יש אשר לב ללב יביע אֹמר ונפש לנפש תפיק רגשי לחש, ואַחים נפרדים יתרפקו איש על אחיו, יזכרו ויפקדו איש את רעהו ממרחקים, – מרחקי עת ומקום, – והקול לא ישָמע על פני חוץ, והאנשים אשר רק עיני בשר להם לא יראו את המראה; ורק אנשי הרוח, החולמים בהקיץ, הרואים כל נהיה בטרם תהיה לו דמות ורקמה, המנחשים כל נעלם וכל ראש־דבר בּטרם יצאו והיו למראות־חיים גלוים, כנַחֵש מטה־הקסם מים סתרים, המפכים בּתחתּיות ארץ, – רק המה יראו, ידעו, יחושו את זאת.
דבר קטן נפל בארץ ישראל, – דבר, אשר כמהו כהמון מקרי יום־יום: השמרונים אשר בשכם פּנו אל ועד החנוך העברי אשר בּירושלים, לבקש ממנו מורה לבית־ספרם, אשר ילמד את ילדיהם עברית. ועד החנוך נתן להם שאלתם, מִנה להם מורה עברית, וגם הנה הוא עומד על משמרתו.
אך הדבר הקטן הזה העיר את רוחי, השיחני, הזכירני ראשונות – את המכתב, אשר שלחו השמרונים למלך פרס בימי שיבת ציון בראשונה… ומכתב אחר נראה לי בחזון – מכתב מקביל אל הראשון ושונה ממנו עד תכלית, אשר ערכו השמרונים לעם ישראל בימי שיבת ציון בשניה:
אחינו הרחוקים, אחינו הקרובים!
הנה שבנו עתה, מקץ אלפּים וארבע מאות ושמונה וחמשים שנה, לשאת עינינו אליכם.
“לא לכם ולנו לבנות יחד”, – אמרו אז זקניכם. נפרדנו ובנינו איש איש לבדו; ואחר הוסיפו קורות הימים להפרידנו; רחקנו אלה מאלה, – והלבבות רחקו שבעתים; אשר בנינו הרס הזמן: אתם גליתם מארצכם, נפוצותם בכל הארצות, נִתַּתֶּם לשד, להרג ולמשסה, הייתם מטרה לכל חץ, לכל פגעי אלהים, לכל נגעי בני־אדם; ואנחנו ישבנו תחתינו בשכם העיר, אשר ראתה ראשונה מדנים בין אחים, בעלות משרש יעקב שנים־עשר נצנים רכים, אשר גדלו ויפרצו אחרי־כן ויהיו מלוא הגוים; שם תּקענו יתד, שם ישבנו גם שקטנו עד היום הזה, ואולם אתם – כל זאת בּאַתכם, ולא נס לחכם, ולא תם כחכם, ולא פג לבכם; באתם באש ובמים, – ויצאתם כברזל מוצק; נבחנתם בכוּר־עני, – נצרפתם, אך לא נשרפתם. עתה הנה הקיפו ימי נדודיכם; אדמת מטעכם וארץ עניכם, המזרח והמערב, אצלו לכם מבּרכותיהם, שמו בכם יחד אותותם, – אותות חיים, והנכם היום חיים, ערים, פורחים כעץ אדיר, חשים עתידות לכם. ואנחנו, הה, שקטנו על שמרינו ובגולה לא הלכנו, על כן לא עמד טעמנו בנו. נהר איתן, כי יגרעו ממנו רוח ושמש כאשר יגרעו, לא יקפא, לא יעלה בתהו, לא יאבד. אך אוי לאגם קטן עומד, כי ידל, כי יכלה, כי יצָמת מפני חשך! ככה קפאנו, נפוגונו, נדמינו בחשך בתוך הרים כסונו, קצרה רוחנו עד מחנק נפש בתוך זרים סבבונו. אך עוד לא תמנו לגוֹע, עוד השאיר לנו אלהי אבותינו, אלהי אבותיכם, שריד כמעט לראות בּשוב נפוצותיכם מארבע רוחות השמים אל ארץ אבות, בקרָבכם אל גבולנו, אחינו הקרובים!
גם תורתכם, כמוכם, בגולה הלכה; בלכתכם שבי לפני צר אמצתם אותה אל לבכם, נשאתם אותה עמכם בכל נדודיכם, ותהי לכם למקדש־מעט בכל הארצות אשר באתם שמה. והיא – כמוכם נרדפה, כמוכם באה באש, שרפוה, קרעוה, שמוה למרמס; וכמוכם פרחה, הוציאה ציץ, עשתה פרי, רחבה ונסבה מדור לדור עד אחרית הימים. ורוח החיים, אשר התפעם בקרבה ואשר שמר עליה וַיַּפְרֶהָ ויתן לה שרש וענף, שב ועולל לנפשכם, לתקומתכם. עץ חיים היתה למחזיקים בה, אוצר רוח ואוצר חיים לכל עַמה.
וגם תורתנו עמנו נחה, שקטה, וגם היא עמנו קפאה יחד; בארון־האבן, ששם קברנו אותה, היתה לאבן גם היא: לא פִתְּחה, לא הנֵצה, לא עשתה פרי ולא היתה לרוחנו למחיה, שדיה צומקים ובניה גֹוְעים מאין משיב נפש.
כיום אתמול כי יעבור, כחלום רע, כחזון־בלהות, כן עברה התקופה הזאת עלינו ועליכם.
“נבנה עמכם!”
– “לא לכם ולנו לבנות”…
עתה הנה שבתם אל ארצכם, אל ארצנו, – והנה שבנו לתת ידנו לכם: התתנו לנו יד גם אתם והיו עץ אפרים ועץ יהודה לאחדים בארץ מַטָעם לפנים, אם תשיבו פנינו גם הפעם?
ומה אנחנו מבקשים מכם הפעם?
לא: “נבנה עמכם”, – כי אם: בְּנוּ אותנו, הבינונו ונחיה.
הורונו מדרכיכם, לַמדונו מתורתכם, הודיעונו אֹרח חיים, דרך חיי־עולם, סוד נצח ישראל!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.