משה בן מנחם ויוהאן גוטפרי דדי הערדער    🔗

כמו יחמדו מקרי הזמן התולים אתנו, ואותנו בני ישראל בחרי לשחק בנו בתחבולותיהם ותהפוכותיהם ולהראותנו לדעת כי גם קצרו יד וגם חסרי בינה אנחנו לתת משקל לרוח בני האדם ופלס ליצר לבבם על פי התורה ודעת המשפטים אשר לנו. הנה לפני מאה שנה בהיות היהודים יושבי פרוסיא רצוצי משפט ויושבים במחשכים היה ראש הכהנים בחצר ממלכת פרוסיא, הערדער, איש נאור ואוהב ישראל, ועתה בדור הדעה, דור החפש והדרור, בהיות ליהודי פרוסיא שווי הזכיות ומשפטי אזרחים, הנה היה ראש הכהנים בחצר ממלכת פרוסיא, שטעקער, ראש מורדי האור המתנקש בנפש היהודים לספותה ולהכחיד זכרם. האין זה לנו אות כי שוא מבטחנו בהשכלת המאה התשע עשרה ורק באלהים נבטח והוא מגן ישענו וצור משגבנו סלה?!

אמנם תקותנו חזקה כי כל המשמרים הבלי שוא בהבל באו ובחשך שמם יכוסה, והמשכילים בעמים, כהערדער, יזהירו לעד וזכרם לא יסוף עד עולם.

יוהאן גוטפריד די הערדער ידע גם שפת עבר על בוריה ובתרגומו הנפלא לשירים ומליצות אשר בכתבי הקדש גם בספרי הפלוסופיא, חקר הלשונות, התפתחות דברי הימים והשתלשלות המקרים והמסבות, כן בספרי החזיון והשיר אשר הוציא לאור בימי חייו ואשר השאיר אחריו לברכה אחרי מותו, עשה לו שם עולם אשר לא יכרת בספרות אשכנז ובני עמו ילבשו עליו גאות. אמנם ספריו הם ספרי המעלה והמופת לכל הדורות כן בכליל תארם וכן בעומק הגיונם ובשיא חזונם ותועפות שירתם. ויהי הערדער סגלה לאשכנז מכל אנשי הרוח אשר בדורו, כפרידריך הגדול, גיטה ושילר, כי לא רק במשא וחזון על יקר החפש וחין ערך הדרור השפיק, אבל גם הפליא אהבתו לכל בני האדם ויט גם אל היהודים והיהדות שלום, ולשונו כאש בהוכיחו צדקם וישרם. זה איש המופת, המטיף השכם והטף אהבה לכל בני האדם באין הבדל ופדות בין עם לעם ובין שבט לשבט, היה חבר נאמן לגוטהולד אפרים לעססינג ותמים דעים עמו. הוא הגיד לבני ישראל, אשר נחשבו בימים ההם לדלת בני האדם, את ישרם ויוכיח לעמו פשעם ומשוגתם כן בספריו ומכתביו וכן מעל במת המטיפים בבית התפלה אשר בחצר המלכות.

בימים ההם אשר בני העמים חשבו למשפט כי להם היתרון על היהודים גם ברגש הכבוד ערב הערדער את לבבו להגיד גלוי כי לא כן בדיהם, כי היהודים יבינו הרבה יתר מהעמים את משפט הכבוד ויודעים את ערכו כמו שהוא. הן בני העמים נתעו מעודם במשפטים מעוקלים להבדיל בין כבוד אצילים ושועים ובין כבוד בני עוני הנחשבים לדלת עם הארץ ובוז משפחות, גם בהגדלם יש לפניהם חונף וגם משוא פנים, כי גודל הגבוהים עליהם במשרה ובמצב החברה אשר למצותם ייחלו ופקודתם תשמור רוחם יכביד עליהם כבד אבן ויעות גם את משפטם על ערך הכבוד. לא כן היהודי. הוא לא ייחל לכל משרה או פקודה במדינה ושיח ושיג לו עם כל משפחות בני האדם, כי אל בתי האצילים ימצא לו מסלות וגם מהלכים לו עם בני עם הארץ. על כן ילמוד לדעת תכונות בני האדם ולהבדיל בין כבוד־אמת לכבוד־תפל, בין ענוה צדק לגאות שוא ובין משפט למשפח. ובכן גם רגש הכבוד אשר בלבו הוא טהור ומזקק, כי יבחנהו מכל סיגי חונף ודברת בני האדם מלומדה.

אלה וכאלה המה הדעות והמשפטים אשר להאיש הערדער הנותן גודל וכבוד למשה בן מנחם, הכביר ממנו לחמש עשרה שנה, ולשמו תאות נפשו. הוא נתן גודל לבן מנחם וישתאה לו על גאון רוחו ונועם נאומו בפלוסופיא, על עומק הגיוניו ויושר משפטיו, ועל רוח החן והנועם אשר בתכונת נפשו, כי ערך וכי דמות לו כסוקרטס היוני וכל יודעי דרכיו יחמדוהו בלבבם. הוא העריצהו ויכבדהו גם על היותו איש בריתו וסודו של לעססינג. וברבות בן מנחם אומץ בהגיונו ועומק במשפטיו לברר וללבן כל דבר לכל פרטיו ודקדוקיו כן הוסיף הערדער לחשוב שמו, ורוחו בקרבו שחרהו לשכלל את כשרונו ולהדמות אליו. עוד טרם ידע הערדער את ה“סוקרטס של המאה השמונה עשרה” פנים אל פנים, וכבר העריץ הכהן הנוצרי את שם היהודי הסוחר בבגדי משי אשר בברלין. הערדער בעודנו צעיר לימים כבד בלבבו את בן מנחם כי “כלעססינג כבן מנחם, שניהם נאורי הרוח וטהורי הלבב, יתורו אחרי האמת לדעתה”. – הלא הדברים האלה כתובים בספרו הנקוב בשם “עלים מפוזרים”.

רבים היו הכהנים הנוצרים בימים ההם וגם לאוואטער בתוכם אשר חשבו את היהודי בן מנחם ויתנו כבוד לשמו, אבל אחרי כן נודע הדבר כי בהוקירם את נפש היהודי באה גם מחשבה בלבם “להצילה”. אולם מחשבות הערדער גבהו ממחשבותיהם, כי הוא חשב את בן מנחם בתור חוקר המעלה וחכם המופת, ויאהבהו ויכבדהו לפי ערכו מבלי חשוב אף רגע להשיבהו מדתו.

אחרי אשר קרא הערדער את הספר “השארת הנפש” לבן מנחם היתה רוחו מלאה שירה ותהלה למחברו. אז כתב אל הסופר ומוכר הספרים ניקולאי כדברים האלה: את הספר על אדות “השארת הנפש” לבן מנחם קראתי ואין די מלים בפי להגיד תהלתו. על דעתי גדול ערכו מאד לכל חברת בני האדם, להטיב דרכי האנשים באשר הם שם, להורות משפט במדינה ולהאיר נתיב בפלוסופיא. כמדומה לי כי אין אדם בתבל אשר יקרא את הספר הזה בשום לבב, בתאות נפש ובעין חודרת כמוני ואשר יבא עד תכונתו ויבין גדל ערכו כאשר אבינהו אני.

בחדש אפריל לשנת 1769 ערך הערדער את מכתבו הראשון, מכתב ארוך, לבן מנחם והוא מהר להשיבהו על דבריו. ממכתבו של בן מנחם, אשר ערכו יקר מאד בהיות מגמתו להתיר ספקות אחדים אשר התעוררו בנפש הערדער, נביא בזה אך דברים אחדים:

“…לא אוכל הבין מדוע מצאת זרות במשפטי כי כל תעודתנו בתבל היא להשלים ולשכלל את כחות הנפש. אתה אומר כי טבע האדם הוא מורכב? אמת נכון הדבר; אולם גם זה נכון כי בכל מה שזה הטבע המרכב פועל תמצא הנפש את תכליתה. מציאות תכלית כזאת לא אוכל אנכי להכחיש גם בבהמות. תכלית כל תאות הבהמות ושאיפותיהן היא למצוא נחת בחיים ולהרחיק מעצמן כל דאבה. הנחת היא ילידת הרגש של אומץ כחותינו והרחבתם, והדאבה היא תוצאת הרגש של רפיון הכחות ושפלותם. ובכן גם תחלת מעשי הבהמות – אלה הנעשים ברצון ורגש פנימי – היא תכלית השלמת כחות הנפש. אמנם על דבר מעשי הבהמות הטבעים, אשר נחשבם כמעשי מכונה בלי כל חפץ ורצון, אולי נכון משפטך. אולם למעשיהן אשר יש בהם מעין חפץ ורצון, כמעט ברור הדבר בעיני כי יש גם תכלית. ואם בבהמות כך באדם על אחת כמה וכמה. באדם נכיר את אמתת משפטי בהכרה היותר ברורה. אם תביא בחשבון את סכום כל הכחות אשר לטבעו המרכב, אז תדע ובחנת כי האדם מוצא נחת בדעתו כי כל כחותיו פועלים את פעולתם יחד בד בבד אחד מהם לא נעדר – ואי נחת בהכרתו כי יש בעיסת כחותיו שאור המעכב את הפעולה או כי יש בהם המתפרצים מפני רעיהם ולא משטר ולא סדרים לפעולותיהם. הפעולה תתן עז להכח ותסכינהו לעבודתו. פה נראה את הקשר המאחד את אשרנו ואת תעודתנו. כל כח מהכחות הטבועים בנו ישאף לעבודתו וגם יוליד בקרבנו איזה חפץ וצורך. בהשלמת כל החפצים והצרכים האלה נמצא את אשרנו והיא היא גם תעודתנו”.

הערדער שש מאד על מכתב בן מנחם כי הואיל למהר תשובתו וגם השיבהו כהוגן. וערך חליפות המכתבים, אשר היה מן היום ההוא בין שני גבורי הרוח האלה, גדול מאד. כבוד בן מנחם גדל בעיני הערדער מיום ליום. הוא הוקירהו על תמת נפשו ובור לבבו כי לא יכסה ממנו דבר ולא יצפין כל סוד במכתביו. כי על כן חשב לו הערדער לאשר נעלה לראות את בן מנחם פנים אל פנים ולהתהלך אתו, לבקש מפיהו תורה ודעת ולהתעורר בחברתו להגיון וחזון.

בימים ההם חלה בן מנחם את חליו, כי מעת לעת כהו עיניו וברוחו אין נכונה ויהי אנוס לחדול מעבודתו בספרות כשש או כשבע שנים. אז שאל הערדער פעמים רבות לשלומו מפי ניקולאי מוכר הספרים. הנה הוא כותב אל ניקולאי בירח דעצעמבר לשנת 1771 כדברים האלה: “מה שלום האדון משה? האין תקוה כי ישים סדרים בכתביו, כאשר הבטיח, וכי יוסיף לעבוד את עבודתו בספרות כשישוב לאיתנו? בחדלו מעבודתו יסוף לעם אשכנז ראש החכמים והוגי דעות בפלוסופיא וביפי השירה והחזון. זאת נראה, על דעתי, גם בספר המלים אשר זה עתה הוציא סולצער לאור. הספר הזה הוא קובץ שברי כתובים ומאמרי בקרת אשר למראה עינים אחד באחד יגשו והוא בנין רם ונשא אבל באמת לא כן הוא”. (מ“שארית כתבי הערדער” כרך שני צד 215).

אמנם היו ימים אשר כמעט היו רוחות שני החכמים האלה זרות אשה לרעותה וכמו היה איזה שטן מרקד ביניהם. הן הערדער השפיק זמן רב ברמזים וסודות של לאוואטער והמה התעו את לבבו. אולם הימים האלה לא ארכו ועד מהרה שבו בן מנחם והערדער להכיר איש את רעהו בהגיונותיהם ודעותיהם. אז שלחו איש לרעהו את ספריהם ומחברותיהם בלוית מכתבים אשר רב חזון צפון בהם.

אחד ממכתבי בן מנחם אשר כתב ביום העשרים לירח יוני, שנת 1780, יגיד לנו את מרי שיחו על אדות מצב היהודים במדינה בימים ההם. במכתב הזה נקרא כדברים האלה: “… יש לי ילדים, וזאת חובתי לחנכם. אולם איזה הדרך אשר בו אדריכם ומה היא התעודה אשר אשים לפניהם בנתיבות החיים? אם יהיו לסוחרים העוברים ארצות במרכלתם ובעברם את גבול ארץ זכסן יפילו השוטרים גורל לגלגלתם ועל פיהו ישימו עליהם מס, או כי יהיו לחכמים ומליצים לדעת לעות דבר לאחד מעצלי המושלים בארץ הקדם ובהיותו סרוח על משכבו ומפהק בכל פה ישכילו לספר באזניו את אגדת הטבעות אשר יחד נשתוו ואין יודע להבדיל ביניהן; רק המכונן מצעדי גבר הוא יודע. לעת כזאת זאת חובתי ואעשנה להורותם מוסר והשכל ולחנכם בדרך תבונות לבל יעקשו את הישרה ולא ישאו חרפה על מעשיהם. ואם בלא משפט יעטו עליהם אנשים תועים מדרך השכל כלמות או כי אנשי בליעל יחפאו עליהם בזדון דברים אשר לא כן, יהיו מן הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים; לא ישיבו את לבבם אל חורפיהם על לא חמס עשו ולא ישיבו חרפה אל חיקם, אבל ישאו בדומיה את אשר נטל עליהם עד אם תפקחנה עיני התועים לראות את עותתם ויכפרו פניהם”.

מות החכם לעססינג הקריב את לבות שני רעיו, הערדער ובן מנחם, חד אל אחד וילכד את הנפרדים כמעט בקשר של קיימא. אז בהתאבלם שניהם על האבדה הגדולה אשר אבדה למו בהלקח מהם ידידם הנאמן ואיש בריתם כתב הערדער אל בן מנחם כדברים האלה: “יהי רצון מלפניך, בן מנחם האהוב והרצוי, לפתוח לי את סגור לבבך כי אבוא בו ואירש את מקומו, להיות קרוב אלי יותר מאשר היית עד כה … לא לידידות אתחנן, כי אין איש אשר יוכל לדרוש ידידות מרעהו בלתי אם כי עוד בטרם ידרשהו כבר נתון לבו אליו, גם מעודי לא נתנני הגאון אשר בלבי לבקש מאיש נדבת ידידות. אבל אחת שאלתי אותה אבקש כי לא תמנע ממני את הרצון אשר אתה משביע לכל הקרב אליך, כי תט אלי שלום אמת ותמים בדברים אשר סוף סוף שנינו יחדיו תמים נתור לבוא אל מחוז חפצם, אף אם איש איש במסלתו ילך ולא דרך אחד לשנינו. זאת אשאל ממך, על זאת אתפלל מלפניך מאשר יקרת אף נכבדת בעיני מאד; מאשר אכבדך בנפש חפצה ואהבתיך בלבב שלם, ומשנה לשנה בכל ימי חיי תגדל אהבתי אליך, תוסיף אמץ ותרבה עצמה”.

על מכתבו זה השיבהו בן מנחם ביום חמשה עשר לירח מאֶרץ שנת 1781 כדברים האלה: “גם זה לנו אות נאמן, הערדער מחמדי, זה הכח לתובן לבות ומשובב נתיבות בני אדם כי מות לעססינג מקרב שני לבבות זה לזה, שני לבבות אשר כמו שנודע עתה הדבר, רק איזה שטן לא נדע שחרו היה מרקד ביניהם ושגגה ובלי דעת הפרידו כמעט בין הדבקים … מות לעססינג! האיש האחד אשר שלשים שנה הסכנתי דרכיו ובחנתי את לבבו ולא מצאתי בו אף שמץ “חכמת אנשים מלומדה” לשית בחלקות איש לרעהו או לשמור לפעמים מחסום למו פיהו ולא יגיד כל אשר עם לבבו, האיש אשר בכל עת תמיד היה לבבו שלם עמי ורוחו נאמנה לי – כתמת לבבו ואמונת רוחו אשר לא החליפו את מתכנתן במאומה אף רגע – ויהי איש בריתי ואיש חסדי! מות ידידי, אשר בו דבקה נפשי ואתו הסכנתי להלוך נגד החיים, העמיק פצע בלבבי ויכהו בתמהון. אולם הדעת כי גם בלבבך השאיר מקום ריק ושמם וכי יש את נפשך למלאות את החסרון בהקריבך את לבבך ללבבי תעלה כמעט ארוכה לחברתי ותנחמני מיגוני. תודתי ערוכה לך מעומק לבבי כי הואלת לקדם פני ותצעד את הצעד הראשון להתקרב אלי. היה בטוח כי תפגשני בחצי הדרך בצאתי גם אנכי לקראתך. אמנם אנכי הנני הולך אט ולא ארחיב צעדי אבל גם אשמור דרכי ולא אעצור במהלכי. איש איש יכונן צעדיו כרוחו וכלבבו, ובהכשר דעתך לבחון תכונות בני האדם אני בוטח כי תדע ותבחון את ארחי אשר למראה עינים “יתעלם עליו קרח” ולא תחשבהו לאורח אי רצון ומרי. הן באמת לא קרח ולא כפור בלבבי, כי אם חשבון ומשפט, ותקותי חזקה כי ברבות הימים תמצא את לבבי נכון ונאמן לפניך וגם שוה באהבתך … אני תקוה כי זה הצעד הראשון לקרב את לבותינו איש לרעהו לא יהי האחרון, והנני נותן לך את בריתי אמונה כי תמיד יהי לבי ערום נגדך, וכהיום הזה כן בכל עת לא אכסה ממך דבר אשר יהי עם לבבי. כבד ממני הדבר ללכת בעקבותיך בצעדי און ולמהר לעלות במעלות אשר עלית, אבל בלי כל קנאה אביע משוש לבי ואגיד לך תהלה בכל פעם אשר יישר פעלך בעיני ואת מעשיך ארצה. אהוב אותי אח יקיר!”.

כל איש משכיל ונבון ישבע נעימות ויקרא ענג בקראו את חליפות המכתבים בין בן מנחם והערדער, כי ימצא במו חזון אנשי רוח, דעות ישרות ועמוקות והגיונות נעלים ונשגבים. מאחד המכתבים אשר ערך בן מנחם להערדער ביום שמונה עשר לירח מאי שנת 1781 נודע לנו, כי היה את לבבו לכתוב “על אדות ליסינג ותכונת רוחו”. צר לנו כי לא הוציא את מחשבתו זאת לפעולה. הן לא נפון כי הוא היה האחד אשר בידו להפיץ אור על תכונת הנפש היקרה הזאת ולתארה כמתכנתה.

המכתב האחרון אשר ערך הערדער אל בן מנחם כתוב בירח מאי לשנת 1784. בו יביע לו את תודתו על משלוח המחברת “ירושלים” אשר “קרא בשום לבב וברוח דעת ומשפט ויתענג עליו מאד”. את המכתב הזה יחתום הערדער לאמר: “חיה בטוב, חכם חביב, ואהוב אותי כאשר אהבך אני”.

כמו שהיה בן מנחם סמל המופת לליסינג רעו בכתבו את המחזה “נתן החכם”, כן נכיר עקבות הפעולה אשר פעל בן מנחם על הערדער בספרי החזיון והמדע אשר כתב. נקרא נא בספרו הנקוב בשם “אַדראַסטעאַ” ונראה לדעת מה גדלו מחשבותיו ומה גבהו הגיוניו בדברו על אדות משפטי בני האדם ויחוסם איש לרעהו. הנה כי כן נקרא בפרק המדבר על אדות “החפצים לזכות את ישראל בהשיבם אותם מדתם”: “… אל העמים, אשר בלא משפט ובזדון לבב הכאיבו ימים רבים כל חלקה טובה בלבות היהודים ובאכזריות חמתם הפכו את הוד נפשם למשחית; אליהם היתה עתה המצוה להטיב את אשר הרעו אם בזדון או בשגגה, וראשית מעשיהם תהי להשיב את המקולקלים שבבני בריתם מאון ולא יוסיפו עוד להאדיב את נפש היהודי על חנם … מה טוב ומה רצוי המעשה אשר יעשו העמים והממלכות להשיב אליהם את לבות בני ישראל, הגוי החכם והנבון, לעשותם לאזרחים נאמנים למלכם ולארצם ולתת למו ידים להקדיש את כחם ושאר רוחם אל הארץ אשר בתוכה הם יושבים ולהפרות ישע לשכניהם”.

את תבונת נפשו של בן מנחם נכיר גם ביחוסו אל הערדער בכל טהרה ונועמה, בכל תמתה ונדיבותה. אהבתו לאנשי שלומו היתה תמה וברה, כל חלקות וכל עקשות פה ולזות שפתים זרו לו וכל עקמומיות וערמימיות רחקו מכליותיו. אותו נמצא נאמן למחשבות רוחו והגות לבבו בכל עת ולא יט מדרכו אף רגע ימין או שמאל. לא כן הערדער עמיתו. הוא אף אם היה איש יקר לבב ונדיב רוח, בכל זאת נמצא לפעמים רבב על תכונת נפשו ויש אשר עלה איד המשפטים הקדומים הנטועים בלבבו ויסך בענן לו מראות נכוחה. הנה כי כן יספרו לנו סופרי דברי הימים, כי בשנת 1774 ובן מנחם והערדער נפגשו בעיר פירמונט, בהתמהמהם שמה בימי הקיץ להתרחץ במדינות התרופה, וילבש הערדער גאות ראש הכהנים וישם לו סתר פנים כמעט בקחתו דברים עם בן מנחם. ובן מנחם העמיד את פניו כמו לא ידע ולא יבין כי רוח אחרת היתה את הערדער ידידו ופניו אינם אתו כתמול שלשום. אחרי ימים אחדים הכיר הערדער את משוגתו ואת עותתו וינחם על לכתו עם בן מנחם קרי ויבקש ממנו סליחה. אז השכיל בן מנחם להשיבהו דברים, אשר יעידו על טהר נפשו ובור לבבו ועל חכמתו ותום דרכיו, לאמר: “אם כה ואם כה, זה דרכי מאז לתת את לבבי לדעת להלוך נגד אנשי בריתי בשנות אחד מהם את מצבו בחיים, כי יעלה מעלה או כי יעפיל לעלות. אז אשמור דרכי לבלי התפרץ אל ביתו כאשר הסכנתי עד כה, אבל אתדפק על הדלת ואטה אזני להקשיב לדעת אם לא החליף גם את לבבו בהשתנות מצבו בחיים, או כי אכף עליו מצבו החדש לשנות את טעמו ואת ארחו בהליכותיו עם ידידיו מאז. כי על כן גמרתי בלבי לתכן את ארחותי על פי חפץ לבבך ולהפקיד את ידידותנו ביד העת, אולי יבינונו הימים הבאים לדעת את יחוסנו איש לרעהו. אף אם בלבי אתעב את ההתחכמות הזאת אשר “חכמת אנשים מלומדה” אקראנה ויש בה הרבה יותר מאבק־ערמומיות, בכל זאת יש תוכחות בפי להגיד ישרה וגם אצדיק את נפשי בדעתי כי בתור יהודי כבד ממני לבחור דרכי כרוחי וכלבבי, כי מצבי בחיים יכביד עלי אכפו לספור צעדי ולהביט מסביב לי בעין פקוחה בטרם אצא לפעולתי ובטרם אוציא מפי הגה”.

 

בן מנחם והנשים    🔗

איש גבן וקטן קומה היה בן מנחם. בכל זאת אהוב ורצוי היה בן מנחם בכל ימי חייו לנשים אשר הכירוהו פנים אל פנים; בכל זאת מצא חן בעיניהן וישא מלפניהן חסד. הן עיניו הגדולות והפתוחות לרוחה הבריקו בשחור עפעפיהן נגה נפש נדיבה, נגה הנפש אשר גחלים תלהט לכל טוב ויופי והיא מתעלפת באהבתה לכל בני האדם; הן על מצחו הרחב ונסב למעלה הכינה הענוה כסאה וכבוד הדעת וההגיון חופף עליו כל היום. אכן שאר רוחו ואמץ לבבו וחין תכונת נפשו המה חבלי הקסם אשר במו משך אליו לבות כל יודעיו כאנשים כנשים; המה עשו לו גם את נפשות נשי דורו. ויהי השיח אשר היה להאיש הזה הדגול מרבבה עם נשי דורו פרק נכבד בתולדות ימי חייו.

האשה הראשונה אשר אליה יתיחש כל איש היא – האם. כלנו יודעים ערך הפעולה אשר תפעלנה האמות על בניהן המתעתדים לגדולות. אנחנו נשפיק בהזכירנו בזה רק את האשה לוטיטיה בונופורט אשר אליה מתיחשים הנפוליונים, ואת האשה “מרת ראַטה” אמו של המשורר גיטה. ובכן צר לנו כי על אדות אמו של בן מנחם כמעט אין אתנו יודע עד מה. גם הפילוסוף לא יזכיר בכל ספריו ואגרותיו על אדותיה מאומה. רק המסרת איש מפי איש תגיד לנו כי הרוך, החמדה והחנינה אשר בתכונת נפש משה מדיסוא היו לו מורשה מתכונת נפש יולדתו, מתכונת נפש האשה העניה אשר באחד ממשכנות הדלים, ברחוב אסכני אשר בעיר דיסוא ילדה בן. והבן הזה לגדולות נוצר ויהי לאיש המופת לכל הדורות, לאיש אשר לא רק בדברי ימי עמו כי אם גם בכתב כל הגוים למשפחותיהם יכתב שמו באותות פז לזכרון לדור אחרון. שם האשה הזאת היה סוסי, ואחד הכותבים את תולדות בנה יספר על אדותיה כי היא היתה אשה רחמניה, בעלת נפש נדיבה ולב מלא רגשות התום והענוה, החסד והחנינה; אחת הנשים היהודיות המצוינות במדותיהן התרומיות, אשר מספרן לא מעט היה בדור ההוא. היא נאספה אל עמיה עוד בטרם גדל משה בנה ויהי לאיש, ועינה לא ראתה את ילד שעשועיה בתור אדם המעלה ולבה לא גבה לכל הכבוד אשר נתנו לו המשכילים בעם.

האשה השניה היא – חברתו ואשת בריתו.

מתנה טובה הצפינה ההשגחה העליונה לבן מנחם בבית גנזיה ופֿרומיט גוגנהיים שמה. את האשה הזאת בחר לו בן מנחם בעודנו בעצם ימי עלומיו ותהי לו לרעיה נאמנה בכל ימי חייו, ותהי מקור אשרו ומשוש לבו בחיים. היא העירה עליו ותנצרהו כבבת עינה, היא כלכלתהו ותפנקהו כאשר תפנק האם את ילד שעשועיה ולא חשכה מנפשה כל תלאה להפוך לו את עמק הבכא לגן עדנים.

בן מנחם לא נשא אשה לשם ממון כי אם בחר לו את האשה אשר נפשו רצתה בה. על נקלה יכול בן מנחם לארוש לו אשה גאיונית מבנות ברלין, בת אחד השועים היהודים בימים ההם אשר על עושר אבותיה גאותה והיא מתיפה ומטבת דרכה כל היום לבקש חיים, חן וכבוד. הן רבות בנות החן והעושר נשאו אל הפילוסוף עין ובחפץ לבב נתנו את ידיהן לו להוסיף על עשרן לוית כבוד ולהתימר בשם תפארתו. אולם בן מנחם מאס בכל אלה ויבזה את צלמן, את רום עיניהן וגאות לבבן. הוא בחר לו אשה כלבבו ולא אל כסף הנדה היו עיניו נשואות אף אם דל היה חלקו בימים ההם ומשכרתו כרואה־החשבונות בבית חרשת המשי אשר לבירנהרד היתה מצערה. האשה אשר בחר לו, אחת הנשים הנדיבות והמצוינות בבנות גילן, היתה האשה הכשרה והצנועה, בת אברהם גוגנהיים יושב עיר המבורג. בירח מאי לשנת 1761 נסע בן מנחם עירה המבורג ושם ראה את האשה אשר הוכיח לו ה', את העלמה אשר “עיני תכלת לה”, בת אברהם גוגנהיים, ומן הרגע ההוא היה כל לבבו נתון לה. פרומיט גוגנהיים לא היתה סמל תכנית היופי כאשר יתארו ציירי אמן את אשת החן, אבל קסם היה על פניה וחן הוצק בכל תנועות יצורי גוה ותהי משאת נפש בן מנחם גם על הצנע לכתה וטוב לבבה.

במכתבו אשר ערך אל בחירתו ביום העשרים ותשעה לירח יולי שנת 1761, כששה שבועות אחרי האירוסין, נראה מה נעמה לו ומה יקרה בעיניו:

"פֿרומיט האהובה בבנות!

במכתב אביך אלי גליתי תעלומה אשר לא מעט התענגתי עליה. האיש הטוב הואיל לתת לי את בריתו אמונה כי בתו פֿרומיט מצוינה היא כן בתום דרכיה וכן ביפיה. מה דעתך על זה? מי לא יאמין לאיש תם וישר על דברתו? האיש הטוב, אברהם גוגנהיים, הלא ידע הלא ישמע כי הפילוסופים גם המה מוצאים חפץ ביופי. אולם על זאת יסלח לי. אנכי יודע את פרומיט בתו יותר ממנו. היא יפה אולם תום דרכיה עוד יעלה על יפיה; היא רבת החן אבל לחין הליכותיה ואמונת רוחה אין ערוך. – אקנא בך, פרומיט אהובתי, כי תשכילי לכלכל דבריך בהביעך את רחשי לבבך. גם מכתביך היותר קצרים המה מלאים הגיוני חן ורגשות עדנים. זו כחך לשפתך כי היא שפה היוצאת מן הלב בלי כל פרכוס המליצה, ותחת ההתולים הרקים, אשר יכבידו רבים על מכתביהם וישביתו אותם מטהרם או כי גם לא אחת יהפכו פניהם למשחית, תבחרי את בהגיונות טהורים ואמרות מזקקות. הוסיפי נא, פרומיט האהובה והנחמדה, לשעשע את נפשי במכתביך שהם כלם מחמדים. נתתי אל לבי לדעת כי ביום אשר לא אערוך דברים אליך ולא יבאו דבריך אלי אינני מוצא כל ענג ואינני רואה בטובה – והאיש מה הוא אם לא יתענג על החיים? לא, כל עוד יהי גורלנו להיות רחוקים זה מזו, נואיל נא לשעשע את נפשנו בתתנו לנו ידים בכל עת לקרב את מחשבותינו ולהגות איש במשנהו. לא מעט הוא הענג אשר ירחש לבבי בחשבי: עתה קוראת פרומיט את מכתבי, ברגע הזה עורכת פרומיט דברים אלי, בו ברגע תעמיד את פניה על כי בא איש ויפריענה ממעשיה, ועתה תשיש כי תמצא מבטא נכון לבטא את אשר עם לבבה. את תשחקי! מורתי היקרה לי! אמת נכון הדבר, אגיד זאת גלוי. האם לא התאמצתי בכל עת תמיד להשכיל עשות כמוך?…

באהבת נפש הנני שלך משה דיסוי".

ימי האירוסין של בן מנחם ארכו לשנה תמימה, כי עוד היה לו להכין הרבה בטרם יבנה ביתו; ותהי ראשית חפצו להציב לו יד ולהטיב חלקו ולא תדע אשתו החדשה מחסור. אמנם האיש אפרים פֿיטיל, הקבלן למטבעות הממלכה, נמצא לו בעת ההיא ויקצוב לו שכר רב בהואילו להספח אל אחת הכהונות בלשכת עבודתו, אולם בן מנחם לא נאות לו, כי ישרת לבבו לא נתנתהו לשלוח יד לדברים כמו אלה שיש בהם משום אבק־פסלתן של המטבעות.

בימים ההם לא ידע בן מנחם שלום בעצמיו ודאגות שונות עצבו את רוחו. גם לא אחת התגבר יגונו על הפילוסוף, אשר זה דרכו מאז לשאת בדומיה את אשר נטל עליו, וישפוך את מרי שיחו אל חיק מיודעיו. הנה כי כן נקרא במכתבו לידידו אַבבט כדברים האלה: “מי האיש אשר לב בשר לו ולא יחם בראותו את מרבית ביתו והמה בתום דרכם נושאים חרפת מחסור בעת אשר נערים ריקים ופוחזים כמעט נחנקים במשמן חלקם; מי האיש אשר בחמלתו על הקרובים ללבבו הוא אנוס להשפיל כבודו ולשית בחלקות לאנשי זרוע – ולא יבוש ולא יכלם לשאת עיניו אל בנות החכמה להשתעשע בחברתן או לבקש אהבה ממיודעיו ישרי הלב?…” אולם רגעי עצבונו לא ארכו כי – מפני מכתב אחד קטן הכתוב בידי פרומיט ארוסתו נסו כל יגון ואנחה וכחש בם מקומם לא ראיתיכם.

המכתבים המעטים, אשר נשארו לנו ממכתבי בן מנחם לארוסתו, יזכירו לנו את מכתבי לעססינג לארוסתו חוה קאֶניג, כי ידמו וישוו למו. כמהם כן גם מכתבי בן מנחם נקיים מכל הניבים הנבובים אשר יבראו האוהבים ברוח שפתיהם לרגש העולה כאבק לעיניהם, מכל משאות השוא לאור הירח והכוכבים ומכל תעתועי ברק אמרי חכמה ובינה יתרה á la רחל לעווין־ורנהגן והנריעטע הירץ! אנחנו רואים לפנינו שני אנשים נכוני רוח וישרי לבב האוהבים איש את רעהו אהבה תמה וברה, והמה מביעים את הגות לבבם איש באזני משנהו בדברים נכוחים ולא ירעו רוח אף לא ירדפו קדים לשגות בדמיונות הבל ולגלות פנים באהבתם שלא כהלכה – כמעשי בני הדור ההוא, דור טחי תפל, דור עקש בשירתו ופתלתול בחכמתו! למכתבים האלה יש ערך גם לדורות הבאים ואנחנו מוצאים חפץ בהם בהיות חן אמרי אמת ונכוחה עליהם.

מכתבי בן מנחם יעידו לנו כי פרומיט ארוסתו היתה אשה משכלת ותבן גם מצאה חזון בדעות הפילוסופיות של ארוסה. אהבתה העירה את רוחו גם לשיר בשירים! הנה על שער הספר – כתבי בן מנחם, דפוס ברלין, בשני כרכים, 1761 – אשר שלח אליה למנחה כתב גם שירים אחדים אשר שר לכבודה. “השירה לא עלתה יפה” יאמר עם מכתבו “אבל באזנינו היא עולה כשיר השירים”.

לפני שנות מספר הוציא ד“ר א. יעלינק מכתב אחד ממכתבי בן מנחם לארוסתו, – והמכתב הזה טרם נספח אל אספת כל כתבי בן מנחם, כי אם ראה ראשונה אור בהוצאה השניה של תולדות בן מנחם להד”ר קאיזרלינג. במכתבו זה נראה את בן מנחם כטוב לבו באהבתו והוא יבחר לצון־ערומים וחדודי־שעשועים עם חמדת נפשו, לאמר: טרם שמתי לבי לדעת כי אין ראי בחדרי עד אם באה אלי פקודתך החזקה במכתבך האחרון למהר ולראות את פני בראי. חפצתי לסור למשמעתך, אבל הנה – אין ראי בבית. ובכן תוכלי על נקלה לשער מה רחוק הדבר ממני להתבונן אל פני לדעת אם שוחקים או זועפים המה. אנוס אנכי להאמין לדברי אחרים המעידים על חזות פני, ואינני יודע מה טיבו של איש חמודות אשר הואיל להגיד באזניך כי פנים נזעמים לי. אמנם אחרי אשר את תבטיחיני כי שגה האיש הזה ברואה ייטב לבי ואשבע נעימות – את פני".

אחות היתה לפרומיט ושמה בריינדיל. אותה הוקיר בן מנחם על חדודיה השנונים והתוליה הנעימים. אחד המכתבים אשר נשאר לנו לפליטה ממכתבי בן מנחם אליה, והוא כתוב בכתב יהודית, יעיד לנו על תכונת נפשו גם יגיד לנו מה נעמה להפילוסוף אחות ארוסתו, כי השיב לה בטעמה וגם לא כחד את האמת תחת לשונו. בו נקרא כדברים האלה: היום יהי לך ענין רב לענות בו וידיך תהיינה מלאות עבודה. הנה שמעתי כי ליב העערולד הקדיש עליך מלחמה במכתב מלא חצים שנונים ומדקרות מחטים חדים. אמנם רבים הקוראים את מכתביך, ואשער כי לא מעטים יהיו ביניהם אשר תבוא בם התשוקה לקחת עמך דברים ולקרוא אותך לריב־התולים ולמלחמת שפתי לצון. אולם כשאני לעצמי, אם לא אשית בחלקות לך, אגיד ולא אכחד כי את מכתבך האחרון כתבת “כלאחר־יד” וטעמו לא עמד בו. מלבד התול אחד או שנים של טעם מלאתיהו דברים של מה בכך, וכזאת לא הסכנתי מתמול שלשום לראות בך. כמעט אפחד פן הקימות את מוראך ואת חתיתך אשר נתת עלי תמיד ותתני את מלאכתך להעשות על ידי אחרים. הן לא אוכל האמן כי פתאם תמוגגך תושיה, וטוב טעמך ודעתך לא עמדו לך".

בראשית ירח מאי לשנת 1762 כבר הוטב מצבו ותהי תכלית מחשבתו לקחת לו את פֿרומיט ארוסתו לאשה. החתונה היתה בעיר המבורג. עוד בירח אפריל לשנה ההיא שלח לו אַבבט ידידו את ברכתו ליום חתונתו ושמחת לבו. ושבועות אחדים אחרי יום החתונה השיב לו בן מנחם מכתב תודה ובו הביע לו את משוש לבבו ואת כל אשר אתו. במכתבו זה נקרא כדברים האלה: זה שבועות אחדים לא לקחתי עם רעי הקרובים ללבבי דברים, לא באתי עמהם בכתובים, שכחתי מהגות דעות, לא הגיתי בספרים אף לא כתבתי מאומה. כל היום הנני משתעשע, מטיב לבי במשתה ומעדנים, שומר פקודים ומנהגים קדושים; הנני אנוס לתת את פני לרואים, לבוא היום בסוד חברה אחת ומחר יחד כבודי בקהל חברה אחרת. וכה הנני מבלה את עתי באלפי קטנות ושעשועי הבל. הן באה השעה, בחיר ידידי, אשר בת החכמה נבאה לי אליה מראש. עלמה “בעלת עיני תכלת”, אשר אקראנה לי היום אשתי, המסה את הקרח אשר התעלם על לבב ידידך ותצית בו רגשות שונים ותלכוד את רוחו באלפי חבלי שעשועים – אשר רק לאט לאט יחבול עתה מזמות להסיר את מלכדתם מעליו".

אשת בן מנחם היתה אשה טובה ומשכלת, רעיה נאמנה לאישה ואם רחמניה לפרי בטנה, גם אשה יראת אלהים, אשה עבריה המצוינה בצניעותה ופרישותה. אחד המכתבים אשר כתב בן מנחם לידידו אבבט, ביום האחד עשר לירח יולי שנת 1766, יעיד לנו מה גדלה אהבתו לאשתו. בו נקרא כדברים האלה: כמעט בכל העת ההיא זנחה משלום נפשי ואהי כאיש נדהם. בעת ההיא מת עלי אבי הזקן, לפני ירחים אחדים אסף המות אחד מילדי בעודו באבו; והנה היתה הרעה נגד פני לשכּל אותי גם מאשתי אשר אהבתי אליה גדולה מאהבתי לאבי ולבני".

הסופר בירטהולד אויערבך יתאר לנו בקסם השירה את הפגישה הראשונה של בן מנחם והעלמה פרומיט ושיחתו עמה בבקשתו ושאלתו כי תתן לו את ידה; הלא כה יספר:

"בן מנחם איש השם, אשר לו קראו כל מכבדיו “סוקרטס של דורו” התמהמה בימי הקיץ בעיר פירמונט, עיר שיש בה מעינות הרחצה. שם הכיר את הסוחר גוגנהיים מעיר המבורג ויתהלך אתו כאת רע וידיד.

“רבי משה” הגיד אליו פעם האיש גוגנהיים “כלנו פה נכבדך על כל כבוד, אולם בתי תפליא לך גודל ואת שמך תעריץ בתאות נפש. לוא הוכיח ה' את בתי לך לאשה כי עתה חשבתי לי זאת לאושר נעלה מאין כמהו. לוא הואלת ותבחר לך עת לבוא עירה המבורג ולבקר בביתי”.

בן מנחם לא האמין בנפשו כי ימצא חן בעיני העלמות בהיות גבנון לו מפנים ומאחור. בכל זאת אמץ פעם את לבבו ויסע מברלין, ויסר בדרך מסעו עירה ברוינשווייג אל בית לעססינג ידידו לראות את פניו ולהשתעשע בחברתו. ויבא בן מנחם עירה המבורג ויבקר את גוגנהיים בתא המסחר אשר לו.

“סורה נא אל ביתי” הגיד לו גוגנהיים אחרי רגעים אחדים “בתי תשיש מאד לראותך. רבות ספרתי באזניה על אדותיך”.

ויעש בן מנחם כאשר הגיד לו גוגנהיים.

ויהי ממחרת ויבא בן מנחם עוד הפעם אל תא המסחר אשר לגוגנהיים. רגעים אחדים החרישו שניהם כמו נעתקו מפיהם מלים. אחרי כן פתח בן מנחם את שפתיו עם היושב ממולו ויהלל באזניו את בתו כי היא רבת החן והגות לבה תבונות.

“אמנם כי כן, אישי הרב” השיב גוגנהיים אמריו לו. “אולם האגיד לך את הדבר כהויתו בתם לבב?”.

“הגד נא!”

“פילוסוף אתה, אישי הרב, הוגה דעות, איש נבון וחכם. אתה לא תחשוב זאת לילדה לחטאה. היא הגידה כי נבהלה בראותה אותך, יען כי…”

“יען כי גבנון לי המשחית את תארי”.

גוגנהיים הניע ראשו.

“מראש חשבתי כזאת” הגיד בן מנחם “בכל זאת אחת אשאל לסור עוד הפעם אל ביתך ולקחת מבתך ברכת הפרידה”.

ויבא אל מעון גוגנהיים וישב על הכסא ממול בתו בשבתה אל החלון ובידה בד לבן לתפירה. עד מהרה נסבה השיחה על אדות ענינים שונים, אולם העלמה לא הרימה בשיחתם את עיניה מעל הבד אשר בידה ולא הביטה בפני בן מנחם. פתאם ערכה אליו שאלה לאמר:

“התאמין, אישי הפילוסוף, כי בשמים מכריזין על הזווגים?”

“אין כל ספק; ואנכי יודע ועד בספרי את אשר קרה לי. הלא תדעי הלא שמעת, עלמה כבודה, את הכתוב בתלמוד כי ארבעים יום קודם יצירת הולד מכריזין: בת פלוני לפלוני! גם קודם יצירתי הכריז המלאך באזני על האשה היעודה לי – ואשמע מפיהו כי להאשה הזאת יהי גבנון, גבנון נורא מאד. שדי רחום וחנון, קראתי מנהמת לבי, בתולה גבנת וכפופת הקומה היא קשת רוח ומרת נפש, לבתולות נאוה היופי. תנה לי את הגבנון, ואנכי אשא ואסבול”.

כמעט כלה בן מנחם את דבריו והעלמה נפלה על צואריו ותהי לו לאשה, ויחיו חיי שלוה ונעימות".

אמנם בן מנחם חי עם אשתו ובניו אשר ילדה לו חיי שלוה ונעימות. רק דאגה אחת שברה את לבו לפעמים בחשבו דרכיו ויירא פן ימות ולא יניח לאשתו ולילדיו די הון לכלכל את צרכיהם. ירחים אחדים לפני מותו פגשהו אחד מידידיו בשבתו בצל העץ, אשר לפני ביתו ברחוב שפנדוי אשר בברלין, והוא מעמיק במחשבותיו והכרת פניו תענה בו כי נעצב הוא אל לבו. “מה זה היה לך בן מנחם אהובי?” שאלהו ידידו “רואה אני בך כי דאגה נוראה תתקפך!”. “אמנם כי כן” השיבהו בן מנחם “תוגה באה בנפשי. הן אחשבה לדעת מה יהי גורל ביתי אחרי מותי, ויתרי אשר אניח לאשתי ולעוללי אך מעט הוא”.

ואנחנו יודעים כי שוא דאג דאגה לא היתה דאגה. בניו אחריו ראו ברכה רבה במעשי ידיהם ואחדים מהם היו לאנשי אוצרות.

ביתו של בן מנחם היה פתוח תמיד לרוחה ואשתו השכילה לקדם את פני כל הבאים אל ביתה בשלום ובמאור פנים. לכל איש אשר קראו לו מכובד להשתעשע בחברת בן מנחם ומרבית ביתו, היה הבית פתוח בכל ערב וערב לבוא שמה גם מבלי היות קרוא. שמה התודעו אנשים חכמים ונכבדים איש אל אחיו וישיחו וישתעשעו בדברי חכמה ומדע ובאמרי חן ורצון. גם לפעמים היה ערוך השלחן לאחזת האורחים וכל הרוצה ליטול חלק בארוחת הערב יבא ויטול. הן לא משתה עליזים הוכן למו כי אם די שבר רעבונם וצמאונם עד התמהמהם בחבורה. ואמנם רבים היו מבאי בית בן מנחם. כמעט אין איש מאנשי השם אשר היו בימים ההם בעיר ברלין, אם מהמתישבים בה או מהאורחים הבאים לראות את העיר, ולא יבקר ב“היכל” בן מנחם.

פרומיט גוגנהיים ילדה לבן מנחם תשעה ילדים. מהם מתו שנים בעודם בילדותם ונער אחד בהיותו בן שתים עשרה שנה. ויהיו להם בחיים שלשה בנים: יוסף אברהם ונתן, ושלש בנות: דורוטהעא, רעכא והנריעטע. בתולדות הבנים לא נמצא חפץ רב, כי לא הצטינו במאומה, כי על כן רק אל תולדות הבנות נשים לבב. בן מנחם חנך את בניו ובנותיו בדרך השכל ודעת ומוסר. אולם שלש בנותיו אלה בהגדלן סרו מדרך חנוכן ומעגלותיהן נעו. בעוד אשר בן מנחם אביהן היה דבק באמונת אבותיו וישמור מכל משמר את כל החקים והתורות והמצות בכל דקדוקיהם ופרטיהם, התחכמו בנותיו לבוז ליקהת אם ולפרוק מעליהן כל עול. לב הותל הטה בימים ההם את “בנות הדור החדש” להשפיק בילדי הדמיון ובמהתלות אשר חזו המשוררים והמליצים לבני דורם לעבור חק ולפרוע מוסר, וגם בנות בן מנחם נתמכו בחבלי משאות השוא והמדוחים ותפנינה ערף לדת אבותיהן ולכל חקי המוסר והתום אשר בהם הצטינו בנות ישראל מאז ומקדם. בנות בן מנחם התפרצו לצאת מרחוב הכלא אשר בו התחבאו היהודים בימים ההם ותשאפנה אל קרבן רוח העת החדשה, ותתעינה לנגה ברק הדעות החדשות על אדות משפטי הנשים ושווי זכיותיהן ויתע לבבן ותשחתנה את דרכן. הבת הבכירה, אשר בשמה העברי קראו לה בריינדיל, נולדה בעיר ברלין ביום העשרים וארבעה לירח אוקטובר שנת 1763, והיא המירה את דתה – על פי האגרת אשר פֿרידריך שלעגעל ערך אליה בשנת 1799 “לדורוטהעא, על דבר הפילוסופיא” – ובבריתה החדשה הוסב שמה העברי לשם דורוטהעא. וזאת הבת העמיקה השחיתה את דרכה. כמעט מלאו לה חמש עשרה שנה, והיא עלמה רבת הכשרון ושאר־הרוח, ותהי לאשה להשלחני שמעון פֿייט־וויטצנהוזן – להאיש אשר אביה הוכיח לה. ובן מנחם אביה שש מאד על נשואי בתו. התקוה שעשעתהו כי היא תהי מאשרה בגורל אישה. הנה הוא כותב אל ידידו הירץ הומברג ביום העשרים ושבעה לירח יוני שנת 1783 כדברים האלה: “ביום הראשון לחדש ניסן חגגה בתי את חג כלולותיה. בימי המשתה בא זכרך לפנינו פעמים רבות ותהי לברכה בפינו. בתי רואה חיים של אושר ושובע נעימות לימין אישה פֿייט בחיר האנשים”. – בן מנחם האמלל! הוא לא ידע כי דעת בתו קלה ותחדל להגיד מחר טוב לאשר אמרה היום טוב. הנה אחרי אשר כבר ילדה לאישה שבעה בנים ובנות הציקתהו לתת לה ספר כריתות ותלך אחרי מאהבה, פרידריך שלעגעל, האיש אשר ציד בפיו ועגבים בלבבו. יד הנריעטע הירץ היתה בכל הבגד והמעל הזה. אנחנו נוכל למצוא חשבון הלך נפשה של הבוגדה ולדעת פתרונים ללזות דרכה ובכל זאת לא נוכל הצדיקה. ברבות הימים הכירה את חטאתה הגדולה ומריה לא נכחד ממנה. נוחם ומוסר כליות באו בה וימררו את חייה ויעשו בלבבה נקמות ושפטים נוראים. אחרי מותה נמצאה בין כתביה העתקת הדברים אשר שם שילר בפי מרים שטוארט בעמדה לפני אחותה אלישבע, לאמר:

מה נפלא היה המחזה בבוא הבת המשכלת של בן מנחם הפילוסוף לפני האב אשר ברומא ותפול אפים ארצה ותנשק את כף רגלו… מן היום ההוא נצבה שגל לימין פֿרידריך שלעגעל ותחי עמו חיי נדודים, חיי צער ועוני, מצור ומצוק. ותשא חרפת רעב, ותשא גם חרפת קרובי בעלה האחר אשר בזו לעגו להיהודיה הבוגדה, ותשא גם כלמות ומכאובים – בחמול עליה אישה הראשון, היהודי, אלוף נעוריה אשר בגדה בו, ויתן לה מכסת כסף להקל מעליה את עניה ומרודיה.

כאת דורוטהעא כן נתן בן מנחם את בתו השניה, את רעכא, לאיש בעודנה בנעוריה. היא היתה לאשה למנחם מייער, הסרסור בחצר נסיך מיקלנבורג. אולם גם לברית הנשואין האלה לא היתה תקומה, כי לא ארכו הימים ותצק האשה השובבה את בעלה לתת לה ספר כריתות. בן מנחם היה ימים רבים ידיד ורע נאמן לנתן מייער, הסרסור בחצר הנסיך אשר בסטרעליץ־מיקלנבורג, ויחשוב לו לאושר גדול בבוא בן ידידו ומנחם מייער שמו לבקש אהבת בתו ולקחת אותה לו לאשה. הן מנחם מייער היה איש רב פעלים, הולך תמים ושומר משפט וצדקה, סוחר המכלכל את משלח ידו בהשכל ודעת וגם נתן את לבו לדרוש בחכמה ומדע. בכל זאת לא שמרה רעכא “בת הדור החדש” את בריתה לו ותמצא בו ערות דבר באשר הוא יהודי. היא ישבה אחרי גרושיה בודדה ולא הלכה והיתה לאיש אחר – בלי כל ספק כי לא נמצא לה איש עוגב כפרידריך שלעגעל.

הבת השלישית הענריעטע, ישבה בבתוליה כל ימי חייה. היא לא היתה יפה לא בפניה ולא בקומתה, כי גם תבנית גוה לא היתה מיושרה וכמו גבנון לה. – להענריעטע היו שאר רוח והכשר דעת מורשה מאת אביה, אולם לא תואר ולא הדר לה כי יחמדוה בלבבם האנשים “אוהבי חיים”, האנשים העוגבים אשר היו בברלין לרוב בימים ההם, למשוך אותה ברשתם. וכרעכא אחותה, אשר אחרי גרושיה הכינה לה בעיר אלטונא בית חנוך וכלכלה לנערות צעירות לימים, כן גם היא היתה למחנכת. בימים הראשונים היתה למחנכת על יד אחותה בעיר סטרעליץ ואחרי כן היתה למנהלת בית החנוך אשר בפאריז, בתוך הגן הגדול אשר לבית פֿולד.

ועתה נשים לבנו אל השיח והשיג שהיו לבן מנחם עם הנשים המצוינות בדורו. מפי כתביו נשמע ונדע כי בא בדברים, גם היו לו חליפות מכתבים עם נשים רבות בנות השם וכבירות הרוח אשר היו בימים ההם. ביניהן הצטינה אשה אחת ואליזה ריימארוס שמה. היא נולדה ביום העשרים ושנים לירח יאנואר שנת 1735 לאביה הסופר הנודע בשמו הרמן שמואל ריימארוס, הסופר אשר עשה לו שם עולם לא יכרת בספרות אשכנז, בספרו “הגיונות איש החפץ בעילום שמו” אשר לעססינג הוציא לאור. וכאביה כן בתו, אליזה ריימארוס אשת המופת, אשר רבים יכנוה בשם “אלילת המקור” למשוררי אשכנז במאה השמונה עשרה, היתה נפלאה בשאר רוחה, בעומק הגיוני לבה ובחדוד שכלה. היא התבוננה מנעוריה אל ילידי רוח הסופרים והחכמים אשר בימיה ותשת לבה לאהבה אותם ולדבקה בם, ותשחר רוחה בקרבה את בחירי הסופרים לקחת עמהם דברים ולתת כבוד לשמם. היא היתה ידידה כאחות ללעססינג וגם את קרבת בן מנחם דרשה בכל לבה, כי לשמו ולזכרו תאות נפשה. ואמנם גם בן מנחם השיב לה אחוה. בן מנחם יקרא לאליזה במכתביו בשמות של חבה: “ידידתי רבת היקר”, “אליזה הנפלאה בבנות”, “אחותי הראויה לכבוד ויקר”, ועוד ועוד. בן מנחם יגיד באזניה באחד ממכתביו אליה, כי לעססינג הנחילהו במותו את מושבו בסתר לבבה.

בימי האביב לשנת 1783, בנסוע אליזה בחברת קאַמפ ואשתו ברלינה, הכירה את בן מנחם פנים אל פנים. “את בן מנחם, את בן מנחם האהוב לי ראיתי אתמול – כותבת אליזה מברלין לאחד ממיודעיה ביום העשרים וחמשה לירח מאֶרץ שנת 1783 – ראיתי אותו פנים אל פנים ואמצאהו נכון לפני כתמונתו אשר היתה לנגד עיני בחזון רוחי: הוא אהוב ורצוי לכל איש, כלו מחמדים במדברו החוצב להבות האש העצורה בלבבו ומפיץ נגה רוחו להאיר על כל סביביו”. גם בן מנחם למד לאהבה אותה ולתת גודל לה ויוצא לפניה את כל הגיוני רוחו במכתביו. היא היא אליזה ריימארוס אשר על ידה התודע בן מנחם אל האיש פֿרידריך יאקובי, ותהי – בבלי דעת – הגורמת לבן מנחם כי יריב את יאקובי ריב לעססינג על חפצו למצוא בפלוסופותו שיטת שפינוזה. הריב הזה הרעיש את עצבי בן מנחם עד מאד, ורבים אומרים כי הקריב קצו. בן מנחם גוע ויאסף אל עמיו עוד בטרם ראתה “אגרת התוכחה”, אשר כתב נגד יאקובי, אור. “הנך רואָה, היקרה ברעיות – כותב בן מנחם אל אליזה – אַת הסבות בפעולתי למרות החלטתי! חפצי היה חזק להתאפק ימים רבים ולכתוב רק מעט, ואולי לבלי כתוב מאומה בדברי החקר במה שלמעלה, ואַת רק אַת הטיתני מחפצי, בך האשם אם כיום הזה הנני טובע מכף רגלי ועד למעלה מקדקדי במצולת חקר המופלא והמכוסה, בתלי תלים של דרשות על כל נעלם ועל כל נסתר במעשה מרכבה”.

ועוד אליזה אחת אשר בן מנחם בא עמה בדברים. היא המשוררת אליזה די ריקה, בת רוזן המדינה פֿרידריך פֿאָן מידם. ומן המכתבים אשר ערך אליה נתרגם בזה רק שנים:

א. "אליזה היקרה!

כל מרבית ביתי שמו את דבריהם בפי האיש העומד לפניך ומכתבי בידו, בפי יוסף בני, וימלאו את ידיו להבטיחך כי כלם בלבב שלם יהגו לזכרך כבוד ויקר, גם יתנו לך את בריתם שלום. יודע אנכי את נפש בני וגם ענותנותו תפיק ממני רצון, כי, למרות המחלה אשר על דברת רופאים אחדים דבקה בו, יש ברוחו נכונה ולא יערב את לבו להרָאות את פני האשה היקרה גם נכבדה בעיניו ומכתבי מליצה אין בידו.

– “בן יקיר לי! – הגדתי לו – הלא זאת האשה הכבודה יודעת אותך פנים אל פנים, ונפשי יודעת מאד כי כל מרבית ביתי אהובים ורצוים לה והיא נכונה בכל עת לקדם את פניהם בשלום”.

– “אותי כבר שכחה – השיב לי – ואת אשר בלבי אגיד כי אין דבר אשר יתן בי מוראו כיראת הכבוד בהתיצבי לפני הגדול ממני”

נכוחות בפי הנער טוב הלבב! ומי יודע בנפשו כי הגות לב הנער תבונות, ומי יחוש זאת יותר מן –

משה בן מנחם".

ברלין א' סעפטעמבר 1785.

ב. "ידידתי הכבודה!

כמעט שלחת מפניך את בר בטני, אשר על הואילך לקדם פניו באהבה טרם נתתי לך את תודתי, והנה בר נדרי, ספרי יליד רוחי, מתדפק על דלת ביתך בשאלתו ובקשתי כי תתניהו לבוא לפניך. אולם בני זה לא יפריעך ממעשיך. אותו תוכלי להניח בקרן זוית עד שתהי שעתך פנויה לפנות אליו ולשמוע מה בפיהו. השבעתי אותו אם יעיר ואם יעורר אותך לשעות בו עד שתחפצי.

יוסף בני יתמהמה ימים אחדים בעיר סטרעליץ ואני מחכה לקראתו בתאות נפש כי ימהר לשוב לביתו. לבי עלי דוי כי אנוס הנני להסיר אותו מאחרי הלמודים ולהשאילהו לאליל הממון כי יעבדהו באמונה. אחרי חכמת הרפואה אין לבו הולך, ובאשר הוא יהודי אין לו תעודה אחרת בחיים בלתי אם להיות לרופא או לסוחר או לעני המחזר על הפתחים! – הוא הגיד לי במכתבו כי יש בפיהו דברים רבים לספר על אדותיך ואותם יספר אלי פה אל פה. אל הדברים האלה גרסה נפשי.

ידידך התמים והנאמן – משה בן מנחם".

ברלין ד' אקטאבר 1785.

גם בשיג אשר היה לבן מנחם עם הסופרת סופֿיא בעקער נמצא חפץ. סופֿיא בעקער נולדה בקורלאנד בשנת 1755 ותמת בת שלשים וארבע שנים ביום העשרים וששה לירח אקטאבר שנת 1789. האשה הזאת היתה סופרת רבת הכשרון, וביחד עם האשה די ריקה הוציאה לאור ספר שירים גם “מכתבי אשה קורלנדית במסעותיה דרך ארץ אשכנז”. סופֿיא בעקער היתה ידידה נאמנה להאשה די ריקה ולאחותה דורוטהעא נסיכת קורלאנד, אשר לעתים הכינה מושבה בארמונה אשר בפֿרידריכספֿעלדע הסמוכה לברלין. ושם בארמון האחיות אשר בפֿרידריכספֿעלדע הכיר בן מנחם את סופיא בעקער פנים אל פנים ויקח עמה דברים. ותהי סופיא בעקער בחושבי שם הפלוסוף ותוקירהו בלבב שלם ותעריצהו על כל כבוד. – המכתבים אשר בן מנחם וסופֿיא בעקער ערכו זה אל זו יתנו לנו תעודה נאמנה על חין ערך הנפשות היקרות אשר נפגשו בהגיונותיהן ותמצאינה למו חזון. המכתב האחרון אשר כתב בן מנחם לסופיא בעקער שמונת ימים לפני מותו יעלה בערכו על כל המכתבים אשר הפלוסוף הזה השאיר אחריו. רק דברים אחדים נרים על נס: “… אַת אומרת: הפלוסוף לא יתפלל, ואם גם יערוך תפלה לא ישמיע קולו, אף לא יביע רננה, כי אם רוחו בקרבו תשתפך וצקון לבב תפלתו לו. סופיא הטובה בבנות! בהתעטף על הפלוסוף נפשו לשפוך שיח לפני ה‘, אז בבלי דעת נפשו ובלי בקש חשבון יתפרץ קול רנה ותפלה מפיהו. על דעתי גם הבער מאיש לא יכסל להשמיע רנה בתפלתו למען ישמע אלהים את קולו ויתענג על נגינותיו. אנחנו נשיר ונזמר בהיות השירה והזמרה תנחומות לנפשנו; וזאת יעשה חכם ככסיל. המימיך קראת בס’ תהלות דוד בן ישי ותבקשי למצוא בו מרגוע לנפשך? דעתי חזקה כי יש במזמורי ספר התהלות כמו אלה אשר גם רוח המשכילים באדם ירומם אף ינשא לקריאתם ולא יוכלו התאפק לבלי ירימו קולם ולבלי ישאו רנה… זאת אגיד נאמנה כי לא אחת שעשעו תנחומות המזמורים האלה את נפשי וינעימו לי את מרורות החיים; ואני תפלה, ומפתח שפתי שירה וזמרה בכל עת אשר רוחי מלפני יעטוף ולבי יציקני לשפוך שיחי ולשאת רנה”.

ואחד המכתבים אשר ערכה סופיא בעקער לבן מנחם ביום 24 לירח דעצעמבר שנת 1785 יעיד לנו מה גדלה אמונתה בו. הנה היא כותבת כדברים האלה: “אתה היית הראשון אשר בו בטח לבי כי יבין להגיגי, אף יאיר דרכי בעת אשר עצמי נכחד ממני ולא אדע נפשי… הורני נא במה אזכה את ארחי לתת גם את לבי וכליותי לאלהים. הן רוח מבינתי יענני גדלו בכל יצוריו, מגרגיר החול אשר במדבר ועד השמש הגדול בגדוד צבא השמים, ובכל זאת איננו קרוב מאד ללבבי ואת כליותי לא ירנין”.

בן מנחם ידע טוב טעם ודרכי נועם במהלכיו נגד הנשים, וגם בהיות לו בקרת על פעלי אחת מהן בספרות המתיק את המרורים תחת לשונו ויכלכל דבריו בהשכל וטעם. הנה באגרת בקרתו על ספר השירים אשר להאשה קרשין – המתימרת בימי פרידריך הגדול למשוררת שירי עם, שירת הטבע, ושירי תהלה וברכה – הוא יורד ונוקב עד תהום הענין אשר הוא דן עליו וגם מותח הוא דין קשה על השירים, ובכל זאת הוא נוצר פיהו מכל משמר לבלי פגוע אף פגיעה קלה מן הקלה בכבוד המשוררת, וגם יבקש לו אמרי נועם לשים מעט קטורה באפה כי תזורר, לכל הפחות, פעם אחת.

ואף הדבר הזה ראוי להזכר, כי הפילוסוף בן מנחם נתן את לבו גם לדברים שהזמן גרמא ובכל פעם אשר נפל דבר בחצר ממלכת פרוסיא שר שירי חג וכבוד בשם קהל יהודי ברלין. כן נודע לנו השיר אשר שר לכבוד בת מלך פרוסיא בלדתה בן. גם בפגוש קאטהארינא קסרית רוסיא את יוסף השני קיסר רומא בעיר מוהילוב ותסע דרך העיר שקלוב נתּן על ידה שיר עברי מאת בן מנחם. אף הוא שר שירת כלה לכבוד בת המלך מאוראניען. בה נמצא חרוזים יפים ונחמדים אשר במו נסיים את רשומותינו: