רקע
אדולף קוהוט
אלכסנדר פ. הוּמבולדט
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: גרמנית
פרטי מהדורת מקור: ;

משנות החמשים למאת השמונה עשרה ועד ראשית המאה התשע עשרה כבר חזו אנשי הרוח ונדיבי הלבב בעמים ובישראל עתידות טובות לעם היהודים הנדכה ורצוץ המשפט, וכבר נבאו למו לבותם כי עוד אחת מעט והנה חדל נוגש, כלה עושק ואפס המץ מעליהם. אנשי דעת כבן מנחם, ליסינג, הערדר ובירנה כבר שמעו את קול גלגל העת החדשה המנסר בשמי אירופא ואת משק אגפיו כי ימהר מרוצתו קדימה וכל עמל החשוכים לעצור בו ולהסב את מהלכו אחורנית יעלה בתהו.

גם יוהאן גוטפריד הערדר, ראש הכהנים בחצר הנסיך קרל אוגוסט מזכסן־ווימאר – ידידו של גיתה ושילר – ונאמן במועצות קהל הכהנים, אף הוא כבר הביע על היהודים והיהדות כדברים האלה: “עם ישראל היה מאז וגם הוא כיום הזה המצוין בכל עמי הארץ, מראשית תולדותיו והתפתחותו עד היום הזה, בימי אשרו ואסונו, בחסרונותיו ומעלותיו, בשפלותו והדר כבודו יחיד ונפלא הוא בכל יתר הגוים. ואנכי אראה בכל קורות ימי העם הזה, בסגלותיו ודרכי חייו ובקיומו את האותות הנאמנים כי כל הנפלאות אשר שמענו על אדותיו וכל דברי התורה אשר ממנו לנו מורשה, אמת. קורות ונפלאות כאלה בכל השתלשלותם וסבך היתדות אשר בו נאחזים, עליהן נשענים ומהן למקרים אחרים תוצאות; קורות כאלה לא ילידי חזיון המה ועם אשר כזה לא משל הוא. ספר תולדות העם הזה אשר טרם בא עד תכליתו הוא הנפלא בכל שירי עלילה אשר בכל הדורות, ולא אפונה כי קורותיו ימשכו עד דור אחרון, עד תום הטבעת האחרונה אשר בשלשלת הקורות לכל גויי הארץ. וזה העם הנפלא יש לו גם תורה נפלאה, העם אשר יפקיד כל דתו וכל הקורות אותו ביד ה' והוא המפקד לכל צבא חליפותיו, עם אשר כזה הוא עם הרוח וגם ספריו ממקור הרוח יהלכו. ספורי הקורות אשר בכתבי הקדש שונים איש מרעהו למראה עינים, אלה האבות ואלה התולדות, אלה המסבות ואלה התוצאות, ואולם כלם ממקבת בור אחד נקרו, על כלם טבוע חותם אחד, לכלם תכנית אחת: חותם תכנית העדות לכל הדורות”.

זה הכהן הערדר הטיף גם מעל הבמה לאהבת אחים, לחסד ולרחמים. הנה פעם קרא באזני קהל עדתו לאמר: “מי כעם ישראל אשר אלהים קרובים אליו? איה העם אשר לו מנהגים ישרים ופקודי אמת, כהתורה והמצוה אשר נתן אלהים לעם ישראל?”.

הערדר לא חפץ בשוב ישראל מדתו ולא נסה אליהם דבר להסב את לבם לעזוב את בריתם ולבוא בברית אחרת. ונהפוך הוא, כי לעת מצוא הגיד לא בסתר כי הוא חובב את היהודים באשר הם יהודים.

ואם כהני הדת בעמים כבר ראו מרחוק את האור המתעתד להבקע ויכירו אותותיו – אנשי הרוח בישראל לא כל שכן! המה כבר ראו בעין פקוחה בהבקע כשחר אור העת החדשה.

אחד המקוים לאור היה גם ליב ברוך אשר בהמירו את דתו נקרא שמו לודוויג בירנה. בשנת 1820 קרא בתום לבבו: “היום הגדול, זה היום שקויניהו, נכון הוא לצאת בגבורתו ולא יאחר! ינסו נא ננסי הדעת וקטני המוח את ידיהם למלחמה עם רוח האמת, זה הענק הגדול אשר זרוע כאל לו: אנחנו נשחק לתעתועיהם בהיות לבנו סמוך בטוח כי לענק הנצחון!”.

אמנם עוד היתה המלחמה חזקה ולא באפס יד התגבר האור על החשך, עוד קראו החשוכים ומורדי הדעת את כל גבוריהם לאפם, את הבלי השוא ואת עלילות השקר, להתגולל ולהתנפל על רוח האמת ולהשביתה מטרה; טרם מצא “היהודי הנודד” אלף ושמונה מאות שנה מנוח לכף רגלו וטרם יציב לו יד עד אם תצלח הרוח על כל העמים והאיר בלבותם אור הדעת, נגה בחכמה והבינה כחזון ישעיהו בן אמוץ: “ומלאה הארץ דעה כמים ליד מכסים”.

עוד היום תבא שמחה בלבנו למראה הנעלה והנשגב כי כל הטובים שבאומות העולם, האנשים אשר ה' מלאם בדעת ובתבונה וינשא את רוחם על בני דורם, ערכו קרב עם הבלי השוא להכחיד קימם ולא יוסיפו להקדיר את שמש הצדקה והמשפט ולהקניא את הישרים בלבותם.

ואיש רוח אשר כזה היה גם אלכסנדר הומבולדט.

לא רק כנוסע בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים נודע אלכסנדר הומבולדט בדורו, ולא רק כחוקר הטבע, מגלה צפונות וחכם בכל המדעים גדול שמו; לא רק אל תעלומות הטבע שם לבו ויט אזנו לשמוע סוד שיח הרוחות המתהלכות בבטן האדמה ומשק כל סנפיר וקשקשת במעמקי התהום ותנועת קטני כל היצורים המרחפים באויר (לתת את העולם בלבות בני האדם ולהורותם דעת במה יזכו את ארחם) – גם בין נדיבי ארץ היה מושבו ויהי שר בחצר המלכות וחכם המדינה, לשני מלכי פרוסיא, למלך פרידריך וילהעלם השלישי ואחריו למלך פֿרידריך וילהעלם הרביעי היה בן משק חצרותם, גם איש בריתם ויועצם. כיועץ בחצר המלכות מלאו אדוניו פעמים רבות את ידו לבוא אל חצרי מלכים אחרים ולדבר בשם המדינה דברי שלום. הנה כי כן היתה אליו המצוה מאת מלכו, בשנת 1830 בעלות לואי פֿיליפ על כסא מלכותו בצרפת, להביא אל המלך החדש את ברכת המלך והשרים אשר במדינת פרוסיא ולתת לו את בריתם שלום. בתור ציר מלכות פרוסיא ישב בפאריז מירח ספטמבר לשנת 1830 ועד ירח מאי לשנת 1832, ואחרי כן גם משנת 1832 ועד שנת 1835. ומפאריז שלח פעם בפעם מודעות בהליכות המדינה אל חצר המלכות אשר בברלין. גם במשך שתים עשרה שנה אחרי שובו לברלין נסע בתור ציר שלוח מאת מלכו חמש פעמים פאריזה ויתמהמה שם בכל פעם ופעם ארבעה או חמשה ירחים. בלוית המלך פרידריך וילהעלם הרביעי נסע בשנת 1841 לארץ אנגליא, ובשנת 1845 לארץ דאֶנעמארק.

כבודו היה גדול בחצרות מלכי פרוסיא עד יום מותו – הוא גוע ויאסף אל עמיו ביום השישי לירח מאי שנת 1859, בשנת התשעים לימי חייו – ויהי אהוב ורצוי לכל השרים בגלל דעתו הרחבה, בגלל שמו הגדול בחכמים וחוקרים ובכלל יקר תכונתו ואהבתו להאמת תכלית אהבה מבלי דעת חונף או מזמה. ואלכסנדר די הומבולדט מצא לו גם עת וגם ידים להטות לב מלכים ושרים אל הנגשים והנענים, אל הנרדפים בלא משפט, אל הנוחלים קלון על החזיקם בכבודם אשר היה להם למורשה מאת אבותיהם ולא יחליפוהו אף לא ימירו אותו.

אלכסנדר הומבולדט היה נאמן בכל ימי חייו לצדקה ומשפט ותמלא רוחו מהם. הן מי האיש החפץ לדעת ארחותיו ומעלות רוחו ישים לבו אל תולדות ימי נעוריו ויתבונן אל המסבות אשר פעלו על כשרונותיו לחנכו בדרך תבונות ולנטוע בלבבו את האהבה למשפט וצדקה. הוא נולד בברלין בשנת 1769, ויגדל בימי התחדשות הרוחות, בימי פתח התקוה לשלטון הדעת, בימיו האחרונים של פרידריך הגדול. גם בימים ההם האיר לעיני הנער אלכסנדר הכוכב החדש אשר עלה על שמי התבל החדשה, זה האיש וואשינגטון אשר כרת את הברית בין הארצות השונות ויהי גם לנשיא עליהן; ויהי הנער אלכסנדר במכבדיו ומעריצי שמו. גם המורים אשר חנכו את אלכסנדר היו מצוינים בחכמתם ויבראו לו לב טהור ויחדשו בקרבו רוח נכון. הלא אלה היו מוריו ומדריכיו: חיים, שלאֶצעל ושפיטלער, כלם אנשים חכמים ונודעים לשם בימים ההם, ובראשם אחיו הגדול של אלכסנדר, זה החכם הנודע בשמו: וילהעלם הומבולדט.

עוד בימי בחרותו התהלך אלכסנדר את חכמי היהודים ויבקר גם בבתיהם ויהי להם לידיד נאמן וימצא לו עת להכיר לדעת את תכונת היהודים, את דרכי חייהם ואת הלך נפשם וחזון רוחם.

ובן מנחם ותלמידיו ורעיו, אשר בחברתם השתעשע אלכסנדר הומבולדט מנעוריו, גם המה הצמיחו את האהבה לכל בני האדם בלבו ויכשירו את רוחו הנדיבה להבין משפט ולאהוב צדקות – להתפתח בכל עזו כיד הכשרונות אשר במו חננהו אלהים.

בעודנו בימי בחרותו היה מבאי בית בן מנחם. ובית בן מנחם היה בימים ההם בית ועד לכל חכמי ברלין וסופריה. הנה האציל אשר בארמון טיגל (פרור העיר ברלין ובו ארמון אחיו, ווילהעלם פֿ. הומבולדט) הקשיב ביראת הכבוד לכל מוצא פי היהודי מדיסוי וייחל לדבריו וימצא נחת בחברתו, כי עמה מקור דעת ובה תרום נפשו להגות נשגבות.

הומבולדט התרועע את תלמידי בן מנחם ואת חבריו כאת אחרים, ושנים מהם, הלא המה הרופא מרדכי הירץ ודוד פרידלנדר, פעלו על לבו את הפעולה היותר נפלאה. חברת היהודים האלה היתה להאציל סגלה מכל החברות, כי בה מצא שעשועים לנפשו, התעוררות הרוח, נעימות החיים, חפש הדעת והמשפט ובקרת נאמנה בלי כל משוא פנים.

מפי בן מנחם הקשיב הומבולדט את השיחות הפילוסופיות, אשר אחרי כן קרא את שמם “שעות הבוקר” – הוא הספר היקר בכל ספרי בן מנחם, וגדול במעלה כספרו על “השארת הנפש” – ותמלא רוחו משיחות הפילוסוף היהודי וישתומם על נדיבות נפשו ויהי זכרו קדש לו כל ימי חייו. שנים אחדות לפני מותו כתב הומבולדט אל החכם הנודע רבי מרדכי מורטרא, הרב בעיר מנטוא, את הדברים האלה: “בהכבדי משחר נעורי להתודע בארץ מולדתי אל חכמי היהודים ולהתרועע עמהם כמו אח והמה המצוינים בפילוסופיא בחכמת ההנדסה, ואחד החכמים הגדול בחכמי אשכנז וסופריה הלא הוא משה בן מנחם, ידיד ורע לליסינג, היה לי ולאחי הגדול למאיר נתיבות הדעת בימי הבערות והחמס כימי הארץ לפני המבול. על כן ישמח לבי אף יגל כבודי בראותי כי האהבה למדע וחקר החכמות השונות התעוררה בלבות היהודים יושבי אירופא בכל עוזה ותקפה למרות המכשולים אשר עוד יפגשו על כל מדרך כף רגלם ואל כל אשר יפנו עומדים משפטי ימי הבינים על ימינם לשטנם”.

גם זאת לדעת כי הומבולדט שקד על תרגום בן מנחם לחמשה חומשי תורה, ספר התהלות ומגלת קהלת. את התרגום הזה יזכיר פעמים רבות בספריו וממנו למד דעת את כתבי הקדש. הומבולדט ידע גם את שירי משוררי ספרד, את שירי רבי שלמה בן גבירול ואת שירי רבי משה אבן עזרא. הן בספריו יביא פתגמים רבים משירי בן גבירול וגם את שירי אבן עזרא יזכיר.

לוא היה אלכסנדר פאָן הומבולדט גם משורר כי אז הביע את הגות לבו ומעלות רוחו, בהיותו בימי נעוריו בחברת חכמי היהודים בשירים. אולם באשר היה אלכסנדר חכם וחוקר אבל לא משורר על כן לא בו נמצא את ההגיונות האלה כי אם בשיר נפלא אשר שר ווילהעלם אחיו לכבוד היהודים. הלא הוא:

בתולת ישראל

בְּרֹאשׁ רֵעוֹתֶיהָ בְּתוּלַת־יִשְׂרָאֵל הוֹלֶכֶת כִּי בָהּ חָשַׁק, בָּהּ בָּחַר אֵל

דָּגוּל מֵרְבָבָה וּלְהַפִּיל פַּחְדָהּ מִסָבִיב, נֹגַהּ וְאֵשׁ־לֶהָבָה נָתַן

בְּיָדָהּ חֶרֶב הַכְּרוּבִים הַמִּתְהַפָּכֶת.


תֻּמָּתָהּ תִּפְאַרְתָּה, כְּבוֹדָה הַצְנַע לֶכֶת וּבִרְכוֹת שָׁמַיִם מִמַּעַל לָהּ

גֶּשֶׁם נְדָבָה, עַל כֵּן תִּתֵּן קוֹלָהּ בְּשִׁירַת דָּוִד הַנִּשְׁגָּבָה עֵת נַפְשָׁהּ

לַאדֹנָי, וְרוּחָהּ מִשְׁתַּפָּכֶת.


אִם גַּם חֹמוֹת צִיוֹן יַחַד אֻמְלָלוּ

וּלְכָל קְצוֹת הָאֳרָצוֹת בָּנֶיהָ גָּלוּ

הוֹדָם וַהֲדָרָם לֹא נִשְׁבְּתוּ מִטָּהֳרָם.


כִּי עַד בּאֹ יוֹם ה', אַחֲרוֹן הַיָּמִים

בִֹשְׁנוֹת הַנֵצַח, דוֹרוֹת הָעוֹלָמִים יַעַמְדוּ שִׁבְטֵי יָהּ, יָפִיצוּ הוֹד זָהֳרָם.


כמו אח התהלך הומבולדט את הרופא המהולל דוקטור מרדכי הירץ – אשר גם תואר “יועץ החצר” היה לו ויהי חבר נאמן לבן מנחם ועמנואל קאנט – ואת אשתו הענריעטטע הירץ הנודעת בימים ההם בחכמתה ויפיה. לבבו היה שלם עמהם וידידותו נאמנת למו.

מרדכי הירץ היה מצוין בדעת התלמוד ויהי – עד ימי זקנה ושיבה – נאמן עם דת אבותיו גם שומר פקודיה וחקיה. וזה לנו אחד האותות, כי ביום השבת הלך רגלי לבקר את החולים ולא נסע במרכבתו ביום ההוא, כדרכו בימי החול, בלתי אם אנוס היה לבקר בבית חולה אשר משכנו מחוץ לעיר ויש בו משום פקוח נפש.

מספרים כי פעם בלכתו ביום השבת לבקר את אחד החולים וירא את בן גילו אחד הרופאים היהודים אשר עזותו קודמת לחכמתו ורק לעתים רחוקות הוא קרוא לבוא אל משכב חולה – נוסע במרכבה. “הראית?!” השתומם אחד מידידי הירץ בשומו אליו דברתו “הנה זה הרופא נוסע במרכבה ביום השבת!”. “אנכי לא אתפלא” ענהו הירץ “על כי נוסע הוא ביום השבת אבל אשתומם על מה הוא נוסע”.

מרדכי הירץ אהב חדודים שנונים ולשונו מהרה להשיב דברי התולים לכל הבוחרים בם. כן יספרו על אדותיו: על פני מרכבתו היו חקוקות האותיות הראשונות של שמו וכנויו: מ.ה. – ויהי הפעם ויתגר בו אחד מאנשי שלומו ובריתו התולים לאמר: “עתה אבינה פשר דבר האותיות אשר על פני המרכבה. הלא המה ראשי תיבות מלאך המות”.

– “לא חרשת בעגלתי ולא מצאת חידתי” השיבהו הרופא כרגע “הלא המה ראשי תיבות מחיה המתים”.

מרדכי הירץ היה קובע בביתו עתים לתורת הפלוסופיא ויתאספו רבים מאנשי הדעת ואצילי העם אל ביתו להקשיב לקחו, וביניהם גם האח הצעיר של המלך פרידריך וילהעלם השלישי ויורש העצר פרידריך ווילהעלם הרביעי. ואלכסנדר פאָן הומבולדט היה אחד התלמידים הצמאים לתורה ומיחלים לכל הגה היוצא מפי רבם, כי על כן היה קרוב גם ללבב רבו וישא פניו למשכהו אחוה ולתת לו מהלכים בקרב ביתו ומשפחתו.

לא נכחד כי גם להענריעטטע הירץ אשת הרופא הפילוסוף, זאת האשה אשר היתה בימים ההם נפלאה מכל בנות ברלין בחכמתה ונעלה עליהן ביפיה, רחש לבב הומבולדט הצעיר חן ונעימות. ואולי מצא בחברתה נחת שבעתים ותהי לו שעשועים יתר הרבה מאישה הפילוסוף בלקחו השנון. הן לא יפלא אם הומבולדט, אשר אל כל יופי ונשגב ואל כל חכמה ודעת נשא את לבו, הפליא אהבתו, אהבה טהורה ונקיה מכל תאות בשרים, לאשת החן ורבת הדעת וירא ראשית לה על כל בנות גילה. הלא גם לבב לדוויג בירנה נאחז בשעתו במצודת האהבה אל אשת החן והדעת ויהי נבוך זמן רב באהבתו אליה.

לא רק ב“היכל השעשועים”, אשר היה בימים ההם בבית האשה הירץ כהיכל הועד לכל בני מרום עם הארץ ואצילי הדעת אשר בברלין, השתעשע הומבולדט בחברת זאת האשה החכמה, כי אם גם בבית המקרא אשר היה נועד לכל אוהבי הספרות היפה והוא נודע בשם “אספת החברה לצניעות ופרישות ולכל המדות התרומיות”. בין המנויים על החברה הזאת נקרא בשם את הפילוסוף ענגעל ואת ראמלער, טילר ודאהם. האספות היו במעון הממונה על ארמון המלך, יועץ החצר בויער, כי אשתו התימרה בימים ההם בהשתפכות נפשה אל כל מליצה ושיר. שם נועדו כל החברים כאנשים כנשים ואחד מהם, אם איש או אשה, קרא באזני הנאספים מאמרים על אדות ההוד והיופי, מליצות, שירי הגיון ושירי עלילה גם ספרי חזיון. לפעמים אחרי המקראות ערכה עקרת הבית גם שלחן לאורחיה הנכבדים ובימי החרף הכינו למו גם נשף מחול אחרי ארוחת הערב, ותהי האספה “לצניעות ופרישות” גם סוד עליזים.

זאת האשה הירץ בהיותה כבר לאשה זקנה באה בימים התענגה על זכר השעשועים הנעימים בחברת הומבולדט בהורותה אותה פעם את מחול הצרפתים Menuet á la Rhein אשר היה חדש בימים ההם וחזונו טרם נפרץ לכל יודעי מחול, וגם בעמדו על ימינה בימי הקיץ – בהתאסף חברת עליזים להשתעשע בנאות שדה או על כר הדשא אשר בתוך היער – ואותה בחר לו בין כל בנות החן להתעלס עמה במשחקים ממשחקים שונים.

אהבת הומבולדט לאשת הירץ היתה אהבה תמה וברה, אהבת נפשות עדינות המתאימות אשה אל אחותה ברגשות חן ומתלכדות אשה ברעותה בקסם תום הדעות, והאהבה הזאת לא בטלה אף לא שנתה את צורתה כל ימי חייהם.

אשת הירץ למדה את הומבולדט קרוא וכתוב עברית. וידיו היו אמונות לכתוב בכתב עברי את כל אשר היה עם לבבו. במכתביו אשר השאיר החוקר הומבולדט אחריו נמצא דברים רבים הכתובים באותיות שפת יהודית. אם היה לו להביע דברים אשר לא חפץ בהתגלותם וישתמר ממגלי סוד, הערים לכתוב אותם בכתב עברי. בראש האגרות אשר ערך בימים ההם אל אשת הירץ היתה דרכו חפץ לו לרשום בכתב עברי תחת “ארמון טיגל” “ארמון געגועים”. ואל יהי הדבר זה קל בעיני היודעים את דברי הימים ההם אם אציל מבני מרום עם הארץ יערב את לבו לכתוב מפורש באגרות הנתונות להגלות כי בחברת נשים יהודיות ימצא הרבה יתר שעשועים מבארמון אבותיו.

גם במכתבים, אשר כתב אל ידידיו אנשי סודו, הגיד תהלת אשת הירץ ויתן גודל וכבוד לה. הנה כי כן כתב אל ראש כהני הדת האֶונגלית בציליכוי, ווילהעלם גבריאל וואגנער, על אדותה – באותיות עבריות – לאמר: “זאת היפה, החכמה והנבונה בנשים”.

אחרי מות הרופא מרדכי הירץ לא השאיר אחריו כל הון ותחי אשתו במצור ובמצוק. אולם אף אם הסתירה את מחסורה מעיני זרים, בכל זאת באה השמועה על אדותיו באזני הומבולדט בשנת 1845. והומבולדט, השומר בריתו לאוהביו, ידע כי המלך פרידריך ווילהעלם הרביעי גם הוא נותן כבוד לזאת האשה העדינה ודורש פעם בפעם מפי מיודעיה לדעת את שלומה. וימצא לו הומבולדט עת לדבר על אדותה אל המלך ולבקש מלפניו כי יתן לה מאוצר הממשלה סכום הגון להטיב מצבה וגם יצו לתת לה מכסת כסף מדי שנה בשנה לכל ימי חייה. והמלך בטוב לבו השיבהו כדברים האלה: “להאשה אשר כל עוד כחה בה היתה פעולתה שלמה לטובת בני האדם והשכלתם אעשה הרבה יותר מאשר תשאל ממני!” ובערב היום ההוא צוה המלך לתת לה מאוצרו חמשים שקלי זהב, אשר היו נקראים “מטבעות הזהב של פרידריך”, גם הועיד לה מכסת כסף לשנה חמש מאות שקלי כסף בשקלי ממלכת פרוסיא – כסף משנה מאשר שאל הומבולדט ממנו. והמלך עוד הגדיל חסדו לשמור על כבוד אשת הירץ ולהפליא טובו לה. באגרת הפקודה אל מילר יועץ הסתרים בחצר המלוכה, כתב כדברים האלה: “אחרי אשר האשה הירץ, אשת יועץ החצר מרדכי הירץ, זאת האשה אשר מנעורי שמעתי את שמה מהלל בפי כל יודעיה, לא פנתה אלי בבקשתה ולא שאלה ממני דבר וגם טרם תדע מכל אשר אני עושה למענה, על כן זה חפצי לבלתי שלוח אליה את מאמרי בידי ציר תא המלכות, כי אם למלא את ידי אלכסנדר די הומבולדט כי יכלכל את הדבר כלבבו”.

ודוד פרידלנדר, זה איש הרוח אשר גם המערערים על קנאתו לתקוני הדת ועל חפצו להשכיח שפת עבר מפי ישראל ולהשבית את היהדות הישנה מטהרה לא ימנעוהו מכבוד על פעלו הגדול לטובת יהודי פרוסיא להרבות זכיותיהם בארץ; אף הוא נמנה את אנשי ברית הומבולדט. והחוקר הנודע שמר את אהבתו לו וימשכהו גם אחוה וגם כבוד. המכתבים אשר שלחו איש לרעהו יעידו על אהבתם הנאמנה וגם נמצא בהם חפץ רב. מכתבים רבים מהומבולדט לפרידלנדר כתובים באותיות עבריות. באחד המכתבים נמצא כתוב: “כהתפללך בתפלת הלל הזקן התפלל גם בעדי”. ובמכתב אחר הערוך מעיר מדריד כתוב לאמר: “הנני בא אליך בדברים יען כי ינעם לנפשי מאד אם ידיד כמוך יבין להגיגי. החיה נא את זכרי בלבות הנאהבים והנעימים הירץ ואשתו וקרא באזניהם את שמי לשלום. האמן בי כי בכל ארץ מולדתי, ארץ אשכנז אשר לשמה ולזכרה תאות נפשי עד עולם, מעטים המה האנשים היקרים והנעימים לי כמוך”.

דוד פרידלנדר מת ביום העשרים וחמשה לירח דעצעמבר 1834, ובאגרת התנחומים אשר כתב הומבולדט לבנו נמצא כדברים האלה: בזכרונות ימי נעורי אשבע משנה נעימות בעבור לנגד עיני תמונת אביך, איש חמודות וכביר הרוח. זכרו ייקר בעיני שבעתים בדעתי כי לי הטה שפע שלום ויעניקני מטובו ברוח נדיבה. המנוח היה אחד מאלה אנשי הרוח אשר פעלו לטובה על התפתחות כשרונותי, על מעלות רוחי ורגשות נפשי. הוא היה ידיד נאמן לבית אבותי ונחדה פעם בפעם בשמחה את פניו. דעתו הרבה בקדמוניות העמים, נטיתו העצומה לחקר הפילוסופיא, טוב טעמו ונועם הגיון לבבו אל כל מליצה ושיר, כשרונו המצוין להעתיק את שרידי הקדש אשר חותם ארץ הקדם טבוע עליהם אל כלי שפת אשכנז ולהאציל עליהם מרוחה גם להריחם בכל ראשי בשמים לבל ימירו את טעמם; כל אלה המעלות התלכדו בנפשו יחד את דעותיו החפשיות על כל המעשים והמקרים שנקרו ויאתיו בימינו, ואת אהבתו התמימה והנאמנה לעמו הנענה והנגש".

מכל האמור בזה נראה ברור כי כשרונותיו של הומבולדט, דרך חנוכו והתפתחות רוחו גם מסבות הימים ההם ומהלכיו בימי נעוריו את חכמי ישראל העירו את לבבו לאהבה את היהודים ולכבדם, אף נתנו בו אמץ לשמור את אהבתו למו ולדעת את כבודם בכל ימי חייו. ואף גם זאת כי בהגדלו ויהי לאיש חכם ושר בעמו, לאיש אשר רוחו אמיץ עשוי לבלי חת, לאיש אשר רוחו נאמנה את דעותיו ואהבתו לאמת ומשפט לא תדע מעצור, על כן ראה גם את עני היהודים ויגד ישרם וצדקם בקהל רב. הוא לא שם לבו אל גדופי משטיניו אשר העלילו עליו להבאיש את ריחו בעיני העם באמרם תמיד כל היום כי בריתו כרותה את היהודים ללחום את מלחמתם. הוא לא עזב את דרכו ולא נטה ממנה ימין או שמאל ויוכיח צדקת היהודים ומשפטיהם ברוח חכמה ודעת, אם ברעם קולו ואם בחץ עטו השנון, גם בדברי נועם אשר הטיף פעם בפעם באספת שרי הממלכה ויועציה.

פעולת הומבולדט לטובת יהודי פרוסיא היתה פעולת משנה. בריב אשר התפרץ בימים ההם בין אוהבי היהודים ושוטניהם אם ראויים הם למשפטי האזרחים או לא עמד הומבולדט לימין היהודים בכל אשר לאל ידו. הוא דבר עליהם טובות באזני המלך והשרים ויתאמץ להטות את לבבם אליהם, אף השמיע קולו בראש הומיות ויוכיח על פי מופתי החכמה והמדע כי אין לאדם הצדקה לשלוט באדם לרע לו. וזאת שנית: בראותו כי חפצו וחפץ אוהבי אמת ומשפט טרם הצליח בידם לזכות את כל בני ישראל יושבי מדינת פרוסיא, וישתדל בכל מאמצי כחו להמציא משרות ופקודות לאנשי סגולה אשר ביהודים, ואם גם רבים מאוהביו הביטו בו וירגנו בסתר לבבם על מעשיו הזרים ויש אשר גם לעגו לו על פרשו ארבות ידיו לשחות במים אדירים “נגד הזרם”, הנה הוא לא שעה אליהם ויעש כל אשר היה בכחו לעשות להמציא ישע ופדות לנדכאים.

כל היודע את דברי ימי יהודי פרוסיא לפני ששים שנה הוא ידע כי פתאם יצאה הגזרה מלפני הממשלה להמעיט גם את מספר זכיותיהם שכבר היו למו משנת 1812. הגזרה הזאת אשר במדינת פוזין כבר יצאה לפעולות בשנת 1833 נועדה להיות לה תקף החק גם בפרוסיא משנת 1842 והלאה. על פיה כמעט התחדשו חקקי האון והעמל אשר היו ליהודים בימי הבינים וגם שארית זכיותיהם אשר המחוקקים הואילו להשאיר למו תהיה כלא היתה. הן גם הזכיות המעטות אשר נשארו למו לפלטה תלויות להם מנגד בהיות לכל איש ואיש החובה לבקש לו רשיון על זכותו מאת השרים והפקידים ומלפניהם יצא משפטו אם לשבט ואם לחסד.

ויהי בבוא השמועה לאלכסנדר פֿ. הומבולדט על אדות הרעה הנשקפה ליהודים וימהר לערוך דברים אל אחד מראשי השרים והיועצים בחצר המלכות, אל השר סטולברג. במכתבו זה הביע את כל חמת רוחו על משפטי האכזרים אשר השרים יאמרו לחדש על היהודים. המכתב הזה יעיד על יקר נפשו וישרת לבבו. הלא כה דבריו: "בדאבון לבב, אשר גם אתה תבין לו בהיותך תמים דעות עמדי, קראתי אתמול בעתון צרפתי על אדות חקי העמל אשר יועצי ממשלתנו יאמרו לחדש על היהודים יושבי מדינת פרוסיא. תקותי תשעשעני כי הסופר הצרפתי עוות בזדון את דברי החקים להבאיש את ריח ממשלתנו בעיני עמו ולא כן בדיו. אולם אם יש בפיהו נכונה אז יתחמץ בי לבבי על השערוריה הזאת ורוחי ישתומם בקרבי כי נואלו יועצי הממשלה לחוק חקים ללא חכמה וללא משפט. גם בלעדי הנזק הרב אשר חקים כאלה יביאו לממשלתנו, אחשוב זאת לחטאה לא נוכל כפרה אם נבוא היום לעשוק את המשפטים אשר כבר היו לחקי הממשלה ולמעול בקדשי הזכיות אשר הנחלנו ליהודים וכבר נהנו מהם תושיה. ואף גם זאת אחשב לחטאה גדולה אם יצר לבב האדם באשר הוא אדם ישיאהו לבאר את חקי אלהים על פי חפצו הנה ימות עולם ושנות דור ודור כבר הורונו משוגת בני האדם ותהפוכותיהם בהתאמרם לבאר את המצות והחקים כזדון לבבם וכמשובת רוחם.

“אל תדאג לנפשי פן תסב רעה לי בגלותך את דברי אלה האיש הירא ורך הלבב אשר אין ברוחו אמץ להגיד את דעותיו ומחשבותיו באזני כל באי עולם לא־איש הוא”.

את העתקת המכתב הזה שלח גם לאחר מחכמי ישראל אשר בברלין ובסופו כתב לאמור: “הלא תראה יקירי, כי לא לריק יהי עמלו להוכיח צדקת היהודים. המחוקקים יתעשתו אל לבם לשוב מדרכם בשמעם תוכחתי וגם סטולברג איש הלבב ונדיב הרוח יהי בעוזרי”.

גם לגבר עמיתו ואיש בריתו ורנהגן די אֶנזה ערך דברים וישפוך לפניו שיחו – בהיות מגמתו כי על ידו ידעו כל אנשי ברלין את מחשבתו אשר הוא חושב על החקים החדשים. במכתבו זה כתב כדברים האלה: בגליון האחרון של העתון הצרפתי Journal des Debats נדפס מאמר מחוכם וטוב טעם נגד השרים אשר יעצו רעה על יהודי פרוסיא. וגם אנכי כבר חויתי את דעתי בקהל רב להוכיח עותתם. אומרים אמור כי בפתח דבר לאגרת החקים יערימו המחוקקים סוד על “נפלאות אל כי נתן לעם ישראל הכח להחזיק מעמד עד היום הזה” ואנכי השיבותי אמרים למו כי ללא חכמה וללא משפט יחדשו חקי עמל על היהודים, כי אחשוב לבאר את חקי אלהים על פי חפצו. הן דברי ימי הבינים יורונו משוגת בני האדם ותהפוכותיהם בהתאמרם לבאר את המצות והחקים כזדון לבבם וכמשובת רוחם".

ואמנם עמל הומבולדט לא נשאר מעל, כי הצליח להניא מחשבות חורשי און ולהשיב את הרעה מעל היהודים בטרם נהיתה. היהודים יושבי מדינת וועסטפֿהאַלען הביעו לו את רחשי לבבם במכתב תודה אשר כתב פרידלאֶנדר, רב הכולל אשר בעיר ברילון, ובו נמצא כדברים האלה: “יהי רצון מלפני הדר כבודו לקבל את תודתנו הנובעת ממעמקי לבותינו על הואילו בחסדו להוציא צדקת היהודים יושבי פרוסיא ולהגן עליהם. הלא תיקר תודת לבנו בעיני הדר כבודו בהוכחו לדעת כי כגודל שמו בין חכמים ואנשי מדע כן יגדל ערך תוכחותיו וכן יורם גם כבודנו בגללו; בהחשבו לדעת כי הדר כבודו הוא אחד השרידים בכל המון השרים אשר יראה בעני “העם הנגש והנדכה מני אז” ויחוש לרוחתו לישועתו כיד החכמה הטובה עליו”.

בימים ההם נמוגו רבים מצעירי משכילי ישראל ויסבו את לבם ליאש מן הטובה בראותם כי רעה נגד פניהם ויאמרו לנוס מן המערכה. ויפן אחד מהם – ודוקטור אמיל לאֶוו שמו – אל הומבולדט לשאול מפיהו עצה אם לא טוב יעשה בהמירו את דתו. וישיבהו הומבולדט לאמר: “לבי עלי דוי בראותי את הסער המתחולל בנפשך והוא ישיבך עד דכא, כי ירפה ידיך מעשות תושיה אף יביא מכשול ללבך ומוסר אכזרי בכליותיך. עצתי אמונה לך כי תוסיף אמץ ולא תבגוד בברית אחיך, אשר אלפי שנים מסרו את נפשם על קדושת דתם ולא נכחד קימם עד היום הזה; עצמי אמונה לך כי לא תעזבם, אף כי תקוה נשקפה כי גאולתם קרובה לבוא. הקדש נא, ידידי הצעיר, את כל מעלות רוחך והכשר דעתך להאדיר את תורת עמך ולהגדיל את כבודו אשר עשה לו בחכמתו אלפי שנים. לבי נכון ובטוח כי יבאו ימים אשר כל העמים יכירו וידעו את פעלי ישראל ומשכרתם תהיה שלמה. ועד בוא היום הגדול הזה תמצא אתה, ידידי הצעיר, די נחומים לנפשך בתוצאות החכמה אשר בידה תפקיד רוחך ובה תשים כל מעיניך; הדעת כי התגברת על כל תעתועי לבבך ולא בגדת בברית אבותיך, גם התפארת והכבוד אשר תוסיף לעמך, המה ישלמו נחומים לך ויביאו מרגוע לרוחך ושלום בעצמותיך ולא תירא עוד מפני עב הענן המכסה את עין הארץ בטרם בקר, בהתעתד אור היום הגדול, יום החפש והדרור להבקע”.

בינהרד ב. הירש יושב עיר עלבינג שלח להומבולדט את ספרו הנקוב בשם “דעת הקהל על חובות האדם לחברו”, והומבולדט השיבהו דברים נכוחים הראוים להגלות. הלא כה דבריו: “החוברת הזאת אשר בה תטיף ברוח אמת ומשפט לאהבת בני האדם, ראויה למצוא לה מהלכים בכל מקום אשר בני אדם גם בני איש בחרו למושב למו ולבני ארץ מולדתי, האשכנזים, יגדל ערכה שבעתים לו כתבו את דברי החוברת הזאת על לוח לבם ולא יוסיפו עוד להאדיב את נפש האיש שאינו בן בריתם על חנם”.

ואל המהנדס הנפלא ר' חיים זעליג סלאָנימסקי, אשר שלח אליו את ספרו “אות זכרון”, כתב לאמר: “בהתהלכי מימי נעורי את אנשי מדע ונדיבי הרוח בישראל כאת אחים ורעים ובריתי נאמנת למו עד היום הזה, ובהגידי כל ימי חיי יושר היהודים בקהל רב ובכל אשר תשיג ידי אוכיח משפטם להטיב גורלם, הנני יודע להוקיר את הכבוד אשר נתת לי בכתבך את תולדותי”.

סוף דבר: בכל מכתביו נראה את גודל מעלות לבבו ויקר נדבת רוחו, גם נכיר את חפצו לדבר נחומים על לבות “הנגשים בבני אדם”, בהבינם לדעת כי לבב הטובים והמתוקנים שבאומות העולם שלם עמהם, ולא ינוחו ולא ישקוטו עד אם יוציאו צדקם כאור.

דעותיו של הומבולדט הן תוצאות חקירותיו ומתאימות אל השקפתו הכללית על כל היקום אשר על פני האדמה. הנה בספרו “התבל ומלואה” אנחנו קוראים כדברים האלה: “בהראותנו לדעת כי רוח אחד לכל מתי חלד לא נוכל להאמין בשוא כי משפחות בני האדם שונות הן לגזעיהן, ויש בהן אשר מגֻלִית עִלִית חצבו, גם יש אשר מגלית תחתית תהלכנה. אמנם יש בעמים שבטים הנוחים להתפתח, שבטים אשר בחכמתם הגדילו ענפיהם וכבר הבשילו אשכלותיהם ענבי חמד וייפו בגדלם על רעיהם ויעשו גם פרי תנובה גם מטע להתפאר. אבל גזע כל השבטים אחד הוא ואין שני לו, כל בני האדם למשפחותיהם ולשבטיהם יחד נועדו לינק שפע הארץ וכלם נשתוו לאכול חלק כחלק פני עבודתם, וכן כלם כאחד שוים ליהנות מזכיותיהם במשפטי המדינות”. גם זה בעל הספר “התבל ומלואה” יגיד משפטו על אדות התפתחות בני האדם ותכליתה לאמר: “מין בני האדם לא נועד לשלטון הרע והחשך ולא יתמלא שבט אחד מחורבנו של רעהו, כי כל הריסה קטנה או גדולה וכל שלטון הרע והחשך אם ברב ואם במעט יביאו קללה על כל בני האדם באשר הם שם אין נקי. רק עם האור והטוב, עם הדעת והבנין מקור החיים והאושר לכל משפחות האדמה”.

על פי דעותיו אלה היה כל חפצו לעשות רק את הטוב, ולא הפליא במעשהו בין בן בריתו ושבטו לשאיננו בן בריתו ושבטו. מעשיו הם הם זכרונותיו.

בראשית שנות הארבעים למאה הנוכחית בחרו סנהדרי בית המדרש הגבוה למדעים אשר בברלין את החכם היהודי, מהנדס נפלא וחוקר הטבע, דוקטור פטר ריעס, לחבר למו. והבחירה הזאת היתה בהשתדלותו הנמרצה של הומבולדט. גם הוא השתדל לפני המלך פרידריך ווילהעלם הרביעי כי יאשר את הבחירה. הן מודעת זאת כי שבעים שנה לפנים נבחר גם בן־מנחם מראשי האקדמיא הזאת לחבר מן המנין, והמלך פֿרידריך הגדול, זה “הפלוסוף היושב על הכסא”, לא אִשר את בחירתו באשר הוא יהודי.

הומבולדט הערים במעשהו זה ערמה אשר חכמת המדינות יקרא לה. הוא שאל את פי המלך קודם הבחירה אם יהי רצוי בעיניו בהבחרו, והמלך מבלי דעת כי הדוקטור ריעס יהודי הוא אמר למלאות את משאלתו. כי על כן ידע השר איכֿהורן בדי ריק להניא את הבחירה הזאת. זה השר נסה גם דבר אל ראשי האקדמיא בטרם ישים את מכתב הבקשה לפני המלך; הוא שאל את פיהם אם ידעו בשעת הבחירה כי העומד להבחר יהודי הוא. אולם ראשי האקדמיא התקצפו על שאלתו וישיבוהו קשות לאמר: “על פי החקים אשר לבית המדרש היתה הבחירה ושאלה שלא כהוגן תשוב ריקם מבלי השב עליה דבר”.

פטר ריעס היה גם גיסו של מינו בורג, זה היהודי האחד אשר בימיו התעלה למעלת שר חמש מאות בצבא פרוסיא ועד יום מותו (מת בשנת 1853 בעת המגפה) נשאר בן נאמן לדתו אף אם שרים גדולים ונכבדים נסו עליו פעם בפעם דבר להשיבהו מדרכו; זה היהודי אשר היה גם חכם נפלא, תוכן ומהנדס, ויכתוב ספרים רבים בחכמת ההנדסה ובחכמת תכסיסי המלחמה.

בהשתדלות הומבולדט לפני המלך נתן להיהודי גיאקומו מייערבער את הכבוד על פעלו הרב בחכמת הנגינה.

ד“ר יוליוס פירשט, זה החכם הנודע בחקר לשונות בני קדם, היה מורה שלא מן המנין בבית המדרש למדעים אשר בלפסיא ויחי חיי צער. והומובלדט השתדל לפני המלך לתתו לראות פניו למען בקש ממנו חסד כי יספחהו אל כהונת מזכיר בלשכת ציר אשכנז אשר בקושטא. וברבות הימים נתן המלך להד”ר פירשט גם אות כבוד על פי עצת הומבולדט.

על היהודי הנודע בשמו פירדיננד לאַסאַלל היה חל איסור הישיבה בברלין על פי פקודת השר מנטייפל, בהיותו אחד מראשי הקושרים בשנת

  1. הומבולדט אשר משכהו כבוד ויתן גודל לשמו על אדות ספריו בפילוסופיא – וביחוד על אדות ספרו הנקוב בשם “הפילוסופיא של הירקליטו היוני” הוא הפילוסוף אשר כנוהו “המרמז” וגם “הבוכה” – דבר עליו טובות באזני השרים וישב את לבם אליו להשיב מעליו את הגזרה.

את הדוקטור יחיאל מיכאל זקש, זה היהודי בחיר המטיפים בימיו וגם מתרגם נפלא לשירים עברים, אהב הומבולדט אהבה נאמנה. אתו החליף מכתבים רבים גם בקרהו בביתו פעמים רבות בשובו לשבת בברלין. את ספרו “פיוטי יהודי ספרד” הרים על נס ויתנהו על יד המלך פרידריך ווילהעלם הרביעי בלוית מכתב מגיד תהלתו. וישלח המלך להמחבר מכתב תודה כתוב בעצם ידו.

גם היינריך היינה אשר ידע את הומבולדט פנים אל פנים בהודעו אליו בהיכל העליזים של האשה רחל, אשת ורנהגן די אֶנזה, פנה אליו בבקשתו כי ישתדל לפני המלך והשרים לתתו לשוב ברלינה לשאול בעצת אחד מראשי הרופאים המומחים בחלותו את מחלתו אשר השיבתהו עד דכא. אולם הפעם לא הצליח הומבולדט במעשהו ויהי נעצב אל לבו מאד כי כל עמלו עלה בתהו. השרים מאנו שמוע בקולו, כי לא יכלו כפר להמשורר את החטאה הגדולה בשוררו שירי לעג על פרוסיא. וגם אל המלך בא הומבולדט לבקש מלפניו חסד על המשורר החולה וינס אליו דבר להבינהו בינה כי יסורים ממרקין עונותיו של אדם ומן המדה הוא לבלי בוא חשבון עם איש בחליו בהיות כל חפצו רק לבוא ולשאול בעצת רופא, אבל גם המלך השיב פניו ריקם. ויכתוב הומבולדט אל היינה כדברים האלה: “כל תחנוני היו ללא הועיל, כי השרים עומדים על דעתם וישיבו פני ריקם. לפי ראות עיני קשתה עברתם עד מאד ועצתי אמונה לך כי אם תיקר נפשך בעיניך לא תהין לעבור את גבול פרוסיא. הנני חושב למשפט כי זאת חובתי, חובת סופר לרעהו, ואעשנה להזהיר אותך ולהגיד לך כל אשר עם לבבי”.

הנוסע י. י. בנימין, אשר עבר את כל ארצות אזיא, אפריקא ואמריקא, פנה אל הומבולדט בשאלתו כי יתן על ידו מכתב מליצה בשובו ללכת למסעיו. הומבולדט גם בהיותו בימי זקנה ושיבה לא חדל מעשות כל אשר לאל ידו לטובת הפונים אליו. וזה תוכן מכתבו אשר נתן על יד הנוסע: "לפני שנה אחת, בשנת 1858, בהוציא זה האיש אשר בידו מכתבי את ספרו הנעלה והנפלא בשם “שמונה שנים באזיא ואפריקא” מצאנו לנכון, אני הכותב והחוקר הגדול בדעת גלילות הארץ פרופיסור קרל ריטר גם החכם המהולל בדעת צאצאי האדמה בירטהולד זעעמאַנן אשר בלונדון, להגיד את תהלת בנימין במבוא לספרו הנזכר ולהכיר את פעלו הגדול בהרחיקו נדוד אל ארצות ואיים רחוקים ולא יחשוך מנפשו כל עמל ותלאה להכיר לדעת את שלום שרידי אחיו הנתונים בצרה ובשביה בארצות הנשכחות מני רגל. וזה האיש בנימין ההולך בעקבות הנוסע בנימין מטולידה, זה האיש הנכבד מאד הואיל גם היום לשוב ולשום פעמיו אל הארצות האלה.

"ובכן אפיל תחנתי לפני כל צירי ממלכות אירופא באשר הם שם החושבים את שמי ומרצים את פעלי, כי בבוא אליהם הנוסע יעמדו לימינו בכל אשר לאל ידם, אם בהורותם לו את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה למצוא חפצו ואם בתתם לו כסף למלאות את מחסורו. הן לא הות נפשו דורש הנוסע, כי כל מגמתו להועיל להטיב לאחיו האובדים והנדחים בארצות רחוקות.

ירחים אחדים לפני מותו, בהיותו בן תשעים שנה, עשו לו יהודי ברלין ציון לזכר עולם בקראם את שמו על החברה, לתמיכת תלמידים עניים הנוסדה בכסף נדבת אדולף רייכנהיים. והומבולדט שלח להם מכתב תודה על אות הכבוד אשר הראו לו. במכתבו זה כתוב לאמר: ראשי החברה הנכבדים! אף כי חולה וכואב אני עד מאד וכמעט קרב קצי, לא תכבד עלי העבודה לערוך אליכם מלים ולקדם פניכם בתודה, ונהפוך הוא כי תנעם לנפשי מאד להביע לכם את משוש לבי לשמועה כי קם אדולף רייכהיים על נדיבות לכונן מפעל גדול כביר כזה וכי זה הנדיב הואיל בטובו להשכין גם את כבודי בתוככם ולקרוא בשמי על פעלו. זה המפעל לכונן חברה לתמיכת תלמידים עניים מבני ישראל גדול ונעלה הוא עד למאד. הן כל לב אוהב צדקה ומשפט יגיל לראות כי אחרי העמל אשר נעמול להטיב את מצב העובדים וכל העושים במלאכה מבני ישראל נשים לבנו גם אל בני העניים שמהם תצא תורה ודעת, נדאג לעורר את כשרונותיהם לחכמה אשר היו למו מורשה מימי קדם. הלא דברי הימים למדעים ולחרשת המעשה יורונו, כי בכל דור ודור קמו בבני ישראל אנשים מצויים בכל חכמה ומדע, חוקרים וחכמי חרשים, ויעשו גדולות ונפלאות, ומי לא ישיש לשמועה, כי קמו בקרבנו אנשי רוח ונדיבי לבב להעיר ולעורר את הכשרונות האלה, כי יתפתחו להועיל להטיב לבני אדם".

ואף גם זאת נזכיר, כי השם “בן מנחם” אשר עוד בימי עלומיו היה להומבולדט יקר מאד בהיותו אור לנתיבתו בחיים; כי השם הזה היה יקר לו גם בימי זקנה ושיבה בהיות לו אחד מנכדי החכם הגדול בן מנחם לעזר בכל אשר השיגה ידו. הן אלכסנדר בן מנחם “יועץ הסתרים למסחר” היה מטיבו בימי זקנתו ויעניקהו מכספו למלאות את מחסורו גם נתן לו מעון בביתו בלא מחיר ובאחד הימים נתן לו במתנה את הבית הנודע ביפיו, מספר 67 ברחוב אוראניענבורג אשר בברלין.

הומבולדט היה אחד מחוקרי הטבע אשר בכל חקירתם לא יחדלו מהיות נאמנים אל הדת, ודעת אלהים בארץ היא מעוזם ומשגבם. הוא התנגד אל אלה החוקרים הכופרים בעיקר כלאַפלאם וסיעתו המתאמרים להגיד בקהל רב כי יתורו את השמים לארכם ולרחבם ולא ימצאו את האלהים. הוא התנגד לכל הכופרים במציאות אלוה ולמפיצי תורת־הפקירא ולא אחת נשמע מפיהו רוממות אל ותהלת מעשיו בהשגיחו על ארץ רבה ועינו צופיה בכל. ולא נפון כי אהבתו לכל בני האדם וחפצו להטיב לנדכאים גם באמונתו באלהים יסודתם.

רוח הומבולדט היתה נאמנה את מאמר החכם באַקען אשר הגיד כי רק החכמה אשר אפס קצה נדע ומדבשה נלקק אך מעט, היא תט לבנו לכפירה ותביא שממון בקרבנו. אולם אם במחקר תהומה נתהלך ועד תכליתה נבוא אז נמצא בה את מקור כל היקום, את סבת כל הסבות ועילת כל העילות, את יד יוצר התבל ומחוללה. כי על כן העמיק הומבולדט הגות בספר הספרים ב“כתבי הקדש” ויהי לו הספר הזה שעשועים ויחזה בו חזות הכל.

השקפת הומבולדט על מראות הטבע וחזיונות היקום קרובה מאד אל החזות אשר בכתבי הקדש; מקבילות אשה אל אחותה וכמעט מתאימות יחדו בד בבד. זה החוקר הגדול בדעת הטבע השקיף על היקום, השגיח אל מלוא רוחב התבל, התבונן אל השמים והארץ וכל צבאם וישכל משפט כי זאת התבל אשר למראה עינים יש בה תה ולא סדרים, פרוץ המרובה על העומד, יתר אשר כנטול דמי, חוליותו התלויות בשערה, אברים מדולדלים, גופים יוצאי דופן, רוחות דאזלין ערטילאין; כי זאת התבל בדעת כוננה ואין בה לא חסר ולא יתיר, לא פרצה ולא קלקלה, לא מקרה ולא מבוכה, כי יד רוממה תשים בה משטרה וכלה מתאימה, כלה אומרת כבוד, כלה בריאה אחת גדולה ונשגבה וכל יצוריה שומרים את תפקידם להגדילה ולהאדירה. – וזה החזון אשר מצא הומבולדט בכתבי הקדש אשר ליהודים ורוממות בפיהו, בספרו הגדול “התבל ומלואה”.

בהגות הומבולדט בספרות כל עם ועם ובשומו מעינו בשרידי כתבי דתם העתיקים ובשארית ספרי תורתם מימי קדם להורות דעת אלהים בארץ, ראה ראשית לו לבקש למצוא את הלך נפשות העמים האלה אל מראות הטבע; להכיר לדעת את הפתרונים אשר חזה למו רוחם למפלאות התבל. הן זה דרכו משפט לו מאז החל להעמיק חקר בדעת הטבע, כי כל החפץ לבוא עד תכלית החזיונות ולהכיר את התבל במלוּאה ובעצם גדלה, ישים בראשונה לבו להתבונן אל הדברים כהויתם ולפלס אותם במאזני הדעת ואחרי כן ישים לו למשקלת גם את המשאות אשר אלה החזיונות למערכותיהם העירו ברוחות בני האדם מאז ומקדם.

ובהיות להומבולדט המשפט הזה לקו יוכיח במופתים נאמנים, כי עמי הקדם המתיחשים למשפחת שם יתנו אותותם אותות רגשות נעלים והגיונות עמוקים למראות הטבע בכל ציוני הכבוד והגודל אשר הציבו למו בשרידי מחמדיהם ובכתבי השירה והמליצה העתיקים. אלה הרגשות הנשגבים וההגיונות העמוקים יגלו לעינינו בכל הודם והדרם וירהיבו את לבנו ואף ישעשעו את נפשנו באגדות הרועים, בשירי ההיכל והמקהלות, בקסם השירה ההגיונית אשר לנעים זמרות ישראל, ובמשאות להקת החוזים והנביאים אשר ברוממות רוחם כמעט התנשאו מעל לקורות ימים עברו ורק אל האותיות והעתידות כוננו לבם ואל הבאות ישאו את נפשם.

ויתרון השירה העברית בכל הוא. מלבד הנשגבות והעמוקות אשר בהגיונותיה שפוך עליה גם קסם נפלא בהיותה אחוזה ומתלכדת בדברי דת ואמונה התלוים בארץ מושבם בימים ההם. העברים הקדמונים, בסחרם אל ארצות רבות ואיים רחוקים ובהיות להם שיח ושיג עם הגוים היורדים הים באניות לכבוש ארצות שכניהם, הביאו לבב חכמה, הרחיבו גם האריכו את חוג מבטם על התבל ומלואה ותגדל גם בת שירתם כנפיה ותשגב בכחה להאביר למרחקים ולהרקיע לשחקים. ואנחנו נמצא חפץ רב בכתבי הקדש אשר להעברים בהשאירם לנו זכר ושם לגלילות ארץ הקדם אשר בימים ההם כמעט נשכחו מני רגל, ובהציבם ציונים גם למערכות הטבע אשר בימים ההם טרם היה חזונם נפרץ והמה נגלים לעינינו במעמקי היערים אשר נסבו אל התבל החדשה ובמרחקי האיים אשר בים הצפוני.

בזאת תבחן שירת הטבע אשר להעברים – יאמר הומבולדט – כי בהיות האמונה באחדות האל אור לנתיבתה והיא תאציל מרוחה עליה, תקיף בסקירה אחת את הבריאה כלה באחדותה, את הארץ וכל היקום אשר עליה ואת השמים וכל צבאם. השירה העברית לא תמצא חפץ להעביר על פנינו אחד מחזיונות הטבע כשהוא לעצמו ולהגיד את גדלו, אבל זה משוש דרכה להגדיל חזון על חזיונות רבים בהערכם יחד זה לעמת זה ובהתלכדם לתמונה אחת. המשורר העברי לא יספר כבוד הטבע ומפלאות חזיונותיו בהרהיב נועמם והדרם את עיניו ונפשו תשתפך אליהם, אבל רוחו בתוכו תשתומם אל היד הגדולה והרוממה העושה את כל החיל הזה, ונפלאותיה יגיד. מפלאות היצירה תגלינה לעיניו כקוים הנאצלים מן האור האין סוף, וכל יצורי התבל לא נבראו אלא לומר שירה ליוצרם אשר ברוח פיהו היו ובהסתירו פניו יכלו והיו כלא היו. על כן רוממה ונשגבה היא השירה ההגיונית אשר להעברים, היא מלאה זיו ומפיקה נגה בהיות רוממות היוצר בפיה, והיא מלאה יגון ומפיקה עצבת בהסבה דבריה אל גורל בני אדם גם בני איש יחד.

ואף גם זאת לדעת, כי לא כשירה ההודית והדומות לה השירה העברית. היא לא תשכח חק ולא תפריז על המדה גם עת תדבר גבהה גבהה, עת צרר אותה רוח הנגינות בכלי שיר בכנפיו ובמרום תמריא. רוח האמונה הטהורה דובר בה, על כן גם המלה אשר על לשונה צרופה ומזקקה. היא תבחר לשון מליצים אבל הגיונותיה ברורים ומפורשים באר היטב, היא תדבר אלינו במשלים והמה שגורים על פיה ודרושים לה בכל עת אשר תקראם.

מחזות הטבע אשר כתבי הקדש יעבירו לפנינו המה המראות הנאמנים לתכונת הארץ אשר בה נאחז עם בני ישראל, לחליפות ארץ כנען באדמתה אשר חלקתה אחת ציה ושממה וחלקתה השנית דשנה ופוריה, בהרריה ובקעותיה, בגבעותיה ועמקיה, בהדר השרון והכרמל ובשיא הארזים אשר בהררי הלבנון. כתבי הקדש יתארו לעינינו גם את התמורות אשר במזג האויר בכל תקופות השנה, את דרכי הגוים הקדמונים רועי צאן ובקר ואת תכונת נפשם בהבדלם מכל עבודה בשדה ולא ימצאו בה חפץ. ספורי דברי הימים אשר בכתבי הקדש נאמרים בדברים ברורים ונאמנים, בלי כל הגזמה והפרזה, והמה פשוטים מכל מליצה ומכל יפוי, טהורים ומזקקים הרבה יתר מספורי דברי הימים אשר להירודוט. אולם השירה ההגיונית אשר בכתבי הקדש היא מלאה הוד ויופי ובה נראה את הטבע בכל הדרו ונועמו למערכות חזיונותיו. – במזמור ק“ד אשר בתהלות דוד בן ישי ימצא הומבולדט את דמות התבל ומלואה ערוכה בכל מפלאותיה: ה' “עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה – יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד” – המילים1 “יעלו הרים ירדו בקעות אל מקום זה יסד (ה') להם”: ו”גבול שם בל יעברון בל ישבון לכסות הארץ" אבל “ישקו כל חיתו שדי”. – עוף השמים “מבין עפאים יתנו קול”. – “עצי ה': ישבעו, ארזי לבנון2) אשר נטע: אשר שם צפרים יקננו חסידה ברושים ביתה”. – הים: “גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות: שם אניות יהלכון לויתן זה יצרת לשחק בו”. – נעים זמרות ישראל יערוך לנו גם דמות “העשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ”, הגפן (לעבודת האדם) להוציא יין אשר ישמח לבב אנוש – והזית “להצהיל פנים משמן”. – ועל כל כבוד מחזה הטבע, דמות השמים וצבאם חפה: ה'“עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו: תשת חשך ויהי לילה בו תרמש כל חיתו יער: הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם: תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון: יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב”. למחזה הזה אין ערוך, ומה נפלאים מעשי המשורר כי בשירה קצרה כזאת ובתוים אחדים ונאמנים יערוך לנו דמות התבל במלוּאה, הארץ וכל היקום אשר עליה והשמים וכל צבאם! המשורר ישכיל גם לערוך את המחזות זה לעמת זה, את התנועה הכבירה והעצומה במערכות הטבע מול התנועה הקלה אשר לעבודת האדם היוצא לפעלו כזרוח השמש והוא יעמול וייגע עדי ערב וישיש כמוצא שלל רב על כל גרעין וגרעין שהוא מוציא מן האדמה. זאת מערכת המחזות זה לעמת זה, זאת הבינה העמוקה במסבות המחזות המתהפכות בטבע ובתמורות פעולותיהם; זאת הפניה למעלה אל יוצר כל המחזות האלה ומחוללם אשר ברצונו “יחדש פני אדמה” ובהסתירו פניו ובאספו רוחו “יגועון ואל עפרם ישובון” – היא היא השירה העברית הנגלה לעינינו בכל כחה ועוצם תקפה, היא היא המרוממת את הנפש להגות נשגבות גם אם אין דרכה להשיב לבב ולדשן את הרגש.

הומבולדט יתפלא וישתומם הפלא ופלא אל הספר איוב ואל דעת דרכי הטבע אשר נמצא בו. הוא יעיר את אזנינו, כי כותב הספר איוב השכיל מאד לתאר את חזון הרוחות המתהפכות מסבות במפלשי עב בטרם צאתן לפעלן, את חקות שמים “כי יגרעו נטפי מים יזקו מטר לאֵדם” או כי “יזלו וירעפו עלי אדם רב”, את שלל הצבעים הנראים לעינינו בהראות הקשת בענן, או כי העב “יפיץ ענן אורו”, את מהות הברד וחזיז קולות. כותב ספר איוב יתבונן לדעת “איזה הדרך יחלק אור יפץ קדים עלי ארץ: מי פלג לשטף תעלה ודרך לחזיז קולות: מבטן מי יצא הקרח וכפור שמים מי ילדו” – וכן עוד שאלות רבות אשר חוקרי הטבע בימינו אמנם נתנו למו פנים חדשות אולם גם המה טרם מצאו למו פתרונים נכונים וברורים עד היום הזה.

על דעת הומבולדט יתרון לספר איוב בשירתו ובתכניתו על כל ספרי השיר והחזיון אשר להעברים. כצייר אמן ישכיל כותב ספר איוב לתאר לפנינו כל תמונה וכל מקרה במראות הטבע וגם סמל תכנית הספר בתור שיחה, תבניתו וגזרתו נעלות מאד. מחזות הטבע אשר בספר איוב יעמיקו פעולתם בלבב כל קורא בין בשפת עבר ובין בכל שפה אשר בה הוא מתורגם.

ה': “דורך על במתי ים (עת) ישית בגאון גליו”. הוא: "יצוה בקר ויודע שחר מקומו (בבאו) לאחוז בכנפות הארץ (ולאורו) “תתהפך (העב) כחמר חתם”.

מחבר ספר איוב ישא מדברותיו גם על בהמות ארץ ועוף השמים ויורנו דרכיהם, דרכי הערוד אשר “ערבה ביתו ומשכנותיו מלחה” והוא “ישחק להמון קריה ותשאית נוגש לא ישמע”, דרכי הסוס אשר “הוד נחרו אימה” “וברעש ורגז יגמא ארץ”, דרכי הרֵים ודרכי הבהמות אשר “יחפוז זנבו כמו ארז ועצמיו אפיקי נחושה גרמיו כמטילי ברזל”, דרכי הלויתן ו“דבר גבורות וחין ערכו” כי “עטישותיו תהל אור ועיניו כעפעפי שחר”, דרכי חסידה ונצה וכנף רננים נעלמה, ועוד, ועוד.

ספר איוב יגיע לנו כבוד “אור הענן בהשקט ארץ מדרום” והוא פרוש על פני הישמון “כראי מוצק”.

דעת הומבולדט היא, כי ככל אשר תמחוק הבריאה את סאתה לאחת הארצות ותחסיר לה את שפע מנותיה כן תוסיף שאר רגש לילידי הארץ הזאת ותתן בלבבם יתרון הכשר חכמה והתבונן אל כל דממה דקה בתנועת הרוחות ואל כל נדנוד קל במפלשי העבים, לבוא עד תכלית החזיונות אשר במדרך ציה ולהתהלך בחקר התהום ונבכי הים בשוא גליו ורום ידיהו נשא. ואקלים חבל ארץ כנען, חלקת הארץ המלאה הרים וסלעים, מַּחכים את היושבים שמה ונותן בלבם בינה עמוקה והרגשה דקה מן הדקה להקשיב סוד שיח הבריאה בכל הליכותיה ותנועותיה.

בדעת והשכל ידבר הומבולדט גם על חליפות הצורות אשר להשירה העברית בכתבי הקדש. הנה מיהושע ועד שמואל יגידו כתב, הקדש תהלת הגבורים ומעשי נפלאותיהם ביום קרב ורוח שירה תמלא מריח המלחמה, ופתאם תחליף השירה את כחה ותשנה את צורתה ובמגלת רות המואביה המלקטת עמרים בשדה בועז מאחרי הקוצרים תעביר לעינינו תמונה מרהבת כל עין ומרנינה כל לבב באותות התום אשר עליה ובשובע הנעימות אשר את פניה. – כגיתה כן גם הומבולדט, בהיות רוחם מלאה שירה למפלאות ארץ הקדם, יכנה את מגלת רות: “שיר עלילה שאין כמהו לנועם החזיון ולחמדת התאר בכל שירי בני קדם”.

ולא רק בספרו “התבל ומלאה” וביתר ספריו ימלא הומבולדט פיהו תהלת כתבי הקדש ורוממות השירה העברית, אבל גם באגרותיו אל חכמים ויודעי שיר ומליצה. הנה באחד ממכתביו אל החכם אֶמיל לאֶיו, אשר כבר הזכרנו את שמו, נמצא כדברים האלה: אין כל ספק כי תשפוט מישרים בהגדך כי שירת העברים היא הנעלה על כל שירי העמים הקדמונים בטוב טעמה ורוממות רוחה. ומשפטיך אלה ינעמו לי מאד בהיותם מתאימים עם רוב תוצאות חקירותי אשר מצאתי אחרי עיון רב והתבוננות יתרה. – הנה מה נעמה מליצת דוד בן ישי במזמורו הראשון: והיה" הצדיק “כעץ שתול על פלגי מים” והרשע “כמוץ אשר תדפנו רוח”. גם במשלי שלמה שהם אמרי חכמה ובינה נמצא מליצות רמות המעולפות חזיונות הטבע, כמו: “וארח צדיקים כאור נגה, הולך ואור עד נכון היום”, “שתה מים מבורך ונוזלים מבארך יפיצו מעינותיך חוצה ברחובות פלגי מים”, ועוד.

הומבולדט, איש המופת, יהי למופת לכל החכמים חוקרי הטבע, כי בכל חכמתו העמוקה ודעתו הרחבה בא עד תכלית השירה העברית וישתומם אל מפלאותיה, כי התהלך בחקר תהום כתבי הקדש לדלות פנינים ממעמקיהם ולהראות את יפעתם ואת זהרם לעיני כל יושבי תבל. הנה מדברותיו על ההוד והיופי, על הרוממות והנשגבות אשר בכתבי הקדש ועל רוח האלהים המרחפת על פני שירת העברים ירהיבו את לבנו במקסם אמת, נועם וחן – ורוח על פנינו יחלוף ותמונה לנגד עינינו, תמונת משוררינו מימי קדם מחמלי לבנו ומחמדי נפשנו; וגם את סוד שיחם נשמע ואת קולם נקשיב, קול נעים זמרות ישראל בתהלותיו ותפלותיו, קול החכם מכל אדם במשליו ומליצותיו וקול איוב ורעיו בעצומותיהם וריבות שפתיהם, ובשאון הקולות האלה תתבוללנה תרועת העודרים במעדר על הרי ישראל ורננת הכורמים, הבוצרים והיוגבים בכרמי אדמת הקדש!

נפש הומבולדט היתה מלאה אהבה לכל היקום אשר על פני האדמה, לבו מלא המיה לכל התבל ויצוריה ורוחו השתפכה אל חיק היוצר רב הפעלים וגדל העליליה. כי על כן היו כתבי הקדש שעשועים לנפשו ובשירת העברים מצא חזון; כי על כן לא רק כחוקר הטבע גדול שמו ולא רק כחכם נפלא היודע בינה לעתים הולך שמעו למרחקים, אבל גם כאוהב צדקה ומשפט יהי זכרו ברוך לכל יושבי תבל – וקדוש לישראל!



  1. “במים” במקור – הערת פב"י.  ↩

  2. “ארזי לבנו” במקור – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות