רקע
שולמית הראבן
מטַפּשי הלשון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: זמורה־ביתן; תשנ"ב 1991

איך, איך פתאום באים לך כל הקריזיונרים, על הבוקר מפילים את התיק על האקדמיה ללשון העברית. תשמע אותם, תחשוב אונסים אלה חרגולים בככר ציון כל יום בצהרים, על הפחות. רק רואים את המלה אקדמיה, ישר מביאה עליהם את הסעיף. אז מה עושים, הנחסים? תופסים תחת, יושבים יושבים, כותבים כותבים, כאסח אטומי מכאן ועד להודעה חדשה, איזה באסה האקדמיה, איך מחלוּאים האקדמיה, והאוסול – מה הקטע שלהם? חרתאת. חשבנו יבוא אחד חכם, רעיונאי, פירסומאי, אבדאי, משהו גוּטה־גוּטה, ישר מהאוואנטה, יתפוס עניין. ומה יצא? גזר גמדי.

עד כאן היה סלנג; סלנג שכמה מקרב חברי האקדמיה, ואני הקטנה בתוכם, יכולים להתחרות בו עם התוקפים, ולנצח בקילומטרים, (מפני שכל מי שאוהב לשון אינו יכול שלא לאהוב אהבת־נפש את הסלנג, לשון עשירה, מלאת דמיון, ומדוייקת מאוד, שגם אם ימיה קצרים, יש בה הנאה גדולה לשעתה. מי שמתנגד לסלנג, צריך להיות דפוק בשכל. האקדמיה אינה עוסקת בסלנג ואינה מתערבת בו. היא נהנית ממנו.

אלא שיריבי האקדמיה, ובראשם חלק לא מבוטל של הפירסומאים, אינם רוצים סלנג. לרובם גם אין מושג בסלנג. הם רוצים הכשר ללשון בּוּרה וטפשית, לשון המנציחה כל שטות העולה בראשו של אדם מישראל שאוצר המלים שלו בן מאתיים מלה, בערך, ומחציתן שגויה. הם רוצים הכשר ללשון של “זכות קָדימה”, כלומר שצריך להזיז את הזכות כמה מטרים קדימה; הם רוצים לשון של “תמרח את הלחם עם המרגרינה”, כלומר שאני והמרגרינה נעמוד בצוותא ונמרח את הלחם. הם רוצים לשון שבה ביאליק היה כותב “במידה ויש ברצונך לדעת את המעיין ממנו שאבו”, וקיפלינג היה כותב “במידה ויש באפשרותך לשמור על קור ואומץ רוח”. לשון מטומטמת של “ילדים הם הבייבי שלנו” (באמת נחוצה מנת משכל של גאון כדי להמציא את הסיסמה הזאת). לשון שבה דיזנגוף־סנטר עולה בהרבה על מרכז דיזנגוף, מפני ש“סנטר” זה הרבה יותר מדליק מסתם מרכז, אשכרה תפסו אמריקה, מגניב, מגניב. בקרוב יזמנו את סנטר המפלגה, ואם נחלה חלילה, נתאשפז בסנטר הרפואי הקרוב. רוצים לשון של “תעלה למעלה” ו“תרד למטה”, כאילו יש מי שעולה למטה או יורד למעלה. וכיוון שבעצם, בסתר, בעמקי ליבם, סבורים כמה אנשים שאין בכלל להשוות את האנגלית האלגנטית עם העברית המסכנה, הם רוצים לשון מגובבת כגון “שום דבר אינו מצליח כמו ההצלחה עצמה” (במקום “אין הצלחה כהצלחה”), או “אני אלך עוד יותר רחוק” (במקום “ארחיק לכת”); או “יש לו בעניין הזה גרזן להשחיז” (במקום “קרדום לחפור בו”), או “אתה מכניס פחם לניוקאסל”, כי לא שמעו מעולם על תבן לעופריים.

זה אינו סלנג. זו בורות. אותה בורות שבגללה כותבים פירסומאים “החלק הארי של הקונים”, כאילו מדובר בגזע הארי, ר״ל, ולא בחלק שהאריה, כמלך בחיות, נוטל לעצמו, מנה אחת אפיים; כלומר יש לנו חלק הגדי, וחלק הנמלה, וחלק הארי; “החלק הארי” הוא בורות־לתיאבון. כמו ״טיפול בחולים קשים״ – כאילו החולים הם הקשים, אנשים טרחנים לבריות, ולא המחלה. בעברית הגיונית אומרים חולים קשה, פצועים קשה.

רצונו של אדם כבודו. מי שרוצה לדבר בלשון מטופשת, יבושם לו. איש לא יכניס אותו לכלא בשל כך. האקדמיה איננה משטרת הלשון. בארץ הגירה, בארץ שרבים מאוד מתושביה עדיין אינם יודעים עברית כראוי, בארץ שבה לחם קיבר (מלשון פת קיבר) הפך בתוך כמה ימים ל״לחם קיבֶּר״, כי האנשים אינם מכירים את המקורות – משמשת האקדמיה כעין מכון־תקנים: היא מספקת את הברירה התרבותית. רצונך – תיזקק לתו התקן. רצונך – תחיה בלעדיו. וכך גם תיראה התוצרת.

רשות השידור הישראלית, בדומה לרוב רשויות השידור בעולם, אכן דורשת את תו התקן. אבל האקדמיה אינה “יושבת” באמצעי התקשורת הממלכתיים ובמשרד החינוך ובהוצאות הספרים. ולוואי וישבה, למנוע כמה ביזיונות. שמענו כבר בתקשורת תרגום־מחדש של המקרא, כגון “אני ארים את העיניים אל הגבעות” (אשא עיני אל ההרים), והעולם לא התמוטט. אנחנו רואים, לנגד עינינו ממש, חזרה לכתיב־היידיש בתקשורת, כגון “מידי פעם” כלומר יש דברים שהם מידי אדם, ויש מידי שמים ויש מידי פעם; או כגון “דעזערט”, ואמות הספים אינן זעות. אנחנו שומעים שאדם יצא לחופש עם בת זוגתו – ואיש אינו תובע אותו על גילוי עריות, שהרי בת זוגתו היא בת אשתו, או זוגתו; ולא חשוב מה יחסנו למתירנות הגמורה, אבל איפה ההגיון?

לאקדמיה אין גייסות. יש לה סמכות של קביעת גובה הרף. ובדומה לסמכות בית המשפט, סמכותה קיימת כל עוד הציבור מוכן להעניק אותה. הסמכות היומיומית מצויה בידי עורכי לשון במוסדות השונים, וחייבים להודות שיש בהם כמה המבקשים להיות יותר אקדמיה מהאקדמיה, וגוזרים גזרות שאין הציבור יכול לעמוד בהן. כך, למשל, האקדמיה לא החליטה מעולם שיש לומר “מַקְרֵר” במקום “מְקָרֵר”, כלשון בני־אדם; אבל תשעים אחוז מן הצייקנים שבעורכים נשבעים ש״כך אמרה האקדמיה". כאשר בא הפירסומאי עם הסיסמה “האיש שנולד עם נעל ביד”, היו עורכי לשון להוטים שפנו לאקדמיה וביקשו יעוץ, כיוון שלדעתם צריך היה לומר “האיש שנולד ונעל בידו”. האקדמיה לא התרגשה. שגיאה הרי אין כאן, אז למה לקלקל את החרוז?

מי שרוצה, יכול לומר מיקרוֹבּ, ולא חידק; פרוייקציה, ולא השלכה; טקסי, ולא מונית; קומפיוטר, ולא מחשב; סאטלייט ולא לווין. איש לא יכניס אותו לכלא בשל כך. האקדמיה, מצדה, מקבלת שיעור סביר של מלים לועזיות, כמו טלויזיה או ווידאו או טלפון. מישהו המציא פעם בדיחה, לפיה ביקשה האקדמיה לכפות על הציבור (!) את הצירוף “שׂח־רחוק” במקום טלפון. לא היה ולא נברא. צירוף כזה מעולם לא אושר באקדמיה, או בוועד הלשון שקדם לאקדמיה. זו אחת הבדיחות.

אבל היום המציאו אותם מתנגדים ל“שׂח־רחוק” (ובדין הם מתנגדים) את הצירוף “שְלט־רחוק” ואין פרץ ואין צווחה. אז שׂח־רחוק לא טוב, ושלט־רחוק טוב? מדובר באיזה שלט שהוא עצמו רחוק מהמשתמש? ואם כן, אולי מוטב “שלט־רַחַק”, כפי שהציעה האקדמיה לחברת בזק? או לפחות שַלָט רחוק?

מרבית עבודתה היומיומית של האקדמיה ללשון בכלל אינה בתחום הזה. רוב העבודה נעשית בתחום המילונאות; ולא רק במילון ההיסטורי, שהוא מפעל מפואר בדורותינו ובדורות אחרים, אלא במילונים למונחים מקצועיים; ובניגוד לנדמה, הדרישה למילונים אלה באה לא מן האקדמיה, אלא מאנשי המקצועות השונים, הפונים לאקדמיה בבקשה לספק להם מינוח. בוועדות המקצועיות היושבות על המדוכה הזאת, בין אם מדובר בטכנולוגיה, או באסטרונומיה, בנגרות או ברפואת ילדים, יושב־ראש הוועדה הוא תמיד איש המקצוע, וכך גם רוב חברי הוועדה. לצידם יושבים שניים או שלשה חברי אקדמיה, השומעים מפי אנשי המקצוע במה מדובר, מבקשים הסבר מדוייק, ומציעים מונח. על־פי סקרים שנערכו, למעלה משמונים אחוז(!) של חידושי האקדמיה בתחומים המקצועיים השונים אכן נתקבלו על־ידי הציבור, שהוא, בסופו של דבר, מְפתח הלשון; ובאקדמיה, לפחות, לעולם לא יתהלל חוקר כמפתח. זה אחוז גבוה מאוד. לומר על גוף העוסק כל הזמן בעבודה יוצרת, בחידושי מלים ובהמצאת מלים, שהוא גוף שמרני – אין לך שטות גדולה מזו. השמרן הוא בדיוק אותו אדם המסרב לקבל את החידוש, מפני שזה “לא מצלצל לו”. גם המלים קַנין, יזם, פער, שדוּלה, קלטת, אתגר, תחכום, תסכול, וכן הלאה – בוודאי “לא צלצלו” בהתחלה לכמה אנשים, והיום לא נודע כי באו אל קרבנו. כאשר המציא אליעזר בן־יהודה את המלים “גברת”, ו“מברשת”, ו“בובה”, היו לו מתנגדים. היו גם מתנגדים להמצאה המשונה של יחיאל־מיכל פינס, “עגבניה”. המלים אולי “לא צלצלו”, אבל הלשון זכתה.

הסלנג בוודאי שמעולם לא הרג את הלשון, כשם שדיאלקטים למיניהם לא הרגו אותה. בבית שני דיבר רוב העם אַרמית, ולא עברית, והעברית שרדה; ועוד איך שרדה. היא גם קלטה מלים לועזיות בכל תולדותיה. מפי פרופ׳ חיים רבין למדתי שרוב מונחי הבניין שלנו במקרא, למשל, כמו אנך, או תקרה, או רצפה, או חלון, או דלת, באו מן האכדית; אם מפני שפועלי הבניין באותה תקופה היו אכדיים, או שלמדו מהם את המקצוע. קלטנו מן היוונית את התיאטרון ואת האקדמיה, את האכסדרה ואת האסטרטגיה; קלטנו ממנה את הטמיון, שהוא במקורו אוצר המלך, ובתקופת בית שני היה אפילו תפקיד של ״גבאי טמיון״ – כעין שר אוצר או נציב מס הכנסה. קלטנו מן הרומית את הפרופסור ואת הטירון, והיום אנחנו קולטים בלי קושי את הטלויזיה והפניצילין והווידאו, שאין שום טעם לתרגם אותם. השאלה היא רק שאלה של פרופורציות (וגם זו מלה רומית). כשאין שום פרופורציות, לשון נעשית מטופשת. בעיקר כאשר המניע כל־כולו מסחרי. איש מבעלי הדבר לא יטען שמשלמים לו בעבור דאגה ללשון, או לאסתטיקה, או לפני התרבות. משלמים לו כדי שימכור את המוצר. זכור לי עדיין איך שחקן ידוע, שאיננו עוד בחיים, החליף לי פעם בתרגום של מחזה קלאסי את המלה “שררה” במלה “שלטון”, בטענה ש“הגברת בשורה השנייה משמאל לא יודעת מה זה שררה”. והרי שררה איננה שלטון, ושלטון איננו שררה. אבל אם תיאטרון מבקש לשקול את השיקול המסחרי בעדיפות גבוהה, התוצאה היא, כפי שאמרה לי פעם שחקנית גדולה, זהרירה חריפאי, שרוב המחזות שלנו כתובים באוצר מלים של שבע־מאות מלה, רק בכל פעם בסדר אחר. וכבר טען כנגדי עורך אחד שאני משתמשת במלים יותר מדי קשות, כמו “להתכרבל”.

באקדמיה עובדים שלא על מנת לקבל פרס. חברי האקדמיה עובדים בה, מפני שבארץ ההולכת ונעשית חסרת נורמות, חשובה להם הנורמה; בארץ שהאיכות אוזלת ממנה במהירות מדהימה, חשובה להם האיכות; בארץ פרוּצת גבולות ופרופורציות, חשוב להם שיהיה איזה גבול ואיזו פרופורציה; בארץ מלאה אלימות, חשוב להם שיהיה גם שיקול דעת, וידע, ומידה של אסתטיקה. לשון גם היא צורה של התנהגות. אפשר לנהוג כבן־תרבות, ואפשר לנהוג כישראלי המכוער, שאף אחד לא יגיד לו מה לעשות.

במתוקנות שבהן, חובת השמירה על רמת הלשון מוטלת בדרך כלל על האינטליגנציה ועל האוניברסיטאות וסביבתן. אצלנו יכול סטודנט לכתוב תיזה על ״מעמד הערבים כגרי־תושב״(!), וארבעה אנשים בפקולטה שלו קוראים את השטות הזאת ואיש אינו חושב שצריך לתקן כאן משהו, כי זו רמת הלשון באוניברסיטאות שלנו. אז מי ישמור על שומרים אלה?

חופש הבחירה הוא דבר נפלא. כל אדם רשאי לבחור בבוּרות, אם רצונו בכך. כל אדם רשאי לבחור ברשלנות, אם בכך הוא רואה את מצבו הקיומי הנוח. אלא שאז יש מקום לאקדמיה ללשון, העומדת כסלע איתן, ומזכירה לנו שאפשר גם אחרת; שהכול צפוי, והרשות נתונה, ומותר, באמת מותר, לבחור באיכות.

וזה כל הדאוין.

ידיעות אחרונות, 22.9.1989


המלצות קוראים
תגיות