפתוח כאן?

ויהי עם…

(רוצה הייתי שהקורא העברי יחבב את השיר של טירטֵיאוּס ⁹: ספארטה צרו עליה המאָסינים ובעצת־האלים היא קוראת לעזרה את אתונה השנואה עליה. ספארטה אדירת־ברזל ושרירים משפילה עצמה, בקראה לעזר את אקרופוליס יפת־השיש, הרוח והשירה. ואתונה — אינה שולחת חיל וצי, כי אם את הזמר החיגר טירטיאוס ¹⁰. ושירתו פותחת במלים: — הידעת את הארץ.)

ודאי שפתיחת האֶפּוֹס אפשר שתהא שונה. דרכו של הנהר שהוא מאסף מימיו ממעינות הרבה. כל קבוצה, כל ישוב יכול לרצות בגיווּן־נוסח משלו בפואֶמה הקיבוּצית. מאורע זעיר, ציון קבר של שיר אחד אפשר שיצמח ויגדל לפואֶמה עצמאית שאינה מוּשרת אלא בחלק קטן של מחוז אחד.

הבאר הקיבוצית מתפרדת לסיפורי־מעשיות שונים ורבים על בקשת־המים. כל אחד זוכר את הילד שנולד לראשונה, סעוּדת־ערב שהותקנה לראשונה מתוצרת חלב עצמית, זוכר ראשוני הישגים וראשוני־כשלונות, ראשוני קברים בבית־הקברות החדש.

אין אני יודע ואיני יכול לדעת כיצד ובאיזה קצב. אחת ידעתי: מחשבה ערה ובלא משוא־פנים חייבת לבדוק תמיד את מרוּצת העבודה היוצרת, איני סובר כי משחק־אמבּיציות וחפציות אישיות עלול להרוס או להרעיל את מרוצת המפעל והתפתחותו. הוא עלול לאחרן, ואפשר שהתסס הזה יהיה בו דווקא כדי להועיל?

מי? הפּאֶן־קלוב, האוניברסיטה? איני יודע מי אבן המוסמכת להרכיב את מערכת הפסיפס ומה צריכה להיות התבנית המוּקדמת והתוכנית. אם הזכרתי עניין תבנית מוקדמת — לא היתה לעיני דוגמת הומירוס או וירגיל. אחת — שירת מלחמה וכליה וחורבן וגזל,ואחרת — שירת הבניין.

"הידעת את הארץ אשר נרדמה ותישן דורי־דורות? הידעת את הארץ, כרם ה', אשר זאת גאוותה כי בישׂרה את האלוהים לעמים ונטעה אמונה חדשה בגויים וניבאה לאור־כוכב חדש ולצליל רעיונים חדשים?…

הנעשות הן כפתח־החפץ והוא בן־אלמוות כי דגלו עליו אחווה וחופש. ואשר נואשו רואים באשמתם ואומרים: גבהה למדי משאת־הנפש, כבלנו בה רצון־האדם ועיקלנו את אורח־התולדות?"

הנודה בתפקיד המביש, שהוטל עלינו, latrones cruci signati (מלסטמי־דרכים המסומנים בצלב) — כדי להדגיש בזה הדגשת־יתר את עוצם הכיסופים לתחיה, להזדככות והתעלות? — וההתאבדויות, כמחאה וכביטוי החולשה וטירופי־הדעת בהתמוטט מערכת העצבים — ולא קברים בלבד?

העין נשואה לשמים ולמחר.

שקספיר אחז בתולדות אנגליה ושיקען בגדותי־הדראמה, דוסטוייבסקי הראה בסיפורו בחתך את הנפש הרוסית, ראסין לעג, סנקאֶביץ גמר את ההלל הגדול, פאוסט ולפניו אֶדיפוס המלך ואנטיגונה תפסו את הבעיה הפילוסופית של ההוויה. יוספוס פלאביוס דן בשעה טראגית בתולדות, כהֶארודוטוס, כיוליוס קיסר. חוקי חמורבי ולוחות חוקי רומי ניסחו נוסחות־משפט בלא עירובי פיוט.

לא כן התנ"ך. לא כן הנביאים. יותר משאני יודע אני מרגיש, כי כאן לידת שירה שלימה. קדושת־הספר נגוזה, ערכו בעינו עומד. היה זה מוזר, אילו הלשון העברית החדשה היתה מסתלקת מזכותה ויכולתה ליצור אֶפּוס חדש — לא המשך להיום, עד עתה — כהשלמה לטרילוגיה, לאחר כתבי־הקודש והברית החדשה.

הרצל? אַקורד אחד בלבד בסימפוניה הפאָתאֶטית. התוכן — לא בני־אדם, כי אם עם, המחבר — כל אחד ואחד אשר המזלות והגורלות (ולא המפעלות בלבד) של ארץ־התחיה ובניה נתנו בו תעצוּמות־עוז להיות במשוררים.

בהקדמה לתרגום כותב סופר פולני (אני מביא דבריו, כי אין בידי מקורים אחרים):

“האֶפּוס ההודי בנוי סלוקים, אלה הם דוּ־טורים, בני שלושים ושתיים תנועות. צורה זו נקראת אַנוּשטוב. כל סלוקה ניתנת להיחלק לשתי שורות בנות שש עשרה תנועות. תכונת בניין השיר ההודי היא, שהמחצית האחת של מחצית הסלוקה הריתמוס שלה חופשי ואינו מוגדר, ואילו המחצית האחרת היא יאַמבית וסיומה של השורה אפשר שיהא דאקטילי… במחצית הראשונה מצויים כרגיל כוראֶיאַמבים או פאֶאוֹנים”.

במדריך קצר אפשר לקבוע את הכללים שאינם מחייבים ודוגמאות או דוגמות כפרי של ויכוחים ואפילו פולמוסאות של משוררים או בלשנים ומוסיקאים. אחד הוא הריתמוס של קונצרט־צרצרים בשדות העמק ואחר הוא הריתמוס של הירח המשוטט בשמים ואחר ממנו ריתמוס הרוח, הצאן, הברושים. יש מנגינה בדממת היער (שמעתיה בגניגר עם שחר, נפלאתי, כי יש מנגינת הדממה).

אזכיר, כי שמות המשפחה צריכים גלגול עברי. צריך לקבוע את הכללים שהעורכים ינהגו על פיהם. ואולי לא לחדש שמות משפחה אלא להוסיף על השמות הפרטיים את שם האב, שם המקום, אולי כינוי אופיי וכדומה.

ובאחרונה — מה כלי־נגינה ייבחר, אם מיתרים או כלים אחרים שיהיו בני־לויה נאים לקריאת השירים?

שתי תמונות לפני:

שיעור בבית־הספר. ויכוח: אֶפּיזודה לקבוע וכיצד לקבעה בשיר: חילופי־דעות ברוב חיוּת וערות, פולמוס על ברירת ביטוּי, ניב, מוּנח היאה לאבן שתהא קבועה בה במערכת הפסיפס.

והנה בא הזמר, מתקין את כלי־נגינתו. דממת־צפיה, הוא מתחיל: שיר שהלב צוהל לו, שיר שהלב נמשך לו — הכל לפי הלך־הרוח — הוּמור, התבוננוּת ביעוּד־האדם, שבח־הגבורה, שיר המנשא למרומי־על, או מכוון את העין לעמקי־הנפש.

רשמים והרהורים ¹¹    🔗

ישנם בודאי זקנים מתלהבים ואידיאליסטים, בלי כל תערובת של ספקנות. אף אני מאמין הנני בגבורת־פתאום, בהתלהבות־רגע. קל הוא המוות לאם המגינה על פרי־בטנה ולחייל בשדה־הקרב. אנו חולקים כבוד גם לאנשים אשר מתו מפגיעת כדור. פאתוס והעוויה של בוז יש לעומת זאת באיבוד־לדעת, שאנו רואים אותו בכל זאת כמנוסה מן המערכה, כפחדנות, כמפלה, כפשיטת־רגל.

קשה יותר היא הגבורה של חיי־עמל שאנו נתקלים בה, במאבק הממושך בחיים כדי לשמור את הבנים, את המשפחה מכליון ולהבטיח להם קיום כלשהו או קיום הוגן. אמנם בימינו מתרבים המקרים שהבעל בורח ונעלם, משאיר את אשתו ובניו בעוני ובחוסר־כל, והאם משליכה את ילדה ברחוב העיר. כן, יש גם מקרים שהאם משלימה עם פריצוּת בתה, מפתה או מוכרת את בתה הבכירה לזנות כדי להבטיח פת לחם לפעוטותיה. אבל מקרים אלה הנם, למרות הכול, יוצאים מן הכלל. החוק הכללי הוא מסירות־נפש, הקרבת השינה, הבריאות והחיים לטובת האנשים הקרובים ביותר; זאת אומרת — גבורה. ידועות לי הרבה דוגמאות כאלו ואיתן אני באמונתי זו ובכל־זאת מטיל אני ספק — חוץ מבמקרים יוצאים מן הכלל — בגבורה לשם האידיאה בלבד, בלי תערובת של כוונות אישיות אנוכיות. ובלי קורטוב־אמונה אני בוחן את גבורת המנהיגים.

מה לעשות? זקן אנוכי וכבר עברו עלי שלוש מלחמות ושלוש מהפכות. סך־הכל שעשיתי למראה עיני אין בו כדי לשמח: מעלה־מעלה עולים ומתנשאים הפיכחים והמחושבים בדעתם, והתמימים אובדים. ישנם תוכניות ומתכונים של מהפכות שאין בהם משגה ושהם נכונים עד לשעמום. משום כך לא היתה בי כל סקרנות לרוסיה, זה נסיון־הדמים הטראגי של שינוי וחידוש האדם. היתה אכזריות, היה שגעון, היתה אלימות וגבורה מתוך הכרח תחת השוט. אותו הדבר בגרמניה.

באיזו פחזנות, באיזה חילול־כבוד נמכר הדגל ההומניטארי, במחיר שקלי־הכסף של הסיסמאות ההפוכות. אין בי סקרנות ביחס לאוסטריה הכוזבת, אף לא ביחס לצרפת אובדת־העצות, הטראגית.

ואם, נוסף לזה, אתה מכיר היטב ורואה בעיניך, משעה לשעה, את השינויים, את התקלות אשר בפולין ואת צמיחתה של ארץ זו, שמאת־השנים האקטיבית ביותר בדברי־הימים עברה עליה בפירוד ובשעבוד, — הרי…

אבל בארץ־ישראל יש לראות, ולו מבעד לסדק מבעד לאשנבי הקרון, את הנסיון להשיב לתחיה את הארץ, את השפה, את האדם, את גורלו ואמונתו.

כשנישאתי בפעם הראשונה אל על באווירון, הרגשתי משהו יותר מתמהון, יותר מסקרנות, מרגש גאווה, משמחה. על הכל שלט הרעיון:

— שום איש, אף לא אחד מאבותי. אני הראשון, זכיתי והגעתי לכך.

בראותי את חוף חיפה הרחוקה — פעמה בי המחשבה:

— המשאלה שמדי שנה בשנה חוזרים עליה בתפילה: “לשנה הבאה בירושלים” — מתקיימת. כאן גבול הגלות. השיבה לאחר אלפיים שנות נדודים ורדיפות. זכיתי והגעתי לכך.

התרגשות שאיני כדאי לה שוללת את מנוחתי, את סבלנותי ומעיקה עלי. ההרגשות צריכות להיות נאמנות ובדוקות. חייב אדם להיות רשאי להתרגש.

ידוע ידעתי כי ה“ויה מאגנה” העתיקה נשמה והפכה ביצות.

לכשטסו ועברו לפני לראשונה שורות הפרדסים ותלמי השדות הנחרשים, חשבתי להכעיס:

— אותו הדבר הן נעשה גם באוסטרליה. גם שם היה מדבר. ומלחמתה של הולנד עם איתני הים. מאבקה העקשני של יפאן עם הר הגעש? וכאן, הן אין כאן אלא ביצה. רק יתושים ועקרבים. ורק ערבי־בידואי, לא אוכל־אדם, — נודד חף מפשע וגנב. תַן פחדני ולא נמר ואריה ונחש־בואַ.

אגב — לא הא. לא כדאי לראות את הכבישים; נוסע אדם בשרב אלול אל הארץ הרחוקה. אינני אגרונום, אף לא עיתונאי.

איזהו האדם כאן? — בתור ביולוג, רשאי אני להביט ולהתבונן כאן ולשאול שאלות: כיצד הוא חי, כיצד הוא נושם, איך הולם בו לבו? מה שם במוחם של הראשונים כאן ושל אלה אשר מחדש באו, של הזקנים, הצעירים וקודם כל של הילדים? הילדים עוד מיעוט הם, אך היה יהיו אדוני הארץ.

שאלוני:

— למה לא היית בתל־אביב?

עניתי קשות, כי במחיר עשרים פרוטות אפשר לבקר בעשרים רגעים בּטראם את ז’וֹליבוּז' ¹²הסמוכה לווארשה; בלי תעודת חו"ל ובלי ויזה — את גדיניה. ערים חדשות אף הן.

לכששאלוני בחוצפה, או בנימוס:

— אפשר להיווכח בדבר בקולנוע מתוך ישיבה נוחה בכורסה. הנסיעה למה?

— המעניין הדבר, הכדאי?

— כן. שמח הנני שהייתי, אסע שוב.

והנה אני כאן זאת הפעם השניה.

ננסה לעשות סך־הכל לשינויים ולקשיים בהם נתקל המהגר הרגיל, העובר לכאן:

א. מצפון לדרום (שינוי אקלים).

ב. מן המישור אל ההרים.

ג. מן העיר אל הכפר.

ד. מן המסחר אל החקלאות.

ה. מן הקצב המהיר של החיים, המחשבה, המאורעות — אל הגל האיטי, אפילו של הרגשות.

ו. סביבה אחרת: השכן ערבי; גם משהו יותר משכן, גם קצת פחות מזה.

ז.שפה זרה, קשה, והיא שפת האבות.

ח. בלי האל הקודם, בלי חגיו ומקדשיו.

ט. מנהגים אחרים, מוסר אחר וערבוביה של ההרגשות הקודמות והחדשות, ואפילו של הדעות הקודמות.

י. מן המשטר הרכושני אל הקומונה.

יא. הינתקות מן המשפחה, מן העבר.

יב. רגש — בהכרה או בלי הכרה — של נסיון, אקספרימנט.

כל אחד מהסעיפים האלה מתחלק אף הוא לשורה ארוכה של פרטים.

הנני נוטל לדוגמה את הראשון: האקלים.

א. יש חום גם בצפון; אלא ששם הנהו יוצא מן הכלל, אפיזודה, מצב חולף ועובר חיש, וכאן הנהו — כלל; כאן אסור להשקיע את כל הון המרץ, את כל אוצר הכוחות כדי להתגבר על מספר הימים החמים או על שבוע השרב, אשר אחריו תבוא המנוחה. מצב תמידי זה של חום חמסיני, של שרב מעורב מעוד גרוע ממנו, בחמסין ממש! זקן, תושב ארצישראלי ותיק. סיפר:

— לפנים לא היה כאן חום כלל; העולים החדשים, הם שמביאים את החום, יחד עם המאווררים החשמליים ועם תעשיית הקרח המלאכותי. מפריעה להם הזיעה שהם מזיעים.

נכון. ונכון הוא כשאומרים: חם לי רק בימי־הבטלה, בימים שאיני עובד.

ב. השמש — היא גם חוסר עננים. איש לא יאמר כי ענני הלילה הם דבר שאי־אפשר להתקיים בלעדיו, אבל חסרונו של דבר־מה שהתרגלנו אליו מורגש כחסרון. (תופעות מעניינות במידה יוצאת מגדר הרגיל מצאתי בהתבונני בי בעצמי).

ג. בן־הברית והידיד הנאמן — הרוח, אף היא אחרת הנה ושונה מן הרוח שלי, — וגם אתה יש להתפשר.

שתי תופעות ששמתי אליהן לב: התרגלתי אל הרוח של עין־חרוד. אגב טיולי לקיבוצים השונים הכּרתי לדעת שתי רוחות שונות. האחת: בין נשיבותיה החדות של הרוח התמידית — גלים קצרים ויוקדים מן ההר הסמוך הלוהט. פרט קטן זה, לכאורה, הרגשתי אנוכי כאסון.

המקרה השני: מקום גבוה יותר וסמוך יותר לים, — ובכן, קר יותר מבעין־חרוד; אך בגלל התפצלות ההר — כיוון הרוח משתנה ואינו קבוע. דומה היא אפילו לרוח הפולנית, בנשבה מצדדים שונים. לכאורה — הרי טוב. אבל לא — היא הרגיזתני, נטלה ממני את סבלנותי — עד שהתגעגעתי לרוח “שלי” מעין־חרוד.

החמסין הנהו בגידה ברוח, הוא כעין צחוק־לעג פרוע ורע על רגשי הבטחון ודרישת הטוב שבנו; והוא, גם הוא — שונא הנהו.

ד. הצל וצינת־הערב או הלילה משיבי־הנפש אף הם אחרים כאן. הייתי אומר, צינה “מלוחה” הנה צינה טובה יותר. סבור הייתי כי המקלחת שוטפת ומשפשפת מן הגוף את היום החם ומעניקה הרגעה ומנוחה שלמות. לא, משהו לא־כך.

“משהו” זה — ראיתי — מנסים הטירונים בארץ לשטוף על־ידי שימוש נפרז בסבון; אולי משום־כך מעלה העור המשולל שומן, בקלות כזו, כל מיני מורסות? מתוך רצון להשיג צינה עצמית הם עושים משגה.

ה. אפילו הלילה היפה, — כוכביו גדולים הם ביותר, כבדים ביותר, קרובים ביותר. מדברים הם בשפה זרה. מדברים הם בשפה רבת־חשיבות, בשפת התנ"ך, על עניינים נצחיים, קשים ומלאי סוד. כוכביה של ארץ־ישראל דורשים התאמצות הרגשות והמחשבה ואינם נותנים רגש של מרגוע. את הרושם שלי עצמי, הסובייקטיבי, השתדלתי לבדוק בשיחותי. נזדמנה לי אפילו ההנחה:

— אולי משום כך בורחים האנשים מקולם של הכוכבים, ומשתיקים אותם זעיר פה זעיר שם בתענוגות־בשר?

הפסיכולוג יעסוק עוד ביום מן הימים בסכנת הערב בארץ־ישראל, כשאדם ממאן להטות אוזן קשבת לאמיתות הנצחיות של הכוכבים ולפקודותיהם הקטגוריות. את המלים הטהורות המגיחות מהם ינסה להציף בגל עכור של דם אדום.

הם נלחמים בחול המדבר בגבולותיה של ארץ־הלאוּת הזו, והשמים נלחמים עם אבני ההרים; מי ינצח? האדם?

ו. והחורף והגשם ודרך החפזון של האביב, המטיף ומפזר אגב טירוף של חדווה סיגליות בלתי־צפויות, נרקיסים, צבעונים על הסלעים; והברושים הנפלאים והקוץ הנורא והארור ופרי הפלאים של הרימון והצבר?

יש להכיר, להתרגל, להבין, לדעת ולהתאים לראיה ולנשימה; אפילו האורן המודע־מאז מדהים ומתמיה כאן במחטיו ובריחו האחר.

וקווי־האור והלחץ האחרים, וכל המון הדברים שאינם ידועים לנו והמשפיעים על הנשימה, על הולם הלב ועל פעולת הבלוטות. והמזונות האחרים, השונים מאלה שינק האיש משדי האם ומאלה שבתוכם גדל…

ובכן אחרת מתרגל התינוק, הנער, ואחרת הזקן, המתרגל ברוֹך וברוח בהירה, המסתגל באורך־רוח תחת לחץ גבוה.

ובכן הנה לפניך אלה, שזה רק שנה להיותם בארץ, רק שנתיים וחמש שנים וגם עשר שנים כבר, ואחריהם — אלה הנמצאים בה יותר.

עם אחד מאלה האזרחים הכי ותיקים חזרתי לאירופה. מרחוק נראה לו הגן העירוני של אתונה.

— בוא, נסור לשם… הוי, אך אלה הם עצים. אך זהו ירק (האם לא כדאי היה לבנות ביוון בית־הבראה ליגיע־עצבים?)…

היכולת לחיות — עוד אינה היכולת לעבוד. אכן, לעבוד כאן הרי זה לשכוח את הכל ללא יוצא מן הכלל (היהודים אינם שותים יי"ש).

מכאן אולי היחס הדתי הזה לעבודה, מכאן אולי החוק הדראקוני האוסר להשתמש בקיבוצים ובמושבי־העובדים בעבודה שכירה. הרי זה מקרה שאין דומה לו בדברי־ימי הקולוניזאציה: הכל נבנה אך ורק בידי המתיישבים עצמם. אין קונים ידיים בשוק, אף־על־פי שזולות הן ומתאימות. את הדבר הזה אין מבינים אצלנו. אם שגעון הוא זה, הרי אין כמוהו ראוי לכבוד. לא רק בשדה, בגן, אלא גם בעבודה ה“בזויה”, כביכול, והיפה בגלל זה, אם לא הירואית — במטבח, במכבסה, ברפת ובאורווה.

נער סוחט בידיו הפצועות לימונים.

— לא צובט?

— צובט מאוד.

— מדוע לא אמרת? הייתי נותנת לך עבודה אחרת.

— סבור הייתי כי בארץ־ישראל יש לשאת ולסבול.

כי יש לסבול יודעים הכל. כמו במלחמה. ורק אחרת ולשם מטרות אחרות.

סכנה אני רואה כאן לאלה, הבאים הנה לא לעבוד, אלא להשתעשע בחוסר דאגה. העבודה — רפואה בה ושכחה.

התאמצות כבירה ותוצאות כבירות. רק שנתיים וכמעט שלא הכרתיה…

את עין־חרוד שלי. כתינוק שהפך עלם. ומה להגיד על הקיבוצים הצעירים?

זו ההתעשרות במים, בעצים, בבניינים וזו ההתאמה הפנימית, פאתוס־פלאים בהם.

בידינו שלנו עצמן. כל פרט קטן משמח.

כלום מסוגל התייר להבין מהי גינה דלה זו שלפני הבית, זו הנוטלת את שעות המרגוע המעטות?

איי ירק פעוטים נראים מחלונות הקרון: אלה הם השרידים העזובים במשך מאות בשנים, ששבו לפרוח על האדמה המיותמת מאז: החרישה הראשונה — זהו מֶטר של ברזל לעומק הניר המאובן.

אין פנאי להרבות מחשבות ולשרטט תמונות של המטרות הרחוקות, — אפס, הן ישנן. הפעמון מצלצל: להעיר משינה, לסעודה, למנוחה קצרה ולשעות העבודה הארוכות, שהטכניקה שלה ו“חסכון המאמצים” התקדמו בה התקדמות רבה, שאין לשערה.

— עתה אין מכונות מתקלקלות עוד, עתה אין החדשים חולים.

ההתחלה נעשתה: השורש צומח וגדל באדמה הזרה, ועל הענפים הרעננים עוד מתפקעים הפקעים הראשונים. זעיר פה זעיר שם צומח כבר משהו מאליו, אין צורך לקשר עוד את הענפים, להשקות, לכסות ולהשגיח באי־מנוחה שלא יזיק מה. החיים יש להם אחריות שלהם עצמם.

הנסיון, הנסיון המסוכן, הצליח. הפוסחים על הסעיפים כבר יצאו והלכו להם.

— ארבעה בנים היו לי, — אומר חבר המושב; — נשאר לי רק האחד.

—?

— שניים ברחו אל הקיבוצים, השלישי יצא לגמרי מארץ־ישראל.

— להיכן?

— לתל־אביב.

תל־אביב היא חוץ־לארץ, ואירופה — הנה כוכב אחר.

אני אומר לבחורה:

— שם רע מאוד, קשה מאוד.

היא עונה:

— יודעת אני. ולא הייתי יכולה לשוב, אף־על־פי שעברו עלי כאן שתי שנים קשות. ואילו רציתי עוד פעם לנסוע שמה, הרי זה רק כדי לאשר, כי עתה הנני זרה שם יותר.

כשילד יהודי מבקר בבית־ספר פולני הוא רואה בחלומותיו את בית־הוריו ביידיש ואת ענייני בית־הספר בפולנית; חסרות לו המלים למושגים החדשים…

המיטיב אני לעשות בהדגישי את הקשיים? כן. הפוליטיקן, איש התעמולה, זר לנו בזה שהוא מעלים את כל מה שאינו מתאים לנושא דבריו. האמת, הכרת המצב וחייו הפנימיים הנסתרים, מביאה הקלה. יודעים אנו רק את צירי הלידה. אבל פחות מדי הננו נותנים לעצמנו דין וחשבון על יגיעת־ההריון; לשאת בבטן את הפרי ולחיות חיים כפולים, להזין את העוּבר ההולך וגדל, בדם ובנשימה, להטות אוזן קשבת להתפתחותו ולחכות לצעקת הלידה — כדי לרכוש ילד, להיות אם לבן.

כמה נמשך ההריון, שלאחריו נעשה היהודי הגלותי לאזרח מולדתו העתיקה, החדשה? — כמדומה שלוש שנים:

שנה ראשונה — מצב תמידי של נכר; שנה שניה — יאוש ומרד לסרוגין; התקפות חריפות של געגועים; שנה שלישית — גידול שקט, כי האדמה היא כבר שלו, — העבודה, השמים, הנשימה והזיעה. עתה מרגיז כבר וגורם לקוצר־רוח עורו היבש של תושב הצפון.

נטעתי לבנה, ערמון ואוג, מגינת הגנן הבאתים אל כיכר המשחקים של הילדים. העצים הללו הצטחקו מתוך חירות ושמחה רק בשנה השלישית להינטעם.

ברגש של אי־רצון וחוסר־אמונה הייתי שומע על השפה העברית ועל האותיות העבריות, ואף בדמיונות לא השתעשעתי. אולי מקרה הוא, ואולי מיד החכמה והתבונה, שהכאת השורשים בשפה העברית משמשת עדות נאמנה וברורה, כמה מן הדרך עברנו כבר וכמה עוד נשאר לנו ללכת.

כל היודע להביט רואה, כי תינוק בן שלוש מדבר כבר ומהלך; ואולם עודנו משתכלל עתה בשיחה ובלי התאמצות יתרה; ביתר מהירות, בתוספת אומץ־לב, בלי הכרח; עתה הוא נח כבר כמה שיש את נפשו לנוח, כדי להוסיף ולמהר, לעשות חיל.

שמעתי תרעומות על הפטריוטיות המקומית של הקיבוצים ועל השמרנות שלהם. בשעת ביקורי הראשון היה גם לי רגש דומה לזה.

— כן. בשנה הראשונה לשבתך במקום יש חשק לבקר הרבה, לשנות, לשכלל. אולם משנה לשנה הולך הרגש הזה ופוחת. עכשיו רואה אתה כי שגיאה היא לנהוג אחרת. להטות אוזן ולהקשיב לדברים אחרים — אדרבא. אפילו להודות בצדקתם. אבל בזמן שנעשית עבודה נצחית וחדשה, יש לנהוג זהירות ולדחות כל החלטה לזמן־מה; הבחירה צריכה להיות מדויקת, ותוכנית הפסיעות וסדרן מכוונים; אסור לתת מקום לשום מקריות. זאת היא בעצם החכמה: שלא לסכן גם לאחר שזכה פעם המְשחק במִשחק — המסוכן! — על כל הקופה.

את היהודים מגרשים מאירופה מפני שהם נחוצים בחזית אחרת של המלחמה על מחרה של האנושיות. את המוטל עליהם מילאו על הצד היותר טוב בקצב מהיר, מהיר להפליא. הערבים יודעים כבר לא רק לירות ולזרוק פצצות — זהו פרט בשולי־הגליון של “היום” החדש שלהם. הם פקחו את עיניהם השקועות בשינה, ראו את עניָם וקיומם הדל, הרגישו את האחריות בעדם בפני עצמם גופא. גם כאן החרישה היא בעומק של מטר ומרובות הן האבנים הפזורות על פני השדה.

לפני חלוני עוברים פעמיים ביום מן ההר סוסים, פרדים, חמורים, עמוסי פחים להעלות מים לשתיה — בראשון בשבוע נושאים לבנים לכביסה.

— מרשים אתם להשתמש במים שלכם?

שמרנות גם זו?

מרגיז המראה, כשילדי הערבים עומדים לפעמים בלי צל של פחד לאורך הגדר ומביטים בעד שבכת חוטי־הברזל. אפשר שמתפלאים הם ושואלים: מי ומה הם האנשים הללו, המשונים, — למה באו?

כי כך הוא.

שואל אנכי, למה סובלים את הפלונים ואת האלמונים, את דא ואת הא: כי זה עתיד להשתנות.

לפני שנתיים אמרתי כי הקיבוצים עתידים להתקרב אל מושבי־העובדים. כמה מיהרתי לאשר את טעותי: הקיבוץ פסע פסיעה אחת, המושבים פסעו חמש פסיעות לקראתם כדי להיפגש.

אנשים משונים, המקרבים ומשתפים אליהם את זולתם, בעת שכל האחרים משסים ומפרידים.

גאולה.

עליה.

מאמרים ורשימות 1939־1918    🔗

מהמלחמה ¹³

למה? יש אנשים המבטיחים, כי קורבן הדם והדמע יביא את התחיה. אולי. אולם מה יביאו זוהמת המלחמה, ביצותיה של המלחמה? אם יזכו המקופחים וישיגו, מה צפוי למעַוולים?

★

תמונות אחדות.

מישינייץ. עיירת גבול. שוק. חנויות שנשדדו, חלונות שנופצו, דלתות שנעקרו. יש כבר בניינים שנשרפו. כמעט שאין תושבים, יהודים אין בכלל. עגלות בשיירות מלחמה, סוסים, חיילים רגלים ופרשים. אמרתי שאין יהודים כלל – לא, נשאר אחד, אחד בלבד, זקן וסומא. הוא עובר בשוק, מגשש דרכו במקל, עוקף עגלות להפליא, חוצה לאיטו בנהר סוסים ובני־אדם. אולי היה ערירי, אולי הפקירוהו קרוביו כשנמלטו? לא – נשאר מפני שרצה, נשאר מפני שבמישינייץ נשארו בית־הכנסת ובית־העלמין. כך נאמר לי בקאדזידלו.

★

ז’ירארדוּב. באולמי בית־החרושת, באולמות הגדולים, בכל הקומות, פצועים על גבי אלונקות. ילדים מגישים להם תה, בזחילה או בדידוי מעל פצועים ומעל מתים. בבית־החולים – גוֹועים חולי כולירה. מוות גם פה גם שם. ובחלונה של חנות קטנה, כלפני שבוע וחודש כן עתה, תופרים שלושה חייטים, רכונים: הסב, האב, הנכד. השעה שש בבוקר – צהריים – ערב – לילה – המנורה דולקת והם תופרים. ניתן צו לגרש את היהודים – הכל אורזים, מתרוצצים – ואילו שלושת החייטים, הזקן, המבוגר והנער – יושבים ותופרים. האין הצו חל עליהם? – עוד הלילה, בשובי הביתה בסמוך לחצות, ראיתי אותם רכונים – תפרו, ולמחרת היתה החנות נעולה.

★

סטוּלסק – כפר בקארפאטים. למרגלות ההר – בקתונת. ובה אור: שני נרות דולקים. אנו – הארמיה, כרגיל, בבריחה. ומה היה הצבא הרוסי בבריחתו, יודע כל אדם – הכל היו שרויים בסכנה – זכות קדימה ניתנה ליהודים, – להדליק בליל שבת שני נרות ואפילו לא לוַולן את החלון במטפחת, – טירוף הוא ואולי גבורה. איני יודע מי התגורר בבקתה זו, מי העֵז להדליק נרות ולא לוולן את החלון.

★

פּוֹמוֹז’אני. גאליציה. לכאורה נשרף כל מה שניתן לשרוף. לכאורה, אין כאן אנשים כלל. אף־על־פי־כן מוליכים מאה יהודים. אלה אומרים כי מרגלים הם, ואלה – שמגרשים אותם ולא עוד. הם נכלאו באיזה בניין, ובלילה פרצה בסביבה ההיא דליקה. יצאה אשה במרוצה מבקתה, ילד בזרועותיה ושניים גדולים יותר רצים בעקבותיה. מישהו אמר כי החיילים הציתו את הבית שבו כלואים האסירים. האמינה. והנה היא רצה – רצה עם ילדיה – האם כדי להציל?

★

די. לא היהודים בלבד סובלים – כל העולם מתפלש בדם ואש, באנקות ובדמעות ובאבל. עוד תמונה אחת בלבד. כפר שלם נמלט על נפשו: עגלות, פרות, ילדים, עגלים, אבות ואמהות, זקנים. יהודי מתהלך ביניהם וקונה. מעט הוא מציע, כמעט לא־כלום. אבל מייעץ למכור, אומר למכור… מראה נייר ועליו חותמת. אם לא ימכרו, הוא צופה מראש את העלול לבוא… הנמכתי להרכין את ראשי ושאלתי לאו־דווקא את השמים, כי אם את הארץ שאלתי בעיני, במחשבותי, בכאבי: כלום לא די לך בגלות שלנו, בעוול הנעשה לנו, באסון־האסונות שלנו – אמור, האם אתה זקוק גם לחרפה שלנו, אמור, מה צורך לך בה?

האביב והילד ¹⁴    🔗

זכרונות מהמלחמה הקודמת.

השיירה שלנו עוברת בכפר שרוף למחצה. יום אביב נאה. בערוגות שלא סורקו דבלולי קוצים גבוהים, חצופים. הריסות של קני־אדם. כאן ארובה, שם קרביים פרומים של בקתה, ושם מוטות אחדים של גדר שנתמוטטה. שלדים מפוייחים בירקוּת הנצחנית של הצומח הפורע משמעת.

תמונה: בקתה הרוסה, קיר חרוך, משהו מהגג, משהו מהטפחות. על מריש שרוף־גחול תלויה נדנדה של תיל דוקרני, ובמקום מושב הושחל על התיל תרמיל של פגז.

וצחוק ילדים קולני, שובבני – על עיי־השריפה.

סמל. על אפו ועל חמתו של הרצח, על אף העוצמה העלובה של ההרסנות האנושית – נמשכים החיים האדירים מכל, ומאמינים, ללא דאגה, כי יימשכו.

כל יום שאלנו – האם כבר, מתי הקץ – ומחשבתנו המיוסרת שרטה את תעלומת־קצהּ של קומדיה שטנית זו.

האם כבר – ומתי סוף־סוף?

חיים אבדו, לבבות גוועו. ייבבו וביקשו רחמים דמעות הנשים, תפילות האמהות, רעבם של הילדים. בתים וזכויות־אדם עלו באש, בנתיבות הייסורים נדדו אנשים, נעו־ונדו נשמות־אדם בנות־בלי־בית.

מתי ייתמו הרשע או הסבלנות? מתי תיטול ידו הרחומה של השלום את השלטון מידיהם העקובות־מדם של מציתי־הדליקות והמרעילים? מתי?

והנה, לתוך מצוקה כפויה זו, לתוך החרפה והתבוסה, אל חוסר־התקווה ואפילו אל אי־הציפיה – פורץ פתאום צחוק הילדים הזה, שובבני, מתגרה, מלא תשוקות, אביבי, והוא שר את העתיד, זועק אל האביב, מבשר את המחר.

זוכר אני את ביקורם של האורחים הראשונים מאמריקה בבית־הילדים. דווקא אז שיחקו הנערים בצבא, חמושים במקלות, חובשים קסדות־נייר. תמיהה, מבוכה מסויימת, אפילו – אכזבה. ובכן, אין המצב רע כל־כך?

שכן לא ידעו הללו את התגלית שגילינו זה עתה: אם לא מת הילד, אם הוא רק רעב, רק חלש מרעב – על מריש גחול יתלה נדנדה עשויה תיל דוקרני. בימים ההם ידעה על כך מאריה קונופניצקה בלבד, כשכתבה את הסיפור “הסוסה שלנו”.

דומה היה: לאחר מלחמה זו כבר לא יעז לעולם אף מבוגר להכות ילד על שניפץ שמשה, או על שפרע את הלך־הרוח הרציני של שיעור בכיתה. דומה היה, כי נעבור ליד ילדים אלה כשראשנו מורכן ועינינו נעוצות באדמה – אנו – האחראים לטירוף משתולל זה, שנגיעה רוחפת אחת שלו גרמה יותר הרס וחורבן מכל הכדורים והתעלולים של הילדים, הקורבנות החשובים הראשונים של המלחמה שחלפה. הלא חרפה היא לפדאגוגים, שהשאירו את מקל־החזרן הפרוסי בבתי־הספר של פולין – ואולי זה משב־הקרח האחרון של השעבוד הקר, העקוב מדם. אולי כבר באמת בא האביב? ואולי אלו באמת הדמעות האחרונות? ואולי כבר אפשר להתחיל באמת בריפוי החבורות והפצעים?

זה לא כבר ראיתי בפּוֹמוֹז’ה נער בן שמונה, שגורש מגרמניה כי פולני הוא, וילדים פולנים מציקים לו: שוואבּ! אנו מצפים לילדים מארץ הבולשביקים: מה חווּ, מה הם מביאים עמם, מי הראשון יטיח בפניהם בבוז: קאצאפּים! ובפרברים עוד ייַדה זה או זה אבן בילד היהודי. ועוד ישנן פנימיות שבהן נותנים לילדים לחם רק פעמיים בשבוע.

אולי מוקדמת האמונה, כי היום, עם פתיחת מחזור הרצאות על הילד, אנו מסיימים באמת רגע מחפיר בהיסטוריה?

הריני חוזר ואומר, רגע בהיסטוריה. כי אף־על־פי שאנו מצפים בקוצר־רוח להתחלה, הרינו חייבים – חייבים לראות ברור את הוודאות, כי האביב בוא יבוא. ואנו רוטנים ורוגנים, מייבבים כילדים, כי “כבר לא”, חוששים שלא נזכה.

ייתכן: קיבתנו לא תזכה לימים טובים יותר – לביצי־הדגים מאסטראחאן ולתפוזי יפו, מלפני המלחמה; אבל המחשבה כבר רואה את האביב הזה, רואה כיצד גואה, תופחת ההתפוצצות.

אולי הילד חש את בוא האביב, אך אינו מסוגל להבין; הוא חש אותו, כפי שהוא חש בעוד מועד את אמיתות החיים, את הטראגדיות שלהם, שאנו מסתירים מעיניו בקפידה. אולי בזכות התחושה המוקדמת רק הוא צודק בצחוקו תוך דמע?

הוא מרגיש מראש באביב, מרגיש ברגע שבו יבוא אדם לכלל הבנה לא רק עם זולתו, לא רק הלבן עם השחור, העשיר עם העני, הגבר עם האשה, המבוגר עם הילד – אלא יבוא גם לכלל הבנה עם השמש והירח, עם המים והאוויר, עם הליבנה הלבן ועם זיוונית היער, עם הכלב ועם העפרוני. לבו אומר לו, כי לא בלהט ובמאבק, אלא במשחק ובמאמץ מרצון נשיג כל מה ששאפה אליו האנושות הבודדה, הטראגית, שכוחת־האל, בגעגועים, דרך צלבים ומדורות, שאפה בדם ובזיעת־אף.

האביב – היפה באגדות…

השמש, רעה, יהירה, אנוכית, יבשה, לעגנית, שמש קרה של החורף, אדישה וחסרת־רחמים – פתאום הרעידה, הבחינה, נעצה מבט – והתאהבה באדמה־הלכלוכית השחורה. כדי להבין את נס האביב, היה הכרח לחוות שעה מיוחדת במינה.

עמדנו בכביש, אבודים בסופת הקרב, אשר אין יודע איפה הוא מתחולל. אבד לנו הקשר – אנו עומדים ללא פקודה, ואם כן ללא תקווה, כי איזו בקתה תקלוט אותנו ללינת־לילה. וזו, השמש – חורפית צוננת, כזאת חסרת־בושה בבהירותה ובהוד־רוממותה – שוקעת לה בלי לרחם על הנמלים הזעירים של האדמה.

ואביב. השמש המלכותית ריחמה, התאהבה, רוצה לפצות ולגמול, לחלק, לנשק, לקסום מחילה ואהבה. הפלא ופלא!

האדמה־היתומה משתוממת, אינה נותנת אמון, כובשת רטט ועוד רטט של חרדה עלומה – וכשתאמין פתאום, סוף־סוף – תוריק פתאום, תפרח, ריחנית, יפה, שופעת שיר.

אתה רואה את ענפי העצים, גרמיים, מכוסים גבשושיות, קהים ואין להם מחר – ופתאום נוֹרה מקרבם משהו מופלא, בלתי־מובן: ניצנים. התחשק לה לערבה טיפשה להקדים ולהנץ ניצניה. כאילו שעתה בהולה, כאילו נבצר ממנה לחכות. ראוי היה שיגנה האביב תעלול־שלא־בעתו זה, שיאיים, שיאסור, שיעניש. ולא היא, באורך־רוח עוטף האביב בצמר־גפן כל ניצן של שיח קל־דעת, תופר לו פרווֹנת. שלא ייעשה לו עוול. אלה הם ההומור וטוב־הלב הסלחני של האביב. הוא מטיל פקעת של השראה עטופת־נוצה, כהטל את הכדור לשמים: את העפרוני. הלא זה שיא ההבלוּת לשיר כשאתה נוסק לגובה. כי זה כוח־דמיונו של האביב.

ואילו על הענפים הדוקרניים של ערבה שרטנית תלה שלג ריחני. לא די היה לה בפרחיה ובירקותה. המציאה עוד הפתעה אחת: הדביקה יחדיו שני טרפים לבנים – פיזרה פרפרים. כן ציווה האביב לזמיר לשיר בלילה – על אפן ועל חמתן של הציפורים המחונכות יפה, והן ישנות בלילה, כדי לעבוד ביום, לאחר מנוחה טובה.

וכדי לעשות לצחוק את החכם, את האדם, הטיל האביב לעיניו גשם־זהב של דבורים נבונות. ואחר כך ציווה לפטל ליטול דבש מהאדמה, ללענה – למצוץ את המרירות, לסרפד – את הרעל. תמיד נמצא אחד הרוצה דבר שונה מכל השאר. אבל האביב מכבד כל תמהוני ועז־נפש, כל חצוף ומוקיון, ודואג להם. כלום אפשר להסתכל בלי לצחוק בזחל רציני, ביתוש שוטה, או במשהו מטורף לגמרי – בחלזון…

אנו, המבוגרים, כבר ראינו כל אלה, מכירים אותם. אבל הילד? למרבה הצער, אנו יושבי ערים, שבהן עשוי האביב לעורר רק רגש אחד: געגועים.

לפגי אלפי שנים היה איש־המערות מחפש לו מסתור בהרים, ושם היה חוצב לו משכב. אנו עורמים הרי־לבנים אלה בעצמנו, חוצים אותם בגיאיות של רחובות, משפרים ומייפים, אבל מהי, בסופו של חשבון, העיר אם לא רצועה של תלים עצובים, שבהם אנו חיים את חיינו העכורים בסארקופאגים של אבן? אבותינו היו מגוללים אבן כבדה על פי המערה, למגן מפני חיות־טרף, ואילו אנו נועלים את הדלת לפני הגנב המושחת. אבותינו יצאו לשחר למזון, טיפסו בסלעים ומטֶה בכפם השׂעירה, ואילו אנו מזדחלים אל הגיא ותיק־מסמכים תחת בית־שחיינו.

עמי־הארצות, העשירים־מקרוב־באו, אינם מחבבים את הזכרונות על אבותינו הגסים. אבל הלא אנו צאצאיהם ויורשיהם.

היה רגע בהיסטוריה כשהוא, אבי־אבותינו, פילס דרך בשעת סערה במעבית היער, כדי לצוד טרף בשביל הנקבה והילדים. ופתאום הכה הברק והצית עץ. אך הוא לא ברח, אלא השתופף לו במרחק־מה והסתכל – הסתכל – הסתכל, ובמאמץ כבד, מפרך, אילם חשב – חשב – חשב, ובתנועות מגושמות של פחד וסקרנות התחיל מתקרב, והרגיש בחום הנעים של האש – והושיט את כפתו – ונכווה – ומשך אותה אליו – וזעק מכאב – אך לא ברח – לא נסוג. מלקק היה את הכפה שנכוותה – הוסיף לחשוב בכאבו וחשב וחשב – וכך ישב שעה ארוכה – ושכח את מטרת יציאתו ואת הרעב של משפחתו, וחשב, ורטן בכעס, ולעס את התמהון, וקם וישב חליפות – והסתכל. הסתכל בכעס, אחר כך בחשד, אחר כך ביראת־כבוד, אך כבר ללא חרדה. העץ דולק והוא מסתכל, ואף־על־פי שהחום מחמם אותו בנועם – הריהו סובל, כאילו יידה מישהו אבן בראשו, והאבן שוקעת לאיטה בגולגולת. וכשהתחילה האש לדעוך, הטיל לתוכה ערימת עצים וליבה אותה.

שעה ארוכה חיכתה לו המשפחה, אך הוא לא הביא לה מזון אלא כפה כווּיה וחרדה עליזה ונבואת־לב מכאיבה, כי העומד להשתנות, עדיין הוא רחוק.

הביא אל האש את בנו, והוא הסכין אליה ולא פחד ונתאווה להשתלט על כוח־האיתנים.

אבי־אבותינו שעיר ומדובלל זה – הוא שיא השמחה והתקווה. דרך כה ארוכה עשינו, כה גבוה המראנו – עכשיו כבר יהיה קל.

רתמנו את הברק שיעבוד למעננו, הקפנו בתיל את כדור־הארץ. נתרחש דבר שלא נשמע כמוהו, דבר שלא ייאמן כלל: בלחיצה אחת על כפתור יכול תינוק בן־שנתיים לשטוף באור את כל העיר, כהרף־עין; בלחיצה אחת על כפתור יכול תינוק בן־שנתיים לשלוח למרוץ מסחרר אלף כלי־רכב, המלאים אדם; תינוק בן־שנתיים יודע להרים בלחיצה על כפתור אחד משא כבד שלא ישוער לכל גובה שהוא, באמצעות המעלית. נס זה אנו מורישים היום לילדינו, כדי שישאו בשׂורה טובה זו אל הדורות הבאים, אל איש־המחר האביבי, שאין אנו מכירים אותו עדיין, או נכון יותר – שאין אנו מרגישים אותו מראש.

אבד ערכם של השרירים, ומשימתנו היא ליצור אדם בעל מחשבות פלדה ורגשות בדולח.

ותנקוף השעה ואדם יכיר את עצמו, ויכבד ויאהב. תנקוף השעה בשעונה של ההיסטוריה והאדם ידע איפה הטוב, איפה הרע, איפה העונג, איפה הכאב. תנקוף השעה והאנרגיה תגלה את סודותיה, והתנועה, החום והאור, חיי החומר והשארת־הנפש יצטרפו להארמוניה אחת, לסדר מתוקן, לאושר – לאביב.

עוד מעט נלמד לאחסן את החום: מסהרה השרופה נכוון אותו אל קרחוני הקוטב. כל העולם יפרח. עד מתי נישא בהכנעה את הצינה הצורבת אותנו בחורף, ואת השרב הנוטל את נשימתנו בקיץ?

אלא שחייבים אנו לשאול, האם שימוש זה לא יביא את האדם לידי עצלות, לא ינוון אותו? כשנהרוס את ערי האבן, כשנבנה אותן מעצים ופרחים, משמחה ירוקה, כשלא יהיה עוד צורך לחפש מחסה, אלא רק לדאוג לשטח יפה למשחקים, לריקודים ולשירים היפים שלנו, מה יהיה – ראוי לשאול – לא על הדור הראשון, אלא על הדור העשירי של האנושות המאושרת, ללא ענן־דאגה? מה יהיה אם האושר יפנק, יסאב וירקיב את האנושות בדור החמישי? – הדאגה שלנו מרחיקה לכת מהטיפול בשני אלפי שנה דלים.

נוכל להשלים בקושי עם אחוז מסויים של ילדים מטורפים, עיוורים, חרשים־אילמים, מפגרים, פושעים – נוכל גם לטפל בהם, לסעוד אותם. אבל עלינו למנות אותם ולבחון האין מספרם עולה, שלא תגדל, חלילה, אנושות עיוורת. עלינו להיות בטוחים לחלוטין, כי לפחות בעשׂר מאות־השנים הקרובות לא צפויה לנו כל סכנה. שאם לא כן, והיו כל מאמצינו, כל עבודתנו ללא תכלית, לשווא.

ועבודה קרובה זו רבה לאין־שיעור. האנושות בימינו – אין זו אירופה בלבד, אלא גם אסיה ואוסטראליה – ולא רק בחשמל מדובר, אלא גם באוכלי־אדם. עלינו לא רק לרחוץ אותם, להלביש, לתת קורת־גג, ללמד לכתוב ולשטוף את הפה בתכשיר מתאים, אלא גם לשנות את הפעולה המיכאנית והכימית של מוחותיהם – ולשאול: מה בכוחם לתרום להישג המשותף שלנו. עלינו לסיים את המלאכה שהתחלנו בה לשחרור האיכר והפועל, האשה והילד, עלינו להשליט משטר שימנע את חיפוש האמת על ידי שבירת שיניים באגרוף או בתותח, עלינו לסלק אל המוזיאון את קמיעות־הזהב, שלטי־האצולה, הדגלונים, ההבלים והרעשנים למיניהם, מיתקן־העינויים – ספסל־בית־הספר, עלינו לחסל את התופעות המופרכות של זנות, גניבה, שחפת, עגבת, אלכוהול. עלינו לחשוב על אמונות ותקווֹת חדשות לאנושות.

בניין בתי־ספר ובתי־חולים, גינות, בתי־כיסא ציבוריים, מצבות־זכרון, כבישים וכל שאר הדברים מסוג זה – לכך ידאגו כל עם, כל נפה, קהילה – יעשו בעצמם, למען עצמם. אדרבה, תוך כדי חיקוי הדוּגמות ירצה כל אחד להמציא משהו מחוכם יותר – יתרוצצו להם, יתייעצו, יתווכחו ויריבו – וכבר תוכנית לדור אחד, או לשניים, מוכנה – בדוקה. הרי אלו דאגות קטנות של אנשים הרואים את הנולד.

אולם, קיימות בעיות של הבירות מרכזי־העולם, שומרות אוצרה של ההיסטוריה, ומשם צריכה להישמע פקודה מוחלטת:

יש להפסיק ביריקת ילדים על ימין ועל שמאל, הכל לפי המקרה או הגחמה, יש להפסיק את המלטתם קלת־הדעת, ראוי להתחיל – להוליד אותם. ראוי לחשוב עליהם בטרם ייוולדו. ראוי להתחיל – ליצור אותם.

כבר אנו יודעים כיצד אין הילד נולד – לא די בכך.

הילד חייב להיות פתרון הבעיה שנפתרה בדייקנות מתימאטית.

חלילה – ללא הכנה, ללא הכשרה, ללא פיקוח, ללא דיווח – ללא היתר אסור להיות מצחצח־נעליים – ואפילו את המשחה להברקת כפות־המנעול חייבים לבדוק, האין היא רעילה, האינה מכילה רכיבים מאכּלים, מזיקים. אבל כל הרוצה יכול להיות אב ואם. לפתיחת קיוסק של גזוז דרוש רשיון, דרושה הסכמת הארגון, ואילו ליצירת בן־אדם – לא־כלום, מלבד: כך התחשק לי.

אין בידי החומר המשפטי של זוג הפושעים זֶרוֹ, שטימאו את שווייץ ואיטליה למאות בשנים בוולדות של צאצאיהם מוכי־הגאנגרינה.

חלילה שיימשך הדבר, חייבים לחסל תופעה זו, ראשית – המדע, ואחר כך – החוק.

סיפר לי פעם פולקובניק זקן, כי התגורר באחד הזמנים בביתה של משפחת איכרים, והיה עד לטקס חגיגי מיוחד במינו. לפני מילוי חובתו הגברית היה האיכר מצטלב. המסַפר ראה בכך מעשה מבדח. אבל האיכר המפקיד זרע של שנה אחת בלבד בידי האדמה והעתיד – מתחיל את עבודתו בסימן הצלב.

(כששיחררתי לחופשה, כרופא ראשי בבית־חולים צבאי, חולים לאחר טיפוס הבהרות, חששתי שמא יניב הגרעין החלש צאצאים חלושים.

אולי לא צדקתי באזהרתי, ואולי, על ידי הזלזול הקל בכוח השרירים – יחזקו את רוחם, את מחשבתם, את רגשותיהם?)

אולי ישאל המאזין התמיה: היכן כאן – האביב והילד?

אני עונה: דווקא – על האביב ועל הילד.

וארשה רשאית לדבר באותה מידה עצמה של התרגשות על זֵר מודרני לזמרת מודרנית ועל גורלו המר של הילד לאחר המלחמה. אבל הנוטל את רשות־הדיבור בעניין כלשהו חייב לדבר כעיר־הבירה; בין השיטין של דבריו חייב לפעום הדם של “אבנים חיות” ¹⁵ לבאֶרנט, של “אגדת פולין הצעירה” לבז’וזובסקי, של “אביב” לווייז’ינסקי, של כל החדש ביותר, הבלתי־מפוענח ביותר, המרבה לפנות לעתיד.

והנה אחת המחשבות האביביות ביותר: אין וארשה חייבת להיות תחילה ברלין, כדי לגדול לאט לקומתה של פאריס. ברלין כה התמכרה לאמונה במשטר ובמשמעת, עד שאסרה על עצמה לחשוב. ואכן חשבה רק על כל שנחקר, שהוכח, שנקבע, כל השייך לאתמול. ואילו פאריס אהבה תמיד את המחשבה הפרועה ואת המחר העלוּם. כך אפוא: המחשבה קלת־הדעת ביותר, אחוזת־הדיבוק, הפרועה־נועזת, המקציפה, החצופה, בהנהגתו של המעשה המפוכח ביותר, המחושב ביותר, הזהיר והחרד, אך מכוון אל תכליתו.

כשכבר שטפה הפראות הבולשביסטית את פרברי וארשה ¹⁶, כשצחקה העיר ביום או התייעצה – כאילו התגנדרה לפני הגורל האכזר – ובערב עברו בה, כשהיא חשוכה וחרישית, מיטב בניה, כדי לבשר למחרת לעולם את הנצחון – היה זה יומה האביבי הראשון, היתה זו קריאת “הקשב!” איתנה, שהוטחה בפרצופם של הרוטנים והרוגנים הקטנים. הם לא הבינו, ולא יכלו להבין, את וארשה זו המזוהמת, המרופטת, המוזנחת והרשלנית, שלבה ב“סטארה־מיאסטו” ומוֹחהּ בכל אבן, בכל לבינה, בכל בטלן קטן המוכר עיתונים ברחוב.

הנה זו ההקדמה שלי, הארוכה־ארוכה. ועתה לנושא:

הדברים מתרחשים בפנימיה – בבית־היתומים.

חדרי סמוך לחדר־השינה של הנערים. תנועה מוקדמת מאוד, בלתי־רגילה מאוד, בחדר־השינה, מעירה אותי. אה, כן, טיול. “חוג־הספורט” שלנו יוצא לטיול־מאי שלו.

אף על פי שבתנאי החיים בפנימיה גרימת שאון לפני שעת הקימה חטא גדול היא, הריני מחליט לסלוח להם ברוחב־לב. אין חשיבות למחצית שעת־השינה שגזלו ממני, ובלבד שלא העירו את כל שוכני החדר.

אני יושב במיטתי: בר—ר–ר, קר. בחדר־השינה פתוחים החלונות, המטיילים, תרמיליהם על גבם, מוכנים לדרך; ובחוץ גשם יורד, גשם־זלעפות מלווה רוח – כאילו נקם בנו על שלא ניתן לו לרדת במאי בצורת שלג.

שיחה קצרה בלבוש־לילה:

— מי פתח את החלונות?

— הוא… אני… נפתחו מעצמם… אנחנו פתחנו.

— לסגור תיכף ומיד.

— אדוני: חם.

— טיפשים אתם: סיגרו את החלונות.

אני מתלבש בחפזון, ובמעמקי התודעה מתחיל להתחולל המאבק היומיומי המכאיב בין המשגיח לבין האדם, הזוכר עדיין כי אי־פעם, לפני זמן רב להחריד, היה גם הוא נער בן ארבע־עשרה.

לאחר שיחה קצרה, לחושה, בחדר־השינה, שיחה ממושכת יותר, בחצי־קול, במקלחת.

אני:

— מהו התענוג? תצטננו. דחו את הטיול. שגעון.

הם:

— מיד ישתפר מזג־האוויר. – מחוץ לעיר אין רוח. – המדחום השׁתכר. – הם ינסו עד הגשר, כפי הנראה – יחזרו. אם יֵרד גשם, הרי זה מובן מאליו – הם מקבלים את כל התנאים.

והלכו. ושבו. אבל רק בשעת־ערב מאוחרת.

— אדוני…

נעימה ומרגשת עד מאוד היא תודתם של הילדים, כשהם מצליחים לסחוט מידינו רשות למעשה מופרך.

ובכן – היה נהדר. – אחד שקע בבוץ עד המותניים. – חייל הרשה להם לירות ברובה. – האורז נחרך, אבל היה אפילו טעים יותר. האדונים האלה בכפר חשבו שלא יבואו, מאוד השתוממו…

— משער אני.

— כיבדו אותם בתה. – שיחקו בכדור במחבט. – בדרכם הביתה רדפו אחריהם שיכורים. – לא רחצו בנהר, קיימו את הבטחתם. – יפה מאוד היה.

— אבל נרטבתם.

כמה חשק ושמש חייבים לשלוט בנפש, כדי שלא תהיה לגשם הצונן שליטה.

– Ave Caesar… נאנחתי.

ומה יש בידינו – איזו תוכנית – לילדים ולנוער, לאו דווקא בימים הגשומים, אלא במחוייכים, בשטופי־השמש, באביבים הגדולים?

הכינונו להם – בחינות בבית־הספר.

לאט לנו עם הביקורת. – הלא ראוי לרַוות במשהו את שאיפתם זו למשהו. הרי זה משהו חזק – מחייב מאמץ, כרוך בסיכון, בסכנה, בהתמודדות עם הנעלם, קפיצה נחשונית אל הבלתי־ידוע. נרגעים ומשתתקים געגועים שהוחרדו משלוותם, שאיפות חולפות־מרפרפות, כי – הבחינה המאיימת הקפיאה את אביבם של הילדים. – משנטלנו מהם את קסם האביב, האם סילקנו, לפחות, את רוח־הרפאים המאיימת עליו?

עוד לא סיימנו. בית־הספר מקנה יתרונות. התעודה – היא רשיון לדירה בת חמישה חדרים במרכז העיר, לרהיטים מרופדים, לעוזרת ולנסיעות לקייטנות. מי שאין בידו תעודה, עובד יותר, אוכל מזון דל יותר, מתגורר בדירה דלה יותר, וכשיחלה, לא ישיג רופא. – אם כן, על בית־הספר לקטול את התאבונות של אלה שלא־נבחרו, שגם הם רוצים בחדר־מדריגות יפה ובאמבטיה עם תנור־גאז.

האם מובן, כי הפועל צריך להשׂתכר הרבה, כדי שלא נגזול את האביב מילדי בית־הספר?

האם מובן, כי יוקר המצרכים שמוכר האיכר – והוא החכים והבין – יבנה בכפר, כבר בעוד עשרים שנה, בית־ספר מלבנים, עם מגרש־ספורט ומעבדה לניסויים, עם אולם־ציור, יבנה בית־עם ובו ספריה, אולם קונצרטים, אולם הרצאות, בריכת־שחיה?

הן לא ייתכן, כי להוציא ערים אחדות, בונים בכל פולין מלבנים רק כנסיות ובתי־סוהר.

סליחה על הסטיות הקלות מהנושא. הכותרת “אביב” מאפשרת כל הפתעה גחמנית. והלא כה דרושות לנו כיום הפתעות משמחות, כשהחיים מפרכים יתר על המידה, כה דרושה לנו מחשבה אביבית, אשר כבר – זכתה והגיעה.

ובכן, זה הדבר. כשיתחיל בית־הספר להקנות לילדים דעת ולא יתרונות, ניתן לילדים במקום הבחינות את האביב.

כל עוד לא ניטוש את הערים המתות, אשר ביום מן הימים יבואו תיירים לבקר בהן, וישתוממו איך יכלו אנשים לחיות בהן, כיצד קרה הדבר, שלא כירסמו זה את זה למוות במחילות האלה – כל עוד נגור בערים, נשלח באביב את הילדים אל מחוצה לה.

תיירות, טיולים.

רואה אני משגה יסודי בתנועת התיירות; מארגנים את הסיורים לפי תדמית קבועה: לבקר, לראות, ואחר כך להתפאר שהייתי וראיתי. הטיולים הם רחוקים וקרובים, קצרים וארוכים. המועילים לשרירים הם גם בעלי ערך אינטלקטואלי כלשהו; אבל אינם מחנכים את האופי; הם מרווים את צמאון האמביציה, אך לא את צמאון הרוח. הסנדק שלהם הוא מתַווך – באַדקר. לראות הכל, אך רע, ברפרוף, בחפזון.

הבה נשאל את פי ההיסטוריה מה הריץ את הבריות מלבד הרעב, ומה מצַווה היום לאלפים לשאוף אל מֶכּה ואל צ’נסטוחובה. ¹⁷

נושא לטיולו של אדם יכול להיות חיפוש עצמו וביקוש האלוהים. ועל כן, לא בהמון, אלא אחדים בלבד. הפתיחה – עבודת־קודש, חלק יסודי – קצב איטי, כעשרה קילומטרים ביום, מחנה על גדות הוויסלה ובלילה – שיחה בדממה, לאור הכוכבים. לקחת כמה ספרים לדרך. הסיום – ביקור בכנסיה עתיקה, אירוח אצל כומר ישיש.

מולדת! – מתכנסים ליד סוֹבּייסקי בלאזיינקי. – או בקאתדראלה, ואולי בסטארה־מיאסטוֹ? – הליכה בסך. משמעת צבאית. המטרה: שדה־קרב עתיק, שרידי מבצר. – לינה אצל ותיק המרד – המורדים. – שירה עֵרה, תוף, אילו תרגילים, חפירות־מגן – תמונה חיה בין חומות עתיקות.

היופי! – כן־ציור, כינור, כרך שירה. – לא הכנסיה תכנס אותם, אלא גאלריה. שקיעה אחת. למישהו כמה שורות משלו, אך הוא יקרא אותן כשנגיע למקום. – הכיווּן: קברו של משורר, עץ־תרזה – משהו שהיה או יהיה. – קצב גחמני: לחילופין ריקודי פאסאמרו וסאלטארלו – פוֹלוֹנז ומאזוּרקה.¹⁸

טיול של הפקרוּת. מתכנסים בפונדק שבעיבורה של העיר. ללא מטרה. עשרים־שלושים קילומטרים ביממה. הנושא: באיזה כפר נידח, שיש בו פרצופונות יפות, ערב־ריקודים וחביונת בירה. שיבה הביתה ללא פרוטה שחוקה בכיס – וזרבוב רעב.

טיול אל קבר שכוח. שם – מפוחית וכינור, כאן, כצידה לדרך, ביוגראפיה וזר פירחי־אלמוות.

הנה כתבו העיתונים על אחד רופא, מורה, ישיש מכובד – ילד – גיבור. – נצא לכבדם בביקור.

ותמיד – עניין אחד בלבד – קבר אחד, משחק אחד, איש אחד, ולא הכל, ולא – יותר ככל האפשר.

או צליינים או עולזנים. וכל החורף – פולמוס וּויכוח, במה לבחור.

יודע אני, כי כך קשה יותר, אבל מעניין ויפה יותר בהרבה. הרי רצינו בראש־ובראשונה לשזור את השיר בחיים, ואחר כך לשזור מהחיים עצמם שיר של שמחה.

לא הכל, ולא תמיד אך־ורק – אל האגם מוֹרסקייה אוֹקוֹ.

טיול – אוראטוריה, טיול – סונאטה, טיול – מאדריגאל.

שמש, מים, אוויר.

מבקשים הנערים שאלך סוף־סוף לראות כיצד הם יודעים כבר לשחות. מסכים. נלך.

איזו רצועת־מים, הזקוקה לרחמי־שמים, ורק במקום אחד צר אפשר לשחות בקושי כעשרה מטרים. והנערים הם כעשרים.

אחד מהם כה נחפז, שהוא מתפשט בהליכה. זה או זה יושבים על החוף, מפיגים את החום לפני הכניסה למים. אני מסתכל. הריני מכיר אותם יפה מהכיתה ומאולם־ההפסקות. מהם שקטים וממושמעים, מהם מתפרצים וקצרי־רוח, מהם רעים ונוטרי־איבה, מחרחרי־ריב וכתשנים.

הרחיצה מתמשכת. הנה הם נכנסים למים, הנה מתחממים בחול. אחד יוצא – לובש כותנתו – ומתחרט – ושב. בפס הצר של המים העמוקים הם מפריעים זה לזה; מפעם לפעם נוצרת קבוצה של מחכים בתור. הם כועסים על שהנחל כה דל ואינו מכניס אורחים.

ואיך הם עצמם?

אף לא קטטה אחת, ריב זעיר ביותר, ולא רק שום קריאת כעס, אלא אף לא הערה של קוצר־רוח: “זוז, מהר, אני הראשון”.

הריני דורך את תשומת־לבי, בוחן בערות גוברת ובפליאה. לא, הם מוותרים זה לזה, עוקפים זה את זה בזריזות. ופתאום – משהו לא מובן: קרה משהו במים, ואחד עולה בצליעה לחוף ובודק את רגלו:

— מה קרה לך?

— הוא עלה עלי כששׂחה, אז רציתי לעמוד ונחבלתי באבן.

— אני רואה, אבל, הגד: לא הרבצת בו, לא גידפת, שום דבר?

הצטחק והניף ידו.

הבינותי. אפיזודה קטנה, אבל תישמר בי לכל ימי חיי. הבינותי, כי טוב הוא האדם.

טוב הוא האדם, אלא תכופות אינו מבין, או שרע לו, או – שהוא מוכרח, או שנבצר ממנו לנהוג באופן אחר.

כשנגבור על הטרדות הקטנות, נתחיל בכובד־ראש לנטוע בחיים את הטוב ואת היפה – וחייבים אנו להתחיל בילדים, כי זהו המעשה הקל ביותר והמהותי ביותר. ראוי שנטיל סדר בראש־ובראשונה בשליש הראשון של החיים.

בידי מסמך שחשיבותו ממדרגה ראשונה, אולם בעיני ההדיוט, בעיני מי שאין לו עניין בכך, הרי זו זוטית בלתי־מובנת.

סיפורו של ויקטור בן החמש, כיצד הרג החייל את הכלבלב, אשר ויקטור פחד מפניו כנראה, אך ריחם עליו מאוד.

שוחחנו על תפוחים. שאלתי את ויקטור האם ראה תפוחים על העץ.

— ראה. – איפה ראית תפוחים?

תפוחים – ראיתי תפוחים – כאלה קטנים – העצים כאלה גדולים – אפשר לרבוץ ולהתנדנד – כזה היה כלב – ואם נופל תפוח אחד – אז הוא רובץ וישן – אמא הולכת – רוצה ללכת לבדי – ושם יש כיסא – שם הכלב – איזשהו כלב – נשך ככה – שיניים חדדדות היו לו – אז כשהוא ישן, הוא נשך אותו – צריך לכלב להרביץ למה שנשך – שם יש גברת – כאלה יש לו שיניים – שכחתי איך הוא נקרא – פוֹקס הוא נקרא – נשך ודדדם – אכל עצם – פוקס, סתלק, סתלק – והוא הוציא ככה החוצה עיניים ונשך – עזב העצם ונשך – זרקתי לזה הכלב תפוח – וכמו שקטפתי מהעץ וזרקתי רחוק – כזה תפוח קשה – מתוק נורא – רק הֵריח – ואחר כך בא חייל – זבנג בכלבלב – זבנג – כזה יפה – יפה – יפה.

כשיורדת עלי עצבות, אני מניח על כף ידי את סיפורו זה של ויקטור הקטן, כענף יסמין בטרם פריחה. – עוּברי מחשבה, ומאחוריהם סערת רגשות. – האיש הקטן ויקטור נפגש עם חיה, הכלב. קראו את הפרחים של פראנציסקוס הקדוש ¹⁹, את דרשתו אל הציפורים, ואת העובדה על הזאב הפרא, האכזר, מגוּבּיה. – הכלב ישן. – ויקטור השליך לכלב תפוח, – כזה מתוק נורא. – הכלב הריח, לא אכל. – משונה. – מכרסם את העצם – שיניים חדדדות לו.

אומרים לו:

— הכלב נושך – ישוך אותך.

נבהל – מיום ליום דחה את רגע ההידברות עם פוקס. – הסתכל מרחוק. לא, פוקס לא יעשה לו עוול. ואף על פי כן. אולי כבר ניסה פעם ללטף בזהירות את החיים האלה, האחרים, המושכים, המתולתלים, המהלכים על ארבע.

— צריך לכלב להרביץ…

מי אמר לו דברים אלה?

וקרה הדבר הנורא – הנורא ביותר.

— זבנג בכלבלב – זבנג. דדדם!

יריות ודם.

— כזה יפה – יפה – יפה.

אין להקים במלים מצבת־זכרון יפה יותר. אילו נהרג זאב, היה פראנציסקוס הקדוש אומר: מסכן, מסכן, מסכן.

כשסיפר ויקטור, התנוצצו עיניו, היה מדשדש מרגל לרגל, ידיו ושפתיו רעדו.

ועתה אפיזודה מהימים האחרונים:

באוטראטה עוצרת הרכבת לדקה בלבד. עולות לרכבת חבורה: היא, שתיים אחרות וילדה בת חמש. נדחקים, ממהרים.

— עלי – אין מקום – מהר יותר – תודה.

כבשו – צוחקות.

— תעמדי לידי, שמעת?

— מדוע היא מייללת?

– כי הרכבת מגיעה וזו פתאום נעלמת לי.

— רציתי אל הדודה.

— אז אל תרצי!

יותר איני זוכר. הילדה מנגבת בממחטה את הדם משפתיה: אמא סטרה על פניה.

והשיחה העליזה נמשכת.

שואל אני מה היה קורה, אילו לא ילד אלא מבוגר, רגיש פחות, בן־בית בחיים, חבוט אלף פעמים מבחוץ ומבפנים, שהפך לגס־רוח – אני שואל, איזו מהומה היתה מתחוללת, אילו בתוך המערבולת הזאת היה אדם מבוגר חוטף סטירה על לא עוול בכפו?

הנה הסוד, מדוע אנחנו מצליחים להגיע אל רגשותיו של אדם בן־עשר רק לאחר שחפרנו במיזבלה שלמה של עוולות וסטירות־לחי.

הנה מדוע אני טוען בתוקף, שעלינו לשים קץ לפיקציה של יחסנו הרגשני, המתקתק, הדורש־טובה כביכול אל הילד, ולשאול אותו מה הן זכויותיו.

חום לבה של האֵם – היום זו פראזה נבובה. הריני תובע הגדרה מחושבת, מדוייקת, מדעית, מובנת.

לנתי זמן־מה בבקתה – אני בחדר הגדול, ובעלת־הבית (בעלה במלחמה) עם שמונת ילדיה במטבח הקטן. זה רצונה. פעם אחת, לאחר שאפתה לחם, גירש אותה הלהט מהמטבח. שכבה אפוא במעבר שבין המטבח לחדר, על הרצפה, על מצע קש. התעוררתי בלילה. הירח האיר את הקבוצה, האיר את שד האם והתינוק היונק אותו; לידה – ראשים לבקניים, ידיים, רגליים של חבורת הטף. נשענתי על הכר והסתכלתי. הירח שט לו בין הדמויות בקבוצה המשונה, והאיר מפעם לפעם קטע אחר בה. מראה מיוחד במינו, דמיוני. הבינותי.

האיכר ואשתו יולדים יחדיו את הבקתה, את העגלים, הסייחים, גורי־החזירים, האפרוחים, התבואה, הילדים. האיכר ואשתו – אחד הם.

העיר פירקה את המשפחה. זה היה – ואולי יפה היה – אך לא ישוב עוד. הבה נאהב את הזכרונות היקרים, אך אל־נא נשלה את עצמנו, כי מה שאיננו, נמשך עוד.

הזכרונות – הם תבוסתנו ואוצרנו היקר ביותר. החיים רוצים לזנק ולדהור, ואילו אנו, הישישים החלושים, עוצרים בהם בשארית כוחנו, כי צר לנו, כי חבל. ועל כן אנו מתקדמים בכאב ובזהירות.

ברגע מסויים בהיסטוריה התחילו החדשנים להפיץ רעיונות, שאין הילד רכושו הבלעדי של האב, שאין הוא רשאי למכור אותו, להרגו או לאכול אותו.

האבות זעמו:

— מה פירוש הדבר? אני נתתי לו חיים ואין לי זכות לגביו? הרי זה טירוף!

וכך אמרו:

— אשה עצמאית? – הבלוּת.

— היהודי – אזרח? – פטפוט.

— ויכוח והסכם עם השׂכיר? – מעשה מוקיון.

הילד קורא לגאולה, הילד קורא לעזרה. הילד מתחיל לשנוא את ילדותו, הוא נחנק בה. ילד – הרי זה שם־גנאי. נער מוחה על עבדוּתה של הילדות, ומפגין את עצמאותו בסיגריה מרה, גנובה, בפיו. כה הומאסה על הילדים ילדות אידיאלית זו, עד שבני־הנוער קופצים ללא הרהור אפילו לתהום, ובלבד להימלט מהזריחה השנואה – אביב החיים – ורבים מהם נכנסים לבגרותם כשהם הרוסים.

הילדים והנוער הם שליש האנושות, הילדות היא שליש החיים. הילדים לא יהיו במרוצת־הזמן אנשים – הם כבר אנשים.

מגיע להם השליש מפרי האדמה ומאוצרותיה – ובזכות ולא בחסד. מגיע להם שליש מנצחונות מחשבתו של האדם.

בשיחה עם אחד השופטים אמרתי:

— אם הילדים והנוער הם שליש אוכלוסיה של וארשה, הרי כל בניין שלישי, כל חנות שלישית, כל קרון־חשמלית שלישי חייבים לשרת אותם בלבד. העובדה, כי היום מייצרת המכונה ולא האדם, היא ירושתנו מן העבר. אנו, המבוגרים, גנבנו מהילדים את הירושה הזאת.

האזין שומר־החוק בתשומת־לב ואמר, לאחר הרהור:

— אתה יודע: הדבר חדש לי. מעולם לא חשבתי, כי הילדים – אוכלוסים הם.

ככל שאני מעלה לדיון את עניין השלטון העצמי בבית־הספר או בפנימיה, הריני שומע פזמון אחד: בולשביזם.

ובצדק. הנה נאמר לחברת ילדים חסרי־מוסר, שהושחתו מבחינה מוסרית על ידי המבוגרים:

—עשו כרצונכם; רשאים אתם שלא לציית; הכתיבו לנו זכויות וחובות.

הרי אין זה בולשביזם, אלא – טירוף.

אבל להעניש ילד על שאיחר לבית־הספר, בעוד המורה מאַחר ואינו נענש – זו נבלה. ונבלות כאלו אנו עושים לאלפים.

“צריך להרביץ לכלב” – אומר ויקטור.

“צריך להרביץ לילד” – מי אמר זאת? – לא אדם בודד, אלא כינוס של פדאגוגים.

אגרוף, איום, לעג, התגרות, כזב, הבטחה שלא קוימה, זלזול, חנופה, מליצה כוזבת – במה מזוהמת־החיים לא השחתנו עוד את נפש הילד?

ממי יקחו מופת אם לא ממנו, המבוגרים; ולפי שאינם מבינים את הטעם, את מי יחקו? – נתַנו לילדים את דבּרותינו ואת ספר־החוקים העולמי, את נטיותינו ואת האמביציות שלנו, את חוסר־הפרוגראמה וחוסר־התכנון שבחיים. אין אנו מקילים עליהם את מלאכת ההכרה, אלא מכבידים עליה.

יודע אני, כי הרצאתי אינה סדורה – רוצה אני בכך. אילו ידעתי, הייתי בוחר את כל הניצנים והנבטים מכל השיחים והנירים שבמחשבת האדם. ספיריטואליזם והמטוס, הראדיום ואספאֶראנטו, נסיובים וויטמינים, המאֶנדליזם, הפוּטוריזם באמנות, כל החרדות והרעמים שבבעיות החברה – מה שכבר הוחל ומה שעדיין מנוחש – ומכל אלה הייתי אוגד זר אביבי מפואר ומניחו לרגלי הילד.

אתה, אדם קטן, חייב להרים את המשא ולשאתו הלאה. כל זה מצפה לדברך האדיר. עליך להבין, כי לא האדם בלבד הוא בעליה של האדמה, ולא טוב כי ישדוד את הכל, ויש להנהיג חלוקה שווה בין האנשים, הזקנים, הילדים, החיות, הצמחים והגבישים. קרא את “האֶתיקה של האבק” לראַסקין ²⁰, “חיי החרקים” לפאבר ואת “חיי הדבורים” למאֶטרלינק. כן, גם הגביש חי ותובע צדק.

מהן לעומת משימות כאלה המריבות והקנאות הקטנות על פחיות־זהב מטופשות.

דרוש לנו אפילו עשיר, כשפן־נסיונות, כדי לבדוק באמצעותו, מה קורה לאדם החי בשפע ואינו עובד.

שקלתי ומדדתי מדי שבוע מאה ילדים – ותמיד בהתרגשות עליזה. מאתיים גראם ורבע הסנטימטר של הגידול בשבוע – הם גידולו של האביב ועתיד החיים הנולדים מחדש.

שאלו את הריקודים מעמי הדרום ואת המגלשיים מעמי הצפון – הָכינו אולימפיאדות לריצה, קפיצה, הטלה, שירה ומוסיקה – הַכריזו על תחרות בינלאומית לסונאטה ולתפילה היפות ביותר, הפכו את החיים לשירת לבבות ושרירים.

ומה יהיה כשתכבה השמש?

גם על זה תשובה בפינו.

כאן, בווארשה, חי והגה הגיאוגראף ואצלאב נאלקוֹבסקי. וכאן גם נפטר בבית־החולים.

כאן נולדה המחשבה השליווה ביותר שעשוי להעניק לזולת מוחו המצויין של האדם.

אם כן, האדם יהיה נתון לאבולוציה מתמדת, יסתגל וישתנה עם כל שינוי בתנאי החיים. מהן התמורות שיחולו בו ומה היקפן, עדיין אין אנו יודעים היום. אך זכאים אנו להאמין, כי כשתכבה השמש ותצטנן, יהיה האדם אור וחום לעצמו, יהיה האדם שמש לעצמו – כה אמר הגיאוגראף המלומד, הקשיש, נאלקובסקי.

וזה הרעיון האביבי האחרון – הגידו אותו לילד, כשאתם מסתכלים בהקשבה בעיניו. אם תיווכחו שלא הבין, פירוש הדבר שאתם לא הבינותם את הילד. ואם אינכם מבינים את הילד, סימן שלא קראתם בתשומת־לב מה כותב קראשינסקי על אוֹרציוֹ ב“קומדיה הלא־אלוהית” ²¹, סימן שאינכם מוּדעים לעובדה הנעלה מאוד, כי את “שיבת אבא” כתב מיצקאֶביץ. הילד, כמוהו כאביב, מבין נסים ומחולל נסים.

“בית־הספר המיוחד”    🔗

כרך 1, מס' 2, ינואר־מארס 1924/25

הלכה ומעשה, תיאוריה ופּראקסיס

מכוחה של התיאוריה אני יודע, מכוחו של הפראקסיס אני מרגיש. התיאוריה מעשירה את השכל, הפּראקסיס מגוון את הרגש, מתַרגל את כוח־הרצון. יודע אני – אין פירושו: הריני פועל ברוח הדברים שידעתי. השקפות זרות של אנשים נכריים חייבות להשתבר באני הפרטי, החי. איני מניח הנחות על פי יסודות עיוניים ללא בחירה. הריני דוחה – שוכח – עוקף – פוטר בשקרים – מזלזל. בסופו של דבר יש לי תיאוריה משלי, מודעת או לא מודעת, המכוונת את הפעולה. רק חלק זעיר של התיאוריה שומר על קיומו בקרבי, על זכות קיומו – אם הוא שומר עליה; במידה מסויימת הרי השפיעה עלי, ופעלה אי־כה. פעמים הרבה אני מוותר על התיאוריה, ולעתים רחוקות – על עצמי.

הפראקסיס – זה עבָרי, אלה חיי, סכום החוויות הסובייקטיביות, זכרונות על כשלונות שנפלו בחלקי, אכזבות, תבוסות, נצחונות וזכִיות, רגשות חיוביים ושליליים. הפראקסיס מבקר מתוך אי־אמון, מטיל צנזורה, טורח להוקיע את התיאוריה בשקריה, בטעותה. אולי הוא, אולי שם, אולי בתנאי עבודתו, שכן אני, בעבודתי שלי, בסדנתי שלי… תמיד אחרת. שיגרה או נסיון?

את השיגרה כובש הרצון האדיש, המבקש לו תחבולות ותחבולונות כדי להקל, לפשט, למכּן את העבודה, כדי למצוא לעצמו את השביל הנוח ביותר, למען החסכון בזמן ובאנרגיה. השיגרה מאפשרת התרחקות רגשית מהעבודה, מסלקת היסוסים, מאזנת – אתה ממלא פונקציה, אתה פקיד זריז. חייה של השיגרה מתחילים בסיומה של השעה הרשמית לעבודתך המקצועית. כבר קל לי, אין לי כל צורך לשבור את הראש, לחפש, אפילו להסתכל, אני יודע בהחלט, ללא ערעור. אני מסתדר. כל זה, כדי להביא נוחות לעצמי. כל עניין חדש, מפתיע, בלתי צפוי – מפריע ומרגיז. רצוני שיהיה דווקא כפי שאני כבר יודע. לתמוך על ידי התיאוריה בהשקפתי, אך לעולם לא לסתור אותה, לקעקע אותה, להפריע. פעם אחת התאמצתי לא בנפש חפצה ועיבדתי את רישומה של התיאוריה להשקפה, לתוכנית, לפרוגראמה. בניתי כלאחר־יד, כי לא איכפת לי. אתה אומר: רע הדבר? מצטער – כך היה ולא אתחיל מחדש. האידיאל של השיגרה – חוסר־התרגשות, סמכות־עצמי הנשענת על סמכותן של תיזות מנופות, שלוקטו ad hoc. אני ואחרים (שורת מובאות, שמות, תארים). נסיון?

אני מתחיל מהידוע לאחרים, ובונה לפי כושרי שלי. אני שואף – ביושר, ביסודיות – לא אנוס על פי צו חיצוני, באיומו של פיקוח נכרי, אלא מרצוני הבלתי־כפוי שלי, בפיקוחו הערני של המצפון. לא לשם נוחות, אלא כדי להעשיר את עצמי. איני נותן אמון בדעתו של הזולת כפי שאיני נותן אמון בדעתי. איני יודע, אני מחפש, שואל שאלות. בעייפותי הריני מתחסן ומתבגר. העבודה היא החלק יקר־הערך של תוכן חיי האישיים ביותר. לא את הקל, אלא את היעילות הרב־אנפית ביותר. תוך כדי העמקה הריני מסבך. מבין אני, כי להתנסות – פירושו להתייסר. התנסה הרבה – התייסר הרבה. הריני מעריך את אי־ההצלחות לא על פי סכום האמביציות הנכזבות אלא על פי ההישגים. כל נוסח אחר הוא דחף חדש למאמצי מחשבה. כל אמת של היום הזה אינה אלא שלב בין השלבים. כלל איני מנחש מה יהיה השלב האחרון. טוב הדבר, אם יש בי מתודעת השלב הראשון בעבודה. מה אומר השלב הראשון בעבודה החינוכית, מהו?

כשאני מעריך את העובדות ללא השליות, הריני סבור כי בעיקר חייב המחנך לדעת:

לסלוח לחלוטין לכל אחד ובכל מקרה.

להבין הכל – פירושו לסלוח הכל.

המחנך הנאלץ לנהום, לרטון, לצעוק, לגדף, לאיים, להעניש – חייב לדון בלבו, ולמען עצמו, כל עבירה, כשלון, אשמה במידת הרחמים. הילד חטא, כי לא ידע; כי לא שקל את המעשה; כי נכנע לפיתוי, לשידול; כי ניסה; כי נבצר ממנו לעשות אחרת.

אפילו כשפועל רצון רע להכעיס, רובצת האחריות על אלה שעוררו את הרצון הרע. מחנך נחתן, סלחן חייב לפעמים לחכות באורך־רוח עד שיעבור ההתקף הקולקטיבי של זעם־העדה הנקמני על העריצות הברוטאלית של קודמו. ה“להכעיס” הפרובוקאטיבי הוא נסיון, מבחן, אבן־בוחן. לחכות עד יעבור זעם – להחזיק מעמד, פירושו לנצח.

המתרגז, הזועף, הכועס על הילד על שהוא מי שהנו, כפי שנולד או כפי שחינכוהו נסיונותיו, אינו מחנך.

עצב – אך לא כעס.

עצב, על שהילד הולך בדרך מעוקלת אל הנתיבה הבודדת של הגורל. דישה מטומטמת בגורן, או שלשלאות חותכות בבשר. עוניו של הילד בכך שהוא יוצא רק עתה.

כל גזר־דין של מאסר או מוות המתפרסם בעיתון הוא תזכורת מכאיבה למחנך. עצב – לא כעס, השתתפות בצער – לא נקמנות.

איך לא תבוש על שאתה כועס באמת? ראה מה קטן הוא, כחוש, חלש, אובד־עצה. לא כפי שיהיה, אלא כפי שהוא היום. בשחריתו ידע כמה קריאות שמחה, כמה חיוכים תכולים. הילד יודע, לבו מנבא את משקל קיפוחו. ישכח לו, ינוח. איזה מנוף מוסרי חזק בחייו המזוהמים ישמש הזכרון על אותו אדם, יחיד לעתים, שרחש לו טובה, שלא איכזב. הכיר, ידע ואף על פי כן הוסיף לרחוש לו טובה. הוא – המחנך.

צריך להאמין שאין הילד יכול להיות מזוהם, אלא מרובב בלבד. הילד הסוטה נשאר ילד. חלילה לשכוח זאת לרגע קל. הוא עוד לא התייאש, עדיין אינו יודע מדוע, תמה הוא ומבחין לפעמים בתדהמה, כי אחר הוא מכולם, שונה. מדוע? הוא יחדל להיאבק עם עצמו כאשר יתייאש, או, והדבר גרוע יותר, יקבע כי הבריות – הכלל – אינם שווים את מאבקיו הקשים עם עצמו. אז יאמר: “הנני כפי שהנני, ואולי טוב מאחרים”.

מה כנה ומכובדת עבודתו של מאלף חיות־הפרא. אדם מציב מול חמת־הטירוף של האינסטינקטים הפראיים את כוח־הרצון העקיב ללא־ריתוי. ברוחו הוא שולט. בנשימה עצורה חייב המחנך לעקוב אחר נתיבות־האילוף החדשות – ובנחת – ולא בשוט ובאקדח. והלא מדובר רק בנמר או באריה.

מפליא הדבר, כיצד מצליח המחנך הברוטאלי להביא לידי חמת־זעם אפילו ילדים שקטים ונוחים.

איני דורש מהילד תיקון, אלא מאלף את מעשיו. החיים זירה הם – יש רגעים מוצלחים פחות אף יותר. אין הוא מעריך את עצמו, אלא את המעשים.

המחנך שלא נתנסה במשמעותה של העבודה הקלינית, או בעבודת בית־החולים, חסר מוקדים רבים במחשבה וברגש. תפקידי כרופא להביא הקלה כשאיני יכול לעזור, לעכב את מירוץ המחלה כשאין בידי לרפא, להיאבק בתופעות – בכולן, באחדות מהן, ואם אין ברירה – במעטות. זה מושכל ראשון. אך בכך לא תם העניין. איני שואל כיצד ישתמש, לרעה או לטובה, בבריאות שאני מבטיח לו. בזה אני מבקש להיות חד־צדדי, נאמר אפילו – קהה. הרופא המרפא את הנדון למוות אינו מגוחך כלל. הוא עושה את חובתו. לכל השאר אינו אחראי.

אין המחנך חייב ליטול על עצמו אחריות לעתיד הרחוק, אבל כל האחריות עליו ליום החולף. ידעתי, כי משפט זה יעורר אי־הבנה. הכל סבורים אחרת, ולדעתי – שלא בדין, אם כנה סברתם. אך האם היא כנה? אולי היא כוזבת? נוח יותר לדחות את האחריות, להעבירה אל המחר המעורפל, מאשר לתת דין־וחשבון כבר היום, שעה־שעה. בעקיפין אחראי המחנך בפני החברה גם לעתיד, אבל במישרים, ראש־לכל, הוא אחראי בפני החניך להווה.

נוח למחנך לזלזל ביום החולף של הילד בשם סיסמות נאצלות ליום המחרת. להקנות מוסר – הרי זה במקביל לגדל את הטוב. לגדל את הטוב המצוי, אשר על אף הליקויים, החסרונות, האינסטינקטים הרעים מלידה – מצוי הוא. והאם האמון, האמונה באדם, אינם אותו טוב שאפשר לשמור עליו, לפתחו ככוח־נגדי לרע, אשר לפעמים אי־אפשר כלל לסלקו, ובדי־עמל עוצרים את התפתחותו?

כמה מלאי־הבנה ונַחתנים יותר הם החיים מכמה וכמה מחנכים. ומה גדולה החרפה.

והנה, כשמגיע אדם לאחר שנות עבודה, תוך מאמץ חשיבה והתנסויות קשות, לאותן אמיתות, הריהו נוכח בתדהמה, כי למעשה לא חידש דבר, כי כל זה אמרה התיאוריה זה כבר, כי משכבר הימים קרא, שמע, ידע, אולם עתה – הודות לפראקסיס – הוא גם מרגיש כך.

הרואה סתירה בין התיאוריה לפראקסיס לא גדל מבחינה רגשית לשיעור קומתה של התיאוריה בת־זמננו, ועליו להוסיף ללמוד לא מתוך ספרים וסימני־דפוס, אלא מהחיים; כי לא מרשמים הוא חסר, אלא כוח מוסרי, שנכבש בעמל מפרך, לחוש את האמת, להתאחות עם האמת שבתיאוריה.

כרך 3, מס' 1, נובמבר־דצמבר 1926/27

החלון הפתוח

הילדים רשאים להיכנס אל חדרי. הֶסכם מראש: מותר יהיה לשחק, או לדבר בהנמכת־קול, או לשמור על דממה גמורה. לשם קבלת האורחים יש לי כיסא קטן, כורסה קטנה ושרפרף. שלושה חלונות בחדרי, הצמודים זה לזה. האמצעי פתוח. האדנים נמוכים – שלושים סנטימטרים מעל לרצפה. זה שנים נוהג אני יום־יום להציב את הכיסא, הכורסה והשרפרף הרחק מהחלון הפתוח, ולפעמים אני מסתירם בפינה. אולם יום־יום, בערב, הם ניצבים ליד החלון הפתוח. לפעמים אני רואה את הילדים מזיזים אותם באחת, בתנועה החלטית, ולפעמים הם מרימים אותם חרש ובזהירות, כמעט בגניבה. על פי רוב איני יודע כיצד אירע הדבר. הנחתי במקומות שונים שבועונים מצויירים, והקשיתי את הגישה לחלון על ידי עציצים. שמחתי לראות, באיזו מחשבה תחילה הם עוקפים פיתויים ומסלקים מכשולים. החלון הפתוח מנצח – אפילו כשרוח נושבת, כשגשם יורד, אפילו כאשר קר. הטרוֹפּיזם, המצווה לצמחי־המים להתכנס פה או שם, המצווה להתקשר כך ולא אחרת – כלפי מעלה וכלפי מטה, עד להתגבשות, לקרבה הכימית; החוק המצווה לגבעול תפוח־האדמה לטפס במרתף על הקיר, עד החלון המסורג במפלס הקרקע – וצו זה עצמו, הדוחף את האסיר, על אף איסורם של בני אדם, אל חלון בית־הסוהר, כדי להציץ במרחב.

הילד זקוק לתנועה, לאוויר, לאור – אין חולק על כך, אך הוא זקוק לעוד משהו: מבט אל המרחב, תחושת החירות – החלון הפתוח.

שתי חצרות לנו: האחורית, המוקפת חומות, והחזיתית, הנוחה פחות, ואף על פי כן יקרה יותר. כן, חם יותר, בהיר יותר – נכון. אך לא זו בלבד: יש כאן שער המוליך החוצה. כמעט טירוף הם נתקפים בפריצתם מהרחוב לשדה, ומתגעגעים אל הנהר. על אחת כמה וכמה הים, יבשות נכריות, העולם כולו. מגוחכת תהיה בעיני הדרישה להביא הוכחות, כי רבים אובדים בבתי־הסוהר רק מפני שאין לנו אניות.

הכליאה אינה רק בידוד של המזיקים והפושעים, אלא עונש כבד, ולא חשוב כלל מהו טיב המזון או המשטר. הלוואי שיהיה זה העונש היחיד, אשר האנושות הבלתי־מושלמת נוקטת אותו, בטרם תתיר לנו האבגניקה לחיות ללא עונש כלל.

באורח סובייקטיבי אנו מעריכים ודנים לכף חובה את העינויים שהיו נהוגים בימי־הביניים. בימים ההם היה קשה לתפוס את הפושע. להסתתר ולהימלט ליער או לארץ זרה, לנצל דליקה, מהומה ומבוכה, פלישה, לשחד את משמר בית־הסוהר – כל זה היה בבחינת עסק קל לחזקים, לאמיצים, לעשירי התחבולה. הכרח היה לכלוא בין חומות חסומות, לכבול בשרשרות במרתפים, לרסק אברים, לשרוף על המדורות, להושיב על הכלוֹנס המחוּדד, להלקות בכיכר השוק. אי־אפשר היה לנהוג אחרת; אמנם גם אמצעים אלה לא הועילו. ואולי למראית־עין בלבד? אין יודע כמה דורסנים אבדו ביערות, בהרים, בגאוּת הנהרות, כמה מהם ייסדו ישובים חדשים, רחוקים. האם לא היתה אמריקה זה לא כבר מקלט להרפתקנים ולפושעים מכל העולם הישן? היום בית־הסוהר הוא העונש הכבד והרוֹוח ביותר.

איני יודע את המערך של הכליאה: צינוק חשוך, תא מבודד, שלילת הטיול, מניעת ביקורים. ליום, לשבוע, לחודש. כמות ואיכות. האם המוסדות לתיקון משתמשים בעונש זה, ובאיזו מידה? האם הם נוטלים דוגמה מבית־הסוהר, או עיבדו שיטה משלהם, מתונה יותר? שהרי האמביציה של המחנך מצווה עליו להשיג את מירב ההישגים תוך מיעוט־פגיעה בזכויות האדם.

כלוא, אולם חלונו פתוח אל מגרש־הספורט. כלוא, אולם רק לשעת הארוחות. החלון סגור, מסורג, החלון בראש הקיר. החצר צרה או נרחבת. מדשאה, אולם אחת בלבד.

בקייטנת־הילדים שניהלתי היתה חירות־התנועה מדורגת כך: 1. הזכות לצאת את תחום המחנה בלי פיקוח; 2. הזכות לצאת בפיקוח חניך אחראי; 3. הזכות לצאת אל קרחת־היער שמחוץ למחנה; 4. הזכות לתנועה חופשית בכל המחנה (28 דונם); 5. הזכות לשחק באזורו של שומר מסויים (“מאסר”); 6. בידוד על המדשאה, תחת עץ הערמון (“כלוב”); אם נקבל את ההנחה, כי רק חלק קטן של ילדים בעלי נטיות רעות מגיעים למוסד־לתיקון־המידות, ואף אלה במקרה, בשעה שרובם של המזיקים יותר משתוללים חופשיים, האם לא ראוי לנקוט הקלות מרחיקות־לכת: חופשות, טיולים קיבוציים אל הקרוב ואל הרחוק, דווקא להרים, אל הים, אל האגמים והיערות? דווקא בתנאים אלה, ולא בבידודם, ניטיב להכירם. טבלת הפרס והעונש חייבת להישען אך ורק על מינוּן החירות. לא סתם משהו, אלא שיטה הגיונית, מערכת חוקים. שער המוסד הפתוח ללא הגבלה, הגבלת ראדיוס התנועה החופשית בימים ובשעות שנקבעו (נסיעה ברכבת, טיול לעיירה הסמוכה, ליער). ורק כשלב העונש הגבוה ביותר: כליאה בחדר לשעה קצרה. ידוע לנו, כי המשטר מסתגל בתחומים נרחבים לתנאים. ודאי קיימים מקרים, כאשר הנכלא מסתגל לשבי, ועשוי אפילו לאהוב אותו. הכליאה כעונש תפסיק לפעול, ומה נעשה?

האם למוסדות־התיקון, אפילו המצויים בכפר, יש קייטנות, מחנות לימות החופשה? האם המוסדות מחליפים ביניהם חניכים לזמן־מה, לשם שינוי הרשמים ולשם הכרת תנאים אחרים? האם הילדים במוסדות הקרויים מתקנים זכותם פחותה להכיר את קראקוב, פּוֹזנאן, וילנה, את הים, את האגמים באזור סוּבאלקי? לראות מכרות פחם, בתי־חרושת, מוזיאונים, קולנוע, תיאטרון? גם אם יעוררו אותם המראות, יעירו את רצון הבריחה, האם גם לא יעודדו למאמצי תיקון, האם לא ישיבו עליהם מרוח הקודש? אפשר למסור יחידים למחנות הצופים העוסקים בהכנה לצבא, להראות להם חיים טובים, ולסלק את הסוּגסטיה הרצחנית, כי הוכתמו אחת־ולעולם, כי מקוללים הם, מצורעים. הייתי רוצה: 1. לדעת מהו המצב; 2. לנהל ויכוח עם חניכי הפנימיות שלנו לילדים לקויי־מוסר.

השקפתי: לפתוח את החלון, להציב לידו עציצי־פרחים, לפזר בפינות פיתויים, ולבחון בקפידה, האם על אף ההפרעות והפיתויים המושכים לא יפנו את מבטיהם מלאי־הגעגועים דווקא לכיוון זה.

אוסיף: אם שחרורה של ציפור כלואה גורם לנו שמחה, האם לא תגוון את עבודתו האפורה של המחנך פעולת־המחשבה המתמדת: את מי נשחרר מהכלא?

כרך 5, מס' 1, 2, אוקטובר־מארס 1928/29

הערות על טיפוסי־ילדים שונים

בצורה פיליטוניסטית עובר אני במרוצה על נושא שיחתנו. אפתח בילדים הגונבים. הם הרבים ביותר. מנקודת־הראות של אפשרות התיקון הם נחלקים לסוגים רבים, שאין ביניהם משותף כלל.

גניבה במקרה. לקח, כי “הכל לוקחים”. שלח ידו בתפוח על גבי דוכן או בבוסתן זר, בחופן סוכריות או שזיפים מיובשים, בקופסה, בארנק, בתיבה. ניסה לגנוב זהוב, חטף את הארנק. עשה כן לראשונה, האריך בזה או קיצר. למרבה המזל עדיין שופטים אצלנו ילדים כאלה לעתים רחוקות, יחסית. עניינים אלה מסדרים בבית: מפחידים את העבריין, או שבאים אתו חשבון מניה וביה.

שמרתי בזכרוני את המקרה שלהלן. בברלין הביא בן עשר ספר אל מוכר ספרים עתיקים. הוא מצרף פתק – הרשאת האב למכור את הספר. הכתב הכושל מעורר את חשדו של הסוחר, והוא אוסר את הילד. מזמינים את האב למשרד המשטרה. לשם הגנת הבן מנסה האב להכיר באמינות הפתק. מאיימים עליו, שאם יקבע המומחה לכתב־יד כי יש כאן זיוף, יעמוד האב לדין. משהופתע, שינה את עדותו: לא כתב את הפתק, אלא הורה לילד לכתוב אותו. אף זה גרוע. נאמר לו, כי יואשם בשידול קטין הנתון לפיקוחו לזיוף. לבסוף נסלח לאב ברוחב־לב, אך את הנער הושיבו לכמה חודשים במוסד לתיקון מידות. הלוואי שתאחר פולין ככל האפשר להגיע לסוג זה של דין־צדק, אם יש בו צורך בכלל.

נער זריז, ערן, בעל יוזמה רבה ודמיון שופע מחפש הרפתקות, ומאוד רוצה שיהיה לו – כי מאוד נחוץ לו. אציין, כי המסעות הקבועים של ילדי הכפר אל בוסתנים זרים הקדימו לגלות את מציאות הוויטאמינים בפירות ובירקות בוסר משהצליח בכך המדע.

כיצד לנהוג בילדים אלה? הנגע מידבק כאבעבועות־רוח. הבה נחמיר, ובכן – גרדת אצל ילדים שלא חונכו בקפידה, שהוזנחו, הנכנעים בקלות לאינפקציה של הפיתוי. די למשוח פעמיים במשחת־עיטרן – והחלימו. את אלה אין צורך כלל לרפא. אם המוסד־המתקן קובע אחוז זה של ילדים כחוזרים־למוטב, הריהו טועה: במקרה זה אין צורך לתקן ואין צורך לרפא. די ברחיצה.

פיתוי כרוני יוצר האויב – הרעב. לא אדוּן בעניין זה.

דרוש לו הכסף לצורך כלשהו. זכותו היא: לאחרים יש, אחרים אוכלים. די בהחלשה קלה של כוח־הרצון. די בשהיה קצרה באווירה של גהות ושלווה, כדי שהתנגשויות אלו עם החוק ייעלמו מהר, ולצמיתות.

האם המשחקים בשודדים וגנבים, הרוֹוחים כל כך ומתקבלים באהדה, הנצחיים כל כך, הייתי מוסיף, אינם מוכיחים מהו יחסם האמיתי של הילדים אל הגניבה, בלי כל קשר למהות המוסרית החברתית של הבעיה? מושכת את הילדים הסוגסטיה הכללית, החיקוי, הדמיון הער, הצורך בהרפתקה, לפעמים – אמביציה. יש נערים הגונבים כדי לכבד.

ההרפתקה מעניינת, מלאה חיים, עליזה, מצחיקה. שובבים בריאים, נחמדים! לבם מלא רחשי־ טובה לבריות ותמימות ילדית. די לומר להם, כי מעשיהם רעים.

כיצד התפשט משחק הכדורגל בפרברים? עמדו להם שלושה, ארבעה. הולך לו אחד “חמודי־של־אמא” וטופח בכדורגל חדש, יפה. זה מגרה. הלא בּוּבּוֹן זה אינו יודע אפילו לשחק. האמיץ בחבורה חוטף את הכדור מידו, מוסר לשני, השני לשלישי, והשלישי מרים רגליים.

דרך סדרת שלבים אנו מגיעים אל הילד אשר יקח תמיד, בדומה לעורב, את כל הניתן ללקיחה. אין בכוחו לכבוש את יצרו. אם במקרה האחד לפנינו כוח־רצון דרוך מדי או רפוי מדי, הרי כאן לפנינו העדר־איזון עצבני, אשר יש צורך לרפאו.

אביא מקרה שאירע לפני כמה עשרות שנים. בצרפת היה הדבר. שני נערים, רועים, ביקשו להשיג מימון למסע שתיכננו, מסע רובינזון, ורצחו משפחה שלמה של חוואי. אפסח על הפרטים. “מאטֶן” או “ז’ורנאל” הקדישו למקרה שני טורים. נתפרסמו שם ראיונות עם ההורים, חברים, מורי הילדים, והובא גם תצלום של מכתב שנכתב בבית־הסוהר.

“אמאלי אהובה! אני יודע שעשיתי רע. לא נעים לי שגרמתי לך צער. היי בטוחה, שאם ישחררו אותי, שום דבר כזה כבר לא יקרה. עוד הפעם אני מבקש, שלא תכעסי”.

בן עשר היה הנער.

עלי להזכיר בכמה מלים, כי ילדים טפשים ולא־מפותחים נאלצים, בסופו של דבר, ליפול לידיו של פושע ממש, בן־גילם או גדול מהם. מי ירצה לשחק אתו? מי ירצה לדבר עם טיפש? מה הוא מבטיח לחבריו, לבני גילו? להתעניין בו, להתקרב אליו יכול רק בעל עניין כלשהו, ועניין טוב הוא רכישת עוזר חסר־ביקורת ומבצע־פקודות ממושמע. אין זאת כי אם ילדים אלה הם שהכתיבו לנו את הדעה, כי כבשׂה מצורעת אחת עשויה להדביק על נקלה את העדר כולו. לשכל הבריא עמידוּת מופלאה בפני המגיפה, מנגנון ערן, הפועל בתקינות. רק בכך אפשר לתרץ את העובדה, שלא כל ילדי החצר והרחוב גולשים אל דרך הפשע. הריני מדגיש עובדה זו בכל לשון של הדגשה. רק הילד הבלתי־מפותח, אשר שֵׂכל תקין קוסם לו, נכנע לו בסבילות. והוא המסביר את התופעה, שבמוסדות־התיקון מצוי אחוז ניכר של ילדים לא־מפותחים. אגב, לפני ימים לא רבים לא היו להם בתי־ספר כלל.

גנבנים חביבים, תמימים. מזיק הרבה יותר מבחינה חברתית טיפוס הרמאי התַּחבלָן, המרמה במשחק, מנצל בשעת חליפין, בהימור, משקיע בחובות, מעכיר את האווירה המוסרית, יוצר קונפליקטים רבים. הטיפוסים הטפיליים, נושכי הנשך. ילדים, שאפשר לומר עליהם, כי תמיד הם נעצרים צעד אחד לפני בית־הסוהר. ילדים אלה מרעילים במידה ניכרת את האווירה בבתי־הספר, ובלי שחברת המבוגרים תשגיח בהם, הם מרחרחים אחר טרף בין חבריהם.

למרבה המזל, נשללת החירות ממספר לא רב של מזיקים עליזים אלה, המפירים את שלוות הציבור. ודאי יעלה מספרם עם עליית ערנותה של המשטרה.

במקרים קלים חולפת נזלת ארעית זו ללא טיפול. על כן מועיל במקרים אלה כל דבר, ומשלה את חסרי־הביקורת, כי נקודת־מפנה בדרך התיקון שימשו כאן שיחה גלויה אחת או מלקות. כן, מקרים מוצלחים אלה מבטיחים החלמה כה מהירה, עד שאפילו מלקות אין בכוחן להזיק. ברפואה אומרים בבדיחות־הדעת: החולה החלים על אפה ועל חמתה של הרפואה.

וכפי שהילד הצוהל ורוקע ברגליו אינו מחקה את הסוס, אלא רוצה להיות סוס ולחוש ממש את מצבו, וכפי שהוא כלב בשעת נביחתו ואף על פי כן לא יצוד אותו משמיד־הכלבים, וכפי שאיננו מאשימים בהפיכה מדינית את הנער שהיה לגנראל – כן הבל הוא להעניש ילד ששיחק באקראי את תפקיד הגנב.

הילד בעל החימה – אולי הוא העניין הקשה ביותר, המחייב את מירב ההתבוננות. מסוגל הוא להרוג בשעת כעסו. הרי זה פגם חמור באופי ובמזג. הסכנה גדולה, שכן בעתיד תפעל הווֹדקה, כאשר אך ייתָקל באי־צדק ובעוול. גדולה הסכנה, כי ריפוי שכיווּנוֹ רע יוסיף מרירות, אם לא ילבה את הזעם. קשה לטפל בילדים אלה, לא כל שכן בנוער.

לא זו השעה ולא כאן המקום לספר כיצד השגתי לאוסף שלי (ויאמינו לי הקוראים) עשרים אלף החלטות על תיקון־מידות. הריני קובע בהחלטיות, כי ילד בעל פגם חש את כל כובדו, שואף להיפטר ממנו, אלא שקשה לו לתקן את עצמו, וללא הדרכה הריהו מתחיל ללא־הועיל, פעמים רבות, את המאבק עם עצמו, ורק סדרת תבוסות מאלצת אותו להודות בפשיטת־הרגל של עצמו.

תמוה הדבר: הן איש לא יטיל ספק בכך, שהגיבן היה רוצה להיפטר מגבנונו, כי הקיטע או הפיסח היו רוצים כי יצמח הגף החסר. במקרים אלה אין צורך לשדל לתיקון, אלא להפך, לבלום את התנופה כלפיו. צריך ללמד, כי אורך־הרוח בלבד, ומאמצים קטנים קבועים, וטיפול אורתופדי זהיר ביותר, עשויים לתת תוצאות טובות.

לא קל לרכוש את חיבתם ואמונם של ילדים חשדנים אלה, המלאים טינה על שאין מרפאים אותם, על שאין עוזרים להם. אזכיר כאן, כי הילד רואה את המבוגר כאֵל־למחצה, היודע־הכל ויכול־הכל, ועל כן אינו רוצה ודאי לסייע לו.

לא אוכל להתעכב על קבוצת הילדים “עושי החזירוּיות”, שהם מעטים אך מעניינים. הם מצויים כפי שמצוי במעבדה הממצא: עקבות חלבון. הכופרים בכך, מעבירים את תחושותיהם שלהם אל עולם תחושותיהם של הילדים, שאינו מובן להם לחלוטין.

אנו מוצאים אצל הילדים יחד עם האמביציה התוקפנית מידה רבה של גאווה מתגוננת. נסיונות של חוויות שחלפו, ולפעמים סגולה טבעית – חולשה גופנית, עושים אותם למיזאנטרוֹפּים. זוֹעפים, רַטְנָנים, מוֹנעי־טובה – קצירו הטראגי של הפשע!

אביא זכרון אחד. בהיותי בפאריס הלכתי לראות תחרות שחיה. התחרות נערכה לכבוד סיום שנת הלימודים. בריכה יפה, אמפיתיאטרון גדוש רבבת תלמידים על מוריהם. שפע של שמש ושמחה. ברגע מסויים הופיע שר החינוך. התזמורת מנגנת את המארסלייזה, הילדים קמים, מגלים ראשם. אחד, בן שתים־עשרה, יושב. בתנועה זהירה ומתונה מנסה חברו להרימו ממקומו, מסיר את כובעו. מבט זועם, תנועה מחוספסת. יושב וכובעו על ראשו. מפגין נגד הממשלה, נגד צרפת. שלושה מבטים הסוקרים את הנער העיקש נפגשו: הבחינו בו שוטר, מורה ואני. משנפגשו מבטינו, הצטחקנו כל השלושה. חשתי קנאה, על אשר צרפת העשירה והבוטחת יכולה להתיר לעצמה את המותרות שבבת־צּחוק סלחנית.

קיצור שבקיצור. הריני מסיים ומסכם: יש חזזיות תמות, יש מתמגלות, יש מורסות ושחפת, הנוברת, קוססת ומדביקה. ברור אני רואה ומבין את הנסיונות להביא לידי כך, שסוג ילדים מסויים לא ייוולד כלל. רואה אני צורך בבית־חולים, בבידוד לתקופה ארוכה. איני מפריז, אך איני מזלזל בקשיים. הבעיה החמורה ביותר היא – לזלזל ולדחות, לעורר שנאה, חמת־זעם, לגדל זאבים רעבים, טורפים משוסים.

למרבה הצער, עלולים ייסורים־ללא־מוצא אלה לשרוץ על הנער ככנים ולהתדשן מדמו – סאדיזם ושוד, גסות־נפש ועזות־מצח. יש שלוש דרכים: האחת – אל מאורת־הגנבים, אל המחראה, שבה מוצאים הילדים האומללים את גיהינום העינויים והמצוקה, השניה – הריפוי, השלישית – (אותה ראיתי בליכטנבּרג) משמעת ממוכנת, שאין בה מקום לשום מחשבה, לשום החלטה. מדרך שלישית זו אני מזהיר, שכן מבוהלים מדוגמתה של הדרך הראשונה עשויים אנו להתגלגל במדרון. הדוגמה – בית־החולים, שאינו מאשים, אינו שופט, אלא בודק ומרפא.

כרך 9, מס' 2, ינואר־מארס 1932/33

בן הפושע

את מחשבותי אלו טוויתי מהסרט צ'מפ ²² .

בהערת־אגב אומר, כי הקולנוע עשוי לשמש מקום התמצאות שאין חשיבותו מועטה. בו אני לומד לדעת אמנם קטעים בלבד

– אך לא מזוייפים – של היחס הכללי לילד בארצות שונות – במשפחה, בבית־הספר, במוסד החינוכי והמתקן. על סמך הספרות הפדאגוגית והביקורים במוסדות הייצוגיים, לאחר שהכרתי את המיטב, עשוי אני להוציא משפט מוטעה על היחס לילד, רמתו וביטויו. הפולחן המופרז של דוגמות זרות מסוכן בזה, שהוא מביא לידי זלזול במאמצים שלנו, מרפה ידיים, מתיר עוונות ומשחרר ממאמצים בתחום שלך. באופן פלאסטי מסייע הקולנוע להתפכּחות בריאה. גם שם לא טוב, גם שם אין יודעים וטועים ומעוולים. הרומאן או המחזה אף הם ממלאים תפקיד זה, אך הקולנוע עושה את המלאכה מהר וקל יותר, תכופות דרך־אגב, על ידי אפּיזוֹדה חסרת־מגמה.

ובכן – צ’מפ.

מתאגרף, שותה לשכרה, קלפן, גס־רוח מחנך ילד, ושותף לרגשותיו בכנות ובלבביות. המקשר ביניהם רב מהמפריד. לא פראזה, לא הטפת מוסר, לא העלמת חסרונות, תאוות, דעות קדומות. אינו מעמיד פנים לדוגמה, אינו מבקש להיות מופת.

אם אנו תמהים וחרדים, על שבתנאים מזיקים מבחינה חינוכית, על אפן ועל חמתן של הנחותינו, לא מעטים הם היחידים המוצקים והטהורים באורח יוצא מהכלל (ואף להפך), הנה צ’מפ מרים תרומה להבהרת התופעה הפאראדוקסלית.

אולי המרמה היא הרעל המרקיב, המיטיב להרעיל וגורם בחינוך את מירב החורבן המוסרי? אולי היושר שבחינוך הטבעי וביחס המלבד־חינוכי לילד מייצרים נוגדני־רעל ומתקני־מגן?

בנו הקטן של צ’מפ בחל בסביבה המפוארת ובעושר, ברח מאמו, חזר אל אביו, אל תנאי־חיים של צוענים. כי בחיים הללו חן וכוח־משיכה משלהם.

שאלתי את עצמי:

מה היה קורה אילו ניטל הילד מידי צ’מפּ בכוח הזרוע, או שהיה נכלא על העבירה במוסד לתקנת־המידות? ניכּחתי מקרה משוער זה עם הנסיון שרכשתי בבתי־היתומים ואני מהרהר:

אין השיכור חייב להיות דמות דוחה. עשוי הוא להפחיד את הילד, אבל אין הכרח בדבר. אבא נתן בכוס את כל שכרו, אבל קרה, שבהיותו שתוי נתן משהו לילד, קנה לו, הרשה, סלח. ולא תמיד יזרום כאן ביב של גידופים וקללות – לפעמים ישמיע אמת מובנת, “מוסר־השכל נלבב” – יתן עצה, יתאונן, יכניס בסודם של עמל החיים ומלכודותיהם.

“זכור, בני, אל תשתה וודקה”, אומר האב השתוי. “וכבר כאלה הם חיי־הכלב שלי”, הוא מתאונן ובוכה, אולי בדמעות אמת. “הא לך זהוב, פרחח, כל עוד צעיר אתה. הולך את אביך הביתה, כי בעצמי לא אגיע”. הוא הופך לילד, תובע טיפול, אינו כופה בכוח את סמ־כותו.

אפילו ההרפתקן אינו מכה בלבד, אלא אף סופג מכות. הוא חוזר מגואל בדם, מכוסה כתמאות כחולות, אולי נכנע, מתחרט. עשו לו עוול – ואולי עורר השתתפות בצערו כשהיה “מופסד”.

האב הגנב יוצא “לעבודה”. ל“עבודה רטובה, מסוכנת” הולך השודד. כדייג לדיג בים הרוגש, כאביר למסע.

שוכב הילד במיטה, אולי הוא מחשב כמה לחם יהיה, כמה חמאה ונקניק בימי השפע, ואולי הוא מתפלל שלא יפול אביו בפח.

האֵם שנחבלה בידי המאהב, או היצאנית המנוצלת והנרדפת, אינן מעוררות בוז אלא רחישת־טובה. האב גונב, ואם כן מה? האם עליו להתפגר ברעב? אין עבודה, לא לימדוהו לעבוד – הוא חוזר על נוסחת הצידוק.

קיימות שתי עמדות כלפי חיים של מוסר או חיים של פשע: מרד לחילופין עם יאוש; תלונה או איום של המקופחים.

אשם השוטר הבולש אחריו, אשם הלקוח שלא שילם, האיש שלא הניח לגנוב ממנו או להכותו. “אני נתתי לו ביד, והוא, הנבל, בסכין. בעד שני זהובים מטופשים עשה מהומה, המנובז. בעד זוג מכנסיים ישנים שלושה חודשי מאסר. יש גרועים יותר אבל מצליחים, ואולי דווקא משום כך”.

והנה מעמד בלתי־נשכח מרומאן־בּוּלוואר צרפתי.

בנו של פורץ נזכר פתאום בדברי המורה בבית־הספר. האב העיף מבט חשדני בבן.

— את הראש מבלבלים לך שם. יכולים לקלקל אותך, אם תאמין להם. זכור, שאתה בנו של פורץ.

וכיצד ישכח מי הוא, אם יום־יום מזכירים לו את הדבר בן־גילו המרושע בחצר, השכנה, החצרן מתוך כוונה רעה להשפיל, וכתוספת לעונש על עבירה קטנה, אשר האחרים עוברים אותה, אפילו הכל, וללא־עונש. בן גנבים. אתה, זרע הגנבנות! קן גנבים! האם לך גנבתי? לכאורה, צידוק תמים.

האחריות הסולידארית מקיימת את ההגנה הסולידארית. “תרקב בכלא כמו אביך”.

הם רוצים בכך, ומצפים. התשובה, ההד שונים הם. לא אבא אלא דוד, גיס, האח הבכור, דודן – בכלא. נורה במרדף. גנב דגול – העיתונים כתבו עליהם, הם מסתתרים בהצלחה – לא נכנע, ברח מבית־הסוהר, הרג בלש, כלב, שוטר. גיבור. אגדת השושלת. אריסטוקראט בין הפושעים. לא מוסרי ואולי רק קל־דעת? פושע ואולי רק חלש? אנו מכירים אותם על פי תוויתם בלבד, ואילו הבן מכירם ביסודיות על פי אלפי מומנטים זעירים שנחוו במשותף.

והמוסר היחסי של ההגונים? חייהם הנאלחים, דאגותיהם חסרות־העניין ופעולותיהם המפוקפקות? האם עומד להם כוחם לשכנע ולמשוך? אין הוא גונב, כי אין לו צורך בכך, רוצה היה, אבל אינו יודע את המלאכה. רוצה, אלא שמפחד.

האב אמיץ־לב ונדיב, ואילו אלה חמדנים ופחדנים. לא יושיטו יד בשעת מצוקה, אך יבואו להתארח וליהנות מוודקה גנובה ומתקרובת גנבנית.

— לכומר משלמים כדי שיטיף, ואדם נוצר כדי לחטוא.

העולם חסר־המוסר ספר־חוקים והגנה לו משלו.

— למענכם אני גונב, מסתכן, למענך אני מוכרת את עצמי. הלה מהוגן, בן־הכלבים, אך הילדים שלו מתנפחים מרעב. אני אגנוב, אך אתן לילד לחם.

אפשר להוסיף. די, כדי להבין כמה מן הטוב המהותי חייבת הפנימיה להעניק לחיי הילד כדי שיתן אמון ויאמין, כי דרך העבודה והוויתור היא לא רק בטוחה יותר אלא אף נעלה יותר. איזו מידה של אורך־רוח והבנה דרושים כדי לא לפגוע בילד בתקופה ארוכה זו, כאשר הוא מעמת ומשווה, כאשר מתנגחים ההרגלים והאמיתות הקודמים, שהעמיקו שורש, עם הנובטים עדיין – כדי שלא להקפיאם.

חושש הייתי מפני חניך המגנה ללא היסוס את חייו הקודמים: הלא היו זהרורים ליד הצללים, וחום ליד הצינה. שיכחה, הבנה וסליחה רצופות עצב, אך לא בוז וסלידה.

לפעמים שאלתי את הילד, אף שידעתי מי היה אביו:

"האם טוב היה אבא כלפיכם? " – “טוב. בדיוק. לא מאוד. לפעמים היה טוב”.

את כנות התשובה הוכיחה התוספת: “הגינותי על אמא. התחבאתי מתחת למיטה מרוב פחד. השכבנו את אבא עם אמא והוא ישן”.

על המחנכים שמעתי לעתים גם דעות אחרות: “כמו חיה… כמו פרא… כמו כלב משוגע”.

הפנימיה, לעתים עויינת ותכופות – זרה, ואפילו כשהיא קרובה ממש כאילו היתה שלך, לעולם בקיעים בה, אשר בעדם יסתננו, ולו טיפין־טיפין ולעתים רחוקות, הגעגועים, רגש הבדידות, זכרון רגע טוב ורחוק, היקר שבעתיים לפי שנדיר ורחוק.

מדוע נגעתי בנושא זה?

כי חושש אני, שאין מעריכים די הצורך בפנימיות את השפעתה החינוכית של משפחה; אפילו רחוקה, ואפילו בתנאי בידוד גמור. המוצדק הבידוד?

אפילו הטובה בפנימיות עשויה להתיר – בזהירות ובדרך איטית, בכוח העובדות, ולא בכוח המלים – את הקשרים בין עבר לעתיד, ורק מתון־מתון, חלילה בכפיה גסה.

כרך 15, מס' 1, אוגוסט־אוקטובר 1938/39

מחנך בעל אמביציה

“האיש הנכון במקום הנכון”. בקשר לענין התורנויות, עבודת הילדים בפנימיה, חזרתי פעמים רבות לשאלה, כיצד אפשר להסדיר את חיי החברה, להימנע משגיאות, אי־הבנות, האשמות, מריבות, עבירות סטיות, מאבקים ודמעות, כדי שידעו הכל היכן מקומם: כדי שעובד רשלן, לא־יעיל ומרגיז, יהפוך להיות מועיל ואפילו מתמכר – בקטע אחר. דעתו נוחה כשנושא לבֵנים, כשגורר עצי־הסקה, כשחופר תעלה עמוקה, כשחוטב בגרזן. אומרים, חביבה עליו המלאכה, טוב לו בתחומו, הריהו “כדג במים”. אם תצווה עליו לתפור, לקלוף תפוחי־אדמה, לכתוב, ללמוד שיר בעל־פה, יהפוך מילד מתון הראוי לשבח לילד שאינו מציית, מתעקש, מתקוטט, מקנטר ומשקר (ראוי להמליץ לבתי המדרש למורים על הסרטות: הדג במים ומחוץ למים, נער הגורר לוחות במגרש, ואותו נער בכיתה, בפתרון תרגיל חשבון).

איני מקל ראש בנסיונות הכּאראקטרולוגיה והחיבורים במדע זה, אלא שהם נראים כנתונים ex cathedra יתר על המידה, כאילו מתוחכמים, ואולי לא כן – מנותקים מהתצפית האפורה של יום החול. לא הפסיכוטכניקה היא המרגיזה, אלא הבטחון־העצמי השחצני, המתגרה. אל ההכללות אפשר להגיע רק על ידי סידרת תצפיות רבות והשוואתן, ורק על ידי הערכה יסודית של מקרים מיוחדים ומציינים (החולה y,x, בן כך וכך, היום – כך, כעבור שנה כך, בבוקר – אחרת; כשיושב, כשנושם, כשמשתעל וכיוצא בזה). וכן, הניסוי ובדיקתו.

החלפת התורנות, החלפת כלי־העבודה, פעולתה של הוראה מקצועית כלשהי, אזהרה, החלפת החבר־לעבודה והאיש המפקח עליה – הנה שדה הניסויים המותרים, החוקיים בחינוך. תכופות אנו עומדים על העובדה, כי העמוד הראשון במחברת החדשה מצטיין בכתב שקוד יותר. וצפּורן טובה לעט? לאחר שנתתי לילד מטאטא ראוי לשמו, הריני מצפה בדין כי יטאטא יפה. חברים טובים יוציאו לפועל כל הוראה בלי התנגשות. אולם פקודה קפּדנית מעוררת התנגדות ותסיסה.

“מה עליזה העבודה יחד עמו. הוא מסתדר יפה”. יכול להיות גם כך: הילד מעלים כי העבודה הפשוטה נראית לו, או שהתעייף יתר על המידה והפסיד את העניין בה לפני שרכש את הנסיון ההכרחי במינון המאמץ, בחסיכתו. על כן, בטרם נצווה לילד לשפשף את הרצפה או לדנג אותה, צריך המחנך לעשות את המלאכה פעמים רבות בעצמו, להסתכל כיצד עושים אותה הילדים, ולשמוע בשימת־לב את דבריהם. צריך לדעת לסחוט את המטלית. חייב המחנך לדעת את סודות המזרון והקש בטרם יצווה ליישר יפה את המיטה, כפי שמחייבת האסתטיקה של הקסרקטין ביום והנוחות – בלילה: כדי שלא ידקור הקש, כדי שלא יישחק מהר לתבן, כדי שלא יפול מהמיטה לאחר מאמצי־סרק רבים מתוך שינה למצוא תנוחה טובה (לא יזיקו סרטים: הכלב המתכונן לתנומה, והילד “הישן כפי שהציע לעצמו”). אפשר גם להגיע לכך, כי תתבקש תורנות בבית־הכיסא בקייטנה שאינה תרבותית כל צורכה. אולם צריך לתת לתורן כף לפיזור חול ואֵת קטן לגריפת הצואה, ולהראות בעצמו כי אין עבודה מזוהמת, אולם הלכלוך והרשלנות יכַלו כל עבודה או ישימו אותה לאַל.

בוודאי אעלה על פניכם חיוך סלחני או העוויה של חוסר־טעם אם אגיד, כי ספר בשני כרכים על הכביסה והכובסת מכובד כספר על הפסיכואנליזה, וכי המטבח והמרק תובעים יותר אינטליגנציה ויוזמה מהמעבדה הבאקטריולוגית והמיקרוסקופ. בלב שלם יותר הייתי מוסר תינוק למטפלת הגונה מאשר לשארלוטה ביהלר. הרי על כך אני מדבר.

שנים על שנים הסתכלתי בשורות החסידים הצעירים של אמנות החינוך. שונים היו. באחד הירהרתי בעצב: “לא יסתדר, המסכן, וחבל”, בשני הגיתי באנחה: “יסתדר, לצערי, ושנים רבות ישתולל בין הילדים כמגיפה כרונית של שפעת, עם נזלת וכאב בעצמות ובנשמות”. בהתאם לכותרת הרשימה אזכיר עתה את המחנך, אשר אמנם איש חובה הוא, אך בעל אמביציה.

בגי גונים; סוגים; אישים. נושא לכרך עבה. האחד הוא בעל ספקות, דקדקן, מאשים לחילופין את עצמו (נדיר יותר), את הילדים (תכופות), את תנאי־העבודה (תמיד). השני יודע, מבין, יכול – מתמוגג במעשיו ובהישגיו, ולא חשוב כלל כי הדבר הושג על גבי חורבות של לבבות ומוחות דרוסים, של הרצון לעבוד, לקרוא ספר, לחיות. לכוף או לשבור, לעקור מן השורש – להחניק, לאלף, לאכוף את הסדר שלו כפי שהבינוֹ או שנצטווה להבינו, את הנקיון, הגינונים הטובים, חובת ההתקדמות, ואפילו את הגידול הגופני. “חייב אתה לאכול כי זה מבריא, כי תחטוף מהחגורה או מהפּרגול, אסור לשתות מים, כי לא בריא. אתה חייב לישון, שחק, בן־כלבים, כי אמרו בקורס, כי נכתב על ידי בעל־סמכות”. שכן רצונו להצטיין, לתת יותר משביקשה הרשות ולהשיג הישג טוב יותר, כי הוא זוכר מן השנים שלו שחלפו כיצד נהגו בו. לכוף כל ילד אל הבנתך ואל הדוגמות שלך, למשוך אותו (בגרמנית: למשוך – ziehen, לחנך erziehen) לאור כוונותיך וחשבונותיך. כל הילדים בכיתה חייבים לספור עד עשר, אף פיסת נייר על הרצפה, אף כתם במחברת. מי שלא כן, הוא האויב. ואילו המחנך מתאווה לנצחונות, לתשואות, לתהילה.

בקפידה חיפשתי בין הילדים את המחנכים לעתיד. בדאגה ראיתי כיצד מאלצים לעבודה חברתית בכיתה שאפתנים בעלי מנטאליות של סוהרים, מיזאנטרופּים נמרצים, קארייריסטים פעילים ושתדלניים (אצל הילדים – לקקן, צדקן, שעלוּל), ולבסוף בודדנים – פרוּשים – אינטלקטואלים. “אילו רצית, היית יודע ויכול”. דווקא להפך: “אילו ידעתי ויכולתי, הייתי רוצה”.

ילד המרבה לקרוא, מקשיב בתשומת־לב ובתבונה ושואל שאלות מעניינות, אך לא ישיב על שאלת בן־גילו, לא יקל עליו, לא יסביר – הרי זה כבר קמצן עשיר (לא חברי, ערמומי, קנאי). אם יניחו לו לשלוט, ייהפך אי־הרצון כלפיו לשנאה, ואם יציגוהו כמופת, ידרוש מהחברה יתרונות.

מהן תחרות ואמביציה בריאות, נאצלות, ואילו הן המסואבות, הכוזבות, המנוּונות? לראווה, לספסור? כמה כוחות־סוס למָנוע זה, ומה מטרת המאמץ?

שוב: שני כרכים – ובכל גליון שני של כתב־העת הפדאגוגי תצפיות, סטאטיסטיקה, פולמוס משולהב, מקרים ייחודיים. אנאטומיה, פיסיולוגיה וכימיה של האמביציה: מדיניות איש־החברה, המחנך.

נער א'. בן חמש, בן שבע, בן עשר. הסביבה, הבריאות, הכוח, יופי, חן. יש – אין. האמביציה: מבקש לקסום לעצמו יחס רוחש־טובה או ציות ומנהיגות, להשיג במיקח־וממכר, או במרמה, האם להשיג בכוח (איך), האם לאלץ.

נער ב‘. בן חמש, בן שבע, בן עשר. הסביבה, הבריאות וכו’. אין לו אמביציה. בצל הרצון, בצדי דרכים. היש לו מעלות או לא, תובע או נותן, כיצד הוא מתנהג בשעת נתינה, בשעת לקיחה, כיצד – כאשר מסרבים, מתנגדים, כשיש מכשול?

כמו ברפואה: חולה א‘, חולה ב’. כך ובנוסח זה. תלונות, בדיקה אובייקטיבית. אחר כך האבחנה. ורק לאחר מכן ההוראות: דיאֶטה וריפוי, הוראה כיצד לחיות, כיצד לעבוד – ואף זה רק בצורת הוראה, נסיון – לבדיקה.

מבעד לקומפלקסים, לחבלות, מודעות־למחצה (גם זה קיים), התת־מודע, מבעד לתחושות מיעוט־הערך וריבוי־הערך (עמדת אבא, זכרון טוב, כשרון ציור, זמרה, ספורט, ריקוד, כתיבה או שמלה יפה), בין הקולניים והידועים – ימצא הצופה הער, בעין מאולפת, ילדים שקטים, צנועים, אפורים ולא מוכּרים. כי שום דבר יותר, כי הם טובים בלבד, אשר דמעת חברם גורמת להם צער (נגיד בקיצור), ושמחתו – שמחה.

יודעים אנו גם יודעים כי הילדים מתקוטטים, מפריעים, מטרידים ברשעות, מכים זה את זה, נו, – וגם משחיתים, משפיעים לרעה. “אתה ילד הגון, אל תתעסק אתו, הוא יקלקל אותך”. מבט תמיה, חיוך שליו: "ואולי אני אתקן אותו? " ואמנם תיקן. “אל תשחק עמו, כי שובב הוא, מתחיל קטטות, מכה את כולם”. – בובילי הוא ילד טוב.

לעתים: ילד שלומיאל, אפור, תמים, דומה – טיפשון, והנה הוא זריז בתנועותיו, חושיו ערים, בעל־המצאות ומיטיב להסתכל: כאשר למישהו מבני גילו אובד חפץ ואינו מצליח למצאו, יצמח הוא בניד מתחת לפני האדמה, יתיר באורך־רוח קשר בשׂרוכים, יקרֵב בזהירות, בטאקט אך באומץ־לב לשערורן שהתמרד וישאל בלחש: “למה אתה בוכה?”, ואם ישמע את התשובה “מה 'כפת לך?”, יפייס או יסתלק בלי להיעלב.

אלא שגם ילד זה עשוי לקפח את סבלנותו, אמנם לעתים רחוקות. התפוצצות של זעם צודק. ראיתי קטטה כזאת: הסתער על חזק ממנו, אך ניצח שכן הפתיע את הנוכל: “זינק לו הכלומניק הזה – חתיכת זבל אחת”. עוצמת האמביציה שנפגעה במאבק עם חוצפתם של האונס, העוול. מה טרדנית עשויה היתה להיות הפסקה גסה של קרב מהוגן זה, או אפילו זלזול בו, גינוי. “מה, גם אתה? לא ידעתי שאתה רק מעמיד פני תם”, או: “למך, ומתחיל ללכת מכות”.

אינטואיציה – לא השתתפות־בצער – הכושר ליטול חלק בהרגשת העוול והדלות חסרת־האונים, הרי כאן שוב נושא לכמה כרכים. ייתכן, שלאחר המחקר היה מתגלה, כי ילדים אלה מועמדים להיות מחנכים – לא עובדים סוציאליים – ודווקא בלי אמביציה כוזבת.

הערת שוליים: שונים הם הטיפוסים – קבצן, הולך בטל, רמאי, בעל־חוב למעלה מיכולתו, גנב ושודד. האחד: “תן, הלא אתה רואה”, השני: “אל תהיה חזיר, אל תסרב לחבר”, השלישי: “תן, ואתן לך משהו, אגיד לך משהו”, הרביעי ישאל ממך, החמישי יגנוב, והאחרון: “עוד תראה, אחטיף לך בפרצוף”. ושוב אחרים לחלוטין – המנהיג, הפוליטיקאי, עסקן התרבות, הילד־הפדאגוג.

עלה בדעתי שעשוע, תרגיל חשיבה: חיפשתי מחנכים בין בעלי־המלאכה (סנדלרים, בנאים, רוכלים, חצרנים, כרטיסנים בחשמלית) – בין אנשים אפורים. מלצרית כביכול, אולם החיוך, הצעד, המחווה, המבט – המעשים – חסרי־טיפוח אך תכליתיים להפליא, מחנכים. לפני ימים רבים, רבים מצאתי מטפלת בין היצאניות: שנים רבות עבדה בבית־חולים לילדים; והרי זה דומה לעבודה בפנימיה לעיוורים, לנפגעי־מוח.

והנה רושם – שכן לא הייתי מעז לטעון כך בבטחון על סמך תצפיות רופפות, לא־שיטתיות: לעבודת החינוך נוהרים בעלי האמביציה, גם חסרי־גוון וסתמיים עומדים במבחן הזמן, אך הטובים מצטדדים באי־אמון. בלב האחד מתעוררות המרירות והרגשת האכזבה, השני נפגעת על נקלה מוסריותו ונעשה עצל, השלישי מרגיש כי צריך לעבוד אחרת, אבל אינו יודע כיצד, ואגב – אין איש שואל לדעתו, עליו לעשות את המוטל עליו: אילו נפחנו בו מעט אומץ, יכול היה לומר, להתאונן ולהבהיר.

אם יסכים אדם להקדיש את חייו לכתיבת חיבור פותח כזה בשני כרכים, יביא נא בחשבון את השקפתם של השרתים בבית־הספר, עובדות־הנקיון בבתי־היתומים, הלכלוכיות המטפלות בילד, ולא רק את השקפת קציני המטה.

מפה לאוזן ²³

(מתוך מחברת של בורסת בית־היתומים בווארשה)

הבורסה ואני

אם מאמרי השנה יהיו קצת מעורפלים, מעורבבים, אבקש לזכור, כי אני כותבם במסירת הקולמוס. אחת היא צורת המחשבה כשהעט בידך ואחרת כשאתה מדבר לסטינוגרמה.

★

אי־המנוחה היא בת־לוויה לכל ראשית מעשה, הנשען לא על הנסיון אלא על הנחות עיוניות. במזל אי־מנוחה וחשדנות ביחסי־אני קיימת היתה הבורסה במשך שלוש שנים. ואלו היו ההנחות העיוניות: הפרסונאל הקודם, הישן, מתמצה ומתעייף. הנוער יש בו מלאי חדש של מרץ ואפשר להיעזר בו לטובת הילדים, שהתלהבותם עשויה להועיל לארגון בכללו. הם יהיו זריזים־מקדימים ואנו נשגיח ונאַפּק. תקציב המוסד אינו מתיר לנו פרסונאל רב־מניין ומובחר. הבורסה, הנוער, יכולים לתת מנהלים לספורט, למשחקים, למלאכת־קישוט, למוסיקה, לזמרה, לריקודים. הפנימיות מתאוננות על חוסר מחנכים מאומנים. הבורסאים יכולים היו להיות תלמידים־אורחים שיחדרו לכל פרטי חייה של הפנימיה, יכירו בראשי־פרקים את הטכניקה של ניהול עדה, ייפטרו בבטחה ובלא זעזועים עזים מהשליית־נעורים ומדעותיהם הקדומות ויתקינו עצמם לעבודה עצמאית לעתיד לבוא, אם בבית־הספר ואם במוסד. – –

ההנחה הזאת נתנה, שהבורסה תניח פתח גם לזרים, אלמונים. הסכנה היתה גדולה. בני־אדם הם בזבזנים בספיקות וחששות, נבואות רעות וניחוש אפשרויות קשות. יחס דור הבוגרים לדור הצעירים אינו יציב: או שהוא חוטא בשפעת התפעלות ואדיבות, או שהוא חוטא בגודש חשד וחשדנות. בנקל ניתן לראות מראש, כי הקשיים יהיו גדולים. דרשו מעמנו בטרם עת – תקנון. אנו גמרנו אומר: נמתין עד שיברא אותו הנסיון. אך לא יכולנו בשום פנים להתיר, כי קיום הבורסה יזיק במשהו לילדים. ובכן, ראש תביעות: לא להתיר לקפח את הילדים, אם מבחינת התקציב, אם מבחינת הסדר, אם מבחינת המשמעת. הריני מזכיר כי במשך זמן־מה – אמנם חודשים מעטים – שירתו הילדים את הנוער. עתה העניין הפוך ובדין הוא כך. הבורסה עוזרת בניקוי הרצפה ומקילה על תפקיד הילדים. בזכות הבורסה יכולנו להפחית את גיל הילדים המתקבלים, ולתקן את היחס שבין מספר החניכים הגדולים יותר ובין מספר הקטנים יותר. העלינו את העניין במלוא הבהירות: אנו נותנים וחלף זה אנו דורשים. פטור בלא מריבות אי־אפשר. הריני רחוק מהאשמות. היו בשנים שעברו רגעים, שהבורסה רצתה לקבל יותר מאשר לתת. כלום אין מפריזים בדרישות? איני יודע עד עצם היום הזה. הריני מרגיע את עצמי במחשבה, כי מותר וצריך לקבל מידי הנוער יותר, כי הנוער יש לו הרב– –

הריני משווה את השנה שעברה והשנה עתה. אם בשנה שעברה היו עוד חששות וחיכוכים, הרי השנה חיה הבורסה במזל השמח בחלקו. – –

אמת, צריך היה לוותר על קצת דברים, אולי פעוטים ואולי מחוץ לגדר ההשגה. בתקנותי אני (לא בדרישותי) שוב היה משהו מאותה השליית־הנעורים, שהיא בת־לוויה לכל מפעל חדש. משהו דימדם שם על איזו התקרבות, אמון הדדי וכדומה באותו צרור סנטימנטאליות – השתתפות בדאגות ובשאיפות. הבורסה אינה רוצה, בפירוש אינה רוצה, במתן עצות ותשובות לידיעות ודאגות. עמדתה היא כדין והולמת את המצע הפסיכולוגי שנבדק כהלכה. כבר היתה מידה מרובה מדי של תלות, בדקנות בימי הילדות. סוף־סוף אפשר לפוש קמעה, יתר על כן: אין פנאי. הבורסה אין לה פנאי להתקרבות הדדית. מכאן כשלונם של כל הנסיונות בארגון הנהלה עצמאית. קראתי לארגון הבורסה בשם אנארכיה לא במובן השלילי אלא, אדרבה, במובן החיובי. כל אחד ואחד עושה את השייך לו, שום אחד אינו פוגע בתקנון ואיש מוכיח את עמיתו בלשון כבושה ורכה. לפקודת מחוג־השעון הולך כל אחד ואחד לעברו. – –

הצגת חג

הילדים והנוער מדמים, כי הבוגרים הם מיושבים ומנוסים, יודעים הרבה כל־כך, אינם רוצים להקנות מידיעותיהם לאחרים, יודעים לעצמם בלבד. טעות היא. גם הבוגרים אינם יודעים את עצמם; מהיותם מורכבים יותר, הם מתקשים יותר לבדוק ולעיין, והלכך גם המבוגר אינו יודע, על שום מה הוא שואף לדבר־מה ועל שום מה הוא נמנע מדבר־מה, על שום מה הוא רוצה ועל שום מה הוא ממאן, מהיכן לו פתאום הרגשה של קורת־רוח או מורת־רוח, שמחה, חדווה, כעס, רוגז, על שום מה פעם אחת הוא בוטח ופעם אחרת הוא חושד, על שום מה עניין אחד נראה לו ועניין אחר אינו נראה לו. פעמים יחוש, כי כך יהא טוב, כך צריך להיות, אך לא ידע מדוע. עניין זה נקרא בשם אינטואיציה, חשיבה שמתחת לסף התודעה. תת־הידע – עומק; הידע – שטח בלבד. אתה רואה אך את פני הים ואינך רואה מה שגועש במעמקיו, מסתובב ומתכדר בהם. כל אותם החיים סמויים מעין האדם – אי אתה יכול אלא לנחשם. יש והאדם מבקש בעצמו להונות את עצמו, והוא עצמו נתפס בידי עצמו בזיופו, לועג לעצמו, מלקה את עצמו ברוב צער. הבדל שבין זקן וצעיר הוא במה שהזקן אינו שקוד כל־כך לחדור מלוא כאב לתוך עצמו. מרוב נסיונו למד לוותר על הבנת עצמו, ראה שיש חידות שלא יפתרן, צפונות שלא יפענחם.

הצגת הבורסה היתה נחמדה, העלתה רוב רגשות. רגשות סותרים, משמחים ומעציבים כאחת, טובים, נלבבים. חמימות נשבה מעל הבימה לאולם־הצופים. היתה קרבה. מה גרם לכך? הכנוּת, האימון. – –

הרהורים מכאיבים: אמת, אנו מגבילים אתכם. – מי? – אנו? – לא – ההכרח הבלתי־אישי, תנאי־החיים. רב הרצון לתת יותר.

מסביב וארשה שכורת־המצהלות. בכם שפעת מאוויים, צורך חדווה וצחוק, הלצות והפתעה, עליזות ומחול. באמת – הבורסה – מנזר. בכוח האסוציאציה נגלית אלומת מחשבות חדשה. כלום אין אנו ממעטים לתת בתחום החינוך המוסרי? דת – אידיאל – אֶתיקה – התלהבות. שמא החשש מפני הטפת המוסר, המליצה הקדושה, חוסם פינו, משתק את המעשה בתחום הזה. הריני מנער מעלי את ההרהורים שכבר היו לזרא, הריני רץ בדרככם אף כי החיים כובלים, עוצרים, מפריעים, אוסרים – רק שבוע מנוחה וזיו ירקות מסביב. שוב מחשבת־נחמה – פלוני חלש, אלמוני פורע משמעת, פלמוני רגיש ביותר. שוב שלשלת חששות טורדנים, שוב משתזרים הרהורים רבי־חרדה.

ובכן מה היה, כי בא חיוך ולא דמעות. דומה, כי בהצגה שמענו בת־צלילה של אותה קורת הרוח, הנוטעת בך הרגשה של יציאת ידי חובה, של עבודה מכוונת לתכליתה, של ויתור ברוח נוחה, של השלמה טובת־עין לחיים כהווייתם. יתר־על־כן: נראתה לנו אותה בטחה, שאין אנו יודעים או שאין אנו יכולים אלא כך. נעורים – אביב ממוזג אפילו כשהשמים מתקשרים בעבים. אנו – סתיו. השמש – אורח לא־מצוי. תודות נלבבות על רגע־השמש.

Ridendo castigare mores(בצחוק לייסר הליכות). זו תעודת ההלצה, הסאטירה. לא רעמי־תוכחות, כי אם בדברים בדֵחים, כבושים, לעורר את הדעת על קלקול, נימוס שלא כתיקונו.

ניתן לומר: מה לי הנצחונות הדלפוניים על עצמי, אם בעניינים חשובים, מהותיים – תבוסות? – אמירה שלא כדין. – האם עלי להזניח את תורת השחיה או השיט, שהרי בשעת סער בין כך ובין כך לא אוכל בלב הים?

ליקויים קטנים, משום ריבוים ועליבותם, מטרידים ביותר. – –

נצחון ראשון: שחרור מכבלי ההרגשה הכובלת, הרגשת החשש פן תהיה מגוחך.

נצחונות קטנים

הפדאגוגים מהרהרים מה יעשו שההרצאות תהיינה מכוונות לא בלבד להתפתחותו השכלית של התלמיד, אלא גם לערך החינוכי. מערערים עליה על ההיסטוריה, שהיא מדברת על טביחות ותולדות פושעים גדולים, ומדלגת על התפתחות התרבות, התגליות, ההמצאות, מערכת תנאי החברה. עלה בדעתי כי אפשר להיעזר מבחינה חינוכית אפילו בהיסטוריה של הנצחונות במערכות המלחמה, לאמור באלו הטביחות והפשעים. הנצחונות והתבוסות מתוארים כתלויים בגאונם ורצונם של מלכים ומצביאים מיוחדים – אך פוסחים לחלוטין על העובדה, כי בסיכומו של דבר, מכריע בנצחון הרגע האחרון שבקרב, חייל יחיד וירייתו האחרונה. כשאנו מתבוננים בנצחון על חלקיו וחלקי־חלקיו, הריהו מתפרד לאלפים ורבבות של רטטים זעירים, של נצחונות יחידים פעוטים.

אילו הרצאת ההיסטוריה היתה נעשית כך, אפשר והנוער היה ממעט לחלום על מעשי־גבורה שגיאים, על נצחונות מבריקים ומפתיעים, ותחת זאת היה מכבד הצלחות קטנות ורבות, המצטרפות להתפרצות הנצחון. הציון המשובח שזכית בו הוא לפעמים מקרה, אך לרוב מצטרפות לו קריאה וזכירה של עמודי ספר־הלימוד, העמודים מתפרדים לשורות, השורות לאותיות. כל רגע שאתה מקדישו ללימוד העניין המסויים היא הכנה לבחינת־הגמר. – –

אתם נודדים. האם המימיה, פרוסת הלחם, איזה חפץ שלכאורה ערכו טפל, איזו קטנה שבלבוש לא תכריע ברגע מסויים על כך, אם הנודד יגיע למחוז־חפצו או יגווע בדרך?

על השתיקה

– – השתיקה אפשר שתהא כנה או כוזבת. אין תשובה – תשובה, ולפעמים רבות אפילו תשובה ברורה ביותר– –

במפתיע נתקלתי במחשבה חדשה: השתיקה היא לפעמים גילוי הכנוּת הנעלה ביותר. הילד כן, כשהוא עונה – אינו עונה, כי אינו רוצה לשקר, ואינו יכול לומר את האמת. השתיקה היא ביטוי למרד הכנות בכזב. – –

יחי הדג־המלוח!

משבוע לשבוע אני דוחה את כתיבת המאמר הראשון לעיתון הבורסה. המאמר הראשון הוא כבר התחייבות עד אחרית השנה. ובכן לא אחד אלא שלושים. האם איני רוצה לכתוב? אדרבה, אני רוצה. האם אני רוצה לכתוב? אכן, איני רוצה לכתוב. ובכן, אני עצל? כן. אין לך בעולם אדם חרוץ. אם מישהו אוהב עבודה, הרי לא כל עבודה, לא תמיד, ולא דרך קבע. הבקי במבנה העבודה יודע, כי בכל אחת ואחת יש מה שהוא נעים ויש מה שהוא אדיש או לא־נעים. ובכן, אני רואה מראש, כי אכתוב באונסי על נושאים לא נעימים. פעם אחת בקלות, ובכן ברצון, פעם אחרת משום שצריך, משום שפטור בלי כתיבה אי־אפשר. כל מה שנסיונך מרובה יותר, כן התלהבותך מועטת יותר. אדרבה, גם הזקן אוהב עבודה חדשה, אלא שהוא רואה מראש, כי לאחר זמן־מה העבודה תחדל מהיות חדשה, מושכת את הלב, כי תבוא ליאות, כי העבודה הזאת, ככל עבודה, תביא, ליד מידה מסויימת של קורת־רוח, גם רגעי אונס מכביד.

יש בני־אדם שהם כביכול שקדנים, שאינם שואפים אלא להוציא את זמנם כדי לחשוך עבודת־מוח: מה יעשו בזמנם?

פקיד, עובד משרד – יודע השנה ולעשרות שנים, בכמה שעות יקום ממשכבו, בכמה שעות יצא מביתו, הוא אפילו יודע מי יזדמן לו ברחוב בדרכו לאותו שער עצמו, שהוא דורך על ספו תמיד באותה שעה עצמה. השעות מנטלות אותו, כאומנת טובה, בלי יגיעה ובלא מאמצים. יש בני־אדם שלכאורה אינם עושים כלום – חייהם חיי בטלה: אמידים, עומדים ברשות עצמם – רודפי שעשועים הם.

סליחה: האם לא עבודה היא לסובב כמה וכמה חנויות, כדי למצוא כסיות שצבען דווקא כך וכך, לבקר מכָּרות, להזמין אורחים, לעלעל בז’ורנאלים, לבחור חייטים, מגבעות, לסדר את תוכנית־היום באופן שאינו משעמם ביותר?

מורת־הרוח שבמשרד שאתה מכהן בו אינה פחותה ממורת־הרוח שבהזמנה שלא נשלחה לך, והיא הזמנה לנשף־ריקודים שמן הצורך או מן הראוי להיות בו.

ההרגל, השובע, הסיאור, מיני הנוחוּת עושים גם את החיים האלה אפורים, אם לא אפורים ביותר.

הראינוע משקף בשורה שלימה של תמונות את האמת הזאת וזו זכותו הגדולה. עייפים מרוב חיפוש רשמים הם אנוסים באחרונה לפנות לאהבה על זעזועיה העזים. ועל כן גודש כזה של נשיקות ודמעות בהצגות האסורות על הנוער.

הצד־שכנגד במטבע. אדם אדם ושקידתו. הוא מוכרח למלא במשהו את שעות חייו, מוכרח לשאוף. מכאן מנהג המסעות, חילופי המקום, אם כבר אי־אפשר למצוא משהו חדש.

עניָם של העשירים והעמל שבבטלה אינם פאראדוכסים, אלא אמת־חיים. השאיפה היא סבל, והקניין “שעמום” – אומר פשיבישבסקי. מוטב שתסבול משתשתעמם. טוב עמל ושאיפה בו מבטלה ואין תקווה ממנה. הספורט הוא ביטוי הקשיים, התבוסות והנצחונות המדומים, שהם ממש בחיי הממש. הבורסה שואפת וסובלת, חוגגת נצחונות ונוחלת תבוסות. אינה מחפשת כסיות שגווניהן משונים ביותר, אולם מדי פעם בפעם היא מתקנת סוליות־הנעליים והיא חוגגת במסיבות את רגעי החדווה היפים האלה. דג־מלוח על פת קיבר – טוב מנזיד אפונה. חריף, מפולפל וחמוץ. בדיוק כפי הצורך, כדי לדעת שהשיניים מתקהות ויש חדווה בחיים.

יחי הדג־ המלוח!

החשד

– – שלושים הזהובים אבדו מארון סגור, שמפתחו נמצא במיטתה של רחל. משמע או שרחל לקחה את הכסף, או מישהו הניח את המפתח, כדי להפנות את החשד אליה. – כיום אנו יודעים את העניין לאמיתו. – המפתח נפל, בשעת פריקת החלונות, מעל אונקלו ארצה, נזרק ברשלנות על איזו מיטה, רחל לא הרגישה בו כמה וכמה ימים, עד שמצאתו ומסרתו ברוב השתוממות.

כיום אנו יודעים, אך היה רגע שלא ידענו. העניין עלול היה להיתקע באותה נקודה. המצב היה כך, שלא ניתן אמנם להאשים בבירור, אולם… אתם צעירים ואינכם יודעים, עד כמה יכולה להכריע על כל החיים מעמסת אמירה כזאת: “אמנם לא נתפס בקלקלתו, אך יהיה איך שיהיה – משהו אומרים, משהו נשמע, היה מעורב, מי יודע?!…” החשד הוא תמיד עלבון ולפעמים פשע. – הנאשם על לא עוול בכפו יכול להצדיק את עצמו, להביא עדים, לפרש ראיות והוכחות, ואילו החשוד הוא חסר־מגן. אפילו בלא־יודעים הוא חש זרות, איבה, זעם כבוש, כעין כעס של דעת־הקהל, על שאינו יודע דבר ברור, כעין נקמה בפושע מיתמם החומד לו לצון. – אין לך אחריות קשה הרובצת על המחנך כבשעה שהוא מוכרח לחשוד, ובכן לרגל, לבלוש, לחקור חרש, להשתדל להפתיע, לתפוס. – מכאן שומר ערום ואכזר בשערי בתים, הנעולים למחצה בפני ילדים, וכל שהוא בעל ערך סגור על מסגר, והילדים אין להם אלא מיטות, שולחנות וספסלים. – או (מה שמצוי פחות) שהסדר והמשמעת אופפים הכל באווירה כזאת, שהכל נכנסים, ללא הודעה מוקדמת, ללשכה, שהתעודות מונחות בה בארון פתוח, וספרי־הספריה מונחים במדפים פתוחים. – אני אומר: סדר ומשמעת, ולא: כנות, כי אין כנות קיבוצית של מאה ילדים.

– – אני אומר: אי־הסדר הוא שאיבד את שלושים הזהובים. אי־הסדר במפתחות, אי־הסדר שבתנועות שלא נבחנו והבאות תחת מעשים מודעים, אי־הסדר שבסדרים שאינם מחושבים. אלה הסדרים שלפני החג, שבהם הכינור המרופש מוטל על הרצפה ליד דלי המים הסאובים. – הסדר, שמידת תרבותו פחותה ביותר, זהו המנהג לפזר, לזרוק, לשפוך, ליצור אווירה של תוהו־ובוהו שמתוכה, בהמולה, בחפזון, במריבות, נולד באחרונה הסדר. בעלת־הבית נושמת ונושפת, כועסת, אין יודע היכן, מי ואיך, הבעל בורח מן הבית, הילדים נרעשים ונפחדים או מפוזרים לארבע רוחות השמים – תופת, אנדרלמוסיה, כל עניין ועניין חוזרים אליו פעמים אין ספור, העיקר נשכח, ולבסוף נזק או אבידה. – סדרים! – בורסה של בחורים הנני מברך, שלא יזדמן לה טיפוס כזה, בורסה של בחורות הנני מברך, שלא תיצור אותו בשעת הסדרים שלפני החג – בזכרה את שלושים הזהובים שאבדו אי־אז בימי הנעורים. – –

על הפרוטה

הנוער שאינו יודע את סוד האמיתות המכאיבות של רכישת הפרוטה, מותח בלא־יודעים דין קשה על הפשרות, ואפילו המאמצים, המוכרחים ושאין להימנע מהם, כשיש הכרח שיהיה סכום כזה וכזה ואי־ אפשר לומר: “יש לי – מוטב, אין לי – פטור”. – ודאי אפשר לו לאדם שיהלך בנעליים מנוקבות ואפילו ישלים עם רעב. – אפשר לו שיכריז בגאווה: “איני דואג – לא איכף”. – אולם עד מתי? – יש גבול: עוד שלושה חודשים או חצי שנה – והנעליים נושרות מעל הרגליים, האדרת נקבים נקבים, חלולים חלולים, הרעב מכווץ את המעיים, הבריאות מתקלקלת. – עתה כבר עבר מועד.

או אז הפרוטה המבוזה הזאת פוסקת מלהיות אשפה שאינה ראויה לתשומת עין, היא נעשית פתאום כוח עצום, כוח אויב, מפלצת, רוח־נקם, קללה, גזירה נחושה. – רגע קשה. מבחן מכאיב. – עוד אתמול לעגתי והיום אני רועד אובד עצות. – עוד אתמול לא נחשבה לי ראויה להבטה קטנה, והיום היא שולטת בכל חדרי הגיגי. – –

על יד רכה וקשה

– – אין אני נוהג איבה בשום ילד. אלא לגבי אחדים אני רך יותר, לגבי אחרים חמור יותר, לאחדים אני מגלה עין טובה, מאחרים אני מסתירה. יש ילדים ואנשים המחייבים יד קשה, נעימה יבשה יותר, כי הרכות מתפרשת להם כחולשה והם מבקשים לנצלה. – אלה הנכפתים רק בעמל לתנאים, הנכנעים רק באונס, אלה או שהם מתקשים לשלוט על עצמם או שהאמביציה שלהם מופלגת ביותר משירצו לעמול ולהתאים עצמם לתנאי־החיים הציבוריים. – בעלי אמביציה וקאפריסות מחייבים אותך שתנהג בהם מידת זהירות. – ואילו הנבונים צריך להמריצם, שינהגו לפי שכלם ולא – לפי רצונות־ארעי והלכי־רוח בני־רגע.

יחסי אליך

אם אתה מבקש לדעת את יחסי המהותי אליך, בבקשה: ילד מסכן, ידעתי כמה קשה לך. ידעתי כמה מוגיעתך ההתאמצות להיכנע לפי שעה להכרח. נערי החביב, כיון שאני יודע כמה אתה מתייגע בכך, אני מכבד את עבודתך והתאמצותך. אני משתף עצמי בגורלך. חוששני לעתידך. – כל־אימת שתפנה אלי בבקשת עצה אשיאנה לך, כידיד מנוסה. אאזין בלב קשוב לכל שתספר לי. אבאר לך מה שלא תבין ואחקור, אם לא אבין בעצמי. – מה שתאמר לי לא יתמיהני ולא ירגיזני. – אשתף עצמי בגורלך, אפח בך רוח עוז. אשתדל להרגיעך ולנחמך. וקודם־כל אפח בך רוח עוז. – חזק – החזק את עצמך בכפיך ואל תרף. – צפויים לך חיים לא־קלים, מסכן שלי, אך אין עצה. – לא אחת קיפחוך החיים, קל וחומר שאיני רוצה לקפחך אני. ושעל כן אני חייב להיות מחמיר ומדקדק כחוט השערה ביחסי אליך, כי תגדל איש אמיץ ולא עלמה קאפריסית. – תן פיך ואל תעשה מעשה שטות.

ניסוי

כן, בעניין הטענה הנשמעת וחוזרת ונשמעת, כי הבורסה היא אכספרימנט חי, הנעשה באנשים חיים. בעל הטענה כשיתבגר ויבחין בחינה של ביקורת את דרכי עבודתו הוא, יבין, כי בחינוך הכל הוא אכספרימנט, נסיון. אני מנסה ביד רכה ואני מנסה ביד קשה, אני מנסה לעודד ולקדם, אני מנסה להחיש ולאחר, אני מנסה למעט ולהפריז – אין אנו מתכוונים לוותר על תוכנית הנסיונות לטובת דוֹגמה עריצה. – צריך שהנסיון יהיה זהיר, מחושב, שלא להופכו לכלל סכנה – ונסיון כזה היא כל שיטת החינוך שלנו. נסיון בן שנתיים הוא אך התחלה, פתיחה – להמשך.

רק עודף בטחון עצמי, חדצדדי, מטומטם ויוהרני עושה את הניסויים שלו בדרך הכפיה העריצה של רצונו והשקפתו. כן, גם הוא עושה ניסויים, אלא בלא דעת ובלא ביקורת. הוא מנסה להכריח ולכפות…

הוויתור

קיפוח הילד אין לו אח בכל בעיות אירופה של ימינו. צריך להטריח את הזכרון ולהפליג להיסטוריה. עבדות, שרירות, עריצות, גזירה, ללא זכות מחאה או הגנה. אין אנו חשים כיום בעובדה זו, כשם שלפני ביטול עבדות האיכרים או בימי יוון ורומא טובי האדם הורגלו בעבדות, ובלבביות ושוויון אישיים ביחס לעבד ניסו לאזן לתועלת עצמם את העוול הצווח.

האוהב את הילד, לא ילחצנו, כשם שהאצילים לא הסתייעו תמיד בזכות ההלקאה או ב“זכות הלילה הראשון” וכדומה. ככל שהילד גדל, כן הוא קונה לו יתר זכויות. כבול פחות, נח מכובד הכבלים בחברת בני גילו, שליט על צעירים ממנו, הוא מצפה בכיסופים לרגע שחרורו האחרון. באפס מנוחה הוא שואל, מתי יבוא הקץ. מתי סוף־סוף יבוא הרגע, שהמעצור היחיד לעצמאות שלימה יהי רק חוסר־כסף, התלות החומרית הצורבת. אילו היו לי כך וכך זהובים לחודש, הייתי יכול לעשות כרצוני. המשתחרר, כמו המתעשר, יש בו הרבה תכונות לא־נעימות – לא רק נחת־רוח על שיצא מעבדות לחירות, אלא גם חמת־נקם על הקיפוחים והכבלים בשנים שעברו, בטחון עצמי נפרז ותיאבון ללא־מצרים.

בהשליכו אחרי גוו שורה ארוכה של מאמרי־מוסר שהם כבר מיותרים כיום ושל ציוויים שאינם נוחים לו, הוא הורס במחי־יד גם מה שיש בו ערך ושהוא פרי תרבות, קציר הבנה הדדית המניחה מקום לחיי־צוות בלא גודש של חיכוכים חריפים. – הזלזול בילד אפשר שהוא מזכיר את העבר הלא־רחוק והלא־נעים, שהשכחה יפה לו, ואת התרעומת כי מחמת עיכוב אחד, שהוא כיום פעוט ואולי גם יחיד – חסרון הכיס – מוטלת הגזירה של הכרח הכניעה לכללים, ציווּיים ואיסורים. ובכן, תסיסה המחלחלת לרוב בלא־יודעים; מורת־רוח, ולא ויתור, אלא יותר התחבאות במארב והסתרת הפגיעה והטינה.

* * *

הרזיגנאציה היא ההשלמה לגורל, הוויתור השקט, היא ההכרה הנבונה, שאי־אפשר אלא כך, היא העדר מוחלט של יסוד המריבה והעקשנות, שביתת־הנשק, הרגשה מתוך הבנה, כי מלחמה לא זו בלבד שהיא ללא תכלית, אלא גם שלא כדין. הנוער יש בו מרץ רב מדי, הוא מרגיש עצמו קרוב מדי לרגע קיום ההזיות והכיסופים, הוא ציפה והאמין זמן ארוך מדי בנצחון, משיוכלו המעצורים, החדשים ושאינם צפויים מראש שלא להפתיעו, שלא להביכו, שלא לפגוע בו.

ההרגשה שמרת פייגה קראה לה בשם רזיגנאציה, היא יותר הגסת־לב. יהא הכל כפי שהוא עתה, לא כדאי, לשם מה לעמול, הלא ממילא לא ישתנה כלום – הרי המצע של היחס הפאסיבי להנהלה עצמית, לגילוי חסרונות ומשאלות, לשתיקה, לתיקון השקפות מוטעות ולמה שנקרא אמון.

הרזיגנאציה אין לה מה להסתיר, ואילו ההגסה יש לה הרבה והרבה להסתיר. הוויתרון הוא רך ונוח, הוא מצויין בהעדר־הרצון, באפאתיה (פאתוס – ייסורים, אפאתיה – אפס ייסורים). הוויתרון הוא פירוק הנשק האחרון, ברית שלום, כניעה ללא תנאי. ההגסה היא שביתת־הנשק, דממת־ארעי, שלאחריה אנו מקווים לשוב ולפתוח מערכה חדשה. ההגסה באה להרדים את ערות האויב, כדי לשוב, בתנאים נאותים, ולתבוע ביתר תוקף את הזכויות. הוויתרון – לתמיד, ההגסה – רק ליום הזה. – כך הוא יחסו של הנוער לתנאים וליחסים הקיימים. כך התגבש והוא קיים ועומד ואינו תלוי ברצונו הטוב של היחיד. שעל כן כל התביעות לבורסה הן ללא שחר ושלא כדין.

האדם הוא יצור הרגע המסויים, התקופה ההיסטורית המסויימת. אפשר שתשכח את ההיסטוריה ואפילו לא תדע עליה, אך פעולת חוקיה אינה פוסקת.

המאמר הזה הוא מעורפל ולא פליאה היא. מלוא־מאמצים אני מבקש מזיגת הנעורים, ואני מעביר תוצאות חקירותי על הילד לתחום הבורסה. אני חוזר ואומר: אף לא גרגיר של צער, רק מעמסת הבעיה הקשה שאני מעפיל אליה ברוב יגיעה.

כל תיקון אקבל בשמחה כעזרה בעבודה.

סולידאריות

יש בתחום המוסד חזיון הצורב את המחנך שאין בו מידת ביקורת. אם המחנך נוהג חומרה במי שאפילו אינו חביב על הכלל – מיד, כלהכעיס את המחנך, נמצאים לו סניגורים. מסביבתו²⁴ קבוצה מלוכדה של בעלי עצה ונחמה – נראה כאילו נתעורר קול הסולידאריות החברית והוא היוצא ללמד סניגוריה. – (אולי משום כך הליסטים, שהמשטרה רודפתם, זוכים בנקל לפופולאריות ואהדה. אולי משום כך במוסדות זוכים הגרועים ביותר לפרסום והטלת־מרות).

מרת פייגה היא שהעלתה במכתבה את מומנט הסולידאריות. אסור לעשות כזה וכזאת בגלל קבוצה מועטת, בגלל יחיד בלבד. אפשר ופלוני לא נעים לו להגיד, לשם מה הוא לווה כסף. – נדחית אינפורמאציה חשובה משום שרוצים לחסוך אי־נעימות העלולה להיגרם למעטים במקרים נדירים. האם כך שורת־הדין נותנת?

לא נעים לסרב, לא נעים לאסור, לא נעים לייסר ולענוש, לא נעים להטיל כעס, ולהיפך: נעים להטיל שמחה, חיוך, קורת־רוח.

המותר שלא לעשות מה שאינו נעים?

לא נעים למסור ילדים למשפט, להפסיק משחק אסור. – האם אותו טוב־לב מרושל וקצר־רואי אינו יונק עסיסיו מעצלות ואהבת עצמו. – –

קל יותר שלא להתאמץ, נוח יותר שלא לעשות מה שאינו נעים. נוח יותר לנהוג סובלנות במעשי־עיוות, לחפות על אשמים וקלי־דעת.

יודעים זאת המעוניינים בכך ומספסרים. דבר זה מחציפם ומטיל אנדרלמוסיה ורק אחרי זמן מורגשת סכנתה ושוב אין ברירה אלא לעוקרה בהתפרצות מפתיעה וללא חומלה. מובן, כי העקירה הזאת מגרה עוד יותר על שום שבאה במפתיע.

אולי משום כך מרובה תועלת המפלגות הפּוליטיות הנלחמות זו בזו, שכן המחנות האויבים, כשהמריבה מפַלגתם, מוקיעים כל אחד את האישים המזיקים שבצד־שכנגד. השמאל שולה את הגנבים, רודפי הקאריירה המזיקים שבימין ומגן על אותם הסוגים שבתוכו, והימין נוהג גם הוא כמנהג הזה. מכאן הערוּת והביקורת הציבורית. התחרות מקיימת את שיווי־המשקל, כובלת את תאבונות העריצוּת וההפקר.

הבורסה, שאין בה מחנות יריבים או מתחרים, בררה לעצמה דרך נוחה של סולידאריות וחיפוי על העבירות.

סולידאריות – זה משעול שדשו בו רבים, שׂחיה קלה עם הזרם, מנוסה מפני מאמצים, בריחה מפני מצבים שנויים במחלוקת, מפני הרהורים מיותרים – מסייעים לכך חוסר הפנאי והארעיות. לא כדאי.

יש סולידאריות של מאמצים, סולידאריות של הופעת קבוצות מלוכדות ומחוברות בתכלית משותפת או באינטרסים משותפים. לאמור, מכאן סולידאריות מקרית ועצלנית, מכאן מחושבת ופעילה. יש סולידאריות של יצירה ויש סולידאריות של לא־סדרים.

מכתבים תחת מאמרים

– – הנוער סבור, כי מאמר בשביל כתב־עת, בין אם הוא עיתון שבכתב בין אם הוא עיתון שבדפוס, מצריך איזו תפיסה מיוחדת של הבעיה, איזה עיבוד יוצא־מן־הכלל, ואפילו סגנון. מכאן הבושה, שמא הכתיבה תהא ילדותית, תמימה, נואלת, מכאן ההרהור אם כדאי לכתוב בכלל, שהרי העובדה קטנה, הסברתה דבר של־מה־בכך. מאמר – זהו כאילו קול ציבורי, כאילו מי שאנוס לרכוש אישור ואשראי של הרבים. ואילו משלנו עצמנו אנו כותבים רק מכתב או ספר זכרונות.

עד כמה טעות היא, אתה למד אפילו מתוך הדיפרנציאציה של העיתונים לפי מפלגות, שכבות, מקצועות. אחת כתיבתו של עיתון־יום, ואחרת כתיבתו של שבועון, אחד הוא כלי־מבטא של השמאל ואחר הוא כלי־מבטא של הימין, אחד הוא מאמר פּדאגוגי בעיתון־יום ואחר הוא בשבועון פּופּולארי ושוב אחר בכתב־עת מקצועי. בעיתוני חוץ־לארץ נתפשט ביותר מדור מכתבים למערכת. – – פעמים אתה שומע בחשמלית, או ברכבת, השקפות חיות, נבונות, מקוריות, שונות לחלוטין מן ההשקפות המזדמנות לך במאמרי העיתונים. צא וראה בעיתונים האנגליים ותמצא בהם שפעת מכתבים כאלה: איזה כומר בעיר־שדה שואל איך לקלוף תפוחי־זהב מבלי לפגום את הקליפה; משרתת מתוודה על דאגותיה; סוחר נעלב או קונה מרומה פונה לעיתון; אֵם שואלת מה מנהג תנהג ברגע מסויים בילדה. לא על הכל משיבה המערכת – הקוראים עצמם משיבים לעצמם.

אולי הצורה הזאת (של מכתבים למערכת) תיקבע בשבועון הבורסה. הריני מזכיר, כי כמופת תהיה העיתונות האנגלית שהיא מבחינת העיבוד והתרבות נעלה, כגבוה שמים מן הארץ, על העיתונות שלנו. לא מעט טראגיות יש במצבו של העיתונאי בפולין. החיים, שאינם עשירים למדי, אינם נותנים חומר די הצורך, שאפשר יהיה למצוא משהו מעניין לכל גליון; חוסר הפנאי אינו מניח מקום לעיבוד הנושא – נולדת איזו מלאכה שפלת־יד, מזיגה מתוך הריק אל הריקן, כתיבה על דברים של מה־בכך ושל איך־בכך, ולא בלבד בלי העמקה אלא גם בלי ידיעת העניין. השכר הזעום, מיעוט ההשכלה, חוסר ספריות ואנציקלופּדיות למופת – מקשה על התפקיד. שעל כן העיתונים שבדפוס עשויים יותר להיות מופת־לסתור. והרי לפנינו דוגמה שלא לעשות כמותה. עלינו להישמר מבדיות, פטפטנות, הכללות, תמימוּת. –

הילד היהודי ²⁵    🔗

(דעתו של בר־הכי)

פעמים הרבה טרחו אנשים להציל מפי את דעתי על הילד ועל בני־הנוער היהודים. יש לשער, כי הכוונה להשקפתי על הטיפוס – המוסרי, הפסיכי, הגופני. מה דעתי על הערכים? אילו סיפוקים נותנת העבודה החינוכית ואילו קשיים היא גורמת, מהו הקשר הרגשי בינינו, אילו מנסיונותי במגע עם הילד היהודי והלא־יהודי אני רוצה (או איני רוצה) לגלות.

לפי נסיבות הוויכוח או השיחה וצורת השאלות, אם מאופּקות הן או תוקפניות, הריני משיב באדיבות או ברוגזה ובזעף, כי מאחר שהנני בעל תצפיות וחוויות אישיות איני רואה לנכון להתוודות, ואילו לחוות־דעת כוללנית לא קניתי לי זכות.

אולם לא על נקלה ידעתי להשיב לעצמי מדוע מרגיזה אותי החקירה הזאת, ומה מונע ממני להשיב בשלווה ולעניין.

כדי שתהיה התשובה עניינית, עליה להסתמך על עובדות מבוקרות, וכדי שתהיה שליווה, נדרשים תנאים של נורמה וסדר; והמשפט, האובייקטיבי לכאורה, מסתמך לא רק על חומר התצפיות שנחווה במוּדע ונשמר, אלא גם על החומר הלא־מודע – על זכרונות לא ברורים ומטושטשים. ובכן, לא עצלות המחשבה, לא הרצון להעלים כל דבר העלול להאשים או לפגוע, אלא אי־הרצון בלבד שלא לשמוע דיונים קלוקלים ומשפטים יהירים.

אני חייב גם בזהירות יתירה, מפני שרדידותה התמימה של דעת־הקהל מייחסת לי דרגת סמכות: הלא כבר לפני כמה עשרות שנים כתבתי על “מוֹשקים, יוֹסקים” וכן על “יאַשׂקים, פראנקים”. – חייב אני אפוא לדעת.

הנה כותב בספר “על החינוך” פרופסור ומורה בבתי־ספר כשלושים שנה:

“התלמיד היהודי בבית־הספר הפולני מתאמץ לעתים רחוקות… כדי לקנות דעת לשם דעת; המטרה הקרובה ביותר תומכת בשקדנותו”.

באותו עמוד עצמו, למטה, על התלמיד הפולני:

“המניע ללמידה… על פי רוב, תועלת חומרית ולא אינטרס אידיאלי”.

אם אך זאת מצא המחבר לומר על ההבדל בין התלמידים הממוצעים היהודים והלא־יהודים, האם לא נכון יותר ומכובד יותר לדבר על התלמיד בכלל?

והלא דומה היה, כי כאן יהיו ההבדלים בולטים עד מאוד, ככל שתנאי הברירה של תלמידים אלה ואלה שונים כל כך.

כדי לבטא את עמדתי בעניין ההבדל בין הבריות אומר, כי קיים הבדל ניכר־אך־מעט בין הילדים, הנוער והמבוגרים, בין הילד והילדה, בין הילד הבודד לבין קהל־ילדים, בין ילדי העיר והכפר, בין הילד האמיד לבין העני, המוזנח, היתום. – ולעומת זאת, מה רב הדמיון, מה רבות התכונות המשותפות של האדם. בחיבור יפה על המינראלים מדבר ראסקין על תבונת הגבישים ומוּסרם. לולא ספר זה היתה מחשבתי נעצרת בהבנת האנאלוֹגיה שבין אדם לצמח; בזכות ראסקין העפתי מבט למרחק רב יותר והעמקתי את הבָנתי. הפסיכוֹזה של חיפוש ההבדלים היא הד הצווחה הלא־מדעית כלל של הגורם המפריד בין הבריות, המסית ומביא מחלוקת. הנה זו סיבת רוגזי. בזבוז כוחות ושפע של עוולות וייסורים, – טעויות וערפול. וגם הזנחת בעיות מהותיות, כבדות־משקל.

פנימיה או משפחה? – רשימת הנושאים בלבד, ובתחום של בית־יתומים אחד, חורגת מגבולו של כל המאמר הזה.

תנאי העבודה המעשית, הלא־מדעית, התביעה למצוא תשובות הוגנות לזוטות של חיי יום־יום, מפריעים להתרכז ומלמדים זהירות. זאת ועוד, היכן כאן ההוכחה על ידי ניסוי?

שוקע בהרהור מציק אני קורא, שמישהו בדק אי־שם 32 אלף עכברים, וגידל את צאצאיהם עד דור שמיני; והוא בדק פרט אחד בלבד: השפעת האלכוהול על הצאצאים – ומה מהססות המסקנות. – מה דל אפוא מטען תצפיותי הפזורות־זרוקות במרחב השנים – והן נוגעות רק לכמה מאות ילדים מקריים ובלתי־טיפוסיים.

הבדלים בטיפוס הגופני? מה אוּכל להוסיף על המדידות האנתרוֹפּוֹלוֹגיות הקיימות, על הסטאטיסטיקה של התמותה, של המחלות, על תכיפותן, מהלכן, תוצאותיהן? – כיצד אתערב במחלוקת, מה כאן הבדל גזעי ומה מותנה בתנאי סביבה שונים.

מתרשם אני, כי אצל היתומים היהודים בפנימיה אני נתקל יותר בקפיאת ידיים ומוצא נתונים לעקירת השקדים. איני יודע מה כאן תפקידם של התנאים החיצוניים, אם אכן כך הדבר.

הנני מזכיר את הדברים כדי לסבר את האוזן, כיצד הפרט הזעיר מתחמק ומונע מתן תשובה. השאלה חלפה ביעף וכבתה; ובשעת הפעולה אני שואף לדעת על מה אוכל להתגבר, במה אני רואה צורך להתערב. – קפיאת ידיים, ובכן כפפות, אילו ובאיזה מחיר, מה לעשות כדי שילבשו אותן, כדי שילבשו אותן המפוזר והרשלן. רדוד המעוף: קל, בזול ויעיל; יבנו האחרים את הסינתיזות הגדולות.

“הרשמים” מטעים גם במקום שאין בו כל הנחות מראש, כל ריטוטים רגשיים. כמה פעמים קרה, שתוספת־המשקל של הילדים היתה דלה; החשבון הפריך את הרושם. מה משלות התחזיות על תוספת־המשקל של הילדים בשבוע הזה, ומה קשה לקבוע לאחר־מעשה, מדוע היתה תוספת־המשקל טובה או דלה. מה רבים המקרים, שבהם המספר מפריך את ההשערה ברשעות, תוך התגרות. – הלא הייתי צריך לדעת את עסקי המשקל: כל שבוע נשקלים למעלה ממאתיים ילדים, זה שנים רבות. – ההבדל בין הדף החלק של אי־הידיעה שבידי הכלל לבין הדף שלי – בכך ששלי מלא שאלות ללא תשובות.

גם הסטאטיסטיקה טועה (ומשקרת); ראוי לפרש את נתוניה בזהירות; בגאליציה נרשמו במספר עצום ילדים־שמחוץ־לנישואין, מפני שהיהודים הסתפקו בחופה וקידושין; החוק לא הכיר בנישואים אלה. – הילדים שלכם (היהודים) – אומר המפקח־מבקר – קטנים יותר…

רשמים אחרים:

– שלכם שקטים יותר, עצובים יותר… רעשנים יותר, ערנים וחיוניים יותר, עליזים יותר… ממושמעים יותר… פחות ממושמעים…

כן או לא. – אם כן או לא, – מדוע?

דומה היה עלי, כי בין ילדים נוצרים שמעתי לעתים תכופות יותר:

– נעשה זה או זה

ומפי ילדים יהודים:

– נקנה.

וכבר אני יודע ומבין: זה פועל, ההוא סוחר. מסורת.

די היה בכך שאדם אחד ילהיב את התלמידים למלאכת־יד שנת לימודים אחת, וההבדל הנסמך על מסורת של דורות מתמוטט מיד – נדם קול הדם.

נדמה היה לי, כי ילדים יהודים לומדים מהר יותר לקרוא. תוספת האותיות הנקראות בדקה היתה גבוהה יותר אצל ילדים יהודים. הרי זה כשרון בכיוון אחד, ולא בחשוב ביותר, אך הקביעה נסמכת על מספרים ותצפית במשך שנים אחדות.

טעות: תלמיד החדר כבר יודע לקרוא יידיש ועברית, יודע לקשור אותיות למלים – עד כאן אָלף. ביטוי בלתי־מובן אינו מפליא אותו, ועל כן אינו מתעכב בקריאה – עד כאן בֵּית. כשניכיתי מהחשבון את הילדים האלה, נשארה התשובה המספרית מרחפת על בלימה.

– שלנו… שלכם… הם…

כינויים שטחיים וטרדניים־בחיי־יום־יום אלה בפי ידעוֹני־המקצוע מעוררים לא טעם מר בלבד, אלא סלידה.

הוא הדין בילד או בכיתה. – מורה אחד רואה עקשנות ואדישות, מורה אחר – משמעת למופת ואינטליגנציה ערה.

פעמים הרבה שמעתי משני עברי המתרס, כמעט כעובדה שאין עליה עוררין, כי הילדים היהודים מוכשרים יותר. הייתי מודה ללא־היסוס כי כן הדבר – אולם בהסתייגות מסויימת. איני מוקיר יתר על המידה את הכשרונות מפני שראשית־כל, הם מרבים להכזיב, וההתפתחות המרשימה בשנים הראשונות אינה קובעת לטווח רחוק; שנית, מפני שאני מעריך יותר את תכונות האופי – יושר, רצון טוב, רגישות. עודף אנשים מוכשרים, בעלי כשרונות אך חסרי יושר, יאלץ אותנו לבדוק מחדש את יחסנו השגור לאינטלקט. בכלכלת החיים הקיבוציים רב יותר משקל לחם־החוק של עשיית הצדק, של החובה ושמירתה, של הטאקט. וכך סבורים גם הילדים, ובאמת זו שיכנעוני זה כבר. הנני ממליץ לפני המורים לבדוק מזווית־ראיה זו את יחסם ואת יחס הכיתה לכפיוֹת שונות של בית־הספר.

לאחר דיון זה לא הייתי צריך להתקשות בהבעת דעה. אף־על־פי־כן, איני יודע: גם פה גם שם מצוי על אף האינטליגנציה – הנחשל. אילו קבעתי שיעור־יחס להשוואת מאה ילדים יהודים למאה ילדים נוצרים, מתוך אמונה שלמה במיבחני־המשׂכּל, שוב הייתי נבוך, האם לסמוך עליהם. על נקלה יכול להתברר, כי “ילד הספר” הוא למעשה ילד־הרחוב, ו“ילד המחרשה” יעלה עליו.

דומה, כי ילדים יהודים רגישים יותר, בעלי־רגש יותר. איני יודע. פה וגם שם דמעות וחיוכים, פה וגם שם רגשנות ולבביות, עדינות התחושות – פה וגם שם גסות־רוח וחירשות־אילמות רגשית או עוורון־צבעים.

לא ספרתי את הדמעות שהזילו ילדים יהודים ולא־יהודים כשצפו בסרט המרגש “צ’מפּ” – רבים בכו. הריני מזכיר זוטה לא־מדעית זו כדי להמחיש את ההבדל בין מה שתובעים ממני התמימים לבין מה שהייתי עשוי לתת על סמך נסיוני, ולא– על סמך הרמזים המוצעים לי.

ילדים יהודים מרבים לכנות את גילאיהם חסרי־האיזון: “עצבן”, וילדים נוצרים – “משוגע”. כאן אומרים “גס”, שם – “חצוף”, גם פה גם שם – מרגיזן, פרחח, צעקן, מוקיון, פה וגם שם – רחשי־טובה וזעף כעוּס.

נתפתיתי לנסות. יש מספרים. – מספר הנקודות של רחשי־טובה הדדיים ושל זעיפוּת. מלבד אלה, כמוּתה ואיכותה של התודה על חסדים הדדיים, כמותן ואיכותן של הפרוֹת־חוק וקטטות שנרשמו. אולם, זהירות בטיפול בחומר זה שנאסף ממש בקפידה – אין הוא מגלה הבדלים שאפשר לפרשם בשוני של תכונות ונטיות מלידה. הקובע הוא סבך גורמים רופפים, שניים במעלה, חולפים.

כל הגוונים ובני־הגוונים של מעלות האדם וחסרונותיו. פה וגם שם ילד נוח וילד תוקפן־טורף, זה מתגונן ומוותר, וזה – תוקף וחוטף.

המילון שונה מעט, ולא הילדים יצרו את הביטויים. כאן “קומבּינאטור”, שם “נַכלוּל”, כאן רמאי, שם “נוֹכל”.

מחנך שאינו צבוע ואינו מוקף חומות של דעות־קדומות, שאינו כפוי ואינו נכנע בסבילות להשקפות לשימושה של קוניונקטורה רגעית, אך שרוי בתוהו של היום־יום, נתון לחפזון וללאוּת, להתמודדות ולהתקוטטות עם ילדים טרדנים ומצבים קשים, נתפס בבלי־דעת וללא־ביקורת לקלילותן של הכללוֹת ספּונטאניות. הרי אלה רגעים של שֵׁפל־רוח, של ירידה.

הטענה כלפי השוביניסטים, כי יש בהם אנוכיות “זואולוגית”, נראית לי חסרת־יסוד. אנו נולדים, גדלים, מזדקנים ומתים באורח זואולוגי – וכך אנו נושמים, שוברים רעב, מרווים צמאון. באורח זואולוגי אנו נרדמים בערב ומקיצים בבוקר. הזעם והכעס שלנו, השמחה, הכאב והפחד, כולם זואולוגיים. קראתי: “הבינוניים, אלה אנשים הגדושים רצון־טוב, המניחים להוליכם בחח, ומכך נהנים מדריכיהם”. וכן קראתי: “קל יותר לבוא לכלל הבנה עם חיה נבונה מאשר עם איש טיפש”. ראוי היה לבחון מחדש את השקפתנו האורתודוקסית על האדם. Homo sapiens מכניע בקרבו בקושי, ולא תמיד, את כל הזואולוגי והמשותף לכל.

האדם – סוד הוא. חייהם המשותפים של הבריות ופעולתם המשותפת – סוד הם. סוד גדול הוא הילד. בראש הבעיות בפנימיה מתייצבת ומטרידה הבעיה: איך לתאם בין צרכיהם ומשימותיהם של המדריכים והילדים, בין החובה ורצונו של היחיד, בין משאלות צודקות לבין גחמות; איך להגן על יחידים בעלי־ערך ורגישים. כיצד לבלום את ריבויים של אלה הגורמים דאגה ומשפילים את כבוד האדם על ידי עצם קיומם.

היהודים – קטע מבעיית הגזעים. ליד הלבנים – האוכלוסים הצבעוניים: הצהובים והשחורים. – קראתי על נסיון לבדוק את המשׂכּל של כושים ואירופים באחד האיים; הלבנים לא זכו ביתרון בולט. אלא שצפוי אורך־ימים לימי־הביניים, להעדר ההבנה שבהם, לתאווֹתיהם ולמלחמותיהם.

מוקדם מדי לדבר על הילד האַרי והילד השמי. אנו לומדים את גבולות ההשפעה החינוכית, השפעת הבריאות, הכוח, היופי החיצוני, האינטליגנציה, האמידות – וכן את חוקי הניוון וההתחדשות המופלאה של יחידים ושל שבטים, שהורעלו בעוּבּרם.

הבה נזכור, כי עבודה נאמנה של החוקר – הרי אלו 32 אלף עכברים, 8 דורות; פרט זעיר; תשובה רופפת.

6‎ χ 5

²⁶

(שלושים שנות מחשבה על הילד)

אני השפעתי על השקפותיהם, על רגשותיהם, על יחסם אל האדם והעולם; הם השפיעו על השקפותי, על רגשותי, על יחסי אל האדם והעולם. אין אני יודע, במה היו הם יכולים להיות אחרים, אילולא השפעתי עליהם; ואף איני יודע, במה הייתי אני אחר, אילולא השפיעו עלי. אין אני יודע, עד כמה עובר גם מחנך אחר דרך כזאת. הכל תלוי במציאות הקניינים האלה: בריאות, רצון, חנינה לאדם, כושר של התעמקות רגשית במצבי־נפש של אחרים, שונים בגילם, בנסיונם, בעמדתם כלפי תפקידי־החיים.

החלוקה לפרקי־זמן של חוֹמשי־שנים אינה אלא שרירותית ומלאכותית: אין כאן לא נדבך על־גבי נדבך ברוֹם, ולא שכבות של הבנות בעומק; חוֹמשי־שנים לא רק משלימים זה את זה, אלא הם חודרים זה לתוך זה, מצטלבים אהדדי, נדחקים זה לתוך זה – תמורות ומאמצים – הכרה ברורה יותר ויותר של החוויות העומדות על הפרק.

החוֹמש הראשון: חן־הקסם של העבודה החינוכית; משתוקק אני להסביר, להקל, להקנות דעת ולהעסיק במשחקים; רואה אני לפני ילדים טובים ונאים; חזק אני ובטוח; מחפש אחרי הוראות בספרים; מאמין, כי קל לשכנע במלה אדיבה.

החוֹמש השני: עמל העבודה; בצד נצחונות כמה כשלונות; כועס ונעלב; העייפות עוצרת בעד הדחף; מתעטף בתוך עצמי; מפריד את הילד לחלקיו; מתרעם על הספר־התיאוריה שהשלה אותי.

החוֹמש השלישי: סקרנות עניינית; יש להכיר את האמת; מתעוררות שאלות: מדוע כך, וכיצד צריך לעשות אחרת; עודני משלה את נפשי, שאפשר לראות מראש ולמנוע, שאפשר להבטיח לזמן ארוך, לתמיד; מטיל איסורים ומוציא פקודות; למראית־עין נתוּן בשיווי־משקל; דוחה את הספר ומחפש דרך עצמאית.

החוֹמש הרביעי: חרדה; החיים חזקים ממני; סופר ורושם בעיות חמורות, ילדים קשים ומצבים קשים; עתה אני נעשה קמצן במלים, משתתק; עומד על המשמר ומסתכל; רוצה הייתי למצוא לשון משותפת עם הילד, ליישר את ההדורים ולהקל על חייו; ושוב פושטת ידי, אם כי תוך חששות, אל נסיונותיהם של אחרים.

החוֹמש החמישי: השגחה; מכיר את כוח הזמן; מבין תחומים וממדים; יודע לחכות בסבלנות; מדריך בחנינה, בלא הטרדה – מן הצד, מרחוק.

החוֹמש הששי: בטחון; מוותר לטובת החיים; סולח וחונן; העתיד מצפּין כל אפשרות; בשדה הראיה לא עוד הילד, כי־אם האדם; תחושת השלשלת של הדורות; מביט מסביבי, למי אמסור את המפעל; איני מתמרד נגד הספר שאינו יודע, ושוב אין בי תרעומת על עצמי שאיני יודע.

עבודה תוך סיפוק, עבודה קשה, מעניינת, מלאת חרדה, בהשגחה ערה, על אף מצבי־רוח חולפים, תוך בטחון ואמונה בעתיד.

כיצד אמר מי־שהוא?

“הדור של ימינו, עומד הוא רק על סף התרבות…”

מחנכים חדשים ²⁷

כשנסעתי לפאריס ללמוד, אמרו לי אנשים: חבל על הזמן, לא תצמח מזה כל תועלת. בפאריס אוהבים הבריות להתבדר; בתי־קפה, בתי־קולנוע, תיאטרון, נשפים – זוהי פאריס.

לא האמנתי. נסעתי – והכרתי לדעת פאריס אחרת. פאריס של עבודה ולמידה. פאריס העולה על משכבה בעשר בערב וקמה בשש בבוקר, פאריס העושה את כל היום בבית־החולים, בספריה ובאולמות־האוניברסיטה. פאריס המעניקה לעולם שנה בשנה תגליות מדע חדשות, ערכי תרבות חדשים וזרמי פילוסופיה חדשים. להכרת פאריס החיה את חייה הקלילים לא היה לי זמן, כסף ופשוט – גם חשק. נסעתי לראות כיצד אנשים חושבים ועובדים.

הדברים שלמדתי בפאריס נשמרו עמי כל ימי חיי.

משנה לשנה וארשה דומה יותר לפאריס. ישנה וארשה של מועדוני־לילה, ערבי־ריקודים, תחרויות־יופי ותצוגות־אופנה יפות ביותר, וישנה וארשה של ספריות, בתי־ספר, הרצאות וקורסים. וארשה סואנת וקולנית, כיריד שנתי רועש, אולם וארשה היא גם, במקום אחר – שקטה, מיושבת, שליווה ונינוחה.

אחת הפינות השקטות ביותר בווארשה סולידית זו היא בית־היתומים שלנו. משש בבוקר ועד שעת־הערב החופשית האחרונה הכל מלא עבודה ופעלתנות. אפילו למשחק נותר לנוער שלנו זמן מועט למדי. חבל על כל דקה, על כל רגע, אין כאן שעות פנויות.

זה אופיו של המוסד שלנו, ועלינו לבחור לכאן מחנכים צעירים מתאימים. אין לנו אידיאל ברור, אין לנו עדיין שאיפות מגובשות, אך הבה נודה: עניין ארץ־ישראל קובע. הרצון הוא אפוא לעבוד עוד שנתיים־שלוש – ולהישתל מחדש באדמת ארץ־ישראל.

ההערות המעטות שאעלה אותן כאן נולדו עם עבודתה של מחנכת־פראקטיקאנטית חדשה, שהגיעה זה לא כבר אל המוסד שלנו.

עדיין לא שוחחתי עמה; עוד מוקדם מדי. תסתכל לה סביבה תחילה, תחשוב על הדברים. תכיר את הקרובים ביותר, ויתברר לה היכן היא נמצאת באמת.

בעולם העבודה אין דיבוריו של אדם קובעים, אלא מעשיו.

חיכיתי.

כדי למנוע אי־הבנות מוטב שנשוחח בפומבי, ללא התחמקות. הילדים סיפרו לי – לא שאלתי – ברוב תמימותם, לפי דרכם: “אה, זו החדשה, היא אוהבת להתגנדר, במשך היום החליפה שלוש פעמים את בגדיה, היא מתנפחת, לא אוהבת לדבר עם הילדים, היא השתוממה שבבית־היתומים מלמדים את הילדים צרפתית”.

לגבי דידי, אין כמעט חשיבות לתצפיות של הילדים. לא טוב היה, אילו הסטיות שנצפו תוך כדי צעדים ראשונים בחינוך, היו גוזלים לנו כשרון חינוכי. יודעים אנו מנסיוננו: השגיאות הכרח הן. אבל – –

“שלוש פעמים ביום החליפה בגדיה”. ייתכן, כי אך מקרה הוא. בערי־השדה אומרים, כי בווארשה חייב אדם להיות לבוש יפה. היא משתעממת, מפני שעדיין לא התחילה בעבודתה שלה. הפנאי מרובה והיא זרה במקום, וגם מתגעגעת לביתה, וגם נדמה לה, שהיא יצור מיותר לגמרי בעולם.

“לא אוהבת לדבר עם הילדים” – אולי מפני שיש בדעתה לטפל בילדים בגיל שלפני בית־הספר. אולי אין היא יודעת כלל להתהלך עם ילדים בוגרים יותר. רצונה להסתכל מעט סביבה, לפני שתתחיל לשוחח עמם. היא ממתינה, שינסו להתקרב אליה מרצונם הם. אולי היא חוששת, כי הדברים שתאמר לא יישמעו כראוי.

“השתוממה שבבית־היתומים מלמדים את הילדים צרפתית”. כן, בוודאי, אילו התחנכה במוסד שלנו, כבר היתה רוכשת לה את הנסיון האומר, שלא תמיד כדאי לבטא בקול רם כל מחשבה. היא התחנכה בביתה, ותמיד היתה רשאית לומר לאמא מה בדיוק מוצא חן בעיניה. אגב, הערתה זו נובעת מהתמצאות מועטת בבעיות־התרבות של ימינו. כפי הנראה עדיין אינה יודעת, כי בכל מקום, בניו־יורק, בלונדון, בפאריס, בווארשה, נשמעים היום קולות רמים התובעים, כי הלמידה והדעת יהיו נחלת הרבים, ללא יוצא מהכלל. היום מבקשים להפוך את בית־הספר היסודי לתיכון, ובכל מקום פועלים קורסים, אוניברסיטאות עממיות, מוזיאונים וספריות – למען כל הרוצים ללמוד באמת, למען כל המסוגלים ללמוד ומרגישים בדחף פנימי ללמידה.

מובן מאליו, כי רעיונות אלה שליטים יותר באמריקה החופשית, באנגליה הדמוקראטית והם חרישיים יותר בפולין. כאן כבר בוחנים אם יהודי אתה, או שאינך יהודי.

ואם כן הדבר, אולי אין תימה בכך, שבערי־השדה הרחוקות סבורים הבריות, שאין יתומים צריכים לדעת צרפתית…

שגיאות וסטיות כאלה שכיחות בימי העבודה הראשונים. הן מכאיבות, אך בעת ובעונה אחת – מאלפות. יבואו עוד שגיאות. הן בלתי־נמנעות. ועל כן חשוב כל כך, שכל מחנך הנכנס לעבוד במוסד כלשהו, ישוב ויפשפש במעשיו: מהי מטרתו בחיים, מה הוא מבקש להשיג.

הגרועים מכל הם אי־הבטחון וחוסר ־היציבות. כל יום שחלף, ללא תוכנית עבודה מדוייקת הוא רעה חולה, הרעלה מוסרית – כך כבות ודועכות תקוות…

כללי חינוך    🔗

(שיחות עם מדריכים)

א. רבים הם השלבים בסולם אמנות־החינוך. אמנות זו תורה היא ולה פירושים וקבלה, נגלה ונסתר, הכל ארוג ושזור יחד. אין בה מוקדם ומאוחר.

ב. הילד הוא אדם. צריך לכבד את האדם הטוב והרע כאחד. אם תכבד את הילד הטוב – הוא יעזור לך; תכבד את הילד הרע – לא יפריע לך. אם אוהב אתה את הילד הטוב תתחיל, בסופו של דבר, לאהוב גם את הילד הרע. איך קורה הדבר? אין אני יודע. זה בא מאליו, אין הסבר לכך.

ג. ילד אחד – עולם גדול ורחב. שני ילדים – שלושה עולמות: עולמו של כל ילד לחוד ושל שניהם יחד. שלושה ילדים הם לא רק אחד ועוד אחד ועוד אחד. נוסף לשלושה – ראשון ושני יחד, ראשון ושלישי יחד, שני ושלישי יחד ונוסף עליהם עולמם של כולם יחד. והרי לך שבעה עולמות – אי־רצון, ידידות, ריב, שמחה, עצב. צא וחשוב כמה עולמות גנוזים בעשרה, עשרים, שלושים ילד, עולמות רבים וקשים. לבדך, בלי עזרת הילדים, לא תכיר עולמות אלה ואז מלאכת החינוך שלך לא תצליח.

ד. הם מיטיבים להכיר את עצמם ואיש את רעהו, כי הם חיים יחדיו. כאשר אחד מהם בא ומדבר אתך, הריהו מדבר כאל מבוגר, כאל מחנך ואילו אל בני גילו הוא מדבר אחרת. אם לך נראה שהילד הוא כזה והם אומרים שהוא אחר – סמוך עליהם. הערכתם נכונה יותר. הם מיטיבים ממך להכירו.

ה. השוויון הוא שקר. האחד מרגיש טוב והשני חש בראשו או בשיניו. אחד – בריא, חזק, יפה, עליז, זריז, שר ומרבה לדבר; השני – חלש, מסורבל, מכוער, לא־נעים. האחד רוצה ויכול, השני – יכול ולא רוצה, השלישי רוצה ולא יכול. אין עצה לכך. האנשים שונים, רוצים ומרגישים באופן שונה.

ו. סדר חייב להיות. אתה יחד אתם מסוגל ליצור את הסדר ואף לקיימו. אך אם אתה אינך מסוגל לעזור להם ולנצל את עזרתם – הרי הם יעשו את הסדר שלהם. לעתים אין אתה מסוגל לעזור להם ואף אינך מוכן לקבל את הסדר שלהם. אז פורץ קרב, מלחמה. כל מלחמה גורמת לאי־סדר, לנזקים. אל תשכח אף לרגע, שהם עדה והעדה היא ענק – הרבה ידיים, רגליים, עיניים, אוזניים. במלחמה זו לא תנצח. כוחם עולה לאין־שיעור על כוחך. סיכוייך לנצחון קלושים. מה שנראה לך כנצחון פירושו, לעתים, אשליה.

ז. גם אם ניחנת בכל חוכמת שלמה המלך, הרי עליך לדאוג שיהיה לך השמאל שלך, הימין והמרכז. אחד מרוצה מהצעה שלך, השני – לא. השלישי – קצת כן וקצת לא. עליך “לשלוט” בעזרת אוהדים רבים. לצדך חייבים לעמוד אוהבי הסדר הטוב, יועציך ועוזריך צריכים להיות הישרים, אנשי־האמת ובעלי הנימוס הטוב.

ח. אני אומר שלוש פעמים שיעשו כך והם עושים אחרת. אני אומר שלוש פעמים שלא יעשו והם בשלהם. לא צריך לרגוז. צריך לפתור את הבעיה. אני איני רוגז. אני שואל אותם מדוע עשו כך וכולי אוזן לתשובתם. חלילה לך מלרגוז על כולם, עליך לכעוס, וגם זה בזהירות על אחד. אל תדרוש מהם הרבה. מוטב – מעצמך. מדינאי בעל־אמביציה מוציא צווים, מחנך – מנסה ובוחן.

ט. חכמי תורת־החינוך אומרים: אסור לו למחנך לרגוז. זה נכון. אני מסכים לכך. אך כיצד עושים זאת? אי־אפשר. אני רוגז וצועק על אחד או שניים: “לא אבוא אתכם במגע כל היום”. או: “יומיים לא אדבר אתכם”. לא כדאי שיחשבו שלתמיד. אם הוא כועס עלי הריני משגר אליו חבר שלו בהצעות פיוס. והריני שואל: האם היה כעסו מוצדק? אחד עונה – כן, השני – לא והשלישי – קצת כן וקצת לא.

י. כאשר אני מרים את קולי עליו הוא חדל להבין את דברי, כי הוא פוחד; ושמא הוא רוגז ועל כן אינו מבין? אני מדבר לאט ובשקט וגם זה אינו קולע למטרה. הוא עלול להיזכר בדברי בעוד שבוע, בעוד חודש, בעוד שנה. – אל תדבר תכופות וארוכות. כדאי לחכות ולשקול: תגיד מחר. אולי יהיו אז דבריך נבונים יותר. זכור: מלים מכאיבות, מלים מכות ואף פוצעות.

יא. הוא משקר בצורה מטופשת וללא־בושה. – האם אתה אינך משקר? אתה רוגז ומתקצף והוא ממשיך לפי דרכו. – ואתה נוהג כשורה ולפי רצונך? לעתים אתה רוצה ואינך יכול ולעתים אתה רוצה ואינך מצליח. אתה גם אינך מנסה לתקן מעוות, מתוך אי־אמונה בהצלחתך. – אל תפריז בקפדנותך לגבי עצמך ולגבי חניכיך. אתה עלול לדחותם.

יב. התנהגותו גרועה ומחוסרת מעצורים. הוא מעז כבר להרים את קולו עליך או עושה אותך לצחוק. אני אמרתי לו פעם: “אתה גס־רוח ואין לי עצה לכך. ייתכן שבנך או נכדך יעלו עליך בשכלם, באדיבותם וביושר לבם. טוב הדבר, שאי־פעם – בעוד מאה שנה – ייטב לאותו מחנך שיעסוק בהם, מאשר לי”. – המאלף ביותר בחיים הם הרגעים הקשים והילדים הקשים.

יג. אי־פעם היה לי אחד כזה. חשבתי לי: טוב שבעוד שנה אפטר ממנו. אני מוסר אותו לסבו ואומר לו: “נער קשה מאוד. אל תכה אותו, כי המכות עלולות לעשות אותו יותר קשה”. הסב הזקן עונה לי: “אין לי כוח ולמה להכות אותו? החיים כבר יעשו זאת”. – אני כשלעצמי יודע מעט. אני יודע מה שלמדתי מהילדים ומהוריהם. מה שיש הוא לרוב גם מה שיהיה.

יד. לא טוב לי. משהו מעיק על לבי: הילדים הטובים והחכמים ביותר מתרחקים ממני. על ידי מסתובבים הטרדנים והטפשים. הם משעממים ומציקים. אמרתי פעם לאחד כזה: “לך לך לשלום, מה אתה מסתובב כל הזמן על ידי, למה נטפלת אלי?” עתה התחלתי להבין את העניין: אף אחד אינו רוצה בחברתם. על כן הם נזקקים לי. – אין המחנך צריך לחפש חברה נעימה בשביל עצמו, אלא – בשביל הילדים.

טו. דאגות בלב ילד; צער, מכאובים. הוא זקוק לך. אל תפתח ישר בשאלה: “מדוע אתה בוכה?” חכה עד שהוא או חברו יספרו לך. – אל תסרב להגיש לו עזרה בכל עת שיפנה אליך. עשה למענו הכל.

טז. אני מחבב אותו כי הוא בריא, זריז, יפה, עליז וחביב בחברה; אני מחבב אותו כי הוא מכוער, חלש, רע ולא־נבון. הראשון – עשיר, השני – עני. אך אם הראשון, החביב והעליז הוא כזה רק בשבילי, הריהו רודף כבוד והצלחה. אם הוא כזה רק בשביל עצמו – הריהו קמצן. אין חבריו חייבים לאהוב רודפי־כבוד וקמצנים.

יז. קראתי ספרים מעניינים. עתה אני קורא ילדים מעניינים. אל תאמר: “אני כבר יודע”. אני קורא את אותו הילד פעם אחת, שניה, שלישית, עשירית ואחר הכל אינני יודע הרבה; כי הילד הוא עולם גדול ורחב, שקיים זה מזמן ויהיה קיים תמיד. אני יודע קצת על מה שהיה, על מה שיש כיום. ומה יהיה הלאה?

יח. עד כאן המימרות והרעיונות. די. אפשר לשנן וללמוד את תורת החינוך, אך הבנת סודותיה והכרתם לא מלאכת־שינון היא. זוהי תורת חיים שיסודה הנסיון האישי, העצמי. אין אני יכול לספר את כל נסיון חיי ומהלך מחשבותי כפי שהתפתחו במשך שלושים־ארבעים שנה. כל אדם עושה לפי ידיעתו, רצונו, אמונתו ובהתאם לתנאים, שבהם שומה עליו לפעול.

רציתי לכתוב משהו על אדמה וכפר ²⁸. אך ברגע האחרון חלשה עלי דעתי. נראה היה לי שלוקה אני בחוסר ידיעה בשטח זה ועלול אני להיתפס למליצה נבובה. אין אני מיטיב לדעת את תורת הכפר והאדמה. יודע אני רק, שלעתים תוקפים אותי געגועים ונדלק בי ניצוץ של אותה תשוקה כמוסה לאדמה ולכפר.

אין אנו יודעים ²⁹    🔗

(שיחות עם מדריכים)

המורה מסביר בבית־הספר. בית־הספר נותן את הספר שממנו לומדים. בית־הספר דורש מהתלמיד שילמד וידע. ויש ללמוד קריאה, כתיבה, חשבון. צריך לדעת היסטוריה, גיאוגרפיה, טבע. ילד שאינו יכול ללמוד ואינו יודע נחשב לתלמיד גרוע. הוא מקבל ציונים רעים ויש המשאירים אותו לשנה שניה בכיתה. בבית רוגזים. אומרים: הוא עצל, מזניח, לא־חכם. לעתים קרובות מעוררות תשובותיו הבלתי־נבונות צחוק בכיתה. לא לדעת היא בושה.

מי שאינו יודע, משתדל להסתיר זאת, מעמיד פנים של ידען. משתדל להתחמק ולעתים אף מרמה: מעתיק ממחברת של אחרים. מחכה שחבריו ילחשו לו.

תנועת הנוער חייבת להיות שונה. אין אנו מתכנסים בה כדי ללמוד ולשנן לעצמנו את הכתוב בספר, אלא לשם חיפוש תשובות לשאלות, שאינן מצויות בספרים. אנו מחפשים את האמת הגדולה על האדם, על חייו ועל העולם. כל אחד מאתנו יודע דברים אחרים ומכיר אותם בדרך שונה. וכאשר אנו עשרה במניין וכל אחד מאתנו הוא בן עשר, הרי הסך־הכל של ידיעותינו הוא כשל אדם בן מאה, המקובל אצלנו כעתיר־נסיון, שרכש אותו בשנות־חיים מרובות. האמת שלנו היא צעירה, שונה, היא שלנו.

כל אחד מאתנו ראה ושמע דברים אחרים, נפגש עם אנשים אחרים, ניהל שיחות אחרות, הירהר על דברים אחרים, מבין לפי דרכו, מציג שאלה באופן שונה ואף משיב עליה תשובה שונה.

שונה היא ידיעתו של בריא וחזק מזו של חולני וחלוש, שהוא ממילא פחות זריז, חששן יותר ואינו בטוח בכוחותיו. אחד – הוריו בריאים. השני – יתום מאביו או מאמו. שונה היא הבנתו של זה שאין לו משפחה קרובה מזה שיש לו אח או אחות, מבוגרת או צעירה. אחרת קורא את החיים עשיר ואחרת – עני. יש הבדל בין ילד שאביו מרוויח לבין זה שאביו הוא מחוסר־עבודה. כאשר אחד יפה וחביב, יש לו זכרון טוב והלימודים ניתנים לו בקלות, הוא יודע דברים רבים ומבין אותם אחרת. אחד – עליז, השני – רציני או עצוב. אחד מרבה לשחק, שני מרבה להרהר, שלישי – כבר עובד, או חייב בקרוב לעזוב את בית־הספר כדי לפרנס את המשפחה.

אחד חושב לעתים קרובות על ספורט, טיולים ונסיעות לארצות רחוקות, השני מהרהר על ארץ־ישראל, השלישי – מהרהר על החיים הקשים של האנשים הרעבים בעיר והכפר, ולעתים מהרהר אפילו בגורלו של ילד מסכן בסין, שהמלחמות אינן נפסקות שם, או חושב על היהודים, שזה שנים כה רבות אין מפסיקים לרדוף אותם.

תוך שיחותינו נדמה לנו, שאנו דומים זה לזה, כאילו כל אחד מכיר את חברו. אך אין זה כך באמת. כל אחד שונה מחברו ויודע את הדברים אחרת. למה הדבר דומה? כאילו נפגשו כמה אנשים, שכל אחד מהם ביקר בקולנוע אחר וראה סרט אחר. אפשר לספר את תוכן הסרט, אך אין דומה שמיעה לראיה. בקולנוע אנו יושבים שעות אחדות בלבד ואילו החיים הם ימים ארוכים, שבועות וחודשים.

מישהו אמר שעל עץ אחד אין שני עלים זהים והוא הדין גם לגבי אנשים. כל אחד מיטיב להכיר את עצמו יותר מאשר את חבריו ואפילו את הקרוב לו ביותר, לעתים אף שונה הוא מכפי שהכרנוהו. צריך ללמוד להכיר ולהבין אנשים ואף ללמוד אותם.

אנו קובלים לעתים קרובות על המבוגרים, שאינם מבינים אותנו והרי הם עצמם היו פעם צעירים וזוכרים איך היו הדברים בצעירותם. אנחנו לא היינו מעולם מבוגרים ורק נוכל לשער איך זה להיות מבוגר. אבל גם אדם שהגיע לגיל של מאה שנים עדיין אינו יודע. ישנם אמיתות ודברים מופלאים, שטרם הכיר אותם אדם.

בספר־הלימוד הכל ברור, פשוט ובטוח. אך בספרים עבי־הכרס שכותבים מדענים אנו מוצאים לעתים קרובות את הביטוי: “העניין טעון חקירה, עוד לא ידוע”. עבודת המחקר עדיין נמשכת. היודעים הרופאים את כל המחלות? האם תמיד מסוגלים הם לעזור לחולה?

עוד ישנם שיאי־הרים שרגל אנוש טרם דרכה בהם. הכדור הפורח הצליח להתרומם גבוה, אך האדם שואף להמריא למעלה מזה.

“אין אנו יודעים”, “אין אנו משיגים” – ביטוי נפוץ הוא בין מלומדים ואין הם מתביישים באי־ידיעתם. הם מחפשים, חושבים, מנסים. רק אדם לא נבון חושב שהוא הכל יודע ומתפאר ואומר שאינו טועה לעולם.

קיימים עשרות אלפי ספרים, אף אחד מאתנו אינו מסוגל לקרוא את כל הכתוב בהם וּודאי שלא לזכור את כל מה שקרא.

לגעת איפה לחפש תשובה לשאלות – זוהי כבר מדרגה חשובה. לעתים אומר מלומד דבר אחד, ותלמיד־חכם שני – דבר אחר, הגם ששניהם מלומדים יודעי־דבר. כדור־הארץ שלנו קטן והאדם שעליו יודע יותר מנמלה, מציפור, מדג ומכל בעל־חיים אחר. בן־העשר יודע יותר מבן־החמש. אך לבנות בתים וגשרים הרופא אינו יודע.

אנו מתכנסים בתנועת הנוער בכדי לחפש את האמת. מתכנסים בכדי להכיר את האמת הצעירה שלנו על האדם ועל העולם – כדי ללמוד לקרוא את החיים כמות־שהם וכפי שהיינו רוצים שיהיו.

אמר פעם תנא יהודי גדול: “הרבה למדתי מרבותי ומחברי, ומתלמידי יותר מכולם”.

זרעי הזהב של המדע פזורים לרוב. אנו מתכנסים בכדי לחפשם. אמר פעם מלומד נודע: “אני יודע שאינני יודע”. – אל נעמיד פני חכמים יודעי־הכל. נהיה גלויי־לב, אל נתבייש ונחזור לעתים קרובות ונאמר: אין אנו יודעים.

יובל המעשה

מרחק, ילדי? יש כוכבים הרחוקים מכדור־הארץ מרחק של 150 מיליונים שנות־אור; ומה הלאה, לא נדע. זמן, ילדי? 1500 מיליונים של שנים ארוכות עברו מן העת שקפאה, תוך התכווצות וריבוי קמטים, טיפת הגאז הנוזל; ואחר־כך החיים (סוד), צמחים, ואחר־כך חיי דג וזחל, ולבסוף היונק, והצעיר בין החיים עלי אדמות – בן־האדם. כך.

רגש, ילדי החביב? רעב, פחד, כאב, אהבה, תמהון, שאלה. ועל־כן מחשבה בלתי־בטוחה, לא־בהירה ורעבון־הנפש: געגועים. ורק אחר־כך– הדיבור. רק אחר־כך: הדיבור, לא יותר מ־100,000 שנים (כך קבעו החוקרים): רך, נבוך, דל ברצונו למצוא ביטוי לאין־סוף אשר במקום ובזמן, הרגשה ומחשבה.

האדם נועז בתוכניות ונאיבי בהיאבקות, בלתי־מושלם באהבה ובאכזריות, – כה נאיבי בשאיפותיו, בעושר ובעוני, בזוהר ובצל, במפלגות, בנצחון, בכוחו ובחולשתו. אבל…

אבל אחראי לגורל עצמו ולגורל יוצאי חלציו, לגורל העולם, לשיווי־המשקל של נפשו ושלוותה, אחראי לשלימות העילאית של כל המתרחש על פני האדמה ובתהומותיה, במים ובאוויר ומתחת לפני הים. הננו אך בראשית ההסתכלות, החל מחוקר הכוכבים, הצופה במשקפת אל מרחקי שמים, הבקטריולוג הכפוף ליד זכוכית מגדלת, הטייס והאמודאי, עד לאח הרחוק, המזויין בקשת ומקושט בחרוזי־צדפים, המסתתר עדיין ביער־קדומים…

מתוך קוצר־רוח וללא הקפדה הננו מביטים, מקשיבים וקוראים ומרגישים, ילדי. רוצים אנו להקל על עצמנו את הנדידה בדרך־החיים. על פני המקום – יודעים אנו ולא יודעים. הננו זוכרים רק זמן מועט, מאמינים בקושי, והרצון רודם.

בצאתי לדרך לא אכניס לתרמילי אלא את ההכרחי, הקל, שאינו תופס מקום.

מי שהיה לפני חצי־יובל שנים בן חמש־עשרה הגיע היום לשנת הארבעים לחייו. קטע קצר של זמן, עבודה, חיפוש, נסיון, אכזבה ותקווה. שנה אחרי שנה, צעד אחרי צעד. זכור, כי ביום היובל הבא יתייצב לפניך ויביט ישר לעיניך בנך, בתך. אילו שבילים חדשים למענם, אילו שערים, שדות חדשים וסדנאות, עניינים ואמיתות חדשות? – אבל…

אבל למרות חזון־הנצח – – – אחראים אנו לעצמנו ולבא אחרינו על כל שעה שהקלנו בה, אשר לא תשוב, לא לחזור לעד. – שוב לא סיסמה כאן, אלה מעשה.

מעשה. לבינה הנחתי למסד הבניין. חפרתי אדמה, עץ נטעתי, שאבתי כד מים, מסמר תקעתי, חלב הרתחתי, תפרתי כפתור, כיבסתי חולצה, ניקיתי שמשה בחלון, השכבתי תינוק, לחבר עזרתי. נטפי מעשים; טיפות מצטרפות לנחלים. – את פנינת המעשה, שהוגשם, לא יגזול איש. גדולה היא השלימות גם בזעום ביותר; גם בכלי־העבודה הצנוע ביותר – פטיש, מחט, דלי, חרמש.

יש אמיתות נצחיות, שאין מבחינים בהן אלא לאחר נסיונות הרבה בחיים. תבינן, לכשיבשילו בקרבך, בני החביב; תלמד לחייך חיוך של ידידות בתשובה על מבט זועף, להצטחק בסלחנות כשאחרים יקפצו אגרוף. – “אני עושה את המוטל עלי” – את הצדק.

דבר למחנכים ³⁰    🔗

(מתוך השיחות בסמינאר הארצי הרביעי בז’לונקה)

את עבודתי כמחנך התחלתי במתן שיעורים פרטיים לילדי בתי־ספר.

בקהל ילדים נתקלתי לראשונה במושבת קיץ. העבודה במושבה מעניינת, אך גם מורכבת למדי. זמנה מוגבל ואפשר לשגות בה שגיאות לרוב – ולשלם בעד כל משגה מחיר רב. אך בין מושבה למושבה יש שהות להרהר ולהימנע משגיאות להבא. לעומת זאת קשה יותר העניין בבית־ספר, או בבית־יתומים, באשר כאן אתה מצוי בקרב ילדים תקופת זמן ממושכת – והילדים מחוננים בזכרון טוב; הם עירניים, ושום משגה אינו נעלם מעיניהם.

במושבות הקיץ נודע לי, כי 50 או 100 ילדים אין משמעם 1 כפול 50 או 100. משהו אחר כאן לפנינו. אצל ילדים ספורים לא יקשה למצוא את חוטי ההשפעה ההדדית בין הילדים לבין עצמם וכן ביניהם לבין המחנך. אך החוטים המקשרים קבוצת ילדים גדולה יותר – והיחסים ההדדיים ביניהם וכן בין כלל הילדים לבין המחנך – מסובכים ומפותלים יותר והם מצריכים מידה יתירה של ערנות מצד המחנך.

נודע לי, כי המחנה מהווה כוח, ולו מאה זוגות ידיים, מאה זוגות רגליים ועיניים. והעיקר – עיניים. העיניים עוקבות ובולשות הכל. הן רואות את יקר סגולתו של המורה וגם את המגוחך והמצחיק וכד'. יש והמחנך הוא בן חמישים, והזאטוטים בגיל 10–12 שנה, ואף על פי כן כל אחד ואחד מהם הוא בעל נסיון. אם המחנך רכש לו נסיון של חמישים שנה, הרי למאת תינוקות בני עשר נסיון של אלף שנים. בל יצדק ויחכם המחנך יתר על המידה ולא יפריז בכפיית רצונו על הילדים.

המחנך מעניש ילד ועד מהרה שוכחו. אך הילדים זוכרים. הם רגישים מאוד לעלבון. בדרך כלל נראה לו למחנך כי הילד שוכח, משום שהוא עצמו שוכח.

הילד נוהג לעשות מעשי קונדס. יש להתאמץ ולהבין לילד. הבוגרים אינם מאמינים לילד ומקילים ראשם בהשקפותיו ומאווייו. אם פרץ הילד בבכי או מעווה פניו, דע כי יש סיבה. יש להתחקות ולחקור שורש דבר. יש חיכוכים והתנגשויות בין ילדים. לנו נראה, כי הסיבות אינן חשובות, אך עלינו ליתן דעתנו על סבלו של הילד ועד מה נפגע רגש היושר שבו.

מניח אתה, כי המריבות הן על עניינים של מה בכך; אך כתר זעיר – רגש העלבון והעוול נותן אותותיו. “הוא לקחהו ממני, ועודנו טוען בחוצפה כי שלו הוא” – כאן נעשה העניין רציני.

יש לחוש ולהבין לנפש הילד ולאורח מחשבתו. יש להאזין ולהקשיב לטענותיו. הבוגרים הם מהירי תפיסה, ומרוב חפזון שוגים לרוב.

בכל מקרה שיארע בחיי יום יום אני בודק את עצמי ושואל לדעת הילדים. אנשים באים בימים סבורים, כי הם המה החכמים, ואילו הילדים חושבים את ההפך מזה.

אם נער פיקח תובע יחס רציני – יש לנהוג בו מידת תלמיד חכם. יש כמה וכמה שטחים בהם עולים הילדים על מחנכיהם.

בהענקת זכות הנהלה עצמית לילדים ולמוסדותיהם יש מעשה רב. הודות להנהלה העצמית נמעט בשגיאות; והעיקר – אם ישגה המחנך ללא שיתוף הילדים ידעו הם, כי יש מחנכים הנכשלים בדרכם. והיה אם ישגו הילדים עצמם – ידעו, כי עליהם לתקן את המעוּות.

אין להתפעל מילד סורר. יש רק לשאול אותו, מדוע ימרה את פי המחנך?

המחנך צריך להיות לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים.

איני מצדד בעונש גופני. אולי יועיל הדבר לזמן קצר. אחר כך יש לחזור ולהלקות. המלקות נעשות מעין סם מרדים – ומכאן צפויה סכנה גדולה.

הילדים זקוקים למחנך, והמחנך צריך להיות מוכן תמיד לבוא לעזרת הילד. לסייע לו בשעת הדחק. הילדים צריכים לחוש מה חשוב בשבילם המחנך. העזרה של המחנך שמורה בלבו של הילד כאחד הזכרונות הנעימים ביותר.

אין לזלזל בילד. אין לרמותו או לצאת ידי חובה מן השפה ולחוץ. מעשיה שסופרה בלא חשק – אינה מוצאת אוזניים קשובות.

יש להוקיר את המאזינים. קהל הילדים רגיש ומחייב יחס רציני. יש מחנכים למיניהם. רודף כבוד, למשל, עלול להיות “מנהיג”, שחקן ואפילו אישיות, – אך לא מחנך. עתים – למשל, במושבת קיץ – הוא זוכה להוקרה מצד הילדים. אך הוא כופה יתר על המידה את רצונו וסופו שנהיה לזרא.

ויש מחנך גרוע יותר – מוקיון; הוא מדבר בנעימות, מחייך ומשתדל לשאת חן. הדבר מצליח בידיו לזמן מה – אך טיפוס זה של מחנך גורם במיוחד לקלקול מידותיהם של הילדים.

המחנך צריך לתת חופש פעולה לילד ועם זה להדריכו בזהירות בכיווּן הרצוי.

על הבדידות    🔗

א. בדידות הילד

אוּ־אוּ־אוּ, בזהירות. לא קל. תתעה. בכיוונים שונים כל־כך מסתעפים שבילים, עקבות מרובים כל־כך, – סימני־רגל מרובים כל־כך, בולטים בחידושם, מטושטשים מיושן, גדולים וזעירים – בשלג, בחול. תתעה בדרך.

אין בדידות. יש בני־אדם בודדים שונים ובדידותם שונה, יש שעות בודדות שונות ובדידותן שונה. אין בדידות – שממה ושתיקה? אתה ער, מחכה, נפרד, נאבק, מחפש – בהמולה, בדממה – ללא בית, מיותם. רק דימית כי אתה מכיר ויודע. לא – לא. רק דימית. הבדידות טובה – כן – רכה וטובת־מזג – ומחמירה ואכזרית: חוּמה, צינתה, לענה או דבש?

ושוב בּדד, גם עתה יחידי או – סוף סוף בדד? סוכה בודדת, מגדל, טירה, חורבות? בודד בהמון אשר לידך או בקרבך! בדידות אפורה, בשֵׁלה, שלו או שלה (כי אחרת שלו, אחרת שלה). בדידות מתמרדת של געגועים ומעופים צעירים. בדידות נפוחה, קצרת־רוח, קאפריסית על סף־הנעורים – בדידות. השאלות הראשונות: על מה, איך, כיצד, אל אן, אנה?

ויש הוֹ־הוֹ – בדידות של ילד. יש. רוצה הוא לעצמו ורק לעצמו בלבד – באֵם, באב, בעולם, בכוכב־שמים. ומשתומם לתומו, נפחד בכאבו הוא רואה, כי לא – כי זה כאן וזה כך והוא חייב לבדו לבקש ולמצוא – לא יעשו במקומו, לא יסייעו בידו. והוא מתחיל בונה בבדידות מכונסת, מי יתן אהודה, לא זרה, לא אויבת.

כשאני מהרהר בלבי (לעתים) כי די – עוד מעט והקץ – ורק המשהו רב־הדאגה (זה ההכא הראשון וההתם האחרון) מן העבר האחר – אני משקיט, מתנחם, כי הרגע המטריח פחות והקשה הוא מאחורי – הוא הרגע, שבו נולד האדם: הנשימה הראשונה, ההבטה הראשונה. חיים – הוויה מופלאה ביותר, קצת רעשנית ומורכבת למדי: שכן גם בשר וגם רוח…

כאב האֵם. נוּ! אולם גם הוא – הילד – כשהגולגולת מתחברת בתפרים – כשכוח זר – צעקה ראשונה. אוויר, כפגיון בגרון. החזה חונק, ממלא את המעיים כפור. אובד עצות, חסר מגן, ערום ובודד. רועד. עתה גל ראשון של דם, שהוא שלו עצמו. רחיצה ראשונה – מגעים לא ידועים, קשים, מכאיבים. כוחות איתנים זרים – אוויר ומים.

יודע. נושם. חי!

מתיקות רכה וראשונה של חלב חם. שדיים. יודע. יונק. פלא, נֵס. צריך בשפתיים, בלשון, באף, בגרון, בבית־הבליעה. סעודה ראשונה קשה, לא מאומנת. ו…

שינה מבורכת.

הבטה ראשונה תועה. מסביב הבהובים, צללים, עננים, הדי עולם רחוק. האם קרה דבר? תלונתו הבודדת כי תכאב.

זע, נמתח, ממצמץ בעיניים. ניענע ראשו, פיהק נאנח, אדמומית־לחי, מקמט מצחו, מחליקו, מאה העוויות־הפנים, תנועות־פה, ידיים, רגליים – מוטל, מביט. מכיר את עצמו!

כי עדיין כל זה, אשר על ידו מסביב, מעליו ובקרבו – יחדיו – אחד – לא נחקר, לא נפתר. כר ואמא, ברק מנורה ותקתוק שעון – אחד נעלם וגדול (פה בחדר, שם מאחורי השמש) והוא אפס־אונים מעומעם, חידה נכבדה, גדולה.

מביט, ער. נוהרים דורי דורות. (זמן הילד אינו יודע לוחות־שנים).

אתה חוקר. אתה בוחן. אתה מתאמן, צעיר־האזרחים. אתה רוצה להכיר, לקלוף מן התוהו ובוהו. אתה פולט מתוכך ובולע חיים – אחרים, חדשים, מרעישים, לא מובנים – משוערים ומאוּוים בגאוניות.

מדי פעם בפעם יורדת על תשבץ שנת־הערוּת הינקותית שינה שחורה, שבה לכאורה לא נעשה דבר. שינה עמלה, מרכיבה, מסדרת, מחסרת, בונה – או מחייכת – או־או משתומם, או־או־או – אימה – מחאה אינו מסכים – מסכים – ממאן – תובע – ודממה ממוזגת.

רגעים – דורות דברי־ימי יצור אחד.

כבר יודע.

יש רוחות טובים, אפשר להעלותם בקסם־צעקה – הילד משתתק, בשמעו צעדים נודעים – בשׂורה, כי מעל בדידותו תגחן עננה חמה, מוכרת – ומשקיטה, נותנת, משׂביעה, מזינה – רחמנית – מי? – אמא.

הוא בודק קולו שלו, חלקו שלו במקהלת הצלילים, מי הם, מהיכן, מאימתי הם, היכן אני??? בוחן ידי עצמו, תחילה גם אלו צללים זרים – לא מצייתות, לא מובנות – תכופות – קרובות – מוכרות. נגלות – נעלמות – תועות – אובדות – אין – מחפש במבט, רודף במלה, קורא, מחנן – יש, יונק – מתבונן – מדבר אליהן: אבא, אבבא, אַדיא, אטיא, אֶגגגאֶ…

אין שיסייע לו (לא יעשה במקומו). מוכרח בעצמו – יכיר. – כלי נפלא שהוא מחזיק, מגן, מושך ודוחה – מניח להילחם, לשלוט. הוא יושיט אותו מדעת לעולם – פּאַא, פּאַאַ, – – להכירו – רחמים – דין.

שיחות ממושכות – בודק – שואל שאלות. חושב – חושב – חושב… עד בוא רגע חגיגי של התעוררות יוצרת, תחילה מהסס, אחר כך ביתר בהירות, ביתר עוז – והוא יודע, יודע, יודע אחת ולעולמים: צל־היד אשר אראה (הדבר האחד הנשמע לי והוא שלי) – זה אני! הבו גודל למאמציו, מאמצי נצחונו. לא שעשוע הוא לתוכֵן הדוהר באין־סוף. לא שעשוע הוא לבאקטריולוג, הבודק פרכוסי־חיים מבעד לזכוכית המגדלת. לא שעשוע הוא לתייר החותר בסלע דרך לפסגות לא נודעות. לא שעשוע הוא לתינוק החוקר עולם לא נודע של ידיו, יבשות רחוקות של רגליו, מקשיב ללהגו שלו עצמו, זה האני האחר והמוזר אשר לא יראנו, לא יוכל להשיגו והוא נכבד, כי בו יתקשר בחיים, הרצים, פועלים, שואפים מחוצה לו, וציוויים להם ואיסורים להם וטעמים והכרחים והם זרים.

מלה? אל תשגה. גם היא מכזיבה ומתעתעת. תבהיר לא אחת, אך גם תטעה (מצליפה ופוצעת).

בודדת המלה שלך, עוללי – רק אתה לבדך תבין אותה כאשר תדע ותרגיש, כאשר תחפוץ. לפעמים רחוקות תקלע למטרתה, לפעמים קרובות היא תלויה ועומדת בחלל הריק.

ראה גם ראה: הילד יושב, עומד, מהלך. רץ טרוף־חדווה, ניתק מעל הכוח הזר, הנושא, מוליך, תומך ומשעבד: אני בעצמי, אני לבדי!

נופל או ניצב ומביט למטה ובודק, מה מרבד־קסמים הוא זה, מה כנפיים צמחו – רגליים נושאות – אני, שלטוני.

חובט ראש עצמו במקל הקטן ומביט: מה הוא, אשר עלי, איזה קטבים שלא נחקרו? שוב אני – רב כל כך – ראש – מחשבה, קשה יותר מדיבור. וצריך להבין, להתאים עצמו לחיים, לעולם, לעצמו. – הַכֵּר!

תמיד: אצבע קטנה, שתי אצבעות קטנות, חמש, אחרי־כן עשר. שוב לא אצבעות: 100, 1000, מיליון. אל“ף ותי”ו – ניבים, תמונות, סמלים מרובים כל כך…

פצע עצמו (סכין, זכוכית) – דם, מה זה? שומע: בחזה הלב הולם. מה זה? בראי צלמו שלו: “דז’ידז’י, לאלא” – לא – אני! לראשונה ראה את עצמו באישוני־אמא: או או או – וכאן – ובכל מקום – אני!

רודף אחרי פרפר, משיג, הריהו; לא – פרח וישב מקרוב, ושוב מרחוק. כן ירדוף אחרי כל אמת וכל אהבה.

כלבלב, עוף, חרק, אח, אב, כדור, ממתק, ליצנוֹן, אלמוגוֹן, טיפה, קורי עכביש. – גדולות, קטנות. הסרפד עקצו – צרעה – המים הכוו.

שואלת האֵם, אם כבר מותר להראות אותיות, או עוד לא בא מועד? אינה יודעת עבודתו הבודדת, באספו, בהשוותו, בבררו, בשכחו ובקיימו בזכרונו, כי יטפס ויעלה, כי ישַמר ליום מחר, לאורך ימים, לעולם.

את מלמדת, מייעצת, מבארת. אולם בפיקוחו שלו, בביקורתו שלו. הוא עצמו מעבד, מסגל לעצמו ודוחה. מה שלא ירכוש ויכבוש במאמץ הבודד בהקיץ ובחלום – אך צליל ריק הוא בנפש, בריה זרה, מעמסת־עול. לא יגדל, לא יעודד.

הנה־הנה נתת לו חלב, מקפָּה, דייסוֹנת. והוא חייב להמשיך עצמו: יערבב, יעכל, יסנן לדמו, יחיה בחמצן: נשימתו – כימאי מופלא, מומחה למזונות – יחלק, יפרנס אלפי תאים – יחבר ויבנה (אדריכל נפלא!), יפסל (אמן!) את קומתו, התפתחותו ומחשבתו, הרגשתו, רצונו.

בדידותו היוצרת ועמלו העצמאי, תשוקת־הדעת – חדווה ועצב, אהבה, כעס – דרך ארוכה – תמיד ועל אף הכל בודד – חיפושים, טעויות, כשלונות – תבוסות ונצחונות – מאבקים עם עצמו, עם החיים.

נער קטן אומר לסוס (איני זוכר אם על צירים, אם על גלגלים):

– אתה רואה, סוסי־חביבי, אתה אין לך אבא ולי יש. אולם גם אני בודד כל־כך בעולם…

ב. בדידות נעורים

תחילה שיחה עם אמה. אני: מוטב להניח לה, שאם אֵם־הורה ובת־בטנה בחוג שלהן – מה אנוכי? זו כזו לא תרחש אמון, נבובת־נימוס. “עוף” כזה יודע, ואני איני יודע: זו גדולתה. היא תדחקך כל כך, שתשכח לשונך בחכך, או רעה מזו – היא תתחיל מקשקשת. תתפסך ותייסרך – ואתה, הזקן והרגיל, תיפול בבושת פנים. הללו היום פיכחים, הגיוניים, קשוחים, במחילת כבודך – פיות קנטרניים (אני לא אדע להלך עם הצעירים…). ומוטב שתשתטה משתתוודה. או אז תביט בתרעומת – תמצמץ ודמעות – ותבקש עצה הוגנת – “הרי” – תאמר – “בעל נסיון אתה, אני מחכה, הב רצפט…”

נו, ואם הדין עמה – לא כולו, אולם מחצה למחצה – ובכן מה, המ? – הרי מוטב לסיים את השיחה רשמית, מן השפה ולחוץ – משתביט בתרעומת ותבכה. כי מה לעשות בתכשיט כזה? לנשק על המצח?

אולם הגברת־אמא התעקשה, שהיא בוטחת, כי אוכל בגלוי, אם אכיר, כי אשמת ההורים היא, כי צריך משהו, שכן – אדרבה – היא מבינה לבת – ניסתה בדרכים שונות – ובכן, פקע אורך־רוחה…

שיחה עין בעין (כך פסקנו). ובכן, אני שואל: “מה? רע מאוד?” היא: “אמא ודאי אמרה: שאין אני יודעת מה אני רוצה, שחסר לי בורג ותהפוכה בראשי”. – “ומה עוד?” – “זה מעט? רע, שאמא אין דעתה נוחה ממני” (ואנחה).

ובכן כבר הכל? אין הטענות מדכדכות כל־כך. הכרקטריסטיקה, הייתי אומר, אפילו אהודה ומבטיחה. את רוצה – העיקר שאת רוצה, אלא אין את יודעת מה. לא לדעת – זה בבחינת־מה יתרון. לא קל, כשהברירה מרובה. אפילו מגבעת, אין את יודעת איזו – את מהססת, מודדת – כל מה שהן מרובות יותר, הבחירה קשה יותר. וכאן לא מגבעת, אף לא שמלונת, כי אם צורך־החיים. טוב, כשאדם יודע מה שאינו רוצה. בורג אחד חסר? אין אני מכונאי; אך היתר ישנם – זה הון שאין לזלזל בו. חסר אחד? עוד יימצא. את, כאדם מעשיר והולך, יש לך שהות. יימצא גם הבורג החסר. סוף־סוף, ברגים יש לך הרבה ואת חסרה, לפי שעה, רק את האחד. איני יודע. תהפוכה בראש? אף זו לא גנות. שמא אפילו שבח. לא איבדת ראשך. יש לך – בימינו אלה כשטוענים, שאפילו בני אדם אחראיים מהלכים בלא ראש לחלוטין. ואת, יש לך, אמא מודה בכך, אלא תהפוכה? משובח! לאמור, לא ריק – משהו יש בו, אם מהופך. יש ארונות כאלה, מזוגגים, ובהם ספרים, סדרות מכורכות, לפי הפורמאט. איש לא יפתח, לא יעיין, דבר אינו מתווסף. אך סדר יש, טורי־טורים. ובראשך – יום יום מתווסף מה והולך, יום יום מה חדש. את צוברת – לפי שעה הכל כלעומת שבא. את מקבצת, מוסיפה, מערבבת – חפזון, לא־סדרים ו…תהפוכה. עוד תעמידי על התיקון והסדר. יש לך שהות.

הביטה בי בטינה (רע!).

– אדוני מתלוצץ! כי אני אין לי דווקא שהות!

היא נחנקת. כי: מוסכמות, שקר, כזב, היא רוצה להיות אדם שלם (או או או!) ושוב: כי תרמית, מליצה, חיוך חביב ומאחורי העיניים רכילות, מיאוס ובגידה. המ!

– רבת עם חברתך?

לא, נגמלה מדברים כאלה. לא ילדה היא (כולנו במקצת ילדים…) אבל לא היא… המריבה האחרונה בבית על שלא רצתה ללכת עם אמא אל הדודה (ולא תלך!) הדודה ממרידה את אמא. שוטמת!

– מתון, מתון. קצת שקט. לא לעשות טרגדיות. הדודה…

לא דודה עיקר כאן, אלא בכלל. אלו הקטנות. מריבה על מסרק (נו, שלה נעלם, לא היה לה אחר), מריבה על סרט־ראינוע אסור, על סנדלים

* * *

פתאום:

– מי שיש לו שריון מותר לו הכל!

– את רוצה בשריון?

היא – איני רוצה. ממצמצת בעיניים (רע!).

– שהכל יהא מותר לך?

– איני אגואיסטית. יודעת אני את הנעשה. אדוני לא יבין זאת. אדוני הר־געש שכבה.

– חוסי, נערה. מה רצונך? הביטי בי והתאדמי. כבוי? חוק גיאולוגי.

– גבר לא יכול להבין, כי הוא אינו יולד.

– גם זה חוק: אינו יכול.

הביטה בי בלא אמון והודתה ביושר:

– נניח, שפלטתי שטות… (היא רוצה שתהיה עבודה, שלא יהיה רעב, רוצה אחרת. ומי אינו רוצה?)

דממה, הפסקה. ואני שוב, מפשר:

– אמרת: מריבות־נצח. הנצח – ביטוי קשה. אין לנהוג בו בזבוז – (ואיני יודע, מה הלאה…)

הדין עמה. קשה לי בנערוֹת – בנערים קל יותר. השיחה עניינית יותר. למשל: “הגידה, אברך, מה שד עקצך, מה רוח נשאך?” ידעתי: ימי־הנעורים, כעין מחסור רוחני (מישהו אומר: עקרתי עצמי מתוך נעורי, כמבית־משוגעים). נו כן, אך לחסל את המחלוקת בזמנים נוחים יותר, שלא ישתייר משקע. סער? הוא אפילו טוב, כי לאחריו התפרקות. ההורים – גם להם, גם לנו דאגות, קשיים, מוזרויות, קאפריסות. צריך איך־שהוא להשלים בין הניגודים שבמחוז המשפחה המשותף.

כן, כך עם נער. אולם עִמה?

אני שואל בזהירות:

– הלימודים מה? מי מלמד? אדון או גברת?

– אדוני טועה – התריסה – אדוני סובר, כי התאהבתי? (נגמלה גם מן האהבה, אחת ולעולמים).

התגרדתי בעפרון בקרחתי. והיא:

– אינני סנטימנטאלית. יודעת אני בבירור. ידעתי: אמא טובה, הם טובים, מבקשים את הטוב, מאחלים את הטוב. אולם…

נעכרו העיניים כאובדות עצה.

– דיבורם טוב, עצתם טובה – ועם זאת – בודדת.

כ – – ן. ואין עצה ואין תבונה. איש לא יסייעך (לא יעשה במקומך). לא תשתמטי ולא תתחמקי. תרצי לברוח, תשיגך. תתחבאי – תמצא. צריך להתמודד עמה. את בציצית־ראשה, היא בציצית־ראשך. צריכה החלטה. ובעוז – וקדימה – ובמזג טוב. לא הצלחת? אולם את בשלך, כאֵב? יירפא. את הבדידות אפשר לבזבז, לזלזל. אך אפשר גם לשעבד, לכרות עמה ברית. מאומנת, מצייתת, היא מנשאה אל על, נותנת עזוז וכוח. אותיות־הבדידות, אחר־כך תקראין במרוצה. תווים: שילובים משעממים, אחר־כך הפתעות וגילוי־תעלומה.

(נעים לדבר בשתי עיניים כאלה ללא־ניע, שאני מבקש להבינן. אך שים לב: ביטוי כושל אחד – ונכשלת).

– את הבדידות לא תחרישי לא בציור ולא בצעקה (אני אומר) אינך אוהבת את הפראזה, אולם מרה היא גם הפוזה.

והיא: – כן: גם אמא קוראת לי “קומדיאנטית”.

– זה לא חשוב. ממדרגה שלישית, קוסמטיקה של חיי־צוות. הגידי: אם תאחרי את ארוחת הצהריים, יתמעטו הרעבים בעולם? ואם תחת לסגור את הדלת חרש תסגרי בנקישה – תתרבה העבודה? ואם לא תשיבי לארון בסדר אלא בבלבולת..

היא: “בלבולת” – מלת־חמד.

– נכון. נניח. דברים קטנים אלה (יום־חול מורכב מקטנות) צריך לראותם מזווית־ראיה אחרת: האם לא יכול היה להיות רע יותר, האם יהיה חור בשמים. בלא מלודרמאטיות.

שוב דממה. ואחר כך היא:

– איני מבינה את עצמי.

– אילולא כן – והשתעממת.

עד שנפלה החברה: אושר.

אי אי אי. אושר? רק זאת? ואולי גם תהילה? בפחות לא תואילי? הנה מה שנתחמד לו לאצרוח?

(פי הכשילני. היא תפסה מיד לאותה מלה. ניכר, מצאה חן בעיניה.)

– אצרוח? מהיכן נטל אותה אדוני? אין מלה כזו!

– יכולני לחזור בי ממנה.

– לא. על שום מה? אביט במילון. אולי כלשון אפרוח? הי־הי־הי. צוחקת ושוב בכובד־ראש:

– ובכן, אין אושר ואין תהילה?

– אדרבה, יש ויש.

– טוב הדבר… יאמין לי אדוני: אני מבינה את אמא וניסיתי נסיונות שונים. אולם אמא אין לה תקנה ולעתים קרובות רוחה קצרה.

– ובכן…

– מה? – שואלת אחר־כך האם.

– דברים של מה בכך. אך ראוי לה לגברתי שתיזהר מביטויים כגון: מציאה, תכשיט, קומדיאנטית. הם מעליבים. הנוער יש לו אהדות ומיאוסים לקסיקוגרפיים נעלמים שלו. ובלי חזרות יתירות – הנוער אוהב חילופים. הודתה, כי השיחה עמי היתה אפילו אפשרית יותר משיחות אחרות…

– כך אמרה לאדוני? אהה חצופה! ומה אדוני לה על כך!

­ לא כלום. דעתי נחה עלי, כמעט שהתגאיתי. היא גם הודתה, שהדין עם גברתי. אמרה: כי תחשוב בזה, היא מבינה את גברתי…

– היא אותי?! גם כן… נו, יודע אדוני… אולי באמת היה מוטב בלא אותה שיחה…

ג. בדידות הזיקנה

בקיץ. גן (מוזנח). נהר. יער־אורנים קרוב, צעיר ויער אחר רחוק ובו “פחדים” (כן). מישהו אהב שם מישהו, מישהו מישהי – אומרים – רצח – ושם דווקא אותה תרזה ישישה־ישישה, שצריך לראותה בהחלט. 300 שנים, 550 – והצעירים ביותר חישבו: 2000 שנים. “אנו נוליך את האדון!”

הי – אם הם מוכרחים להראות ואני מוכרח לראות – כי 1000 שנים – ופחדים – וגם לא רחוק כל כך – ולא אתחרט (רוצים לזכותני בלבב שלם!) – הרי טוב. אנו הולכים. חום (קיץ, צהריים). – “האדון רואה, שם, קרוב ביותר – מיד – או או או, כבר רואים. – אמת, לא הוגענו את האדון?”

סוף־סוף היער והתרזה.

אני מתפעל (הרי חובה היא). – “רבת צל – מעונפת…” כן. – “ונחמדה?” – נחמדה. – “וקדומה כל־כך”. – אוהמ. – “מרהיבה”. נו! “כבודה ונכבדה”.

כבר משלבים יד ביד (מנהג של חובה) – מקיפים את העץ – או או או!

ישבתי. והם רצים, צוחקים, מצייצים, קוראים, מחפשים, מפשפשים. “נו, חבריא, לשוב, כי נאחר ותהא צרה צרורה!” אנו שבים…

ובפעם האחרת, פסיעה פסיעה, עם ערבית, כבר בעצמי לביקור, לשעה ארוכה יותר, אצל זו הכבודה, הנכבדה – עתה לבדי. – הנך? רוצה לשוחח? באתי. אני מתבונן.

גזע. צלקות בקליפה – רבות – נסיונות־דורותיה ומאורעותיה. סימנים (הירוגליפים של העבר). הגלידו. קפלים. קמטים, חבורות, ספחת. מישהו פעם שבר, כרת.

אני מביט אל על. שפעת־ירק. שפעת־צל. אולם במרום (אראה) – ענף גדול, יבש, תלוי ברפיון – שחור – סעיפיו מתים (הצעירים לא ראו ברסקים שבעטרת העץ).

ולמטה, באשר יבצבצו השורשים – מה זאת? מכוסה עפר ומגודל דשא? אני מתחיל חופר במקלי – חוטט – (כרופא־שיניים בשן רועה). הפתח נמשך בעומק – נקרה – ריח־טחב. נו, כן…

גם העלים מועטים וקטנים… ואף הירק כמתחת כפור (אני מביט בעין בלבד). ומה שם ואיך – מתחת לאדמה? איך סובבים המיצים בכלים המסויידים? העצמות נפרקות טרם גשם? ושיעולך מה?

התרזה פורחת? אולם הדבורה תבחין, כי מתק־ציציה – מה פלא? – לאה.

בפתלתולת־ירק־העצים, יונקות־בתולות, שיחים־פרחחים, עפאים־פעוטות – הרי היא – היא יחידה – מהורהרת ובודדת.

לא אספר על מה שוחחנו שם – אולם כשנפרדתי מעליה (צריך לדעת להיפרד) – נפרדתי באין חפץ. הנחתי ידי על זרועה, הרכנתי ראשי. – “אמת, כי דור אחד אינו חשוב ביותר (שעשועיו ותעתועיו)? – כל טוב! חזקי ואמצי, אחותי!”

מתי מתחילה הזקנה, בדידותה? שערה ראשונה שהאפירה, שן ראשונה שנעקרה ולא תצמח עוד, קבר ראשון או שנים עשר של רב ומורה, חבר לעבודה, להבלים ולתקווה? האם בת (בן) שגדלה, או רק נכד? איך בא הדבר?

פגישה ראשונה עם הזקנה? מתקרבת, יורדת לאיטה – או מסתתרת במארב ונופלת פתאום ובמלוא כובד על הכתפיים? ואת? עומדת על נפשך, או נכנעת?

האפסו הכוחות (ועוד רבות החובות), או ששוב אין אתה נחוץ ביותר ואין אתה דרוש ביותר, אתה מסולק, נסבל, נעזב, נדחה? אתה מעצור ואבן־נגף?

או תלונה: אשמתי שלי, אשמתם שלהם? או אין אשם? (טעויות, שגיאות. כן סדר־הדברים). אינך מדביק? אתה מיצר בין אנשים ומאורעות חדשים?

צריך ראיה חריפה, שמיעה חריפה, הרחה חריפה, שרירים דרוכים. ואתה? נכה.

בדידות בין קרובים (ורחוקים) ואפילו אוהדים (אך טרודים בעסקיהם הצעירים), או בדידות בין אדישים, עוינים? והם חזקים ועשירים במחר, ובוטחים בעצמם (כעורה ודוחה היא זקנה נעלבת).

בדידות של אפס־אונים – אכזבה – מנוסה – עלבון – הפסד – תבוסה?

בדידות אפשר ותהא שוממה מאדם, חרשה, עיוורת – או מלאת אדם, להג אמונה.

בדידות קודרת של שאיפות שלא נתקיימו, של תשוקות נמוכות, של אהבת עצמו – מחנק־שממה, שעמום ושובע. אין דבר נעשה ואין דבר מרגש – אין אתה מבקש פתרונות, אין אתה שואל שאלות – אתה מחכה, כי יזרקו לך מבחוץ נדבת־התרגשות, מחשבה, רצון. בדידות קרה, צמוקה – תפלה, קנאתנית, נקמנית – נפוחה, עיקשת – טרדנית, שתלטנית. נושכת, מכרסמת, מפוררת…

מי אתה? נע ונד, אורח פורח, שריד ופליט, נמלט, פושט־רגל, סוטה, גולה ומנודה? ואולי לא מצאת, לא ידעת נעורים? האם, כמה, מה ומי אהבת ותאהב?

שאלת: איה היא, הדגולה (איה הוא), מה תעשה עתה, האם תהגה בי, תזכרני, תכתוב אלי, או במהרה תשכח?

אל תשמיד מכתבים! שים בפינה קטנה. צילום דהוי, פרח מפורר, סרט ורוד. עלה מיובש. הזיה, מזכרת, זכרון. זכרונות שונים: משקיטים, מכאיבים – האם גם מזוהמים, העולים כטבועים מנהר־העבר?

חיית? כמה חרשת? כמה ככרות־לחם אפית לבני האדם? כמה זרעת? כמה עצים נטעת? כמה לבינים הנחת לבניין בטרם תיאסף אל עמיך? כמה כפתורים תפרת, כמה הטלאת, איחית, כמה כבסים מסואבים היטבת או הריעות לכבס? למי וכמה חום? מה היתה מלאכתך? אילו ראשי פרקים בדרכך?

החיים? הוא סיבכם ביותר, או שהם עצמם הסתבכו מאליהם – השתפכו ואין אתה יודע כיצד. לא ראית אותם בעוד מועד או שעינם פסחה עליך? הם לא קראו לך, או שאתה לא שמעת – אוזנך פסחה עליהם, לא הבנת, לא הגעת בעוד מועד? רצת לקריאה, או זחלת בעצלתיים?

משום קלות דעתך, או שהוציאום מידך (התמים!) בעורמה, או במרמה (לא זהיר!), בכזב, בגניבה? הפסדת אותם בקלף, בכוס? בסחר־מכר, בהוללות מסואבת? הפסדת את שלך – ואולי גם את אלה, שהאמינו לך – הכזבת? איך שיכנת את הון־המאמצים והלבבות, אשר להם נשבעת? ביקשת לשמור מוצא פיך, או פיך נושק ובלבך תועבת־בגידה? כמה מיצית דמעות וכמה מחית? לפנים – קודם – מקדם־קדמתה.

חי, האם התבונן נרפה למרוצת־החיים שעל ידו? או נהג בהם – או הם נשאו אותו – הנה – כך ודי? (אינכם מאמינים? הכרתי שכזה – אפילו לא לשם הוללות – בעל־קומה וכיס – ולא כלום. פשטידה, ביצי־דגים, גינוני־טרקלין. זלל עד תום – ודי – לא כלום).

פיזרת, נדבת, נתת את חייך במתנה? כמה הגינות, לְמה נלחמת? בדידות הזקנה – ספר זכרונות – וידוי – ומאזן – וצוואה. החרדה להוריש – מה ולמי? דגל! ישאנו אל החיים תלמיד – בן יחיד?

לא חשובה התאורה, אם ברד־מנורות, אם עששית נפט. מי כושל תמכת, מי הדרכת, למי הורית דרך? בלי ספסרות לכתר שם טוב ובלי תביעה להכרת טובה ולמתן פרס?

אמת, תרזה ישישה ביער, אשר פחדים בו (כי אולי לא ידעו בו לאהוב?). אמת, כי הטוב מרובה בעולם – והוא חרישי, עניו, צנוע – אינו מרגיש בעוצמתו?

אמת, תרזה ישישה, כי דור אחד אינו חשוב ביותר – ואין ילדים ואין נוער ואין זקנים ואין בדידות – יש רק אנשים, עצים, בעלי חיים, צמחים ואבנים שונים והם בודדים ובדידותם שונה?

ועזה היא, התרזה הישישה הזו – כשתיקתה, בהיותה עין בעין עם כל החיים – העבר והעתיד – ופנים אל פנים עם האלוהים.

הרהורים

– האם טוב להיות ילד?

– ככה־ככה. לא במיוחד. איני יודע. שכחתי. – אלא שיודע אני, כי רע יותר להיות ילד יהודי, עני ומיותם.

כן, בוודאי. כל אדם יודה בכך ללא קושי.

הייתכן משהו רע מזה? – מדוע לא? – אולי.

רע להיות זקן, אבל גרוע מזה להיות יהודי זקן.

הייתכן משהו גרוע יותר?

אוי, אוי. – ואם אין לאותו יהודי זקן פרוטה?

– ואם פרוטה אין לו, והוא אף חסר־תושיה?

האם זה הגרוע מכל?

לא. ואם יהודי זקן, חסר־תושיה, נושא בעולה של חבורת ילדים גדולה, ולבו כואב, ולא הלב בלבד אלא גם הרגליים והמתניים, ועיניו רואות כי כלה כוחו? ואם לא יהודי כאן, אלא יהודיה? הלא, עד מאה ועשרים, לא יקל חלקה כלל.

היש משהו רע מזה? – ומדוע לא יימצא? – אין מחסור בכגון אלה. שכן, אם יהודי או יהודיה זו צרות להם משלהם עד בלי די, אך הוא או היא חברים ב“עזרת־היתומים”, ועיניהם רואות כי מספר חברי האגודה וכמות התמיכות והתרומות הולכים ופוחתים – מה תאמר אז?

הלא אפילו לכעוס נבצר ממנו, ולצעוק לא יוכל. וזאת מודעת היא לכל אחד, כי אדם המתרגז וצועק כל צורכו, הלא ירווח לו מעט.

כי מה תעשה אם אין ידם של הבריות משגת? אולי זה הרע מכל?

לא. – יש משהו גרוע מזה. – מה? כאשר יהודי או יהודיה צעירים, בריאים בלי עין־הרע ושופעים כוח, וידם משגת – אלא שאינם רוצים לתת – הרי זה הרע מכל רע – הרי זה באמת אסון גדול.

מה לעשות אפוא? – שואל אני, כיצד לנהוג בזה הרע מכל רע? האפסו כל תקווה, כל תחבולה, כל תרופה, כל הצלה?

יש. – מה?

יהודיה זו ויהודי זה מאמינים ככלות־הכל בנסים ומאמינים באלוהים, – ובכן, גם הם מטורפים מעט – והנה יראו שיש יהודים מהוגנים יותר, כי עדיין פועמים אף הולמים לבבות יהודיים טובים, ואין להעלות באוב מן האדמה, אבל אפשר להקיש על הדלת – ואף על פי כן מטפטפות, אמנם – לא זורמות, הצהרות־תרומה ועזרה במצרכים, ויש אפילו אנשים (יש לי עדים) המטלפנים בעצמם למס' 01–264 ומבקשים לשלוח אליהם גובה. יש גם אנשים כאלה, וגם מאורעות יוצאי־דופן כאלה מתרחשים.

ובכן? – אם כך הדבר, מה עלינו לעשות? הם מתפלספים קצת, ואפילו מתבדחים מעט.

– ומה נעשה? רק לגנוח תמיד?

– הלא עדיין קיימת בעולם הבדיחה היהודית. – ייהנו להם אותם יהודים טובים מקורטוב של עליצות, שכן אין יכולתם לתרום רבה, ועל כן הם נאנחים, מייללים ו…משלמים.

עתה מבין כבר כל אחד מה תכליתו של מופע זה.

החורף ממשמש ובא. הקופה – לשונאי לא אאחל זאת – ריקה.

– מדוע אפוא לא יתרחש הנס עכשיו? מדוע יקרה הרע מכל רע, הרע שאין גרוע ממנו, ואלה שיש להם (כבר אמרתי זאת), היכולים וחייבים לתת, לא יתנו?

ומדוע אין היום זכות־קיום גם למטורף אחד, המתהלך, מסתכל, מקשיב, קורא, ועל אף הכל הריהו מאמין ובוטח ללא־תקנה?

סיימתי. העסק שלנו כבר קיים שלושים שנה. הוא משרת את הלקוחות בהגינות. – על כל תמיכה חודשית או תרומה ניתנת קבלה – הרי אלו קמיעות ותרפים הנותנים חיים, בריאות, אושר והצלה. – איני משקר.

– אנא, האמינו לי. – אתה אומר שאין נסים? – יש. בימינו אלה טוב גם להיות קצת מטורף.

 

נספח: מתוך עיתונות הילדים    🔗

“בשמש”, 1919 – 1926    🔗

מס' 1, 1 בינואר 1919:

מה מתרחש בעולם

המלחמה כמעט הסתיימה והבריות ממעטים להתכתש, אולם מרבים לריב. הם רבים על פני־הדברים לאחר המלחמה. אלה אומרים, כי הצבא דרוש, ובלבד שיהיו החיילים מועטים; ואלה אומרים, כי אין צורך בצבא כלל. אלה אומרים, כי צורך לנו במלכים, ואלה אומרים, כי מוטב לנו בלעדיהם. אלה אומרים, כי הכסף דרוש, ואלה אומרים, כי דווקא הכסף הוא העושה את כל האנדרלמוסיה, כי בגלל הכסף אין צדק בעולם, לפי שהאחד רב לו והשני חסר־כל. אלה אומרים, שיעבוד לו אדם מספר שעות כחפצו, ואלה אומרים, כי אסור לעבוד למעלה משמונה שעות ביממה.

מה נעשה, כיצד נפשר ביניהם? מה נעשה כדי שלא יריבו?

ובכן, אם ירבה מספרם של הרוצים בצבא, במלך, בכסף – יפה; ואם לאו – לאו.

ושוב מריבה. שכן אלה אומרים:

– הבה נערוך הצבעה, יגיד כל איש את מחשבתו, יגיד כל איש את רצונו. לאחר מכן נמנה את הקולות.

ואילו האחרים אומרים:

– ניחא, נערוך הצבעה, אך לא נשאל את פי הכל, לפי שיש אנשים שאינם בקיאים בכך.

אלה אומרים שלא יצביעו הנשים, ואלה אומרים כי בפולין ראוי שיצביעו הפולנים בלבד, ולא הכל.

הם מייסדים מפלגות שונות, מכנסים אסיפות, עורכים הפגנות. כל איש קורא:

– האמת שלי, ההגיון שלי, הצדק אתי!

כל איש אומר:

– חברי המפלגה שלי רבים יותר. באסיפה שלנו היה קהל רב יותר. ההפגנה שלנו היתה יפה יותר.

אם מפלגה כלשהי אינה מונה חברים רבים, אומרים אנשיה:

– אצלנו הכל חכמים, ואצלכם אנשים רבים אבל גלמים, הצורחים אבל אינם מבינים דבר.

כשכעסם גובר הריהם אומרים:

– על כורחכם אתם אומרים כן, כי הגרמנים שילמו את שכרכם.

או:

– לא יבין שׂבע את הרעב, מפחדים אתם מפנינו, ועל כן משתמטים ומתחמקים ומשקרים במצח־נחושה.

או – היהודים הסיתו אותם, או – שאין הם רוצים בפולין, אלא רוצים שישובו לכאן המוֹסקאלים.

גם כשדברים אחדים בפיהם נטושות המריבות:

– רק דברים אלה בפיך, ואילו מחשבותיך אחרות. בכוונת מכוון אתה אומר כך, ולאחר מכן תנהג אחרת.

מתי להנהיג את כל התמורות הללו, אף הוא סלע המחלוקת. אלה אומרים, שאם לעשות מעשה, ייעשה מיד, ואלה אומרים – שאין להיחפז וראוי לשנות הכל קמעה־קמעה.

– ניתֵן חלקה לאלה שאין להם קרקע כלל. לא ניטול את כל הכסף, אלא מקצתו, נחלק אותו ונראה מה יהיה להלן.

אחרים אומרים:

– לא, ליטול הכל מיד.

אשר ליום־העבודה בן שמונה השעות, הרי הכל רוצים לעבוד פחות, אך לא להשׂתכר פחות.

– כלום זה הדין, שיעבוד האחד ביום ובלילה, ואילו עמיתו לא יעשה דבר? יש אנשים שאינם מוצאים אחיזה, ואין להם עבודה כלל, ואילו אחרים עושים מלאכה של שניים, ואין שעתם פנויה לקרוא ספר, או לשוחח עם הילדים, או להתפלל או לישון כל צורכם. הרי הם חיים כסוסים, כבהמה. עבוד פחות, אל תבזבז את בריאותך, ואז יעלה גם מחיר עבודתך.

ואלה אומרים לעומתם:

– למי הזכות לאסור עלי לעשות כרצוני? האם בעבודה של שמונה שעות נספיק לעשות את כל הנדרש? אם נקצר את שעות העבודה, יאמירו המחירים ונרד מנכסינו כליל. ומנין לנו כי הפועל יקרא ספרים, ולא יעדיף לשתות ווֹדקה ולשחק בקלפים?

הנה כי כן אין הבריות יכולים לבוא לכלל הסכמה, ואין איש יודע מה יהיה להלן. אולי ישלימו ביניהם, ואולי ישובו להתכתש.

אמת נכון הדבר, כי קשה למצוא תחבולה, שמכוחה ייטב חלקם של כל הבריות בעולם, ולא יהיו רעבים, קופאים וחולים, וצדק ישׂרור בעולם, ולכל אדם יינתן כל מחסורו.

התכנסו עתה אגשים בפאריס. מאמריקה באו, מאנגליה, מאיטליה, מכל הארצות, בני כל העמים – והתחילו מתייעצים כיצד להתקין סדרי עולם. זו עתה ההתייעצות הנכבדה ביותר. הכל סקרנים לדעת, האם גם שם יתחילו לריב, או שישרור שם סדר.

ההתחלה היתה יפה מאוד. ברכו איש את רעהו לשלום, התרחצו והחליפו בגדיהם, שכן מארצות רחוקות באו, ואחר כך סעדו ארוחת־צהריים יחדיו, ואחר כך ביקשו לסייר בפאריס, לפי שיפה העיר. כולם מדברים צרפתית. אפשר שלא ימהרו לפתוח בהתייעצויות, ימתינו לבואם של הכל, כדי שלא יגיד מישהו לאחר מכן, כי שוב לא היה צדק, שכן נעדר פלוני.

מס’ 6, 15 במארס 1920:

על הדרורים

כשיורד השלג ומכסה עין כל, רע מאוד לדרורים. אולי מצוי מזון מתחת לשלג, אך היכן אפשר לחפור, ואיך להגיע? ואין לו, לדרור, לחפירה אלא – מקורו בלבד. על כן התחלתי לפזר להם גריסים מבעד לחלון, אלא שלא נוח היה לי. פניתי אפוא אל שימק, והוא הדביק לוחית אל אדן החלון, ועכשיו אני מפזר על גבי הלוחית. בקיץ היו החלונות פתוחים, והדרורים נכנסו לחדר וישבו על העציץ. ישבתי בלי נוע, על כן לא פחדו. ופעם אחת כשנכנסתי במפתיע, לא הצליח הדרורון למצוא את החלון מרוב פחד, ונחבל קשה. לאחר המקרה הזה הקשתי תמיד על הדלת לפני כניסתי לחדר.

עתה ביקשתי מהזגג לחתוך פתח בשמשת החלון החיצוני, כדי שיוכלו הדרורים לאכול בין החלון החיצוני לבין הפנימי, וייחם להם יותר. ודאי יהיה טוב.

כי יש עיר אחת ובה היונים כל כך מבוּיתות, שאינן מפחדות כלל. אם יבוא אפילו נוכרי לגמרי, אפילו מארץ אחרת, אין היונים מפחדות מפניו ואוכלות מכף ידו ולא בורחות כלל. אנשים מכל העולם באים אל העיר הזאת ומתפלאים. ואם יש עיר כזאת באיטליה, אפשר לעשות שיהיו בווארשה דרורים. אולם מה נעשה שלא יטרפו אותם החתולים? שכן אמרו לי הילדים, כי ראו חתול אוכל דרור. אפילו חשבתי לחדול לפזר את הגריסים, כי הדרורים חדלים לפחד, אינם נזהרים והחתולים אוכלים אותם. כנראה אין הדרורים חכמים כל צורכם לדעת הכל.

וכן מצטער אני על שהם מתכתשים כל כך. לא הכל מתכתשים, אבל רבים. השקטים יותר מעדיפים לא לאכול, מפני שאינם אוהבים להתכתש. יושבים הם על אדן החלון ומחכים עד שילכו להם הללו. דרור אחד שמן כבר אני מכיר: הוא מגרש את הכל. אפילו הגריסים מרובים על הלוחית, הריהו מעדיף לא לאכול ובלבד לגרש את השאר. לפעמים הם מתעופפים ומתכתשים באוויר. כל אחד משתדל להמריא גבוה מחברו, ודאי כדי לנקר בראשו מלמעלה. פעמים רבות ראיתי קרב תרנגולים, ופעם ראיתי קרב בין תרנגול לבין תרנגול־הודו. נורא התכתשו השניים. התרנגול שתת כולו דם, ואפילו היה מתהפך. אלא שמיד הסתתר מתחת לשיח, ואילו התרנגול־הודו לא הצליח להגיע למחבוא, כי גדול הוא. על כן נח התרנגול מעט ושוב יצא והתכתש. לבסוף ניצח, כי התרנגול־הודו נאלץ ללכת למדשאה אחרת. קרב הדרורים אינו נורא כל־כך: מעולם לא ראיתי דם, ואפילו לא ראיתי אותם תולשים זה נוצותיו של זה. אמנם, אשתקד היה בא אלי דרור אחד שזנבו נוטה הצדה. על פי הזנב הייתי מכירו. חרד היה מאוד, וייתכן כי באחת הקטטות שברו את זנבו. דרורים רבים חסרים נוצות בזנבם. הדבר ניכר היטב, כי ברצותם להפחיד דרור אחר, הם מפשׂקים את הזנב. רציתי לגמול אותם מהקטטות, ותמיד רקעתי ברגלי או מחאתי כף, כדי שיפסיקו. אלא שלא ירדו לסוף דעתי, ועל כן הנחתי להם. יש גם דרורים אמיצים, שאינם מכים, אבל אינם מפחדים. כשאני מקיש בכיסא, הכל בורחים, ואילו הוא עומד, מותח את צווארו, מסתכל לכל העברים ומתחיל לאכול בשלווה.

מילאתי כבר שתי מחברות בסיפורים על הדרורים שלי.

מס’ 8, 9. 1 במאי 1920:

האחד במאי

שונים הם החגים. לפי שאחרים חגיהם של הקאתולים, אחרים חגיהם של היהודים, אחרים חגיהם של המוסלמים, ואחרים חגיהם של הקרויים פראבוסלאביים, צריך היה להמציא משהו, כדי שכל הבריות בעולם כולו יבחרו ביום אחד ויגידו: “יהי יום זה חגם של כל האנשים העובדים; ינוחו להם, יצאו לטייל בעיר או מחוץ־לעיר; ישירו להם ויתבדרו”. צריך לבחור ביום שיהיה בו חם ויהיה עליז. ואז בחרו הפועלים ביום האחד במאי.

גם באחד במאי יכול לרדת גשם, יכול להיות קר, ואז לא יצליח הטיול: אולם מה אפשר לעשות? תמיד חם יותר במאי, כי בא האביב ואפשר לצאת החוצה בלי מעיל. גם נעים יותר להסתכל בעצים, כי בחורף לא היו להם עלים, ועתה ירוקים הם. נמנו הפועלים וגמרו לחוג את האחד במאי. אולם תמיד נמצא מישהו האומר: “ואני איני רוצה, ולא טוב הדבר בעיני”. אם לא – לאו. מי שאינו רוצה, אין לבקשו. אנשי העבודה הם הרוב בכל מקום, ואם רצונם בכך, הריהם חוגגים את האחד במאי. כל השנה עבדו, ובאביב יכולים הם להתבדר יום אחד.

לא הכל מתבדרים בלבד. מהם שהולכים לאסיפות, לעצרות, ומדברים על המעשים שיש לעשותם כדי שישתפרו חיי האנשים, כדי שלא יחלו, כדי שלא ירעבו, כדי שיקראו ספרים יפים. היודע לדבר דברים מעניינים עולה על בימה קטנה, כדי שיראוהו הכל, ומדבר. אחר כך מדברים אחרים, והזמן חולף. אחר כך הם יוצאים לרחוב, נושאים דגלים ושרים. הפועלים בחרו בדגל אדום, כי “דם פועלים עליו”, והדם אדום. אמרו הפועלים: “רוצים אנו בדגל, כמו בצבא”. כי הפועלים – גם הם חיִל, אלא שאינם הורגים איש, כי אם בונים מכונות שונות, בונים בתים, עושים מכוניות, עושים מטוסים, עושים בד וארג, תופרים בגדים ונעליים. כאשר פועל־סנדלר נועץ מרצע בבשרו, שותת דם. כאשר נפצע פועל־נגר, ניגר דם. לפעמים, כשנופל פחח מעל הגג, או כשהמכונה קוטעת יד לפועל בבית־החרושת, ניגר הדם האדום. ובימים שהיו, כשמרדו ההמונים, ירו החיילים בפועלים, וגם אז ניגר הדם. על כן בחרו הפועלים בדגל האדום, והם שרים שהוא אדום כדם.

הם שרים גם, כי הסדר הישן מתמוטט. לא טוב הוא הסדר הישן. כי הבריות רבים ומתכתשים בלי הרף, וכמעט כל איש משקר, מרמה, ואין איש רוצה לחיות ביושר אם אינו מפחד.

אין זו גבורה רבה לציית ולא לרמות כשהדבר אסור ומישהו שומר עליך. הסדר החדש, שעליו שרים באחד במאי – כוונתו שידע כל אדם מה עליו לעשות ומה לא יעשה, ושישמור כל אדם על עצמו. הסדר החדש צריך להיות כזה, שבו יעבוד כל אדם קצת, ושלא יהיו עצלנים ואוכלי־חינם.

הסדר החדש – כוונתו שבתי־הספר יהיו מעניינים, וכל הרוצה ללמוד, ילך לבית־הספר.

הסדר החדש – כוונתו שלא יכה החזק את החלש, ולא יקח ממנו את רכושו.

הסדר החדש – כוונתו שלא ילעג החכם לצעיר ממנו, שאינו מיטיב להבין, לא יכנה אותו בשמות־גנאי ולא ירמה אותו.

הסדר החדש – כוונתו שלא יציקו הילדים לילדות, ושלא יבכו הילדות.

הסדר החדש – כוונתו שיהיה נקי ועליז בכל מקום.

עד כה ועד כה האחד עובד, ואילו השני אינו עושה דבר ומפריע לזולתו. פעמים הרבה האיש שאינו עושה דבר הוא בעל נכסים מרובים וחייו עליזים יותר מחיי האיש העובד. ורע הדבר, כי סדר ישן זה אי־סדר הוא. שכן יקרה גם, כי האיש רוצה לעבוד ואינו יכול למצוא עבודה. כי אומרים לו: “זקן אתה מדי, חלש מדי, חולה אתה”. אי־צדק הוא. האם הזקן והחולה צריכים למות ברעב! מה אשמתם? או שמישהו אינו יודע דבר.

– מדוע אינך יודע?

– כי לא לימדו אותי.

– מדוע לא לימדו אותך?

– כי לא היו לי הורים.

או:

– כי הורי היו עניים.

ובכן, אם אדם עני, עליו להתענות כל ימי חייו?

ובכן, הפועלים שרים באחד במאי על הסדר החדש. אחר כך כל אחד מהם הולך הביתה או להתארח. והם משוחחים להם על עניינים שונים. ושמחים הם שבילו בנעימים את יום חגם של הפועלים.

ושמחים הם על שיהיה לילדיהם טוב יותר. כי גם לילדים לא טוב עתה. כי עדיין הם קטנים וחלשים, וכשנפגשים עם אדם רע, אין בכוחם להתגונן. אולי גם הילדים יבחרו להם יום חג, כדי שיחוגו יחד ילדי העולם כולו, כל הילדים – אפילו ילדי הסינים והכושים. ויבואו ילדים שחורים וצהובים לאירופה, ויחד עם הילדים הלבנים יערכו הפגנה וישירו. ואחר כך ישובו לאסיה ולאפריקה.

מס’ 1, 2. ינואר 1923:

לוּאי פּאסטר

באחת העיירות הללו שבצרפת חי לו בעל־מלאכה עני. לפני ימים רבים היה הדבר. גר לו, עבד וזה הכל. אלא שעצוב היה לו לבדו, ולכן נשא לאשה את בת הגנן, ושניהם גרו יחדיו. אחר כך נולד להם ילד, אלא שמת. מאוד הצטערו השניים.

אבל לאחר מכן נולדו להם עוד ארבעה ילדים: שלוש ילדות וילד, הילד נולד ביום החמישי, בשעה שתיים בלילה, ב־27 בדצמבר 1822 (לפני מאה שנה היה הדבר). כשהלכו ההורים להתקין לילד תעודת לידה, לא ידע איש על כך ואיש לא התעניין לדעת. נכתב בה, כי שם האב ז’אן ז’וֹזף, וכי נולד לו בן ושמו יהיה לוּאי. העדים חתמו, וסוף פסוק. מי יבלבל את ראשו לחשוב על ילד, היודע רק לינוק מהשד ולצרוח.

אולם ההורים שמחו כי לואי כבר גדֵל. וגדל וגדל. כבר אביו מספר לו על שירותו בצבא נפוליאון, והנער מקשיב. מאוד אהב לצייר. האב הביאו לבית־הספר, ובערב היה בודק אם הכין הילד יפה את השיעורים, אלא שבקרבת מקום זרם נהר, ולואי העדיף לדוג דגים בחברת הנערים או לצייר. אולם היה מתכעס נורא כשהשמידו הילדים קנים של ציפורים. בבית־הספר היה לואי שקט, אבל הרבה לשאול שאלות שונות, והמורה כעס עליו לעתים קרובות על שהוא רוצה לדעת הרבה. לא עלה על דעתו של המורה, כי לואי אוהב לדעת הכל בדיוק, והוא מתענה אם לא הבין דבר כלשהו. לואי מצייר ומצייר, והשכנים אומרים כי בוודאי יהיה צייר, ומייעצים להוסיף ללמדו. יסע לו אל הכרך הגדול, אל הבירה, אל פאריס עצמה. שכן כאשר גדל לואי, נתעצם חשקו לקרוא בספרים.

האב חשש לשלוח לכרך את בנו יחידו, אך מכיון שהשכן שלח את בנו, הסכים סוף־סוף אף הוא לכך. דווקא יום מסוער היה היום ההוא. גשם ירד ושלג, והלא נסעו בכרכרה, כי רכבת עוד לא היתה. הנסיון לא עלה יפה. לואי התגעגע, רצה לחזור. צעיר מדי היה, ואביו לקח אותו הביתה. שוב לואי מצייר, והכל אומרים שיהיה צייר. אלא שלא כן עתיד היה להיות.

הלך לואי ללמוד בבית־ספר תיכון. שם לימד מורה צעיר מאוד, שראה כי הבחור אוהב לעבוד, אך אינו יודע במה להתחיל. פעם אחת כתב לואי במכתבו:

“כשאדם שולח ידו פעם אחת במדע, כבר לא יוכל לחיות בלעדיו”.

אלא שלא כל המקצועות מצאו חן בעיניו במידה שווה. כשסיים את בית־הספר היו לו ציונים גבוהים במדעי הטבע, אבל בהיסטוריה ובגיאוגראפיה – מספיק בלבד.

כאשר מלאו ללואי פאסטר שמונה־עשרה שנים נעשה בעצמו מורה. התלמידים אהבו אותו מאוד. הוא לא רק לימד את הצעירים, אלא המשיך בקריאת ספרים שונים, ובמכתביו כתב תמיד על הספרים שנראו לו ביותר. בעיקר שמח שיש לו חדרון משלו, ואין איש מפריע לו.

אולם בספרים כתובים דברים רבים שקשה להבינם. פּאסטר רצה לקרוא בספרים הקשים ביותר, וביקש להבין את הכל. שוב נסע לפאריס. כל־כך עני היה, עד שבמשך כל החורף הסיק רק פעמיים את תנורו.

עתה היה שוקד על הלמידה ועל העבודה. כל חייו למד ועבד. וכיום נעשה כה מפורסם, כפי שלא נתפרסם עוד שום מלך, ושום מצביא בעולם כולו.

יש בפאריס רחוב פּאסטר, בית־חולים פּאסטר, כולו זכוכית וברזל, יש מכון פּאסטר, שבו מותר לעבוד רק למלומדים גדולים. וכל הצרפתים אוהבים אותו, אף על פי שאיננו עוד בחיים. גם רחוב אחד בווארשה כינינו עכשיו על שם פּאסטר. ואין בעולם ספר מלומד על הרפואה, שלא נכתב בו כי פאסטר אדם גדול היה ומלומד. עתה כבר כל העולם יודע, כי היה זה מאורע חשוב מאוד מאוד, כאשר נולד בשנת 1822 בעיירה קטנה נער קטון זה.

*    🔗

אולם מה עשה לואי פּאסטר, שהכל כה משבחים אותו? פּאסטר לימד את כל העולם עניין חשוב אחד, ועתה כל אחד יודע כי אמנם כן הדבר, ולכן נדמה לו שהכל פשוט וקל. אולם פּאסטר היה הראשון, ואיש לא רצה להאמין לו. הכל לעגו לו ורבו ביניהם. והלא נורא לא נעים לאדם, כשהוא אומר אמת ואילו הם לא מאמינים, ועוד עושים אותו לצחוק.

פּאסטר אמר הראשון שיש מין תולעים זערערות כאלו, שאפילו אי־אפשר לראות אותן, ובגלל התולעים הללו יש לנו כל מיני מוגלות ומחלות. על כן חשוב שיהיו ידינו נקיות, וחשוב לשתות מים שהורתחו, ולפתוח את החלונות כדי שיבוא אוויר צח ואפשר יהיה לחיות חיים ארוכים ולא לחלות. אך הרופאים לעגו לו, אמרו שהוא יהיר ורוצה ללמד את חבריו, אף־על־פי שבעצמו אינו מבין. הם הדביקו לו את הכינוי “מבשל בירה”. פּאסטר לא היה דוקטור אלא חוקר־טבע מלומד, ואת הבאקטריות הללו ראה לראשונה במקום שעשו שם יין. להכעיס נתנו לו כינוי כזה.

כל אדם אחר היה נעלב ואומר: “לא רוצים להאמין, לא צריך”. אבל פּאסטר לא נעלב, כי צר היה לו על האנשים המתים בגלל באקטריות, ויש יתומים כה רבים. אבל בעיקר הצטער על שאין איש מוכן לעזור לו, ואף נראה לו שעדיין לא הכל מתרחש כפי שנדמה לו.

כי אפשר להיות נקי ובכל זאת יש מורסות עם מוגלה, ולא כל המחלות באות רק מהבאקטריות הללו, שהן כאילו תולעים זערערות.

ומאז כבר עובדים מאה אלף מלומדים ודוקטורים שונים ומגלים מפעם לפעם דבר חדש, ונוכחים לדעת כי אמת הדבר. אך הוא היה אז לבדו והיה הראשון, ועל כן לא ידע להסביר את הכל.

הרבה הרבה סבל פּאסטר עד שהודו לבסוף אחדים, כי יש קצת צדק בדבריו. ואיך יכלו להגיד שהוא שוטה לאחר שראו כי הוא עוזר באמת? בימים ההם היה מת כל אדם שנשך אותו כלב שוטה. והנה פּאסטר המציא תחבולה לרפא את הנשוכים. בימים ההם היו אנשים מתים כמעט לאחר כל ניתוח, או שהיו חולים זמן רב, אך מאז חלו פחות ופחות, כי הרופאים התחילו ליטול ידיים יפה־יפה והרתיחו במים את הסכינים והתחבושות. ואף על פי שכבר היו אנשים שהאמינו לו, היו גם אחרים שהציקו לו אף יותר, מתוך קנאה או סתם כך.

– אם אתה חכם כל כך, אמור נא מדוע זה ומדוע כך?

– עדיין איני יודע, – השיב פּאסטר.

כאילו אפשר בכלל שידע אדם אחד את הכל. פאסטר היה מלומד גדול, אך לא היה מהקדושים בעלי־הנסים.

ואפילו לאחר מכן, כאשר הכל כבר ידעו שיש באקטריות זערערות, אשר מהן באות המחלות המידבקות, התעקש רופא אחד ואמר:

– יפה: אוכל הרבה תולעים כאלה, אלו הבאקטריות שלכם, ותראו שאהיה בריא.

– אל תעשה זאת, כי תחלה בחולירע.

אבל הוא היה עקשן ושתה מים עם באקטריות של חולירע – ודבר לא קרה.

– ומי צדק? – לעג הרופא.

אבל הכל כבר ידעו את האמת, כי פאסטר לימד אותם, על כן אמרו:

– לא חלית, כי יש לך קיבה בריאה, חזקה.

– טוב, אז אקלקל לי את הקיבה, אוכל נקניק לא טרי, וכשתכאב לי הבטן, אשתה מי חולירע.

וכן עשה, וחלה בחולירע ומת.

עתה כבר הכל יודעים שיש באקטריות, עתה כבר הכל יודעים מה צריך לעשות כדי להתגונן מפני מחלות מידבקות שונות. היום כל רופא וכל חולה יודעים איזו תועלת מרובה הביא לבריות המלומד הגדול והנודע לואי פּאסטר.

* * *

ת:"

פּאסטר אהב מאוד את הילדים. וכך אמר פעם אחת:

“כשאני ניגש אל ילד, שני רגשות בלבי: רגש חיבה עמוקה למצוי בו כיום, ורגש כבוד למה שהוא עשוי להיות”.

כשאמר את הדברים האלה נזכר בוודאי פּאסטר, כי היה ילד קטן, שהעדיף לדוג דגים על הלמידה, שצייר ולא ידע מה רצונו להיות כשיגדל, ששאל שאלות רבות מפני שרצה להבין יפה, ואשר לאחר מכן דבק במדע, וכבר נבצר ממנו לחיות בלעדיו.

מס’ 9, 10. יוני 1926:

הצלקת

שום ילד לא הסכים לשבת עמו על ספסל אחד. ומכיון שלא רצו, לא ישבו וסוף פסוק.

אולם יאסיאֶק חרישי היה, יאסיאֶק – אם מישהו מצווה, גם כשאינו רוצה – יציית. אלא שעתה רב צערו.

כשלישי לא ירשו לו לשבת, וגם אסור, לוּ אפילו הרשו. ומקום אחר כבר לא היה. מה היה עליו לעשות? התיישב.

אין הוא בוכה, לפי שיודע כי ילעגו לו. גם בחצר אין רחמים כאשר מישהו בוכה. “בכיין” – יגידו.

פעמים הרבה צוחקים המבוגרים לדמעותיו של הילד, ובוודאי מהם ראו הילדים ולמדו. כל מי שיכול מתאפק, כדי שלא יראו.

היום הראשון בבית־הספר.

יושב לו יאסיאָק, זז אל קצה־קצהו של הספסל, אך משיעיף מבט, ייזכר בכל. עליו לעמוד על המשמר. להחזיק מעמד רק היום. שכן בבואו הביתה, יגיד לאמא: מה לעשות, כדי לא לשבת ליד ההוא?

הנה יאסיאֶק שומע, כי התלמידים צריכים ללמוד בשקידה, לא לקמט את המחברות, לשפשף את השיניים במברשת ולא להפריע בשיעורים.

הוא שומע כביכול, אך מושך את הליחה באפו.

המורה עדיין אינה מכירה את הילדים, על כן היא אומרת:

– בוא־נא הנה, אתה מהספסל האחרון. מה שמך? מדוע אתה בוכה?

הכל פנו אליו ומסתכלים. אמרו:

– כי הוא, המורה, לא רוצה לשבת ליד היהודי.

– כי למה בא לכאן היהודי?

יצאו אפילו מתוך ספסליהם, כדי להיטיב לראות, והוסיפו:

– יהודון, רב, מושקה!

קמה המורה. שקטו מעט, כי לא ידעו האם מותר. ושוב:

– בצל מסריח ממנו. לבית־הכנסת, לחדר, שיעשה שאבֶּס! לך אל המושקים שלך! לא רוצים!

המורה עומדת ומחכה, והילדים סקרנים לדעת מה תאמר. אך המורה אינה אומרת דבר, אלא שולפת את הסיכה משערותיה ומפזרת אותן. יפה שערה של המורה – ארוך, בהיר, מסורק בקפידה.

מה יהיה כאן?

דממה.

– ובכן – שואלת המורה – סיימתם?

– מה היינו צריכים לסיים! – אומר הילד שיידה אבנים בחצר. – נעשה ליהודי חימום כזה, אז הוא יסתלק לו.

– לא יסתלק – אמרה המורה. – אפילו תכו אותו כל יום, הוא חייב להישאר כאן, כי כך מצווה החוק. ועכשיו תירגעו: אספר לכם סיפור על צלקת זו. היודעים אתם מהי צלקת?

הרכינה המורה ראשה והראתה בתוך שערה מקום ריק – שריטה. קודם לא נראתה הצלקת כלל.

– הרואים אתם?

– זה מאבן.

– או שסוס בעט בך.

– לא סוס, אלא אנשים. אנשים קטנים, לא נבונים, מרושעים.

עשתה המורה את שערה כפי שהיה קודם לכן, ומביטה לא על הכיתה, אלא גבוה יותר, כאילו הסתכלה באיקונין.

– ילדה הייתי אז, כמוכם עתה. אמי גרה בעיירה קטנה. הפולנים היו מעטים בעיירה, וכולם גרמנים. אבי מת. היינו שתיים בלבד: אמא ואני. חלק זה של פולין היה שייך לגרמניה. גם אצל הגרמנים היה אז חוק כזה, כי כל הילדים חייבים ללכת לבית־הספר. על כן רשמה אותי אמא – לולא רשמה, היתה משלמת קנס או נלקחת לבית־הסוהר. מעט מאוד הבינותי בימים ההם. כשעמדתי ללכת לבית־הספר הזה בפעם הראשונה, נשקה לי אמא והתחילה לבכות. אמרה: “פעוטתי המסכנה”. ואני התפלאתי, כי מאוד שמחתי שאהיה תלמידה. ממה אמא מפחדת ועל מה היא מצטערת?

ומה קרה? חדלתי להתפלא. בוודאי אתם מנחשים?…

כאשר צעקתם עכשיו על הילד מפני שהוא יהודי, נזכרתי ביום הראשון העצוב שלי בבית־הספר. ונזכרתי, כי כאשר ראתה אמי מה שקרה, אמרה: “אלוהים יעניש אותם על כך”. אותם – את הגרמנים.

– ודאי, ילדים. זה היה לפני ימים רבים. וכבר חלף. לא נעים להיזכר.

המורה לא רצתה להמשיך בסיפור, אבל הילדים התחילו לבקש:

– ספרי, המורה, איך זה היה.

– איך היה? שום ילד לא רצה לשבת עמי על ספסל אחד. הם אמרו: “חזירה פולנית. פולניה ארורה. אבא שלך שיכור”. ואבי לא שתה מימיו וודקה. ואפילו בירה לא שתה. הבינותי אז מעט מאוד גרמנית. על כן איני יודעת מה אמרו. אבל היה בהם כעס כזה, שנאה כזאת. רק ארבעה לא הציקו לי: שלושה ילדים וילדה אחת. שמה היה אֶרנה. אחר כך ביקשתי ממנה שלא תגן עלי, שתעמיד פנים כי גם היא אינה אוהבת אותי. כן, גם אותה התחילו לרדוף. שאלו אותה, כמה שילמתי לה בעד ההגנה שלה. רע, רע מאוד היה לי בבית־ספר גרמני זה.

הפעמון קטע את הסיפור.

חבל.

גם עתה, לאחר שצילצל הפעמון, ופעמים רבות אחר כך ביקשו מהמורה שתספר מי יידה את האבן ואיך. אבל המורה התעקשה ואינה רוצה.

– זה היה לפני ימים רבים. לא נעים להיזכר. ומה: האבן, כידוע, קשה, כָּאב, הגליד. בין כה וכה לא תבינו, ילדים: הצלקת בראש אינה כואבת, אבל גם בנשמה נשארה צלקת מאבן זו. וצלקת זו כואבת לנשמה. אל תציקו, ילדים, לא לילד הזה ולא לאחר. הגנו על כבודו של בית־הספר הפולני. כדי ששום איש לא יוציא מתוך בית־הספר הפולני אל העולם, אל החיים, צלקות הדומות לשלי: בראש ובנשמה.

#

נספח: מתוך עיתונות הילדים    🔗

היה לי חבר (פרחח מפורחח) גמר בנפשו לכתוב עבודה בכותרת “הרטיבות בשירה הפולנית”. – לקט דמעות-שליש מכל המשוררים.

הייתי אז צעיר מאוד, הייתי בוכה פעמיים בשבוע במש שנת-לימודים עגולה. ניתן לי ציוּן רע – מיד נובילה קטנה או שיר, רטוב ונפוח מרוב דמע.

–לא היו דמי הרשמה – כבר שלושה דפים גדושים (בספר הזכרונות), שהחיים אכזריים, ולב האדם כביצה שלוקה. בלכתי לקובת-הלימודים לא פגשתיה (כי אולי חולה) – שני דפי-צער בלא פסיקים.

נו, ולמות ויחדל סבל. אולי לעשות מה (בבת אחת ), שהאנושות תפער בתמהון את פיה.

הנה חיה לה האנושות את חייה – חיה, חיה – לא ידעה ולא עלה על לבה ולא ניחשה. ופה פתאום – איזה סרח-אשכולות עלוב סוף סוף הראה, מה וכיצד. – עתה היא כבר יודעת, אחת ולעולמים. האנושות.

הית נמוכה כלפי הקרקע, ופתאום כנפיים (של נשר).

היתה קרה, ואני לה את השמש אל מתחת לחוטם.

פעם אחת השתערתי דוהר-דולק, עד כי בלא מאמצים ובבת אחת אפילו אלף שמשות.

החיים אפורים ואני שפוֹך! צבעים, גוונים, סיד לבן – מלמעלה על הפרצופת!

טינה היתה בלבי לחבר, שהלעיג על דמעות. – ואתם, פייטנים חביבים תהיה בלבבכם טינה אלי. קשה: ודאי תבינו כי כוונתי לטובה. כי בדיוק כך טיפה לטיפה.

המחשבה מכוּנפת תמיד מעוֹפפת,

בּקיץ לחוֹרף, בּחוֹרף לקיץ

אין בה כל דבר המדריך את המנוחה. שהרי על כן בני-אדם שותים מי-סודה קרים בקיץ ותה חם בחורף.

אתם רוצים לסבול?

מסכים. אך צריך שתלמדו לעשות זאת ביבושת, ובייחוד בעליזוּת. להאריך לשון ולהלעיג על לבכם “המתבוסס בדם”.

כי מה?

כי, בבקשה מכם, הכרנו במקצת זה את זה. אתם חביבים, אלא קשה לבוא עמכם לכלל-בירור.

כותב מכתב יפה ואוסר לפרסמו: מתיירא, שמא יכיר מי.

אל תתייראו לכם: לשם מחיקת העקבות די להשמיט פסוקים אחדים. – שירים כבר ישנם: הרבה – תלי תלים – אין שיעור – וטובים יותר ושונים ומשונים ובכל האופנים. באמת קשה.

ואולי נעשה חוזה – מכתב ארוך ושיר בן ארבעה בתים כסיום. הלב ארבעה תאים בו: תא – בית שיר, – תא – בית שיר.

מן הראוי להקביל את המאמר הזה, המכוון לנוער, והמאמר הקודם, מלפני ארבעה חודשים וחצי – הוא המאמר שנתפרסם פה: “פרוספקט הנוער”.

1 ביולי 1927, שנה ב‘, גל’ ל"ט:

פרידה

קוראים וקוראות אהובים!

אני יוצא לימות החמה. למרחק קרוב ביותר: הנסיעה היא תחילה בחשמלית, ואחר כך 20 דקות ברגל – ודי.

מעבר אחד אולם-קריאה – ומשני עברים חול – נו ויער. היער יפה. ואל הנהר צריך לנסוע 50 דקה ברכבת קטנה. נעים יותר בקיץ, אם הנהר קרוב. אולם קשה: אין.

אני נוסע למושבת-קיץ: 100 נערים, שכבר הולכים לבית-הספר ו-50 קטנים. נגור יחדיו.

קודם הנסיעה אני חייב להודותכם על המכתבים למאלי פּשגלונד. ובכן, קודם-כל אני מודה לצעירי הצעירים, שהכתיבה היא עבודה קשה להם. בחורף היה להם יותר זמן, כתבו מכתבים ארוכים, אחרי כן באביב היו נחפזים והמכתבים היו קצרים, אולם שלחו ידיעות, אם אירע משהו מעניין, אם היה להם איזה עניין חשוב או המצאה מועילה. אחר כך אני מודה לגדולים יותר, שלא התייהרו וכתבו למאלי פשגלונד. ובאחרונה אני מודה לגדולים ביותר, שסייעו בעבודה אף כי הם כבר קוראים את ה“פּשגלוֹנד” הגדול וספרים עבים, ובכן הם אפילו אומרים, כי העיתון אינו מעניין מאוד.

כשאמרתי תודה לכל, אני חייב גם לבקש סליחה. כי הרבה קוראים וקוראות נגרם להם צער בשל מאלי פשגלונד, והרי לא רציתי להסב להם מורת-רוח. כל אחד ואחד אפשר שייכשל, ואפילו ישתדל ביותר. מצפוני טהור, כי לא חיסרתי אפילו גליון אחד, לא איחרתי אפילו פעם אחת, אך שגיתי שגיאות שונות או שכחתי, בשעה שהייתי חש בראשי או חפצתי לישון. שפעמים לא היה בי שום חשק לכתוב, אך אמרתי: “קשה – הקוראים מחכים, איני יכול לסבול על לא עוול בכפי”. ויצא לאור גליון לא כל כך מעניין, מנוזל או מנומנם. ובכן אני חוזר ומבקש, שלא תכעסו עלי.

משהודיתי לכל וביקשתי סליחתם, אומר עתה, מה אעשה בימי החופשה: אהרהר מה תיקונים ראוי לתקן. במשך השנה למדתי הרבה, כי כל אחד כתב, מה נראה לו, מה צריך לשנות. ניסיתי נסיונות שונים, אך צריך היה להזדרז, ובכן לא הכל הצליח. ודרכו של עולם הוא, כי מה שלא הצליח בידך מתחילה, אתה מתקשה לתקנו אחר כך. מאמר הבריות הוא: “עתה אני כבר יודע, כבר אדע, עתה כבר ישתנה”. ובכן כמותכם כמותי.

לסיום מכתב-פרידה זה אבקש מאוד, כי הקוראים לא ישכחו בימי החופשה את “מאַלי פּשגלוֹנד”: ירשמו מאורעות מעניינים, יכתבו ספרי זכרונות, יציינו שמות ספרים יפים שקראו.

ועתה אני מברך את הכל בימי חופש עליזים, בטיולים ומרחצאות עליזים, – שישתעשעו יפה יפה ושהקיץ יהיה טוב. – וגם את עצמי אני מברך כך.

י. קורצ’ק

1 בינואר 1937 אחרי עשר שנים

1926 – גליון יובל – 1936

אֶזכרה…

כתיבת זכרונות אפשר ותהא קשה ביותר, אם אתה מבקש לבחור מה שהוא ישוב ביותר; ואפשר ותהא קשה ביותר, אם אתה מבקש לבחור מה שהוא חשוב ביותר; ואפשר ותהא קלה ביותר, אם תכתוב בחופזה רק מה שזכור לך.

זכורני, כי בכתבי את הפרוספקט, רציתי לפתוח בעליזות. לא עלה בידי. הילדים ידעו לכתוב או שיעורי בית-הספר, או מכתבים לדודים ולדודות. ירדו כמבול מכתבי מבוגרים, טורדנים וצווחנים. מכתביהם האמיתיים של הילדים או שהיו עצובים או שהיו רציניים ביותר. אלו היו או תלונות או הזיות. תלונות על בית-הספר והבית. לא ידעתי מה אעשה, ניסיתי נסיונות שונים. וכן חלפה שנה.

שנה ראשונה זו לימדתני, כי אחרים עצבונותיהם של ילדי כרכים, ואחרות דאגותיהם של ילדי העיירות הקטנות. פה מפחדים משריפות, מרעמים. על שום מה מרבים כל כך לכתוב על מחלות? – על שום מה יגיעוני מכתבים מרוּבים כל כך על מתים: אח קטן, סבתא, אחיות, אמא או אבא?

בהירי-מזג, אפילו עליזים היו המכתבים על ימי הולדת וחגים. התחילו להיגלות מכתבים על הזיות.

זכורני, איך סידרתי את הגליון לחג הראשון של אמא. זכורני המכתבים – היו למעלה ממאה – על לחישות בכיתה. חבל, שלא הדפסתי את כולם ולא בשלימות. על אותו המכתב האחד אפשר לכתוב ספר שלם. הלחישות והפתקים – זה הנושא החשוב ביותר. הכל אחוז וצמוד בו.

הילדים כותבים בקצרה, כי קשה להם, כי אין להם אורך-רוח. צריך ללמוד לקרוא את המכתבים הקצרים האלה, שפסוק אחד שבהם נכלל בו יותר מבגליון שלם של מבוגר.

הבנתי גם זאת, כי הילדים מתקשים להשיג 25 גרוש לבול-דואר. הקוראים מווארשה התחילו מבקרים במערכת. המקום היה צר. באים קטנים וגדולים יותר. אחדים מתעניינים בזה ואחרים מתעניינים בזה. התחילו לבוא כאלה, האוהבים אנדרלמוסיה. מה לעשות?

קשה היה, אך קמעה קמעה בא הכל על סידורו. גלויות-דואר ראשונות. לא בשביל אלה, שכתבו פעמים הרבה (גם בשבילם), אך לפעמים כתשובה למכתב כן. היו תלונות, על שום מה כך?

רציתי, שהילדים מן הערים הקטנות, שאין בהן לא ראינוע, לא תיאטרון, יקבלו למצער ספר או שחמט, כי שעשועיהם מעטים. – כתבו ילדים מחוצה לארץ, אפילו מאוסטרליה. איך לשלוח להם ספרים? הגיעה שנה שניה ושלישית. הילדים גדלים. הנוער כועס, שאין מכתביו נדפסים.

בתי-הספר אינם מרוצים. פלוני ואלמוני באו עליו צרות, משום שכתב למאלי פשגלונד. אפילו החברים מלגלגים: “הה, ליטראט, משורר!” לא הכל, אך בכל כיתה יש מאחדים מתקנאים ומרשיעים.

התחילו מדברים, שאני מחנך גרפומאנים. לא אמת! דווקא הבינו, כי הכתיבה אין כוחה לשנות הרבה לטובה ואינה נותנת כלום לכותב. רק לוקח ממנו ונותן לאחרים, כי נעים לקרוא, שהאחר מחשבותיו כמחשבותיך, הרגשותיו כהרגשותיך, שהאחרים גם הם מתעצבים, מאמינים, הוזים ושואפים.

נדרשו יותר זמן, יותר מקום ויותר כוחות. חשבתי:

– עייפתי. ינהג עתה במאלי פשגלונד צעיר, עליז, שזמנו פנוי יותר.

בקיץ פגשתי בארץ-ישראל את מאדז’יה, המזכירה הראשונה של "מאַלי פּשגלוֹנד. עובדת בבית-חרושת. גרה בחדר קטן כארגז. שולחן קטן, מיטה, כיסא, ארון קטן בקיר. שוחחנו, מה ואיך היה. עתה כבר עמה שני אחים – זה מקרוב נסע אֶדווין; ביקשתי שיקח בשביל הזקנה פטלים, כי אמרה, כי עודנה רוצה לפני פטירתה, לפחות פעם אחת, לאכול קצת פטלים.

פגשתי בארץ-ישראל את אחד הכתּבים הראשונים, את שמעון. הוא מכונאי. נשא אשה. סידר לעצמו חשמל, ראדיו; אשתו עליזה ונעימה.

שאלתי אותו ואת מאדז’יה:

– על שום מה אינכם כותבים?

שניהם ענו באותה שאלה עצמה:

– לשם מה?

יאנוש קורצ’אק

קול-קורא של הקרן הקיימת לישראל, תרפ"ה    🔗

אל האינטליגנציה היהודית, אנשי מקצועות החופשיים, בפולין.

חברים,

יום ל"ג-בעומר, ה-12 במאי ש. ז. הוכרז כיום האינטליגנציה היהודית העובדת בפולין למען הקרן הקיימת לישראל.

ביום זה חייבים אנו להפגין לפני העולם כולו ובראש וראשונה לפני עמנו אנו את [נכונותנו] למאמץ של העם היהודי לבנות מחדש את ארץ [ – – – – – ].

אנו פונים אליכם, חברים, בקריאה נלהבת:

יתרום נא כל אחד מכם הכנסת יום זה למען הקרן הקיימת לישראל, שמטרתה היא גאולת אדמת ארץ-ישראל לקנין עולם לעם היהודי.

תרומת השכר של יום-עבודה הפכה למסורת קיימת בארץ-ישראל.

החלוצים שלנו בארץ-ישראל, המקימים במאמץ רב של עבודה פיסית או רוחנית את הבנין היפה של מולדת לעם – נוהגים לתרום מספר פעמים בשנה את התמורה של יום עבודה למטרות חברתיות שונות. גובה התרומה אינו קובע כאן – כל עובד תורם את חלקו לקופה הכללית.

ערכי התרבות הנוצרים בארץ-ישראל – פרי העבודה החלוצית המוצאים את ביטויים במפעלים חדשים ושמשמעותם היא לא רק לאומית אלא גם כלל-אנושית – מקרינים מאורם מעבר לגבולות ארץ-ישראל, מעבר לימים והרים ומשפיעים על האינטליגנציה היהודית הפזורה ברחבי הגולה.

על האדמה הזאת, אדמת ארץ-ישראל, נולד מחדש הגאון היהודי; היהודי שבמשך מאות שנות-עבדוּת של גלות משפילה נוּשל מעבודה יוצרת – חוזר לעבודת-אדמה ושב להיות אדם מתמיד בעבודה פרודוקטיבית.

על כן מבקש החלק הטוב ביותר שבאינטליגנציה שלנו, שאין ביכולתו לשתף את עצמו ישירות בבנין ארץ-ישראל, להחיש את עזרתו למחנה החלוצי – חיל-העבודה של המעדר והמכוש המפרה את אדמת הארץ המובטחת.

הגם שקשה ומפרכת היא עבודת החלוצים, הרי בכל זאת מוצאים הם בה סיפוק מוסרי, שכן רואים הם במו עיניהם את ההתפתחות העצומה של מעשה היצירה היהודית.

בנין הישוב היהודי מתקדם הודות לפעולת הקרן הקיימת לישראל, המגשימה על ידי המעשה שלה את הצו העתיק של התורה: והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ…" אדמת ארץ-ישראל חייבת להיות קניינו של כל העם היהודי.

משוכנעים בצדקת הזכויות העתיקות שניתנו על ידי ההשגחה, נאבקים החלוצים שלנו במאמץ שבגבורה באדמה המסולעת ובביצות הקדחת, והופכים את השטחים שהוזנחו וחרבו במשך מאות בשנים לקרקע פוריה, שדות מניבים, כרמים וגנים פורחים.

אנו, האינטליגנציה היהודית בפולין, לא נוכל לעמוד מנגד למפעל הלאומי הגדול – בניית צורות חיים חדשות של חיים לאומיים יהודיים על אדמת האבות העתיקה והמתחדשת.

במסירת התמורה של יום-העבודה אחד למען הקרן הקיימת לישראל אנו מפגינים לעיני כל את הקשר שלנו לארץ Do Erec]].

ערכו של יום-העבודה הזה הוא לא רק חומרי; יש בו גם שגב מוסרי, שכן מבטא הוא את הסולידאריות שלנו עם אחינו הבונים בזיעת אפם ארץ יהודית.

יוסיף נא להם המעשה שלנו אומץ ויחזק את רוחם למאבק הקשה על מחר טוב יותר לעם.

ד"ר גרשון לוין יאנוש קורצ’אק

ד"ר ש' מינץ הנריק שטיפלמאן

מ"א הארטגלאס ליאון ברנסון

ש' זיידנמאן ש"י גולדפלאם

ד“ר ז' ביחובסקי ד”ר אהרן סולובייצ’יק

ל“ג בעומר תרפ”ה [1925]