ויהי בימי שיבת ציון, באחרית הימים ההם, ועזרא ונחמיה וכל הדור ההוא נאספו אל אבותם ושבי הגולה התכוננו בארצם ויעשו חיל, וצורריהם, השמרונים והעמונים ובני קדר, אשר היו להם לשטן ימים רבים בחשבם מזמה להסב אליהם את הארץ, הָשלמו להם וישבו עמהם בקרבם, והיונים גם הם החלו לבא לשבת בערי החוף מברותה ועד עזה ויסחרו את הארץ. ומלך אין בישראל, כי אם הזקנים יכלכלו את דברי הארץ והעם ונועדו יחדו לעתים מזֻמנות והתיעצו וגמרו על כל דבר גדול. ויהי היום ותבא לפני המועצה שאלת בני הנכר, אשר היו הלוך ורב בארץ ויהיו ברֻבּם כיתד תקועה לישראל בארצו ובדתיהם השונות למוקש לצעירי העם ובשנאתם, אשר פעם גֵלו אותה בקהל פעם כסוה במשאון, למהִתּה לארץ כי תקראנה מלחמה.
ויחלו איש איש לחוות דעו על הענין, אשר נִתּן לפניהם, וידברו זה בכה וזה בכה. ויאמר האחד: כי תהיה לאיש יבלת ברגלו – יכרתנה: נשמידם או נגרשם מן הארץ; ואף כי השמרונים עם זר זה, אשר התערו בארץ זה ימים רבים והנם מגדילים עלינו עקב. הן אשור, אשר הביאם ויטעם בהר נחלתנו, אבד זה כמה – יאבדו גם חוסיו, ילך החבל אחר הדלי. – ויאמר השני: את החולה השקה ישקו סמי מרפא בחזקה: נכביד אכפנו עליהם להתיהד, והיו אתנו ברב הימים לעם אחד ונֵחלץ מרעתם. – ככה הגידו איש איש את אשר עם לבבו “אם לשבט אם לחסד”.
המה כלו לדבר וראש המועצה, זקן ונשוא פנים בתוך זקני עמו, אשר חכמתו האירה פניו ונפשו היקרה נשקפה מעיניו המאירות, קם מכסאו ויאמר: – אל נא אחי תחשבו רעות כאלה בלבבכם והבעתם בפיכם, כי לא תהיה תפארתנו על הדרך הזה. בעת קרָב, החרב תשפוט בין שני העמים בעלי הריב, אך בימי שלום לא בחרב ולא ביד חזקה נשלים חפצנו. אַל לישראל לחלל את שמו ולטמא את ארצו בשפך דם אנשים היושבים לבטח אתו; גם לא לעמוס עליהם את דתינו בחזקה כי בזאת נביא בלבם שנאה תחת אהבה, שנאה אשר תיקד במסתרים ואִשָּׁהּ לא תכבה גם בדור דורים. גם הנה יש עוד רבים מבני עמנו אשר נשארו בבבל ובפרס ובשבע ועשרים ומאה מדינה, ועוד ימים רבים, רבים מאד – ומי יודע, אולי גם עד אחרית הימים – ישבו המוני עם ישראל בארצות הגוים (כי אשר לא התעוררו לשוב עם אחיהם בהִגָלוֹת נגלות זרוע ה' על עמו, בשוב הגולה קהל גדול מבבל ציונה, – לא ישובו עוד), ואלה זרים המה וזרים יהיו בתוך עם הארץ כל הימים, כשמן אשר לא יתבולל בתוך מים וכברזל אשר לא יתערב עם חרס: ולמה נִתַּן אנחנו פתחון פה לגוים ההם לעשות לבני עמנו חוסי צִלם גם המה מעשים אשר לא יֵעשו? לא, אחי, אנחנו לא נשמיד את הזרים היושבים בתוכנו, לא נלחצם ולא נדריכם מנוחה – לא באלה חלק יעקב. כי אם זאת נעשה להם, נמשכם חסד, נקרבם אלינו בחבלי אדם, בעבותות אהבה, נפתח להם את אוצרנו הטוב, את תורתנו ואת אוצרות רוחנו. כאשר שלח מלך אשור לפנים כהנים להורות את הכותים את דרכי אלהי הארץ, וכאשר ממשלת יון שולחת היום כהנים ומורים להורות את בני היונים היושבים בארצנו את לשונם ואת תורתם ואת דתיהם, בבתי הספר אשר הם מיסדים להם בברותה ובערי החוף אשר בארצנו, בתי ספר, אשר גם רבים מעמי הארץ, שמרונים ובני קדר, חֻנכו בהם ויֵהפכו ויהיו ליונים; וכאשר מלכי בבל ופרס לפנים היו מושכים אליהם מבני הנכר כל נער אשר רוח בו לגדלם עמהם בהיכליהם וללמדם ספר ולשון עמם, – כן נעשה גם אנחנו לבני הנכר אשר בקרבנו: אל בתי הספר אשר הוּחלו להוָסד בתוכנו מימי עזרא הסופר, ללמד את נערי בני ישראל תורת עמם ולשונו ודברי ימיו, אסוף נאסוף מילדיהם כעשרה או כעשרים למאה ונלמדם מתורתנו ונורם מדרכינו ונאצל עליהם מרוחנו. אמנם כי יהיה עלינו להרבות בתי ספר ומורים למען יהיו דַיָם לכל המלאכה, אך הכסף אשר נוציא יביא לנו בפריו נפשות. כי ישבו בבתי ספרנו מספר שנים מימי נעוריהם, ימים אשר החנוך והמסבות יעוללו לנפש עלילה גדולה ונמרצה עד זקנה ושיבה, והתחברו יחד עם ילדינו ולמדו את לשוננו, את תורתנו ואת ספרינו, אז קרב יקרבו אלינו ברוח והיו שלמים אתנו, אם ידבקו בדתינו ובעמנו ואם לא. כי אמנם אנחנו לא נבקש להסב את לבם מאחרי דתיהם ועמם, לא אל זאת נִשא נפשנו, כי אם רק להסיר איבה ולהשבית ריב ומדון; אך ברוב הימים גם רבים מהם דבֹק ידבקו בנו בדעתם אותנו מקרוב ובהכירם את ארחותינו לטובה. הן גם בבבל היו גולי יהודה למופת לעם הארץ בדרכיהם הטובים, דרכי יֹשר וטהרה והצנע לכת, עד אשר החלו רבים מבני הנכר לבא בקהלם ולדבקה בם, והמושלים לא מצאו טוב לפניהם כי אם להבדילם מעל עמם ולהרחיקם אל ירכתי העיר, אל בין הנהרות כבר ואהוה; ושם היו גולים וסורים, נבזים ושפלים ועבדים לשוביהם; ואף כי עתה בשוב ה' את גאון יעקב כגאון ישראל מקדם, בשבת עם יהודה בארצו, עם חפשי, כביר רוח, יפֵה פרי תֹאר, הלא יהיה לנס לשכניו ולאור לקרוב ולרחוק – רק אם לא נעזוב את בני הנכר אשר בתוכנו אל האחרים הצופים לנפשותם, אשר יקדימו למשכם ברשתם ולחנוך להם על פי דרכם, כאשר גם החל החלו לעשות, והיה זה לנַכּר אותם לנו הרבה יתר מאד ולהקים קיר ברזל בינם ובינינו עד עולם.
גם הנה גדולי אחינו אשר בפרס, הנקראים בשם “ישראל גוי אחד בארץ”, שמו להם לחק לאסוף אל בתי ספרם (אשר יסדו, למען הפיץ השכלת פרס בתוך היהודים) גם תלמידים מבני עם הארץ, ורבים מן התלמידים האלה, אשר גדלו ויהיו לפקידים ולשרים, זוכרים ושומרים זכרונות טובים ליהודים חבריהם מקדם וגם לעם היהודים כלו. ועתה אמנם כי רחוקים דרכינו מדרכי אחינו ההם ומחשבותינו ממחשבותיהם, אך בדבר הזה היטיבו לעשות: נקבל אפוא את הטוב מהם, נעשה כן גם אנו.
הראש כִּלה לדבר וייטבו דבריו בעיני סוד הזקנים אנשי המועצה ויאמרו כלם להֵעשות כן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.