רקע
מנחם מבש"ן
פְּרִיחַת סִפְרוּתֵנוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דפוס העברי ירושלם; תרפ"ח 1927

מעת החלה שיבת ציון השניה, נסו אנשי הספר בארץ ישראל ליסד במה לספרות, אשר תהיה לכלכל את העם דברי ספר, חזון ושירה, מדע ושעשועים, לתת בלבו גם את העולם האחר, הנעלה מחיי יום יום – את המחשבה, את האמנות ואת היֹפי, איש לפי טעמו ואיש לפי הלך־רוחו. אך כל נסיונותיהם אשר נסו ואשר חדשו פעם בפעם בימי דור אחד נכשלו בראשית דרכם או בטרם יפלסו להם נתיב והנצנים אשר נראו בארץ לא בשלו ולא גמלו ולא עשו פרי. כי עיני העם היו איש אל מעשהו ואיש אל סבלותיו בעיר ובשדה ואת ידי העובדים עבודת הרוח לא חִזק ואל קרבנותיהם לא שעה. ואלה הוסיפו לעבוד ולפעול ולהוציא פרי רוחם אל העם, עד אשר נלאו לאחרונה בראותם כי אין פונה ואין קונה ולכל מאמציהם אין עונה; ויפוצו הֵנה והנה ושרידיהם הנשארים בארץ תלו את כנורותיהם על ערבים בתוכה – ושיר ה' הוּשר על אדמת נכר, והמלה העברית, אשר גלתה מיהודה מעֹני ומאין עבודה, היתה לה עֶדנה בארצות הגולה, פרחה, הוציאה ציץ, עשתה פרי, ספרים רבים וטובים בארץ וארץ. עשר גליות גלתה שכינה ורק בארץ ישראל, מקום קבוץ גליות, לא נודע מקומה.

בארץ ישראל היה הספר העברי יקר בימים ההם, חזון לא נפרץ, לא היתה לו כל במה קטנה או גדולה, וכהניו המעטים שוממים, נאנחים, שובתים מכל מלאכתם – המחסור הפיל את עטם מידיהם. עבודת הרוח מעטה, שבתה, נדמתה – הלב חדל להתפעם.

והנה פתאם נעורה רוח חדשה בתוך העם ואיש לא ידע מוצאה ומבואה (מי יודע את דרך הרוח?), ותפקחנה עיני רבים ויראו והנה סביבותם ריק ונפשם יבשה ורוחם שוקקה, ויתמהו האנשים איש אל רעהו ויאמרו: הן עם הרוח והספר היה עם ישראל מעולם, דבָרוֹ כאש, כנורו זמרת־יה, מִלָתו על כל לשון, ומדוע זה סביבותינו דממה ושממה? הן בכל עת ובכל מקום היה עמֵנו למופת ולמעיר לשכניו, גם היום נותנים אנשי רוח ואנשי מדע יהודים חלק רב ועצום לכל לשון ולכל ספרות בארצות החיים ופרי רוחם מתנוססים בראש ספרי כל עם ועם: והלא יכלו לעשות כזאת וכזאת בארץ ישראל ללשון עמם ולספרותו לוּ חזקנו את ידי בעלי הכשרון אשר בתוכנו ולא טפחנו ורִבּינו את נצניהם. או האמנם זה גורל עמנו להיות בכל מקום בגוים אשר סביבותיו – ער בין העֵרים וישן בין הישֵנים? העל כן באנו אל הארץ לישון וליַשן את רוח ישראל על ברכי המזרח הנרדם? הלבעבור זאת שבנו אל ערש מולדתנו לנום שנתנו?…

ושרידי אנשי הרוח אשר נותרו בארץ ועוד לא נואשו ממשא נפשם – להשיב שכינתנו לציון, החלו גם הם לחפש ולחקור דרכיהם, ויאמרו: אמנם עד כה הרבינו חזון, נסינו להעיר ולעורר את רוח העם לאהבת הספר, ולא היה לנו שומע, אך מי יודע, אולי אשמים גם הסופרים, כי לא פנו אל העם בדרך הנכונה – כי הביעו לו רוחם רק בכתב ולא בפה? ומי יודע, אולי על כן כשלנו מכל עם – ואף גם מן העם אשר אך תמול הקיץ לחיים – גם בכל יתר פנות החיים והמעשה, באשר ראשיהם, זקניהם ויועציהם באים אל המונם, מדברים אליו במקהלות ובכח שפתותיהם יטו את לבבו אל כל אשר יחפצו. ואנחנו – גבול שמנו בינינו ובין המוני העם, בעמוד ענן נדבר אליהם, מעל העתונים או מעל מגלות עפות ולא מעל הבמות נגיד דברינו ליעקב, ואולם הדבר הכתוב לא יאזר זיקות ולא יעורר לבבות ולא יניע ידים לעשות, כדברים חיים היוצאים מן הלב ומן הפה. ועתה הבה ננסה גם אנחנו את דרך הדִבֵּר החי, אשר הגוים הולכים בה ומצליחים ואשר גם עמֵנו הלך בה מלפנים ועד הדורות האחרונים, דורות ה“מגידים”, החוצבים להבות אש בקהלות ישראל ומוציאים מים מן הסלעים.

אכן, לכל זמן ועת לכל חפץ: בהתעורר העם מזה בכליון־נפש אל הספר, התעוררו גם הסופרים מזה ויאמרו איש אל רעהו: לכה ונלכה אל העם, דבר אל בני ישראל – וישמעו. ויחלקו להם את המלאכה לעשות אותה, וילכו בערים ובמושבות, ויעברו וישובו משער לשער במחנה ישראל ויקראו אספות וינאמו ויטיפו, ויעירו ויעוררו את הקהל לשוב לאשר העמיקו סרה, בטרם יהיה עַם הספר בארץ ישראל הנכשל בכל עמי התרבות הקרובים והרחוקים.

והעם שמע, שם אל לב, קבל ברצון את דברי יועציו, וכימי נחמיה העמידו עליהם מצוה וכתבו אמנה וחתמו להרים תרומה מדי חדש בחדשו למען תת תקומה לעבודת הרוח והספר בארץ ישראל.

בימי חדש אחד נתנו כאלף איש את ידיהם לדבר הגדול הזה ואחר נוספו עליהם רבים בארץ ובחו"ל והחוג היה הולך ורחב מיום ליום ומחדש לחדש. וכמעט עברו שנות מספר והנה רוח ישראל בארץ ישראל הפליא לעשות: כשרונות צעירים, חדשים, אשר כֻסו במשאון כציצים בקץ החרף תחת מַעטה השלג, צצו, פרחו, גמלו פתאם ויתנו פרי־תֹאר אשר לא היה כמהו בישראל זה שנים ודורות ותקופות. כשפעת תנובות שדה וגן אחרי גשמי ברכה, כן יצאו אחד אחר אחד דברי חזון ושיר, מדע וחקר, נחמדים בתכנם ונפלאים בצורתם, ושמעם הלך בכל הארץ מסביב וסופרי עם ועם מהרו לתרגם אותם ללשונותיהם ויתבוננו בם רבים וישתוממו ויקראו: אכן שב ופרח עץ ישראל בשובו לארץ קדשו כאשר פרח מטה אהרן בקרבתו לפני אהל מועד!

והיהודים תושבי ארץ ישראל התגאו, שמחו – וגם נכלמו: לבותיהם נעו בין חדוה ובין מוסר כליות, ויאמרו: האח ואהה! עתה זה ידענו מה רבה האבדה אשר אבדה ממנו עד כה בגלל כסף נמאס, בגלל תרומת־חדש קטנה, אשר כמוה יתן איש איש מאתנו לכל דבר הבל וריק יום יום! ולוּ הואלנו ונעשה זאת לפני עשר ולפני עשרים שנה, כי עתה כמה סופרים, משוררים, חוזים, חוקרים לכל תכלית, אשר היו למאורות לכל המזרח ואשר נתנו לנו כבוד ועז נגד כל סביבותינו, קמו לנו מאז ועד היום הזה!


­­­­­­­­­­­­­­­­­­_________________


מה זה היה לי? אני אמרתי לכתוב סקירה על תבואת הספרות העברית ועבודת הרוח בארץ ישראל בשנה הזאת, כאשר דרש ממני העורך; אך בעודני עושה הנה והנה, מלקט ומצרף, זורה ובורר, מתבונן אל מאמצי הסופרים ואנשי ה“מדע”1, רואה את קרבנותיהם ומבין אל כל סבלותיהם, והנה התעטפה עלי נפשי, נפלה עלי תרדמה ונראה אלי חזון.

יקבלוהו נא העורך והקוראים ויהי רצון כאלו הקרבתי… סקירה.

סקירה על הספרות לשנת…

אם תרצו – לשנת תרפ"ד!



  1. חברה להוצאת ספרי מדע, שנוסדה בא"י בשנה ההיא, ולא היתה לה תקומה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות