רקע
שולמית הראבן
כל ההתחלות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: זמורה־ביתן; תשנ"ב 1991

כולנו יודעים שהנגיעה בספר מתחילה מייד במשפט הראשון, במלים הראשונות. כל סופר יודע שעל משפט הפתיחה, כמו על וו, תלוי הספר כולו; ואם יש לך משפט פתיחה נכון, הספר כבר קיים באיזשהו מקום, וכל מה שצריך מכאן ואילך הוא רק לא להפיל אותו.

קהיליית הספר, כלומר הכותבים והקוראים הטובים, מכירה בשמץ שעשוע במניירות הספרותיות השונות, הקובעות לעתים את הפתיחה ומניחות לנחש כל מה שיבוא אחריה. רומן עב־כרס מן הסוג המספק, יתחיל בדרך־כלל במשהו כמו:

“בעיר הקטנה מ., עיר תעשייתית אפורה אשר בצפון ארץ א., ביום ראשון בשבוע, שבו הכול בטלים ממלאכה, יצא מר ל. מביתו אשר ברחוב האמיד נ., כובעו לראשו, בלא שנפרד לשלום מעל בני משפחתו הענפה. על פניו נסתמנה דאגה”.

עד שיחזור מר ל. אל ביתו ואל משפחתו הענפה, נעבור עמו בדרך־כלל לפחות שלוש מאות עמודים של עלילה חברתית והיסטורית־למחצה, קצת קומדיה של הליכות, קצת טרגדיה של הבלתי־נמנע, ועל כל פנים לא יהיה לנו משעמם עד סוף החופש.

בוודאי לא הוא הדין בספרים בני ימינו, המתחילים במשפטים כמו “הבחור השליך את הצ׳ימידן על המדף, ישב באוטובוס המלא חיילים, ומייד נרדם”. איפה העיר התעשייתית האפורה? איפה הרחוב נ. האמיד, הבטל ממלאכה ביום ראשון? איפה המשפחה הענפה? איפה הכובע?

מודה ומתוודה: קצתי בדלות החומר, בלשון הדלה ובאנטי־גיבור. אני רוצה חומר חשוב, לשון מעניינת, וגיבור. כל ימי אהבתי את הפתיחות הקוסמיות, אלה המרמזות על אירועים ותהפוכות וטלטלות בעולם. מודה ומתוודה שקצתי בפרוזה הטריוויאלית, שאפשר גם בלעדיה. בתוך מאות אלפי הספרים היוצאים לאור, אני מחפשת את המעניין־מאוד.

קשה, אומנם, להתחרות בפתיחה “בראשית ברא אלהים את השמיים ואת הארץ”; אבל יש עוד כמה פתיחות גדולות. כך למשל “באש ובחרב” של הנריק סינקביץ׳, המתחיל בפיסקה המפורסמת:

״שנת 1647 היתה שנה מוזרה, בה אותות שונים בשמיים ובארץ בישרו אסונות ומאורעות שאינם רגילים. באביב עט ארבה משדות־הבר, בכמויות שלא היו כמותן, ואכל את העשב ואת כל המזרע, אות להתקפות הטָטָרים. בקיץ אירע ליקוי חמה גדול מאוד, ואחר־כך הופיע גם כוכב־שביט. אנשים בוורשה ראו מעל העיר קבר וצלב של אש בעננים; על כן החלו הבריות לצום ולתרום לצדקה, כי אמרו שמגפה תבוא על הארץ ותכחיד את המין האנושי."

וממשיך סינקביץ׳ ומונה אביב שהתחיל בדצמבר, עם הפשרת שלגים ונביטה, כאילו התהפכו העונות ואתן כל סדרי בראשית, והקורא כבר יודע בבירור גמור שספר זעיר־בורגני זה כבר לא יהיה, ולא ידובר כאן בשום מדאם בובארי ואהבהביה, אלא באיזו תמורה יסודית. לתהפוכה המסויימת הזאת קראו מרד חמלניצקי.

בשוֹרה של היפוך סדרי עולם טמונה גם בפתיחת ספרה של ברברה טוכמן, ״אוגוסט 1914״. הספר נפתח כך:

״כה זוהר היה המחזה בבוקרו של מאי 1910, כאשר תשעה מלכים יצאו רכובים במסע לוויתו של אדוארד השביעי מלך אנגליה, עד שכל הקהל הממתין ביראת כבוד מהוסָה ועטוית־שחור לא יכול היה לעצור בעד אנחות התפעלות. שלושה־שלושה רכבו המלכים בעד שערי הארמון, בשָני ותכלת וירוק וסגול, בקובעי נוצה, פתילי זהב, אזורי ארגמן ומדליות רצופות אבנים טובות שנצצו בשמש."

ספר המתחיל בתשעה מלכים בלוויתו של העשירי אינו יכול לעסוק בסוחר מר ל. מן העיר התעשייתית הקטנה והאפורה. והוא, אכן, עוסק במלחמת העולם הראשונה, אותה שואה גדולה של תחילת המאה, שהיתה סוף תקופה וסופו של סדר־עולם, והפתיחה הזוהרת מתעדת את הופעתו האחרונה עלי אדמות.

יש גם פתיחות סנסציוניות, שמייד מהממות את הקורא, כגון הפיסקה שבה התחיל קלייסט את הסיפור “המרקיזה או.” הוא כבר שם כמעט את כל הסיפור בפיסקה הראשונה, כמו בעתונות המודרנית. הנה:

“בעיר הגדולה מ. שבצפון איטליה, המרקיזה או. האלמנה, גבירה כבוּדה שטוהר מידותיה הוא מן המפורסמות, והיא אֵם לכמה ילדים מחונכים יפה, פירסמה בעתונים את המודעה הבאה: שבלי לדעת כיצד קרה הדבר, היא מוצאת את עצמה מצפה לילד; והיא מבקשת בזאת מאבי הילד שיתייצב לפניה, כיוון שדעתה נחושה, מתוך התחשבות באנשיה, להינשא לו כדת וכדין.”

רק אמן גדול כמו קלייסט יכול להרשות לעצמו להתחיל כך סיפור, המתפתח לאחד הסיפורים העדינים ביותר בספרות.

באותה מסורת מסקרנת, אם כי הרבה פחות סנסציונית, פתח גם לזלי אפסטיין, סופר מוכשר מאוד בן־זמננו, את “מלך היהודים” שלו:

״בחורף של 19־1918, ביום שבו נשבו רוחות, הגיע י.ח. טרומפלמן לעירנו. הוא לבש גלימה חומה ומגבעת חומה, ובכל אחת מידיו היתה מזוודה גדולה."

גם ההמשך אינו נופל מן ההתחלה. “מלך היהודים” הוא אחד הספרים הגדולים ביותר על השואה, וטרומפלמן המסקרן הוא בן־דמותו של רומקובסקי, מנהיג היהודים בגיטו לודז'. משפט־הפתיחה הזה של לזלי אפסטיין ראוי שיקחו אותו לכל סדנה ספרותית כדי ללמוד ממנו, ואין פלא, כי לזלי אפסטיין אכן נמנה עם הסופרים המעטים המלמדים את אמנות הכתיבה. ראשית, האיש מגיע ביום שבו נשבו רוחות, כלומר שגם כאן קיימת השתתפות של כוחות טבע, או שמעל לטבע, בעלילה שלנו. אילו רצה הסופר לומר שהיו רוחות סתם, היה מתרכז באיש ולא ברוח, ואומר שהאיש הצטנף מפני הרוח, או כיסה צווארו בצעיף מפני הרוח. אבל הוא בחר לומר – בחורף של 1918־19, ביום שבו נשבו רוחות, כלומר אנו מתכוננים לעלילה גדולה, בעלת משמעות קוסמית, עלילה שיש לה גיבור. מכאן ואילך מהלך עלינו הכישוף.


עלילות היסטוריות גדולות זוכות לעתים גם לפתיחה לירית, כמו הפתיחה הבלתי נשכחה של ״בין שתי ערים״:

"אלה היו הטובים שבזמנים, אלה היו הרעים שבזמנים; זה היה תור החכמה, זה היה תור הטפשות; זה היה עידן האמונה. זה היה עידן הספק; זו היתה עונת האור, זו היתה עונת החושך.״

אין כל ספק ביחס למקור הפתיחה הזאת של דיקנס. הוא היה שייך לדור היודע את התנ״ך על בוריו, המקרא היה טבוע בדמו, ובלי ספק עמד לנגד עיניו הדגם של “עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע, עת להרוג ועת לרפוא, עת להשליך אבנים ועת כְנוֹס אבנים.” עד כמה ידע דיקנס תנ״ך אנו רואים, למשל, בסצינה הנפלאה מתוך פיקויק, שבה קוראים לבעל רכב הנוהג ברכבו בפראות, כלומר נהג מסוכן, בשם יהוא, כי בשיגעון ינהג. כמה סופרים ישראליים היום מסוגלים להשתמש בכינוי הזה, וכמה קוראים מסוגלים להבין אותו? במאה שעברה כל קהיליית הספר כולה הבינה מייד במה מדובר. שמא יתחיל משרד המשטרה להוציא לנהגים מסויימים אצלנו “תעודת יהוא”, ולו רק כדי להחזיר את השם הנפלא הזה לתודעתנו?…

הדור שידע את המקורות בעל־פה, ועל בוריים, הוא כמובן גם דורו של הרמן מֶלויל, המתחיל את “מובי דיק” במשפט הידוע “קיראו לי ישמעאל”, ומסיים אותו בספינה “רחל” המבכה על בניה ויוצאת לחפש את שארית פליטתם במרחבי האוקיינוס. בין ישמעאל לבין רחל מתרחשת כל העלילה הנוראה, עלילת יומרתו הבלתי מרוסנת של רב־החובל אחאב.

לעומתו מַרקֶס הוא עובד־אלילים עליז וחסר מעצורים, מומחה לעלילה המיתולוגית, שבה הנסים מתרחשים תוך כדי החיים והמוות, בין הקדרות לסדינים, ומכאן גם הפתיחה הזכורה היטב של “מאה שנים של בדידות”:

“שנים רבות לאחר־כך, כשיעמוד הקולונל אורליאנו בואֶנדיא מול כיתת היורים, ייזכר באותו ערב רחוק, שלקח אותו אביו לראות קרח.”

דווקא טולסטוי אינו הדוגמה הטובה ביותר לפתיחות. כולנו זוכרים את משפט הפתיחה של “אנה קרנינה”:

״המשפחות המאושרות כולן דומות זו לזו; כל משפחה אומללה – אומללה על פי דרכה שלה."

זה משפט יפה, אבל הוא משפט מהורהר, בעצם מה שקרוי היום “הגיג”. לטולסטוי, כמו להרבה סופרים רוסיים, היתה חשיבה הן של סופר, הן של מסאי, ולא הוא ולא קהיליית הספר שלו ראו בעירבוב הזה פגם. אני מניחה שגם אשתו סופיה המסכנה, שהעתיקה את “מלחמה ושלום” שבע פעמים מא׳ ועד ת׳ מכתב־ידו הבלתי ברור של לב ניקולייביץ', לא ראתה בכך פגם. משהו מן המסורת ה“הגיגית” היה גם בספרות האנגלית; אבל איזה הבדל. הבה נראה כיצד פותח ט.אי. לורנס את “שבעת עמודי החכמה” שלו:

“משהו מן הרע שבסיפורי אפשר שהיה טמון בתנאים שלנו. במשך שנים חיינו איך־שהוא, זה עם זה, במידבר העירום, תחת שמיים אדישים. ביום התסיסה אותנו השמש הלוהטת, סיחררה אותנו הרוח המכה. בלילה הוכתמנו טל, ובושנו בקטנותנו מול אין־ספור שתיקות של כוכבים. היינו צבא מרוכז בעצמו, בלי מחווה או מיסדר, קודש לחירות, השניה שבאמונות אדם; יעד דורסני כל כך, עד שטרף את כל כוחנו; תקווה רוחנית כל כך עד שכל יומרותינו הקודמות דהו לאורה.”

המשפט הראשון הוא, אכן, הגיג; אבל הגיג הקשור בעלילה אישית. לורנס מספר; טולסטוי, כרגיל, מכין דרשה מוסרית גדולה.

סיפרנו קודם על סופיה טולסטוי המסכנה, וזה מזכיר לי סיפור לא כל־כך רציני בנושא הפמיניסטי. היה לא־מכבר בירושלים כנס של סופרות פמיניסטיות, ונשמעו כל מיני תיזות, שלי היה קשה להסכים אתן, כי אני סבורה שההבדלה בין ספרות נשים לבין ספרות גברים היא הבדלה סוציולוגית ופוליטית, ואין לה כל קשר לאמנויות. והנה עלתה על הבימה סופרת פמיניסטית ידועה מאוד מארה״ב, וטענה בלהט רב שהנשים, פשוט, לעולם אינן אגוצנטריות כמו הגברים, ולכן אין אף יצירה ספרותית אחת שנכתבה על־ידי אשה, הפותחת במלה “אני”. באותו רגע נשמעה קריאה מן הקהל:

״למשל – אַי הֶד אֵי פַארְם אִין אַפריקה."

היתה לי חווה באפריקה – המשפט הפותח את ספרה של קארן בליקסן, או בשמה הספרותי איזאק דינסן, והוא נשמר כרוחו וכלשונו גם בסרט הנפלא “זיכרונות מאפריקה”, המבוסס על הספר. כך שגם בנושא הפמיניסטי לא כדאי להכליל.

אבל אם כבר בפמיניזם אנו עוסקים, כדאי לשאול מדוע אנו מוצאים הרבה פעמים נשים אותנטיות לגמרי דווקא בספרות הקרויה קלה, בבלשים או בקומדיות, או ב“קומדיה של הליכות”. נשים גם מרבות לכתוב בלשים; כך באנגליה, כך באחרונה גם אצלנו. הרשעים אומרים שזו סובלימציה נשית: רוצה להרוג מישהו, עושה את זה לא כמו הגברים, במציאות, אלא בספר.

לי נדמה שהסיבה אחרת לגמרי. הסיבה היא שהבלש הוא בעצם סיפור־אגדה קלאסי. הגיבור נתון בסכנה, לזמן־מה כוחות הרשע אכן גוברים ומצליחים, אבל בסופו של דבר בא הגיבור הטוב, הבלש החכם או קצין המשטרה, והצדק מנצח והרשע בא על עונשו. זו מתכונת קלאסית של סיפור אגדה, ונשים רגילות לספר אגדות ולהמציא אגדות עם סוף טוב מאז היו הילדים בני שלוש וארבע.

ואם כבר נכנסנו לספרות בלשית, כדאי להזכיר את אחת הפתיחות המבריקות ביותר של ספר בלשי מבריק, אחד מתוך סדרה שנכתבה על־ידי צמד סופרים, קאריל בראהמס וסי.ג׳י. סיימון. כוונתי לספר שבתסכית אצלנו תורגם בשם “קליע בקלעים”, ושמו המקורי “אֵי בּוּלֶט אִין דֶה באלט”. בספר הזה יודעים המחברים היטב שהם עצמם משופשפים, והקהל שלהם משופשף, ולכן הם מצמצמים מייד את המרחק בין הספר לבין הקורא, כך:

“כיוון שסביר להניח שכל ספר המנפנף בקליע בשמו, יביא לנו גם גופה במוקדם או במאוחר, אז הנה היא.”


יש פתיחות ששייכות למה שנקרא ״תרבות משותפת״ – כלומר התרבות וההשכלה שהיו צריכות להיות לכאורה המכנה המשותף לכל מי שעשה בחינות בגרות. המציאות, כמובן, אינה כזאת. אומרים לנו שהתרבות, במובן הצר של השכלה, היא הדבר שאותו צריכים ללמוד על בוריו, להיבחן עליו, ולשכוח; כלומר, להפְנים. אדם יכול לשאול את עצמו כמה השכלה וכמה תרבות מפנים בוגר־תיכון ממוצע, לא רק בארץ, אבל בהחלט גם בארץ, וכמה מלים מתוך המאגר הגדול הוא זוכר בעל־פה, תקיץ אותו בשלוש לפנות בוקר ולא יטעה בהן, תחזיק אותו במאסר או בשבי, וידקלם אותן לעצמו כדי לשמור על שפיות הדעת. לוּ היה הדבר תלוי בי, לא הייתי נותנת תעודת־משכיל למי שמדקלם תיאוריות; אבל הייתי נותנת אותה מייד לכל מי שמסוגל, בשלוש בבוקר, שתוי או פיכח, לצטט את הפתיחה הגדולה של דאנטה ל“קומדיה האלוהית”:

“באמצע מסע חיינו מצאנו את עצמנו ביער אפל, בו אבדה הדרך הישרה”.

זה בוודאי אחד מיסודות התרבות; ודאנטה היה מומחה לפתיחות גדולות. בתחילתו של הקאנטו השלישי ראיתי כל ימי קשר בל־יינתק, כמו־נבואי, לתחושתם של כל אלה ששרדו מן השואה:

״דַרְכִּי הולכים אל העיר הדואבת, דרכי הולכים אלֵי כאב־נצח; דרכי היא הדרך לאנשים שאבדו."

לא קשה למצוא בשירה פתיחות גדולות; לכך נועדה השירה, ואנחנו משופעים משפטי פתיחה שנכנסו לזכרון, וכמעט לגוף, והפכו להיות חלק מן החומרים שמהם אנו עשויים. בי, אישית, יותר מכל הפתיחות בעולם נגע המשפט המתחיל את ״הסיבילה״ של פר לאגרקויסט, בעיני – אולי גדול הסופרים. הוא שוודי, הוא זכה בפרס נובל, הוא כתב ספרים רזים מאוד בפרוזה אצילית מאוד – כנראה להבדיל מהאופנה העולמית היום, לכתוב ספרים עבים בפרוזה פלבאית, סחבקית. לאגרקויסט מעולם לא חשב שהקורא הוא סחבק, או שצריך לפתות אותו. אם היה אי־מי אומר לו שהברירה היא בין קירוב הקורא לספרות, לבין קירוב הספרות לקורא, הוא לא היה מבין במה מדובר. והאיש הזה, שהשפיע על מיטב הספרות במשך עשרות שנים, נחשב גם שנים אחרי מותו לאוונגרדיסט. הוא שמר על עצמאות טוטלית, בלא כל שייכות לקליקות הספרותיות. היה בו יחוד אמנותי, אינטלקט מבריק, רקע מטאפיסי ותיאולוגי, והמבקרים החכמים־יותר אמרו עליו שאין כמעט בעיה אסתטית אחת בתחום הכתיבה והספרות שאותה לא הצליח לאגרקויסט לפתור, ולא בתיאוריה, אלא בכתיבה עצמה. מעטים מאוד מכירים אותו בארץ. ספרו “הסיבילה” פותח בשורה שהיא אולי המופלאה שבספרות:

“בבית קטן, על מדרון הר שמעל דלפי, חיה אשה זקנה עם בנה חסר־הדעת.”

כך מתחילות האגדות הגדולות באמת. האשה הזאת עברה כבר אתהכול; היא היתה בשעתה הסיבילה במקדש, זו שאלהים מדבר מגרונה, בוחר בה ומתאכזר אליה, עד שאין היא נחוצה לו עוד. איזה קו ישר מוליך מכאן הישר אל ספר איוב שלנו. מלומדים רבים ביקשו לפרש את תשובת אלהים לאיוב מן הסערה, חלקם – כאילו מדובר בתשובה שאינה תשובה, בבחינת אתה קטן ואני גדול, במופלא ממך אל תחקור. מלומדים אחרים רואים בתשובה לאיוב לא תשובה אתית, אלא מעין תשובה אסתטית: אני עושה כאן דברים יפים, ויש לזה מחיר, והמחיר, במיקרה, זה אתה. תפיסה זו הולמת גם את הספרות המדרשית שלנו, לפיה בעצם הפקיר אלהים את איוב לשטן שיתעסק בו ולא יפריע, עד שבני־ישראל יגמרו לעבור את הים.

בכל הענווה, אני מבקשת להציע כאן פירוש אחר. כאשר אלהים עונה לאיוב מן הסערה, וזורק בו מטר של שאלות, כגון: הידעת עת לֶדת יעלי־סלע, חולל איילות תשוּר? מי שילח פרא חופשי, ומוסרות ערוד מי פיתח? התתן לסוס גבורה, התלביש צוארו רעמה? התשלח ברקים וילכו, ויאמרו לך הננו? הידעת חוקות שמים, אם תשים משטרו בארץ? המימיך ציוית בוקר, ידעת שחר מקומו? איפה היית ביסדי ארץ, הגד, אם ידעת בינה!

– מה הוא רוצה בעצם, לשמוע מאיוב? את הכניעה, את קבלת הדין, או אולי – את הסקרנות, שהיא אֵם הבריאה?

נדמה לי שמה שאיוב היה צריך באמת להשיב, לוּ עמד בנסיון, הוא: לא, אדוני, אבל אני מת לדעת: אנא, אנא, שַתֵּף אותי.

לי נדמה שכל העולם כולו אינו אלא הזמנה להשתתף בבריאה; לפחות הספרות, לפחות הכישוף של משפטי הפתיחה, עונה על הצורך הזה.

ידיעות אחרונות, ערב ראה״ש תשנ״א


המלצות קוראים
תגיות